דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
הוסף דירוג לספר 12 מדרגים

ממצ'ואיזם לפמיניזם

עוז אלמוג (מבוסס על ספרו "פרידה משרוליק - שינוי ערכים באליטה הישראלית")

נוצר ב-7/8/2009

נשים בתקופת היישוב

'יהודייה חדשה?'

יש משום אירוניה בעובדה שהפמיניזם הישראלי החל את דרכו בגן הילדים העברי, אחד מ'גטאות העבודה' הנשיים המופלים לרעה ביותר עד ימינו מבחינת שכר ויוקרה. בעשור הראשון של המאה העשרים, בעיקר משנת 1906 ואילך, החלו להגיע ארצה גננות יהודיות בעלות דיפלומה ממוסדות חינוך גרמניים – מוסדות ממלכתיים שפתחו באותה תקופה את שעריהם לנשים. רוב הגננות היו בוגרות סמינר 'פסטלוצי-פרבל האוז', שדגל בגישה המהפכנית שכונתה 'האימהוּת הרוחנית'. הפמיניזציה והליברליזציה של מקצוע ההוראה באירופה היו תולדה של התפתחות המושג 'חופש' בעקבות המהפכה הצרפתית (1789), וצמיחתם של התעשייה האוטומטית, של המדע המודרני ושל מדינת האזרחים. גן הילדים ובית הספר נתפסו כמוסדות חשובים שתפקידם להכשיר אנשי מקצוע חרוצים ומיומנים לתעשייה, ולחנך לנאמנות וצייתנות למדינה ולמנהיגיה.

הגננות שהגיעו ארצה הקימו גני ילדים במושבות וביישובים העירוניים וגם מוסדות להכשרת גננות חדשות והדרכת גננות ותיקות, שנועד להן תפקיד חשוב במהפכת התרבות הציונית (שלוש הדמויות הבולטות בדור המייסדות של הגן העברי בארץ ישראל היו חסיה פינסוד-סוקניק, פניה מטמן-כהן ורבקה בת לוי טאוב). עם העלייה במספרן של הגננות הן החלו לפתח זהות מקצועית וניהלו מאבק משותף להשגת תנאים סוציאליים ולהכרה בחשיבותן כמנחילות תרבות לאומית חדשה. בכך הן היו הקבוצה הנשית המאורגנת הראשונה ביישוב הציוני שלחמה למען זכויותיה.

במבט לאחור נראה כי הגננות תרמו לקידום מעמד הנשים בארץ בשלושה תחומים עיקריים: ראשית, חדירה לתחום אשר לנשים לא היתה בו לפני כן דריסת רגל. על פי המסורת היהודית, חינוך הילדים היה מופקד בידיהם של גברים בלבד, והוא נועד להכשיר את הבנים (ולא את הבנות) לקבל עליהם עול תורה ומצוות. גן הילדים העברי שהוקם בארץ התנתק אפוא מדפוסי החינוך היהודי בן מאות השנים. מוסד זה היה, כדברי שושנה סיטון, 'חילוני בתכניו, מטרותיו היו אחרות, והוא נפתח גם בפני בנות. נוסף על כך, הוא הפקיע את החינוך לגיל הרך מידי הגברים - "המלמדים", והעבירו לידי הנשים - הגננות'. שנית, שיתופן של נשים בהוראה נתן להן לראשונה הזדמנות לרכוש השכלה פורמלית, מקצוע ופרנסה, דבר שלא היה מקובל בגולה או ביישוב היהודי הישן בארץ. שלישית, 'מאחר שרובם המכריע של המורים באותה עת היו גברים, בעוד שכל הגננות היו נשים, נעשה המאבק המקצועי, במידה מסוימת, גם למאבק בין המינים' וביטא אסרטיביות נשית חדשה. הקמתו של ארגון מקצועי משל עצמן, תחילה בתוך הסתדרות המורים ואחר כך כארגון עצמאי, המחישה את יכולתן של הנשים להתאגד ולהשיג הישגים פוליטיים, וסללה את הדרך להתארגנויות נוספות שלהן בתחומים מקצועיים אחרים.

עם כינון שלטון המנדט הבריטי, התגברותו של זרם העלייה לארץ ישראל, התבססותו של היישוב העברי בארץ והתעצמות כוחם ומעמדם של המוסדות הציוניים הלאומיים, חלה התפתחות נוספת במאבק לשוויון הנשים בארץ. ב-1919 התלכדו נציגות של כמה אגודות נשים, שפעלו למען נשים ביישובים שונים, והקימו ארגון ארצי בשם 'התאחדות נשים עבריות לשיוויון זכויות בארץ ישראל'. מרכזו של הארגון היה בירושלים, וסיסמתו היתה 'חוקה אחת ומשפט אחד לאיש ולאשה'. לוועד הראשון נבחרו ד"ר רוזה וואלט-שטרויס (יושבת ראש), ד"ר מרים נופך (רופאת העיניים הראשונה בישראל וממייסדות מכון פסטר בירושלים), פניה מטמן-כהן, אסתר ייבין, חסיה פינסוד-סוקניק ושרה עזריהו (המורה הראשונה בארץ ששימשה מורה ללימודים כלליים בבית הספר לבנות ביפו ואחת הפעילות הראשונות במאבק לשוויון זכויות לנשים). ההתאחדות ייסדה סניפים בערים ובמושבות, וב-1920 התקבלה כחברה ב'ברית הבינלאומית של נשים סופרז'יסטיות', שהקימה האמריקנית קארי צ'פמן קאט (Carrie Chapman Catt). את דעותיהן ורעיונותיהן ביטאו חברות הארגון בירחון הנשים הארץ ישראלי הראשון שייסדו, 'האישה - לחייה ולענייניה של אשה בארץ ישראל', שיצא לאור בשנים 1928-1926 בעריכת חנה טהון. במאמר הפתיחה של הירחון הגדירה טהון את חברות הארגון כ'נשות הביניים', כלומר, נשים הדוגלות בפמיניזם מתון (ויש שיאמרו פסידו-פמיניזם) שעיקרו ההכרה שהטיפול בבית ובילדים הוא תחום נשי אך יש רצון להעלות את מעמדו כתחום יוקרתי 'הרבה יותר ממדרגה של סתם בעלת בית'.

