דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
הוסף דירוג לספר 3 מדרגים

מסולידריות לאומית לתרבות המחאה

עוז אלמוג
(מבוסס על ספרו "פרידה משרוליק - שינוי ערכים באליטה הישראלית")

נוצר ב-6/3/2009

התפתחות תרבות המחאה בשנות השבעים

מחאה 'לא נחמדה'

המחאה הציבורית היא כשמן בגלגלי הדמוקרטיה, כיוון שהיא מעמתת את האזרחים עם השלטון ובכך ממחישה את כוחו של הפרט לשנות את פני המציאות ולבקר את מנהיגיו ואת כוחן התחוּם של הרשויות. המחאה הלא אלימה מטייבת גם את קרקע המשפט משום שהיא מחדדת את הרגישות החברתית לעוול, מעוררת חשיבה ביקורתית על ערכים וזכויות אזרח, ובדרך כלל גם מאלצת את הרשות השופטת לפסוק בסוגיות של צדק ומוסר. משנת 1971 ואילך חלה עלייה משמעותית במחאה הציבורית בארץ על רקע תביעות חברתיות שונות, בהן תביעות לקבלת דיור הולם, בייחוד לזוגות צעירים, לשליחת רופאים רבים יותר ליישובים מרוחקים, לשיפור תנאי החינוך, לתחבורה ציבורית (בתקופה של רכישת מכוניות מואצת), וגם מחאה נגד בניית מלונות באזורים המוגדרים כשמורות טבע, נגד זיהום אוויר ורעשי תחבורה ועוד.

בקרב קבוצות המחאה שהופיעו באותה תקופה בלטה קבוצה שהתגבשה בשכונת העוני הירושלמית מוסררה שהכתירה את עצמה בשם 'הפנתרים השחורים'. בקבוצה זו בלטו ראובן אברג'יל, צ'רלי ביטון, קוקו דרעי, מני כהן, אדי מלכה, סעדיה מרציאנו, דני סעיל וכוכבי שמש. רוב חברי הקבוצה היו ילידי השכונה או כאלה שהגיעו אליה כילדים בגלי העלייה ההמונית של שנות החמישים. מרביתם היו בנים למשפחות ממוצא מרוקני, צעירים בשנות העשרים המוקדמות שלא השלימו את לימודי התיכון, לא שירתו בצבא, עסקו בעבודות מזדמנות או לא עבדו כלל. מטרת הקבוצה, שנרשמה מאוחר יותר כעמותה, נוסחה בחוברת שפירסמה הקבוצה ושמה 'דבר הפנתרים השחורים':

מטרת ארגון הפנתרים השחורים הוא להוציא את כל אותם מקופחים עניים ומרודים, בעלי משפחות מרובות ילדים שהם רובם יוצאי אסיה ואפריקה, מהאדישות הארורה וההשלמה עם גורלם ולהנהיגם למאבק נגד השלטונות. הפנתרים מבינים היטב שאותה ממשלה היא היא שאשמה במצב זה של עוני. של קיפוח עדתי. ומכיוון שבידיה האמצעים הכספיים לשנות מצב זה, חייבים ללחוץ עליה לשנות את מדיניותה כלפי עדות המזרח בישראל.

בין פברואר לאפריל 1971 הצטרפו לגרעין הראשוני קבוצות צעירים בעלי רקע חברתי-כלכלי דומה, שבאו משכונות מצוקה במקומות שונים בארץ. קשה לאמוד את מספרם של פעילי 'הפנתרים השחורים' בשל העדר מיסוד ארגוני וקשר מתמשך בין כל הקבוצות הללו. חוקרים שעסקו בפרשה משערים שמספרם היה כמה מאות בלבד. קשה גם לאמוד את היקף התמיכה בהם בציבור הרחב, שכן באותה עת לא פורסמו בעיתונות סקרי דעת קהל, אולם ידוע כי הם הצליחו לרכז מאות ואולי אלפי תומכים שהשתתפו בהפגנות שהם אירגנו, ומה שחשוב יותר - להתסיס את העיתונות ואת דעת הקהל.

מחאת הקיפוח של עדות המזרח לא נשמעה בארץ, מכל מקום לא על במות תקשורתיות, מאז אירועי ואדי סאליב. לכן, אנשים רבים, ובמיוחד הפוליטיקאים, הופתעו מהמהירות והפתאומיות שבהן התגלגלה מחאת 'הפנתרים השחורים'. בראשית 1971, לאחר שהופיעו בעיתונות ידיעות על הקמתו של הארגון החדש, הגישה הקבוצה בקשה לקבלת רישיון לעריכת הפגנה כדי להעלות לסדר היום הציבורי את בעיות 'הצעירים הדפוקים' ולקרוא לכל המצויים במצב דומה להתלכד לפעולה משותפת. בקשתם נדחתה והמשטרה יזמה מעצרי מנע של חברי 'הפנתרים השחורים' ושל כמה מחברי 'מצפן' שחברו אליהם, כדי להחניק את מחאתם ולהדביק להם תווית של עבריינים. לכמה מפעילי 'הפנתרים' אמנם היה תיק במשטרה על עבירות קלות, אך אלה לא היו הרוב, ועל כל פנים למחאתם לא היתה כל כוונה פלילית שהיא. הסירוב לתת רישיון ועריכת המעצרים עוררו גל של תגובות הזדהות, ומכאן החלו הדברים להתגלגל במהירות והפכו לאירוע בעל משמעות לאומית.

באפריל 1971 דיווח 'מעריב' על פגישה בין 'הפנתרים' לראש הממשלה גולדה מאיר. הדיווח הזה משקף במידה רבה את יחסה של התקשורת ל'פנתרים' לכל אורך הדרך. מצד אחד, הסיקור היה רחב ואיזכר את המצוקה האמיתית אשר בשמה הם יצאו למחות, אך מצד אחר, עברם הפלילי של אנשי הקבוצה שב ועלה בכתבה, ואף נעשה שימוש במילים מכתימות כמו 'הסתבכות בפלילים' ו'עריקה מבית הספר', כדי לרמוז שמדובר בקבוצה בעייתית שחברים בה בעלי תיקים במשטרה ולא בקבוצת מחאה אותנטית התובעת תרופה לחולי חברתי אמיתי. אזכור העבר הפלילי נועד גם לרמז שתביעתם של 'הפנתרים' מתמקדת בשיקום עבריינים ולא בטיפול במשפחות עניות:

מנהיגי 'הפנתרים השחורים' הירושלמים נפגשו אתמול עם ראש הממשלה גב' גולדה מאיר. הם יצאו מהפגישה כעבור שעתיים לא מרוצים ביותר, לאחר שלא השיגו דבר זולת הבטחה למיפגש נוסף להמשך בירור תביעותיהם, שעיקרן חיסול האפליה העדתית וסיוע ממשלתי לשיקום ולקידום המשפחות העניות. לגאוותם של חמשת המנהיגים בכניסה למשרד ראש הממשלה היתה סיבה טובה: רק לפני כמה שבועות היתה הוראה לכלוא אותם במעצר מונע כדי לשבור את ההפגנה שניסו לארגן בבירה. עתה חשו כאילו הם צד שווה במו"מ עם ראש הממשלה, מה עוד שגב' מאיר זימנה לפגישה גם את שר החינוך והתרבות, מר יגאל אלון, ואת שר הסעד, מר מיכאל חזני. רפי וסעדיה מרציאנו, ראובן אברג'יל, יעקב אלבז ודוד לוי, התרככו מעט במחיצת ראש הממשלה. בסבר פנים מהול ברגש אמהי נתבקשו איש איש לספר את קורות חייו. הם סיפרו על ילדותם הקשה, המצוקה בבית, השפעתו ההרסנית של הרחוב, העריקה מבית הספר, ההסתבכות בפלילים, המגעים המזעזעים עם בתי המעצר ומוסדות החסות לנערים עבריינים, הכתם הבלתי נמחה של עברם אשר מפריע להם לחזור למוטב וכו'. קורות חיים אלה חזרו ועלו גם מן התביעות, וכל אחד שטח אותן בתחום אחר: דיור, חינוך, סעד, טיפול בעבריינים.

הפגישה עם ראש הממשלה לא הרגיעה את הרוחות. להפך: היא המחישה ל'פנתרים השחורים' את אדישות הממסד והביאה להחרפתה של פעילות המחאה שלהם. שיא הרתיחה הגיע ב-18 במאי 1971. יום למחרת דיווחו העיתונים הגדולים בכותרות העמוד הראשון, כי ה'פנתרים' יחד עם אנשי 'מצפן' ו'שי"ח' הפרו הבטחה להפגנה שקטה והתנגשו בלב הבירה, בכיכר ציון וברחוב בן יהודה הסמוך, עם שוטרים בשעות הלילה המאוחרות. נמסר כי נופצו חלונות ראווה, נזרקו בקבוקי מולוטוב ונפצעו עשרה שוטרים ועשרה אזרחים, מקצתם מפגינים ומקצתם אנשים שנקלעו למקום. על פי הדיווח, המשטרה עצרה שבעים וארבעה חשודים (לרבות שש צעירות) ולאחר שארבעה עשר מהם שוחררו בשעות הערב נשארו במעצר שישים איש. עוד דווח בכתבות כי 'עילתם הרשמית של הפנתרים היתה הפגנה נגד קיפוח עדתי ורצונם להסב את שמה של ככר ציון לכיכר יהדות המזרח או כיכר יהדות הדממה האמיתית'.

ההכרה שמספר כה גדול של עצורים הוא בבחינת חבית אבק שרפה חברתי, שעלולה להתפוצץ ולהביא להתפרצות רחבה יותר, הביאה את המשטרה (ככל הנראה בתיאום עם גורמים פוליטיים) לשחרר כעבור יום את כל העצורים, ואיש מהם, לרבות השניים שנחשדו בהכנת בקבוקי התבערה, לא הובא לבית המשפט להוצאת פקודת מעצר נגדו. בעיתונות דווח כי 'המשטרה החליטה לנקוט מדיניות "יד רכה" בעקבות פגישה מרתונית שנמשכה שש שעות בין ראשי ברית יוצאי מרוקו בישראל לבין ראשי "הפנתרים" שהיו נתונים במעצר. בפגישה זו הוסכם על איחוד בין ברית יוצאי מרוקו לבין הפנתרים ועל הצטרפותם של הפנתרים לברית'. עוד דווח כי מנהיגי 'הפנתרים' שהסתתרו מפני המשטרה (סעדיה מרציאנו, אדי מלכה וראובן אברג'יל) הסגירו את עצמם ושוחרו לאחר חקירה.

בימינו נחשבות פעולות המחאה של 'הפנתרים' לציון דרך חשוב במאבק באפליה העדתית, אך באותה עת היתה לפרשה זו תהודה זמנית ומוגבלת למדי. ההפגנה בכיכר ציון, שהביאה את המחאה לשיאה, תפסה כותרות זמן קצר בלבד ונופחה לימים למיתוס, מעבר לממדים הסמליים שהיו לה באותם ימים. למעשה, באותה תקופה יחסם של הממסד הפוליטי ושל רוב הציבור הישראלי למחאת 'הפנתרים' היה אדיש עד ביקורתי. האירוע המשמעותי ביותר בפרשה, שנחרת בזיכרון הקולקטיבי ועוצב לימים לסמל חשוב, היתה התבטאותה של גולדה מאיר בתוכנית טלוויזיה: 'ואני מוכרחה לציין שהם לגמרי לא חבר'ה נחמדים!' 'אני גם חוששת שחלק מהם לא יהיו לעולם טובים ונחמדים!', הוסיפה בפסקנות זועמת. המשפט הזה נתפס כסטיגמטי ומכליל על בני עדות המזרח וכסימן לאדנות האשכנזית, בעיקר בעקבות כתבה של זיוה יריב שהופיעה תחת הכותרת 'על נחמדים... ולא נחמדים':

אחרי אותה פגישה, כך נמסר לי ממקורות יודעי דבר, שלחה גולדה כמה נציגים של חבר'ה-נחמדים לפגוש את נציגי הפנתרים ולשוחח איתם, כדי להראות להם, לפנתרים, מי הם באמת אנשים נחמדים לדעתה. שידעו להם!! וכך בערך התנהלה השיחה בין נחמדי גולדה והפנתרים:
נחמד: תסלח לי חבר, אבל אתה פשוט לא נחמד!!
פנתר: סליחה?
נחמד: לא ברצינות, אתה לא סימפאטי! תשאל את גולדה!!
פנתר: אני לא מבין.
נחמד: תסתכל בראי, חבר! יש לך מיבטא זר! אתה לא יודע אידיש! מה להגיד לך - לבאנטיני!
פנתר: ומה בנוגע אליך?
נחמד: אני נחמד! תשאל את גולדה! אני מבית טוב, נקי, מרווח, עם גינה, פסנתר, ועוזרת. אני פשוט חמוד!!! [...]
פנתר: תראה חבוב...
נחמד: ובכלל, אני חושב שאת שכונות העוני צריכים לייצג רק חבר'ה נחמדים מבית טוב, עם מכונית טובה והכנסה הגונה!!
פנתר: תיסלח לי ש...
נחמד: לא ברצינות, חבר, אתה בפרוש לא נחמד! אתה עני! אתה חסר השכלה!!! אתה פשוט לא נעים!! אתה לא משלנו!!

דבריה של ראש הממשלה הוצאו במידת מה מהקשרם, והרגישות הגואה של אותם ימים גם ייחסה להם משמעות מוגזמת. הדברים נאמרו לאחר שדווח לה על גילויי אלימות של הפנתרים והיא ביקשה להביע סלידה מפני מה שנתפס בעיניה כהפעלת אלימות בלתי לגיטימית להשגת יעדים כלשהם. עם זאת, דומה כי בדבריה אלה אכן היה הד לעיוורון שלה ושל בני דורה ביחס לבעיה העדתית, ובעיקר לתחושת האפליה והקיפוח של יהודי המזרח שהיה לה בסיס במציאות. העיוורון הזה נבע מנטייתה של גולדה מאיר לעצום עיניים אל מול המציאות הרעה (כך היה ביחס לבעיה הפלשתינית ולאפשרות שתפרוץ מלחמה ביום כיפור), מהגישה הפטרנליסטית של האליטה האשכנזית הוותיקה כלפי עדות המזרח, מהעדר נתונים מדעיים מקיפים על היקף העוני וסיבותיו (המחקר החברתי היה אז בחיתוליו) ומהעובדה שגולדה ובני דורה חיו בצעירותם בעוני מרוד והאמינו שהאדם צריך ויכול לחלץ את עצמו בכוחות עצמו מן המצוקה שהוא נתון בה. גם הקשר בין 'הפנתרים השחורים' לקבוצת 'מצפן', שנחשבה לגורם עוין ואנטי-ציוני, הזיק לתדמיתם בעיניה ותרם להתבטאות האומללה.

יום לאחר ההפגנה הסוערת בכיכר ציון צוטטה גולדה בעיתונות כמי שאמרה כי 'לאחרונה נמתחות ביקורות, ישירות או במרומז, על העלייה והתנאים הניתנים לעולים, מפי אלה המבקשים להופיע כאבירי מלחמת העוני'. 'בנושא זה', הוסיף כתב העיתון, 'גב' מאיר היתה תקיפה בדבריה':

אין לאשכנזים במדינה הזאת יותר מאשר ליוצאי מרוקו, אלג'יר וטוניס. יחדיו בנינו את המדינה ויחדיו עלינו לתקן את הטעון תיקון. עד שלא שוחחתי אתם [עם נציגי הפנתרים.- ע"א] לא יכולתי לעמוד על טיבם. הם היו פעם ילדים טובים, ואני מקווה שיש ביניהם כאלה שעוד יהיו ילדים טובים, אך יש אחדים שאני חוששת שכבר לא ישתנו.

עד כמה היתה ראש הממשלה אטומה - כמו הממסד כולו, ולמעשה רוב הציבור האשכנזי - לעומקו של השסע העדתי ולחומרתם של מגפת העוני, התסכול ורגשי הנחיתות והקיפוח, שהחמירו והתפשטו בחברה הישראלית, אפשר ללמוד מהקלישאות שפיזרה בתגובתה לאירועים. 'מעריב' ציטט אותה כמי שאמרה: 'בשנים הראשונות להקמת המדינה היו אנשים, ולגאוותנו הרבה רק מעטים, שהתקוממו נגד הצנע. אך לדעתי זאת היתה תקופה מפוארת, כי את המעט שהיה לנו חילקנו לרבים. עשינו זאת כי אין טעם במדינה ללא עלייה'. 'ידיעות אחרונות' כתב:

גברת מאיר ציינה כי כל התלאות שעברו על הקיבוצים היהודיים, אינן אלא תופעת לוואי של הגלות ושל התרחקותנו מהמולדת. [...] נחוצה, לדבריה, אהבת מולדת, כדי שנהיה כאן עם אחד ומשפחה אחת. משימתנו כפולה: לקבץ נידחים למולדת וללכד אותם לאומה אחת. [...] אם נרשה לדמגוגים ולחמומי מוח לחולל מהומות ולזרוע את זרע הפירוד בתוכנו - בנפשנו הדבר ואת קיומנו הם קובעים. בתים ושיכונים בוודאי לא יקומו בדרך זו. ראש הממשלה שללה את הגירסה, כי העוני והמצוקה הם הדוחפים את הצעירים הללו למעשי אלימות. 'אני זוכרת עוני לא רק בבית אבא ברוסיה', אמרה, 'אלא ידעתי רעב גם בירושלים, שאליה באתי לפני 50 שנה. מאז השתנה המצב לטובה, אני יודעת שיש גם היום עוני וישנה צפיפות בדירות, אך בשנים האחרונות נעשו בתחומים אלה דברים גדולים'.

אם מפרשים עוני במונחים כלכליים גרידא, כלומר כ'רמת חיים' מתחת לקו מסוים ('הקו האדום'), גולדה מאיר אכן צדקה בדבריה. העניים של שכונת מוסררה לא סבלו ממחסור גדול יותר מחלוצי דגניה בראשית ההתיישבות, אולי להפך. אך עוני הוא הרבה יותר מזה. עוני הוא גם, ולמעשה בעיקר, מצוקה נפשית, הערכה עצמית נמוכה, תחושה של העדר תקווה וחוסר ביטחון קיומי, הדוחפים לא אחת לעבריינות או לשיתוק ועזובה. עוני הוא חיים משמימים ומנוכרים ללא אתגר, חיים רווי תסכולים ומתחים, עם חשיפה לאלימות. עוני כרוך בחוסר השכלה והוא ממחזר ומטפח בורות, בערות, אמונות טפלות, וחיים ללא תכנון וללא עתיד. גולדה מאיר, כמו רבים אחרים באליטה האשכנזית ובכלל זה העיתונות, לא הבינה את בעית הפער העדתי לאשורה וייחסה את התפרצות הזעם לרקע הפלילי של מארגני ההפגנות, גישה שהקהתה את עוקץ המחאה ואיפשרה לממסד לעבור בסופו של דבר לסדר היום. הד מסוים לגישה זו אפשר למצוא במאמר מערכת שהתפרסם ב'הארץ', שאחת מכותרות המשנה שלו היתה 'ההתפרעויות בירושלים'. הכותב אמנם מדגיש שמקורה של מחאת הפנתרים במצוקה אותנטית, אך מיחס את הזעם לא לתסכול העמוק של שכבות המצוקה אלא בעיקר ל'אלמנטים הקיצוניים' שהשתלטו לכאורה על המחאה העדתית:

ההתפרעויות האלימות במרכז ירושלים, בעקבות הפגנה של קבוצה המכנה עצמה פנתרים שחורים, מחזקת את ההערכה כי אין זו אפיזודה חולפת. קבוצת צעירים משכונות עוני בירושלים שפתחה במחאה על קיפוח עדתי ואפליה חברתית, הפכה מהר כתובת גם לאלמנטים קיצוניים ותקיפים, שבינם לבין המצוקה הסוציאלית של שכבות השוליים אין ולא כלום. [...] על השלטונות והמשטרה לבודד במהירות את האלמנטים הפליליים בקבוצה זו ולטפל ביסודיות בבעיות הסוציאליות האמיתיות המהוות מקור המרירות.

סמלית ואינדיקטיבית להתייחסותו של הממסד האשכנזי לבעיית הפער העדתי היא העובדה שחרף ההפגנה הסוערת ורבת-המשתתפים בירושלים, עורכי 'הארץ' לא מצאו לנכון להתמקד, במאמר המערכת הנ"ל, במחאת 'הפנתרים'. מתחת לדברים הקצרים שנכתבו על 'הפנתרים השחורים' נדונו שביתת הצלמים בטלוויזיה ומצבו הקשה של הכדורסל הישראלי.

אחת השאלות המעניינות בפרשת 'הפנתרים השחורים' היא שאלת העיתוי. מדוע פרצו המהומות דווקא במועד זה. חוקרים שעסקו בתופעה מציינים כמה גורמים אפשריים: (א) מצוקה כלכלית ורוחנית קשה שהלכה והחריפה בשכונות מגורים שהיה בהן רוב של עולי ארצות האסלאם. מוסררה היתה שכונת עוני עלובה, שחיו בה בצפיפות משפחות מרובות ילדים ונמוכות הכנסה. בני החבורה שייסדה את 'הפנתרים השחורים' גדלו יחד בתנאי מצוקה טיפוסיים: נשירה מבית ספר יסודי, הסתבכויות עם החוק, שהייה במוסדות לעבריינים צעירים, השתמטות מגיוס לצה"ל או אי התאמה לשירות צבאי, אבטלה או חוסר תעסוקה קבועה, ותווית של עבריינים. תחושת המצוקה שלהם התחדדה לא רק בשל התנאים האובייקטיביים שבהם חיו אלא גם בשל העלייה הממוצעת ברמת החיים בארץ, שהבליטה את ההבדלים בין המעמדות; (ב) באמצע שנות השישים החלה בעולם המערבי התעוררות של קבוצות מיעוטים אתניים וגזעיים, מקצתן קיצוניות ומיליטנטיות, כגון המחתרת האירית באירלנד, המחתרת הצרפתית בחבל קוויבק בקנדה, המחתרת הבאסקית בספרד, 'הכוח השחור' ו'הפנתרים השחורים' בארצות הברית. התעוררות זו שימשה מקור השראה לצמיחת תנועת המחאה בישראל. אנשי שכונת מוסררה נפגשו עם קבוצות סטודנטים ישראלים וזרים מהאוניברסיטה העברית, שהושפעו מעליית השמאל החדש באירופה ובארצות הברית. המגע נוצר בשעת בילוי משותף במועדונים במרכז העיר, בפעילותם של מדריכי הרחוב הקהילתיים בשכונות המצוקה, ובהשגה ועישון של סמים קלים. מפגשים אלו הולידו קשרי ידידות אישיים והסטודנטים תירגמו את המחאה המקומית של אנשי מוסררה למונחים פוליטיים בינלאומיים, ובכך נתנו לה הנמקה וצביון אידיאולוגיים ואינטלקטואליים יותר; (ג) מלחמת ההתשה, כמו המלחמות האחרות, שיתקה את היכולת לעורר את דעת הקהל לנושא חברתי פנימי כלשהו. הפסקת האש בקיץ 1970 יצרה שעת כושר חברתית ותקשורתית למחאה בנושאי פנים; (ד) מדיניות הקליטה של גל העלייה מברית המועצות בראשית שנות השבעים כללה שפע של הטבות כלכליות ועוררה התמרמרות בקרב האוכלוסייה הוותיקה, בעיקר זו שחיה בתנאי מצוקה וחשה שנוהגים בה מנהג איפה ואיפה. העובדה שהעולים החדשים היו אשכנזים במוצאם החריפה את תחושת הקיפוח בקרב המזרחים. אחת הטענות שהעלו 'הפנתרים השחורים' היתה ש'העולים החדשים מקבלים דיור - ואנחנו כלום'; (ה) ממחקרים ראשוניים שנעשו באותה עת בבתי הספר לחינוך ובפקולטות למדעי החברה באוניברסיטאות החל להצטבר חומר עדכני על פערים ההולכים ומעמיקים בקרב בני הדור השני של מהגרי העלייה ההמונית. פעילי מחאה שהחלו לצוץ בארץ השכילו להשתמש בחומר הזה כמנוף למחאה על הקיפוח העדתי, והדבר העלה במעט את רף המודעות והקשב לנושא; (ו) הטלוויזיה היתה גורם חשוב שהאיץ את המחאה בכללה, ובתוכה את מחאת הפנתרים. מערכת הבחירות של 1969 היתה הראשונה שלוותה בתעמולה בטלוויזיה וייתכן, כדברי ליימן-וילציג, 'שהדבר הגביר את אכזבתו של הציבור כשהתברר לו שלא מומשו ההבטחות'. זאת ועוד: 'המפגינים השתמשו בטלוויזיה להציג ואף להבליט את פעולותיהם ואת דרישותיהם'.

מחאת 'הפנתרים השחורים' היתה חסרת תקדים בהיקפה ובתהודתה ומבחינה זו מדובר בהצלחה. בתקופת פעילותם הקצרה קיימו הפנתרים כעשרים הפגנות ופעולות מחאה אחרות, שמקצתן הסתיימו במעצרים, ועשרות מאמרים בעיתונות הישראלית והזרה הוקדשו למאבקם. סניפים של תנועת 'הפנתרים' נוסדו ביישובים שונים בארץ, והופעתם הפיחה רוח חיים בארגונים עדתיים קיימים - 'ברית יוצאי מרוקו', 'עודד', 'ועד עדת הספרדים' - ועודדה את ייסודם של ארגונים שונים במתכונת דומה ברחבי הארץ. אולם בסיכומו של דבר זו היתה הצלחה מוגבלת למדי. הפנתרים הופיעו כרשימה להסתדרות בבחירות 1973, שבהן השיגו כמה נציגים, אך בבחירות לכנסת שהתקיימו באותה שנה הם נחלו כישלון חרוץ. התנועה גם לא הצליחה לעורר גל ארצי של מחאה מתמשכת, ובתוך שנתיים שקעה פעילות 'הפנתרים' והם נעלמו מן המפה. את כישלונם לסחוף המונים ולהפוך לתנועה פוליטית וחברתית יציבה ורחבה תלו חוקרים שונים בגורמים הבאים: ליקויים ארגוניים פנימיים; העדר ניסיון פוליטי וחוסר הצלחה ליצור מנהיגות שתהיה מקובלת על כל הקבוצות שהשתתפו במאבקים המקומיים; רתיעת הציבור מגילויי האלימות שנלוו למאבקם ומהתדמית העבריינית שהודבקה להם; רתיעת הציבור ממחאה רדיקלית כלשהי בשל אתוס האחדות והסולידריות היהודי-ציוני; חלק מראשי הפנתרים 'נקנו' על ידי הממסד בשיטת הקואופטציה, בעיקר על ידי מתן תפקידים; מלחמת יום הכיפורים העבירה את האנרגיה הפוליטית והתקשורתית לנושא הביטחון והשכיחה את הבעיות החברתיות לשנים רבות.

ואף על פי כן, דומה כי 'הפנתרים השחורים' השאירו בכל זאת את רישומם על החברה הישראלית. הם נחלו הצלחה לא מבוטלת במישור הסמלי-פוליטי והכניסו מודעות וסגנון חדש למאבק למיגור האפליה העדתית. בעיות העוני והיחסים הבין-עדתיים הועלו על פני השטח, ובעיריות, בכנסת, בעיתונות ובאקדמיה נערכו דיונים על בעיות העוני והפער החברתי, שיצרו גל הדף הנמשך עד ימינו אלה. דן גלעדי סבור כי ההד הציבורי שהיה להופעת ה'פנתרים' השפיע בעקיפין גם על התפתחות התחיקה והפעילות הסוציאלית בישראל, 'משום שהוא האיץ פעילויות שאחרת היו נדחות או אורכות זמן רב יותר. כך, למשל, הועלו סכומי ההלוואות לזוגות צעירים, או הובטחה הכשרה מקצועית לנערים שנפלטו ממערכת החינוך'.

התוצאה המעשית החשובה ביותר של הופעת 'הפנתרים' היתה הקמת 'ועדת ראש הממשלה לילדים ולבני נוער במצוקה', שכונתה בגלגולה הקודם בשם 'הועדה ללימוד הבעיות הכרוכות בעבריינות הנוער והדרכים לטיפול בנושא'. עצם הסטת הדיון מנושא העבריינות לנושא המצוקה יכולה להיזקף להופעת 'הפנתרים'. הפגנות המחאה שלהם תרמו בטווח הרחוק למאבק בקיפוח העדתי גם משום שהן גיבשו גרעין של פעילים שהמתינו לשעת כושר טובה יותר להביע את מחאתם. רבים מאלה שהשתתפו בהפגנות נעשו בשנות השמונים והתשעים דמויות חשובות ומשפיעות במאבק הציבורי נגד האפליה העדתית שהתנהל בעיקר בבמות של התקשורת והאקדמיה.

אחת הדוגמאות היא איריס מזרחי, תושבת הקטמונים. בתקופת פעילותם של 'הפנתרים' היא היתה תלמידת תיכון בכיתה ט', מהדור הראשון שלמד בשיטת האינטגרציה בבתי הספר. מזרחי השתתפה בהפגנה הגדולה בכיכר ציון אשר בה, כדבריה, 'שמחו, השתוללו, שרפו וצעקו "די לדיכוי האשכנזי"'. עורך מוסף 'סופשבוע' של 'מעריב' ביקש את מזרחי, אחת הדוברות האסרטיביות והמוכרות ביותר של המחאה העדתית בארץ, עיתונאית ומרואיינת מבוקשת, בעיקר בנושאים חברתיים, לכתוב כתבה אישית על 'הפנתרים' לציון 30 שנה לתחילת מאבקם. התקשורת ציינה את האירוע בכתבות רטרוספקטיביות וראיונות עם הגיבורים ההם, שבינתיים הזדקנו והתברגנו. את הכתבה פתחה מזרחי במילים הבאות:

כששואלים אותי על מאורעות שהשפיעו על מהלך חיי, אין ספק שאותה הפגנה נהדרת בכיכר ציון היתה תמרור חשוב שסימן לי את הכיוון, והכיוון היה הפוך מכל אותם דברים שניסיתי בהצלחה לא מבוטלת להטמיע בתוכי. הכתפיים התרוממו, המבט היה פחות מתנצל, וכששאלו איפה אני גרה עניתי בקול רם: בקטמונים.

במבט סוציולוגי רטרוספקטיבי רחב, אפשר לשער של'פנתרים' היתה השפעה לא מבוטלת גם על שינוי של רוח הזמן ('צייטגייסט') ועל סדר היום הפוליטי והתרבותי. הם העניקו תנופה להתפתחות תרבות המחאה הציבורית בארץ, תרמו לעליית הליכוד ולמהפך של 1977, שנטל ממפא"י את רסן השלטון, והכשירו את הקרקע לעליית ש"ס במחצית שנות השמונים. מחאת הפנתרים השפיעה גם על התפתחות המחקר המדעי של עדות המזרח. ב-21 במרץ 1976 נערך, ביוזמתו של חבר הכנסת חביב שמעוני, יום עיון בוועדת החינוך של הכנסת שהוקדש ל'מורשת יהדות המזרח'. ההיסטוריון יעקב ברנאי, שסקר במאמר את התפתחות חקר תולדות היהודים בארצות המזרח בישראל, ציין כי יום עיון זה 'גרם למיפנה חשוב בהתייחסותו של המימסד לחקר תולדות היהודים בארצות האסלאם, לעיצוב השיח הציבורי בנושא, להתפתחות מרשימה של המחקר האקדמי ולקידום הנושא במערכת החינוך. מבחינה ארגונית הביא יום העיון להקמתו של "המרכז לשילוב מורשת יהדות המזרח" במשרד החינוך, בראשותו של מר נסים יושע'. מחאת הפנתרים תרמה במיוחד להתפתחות חקר הפער והמתח העדתיים בפקולטות למדעי החברה באוניברסיטאות הישראליות, ובעיקר במחלקות לסוציולוגיה. ממחצית שנות השבעים ואילך זהו אחד הנושאים הפופולריים ביותר במחקר הסוציולוגי בישראל.

ד"ש לדמוקרטיה מהאגף האזרחי

מלחמת יום הכיפורים הביאה לעליית מדרגה נוספת בתרבות המחאה הפוליטית בארץ. בתחילת 1974 התארגנו שתי קבוצות מחאה של חיילי מילואים, רובם צעירים שלחמו בחזית וחוו את אירועיה הטראומתיים של המלחמה, האחת בראשות מוטי אשכנזי והשנייה בראשות אסא קדמוני. העובדה שבראש שתי הקבוצות עמדו קציני מילואים בכירים, שלחמו בגבורה במלחמה הוסיפה ערך סמלי, שובר מוסכמות, לצעדם. קדמוני קיבל את עיטור הגבורה מידי שר הביטחון ושלושה חודשים לאחר מכן החזירו למשרד הביטחון בצעד הפגנתי. מאוחר יותר התאחדו שתי הקבוצות עם עוד כמה קבוצות קיקיוניות והתארגנו לתנועת מחאה בשם 'ישראל שלנו'. המפגינים קראו להתפטרות ראש הממשלה גולדה מאיר ושר הביטחון משה דיין, שלטענתם נשאו באחריות המיניסטריאלית למחדל, ולהתפטרות רב-אלוף דוד אלעזר, שכשל לדעתם בתחום הביטחוני. בד בבד הן יצאו בקריאה לשידוד מערכות פוליטי וערכי רחב.

ההפגנות והעצרות שיזמה התנועה תרמו בסופו של דבר להתפטרות הממשלה כולה ולפרישת ראש הממשלה גולדה מאיר מן הזירה הפוליטית. בכך בא לקִצו שלטונם של דור המייסדים של מפא"י בחברה הישראלית. ההפגנות והעצרות תרמו גם לפיחות במעמדם הציבורי של הפוליטיקאים, לשחיקת מיתוס הביטחון הישראלי, ולעליית התרבות האנטי-ממסדית, שהיא אחד המפוחים החשובים של רוח הדמוקרטיה. חשיבותה של תנועת 'ישראל שלנו' היתה גם בכך שהיא התריעה על העדר ביקורת ציבורית מספקת על מנגנוני המפלגות. בכך היא חיזקה את מעמדן של המערכת התקשורתית ושל המערכת המשפטית כ'כלבי השמירה' של הדמוקרטיה.

אחת התוצאות הפוליטיות המעשיות של התחזקות תרבות המחאה בארץ היתה הקמתה של תנועת 'שינוי'. הרעיון לייסד מפלגה חדשה נולד בקרב קבוצת אקדמאים מאוניברסיטת תל אביב שהחליטו שהגיע הזמן לרדת מ'מגדל השן', 'לשנות את השיטה הפוליטית' ולהציג אלטרנטיבה מפלגתית רעננה למערכת הפוליטית 'הזקנה והמסואבת'. לכן התנועה הראשונה שהקימו ב-1974 זכתה לשם 'שינוי'. בגרעין המייסד היו המשפטן אמנון רובינשטיין, הסוציולוג יונתן שפירא ומדען המדינה אשר אריאן, כולם פרופסורים מאוניברסיטת תל אביב, וכן מרדכי וירשובסקי היועץ המשפטי של עיריית תל אביב. בספרו, הסוקר את עלייתה ונפילתה של ד"ש, רובינשטיין משחזר את ימי ההתגבשות הראשונים:

איזה שיגעון היה זה: לנטוש את התלם החרוש שבו נוהלו חיי השלווים ולפרוץ אל מדבר זרוע-מוקשים בניסיון לעשות את אשר לא נעשה בישראל מאז הקמתה - לייסד מפלגה חדשה, כל כולה ישראלית, נטולת משקעים טרום מדינתיים, מנותקת מכל ממסד קודם, בנויה כולה על התנדבות ותרומה.

בתוך זמן קצר הצליחה 'שינוי' לרכז סביבה קבוצת חברים צעירים, מקצועיים ורציניים, שהעדרם היה מורגש באותה תקופה במפלגות הוותיקות: אנשי אקדמיה, קצינים בכירים במילואים, עיתונאים, אנשי משק וכלכלה. המצע הרעיוני כלל לראשונה בפוליטיקה הישראלית שילוב אידיאולוגי של מדיניות חוץ מתונה ורציונלית (נכונות למשא ומתן עם המדינות השכנות על בסיס פשרה טריטוריאלית) עם תפיסה רפורמיסטית וליברלית בנושאי משק וכלכלה. במרכז סדר היום הפוליטי של 'שינוי' עמדו התביעות לשינוי שיטת הבחירות לכנסת לשיטה אישית-רובית; לדמוקרטיזציה של המפלגות ופיקוח ממלכתי על תקינות פעולותיהן באמצעות חקיקה מתאימה; להבטחת זכויות היסוד של האזרח באמצעות חוקה כתובה; ולהימנעות מהתערבות הממשלה בחיי הכלכלה וקידום אינטרסים סקטוריאליים.

