דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
הוסף דירוג לספר לא דורג

מפוריטניות לסקסואליות

עוז אלמוג
(מבוסס על ספרו "פרידה משרוליק - שינוי ערכים באליטה הישראלית")

נוצר ב-6/24/2009

'ולא תתורו אחר לבבכם' (תפילת שמע)

למעלה מאלף שנים שלטו במערב תפיסות נוצריות ובכללן תפיסות המתייחסות לפעילות המינית. הכנסייה, בעיקר הקתולית והאורתודוקסית, תפסה בעיקרו של דבר את הפעילות המינית כרע הכרחי, מכשיר להולדת ילדים. הנישואים היו 'חוק טבע' ושמירת הבתולין עד הנישואים ונאמנות אחריהם נחשבו לכלל מקודש. היצר המיני נתפס כמזוהם ומסוכן, וההתמכרות לו לחטא שיוביל לגיהינום. יסודה של תפיסה זו בפחדים מפני הפן היצרי של האדם ומפני מחלות מין קטלניות כמו הרפס וסיפיליס, בבורות ביחס לעובדות החיים הביולוגיות, ובשאיפתם של בעלי הכוח לשלוט בנתונים למרותם באמצעות השליטה על צורכיהם האינטימיים. תפיסה זו הצמיחה עונשים מחמירים (גינויים, נידויים, חרמות, קללות ואף הוצאות להורג) על מגוון רחב של התנהגויות מיניות שנחשבו אסורות. הכנסייה פירסמה מאות ספרים שבהם הופיעו רשימות של עונשים לכל התנהגות מינית אסורה.

פיטר הוגרת, שחקר את התפתחות התפיסה המינית בציביליזציה המערבית, טוען שהנצרות היא שהצמיחה למעשה את 'תרבות האשמה', ובכלל זה האשמה על 'החטא' המיני, שגברה על 'תרבות הבושה'. הכנסייה הנוצרית עוררה בקרב מאמיניה תחושה מתמדת של נקיפות מצפון. כללי המוסר המיני הנוצריים היו כה מחמירים, עד שהיה מובטח לכל אדם בעל יצרים מיניים נורמליים שיחוש 'אשם' במשהו. רגשי האשמה הקנו לכנסייה כוח אדיר בפיקוח על התנהגותם של מאמיניה, כיוון שבניגוד לבושה, שהיא ציבורית במהותה, האשמה היא פרטית ואינה מותנית בנוכחותם של אנשי הפיקוח החברתי ובגינוי פומבי. במילים אחרות, האדם מוכוון לחוש אשמה על 'חטא מיני' שחטא כביכול בלי שאיש בסביבתו החברתית יידע על חטאו.
המסורת הדתית היהודית שהתפתחה באירופה הושפעה אמנם עמוקות מן הקודים הנוצריים, אולם בניגוד לנוצרים, היהודים מעולם לא אימצו את עקרון הפרישות כערך רוחני ו'הם נחשבים', כפי שמציין ביאל בספרו 'ארוס והיהודים' העוסק במיניות ביהדות, 'למי שיחסם כלפי ארוס חיובי הרבה יותר מזה של הנוצרים'. אולם, הוא מוסיף ומסייג, 'יש הרואים ביהדות את מקור הפטריארכליות המדכאת, שבה נבלמים ומדוכאים המיניות והרגש הרומנטי; אלוהי התנ"ך, אל גבר, סילק בקנאות כל זכר לארוטיות מן האלילים הפגאניים של הכנענים, והעדיף על פניהם מונותיאיזם סר וזעף'.

ואמנם, גם אם גילתה היהדות המסורתית מידה נדיבה יותר של סובלנות מינית בהשוואה לנצרות, ביסודה היא היתה ונשארה טהרנית וצדקנית, מנסה להצניע ולרסן את הארוס. הרבנים והפוסקים חוקקו חוקי הלכה רבים שנועדו להילחם בפיתוי המיני, כגון לבוש צנוע לגברים ובעיקר לנשים, ואסרו לשוחח ולכתוב על מין בחופשיות. אפילו על הזכרת איברי המין בכתב הוטל טאבו חמור. עדות מעניינת לכך מביאים דוד אסף וישראל ברטל במאמרם על האטימולוגיה של המילה 'זין', מתוך ספר הזואולוגיה 'תולדות הארץ', שתירגם יוסף שיינהאק (חלק א, וארשה תר"א, עמ' קלח). 'כאשר נדרש המתרגם לכתוב בעברית את שמה הגרמני של הציפור Seidenschwanz (זנב משי) הוא רשם "זיידען שו-ץ", כדי לא להדפיס את המלה "שוואנץ" בשלמותה'. 'שוונאץ' בגרמנית הוא זנב, ובשפת היידיש העממית השתמשו בה לציון הפין.

הפוריטניות המאפיינת את האורתודוקסיה הדתית נובעת בראש ובראשונה מהפחד מאובדן הסמכות המוסדית. הביטוי המיני, במחשבה, בכתב או במעשה, הוא ביטוי של חירות ואינדיבידואליזם ולכן מנקודת מבטן של הדתות הממוסדות, ובכללן היהדות, הוא מהווה איום על הסדר החברתי הקיים. אין תימה אפוא שתנועת ההשכלה במאה השמונה עשרה והתשע עשרה, שיצרה גל של חילון בעולם היהודי, הציתה גם ניצוצות ראשונים של שחרור מכבלי המוסר המיני האורתודוקסי. לראשונה הופיעו על במת הספרות העברית קומץ יצירות ספרות ושירה עברית בעלות 'ניחוחות' ארוטיים, כמובן מרומזים. יהודים משכילים גם העזו לראשונה לתקוף את המנהגים המסורתיים בתחום האישות, למשל מנהג האירוסים הכפויים או המנהג שאסר על כלה וחתן להיפגש עד ליום החתונה. אך מן הראוי להבהיר שגם המשכילים היהודים היו עדיין פוריטנים מאוד בהשוואה לנורמות של היום והדגישו את הצניעות בהליכות המין ואת הצורך לתעל את היצרים למסגרת המבוקרת של המשפחה. המין עורר ברובם עכבות, בלבול, מבוכה ובושה, ונתפס כפעילות גברית שבה האישה אמורה לספק את תאוותו של הבעל ולשאת ברחמה את ילדיו.

קומונה ללא יצרים

בשלהי המאה התשע עשרה וראשית המאה העשרים הופיעו באירופה ובארצות הברית הסימנים הראשונים למהפכת השחרור המיני. למשל, נעשו ניסיונות חלוציים לפקח על תופעת הזנות ולמסד אותה כדי למנוע הפצתן של מחלות מין ולווסת ילודה לא מבוקרת. לראשונה גם פורסמו ספרי רפואה שעסקו בגוף האדם ובמיניותו מנקודת מבט מדעית יותר וצדקנית-מוסרנית פחות. צמיחתו של מדע הנפש תרמה רבות לריכוכה של התפיסה הוויקטוריאנית הנוקשה של המיניות, ששלטה ברבות מארצות אירופה עד סוף המאה התשע עשרה. מבין הפסיכולוגים המודרניים שהופיעו באותה עת, הרפורמטור הגדול ביותר של הסקסואליות האנושית היה כמובן זיגמונד פרויד, שגילה לעולם את 'אנרגיית הליבידו' וניסח את הרעיון המהפכני שהסקס הוא הדינמו הפסיכולוגי המניע את נפש האדם ושטראומות מיניות בגיל הילדות הן המקור לחלק ניכר מהפתולוגיות הנפשיות בגיל מבוגר.

מהפכת השחרור הלאומי של העם היהודי, שנולדה באירופה בתקופת הזעזועים החברתיים של סוף המאה התשע עשרה וראשית המאה העשרים, לא כללה משנה מינית סדורה, ובהגותם של ראשי הציונות נדיר למצוא התבטאות הקשורה לסקס. אולם בהיות האידיאולוגיה הציונית מבוססת על תפיסת עולם לאומית-חילונית, היא שימשה בעקיפין 'מתנע' (starter) חשוב לתהליך השחרור ההדרגתי של היהודים מכבלי השמרנות הדתית שאיפיינה את ההוויה היהודית בגולה. גם בהדגשתה של תרבות הגוף באידיאולוגיה הציונית, שהיתה חלק ממודל 'היהודי החדש', אפשר לראות ביטוי ארוטי חדש ששינה את המוסכמות היהודיות הישנות. חשוב להדגיש ולסייג שזו היתה ארוטיקה בעלת אוריינטציה גברית. 'האישה הלאומית', כתבה ההיסטוריונית רחל אלבוים דרור, 'היא יישות מינית ללא מיניות אירוטית וללא חושניות. הדגש הוא על הפן האסתטי ולא החושני. הנשים באוטופיה הציונית הן דמויות מעודנות, שבריריות ומעורפלות בהתאם לתיאורים ארכיטיפיים המקובלים לתיאור דימויי נשים שהן בראש וראשונה אימהות. [...] האישה כדמות מינית בוגרת, חושנית, ואירוטית, וכבעלת צרכים מיניים שמעבר לצורכי הולדה, אינה מופיעה באוטופיות הציוניות'.

וסייג נוסף: כמו במהפכות חברתיות אחרות, זו היתה רק ראשיתו של שחרור. החברה הישראלית נאלצה להמתין עוד כחצי מאה להתעוררותה המינית, הן משום שמהפכה חברתית זקוקה לזמן כדי להבשיל והן משום שחלוצי הציונות בארץ ישראל אמנם מרדו במוסר הרבני, אך בה בעת היו תוצר של עולם הישיבות וחסרו חינוך מיני חופשי בילדותם. למעשה כל ימיהם הם נשארו שמרנים וביישנים בתפיסתם ובהתבטאותם ביחס למין, בכתב ובוודאי בעל פה.

המהפכה הציונית היתה רק ראשיתו של שינוי בתחום המיניות ולא ראשיתה של מהפכה, גם משום ש'הלאומיות החדשה' באירופה כולה, 'לוותה' כדבריו של ביאל, 'בתחושת מכובדות חזקה, פרי התרבות הבורגנית האירופית, מחד גיסא; ובדחף לפרישות, האופייני לתנועה לאומית שכל מענייניה נתונים למטרות המתעלמות מאושרו של היחיד, מאידך גיסא'. יתרה מזו, הרוב המכריע של המהגרים לארץ בראשית המאה התגוררו ביישובים עירוניים וניהלו את חייהם - ובכלל זה בתחום יחסי האישות - על פי המודלים המרובעים של הבורגנות המזרח אירופית, שהציבה את האיפוק והריסון האישי כמושכל יסוד בהתנהגותו של האדם.

בקבוצות ובקיבוצים הראשונים, שבהם חיו המהגרים הצעירים חיי קומונה, נוצרה לכאורה תשתית חברתית להתפתחותה של מיניות חדשה. בפברואר 1932 ביקר בארץ ישראל ד"ר מגנוס הירשפלד (Magnus Hirschfeld), הסקסולוג הגרמני שהקים בברלין שנים מספר קודם לכן את המוסד המחקרי הראשון לחקר הסקס ואת כתב העת המדעי הראשון בנושא (שניהם נסגרו עם עליית הנאצים לשלטון). הירשפלד דיווח בהתפעלות ובתקווה על החלוצים הציונים הסוציאליסטים הצעירים: 'בלבושם הפשוט - בלי כובע, בצוואר חשוף וברגליים חשופות - בהתנהגותם הפשוטה והגלויה [...הם] נראים מלאי שמחה, כוח ואהבת חיים, כאילו התגברו על הדיכוי ועל רגשי הנחיתות האירוטיים התת-הכרתיים, הרווחים כל כך בקרב בני גילם'. הוא האמין שהצעירים הרומנטיים הללו הצליחו להשתחרר ממאות שנים של דיכוי מיני ולהביא בשורה של מיניות משוחררת לעולם היהודי ולעולם בכלל.

הירשלפד צדק בשני עניינים חשובים: התנועה הקיבוצית העניקה לגיטימציה חדשה לערטול של חלק נרחב מאיברי הגוף. העבודה במשק החקלאי ובבניין בגופיות ובמכנסיים קצרים היו ללא ספק שבירה משמעותית של קוד הלבוש הצנוע של העיירה הגלותית. גם החיים המשותפים - לעתים באותו אוהל או צריף - של בנים ובנות בקומונת החלוצים שברו טאבו ביחסים המקובלים עד אז בין המינים. אולם, כפי שניתן ללמוד מעיון ביומני הקבוצות וממחקרים על אותה תקופה, בקיבוצים הראשונים לא שררו יחסי מין חופשיים במלוא מובן המילה, והיחס לסקס לא עבר שינוי רדיקלי ממה שהיה מקובל בקרב המשכילים היהודים בגולה. חיי האישות נדחקו לקרן זווית בעולמו של היחיד והיו מוצפנים כהלכה מעיניה ואוזניה של הקהילה. חברי הקבוצה לא דיברו על כך ביניהם, ולעתים קרובות גם בני הזוג עצמם נמנעו מלשוחח על כך בחופשיות. מרבית זיכרונותיהם של החלוצים מאותה תקופה אינם עוסקים בנושא אלא בחטף, ויומני הקבוצות – בראש ובראשונה הקובץ המיתולוגי 'קהילתנו' (תרפ"ט) - חושפים מתח מיני כבוש ובלבול מיני ולא סקסואליות חופשית. הנטייה הפוריטנית מצאה את ביטויה, כפי שמציין ביאל בספרו, גם בהסדרים החברתיים שהתגבשו בקיבוצים:

טקסי חיזור התקיימו על פי דפוסים מוגדרים מראש, שאפיינו את יחסי המינים כבר בקרב היהודים המשכילים של מזרח אירופה, [לאמור]: יחסים המושתתים על קריאה בשניים ועל שותפות החלומות האידאולוגיים; [...] לאחר שהיו בני הזוג מסיימים את שלב החיזור ומכריזים על עצמם בפומבי, לא היה על פי רוב מתקיים טקס נישואין [...] ובקיבוץ עצמו היו ה'נישואין' באים לידי ביטוי בפניה למזכירות לקבל חדר משותף [...] בני הזוג נהגו להיכנס לחדר האוכל השיתופי בנפרד ולאכול בשולחנות נפרדים, כדי למנוע את הרושם שיחסיהם האישיים פוגעים במידת הסולידריות שלהם עם הקבוצה. בעגה שהתפתחה בישובים אלה היתה אשה פונה אל בן זוגה בכינוי 'אישי' ולא 'בעלי' בגלל ההקשר הרכושני העולה מהמלה 'בעל'. גם הדוקטרינות החינוכיות של תנועות הנוער האוטופיות הללו היו על פי רוב פוריטניות פנאטיות. [...] כדי לשחרר את הילד מרגש אשם כלפי המין, מצאו לנכון לנטרל את המשיכה המינית במשך הילדות, על כל תקופותיה. אין להתיר לילדים לישון בחברת הוריהם, כדי למנוע מהם את הטראומה הכרוכה בחשיפתם למיניותם של המבוגרים. ואולם האמצעי העיקרי לנטרול הכפיון המיני היה חשיפת יתר, היינו ההיפך הגמור מהמסורת היהודית ומהדיכוי הבורגני. העירום נחשב לגורם שאינו מעודד גירוי מיני, אלא מפחית אותו.

מהו אפוא ההסבר ליחסם השמרני של חלוצי הקיבוץ ותנועת הפועלים למיניות? דומה שהיה כאן שילוב של גורמים: היה כאן תוצר של בית הגידול המסורתי והדתי שעיצב אותם בילדותם; של תפיסת הקהילה במונחים של משפחה (ולפיכך גם תפיסת יחסי המין בין החברים בקומונה כגילוי עריות); של ביטול צורכי האני הפרטי לטובת צורכי הכלל; ושל המתח האופייני השורר בקומונות בין התא הזוגי המשפחתי ובין המסגרת הקהילתית. לפי תפיסה זו, ההסתגרות של זוג נאהבים במערכת יחסים ארוטית גלויה היתה עלולה לפגוע בחיי השיתוף והשוויון הקבוצתיים, לאיים על תפיסת הקומונה כמסגרת של מעין אחאים, ולשמש דוגמה רעה לאנוכיות בשעה גורלית לאומה. האהבה, קל וחומר המין, הם התגלמות האישי והפרטי, ולפיכך בחברה בעלת אוריינטציה לאומית-משימתית נגזר עליהם להיות מוצנעים מן העין ומן האוזן. תשומת לב 'רבה מדי' לזוגיות ולמיניות סימנה במשתמע את ההתבדלות מן הקולקטיב ואת השעבוד הקטנוני ליצר האישי 'הקטן' על חשבון ההתמסרות למטרות הלאומיות 'הנשגבות'. אליהו רפופורט, אחד מהכותבים בקובץ 'קהילתנו', ניסח זאת במונחים של 'כיבוש האנוכיות הקמצנית' [הרוצה] 'באהבה פרטית' [ותובעת את] ה'אך ורק זה' [כדי להתמסר ליצר].