את הארגון הנהיגה הרופאה ד"ר רוזה וואלט-שטרויס (1938-1868), סופרז'יסטית יהודייה-אמריקנית שעלתה ארצה ב-1918 בהיותה בת חמישים. כעבור שנים מספר החליפה אותה הנרייטה סאלד, גם היא אמריקנית במוצאה. מאבקו של ארגון הנשים הארצי, ששינה פעמים מספר את שמו, נשא פרי רק בחלקו. זכות הנשים לבחור ולהיבחר למוסדות הלאומיים בארץ ישראל, שהיתה במוקד הוויכוח הציבורי כבר בתקופת העלייה הראשונה, אמנם עוגנה על ידי הממסד ההתיישבותי ב-1920, עם הקמת הסתדרות העובדים, ואף הושגו זכויות סוציאליות חדשות לאישה העובדת העברייה, אך בכל ארבע מערכות הבחירות לאספת הנבחרים לא הצליחו להיבחר אלא קומץ קטן של צירות, לא יותר מ-12% ממספר הנבחרים, ולא היתה להן השפעה פוליטית של ממש.

פרט להשגת זכות בחירה לנשים למוסדות הלאומיים, אפשר לזקוף לזכות 'התאחדות הנשים העבריות' עוד שלושה הישגים חשובים שקידמו את מעמד האישה העברייה: הקמת לשכות משפטיות ברחבי הארץ שהעניקו ייעוץ משפטי חינם לכל דורשת; קביעת גיל מינימום לנישואי נשים (ב-1936 פירסמה ממשלת המנדט חוק שקבע את גיל 15 כגיל הנישואים המינימלי של בנות); וביטול הכללתה של עקרת הבית בקטגוריה המעליבה 'תלויים' (יחד עם הילדים, הזקנים והחולים) בשאלון מפקד האוכלוסין.

עלייתה של תנועת הפועלים, ובראשה הסתדרות הפועלים העברים בא"י, לעמדת שליטה והנהגה ביישוב היהודי תרמה גם היא למאבקן של הנשים. תנועת הפועלות החלה להתארגן במחנה הפועלים כבר בראשית פעולתו, כתגובה לאכזבתן של כמה נשים מהתפקיד המוגבל והמעמד הנחות שנועד להן בעבודה ובחיי החברה. מייסדות תנועת הפועלות היו מהגרות צעירות שעלו ארצה בשנים 1914-1904, רובן ממזרח אירופה. ב-1911 נוסדה במושבה כנרת חוות לימוד מיוחדת לנשים, לאחר שחנה מייזל (שוחט), ממנהיגות תנועת הפועלות, השיגה לצורך זה כספים מאגודת נשים ציונית בגרמניה. באותה שנה נערכה בכנרת אספת הפועלות הראשונה ש'נתנה לחלוצות הזדמנות ראשונה להחליף חוויות, לשתף אחרות בהתמרמרותן האישית, ולתת זו לזו תמיכה מוסרית'. אמנם רק שבע עשרה נשים השתתפו באספה והיא לא הביאה להקמת ארגון רשמי, אך הונח בה היסוד להתהוותה של סולידריות של הפועלות בארץ ישראל.

ציון דרך נוסף בקידומה של האישה היהודייה בתקופת היישוב היה כינוס ועידת הפועלות הראשונה במרחביה ב-1914, בהשתתפות 30 צירות שייצגו 209 פועלות. כעבור שבע שנים, ב-1921, נוסדה 'מועצת הפועלות' בהסתדרות, וב-1930 הוקם 'ארגון אמהות עובדות', גם הוא במסגרת ההסתדרות. ארגון זה הקים מוסדות תמיכה וסיוע חשובים לנשים שעבדו מחוץ לבית, כגון בתי תינוקות וגני ילדים.