ב-1976, שנתיים לאחר שנכשל ניסיונה להיכנס לכנסת (היא לא עברה את אחוז החסימה) ולהתאחד עם ר"צ, התאחדה 'שינוי' עם ארבע קבוצות: קבוצת פעילים אחרת בשם 'התנועה הדמוקרטית' בהנהגת יגאל ידין, פורשי מפלגת 'המרכז החופשי' (מפלגה קטנה שהתפצלה בכנסת השביעית מגח"ל בהנהגת שמואל תמיר), תנועת 'עודד' (קבוצת סטודנטים יוצאי מרוקו שפעלו לסגירת הפער החברתי); וקבוצה של יוצאי מפלגת העבודה בראשות מאיר עמית. האיחוד הוליד מפלגה חדשה בשם התנועה הדמוקרטית לשינוי (ד"ש). לתפקיד יושב-ראש המפלגה החדשה נבחר יגאל ידין, הרמטכ"ל לשעבר והפרופסור לארכיאולוגיה, שנהנה ממעמד של אישיות ציבורית מוערכת שלא 'זוהמה' בפעילות פוליטית-מפלגתית. תדמיתו האקס-פוליטית חודדה בזכות חברותו בוועדת אגרנט, והיא תרמה לאיחוד הכוחות להקמת ד"ש.

בבחירות לכנסת התשיעית, שהתקיימו במאי 1977, זכתה ד"ש ב-15 מושבים והיתה הסיעה השלישית בגודלה בכנסת. באמתחתו של בגין היו די מנדטים כדי להקים קואליציה גם ללא שיתופה של ד"ש (לאחר הצטרפותו של משה דיין נשענה ממשלתו על 63 חברי כנסת), אך הוא רצה בה, בין השאר כדי לחזק את הלגיטימציה הציבורית לשלטונו החדש. חברי ד"ש התלבטו, אך ידין שיכנע את רוב אנשי הגוף הפוליטי החדש להצטרף לממשלה, והוא עצמו היה לסגן ראש הממשלה. אולם בתוך זמן לא רב גברה הביקורת של אנשי 'שינוי' (שהתנגדו עוד קודם לכן להצטרפות לקואליציה) על מדינית הממשלה בתחומים שונים וד"ש התפלגה בקיץ 1978, פחות משנתיים מיום היווסדה. אנשי 'התנועה הדמוקרטית' נשארו בממשלה, אך שמונה מחבריה, לרבות אנשי 'שינוי', עברו לאופוזיציה והקימו סיעה חדשה שנשאה את השם 'התנועה לשינוי ויוזמה'.

כעבור שנים אחדות נעלמה 'התנועה הדמוקרטית' מן הזירה הפוליטית ואנשיה שבו לעיסוקיהם האזרחיים הקודמים. לעומת זאת, תנועת 'שינוי' בהנהגת אמנון רובינשטיין הוסיפה להתקיים בהרכבים ושמות שונים: במאי 1979, לאחר פרישתם של שלושה חברי כנסת, שינתה המפלגה את שמה ל'שינוי - מפלגת המרכז'. בבחירות לכנסת ה-10 (1981) היא קיבלה שני מנדטים ובבחירות לכנסת ה-11 (1984) היא הגדילה את כוחה במנדט נוסף. בעקבות הצטרפותה של 'שינוי' לממשלת האחדות, שבה כיהן רובינשטיין כשר התקשורת (עד מאי 1987), פרש ממנה חבר הכנסת מרדכי וירשובסקי והצטרף לר"צ. בבחירות לכנסת ה-12 (1988) זכתה 'שינוי' שוב בשני המושבים המסורתיים שלה, והפעם העדיפה לשבת באופוזיציה ולא הצטרפה לממשלת האחדות בראשות יצחק שמיר. ב-1992, לקראת הבחירות לכנסת ה-13, התמזגה 'שינוי' עם מפ"ם ור"צ והיתה לאחת משלוש הצלעות של מרצ.

הופעתה של ד"ש בחיים הציבוריים באמצע שנות השבעים היתה אפוא מטאורית: מהממת ומפתיעה אך נעלמה כלעומת שבאה. מבחינה ציבורית היא נחשבה בסופו של דבר לכישלון פוליטי, אך מבחינת שינוי תרבות הממשל בארץ דומה כי חותמה היה רב. הודעתו ההיסטורית של יגאל ידין, בתוכנית 'מוקד' ששודרה בטלוויזיה ב-25 במאי 1976, כי בכוונתו להקים מפלגת מרכז חדשה ולהתמודד בבחירות, היתה במידה רבה תרועת החצוצרה במערכה על הורדת האוליגרכיה הותיקה מכס השלטון. התנועה נגסה עשרות אלפי קולות מבוחרי המערך ובכך תרמה גם באופן מעשי לדלדול כוחו המסורתי ולסיום עידן ההגמוניה של תנועת העבודה בישראל. שינוי שיטת הבחירות, הדמוקרטיזציה במפלגות, עיגון זכויות היסוד של האזרח במספר חוקי יסוד, חיזוק עקרון האחריות האישית במינהל הציבורי, הליברליזציה של הכלכלה הישראלית – בכל אלה ניכרות בבירור טביעות אצבעותיה של ד"ש.

עלייתה של ד"ש גם היתה ציון דרך חשוב בעליית האתוס הדמוקרטי ועליית מעמדו של המנגנון המשפטי. ראשית, בהנהגת המפלגה היה שיעור ניכר של משפטנים בכירים (אמנון רובינשטיין, מרדכי וירשובסקי, שמואל תמיר, השופט בדימוס ד"ר בנימין הלוי, אברהם פורז, יורם אלרואי, שמואל הרציג, צבי מיתר, פרופסור דניאל פרידמן, ד"ר ברוך ברכה וד"ר דני מור). הדבר חיזק את האוריינטציה המשפטית של הממשלה, שד"ש החליטה להצטרף אליה, וקבע בארץ מסורת פוליטית חדשה של פניית שרים וחברי כנסת לייעוץ משפטי ושימוש תדיר בתובנות משפטיות ובשפה משפטית בתחום הפוליטי. יתר על כן, ד"ש תבעה לקבל את תפקיד שר המשפטים, ושמואל תמיר זכה לשבחים מפליגים על תפקודו בתפקיד זה. שנית, עלייתה של ד"ש שיקפה וקידמה את עליית כוחו הפוליטי של 'המעמד החדש' בחברה הישראלית, היינו, האליטה הפרופסיונלית-האזרחית הלא מפלגתית: אנשי כלכלה ועסקים, תעשייה, תקשורת, רפואה, אקדמיה, אמנות ומשפט. אליטה זו, 'עונדי הצווארון הלבן והעניבה', החליפה באותה תקופה את האליטה המפלגתית של מפא"י, 'חסרי העניבה', על שלוחותיה הביורוקרטיות, ויצרה את התשתית התדמיתית והארגונית לעליית כוחו של המוסד המשפטי.

התפתחות השקפת העולם היונית-ליברלית בישראל

לא ניתן להבין את התפתחות החשיבה הליברלית-הומנית וזכויות האזרח בישראל בלי להבין את תהליך התבססותו והתארגנותו של מחנה השמאל האידיאולוגי והפוליטי ואת הדרך שבה קנה לו שביתה בלבה ובתודעתה של האליטה החילונית. כוונתי כאן ל'שמאל' במובן המצומצם, כלומר בגישה לסכסוך הערבי-יהודי, מי שכונו לימים 'יונים'. טענה זו אינה קשורה לדרך שבה ניתח המחנה הזה, לגווניו ופלגיו השונים, את מקורות הקונפליקט ואף לא לאחריות ולאשמה שהוא נטה להטיל על שני המחנות הניצים במריבה ההיסטורית: ערבים מזה ויהודים מזה. אני גם נמנע מלעסוק בהיבטים המעשיים או המוסריים של ההצעות השונות שהעלו אישים מהשמאל במהלך השנים לפתרון הבעיה. כל שאני בא לטעון הוא שהתחזקותו של מחנה השמאל בארץ הושפעה מהתפתחות הרגישות ההומנית בארץ ובה בעת תרמה לה. לדעתי, השקפת השמאל מבוססת, בהכללה רחבה, על מאמץ להבין את מניעיו ואת סבלו של הזולת, בכלל זה האויב, להכיר בעוול שאולי נגרם לו, גם אם לא במזיד, ולנסות להגיע עמו לפשרה. יש הגורסים שזהו ניסיון תמים, אך הדבר אינו מעלה ואינו מוריד בעניין הרגישות המוסרית שהשקפת השמאל מבטאת. תפיסה זו עומדת גם בבסיס המשפט הדמוקרטי המודרני.

השיח האינטלקטואלי-שמאלני על זכויות הפלשתינאים ועל פתרון הסכסוך הישראלי-ערבי באמצעות פשרה תרם להתחזקות השיח המוסרי-משפטי בארץ על זכויות האזרח בכלל. הניסיון להיכנס לנעליו של האויב ולהבין את עמדתו וסבלו תרמו להתחזקות הרגישות הדמוקרטית במערכת המשפט (לאו דווקא כלפי ערבים), ולדחיקת הגישה השמרנית-לאומנית-אתנוצנטרית בפסקי הדין מפני הגישה הדמוקרטית-הומנית-אוניברסלית יותר. גישת הפשרה הטריטוריאלית, העומדת בבסיס ההשקפה היונית, גם היא חלק מגישה רחבה יותר של פשרה, הטבועה במשפט הליברלי.

יתר על כן, מחאתו של השמאל אמנם התמקדה (ועדיין מתמקדת) בנושא הפגיעה בזכויות העם הפלשתיני ובאי-קידום תהליך השלום, ופחות בפגיעה בזכויות תושבי ישראל (במערכת המשפט היחס הוא כמדומה הפוך). אולם הזעקה שהקים השמאל על העוול ההיסטורי שנגרם לפלשתינאים עוררה בהדרגה את הזעקה על העוול שנגרם לקבוצות מקופחות אחרות בחברה הישראלית, ובכללן יהודים מזרחים, נשים, ילדים, נכים והומוסקסואלים - עוול שימצא את תיקונו ההדרגתי בעיקר בשדה המשפט.

קצרה היריעה מלדון כאן בהרחבה בתהליך התגבשותו של השמאל הישראלי, ואסתפק על כן באיזכור כמה ציוני דרך חשובים בתהליך המעבר של ההשקפה היונית מהשוליים הפוליטיים של המפה הפוליטית למרכזה.

הלוחות השבורים של 'ברית שלום'

הקריאה לדו-קיום ולחלוקת הארץ בין שני העמים נשמעה בקרב קומץ מתיישבים ציונים כבר לפני קום המדינה. הקבוצה המוכרת ביותר שביטאה השקפה זו היא האגודה הפציפיסטית הוולונטרית 'ברית שלום', שנוסדה בשנת 1925 במטרה לקבץ אישים בעלי כישורים אינטלקטואליים, שיסייעו, כניסוחה, 'לסלול דרך הבנה בין ערבים ויהודים לצורות חיים משותפות בארץ ישראל על יסוד שווי שלם בזכויותיהם הפוליטיות של שני לאומים בעלי אוטונומיה רחבה ולצורותיה של עבודתם המשותפת לטובת התפתחותה של הארץ'. עם מאתיים חברי האגודה נמנו אינטלקטואלים יהודים בעלי שם מהאוניברסיטה העברית, כמו יהודה ליב מאגנס, שמואל הוגו ברגמן, עקיבא ארנסט סימון ומרטין בובר, וכן אישים מרכזיים במוסדות הלאומיים ובראשם ד"ר הנס כהן, ראש מחלקת ההסברה של קרן היסוד, ד"ר יעקב טהון, מנהל 'חברת הכשרת היישוב', וארתור רופין, ראש מחלקת ההתיישבות של ההסתדרות הציונית.

חברי 'ברית שלום' הסתייגו מהמגמה הציונית להגיע ל'רוב יהודי בארץ ישראל' והשתעשעו ברעיון המדינה הדו-לאומית שבה לערבים וליהודים זכויות שוות. רעיונותיה של התנועה נדחו על ידי רוב הציבור היהודי ומנהיגיו ואף פורשו כסוג של התנשאות וניתוק מהמציאות; היו אף שראו בפציפיזם של 'ברית שלום' ביטוי מסוכן להשפעה נוצרית. בתוך התנועה עצמה היו חילוקי דעות רבים בנושאים אידיאולוגיים ואחרים, שהלכו וגברו עד להתפרקות הקבוצה ב-1933. כמה מחבריה הבולטים הקימו מספר תנועות-המשך, אך גם הן לא הצליחו לגייס מספר גדול של תומכים ולא האריכו ימים. הבולטות היו 'קדמה מזרחה' (1936), 'הליגה להתקרבות ושיתוף יהודי-ערבי' (1939) ו'איחוד' (1942).

גם בתנועות הציוניות הסוציאליסטיות, ובראשן 'השומר הצעיר', דיברו כבר בשנות העשרים וראשית שנות השלושים על דו-קיום ו'אחוות עמים' ועל זהות אינטרסים של פועלים בארץ המשותפת, אך דיבורים אלה נשארו בדרך כלל במישור התיאורטי והסמלי ולא הובילו למעשים משמעותיים. בראשית שנות העשרים היו מעורבים אנשי 'פועלי ציון שמאל' בארגון מאבקים מעמדיים משותפים לפועלים יהודים וערבים, ובניסיון קצר מועד להקים אגודת 'אחוות פועלים'. הם גם צירפו לשורותיהם, על בסיס חברות מלאה, קבוצת פעילים ערבים מיפו, אך חברות זו לא החזיקה מעמד זמן רב.

הצד השני של המטבע המלחמתית

'המרד הערבי' (1939-1936) ומלחמת העצמאות (1948) יצרו מציאות חדשה מורכבת וטעונה ביחסי יהודים וערבים בארץ והשפיעו כמובן על עיצוב העמדות הפוליטיות של היהודים בשאלת הסכסוך היהודי-ערבי. ספרי המלחמה ומורשת הקרב שפורסמו אחרי מלחמת תש"ח סבו סביב חוויית הקרב וגבורת הלוחמים מנקודת המבט הישראלית, ובאופן טבעי לא דנו במחיר ששילם המחנה הערבי, שפתח במלחמה. אולם גם בספרים הללו אפשר למצוא פה ושם ניצנים של השקפה הומנית, שביקשה לרסן את השנאה ולבלום תחושות נקם ושחץ כלפי המובסים - השקפה שתציין את רוב האינטליגנציה הישראלית, ובעיקר את הסופרים לדורותיהם. ספרו של המשורר חיים גורי 'עד עלות השחר' (1950) הוא תיאור חוויתי בפרוזה של מי שהשתתף כמפקד בקרבות הדרום, מכיבוש הנגב ובאר שבע ועד לכיבוש אילת. גורי אינו מסתיר את הכעס הרב שיש בלבו על האויב שפתח במלחמה, בקריאות 'איטבח אל יהוד', וגם לא את החרדות שהיו ליישוב לפני המלחמה מפני מה שהיו עלולים הערבים לעולל ליהודים לו ניצחו חלילה: 'הם אמרו לנוע לפנים, לפשוט על עריך, ובן לוויה להם - החורבן. הם יאנסו את אחיותיך ובאמך יתעללו. [...] כלבי מצרים אלה, מוכי השחין ומנוגעי העגבת, יִרדו בך ובכל אשר לך. קציניה יהלכו צוחקים ברחובך, ואתה - תבכה בדמעות דם. [...] ושוב יחזרו ימי החשכה הגדולה'. אך מיד, בהמשך לאותו הרהור, הוא מרכך את האמירה ומבהיר:

כל עוד מצוי הוא בשדותינו נשא אליו חרב ודמים. משנאים אנו לא את האדם, כי אם את האויב. ואויב הוא כל הניצב מולי, הזומם חורבני. [...] רוצים אנו לראותו בורח וגבו אלינו, מבקשים אנו את נפשו. הוא חייב למות ולא אנו [...] לו יכולת לקום וללכת אליו לאור היום, להתייצב על אחת הגבעות אשר מול משלטיו או לקרב, לתפסו במעילו ולצעוק באזניו: 'בן אדם, אין אני דורש רעתך, אני שכנך אשר פרצת לגבולו. חזור אל אדמתך, אל תרים חרבך, כי עמים קרובים אנו, ואויבי אויביך...'

ובמקום אחר הוא כותב בכאב אמיתי:

אויב, מי כפה עליכם להילחם בנו. היינו עוברים ברחובותיכם, אוכלים צלי אש ומקנחים בקפה. לאמיתו של דבר יכולנו להסתדר בינינו. אנו שני עמים שמיים שנולדנו על פני האדמה הזאת. יכולנו לעבוד יחד. מדוע נתתם שישסו אתכם בנו? מדוע הכרחתם אותנו לשפוך את דמכם?

עד כמה היו דברים כאלה חריגים באותה תקופה אפשר ללמוד מהעובדה שעם פרסומו עורר הספר מחלוקת קשה. סגן הרמטכ"ל אלוף מרדכי מקלף טען כי הוא משמיץ את הצבא וביקש לחקור מדוע לא הוגש לצנזורה. הצנזורה פסלה בסופו של דבר את הספר והמשטרה החרימה מהחנויות כ-2000 עותקים.

אחרי מלחמת העצמאות ליקקה ישראל את פצעיה ושקעה בבעיות קיום כלכליות ואחרות. סוגית הפליטים הפלשתינאים, שנעקרו מאדמתם ונדונו לחיי גלות, הודחקה מהזיכרון הקולקטיבי, ורעיון הדו-קיום עם מדינות ערב נראה כחזון רחוק ולא רלוונטי. אולם אי פה אי שם, בשולי השוליים של המחנה הגדול, הופיעו ביטויים של חמלה כלפי המובסים, וכן חשבון נפש וביקורת על התנהגות חיילים כלפי הפלשתינאים שחרגה במקרים יוצאי דופן מהנורמות המוסריות של צה"ל בזמן המלחמה ואחריה. השיר 'על זאת' של נתן אלתרמן, שנדפס ב'טור השביעי' בעיתון 'דבר' ב-19 בנובמבר 1948, היה כתב ביקורת נוקב על ההשתקה של רצח חפים מפשע (זקן ואישה ערבים) בידי חיילים יהודים:

חצה עלֵי ג'יפ את העיר הכבושה,/ נער עז וחמוש... נער-כפיר./ וברחוב המודבר/ איש זקן ואשה/ נלחצו מפניו אל הקיר.// והנער חייך בשיניים-חלב: 'אנסה המקלע'... וניסה./ רק הליט הזקן את פניו בידיו.../ ודמו את הכותל כיסה.// זה צילום מקרבות-החרות, יקירים./ יש עזים עוד יותר. אין זה סוד./ מלחמתנו תובעת ביטוי ושירים.../ טוב! יושר לה, אם כן, גם על זאת!// ויושַר לה אם כן על 'מקרים עדינים'/ אשר שמם, במקרה, רציחה./ ויושַר על שיחות של שומעים-מבינים,/ על בנות צחוק של ויתור וסליחה. [...]/ ולקהל המפייטים רק על קסם הודה/ ותורמים לה רק דבש על מרדֶה/ לוּ יוכנו בידה עונשים של פלדה!/ בתי דין צבאיים של שדה!// תמוגר השלווה הלוחשת 'אכן'.../ וִירֵאָה את פניה בראי!/ יעמוד החייל העברי! יתגונן/ מקהות הציבור העברי!

הסיפור 'המטמון' של אהרון מגד, שבו מתגנב פליט פלשתינאי לכפרו לבדוק מה נותר מביתו ורכושו, ונוכח לדעת בכאב שביתו היה למשכנם של יהודים, כמו גם הסיפורים 'חרבת חזעה' ו'השבוי' של ס' יזהר (הם התפרסמו בספרית פועלים ב-1949), העוסקים בהתעללות סדיסטית באויב, משקפים רגישות חריגה לעיתה לסבלם של הפלשתינאים.

המסמך הביקורתי ביותר על התנהגות החיילים במלחמת העצמאות ובעל התהודה הנרחבת ביותר, שפורסם אחרי המלחמה, היה ספרו של אורי אבנרי 'הצד השני של המטבע'. הספר יצא לאור ב-1950, שנתיים לאחר צאת ספרו הראשון ורב-התפוצה של אבנרי 'בשדות פלשת' (1948). על הרקע לכתיבת הספר כתב אבנרי בהקדמה למהדורה השנייה (1976):

ספר זה נולד באוטובוס, בשלהי 1949. [...] באותו אוטובוס ישבו, מאחורי, שני נערים. הם דיברו בהתלהבות על 'בשדות פלשת'. ניכר היה שהם מקנאים בגיבוריו. 'חבל שפיספסתי את המלחמה בכמה חודשים!' אמר אחד מהם בעצב. לי היה נדמה ש'בשדות פלשת' הוא ספר שונא-מלחמה. לא באתי לפאר בו את המלחמה, או לטשטש את זוועותיה. אך אם שני נערים אלה קראו את הספר וקינאו בנו, נראה כי חסר בו משהו. הצד השני של המטבע. בו במקום החלטתי לכתוב אותו.

ואכן, את מה שהחסיר אבנרי בספרו 'בשדות פלשת' כלל בספרו 'הצד השני של המטבע', לאמור: את הפן הקשה, המוצל והלא הרואי בעליל של המלחמה, שהוסתר או הודחק ברוב הספרים האחרים שפורסמו לאחר תש"ח. הספר, שנכתב בהשראת 'במערב אין כל חדש' של אריך מריה רמרק ו'הערומים והמתים' של נורמן מילר, שני ספרים אנטי-מלחמתיים, נראה במבט לאחור נועז מאוד וללא ספק ספר שהקדים את זמנו. הוא עוסק בין השאר בכאב, בשנאה לאויב, במעשי הזוועה כלפי הערבים - רצח בדם קר בידי לוחמים חסרי מצפון - בפחד, באכזבה, וב'התגססות' (קללות, פנטזיות חרמניות וכיוצא באלה) של הלוחמים השחוקים, שהיו חלק בלתי נפרד מהוויית מלחמת העצמאות, כמו של מלחמות אחרות בתולדות האנושות.

הספר נכתב כיומן אישי חושפני. אבנרי לא עשה 'הנחות' לעצמו ותיאר בכנות את חולשותיו ככובש-מנצח ואת סבלותיו וגחמותיו כפצוע קשה בבית החולים. אחד הקטעים החזקים והאמיצים בספר הוא הקטע שאבנרי מתאר בו את הרגע שבו נכנס לבית נטוש בכפר ערבי כדי לבזוז את תכולתו. זהו קטע שבו נסדקת מעטפת הקשיחות של הלוחם המכני והרגשות ממיסים את קרום ההכחשה. הדבר קורה כאשר מתגלה לו מבין החפצים שנעזבו תעודת הזהות של בעל הבית, כלומר את שמו ופניו (מעשית ומטפורית) של האדם שמאחורי הפליט האנונימי. למותר לציין כי לישראלים נדרשו עוד ארבעים שנה כדי לגלות את 'הפנים' שמאחורי הפלשתיני ורבים לא חיפשו ולא גילו אותם עד היום:

אני מפשפש במגירות ובארון. אין שום דבר מיוחד. מאסבאחה. פגיון. עקאל. אני מחפש כאפיה ואיני מוצא. חוצפתו של ערבי, להשאיר בבית עקאל בלי כאפיה. בתור נקמה אני שובר את הראי הגדול בקת. בין הבגדים הפשוטים ישנן כמה סחבות משי בהירות. שמלות של ילדה קטנה. ובכן, היתה גם ילדה קטנה בבית. עוד פליטה קטנה. לרגע קט מנסה מצפוני להתעורר, אולם אני עומד על המשמר ומשתיק אותו מיד. אין טעם להיות סנטימנטלי. מלחמה היא מלחמה. [...] בין הניירות יש תעודת זהות מימי האנגלים. אהה. מעניין לדעת את רכושו של מי אני שודד. זוהי סקרנות טבעית בהחלט. 'שם נושא התעודה: עטאללה עבדאללה אבו סאלם'. נעים מאד. נא להכיר. מקום המגורים: 'אל-חודאד'. [...] 'משלח יד: פועל'. המממ. במה עסקת? אם לדון לפי החדר הזה, היתה לך משכורת לא רעה. בודאי עבדת ברכבת בלוד ונסעת כל יום לעבודה באופנים. הילדה בודאי רצה אחריך עד הכביש, עמדה וניפנפה לך בידיה הקטנות. ובערב הבאת לה שקית של סוכריות מהחנות בלוד [...] כן הנה התמונה. יש לך גם שפם גדול. ובכן - אפשר לומר שבחור יפה אתה, גבוה, גברי, רחב כתפיים. אם לדון לפי הצלקות, אין אתה מתנגד גם לקטטה הגונה. בודאי מצאת חן בעיני אשתך, והיא שמחה שקנית אותה מידי אביה. מה אתה מסתכל בי בכעס כזה, יא עטאללה? בחיי, איני אשם. לא רציתי במלחמה. באמת לא. כמובן, אני יודע שאסור לגנוב. זה כתוב אפילו בתנ"ך, ובודאי גם בקוראן. בעצם גם אינני זקוק למאסבאחה ולעקאל שלך. יש לי די והותר. שדדתי בכפרים אחרים.

כאמור, החברה הישראלית לא היתה בשלה באותה תקופה לתיאורים כנים מסוג זה, שנמנעו מלצייר את החיילים העברים כלוחמים נועזים וטהורים. מרבית הקוראים פירשו את 'הצד השני של המטבע' באופן מעוות, כלומר כספר אנטי-פטריוטי, ואבנרי, הגיבור של יום האתמול, נהפך באחת לאויב הציבור, ואיש לא יצא להגן עליו בפומבי. יתר על כן, לדברי אבנרי, 'הממשלה הטילה חרם על הספר. לא הוקצב לו הנייר שהיה דרוש, בימים ההם של קיצוב וצנע. כך נמנעה הופעת מהדורה שניה. רבים ששמעו עליו לא הצליחו לרכשו. מנהיג ימני תבע פומבית "להרוג את אבנרי במכות", והועמד לדין פלילי'.

אבל אבנרי קורץ מחומר חסין אש ולא נסוג מנאמנותו לאמת הפנימית שלו. עיתונו 'העולם הזה' היה העיתון הראשון ולמעשה גם היחיד שפירסם בשנות החמישים ביקורת על מדיניות הממשלה כלפי הערבים. פורסמו בו מאמרי ביקורת על גירוש ערבים ועל התנשאות כלפיהם, על פגעי הממשל הצבאי ועל פעולות בלתי חוקיות בעליל שביצעו חיילים כנגד מסתננים. באחת מכתבותיו אבנרי כותב:

אנו קוראים בכל יום על מעשי המסתננים ועל דרכי המלחמה בהם. מרוב הרגל נוטים אנחנו לשכוח שהמדובר כאן לא 'בבעיה' מופשטת - אלא באנשים חיים. טרגדיה גדולה היא, אכזרית ומזעזעת. תמונות מעטות אלה באות להזכיר לנו עובדה קטנה זו. הן צולמו על ידי מקסים סלומון. סופר 'העולם הזה' בשעה שנלווה אל אחד הפטרולים הלוחמים במסתננים. [...] שום מדינה אינה יכולה לסבול שאנשים מזוינים יעברו את גבולותיה בלילות, קל וחומר כשאנשים אלה באים כדי לשדוד. [...] אולם אין המדינה יכולה להרשות לעצמה להניח ליחידים לבצע - ולו גם מתוך אידיאליזם מסולף - מעשים המכתימים את שמנו בעיני העולם ובעיני עצמנו. יכול להיות שלא מעטים הם הסבורים שהטלת אימה על המסתננים היום היא הדרך היחידה למנוע הסתננות מחר. הניסיון כבר מוכיח שגם מבחינת היעילות זוהי שיטה מוטעית. אלה אינם שודדים מקצועיים. הם פליטים מרי נפש, שאין להם מה להפסיד. מעשים אכזריים לא יעצרו אותם. [...] מעטים יודעים להעריך באיזו מידה מרעילים הפליטים המיואשים את האוירה בכל ארצות ערב, באיזו מידה הם משחיתים את הסיכויים להסדר של שלום. כל החוזרים מסיור בארצות ערב תמימים בדעה שזהו המכשול הגדול ביותר לחיסול מצב המלחמה. כל מסתנן החוזר מ'טיול' בישראל כשבפיו סיפורי זוועה שופך טיפת שמן נוספת על מדורות השנאה. הערך המעשי להפחדת מסתננים בעתיד מפוקפק. הנזק המיידי, המוחשי, ברור ובולט.

בשנות החמישים והשישים היה אבנרי אחד הפעילים הבודדים, הנחרצים והעקיבים ביותר למען ההכרה בפלשתינאים ולמען פשרה טריטוריאלית עם הערבים. ב-1958, לאחר 'מבצע קדש', הוא ניסה להחיות את החזון הכנעני והקים יחד עם נתן ילין-מור, מראשי הלח"י לפני קום המדינה, קבוצה רעיונית בשם 'הפעולה השמית'. הקבוצה הציגה תוכנית מדינית (אשר נקראה 'המנשר העברי)' שקראה להשתלבותה של ישראל במזרח התיכון, להתנתקות מהכוחות הקולוניאליסטיים המפלגים את המרחב ולהקמת פדרציה ישראלית-פלשתינית בכל שטחי ארץ ישראל. אך ההד הציבורי שזכתה לו הקבוצה היה קלוש וחסר ערך פוליטי ממשי. אבנרי נחשב באותה תקופה ל'אאוטסיידר' פוליטי ותוכניותיו המדיניות היו תמימות ויומרניות מדי עבור מחנה השמאל הציוני, ששמר על רמה גבוהה של עמימות בסוגיה הערבית.

השניות של מפ"ם

בראש מחנה השמאל הציוני הממסדי עמדה מפלגת הפועלים המאוחדת (מפ"ם). מפ"ם הוקמה ב-23 בינואר 1948, חודשים ספורים לפני הכרזת העצמאות וכינונה של מדינת ישראל, עם איחודן של שתי מפלגות ציוניות סוציאליסטיות רדיקליות - 'המפלגה לאחדות העבודה פועלי ציון' ו'מפלגת פועלים השומר הצעיר'. מפלגה זו היתה הארגון הציוני הראשון שחרט על דגלו את נושא השגת השלום כאחד מיעדיו המרכזיים. היא גם היתה התנועה הציונית הראשונה שיצרה קשרים עם תנועות השלום הבינלאומיות שהתגבשו לאחר מלחמת העולם השנייה. כמה מבכירי המפלגה, בהם ישראל בר יהודה, משה כרמל, ישראל גליל, יצחק בן אהרון ומאיר יערי, הקימו ב-1950, יחד עם אנשי מק"י (מפלגה קומוניסטית ישראלית) את הסניף הישראלי של תנועת השלום העולמית, שנוסדה בפריז בסתיו 1949. על כינונו של הסניף, שנקרא 'ועד השלום הישראלי', הוכרז בעצרת שנערכה בקולנוע 'אסתר' בתל אביב ב-5 ביוני 1950.

פעולתו הראשונה של ה'ועד' היתה ארגון עצרות הסברה ופרסום עצומת מחאה בגנות ייצורו והפצתו של הנשק האטומי ובעד הסכם שלום בין חמש המעצמות הגדולות. העצומה הישראלית - הפעולה היחידה של ה'ועד' שזכתה להד ציבורי משמעותי - היתה חלק מעצומה בינלאומית רחבה שאורגנה לאחר כינוס סטוקהולם ב-1950, ובה נוסחה ההצהרה המפורסמת בגנות ייצורו והפצתו של הנשק האטומי. גל החתימות הראשון על עצומה זו 'כלל 474 אנשי ציבור, ביניהם: אברהם שלונסקי, מקס ברוד, נתן אלתרמן, לאה גולדברג, חנה רובינא, אהרון מסקין, יהושע בר יוסף, 25 חברי כנסת, כל חבר הפרופסורים בטכניון (פרט לשלושה) ואישים נוספים. תוך פחות מחצי שנה נאספו כ-312,000 חתימות - כ-40% מהאוכלוסייה הבוגרת בארץ באותן שנים!' השפעתו של 'ועד השלום' נחלשה במהירות בעקבות המתקפה שניהלה נגדו העיתונות, בעיקר 'דבר', שופרה של מפא"י, ובעקבות התפתחות המלחמה הקרה בין המעצמות, ש'קיררה' את תנועות השלום העולמיות. גם המתח האידיאולוגי והפרסונלי שהתגלע בתוככי מפ"ם הקרין על הוועד והוא נחלש ודעך עד סוף שנות החמישים מבלי להשאיר רושם ממשי. למעשה, פעילותו נמשכה עוד שני עשורים, אך זו היתה פעילות סמלית בעיקרה ללא כל השפעה או תהודה רציניים.

המדיניות הרשמית של מפ"ם בנושא הערבי, על מכלול היבטיו, היתה תמיד מורכבת ורבת-פנים, עוררה לא אחת מחלוקות חריפות והובילה לפילוגים פנימיים. אך בהכללה רחבה אפשר לומר שמכל המפלגות הציוניות, מפ"ם היתה המפלגה שהפגינה את הרגישות והסובלנות הגדולות ביותר בנושא. בפרשנותם למלחמת העצמאות הפרידו דובריה בין 'הפולשים' (צבאות ערב), שנתפסו כמי שהניעו אותם שיקולים אימפריאליסטיים, ובין 'ערבי א"י' שעשויים להיות בעלי ברית למדינת ישראל ו'לכוחות הקידמה' בתוכה. מפ"ם היתה המפלגה היחידה שגינתה הרס, ביזה, התעמרות והרג חפים מפשע שבוצעו במהלך מלחמת העצמאות במספר מקומות, התייסרה בסוגיות של 'מוסר לחימה' ו'טוהר הנשק', והתלבטה ביחס לגירושם של הערבים, בעיקר תושבי לוד ורמלה. מפ"ם גם היתה הראשונה שהעזה לדון בבעיית הפליטים הערבים, באחריותה של ישראל להיווצרותה ובדרכים לפתור אותה. כך, למשל, במסה מקיפה של אהרון כהן, 'נוכח הפינוי הערבי', שראתה אור בראשית יוני 1948 בגיליון הראשון של 'לאחדות העבודה', ירחונה העיוני של מפ"ם, הוא סוקר את ממדי הבריחה הערבית ואת קשיי הקליטה של הפליטים במקומות שהגיעו אליהם, ודן בגורמי הבעיה ובעמדה הנתבעת ממפ"ם בסוגיה זו. כהן מותח ביקורת קשה על הנהגת המדינה בהתייחסותה לבעיית הפליטים הערבים, למשל, כלפי בן גוריון שטען שהמנוסה מעידה על זיקה רופפת של הערבים לארץ, ומציע לממשלה 'לפנות לאזרחיה הערבים של ישראל, ולהבטיחם כי בשוב השלום יוכלו לחזור למקומותיהם כל אלה שלא הוכחה אשמתם בסיוע בפועל למלבי אש המלחמה - ורכושם יוחזר להם'.

גם בתקופת 'המסתננים' נקטה מפ"ם את הגישה הזהירה והמאוזנת ביותר מבין המפלגות הציוניות. 'על המשמר', יומון המפלגה, הבחין במאמר מערכת בין 'אלמנטים ערבים שוחרי שלום' ובין 'מבצעי רצח לשמו'. 'נדע להבדיל', נכתב באחד ממאמריו, 'בין אנשים שכל כוונתם לחיות בשלום לבין רוצחים'. מוסדות מפ"ם ואישים בכירים במפלגה הגיבו לא אחת בביקורת על הפגנת קשיחות יתר במלחמה נגד ההסתננויות וגינו ענישה קולקטיבית.

אנשי מפ"ם גם נמנו עם הבולטים והפעילים במחאה כנגד קיפוח האוכלוסייה הערבית בישראל, וכמה מפעילי התנועה הצטרפו מפעם לפעם להפגנות שקטות שאירגנו ערביי ישראל במחאה על אפלייתם, והביעו הזדהות עם מאבקם לשוויון ועם דרישתם לבטל את הממשל הצבאי. כך, למשל, יומיים לאחר שהתקבל בכנסת, ב-14 ביולי 1952, 'חוק האזרחות', חוק בן 19 סעיפים שהעניק עדיפות ליהודים בקבלת אזרחות ישראלית, בין השאר מכוח 'חוק השבות' ושירות צבאי בצה"ל, אורגן בחיפה כנס מחאה יהודי-ערבי נגד מה שהוגדר כ'סעיפים הגזעיים' בחוק זה, והשתתפו בו גם חברי מפ"ם. פעילי המפלגה גם נטלו חלק בכנס היסוד של 'האגודה היהודית-ערבית להגנה על זכויות המיעוטים' שהתקיים ב-30 במרס 1953, ובכנס יהודי-ערבי שהתקיים בחיפה ב-25 באפריל 1953 במחאה על חוק המקרקעין, שהפלה בין יהודים לערבים.