בין הוליווד לדגניה

היתה עוד סיבה לשמרנות היחסית של חלוצי העליות הראשונות: החיבור התרבותי הטבעי שלהם למזרח אירופה והניתוק התרבותי והפיזי שלהם מארצות הברית וממדינות מערב אירופה, בעיקר אנגליה וצרפת, נושאות בשורת המהפכה המינית בעשורים הראשונים של המאה העשרים.

בשנות העשרים והשלושים החל במערב עידן מימוש הפנטזיות המיניות, והמודלים המסורתיים של המין החלו להתערער. את השינוי חוללה תעשיית הסרטים האמריקנית שהפכה בשנים אלו לגנרטור החשוב ביותר של זרם התרבות הפופולרית באמריקה ולמעשה במערב כולו. בפעם הראשונה הוקרנו סצנות רומנטיות ומיניות לקהל הרחב ונולדו גיבורי קולנוע שהעמידו מודל חדש של מיניות עבור קהל הצופים ההולך וגדל. ראשונה היתה השחקנית היהודייה תדה בארה, פאם פאטאל ארוכת ריסים ועמוסת תכשיטים, שגילמה יצור סקסי טורף, אקזוטי ומסתורי, אישה עצמאית ומפתה. זו היתה הפעם הראשונה שאישה שידרה 'אני יצור מיני ואני רוצה שיספקו אותי', וכדי להקל על הציבור השמרני לקבל אותה היא היתה מגלמת תמיד את הדמות הרעה, הנענשת בסוף הסרט על חטאיה. רודולף ולנטינו היה סמל המין הגברי הראשון של הוליווד, עם החיוך הכובש והמבט המצועף ששידר 'אני רוצה לעשות אהבה אתך' (יש לסייג ולהדגיש כי מאחר שמדובר בסרט האילם לא היתה ברירה אלא להחצין את הרגשות). אחריהם החל מצעד של כוכבי מין ובעיקר כוכבות מין ששידרו 'סקס אפיל' (אז מושג חדש) במגוון צורות ויצרו מודלים התנהגותיים שזכו להערצה וחיקוי. הבולטות ב'נערות ה-pin-up'' שהנפיקה הוליווד היו הדי לאמאר, השחקנית הראשונה שצולמה בסצנה של אורגזמה, בסרט 'אקסטזה'; קלרה בו, השחקנית שהעזה להחצין את משיכתה לגברים בסרטים שבהם הופיעה כמו גם בחייה האישים, ועוררה סקנדלים רבים (הצהובונים פירסמו פרטים פיקנטיים רבים על הרפתקאותיה המיניות); ג'ין הרלו, 'החתיכה' המושלמת עם הפיטמות הזקורות, ומיי ווסט, האישה האסרטיבית והפרובוקטיבית, שהתבדחה על חשבון הגברים, לא היססה לשלב דיאלוגים גסים בסרטיה ולא הסתירה את הנאתה מסקס. אירופה תרמה להוליווד את מרלן דיטריך המסתורית, שסימלה במשך שנים רבות את התשוקה האפלה, הדו-מינית של 'הנשים הרעות'. כל אותן תופעות סקסואליות חדשות שהופיעו על המסך לוו בקרבות מתמשכים עם הצנזורה האמריקנית, שנחלה פה ושם ניצחונות מקומיים, אך נכשלה בטרפוד המגמה הכללית של המתירנות.

הוליווד תרמה לשינוי המודלים המיניים המקובלים לא רק באמצעות הסרטים שהפיקה אלא גם בדיווחי העיתונות על מסיבות האלכוהול שנערכו בה ועל ההתנהגות הפרובוקטיבית של גיבורי ממלכתה. הצהובונים האמריקניים החדשים, דוגמת Hotplay, כתבו עליהן (לרוב בהגזמה) בכתבות רבות, שיצרו לעיר הסרטים תדמית של עיר החירות, התענוגות והחטאים, ולשחקניה, במאיה ומפיקיה תדמית של אנשים משוחררים ושטופי זימה.

כאמור, בארצות הברית ואחר כך גם באירופה, היתה לתעשיית הסרטים ההוליוודית השפעה עצומה על עיצוב התנהגותם - ובכלל זה התנהגותם המינית - של מיליוני בני אדם. אך ביישוב היהודי בארץ ישראל, שבה היו מעט מאוד בתי קולנוע, השפעתם היתה הרבה יותר מצומצמת. איכרי העלייה השנייה והשלישית, שחיו בפריפריה הישראלית, מיעטו לקרוא מגזינים של פנאי וספרים באנגלית וכמעט לא צפו בסרטים הוליוודיים. לכן גם כמעט לא נחשפו לכל המודלים החדשים של הסקסואליות שנוצרו בקצה השני של הגלובוס. האוכלוסייה היהודית בערים, לעומת זאת, היתה חשופה מעט יותר להשפעות חוץ.
אחת ההשפעות של הקולנוע היתה בתחום הלבוש, שנעשה בשנות השלושים והארבעים קצת יותר חושפני בהשוואה ללבוש שהיה מקובל בחברה היהודית הדתית בגולה. דוגמה פיקנטית היא המעבר באותה עת מבגד ים שלם וסרוג למכנסי רחצה חדישים וחושפניים לגברים ובגד ים שני חלקים לנשים שהיה עשוי כותנה וחוטי גומי (השימוש בגומי היה חדש באותה תקופה). תחילה נתקלה האופנה החדשה בהתנגדות של השמרנים, ועיריית תל אביב אף חוקקה חוק עירוני (ב-1935) על פיו חויבו האזרחים ללבוש בגד ים שלם, אך בסופו של דבר נטיות הרוחצים גברו על החוק הפוריטני והאיסור על ערטול חלקי הגוף בוטל.

בין טוהר הנשק לטוהר המין

גבולות ההתנהגות הארוטית בקרב דור הצברים הראשון והשני שגדל בארץ בשנות השלושים והארבעים, היו מעט יותר רחבים מאלה של דור המייסדים (החלוצים והחלוצות). הדבר ניכר במיוחד בלבוש ובסגנון הריקוד שהיו מתירנים יותר: את מכנסי ה'שרווארס' הקצרים של החלוצות החליפו מכנסי ה'שורטס' הקצרים יותר של הצבריות בתנועות הנוער, שנצמדו בגומי וחשפו ירך ארוכה. לצד ריקודי המעגל החלוציים נוספו ריקודי זוגות, 'בן לוקח בת', שהיו בעלי אופי אינטימי יותר, למשל יד המונחת על הכתף או המותן. אולם אלה היו בסופו של דבר שינויים מזעריים בלבד והצברים כמו אבותיהם החלוצים נשארו במהותם פוריטנים.

בקרב הצברים, כמו בקרב החלוצים, נמנעו בדרך כלל מגיפופים, מזמוזים ונשיקות בפומבי (לשים יד על הרגל נחשב באותה עת לנועז), וכן מדיבור ישיר על מין. אפילו את המחזור החודשי של האישה לא העזו לכנות במילים מפורשות והיו משתמשים בביטוי המרומז 'סיבה חודשית', ובצבא 'גימל ח"ן'. על היריון היו אומרים 'היא במצב'. במחנות הקיץ היו הבנות תולות את התחתונים והחזיות לייבוש על חבל הכביסה ועליהם מגבת, מחשש שעולמן האינטימי ייחשף ויגרום להן מבוכה.

זאת ועוד, הצבר הטיפוסי היה אמנם מאצ'ו בתפיסותיו ובהתנהגותו, אך בניגוד למאצ'ואים בתרבויות אחרות הוא התמקד בכיבושי משלטים ונמנע מלהתהדר בכיבושים מיניים. האגדה הישראלית המוכרת מספרת על בנים ש'רצו מהר לספר לחבר'ה' אחרי המגע המיני עם בחורה 'שווה', אבל בפועל הסיפורים שעברו מפה לאוזן היו בדרך כלל תמימים למדי, ולא כללו העברת מידע 'עסיסי' על חוויות וביצועים מיניים. לעתים נדירות היו הצעירים מרכלים על 'זו שנותנת' או על זה 'שהשכיב' אך לא יותר מזה. רוב הצברים והצבריות כלל לא דיברו ביניהם על סקס, אפילו לא עם החברים הקרובים. כולם ידעו שאנשים עושים את זה, אבל אף אחד לא ידע בדיוק מי, עם מי, מתי והיכן. המידע על מין ניתן למעשה על ידי מי שקיימת אתו יחסי מין, וחוסר ההכנה גרם לקשיים ובעיות לרוב בשלבים הראשונים של היחסים. פגישות עם רופא המשפחה (הגינקולוגיה לא היתה אז מפותחת), כדי להיוועץ מה לעשות ומתי, לא היו נהוגות, ורק צעירות מעטות עשו זאת, וגם אז בחשאי.

יתרה מזו, שלא כחיילים אמריקנים במלחמת העולם השנייה, שהיו תולים על קיר הקסרקטין או מחזיקים בארנקם ציורים ותצלומים של pin-up girls'' מעורטלות למחצה, לוחמי המחתרות ויורשיהם בצה"ל שמרו את הפנטזיות המיניות שלהם לעצמם. הנושא כמעט לא הוזכר גם בחליפת המכתבים בין החיילים הישראלים בחזית לבנות זוגם בעורף, ורוב ביטויי האהבה במכתבים הללו כוונו למולדת ולא לבת הזוג. 'תמיד כששואלים אותי אם באמת היה טוהר הנשק בפלמ"ח', כתבה לימים נתיבה בן יהודה, 'אז אני עונה: "טוהר הנשק - אני לא יודעת. אבל טוהר-המין - בטח" [...] כי אצלנו לא רק שלא עשו את זה, אז גם אפילו לא דיברו על זה, אפילו לא בבדיחות'. עם זאת, בן יהודה מציינת שבמסגרת הרחבה היו דרגות שונות של פוריטניות:

צריך להגיד שתל-אביבים היו יותר חופשיים מכל שאר הארץ, בטח יותר מהירושלמים, ובטח-בטח יותר מהחיפאים. הצנועים והחסודים למיניהם השתמשו בכל מיני ביטויי גנאי כלפינו [בן יהודה היתה תל אביבית - ע"ע]: 'רודף שמלות', 'תיזהרי ממנו - הוא שולח ידיים', 'יש לו ידיים ארוכות, לא הרגשת?', 'הוא כל הזמן מתחשש', 'היא כל הזמן מתחששת'. וכמו שאנחנו קראנו להם 'ילדים', כך הם אמרו עלינו 'מזמזנים'. יכולת לשמוע מיישעס של רכילות, מהסוג: אז כמו שכולם יושבים ושרים יחד - הם מצאו להם מתי להסתלק, כדי להתמזמז. וכל זה נאמר כמובן בגנאי.

היצירות שפירסמו סופרי דור תש"ח בשנות החמישים המוקדמות שיקפו במידה רבה את יחסו של דור זה לסקס. הן חסרו כמעט לחלוטין מרכיב ארוטי והצטיינו בדרך כלל בצנזורה מרצון בכל הקשור לתיאור מערכת היחסים בין זוג הגיבורים הנאהבים. כך, למשל, ב'ימי צקלג' של יזהר, בכל פעם שהשיחה המשותפת במשלט הגיעה איכשהו לעניינים שבינו לבינה, הגיבור נבוך והסופר 'נבוך ומגמגם' גם הוא:

בואו נדבר על בחורות. נכון מאד. יצורות מופלאות. החברות של הבחורים העזובים. חציים הטוב והמרוחק. [...] דבר אחר כולו. איך מתחילים להשיח עמן, דברים כה וכה, ולאט-לאט מתחילים להידחק אליהן יותר. ולא דבריהן אלא חמודותיהן. המתיקות שבכמעט המגע. ואיך הן, כמובן מתראות נרתעות - אבל זה רק ממין המשחק. והיינו-הך איך. המיושב נדחק להניח ראש בחיקה. ותפספס היא שערך באצבעותיה הדקות, הקרירות. המהלך - מקיף מכרך לחבק גיזרתה - ומתלטפים יותר, קצת כה וקצת כה, עד שנאספת השיחה לאן-שהוא, ונשארים שניכם רק חמים ומחוממים, ומחפשים ומחפשים זה בזה, קרוב ככל האפשר, חשוף ככל הניתן. חדל, אל תרגיז. למה לא? הו, מה אתם יודעים על בחורות.

ב'הוא הלך בשדות' של משה שמיר, שהקדים מבחינה כרונולוגית את 'ימי צקלג', המין מוסתר פחות מאצל יזהר, והסיפור כולל אפילו רמיזות על בגידות בין בעל לאשתו (רותקה בוגדת בוילי עם אברהם גורן) וסצנות גיפוף ארוטיות בין הגיבור לגיבורה. אך מעשה האהבים מתואר כמו מתוך עדשה מרככת והוא מטושטש באמצעות תיאורים פיוטיים ברגיסטר ספרותי גבוה ובמשפטים קטועים, מהוססים, שאינם מזכירים במפורש איברי מין ומשאירים מקום נרחב לדמיונם של הקוראים:

גל חום עלה שעה שהרגיש היאך ידה מסייעת לו אט אט ובעדינות. [...] היא עצמה, בתנועות שקטות, כמורגלות, ברשרוש חלק ובזיע-היד הזהירה. נרעד, משחש באצבעותיו את עורה. גישש בהן מתוך זהירות אטית וחרדה. חש את החספוס הקל, שהוא טוב, הרבה טוב ומסיח על צמרמורת מעט, על עור תוזז, על קמטים חיים, תנועה. זקף ראשו והציץ בפניה. עיניה היו עצומות. לאט לאט היו עדיין רגליה נעות כשלעצמן כביכול מסלקות מעליה כסות אחרונה מיותרת. ופתע, כלפני הכרעה אחרונה, תמיה היה - האמנם היא יפה? - והיה גם מתמה על עצמו. בתוך כך לא העיז לסלק את מבטיו מאותו חריץ קטן שנתמשך מנחיריה אל שפתותיה והיה עתה משובץ שלוש טיפות גדולות של זיעה. [...] שתל את שתי ידיו משני עברי ראשה המופשל והעיז מבט לוהט אחורה, לאורך חולצתה, חצאיתה המופשלת ולהלן. [...] רגע קל תקפה עליו חולשה ודומה שעבר את הפסגה אך משנהו נטל את גבה של מיקה בין זרועותיו, הגביהו מעט כלפי חזהו ודיחק את ראשו מעבר לכתפיה. [...] ריח זיעה ובשרים חמים, ופיה הלחלוחי של מיקה נצמד אל חזהו ומטביע בו שעה ארוכה. בשערה השחור, ליד סיכות הראש הנוצצות - צמדים צמדים - מחטי אורן חומות, דקות, זקופות. צל בעצים. דממה.

בעניין התנהגותם המינית של צעירים ילידי הארץ מן הראוי לציין נקודה סוציולוגית חשובה: בתרבות תנועות הנוער התקיים פער מסוים בין השיח על סקס, שעורר מבוכה ואי-נוחות ונתפס בדרך כלל כוולגרי, ובין ההתנהגות המינית בפועל. בתחום ההתנהגות היתה לבני נוער חילוניים, בעיקר עירוניים, בתקופת היישוב וקום המדינה, גישה ליברלית מזו שהיתה מקובלת באותה עת בקרב חלק גדול מבני גילם בארצות הברית וברוב ארצות אירופה. אמנם אין בידנו נתונים סטטיסטיים על היקף יחסי המין וטיבם בין צעירים לא נשואים באותה עת, אך משיחות שערכתי עם בני אותו דור עולה שיחסי מין לפני החתונה לא היו תופעה כה נדירה. זאת ועוד, בניגוד לארצות מערביות אחרות, שהפעילו פיקוח פורמלי מחמיר על התנהגות מינית של רווקים ורווקות, בישראל הגישה הכללית היתה נוקשה פחות. למשל, שמירת הבתולים עד ליל הכלולות נחשבה לרצויה אך לא הכרחית, כמקובל בקרב חלק גדול מהבורגנות האירופית והאמריקנית, וקיום יחסי מין בתקופת המורטוריום הקודמת לנישואים לא נתפסה כחטא.

חשוב להדגיש כי בישראל, כמו בחברות מערביות אחרות, נהגו איפה ואיפה ביחס להתנהגותם המינית של גברים ושל נשים. למשל, הורים שגילו שהבת הגימנזיסטית פעילה מינית נטו להגיב כלפיה בתקיפות רבה (צעקות, איומים ועונשים), ואילו התגובה כלפי נער שגילה להיטות מינית 'רבה מדי' היתה נגמרה בדרך כלל בתוכחה קלה. גם היחס החברתי ל'התפרפרות' ולבגידה מחוץ לנישואים היה נגוע בשוביניזם: סלחנות ואף התעלמות ממעשי הנואף, ורכילות מרושעת וגינוי (לרוב בלחישה מפה לאוזן) של הנואפת. זאת ועוד, בחורה מבוגרת שהחליפה בני זוג בתדירות גבוהה ולא הסתירה את הנאתה ממין נתפסה בדרך כלל כקלת דעת ואף זנותית, ואילו בחור שעשה זאת נתפס לכל היותר כשובב או אגואיסט.