בראש המאבק של תנועת הפועלות (ולמעשה של הנשים בכלל) להשגת שוויון זכויות לנשים התייצבה עדה פישמן מימון, אישה אמיצה וכריזמתית הנחשבת לדעת רבים ל'אם המייסדת' של הפמיניזם הישראלי. פישמן מימון נולדה ב-1893 בבסרביה ועלתה ארצה ב-1912 בתקופת העלייה השנייה. היא עבדה בחקלאות ובהוראה במושבות יהודה וב-1914 היתה מורה בצפת (לימים, ב-1930, ייסדה את חוות הלימוד לפועלות חקלאיות בעיינות). שנים רבות היתה גם צירה לקונגרסים הציוניים וחברת הוועד הפועל הציוני. לימים כיהנה כחברת כנסת מטעם מפא"י בכנסת הראשונה והשנייה. בד בבד עם עבודתה עסקה בפעילות פוליטית: היא היתה חברת מרכז 'הפועל הצעיר' ונבחרה למוסדות ההסתדרות, לאספת הנבחרים ולוועד הלאומי.
ב-1919, לקראת 'האספה המיסדת' (אספה שמתוכה צמחה ההסתדרות הכללית של יהודי א"י), פירסמה פישמן מימון חוברת ובה קריאה תקיפה להכללת נשים במוסדות הנבחרים של היישוב. במסמך זה אפשר לראות את אחד המניפסטים הפוליטיים הראשונים בארץ, אם לא הראשון. בין השאר כתבה:

אם תרצו או לא תרצו, צריך להיות ברור לכולנו, כי עברה-חלפה אותה העת ה'מאושרה' שבה אמרה האישה 'קדוש-קדוש' אחרי כל מלה שיצא מפי פטרונה; הסתלקה אותה ה'שכינה' שהיתה שורה בבתי-ישראל, בחיי המשפחות העבריות, שהיתה משרה רוח של 'בטלי רצונך מפני רצון בעלך'. [...] אחריות גדולה מוטלת עלינו, נשים, ברגע הנוכחי! נתכונן ליום הבחירות! הזכות האקטיבית שהושגה באספה המכוננת השניה מחיבת אותנו, מטילה עלינו חובות לעשות את מעשינו במחשבה תחילה. [...] בנות ישראל! הכונה-נא ליום הבחירות [...] עלינו לדעת ולהודיע למפרע, כי אם האספה המיסדת תהיה בלי השתתפותנו האקטיבית והפסיבית - לא תהיה חוקית, כי היא תהיה רק באות כוח של פחות מחצי הישוב. הצדק אתנו - ובו הכוח! האישה העבריה לא תשמש יותר פסל לשחרור בידי אמנים, כי אם סמל השחרור ע"י עצמה!

בעקבות הקמת ארגוני הנשים, הופיעו לראשונה גם במות שיח, שבהן בוטאה בכתב הזהות והסולידריות הנשית החדשה. ב-1930 יצא הקובץ 'דברי פועלות' בעריכת רחל שזר, שתורגם לשפות זרות. לאחר הצלחתו נולד הרעיון להוציא לאור את העיתון 'דבר הפועלת'. ב-11 במרס 1934 הופיע הגיליון הראשון, שכלל תרגומים של מניפסטים פמיניסטיים חדשים מן העיתונות הסוציאליסטית, בעיקר במזרח אירופה, דיווחים על מאבקן של נשים למען זכויות האישה ברחבי העולם, ומאמרים שכתבו נשים עבריות בתנועת הפועלים שהטיפו לסולידריות, אסרטיביות ועצמאות נשית. בשנותיו הראשונות ניתן 'דבר הפועלת' כתוספת ליומון 'דבר'. מאז שהופיעו היומונים 'על המשמר' ו'למרחב' החלה החתמה למנויים בנפרד. לימים נקרא העיתון גם 'ירחון האישה' ו'בעבודה ובמשפחה'. ב-1 במרס 1937 פורסם ב'דבר הפועלת' מאמר ובו זיכרונות של כמה מחברות 'השומר' הראשונות. אחת מהן, שחתמה 'שרה ג.', סיפרה:

בימי פרעות בעיירה למדוני: 'אם הגבר מתחבא בחדרי חדרים, על האישה להסתתר במרתפים עמוקים'. כבר אז הרגשתי את העלבון הצורב והפרוש הנורא של החינוך הזה, אך לא עמדה בי הרוח להתקומם. ובכדי לחזק את החינוך הזה היו מוסיפים עוד: 'אם נתנגד לפורעים - ישחטו את כל העיירה'. נכנעתי - ואחבא. עם התחלת המאורעות האחרונים בארץ פקדו עלי רק לשכב על הרצפה בחדרי, והחברים עברו על יד חלוני להגן עלי. ואדרוש את חלקי בשמירה בכל תוקף. וסוף סוף זכיתי.

היוזמה למאבקן של הנשים לשוויון בין המינים בתקופת היישוב נולדה קודם כול בהשראת אתוס השוויון הקומוניסטי, שהנשים נחשפו לו לפני הגעתן ארצה. המהפכה הקומוניסטית ברוסיה העמידה במרכז את שחרור הנשים ואף הביאה לחקיקת חוקים מהפכניים לטובתן, ובכלל זה חוק שהבטיח שכר שווה תמורת עבודה שווה, רעיון שהיה בחזקת טירוף בכל מקום אחר בעולם באותה תקופה.