מפ"ם היתה למעשה המפלגה הציונית היחידה שקיימה קשרים הדוקים עם גורמי שמאל בקרב ערביי הארץ, הראשונה שהקימה מיד עם הקמת המפלגה מחלקה מיוחדת, 'המחלקה לפעולה ערבית', לדיון וטיפול באוכלוסייה הערבית הישראלית, הראשונה שהוציאה לאור עיתון בשפה הערבית (השבועון 'אל-מירסאד' שהחל להופיע ב-1951), והראשונה שקיבלה לשורותיה חברים ערבים (במפלגה הוקמה בראשית שנות החמישים 'החטיבה הערבית'). זאת ועוד, בכנסים ובביטאונים של המפלגה ושל התנועה הקיבוצית המסונפת לה, הקיבוץ הארצי, נאמרו ונכתבו לא אחת דברים בזכות הפשרה עם מדינות ערב ונגד קיפוחם של ערביי ישראל. חשוב ופורץ דרך בליבון סוגיית הסכסוך הישראלי-פלשתיני ובניסיון להגיע להבנה עם הצד השני היה הירחון הבינלאומי של מפ"ם New Outlook שנוסד ב-1958. העורך הראשון היה שמחה פלפן. הירחון, שהופץ ב-48 ארצות, ובכלל זה בברית המועצות, בארצות מזרח אירופה ובארצות ערב, פירסם מאמרים של כותבים יהודים וערבים על הסכסוך מנקודות מבט פרו-פלשתיניות ויזם סימפוזיונים וימי עיון בהשתתפות הוגי דעות שונים מהארץ והעולם. למשל, ב-1963 אירגן הירחון סימפוזיון בינלאומי בנושא 'דרכים חדשות לשלום ישראל-ארצות ערב'. בעיתון פורסם גם לראשונה ריאיון של עיתונאי ישראלי (אמנון קפליוק) עם יאסר ערפאת, ריאיון שנחשב באותם ימים להפרת טאבו חמור ולמעשה גם לעבירה על החוק.

חשוב להדגיש כי באותה עת היה קשה לא רק להזדהות בגלוי עם הפלשתינאים, אלא גם לפרסם ספרות עיונית ומדעית בנושא, הן משום שלא נמצאו לה קוראים והן משום שהדבר עורר את חשדם ורוגזם של השלטונות. אחד הבודדים שהעז לעורר בחיבוריו תשומת לב לבעיה הפלשתינאית ושילם על כך מחיר אישי היה אהרון כהן, חבר קיבוץ שער העמקים ואחד מבכירי מפ"ם וממעצבי סדר יום היוני וההומני שלה. ב-1958 הורה ראש המוסד איסר הראל לעצור את כהן, והוא הואשם כי נפגש בנסיבות מחשידות עם דיפלומט מהשגרירות הסובייטית בירושלים, שנחשב לאיש מודיעין. לאחר שהוגש נגדו כתב אישום הוא נשפט בבית המשפט המחוזי בחיפה, הורשע במסירת מידע לסוכן זר, ונגזרו עליו חמש שנות מאסר. כהן עירער על גזר הדין וב-26 בספטמבר 1962 זיכה אותו בית המשפט העליון מאשמת איסוף ידיעות העלולות להביא תועלת לאויב, אך אישר ברוב דעות את הרשעתו בשתי עבירות של מסירת ידיעות לסוכן זר. עם זאת, בית המשפט ביקר את נוסח החוק המחייב להרשיע אדם שנפגש עם סוכן זר גם אם אין הוכחות שהעביר אליו מידע בפועל, והמתיק את עונשו של כהן למאסר של שנתיים וחצי. מאחר שמהרשעתו של כהן נדף ריח של רדיפה פוליטית, ב-21 בדצמבר 1962 פנו כעשרה אנשי רוח ואישי ציבור, בהם מרטין בובר, נתן רוטנשטרייך, גרשם שלום, עקיבא ארנסט סימון, ד"ר ש' שרשבסקי, ש"י עגנון ואברהם שלונסקי, לנשיא המדינה בבקשה להשתמש בסמכותו ולחון את כהן. השתדלותם נשא פרי וביוני 1963 חנן אותו הנשיא, לאחר שריצה 17 חודשי מאסר.

ב-1961 פירסם כהן את ספרו 'שלום שלום ואין שלום, ישראל-ערב 1961-1948' (הוצאת בוחן, ירושלים), שנכתב תחת שם העט א' ישראלי (במבוא לספר כהן רומז על הקשיים הרבים שהיו לו בפרסום הספר, ובין השאר על רדיפתו על ידי השב"כ). בספר, שנכתב מנקודת מבט מרקסיסטית, לוקטו ציטוטים של דברים שכתבו או אמרו אישים יהודים, בריטים וערבים על הסכסוך, והתפרסמו 'בדפוס בעיתונות זעיר פה, זעיר שם, ברווחי זמן שונים', ולכן, 'נשמטו זה מכבר מזיכרון הקוראים' ולא הצטרפו ל'תמונה שלמה'. הציטוטים הללו נועדו, כדברי המחבר, לגלות 'תמונה ברורה ומפתיעה' על הקונפליקט הערבי-יהודי. התזה המרכזית בספר היא שמלחמת השחרור היתה תוצאה של הקולוניאליזם הבריטי, 'שנהג כמדיניות לסכסך בין עמי הקולוניות'. הספר נכתב ונערך בצורה מוזרה ומבולבלת (אולי בשל חששו של הכותב), אך כמה מהדברים המובאים בו אכן מציירים תמונה שונה של הקונפליקט מזו הישראלית הרשמית.

המאסר לא ריפה את ידיו ולאחר שחרורו מהכלא פירסם ספר נוסף, 'ישראל והעולם הערבי', על העוול שנגרם לאוכלוסייה הערבית כתוצאה מהתפתחות היישוב הציוני בארץ ישראל:

טיוטה ראשונה של ספר זה - מלבד הפרק הדן בתקופה שמאז קום מדינת ישראל - מוכנה היתה באביב 1958. [...] הופעת הספר נתעכבה בשל סיבות הידועות היטב לציבור. [...] דפי הספר עשויים להעיד מה רבים היו העבודה והקשיים למיניהם, שהיה צריך להתגבר עליהם בכתיבת ספר כזה והבאתו לדפוס.

מן הראוי להדגיש שאהרון כהן אמנם נחשב לאישיות בכירה במפ"ם, אך ביטא בעמדותיו את הקצה השמאלי של הקשת הפוליטית במפלגתו. למעשה, חרף הפעילות החלוצית והחריגה לזמנה של מפ"ם בתחום השלום, כבר מראשית דרכה ניכרה שניות ביחסה של המפלגה לערבים מבית ומחוץ. לא אחת התגלו פערים בין העמדות ההצהרתיות של התנועה והמפלגה לעמדותיה בסוגיות קונקרטיות שנגעו במתח ובקונפליקט בין יהודים לערבים. שניות ופערים אלו נבעו מהיותה של מפ"ם קודם כול ולפני הכול מפלגה ותנועה ציונית. אורי אבנרי סיכם זאת במילים הבאות:

מפ"ם דמתה בעיניי להאמלט, נסיך דנמארק. גוף שלא ידע להחליט. גוף שנקרע בין מחשבות ומעשים. גוף שסבל מפיצול האישיות. שתי נשמות התרוצצו במפ"ם בכלל, ובהשומר הצעיר בפרט. הנשמה האחת ציוותה: להתיישב! לכבוש את האדמה! לכבוש את העבודה! הנשמה השניה קראה לאחוות עמים, לצדק לאומי ובינלאומי, לעולם המחר. [...] החקלאות היהודית החדשה, העבודה העברית - מבחינה יהודית היו אלה רעיונות נשגבים, נאצלים, חלק מן המאבק לשחרור לאומי וחברתי, למען חברה צודקת והפיכת הפירמידה החברתית. אולם מבחינה ערבית, זה היה נישול, גירוש, אסון. מפ"ם התמודדה עם סתירה זו במלים, בסיסמאות. היא יצרה לעצמה עולם צודק ויפה, שהיה שונה מאוד מן המציאות האובייקטיבית.

מצפן עם מחוג פוליטי שונה

כל הגילויים של תרבות השמאל שתוארו לעיל היו טיפה בים הגדול של האתנוצנטריזם הלאומי והאדישות לעולם הערבי, שאיפיינו את ישראל בשני העשורים הראשונים לקיומה. יתרה מזו, רוב פעילי השמאל לגוניהם הקפידו לפעול בגבול האפור של הקונצנזוס הציוני ולא העזו להביע מחאה רדיקלית, או לנקוט מעשים רדיקליים. רק קומץ זעיר של יהודים היו נכונים באותן שנים לשלם את המחיר האישי שהיה כרוך בכך. הבולט והמוכר בהם היה אורי דייוויס. דייוויס, יליד כפר שמריהו (1943) ובן להורים אוהדי 'ברית שלום', בוגר האוניברסיטה העברית בפילוסופיה וספרות ערבית, ובעל דוקטורט מ'ניו סקול' בניו יורק, היה הדמות המוכרת ביותר בהפגנות ובשביתות הרעב שהתקיימו בשנות השישים במחאה נגד הפקעת הקרקעות שהיו בבעלות ערבית (בעיקר בגליל המערבי לצורך הקמת כרמיאל), ונגד ההגבלות שהטיל הממשל הצבאי על הערבים הישראלים. פעילות זו עלתה לו במחיר כתבי אישום על 'הסתה', שהסתיימו במאסר על תנאי ובמאסר בפועל. האופי הרומנטי-נאיבי, האנטי-ממסדי של מחאתו והיסודות ההומניים שהיו גלומים בה סחפו אל דייוויס כמה מצעירי האינטליגנציה הישראלית, רובם אנשי בוהמה תל אביביים, בהם דן בן אמוץ, עמוס קינן, יגאל תומרקין, אריה זקס, שמעון צבר, אורי אבנרי, יעקב אגמון, גילה אלמגור, אורי זוהר, חיים טופול ובועז עברון. הם קראו לשחרורו של דייוויס ממאסר ולביטול הממשל הצבאי, והצטרפו מפעם לפעם להפגנותיו. באותה תקופה הופיעו בכמה מקומות בארץ כתובות גרפיטי בנוסח 'ישוחרר אורי דייוויס'. ב-1965 היה דייוויס המועמד החמישי ברשימת 'העולם הזה - כוח חדש', אך פרש ממנה כאשר גילה שמצעה כולל נאמנות בלתי מסויגת למדינת ישראל. הוא עזב את הארץ והשתלב בתפקידים שונים בשורות אש"ף. ב-1994 חזר ארצה וקבע את מגוריו בסכנין, והוא מוסיף להיות פעיל במאבקם של הערבים הישראלים לשוויון זכויות.

דן בן אמוץ וחיים חפר הביעו את מחאתם כנגד הממשל הצבאי גם במופעי הבידור שלהם 'משלי ערב' ו'פצצת זמן', שהועלו על הבמה ב-1961. חוקר התיאטרון דן אוריין כותב שבאחת התוכניות 'כוונו חיצי הסאטירה נגד המושלים הצבאים שהוצגו כקבלנים המזלזלים בערבים. הממשל עצמו תואר באירוניה כ"אבא טוב" שנותן רישיונות לכל דבר: לנסיעה, עבודה, חתונה והפגנה. שירותי הביטחון תוארו כמרחרחים ובולשים בכל מקום אפילו בבית הספר: "ילדים, אני רוצה שתכתבו לי בבית חיבור על הנושא 'מה עשה אבא שלי במלחמת העצמאות. [...] את החיבורים הכי מעניינים נמסור לשין בית"'.

במבט לאחור נראה כי הביקורת על הממשל הצבאי היתה חוויה מעצבת לדור של אינטלקטואלים ויוצרים, ותרמה לעיצוב תפיסת עולמם, שהתבטאה בכתיבתם ובפעילותם הפוליטית. רובם נהפכו עם התבגרותם למנסחי האידיאולוגיה היונית הישראלית ולחלוצי השמאל היהודי הממוסד בארץ. אחת התוצאות המעשיות של התגבשות תפיסת העולם הזאת היתה הקמת מפלגת 'העולם הזה - כוח חדש' בראשותו של אורי אבנרי, אשר להפתעת רבים הצליחה לעבור את אחוז החסימה בבחירות לכנסת השישית (1965 - מנדט אחד) והשביעית (1969 - שני מנדטים). היא היתה המפלגה היחידה בבית הנבחרים הישראלי, פרט לקומוניסטים, שדיברה על זכותם של הפליטים לבחור בין שיבה לבתיהם ולאדמותיהם בישראל ובין קבלת פיצויים, וקראה לביטול הממשל הצבאי ולהגבלת פעילותם הפוליטית של שירותי הביטחון. לאחר מלחמת ששת הימים קראה התנועה לנסיגה מלאה מהשטחים ולהקמת מדינה פלשתינית כבסיס להסדרי שלום. בסוף 1971, לאחר סכסוך פנימי על רקע פרסונלי, התפלגה המפלגה ובתוך זמן קצר חדלה להתקיים.

סמוך להופעתו של דייוויס בנוף הפוליטיקה הישראלי, ובמידה מסוימת בהשפעתו, הוקם 'הארגון הסוציאליסטי הישראלי' (אס"י), ארגון מחתרתי למחצה שהחל למסד מחאה פוליטית בהשראת ארגוני השמאל הרדיקליים שצמחו באותה תקופה במערב. הארגון מוכר בשם 'מצפן', על שם העיתון שהוציא לאור. 'מצפן' נוסד בשנת 1962 בעקבות מיזוג בין שתי קבוצות פורשים מהמפלגה הקומוניסטית. מדובר בארגון קטן, בין כמה עשרות חברים, שפעל בעיקר בירושלים ובחיפה. מסביבו התרכז חוג אוהדים, שהקיף כנראה כמאתיים איש. הביקורת של חברי 'מצפן' על המשטר הישראלי התמקדה בשלושה מישורים: (א) ביקורת על הכלכלה הישראלית הקפיטליסטית, המעמיקה את 'הקיטוב המעמדי' ומבוססת על ניצול של עבודה זולה של יהודים מזרחים ושל ערבים ועל 'שנור'; (ב) ביקורת על אופייה הלא דמוקרטי של המדינה, בהיותה לוקה 'בשוביניזם, מיליטריזם, כפיה דתית, דיכוי ואפליה גזעית'; (ג) ביקורת על ציוניותה של המדינה. אנשי 'מצפן' קראו לדה-ציוניזציה של מדינת ישראל והתנגדו לציונות, לא רק בשל נישולם של הפלשתינאים, אלא גם משום שלגרסתם אין זו הדרך לפתרון בעיית רדיפות היהודים והאנטישמיות. ב-1965 יצא לראשונה העיתון 'מצפן' ובו מסות ומאמרים בשאלות מדינה, חברה ותרבות מנקודת מבט מרקסיסטית. באותה שנה, לאחר ויכוחים פנימיים סוערים, הצטרפו רוב חברי 'מצפן' לתנועת 'העולם הזה - כוח חדש' וסייעו לה במערכת הבחירות. מיעוט מקרבם הצטרפו לרק"ח (רשימה קומוניסטית חדשה) שהתפלגה באותם ימים ממק"י. ה'רומן' עם 'העולם הזה - כוח חדש' היה קצר, כאשר נוכחו חברי 'מצפן' לדעת שמפלגתו של אורי אבנרי מקבלת כמה מהנחות היסוד של הציונות.

חברי הארגון, יהודים וערבים כאחד, רובם צעירים בשנות העשרים לחייהם, הירבו להפגין ולחלק כרוזים וכתבי מחאה, אך לפועלם היה הד קלוש ביותר והוא נתפס בציבור הישראלי ובעיתונות כדבר שלילי ומסוכן למדינה. הם התקשו להפיץ את משנתם ברבים, לא רק משום שלא היתה לה באותן שנים אוזן קשבת, אלא גם משום שהשלטונות ראו בהם גוף חתרני ובוגדני ורדפו אותם, באמצעות המשטרה והשב"כ. לאחר מלחמת ששת הימים התגברה פעילותם של אנשי 'מצפן' ואף נעשתה קיצונית יותר. הם השתתפו בהפגנות רבות, מקצתן אלימות, למשל, השתלטות על בניין הסנאט של האוניברסיטה העברית, ב-2 במאי 1972. בהפגנותיהם מחו נגד ההתנחלות בחברון ונגד גירוש כ-4500 בדווים מפתחת רפיח והפקעת כ-30 אלף דונם מאדמותיהם לטובת מתנחלים יהודים, נגד החלטתה של גולדה מאיר למנוע את נסיעתו של נחום גולדמן למצרים, נגד ייקור המוצרים המסובסדים, בעד 'הפנתרים השחורים' ובעד השביתות בנמל אשדוד. באותן שנים הצטרפו לארגון חברים חדשים רבים והתרבו הפעילויות ההסברתיות שלהם בחו"ל. בעיני הרוב המכריע של הציבור הישראלי היה 'מצפן' ארגון ששמו נודע לשמצה, ואילו בארצות ערב ובקרב הארגונים הפלשתיניים נודע שמם לחיוב, ובעיתונות הערבית והפלשתינית נכתבו עליהם מאמרים ופורסמו תרגומים של גילויי הדעת שלהם.

ממחצית שנות השבעים ואילך החל 'מצפן' להתמוסס, לאחר שלא הצליח להתמסד מבחינה פוליטית ולאחר שנתגלעו בתוכו חילוקי דעות וסכסוכים פנימיים על רקע אידיאולוגי, שבעקבותיהם עזבו מקצת הפעילים את הארגון ואת הארץ. גם השב"כ הצר יותר את צעדיהם של חברי הארגון, בעיקר לאחר שמקצת מפעיליו, ובראשם אודי אדיב, צבר בן קיבוץ גן שמואל וצנחן לשעבר בצה"ל, נעצרו והורשעו בהשתייכות לארגון מחתרת מזוינת ובסיוע לאויב. הפרשה עוררה סערה ציבורית וסימנה את חברי הקבוצה בעיני הציבור הישראלי כבוגדים מתועבים. ב-1983 חדל להופיע העיתון 'מצפן' ובכך נסתם למעשה הגולל על פעילות הארגון.

נסיך השלום הקטן בממלכת המלחמות

גורם חשוב בהתפתחות מחנה השמאל הישראלי בשנות השישים, ואחד ממבשרי הלגיטימציה למאבק הציבורי למען משא ומתן לשלום עם מדינות ערב, היה הטייס והמסעדן אייבי נתן. נתן נולד ב-1927 למשפחה יהודית שומרת מסורת בעיר הנפט האיראנית אבדאן. אביו עבד תחילה בחברת הנפט האנגלו-איראנית ופתח מאוחר יותר עסק מצליח לסחר באריגים. בצעירותו שלחו אותו הוריו לפנימייה קתולית בבומבי, כדי לזכות בחינוך בריטי אליטיסטי. אך עם עקירתם של הוריו להודו, עבר ללמוד בבית הספר היהודי בעיר זו, שהיה גם מרכז של פעילות ציונית. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה התגייס נתן לחיל האוויר הבריטי ובו הוכשר להיות טייס מטוסי קרב. ב-1946 שוחרר מהשירות והתקבל לעבודה כטייס אזרחי בחברת התעופה הלאומית של הודו, 'אייר אינדיה'. ב-1948 הוא גויס לחיל האוויר הישראלי במסגרת המח"ל והשתתף בלחימה במלחמת העצמאות במשימות הובלה, הפצצה והצנחת צנחנים. לאחר המלחמה הצטרף לחברת התעופה הישראלית 'אל על' שבה הגיע עד לדרגת קברניט. ב-1958 עזב את 'אל על' והקים בתל אביב את מסעדת 'קליפורניה', שהיתה למקום מפגש לכל ה'מי ומי' בבוהמה התל אביבית. עם באי המסעדה נמנו אמנים, סופרים, עיתונאים ופוליטיקאים, שהירבו לדון ולהתווכח על נושאים פוליטיים ובעיקר על הסכסוך במזרח התיכון. נתן האזין, הושפע והחליט לעשות מעשה. ב-1965 הוא הכריז על רצונו לרוץ בבחירות הקרובות לכנסת, על בסיס מצע שבמרכזו הרעיון לבוא למדינות ערב לשיחות שלום. לימים הסביר:

הרעיון הושפע מידיעה שהתפרסמה בעיתונות כמה שנים קודם לכן. כוונתי להצהרתו של הנשיא אייזנהאואר שהכריז בשעתו כי בדעתו לנסוע לברית המועצות להיפגש עם ניקיטה כרושצ'וב כדי לשבור את הקיפאון הפוליטי ששרר אז בין שתי מעצמות-העל. 'אם כרושצ'וב אינו רוצה לבוא אלי, אבוא אני אליו', כך נאמר באותה ידיעה עיתונאית שיוחסה לאייזנהאואר.

נתן לא הצליח לעבור את אחוז החסימה (הוא קיבל בסך הכול 2,500 קולות), אך החליט להגשים בכל זאת את חלום מפגש השלום שלו. הוא הכריז כי אם 100,000 ישראלים יחתמו על עצומה המסמיכה אותו להיפגש עם נאצר, יטוס למצרים 'עם הרגשה שיש לו גיבוי ציבורי ואינו בודד במערכה'. לצורך קידום הקמפיין שאל נתן מחברו מקס קרמר מטוס קטן ומיושן מדגם 'סטירמן', משנת ייצור 1927. הוא הוביל אותו על גבי משאית למגרש חניה ריק בפינת הרחובות ריינס-פרישמן, צבע אותו בלבן וכתב עליו בעברית, בערבית ובאנגלית 'שלום 1'. לידו תלה מודעה גדולה שהודיעה כי זה המטוס שנועד לטוס למצרים כדי לפרוץ את מעגל האיבה ולקדם את עניין השלום, אם יחתמו 100,000 איש על העצומה למען המפגש. נתן גם הסתובב ברחבי הארץ, חילק כרוזים ופירסם מודעות בעיתונות, שבהן נתבקשו אזרחים לחתום על העצומה ולשלוח אותה אליו. בתוך פחות משלושים יום נאספו יותר מ-100,000 חתימות (אנשים רבים, שהיו ספקנים ביחס למבצע, חתמו על העצומה רק לשם הקוריוז) וב-28 בפברואר 1966 המריא נתן משדה התעופה בהרצליה בדרכו למצרים, לא לפני שסגן ראש הממשלה יגאל אלון הגיע למסעדה וניסה להניאו מהגשמת רעיון הטיסה. נתן דאג מראש שעיתונאי וצלם יהיו בשדה התעופה בעת ההמראה והאירוע דווח בכותרות מהדורת הבוקר של כל העיתונים. 'ידיעות אחרונות' כתב: 'אייבי נתן, טייס לשעבר בחיל האויר, המריא במטוס מדגם "סטירמן" דרומה - כנראה במה שתיאר כ"שליחות של שלום" למצרים. לפני המראתו פנה אייבי נתן בקריאה הבאה לנאצר: "אני בלתי מזוין, ובמטוס שלי אין משדר. אנא הבטח את נחיתתי בשלום בפורט סעיד"'. לאחר טיסה מסוכנת ומורכבת הצליח נתן לנחות בשדה התעופה של פורט סעיד וזכה לקבלת פנים ידידותית של המצרים המופתעים, אך הביקור היה קצר. כבר בבוקר המחרת שילחו אותו המצרים הביתה, לאחר שתידלקו את מטוסו. 'אל אהרם' הקהירי סיכם את טיסת אייבי נתן במילים: 'קומדיה מבויימת [...] אייבי הוא שחקן מסכן שאינו ראוי לעונש'.

אחרי המראתו נפוצה בארץ השמועה שמטוסו התרסק והידיעה על מותו עשתה לה כנפיים. העיתונים מיהרו להוציא מהדורה מיוחדת שבה הספידו את נתן בחיבה, אך כעבור חצי שעה, משעמדו על טעותם, פירסמו מהדורה מתוקנת שבה הודיעו כי 'אייבי חי'. הטעות בדיווח רק תרמה ליחסי הציבור של נתן והוא נעשה גיבור-של-הרגע. 'ידיעות אחרונות' ו'מעריב' דיווחו בכותרות גדולות על ההד העצום שהיתה לטיסה בעולם: 'אייבי נתן זכה בפרסום עולמי', 'אייבי נעשה גיבור לאומי ב...פריז'; 'עתוני ארה"ב משווים גיחת אייבי לטיסת רודולף הס' (הטיסה המפורסמת רודולף הס בימי מלחמת העולם השנייה שצנח באנגליה בניסיון לפתוח במשא ומתן בין גרמניה הנאצית לבריטניה). ביום שובו של אייבי לארץ יצא 'ידיעות אחרונות' בלא פחות משלוש הוצאות, שליוו את הטיסה הביתה. כותרת ההוצאה הראשונה היתה: 'אייבי ניסה שעתיים להתניע את מטוסו ולא הצליח', כותרת ההוצאה השנייה היתה: 'אייבי טס 5 דקות וחזר למצרים בגלל תקלה', והשלישית: 'אייבי נתן חזר לישראל'. בכתבה נרחבת שכותרתה 'בעל החלומות שביקש להביא שלום' דיווח העיתון על 'הטייס הקרבי לשעבר שהפך אתמול לגיבורו של הרחוב הישראלי, בהמריאו במטוסו "שלום 1" למצרים':

הישראלי הממוצע מזדהה עם סנשו פאנצ'ו - החמרני, ההססן, הזהיר, אך בסתר לבו הוא מעריץ את דון-קישוט, ואתמול הוא פתח את לבו לפני בעל-חלומות תמים שעל כנפי תפילה ומטוס חד מנועי מיושן טס למצרים, להביא את השלום. אייבי נתן הפך אתמול לגיבורו של הרחוב הישראלי. דובר המשטרה הכריז, כי מעשהו מהווה עבירה על החוק וכי יועמד לדין לכשיחזור; אנשי משרד החוץ, שהביעו את דעתם 'באורח פרטי', מצאו נוסחה דיפלומטית, אשר התנערה, אמנם, מטיסתו של אייבי, אך לדבריהם היא 'מעידה על המאוויים לשלום הרוחשים בישראל'. שום התפלפלויות כאלו לא הטרידו את האיש-ברחוב. לדידו, היה נער השעשועים-של-אתמול, מרחוב דיזנגוף - 'היחידי שקיים את הבטחת ערב הבחירות שלו' ו'האיש האחד, שאכפת היה לו עד כדי לעשות משהו'.

ההשוואה שעשה 'ידיעות אחרונות' בין אייבי נתן התמים ושוחר הטוב ובין דון קישוט הלוחם בטחנות הרוח הלמה כנראה את הדימוי שנוצר לו בציבור הישראלי לאחר המבצע הראוותני. 'הרחוב הישראלי' גילה כלפי אייבי נתן חיבה לא רק בזכות כוונותיו הטובות אלא גם משום שהישראלים אוהבים 'דון קישוטים' המתגרים בממסד, והם נוטים לחפש 'סיבה למסיבה'. בשדה התעופה בהרצליה חיכו לנתן אלפי אנשים שנשאו אותו על כפיים. 'ידיעות אחרונות' דיווח כי 'מאז נחתו עליו מטוסי הנשק הראשונים במלחמת העצמאות - לא ראה שדה התעופה הקטן בהרצליה שמחת המונים כזו שקיבלה את פני אייבי בשובו'. 'אני מרגיש כמו נסיך', אמר אייבי נתן באושר ל'מעריב' עם ירידתו מהמטוס.

השלטונות, לעומת זאת, התייחסו להצלחת הטיסה במבוכה, כיוון שהכוונות הטובות והאהדה הציבורית למבצע התנגשו עם החוק. בשדה התעופה חיכתה לאייבי נתן ניידת משטרה, שעצרה אותו לחקירה ושיחררה אותו מיד בערבות. בן גוריון פירסם מאמר ב'דבר' שבו כינה את הטיסה 'תימהונית', אבל עם זאת טען כי היא 'בעלת חשיבות מוסרית ומדינית' ו'ראוי לכבד אותה ולא לזלזל בה'. ראש הממשלה לוי אשכול ניאות לקבל את נתן בביתה של בתו נועה והתעניין בפרטי קבלת הפנים במצרים.

איש מאנשי העיתונות הישראלית לא האמין באותם ימים שניתן לשבור את מעגל האלימות באזור. תגובתה האדישה ולעתים הלעגנית של העיתונות המצרית למעשהו של אייבי נתן רק המחישה זאת. תגובה זו זכתה להתייחסות בעיתונות הישראלית. ב'מעריב' נכתב: 'הדי "טיסת השלום" של אייבי נתן לפורט סעיד הולכים ודועכים במדינת ערב. בעוד "טייס השלום" הישראלי ממשיך לקצור בארץ את פרי תהילתו, נמנעים העתונים והשידורים הערביים מלדון בנושא זה. לאחר הגל הראשון של הסקרנות שהציף את כל ארצות ערב, אין עתה שום המשך ואין ניכר עדיין שום מאמץ לנתח תופעה יוצאת דופן זו ולהסיק ממנה לגבי שאיפות השלום של ישראל'. למעשה, רוב העיתונאים אהבו את כוונותיו של נתן ופירגנו לו בכתבות דיוקן רבות ובמאמרי פובליציסטיקה אוהדים. דוד לאזר, למשל, כתב ב'מעריב', במאמר שכותרתו 'מכתב גלוי מאד אל אייבי נתן':

אתה קנית את עולמך בשעה אחת, בטיסה אחת. אתה לא יצאת להפיץ ולא לכבוש. אתה רצית להביא או לפחות לקרב את השלום. אתה הצטרפת אל הגלריה הארוכה של חולמים ולוחמים של הרפתקנים ודון-קישוטים שמוכנים היו לטוס אפילו במטפחת הפרושה על פני גלי הים, או להפליג בספינה רעועה וקטנה, ולהיטלטל במשך שבועות בלב-ימים [...] אתה, בתמימותך הרבה של חניך אסכולת גאנדי, רצית להביא לנו את השלום, ואם רק הצלחת לצאת בעצמך בשלום מידי המצרים, אם התייחסו אליך בכבוד ושיחקו אתך בקלפים והאכילו אותך בראביולי ואפילו הראו לך את פורט-סעיד - דיינו לפי שעה. זהו הישג גדול שלך.

בזכות הטיסה נעשה נתן מרואיין מבוקש בעיתונות העולמית, שהקדישה לו כותרות ראשיות ומאמרי פרשנות לרוב והיה באותה עת לדמות בינלאומית אהודה. הוא החליט לנצל את הפרסום העולמי שזכה לו ופתח במסע של 'מסרים של שלום' ברחבי העולם, שכלל פגישות עם מנהיגים ואישים, ובהם האפיפיור, הפילוסוף הצרפתי ז'אן-פול סארטר והסנטור האמריקני רוברט קנדי.

אבל השפעתה של טיסת השלום על החברה הישראלית היתה זניחה, לפחות בטווח הקצר. מלחמת ששת הימים, שפרצה כעבור ארבעה עשר חודשים, מחקה כל אפשרות ריאלית לדיאלוג עם מדינות ערב המובסות. אייבי נתן טס שנית לפורט סעיד לאחר סיום המלחמה (יולי 1967) כדי לעורר שוב את דעת הקהל הישראלית לצורך להידבר עם מדינות ערב, אך הפעם לא היה לטיסה הד ציבורי חיובי ולמעשה כמעט לא היה לה הד. גם השלטונות בישראל איבדו הפעם את סבלנותם. הוא נעצר בגין הפרת החוק האוסר על ישראלים להיכנס לארצות ערביות ושוחרר בערבות. כעבור שנה דן אותו בית המשפט המחוזי בתל אביב לקנס של 400 דולר או לארבעים ימי מאסר. נתן סירב לשלם את הקנס והלך לבית הסוהר כדי לחזק את תדמיתו כלוחם אמיתי למען אידיאלים נשגבים.

לאחר שחרורו הוסיף אייבי נתן לטפח את תדמיתו כ'שגריר השלום, ההומניזם וזכויות האדם' בישראל באמצעות יוזמות נון-קונפורמיסטיות מגוונות: הוא נמנה עם ראשוני הישראלים שנפגשו עם נציגים ערבים בחו"ל, מפגשים שנחשבו אז לבלתי חוקיים; הקים לאחר מאבק ושביתת רעב את תחנת השידור הפיראטית 'קול השלום', ששידרה מספינה שעגנה מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל (שידור הבכורה היה ב-19 במאי 1973); חצה את תעלת סואץ ב'ספינת השלום' (ב-1 בינואר 1977); גייס תרומות לשיקומם של נפגעי אסונות טבע שונים ברחבי העולם; שבת רעב במחאה על ההתנחלויות בשטחים (במאי 1978); השתתף באירועי צדקה ובכנסים בינלאומיים לזכויות האדם; אירגן הפגנות מחאה כנגד האפרטהייד בדרום אפריקה (ב-1985); הקים מוסד לגמילה מסמים (ב-1987); היה גם אחד הראשונים שקיים מגעים עם ראשי אש"ף, ובכלל זה עם מנהיגו יאסר ערפאת (על מפגשים אלו הוא נשפט ב-1989 וריצה עונש של שישה חודשי מאסר). יש הגורסים, ואני בכללם, שמאסרו, שגרר ביקורת ציבורית רחבה, תרם להכשרת דעת הקהל והפוליטיקאים למפגשים הגלויים עם אנשי אש"ף שהחלו זמן קצר אחר כך במדריד ובאוסלו.

במבט לאחור קשה להעריך את השפעתו המצטברת של אייבי נתן. הוא התקבע בתודעה הישראלית ההיסטורית בעיקר כתימהוני חביב ותמים, בעל כוונות טובות שפעולותיו חסרות ערך מעשי. עם זאת, הסוציולוגיה מלמדת אותנו שגם לסמלים יש ערך מעשי. חשיבותו הסוציו-היסטורית עשויה להימדד בעובדה שהוא סדק את הטאבו הסמלי והחוקי של מפגשים עם האויב וגירה שיח ציבורי בסוגיית המשא ומתן על הסכם שלום. בשנות התשעים החוק האוסר פגישות עם אנשי אש"ף היה לאות מתה, ודומה שלאייבי נתן היה חלק בתהליך זה.

יום לאחר שובו של נתן מטיסת השלום שלו ב-1966 כתב עמוס קינן: 'אי אפשר לעבור לסדר היום על שליחות של שלום, אם אדם סיכן עצמו למענה. ולא חשוב אם האיש הוסמך או לא בשם עם ישראל. גם מלחמה נבנית רק לאט לאט - שרשרת של פעולות תגמול קטנה, מביאה למלחמה. שרשרת של פעולות למען השלום, עשויה להביא שלום'. ייתכן אפוא שאייבי היה חוליה בשרשרת זו. אפשר שהוא גם תרם במידה מה להאנשת הערבים בעיני הישראלים, שכן בכל מפגשיו המתוקשרים עמהם הוא התקבל בסבר פנים יפות, וכך סימן לציבור הישראלי שמפגש עם האויב לא חייב בהכרח להסתיים במאסר או במוות.

שיח לוחמים בנימה אנטי-מלחמתית

הניצחון במלחמת ששת הימים נתפס בחוגים רחבים בציבור כמעשה נסים, והביא לגל חדש של התרוממות רוח לאומנית, לאווירה של משיחיות דתית ולהערצה עיוורת של צה"ל ומפקדיו. לא בכדי התמונות המפורסמות ביותר של המלחמה היו של הצנחן המביט בהתרגשות על אבני הכותל המערבי, של האלוף-הרב שלמה גורן התוקע בשופר גדול ברחבת הכותל, של הרמטכ"ל יצחק רבין הנואם בהר הצופים, ושל השריונר הצעיר יוסי בן חנן המניף רובה קלצ'ניקוב במימי תעלת סואץ. התמונות הללו כמו סימלו את 'ימות המשיח' הציוניים, כלומר את התלכדות המיתולוגיה הציונית עם המיתולוגיה היהודית המסורתית. המלחמה, שחיברה את ישראל למקומות הקדושים, הביאה גם לערגה חדשה למסורת היהודית ול'יידישקייט'. אחד מביטוייה היה ההצגה 'איש חסיד היה' (1968) שכתב דן אלמגור וביים יוסי יזרעאלי, שהיתה להיט גדול (המופע הוצג יותר מ-500 פעם), כמו גם האהדה הרבה לשירי החסידות ה'פופיים' של הרב שלמה קרליבך.