היחס לעירום במשפחה ובחברה היה אמביוולנטי: מצד אחד, נוצרה לגיטימציה לנשים ללכת ברגליים וכתפיים חשופים ולגברים בפלג העליון של גופם. במלתחות הציבוריות שבבריכות לא היו בדרך כלל מחיצות בין המקלחות, ועירום בעיקר בקרב גברים לא עורר בושה. מצד אחר, לא מעט משפחות נמנעו להסתובב בעירום בתוך הבית. ילדים רבים שגדלו בשנות השלושים עד השישים מעולם לא ראו את הוריהם בלבוש תחתון, וגם נשיקות וגיפופים בין האב לאם נעשו בדרך כלל בצנעה. בבתים של ניצולי שואה אפשר שהדבר היה קשור בקושי להביע רגשות והנאה בכלל.

בעיקרו של דבר, אפשר להגדיר את הגישה שלטה בכיפה בשכבה הוותיקה והחילונית ביחס למין 'כשמרנות נאורה או מתונה'. ארבעה גורמים מיתנו את הפיקוח המיני הממסדי על התנהגותם של בני נוער בקרב שכבה זו בתקופת היישוב וראשית המדינה: ההתרחקות מהדת המסורתית, שהחלישה את השפעת המוסר הדתי; הגמישות וחוסר הפורמליות שאיפיינו ועדיין מאפיינים את החברה הישראלית - חברה משפחתית שאינה נוטה להטיל מרות ומגלה סלחנות גדולה כלפי אי-ציות לכללים וחוקים; העובדה שצעירים וצעירות התגייסו בגיל צעיר (18-17) ל'הגנה' ולצה"ל, וממילא הועמדו תחת פיקוחו של הארגון הצבאי - והרי אין צבא בעולם שאינו מטיל רסנים על התנהגותם המינית של חייליו; ולבסוף, בישראל נוצרה נורמה בלתי כתובה של נישואים בגיל צעיר (23-20). הוללות מינית פורחת בדרך כלל בשלב הרווקות, ומכיוון שהצעירים הישראלים נטו להתחתן מוקדם, תקופת הרווקות שלהם היתה קצרה ולא נוצר מתח ממשי ומאריך ימים בינם לבין הוריהם בשאלת התנהגותם המינית. יתר על כן, גם בשלב הבחרות (טרום נישואים) היתה לצעירים הישראלים נטייה למונוגמיות. רובם קיימו מערכת יחסים רומנטית ומאריכת ימים אחת עם חברים מבית הספר, מתנועת הנוער או מהצבא, או לכל היותר שתיים שלוש מערכות יחסים לפני החתונה. זוגות רבים 'יצאו קבוע' כבר מגיל 14-13. המוסכמה הרווחת היתה שכל עוד בני הזוג יוצאים קבוע איש אינו שואל מה הם עושים יחד. רק צעירים שקיימו מערכות יחסים קצרות או מין מזדמן בלבד נחשבו לבלתי מחונכים, חסרי אחריות, אגואיסטים ואף פוחזים.

העדיפות שניתנה באותה עת למין מונוגמי, על פני חילופים תדירים של בני/בת זוג ומין מזדמן ללא מחויבות רגשית, היתה גם תוצאה של תנאי המגורים שהקשו על יצירת מרחב פרטי. הדירות היו קטנות ולבני נוער מעטים היה חדר משלהם. רובם גרו עם אח או אחות, לפחות. מכונית - 'המאורה הפרטית' שבתוכה צעירים כה רבים בארצות הברית ובאירופה איבדו את בתוליהם - היתה עד סוף שנות השבעים זמינה לצעירים מעטים בלבד. עובדה זו הקשתה מאוד למצוא אתר התעלסות מוגן וגמיש. רק החול על שפת הים היה חופשי ורחב. אפילו הגישושים הראשונים ויצירת המגע האינטימי המילולי בזמן החיזור ובעיצומו של הרומן היו קשים, שכן ברוב הבתים לא היה מכשיר טלפון והשיחות עלו ביוקר (הטלפון הוא, כידוע, אחד הכלים המודרניים החשובים ליצירת אינטימיות). זאת ועוד, ישראל היתה חברה משפחתית שבה כולם יודעים על כולם, והפחד מפני רכילות מרושעת ומכתימה תרם גם הוא להפחתה במוטיבציה להתקשרויות לצורך מין מזדמן.

ניצנים של פלורליזם מיני

בשנות הארבעים היתה עדיין רוב החברה המערבית שמרנית ביחסה לסקס והתקשתה להפנים את התפישות הליברליות החדשות שהופיעו באופק. דעות קדומות וצביעות היו חזון נפרץ והפעילות המינית טרם נתפסה כהנאה פיזית לגיטימית כשהיא לעצמה, ללא קשר הכרחי לילודה, לאהבה ולנישואים. אולם זו גם היתה תקופה שבה החל המבנה החברתי הישן להתערער ובתוך כך גם מוסכמות ישנות על המיניות.

מלחמת העולם השנייה נחשבת לנקודת מפנה בהתפתחות המוסר המיני בעולם המערבי. המלחמה שיחררה עכבות ורופפה מגבלות של מוסר, שכן נוצר בה יחס חדש לחיים - תחושה שלא יהיה מחר ועל כן צריך לנצל את מה שיש עד תום. במהלך המלחמה שהו מאות אלפי חיילים אמריקנים חודשים ארוכים על אדמת אירופה והמתח המיני שלהם מצא פורקן במפגשים של מין מזדמן עם הנשים האירופיות שהגברים שלהן נשלחו לחזית והן נשארו גלמודות ועצמאיות בעורף. הצבא האמריקני חילק לחייליו קונדומים, שכונו 'מכתבים צרפתיים', בעיקר מהחשש להתפשטות מחלת העגבת, והפיץ סרטי הדרכה למין בטוח שבהם נראו ונשמעו דברים שעד אז היו בחזקת טאבו.

הניצחון הגדול של בעלות הברית שיחרר פרץ חדש של אנרגיה ותאווה מינית (מכאן בא לעולם דור ה'בייבי בום'), שאותה ניצלו המפיקים בהוליווד עד תום. סצנת האהבה שבה הגיבור אומר לאהובתו 'אני אוהב אותך בכל לבי' ואחר כך שניהם מתנשקים בחושניות היתה רגע השיא במאות סרטים והולידה אלילות ואלילי סקס חדשים. בראש כולם היתמרה מרילין מונרו, נערת החלומות הרטובים של מיליוני גברים שקראה תיגר בהתנהגותה האקסצנטרית על תפיסת המין השמרנית. הטלוויזיה האמריקנית, בניגוד לקולנוע, נשארה באותה תקופה שמרנית והגנה על דימוי המשפחה המהוגנת, אך הפרסומות נעשו חושניות וחושפניות יותר.

בשנות החמישים גדל במערב דור חדש של צעירים וצעירות עם שפע של פנאי ועודף מזומנים בארנק, ו'הדיינרים' (מסעדות הדרכים), בתי הקולנוע, 'הדרייב-אינים', ומועדוני הריקודים נעשו מוקדים של תרבות-משנה צעירה ותוססת שהוציאה את גינוני המיניות (מזמוזים וכו') לאוויר הפתוח. המבוגרים החלו לאבד שליטה על בני הנוער כאשר נכנס לזירה התרבותית הרוקנרול. הרוקנרול שיחרר תשוקה וטען את האווירה במתח מיני. אלוויס פרסלי, שנעשה במחצית שנות החמישים לאליל המונים, סימל בסקס-אפיל שלו, יותר מכל גיבור תרבות אחר, את מהפכת הסקס של שנות החמישים. פזמוניו הרומנטיים-מתקתקים ('את בודדה הלילה?'), נענועי הירכיים הקצביים בפזמוני ה'ביבבלובה', והדנדיות האקסצנטרית של בלוריתו המבריקה ומלבושיו הנוצצים השפיעו על מיליוני צעירים, שהחלו להחצין כמוהו את מיניותם.

בשנות החמישים היתה ישראל מדינה צעירה וענייה, שליקקה את פצעי מלחמת השחרור והתמודדה עם גל עצום של מהגרים ועם בעיות ביטחוניות מסוג חדש (מסתננים וטרור). התהליכים שהתרחשו מעבר לאוקיינוס הגיעו אליה באיחור מה ונקלטו בתוכה לאט. לקראת סוף שנות החמישים נעשה הלבוש קצת יותר חושפני ונועז, בעיקר של הנשים הצעירות: מכנסיים ארוכים בגזרה צרה וצמודה ('רגלי ג'ירפה') ובאורך הקרסול ('שבע שמיניות'), שמלה ללא כתפיות ('סטרפלס'), גרבי סטרץ' צבעוניים, כתוספת משלימה לחצאית פעמון וחגורת גומי צבעונית רחבה שנרכסה באבזם גדול, שיער קצר נערי או פזור גולש על הכתפיים, בצד שיער אסוף ב'זנב סוס', ונעלי סירה – כולם סממני אופנה שהיו שכיחים בסרטי הנעורים של שנות החמישים ובעיקר בסרטי אלוויס פרסלי. חברי תנועות הנוער הציוניות, בעיקר הסוציאליסטיות, ראו בחידושי האופנה האלה הפרת טאבו וחריגה מוסרית. מי שהעזה ללכת בגרבי ניילון או בחצאית הדוקה, למשל, נחשבה ממש לזונה. אולם עם הזמן גם השמרנים התרגלו והאקסצנטרי נהפך לבנלי.

גם המילים, הביצוע והמוזיקה הקלילה של הפזמונים הפופולריים נעשו באותן שנים נועזים יותר ונסללה הדרך לסקסואליזציה של הלשון העברית. בפזמון 'רוח סתיו' (1959) של להקת הנח"ל נכללה השורה 'היי בובה, מותק, בואי לרקוד', בפזמון 'זאת מרחוב פנורמה', ששרה רביעיית מועדון התיאטרון (1958) ואחר כך להקת 'התרנגולים' (1961), נכללו המילים הנועזות (במונחי התקופה) 'זוג שדיה כגלים, שני שיבר ושליש ירכתיים'. הפזמון 'שיר השכונה', בתוכניתה השנייה של 'התרנגולים', שנבחר כשיר העברי הפופולרי ביותר ב-1963 במצעד המעורב של הגל הקל של קול ישראל, כלל את המשפט שכולם אהבו לשמוע שוב ושוב: 'מסובבת את התחת, מבליטה את החזה'. ברשות השידור התנהלו דיונים כבדים אם לאשר את שידור השיר בגלל המילה 'תחת' והיו מתנגדים רבים לכך. את הפזמונים האלה חיבר חיים חפר, הפזמונאי הישראלי הראשון שהעז לשבור את הטאבו שאסר לכלול 'מילים גסות' בזמר הישראלי.

המפץ המיני הגדול במערב אירע בשנות השישים כאשר נכנסה לשוק הגלולה למניעת היריון ששינתה את כל הכללים והחוקים. הגלולה הפיגה את פחד ההיריון הלא רצוי ובזכותה היו הנשים לכוח החדש המניע של מהפכת הסקס. האפשרות לשלוט על ההתעברות הצמיחה בארצות הברית, בצרפת ובעיקר באנגליה תופעות חדשות של חירות ומתירנות מינית שטרם נראו עד אותם ימים. כך, למשל, קמו קומונות שלא היססו לפרסם ברבים את חייהם האינטימיים של חבריהן (המפורסמת ביותר היתה קומונת 'סנדסטון' בצפון ארה"ב, שבה נוצרו דפוסים של עירום פומבי וחילופי זוגות) ונוסדו מגזיני מין חדשים שהעזו לכתוב על התנהגויות מיניות בחופשיות. אחד המובילים בתעוזתו היה המגזין האנגלי Oz, הראשון שפירסם מודעות על אביזרי מין, והתעמת עם הצנזורה ועם המשטרה. מקצת העימותים אף הגיעו עד לבית המשפט. ומעל לכול, פסטיבלי פופ המוניים, שהיו למעשה גם פסטיבלי אהבה וסקס. ילדי הפרחים של שנות השישים רצו לברוא עולם שבו אפשר להגשים בחופשיות כל תשוקה, וכוכבי פופ כמו מריאן פייתפול, מיק ג'אגר והחיפושיות נתפסו ככוהנים-שאמאנים בפולחן החילוני החדש. השחרור המיני היה לחלק חשוב בבשורה של דור 'ילדי הפרחים', גם משום שהוא ביטא את השחרור מכבלי הממסד והבורגנות. המילה Fuck, שנחשבה עד לשנות השישים למילה גסה שאין לבטאה בציבור, נעשתה אחד הסמלים של המהפכה הצעירה, וביטאה רוח מרדנית ושחרור מיני.

מהפכת הפמיניזם, שעשתה את צעדיה הראשונים באותה עת, היתה חלק חשוב ובלתי נפרד ממהפכת המין של שנות השישים. לראשונה נשמע קול מחאתן של הנשים על היותן שפחות לתשוקה הגברית ותביעתן להפסיק לשמש אובייקט מיני. האידיאולוגיה הפמיניסטית דירבנה אותן לממש את הזכות שלהן על גופן, ולימדה אותן שהנאה מיחסי מין צריכה להיות דו-סטרית ויש להן זכות לדבר עם בן הזוג שלהן על מה שהן אוהבות ואיך שהן אוהבות את זה. ג'רמיין גריר, הפמיניסטית הבריטית האסרטיבית, שלעגה בכתב ובעל פה (ספרה הידוע נקרא 'הסריסה') על שמרנותם של הגברים הבריטים, קראה לחופש ארוטי מוחלט ודיברה על זכותן של הנשים 'להזדיין'. גריר היתה המבטאת המובהקת ביותר - ולמעשה מעין נביאה - של מהפכת השחרור המיני של הנשים, ששיחררה באופן עקיף גם את מיניותם של הגברים.

והשחרור אכן החל. מחקרים שונים שפורסמו בעולם בארבעת העשורים האחרונים מוכיחים כי בעקבות מהפכת המין של שנות השישים חלה עלייה עקיבה בשכיחות הפעילות המינית ובחופש המיני בין בני זוג. נשים וגברים פיתחו ציפיות חדשות להנאה מחיי המין שלהם: הם החלו ליזום, להגיב ולגוון, ונפטרו בהדרגה מן העכבות והדעות הקדומות שלהם על המיניות (עדיין לא לגמרי כמובן).

התמורות שהתרחשו בשנות השישים במערב הגיעו לישראל באיחור קל, כרגיל. למעשה, רק לקראת סוף שנות השישים ובתחילת שנות השבעים החלה התרבות הישראלית להפנים, באופן חלקי, את הקודים המיניים החדשים שהופיעו במערב. הראשונים בארץ שקלטו והחלו ליישם את הקודים הללו היו מטבע הדברים בני הנוער מהשכבה המשכילה והמבוססת. זוגות רבים יותר העזו ללכת ברחוב חבוקים ולהתנשק בפרהסיה והלגיטימציה למזמוזים ולמין לפני הנישואים גדלה ונעשתה מוסכמה בתרבות הנעורים הישראלית. ריקודי הדיסקו עם הניחוח הארוטי נעשו גם הם פופולריים מאוד, ותל אביב, שבה נפתחו דיסקוטקים (למשל, 'ברברים' ו'בר מינן' - דיסקוטקים לסטודנטים שנפתחו ב-1966) ומועדוני לילה, היתה מאז ועד היום לסמן הימני של הליברליזם המיני בארץ ומשכה אחריה בהדרגה את המחנה כולו.

גם בגילאים צעירים יותר (לפני צבא) חל תהליך של ליברליזם מיני. במסיבות יום שישי של תלמידי בתי הספר היסודיים והגימנסיות העירוניות החלה רווחת מסורת מסיבת הריקודים ב'ערב כיתה' (שנערכו בדרך כלל בבית אחד הילדים). במקום לתת ידיים בריקודי 'בן לוקח בת' וריקודי מעגל אחרים עיכסו הדרדקים זה מול זה בריקוד 'שייק' לוהט או רקדו 'סלואו' חושני צמודים פחות או יותר. הם רקדו לצליליהן של להקות פופ ורוק בריטיות ואמריקניות ('ונוס' של להקת 'סגול מזעזע', 'בית השמש העולה' של להקת 'החיות', 'היי ג'וד' של להקת החיפושיות וכיוצא באלה). הפעם, בניגוד לשנות הארבעים והחמישים, ה'סלוניות' התחרתה בהצלחה רבה בפוריטניות של תנועות הנוער. גם המבוגרים ריככו את יחסם ל'סלוניות' של הנוער. רבים אמנם עדיין תפסו אותה כיציאה לשמד, אך בניגוד לשנות החמישים, הפעם נמצאו לה גם מסנגרים, שנענו ל'רוח הזמן' וביקרו את המבקרים. למשל, אמנון רובינשטיין:

הגישה הכוללנית, הפוסלת את הנוער 'הסלוני', שאינו משתייך למגירה הטובה, לא תתרום דבר לחינוך אנשים צעירים הגדלים בישראל של היום. נניח לרגע, לצורך הויכוח, כי אכן יש נזק מוסרי במכנסי ג'ינס, ובריקודי הטוויסט. גם אם כך הדבר, אין כל טעם בקינה ובקטרוג המושמע נגד הנוער. אותם נערים ונערות - המכונים בפי חברי כנסת כ'נוער סלוני' - לא יחזרו בתשובה גם אם תטיף להם הכנסת מוסר כל ימות השנה. הבחורים הגנדרניים בעלי התסרוקות החדישות, העומדים בפינות הרחוב בלילות שישי, לא יבואו אל צריף התנועה גם אם יחרישו אוזניהם במשאות תוכחה. יתר על כן, הדיבורים הכוללניים האלה, העוטפים מעשי בריונות ופשיעה ביחד עם דרכי בילוי לגיטימיים, עשויים לטשטש את התחום שבין האסור והמותר. אם היו כל בני הנוער הרוקדים ריקודים סלוניים שומעים את דברי חברי הכנסת, היו עלולים להשתכנע כי אכן עבריינים הם וכי ממילא הם עומדים מחוץ לתחום. למזלנו הרב, דברי חברי הכנסת לא יגעו אליהם, אך אילו היה שומע נער צעיר כיצד רואים אותו נבחרי האומה, היה מסיק כי ממילא הוא משתייך לשכבה עבריינית או כמעט עבריינית. הוא לא יצא לגרעין התיישבות עקב כך, אך הוא עלול, אם ישתכנע, לגלוש אל עבר עבריינות של ממש.