התפיסה האנטי-בורגנית והאנטי-דקדנטית שהתפתחה בארץ בקרב מתיישבי העליות הראשונות, תפיסת 'האדם החדש' ו'החוה החדשה' מבית המדרש הציוני, ותרבות השיתוף והאחווה המיוחדת בקומונות החקלאיות הראשונות – כל אלה היו גם כן המקור השראה חשוב למאבקן של החלוצות לזכויות ומעמד שווים בתוך הקהילה והחברה הציונית.

אולם במבט לאחור עולה השאלה האם ובאיזו מידה הצליח מאבק זה. מבחינות רבות תנועת הפועלים הציונית אכן שינתה את יחסי המגדר (gender) בקהילה ובמשפחה היהודית המסורתית. כפי שמציינת הסוציולוגית דבורה ברנשטיין, מחלוצות חוקרי מעמד האישה בתקופת היישוב, הנשים בקיבוצים, במושבים ובגדוד העבודה המציאו דגמים חדשים של התנהגות נשית, שבאו לידי ביטוי בבניית דפוס חדש של זוגיות אינטימית, בשיתופן בוועידות ובמועצות, באימוץ עבודות 'גבריות' בחקלאות ובבניין, בלבוש שנחשב לנשי פחות, למשל מכנסיים קצרים, ובתיאורה וייצוגה של האישה היהודייה בתמונות, כגון כרזות תעמולה ציוניות. במאמרה 'שיבתנו לעבודת האדמה' כתבה דבורה דיין, ממייסדי נהלל:

בספר תולדות עמנו, שאין דומה לו בדברי ימי העמים, נחרתים זה יובל שנים דפי תפארת על שיבת עם לארצו ולמקור המקורות - לעבודת האדמה. לנו, לבנות ישראל, בישרה שיבה זו שנוי חיים יסודי. לא רחוק עוד העבר של העולות הראשונות בארץ, וקרובה מדי הגולה, כדי שתשכח מעינינו התמונה הקלאסית של הבת היהודית היושבת על יד החלון ומחכה. בנות בעלי הבתים שבעיירה, בנות דלת העם, הנאבקות על פת לחם, האינטלגנתיות התלושות ממעשה, כולן - מנת גורלן בחיים היתה הציפיה, ושום מהפכה בחיינו לא היתה עלולה להנחיל לנו את הכרת ערכנו העצמי כעלייתנו לארץ. ואין פלא כלל אם אנחנו עושות היום את חשבוננו לא רק כבנות לעם וכסוללות דרך לעליה, כי אם גם כבני אדם, העושים את החשבון עם עצמנו, עם נפשנו ממש: מה הייתי? ומה אני עכשיו?

אין ספק שצעירות עצמאיות, חילוניות ואסרטיביות, דוגמת דבורה דיין, שרה אהרונסון, מניה וילבושביץ-שוחט, רחל ינאית בן-צבי, ציפורה זייד, חיותה בוסל, חנה ושרה צ'יזיק, בבה אידלסון, עטרה שטורמן, יוכבד בת מרים, מרים ברץ, תחיה ליברזון, אסתר בקר, שרה מלכין, רחל כצנלסון-שזר, ברכה פלאי, דבורה נצר, רוזה כהן ורבות אחרות שיקפו בהתנהגותן דגם חדש ומהפכני של יהודייה מודרנית, שהיה שונה בתכלית מה'פייגלה' או ה'יידישע מאמע' של העיירה היהודית. הן ישבו בוועדים קהילתיים, ייסדו וניהלו מוסדות ציבוריים, כמו בתי ספר חקלאיים ובתי פועלות, כתבו מאמרים חשובים, השתתפו בהקמת יישובים חדשים ובהגנה עליהם, ותרמו לבנייתן של מסורת וזהות עברית חדשה. תפקיד חלוצי וחשוב במיוחד בשינוי דמותה ומעמדה המסורתי של האישה היהודייה וביצירת מודלים ראשונים של הצלחה ועצמאות נשית, נודע ליוצרות של התקופה (תחום שהיה כמעט סגור לנשים בגולה) ובעיקר הסופרת דבורה בארון, מבקרת הספרות חוה שפירא, המשוררות אסתר ראב, רחל בלובשטיין, אלישבע ביחובסקי, לאה גולדברג, מרים ילן שטקליס ואנדה פינקרפלד-עמיר, שחקניות התיאטרון חנה רובינא, רוזה ליכטנשטיין ורחל מרכוס, הציירות והפסלות אנה טיכו, אירה יאן (אסתר סליפאן), חנה אורלוף, רבקה אביבית, בתיה לישנסקי, לאה ניקל, ציונה תג'ר, אביבה אורי וצילה בינדר.