אולם כשם שמלחמת ששת הימים העצימה את המיליטריזם הישראלי והצמיחה את הלאומנות הימנית-המשיחית, ובראשה תנועת 'גוש אמונים', כן היא עוררה בקרב שכבה דקה ומשכילה שאלות פילוסופיות על הקיום הציוני וסדקה את ה'אני מאמין' התמים הלאומי של אנשיה. אפשר לחוש במגמה הזאת בקובץ 'שיח לוחמים: פרקי הקשבה והתבוננות' שפורסם זמן קצר אחרי מלחמת ששת הימים. על הרקע להוצאת הקובץ החשוב הזה כתב העיתונאי אמנון ברזילי:

בסוף יוני 1967, כשלושה שבועות לאחר תום מלחמת ששת הימים, זומנו שני צעירים לבית האדום ברחוב הירקון בתל אביב (בית איחוד הקבוצות והקיבוצים, הזרם שבשליטת מפא"י). השניים שזומנו היו עמוס עוז מקיבוץ חולדה ואברהם שפירא מקיבוץ יזרעאל. עוז היה סופר בתחילת דרכו. שפירא (פאצ'י) היה עורך 'שדמות', שיצא בהוצאת איחוד הקבוצות והקיבוצים. שמו של 'שדמות', ששפירא ייסד ב-1960, הלך לפניו כאחד מכתבי העת הספרותיים המשובחים בארץ. מולם ישב מזכיר הפנים של איחוד הקבוצות והקיבוצים, דב צמיר. [..] בשיחה עם השניים אמר צמיר, שלצד השמחה על הניצחון הוא חש במשהו פנימי עמום, סתום, סוג של עצב בלתי נראה, שקשה מאוד בגלל האופוריה והשיכרון מהניצחון להבחין בו. 'אז אולי אתם', אמר צמיר, 'שעוסקים בחינוך ובנוער, יכולים לשים עליו את האצבע'. [...] הם נענו לאתגר, אך לא היה כל קשר בין הרעיון המקורי שהציע צמיר לבין הדרך הספרותית ששפירא ועוז בחרו ללכת בה. לצורך הפקת הספר הקימו השניים מערכת בין-קיבוצית שכללה את מוקי צור מעין גב, לימים מזכיר התנועה הקיבוצית המאוחדת, הסופר אבא קובנר מעין החורש, ואחרים. כך נולד 'שיח לוחמים'.

ברשימה 'בשולי הקובץ' כתבו עורכיו:

המולת המצהלות שלאחר המלחמה הכבידה על הצמחת הניב האישי-חווייתי, מנעה ביטוי רחשי לב. הדור שפשט את בגדי המלחמה התבצר בשתיקתו בעוד גובר בו-בנו הצורך בהאזנה לעצמנו, בשיח עם חברינו; במגע של רוח ברוח ונפש בנפש. רצינו להבהיר לעצמנו ולרעינו את אשר עבר עלינו בתקופה הקצרה-ארוכה של מלחמת ששת הימים, ולהשיח את תחושותינו והגיגינו לאחריה. נפגשנו - קבוצה של חברים צעירים מהתנועה הקיבוצית כולה. הגענו איש אל רעהו על רקע של היכרות אישית ומגע חברי-קיבוצי קודם. משגיבשנו רעיון הקובץ עבדנו יחד במימושו - חבורה אחת, ללא כל מחיצות ולא על בסיס יצוגי-תנועתי. [...] קיימנו כ-30 שיחות בהן השתתפו כ-140 חברים; רבי-שיח, שיחות עם יחידים, פגישות משפחתיות (בהן עימתנו אבות ובנים) ומפגשי שיחה שהוקדשו לנושאים מוגדרים ושבהם השתתפו חברים מקיבוצים שונים. היקפו של הקובץ גדול, אך הוא צר מלהכיל את השיחות במלואן. יש גם שיחות שלא הובאו בו כלל.

'שיח לוחמים' נולד אפוא כתוצאה ממצוקה פוסט-מלחמתית - 'מתוך איזו תחושה', כדבריה של העיתונאית לילי גלילי, 'של אי נחת של צעירים שחזרו מן הקרב, ומצאו דיסוננס בלתי נסבל בין "הגנרלים המחייכים", כלשונם, לבין העיניים הכבויות של החיילים. לדור הביניים הזה, אז כבני 30, היתה חווית המלחמה דבר חדש. זה הדור שהחמיץ את מלחמת השחרור וגדל כל ימיו בתחושה ש"הפסיד את ההיסטוריה". כשנהפכו לחלק ממנה, לא דמה הדבר למה שסיפרו להם'. ואפשר שהיתה פה גם ההשפעה הראשונה של השיח הפוסט-מיליטריסטי שהתפתח במערב בעקבות מלחמת וייטנאם והתמורות הכלכליות בקפיטליזם המודרני. הד לכך אפשר למצוא בהקדמה לקובץ, שכתב יריב בן אהרון, בנו של יצחק בן אהרון, איש 'דור הנפילים' בתנועת העבודה:

לא חזרנו מהקרב הלומי נצחון. יתירה מזאת. מתוך הזעזוע הבראשיתי נבקע מעיין של תהיות, הרהורים וביקורת נוקבת, בנוסח של: 'שאל, בן-אדם, לנתיבות עולם, שאל, אי-הדרך, אי?' בשיח רב-משתתפים זה הופכת המלחמה לנקודת מוצא. בשום אופן לא לעיקר. [...] בין השיטין צומחת ההסתייגות מחברה מנצחת הנוטה לראות בהישג הצבאי עדות נחרצת ובלעדית לצדקת ערכיה וליושר אורחותיה. יימצא פה יותר מקורטוב של זעם שמקורו בסירוב לאותן ציפיות המבקשות לראות בהיותנו 'חיילים טובים' - שירותנו המובהק לחברה.

שלא כבקובצי שיחות קודמים שיצאו לאור ביוזמת התנועה הקיבוצית (הידוע מכולם היה 'חברים מספרים על ג'ימי' שנדפס אחרי מלחמת העצמאות), שלא נגעו כלל בסוגיית הכיבוש והשפעתו, כאן כבר נכתב מה שלימים נראה כנבואה: 'יש בחיילים שלנו רוח מיוחדת, נשמה מיוחדת, נשמה שעלולה להסתלף בתנאים של עם כובש'. הקובץ שיקף, כהגדרת העורכים, 'רחשי לב כנים והגיגים כמוסים של לוחמים צעירים, אשר ראו בעיניהם לא רק את הניצחון אלא גם את מחירו, הן בצד המנצח והן בצד המנוצח'.

במבט לאחור, נראה שהופעתו של 'שיח לוחמים' היא קו פרשת המים בתולדות השמאל הישראלי - ראשיתה של התפכחות ביחס למלחמה, שתלך ותעצים עם השנים. מצד אחד היו שגינו את הצעירים על הנימה הבלתי הרואית והספקנית של 'יורים ובוכים', ועל המסר העקיף הביקורתי לכאורה של 'גבולות הציות'. הצנזור הצבאי אף סירב לפרסם את הקובץ בטענה מאולצת שמדברים שם על שלל ועל ביזה ויש בו התבטאויות היכולות 'להחליש את כוח העמידה'. הוא נסוג מסירובו רק לאחר התערבותו של קצין חינוך ראשי אל"מ מרדכי בר-און, לימים אחד האינטלקטואלים הבולטים והחשובים במחנה השמאל הציוני. מצד אחר, הקובץ התקבל בהתלהבות על ידי אלפי צעירים ברחבי הארץ. בתוך זמן קצר נמכרו-נחטפו 90 אלף עותקים בחנויות, הספר תורגם לכמה שפות ומחזה שהוצג ב'אוף ברודוויי' בשנות השבעים התבסס עליו. עשרות כינוסים, רבי-שיח ודיונים בנושא, שנערכו לאחר הופעתו, הוסיפו להדהד עד מלחמת יום הכיפורים.

לימים נחשף בכתבתו של אמנון ברזילי פן בלתי ידוע של 'שיח לוחמים', שבדיעבד מחדד את סמליותו ביחס להתפתחותם של מחנות השמאל והימין בארץ: 'תוך כדי עיון בראיונות המוקלטים שפוענחו עלתה ההצעה לקיים שיחות גם עם צעירים דתיים שהשתתפו בקרבות. עמרם הישראלי מגבעת חיים (איחוד) נזכר בחניכו דב ביגון, שהיה ילד חוץ בקיבוץ משמר השרון, חזר בתשובה ולמד בישיבת מרכז הרב בירושלים. אחרי שנוצר הקשר עמו יצאו חברי מערכת "שיח לוחמים", עמרם הישראלי וגיורא מוסינזון מנען, לפגישה עם קבוצת תלמידים בישיבה (שלושה מהמרואיינים נמנו לימים בין מייסדי תנועת "גוש אמונים"). הראיון התנהל כחמש שעות. כששבו המראיינים פיענחו אברהם שפירא ועמוס עוז את הקלטות ונחרדו (תלמידי הישיבה דיברו על ניצחון ונס וגאולה וימות משיח, לשון שהיתה מנוגדת בתכלית לרוח הקובץ ומטרתו). שפירא ועוז החליטו לגנוז את הקלטות והודיעו למרואיינים ממרכז הרב כי החומר לא יוכל להיכלל בקובץ באמתלא של "תקלה טכנית" שגרמה לחומר להגיע באיחור (שפירא הודה לימים בפני ברזילי שהרגיש "שמבחינה מוסרית אינני יכול להתיר את פרסום תוכן הדברים")'. השיחה בישיבת מרכז הרב פורסמה בנפרד בגיליון כט של 'שדמות' מספר חודשים לאחר הופעת 'שיח לוחמים', ולא הגיעה לידיעת הציבור הרחב.

כחצי שנה אחרי מלחמת ששת הימים יצא לאור ספר חשוב ורב מכר (עד אפריל 1970 הודפסו עשר מהדורות), שדמה בתוכנו האנטי-מלחמתי ובתהודה הציבורית שעורר ל'שיח לוחמים' - ספרו של יגאל לב 'באלוהים, אמא, אני שונא את המלחמה' (ביתן, תשכ"ח). לב, עיתונאי בכיר ב'מעריב' ומג"ד במילואים, כתב ספר שהוא מעין יומן שמתוארים בו חוויותיו, רשמיו ומחשבותיו כמפקד קרבי במבצע קדש ובמלחמת ששת הימים. השיחות בלילות הלבנים, המתחים, הפחדים, הדילמות הערכיות ו'הפרצופים' השונים בגדוד, שמהם ניבט החתך האנושי המגוון של צה"ל, שהוא גם החתך החברתי של החברה הישראלית היהודית החילונית. ובעיקר ההיקרעות הקשה מהמשפחה הגרעינית כדי להתחבר כל פעם מחדש למשפחת הלוחמים המורחבת, החברים לנשק, ולטראומות. הספר עוסק בחוויה המוכרת לאנשי מילואים רבים בארץ – שהיא אחד ממגדירי הישראליות: המעבר מחיי פרטיות לחיים של חוסר פרטיות, משגרה אזרחית שבה הכול מוכר ובטוח למלחמה שבה האי-ודאות היא השגרה. אך לא כולם מקבלים את המלחמה שבפתח באותם רגשות. 'לאחדים מאיתנו', כותב לב, 'היתה המלחמה הרפתקה נפלאה, שביקשו להיקלע לתוכה כדי לשנות באחת את אורח חייהם. אחרים באו לכאן חרדים, נושאים עמם את הבית ואת הגעגועים. כולם הביאו לכאן את היסוסיהם, אהבותיהם, ותקוותיהם'. אבל המערכה הצבאית אינה מתוארת כהרפתקה נפלאה. להפך, לב מזמין את הקוראים לסיור מודרך ב'פלנטת המלחמה' והסיור אינו מסתיר מהקורא את האמת ואינו צובע את המציאות בצבעים מלאכותיים. 'אכן יש יופי במלחמה עם כל אכזריותה, טימטומה', כותב לב, 'הגיחוך הנורא הזה, בו הורגים בני אדם איש את אחיו, יש בו איזה יופי קסום. תנועתם האלגנטית של המטוסים, דהרתם רבת ההוד של הטנקים. קני התותחים האדירים הרותעים לאחר נפץ היריה. פרחי האש המתרסקים ונהפכים לאלף ניצוצות'. אך יש בה במלחמה, כפי שלב מתאר, גם חוויות ותחושות שהן הנוראיות ביותר שאדם שפוי יכול לחוות: לראות חייל שלך נתקף אמוק ויורה לכל עבר; להרוג אדם ברובה שלך; להטיל פצצות על מוצב הקרוב אליך, על אנשים שאת פניהם ראית שעה אחת קודם במשקפת; לצפות בשיירת הפליטים הערבים הנוטשים את בתיהם על נשיהם וטפם וצועדים אל הלא נודע; לשמוע את בכיין של הנשים הערביות, את צעקותיהן וצריחותיהן הנואשות לפני ואחרי שפוצצו את ביתן; לחזות בג'יפ שלפניך מתרסק בשדה המוקשים ברעם הקורע את תוף האוזניים; לחבק בפעם האחרונה את החבר שמת לך בידיים - מוות שימשיך להטריד את נפשך כל עוד נשמה בפיך:

רמי הולך אחרי כצל. יש בפגישה הראשונה עם המוות משהו שלעולם אינך יכול לבטאו, אבל הוא חונק אותך בגרון שנים ארוכות לאחר מכן. כמו אהבה ראשונה, שוב אין אתה שוכח אותו לעולם. כאשר נופל לוחם שהלך עמך, אכל עמך יחד במסטינג, צחק עמך בלילות, וסיפר על אהבותיו וכאבו, הוא נהפך למשהו קרוב יותר מאח. יותר מאהובה. שוב אינך יודע איך להגיב כשהוא צונח ונשאר דומם לידך. במרוצת הזמן נופלים רבים. אתה מקשיח את לבך. מושך בכתפיך וממשיך הלאה. אבל כשאתה רואה את ההרוג הראשון משהו בתת-ההכרה שלך אומר לך: נו כדור זה יכול היה לפגוע בי. אז מתערבבים עליך התחומים. ספק רחמים על ההרוג, ספק רחמים על עצמך. כשהוא גונח את גניחת המוות האחרונה, מפרכס בעווית אחרונה, דומה לך כי לבך נעצר בך. אתה עומד מהרהר כי משהו לא בסדר בעולם הזה. אתה רוצה לצעוק כפי שצעקת אז כשהיינו קטנים: - 'שברו את הכלים ולא משחקים'. אבל 'המשחק' נמשך.

שלום וביטחון

השיכרון המיליטריסטי שהופיע אחרי ששת הימים החל לדעוך כבר חודשים ספורים אחרי המלחמה, לא רק בשל ה'הנג אובר' שמגיע אחרי שקוברים את המתים, אלא גם משום ששגרת הקיום חזקה תמיד מכל החגיגות. למעשה כבר מיד אחרי המלחמה, בתוך הילולת הניצחון וגאות הרגש הלאומי, היו בודדים וחריגים שהביעו הסתייגות מהאווירה המשיחית שנוצרה בארץ והתריעו על הסכנה הטמונה בכיבוש המתמשך ובשליטה על למעלה משני מיליון נפש ללא זכויות אזרח. יצחק בן אהרון מיהר להתבטא אחרי המלחמה, במאמריו ובהרצאותיו, ש'השטחים הכבושים הם גחלים לוחשות בידינו'. עמוס עוז, סופר מתחיל וכמעט לא מוכר, כתב ברוח דומה: 'אפילו כובשים אשר הרחיקו בדרך הדיכוי, הרבה מעבר למה שמסוגל ומוכן משה דיין ללכת, ישבו ברוב המקומות על קוצים ועקרבים עד שנעקרו. שלא להזכיר את ההרס המוסרי המוחלט אשר כיבוש ממושך גורם לכובש. גם כיבוש בלית ברירה הוא כיבוש משחית'. באותם ימים רק מתי מעט גרסו שהניצחון הגדול במלחמת ששת הימים יכול לשמש מנוף מדיני לפתרון הבעיה הפלשתינית באמצעות הקמת מדינה פלשתינית עצמאית. בין הבודדים והנועזים היה הפובליציסט השנון של 'הארץ', שלמה גרוס ('פולס'), שכתב:

כיצד נגבש מבחינה מדינית את הניצחון הצבאי? [...] מאחר שבשטח זה יושבים קרוב למיליון ערבים, אין להפוך את הגדה לחלק אינטגרלי של ישראל, אלא יש לכונן אותה כמדינה עצמאית בשביל העם הערבי-הפלשתיני [...] מדינה זו תפתור גם את בעייתם של מאות אלפי פליטים משנת 1948, והיא עשויה לשמש מקום קליטה לפליטים שברצועת עזה, או מכל מקום לחלק גדול מהם.

פנחס רוזנבליט מתח בעיתון 'הארץ' ביקורת על הגל המשיחי-דתי שהולידה מלחמת ששת הימים והזהיר מפני נישול הערבים מאדמתם. וכך כתב במאמר שפורסם כחצי שנה לאחר הניצחון:

כשם שאנו בצדק מסתמכים על זיקתנו לארץ במשך כל הדורות, על מפעלנו שיצרנו כאן ועל הכרת העמים בנו, לא נוכל לשלול מלכתחילה את זכותם של הערבים לחיות כאן ביחידה לאומית ובמידה מסוימת גם בעלת שלטון עצמי באיזו צורה שהיא, שיש להגדירה בבוא העת של משא ומתן אתנו. [...] הצדק - אם כי במידה שונה - הוא עם שני הצדדים. הערבים יושבים מאות שנים בארץ, לכן לא היתה ברירה אלא לחלק את הארץ, וגם לכך יהודים רבים לא רצו להסכים בזמנו. הערבים התקיפו אותנו, וניצחנו, ומשום כך שולטים אנו היום בארץ כולה, אך נהיה מוכנים - ואולי ברצון - להכיר בזכות שליטתם בחלק של הארץ, אם כי בודאי לא בדיוק כמו מקודם, אם יפסיקו להתקומם נגדנו. [...] לעומת דעה זו לפיה יש להגשים את החזון הדתי במלואו כמו שכתוב, קיימת דעה אחרת, בודאי לא פחות לגיטימית, לפיה אין לערבב את שאיפתנו להגשמת הדת במציאות הפגומה בהכרח, עם החזון עצמו. [...] כל ההסתמכות על מלחמות יהושע היא גם מופרכת בעיקרה כי אז המלחמה היתה מצווה נגד שבעה העמים בלבד ולא נגד עם אחר, ואין אנו מצווים לנשל עם אשר במהלך המאורעות נתיישב בארץ זו.

גם בקרב האמנים רק מעטים הסתייגו מהאופוריה הלאומית, והרוב היו שותפים פעילים בשירת הניצחון. אמנון דנקנר מספר בספרו הביוגרפי על דן בן אמוץ, שאחרי מלחמת ששת הימים נערך באולם 'צוותא' בתל אביב ערב לכבוד שחרור ירושלים. במהלך הערב קם בן אמוץ והכריז כי הוא 'סולד מהאורגיה של הדמעות והבכיות שנערכה ליד הכותל המערבי'. עוד בטרם השלים את המשפט חטפו מידיו את המיקרופון ובאולם קמה מהומה. בן אמוץ עורר עוד מהומה כאשר הופיע כמנחה בערב התרמה למען האגודה למלחמה בסרטן, שהתקיים בביתו של אבא אבן. בתום הערב המוצלח הוא הודיע שהוא תורם את הכנסותיו כמנחה הערב למאבק נגד המעצרים המינהליים שהם 'כסרטן בגוף המדינה', והבית היה כמרקחה. הוא גם יזם הפנינג שלום באמפיתיאטרון של קיבוץ שפיים תחת הכותרת 'שלום עכשיו'. גם עמוס קינן וישעיהו ליבוביץ (שלא השתייך כמובן לבוהמה החילונית אך השפיע עליה) העלו לא אחת במאמרים, כינוסים וערבי עיון את שאלת השטחים הכבושים והיחס לפלשתינאים, ועוררו את זעם הקהל.

הפולמוס בקהילת אנשי הרוח הישראלית - ובראשם הסופרים והמשוררים - בסוגיית כיבוש השטחים ומעמדם של הפלשתינאים ניצת לראשונה עם הקמתה של 'התנועה למען ארץ ישראל השלמה' ביוזמה משותפת של נתן אלתרמן, צבי שילוח ומשה שמיר. בגילוי הדעת הראשון של התנועה, שפורסם בראשית אוקטובר 1967, נאמר בין השאר:

ארץ ישראל השלמה היא עתה בידי העם היהודי, וכשם שאין לנו רשות לוותר על מדינת ישראל, כך מצווים אנו לקיים מה שקיבלנו מידיה: את ארץ-ישראל. הננו חייבים בנאמנות לשלמות ארצנו - כלפי עברו של העם וכלפי עתידותיו גם יחד, ושום ממשלה בישראל אינה זכאית לוותר על שלמות זו. גבולות ארצנו כיום הם ערובה לביטחון ושלום, וגם אופקים שלא היו כמותם להתעצמות לאומית כוללת, בחומר וברוח.

עם החותמים על גילוי הדעת נמנו אישים מקשת של מפלגות ותנועות וכן כמה מבכירי האליטה הספרותית, בהם חיים הזז, ש"י עגנון, אורי צבי גרינברג, יהודה בורלא, יעקב אורלנד, יצחק שלו, משה טבנקין, חיים גורי, משה שמיר ונתן אלתרמן, שנחשב במשך שנים למבטא 'מצפונה' של תנועת העבודה הישראלית.

התגובה הביקורתית ראשונה של איש רוח להקמת 'התנועה למען ארץ ישראל השלמה' (עוד קודם לפרסום גילוי הדעת שלה) היתה של הסופר יצחק אורפז, שפירסם בספטמבר 1967 בעיתון 'הארץ' - היומון הראשון שהעלה על סדר היום את סוגיית מחירו של הכיבוש - מאמר תוכחה, חריג מאוד באותה עת. וכך כתב:

ושוב 'פיגרו' הסופרים אחרי הרחוב. אך נדמו התותחים, וכבר השתרע הרחוב ברוב נחת, רגליו משכשכות במימי התעלה וראשו בפיסגת החרמון, משמן ומחליק את דרכי העיכול בעזרת מליצות משיחיות. [...] המכשול הוא, כמובן, באוכלוסיית השטחים הכבושים - הם ערבים, רק ערבים, ויש להם באדמה שהם יושבים עליה, שרשים איתנים כל-כך שאפילו אנשי 'בילו' היו מתקנאים בהם. אך אפשר כמובן לטפל במטרד זה. שתי דרכים פתוחות לטיפול 'מהוגן' בתושבי השטחים הכבושים: דרך אחת להתעלם מהם. זאת דרכו של המשורר נתן אלתרמן, מיוזמי 'התנועה למען א"י השלמה' [...] דרך שניה היא לאמץ אותם אל לבנו הטוב והרחום. להיות למיטיביהם הנצחיים, למחנכיהם ולדורשי טובתם; בקיצור - להחליק את דרכם אל כרסנו בשמן המור של הצביעות. [...] אנו עלולים לומר גם, שזה פשוט לא כדאי לנו, מיליון וחצי ערבים המתרבים מהר, תרבות שרשית כנגד תרבות מתהווה - בחשבון ארוך זה עלול להיות כמו 'איחודו' של יונה עם הדג. [...] אילו יצאנו למלחמה כדי לכבוש טריטוריות, ספק אם היינו מנצחים. טובי הלוחמים שלנו היו אלה שהתנגדו לחגיגות ניצחון. מקור כוחנו הוא בענווה זאת ובהכרת צדקתנו, והאם יאבדו לנו אלה - ישאר לנו מעט מאד להגן עליו. אנו מחזיקים בגדה כקלף במו"מ לשלום, אנו אנוסים להחזיק בה. אנוסים ולא 'נדונים' - ביטוי שעולה ממנו ריח של יעוד. כל 'נוכחות' אחרת מצריכה נימוקים ציניים (ראה הודעת 'התנועה למען א"י השלמה') או נימוקים משיחיים ('אתחלתא דגאולה', 'קום רש' וכולי וכולי בחוברות 'מאזניים' ובדברי הסופרים), מ'נוכחות' זאת אני מודאג, ומכך שיהיו נחוצות לנו שנים, כדי להתקלף משומן המליצות המיסטיות-המשיחיות.

מאמרו של אורפז עורר הדים רבים, ובעקבות זאת החליט עורך מדור ספרות ותרבות של 'הארץ' לייחד ב-29 בספטמבר 1967 את המדור כולו למעין סימפוזיון שכותרתו '"השטחים" ו"הערבים החדשים" - בעיני סופרים'. הסופרת דליה רביקוביץ כתבה באותו גיליון:

מה שמדכא בכל תנועות הסיפוח למיניהן אינה העובדה שתושבי ישראל קשורים בעבותות של אהבה וגעגועים לארץ שהיתה מחוז ילדותם אם בפועל ואם במחוז ילדות דמיוני, אלא מיעוט מספרם של האנשים הסבור שאי אפשר לספח שטחים מיושבים, מבלי למצוא פתרון הוגן לאנשים היושבים בהם.

קו פוליטי מנוגד לזה של רביקוביץ נקטה הסופרת שושנה שרירא:

כשבא י. אורפז לספר לנו בדיה על כך, שבגיל שבע הלעיטונו בבית הספר היסודי ברעיון, שהערבי הוא יצור נחות - הוא עושה עוול לא רק למורינו, אלא מדביק טלאי צהוב של התנשאות חולנית לנו, ולא כל שכן לעצמו. [...] בשאט-נפש של אנין-דעת שאיננו חפץ לשבת ליד גללי-המדורה של אלה ושל אלה הוא מטיף לנו מוסר-גבהים, שעלינו להתפכח משכרוננו. אולם אנחנו יודעים סיפור אחר ולא מאצל חוברות-ההסברה. שורשיו של הערבי אולי אינם איתנים כל-כך כפי שהדבר נראה למר אורפז. ובזאת אולי יש דמיון כלשהו בינינו לבין בני-דודנו.

חשוב להדגיש שדברי ביקורת מעין אלה של שרירא היו שכיחים בעיתונות, בין במאמרי תגובה בין במכתבי קוראים או מודעות, בכל פעם שהתפרסם מאמר המציג עמדות יוניות - עמדות נגד סיפוח השטחים, נגד התנחלות ובעד נכונות לפשרה עם הערבים. רבים, אולי רוב הציבור ובכלל זה אנשים מקרב האליטה המשכילה, האשימו את הכותבים הללו בחוסר פטריוטיזם, 'יפות נפש', 'צביעות', 'גלותיות', 'תמימות' ויצירת 'משבר זהות' ו'משבר אמונה'.

תגובה ביקורתית יוצאת דופן להקמת 'התנועה למען ארץ ישראל השלמה' היתה סדרת מאמרים, תחת הכותרת 'הישראלים ככובשים', שפירסם העיתונאי והסופר עמוס אילון ב'הארץ' בנובמבר 1967. במאמר השישי והאחרון בסדרה, שנקרא 'משוררים ככובשים', כתב אילון:

בזה טמון אחד הפאראדוכסים המרתקים המציינים את מצבנו החדש ככובשים, שניכפה עלינו במפתיע וגרם להתחלפות מאלפת בתפקידים בין אנשי רוח ואנשי מעשה. הפטריוטיזם של אנשי מעשה לעתים קרובות פחות מורכב, פחות מבחין, פחות מותנה מזה של אנשי רוח. אנשי מעשה - גנראלים, פוליטיקאים - נוטים להתרשם בעיקר מעובדות; לעתים קרובות רווחת ביניהם נטיה לסמוך על הכוח בלבד, לא משום שהוא תמיד טוב, אלא משום שרואים הם אותו כגורם היחיד הקובע, הסופי, בהשתלשלויות היסטוריות. [...] הפאראדוכס המציין אותנו מאז המלחמה הוא שנימוקים מוסריים ואידיאליסטיים שומעים עתה לעתים קרובות יותר מפי גנראלים מאשר מפי אנשי רוח.

גילוי ניצני מעשי-פוליטי בגנות האופוריה הלאומנית ובזכות הנסיגה מהשטחים הופיע בשלהי שנות השישים בקיבוץ גן שמואל. קבוצה של צעירים, ובראשה מזכיר המשק רן כהן (לימים חבר כנסת מטעם מרצ ואחד ממנהיגי השמאל הישראלי), פרשו ממפ"ם - על רקע ביקורתם על הצטרפותה של המפלגה לגל הלאומני - והקימו תנועה חדשה - שי"ח (שמאל ישראלי חדש). את השקפת עולמם הפוליטית גיבשו חברי הקבוצה בהשפעת החינוך השומרי, בעיקר של המורה והאידיאולג של הקיבוץ הארצי בנימין גרינבוים, שהיה נערץ על רבים מצעירי הקיבוץ, ובהשפעת שבועונו היוני של אורי אבנרי 'העולם הזה'. גם למתנדבים ולעולים החדשים שהגיעו לקיבוץ מארצות הברית, מצרפת ומאמריקה הלטינית היתה השפעה מסוימת על בני הקיבוץ. המתנדבים והעולים גילו לצברים את הרוח המהפכנית ואת השיח של השמאל החדש שהתפתחו במערב בעקבות המהפכה בקובה, מלחמות קוריאה ווייטנאם והופעת תנועת 'הפנתרים השחורים' בארצות הברית, ההתנגדות העממית לפלישה הסובייטית לפראג, מרד הסטודנטים בפאריז, והמאבק לעצמאות באלג'יריה ובמקומות אחרים באפריקה. כפי שהוזכר לעיל, גם הפגנות אנשי 'מצפן' התגברו בעקבות המלחמה ונעשו מיליטנטיות יותר.

אולם, כאמור, כל אלה היו גילויים חריגים ביותר באווירה הכללית של הקונצנזוס הלאומי, ההתמוגגות העצמית ותחושת האימפריאליזם. ביטוי מעט יותר ממוסד, מאורגן וסולידי של ניצני שמאלנות ושל ראשית המעבר של השקפת העולם היונית משולי החברה והזירה הפוליטית לתוככי המעמד הבינוני הציוני, היה הופעתה של תנועת 'שלום וביטחון', שהתגבשה במידה מסוימת כתגובת נגד להקמתה של 'התנועה למען ארץ ישראל השלמה', והקמת התנחלות בחברון בפסח תשכ"ח (התנחלות חלוצית לא חוקית, שנתנה את האות למפעל ההתנחלויות כולו).

ראשיתה של התנועה בעצומה שכותרתה 'בטחון ושלום - כן, סיפוח לא' שפורסמה בעיתונות בינואר 1968. על העצומה חתמו מאות אנשים, בהם מרצים באוניברסיטאות, עיתונאים, סופרים, אמנים ופעילים של מפ"ם והתנועות הקיבוציות. העצומה הביאה להתגבשותה של קבוצת מחאה חוץ פרלמנטרית סביב נושא השלום, שהניחה את היסוד למחנה השמאל המתון. מחנה זה ראה במלחמת ששת הימים מלחמת מגן מוצדקת וגרס כי אין לסגת מהשטחים ללא תנאי בטרם יושגו הסדרי ביטחון, אך בה בעת ראה בדאגה את 'המגמה שהתפתחה בציבור ובממשל לספח את השטחים, וטען שסיפוח כזה הוא סכנה לאופייה היהודי, ההומני והדמוקרטי של מדינת ישראל וסותם את הגולל על הסיכוי לשלום'. המחנה הזה גם ראה בדאגה את הפגיעה בזכויותיהם של תושבי השטחים ואת השפלתם. 'שלום וביטחון' נוסדה באופן רשמי בכינוס אזורי שהתקיים ב-1 ביולי 1968 באולמי 'בני ברית' בתל אביב. תמר הרמן, שחקרה את תהליך התגבשותה של 'שלום וביטחון', מציינת שבכינוס השתתפו כ-250 איש, רובם מחותמי העצומה. בדומה לפרופיל הדמוגרפי של חברי תנועות השמאל שקדמו לה ולאלה שבאו בעקבותיה, רוב חברי 'שלום וביטחון' היו אשכנזים, עירונים, בעלי מקצועות חופשיים ואקדמאים (רובם בתחום מדעי החברה ומדעי הרוח). גם דפוסי הפעולה הפוליטיים היו דומים, אך יותר משהם השפיעו על הציבור הישראלי הרחב הם 'שיחררו קיטור' שהצטבר בקרב חברי התנועה וגיבשו זהות פוליטית. פעולותיה של 'שלום וביטחון' כללו בעיקר פרסום תגובות בעיתונים ובניירות עמדה על אירועים שוטפים ושנויים במחלוקת הנוגעים בסכסוך; ארגון סימפוזיונים בענייני השעה, תחת כותרות כמו 'מלחמה בלתי נמנעת או שלום יזום'; מפגשים במסגרת חוגי בית; ארגון מספר מצומצם מאוד של הפגנות שקטות, שלא עשו רעש גדול. גילויים מעט יותר בוטים ומקוריים היו בקרב נציגים של התנועה בקמפוסים של אוניברסיטאות תל אביב וירושלים. כך, למשל, סטודנטים באוניברסיטה העברית הפיצו עצומה סאטירית בקמפוס שדרשה להחזיר את דיין מתפקיד שר הביטחון לתפקיד שר החקלאות - פארודיה על העצומות הציבוריות של ערב מלחמת ששת הימים שתבעו למנות את שר החקלאות דיין לתפקיד שר הביטחון.

ביטוי מעניין למתח שנוצר באותה עת לראשונה בתוך האינטליגנציה הישראלית בין השקפת העולם הימנית הרואה בסיפוח השטחים למדינת ישראל אקט לגיטימי ובין השקפת העולם השמאלית הרואה בסיפוח אקט הרה אסון אפשר למצוא במאמר שפירסם פרופסור יהושע אריאלי, אחד ההיסטוריונים הבולטים של ישראל וממייסדי תנועת 'שלום וביטחון', בעיתון 'למרחב' בינואר 1969. המאמר היה למעשה מכתב תשובה לחיים גורי, שנמנה עם חברי 'התנועה למען ארץ ישראל השלמה'. הוא נכתב בעקבות מאמר שפירסם גורי ובו ביקר את אריאלי על כך שבכנס פעילי 'שלום וביטחון' הציג את 'התנועה למען ארץ ישראל השלמה' כנסמכת על מיתולוגיה 'כדוגמת כל תנועה פשיסטית'. אריאלי ניצל את במת 'למרחב' לא רק להעמיד דברים על דיוקם אלא להציג את עמדותיו המדיניות, ששיקפו את עמדתה של התנועה כולה. בין השאר כתב (דבריו נראים בדיעבד כנבואה שלמרבה הצער התגשמה):

אין בידינו פתרונות קלים להשגת השלום ועל כן מצווים אנו להחזיק בקווי הפסקת האש הנוכחיים כל עוד לא נמצאה דרך לשלום. ההתנחלות וההתיישבות בשטחים אלה אינה מגבירה את הביטחון, היא מגבילה את חופש התמרון של המדינה, וקובעת כיוון למדיניות הביטחון והשלום בהיסח הדעת המרחיקה אותנו ממציאת פתרונות [...] אם תזנח ישראל מדיניותה הנוכחית עבור מדיניות של סיפוח ולשם הכללת השטחים על פי תכניתה של תנועת ארץ ישראל השלמה, היא תסכן את עצם קיומה ותשנה את דמותה ורוחה. [...] הכללת מיעוט ערבי גדל והולך, העוין למדינה ואינו רוצה אזרחות בה, היתה מפוררת את המבנה של החברה ואת אופייה היהודי. היתה נוצרת אירידנטה לאומית ערבית בתוכה המאלצת את השלטון לאחוז בצורות דיכוי מחמירות והולכות.