הסרט האמריקני 'שיגעון המוסיקה' (Saturday Night Fever), שיצא לאקרנים ב-1977 בכיכובו של השחקן והרקדן ג'ון טרבולטה, סיכם למעשה את התפתחות תרבות הנעורים המערבית שהתפתחה במהלך העשור וסימל את רוח הנעורים והסקס ואת משקלם הגובר של הצעירים בתרבות המערבית כצרכנים וכמכתיבי טעם.

השינוי בקוד ההתנהגות המיני התבטא גם בתחום אופנת הלבוש. עד ראשית שנות השישים מיעוט זניח מבין הצעירים הישראלים העזו להפר את קוד הלבוש האסקטי של תנועת הנוער הציונית, ואילו לקראת סוף שנות השישים ובשנות השבעים נפוץ המראה האמריקני, הארוטי יותר. השינוי ניכר במיוחד בחזותה של הצעירה הישראלית הטיפוסית, שנעשה שובב יותר ומהוגן פחות, בין השאר בעקבות חידושים טכנולוגיים בעולם הטקסטיל, כמו שילוב ויניל, ארנל, בנלון ודקרון. אופנת ה'מיני' היתה פופולרית ובגדי הים החלו מסתירים טפח וחושפים טפחיים. אסרטיביות ארוטית בוטאה גם בפריטי אופנה חדשים כמו פיג'מת 'בייבי דול' (מכנסים קצרצרים ושמלונת קצרצרה כחלק עליון), חולצת 'ממבו' צבעונית מבליטת החזה, חזיות עם מראה טבעי במקום החזיות המרופדות, מכנסי 'דפוק אותי' (מכנסונים קצרצרים וצמודים-צמודים), מכנסי גברדין 'ניקר'ס' שהחליפו את מכנסי החאקי, מכנסי 'פיל' מתרחבים כלפי מטה עם קו מותן נמוך, גרבי מכנס 'טייטס', חותלות סרוגות, מגפי עור צבעוניים, נעלי 'שפיץ', 'לק' ופלטפורמה. גם איפור וצביעת שיער, שנחשבו בשנות החמישים והשישים בתנועת הנוער ל'התגנדרות' דקדנטית ואף זנותית, נעשו מעט יותר שכיחים בקרב נשים צעירות וכך גם גילוח שיער בית השחי, הרגליים וקו המפשעה.

בקרב הגברברים החלה מגמה אופנתית דומה, אמנם איטית ומהוססת יותר, של כרסום בנטייה לקו אחיד וחסר צבעים ולאיפוק בלבוש: צעירים ישראלים רבים יותר נראו ב'מכנסי פיל' או במכנסי ג'ינס צמודים (ומבליטים), חולצות סריג או טריקו צמודות וצבעוניות, חולצות עם צווארון גולף, שהחליף את הצווארון הפתוח, מותנייה (וסט) בוהמית דקה ופתוחה לכל אורכה, נעלי 'יגואר' ואחר כך ה'סניקרס', שבאו במקום הסנדלים הפתוחים, וחולצות עם הדפסים אמנותיים, שהחליפו את אופנת החולצה בצבע אחד. גם מודל התספורת הצברית (שיער קצוץ בעורף, בלורית לפנים ופיאות קצרות) החל נדחק מפני אופנת השיער ההיפי-'מוזנח' והפיאות הארוכות. 'האופנה הזרוקה', סגנון שהוא היפוכו של המראה המהוגן/מסודר/מהודר/אנין, מעין רישול מתוכנן היתה חביבה אז במיוחד על צעירים, אולי משום שהיא לא היתה ניגוד כה קוטבי לרישול הצברי של הפלמ"ח, הקיבוץ ותנועות הנוער, ואולי משום שהיתה זולה והיה קל לשלב בה אלמנטים מהתרבות הבדווית: גלביות, מכנסי שרוואל, רקמות.
דפוסי הלבוש החדשים, כמו הריקודים, התנגשו גם הם (מבחינה סמלית) עם ערכי תנועות הנוער, כפי שציין העיתונאי שבתי טבת בכתבה שהתפרסמה ב'הארץ' בספטמבר 1966:

משנה לשנה רבים בנוער המתרגלים לקרוי מסיבות סלוניות. החברות הסלוניות של הנוער מתחילות בכיתות האחרונות של היסודי. בחמישית של התיכון כבר מוצאים אנו נערות הזקוקות למספרת-גברות. בהדרגה רבות הנערות המשתמשות באיפור ומתהדרות בסגנון האופנה האחרונה. הנערים לובשים תחילה למסיבה הסלונית מכנסי ערב העשויים מאריג חליפה. [...] תנועות הנוער חשות היטב את תחרותן של החברות הנקראות סלוניות. השומר הצעיר שינה את הדיברה העשירית (הדיבר העשירי), 'אינו שותה כוהל' ל'אינו שותה לשכרה'. גם לבושו של השומר הצעיר הוצב תחת לחץ הגנדור הרווח בישראל והוועידה השישית החליטה שמכנסי החאקי יוחלפו במכנסיים כחולים כהים. מכנסיים שחורים דמו יותר מדי למכנסי הנוער הסלוני, על כן הוחלט על מכנסיים כחולים כהים. הצופים איבדו נערות לא מועטות בגלל האיסור על החצאית הצרה.

שפת הדיבור של בני הנוער נעשתה אף היא משוחררת יותר וביטויים שנחשבו בעבר לגסים ובלתי לגיטימיים נעשו שגורים ו'שגרתיים'. למשל השימוש בשורש זי"ן בהטיותיו השונות: לזיין, זיינתי, זיון, הזדיין, מזדיינת וכו' (עד אז היה נהוג לומר 'עשה אהבה', 'שכב' או 'התעלס'). שאלת מקורו של הכינוי הרווח 'זין' לאיבר המין הזכרי היא מן החידות שטרם נמצא להן פותר בחקר השפה העברית. דוד אסף וישראל ברטל סקרו כמה הצעות הסבר שניתנו לפתרון גיזרונה של האות 'זין' באותיות האלף-בית כמציינת איבר מין:

א. הדמיון למשמעות המקורית של מלה זו, 'כלי נשק ומלחמה'. על דרך לשון חכמים: 'אשה כלי זיינה עליה' (בבלי עבודה זרה, כה ע"ב), כשהכוונה גם לתכונותיה המיניות. אך זו, כנראה, אטימולוגיה מאוחרת הרואה בפעילותו המינית של הגבר מעשה של תוקפנות.
ב. הדמיון לנגזרי השורש ז-נ-י, ובעיקר למלה זונה. אך שורש ז-נ-י הוא מן העתיקים בלשוננו ושגור כבר במקרא, ואילו המלה שאנו דנים בה על נגזריה השונים - שורשה (ז-י-ן) ובמשמעותה זו אינה מוכרת קודם למאה העשרים.
ג. הדמיון הטיפוגרפי של האות זי"ן לאיבר המין הזכרי. אף הסבר זה אינו מניח את הדעת, שכן אותיות אחרות, כגון וי"ו, יו"ד או קו"ף, דומות אף הן לאיבר זה.
ד. הקרבה למלים בעברית החדשה שיש להן משמעות דומה, כגון זרג או זרק, או למלים הערביות בעלות משמעות דומה כגון זב.

אסף וברטל מציינים כי המילה 'זין' 'במשמעותה האנטומית מתועדת לראשונה סביב שנת 1911, והיא היתה בוודאי בשימוש זמן-מה קודם לכן בפי תלמידי גימנסיה הרצליה, בשנותיה הראשונות של תל אביב'. אולם אף שהשימוש ב'זין' היה מקובל כבר בתקופת המנדט, רק לקראת סוף שנות השישים נהפכה המילה, על נגזרותיה ונרדפיה (למשל 'שמוק', או 'הקטן') לחלק משפת היומיום.

אחד הביטויים לשינוי הזה היה הוצאתו לאור של 'המילון העולמי לעברית מדוברת' (זמורה ביתן, 1972), מילון הסלנג העברי המלא הראשון שכתבו דן בן אמוץ ונתיבה בן יהודה. במילון החדש לא נפקד כמובן השורש זי"ן על הטיותיו והופיעו בו מילים מיניות שגורות אחרות, שנחשבו זמן קצר קודם לכן למילים וולגריות ומלוכלכות, שהס מלהגותן. למשל, 'ארים אותך', 'ביצים' (אשכים), 'חרמן' ('כינוי לאדם בעל יצרים מיניים עזים'), 'כוס', 'גמר' ('הגיע לאורגזם מיני'), 'דפק' ('הזדווג, בעל, בא במגע מיני'), 'השפיך' ('הגיע לאורגזם מיני') וכיוצא באלה. הופעת המילים הללו בדפוס, ובספר המכונה 'מילון', היתה משום לגיטימציה והכרה חברתית בכך שהן חלק בלתי נפרד מהתרבות הישראלית. היה בכך גם איתות שלא צריך לעשות עוד עניין גדול משימוש במילים סקסואליות וש'גסויות' יכולות להיות גם מצחיקות. בספר מופיעים גם תצלומים של אישה עירומה תחת הכותרת 'תפסה פוזה' (עמ' 44), של זוג מתמזמז תחת הכותרת 'התחיל איתה' (עמ' 77) ושל זונה תחת הכותרת 'זנזונת' (עמ' 86).

המילון עורר כמובן את רוגזם של 'הממונים על טהרת השפה העברית', כהגדרתם של בן אמוץ ובן יהודה בפתיח למילון. שומרי הסף הלשוניים מחו לא רק על 'זיהום' השפה בביטויי רחוב 'זולים' ועל מתן לגיטימציה לשפה 'לא תקנית', אלא גם על שימוש בוטה בניבולי פה וגסויות. אולם בשלב זה, כאשר הסלנג העברי נעשה כבר מובן מאליו, הביקורת נשמעה באוזני רוב הציבור, ובוודאי באוזני הצעירים, אנכרוניסטית, צדקנית ומרובעת ולכן גם מגוחכת. למעשה, היא רק הגדילה את התהודה הציבורית ואת הפופולריות של המילון ושל מחבריו. מהדורה ראשונה של המילון אזלה בתוך שלושה ימים ובתוך חודש נמכרו 13 אלף עותקים.

נטייתו של בן אמוץ לצפצף על השמרנים ולחלץ את הלשון העברית מה'מחוך' שלה באה לידי ביטוי גם בכותרת שבחר לרומן האנטי-מלחמתי שלו שיצא לאור שנה לאחר פרסום המילון, 'לא שם זין' (ביתן, 1973; על הספר ראו בשער 'החזית הפסיכולוגית'). בבחירתו בכותרת זו כפה בן אמוץ על העיתונים להדפיס את המילה הגסה, אף שהיו עורכים שהשימוש בה היה כה קשה עבורם עד שבמדור 'נתקבלו במערכת' צוין שם הספר כ'לא שם ז...'. גם בעלי חנויות ספרים, ספרנים ועורכי עיתונים נאלצו לשכן את הכותרת 'זין' באכסנייתם למורת רוחם ולצהלתו של הקהל. ספרו הבא של דן בן אמוץ, אסופת מאמריו, זכה אף הוא לשם מיני פרובוקטיבי, 'קריעה תמה' (ביתן, 1974), ובן אמוץ ביסס בשלב זה את מעמדו הציבורי כלוחם מספר אחת נגד השמרנות והפוריטניות הישראלית.

חשוב להדגיש כי השימוש במילה 'זין', במשמעותה המינית, נשאר עוד שנים רבות מחוץ להכרה של הממסד הלשוני בארץ. במהדורת 1986 של מילון אבן שושן המילה 'זיון' עדיין הוגדרה כ'הכנת כלי מלחמה, הצטיידות בנשק', ו'זין' הופיעה רק כאות השביעית באלף-בית. רק במילון 'רב מילים' של יעקב שוויקה (סטימצקי, 1997), מפורשת המילה 'זיון' כ'משגל, קיום יחסי מין' וב'מילון ספיר' (הד ארצי, 1998) אף לא היססו לכלול את ההגדרה 'זיון מוח' (בלבול מוח) כחלק מערכי המילון.

אולם הפוריטניות של טהרני הלשון (האקדמיה ללשון, מורים, מפקחים, וסתם שמרנים) לא הפריעה לשפה העברית המדוברת לספוג לתוכה עוד ועוד מילים מיניות שימושיות. בד בבד עם תהליך 'הלבנת' המילים העבריות ה'מלוכלכות', שהחל בשלהי שנות השישים ונמשך בכל שנות השבעים והשמונים, הועשרה העברית כל העת במילים וביטויים מיניים חדשים, במקרים רבים 'גיור' של מילים לועזיות, תהליך ששיקף וביטא שלב נוסף בהסרת הטאבו על השיח המיני. למשל, המילים 'להשפיך', 'למצוץ', 'עמד לו', 'אורגזמה' (במקום 'אביונה'), 'הביא ביד', ומעל לכול השימוש בכל נטיותיו של השורש גמ"ר. מעוררת מחשבה העובדה שהמילה האנגלית come תורגמה לעברית דווקא למילה 'גמר' ולא למילה 'הגיע'. באחד מקטעי המופע שלו 'זה הכל בינתיים, בינתיים זה הכל' (1974) ליגלג יהונתן גפן על ההנאה של הישראלים מן השימוש בשורש זה, המזכירה את הנאתו של ילד מחזרה על מילים גסות שזה עתה גילה:

גמרתי להכין את כל השיעורים. גמרתי. לגמור. לגמור זה פועל עברי פשוט: גמרתי, גמרת, גמר. לפעמים אפילו גמרה. מה שעושה את זה גס זה איפה שאתה שומע את זה. אתמול בלילה עברתי במקרה בשיכון בבלי, שזה שיכון של חרמנים, ושמעתי שם מכל החלונות והמרפסות, באמצע הלילה, כמו סולו של תופים: 'את גמרת טוב? את גמרת טוב? [...] אז אם יש פה מישהו ב'צוותא' - מועדון לתרבות מיגמרת - שחושב שהמלה העברית הנפלאה הזאת - לגמור - היא מלה וולגארית ומלוכלכת - זה רק סימן שהמישהו הזה לא יכול לגמור. אתה גמרת דני? אז גם אני. זהו. גמרנו. כאב?

הפלורליזציה של הלשון העברית מצאה את ביטויה גם בתחום הבדיחות. עד שנות השבעים שלטו בארץ בדיחות יהודיות קלסיות שאומצו בשינויים קלים ובדיחות מקבריות על המצב הכלכלי, על קליטת העלייה, על מנהיגי המדינה לדורותיה ואפילו על המלחמות. אך בעשור זה החל ההומור המיני להיות דומיננטי יותר הן בקרב הציבור הרחב והן בקרב הקומדיאנטים המקצועיים. בספרי ההומור, השנינה והבדיחה שיצאו לאור בישראל עד שנות השבעים, המין תופס מקום שולי, לעומת זאת, ב'תן חיוך! האנציקלופדיה העברית להומור' של אליעזר כרמי (1973), המין כבר תופס מקום חשוב. לפופולריות רבה במיוחד בארץ זוכות הבדיחות על בגידות בחיי הנישואים. להלן דוגמה:

כמו לכל אשה מודרנית היה גם לעופרה מאהב - פריץ קוהן, ה'יקה' החיפאי שבילה יום-יומיים מדי שבוע בעיר מגוריה, תל אביב, וניחן בכל התכונות הדרושות פרט לאחת: הוא היה קצת קשה-הבנה. עופרה ידעה שאין איש מושלם בכל הבחינות ולמדה להסתדר עם פריץ כפי שהוא. אי לכך, כשנקרא בעלה לשירות מילואים - שיגרה מיברק מפורש וברור:
פריץ! בעלי יצא לשירות מילואים! בוא לדפוק!
על כל השיב פריץ במיברק משלו:
עופרה! אני בא ביום שלישי - - הבנתי את הרמז!