עם זאת, חוקרי מעמד האישה בתקופת היישוב תמימי דעים כי חרף התמורות במעמדה, לא מומש עד תום הפוטנציאל המהפכני בתחום יחסי המגדר ולא נמחק בתנועת הפועלים הארץ ישראלית הפער המעמדי המסורתי בין נשים לגברים. 'רוב הנשים החלוצות', ציינה בסיכומיה דבורה ברנשטיין, 'היו בין המנקות, התופרות, המורות והאחיות ולא בין החורשים, הבונים והסוללים'. את מרבית עמדות הכוח ומוסדות השלטון איישו גברים, ועובדה זו יצרה זיהוי בין הצלחה מהפכנית-ציונית להצלחה זכרית. אפילו בקומונות הראשונות, שיצרו את מיתוס השוויון הסוציאל-ציוני, לא הוענקה תמיד לנשים חברות מלאה. הדעה שרווחה אז היתה שהקבוצה מורכבת מחברים-גברים בלבד והנשים אינן אלא עוזרות שכירות. הן גם לא נכללו כשותפות בחוזים השנתיים שנעשו עם ההסתדרות הציונית. יתרה מזו, אף על פי שעבודות הבית (תפירה, בישול, כביסה וכדומה) היו כרוכות במאמץ פיזי ניכר והיו חיוניות להישרדות המשותפת של הקהילה, היה הסטטוס שלהן נמוך בחברה החלוצית, שכן הן נחשבו לעבודות לא יצרניות. נשים רבות חשו מתוסכלות ממעמדן ומאוכזבות מהתקווה לשוויון שלא מומשה. הפובליציסט והעורך מרדכי קושניר, איש תנועת העבודה, כתב ב-1 במרס 1937 ב'דבר הפועלת':

פרשת החברה ומאבקיה על מקומה, ערכה ומעמדה בחברה פרשה סבוכה היא. יש פסיעות ראשונות, פריצת המקובל וחגירת אונים, ויש מעגל קסמים עצוב ושומם, אי-סיפוק, מצבי רוח, איבוד כוחות ואבידות. אכן יש ויש חוליות ושלבים כבר בסולם-המעלות של חיי עבודתנו וכיבושינו. פרשת החברה ב'השומר', מנת חלקה וגורלה - הנה היא מבוטאת בפרקים חשובים על ידי חברות ב'קובץ השומר' שהופיע זה לא כבר. אם כי אך בשפה עצורה, בלועה, מסופר על מלחמת החברה על זכותה ועל עלבונות.

גם ייצוגה של האישה בעיתונים העבריים שיצאו בתקופת היישוב לא עלה בדרך כלל בקנה אחד עם הדימוי המיתולוגי שנוצר לימים של שוויוניות האישה בחברה החלוצית. מדורי הנשים שהופיעו בעיתונות היומית - 'דבר הפועלת' ביומון 'דבר' בשנת 1934, 'לאשה ולילד' ב'דואר היום' בשנת 1935, ו'בשביל עקרת הבית' ב'הארץ' בשנת 1939 - אמנם ביטאו בעצם הופעתם סוג מסוים של עצמאות נשית חדשה, אך הכתבות שיקפו בדרך כלל את גידורה של האישה הארץ ישראלית בתחום סגור של ציפיות ותפקידים חברתיים. המדור 'בשביל עקרת הבית', שהתפרס על פני כחצי עמוד, כלל טור מרכזי של 'תשובות לשאלות קוראותינו', שממנו אפשר ללמוד על עולמה ותדמיתה של האישה באותם ימים. למשל, 'כמה ירקות יש לתת לנפש בארוחה הגונה', 'מפני מה מתרככות הלביבות', 'כיצד להרחיק משקע סיד מקומקום מים', 'עוד שיטה לקימוץ בסבון', 'כיצד למנוע קלקול של מלבושי צמר של ילדים במרפקים ובברכיים', 'כיצד מנקים בגדי צמר'.

חריג ומתקדם לתקופה ביחסו לנשים היה העיתון 'תשע בערב'. עורכו אורי קיסרי לא רק העסיק עיתונאיות בתפקידים בכירים בעיתון, אלא גם פירסם כתבות שבהן נמתחה ביקורת על התנהגותו של הזכר הישראלי. כך, למשל, גיליון 22 באפריל 1937 עסק בהרחבה בנושאים הקשורים באישה הארץ ישראלית. אחת הכתבות, 'כיצד על האישה להיזהר מפני הגבר - שבעת התכסיסים של המפתה', מאת קלרה שרידאן, נכתבה בנימה המזכירה במעט את הכתבות האירוניות המתפרסמות היום חדשים לבקרים, בעיקר על ידי כותבות צעירות, העוסקות ביחסים בין המינים. לפני שהיא נפנית לתיאור התכסיסים האופייניים לגברים בצאתם 'לצוד אשה', היא כותבת:

עוד לפני הנשיקה הראשונה ולאחר הנשיקה הראשונה, יודעת האישה בדיוק נמרץ מה יגיד הגבר. איזו תנועה יעשה ובאיזו עמדה ינקוט. נשים, צעירות, אחיותי היקרות. האם נתתן פעם את דעתכן על כך ואתם בחורים צעירים, וגברים רציניים הרואים את עצמכם כקאזאנובה, עיינו-נא ברשימת התמרונים והתכסיסים ותסמיקו מבושה - עד כמה מחוסרי דמיון הנכם. אין לכם אפילו צל של מקוריות!

ולסיום:

לפעמים יש לי ההרגשה שבכדי להתחמק מהתכסיסים האלה הייתי בוחרת כבר להיות נאנסת או לפחות לפגוש גבר שיגיד לי בפשטות גמורה: 'את מוצאת חן בעיני ואני רוצה לשכב אתך. אם אינך מסכימה היום, אחזור על בקשתי מחר ומחרתיים.