לדעת הרמן, בניגוד לתנועות שלום שבאו אחריה (כמו 'יש גבול' או 'שלום עכשיו'), 'שלום וביטחון' לא עוררה רוגז ואיבה בציבור הישראלי הרחב, בין השאר בשל העובדה שבאותה עת 'לא היתה עדיין אחיזתה של התפיסה הטריטוריאלית המרחיבה חזקה כל כך. סקרי דעת קהל שנערכו באותה תקופה הורו כי 70% מן הנשאלים הביעו נכונות להחזיר שטחים תמורת ערבויות מתאימות'. אולם סרבנותם של הערבים להגיע לשולחן המשא ומתן עם הישראלים, לצד הפעילות המוגברת של ארגוני הטרור הביאו לנטייה הולכת וגוברת ימינה של רוב הציבור הישראלי, ולפיכך גם להחלשת המסר של אנשי מחנה השלום הישראלי. 'שלום וביטחון' הלכה ודעכה גם בשל חילוקי דעות פנימיים, שגברו בעקבות ניסיון כושל של חלק מראשי התנועה להיבחר לכנסת ב-1969 ברשימה שקיבלה 5,138 קולות בלבד (0.37% מכלל הקולות). התנועה המשיכה אמנם בפעילות מחאתית גם בתקופת מלחמת ההתשה, בעיקר נגד הקמת הקריה היהודית בלב חברון, נגד עמדת הממשלה שלא לאשר לד"ר נחום גולדמן להיפגש עם נשיא מצרים, ונגד גירוש הבדווים בפתחת רפיח לטובת מתנחלים יהודים. היא נעלמה מהבמה אחרי מלחמת יום כיפור.

שובך יונים זעיר בנוף העיטים הביטחוניים

מלחמת ההתשה החלה ב-21 באוקטובר 1967 לאחר טיבוע המשחתת הישראלית 'אילת' בירי טילים מצריים ליד פורט סעיד, שגרר הפצצה ישראלית שהציתה את בתי הזיקוק בעיר סואץ. מכאן ועד הפסקת האש באוגוסט 1970 ומותו של נאצר חודש אחרי כן, התנהלה מלחמה של צליפות, הפגזות, קרבות אוויר ופשיטות מהים והיבשה של חי"ר ושריון באזור הצפוני של תעלת סואץ, ובה בעת התנהלו קרבות עם מחבלים שהסתננו לישראל מגבולות לבנון וירדן. המלחמה אמנם זכתה ללגיטימציה של רוב הציבור הישראלי, אך לראשונה פרצה בקרב חוגים מסוימים באליטה המשכילה מחלוקת נוקבת בשאלות מדיניות החוץ של ישראל, במיוחד שליחותו של נציג האו"ם גונאר יארינג ויוזמתו המדינית של נחום גולדמן. לראשונה גם נוצר דיסוננס מטריד בין חיי האזרחים בעורף לחיי החיילים בחזית, שהוליד תחושות של שחיקה ועייפות מהקרבת קורבנות, וספקות באשר למאמץ שמשקיעים הפוליטיקאים להביא לקץ הקונפליקט. הביטויים הבולטים לתחושות אלו היו 'מכתב השמיניות' לגולדה מאיר, שנדון בשער 'החזית התקשורתית', והמחזה 'מלכת האמבטיה' של חנוך לוין, שנדון בהרחבה בערך "מקשיחות והדחקה לשיח המצוקה"..

סימן לריכוך הגישה המדינית-ביטחונית השמרנית בקרב האליטה המשכילה, בעקבות מלחמת ההתשה, ולתזוזה הקלה שמאלה בהשקפת עולמה היה הופעתה של ספרות עיונית-פרשנית, שהציגה את הסכסוך הישראלי-פלשתיני מנקודת מבט פלורליסטית יותר ומתוך רגישות חדשה לצד הערבי-פלשתיני. למשל, הפרסומים של 'האגודה למען השלום' שהקים אלוף הראבן, ספרו של אורי אבנרי 'מלחמת היום השביעי' (1969), ספרו של אריה לובה אליאב 'יעדים חדשים לישראל' (1969), ספרו של יהושפט הרכבי 'הרהורים על מדיניותנו בסכסוך' (1970) וספרו של משה ארם 'בסערת הויכוח על הדרך לשלום' (1971). אחד הסימנים הסמנטיים לנקודת המבט הפלורליסטית יותר והמגויסת פחות של הספרות הזאת הוא ניקושה של המילה 'שחרור' ('שחרור ירושלים' למשל) ועלייה בשימוש במושג 'כיבוש' או במושגים ניטרליים יותר.

באותה עת החלה גם העיתונות הישראלית להגביר את עיסוקה בסוגיית הקונפליקט הישראלי-ערבי, הן בכתבות פובליציסטיות והן בכתיבה עיונית (ראו לעיל בשער 'החזית התקשורתית'). הפולמוס בשאלה הפלשתינית התחדד, בין השאר כתוצאה מהסלחנות שבה טיפלה הממשלה במתנחלים החדשים, שהיו בבחינת תופעה חדשה והוסיפו לקבוע עובדות בשטח. באוגוסט 1968 פירסם המשורר מאיר ויזלטיר מאמר ב'הארץ' תחת הכותרת 'איך הפסדנו את ששת הימים', ובו מתח ביקורת קשה על 'שתיקתה המוסרית' של האליטה הספרותית:

אלה מאתנו, שהפסידו את מלחמת ששת הימים, שתקו כל השנה הזאת. [...] למרגלותיה של במת כבוד דמיונית, שתאכלס במרומיה את דברני אגודת הסופרים, את משוררי שלמות הארץ, את מגוללי ההמשכיות ההיסטורית, את קושרי הכתרים לגבורת דור חדש של כובשי כנען בסופה, את המקהלות המגוונות המרננות בחדווה של קדושה, מוזמנים הננו לעמוד בידיים מורמות כשסמרטוט לבן משתלשל מאגרופנו הימני. [...] מאופק עד אופק משתרע הקיום הלאומי, חי וקיים, כמו השעון המדבר של שירות הטלפונים, הוא חוזר ואומר 24 שעות ביממה: אני קיים, אני קיים, אני קיים. [...] אין סיכוי שיתייגע משינון הפלא הזה, או שיתפנה למשהו אחר, הוא מפנה אליך את פיו ויורה את קיומו, כופף את הראש, כך טוב יותר.

פולמוס פוליטי מעניין במיוחד וחריג לאותה עת בשאלת מעמדם הלאומי של הפלשתינאים הופיע ב'מעריב' במאי 1969. הוא החל במעין מכתב גלוי שפירסם פרופ' יעקב טלמון, מבכירי ההיסטוריונים הישראלים ואחד מאנשי האקדמיה המכובדים ביותר באותה עת, לישראל גלילי, שר ההסברה. להלן קטעים ממנו:

לכבוד מר ישראל גלילי, השר הממונה על ההסברה, הקריה ירושלים. מר גלילי הנכבד, בדו"ח שקראתי על נאומך בועידת הקיבוץ המאוחד צוטטו דברים לאמור: 'אין אנו רואים בערביי הארץ קטגוריה אתנית, ציבור בעל ייחוד לאומי בארץ זו', וכדברים האלה קראתי גם בהחלטות המועצה. בימים אלה נתקל אדם תכופות כל כך בהצהרות תמוהות, מדהימות, אבסורדיות ומרגיזות, עד שלו החליט להגיב על כולן לא יכול להתפנות לשום עיסוק אחר. אין אני שייך לאנשים החסרים עיסוק או זקוקים למלא זמנם במשהו, אך הפעם החלטתי להגיב במכתב גלוי אליך, שכן הרגשתי כי מוטלת עלי חובה לעשות זאת כלפיך כשר הממונה על הסברה וכלפי. [...] האינכם רואים, שאם אתם אומרים שאינכם מכירים בערביי ארץ-ישראל כ'בקטגוריה אתנית, ציבור בעל ייחוד לאומי בארץ ישראל', הרי בכך אתם אומרים שהם 'נייטיווס', ילידים, אבק אדם ללא זהות, כלומר, ללא זכויות כציבור, ומדוע תתפלאו אם ערבים ואחרים יכנו אתכם 'קולוניאליסטים' ויטענו שלא יתכן הסדר שלום עמכם, מפני שאתם אינכם מכירים בעקרון ההדדיות ועיניכם נשואות להתפשטות?

שלום רוזנפלד, איש מערכת העיתון ואחד הפובליציסטים הבכירים (לימים גם עורך 'מעריב') הגיב למכתבו של טלמון במאמר ארוך שהשתרע על עמוד שלם. בין השאר כתב:

פרופ' טלמון היקר, בדחילו מתייצב אני היום בשער בת-רבים כדי להשיב על מכתבך הגלוי, מן השבוע שעבר, אל שר ההסברה. [...] מבקש אני לקחת עמך דברים, פרופסור נכבד, כי רושמם בציבור היה רב וההד שעוררו רחב מאד, ונדמה לי, כי לפחות חלק מהם אסור שיישארו ללא מענה - ולא רק מצד מי שאליו היו מכוונים ישירות. [...] מי מן הגויים זכאי להטיל דופי במוסריות שלנו, בצדקתנו, בזכותנו לגונן על עצמנו? מי? אנשי 'הקידמה', שקרובים להם יותר סוחרי העבדים בסעודיה והשייחים החשוכים בכוויית מאשר מדינה זו, בעלת המשטר החברתי מן המתקדמים ביותר בעולם? 'השמאל החדש' וה'היפיס' ששורפים את מכללותיהם, אלה שמריעים ומתפעלים מ'לוחמי חרות' ערביים ששמים פצצות בקפטריות ובשווקים? ההומאניסטים הדגולים, שרובם ככולם לא נקפו אצבע קטנה כאשר איימה על מדינת ישראל סכנת השמדה - שואה שניה בדור אחד? [...] וכשם שכל הישראלים, או כמעט כולם, מוכנים להלחם למען הבטיח את קיום אומתם ומדינתם, כך דבקים כל האקטיביסטים הפלשתינאיים, או כמעט כולם, במטרתם לחסל את ישראל ומטרה זו חשובה בעיניהם מן ההחזרה של השטחים הכבושים. [...] המקווה לטוב, חייב להיות מוכן גם לגרוע ביותר. מה יתרחש, איפוא, אם ימשיכו הערבים בסירובם לשאת ולתת עמנו? או אם יתמידו בסירובם להכיר בנו - כדרך שמצוות עליהם החלטות חארטום, שרק השבוע הכריז איש אמונו של נאצר כי הן שרירות וקיימות? [...] מה יקרה אז? האם לא ניאלץ להמשיך ולהחזיק בשטחים? האם 'הסכנה הדמוגראפית' תפחת אז? האם 'הסכנה המוסרית' תיעלם? מה יהיה אז על ההגדרה העצמית של ערביי פלשתינה ועל הישות הפלשתינאית?

מעניין ועצוב כאחד להיווכח עד כמה דבריהם של השניים רלוונטיים גם למציאות של ימינו, כאילו קפא הזמן ודבר לא השתנה.

פובליציסט צעיר שהחל להתבלט באותה עת והיה מפורצי הטאבו בשיח התקשורתי בשאלת המחיר ששילמו הפלשתינאים עקב הצלחת מפעל ההתיישבות הציוני ובשאלת הלגיטימיות של טיעוניהם לצדק היסטורי, היה אמנון רובינשטיין. רובינשטיין נולד בתל אביב ב-1931 למשפחה אמידה, שהשתייכה למחנה הרוויזיוניסטי. את משנתו של ז'בוטינסקי ספג מיום שעמד על דעתו, ולצד האידיאולוגיה הימנית היוקדת של מחנה 'הפורשים', הפנים גם את תחושות הקיפוח, האיבה למחנה השמאל והערך העצמי הגבוה שאיפיינו את המשפחה הרוויזיוניסטית. לימים כתב במאמר אוטוביוגרפי:

לעתים קרובות אני משער כי ילדותי דמתה מבחינות רבות לילדותם של אלה שגדלו בתוך מיעוט לאומי או דתי, ואכן היו הרבה סממנים של מיעוט שנוא ביחסים שבין הרוויזיוניסטים והיישוב המאורגן, ובמערכת הרגשות שפיתחו הרוויזיוניסטים בתוך ביתם. [...] הם עוררו רגשות עזים בכל מקום שנמצאו בו. מכות ומהלומות ביניהם ובין יריביהם לא היו חיזיון נדיר. אני ספגתי מעט מזעיר משנאה זו, אך ילדותי היתה שזורה התנגשויות על רקע השקפת עולמי.

אפשר להניח שחוויית המיעוט הנרדף מצד אחד, והצורך למרוד במודל האידיאולוגי הטוטלי החד ממדי של בית ילדותו מצד אחר (ההשקפה הרוויזיוניסטית שהיתה בלתי פשרנית בטבעה), היו המינרלים שמהם התגבשה השקפת עולמו הליברלית וההומנית של רובינשטיין. לימודי המשפטים תרמו מן הסתם גם כן בכיוון זה, ואפשר שגם ליטשו את לשונו שהצטיינה (בכתב ובעל פה) בבהירות, בעושר ובדייקנות נדירים.

בהיותו בן 15 וחצי נשלח רובינשטיין לגור אצל קרובי משפחה בעיר בולטימור אשר בארה"ב ושם סיים את לימודי התיכון (לימים נודע לו שהסיבה לשליחתו היתה רצונם של הוריו לגונן עליו, שכן אביו, חבר האצ"ל, נכלל ברשימה השחורה של הבולשת הבריטית). ב-1949 התגייס לצה"ל, שבו שירת כקצין תותחנים. לאחר שחרורו פנה ללימודי משפטים, כלכלה ויחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית, וב-1956, עם סיום התואר הראשון, קיבל מלגת לימודים מהקונסוליה הבריטית ויצא עם אשתו הטרייה ללימודי דוקטורט ב'ניו סקול אוף אקונומיקס' בלונדון (עבודת הדוקטורט שלו, פורסמה בהוצאת 'אוקספורד' היוקרתית). ב-1961 התקבל כחבר סגל בשלוחה התל אביבית של הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית והחל בקריירה אקדמית מצליחה.
ב-1964, בהיותו מרצה מתחיל למשפט, פירסם 'הארץ' במקום בולט מאמר של רובינשטיין שעניינו הנהגת נישואים אזרחיים. כעבור זמן קצר פירסם מאמר נוסף בעל אופי סאטירי, שביקר את ההצעה שהתהלכה באותם ימים להחמיר במיסוי. מכאן החלו הדברים להתגלגל בקצב מהיר, כפי שמספר רובינשטיין:

פרסום מאמר זה הביא אלי בדואר מכתב אישי מעורך 'הארץ', גרשום שוקן ז"ל, ובו השווה את כתיבתי לזו של ג'ונתן סויפט. לא הייתי צריך יותר מזה. הזיק אכן הפך לשלהבת: כתבתי מאמר שלישי בשם 'באין ממשלה', הקובל על האנרכיה והיעדר שלטון חוק בארצנו. מיד לאחר פרסום המאמר יזם אברהם שויצר ז"ל, חבר בכיר בהנהלת המערכת, את צירופי להנהלת העיתון. תוך זמן קצר מצאתי את עצמי, עד אז עכבר ספרי משפט, במרכזה של כתיבה עיתונאית עצומה שנחשבה אז לנועזת ביותר.

ב-22 במרס 1968 פירסם רובינשטיין (אז כבר חבר מערכת 'הארץ') ריאיון עיתונאי עם פייסל חוסייני בכלא הישראלי. חוסייני (בנו של עבד אל-קדר אל-חוסייני, מנהיג הפלשתינאים בתקופת המנדט שנהרג בקרב הקסטל) נדון לשנת מאסר על החזקת נשק, לאחר שהתביעה ביטלה את סעיף האישום שייחס לו חברות בארגון טרור (עונשו הוקל בשל הצהרתו בגנות הטרור). זה היה עוד אחד מהמעצרים הרבים של פעילים פלשתינאים - מעצרים בעלי אופי פוליטי שהיו שכיחים באותה עת והוסיפו שמן על מדורת הסכסוך. השיחה בין רובינשטיין לחוסייני התנהלה, כפי שמשתקף בכתבה, מתוך כבוד הדדי, והדבר הקנה משנה תוקף לחתרנותה, שוברת הסטריאוטיפים. רובינשטיין לא תקף את חוסייני, כפי שבוודאי היו עושים פוליטיקאים או עיתונאים אחרים במקומו. הוא לא האשים, לא נזף ולא חרץ דעה מראש. חוסייני השיב לו באותו מטבע. הוא מצטייר מהריאיון כאיש משכיל, רציונלי ומתון, המוכן אפילו להודות בחולשות שלו ושל בני עמו. 'אתה מבין', הוא אומר לרובינשטיין, 'זה אחד הדברים שיש בנו. אנו לפעמים נמשכים אחר המילים, נגררים אחריהן. למעשה עלינו להחליף מנהגים רבים המושרשים בנו. אם אנו רוצים לחדול להיות מפגרים, עלינו לשנות מנהגים אלה'. בהמשך דיבר חוסייני בגילוי לב על 'העוול שנגרם לנו', על 'מה שנלקח מאיתנו', ועל היותו 'בן ללא עם ללא אדמה, ללא ארץ ללא מולדת', אך שלל את הטרור ודיבר בזכות ההידברות בין יהודים לערבים.

הריאיון הזה עורר הדים עצומים. היו שראו ברובינשטיין בוגד (גולדה מאיר סירבה לדבר אתו תקופה ארוכה), ומנגד היו שקלטו את המסר החדש שהוא ביקש להעביר לקוראים. פרסומו של הריאיון החריג לא היה מקרי, לא רק משום שבאותה עת כבר לא ניתן היה לטאטא את הבעיה הפלשתינית מתחת לשולחן, אלא גם בשל הקמתו של הארגון לשחרור פלשתין, שפיגועי הטרור שלו באזרחים היו לחלק משגרת החיים בישראל ובשל סיפוח אוכלוסייה חדשה של מיליון פלשתינאים למדינת ישראל. הריאיון לא היה מקרי גם כי ערך אותו אחד האישים הפיקחים, האמיצים והמשפיעים ביותר בתולדות הליברליזם הישראלי.

מ'הארץ' קצרה היתה דרכו של רובינשטיין לתוכנית אישית בטלוויזיה ביוזמתו של אביטל מוסינזון. בזכותה של 'בומרנג', אחת מתוכניות השיח הראשונות בטלוויזיה (1972-1968), היה רובינשטיין לדמות ציבורית מוכרת. 'בומרנג' זכתה לפופולריות גדולה, בין השאר משום שרובינשטיין נגע במסגרתה, כמו ברבים ממאמריו ב'הארץ', בנושאים רגישים ושנויים במחלוקת, שעוררו סקרנות ויצרו פולמוס ציבורי. כך, למשל, היא היתה הבמה הראשונה בטלוויזיה שבה רואיין מנחם בגין (עד אז הוא נתפס כפרסונה-נון-גרטה בטלוויזיה), והבמה הראשונה שעסקה בהומוסקסואליות (נושא שנחשב אז לטאבו) וביחס הלא הוגן כלפי האוכלוסייה הערבית בארץ.

בד בבד עם הקריירה העיתונאית התקדם רובינשטיין במהירות בסולם האקדמי. ב-1966, בהיותו בן 35 בלבד, קיבל פרופסורה וכעבור שנתיים התמנה לדיקן הפקולטה, תפקיד שכיהן בו עד סוף 1974. ב-1977 היה ממקימי ד"ש (על הקמת התנועה ראו לעיל) שתיעלה אותו לשדה הפוליטי, שבו פעל עד לשלהי 2002 כחבר כנסת (בין השאר כחבר בוועדת החוץ והביטחון, וכיו"ר ועדת הכלכלה וועדת החוקה חוק ומשפט) וכשר בממשלה (שר התקשורת בממשלת האחדות הלאומית הראשונה ושר האנרגיה והתשתית, שר המדע והטכנולוגיה ושר החינוך התרבות והספורט בממשלת רבין).

קצרה היריעה ואין זה המקום לנתח את מכלול פועלו של אמנון רובינשטיין ואת השפעתו על התרבות הישראלית. אך דומני כי גם במבט מהיר אפשר לגלות את טביעות אצבעותיו הליברליות בכל התחומים שפעל בהם ובצמתי שינוי רבים בתולדות החברה הישראלית. כך בתחום השיח העיתונאי (הוא היה, למשל, אחד המבקרים החריפים הראשונים של ועדת אגרנט בשל אי מיצוי הדין עם הדרג הפוליטי), במשפט (הוא יזם חוקים רבים ובהם חוקי יסוד), בפוליטיקה (הקמת ד"ש ומר"צ), בכלכלה (הוא היה אחד הפעילים הבולטים למען ההפרטה ואחד היזמים להקמת בזק, רשות הדואר והערוץ השני), ובחינוך (הוא יזם את הקמת המכללות האזוריות והנהיג רפורמה בבחינות הבגרות).

עיתונאי אחר שתרם לשינוי בשיח העיתונאי על הסכסוך הערבי-ישראלי בתקופה שאחרי מלחמת ששת הימים היה שבתי טבת, שספרו 'חשופים בצריח' על קרבות השריון במלחמה זו סייע להיווצרות המיתוס ההרואי על לוחמי השריון במדבר, ספר שהיה לרב-מכר ונדפס באלפי עותקים. ב-1973 פירסם טבת ספר רב-תהודה בשם 'קללת הברכה', שונה בתכלית מספרו הקודם. טבת, אחד העיתונאים הבכירים של 'הארץ' והיסטוריון חשוב של צה"ל ותנועת העבודה (בעיקר של בן גוריון), כתב ספר רפורטז'י שעסק בכיבוש הגדה המערבית ובכינון הממשל הצבאי בה, ובעיקר בעיר שכם, התוססת והגדולה בערי יהודה ושומרון. באותה תקופה ניסה שר הביטחון משה דיין ליישם מדיניות של יצירת אורח חיים משותף בין יהודים לערבים בשטחים שנכבשו בששת הימים. הוא האמין שיחסי שכנות טובים יוכלו להוות תשתית לפתרון מדיני בעתיד. ספרו של טבת נכתב אמנם מנקודת המבט הישראלית ומתוך הזדהות עם הממסד הישראלי, אך היתה בו גם ביקורת מרומזת וישירה על מדיניותה של ישראל בשטחים הכבושים, שנחשבה אז חריגה למדי בנוף העיתונאי. כך, למשל, כתב על הסחבת והסרבול של תהליכי רישוי ומתן אשרות, המחוללים מהומות ודוחק ומעוררים רוגז ותסכול רב בקרב אזרחים פלשתינאים רבים; על התגרוּת והתנכלות של יחידות הצבא בתושבים השקטים; על מאסר של חשודים רבים, חפים מפשע; על הטלת עונשים קיבוציים והפעלת יד קשה שיצרו התמרמרות ושנאת חינם; ועל הפרובוקציות וההתגרות של מתנחלי חברון בתושבים המקומיים.

טבת היה אחד העיתונאים הראשונים שניסה להבין את מורכבות חייהם של הפלשתינאים תחת משטר הכיבוש הישראלי. באותה תקופה איש לא שיער עדיין כמה שנים יימשך השלטון הצבאי הישראלי בגדה המערבית וברצועה ולהיכן הוא יוליך את ישראל ואת הפלשתינאים, אבל דומה שטבת הבין, מתוך המסע שלו בגדה ומשיחותיו עם מנהיגים פלשתינים, שיש כאן מוקד נפיץ ביותר שעלול יום אחד 'להתפוצץ' בפניהם של הישראלים. בהקדמה לספר כתב: 'לבנות בסיס לשלום ולהבנה בין אויבים, בנסיבות של מימשל צבאי ותוך כדי מלחמה, הרי זה כמו ניסיון ליצור תנאי גן-עדן בגיהינום'. הספר מסתיים במילים הבאות, שנראות גם היום אקטואליות מאוד:

המשקיף יראה בעיני רוחו את יאסין המחלים בבית החולים בתל אביב [פלשתיני, מנהל המחלקה לפיתוח החקלאות בשכם שחייו ניצלו בבית חולים ישראלי. - ע"א], ואת העוצר שהוטל על עיר בגדה המערבית, או ברצועת עזה; מכונית תופת מתפוצצת בירושלים והורגת אזרחים ישראליים עוברי אורח, ומחבל בן שבע עשרה שנהרג במירדף. אולי יראה את קלקיליה שנהרסה ואת קלקיליה שנבנתה מחדש, את החקלאים שלמדו לגדל עגבניות בהדליה ואת בניהם היוצאים בהפגנה נגד המימשל הצבאי; את עופר הרודף אחרי מחבלים, מעניש את שכם ומשתדל לבנות למענה מפעל מים חדש. ושיירות של פועלים היוצאים לעבודה בישראל. מקרוב, יראה חקלאים הזורעים במורדות העיבל ובמורדות הר גריזים, ואולי ידמה בנפשו שזרעי הקללה וזרעי הברכה נתערבו זה בזה, וישא תפילה שהרוח תישא את זרעי הקללה למקום שלא יצמחו בו עוד.

באותה תקופה היתה ישראל שאננה ואדנותית ולא חזתה את האסון המתקרב בשל האיבה הגדלה של הנכבש ובשל אי הבנה בסיסי של התרבות והמסורת הערבית. הדיון הפוליטי בסוגיה הפלשתינאית נשאר ברמה התיאורטית בלבד ולא עבר לפסים של יוזמה אמיתית. אחד הראשונים שראה את הטעויות שישראל עושה בשטחים וחזה את הנולד היה המזרחן צבי אל פלג. אל פלג גדל ביפו בין ערבים מגיל 8 עד 18 ורכש את השפה הערבית על בוריה. הוא היה איש הנוער העובד ומקורב למפ"ם, ובראשית שנות החמישים כיהן כמושל המשולש, שהיה קרוי 'מושל צבאי תיכון'.

לאחר שהשתחרר בדרגת סגן אלוף עבר אל פלג לחיות בכפר הערבי ארם אל ערמשה שבגליל והקים עסק לגידול טבק. אחרי מבצע קדש התמנה כאיש מילואים למושל עזה, תפקיד שמילא כחמישה חודשים עד הפינוי. אחרי מלחמת ששת הימים הקים את הממשל הצבאי הראשון בשכם ואחר כך גם בעזה. ב-1968 הצטרף לסגל מכון שילוח, מכון לחקר ההיסטוריה של המזרח התיכון ושל צפון אפריקה, לימים מרכז דיין למחקרים אסטרטגיים, שמתוכו יצאו מומחים רבים. לדבריו, דיין בודד עצמו מיועצים כמוהו, שהכירו את השפה ואת התרבות הערבית, ולא קלט את הפער התרבותי בין שני העמים. הוא ניסה להחדיר בהם קודי התנהגות מערביים ולשנות את המסגרות שלהם לדמוקרטיות ומודרניות יותר, במידה מסוימת של תמימות ופטרונות, מתוך הנחה שכך הם יוכלו להשתלב בתרבות הישראלית.

אל פלג למד בחוג למזרח תיכון, שבו השלים תואר שלישי, ופירסם מאמרים רבים בעיתונות המקצועית והפופולרית. מאמריו לא זכו לתגובה מאחר שהיו מנוגדים לקונצנזוס. הוא נחשב לתימהוני שאין להתייחס אליו ברצינות. גישת הממסד כלפיו ממחישה את האטימות, את האתנוצטריזם ואת אי-יכולתם של הישראלים לנסות להבין את המנטליות הערבית ואת הרגישויות, העבר והשפה שלהם. בספטמבר 1969 פירסם אל פלג מאמר ב'ידיעות אחרונות' שכותרתו 'שרשרת הטעויות שלנו בשטחים'. במבט לאחור המאמר הזה, שהתפרס על עמוד וחצי מהעיתון, מרשים בנבואתו. אל פלג עמד בו על התפיסה המוטעית, הקולוניאלית בטיבה, של הממשל הישראלי, שהניח שניתן להשתלט על השטחים לתמיד באמצעות שילובם של תושביהם במדינת ישראל ולא הבין את הפוטנציאל הנפיץ של המצב הזה. בין השאר כתב:

כיום, שנתיים ורבע לאחר מלחמת ששת הימים, כבר ברור לכל שאף לא אחד מהיעדים המוצהרים הושג. לא נוצרה 'האחווה היהודית-ערבית', לא הונמכו 'חומות האיבה', לא תוקנה תדמית ישראל, לא נוצר 'קיום יחדיו', לא היינו ל'ממשלה היחידה שלהם', לא הפרדנו בין ארגוני הטרור לתושבים, ולא הפכנו את ערביי השטחים לגשר לשלום עם ארצות ערב. היכן הטעויות? ובכן, ראשית אסור היה להסיר את המחסומים שעל הקו הירוק. מעשה זה גרם, אמנם, לביקורים הדדיים של רבבות יהודים בשטחים ורבבות ערבים בחופי נתניה ובתל אביב, אך גם טמן בחובו את זרע הפורענות. בעוד שהערבי במשולש ציפה 17 שנה עד שיכול לנוע חופשית לתל אביב, הוענקה זהות זו לאחיו בשכם למחרת המלחמה. ערביי הגדה באו בהמוניהם, ראו את ישראל החזקה, המפותחת, ראו - וקנאתם גברה. ובעקבות הקנאה גברו התסכול והאיבה. רגשות אלה נמהלו בגאווה על הצלחות פעולות הטירור. [...] הטעות השניה מתחילה בתפישה המוטעית, שניתן להפריד בין פונקציות אזרחיות לבטחוניות, ובכל זאת לשלוט בשטחים. [...] תושבי השטחים לא ניהלו מעולם את ענייניהם בעצמם. שלטונות ירדן ומצרים הקפידו שבראש המשרדים השונים יעמדו שליחי השלטון המרכזי, ואילו למקומיים נתנו תפקידים בינוניים ונמוכי דרג. [...] ועוד טעות: הסכמה שבשתיקה, הניתנת לערבים בשטחים, לקיים 'זיקה' (ולא רק במישור התרבותי והדתי) לארצות האויבות את ישראל. [...] הניתן למדוד איבה? תמיד יימצאו יהודים, שיטענו שהאיבה האוכלת בכל פה בשטחים ובערביי ישראל הישנה היתה עלולה להיות עמוקה עוד יותר. אמת, אין מכשיר שבו אפשר למדוד בדיוק מדעי תחושה כמו איבה, או עוצמת מרי. אך, זאת רק לכאורה. למעשה, אנו יודעים היום, שאיבת ערביי השטחים לישראל גדולה מכל שידענו ביחסינו עם הערבים, מאז נפגשו יהודים וערבים בארץ זו. [...] כל מה שקורה בשטחים במשך שנתיים ורבע, הוא כאותו קונצרט - נעים לאוזנינו, אך גורם לזעזועים שם. היוכיח שר הבטחון את אומץ הלב המיוחס לו, יודה כי טעה, וינקוט צעדים לתיקון המצב? או שתימשך ההידרדרות, תתפשט האיבה, עד שנהפוך גם את אזרחי ישראל הערבים לאויבים לנו?

בשיחה עמו סיפר לי אל פלג שלאחר פרסום המאמר קיבל טלפון מהרצל רוזנבלום עורך 'ידיעות אחרונות' שאמר לו שאנשים הרימו גבה למקרא המאמר וקצינים בכירים במטכ"ל אמרו לו שאל פלג הוא קצין מתוסכל שיש לאשפז אותו. תגובה זו ממחישה עד כמה חריגה היתה באותם ימים ביקורת על מדיניות ישראל בשטחים ועד כמה אטומה וזחוחה היתה ישראל דאז ביחס לבעיה הפלשתינית.

קול חשוב אחר שקרא באותה עת במדבר הביקורת על מדיניות ישראל בשטחים היה קולו של העיתונאי עמוס אילון. במאמריו הרחיק ראות והזהיר כי האופוריה שבאה אחרי מלחמת ששת הימים עשויה להיות הרת-אסון לישראל. הוא היה אחד העיתונאים הראשונים שכתב בעד הכרה בפלשתינאים ובעד חלוקתה מחדש של ארץ ישראל, דברים שהרגיזו רבים ופתחו תלם לביקורת עיתונאית מנקודת המבט היונית. למעשה, אילון היה בין הראשונים שהחלו להסב את האוריינטציה של עיתון 'הארץ', החשוב והמעמיק בעיתוני ישראל, אז והיום, מעיתון זהיר של אמצע הדרך (ב'רוח דיין', כפי שכינה זאת לימים אילון עצמו) לעיתון ליברלי-ביקורתי בעל גישה מדינית יונית. אילון גם היה אחד העיתונאים הראשונים שהעז לנהל דיאלוג פתוח וקשוב עם נציגות של 'האויב'. אחד הניסיונות האלה, שנערך אחרי מלחמת יום הכיפורים, תועד בספרו 'היש דרך לשלום' (תשל"ה) – דו-שיח בין העיתונאית המצרייה סאנה חסן לבין אילון על הסיכויים להשיג הבנה בין יהודים לערבים. הספר פותח בדיאלוג הבא, המייצג את הרוח הלא שגרתית שנשבה ממנו:

אילון: האין זה מפליא, סאנה, שאחרי עשרים וחמש שנים של שפיכות דמים וטירור, מוצאם אנו את עצמנו - ערביה וישראלי - מקיימים דו-שיח בציבור? [...] אכן מביש ומעציב הוא שאיש מאתנו אינו דובר בלשון רעהו. מדוע דיאלוגים כאלה היו בלתי אפשריים עד עתה?
חסן: אני חושבת כי היתה זאת שגיאה נוראה וטרגית מצדנו, הערבים, שלא לדבר עמכם, הישראלים, קודם לכן. אנו זקוקים לדיאלוגים כאלה.

התזוזה הקלה וההדרגתית שמאלה של האליטה הישראלית המשכילה נבעה לא רק מהשחיקה, הספקות והביקורת שהתעוררו בעקבות מלחמת ההתשה, מלחמת יום כיפור והתרחבות מפעל ההתנחלויות בשטחים, אלא גם מחשיפה של משכילים ישראלים למקורות מידע ופרשנות חיצוניים. משלהי שנות השישים ואילך החלו לצאת בזה אחר זה ספרים של עיתונאים וחוקרים זרים מגרמניה, צרפת, בריטניה וארה"ב שהציגו את הסכסוך הישראלי-ערבי מנקודת מבט פרו-ערבית. רובם לא הגיעו כלל לידיעת הציבור, אך מקצתם נקראו על ידי חוקרים ואינטלקטואלים ישראלים והולידו הבנה רבה יותר של הצד הערבי בסכסוך. האקדמיה הישראלית נעשתה כתוצאה מכך מעורבת יותר בדיונים על הסוגיה הערבית-יהודית. למשל, בתאריכים 27-25 ביולי 1974 נערך בפאריז דיון לא שגרתי בהנחיית ז'אן לאקוטיר בין שאול פרידלנדר, פרופסור להיסטוריה ויחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית, ובין בגהת אל נאדי ואלדאל ריפעת, שני אינטלקטואלים מצרים מפעילי השמאל שהיו כלואים חמש שנים בפקודת נאצר על פעילותם הפוליטית. שגרתיים יותר היו הכנסים וימי העיון בנושא הסכסוך הישראלי-ערבי בארץ, שרובם התקיימו במכון ון ליר בירושלים, באוניברסיטה העברית (במרכז הר הצופים לחקר ערביי ישראל ויחסי ישראל-ערב), במכון שילוח באוניברסיטת תל אביב, ובמרכז היהודי-ערבי בגבעת חביבה.

האם והאבות המייסדים של השמאל

מלחמת יום הכיפורים לא הביאה שינוי מהותי מידי בתפיסות היסוד של מדיניות החוץ והביטחון הרישמית של ישראל, והשקפת העולם של רוב הפוליטיקאים הישראלים ושל בוחריהם, שגרסה ש'כל העולם נגדנו', נשארה יציבה. מדינת ישראל החלה לנטות ברובה ימינה כבר בבחירות 1969, ומגמה זו התחזקה אחרי המלחמה. אולם בעקבות הטלטלה של המלחמה החלו השוליים הימניים והשמאליים במפה הפוליטית להתרחב. אחד הסימנים לכך היה הקמת כתב העת 'עמדה'. בגיליון הראשון, שיצא בספטמבר 1974, כתבה 'המערכת הזמנית':

'עמדה' הוא עתון שמאל. מערכת 'עמדה' טרם נתגבשה בהרכבה הסופי. חבריה והסופרים והעתונאים שכבר הבטיחו להיות בין משתתפיו הקבועים של העתון באים מ'מוקד' (שאף תומכת בהחזקת העתון), מחוגים שונים במפלגת-העבודה (בולט ביניהם 'החוג לליבון בעיות חברה ומדינה') וממפ"ם. אין העתון עתון-תעמולה ולא נועד להאדרת שמה של תנועה זו או אחרת. בכל השאלות יחתור 'עמדה' לגיבוש צוות של עורכים ומשתתפים לפי העמדות הרעיוניות שיציגו ולא לפי המסגרות המפלגתיות אליהן הם משתייכים.