המתנדבים והמתנדבות בעם

משבי הרוח הליברלית שהגיעו מאירופה ומארצות הברית בשלהי שנות השישים החלו להשפיע בשנות השבעים על יחסם של המבוגרים למיניות ילדיהם, בעיקר בקרב משפחות ותיקות, משכילות ומבוססות. התנהגויות שנחשבו בשנות החמישים ובחלק משנות השישים להמוניות ומופקרות והגיבו להן בתוכחות ובעונשים מרתיעים - למשל, בילויים משותפים של בנים ובנות בגיל התיכון עד השעות הקטנות של הלילה, הסתגרות זוג צעיר בחדר - החלו לקבל לגיטימציה שבשתיקה של ההורים. גם הפיקוח על אוננות ועל יחסי מין לפני החתונה נחלש, בין השאר בשל חדירתם של אמצעי המניעה שהפחיתו את החשש להיריון בלתי רצוי.

מבין תרבויות המשנה בחברה הישראלית, דומה שהתהליך המהיר ביותר של הליברליזציה המינית היה בקיבוץ (למעשה, כבר בשנות הארבעים ניתן היה להשיג בקיבוצים מסוימים קונדומים אצל החובשת והדבר העיד על פתיחות מסוימת לנושא). ההסבר לכך נעוץ ככל הנראה באוטונומיה והעצמאות שניתנו לבני הנוער בקיבוצים, אשר צימצמו את יכולתם של המבוגרים לפקח על התנהגותם מחוץ לשעות הלימודים. צעירים בקיבוץ חיו בנפרד מההורים (במעונות הילדים) מגיל צעיר וקיבלו חדר פרטי כבר בתקופת השירות הצבאי. אפשר שגם העובדה שילדי הקיבוץ חיו בתוך הטבע וצפו בזיווגים ובהמלטות של בעלי חיים תרמה לפתיחות הגדולה יותר שלהם בתחום המיני. המוסדות החינוכיים של התנועה הקיבוצית, בעיקר של השומר הצעיר, היו גם הראשונים שהוציאו לאור ספרות הדרכה מינית מסודרת, שהיתה מבוססת על תובנות פסיכולוגיות (ראו להלן).

הסבר אפשרי אחר לסובלנות הגדולה של הקיבוץ בתחום הנורמה המינית היא העובדה שבקיבוץ נוצרה כבר בראשית דרכו נורמה של חשיפה גופנית (הליכה בגופייה ומכנסיים קצרים ואף מקלחת משותפת בבית הילדים), שיצרה גישה טבעית לעירום ובעקיפין גם לסקס (לא בין חברי אותה שכבה גילית – פעילות שעליה נוצר טאבו בלתי פורמלי). ואולי פעלה כאן גם האטמוספירה הרומנטית של הקיבוץ, שנבעה מהיותו יישוב כפרי, מבודד ופסטורלי. במשק הקיבוצי גם לא חסרו מקומות שבהם אפשר להתעלס הרחק מעיניה הבולשות של הקהילה.

לכל אלה נוסף בשלהי שנות השישים גורם נוסף: המתנדבים. אחרי מלחמת ששת הימים החלה נהירה של מתנדבים יהודים ולא יהודים מארצות הברית ומאירופה (בעיקר מארצות סקנדינביה) לקיבוצים. הם באו לעבוד בקיבוץ בשביל לספוג את האווירה המיוחדת שבו - קהילה ידידותית, חיים בחיק הטבע וכו' - ומשום שהקיבוץ איפשר להם שהות ארוכה מחוץ לארצם בתנאי מחיה נוחים למדי ובתמורה לעבודה לא קשה במיוחד. מקצת המתנדבים הנחילו לקיבוצניקים הצעירים את רוח 'ילדי הפרחים', ובכלל זה אהבה חופשית ועישון חשיש ומריחואנה. לא מעט צעירים וצעירות בקיבוץ עברו את ההתנסות המינית הראשונה שלהם עם מתנדב או מתנדבת. אילוסטרציה משעשעת לדימוי המיני שנקשר בתנועה הקיבוצית למתנדבים אפשר למצוא במילון העגה המקומית של קיבוץ רמת דוד שיצא לאור בתשל"ז. המושגים נכתבו בהומור המתבקש:

מתנדב: 'סטיב' בעגה המקומית. לא כל מי שנמנע ממקלחת, מגדל שערות, הולך יחף ונזקק לסמים, הוא מתנדב. יש גם מקומיים כאלה. בעיקרון זהו אדם בעל רצון כנה להכיר את חיי הקבוצה ולעבוד קשה. במציאות, זהו נתח נוסף של 'קידמה מערבית' וחוסר בטחון עצמי, אשר מותיר אחריו הרבה רצון חקוי ולוקח עמו ידיעה מעטה מאד על הקיבוץ (כולם מתעקשים להוכיח לו שהם יודעים אנגלית, גם חברים ותיקים).
מתנדבת: תתפלא, אבל העובדה ששדיה מיטלטלים בחפשיות אינה בהכרח הוכחה לכך שהיא 'נותנת' בקלות. על כל פנים, לא בכל מקרה...
פינת אולפן: מקום הכשרה לחיים לבני הכתות הגבוהות בחברת הילדים; נושא חלומם של בעלים מאוכזבים; מרכז של קידמה תרבותית, אשר תל אביב מפגרת אחריו בשנה-שנתיים, לפחות.

'הצרצרים מוצאים אחד את רעהו'

כתיבה מפורשת בעברית על יחסי מין הופיעה בתקופת היישוב עם הולדת החינוך המיני לדור ילידי הארץ. מחנכים ואנשי רפואה החלו לעסוק 'בבעיה המינית של הנוער', כחלק ממנגנון החינוך הלאומי. הניסיון הראשון להוציא ספרות הדרכה מינית לבני נוער היה של הסופר חיים אריה זוטא, שפירסם בתרס"ט (1909) חוברת הסברה מינית לילדים (בהוצאתו הפרטית), שנקראה בשם המרומז 'הזרע למינהו'. אולם בשל הפוריטניות ששררה בקרב אנשי העלייה הראשונה, ניסיון זה לא עלה יפה. החוברת עוררה סערה בחוגי המחנכים וההורים, ו'מרכז המורים' משך את ידו ממנה. היא הופצה בתנאי מחתרת, ובמקומות אחדים אף הועלתה באש.

ריכוך ראשון בגישה הישראלית להדרכה מינית ולחינוך מיני התרחש בשנות השלושים והארבעים, כאשר גברה ההתעניינות בתיאוריית הליבידו של פרויד. ביטוי לכך אפשר לראות בתרגום לעברית של ספרו של ריכארד סטארבה 'תורת הליבידו לפרויד' על ידי 'הוועדה הבינקיבוצית לחינוך' של תנועות הקיבוץ המאוחד, השומר הצעיר וחבר הקבוצות. סטארבה היה בשעתו אחד המרצים הבולטים במכון הפסיכואנליטי בווינה, שבו פעלה בין השאר אנה פרויד. במבוא לתרגום לעברית נכתב שהספר מסכם את 'תורת היצרים לפרויד כפי שהתפתחה במשך הזמן והסתכמה אחרי עבודה עיונית של דור שלם'. כמו תורתו של פרויד כולה, אין הספר נקי מדעות קדומות, למשל, ביחס למיניות של האישה. אך כמכלול ביטא הספר את התפיסה המינית האנטי-שמרנית של פרויד ושל ממשיכיו, שיצרה את המאיץ לתמורה המינית במערב. להלן קטע מתוך ההקדמה לספר המדגים זאת:

השאלה שעלתה מתוך הגדרת הליבידו כאנרגיית היצר המיני, והיא - מיניות מהי? על שאלה זו השיבו בדרכים שונות זו מזו, עוד לפני שהתחיל פרויד בחקירותיו. דיעה אחת, שהיא לא רק פופולארית, אלא - לצערנו - גם מיוסדת, כביכול, על חקירות מדעיות, מזהה את מושג המיניות עם חוסר צניעות. תרבותנו בנויה על הדחקת היצר המיני, ולא עוד אלא שבמידה מרובה נעוץ שרשה בדיכוי המאוויים המיניים, ורק מתוך כך יכלה לבוא לעולם. הדעת נותנת, איפוא, ואם גם לא הוכח הדבר באורח מדעי, שכנגד יצרי-המין יוצא משפט של חובה, מאחר שהאדם משועבד להכוון של שלילת היצר. משפט הגינוי כנגד היצרים המיניים הם שהביאו לידי זיהוי תוכן המושג שלהם עם חוסר-הצניעות. [...] מוטב איפוא שנוותר על הגדרה חמורה של המיניות, ולעומת זאת נשוה לנגד עינינו מה שהוכר כמיני על ידי הסתכלות מדעית, ללא הערכה ככל האפשר, כפי שניסתה לעשות הפסיכואנאליזה.

באותה עת החלו לצאת לאור ספרי מידע על מיניות האדם, בעיקר בתנועת השומר הצעיר, שנכתבו בהשראת כתבי פרויד ותלמידיו. רובם תורגמו מלועזית ומקצתם נכתבו בידי רופאים ומחנכים בארץ. הנפוץ והמוכר ביותר היה ספרם של המחנכים צבי זהר ושמואל גולן, שניים מהמחנכים הבכירים של השומר הצעיר, 'החינוך המיני' (1941). בהקדמה לספרם נכתב:

שאלת המין והחינוך המיני הוצאו מן 'התחום הנעלם' והוארו באור הביקורת הציבורית הגלויה והתכליתית. בעולם היהודי באה ההתעוררות הראשונה לבחינת-הערכין עם ראשית תנועת העבודה, ובייחוד עם התפתחות תנועת הנוער והתנועה החלוצית, אשר ראו בחינוך הסינתתי של האדם את הערובה לצורות החיים החדשות של הפועל העברי בארץ ישראל. יחס של כבוד לאישה, שאיפה לשוויון מאכסימאלי של שני המינים, יחס חברות, וכו' - היו ביטוי ראשון למהלך החדש. התנועה הקיבוצית יצרה דפוסים אירגוניים למימוש המגמות הנ"ל, והיא מקיימת למעשה - בדרך העקלתון אשר לכל הגשמה אשר היא- צורות של חיי משפחה, חינוך וחינוך מיני שהן בקו המוסר הסוציאליסטי והחינוך החדיש.

מדריכי המיניות נכתבו באותה עת בעיקר עבור מתבגרים, ולמעשה למחנכים של מתבגרים, ולא עבור האוכלוסייה הבוגרת הרחבה, כי הכותבים הניחו שזהו הגיל שבו מעצב האדם את אישיותו ובו מופיעה בו לראשונה הסקרנות המינית והשינויים ההורמונליים, ומשום החשש שהמין יסטה את המתבגר/ת מדרך הישר שמתווה לו החברה. לכן גם הודגש בספרים הללו תהליך ההתבגרות המינית ובעיקר של הבנות, שהיא מורכבת ואולי טראומתית יותר, לפחות על פי המוסכמות, מזו של הבנים, בעיקר בשל צמיחת השדיים, הופעת המחזור החודשי, וכמובן החשש מהיריון בלתי רצוי. בחינוך המיני של הבנים הודגש הרצון להרתיעם מפני אוננות.

במשך דורות רבים התייחסו לעיון ולהסתכלות בפעולות איברי המין של האדם, לחקר ולתיאור רגשות וחוויות מיניות, כאל פגיעה במוסר ובדת. לכן ההוצאה לאור של ספרות הדרכה מינית כבר בראשית התפתחותה של החברה היהודית בארץ היתה בבחינת תקדים ליברלי חשוב. מצד התוכן קשה לדבר על ליברליות. הגישה שהנחתה את כותבי הספרים היתה מרתיעה ומזהירה, והם התמקדו בהיבטים השליליים של המיניות, ולקו בבורות, סטריאוטיפיזציה וגם אמונות טפלות. חריג בפתיחותו ובטון הענייני שלו היה ספרו של הרופא ד"ר א"ב מטמון 'חיי המין של האדם', שכלל פרק ב'תורת המשגל' ובו כמה ממאפייני ספרות ההדרכה המינית של תקופתנו. מהדורה ראשונה של הספר יצאה לאור בתרצ"ח, בהוצאת 'המכון להגיינה ומדעי המין' בתל אביב, ואחריה נדפסו עוד ארבע מהדורות.

גבריאל קאבאליון, שחקר את התפתחות החינוך המיני וההסברה המינית ביישוב היהודי לפני קום המדינה, מציין שספרות זו הרבתה לתאר את הפעילות המינית כתהליך סטרילי פונקציונלי. נושאים כמו משגל, תשוקה, משיכה והנאה מינית כמעט אינם נדונים בה. ספרים אלו פנו בדרך כלל לבנים ולבנות בנפרד, ונקטו גישה פטרונית של המומחה-המבוגר-והמשכיל הבא לאלף את הילדים הבורים, הבלתי מנוסים והנמהרים. תקופת ההתבגרות המינית הוצגה כשלב מאיים ומסוכן שיש לצלוח אותו בשלום, באמצעות ריסון עצמי. בחינוך המיני של האישה תפס המחזור החודשי מקום מרכזי. הוא נתפס כמצב חולני המביא לחולשת הגוף וכמעין מחלה חודשית המחייבת את האישה להגביל את עצמה במגעה עם החברה בתקופת הדימום.
טשטוש האמת, בגלל החשש מגלישה מסוכנת לשטחים מביכים, הושג בספרי ההדרכה המינית לבני נוער באמצעות עמימות ועיסוק בעיקר באיברי הרבייה של צמחים ובעלי חיים ולא של בני אדם - נוהג שהיה שכיח עד סוף שנות השישים. תיאור תהליך ההזדווגות באמצעות ההשוואה לבעלי החיים בטבע סייע לא רק להימנע מלקרוא לדבר בשמו אלא גם לחדד ולחזק בתודעת הילדים את התפיסה שהאקט המיני הוא אקט טכני של הולדת צאצאים ולא אקט של אהבה, בילוי והנאה גופנית ורוחנית. כך לדוגמה בספרו של ד"ר מרדכי ברכיהו 'הדור הבא' (1946):

הצרצרים מוצאים אחד את רעהו, משדלים ומושכים זה את זו ברשתות אהבה על ידי - קולות. מבין בעלי החוליות ידועות לכל זמרת הצפורים והתזמורת הפחות מלודית של הצפרדעים. בעזרת הקול מודיעים הזכרים ומכריזים לנקבות על נוכחותם. לא הריח מספר על הבדלי המינים, אלא גוון הקול והצליל.

ברכיהו היה רופא במקצועו וכתב את ספרו על סמך ניסיונו בחינוך מיני של בני נוער בבתי ספר ברחבי הארץ. העובדה שרופא הוא המחבר של ספר ההדרכה הזה אינה מקרית. ההדרכה המינית הופקדה בידי רופאים, אחיות ולעתים גם מורים, בעיקר מורים לביולוגיה, לא רק בזכות הידע הביולוגי שלהם ומשום שהם שנתפסו כאנשים דיסקרטים היודעים לשמור סוד (ולכן גם כמי שרשאים לעסוק בבעיות אינטימיות), אלא גם משום התפיסה שרווחה באותה עת בארץ ובעולם שמין לא מבוקר טומן בחובו סכנות שצריך להישמר מפניהן באמצעות ריסון עצמי. לכן החינוך המיני בבית הספר נכלל לפי הגדרה ותפיסה כחלק מן 'החינוך לבריאות'. תפיסה זו באה לידי ביטוי סמלי בכינוי הרווח לחינוך מיני: 'חינוך להיגיינה'.

חשוב להדגיש כי לימודי המיניות היו בדרך כלל יוזמה מקומית של רופא או מחנך ולא חלק ממדיניות מוגדרת ומתוכננת של ראשי החינוך בארץ ישראל, וגם לא פרי משנה חינוכית סדורה. יתרה מזו, היוזמה לחינוך מיני נבעה לאו דווקא מתוך גישה ליברלית ששאפה להקנות לילדים ידע בענייני אהבה והזדווגות, שיועיל ויעשיר את חייהם האינטימיים, אלא במגמה לאלף אותם ולמנוע מה שנחשב לסטייה, ובעיקר קיום יחסי מין בגיל צעיר מדי, 'פרוסטטוציה', 'פילגשות', 'אהבה הומוסקסואלית' ו'מסטורבציה'.