בגיליון זה הופיעה גם כתבה שכותרתה 'מה הן סבורות בשאלת "האישה המודרנית בא"י"'. הכתבה פורסמה בעקבות דיון ציבורי שיזם ארגון ויצ"ו (ארגון עולמי של נשים ציוניות שנוסד בלונדון ב-1920 והקים נציגות בארץ בשנות העשרים) ונוהל במתכונת של משפט ראווה. במשפט המבוים, שנערך ב'בית עם' בתל אביב, צפו על פי דיווחי העיתון כ-200 איש והשתתפו בו, ככתוב בעיתון: 'מרים כהן ברנשטיין אישיות בת אישיות, שעוד לפני עשרים שנה ויותר צלצלה במודרניותה ויצאה לבקש עולמות חדשים; נשיא בית הדין יהודה נדיבי, מזכירה הנמרץ של העיר; הקטגורים: הסופר נתן גרינבלט, ועורך הדין זילברג. הסנגורים: איתמר בן אב"י שהסיח דעתו לערב אחד מן הקאנטונים, וגדליה ז'ובוביצקי שאינו יכול להיות חשוד בקטרוג על האישה המודרנית. בין העדים: סופרים, אמנים, עסקנים ו...נשים, מודרניות ולא מודרניות'.

'תשע בערב' לא הביא את הדברים שנאמרו במשפט המבוים, אך פנה אל 'כמה נשים בעלות משקל-ערך בחיינו הסוציאליים', כלומר נשים שנתפסו כ'מודרניות' בזכות השכלתן או המקצוע המכובד שרכשו, ושאל אותן: 'מה דעתכן על אחותכן, האישה המודרנית בא"י?' עם הנשאלות נמנו שושנה פרסיץ, עסקנית ציבורית ובעלת הוצאת הספרים 'אמנות' ובעתיד חברת כנסת, הרופאה ד"ר חנה יעקב, עורכת הדין חמדה נופך, הכוריאוגרפית תהלה רסלר והמשוררת לאה גולדברג. תשובותיהן של שלוש מבין המרואיינות מדגימות את המתח שהיה קיים באותה עת בין דגם החלוצה שצמח בהתיישבות העובדת ובין הדגם המסורתי של האישה המזרח אירופית שרווח בערים הגדולות, ואת הקושי הגדול שנוצר באותה עת ליישב בין המשימות המסורתיות של האישה במשפחה ובין האתוס הלאומי והערכים החדשים של שחרור האישה.

ד"ר חנה יעקב: במושג אשה מודרנית מבינים אנו טיפוס חדיש ובלתי רגיל של אשה. בטרם תבוא העליה ההמונית לארץ התבלטה האישה במכנסים הקצרות, כשהיא שלובה בזרועות בחור. זוהי התמונה הרגילה של הרחוב והמקובלה, עד עכשיו אצל היהודים, שראו בה את הטיפוס המודרני והחדש, שלא נמצא דוגמתו בשום מקום והאופייני במיוחד לא"י. - כוונתי לחלוצה, שסמלה אז שווי זכויות מלא לאשה כלגבר, ושבהתכחשותה לכל נשיות הרחיקה עד כדי כך, שבהיותה חברת הקבוצה התירה לעצמה אפילו להיפרד מילדה. עם בוא העליה ההמונית, בשנים האחרונות, השתלטה ברחוב היהודי אשה לבושת-הדר דוגמת הנשים שיש לראותן בבירות אירופה - הטיפוס השלילי - כ'ווייבכן' המפורסמות. נשאלת לכן השאלה: איזה טיפוס של אשה מתאים לתפקיד בנין הארץ והתחדשות האומה: ה'חלוצה' או ה'ווייבכן'? ברור על כל פנים, כי ה'ווייבכן' טיפוס זר הוא ובלתי מתאים כל עיקר לבנין הארץ. אם הטיפוס 'חלוצה' יכירנה מקומה כאן ויפתור את שאלת האישה בארץ - לעתיד הפתרונים! [...] עד היום נעדרת כאן התופעה הסוציאלית של טיפוס האישה שתכלול בה באופן הרמוני את התפקידים המוטלים עליה הן בתור יציר משפחתי והן בתור חלק מהאומה השואף לתחיה - אעפ"י שישנן נשים הממלאות תפקידים אחראיים בשטחים פוליטיים, סוציאליים וכלכליים, נשים כאלה נשארות אינדיווידואליות. המזיגה בין הנשיות, האמהות והעבודה הסוציאלית אינה קיימת עד עתה בתור תופעה המונית.