ב'עמדה' נדפסו רשומונים מסימפוזיונים וסמינרים אוניברסיטאיים בנושא השלום ומאמרים כגון 'סיכוי שלום, סיכוני מלחמה', 'ההתנחלות - משחק באש', 'תמורה לאחר פורענות', 'ישראל, הקונגרס והפלשתינאים' ו'לאן צועדת ישראל השניה'. רשימת שמות הכותבים שפירסמו ב'עמדה' בשנותיו הראשונות מגלה את הגרעין הקשה של הוגי הדעות, המייסדים והפעילים המרכזיים של מחנה השמאל החדש שהחל להתגבש באותה עת. למשל, לובה אליאב, יוסי אמיתי, יהושע אריאלי, בנימין בית הלחמי, דן ביתן, יצחק בן אהרון, יעקב בסר, מנחם ברינקר, דורון גלזר, אסי דיין, דן ורוני דרין, ראול טייטלבאום, בני טמקין, א"ב יהושע, ירמיהו יובל, יאיר ינוב, רן כהן, אייל כפכפי, מאיר לם, ניבה לניר, גבריאל מוקד, עמוס עוז, מתי פלד, אברהם פרנק, מאיר פעיל, יאיר צבן, יורם קניוק, דוד שחם ואהרן שי.

בד בבד עם התפתחות האידאולוגיה היונית והניצית חל שינוי גם בסקלה הפוליטית הפנים מפלגתית והרב מפלגתית. מצד אחד ימינה: צמיחת תנועת גוש אמונים והתנועה למען א"י השלמה, הקמת מפלגת הליכוד ומאוחר יותר הקמת מפלגות התחיה, מולדת, צומת ו'כך'; ומצד אחר שמאלה: צמיחת האגף היוני במפא"י ומפ"ם שצידד באופציה הירדנית - התפיסה המדינית שחתרה לפתור את הבעיה הפלשתינית באמצעות פשרה טריטוריאלית עם ממלכת ירדן; בהתנגדות להתנחלויות בגדה וברצועת עזה; בהחזרת רוב השטחים תמורת שלום ובניהול משא ומתן גם עם אש"ף, אם יכיר ארגון זה בישראל וינטוש את הטרור ('נוסחת יריב-שם טוב').

ר"צה למרחקים ארוכים

אחרי המלחמה ולקראת הבחירות לכנסת השמינית הופיעו בשוליים השמאליים ביותר של המפה הפוליטית שתי תנועת שמאל יהודיות חדשות: 'ר"צ' בהנהגתה של אלוני ו'מוקד' בהנהגתו של מאיר פעיל.

העוּבּר הרעיוני שקדם להולדת ר"צ החל להתפתח כבר בסוף שנות השישים, בהשפעת מלחמת וייטנאם ומלחמת ההתשה, ולאחר שהתגלעו חילוקי דעות בין שולמית אלוני למפלגת האם שלה, המערך. אלוני (אדלר) נולדה ב-1929 בתל אביב, וכבר בהיותה תלמידה ב'בית חינוך לילדי עובדים', בפנימיית בן שמן (הוריה התגייסו לצבא הבריטי) ובסמינר בית הכרם בירושלים התבלטה כצעירה עצמאית, דעתנית, לוחמנית, שאפתנית ובעלת תחושה עמוקה של צדק חברתי. לדבריה, היא אהבה מאוד לקרוא ואת הדחף הראשון לתקן את העולם רכשה מהספרים הרבים שקראה בשקיקה, גם בשעת השיעורים בבית הספר, ומהמורים המעולים שלימדו אותה, בהם יזהר סמילנסקי ויצחק ויל. היא הצטרפה לפלמ"ח, שם שירתה כמדריכה של 'הכשרות מגויסות', והשתתפה תקופה קצרה בלחימה במלחמת העצמאות, שבה נהרגו רבים מחבריה ללימודים ולתנועת הנוער. חווית המלחמה היתה עבורה, כמו עבור רבים מבני דורה, חוויה מעצבת ותרמה להתגבשות השקפתה היונית.

שלא כרבים מחבריה לתנועת הנוער, היא פיתחה לעצמה, כבר בהיותה נערה צעירה, נקודת מבט ביקורתית על החברה. 'תמיד היתה לי איזו זווית נפרדת', סיפרה בשיחה עם עידית זרטל, 'משקיפה וגם מבקרת. בתקופה הזאת של השימוש במושגים כמו "אבק אדם" ו"חומר אנושי" כבר יצאתי בביקורת פומבית בכל פורום שיכולתי, כולל מכתבים לעיתונות ואחר כך מאמרים בעיתונות, שהתחלתי לפרסם די מוקדם [...] תמיד אמרתי את מה שחשבתי שחשוב שייאמר וייאמר ברור. אז בסדר, יש לי פה גדול'. הנטייה הזאת הובילה אותה ללימודי משפטים ב-1951 בבית הספר הגבוה למשפט וכלכלה ששכן בבית ספר 'שבח' בתל אביב. את הסטאז' עשתה ב-1956 בלשכה המשפטית של משרד הביטחון ובפרקליטות. בד בבד עם לימודי המשפטים לימדה אזרחות וסדרי שלטון ומשפט בבית הספר שבו למדה משפטים ובתיכון עירוני א'. שיעוריה נהפכו לשיחות עם תלמידים ברדיו בגלי צה"ל ואחר כך נערכו ופורסמו בספר 'האזרח ומדינתו' (מערכות, 1958).

בסוף שנות החמישים החלה אלוני את פעילותה הפוליטית במסגרת חוג הצעירים של מפא"י. היא נבחרה לכנסת השישית ברשימת המערך, וכבר בראשית דרכה הפרלמנטרית הצטיינה בהשקפת עולם פוליטית עצמאית וליברלית ובנכונות להביע בריש גלי את עמדותיה הלא פופולריות ולהילחם בעקשנות על צידקתה. בד בבד עם עבודתה כחברת כנסת הגישה אלוני בשנות השישים תוכנית רדיו שבועית בשם 'מחוץ לשעות הקבלה', שעסקה בשלטון המתנשא, המטרטר את האזרח הפשוט על כל שטות, ובכפייה הדתית. בשבועון 'לאשה' התפרסם טור קבוע שלה בשם 'שאלות ומשאלות', שבו ניסתה לפשט בעיות ולהסביר לקוראים את החוקים האזרחיים ואת זכויותיו של היחיד, בעיקר של האם העובדת, עקרת הבית והצרכנית (הקריירה שלה כוללת פעילות פרלמנטרית ואחרת ענפה בתחום ההסברה והחקיקה נגד ניצולן ודיכוין של נשים). אלוני גם הקימה את 'המועצה הישראלית לצרכנות' כדי לקדם צרכנות הוגנת בארץ. היא היתה הראשונה שסייעה לזוגות להינשא בטקס נישואים אזרחי ומן הראשונים והבודדים שהעזו להעלות על סדר היום הפוליטי בארץ את סוגיית 'מי הוא יהודי' ולהטיף לפגישות עם מנהיגים פלשתינים, ובכללם טרוריסטים.

העימותים של אלוני עם מפלגת האם שלה צמחו בעיקר על רקע נושא הכיבוש ושאלת עתיד השטחים, ההכרה בזכויות הפלשתינאים, מעמד הנשים והתערבות הדת בחיי החילונים. אלוני חשה כבר אז שלא בנוח במפלגתה, שהפגינה הססנות, שמרנות ושיקולים אלקטורליים לא אידיאולוגיים בתחומים אלה. לקראת בחירות 1969 ניצלה גולדה מאיר את ההזדמנות להדיח את אלוני, שהירבתה לבקר אותה, והציבה אותה ברגע האחרון במקום לא ריאלי ברשימת המועמדים לכנסת. 'הנקמה המתוקה' של אלוני לא איחרה לבוא. סמוך לבחירות לכנסת השמינית, שהתקיימו בדצמבר 1973, היא ייסדה את רשימת ר"צ, התנועה לזכויות האזרח והשלום, שזכתה בשלושה מנדטים. אלוני כיהנה כשרה ללא תיק בממשלת יצחק רבין הראשונה מיוני עד אוקטובר 1974, ופרשה בעקבות צירוף המפד"ל לקואליציה. בשתי מערכות הבחירות הבאות, 1977 ו-1981, ירד כוחה של ר"צ למנדט אחד, לאחר שרבים ממצביעיה עברו לד"ש ולשל"י. אך בבחירות 1984 לכנסת ה-11 הצליחה התנועה שוב וזכתה בשלושה מנדטים. בעקבות 'עריקתם' של חבר הכנסת יוסי שריד (המערך) וחבר הכנסת מרדכי וירשובסקי (ד"ש) לר"צ עלה כוחה בקדנציה זו לחמישה חברי כנסת, מספר ששמרה עליו גם בבחירות 1988.

ר"צ הניחה את הבסיס האידיאולוגי להשקפת העולם השמאלנית בקרב הציבור היהודי-ציוני בארץ ותרמה להתרחבותה ולהתמסדותה של התרבות הפוליטית של השמאל, שהגיעה לבשלות בשנות התשעים עם הולדת מרצ (מיזוג בין ר"צ, שינוי ומפ"ם בכנסת ה-13). שולמית אלוני הנהיגה את המפלגה ולאחר 'התפוטרותה' בטונים צורמים בראשית 1996 נטל את המושכות יוסי שריד, אשר גם הוא התחיל את דרכו הפוליטית כחבר כנסת במפלגת העבודה.

תנועת 'מוקד' נולדה כברית אלקטורלית לקראת הבחירות לכנסת השמינית בין המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י) לקבוצת 'תכלת-אדום', שפרשה ממפ"ם במחאה על מה שנתפס בעיני חבריה כנסיגה ממדיניות השלום. 'מצעה של מוקד דיבר על נסיגה מלאה מהשטחים, כינון מדינה פלסטינית בחלק מארץ ישראל המערבית בעקבות משא ומתן עם אש"ף וכינון שלום, צמצום ההשפעה והזכויות של ההון הפרטי, צמצום התלות הישראלית בארה"ב והשקעת רוב המשאבים הממלכתיים במלחמה בעוני ובסגירת הפערים החברתיים'. בבחירות לכנסת השמינית (1973) קיבלה 'מוקד' מנדט אחד, שבו החזיק מאיר פעיל. בבחירות להסתדרות שהתקיימו באותה שנה השיגה מוקד 1.72% מקולות הבוחרים ובראש סיעתה עמד יאיר צבן, לימים אחד מראשי מרצ.

בשנת 1976 התמזגה התנועה במפלגת שמאל חדשה, של"י (שלום למען ישראל). למיזוג היו שותפים עוד כמה גופי שמאל חוץ פרלמנטריים: 'המועצה הישראלית לשלום ישראלי-פלסטיני', שהוקמה ב-1975 במגמה לפעול להכרה הדדית בין מדינת ישראל לעם הערבי-הפלשתיני באמצעות 'נציגיו המוסמכים', היינו אש"ף (בשורותיה היו כ-300 חברים, שהבולטים בהם היו מתי פלד, נשיא המועצה, אורי אבנרי ויעקב ארנון); קבוצה יונית ממפלגת העבודה בהנהגת לובה אליאב; כמה 'פליטים' של 'הפנתרים השחורים'; קומץ משכילים ערבים; וחברי 'העולם הזה - כוח חדש'.

בבחירות 1977 קיבלה של"י שני מנדטים, וייצגו אותה בכנסת ליובה אליאב ומאיר פעיל. גם בבחירות להסתדרות, שהתקיימו באותה שנה, היא נחלה הצלחה מסוימת (1.11% מהקולות) ויאיר צבן ייצג אותה שוב. ב-1979 התפטר אליאב מן הכנסת ועזב את של"י בשל חילוקי דעות על הקו המדיני שלה, שהיה קיצוני מדי לטעמו, ובמקומו נכנס אורי אבנרי. ב-1980 התפטרו אבנרי ופעיל בעקבות הסכם רוטציה; החליפו אותם ואליד צאדק חאג' יחיא וסעדיה מרציאנו. בבחירות 1981 לא עברה של"י את אחוז החסימה והתפרקה אחרי הבחירות. מקצת מחבריה הצטרפו לר"צ; חברים אחרים, בראשות מוחמד מיערי ומתי פלד, הקימו את 'הרשימה המתקדמת לשלום', מפלגה ראשונה שבראשה עמדו ערבי ויהודי. בבחירות 1984 קיבלה הרשימה שני מנדטים וייצגו אותה בכנסת האחת עשרה מוחמד מיערי ומתי פלד. בבחירות 1988 קיבלה 'המתקדמת' מנדט אחד וייצג אותה מוחמד מיערי. המאמצים שנעשו לקראת שתי מערכות הבחירות האלה לפסול את הרשימה, בטענה שמצעה אנטי-ציוני, לא נשאו פרי.

בתנועות השמאל הרדיקלי – 'מוקד', 'של"י' ו'הרשימה המתקדמת לשלום' - התבלטו שלושה אישים שהיו מזוהים יותר מכל חבר אחר בהן עם המחנה הקטן הזה: מאיר פעיל, ליובה אליאב ומתי פלד.

מאיר, פעיל שלום

מאיר פילבסקי (פעיל) נולד ב-1926 בירושלים להורים מאנשי העלייה השלישית. אמו היתה חברה בגדוד העבודה. אביו, שתחילה עבד ברכבת ואחר כך במפעל המלח בסדום, נמנה עם הפועלים המשכילים שאיישו את הפלג הרדיקלי במפלגת 'פועלי ציון שמאל'. פעיל התחנך בגן הילדים הנודע של גברת סוקניק ובבית ספר תחכמוני בירושלים. בהיותו בן 11 עברה המשפחה לחולון (שנקראה אז 'קרית עבודה'). הוא למד ב'בית חינוך לילדי עובדים', עשה חיל בלימודיו ואף 'הוקפץ' כיתה. בגלל מצבה הכלכלי הרעוע של המשפחה, שלא יכלה לשלם את שכר הלימוד, הוא לא התקבל ללימודים באחת הגימנסיות העירוניות היוקרתיות של זרם העובדים. לעזרת אמו, שכיתתה את רגליה מבית ספר אחד למשנהו, נחלץ מנהל הגימנסיה הפרטית הריאלית 'בלפור', שהתרשם מהילד החרוץ והחכם ונעתר לבקשת האם לקבלו ללא תשלום שכר לימוד. הגימנסיה הבורגנית לא שברה או עיקמה את עמוד השדרה הציוני-סוציאליסטי של פעיל, בשל השפעתם החזקה של הבית ושל תנועת 'הנוער העובד' שבה היה חניך ואחר כך מדריך, והוא נשאר אידאליסט והומניסט כל חייו.

את הקריירה הצבאית שלו החל פעיל בגיל צעיר. כבר בהיותו נער גויס ל'הגנה' ובמאורעות 1939-1936 שירת בתפקידי אַתָת - העברת תשדורות באמצעות סימני מורס, דגלים ופנסים. לאחר סיום לימודי התיכון הצטרף לפלמ"ח יחד עם שישה מחבריו לתנועת הנוער, למחלקת רמת הכובש. הוא התקדם במהירות בסולם הפיקוד: ממפקד כיתה עד לסגן מפקד קורס מ"כים של הפלמ"ח (חיים בר לב היה מפקד הקורס).

כבר בראשית דרכו הצבאית אימץ פעיל סגנון פיקוד הומני ולא פורמלי, ודחה סממנים צבאיים של משמעת ברזל וגינוני כבוד. הסגנון הזה היה אמנם חלק בלתי נפרד מדפוסי ההתנהגות שאיפיינו את הפלמ"ח כולו, אך אצל פעיל זה היה מודגש במיוחד בשל רגישותו האנושית ואופיו הלבבי הצחקני. עם זאת, היתה בו דואליות שאיפיינה רבים מחברי מפ"ם וגם בהיותו בצבא החזיק בפנקס המפלגה. הוא היה קודם כול פטריוט ואיש צבא; ודאי שלא היה פציפיסט. כאשר נדרש להילחם בערבים, עשה זאת במלוא העוצמה, ולא אחת באכזריות. הדבר בא לידי ביטוי קיצוני לראשונה ב-1947, כאשר התמנה למפקד היחידה לפעולות מיוחדות בירושלים, מעין יחידת קומנדו זעירה שיועדה למשימות לחימה מחתרתיות נגד האצ"ל, הלח"י, הבריטים והערבים. בראשית דצמבר אותה שנה, שלושה ימים אחרי החלטת האו"ם על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, נודע לו שהערבים מתכננים הפגנה גדולה ואלימה שתצא משער שכם לעבר רח' ממילא במערב העיר. בלבם של תושבי השכונות היהודיות בעיר התעורר חשש כבד שההפגנה תתפתח לפוגרום נורא, ופיקוד ה'הגנה' הורה לתושבים שלא לצאת מבתיהם. פעיל, שחרד מהבאות, החליט על דעת עצמו, ללא פקודה מהממונים עליו, לעשות מעשה ולהקדים תרופה למכה. הוא צייד חמישה עשר מלוחמיו ברימוני רסס, פיצלם לשלוש חוליות וארב להמון הערבי המשולהב. כאשר יצאו הערבים המשולהבים מהעיר העתיקה השליכו הוא ולוחמיו את הרימונים לתוך ההמון הזה וגרמו להרג ולפציעה של רבים. האספסוף המבוהל נס על נפשו לתוך העיר העתיקה והצעדה האלימה אל מערב העיר נמנעה. עם סיום הפעולה דיווח עליה פעיל למפקדיו. הללו לא זו בלבד שלא נזפו בו או הענישו אותו על ביצוע פעולה ללא סמכות, אלא סיכמו אתו 'בתקיעת כף וקריצה' שהפעולה תיחשב לפעולה שנעשתה בהיתר. בריאיון שלי אתו טען פעיל שגם היום הוא סבור שהיה מקום לבצע פעולה זו, שמנעה להערכתו הרג של יהודים רבים. אך באותה נשימה הוא מכנה את המעשה 'טבח' ו'מעשה נבלה' והודה שהוא 'יושב לו על המצפון' עד עצם היום הזה.

ב-8 באפריל 1948 היה פעיל עד לטבח נוסף בערבים, הפעם כשותף פסיבי. הוא וחבר לפלמ"ח הצטרפו לכוחות האצ"ל והלח"י שיצאו לכבוש את הכפר דיר יאסין שבפאתי ירושלים. לדבריו, הצטרפותם לכוח נועדה 'לעמוד מקרוב על רמת הלחימה של לוחמי האצ"ל והלח"י' (הוא נוכח לדעת שהרמה ירודה). הקרב הזה, שבו טבחו לוחמי מחתרות 'הפורשים' עשרות מתושבי הכפר הערבי (עדיין קיימת מחלוקת על המספר המדויק), ובכללם נשים וילדים, נחשב עד היום לכתם המוסרי הגדול ביותר של מלחמת תש"ח ולאחד מסמלי הטרגדיה הפלשתינית. הידיעות על הטבח פשטו במהירות ברחבי היישוב הערבי וגרמו מנוסה המונית של פלשתינים מכפריהם. לדברי פעיל בריאיון עמו, הוא עצמו לא לקח חלק בהרג הזה וחש עצמו נפחד וחסר אונים לנוכח האמוק הרצחני שנתקפו בו הלוחמים היהודים. כאשר שככו היריות הורה לחברו, שהצטייד במצלמת 'לייקה' מבעוד מועד, לתעד את הזוועה. את הפילמים המפותחים (הוא נמנע מלהדפיס תמונות בשל החשש שהן ידלפו) שלח למפקדו דוד שאלתיאל, בצירוף דו"ח כתוב על מה שהתחולל. שאלתיאל שלח את הדו"ח ואת הפילמים לישראל גלילי, ומאז ועד היום איש לא ראה אותם איש. העדויות האלה נמצאות ככל הנראה בארכיון צה"ל, וגם מגלילי, שביקש כעבור שנים לעיין בהן, נמנע הדבר על ידי רשויות צה"ל.

שני מעשי הטבח האלה ייסרו את פעיל שנים רבות, וככל הנראה תרמו תרומה מכרעת לעיצוב השקפת עולמו הפוליטית בשאלת הסכסוך הישראלי-ערבי.

בשלב מאוחר יותר של המלחמה התמנה פעיל לסגנו של עוזי נרקיס, מפקד הגדוד השביעי של הפלמ"ח, שאתו לחם בקרב עירק סואידן. אחר כך פיקד על קורס המ"כים של הפלמ"ח והיה קצין אג"ם של חטיבת הנגב שכבשה את באר שבע ופילסה את דרכה במהירות במדבר עד אילת.

כאשר עמד לפשוט את מדיו ולהתחיל בלימודי פיזיקה באוניברסיטה העברית, קרא לו יצחק רבין וביקש אותו ליטול את הפיקוד על מבצע סימון נתיב הכביש החדש מבאר שבע לאילת. פעיל, חובב שטח והרפתקאות מושבע, נענה מיד. המבצע ארך חמישה חודשים והשאיר את פעיל בצבא הקבע. קידומו בצבא התנהל בעצלתיים, כמו של רבים מאנשי מפ"ם שקידומם עוכב מן הסתם בשל היריבות בין מפלגתם למפא"י, שיצרה מערכת של חשדנות ונקמנות סמויה. לאחר תקופה קצרה, שבה השתתף בפעולות התגמול, שאותן לא אהב (מהר מאוד הוא הגיע למסקנה שמעגל הקסמים של נקמות אלימות אינו מוביל לשום מקום), הוא שובץ בעיקר בתפקידי מטה והדרכה, למעט תקופה קצרה שבה פיקד על גדוד 51 של גולני, שלחם במבצע קדש.

בראשית שנות החמישים הצטרף פעיל לקורס צבאי אשר שינה את חייו. צה"ל יזם, בפעם הראשונה וגם האחרונה, קורס להיסטוריה צבאית שעליו פיקד ישראל בר, איש מורכב, בעל חשיבה מקורית וידע עצום, אשר לימים נתפס בריגול. בר הרביץ בחניכיו תיאוריה צבאית והטיל עליהם לנתח קרבות שונים במלחמת העצמאות. פעיל נשבה בקסמי ההיסטוריה הצבאית, שהיתה לימים הציר המרכזי בחייו האישיים והמקצועיים. בגלל דשדוש הקריירה הפיקודית של פעיל איבד אולי צה"ל מצביא חשוב, אבל במקום זאת הוא זכה באסטרטג מקורי ומורה הלכה צבאית בחסד. חבריו לפלמ"ח, יצחק רבין, חיים בר לב ועוזי נרקיס, אהבו את המקוריות שלו, את האומץ שלו לומר גם דברים שאינם מקובלים ואת הידענות שלו, ונעזרו בו פעמים רבות בתחום התכנון.

פעיל היה שותף - באגף המבצעים במטכ"ל ובמחלקת ההדרכה של צה"ל - לשינוי אסטרטגיית הביטחון של צה"ל מצבא הגנתי, המבוסס על חיל רגלים, לצבא יוזם המבוסס על חיל השריון וחיל האוויר - תורה שעמדה ביסוד ההצלחות המזהירות של צה"ל במבצע קדש ובמלחמת ששת הימים. הוא תרם רבות לרפורמה בתוכניות להכשרת מפקדים בחילות השונים וכתב כמה ספרי יסוד העוסקים בתורת הקרב הצה"לית ובמושכלות הפיקוד.

לאחר תקופה קצרה כמדריך בפו"ם וכראש מחלקת תורת הלחימה של צה"ל התמנה פעיל ב-1963 למפקד בה"ד 1, ולאחר שנתיים בתפקיד זה יצא ללמוד היסטוריה באוניברסיטת תל אביב, ומיד התבלט כאחד התלמידים המבריקים במחזורו. אחרי מלחמת ששת הימים, שבה לחם כעוזרו של האלוף ישראל טל, היה בין הבודדים שלא הסתנוורו מהניצחון אלא סברו שזוהי שעת כושר ליוזמת שלום. מיד בשוך הקרבות ביקש להיפגש בדחיפות עם מפקדו משכבר הימים יגאל אלון, שהיה שר העבודה וסגן ראש הממשלה, ואמר לו (להלן עיקרי הדברים שאמר לי בריאיון עמו): המלחמה היתה מוצדקת. היינו צריכים לצאת ולהגן על עצמנו. רוב השטחים שזכינו לכבוש הובטחו למשה רבנו, אבל אל לנו להשאיר אותם בחזקתנו אלא עלינו להציע למדינות ערב את החזרתם תמורת חתימה על הסכם שלום כולל. עוד הזהיר את אלון כי החזקת השטחים מסוכנת לנו, משום ש-800,000 הפלשתינאים שסופחו למדינה עם הגדה המערבית ועם רצועת עזה יעוררו אי-שקט וישפיעו בשנאתם על ערביי ישראל, שזה לא מכבר החלו להשתלב כאזרחים במדינה. אף על פי שיגאל אלון ראה בפעיל אדם תימהוני, אנחנו יודעים שממשלת ישראל פנתה בהצעה כזאת למדינות ערב (אינני יודע מה היתה עמדת אלון בממשלה בסוגיה זו) והתגובה הערבית היתה כזכור שלושת הלאווים של ועידת חרטום.

פעיל סומן בשלב זה כ'שמאלן', אבל שלא כמו אנשי שמאל אחרים, אורי אבנרי למשל, שקוממו עליהם את הממסד, הוא נתפס כאדם חביב שחשוב להקשיב לו, מעין 'פרקליטו של השטן'. הסיבה לכך היתה לא רק בהיותו מה שנהוג לכנות 'מלח הארץ' - 'מאירק'ה' הפלמ"חניק לשעבר, בשר מבשרה של האליטה הישראלית - אלא גם בשל הכריזמה האינטלקטואלית והידע העצום שלו, ובשל עמדותיו הלא דוגמתיות (הוא מעולם לא התחנף לערבים וביקר קשות את מדיניות מנהיגיהם) כושר הביטוי המעולה שלו ובעיקר קסמו האישי הכובש. פעיל גילם את דמות הצבר השובב והעוקצני בהופעתו החיצונית, בשפתו הדוגרית המתובלת בהומור פלמ"חאי, בחברמניות הבלתי אמצעית, בביטחון העצמי המוחצן ובאהבת הנוסטלגיה (פעיל הוא מספר סיפורים מלידה). תכונות אלה סייעו לו כל ימיו להשמיע עמדות לא מקובלות מבלי להיחשב ל'אויב העם'. ביטוי ליחס הסלחני והאוהד כלפיו אפשר לראות באישור שנתן לו ב-1971 משרד הביטחון להרצות את משנתו המדינית באוניברסיטאות אמריקניות כ'קולונל ללא מדים' (הזמין אותו גוף אמריקני בשם American Professors for Peace in the Middle East). המאזינים, כך סיפר לי, הופתעו לגלות קולונל שאיננו לאומני, איננו אקטיביסט, איננו מרובע ובעל דעות ליברליות.

עם שובו ארצה פרש מצה"ל ונפנה להשלים את לימודי הדוקטורט. את התואר קיבל ב-1974. בד בבד החל לפרסם מאמרים בעיתונות ובכתבי עת (בעיקר ב'דבר', 'מעריב' ו'עמדה'), שבהם הרצה את דעותיו היוניות החריגות נגד ההתנחלויות וסיפוח הגדה ובעד משא ומתן עם מדינות ערב ועם הפלשתינאים. עד מהרה הפך למרואיין מבוקש ברדיו ובטלוויזיה ולאחת הדמויות המוכרות והססגוניות של השמאל הציוני החדש. המחקר המדעי אמנם קסם לו, אך הממסד האקדמי לא פרש לו שטיח אדום - תופעה שכיחה ומוכרת באקדמיה הישראלית ביחס לתלמידים מצטיינים, בעיקר נון-קונפורמיסטים. אפשר שגם השיוך הפוליטי שלו סיכל את התקבלותו. בתוך זמן קצר מצא עצמו בפוליטיקה. הוא נמנה עם מייסדי 'תכלת-אדום' - יוצאי מפ"ם שחברו לקבוצה קטנה של מרצים וסטודנטים מהאוניברסיטה העברית בירושלים ומאוניברסיטת תל אביב (הקבוצה, שבין פעיליה היו רן כהן ובני טמקין, דגלה בנסיגה מלאה מהשטחים ובצמצום פערים חברתיים). ב-1973 עמד בראש רשימת 'מוקד' בכנסת השמינית. אחר כך היה בין מקימי של"י ונבחר במקום השני ברשימתה לכנסת התשיעית. בבחירות לכנסת ה-11 תמך ברשימה המתקדמת לשלום אך לא נמנה עם ראשיה. לאחר התפרקותה שב למפ"ם וב-1992 התמודד, ללא הצלחה, על כהונת השר מטעמה. בד בבד עם פעילותו הפוליטית הוסיף לעסוק במחקר היסטורי צבאי.

צדיק תמים

הטראומה של מלחמת יום הכיפורים, שסדקה את הביטחון העצמי של הישראלים, סללה את הדרך לראשיתו של שינוי קונצפציה ביחס לבעיה הפלשתינית בקרב אנשי הזרם המרכזי של תנועת העבודה. ראשון המתפכחים היה לובה אליאב, אשר בראשית שנות השבעים נחשב לאדם עתיר זכויות והיה אהוב ומקובל אז על חוגים רחבים במפלגת העבודה ובציבור.

אליאב נולד במוסקבה ב-1921, עלה עם הוריו ב-1924 וגדל בתל אביב. הוא שירת ב'הגנה' (1939-1936), לחם במלחמת העולם השנייה בשורות הצבא הבריטי (1945-1941), והיה שותף במבצעי ההעפלה לפני קום המדינה. לאחר מלחמת העצמאות, שבה שירת כקצין בחיל הים, השתחרר בדרגת סגן אלוף והתמנה לעוזרו של לוי אשכול במחלקה להתיישבות (1953-1949). מאז נודע כפעיל מרכזי ביישוב הארץ ובעיקר כאחד היזמים להקמת חבל לכיש (1957-1955) והעיר ערד (1962-1960). ב-1965, לאחר פעילות ציבורית ענפה, ובכלל זה שליחויות בשירות הדיפלומטי, התמנה אליאב לחבר כנסת מטעם מפא"י. הוא כיהן כסגן שר המסחר והתעשייה (1967-1966) וכסגן שר הקליטה (1969-1968), וב-1970 נבחר למזכ"ל המפלגה.

בשיא הקריירה הפוליטית שלו החל אליאב לעבור מטמורפוזה פוליטית, שדחקה אותו בסופו של דבר אל מחוץ לביתו הפוליטי. בסוף 1967 התייצב אליאב, אז סגן השר לפיתוח אזורי, בלשכת ראש הממשלה לוי אשכול והודיע לו על רצונו להתפטר כדי לסייר בשטחים, ולעמוד מקרוב על בעיית הפליטים הפלשתינאים. זה היה צעד חריג ואמיץ שהתקבל באותה עת בתדהמה. לאחר חצי שנה של סיורים במחנות הפליטים ופגישות עם מנהיגים פלשתינאים ברצועת עזה ובגדה המערבית, פירסם אליאב (בנובמבר 1968) סדרה בת שלושה מאמרים ב'דבר', שסיכמה את רשמיו. כעבור שנה קובצו הדברים בחוברת, שמאמריה תורגמו לרוסית (שודרו בשעה הרוסית של 'קול ישראל'), לערבית (פורסמו ב'אל ענבא') ולאנגלית (בהוצאה לאור של הג'רוזלם פוסט').

במאמריו ניסה אליאב להבין את המחיר ששילמו הפלשתינאים בשל הגשמת הציונות, והיה אחד הפוליטיקאים הראשונים בישראל, ודאי בתנועת העבודה, שהכירו בקיומו של עם פלשתיני ובהכרח להעניק לו בעתיד אפשרות להגדרה עצמית. באותם ימים לא העז אליאב לדבר על 'מדינה פלשתינית', וראה את הפתרון ביצירת מדינה אחת המאחדת בין ערביי הגדה לערביי ירדן - פתרון שאימצו מאוחר יותר בכירים אחרים במפלגת העבודה. בספרו כתב:

הגשמת חלום הציונות הביאה לידי סכסוך מר ואיום בינינו ובין הערבים, בינינו ובין ערביי ארץ ישראל במיוחד. הגשמת הציונות היתה כרוכה בדם ואש, עלתה לנו ולערבים בהרס ובקורבנות בלתי פוסקים. [...] אולי היה זה פרדוכס אירוני של הגורל וההיסטוריה, שהציונות היא שתרמה ליצירתו של גרעין העם הפלשתיני; אך יש לראות את העם הפלשתיני כראות עובדה בהתהוותה. אנשים רבים בתוכנו אינם רוצים להכיר בעובדה זו. הם טוענים כי אין ולא היה עם פלשתיני. אלה הקרויים 'פלשתינים' אינם אלא חלק מאומה ערבית שזכתה להקים למעלה מתריסר מדינות ריבוניות במזרח התיכון ובצפון אפריקה. אבל אלה הטוענים כן צריכים להכיר בכך, שאם יש 'עם אלג'ירי' או 'עם טוניסי' או 'עם עיראקי' - יכול להיות גם 'עם פלשתיני'. [...] כאשר ייכונו תנאי שלום עלינו להביא בחשבון גם אפשרות איחוד מחדש של שני חלקי העם הפלשתיני ומתן הגדרה עצמית להם עצמם.

עם הזמן התחדדה והתגבשה אצל אליאב השקפת העולם היונית. רבים במפלגה הסתייגו מעמדותיו אך הדבר לא גרע מהפופולריות שלו וכאמור ב-1970 הוא נבחר ליורשה של גולדה מאיר, כמזכ"ל המפלגה (היא נבחרה לראשות הממשלה במקום אשכול שנפטר) וסומן על ידי חברי המפלגה הבכירים כאחד המועמדים המרכזיים להחליפה בתפקיד ראש הממשלה בבוא העת. אולם ברגע שגילתה גולדה מאיר, שהיתה ניצית בעמדותיה המדיניות, את עמדותיו היוניות של אליאב היא התנתקה ממנו ובודדה אותו במפלגה.

דחיקתו לפינה והתרחקותו האידיאולוגית מהזרם המרכזי במפלגה הובילו להתפטרותו ב-1971. הוא לקח פסק זמן ללימודים באוניברסיטה, ובמאי 1972 יצא לאור ספרו 'ארץ הצבי'. בספר הזה ניסה אליאב להציג משנה מדינית וחברתית חדשה. הוא הזהיר מפני המלחמה האכזרית הצפויה לישראל עם הפלשתינאים, בין השאר משום שהדחיקה את נוכחותם ואת תחושת העוול והשנאה המפעפעת בהם. וכך כתב:

מי שמבטל ומזלזל באלפי הלוחמים הערבים הפלשתינאים אשר קמו להורגנו וקורא להם 'כנופיות', 'ערב רב', 'ערבושים', עושה קודם כל עוול משווע לחיילי צה"ל ולזרועות הבטחון [...] זוהי מלחמה אכזרית באנשים אכזריים, מרי נפש, הבטוחים כי הם לוחמים לעניין צודק ואינם חסרי כלל ועיקר אומץ לב ותושיה, שכן כדי לצאת מבסיסים מחוץ לגבולות ישראל, לחדור לתוכה דרך מערך צפוף של מעוזים, גדרות, שדות מוקשים ומכשירים אלקטרוניים ולאחר מכן לחיות במערות וערוצים, נרדפים ללא רחם וללא הרף על ידי צה"ל וזרועות הביטחון האחרות - דרוש אומץ לב לא מועט.

ב-1972 הקים אליאב חוג לליבון רעיוני, שהתקבצו בו אנשי אקדמיה ופעילים במפלגת העבודה, בהם א"ב יהושע, יגאל עילם, דן יעקובסון, יוחנן פרס, יורם פרי, דוד שחם וצבי כסה. ב-1975, לאחר שנכשל בניסיונו להיבחר לראשות המפלגה (הוא הודיע על כוונתו, ולאחר שזו התקבלה באדישות גנז אותה), פרש אליאב ממפלגת העבודה. הוא נשאר בכנסת והקים בתוכה את סיעת 'יעד' – מיזוג על הנייר בין ר"צ, אליאב, חברי החוג לליבון שפרשו ממפלגת העבודה, חברים משינוי וכמה אישים בלתי מפלגתיים, שהבולט בהם היה מתי פלד. כשנה לאחר הקמת 'יעד' חל בה פילוג, על רקע ההכרה בתנועה הלאומית הפלשתינית. אנשי ר"צ הקימו מחדש את מפלגתם ואליאב הקים עם מרשה פרידמן סיעה חדשה בשם 'הסוציאליסטים העצמאיים', שהצטרפה כעבור שנה למקימי מחנה של"י.