זו היתה בעצם מדיניות של 'הקדם תרופה למכה': אצל בנות, להבטיח שיהיו נשים מכובדות ובמיוחד שלא ייכנסו להיריון לא רצוי; אצל בנים, למנוע מהיצר המיני 'התוקף אותם', כבר בזמן התהוותו, ומאיים להשתלט על אישיותם ולהופכם לפראים ואנטי-חברתיים. אדם 'מתורבת', על פי תפיסה זו, הוא אדם מרוסן היודע לתעל את יצריו המיניים לאפיקים 'חיוביים'. המחשה לתפיסת המין כאיום אישי אפשר לראות בדברי ההקדמה של ברכיהו לספרו:

דעתי היא שתיאורים של צורות משגל שונות, הוראות למניעת ההיריון, זהירות ממחלות מין וכיוצא בזה אין להם מקום אלא בספר המיועד לרופאים, שענינו הם מחלות, ריפויין ומניעתן. מצד שני צריך ספר על חיי-המין להשפיע השפעה חינוכית על הקורא (ללא הטפת מוסר, כמובן, וללא קביעת הלכות פסוקות), הנער והמגודל כאחד; כי בשום שטח בחיי האדם אין העזובה כה גדולה, אין כה הרבה אי סיפוק וסטיות כמו בתחום של חיי המין. לדעתי חייב ספר כזה להראות לקורא, בין השאר את 'מותר האדם מן הבהמה', את התפתחותו של יצר המין החל מאינסטינקטים ירודים בבעלי חיים וגמור בהתעדנותו והאצלתו בצורות משובחות של אהבה, ביצירה ובהליכות אדם.

אחד הקשיים המשמעותיים שהתעוררו באותה עת בהדרכה מינית של בני נוער ובמתן עצות אינטימיות לצעירים ובכלל, היה המבוכה העצומה ששיח על דברים אינטימיים עורר הן בקרב הילדים (זו תופעה טבעית עד היום) והן בקרב המבוגרים. הורים לא נהגו לשוחח עם צאצאיהם על סקס, ואת רוב המידע ליקטו הצעירים מספרי ביולוגיה, מחוברות 'איתנים' של קופת חולים ומאחים וחברים בוגרים. משנות הארבעים ועד סוף שנות השבעים הסתכם החינוך המיני ברוב בתי הספר החילוניים בארץ פחות או יותר בשיעור אחד או שניים בשנה שהעבירה אחות בית הספר, שבהם דיברו בעיקר על 'היגיינה' בזמן הווסת והסבירו על מנגנון הרבייה, בדרך שתיארנו לעיל, מבלי לגעת במועקותיהם של בני הנוער בנושא או בצד הרומנטי שלו. כל כך נזהרו שלא לקרוא לדברים בשמם, עד שהמורים לתנ"ך נהגו לאמץ את פירוש רש"י למילה 'זונה' בסיפור המרגלים: 'אשה המוכרת מזון'.
המחנך הותיק יעקב בנאי, ששאף להתגבר על הקושי לשוחח על מין עם תלמידים, יזם שיטה מקורית שאותה החל ליישם כבר ב-1928. הוא היפנה לתלמידיו שאלות כגון: 'המרגיש אתה צורך להכיר את כל איברי גוף האדם ואת תפקידיהם?', 'היוכל מישהו מכם לבאר איך מתרבים האנשים?' וכו'. התלמידים היו משיבים לו במכתב אנונימי ומספרים על תחושותיהם ומחשבותיהם. כך נוצרה אווירה של קירבה שדירבנה את הילדים לפנות למורה בשאלות פרטיות באמצעות המכתבים הללו. בתש"ח כינס בנאי מבחר מהשאלות והתשובות בחוברת. מקריאה בה מתקבל הרושם שחרף הניסיון להגיע לפתיחות, המורה, לא פחות מתלמידיו, היה בור ונבוך בענייני מין ומלא בדעות קדומות על הנושא. רוב התשובות שנתן לתלמידיו (שאותן כינס בספר) הוקדשו לתיאורי איברי הרבייה, בעיקר של בעלי החיים בטבע, למיון של סטיות מיניות (הומוסקסואליות, מזוכיזם וסדיזם), ל'היגינה של הווסת' ולהטפה צדקנית 'להבליג על תאוות האוננות'.

ברכיהו כותב על שיטה דומה שהנהיג בבתי הספר. ילדים מהכיתות העליונות בבית הספר העממי או מתבגרים בבתי הספר התיכוניים היו זורקים ל'תיבת השאלות' פתקאות בלי חתימה ובהן שאלות בנושאי מין. פעם בחודש הוא פתח את התיבה בנוכחות אחות בית הספר, המורים והילדים, הוציא את הפתקאות וענה על השאלות. ברכיהו מספר על מכתב שקיבל ממתבגרת ומצטט קטעים ממנו, הממחישים את הקושי שהיה באותה עת לילדים לשוחח על עניינים אינטימיים עם הוריהם, שרובם החזיקו בדעות שמרניות מאוד:

אני אוהבת את הורי, ובכל זאת, אינני יכולה לגשת אל אמי ולשאול עצה ממנה, כי הורי עדיין מחזיקים בדעות מהימים ההם. איני רוצה לומר שאני מתנגדת לכל אותם כללי המוסר, כמו שעושות זאת רוב חברותי. אני מרגישה שיש לי דעות עצמאיות, שהן על-פי-רוב מתנגדות לאלו של הורי, ובכל-זאת מתאמת בי מה שתיאר אחד-העם במאמרו 'שתי רשויות': הדעות של הורי עדיין משפיעות עלי, ופעולתן כהיפנוזה על דעותי. כמה מריבות כבר היו לי עם אמי! הורי רואים את הנוער בא"י ואת חברותי, ושופטים את רובן לחובה. לפי דעת הורי, צריכה בחורה להיות בבית לא יאוחר משעה 9 בערב, אחרת אין זה מוסרי. ומה יהיה אם אחזור ב-10? האם זה הורס את כללי המוסר? אמי אסרה עלי איסור גמור ללכת לבקר את חברי בחדרו. היא הדגישה שלא היתה מתנגדת ששנינו, חברי ואני, נלך לטייל יום שלם במדבר שממה, כי היא בוטחת בו ובי, אבל להיות לבדנו בחדר, זאת 'אין עושים'.

העצה שהרופא משיא לה, שגם היא מופיעה בספר, היא להיפרד לזמן-מה מהחבר. הוא מספר שהבחורה אכן קיבלה את עצתו, ולאחר שנה וחצי חודשו הקשרים בינה לבין הבחור והזוג התחתן. ברכיהו היה כמובן אורח הכבוד בחתונה.

אימת האוננות

מהמאה השמונה עשרה ואילך נוספו למסכת הדעות הקדומות שהפיצה הכנסייה מקדמת דנא על האוננות, דעות קדומות חדשות של רופאים ומדענים. ב-1785 טען בלהט הרופא השוויצי הנודע סימון אנדרה טיסו (Simon Tissot), שאוננות מעוררת ומגבירה את לחץ הדם בראש ולפיכך פוגעת במערכת העצבים וגורמת אי-שפיות. רופאים אחרים הצטרפו מהר למערכה וייחסו לאוננות מחלות כמו כאבי גב, עיוורון, אפילפסיה, עצירות, פודגרה, עקרות, נימפומניות והקאות. אין מדובר בדעות קדומות חריגות של מעטים אלא דעות שרווחו בכל ארצות המערב. מספרים שממציא הקורנפלקס ג'ון הרווי קלוג (Kellogg) טען ב-1898 שפתיתי התירס הקלוי שהמציא נועדו במקורם להיות תרופה להפחתת התשוקה המינית והאוננות. נדרשו יותר משישים שנה להתפוגגות הדעות הקדומות האלה, והיא שביטאה אולי יותר מכל שינוי אחר את התמורה העמוקה שעברה החברה המערבית בתפיסת המיניות.

החברה הישראלית לא היתה שונה בהרבה מחברות מערביות אחרות ביחסה לאוננות. ב-1962 התפרסמה ב'מעריב' כתבתו של אלי טייכר על השלמת 'מחקר ראשון מסוגו על התנהגותם המינית של ילדים וילדות בגיל הגן, שבא להפריך תיאוריות מקובלות רבות'. ד"ר הנס קרייטלר, ראש החוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב, ועוזרתו הגברת שולמית אלבלינגר (לימים אשתו) ריאיינו במשך שנה שלמה, בעזרת גננות מנוסות, מאות ילדים יוצאי עדות שונות בכל רחבי הארץ. עיקר המחקר, על פי דיווחו של 'מעריב', הוקדש לבחינת התיאוריות של הילדים על היווצרות העובר. הממצאים היו משעשעים:

נראה שאבד הכלח על התיאוריה של החסידה. במקומה מקשרים רוב הילדים את לידת הדור החדש עם 'אכילה'. 'אמא אוכלת הרבה, נהיית שמנה ומביאה לנו תינוק חדש'. הילדות סבורות, כי תינוק נמצא בבטן כל אשה גם בבטנן שלהן, ומשום כך הן דורשות כבר עתה זכויות של אם. 'התינוק בא מחווה, זאת הזקנה מגן העדן, ואחר כך הוא הלך לבת של חווה ואחר כך לבטן של סבתא ואחר כך לבטן של אמא, ועכשיו הוא בבטן שלי'.

טייכר מציין שהחוקרים 'הופתעו מן החופש הגמור, בו דיברו הילדים על כל הנושאים, פרט לנושא אחד, שעליו קיים טאבו חמור – האוננות (לילדים היא הוצגה ככל הנראה לא בשמה אלא כנגיעות ומשחק באיבר המין שלך). אולם בעוד שילדים מעדות המערב ניסו לתרץ את האיסור בנימוקים חינוכיים כביכול: "זה נורא לא בריא ולא טוב" ו"יהיו לך אחר כך חידקים בפה", החרימו בני עדות המזרח את הנושא חרם אוטוריטאטיבי: "אבא לא מרשה לדבר על זה בכלל-בכלל"'.

עיון בספרי ההדרכה המינית שיצאו לאור בארץ משנות השלושים ועד שלהי שנות השישים מספק הסבר לממצא זה. מתברר שהאוננות נתפסה כפעילות המינית המאיימת ביותר ולכן הוטל עליה הטאבו המחמיר ביותר וסביבה נולדו מרב הדעות הקדומות. היא נקראה תחילה בשמה הלועזי, 'מסטורבציה', ואחר כך 'אונניה' או 'אונניזם'. האוננות נתפסה כנגע חברתי המסכן את הבנים (הבנות לא נחשדו כלל באוננות כי נתפסו כא-מיניות) ואת החברה: היא עלולה להביא להתמכרות, פוגעת בבריאות ומחלישה את הנפש; היא פעילות מינית 'לא טבעית', השתלטות היצר על ההיגיון; היא אלטרנטיבה נחותה למי שאינו יכול לקיים יחסי מין תקינים; היא אינפנטילית ומסכנת את מערכת היחסים בין בני זוג ואת הנישואים.

בחוברות 'איתנים' של משרד הבריאות, שבה ויעצה הרופאה הדסה היינריך לבני נוער מאוננים לעשות ספורט ומקלחת קרה כדי להיפטר מהבעיה. ב-1961 יצא לאור ספר הדרכה, שנועד 'לרכז את החומר, אשר מורים וגננות חייבים לדעתו למען שמירת בריאות תלמידיהם ולשם חינוכם לבריאות'. המחבר, ד"ר אליעז ברגמן, מעיד על עצמו בהקדמה שהוא מבסס את דבריו על 'ניסיון מעשי של 30 שנה בעבודה רפואית בבתי ספר, בחוץ לארץ ובארץ, ועל נסיון של 15 שנות הוראה במדרשות ובקורסים למורים' (מעבר לדעות הקדומות, ברגמן מערב בין נגיעה מהנה בפין בגיל צעיר לבין אוננות ממש שמתחילה בגיל ההתבגרות):

ילד מתבגר, העוסק במעשה-אונן בלילות ומפסיד בדרך זו בתאי הזרע לא מעט מכוחו, עלול להיות עייף למחרת בבית-הספר; עגולים סביב העיניים וצלילי דופק חזקים כמו צלילי התוף, יגלו לרופא את עבירתו (אם כי לא בבטחון גמור), אבל יותר מענין יש למורה ולפעמים אפילו לגננת בילדים המאוננים בפרהסיה, בנגיעת עקיפין באברי המין, ובדרך כלל בשפשוף נמרץ של הירכיים. בגיל המוקדם אין מעשי אונן מחלישים, כיוון שאין בהם עדיין הפסד של הפרשה, אבל אמצעי הסיפוק הקל הזה מסוגל לנתק את הילד עוד יותר מן הסביבה מאשר מציצת אצבע, וברי שהוא יתמיד בו עד לשנות ההתבגרות ויותר. וגרוע מזה, שאם מצא ילד אחד את הדרך לסיפוק מיני עצמי והאחרים מחקים אותו, תחילה מתוך לעג - עשויים הם להרגיש לפתע ש'יש דבר מה' במנהג זה שצחקו לו קודם, ויום אחד תמצא הגננת קבוצה שלמה של ילדים מאוננים.

במיוחד עוותה בספרים הללו השפעתה הפיזיולוגית והנפשית של האוננות והגורמים לה, כפי שמתאר למשל ברכיהו בספרו:

פצעים באיזור כלי המין ופי הטבעת המעוררים גירוד, תולעי מעיים ידועים, כינמת, זיבת-הלובן משמשים לעתים קרובות גורמים לאונניה. בייחוד אנו רואים זאת אצל ילדים וילדות קטנים. מצב של רוגז חוסר מנוחה, רגשות צער או צפייה מאומצת הרת פחד לכשלון, כגון לפני בחינות, מביאים לעתים קרובות את התלמידים לידי אונניה. אבל גם צפיפות רבה בכיתה או נגיעות בחלקי-גוף מגולים מסייעות לכך. בקרב רפויי השכל נפרזה האונניה מאד. ילדים עצבניים נתפסים לאונניה יותר מהר. ביניהם נמצאים אלה שגם לאחר הנשואים אינם מוותרים על האונניה כעל מקור של עונג. מצד שני יש שנשים צעירות נתפסות לאונניה כשהבעל חלוש או נגוע ב'יריה מוקדמת'. [...] לא זו בלבד שאין הצעיר מתנסה בנסיונות של כיבוש היצר, העשויים לפתח את רצונו ולשכלל את אישיותו, אלא הוא עצמו מעוררו, מזרזו, משליטו על עצמו ומשתעבד לו. וסופו של דבר שהוא מזעזע את מערכת עצביו; וגם המכשיר המיני, המאומץ יתר על המידה, עלול להתקפח ולהחלש. ואם בין המאוננים לשעבר מצויות חולשות אלו לעתים קרובות יותר מאשר בין הנשואים המספקים את יצרם במשגל, הרי זה משום שהאחרונים מוצאים בדרך כלל סיפוק מלא במשגל, ולפיכך אינם נוהגים לעורר את יצרם באופן מלאכותי, אלא במקרים יוצאים מן הכלל. הנזק הנגרם לגוף בא איפוא לא מתוך המעשה הבודד, מתוך סיפוק הדרישה הטבעית, אלא מתוך הפרזה, וגם מתוך מצב מתמיד של חוסר סיפוק מלא. [...] ההסתתרות החשאית, מוסר הכליות, פיתוח האנוכיות, דלדול הרגשות החברתיים הם התוצאות. וכן מזיקה החד-צדדיות של העונג ואף חוסר הסיפוק ליצרי-הלוואי, המשתיירים, מצטברים ומחפשים להם אחר-כך מוצא בדרך בלתי רצויה ובלתי חברתית. משום-כך אין להזניח מקרים של אונניה בתקופה זו, ואין גם לאסור אותה על הילד. אולם על המחנכים, המורים וההורים לפנות בכל מקרה לרופא-פסיכולוג לשם התיעצות.

בספרו של יעקב בנאי 'מכתבי אבטליון', שהוזכר לעיל, מופיע קטע משעשע במיוחד (מפרספקטיבה של היום), המדגים את מצבור הדעות הקדומות שהגדירו את יחס החברה דאז לאוננות:

הנזק העיקרי באוננות הוא, שהשטוף בה נמשך יותר ויותר אחרי ההרגל הזה וקשה לו להשתחרר ממנו. הוא מאבד את כל שליטתו העצמית, נחלשים בו הזיכרון וכוח המחשבה. תורת הרפואה מציינת מקרים של מחלות קיבה, מחלות הלב והנשימה, ובעיקר חולשת השרירים כתוצאה מאוננות. מרוב שפשוף נפגעים אברי המין בעורם העליון, הקרום של אברי-המין עדין מאד ועלול להפגם על נקלה: אבעבועות וצלקות מגרות לגרוד הן שכיחות אצל אוננים. [ואלה הם האמצעים שמונה אבטליון נגד אוננות]: אל תשכב לישון בכרס מלאה, מוטב שתאכל כשעתים לפני השינה; אל תרבה לשתות לפני השינה!; אל תקרא ספרות מעוררת לפני השינה!; אל תשתמש במשכב רך וחם מדי!; אל תישן בשנים!; אל תשכב בשעת שינה על בטנך!; את הידיים שים מעל לשמיכה!; בהתעוררך, רד תיכף מעל המטה!; השתמש בבגדים רחבים ומרווחים!; אל תחזיק ידיך בכיסי המכנסים!; אל תרכבי רגל על רגל בשבתך!; אל תעשן ואל תשתה משקאות חריפים!; אל תהיה שטוף בשיחות המעוררות תשוקה מינית!; אם ברצונך להשמר מן האוננות, הרבה בעבודה גופנית, בשחיה, בשיט, בהתעמלות, ובשאר מיני ספורט. הרבה לשחק באויר החופשי!; מקלחות קרות לפני השינה הרגל טוב ומועיל הוא.