לאה גולדברג: שני סוגי נשים מודרניות קיימים לדעתי בארץ. האחת - האישה העובדת, ומקומה בקיבוץ (או הפועלת בעיר), והשניה - האישה המודרנית, שכל חדישותה מתבטאת בתלבושתה החדישה ובישיבתה בבתי הקפה המפוארים שבעיר. חיי הראשונה קשים... בעיקר כשמפותחה היא במובן האינטלקטואלי. חייה הפרטיים קשים אז פי כמה! השניה - היא תופעה חולפת תודה לאל! שמקורה בחברה הבורגנית וביחס הבלתי מודרני של החברה הזו לאשה, ושל האישה אל עצמה.
חמדה נופך: לדעתי - מושכת האישה המודרנית בא"י בעול המשפחה והכלכלה במידה גדולה וניכרת. אין כמעט צעירה גם אחת בימינו שלא תשאף לעמוד ברשות עצמה, במובן הכלכלי, ולהרוויח את כל צרכיה היא וצרכי משפחתה. יש להצטער על שאין השפעת האישה ניכרת גם בשטח המדיני, אולם תופעה זאת יש לנמק בעובדה של חוסר זמן; הואיל ואת עודף הזמן הנשאר לרשותה, לאחר עבודתה היום-יומית, עליה להקדיש לביתה היא. זכויות שוות לאשה בא"י רק להלכה ישנן... אולם למעשה מקופחת היא (חוקי התעשיה, למשל, אוסרים על האישה לעבוד בלילה). הממשלה בתקנותיה, מזכירה את הנשים והילדים בנשימה אחת, כאילו אין האישה מסוגלת לעמוד ברשות עצמה. לרגל טרדותיה הרבות, בעבודתה אין האישה יכולה להתמסר למשפחתה, כפי שהתמסרה לה אמה מהדור הקודם. וכתוצאה מכך באה הפחתת הילודה. לשבחה יצוין כי לוקחת היא חלק פעיל בעבודה לבנין הארץ, ואין פעילותה במובן זה נופלת מפעילותו של הגבר.

בתשובות אלו יש כדי להמחיש שהתפיסות המסורתיות ביחס לאישה החלו להתערער באותה עת ומעמדן החברתי החל להשתנות. אך בה בעת הן מעידות שזה היה רק ראשיתו של מפנה וארוכה היתה הדרך לשינוי עמוק בתפקידן, בזהותן ובמעמדן של הנשים בחברה היישובית. רוב הנשים בארץ המשיכו במתווה המסורתי של הגדרת הנשיות והועידו (במודע ושלא במודע), את השינוי המהותי לבנותיהן ונכדותיהן. אורי קיסרי, שהיה נוכח במשפט הפומבי, סיכם את הדברים בנימה מפוקחת בגיליון הבא של השבועון:

כאן, במקום הזה, טרם עוצבה דמותה של האישה המודרנית בא"י, כשם שטרם עוצבה דמותו של הגבר המודרני בא"י. כשם שבכלל טרם עוצבו וטרם קמו לנו דמויות משלנו ואורח חיים משלנו. [...] נשים מודרנית? במטותא, הניחו לי [...] אשה מודרנית לא, אבל חדשה ומחודשת, מסורתית - נראה אותה כאן, אצלנו. צורתה מי ישורנה, ורוחה מי ידענה! לא במהרה, דור רביעי, ואולי חמישי. רק לאחר שתקיא הארץ את כל הסיגים אז תהיה האישה שלנו מנופה ונקיה, פשוטה, וישרה, וגאה וזקופה.