ב-1975 הצטרף אליאב ל'מועצה הישראלית לשלום ישראלי פלסטיני', שהקימו אורי אבנרי, יוסי אמיתי, עמוס קינן ויעקב ארנון בסוף 1975. המועצה פירסמה מנשר יסוד שחתמו עליו מאה אנשי שם. לנשיא המועצה נבחר אליהו אלישר, חבר הכנסות הראשונה והשנייה מטעם הרשימה הספרדית ומראשוני הלוחמים נגד קיפוח עדתי, וליושב ראש הוועד הפועל שלה נבחר מתי פלד. בשורות המועצה נמנו בסופו של דבר כשלוש מאות חברים. בכירי המועצה, ובכללם ליובה אליאב, החלו במגעים חשאיים ראשונים עם כמה מראשי אש"ף, מקצתם בתיווכו של חסן מלך מרוקו, לאחר שסעיד חמאמי, נציג הארגון, הודיע שאש"ף מוכן לקיים מגעים חשאיים עם גוף ישראלי. המפגשים החשאיים של חברי המועצה עם אנשי אש"ף נחשפו לראשונה לציבור הרחב כאשר כינסה המועצה מסיבת עיתונאים בבית סוקולוב והציגה מסמך שהיו חתומים עליו אזרח ישראלי יהודי (מתי פלד) ופלשתינאי חבר אש"ף, ששמו נשאר עלום. לימים התברר שמדובר בעיסאם סירטאווי, ששילם בחייו על מפגשיו עם הישראלים. חשיפת המפגשים עוררה תגובות חריפות בציבור ובכנסת. חשוב להדגיש כי מפגשים כאלה הוגדרו באותה תקופה כהפרתו של חוק 'מגע עם סוכן זר'. אך זו היתה הגדרה 'אפורה' והרשויות נזהרו מלהעמיד לדין את האישים המעטים שנפגשו בגלוי עם נציגים פלשתינים. אחת הסיבות היתה מעמדם בחברה הישראלית, שכן הם היו אנשים בעלי זכויות, למשל האלוף במילואים מתי פלד ואלוף משנה במילואים מאיר פעיל. גם מבחינה מדינית ופוליטית נחשבו המפגשים עם אישים המזוהים עם אש"ף לסטייה חמורה, במיוחד לאחר שראש הממשלה יצחק רבין הודיע בכנסת ב-3 ביוני 1974 כי 'ממשלת ישראל לא תנהל משא ומתן עם ארגוני טרור שמטרתם היא הריסת מדינת ישראל'.

ב-10 בנובמבר 1976 התקיים בכנסת דיון ארוך ומאלף על 'מגעים בין אזרחים ישראלים לבין נציגי ארגוני החבלה בחוץ לארץ', בעקבות הצעה לסדר היום שהגיש חבר הכנסת אמנון לין (ליכוד) לאחר שנודע על השיחות שקיימו לובה אליאב, מתי פלד, מאיר פעיל ואורי אבנרי עם אישים פלשתינים. רוב הדוברים דיברו בגנות המפגשים - במידה זו או אחרת של תקיפות - והיו שביקשו למצות את הדין עם העוברים על האיסור המפורש בחוק. עם המסנגרים בדיון נמנו תופיק טובי (הרשימה הקומוניסטית החדשה), יוסי שריד (המערך), שולמית אלוני (התנועה לזכויות האזרח), ולובה אליאב, (יעד) שנחשב בדיון זה גם ל'נאשם'. טובי הגיב כצפוי והגדיר את המפגשים כ'שיחות עם נציג העם הפלשתיני'. יוסי שריד, מי שהיה הסמן היוני במפלגת העבודה לפני פרישתו לר"צ, ניהל כהרגלו פינג-פונג של עקיצות עם דוברי הימין. שריד הסכים אמנם ש'הארגונים הללו הם ארגונים של מרצחים', אבל טען שכדי 'לבדוק ולברר סיכויים להסכם' ו'לנסות ולשים קץ לשפיכות הדמים, ולחסוך בקרבנות נוספים' צריך לשבת גם עם 'הידיים ששפכו דם'. 'כמעט אין איש בינינו אשר ימליץ היום לממשלה על הכרה רשמית באש"ף', סייג את דבריו, והוסיף, 'אולם תהיה זו איוולת פוליטית ממדרגה ראשונה אם נדרבן את הממשלה לבלום את המגעים הבלתי רשמיים האלה של אנשים פרטיים, יהיה ערך המגעים אשר יהיה'. הרביעי מבין המסנגרים, ומי שבלט בדבריו מבחינת אורך הנאום ותוכנו בהשוואה לכל הדוברים האחרים, היה לובה אליאב. בנאום נרגש ועם זאת סדור ומגובש בטיעוניו, הוא הציג את האני מאמין הפוליטי החדש שלו. להלן קטעים מנאום זה:

רבותי, חברי הכנסת, אנחנו דנים היום בדיני נפשות. לדעתי, דיני נפשות של בני אדם, דיני נפשות של הציונות, היהדות והאנושות. אני רוצה לומר משהו על בני דורי, מפני שמגיש ההצעה לסדר היום, שבגללו אנו כאן ניצבים ומדברים, הוא בן דורי. אנו בני דור מלחמת תש"ח. לימדו אותנו - אני מדבר על הנוער שגדל בארץ ישראל - את החובה 'הקם להורגך השכם להורגו'. ואנו נפגשנו בשדה הקרב עם הערבים הפלשתינאים - אני מדבר על הדור שלנו - ממאורעות תרצ"ו, ועד היום, זה ארבעים שנה. אינני אומר את זאת בגאווה, אינני אומר את זאת בהתהללות, אבל זאת עובדה. [...] התפקיד שלנו הוא לנסות ולדבר עם אויבינו, בזמן הקרב - ויש לנו קרב עם הערבים הפלשתינאים - כשם שהיה זה התפקיד של הורינו, כלומר הדור שחינך אותנו בתוך הקרב. היו קרבות של 1920, 1921, 1929 ו-1936. וכאשר היינו בקרב, ניסו לבא במגע עם מה שקוראים 'סוכנים זרים', עם גדולי אויבינו. [...] אנו רוצים לרדוף שלום לפי מסורת ישראל, ומסורת ישראל אומרת: אם יושב אדם במקום ושותק איך הוא רודף שלום? אלא ייצא ממקומו ויחזור בעולם וירדוף שלום, שנאמר: בקש שלום ורדפהו. עם מי אנו נפגשים? - אנו נפגשים עם ערבים פלשתינאים מגדולי אויבינו. אבל רק אתם נעשה או לא נעשה שלום. הם ההפכים שלנו. בוודאי זו לא חכמה להיפגש עם ערבים שאינם ההפכים שלנו. [...] רבותי, חברי הכנסת, אני משוכנע שיבוא יום, והוא לא רחוק, וממשלת ישראל - לא אני - על דעת רוב הכנסת תגיע למסקנה שהכרחי, בתנאי של הכרה הדדית מוקדמת - והתנאי הזה קוים בשיחות האלה - לקיים שיחות עם הפלשתינאים. רבותי חברי הכנסת, יש עם מי לדבר ויש על מה לדבר.

היום דברים אלה של אליאב נשמעים כמעט טריוויאליים. אך באותה תקופה זה היה נאום חריג שבחריגים והצריך אומץ לב ויושר אינטלקטואלי יוצא דופן, במיוחד על רקע פיגועי הטרור הרבים והאכזריים של שנות השבעים ובהם רצח הספורטאים הישראלים במינכן וחטיפת המטוס לאנטבה. אינדיקציה לחריגות דבריו של אליאב ולאומץ שהם הצריכו אפשר למצוא בקריאות הביניים הרבות והבוטות של חבר הכנסת יצחק מודעי שליוו את נאומו של אליאב. בין השאר אמר מודעי: 'מי שלח אותך', 'מה אתה מספר היסטוריה? מי שמך?', 'מי אתה בכלל שאתה מדבר?', 'אתה מדבר עם טרוריסטים', 'תתבייש לך'.

ב-1976 נמנה אליאב עם מקימי של"י וב- 1979 פרש ממנה ומהכנסת. לקראת הבחירות לכנסת ה-11 הקים רשימה אישית בשם 'לובה אליאב לכנסת' שלא עברה את אחוז החסימה. ב-1986 שב למפלגת העבודה וב-1988 נבחר מטעמה לכנסת ה-12. באותה שנה זכה בפרס ישראל על תרומה לחברה ולמדינה, שאותת על סיום דרכו הפוליטית.

קצין וג'נטלמן

הביוגרפיה של מתי פלד, כמו זו של מאיר פעיל ולובה אליאב, משקפת את תהליך התנתקותו של האגף השמאלי של האליטה הוותיקה ממפלגת האם ויצירת מחנה שמאל חדש רדיקלי. מתי פלד (איפלנד) נולד בחיפה ב-1923, ובגיל צעיר עברה המשפחה לירושלים. הוא למד בבית ספר תחכמוני ובגימנסיה בית הכרם והיה חבר בתנועת המחנות העולים - מסלול סוציאליזציה צברי קלאסי לבני דורו. בהיותו תלמיד בתיכון התגייס לקורס מ"כים ב'הגנה' ובתום לימודיו יצא להכשרה מטעם התנועה בקיבוץ אילת השחר. ב-1942 התגייס לפלמ"ח (פלוגה ד') ושם שירת תחת פיקודו של יצחק רבין, שאתו קשר קשרי ידידות מאריכי שנים.

ב-1946 יצא עם אשתו ללימודי משפטים בלונדון, אך נאלץ לקטוע את לימודיו עם פרוץ מלחמת העצמאות. הוא שב ארצה, נרשם ללימודים באוניברסיטה העברית, הצטרף לכוחות ה'הגנה' בירושלים וליווה שיירות בדרך אל העיר. פלד פיקד על המושבה הנצורה הר-טוב, וכשהוחלט לפנותה נשלח דרומה לפקד על פלוגה בגדוד 51 של חטיבת גבעתי. הוא נלחם בגבורה בנגב הנצור ונפצע באחד הקרבות. אחרי המלחמה החליט להישאר בצבא-קבע ונשלח לקורס מג"דים. ב-1952 נסע שוב ללונדון, הפעם לבית הספר לפיקוד ומטה 'קימברלי' (רבין למד שם שנה לפניו). בזמן מבצע קדש שהה בארצות הברית, וכשחזר ארצה מונה למפקד מרחב שלמה ואחר כך למפקד רצועת עזה. לתפקידו כמושל עזה היתה השפעה מכרעת על חייו בעתיד. לאורי אבנרי סיפר: 'פתאום הרגשתי שקורה כאן משהו אבסורדי: אני, בחור בן 32, שולט בחייהם של רבע מיליון בני אדם, שאינני מבין את שפתם ואין לי מושג על חייהם ועולמם'.

ב-1960 קיבל פלד חופשה מהצבא כדי ללמוד ערבית ותולדות האסלאם וכעבור שנתיים קיבל תואר ראשון בשני תחומים אלה וחזר לצה"ל. ב-1963 שימש עוזר לענייני חימוש של שר הביטחון שמעון פרס, וכאשר התמנה רבין לרמטכ"ל הופקד פלד על אגף האפסנאות והועלה לדרגת אלוף. ערב מלחמת ששת הימים נמנה פלד עם קבוצת האלופים (עזר וייצמן, אריאל שרון ואברהם יפה) שדרשו מראש הממשלה לוי אשכול לפתוח במלחמה, מקרה הידוע בכינויו 'הפוטש'.

הקו האקטיביסטי שנקט לפני המלחמה ב-1967 לא העיד שהיה בעל עמדות ימניות, שכן בתום המלחמה, בטרם שקע אבק הקרבות, קרא להחזיר לפלשתינאים את הגדה המערבית. בשלהי 1968 השתחרר מצה"ל ויצא ללימודי דוקטורט באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס. בתקופת לימודיו שלח מעת לעת מאמרים שעוררו תשומת לב רבה בשל העמדות הלא שגרתיות שביטא בהם, למשל, הקריאה לסגת מאזור תעלת סואץ. ב-1971, לאחר שסיים את הדוקטורט, בנושא יצירותיו של הסופר המצרי נג'יב מחפוז, שב ארצה והצטרף לסגל החוג לערבית באוניברסיטת תל אביב. בד בבד עם עבודתו האקדמית החל מפרסם מאמרים ב'מעריב' שבהם הביע לראשונה בפומבי את עמדותיו היוניות בנושא הסכסוך היהודי-ערבי. את דעותיו הפוליטיות השמיע גם בתוכניות רדיו וטלוויזיה שבהן היה אורח מבוקש בזכות יוקרתו ולשונו הרהוטה.

מלחמת יום הכיפורים חידדה את השקפת עולמו היונית של פלד. אחרי המלחמה הוא השתתף בהפגנה שקראה להתפטרותם של גולדה מאיר ושל משה דיין וחבר להתארגנות אופוזיציונית פנים מפלגתית בראשותו של יגאל אלון, שכונתה 'בכל זאת מערך'. אך בתוך זמן קצר התאכזב והצטרף ל'מוקד'. אחר כך היה ממקימי של"י ואחרי התפרקותה הקים יחד עם אורי אבנרי ויעקב ארנון את קבוצת 'אלטרנטיבה', שהיתה הרכיב היהודי ב'רשימה המתקדמת לשלום'. ב-1992, לאחר שהתפרקה 'הרשימה', שלא עברה את אחוז החסימה, ולאחר חתימת הסכמי אוסלו, שסימלה את ניצחון השמאל, ירד פלד מן הבמה הפוליטית.

מתי פלד האמין שישראל חייבת לשנות את צביונה למדינה דמוקרטית לא ציונית, שבה יהיה לתושביה הערבים שוויון זכויות מלא, וכן האמין בהקמת מדינה פלשתינאית. עמדות אלו, שאותן נקט כמעט לכל אורך הקריירה הפוליטית שלו, נחשבו לסטייה חמורה מהקונצנזוס הציוני והוא סומן על ידי רבים מחבריו כציפור מוזרה, קיצוני, ואף בוגד ומשתמד. עם זאת, כיוון שהיה אלוף לשעבר ואיש אקדמיה בכיר היה לעמדותיו משקל בתהליך הלגיטימציה שקיבלה השקפת העולם היונית בהדרגה. לאחר מותו ב-1995 כתב העיתונאי טדי פרויס ב'דבר': 'מתי לא היה חלוץ הנושאים והנותנים עם אש"ף. הבכורה שמורה לאורי אבנרי. אבל היותו "גנרל" העניקה למשלחת הבוגדנית צבע ומשקל נוספים'. גם אבישי מרגלית ציין ברשימתו ב'מעריב' ש'מתי פלד לא היה הראשון שדיבר על מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל. אך העוצמה המוסרית של מתי פלד, יותר מכל דבר אחר, היא שהעלתה בצורה משמעותית את הענין הפלסטיני בקרב העילית הישראלית כשאלה הדורשת תשובה פוליטית'.

אלוף המזרחנים. פלד לא היה האלוף היחיד שנתן לגיטימציה ביטחוניסטית למחנה החדש של השמאל. גם האלוף יהושפט הרכבי ('פטי'), תרם ללגיטימציה זו, וגם הוא, כמו פלד, היה מזרחן בהשכלתו. הרכבי נולד בחיפה ב-1921. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה התגייס לשירות הצבא הבריטי, ואחר כך ל'הגנה' ולצה"ל. הוא לחם במלחמת העצמאות ואחריה החל לטפס בסולם הדרגות. הרכבי עסק בנושאי שלום ואסטרטגיה מדינית כבר בהיותו קצין צעיר בצה"ל, והיה חבר המשלחת הישראלית למו"מ על הסכמי שביתת הנשק ברודוס ב-1949. אחר כך השתתף בניהול השיחות עם המלך עבדאללה. ב-1955 הועלה לדרגת אלוף והתמנה לראש אמ"ן. מסלול הקידום המבטיח שלו נקטע כעבור ארבע שנים בעקבות 'ליל הברווזים', שידור גיוס מוטעה אשר בעקבותיו נאלץ לפרוש בטרם עת מצה"ל. הוא מונה למשנה למנכ"ל משרד ראש הממשלה, וב-1964 היה הממונה על המחקרים האסטרטגיים במשרד הביטחון. לאחר שסיים את לימודי הדוקטורט באוניברסיטה העברית, התמחה בחקר הסכסוך הישראלי-ערבי ונהיה פרופסור באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת הרווארד האמריקנית. לאחר מלחמת ששת הימים יצא לאור ספרו 'עמדת הערבים בסכסוך ישראל-ערב', שהיכה גלים.

בשנות השישים היו עמדותיו של הרכבי בסוגיית הסכסוך הישראלי-ערבי ניציות, בדומה לרוב המכריע של האינטליגנציה הישראלית, ולא בכדי הוא הוזמן להיות אחד מאורחי הכבוד בכנס היסוד של 'התנועה למען ארץ ישראל השלמה'. הרכבי הוא שתירגם לעברית את 'האמנה הפלשתינית' הידועה לשמצה, שביטאה את העמדה הלוחמנית הבלתי מתפשרת של הפלשתינאים ואת שנאתם ליהודים, תרגום שעורר הדים רבים. אולם עם הזמן פנה הרכבי שמאלה והיה לאחד ממורי הדרך של 'להקת היונים'. הוא היה למעשה בין הראשונים מבני דורו שהבין שלֵב הסכסוך הישראלי-ערבי הוא הבעיה הפלשתינית והתכחשותם של הישראלים לקיומה של בעיה זו, שהוחרפה בעקבות מלחמת ששת הימים, תמיט עליהם בבוא העת אסון. באותה תקופה פירסם מאמרים רבים בכתבי עת מדעיים ועיוניים ובעיתונות היומית כאחד. בנובמבר 1969 כתב ב'מעריב':

שאלה שמתווכחים עליה בלהט רב היא: האם הפלסטינים הם עם או לא? [...] תחושת הזיקה ההדדית של איזו קבוצה היא הקובעת אם היא עם או לא, ואם הפלסטינים מגדירים עצמם כעם פלסטיני יחשבו ככזה. דומה שיש שחצנות בעמדה של ישראלים המחשיבה יתר על המידה את 'ההכרה' שלנו. כאילו על ידה אנו נופחים רוח חיים בעם פלסטיני.

כאשר עלה הליכוד לשלטון והרכבי נאלץ לפרוש מתפקיד יועץ ראש הממשלה למודיעין, הוא פירסם 'מכתב אישי לראש הממשלה' מנחם בגין. במכתב זה, ששובץ גם בספרו 'תמורות בסכסוך ישראל ערב' (1978), הוא הרצה 'כמה מהגיגיו בענייני מדיניות'. בין השאר כתב: 'הבחירה העומדת בפנינו לגבי יהודה ושומרון איננה בין טוב לרע או רע לגרוע, אלא בין הגרוע לבלתי אפשרי. המשכת שליטתנו לאורך ימים ביהודה ושומרון היא, דומני, בגדר הבלתי אפשרי. הלוואי ואתבדה'.

בשנות השבעים היה הרכבי עדיין היוצא מן הכלל המעיד על הכלל. למעשה, בתקופה זו כמעט לא עלו לדיון ציבורי שאלת המחיר המוסרי שמשלמת החברה הישראלית בשל השליטה בעם זר ושאלת הסבל וההשפלה הנגרמים לפלשתינאים תחת משטר הכיבוש. באותם ימים (ובמידה רבה גם היום), רוב הישראלים לא היו מודעים לטרגדיה של הפלשתינאים ולמעשה גם לא התעניינו בה - טרגדיה שהצמיחה לימים את המרי העממי בשטחים. ב-1974 פורסמו שני ספרים שתיארו את המצב הקשה בגדה המערבית ובחבל עזה ולא עוררו כל הד בארץ. הספרים יצאו לאור בהוצאה עצמית, מן הסתם בשל העובדה ששום הוצאה לאור מוכרת לא הסכימה להדפיסם. הראשון הוא ספרו של יוסף אלגזי גלילי 'אבא, מה עשית כשהרסו את ביתו של נאצר? - 1967-1974, ראיתי שמעתי בשטחים הכבושים, לקט רפורטג'ות', ששמו מעיד על תוכנו. הספר השני הוא ספרה של פליציה לנגר 'במו עיניי', הפרקליטה שהרבתה להופיע בבתי המשפט הצבאיים בשטחים המוחזקים כסנגורית של מי שנאשמו בפעילות חתרנית נגד השלטון הישראלי. ספרה כולל סיפורים מבתי משפט ושיחות עם משפחות המגורשים בשטחים, ומתוכם מצטיירת מדינת ישראל באור שלילי מאוד. אולם ספרים אלו לא היו אלא קולות אבודים באפלה והם מלמדים על 'חירשותם' המוסרית של הישראלים בנושא זה. יהודים מעטים, אם בכלל, קראו אותם והעיתונות לא הקדישה להם מילה.

כאמור, בד בבד עם התפתחותו של מחנה שמאל חדש, שמיקם עצמו מעט שמאלה למפלגת העבודה, התפתח בשנות השבעים מחנה ימין חדש רדיקלי שמיקם עצמו מימין לליכוד והתרכז בשלוש מפלגות: התחיה, צומת וחלק מחברי המפד"ל. עליית הימין הרדיקלי נבעה מהמחלוקת שהלכה והתחדדה אחרי מלחמת ששת הימים סביב העיקרון של 'שטחים תמורת שלום'; מהתפתחות תנועת 'גוש אמונים' והפנייה החדה שעשה המחנה הדתי-לאומי ימינה, בהשראת דור 'כיפות הסרוגות'; מהכעס על מדינות ערב בעקבות הניסיון להשמיד את ישראל במלחמת יום הכיפורים; ומהעלייה התלולה במספר פעולות הטרור של הארגונים הפלשתינאים ובאכזריותן. הלאומנות הימנית החדשה התבטאה בפיתוח קו סרבני תקיף כנגד החזרת שטחים ומשא ומתן עם הערבים ובגינוי הולך ומחריף של השמאל היהודי החדש, תוך תיוגו כ'תמים', 'מתרפס', 'חסר גאווה לאומית', 'סכין בלב האומה', 'מתייוון', 'ליקווידאטור' (בעל נטייה לחיסול עצמי) ואף 'בוגד'. במבט לאחור נראה כי כשם שעליית השמאל תרמה להתחזקות הימין כן עליית הימין תרמה להתחזקות השמאל. למעשה, שני המחנות הזינו וחיזקו זה את זה ותוך כדי כך השפיעו גם על עיצוב דמותן של מפלגות המרכז הגדולות: הליכוד מזה והעבודה מזה. וכך שני הקצוות חידדו עבור הציבור הישראלי את המחלוקת בנושאי חוץ וביטחון והעניקו זה לזה בולטות תקשורתית ורעיונית.

שלום עכשיו ולא אחר כך

בשלושת העשורים הראשונים למדינה נחשבו תנועות השמאל לתנועות קיקיוניות והשקפת העולם הפשרנית בשאלת הסכסוך היהודי-ערבי קנתה מעט מאוד חסידים בקרב השכבה המשכילה. רק בשלהי שנות השבעים החל להסתמן שינוי, שנבע מצירוף של כמה סיבות: ערעור הביטחון העצמי הלאומי אחרי מלחמת יום הכיפורים, ערעור האמון בהנהגה, הלגיטימציה הציבורית שנוצרה בעקבות המלחמה לתרבות המחאה ולפעילות פוליטית חוץ פרלמנטרית, אירועי 'יום האדמה' (1976) שבמהלכם נהרגו ונפצעו ערבים ישראלים, עליית הליכוד לשלטון (1977), ומעל לכול, ההפתעה הגדולה של ביקור נשיא מצרים אנואר סאדאת בישראל ב-19 בנובמבר 1977. ביקור זה עורר תקווה גדולה לקץ הסכסוך ויצר תגובת שרשרת מהירה שהביאה להתפשטות של תפיסת העולם היונית בקרב שלושת העשירונים העליונים.

ב-3 במרס 1978 הגישו 348 קצינים וחיילים במילואים, 'בוגרי' מלחמת יום הכיפורים, מכתב מחאה לראש הממשלה מנחם בגין, שבו דרשו שלא להחמיץ את ההזדמנות ההיסטורית לשלום שנוצרה בעקבות ביקורו של נשיא מצרים בישראל. הם כתבו:

מכתב זה נשלח אליך על ידי אזרחים המשרתים גם כחיילים ומפקדים בשירות מילואים. לא בלב קל אנו כותבים אליך את המלים הבאות. אולם, בימים אלו, כשלראשונה נפתחים לפני מדינת ישראל אופקים חדשים של חיי שלום ושיתוף פעלה באזור, אנו רואים חובה לעצמנו לקרוא לך להימנע מלעשות צעדים, שעלולים להיות בכייה לדורות לעמנו ולמדינתנו. אנו כותבים לך תוך חרדה עמוקה. ממשלה שתעדיף קיום מדינת ישראל בגבולות ארץ ישראל השלמה על קיומה בשלום תוך יחסי שכנות טובים, תעורר בנו הרהורים קשים. ממשלה שתעדיף קיום יישובים מעבר לקו הירוק על חיסול הסכסוך ההיסטורי והשכנת מערכת יחסים נורמלית באזורנו, תעורר אצלנו סימני שאלה לגבי צדקת דרכנו.

בין החותמים היו מאות קצינים וחיילים ביחידות קרביות, מקצתם בעלי עיטורי גבורה ממלחמות ישראל, כולם צעירים חסרי ניסיון פוליטי ותקשורתי. התגובה הציבורית הפתיעה גם את יוזמי המהלך. בתוך שעות ספורות מפרסומו, כתב צלי רשף, מיוזמי המכתב, 'זרמו אל מפרסמי המכתב פניות מכל רחבי הארץ מאנשים שביקשו להזדהות, לתמוך, לעזור, להיות פעילים'. בסוף מרס כבר הצטברו בידי מארגני המכתב שמותיהם וכתובותיהם של כשלושים אלף תומכים. עשרות אמנים מפורסמים (למשל, שלמה ארצי, גידי גוב, מתי כספי וששי קשת) פירסמו מודעת תמיכה ועל מודעות הזדהות אחרות חתמו 350 פרופסורים, 70 תעשיינים ו-50 עורכי דין. שלושים ושבעה אינטלקטואלים יהודים מארצות הברית, ובראשם הסופר סול בלו, שלחו מברק הזדהות. פחות משבוע אחרי הגשת המכתב אירע בכביש החוף הפיגוע הקשה שזיעזע את המדינה ושבעקבותיו פרץ מבצע ליטני. לכאורה נראה שהיוזמה תלך לטמיון, אולם המומנטום בכל זאת נשמר.

ב-30 במרס, בעקבות ביקור כושל של בגין בבית הלבן התאספה הפגנה ליד ביתו של ראש הממשלה, וב-4 לאפריל אורגנה עצרת בכיכר מלכי ישראל בתל אביב, שהשתתפו בה כ-30,000 איש. התגובה הנלהבת של הציבור העלתה בקרב יוזמי המכתב את הרעיון לייסד בו ביום תנועה חדשה בשם 'שלום עכשיו', שאליה חברו אנשים נוספים שלא נמנו עם יוזמי המכתב.

הסוציולוגית תמר הרמן, שחקרה את התגבשותה של 'שלום עכשיו', מציינת כי כבר מראשית הדרך היה ברור כי לתנועה החדשה שני מוקדי התארגנות ראשיים מקבילים בתל אביב ובירושלים, שנבדלו זה מזה מבחינה רעיונית ודמוגרפית, והתחרו ביניהם על הנהגת התנועה וקביעת דרכה:

הקבוצה הירושלמית כללה מספר גדול של אנשי אקדמיה בכירים וזוטרים והיתה מתונה מזו התל אביבית, הן במובן האופרטיבי והן במובן הרעיוני. חלק ניכר מאנשיה של קבוצה זו היו חוקרים במכון ון-ליר, העוסק גם הוא באופן אינטנסיבי בגיבוש תכניות חינוכיות לגישור בין יהודים לערבים. [...] הקבוצה התל אביבית היתה בעלת אופי בוהמי משהו, וצביונה היה תוסס ורדיקלי יותר. היא כללה חוץ מסטודנטים ואנשי אוניברסיטה זוטרים, מספר רב ביחס של אנשי עט, עיתונאים, אנשי בוהמה ואמנים, שנוכחותם תרמה רבות לדימויה הצבעוני והבוטה יותר, ביניהם תלמה אליגון, בני ואורי ברבש, דוד טרטקובר, שגם עיצב את הלוגו הידוע של התנועה, רן אדליסט, אורלי לובין ואחרים. ה'שידוך' בין שתי קבוצות היסוד, שכל אחת מהן שומרת לעצמה את זכות הראשונים על היוזמה להתארגן, נעשה על-פי רוב העדויות במשרדי הירחון New Outlook בתל אביב, על ידי עורכיו דאז שמחה פלפן ווילי גפני.

'שלום עכשיו' הצליחה באמצעות הפגנות, משמרות מחאה, כנסים, פגישות עם פוליטיקאים, פרסום עצומות הזדהות (ובכלל זה של פרופסורים, מרצים, תעשיינים ואמנים), לשמר את להבת המחאה הראשונית ולהגדיל במהירות עצומה את היקף התומכים בתהליך השלום ובלגיטימציה להחזיר שטחים למען השגתו. פעילותה של התנועה לא נפסקה גם לאחר הסכם השלום עם מצרים. ביולי 1981 הגיבה 'שלום עכשיו' על ההפצצות הנרחבות של צה"ל במחנות הפליטים בלבנון במכתב חריף לראש הממשלה. בין השאר נכתב שם: 'הרג אוכלוסיה מהווה חלק נכבד ממה שמסתתר מאחורי הלשון הנקיה של "הרס תשתית המחבלים". על התנהגות דומה של הסורים בזחלה האשמת את סוריה ברצח עם'.

בתקופת מלחמת לבנון, ובעיקר בסיומה, היתה 'שלום עכשיו' בין הגופים הראשונים והעקיבים שביקרו את הממשלה על ה'הרפתקה בלבנון', בעיקר אחרי ההסתבכות בביירות ובקרבות עם הכוחות הסוריים. היא גם קראה לנסיגת צה"ל, תחילה לאחר הסדרים מקסימליים שיבטיחו שאש"ף לא יחזור לאזור זה, ואחר כך, כאשר נראה שצה"ל שוקע במדמנת הארזים, ללא תנאים מוקדמים. בחורף 1983 פירסמה התנועה חוברת ובה פירוט עמדותיה ביחס למלחמה. בין השאר נכתב בה:

חצי שנה לאחר שנפתחה 'מלחמת 48 השעות' עדיין שקועים אנו בביצה הלבנונית. עדיין יושבים חיילי צה"ל בלבנון, נלחמים בחורף הקשה, ומפרידים בין העדות הנלחמות בינן לבין עצמן. חיילינו ממשיכים להיהרג מכדורים 'תועים' בסכסוך לא להם ומפיגועי מחבלים שחזרו או שנשארו בשטח. [...] 'שלום הגליל' במובנו הפשטני - הרחקת קני הארטילריה ובסיסי המחבלים מהגליל - הושג פחות או יותר. הוצאת כל הכוחות הזרים מלבנון, הקמת ממשלה חזקה בה והשגת חוזה שלום וסידורי בטחון איתה - אלה עדיין תלויים ועומדים ומיום ליום נראים פחותים הסיכויים להגשמתם. ואולם, גם אם יתגשמו מטרות אלה הרצויות כשלעצמן, גם אם יצליח בחלקו ההימור הענקי של קברניטי המלחמה, אין בדבר כדי לשנות את תפיסתנו היסודית: אסור היה למדינת ישראל לצאת למלחמת לבנון.

ב-10 בפברואר 1983 הטיל קנאי יהודי בשם יונה אברושמי רימון על משתתפי הפגנת פעילי 'שלום עכשיו' שקראה להדיח את אריאל שרון מתפקיד שר הביטחון, בעקבות מסקנות ועדת כהן שבדקה את הטבח בסברה ושתילה. מן הפיצוץ נהרג אמיל גרינצווייג, פעיל התנועה, ומותו היכה את המדינה בהלם והמחיש את הקרע הגדול שנפער בין הימין לשמאל בעקבות המלחמה. האירוע הטראומתי הזה ואחריו הקמת ממשלת האחדות הלאומית הראשונה ב-1984, שחילצה את צה"ל מרוב שטחי לבנון, הביאו לשיתוק, ועל כל פנים להאטה, בפעילותה של 'שלום עכשיו'. הסכמי אוסלו סימנו לכאורה את ניצחון האידיאולוגיה שלה ואת סוף דרכה.

במבט לאחור אפשר לסכם ולומר כי 'שלום עכשיו' הצליחה בכל שנות פעילותה לגייס מאות אלפי אוהדים, אך לא עלה בידה מעולם ליהפך לתנועה עממית רבת-משתתפים וגם לא למפלגה ממוסדת. במיוחד היא נכשלה בקרב הציבור המזרחי, שראה בה 'מועדון אשכנזי סגור', מעין שלוחה של מרצ. סקרים שנערכו במחצית שנות השמונים הראו שרק 20% מן האוכלוסייה מוכנים לדבוק בנוסחאות הדומות לניסוחיה. ההצלחה המוגבלת של 'שלום עכשיו' להכות שורש בציבוריות הישראלית, שהיתה מוגבלת עוד יותר בשינוי המערכת הפוליטית הממוסדת, נבעה ממגוון אפיונים דמוגרפיים, פוליטיים וסוציו-כלכליים של החברה הישראלית וממאפייניה הפנימיים של התנועה עצמה. קצרה היריעה מלדון במכלול הסיבות לכך ואסתפק בציון סיבה עקרונית, שאותה העלה ב-1984 אחד מחבריה, החוקר, המבקר והמסאי נסים קלדרון:

אין ל'שלום עכשיו' מצע, יש תחום רחב, ומעורפל בקצוות - של הסכמה. לכן גם חילוקי הדעות בתנועה - וחילוקי דעות מלווים, כמובן, כל צעד בכל ארגון פוליטי - מוצנעים במתכוון על ידי בעלי הדעות עצמן. [...] 'שלום עכשיו' פועלת רק כדי להביע דעה, ולהבליט את התמיכה הציבורית בדעה. התנועה לא רצה בבחירות ולא מנסה לקבל מן הציבור כוח פוליטי מוגדר במוסדות הפוליטיים - לא בכנסת, ובוודאי לא במרכזי כוח כמו ההסתדרות, או המועצות המקומיות, או ההסתדרות הציונית. [...] החשש להתארגן [...] מתקשר אל החשש לאבד את ההסכמה הרחבה של היונים. בדרך כלל יכולות להתבצע רק פעולות גדולות ולא בתכיפות גבוהה. כל מחשבה על פעילות תכופה יותר, ובהיקף קטן יותר, מעוררת מיד חשש שקבוצה קטנה תסטה מן הקונסנזוס של התנועה. למעשה, יש להודות, פעולה מקומית לרוב מסבכת אותך בצורך לענות על שאלות החורגות מן ההסכמה הרחבה והכללית, ובקשרים בין נושא השלום לבין נושאים אחרים.

עם זאת, היום, בניתוח סוציולוגי, אפשר לומר כי לתנועה היתה בכל זאת השפעה מצטברת לא מבוטלת בניתוב זרם המעמקים הפוליטי בחברה הישראלית, בהיסוס הגובר של הממשל הישראלי להפעיל כוח צבאי ובלגיטימציה לוותר על שטחים תמורת שלום. במישור קונקרטי יותר אפשר להניח שההפגנה הגדולה בכיכר מלכי ישראל היתה מאיץ פסיכולוגי לחתימה על הסכם השלום עם מצרים בקמפ דייוויד. 'שלום עכשיו', שזכתה בדרך כלל לסיקור תקשורתי אוהד, יצרה למעשה מומנטום ולגיטימציה ציבורית לשינוי סדר היום הפוליטי בקרב השכבה המשכילה בישראל. היא הפיצה ברבים את העיקרון האידיאולוגי של 'שטחים תמורת שלום' והיתה מוקד לחץ מתמיד על ההנהגות הפוליטיות בתחום המדיני-ביטחוני. מאז 1978, שנת ייסוד התנועה, הושג שלום עם מצרים ועם ירדן. כמו כן החלה ההידברות עם הפלשתינאים, וגברה ההכרה בצורך בפשרה עם הערבים, ש'שלום עכשיו' הטיפה לו. למרבה הצער, אינתיפאדת אל אקצה והמלחמה שהתפתחה בעקבותיה חוללו שינוי בדעת הקהל, ובכלל זה בתפיסתה הפוליטית של האליטה המשכילה. רק ימים יגידו מה יהיו השלכותיו של שינוי זה.