מדוע אפוא נתפסה האוננות בדרך כה מחמירה ומעוותת? ראשית, בתרבות הישראלית כמו בתרבויות אחרות, היה חשש (שמקורו בבורות), שאוננות, הכרוכה במחשבות על מין ובעוררות מינית, היא חולנית ועלולה להביא להתמכרות, למחלת נפש ולפריצות מינית. תפקיד חשוב שיחק גם החשש, המשותף לתרבויות רבות, מיצרים חזקים (והדחף המיני הוא אחד הדחפים החזקים בטבע אם לא החזק מכולם) העלולים להביא לאובדן שליטה ולאיים על הסדר החברתי. כיוון שאוננות מאפשרת לאדם להגיע לפורקן מענג ללא קיום יחסי מין היא עוררה חשש גם מפני היחלשות מוסד הנישואים, שנחשב לאחד המוסדות החשובים ביותר בחברה הישראלית. ואפשר שהיה כאן החשש מהחלשת היכולת להביא ילדים לעולם, בשל הסברה המוטעית שאוננות מקטינה את כמות הזרע בגוף ומחלישה את הגוף ואת האון המיני. יש להדגיש שבאותה עת טרם הבינו את ערכה הרב של האוננות לגיבוש המיניות, להכרת הגוף ורגישויותיו, להעשרת חיי המין ושכלול היכולת המינית, לפריקת לחצים, לא רק מיניים, ולזוגיות טובה במיטה (אוננות משותפת).

כבר ציינו לעיל ששלילת האוננות לא היתה ייחודית לחברה הישראלית, אך במדינת ישראל הציונית היתה לכך ככל הנראה גם סיבה נוספת: אפשר שהיחס השלילי לאוננות משקף את היחס השלילי לכל ביטוי של התרכזות באישי בתקופה משימתית. האוננות הנהנתנית והאינדיבידואליסטית התנגשה בתפיסה שעל האדם לתעל את דחפיו ואת רצונותיו הפרטיים לאפיקים חברתיים. היא היתה דרך שבה יכול היחיד לעקוף את הפיקוח החברתי (הפיקוח על הסיפוק המיני היה גם הוא דרך לפקח על הפרט ולהרתיעו) ובכך לסדוק את סמכותה של החברה ולרופף את יכולתה לשעבדו לרצונותיה ולצרכיה. רמז לקשר הזה אפשר למצוא בספרו של ברכיהו:

דווקא על ידי נפתולי היצר [ריסונו, ע"א] מתעשרת האישיות, מתחזק כוח ההשתתפות בצערו של השני ומתחדדת הראייה הפנימית. כשם שבשעת יצירת חיי מדינה, אנו רואים את צער היצירה, כשכוחות הדחיפה מתגברים לפעמים על כוח המשיכה, כשהמפלגות מפליגות בדברי פולמוס ואינן יכולות לכבוש את יצרן המפלגתי וע"י כך הן מחלישות את כוח הליכוד והאיחוד - כך הדין גם בשעת יצירת האישיות בתקופת ההתבגרות, שהיא על הרוב תקופה של יסורים, של זיגזגים, של התקדמות ונסיגה.

חשוב להדגיש כי ספרי ההדרכה המינית למתבגרים ולמבוגרים כאחד, שיצאו לאור בתקופת היישוב, לא היו עשויים מקשה אחת והיו בהם מתקדמים יותר, ופחות. מכל הספרים שיצאו באותה עת ושהגיעו לידי במהלך המחקר, המתקדם ביותר הוא ללא ספק ספרם של ד"ר א. קוסטלר וד"ר א. ווילי, 'אנציקלופדיה למדעי המין' שיצא לאור בהוצאת 'השחר' הירושלמית ב-1946. מדובר בספר בן שני כרכים שכתבו שני רופאים צרפתים וזכה להצלחה רבה בצרפת, ולאחר תרגומו גם בכמה מדינות אירופיות נוספות.

הספר, הדן במרב הנושאים החשובים במיניות האדם, נכתב בשפה ברורה, עניינית וישירה (גם התרגום של יעקב בן-גרא הוא נגיש וחריג לזמנו), והוא מפתיע ואפילו מדהים בפתיחותו (ביחס לאותה עת) ובגישתו המדעית-האמפתית.
הספר מזים לא מעט דעות קדומות שרווחו באותה עת ביחס למין. למשל, שקרום הבתולים מוכיח שהאישה עדיין בתולה, שתשוקתה של אישה הרה נחלשת, שיש להבחין בין תשוקה ('אהבת בשרים') לאהבה רומנטית, ושהנרתיק הוא האיבר הרגיש ביותר בגוף האישה (המחברים מציינים בצדק את הדגדגן). למעשה, קיימות בספר הרבה תובנות מיניות המאפיינות את הספרים המתקדמים בני ימינו. להלן כמה משפטים המדגימים זאת: 'אין להתייחס בשלילה לסקרנותו ה"בלתי מוסרית" של הילד בשאלות מיניות. חקרנות זו אינה למעשה אלא אחד הסימנים הראשונים לפעילותו השכלית של האדם [...] הניסיון מראה לנו שאין הילדים מאמינים לסיפורים על החסידה [...] תומך אני בהתגלות לב גמורה בזה משום שאני חושב, שלהסתיר תופעות טבעיות במעטה של מרמה מביא לידי נזקים חמורים מאשר לגלות את האמת'; 'יש לדעת שמשחק האהבה, כלומר, החיבוקים, הליטופים והגיפופים של כל האיזורים הארוטוגניים, שכוללים גם את איזור אברי המין, חשוב לחיים המיניים לא פחות מאשר האקט המיני עצמו'.

האקט המיני לא רק זוכה לתיאור מפורט ואמין, אלא שהמחברים נוגעים בנושאים חשובים שלא הופיעו כלל ברוב ספרי ההדרכה המינית שיצאו עד אז בעברית ואולי בכולם, וככל הנראה גם בשפות אחרות. כך למשל, בחשיבות גירוי הדגדגן, בקצב השונה של האורגזמה הנשית לעומת הגברית, בחשיבות המשחק המקדים, בפחדים ובמעצורים הגוזלים את הנאת המין ועוד ועוד. את הליברליות המתקדמת שאיפיינה את הספר הזה אפשר לתמצת באחד ממשפטי המפתח המופיעים בו: 'לא החושניות היא חטא, אלא ביזוי מתת הטבע'.

פרק נרחב מוקדש בספר לאוננות, שהכותבים רואים בה פעילות טבעית ובלתי מזיקה; כל עוד אין מדובר בהתמכרות. 'קודם שנמסור מספרים אלה', הם כותבים על שיעור המאוננים, המוכיח שמספר רב של בני אדם, אם לא כולם, אוננו לפחות פעם אחת בימי חייהם, 'נוקיע, אחת ולתמיד את צביעותם של אלה המגנים את האונניה והמתארים אותה כחטא וכפריצות. לציין את האונניה, בתקופה מסוימת של החיים כסילוף פירוש הדבר להרשיע אחת הנטיות הטבעיות ביותר של האדם'. בהמשך מזימים קוטלר וווילי מוסכמות מוטעות, כגון שאוננות גורמת עייפות או הפסד כמות הזרע בגוף. חשוב להדגיש שהמחברים אינם מעודדים אוננות. להפך, הם מציעים טכניקות שונות כדי להימנע מלהפוך את האוננות 'להרגל' - החל באכילת מאכלים 'מתאימים ומזינים' וכלה ב'החלפת מצעי הנוצות בכרים ממולאים שערות סוס ובשמיכות צמר נתונות בלבנים'. כמו רופאי משפחה אחרים באותה עת, גם הם ראו באוננות תחליף למין עם בן/בת זוג ולא פעילות משלימה. אך עדיין גישתם היתה פתוחה ולא צדקנית.

דו"ח קינסי בעברית

בשנות החמישים והשישים חל ריכוך מסוים בגישת האליטה המשכילה, ובתוכה הורים, מורים ורופאים, למיניות. גורם חשוב לשינוי היה התמסדות החינוך המיני בעולם (המובילים בתחום זה היו השוודים שהקימו כבר ב-1933 את הליגה הלאומית לחינוך מיני) ובעיקר הדו"ח המדעי שפירסם הזואולוג האמריקני שנעשה פסיכולוג אלפרד קינסי Kinsey)). הדו"ח הופיע בשני כרכים ב-1948 וב-1953, והוצגו בו לראשונה נתונים סטטיסטיים על ההתנהגות המינית: מי עושה מה, עם מי, איך ומתי. דו"ח קינסי, שהתבסס על נתונים שסיפקו 8000 נשים לקינסי ולעמיתיו למחקר, נחשב לנקודת מפנה ביחסה של התרבות המערבית לסקס. עד לאותה עת נתפס המידע מן הסוג שנמסר בדו"ח כעניין אינטימי שלא נהוג לשתף בו את הזולת. אלפרד קינסי היה הראשון שהוציא את המין מחדר המיטות המשפחתי וגרם לטלטלה תרבותית עצומה. הוא גילה לעולם שנשים אינן 'קרות', כמו שהניחו קודם לכן, ועם הגיל אף חלה עלייה ברמת העוררות המינית שלהן. חשיבותו של הדו"ח היתה לא רק בממצאיו אלא גם בפתיחות החדשה שהוא יצר ביחס לפעילות המינית ובלגיטימציה לדבר על יחסי מין בהקשר של הנאה גופנית גרידא.
דו"ח קינסי אמנם לא חולל מהפכה מידית ביחסה של החברה הישראלית לסקס (גם בארצות הברית הבשילה השפעתו בהדרגה), אבל ממצאיו לא נעלמו לגמרי מעיני הישראלים. ב-26 באוגוסט 1953 פירסם השבועון 'לאשה' כתבה גדולה (ללא שם מחברת) שבה הובאו ממצאי הדו"ח, ימים ספורים לפני שיצא הספר לאור בשוק האמריקני והפך לרב-מכר גדול. הכתבה הוכתרה בכותרת הדרמתית: 'מאז גילוי פצצת האטום לא הורעש העולם במידה כה רבה כמגילוייו החדשים של דוקטור קינסי על הביאה המינית של האשה!'. עוד נכתב בה:

פצצת ה-S, בשם זה מכנים באמריקה את ספרו של הדוקטור אלפרד קינסי, העומד לצאת לאור בימים אלה. S פירושו 'סקס' או בשפתנו 'מין' והספר דן בהתנהגותה המינית של האשה האמריקאית. [...] בניגוד לרופאים ופסיכיאטרים שסברו, כי שני שלישים של הנשים הן נשים קרות, התברר במחקר כי משך שנת הנישואין הראשונה שלוש מבין ארבע נשים יודעות את ה'אורגזם' (שיא של סיפוק מיני) ולו רק פעם אחת. 75% מהנשים הנשואות מגיעות עם השנים לסיפוק מיני שלם ב-84% עד 90% מהזמן, אולם לדבריו של ד"ר קינסי, אין אשה שהגיעה ל'שיא' של 100% משך כל תקופת נישואיה. [...] לדבריו של ד"ר קינסי שחרור האשה מנגע הקרירות המינית הריהו הישג בעל ערך מכריע. להישג זה הגענו הודות לגישה החופשית והשיחה האמיתית על בעיות המין.

כתבה זו וסדרת כתבות נוספות שפירסם 'לאשה' בעקבות הדו"ח היו אמיצות וחלוציות בישראל של שנות החמישים לא רק בשל הנכונות להביא לקוראות הישראליות את הממצאים החשובים ששברו טאבו לשוני וערכי, אלא גם משום שזו היתה אחת הפעמים הראשונות, אם לא הראשונה, שבה הוזכרה ונדונה ה'אורגזמה' בעיתונות הממוסדת. ד"ר רומן פאר צל, בעל המדור הקבוע לייעוץ בנושאי נישואים וזוגיות בשבועון בשם 'מדריך לאושר בחיי המשפחה' (כעבור זמן הוסב השם ל'ייעוץ לחיי נישואין תקינים'), אמנם ניסה למתן את הבשורה המתירנית בכך שהדגיש את ההבדל בין מוסריות החברה הישראלית ל'פוחזות' האמריקנית, אך גם הוא הודה ש'אנו חיים בתקופה שבה חדלו חיי המין להיות בבחינת טאבו'.

'לאשה' היה ככלל העיתון הראשון שהעז לעסוק בבעיות האינטימיות שהטרידו את הקוראות, ולא היסס להכתיר את כתבותיו בכותרות כמו 'האם אוכל לבטוח בבעלי?', 'לא די לי באהבת בעלי', 'בגדתי בבעלי', 'חשיבותה של המשיכה בחיי הנישואין' וכדומה. מדור המכתבים של השבועון רב התפוצה סיפק עצות שחולקו למספר קטגוריות. אחת מהן היתה 'עולם המין' ובה נדונו, כמובן ללא שימוש במילים המפורשות, בעיות שונות, כמו אוננות, בגידה, דעות קדומות, נימפומניות, בושה וסיפוק מיני. 'לאשה' גם ייסד עבור קוראותיו תחנת לייעוץ מיני, ובשלב מאוחר יותר גם תחנת ייעוץ לבנות הנעורים. חשוב לסייג ולומר שחרף התעוזה לכתוב על מין ובעיותיו, הגישה השמרנית כלפי מיניות עדיין שלטה בכיפה ב'לאשה'. כך, למשל, במדור העצות 'לבנות הנעורים', בחתימת גב' אלה עצמונית, נכתב בדצמבר 1956 כי 'נערות המשתתפות במסיבות פרועות [...] אינן יכולות עוד למצוא סיפוק רוחני וגופני בחיי המשפחה הנורמליים בקרבתו של גבר אהוב. הן מחפשות תמיד את הבלתי רגיל, את המיוחד, למרות שבמעמקי ליבן הן מקנאות בכל אשה שהיא אם מאושרת ורעיה אוהבת'. במדור העצות 'עולם המין' הוסבר לגבר שהתלונן על כך שבת הזוג שחיה אתו אינה נמנעת מלקיים יחסי קירבה גם עם גברים אחרים, כי 'אותה נערה היא נימפומנית, כלומר, אשה החולה במחלה פסיכית שמקורה בשטח חיי המין, ומכאן תשוקתה הבלתי נורמלית ליחסים עם כל גבר, יהיה אשר יהיה'.

ב-1954 יצא לאור בעברית הספר 'התנהגותה המינית של האשה' (בתרגום נ' בן עמי וי' לבנון) שכתבו קינסי וצוות עוזריו במכון לחקר המין באוניברסיטת אינדיאנה. המוציאה לאור של ספר זה היתה ההוצאה הירושלמית 'אחיאסף' - הבולטת וגם הליברלית ביותר בתחום ההוצאה לאור של ספרי ההדרכה מינית בעברית. בשנות החמישים והשישים יצאו לאור בהוצאה זו תרגומים של רבי-מכר שכתבו רופאים אמריקנים, רבים מהם יהודים, שנכתבו ברוח הליברלית החדשה. למשל, 'מורה דרך בחיי המין והנישואין', רב-מכר מאת ד"ר חנה מ' סטון וד"ר אברהם סטון (1952), שתורגם לשפות רבות ויצא לאור בשבדיה ופינלנד, הולנד, צ'כוסלובקיה, שווייץ יפן וארצות אחרות. סטון היהודי, שביקר בארץ ב-1951 בהזמנת הגינקולוג פרופ' אריה סדובסקי, כתב בהקדמה למהדורה העברית:

באופן אישי עקבתי בעניין רב אחרי כל הפרטים הקשורים בלידתה ובהתפתחותה של מדינת ישראל, וחוויותי מביקורי בישראל ומנסיונותי בימי שהותי בה בקיץ שנת 1951, שימשו לי למקור התרגשות עמוקה. אכן, בעיותיה של המדינה הן ענקיות, אולם איתנה אמונתי ברוחם וביוזמתם, במסירותם ובתבונתם של תושבי ישראל וביכולתם לפתח ארץ חופשית ודימוקרטית, ליצור בית ליהודים של כל תפוצות העולם ולדורות הבאים אשר יוולדו ויתחנכו על אדמת ישראל. נוסף על הבעיות החברתיות והפוליטיות הרבות העומדות כיום בפני תושבי ישראל במיוחד, קיימות כמו כן הבעיות האישיות והאינטימיות של חיי נישואין ושל חיי משפחה העומדות לפני כל אדם ואדם באשר הוא שם. תקופת ההתגבשות והמעבר העוברת עתה על תושבי ישראל, הגישות החדישות לנישואין ולחיי משפחה, קיבוץ הגלויות הרבות על כל תרבויותיהן וערכיהן השונים, על הבדליהן בגישה אל הדת בין קבוצות היהודים השונות - גורמים אלה ורבים אחרים יוצרים בעיות נישואין המיוחדות לישראל.