מהן אפוא הסיבות לבלימתו ולקרטועו של האתוס הפמיניסטי בתרבות העברית-ציונית בתקופת היישוב. אציע שבע סיבות שנראות לי מרכזיות: (א) האתוס הפמיניסטי טרם הבשיל באותה תקופה בעולם המערבי וחסר מנגנוני חיברות ותעמולה בעלי עוצמה שיטמיעו אותו; (ב) הרקע הדתי-שמרני של המהגרים מנע מהם לבצע מהפך כולל בתחום כה רגיש ושנוי במחלוקת; (ג) בתקופה המעצבת של הציונות החלוצית הנשים היוו מיעוט (30%-20% מחלוצי העליות השנייה והשלישית), השכלתן הממוצעת היתה נמוכה מזו של הגברים ורק כ-30% ידעו עברית כאשר הגיעו ארצה, לעומת כ-60% מהגברים. נחיתות זו הקשתה עליהן לגבש כוח פוליטי; (ד) קשה, ואולי אין זה כלל אפשרי, לבצע בעת ובעונה אחת שתי מהפכות חברתיות. מימושו של רעיון גדול אחד (החזון הציוני) דוחה בדרך כלל את מימושו של רעיון גדול אחר (פמיניזים); (ה) אידיאל 'היהודי החדש' העומד בבסיס האידיאולוגיה הציונית שיקף חלום של 'מהפך גברי', משמע: מעבר מחולשה גופנית ופסיביות לעוצמה גופנית ואקטיביזם המיוחסים בעיקר לגבר. עצם ניסוח הרעיון הציוני במונחים גבריים ואף פיזיולוגיים ופיזיונומיים ('יהודי חדש' ולא 'יהודייה חדשה' משקף את העובדה שמדובר במהפכה שבמרכזה עמד הגבר ושחתרה בעיקרה לטרנספורמציה זכרית; (ו) מפעל ההתיישבות בארץ, שהיה כרוך בעיקרו במאבק פיזי-שרירני, סיכל את מימוש החזון הפמיניסטי, שכן הוא יצר את המיתוס המניע לפעולה של האיכר-הבנאי-הלוחם, שהיה למיתוס יסוד בתרבות הישראלית, ודחק בכך את האישה מהזיכרון הקיבוצי ומהמיתולוגיה הלאומית. האנדרטה של נתן רפופורט בנגבה, שנראים בה חלוצה ליד חלוץ, היא היוצא מן הכלל המעיד על הכלל. שפת המיתוסים של המפעל הציוני - 'יהושע בן נון', 'יהודה המכבי', 'בר כוכבא' וכדומה - היתה בעיקרה גברית, ורק נשים ספורות זכו להימנות עם הפנתיאון הציוני: שרה אהרונסון גיבורת מחתרת ניל"י, מניה שוחט ורחל ינאית בן צבי מראשוני אגודת 'השומר', חנה סנש וחביבה רייק הצנחניות שנשבו והוצאו להורג על ידי הנאצים, ברכה פולד לוחמת ה'הגנה' שנהרגה על ידי הבריטים באחד מלילות ההעפלה, הנרייטה סאלד שעמדה בראש מפעל עליית הנוער, והמשוררת רחל שרבים משיריה היו לפזמוני תנועות הנוער. במיוחד קופח בפנתיאון הלאומי תפקידן החשוב של ראשונות האחיות הרחמניות, שחירפו לא אחת את נפשן כדי להציל חולים, בתקופה שמגפות היו בה עניין שבשגרה; (ז) ההטרוגניות התרבותית שאיפיינה את היישוב היהודי בארץ, בעיקר משנות העשרים ואילך, לא איפשרה לדגם 'החלוצה' או לדגם 'הצברית', שירש אותה, להיעשות דומיננטי. שני הדגמים הארץ ישראלים האלה היו כאמור חדשים ומהפכניים בתולדות העם היהודי ושיקפו תמורה חשובה במעמד האישה, אך גם בשיא הפופולריות שלהם, הם היו נחלתו של מיעוט בחברה הישראלית. רוב הנשים שחיו בארץ ישראל בתקופת היישוב וראשית המדינה עלו ארצה בגיל שבו תפיסת עולמן כבר היתה מעוצבת, והן חיו על פי מודלים שמרניים ואי-שוויוניים שייבאו עמן מארצות מוצאן. רבות מהן סברו שמודל האישה שעוצב בהתיישבות העובדת אינו הולם עבורן, כשם שסברו שאורח החיים הקיבוצי-שתפני הוא מודל לא רלוונטי בשבילן.

יפות הבלורית והקוקו

בדור השני של המפעל הציוני - דור הצבריות שנולדו והתחנכו בארץ בשנות השלושים והארבעים - חלו התפתחויות נוספות במעמדה ובאופייה של האישה. החיים המשותפים של בנים ובנות בבית הילדים בקיבוץ, במוסדות החינוך השיתופיים, בקני תנועות הנוער, בהכשרות הפלמ"ח ופלוגותיו, ומאוחר יותר גם בהיאחזויות הנח"ל, יצרו מודל מגדרי חדש, שוויוני יותר, ואף הולידו דמות נשית טיפוסית חדשה, עצמאית וקרובה יותר לעולם הגברי: הפלמ"חניקית הגֶ'דע, ובגלגול צה"לי מאוחר יותר, 'הנח"לאית', 'מקפלת המצנחים', או 'הפקידה הפלוגתית'. חלק מסממניה הלשוניים (שפת הדוגרי שאיפיינה את הבנות כמו את הבנים) והחזותיים של דמות נשית זו היו גבריים יותר בעליל וביטאו את פריצת הגבולות של המודל הנשי היהודי המסורתי.
במיוחד סימלה את השינוי התסרוקת הקצרה. אופנה זו, שהיתה פופולרית בקיבוץ, בתנועות הנוער, בגימנסיות העבריות ובפלמ"ח, שאבה את השראתה מתסרוקתן של נשות המהפכה הרוסית, מאופנת ה'צ'רלסטון' המערבית של שנות השלושים וממראן של מרלן דיטריך, גרטה גרבו וקתרין הפבורן - כוכבות הבד ההוליוודיות האסרטיביות, שהשפיעו רבות על אופנת הנשים בתקופתן. זהו דגם מודרני שנוצר עקב שינויים מעמדיים ותדמיתיים שהתחוללו באותה תקופה בעולמה של האישה המערבית. למעשה, כבר בדור החלוצות אומץ הדגם הזה, כנראה בהשפעת מניה וילבושביץ-שוחט, אך הוא נעשה שכיח יותר בקרב הצבריות. השיער נמשך כולו לאחור (לעתים עם שביל בצד) ויצר מעין בלורית (בדומה לדגם הגברי). מאחור נגזז השיער בקו אחיד בגובה הכתף ולעתים אף גבוה יותר - בגובה הלסת. בקרב המתולתלות ובעלות השיער הקָשי יותר - ואלה היו הרוב - יצרה הגזיזה הקצרה מעין קן ציפורים, ששיווה לבנות מראה שובב ונערי. חבישת מטפחת היתה נהוגה בעיקר בקרב הנשים המבוגרות, אף שלא מטעמים דתיים אלא לשם הגנה מהשמש. הצבריות הצעירות העדיפו 'כפייה' ערבית, שהיתה חלק מתהליך אימוץ סמלי הילידוּת בהשראת התרבות הבדווית. בדומה לצברים