ספרם של בני הזוג סטון נכתב במתכונת של שאלות ותשובות, וכמו רוב מדריכי המיניות שיצאו לאור באותה עת הוא התמקד בצד הביולוגי של המין, כלומר באיברי הרבייה. אולם שלא כרוב הספרים האחרים, הוא גם העז לגעת בצורה פשוטה ועניינית בבעיות שבהן עלולים להיתקל זוגות צעירים לפני הנישואים ואחריהם, וכלל פרקים שנחשבו אז למתקדמים מאוד כמו 'אמנות הנשואין' ו'תיאום ואי תאום מיני'.

בשלהי שנות החמישים כבר עמדו על מדף הספרים העברי למעלה מתריסר ספרים וספרונים שעסקו במיניות, עם שמות כגון: 'אדם וחוה - לקט מעתונות וספרות העולם לבעיות חיי חברה, מין ופסיכולוגיה שימושית' (ללא ציון הוצאה, 1956), 'המין והטבע' בעריכת י' ניב אביב (דפוס בני שאול, תשי"ט). רוב הספרים פורסמו בהוצאות לאור שוליות, ונקראו ככל הנראה על ידי מיעוט בלבד, ורבים מהם התעלמו ממצאי דו"ח קינסי ואפשר עדיין למצוא בהם נימה מרתיעה ומאיימת ביחס לפעילות המינית והתייחסות אליה כאל סכנה. אולם בד בבד יצאו לאור קומץ ספרים אחרים שביטאו גישה מרוככת יותר וסיפקו מידע מדעי מדויק ונרחב מבעבר. השינוי המשמעותי ביותר באותה עת היה המעבר מתיאור איברי המין של צמחים ובעלי חיים לתיאור האנטומיה המינית של הגבר והאישה. פה ושם אף העזו כמה מהספרים לשרטט לקורא (ביובש כמובן וללא אזכור טכניקות) את תהליך ההזדווגות וההתעברות. חידוש אחר ששיקף את ראשיתה של הליברליזציה היה הוצאה לאור של ספרות מינית גם למבוגרים (עד אז רובם ככולם של המדריכים יועדו למתבגרים), שנועדה לספק מידע חדש גם לאנשים לכאורה מנוסים.
גם מדריכי המתבגרים הושפעו מן המהפכה שבאה בעקבות דו"ח קינסי. ב-1957 יצא לאור בהוצאת אחיאסף ספרו של הפסיכולוג לואיס פמברטון 'לא החסידה!... מדריך לגיל ההתבגרות'. בספר זה, שזכה לקוראים רבים בארצות הברית, באה לידי ביטוי מגמה חדשה - יחס של כבוד למתבגר וניסיון להבין את מצוקותיו ולסייע לו לצלוח בקלות את תקופת ההתבגרות. פמברטון פנה אל קוראיו הצעירים ב'גובה העיניים' וסיפק מילון מושגים בסיסי הקשור במין ובמיניות, שנכתב בלשון עניינית ללא עמדות שיפוטיות. הוא גם תיאר לקוראיו את התחושות שיחוו בשנות התבגרותם, נתן עצות מעשיות ונמנע מלהטיף. בדוגמה שלהלן הוא מסביר למתבגרות על השינויים הביולוגיים שעתידים לחול בגופן עם ההתבגרות הביולוגית:

בתחילה תרגשנה רגישות באזור השדיים בהתחילן לפרוח ולגדול. לפתע תמצאנה את עצמכן נושאות את עיניכן לזו החזיה הראשונה אשר, משום מה, הנה תמיד מאורע לא קטן. [...] אל תתיאשנה או תחרדנה או תהיינה אומללות אם תתהלכנה שטוחות-חזה זמן ארוך יותר מחברתכן הטובה ביותר. פשוט, יש בנות אטיות יותר מבחינה זו מחברותיהן ואי אפשר להאיץ בטבע. [...] לאחר מכן תתחלנה להנץ שערות הערווה השחורות והתיליות. אלה הופכות במהירות לגודש עבה ומתולתל בין הרגליים. במלים של אנשי הרפואה הן מהוות 'ציון מיני'; בדומה לנוצותיו של טוס זכר או לרעמתו של האריה, מקומם מחושב כדי להסב אליהם את תשומת לבם של בני המין השני. [...] בינתים, בזמן שתשאנה את כל אלה, יהיו ימים בהם תשנאנה כל אחד, כולל את עצמכן. יקרה, שלא תוכלנה לעצור בעד הדמעות; תהיינה רגישות כל כך, שדי יהיה אם יביט לעברכן מישהו וכבר תתחלנה לבכות, לא כל שכן, אם יעיז מי לפתוח את פיו. [...] 'בנפיחות' שלכן, בקדרותכן וביגונכן תעברנה על דעתם את אביכן ואת אמכן. זה טבעי, אם כי מטריד. ובכן התגוננה! היאחזנה בחוש ההומור שלכן. כאשר בני המשפחה יקניטו אתכן - ואין ספק שיעשו זאת - אל לכן להתרתח או לרדת לארץ-נכאים ולא להשתוחח על ספתכן. צחקנה! ואם יש צורך, צחקנה להם. הצחוק הוא סם מרפא הטוב ביותר לשנות העשרה.

ב-1957 יצא לאור גם ספר הכיס 'המין ואתה: המין על כל בעיותיו ותסביכיו' (הוצאת ים סוף, יפו), שהצטיין גם הוא בפתיחות, בהשוואה לרוב הספרים שקדמו לו, וכלל, לראשונה בישראל, גם תצלומים ארוטיים. הספרון היה לרב-מכר ונמכר באלפי עותקים. ב-1962 התפרסמה מהדורה שביעית ומורחבת שלו עם התוספת: 'אמנות הנשיקה, גילויים ראשונים על האוננות, פרק מיוחד על תורת המזמוז והדרכה לגבי צורות המשגל'. גם ספרם של פ' בראון וג' פילדינג 'מין ללא דאגות' (הוצאת ים סוף, 1965) נכתב בהשפעת הפתיחות הפסיכולוגיסטית החדשה.

דו"ח קינסי, שיצר תנופה בחקר המיניות בארצות הברית וביטא את ראשיתו של שינוי ביחס למיניות, גם הגביר את התעניינות הציבור המבוגר בגישה המדעית לסקס. ב-1961 פירסמה הוצאת 'כתר' לקט מסות של חלוצי המחקר המיני תחת הכותרת 'מה שלא סופר לך עד כה על מין ואהבה'. הופיעו בו בין השאר מאמריה של הפילוסופית הצרפתייה סימון דה-בובואר, 'היודעת האשה לאהוב?' ו'הזנות', מאמרה של האנתרופולוגית האמריקנית מרגרט מיד, 'המין בחברה המודרנית', ומאמרו הקלסי של זיגמונד פרויד, 'חיי המין והאמת הפסיכואנאליטית'. המאמרים בספר גדושים בטעויות עובדתיות ביחס להתנהגות המינית וניכר בהם הד לדעות קדומות מסורתיות בתחום המיניות, אך לתקופתם הם היו מתקדמים ופורצי דרך. עצם הרעיון להוציא לאור ספר בעברית המוקדש למין מפרספקטיבות מדעיות היה ציון דרך חשוב בתרבות הישראלית. ההקדמה לספר מבטאת זאת ומשקפת את השינוי הקטן שהחל להתחולל בשכבה הישראלית המשכילה בהשפעת הגישה הפסיכואנליטית:

המאמרים בקובץ זה, אשר לוקטו ממבחר עשיר של כתבים מודרניים, מציגים גישה חדשה לשאלה ישנה: כיצד מסוגלים הגבר והאשה לנצל את שכלם ואת הידע החדיש, כדי לפעול כפרטים וכבני חברה גם יחד, להקטנת מספר הנשואין האומללים, מספר חסרי כוח-הגברא, המופרעים, המסתגרים וחסרי האהבה שבכל דור ודור. חלוצי המחקר המיני, המיוצגים בכרך הזה, נקטו בצעדים אשר דרשו עוז רוח וכוח דמיון לא מבוטלים. ראשית, הם עברו על איסור הכתיבה והדיון בעניני המין. הם אמרו: הבה נמצא מה מתרחש בחיי אנוש, בחלומותיו ובדמיונותיו, ולא רק בהתנהגותו הגלויה. נגלה-נא מה מסתתר מאחורי מסווה השתיקה של הבתולה הזקנה או של האלמנה, מה שיעור הפחד, האשמה, שאפשר להחדיר להכרותיהם של הנערים המתבגרים, אשר אינם מבינים את טיב מעשיהם.

בשנים הבאות הובאו לידיעת הקורא הישראלי ממצאים שונים של המדע בתחום חקר ההתנהגות המינית. כך, למשל, בספר 'חיינו המיניים, מדריך יועץ לכל איש ואשה' (אחיאסף, 1962) של ד"ר פריץ קאהן (כהן) [הספר, שכלל 24 לוחות ותמונות, נמכר בשתי מהדורות - כ-6000 עותקים]; בספר 'תולדות המין של האדם' (צ'ריקובר, 1964) של פרופ' אנדרה מראלי-דאנינו; בספר 'שאלות ותשובת בבעיות מין: מחקר מדעי' (הוצאת ים סוף, 1965) של ניגר פאולס; ובספרים 'חיי מין ללא בעיות: מחקר מדעי' (צ'ריקובר, 1964) ו'מחקרי מין חדשים: בעקבות דו"ח קינסי' (הוצאת ים סוף, ללא תאריך) – שניהם ללא ציון שם המחבר.
חשוב לשוב ולסייג שלא כל ספרי ההדרכה המינית שיצאו אחרי פרסום דו"ח קינסי היו ליברליים באותה מידה או ליברליים בכלל, ובמקצתם (כולל ספרים שהופיעו סמוך לשלהי שנות השישים) ניכרים עדיין התפיסות השמרניות והסטריאוטיפים הישנים. למשל, בספרו של מ' מזור, 'דרכי איש ואשה - פרקים בפסיכולוגיה של הידידות, האהבה והמין' (עם עובד, תשכ"ב), מתוארת האוננות כתופעה ילדותית ואף מצוין שהיא 'נפסקת בגיל 15-17' (עמ' 56). יתרה מזו, יותר משמחברי ספרי ההדרכה המינית שיצאו באותה עת גילו טפח הם הסתירו טפחיים: הגבר והאישה הם עדיין 'זכר' ו'נקבה', איברי המין אינם נראים כלל, הגוף מדומה למכונה וההזדווגות לאקט מכני.

שנות השישים היו למעשה מעין תקופת מעבר בין תפיסת המיניות הישנה, שהתבססה על קודים מעמדיים, על תפיסות דתיות ושוביניסטיות ועל בורות עמוקה, ובין תפיסה מודרנית חדשה שהתבססה על קודים דמוקרטיים-ליברליים ועל תובנות מחקריות. המעבר הזה משתקף באי-אחידות הרבה בין ספרי ההדרכה המינית שהופיעו באותה עת. לעתים שתי התפיסות הללו חיות בכפיפה אחת באותו הספר. מקרה מבחן המדגים באופן מעניין את התופעה הזאת הוא הספר 'מין מעל לכל' (הוצאת חרמש, 1963). זהו ספר כיס קיקיוני, שכמו ספרים אחרים דוגמתו הוציא אותו לאור מו"ל לא מוכר, ללא שם מחבר. על העטיפה נכתב: 'הוצאה מיוחדת' ומתחת, באותיות קטנות: 'תורת המין וחיי מין אידיאליים, מאמריהם ותיאוריהם של גדולי הרופאים בעולם. למד לדעת מה!!! לא נאכזב אותך!!!'. בעמוד הראשון של הספר, שעלה 1.40 לירות, מופיעות המילים הבאות: 'את החומר המרתק המוגש לך בספר זה אתה יכול ללעוס וללעוס מכיוון שהוא טעים וערב לחך מכיוון שהוא כולו - אמת!!!'. ובגב העטיפה נכתב: 'הקצב המטורף של החיים המודרניים הפך את חיי המין של האדם למכניזם הפועל על פי חוקים שנקבעו באופן מלאכותי. נער מתבגר, נערה צעירה, אפילו זוגות צעירים ובוגרים אינם מתפנים ללמוד את סודות החיים ומסתפקים בביקור חטוף בלבד בממלכת המין. מטרתו של ספר זה היא: להסיר את הלוט האופף את סודות הקיום, הפרייה והרבייה, חיי המין הסדירים של גבר ואשה'.

אבל ההסברים בספר אינם ממצים את עולם המין. הספר נכתב בשפה גבוהה ולא נגישה לציבור הרחב, שכן העברית המדוברת היתה עדיין צעירה והיה קושי בתיאור עשיר וקולח של נושאים הקשורים במין. בספר גם אין צילומים או איורים המדגימים את הכתוב ותיאורי איברי המין בו דומים לתיאורי נוף ארכניים ומייגעים ולוקים בשגיאות מצחיקות:

בגופה של האשה, האברים החיוניים ביותר הם השדיים, הפותה, הביצית והרחם. אצל בתולה החדירה לפותה או המעבר לשם חסום ע"י קרום בתולים שאינו אלא שכבה דקיקה של עור בעל מרכז קטן רכיך יותר. החלק הפנימי של הפותה בנוי מכתלים רכיכים וריריים בדומה לחלקים הפנימיים בגרונו של האדם. מעל למעבר הפותה נמצאת לשון קטנטנה המהווה חלק מהאבר. מתחת לזה בא צינור המשמש מעבר לזרמי השיא של האשה. שתי הביציות הנמצאות בגופה של האשה ואשר אינן נראות מבחוץ, יוצרות את הביצה או הזרע הנשיי, בדומה לזה של הגבר, הזכר.

הפן הליברלי והחדשני בספר הוא העובדה שכמעט אין הוא נגרר לשיפוטיות מוסרנית ומסתפק בתיאור יבש של העובדות, הגם שהוא רצוף טעויות ואי-דיוקים, והוא נעזר בנתונים מדעיים, רובם ככולם מדו"ח קינסי. האוננות כבר אינה מוצגת בספר הזה כמאיימת. בהמשך הדברים היא אמנם מיוחסת בעיקר לחיות, אך אין מזהירים מפניה, אלא רק מפני אוננות אובססיבית. הכותרת של הפרק העוסק בה הוא 'אוננות כתופעה נורמאלית':

אצל בני האדם, האוננות מפותחת דוקא בתרבות, ולמעשה, זה אחד העניינים המאפיינים את עמי אירופה, אולם דבר זה מצוי בכל גזע האנושות [...] האוננות מופיעה כהרגל של החיים שלפני ההתפתחות המינית. בין עמי תרבות שונים, אנו מוצאים, כי הנשים משתמשות בצורות שונות ובחפצים שונים כדי לאונן כגון: גזר, נר, בננה ותירס. יש נשים הנוהגות לחכך את אברן בקצה השמיכה או בכר כדי לאונן. מקרים אלה, נוהגות רק נשים תרבותיות שהשיגו במרוצת הזמן ואריאציות שונות כדי לספק את תשוקתן הרגעית. אולם במקרים רבים נתגלו מאי-זהירות - חפצים שונים בתוך הפות, כגון: עפרונות, גלילי צמר, סיכות ראש ונרות, שהיה צורך לעשות ניתוח על מנת להוציאם. החוקרים שעמדו על תופעה טבעית זו, מצאו, כי הגיל בו מתחילה האוננות לקבל צורה של קבע, הוא - בין 17 ל-30. [...] עד לפני השנים האחרונות היו הבדלים ודעות שונות לגבי התוצאות שבמעשי האוננות. בה בשעה שבעלי הסמכויות קבעו, כי אין לזה תוצאות רעות ומזיקות לגוף, הוסיפו רבים כי מעשה אוננות מוגזמים עלולים להזיק לגוף ולהתפתחותו.

אזכור המילה 'פות' - איבר המין הנשי - והמילה 'דגדגן', המופיעה במקום אחר בספר, היה בבחינת חידוש נועז ושיקף את התמורה העומדת בפתח. מנגד, לא היו חסרות גם בורות ודעות קדומות, שהיום נראות משעשעות למדי. למשל, נכתב בו כי 'בעת המשגל, ישנה נטיה לתנועות אי רצוניות עם הגברת פעילות השרירים הרצוניים. כמו-כן קיימת נטיה לחוש כאב בגרון או עיטוש תכוף בזה אחר זה'. בפרק שכותרתו 'מדע הבעילה' נכתב:

הזדווגות בין גבר ואשה היא תוצאה של התאמה נפשית או תשוקה ייצרית חולפת, מכל מקום אפילו אם בליבות בני הזוג מקננת תאוה שאין לכבותה אי אפשרי להוציא לפועל את המעשה בלי שתהיה ביניהם התאמה גופנית והבנה הדדית. [...] הצלחתו או כשלונו הסופיים של המשגל תלויים בהתאמת אברי המין של בני הזוג וכן משך הפעילות. מבחינת גודלם של אברי המין הן של האשה והן של הגבר קיימים שלוש הבחנות: 1. גדול 2. בינוני 3. קטן. הפגישות המיניות המ