למעשה, עיקר השפעתה של 'שלום עכשיו' היתה על הדור הצעיר שבא ממשפחות משכילות, חילוניות ומבוססות, בזכות הנימוקים המוסריים והרציונליים שאיפיינו את התנועה כמו גם הפרופיל של החברים, ובעיקר מנהיגי התנועה. כיוון שאנשי 'שלום עכשיו' נתפסו כשמנה וסולתה של החברה הישראלית ('בני טובים'), בוגרי תנועות הנוער והצבא, הם העניקו לשמאל לגיטימציה בקרב צעירים רבים. הם גם חיזקו את רגישותם לניצול הפטריוטיזם התמים של האזרח למטרות פוליטיות ולהיבטים הערכיים והמוסריים של של השלטון הישראלי בשטחים. בלשון הסוציולוגיה, אנשי 'שלום עכשיו' היו 'מנהיגי דעה'. מהקמת התנועה ואילך הלך והתחזק המיתאם הסטטיסטי בין צעירים, אשכנזים, חילונים, בוגרי תיכון ומעלה, בני משפחות מבוססות ובין הנטייה הפוליטית שמאלה.

זאת ועוד, 'שלום עכשיו' היתה תנועת מחאה שמאלנית, לגיטימית ומאריכת ימים, ששמואל ליימן-וילציג מכנה 'מחאה שגרתית', והיא תרמה להפיכת המחאה העממית לחלק 'נורמלי' ביותר של התהליך הפוליטי הכללי בישראל. מכתבים פומביים לראש הממשלה, כרוזים נגד המדיניות הישראלית בנושאי חוץ וביטחון, משמרות מחאה נגד שפיכות דמים מיותרת והרג חפים מפשע ונגד כפיית שלטון בכוח על עם אחר שאינו חפץ בכך, כנסים רעיוניים והפגנות המוניות, שקבעו כל פעם שיא חדש במספר המשתתפים, היו לחלק מהתרבות הפוליטית בארץ והוסיפו לה תבלין חשוב של מעורבות, אכפתיות וקשר בלתי אמצעי בין ה'עם' למנהיגיו.

השפעתה של 'שלום עכשיו' התבטאה לא רק בתחום הפוליטי אלא גם בתחום הסמלי-ציוני. חברי התנועה רמזו לציבור ולפוליטיקאים שהאתוס 'טוב למות בעד ארצנו' בכל מחיר ובכל תנאי מתחיל להישחק ונשקפת לו סכנה, ובכך תרמו לערעורו של מיתוס העקידה הפטריוטי. עלייתה של 'שלום עכשיו' סימנה גם את ראשיתו של סדר יום תרבותי-ערכי חדש, ביטוי למה שהסופר אברהם ב' יהושע הגדירו בכותרת ספרו רב-התהודה 'בזכות הנורמליות' (שוקן, 1980). האוריינטציה אל העתיד הלאומי - 'נבנה', 'נקים', 'נילחם' למען עתיד ילדינו והדורות הבאים - שאיפיינה את ראשית הציונית החלה לפנות דרך לאוריינטציה עכשווית-תועלתנית יותר ואידיאליסטית פחות. האוריינטציה החדשה נוצרה בגלל עייפות החומר, המאבק הלאומי ההולך ונמשך, והתחושה ש'אנחנו' צודקים פחות ומוסריים פחות משהיינו, וסכסוך הדמים נובע גם מהעיקשות, השמרנות והאטימות שלנו ולא רק של הצד הערבי. השימוש במילה 'עכשיו' נועד לסמל את התביעה לשינוי מידי ואת הסבלנות שפקעה מלהמתין ל'מחר' שבו 'הצבא יפשוט מדיו'. היו גם שפירשו זאת - לטוב ולרע, תלוי בהשקפה - כעליית תרבות ה'עכשוויזם', לאמור, תרבות הסיפוקים האישיים והמידיים. ב-1987 כתב הפרסומאי יורם ברנע, ספק בצחוק ספק ברצינות:

מאז שתנועת 'שלום עכשיו' גיבשה לעצמה את שמה, היתה עדנה למילה עכשיו. יותר ויותר אנשים חושבים, כנראה, שהמילה הזאת מהלכת קסמים על הבריות. יותר מפרסמים ופרסומאים חושבים שהציווי הזה באמת יניע את הצרכן לקום ולעשות מעשה עכשיו [...] 'BMW עכשיו', 'יין עכשיו', 'מעריב עכשיו', 'לונדון עכשיו'. אם נשמע בקולם ונעשה הכל עכשיו - מה יישאר לנו אחר כך

קיטוב ואי-סובלנות פוליטית

עם התבססות גוש הימין, לאחר ניצחונו בבחירות 1981, הלכה והתחדדה תמונת המצב הפוליטית: המדינה מפוצלת לשני מחנות תרבותיים לפי נטייה פוליטית, השתייכות עדתית, רמת השכלה, רמת הכנסה, קירבה לדת ולתרבות המערבית הדמוקרטית. החלוקה הסוציו-דמוגרפית הזאת, ששבה והתגלתה גם במערכות הבחירות הבאות, לא רק שיקפה מצב נתון אלא היא עצמה קידמה את תחושת הזהות המובחנת של שני המחנות והחריפה את הקיטוב ואת האי-סובלנות ביניהם. היחס הערכי של שני המחנות האלה למערכת המשפט התפצל אף הוא, בהכללה רחבה, לא רק בשל הזיקה המובהקת בין משפט נאור לתרבות ליברלית אלא גם משום שרוב המשפטנים הבכירים בארץ נמנו ונמנים כנראה עם המחנה החילוני-ליברלי. חשוב להבהיר ולסייג בנקודה זו: הרטוריקה של השמאל אמנם רציונלית יותר וסטריאוטיפית ואתנוצנטרית פחות מהרטוריקה של הימין, ותמונת המציאות של השמאל שכלתנית ומורכבת מזו של הימין, אולם גם השמאל, בעיקר זה הרדיקלי, אינו נקי מסטריאוטיפיזציה, מהכללת יתר, מארכיטיפים סנטימנטליים של 'הם' 'ו'אנחנו' ומעיוורון שמקורו לא פעם בנאיביות, בבורות ובשכנוע עצמי. למעשה, לימין ולשמאל בישראל לא היתה מעולם משנה סדורה כוללת שבאה לתת מענה למכלול הבעיות בחברה. כל מחנה אירגן את המצע הרעיוני שלו כאופוזיציה למצע הרעיוני של המחנה שכנגד, בעיקר באמצעות סמלים הקשורים לסכסוך הישראלי-ערבי.

מלחמת לבנון (1982), רצח אמיל גרינצווייג (1983) והתרחבות מפעל ההתנחלות בשטחים בעידוד הממשלה חידדו את הקיטוב בין ימין לשמאל. בנוף הישראלי הופיעו גילויים רדיקליים, ובכלל זה שבירת איסורי טאבו לאומיים מקודשים, שלא נודעו כמותם עד אז במדינה מבחינת ההיקף והתהודה: שירים מקאבריים של חיילים על שירותם הצבאי, מחאה גלויה של קצינים, ובכללם קצינים בכירים, במילואים, כנגד הדרג המדיני, מחאת הורים שכולים כנגד שלטונות צה"ל, מחאת הורים שילדיהם משרתים בחזית ('הורים נגד שתיקה'), וויתור על אות השירות במלחמה. אמנם, אלה היו תופעות שוליות מבחינת היקפן, אך בהיותן שוברות טאבו הן סימלו שבר ושינוי ערכים ועוררו עניין ופולמוס מוסרי לוהט.

אולם, אם כל התופעות שתוארו לעיל היו בבחינת עליית מדרגה בתרבות המחאה הפוליטית, תופעת הסרבנות ה'אפורה' ועוד יותר הסרבנות המצפונית המחאתית לשרת מעבר לקו הירוק היו בבחינת חציית קו אדום. אמנם, לקומץ סרבני השירות בשנות השמונים קדמו כבר בתקופת היישוב קומץ קטן עוד יותר של סרבנים, ובראשם אנשי אגודת סרבני מלחמה מטעמי מצפון בארץ ישראל (את אגודה ייסד בשנת 1945 נתן חופשי איש העלייה השנייה), שכמה מחבריה סירבו לשרת בצבא מטעמי מצפון בשנות החמישים (המוכר ביותר הוא אמנון זכרוני, לימים עורך דין מפורסם), וכן אנשי הארגון הסוציאליסטי הרדיקלי 'מצפן', שכמה מחבריו סירבו לשרת בצה"ל בשנות השבעים. אולם אלה היו גופים זעירים מאוד וחסרי כל תהודה תקשורתית.

לסרבנים של שנות השמונים, שרובם השתייכו לתנועת 'יש גבול', כבר היתה נוכחות תקשורתית בעלת משקל. תנועה זו, שהוקמה זמן קצר לפני מלחמת לבנון, קראה לחיילי מילואים לסרב לשרת בשטחים הכבושים. עם פרוץ המלחמה הופנתה פעילותה לסירוב לשרת בכוחות הלוחמים בלבנון. הם הפיצו עצומה שבה נאמר בין השאר: 'היום ברור לנו: באמצעות המלחמה הזאת אתם מנסים לפתור באופן צבאי את הבעיה הפלסטינית. אבל אין פתרון צבאי לבעייתו של עם. אתם מנסים לשפוך את דמנו ודמם של אחרים למען אנשי הפלנגות. לא לשם כך התגייסנו לצבא הגנה לישראל'. החותמים על עצומה זו דרשו שלא לאלץ אותם ללחום על אדמת לבנון בניגוד למצפונם. פרט לאנשי 'יש גבול' היו גם בודדים שסירבו ביוזמתם לשרת בלבנון. למשל, גדי אלגזי, אשר ב-1981, בהיותו חייל בשירות סדיר, סירב לשרת בשטחים הכבושים ושהה כתשעה חודשים בבתי כלא צבאיים.

להד ציבורי רב במיוחד זכתה התפטרותו חסרת התקדים של מח"ט השריון אל"מ אלי גבע. במכתב ששלח ב-22 ביולי 1982 לרמטכ"ל ביקש גבע להשתחרר מתפקידו מטעמי מצפון, בשל התנגדותו להשתתף במתקפה על ביירות, שהיתה עלולה לדעתו להביא לפגיעה בלתי מוצדקת באזרחים חפים מפשע והקזת דם מיותר של חייליו. הוא צוטט בעיתונות כמי שאמר: 'אין לי אומץ לב להסתכל בעיניהם של הורים שכולים ולומר להם שבנם נפל במבצע שלדעתי אפשר היה לוותר עליו'. תחילה הוטל איפול על הפרשה ורק לאחר שהיא דלפה לעיתונים הוציא דובר צה"ל הודעה רשמית, ללא ציון פרטי הקצין. מכאן ואילך הפכה פרשת גבע לכדור שלג תקשורתי ועוררה פולמוס ציבורי סוער. בעיתונות הופיעו למעשה שתי תגובות קוטביות למעשהו של גבע. מצד אחד, היו שגינו אותו בחריפות על שעשה דין לעצמו ולא ביצע את החלטת הממשלה, ועל שכביכול נטש את חייליו בעיצומה של המערכה. מעניין ולא מקרי שרוב מבקריו של גבע לא התייחסו כלל לתוכן המוסרי של המחאה שלו (הרצון למנוע שפיכות דמים מיותרת), אלא לסרבנות הצבאית שנתפסה כשבירת טאבו מסוכנת הפוגעת בקודים העמוקים ביותר של צה"ל והחברה הישראלית, על פי אמות המידה הציוניות המסורתיות. עמירם ניר, הפרשן הצבאי של הטלוויזיה הממלכתית, כתב במאמר 'מכתב לאל"מ אלי גבע' שפורסם ב'ידיעות אחרונות':

אם התפטרת מתפקידך כדי להיות שלם עם עצמך ועם השקפותיך האם אתה שלם עם נטישת חייליך בעיצומה של מלחמת ההתשה, כאשר החטיבה מעורבת יום-יום בתקריות אש, וכאשר הנערים שאתה אימנת וגידלת להיות לוחמים עומדים למבחן העליון- מבחן של חיים ומוות? [....] התפטרותך גילתה לראשונה שיש מפקדים בכירים ומהוללים שבשם ספקות מוכנים לעשות דין לעצמם בעיצומה של לחימה, לשבור מסגרות, ולהפוך בפועל סרבני פקודה. [...] אם דעותיך לא נתקבלו ולא יכולת להשלים עם המשך שרותך בצבא-קבע היה עליך להמשיך ולשאת בנטל עד תום הלחימה ויהיה הדבר כרוך בכל אשר יהיה. זו משמעותה של חיילות. זו משמעותה של אחריות פיקודית. זהו מבחנו הקשה ביותר של אדם במצבך. במבחן הזה לעניות דעתי נכשלת.

מצד אחר, היו שתמכו בגבע וראו במעשה שלו אקט מוסרי ואמיץ, במיוחד על רקע העובדה שהדבר היה כרוך במחיר אישי כבד - ויתור על עתיד צבאי מבטיח שציפה לו. 'הארץ' פירסם מאמר נרחב תחת הכותרת 'אלי גבע - בין צייתנות למוסר - הרהוריו של איש צבא'. את המאמר כתב בעילום שם קצין בכיר בצבא קבע שפיקד על יחידה קרבית בלבנון. בין השאר נכתב בו:

צעד מסוג צעדו של אלי גבע מדגיש הדגש היטב בפני הצבא כולו, כי לא על הקידום האישי לבדו חיים קציני הצבא, אלא קודם כל על שיקולים של טובת האומה והכרת ייעוד מאמונה. [...] אם באמת מעוניינים אנו בצבא בו דרות בכפיפה אחת משמעת מוחלטת ויוזמה אישית אל לנו לדכא גילויים של מחשבה עצמאית. פירוש הדבר שעלינו להכיר בלגיטימיות של צעד מסוג צעדו של אל"מ גבע, גם אם מסקנותיו אינן לרוחנו.

ב-28 יולי 1982 הורה הרמטכ"ל רפאל איתן לשחרר את אלי גבע מצה"ל. העיתונאי איתן הבר הגיב על צעד מרחיק לכת זה באותו יום בכתבתו 'אל"מ פושט את מדיו' שפורסמה 'ידיעות אחרונות':

פרשת אלי גבע הפכה ל'שיחת היום' בקרב יחידות צה"ל בלבנון. מפקדים וחיילים ביחידות רבות הקדישו אתמול את שעות-הפנאי שלהם לוויכוחים חריפים בין התומכים והשוללים את צעדו של גבע. מפקד גייסות השירון אלוף משה בר-כוכבא, אמר כי 'ביחידות השריון הרוח איתנה והמוראל גבוה'. בר-כוכבא טען, כי 'החיילים לא שואלים שאלות ולכן אין צורך לומר להם דבר בפרשת גבע'. אולם נראה, כי צמרת הצבא מודעת להלך הרוחות ביחידות וכבר בימים הקרובים ייערכו כנסי הסברה, בהם יסבירו המפקדים את משמעות צעדו של המח"ט שהתפטר.

גבע עצמו נרתע ואולי נבהל משהו מההד הציבורי העצום שעוררה ההתפטרות שלו, במיוחד לנוכח רגשי האשמה הטבעיים שהיו לו ביחס לפקודיו, שהמשיכו בלחימה בלעדיו. הוא הסתגר בביתו וסירב לדבר עם עיתונאים. 'ידיעות אחרונות' דיווח כי 'בשיחות עם בני משפחתו וחבריו הרבים, אומר מפקד חטיבת השריון ששוחרר השבוע מצה"ל בעקבות סירובו להשתתף בקרב על ביירות: "החיילים שלי כועסים עלי - ובצדק, פיקדתי עליהם בצורה הטובה ביותר שיכולתי, אבל נקלעתי למצב שבו לא יכולתי להמשיך יותר [...] המחבלים היו צריכים לקבל מכה צבאית ומלחמת "שלום הגליל" היתה בלתי נמנעת, אבל אם נכבוש את ביירות לאן נמשיך? לרבת עמון?"'

פרשת אלי גבע, אולי יותר מכל אירוע אחר במלחמה, סימנה את השבר הערכי העמוק שגרמה מלחמת לבנון בקרב האליטה הישראלית הוותיקה, ולמעשה את תחילתו של עידן מרדני חדש שבו המוסכמות הציוניות הישנות כבר אינן כה מובנות מאליהן. האירוע היה סמלי במיוחד, משום שבפעם הראשונה ביטא קצין כה בכיר מחאה גלויה נגד הממונים עליו, ומשום שגבע שיקף בביוגרפיה שלו את דמות הצבר-הפטריוט (מפקד פלוגה צעיר בגדוד האש של אביגדור קהלני במלחמת יום הכיפורים) ונחשב למפקד מעולה שעתידו לפניו. עד להתפוצצות הפרשה הוא טיפס בסולם הדרגות במהירות חסרת תקדים והיה לאלוף משנה בגיל 27 ולאחד המפקדים הראשונים של חטיבת טנקי 'המרכבה'. למעשה, לראשונה בתולדות המדינה הועמד 'אומץ אזרחי' (מצפוני-אוניברסלי) בעימות ובתחרות עם 'אומץ קרבי' (ציוני-פטריוטי) - ויצא כשידו על העליונה. גם העובדה שגבע הוא בנו של האלוף במיל. יוסף גבע, מראשי ה'הגנה', הוסיפה סמליות מיוחדת ותהודה לאירוע יוצא דופן זה.

אירוע אחר שסימל את הקרע החברתי שיצרה מלחמת לבנון, אך גם לימד על הלך הרוחות בציבור החילוני המשכיל, היה עצרת המחאה ההמונית בכיכר מלכי ישראל, ב-25 בספטמבר 1982 שבוע לאחר הטבח במחנות הפליטים בסברה ושתילה. את העצרת אירגנו מפלגת העבודה, מפ"ם, שינוי, 'שלום עכשיו' וגופים אחרים, שהפעילו רשת הסעות להפגנה, מקרית שמונה בצפון ועד מצפה רמון בדרום. יום לפני העצרת פורסמו בעיתונים מודעות מטעם המארגנים, שהסבירו את המניעים לעריכתה. הן שיקפו את המכנה המשותף הפוליטי שעל בסיסו נוצר שיתוף הפעולה בין הגופים השונים. המודעות נועדו לא רק לגייס מפגינים אלא גם למנוע מאנשי השמאל הקיצוני 'לתפוס טרמפ' על העצרת ולהפר את הקונצנזוס סביבה. ב'הארץ' הופיעה המודעה הבאה, מטעם 'מפלגת העבודה, מפ"ם, ר"צ ומטה החולצה הכחולה':

עצרת מחאה תתקיים בכיכר מלכי ישראל במוצאי שבת ח' בתשרי תשמ"ג, 25.9.82 בשעה 8.00 בערב. בעת העצרת ינשאו הסיסמאות הבאות והן בלבד. כל סיסמא אחרת שתנשא - תוסר.
- לצאת מביירות ולפתוח במו"מ
- את הבעיה הפלשתינאית לא נפתור בהפצצות
- לצאת מביירות מייד
- בגין ושרון התפטרו
- בגין ושרון, העם דורש את פיטוריכם
- איננו שוטרי המזה"ת
- צה"ל לא צבא כיבוש
- להדברות ישראלית-ירדנית-פלשתינאית
- בגין ושרון 'למען הסדר הטוב' לכו הביתה
- הגשמת הציונות לא בביירות
- ממשלת בגין - פשיטת רגל מוסרית
- דמם של כל הילדים שווה
- כי תעבור ממשלת בגין מן הארץ
- חברי הממשלה אתם אחראים - לכו הביתה
- בגין ושרון מה עוד צריך לקרות?!
- שלום הגליל לא בביירות
- צה"ל צבא הגנה לישראל
- אמור אמת - אל תהיה שרון
- הנכנס לביירות מקבל עליו אחריות על הנעשה בה.

עצרת זו, שקדמה לה בצהרי אותו יום עצרת צנועה יותר של אמני ישראל, הצליחה הרבה מעבר לציפיות המארגנים. הנאומים הרבים התקבלו בקריאות הידד ומחיאות כפיים על ידי הקהל העצום שמילא את הכיכר והרחובות הסמוכים עד אפס מקום. רוב הנואמים באותו אירוע היסטורי היו חברי כנסת בכירים מהמערך וממפלגות השמאל ונציגי 'שלום עכשיו'. 'הארץ' פתח את המהדורה של היום למחרת בכותרת '400 אלף בהפגנה בת"א'. היום אנחנו יודעים שמספר המשתתפים בעצרת אמנם היה חסר תקדים בתולדות המדינה, אך המספר שדווח בעיתון היה מופרז מאוד, וקרוב לוודאי שמארגני העצרת הם שהעבירו אותו לעיתונאים.

גם 'ידיעות אחרונות' פירסם את הידיעה על ההפגנה ההמונית בעמודו הראשון, אך היה זהיר יותר וכתב כי 'לטענת המארגנים היו אמש בכיכר כ-400 אלף איש'. בראש הגיליון התפרסמה פרשנותו של ישעיהו בן פורת לאירוע: 'תשע שנים אחרי יום הכיפורים הארור ההוא, שרויה ישראל שוב באחד המשברים הקשים ביותר שפקדו אותה מאז כינון המדינה. המשבר הוא מוסרי ביסודו, ושורשיו נעוצים במלחמה בלבנון'. 'מעריב', הימני משלושת העיתונים הגדולים, היה גם המאופק ביותר בדיווחו על ההפגנה. בעמודו הראשון הופיעה תמונה בלבד של ההפגנה, ללא ציון מספר המפגינים, ובכיתוב מתחת לתמונה נמסר על 'המונים' (הכותרת הראשית של העיתון היתה 'שר המשפטים: נראה שאין מנוס מהקמת ועדת חקירה ממלכתית'). הכתבה המסקרת את האירוע פורסמה רק בעמוד הרביעי של העיתון וכותרתה היתה: 'מאות אלפי מפגינים תבעו חקירה רשמית, יציאת צה"ל מלבנון, פיטורי בגין ושרון'. מתחת לכתבה הזאת פורסמה, במעין ניסיון לאזן, ידיעה קטנה על תנועת 'אזרחים למען שלום וביטחון', חוג פרופסורים ובכירים אחרים בעלי השקפה ימנית, ש'קראה אמש לשתי המפלגות הגדולות - הליכוד והמערך, להפסיק להתנצח בחוצות הערים, ולבוא להכרעה פוליטית בדרך הדמוקרטית היחידה - בחירות'. ארגון זה, שביטא את זעם הימין על תביעות השמאל, פירסם למחרת ההפגנה בכיכר מודעת ענק ב'ידיעות אחרונות' ובה קרא לציבור 'להפגין בהמוניכם נגד המעלילים על ישראל וצה"ל בעד האמת, השלום והבטחון'. יום לאחר מועד ההפגנה הזאת, שהתפרסם במודעה, לא הופיעה בעיתונים הגדולים כל ידיעה עליה.

ראוי להבהיר בנקודה זו: רבים נוטים לראות בגילויי מחאה פוליטיים ובמתח חריף בין מחנות אידיאולוגיים סימן לאי-יציבות דמוקרטית. לדעתי, זוהי טעות, שכן המאבק האידיאולוגי והפוליטי בין המחנות הוא בדרך כלל סימן לדמוקרטיה תוססת ולתחרות בריאה בין השקפות עולם שונות.

האינתיפאדה ב-1988 והתעצמות נוספת של מפעל ההתנחלויות בשטחים הביאו להתחזקות תרבות המחאה של השמאל הישראלי. גיליון 22 של 'פוליטיקה' (תשמ"ט), כתב עת שהיה מעין במת שיח לשמאל הישראלי המתגבש, הוכתר בכותרת 'שמאל' ויועד, כהגדרת העורך, 'לבדיקה כנה, מקיפה, של מצב השמאל הישראלי עכשיו'. באחד המאמרים כתב הסוציולוג אבישי ארליך, כי בארץ פועלות למעלה מחמישים קבוצות חוץ פרלמנטריות, הנושאות את דגל המחאה, השלום וההידברות. למשל: 'איגוד מחזאי ישראל - לקידום השלום ולהפסקת האש', 'אנשי בריאות הנפש - פסיכיאטרים, פסיכולוגים, עובדים סוציאליים, נגד הכיבוש ובעד הידברות והסדר מדיני', 'השנה ה-21 - סירוב לשתף פעולה עם הכיבוש בכל תחומי החיים', 'סל"ה - סטודנטים למען השלום', 'עד כאן - מרצים מאוניברסיטת ת"א למאבק בכיבוש'. ארליך איפיין את הקבוצות השונות וכתב:

לא כל הקבוצות פועלות ברציפות, לכן קשה לדעת אם כולן פעילות. רוב הקבוצות קטנות וחבריהן נמנים בעשרות. לחלק גדול מהקבוצות יש אופי לוקאלי. רוב פעולותיהן הן תגובות מהירות על אירועים, ועל האמצעים והשיטות הננקטים בדיכוי ההתקוממות. סוג פעילות אחר הוא חשיפת מידע והפצתו. אנשי התנועות נפגשים עם פלסטינים מהשטחים ומקיימים פעולות המביעות הזדהות איתם. רמת הארגון והתכנון של רוב הפעילויות האלה נמוכה. חלק מהן חד-פעמיות, אחרות מתמשכות. רבים מהאקטיוויסטים חברים ביותר מקבוצה אחת, ובכל זאת יש רק מעט מאוד תכנון ותיאום בין הפעולות של הקבוצות השונות.

אף על פי שהתופעה של קבוצות מחאה שמאלניות היתה קטנה בהיקפה ובלתי יציבה, היא סימנה מגמה חברתית בעלת משקל בתוך האליטה המשכילה כולה. אמנים, פובליציסטים ואנשי אקדמיה (בעיקר במדעי הרוח ובמדעי החברה) אימצו בדבקות ובאקטיביות את השקפת העולם היונית, ומקצתם נעשו פעילים בניסוחה ובהפצתה. גל חדש של מאמרים וספרי עיון ומחקר של סופרים, עיתונאים, ומדעני החברה על שורשי הסכסוך הישראלי-פלשתיני, תוצאותיו והפתרונות האפשריים לו הופיע באותה עת, והנושא נעשה מדובר ביותר וטעון ביותר בשיח האינטלקטואלי בישראל, ובכלל זה בשיח המשפטי.

אחד הדוברים הרהוטים והחשובים של השמאל לאחר מלחמת לבנון היה מירון בנבנשתי. בנבנשתי (יליד 1934) התחנך בבית ציוני טיפוסי וספג את ערכי תנועת הנוער החלוצית. אחרי השירות הצבאי השתלב במנהיגות הצעירה של תנועת העבודה וב-1974 התמנה לסגנו של טדי קולק ראש עיריית ירושלים. תוך כדי עבודתו החל להתוודע מקרוב לבעיות הקשות של ערביי השטחים וישראל ולעבור תהליך של התפכחות ביחס לטרגדיה הפלשתינית. ב-1978 התמנה לעמוד בראש מחקר מקיף הבוחן את מדיניות ישראל בגדה, ופירסם כמה דו"חות ומפות שחשפו את הסתירות בין הערכים הדמוקרטיים וההומניים של המדינה ובין המציאות העגומה בשטח - קיפוח, אפליה, התנשאות ואכזריות כלפי האוכלוסייה הפלשתינית. הוא פירסם מאמרים רבים בעיתונות ובכתבי עת, והיה בהדרגה לאחד הדוברים החשובים והמוערכים של האליטה המשכילה. תוך כדי עבודתו השלים גם דוקטורט, וב-1986 יצא לאור ספרו Conflicts and Contradictions (Villard Books, New York) שבו מתוארת המטמורפוזה האינטלקטואלית שעבר ביחסו לערבים. בספרו הצביע בנבנשתי על העיוורון, ההכחשה וההתעלמות שאיפיינו את ראשי התנועה הציונית ביחס לאוכלוסייה הערבית שחיה בארץ מדורי דורות ומותח קו סיבתי בין החינוך הציוני הקלאסי ובין השחתתה המוסרית של ישראל. לטענתו אתוס 'היהודי החדש' תרם להיווצרות סוג של כוחנות ברוטלית, ואתוס 'כיבוש הארץ' הוליד מדיניות של נישול שעליה שילמו הישראלים בריבית דריבית. בנבנשתי מייצג אפוא בביוגרפיה שלו ובנושאי כתיבתו את הפנייה של האליטה הוותיקה שמאלה אחרי מלחמת לבנון ואת הפיכתה של ה'יוניות' למרכיב יסוד בתפיסת העולם של השכבה המשכילה בישראל.

הנביא ישעיהו השלישי

מקרב האינטלקטואלים ואנשי האקדמיה שכתבו, רואיינו או צוטטו בעניין מדיניותה של ישראל כלפי הערבים בתדירות גבוהה התבלטה דמותו של פרופסור ישעיהו ליבוביץ, שכבר הוזכר לעיל בהקשר של המלחמה בכפייה הדתית. את עמדותיו הלא שגרתיות על מדיניות החוץ והביטחון של ישראל הביע ליבוביץ כבר בשנות החמישים. הוא נמנה עם האינטלקטואלים הישראלים המעטים, אולי היחיד, שמתח ביקורת מוסרית על פעולת קיביה. במכתב ששלח לבן גוריון סמוך לאירוע התריע ליבוביץ על התקרנפותו של הצבא, ובמאמר פילוסופי שפורסם בכתב העת העיוני 'בטרם' סקר את הדילמות המוסריות העולות מן הפרשה, והשווה אותה לפרשת דינה ולנקמת בני יעקב בשכם בתנ"ך, שגם ממנה, כמו מפרשת קיביה, עולות שאלות מוסריות כבדות משקל בעניין הלגיטימיות של הנקמה וההרתעה. הוא כתב:

אפשר ואפשר לנמק ולבסס, להסביר ולהצדיק את מעשה שכם-קיביה מבחינת כל עקרונות המוסר הניתנים לשיקול ולחישוב ראציונלי. אולם קיים גם פוסטולט מוסרי, שאינו כלל בגדר שיקול וחישוב, ושממנו נובעת קללה על כל השיקולים והחישובים המוצדקים והנכונים הללו. מעשה-שכם וקללת יעקב אבינו, בשעה שחזה לבניו את 'אחרית הימים' - זוהי דוגמה לפרובלימטיקה המוסרית המחרידה, שייתכן מעשה שהוא מוסבר ומנומק, ואפילו מוצדק (!) ואעפ"כ הוא מקולל. [...] אנו חייבים לשאול את עצמנו: מאין בא לנו הנוער הזה, שלא חש מעצור ומניעה נפשית לבצע בידיו את הזוועה, כשניתן לו הדחף הפנימי או החיצוני למעשה תגמול? והרי נוער זה לא היה אספסוף, אלא הנוער שגדל ונתחנך בערכי החינוך הציוני, במושגי ערכי האדם והחברה. דבר זה הוא מן התוצאות של השימוש בקטיגוריה הדתית של קדושה לענינים ולערכים חברתיים, לאומיים ומדיניים, שימוש שהוא רווח אצלנו בחינוך הנוער ובהסברה ציבורית: מושג קדושה, ז.א. מושגי המוחלט שמעבר לכל הקטגוריות של החשיבה וההערכה האנושית, מועברים על החולין.

מאמר זה לא זכה לתהודה כיוון שעמדותיו של ליבוביץ היו ידועות באותה תקופה למיעוט קטן בלבד, בעיקר באוניברסיטה העברית בירושלים, ו'בטרם' היה במה צדדית למדי ורחוקה מעיני הציבור הרחב.

גם אחרי מלחמת ששת הימים, נמנה ליבוביץ עם הבודדים שהתריעו מפני פולחן הלאומיות. בריאיון עם סילבי קשת אמר, בתשובה לשאלה על פולחן הכותל ובכלל זה תקיעת השופר הידועה של הרב הצבאי הראשי שלמה גורן: 'כנראה גם ברגע הדרמטי ביותר בהיסטוריה של העם היהודי צריך היה להופיע המוקיון התוקע בשופר ועושה את הגינונים התפלים וסרי הטעם האלה'. בתשובה לשאלתה על עתיד השטחים הכבושים אמר: 'אם נבלע, אפילו חלק ניכר ממה שכבשנו, הרי נהיה חלשים לאין ערוך. עוד מיליון ערבים יערערו את כל יסודות קיומנו'. אמר וצדק.

גישתו המוסרית-ביקורתית של ליבוביץ נחשבה עד שנות השמונים לחריגה ואף לתימהונית, בעיקר משום שהיה חסר לה הרקע התרבותי והפוליטי שעל בסיסו היתה יכולה להיקלט בציבור המשכיל. רק בראשית שנות השמונים, לאחר המהפך הפוליטי ובעיקר בעקבות מלחמת לבנון, התפתח הרקע המתאים לביקורת פציפיסטית במתכונת החריפה של ליבוביץ ולהתעצבות תדמיתו המיתולוגית כמוכיח בשער.

ליבוביץ הירבה לתקוף מעל דפי העיתונות ובמאות ראיונות, הרצאות וערבי עיון את משטר הכיבוש בשטחים וטען שהוא מקעקע את היסודות המוסריים של המדינה הציונית. במאי 1984 כתב במאמרו 'שלוש חרויות ואחת מהן', שפורסם ב'הארץ':

מדינת ישראל פסקה להיות דמוקרטיה, למרות שמירה על מידה רבה של חופש התבטאות, בעל פה ובכתב, בסקטור היהודי, וקיום בחירות חופשיות למוסדות המדינה ללא זיוף ואונס [...] בעקבות מדיניות הכיבושים היתה דמוקרטיה זו לחיפוי של שקר וצביעות על מציאות שהיא היפוכה. אין דמוקרטיה לחצאין. לשון אחר: דמוקרטיה אינה ניתנת לחלוקה, ומדינה המחזיקה כשלושה מיליוני בני אדם במעמד של נטולי זכויות נושאת את שם הדמוקרטיה לשווא.

עם החרפת המחלוקת והאיבה בין מחנה השמאל למחנה הימין בשנות השמונים נעשה ליבוביץ גיבור תרבות מוכר, ורבים החלו להסתופף בצל קורתו והמתינו בשקיקה למוצא פיו. הוא היה לחביב התקשורת בשל דמותו הצבעונית ובשל התבטאויותיו הפרובוקטיביות, שעוררו לא אחת פולמוס סוער בין מצדדים ומבקרים, והעיתונאים, שבמקרים רבים יזמו את הפרובוקציה, חככו את ידיהם בהנאה. למשל, כאשר כינה את דגל המדינה 'סמרטוט המתנופף ברוח' ואת המתנחלים 'יהודו-נאצים', וכאשר קרא לחיילי צה"ל לסרב לשרת בשטחים ולחיילים המשרתים בלבנון לנטוש את המערכה ולסרב לפקודות מפקדיהם. התבטאויות אלו היו בגדר שבירת טאבו מקודש ועוררו בקרב חלק ניכר מהמשכילים הישראלים תחושה שניתן להגדירה כתערובת של מבוכה, רוגז, תדהמה, התפעלות והערכה. ב-5 בפברואר 1988, במלאות לליבוביץ 85 שנים, פירסם 'ידיעות אחרונות' במוסף סוף השבוע ריאיון נרחב עמו. די בכותרת הכתבה, 'מכשף השבט', כדי להעיד על מעמדו התקשורתי באותה עת. בכותרת המשנה נכתב: 'השבוע, פרופ' ישעיהו ליבוביץ בן 85, הקהילה האקדמית חוגגת את התאריך בכובד הראש הראוי. הסופר יותם הראובני נפגש איתו לשיחה על החיים עצמם, על הזיקנה, הצער, החמלה. המציאות הפוליטית הישראלית לא יכולה היתה שלא להשתלט לעיתים על השיחה'.

דמותו קסמה במיוחד ואולי רק לאליטה השמאלנית בשל המיזוג בין המסומנים התוכניים למסומנים הרגשיים שהיו אצורים בה. הם אהבו את הדעתנות החיננית שלו, את האומץ שלו להביע עמדות רדיקליות בדרך מלוטשת ומתוך סמכות אינטלקטואלית, ואת האירוניה הלעגנית שלו לממסד. באחד הראיונות אמר: 'אם דמוקרטיה היא שלטון הרוב, לפי תפיסת הטיפשים, אזי הרייך השלישי היה הדמוקרטיה המושלמת ביותר במאה העשרים'. ליבוביץ אמר במילים מפורשות את מה שרבים היססו להביע בפומבי. הרקע המדעי המרשים שלו (היו לו כמה תוארי דוקטור בדיסציפלינות שונות), הכושר הרטורי המופלא שניחן בו בכתב ובעל פה, פשטות הליכותיו וענוותנותו בחייו הפרטיים, לבביותו הכובשת, זקנתו המופלגת שלא פגמה כמלוא הנימה בצלילות דעתו, אלא חידדה את דמות 'הזקן החכם', התוכחה ו'הזעם הקדוש' שהביעו פניו, קולו הגוער והמרעים ושפת גופו - כל אלה תרמו במידה רבה להילה שאפפה אותו. גם היותו יהודי דתי המקפיד על קלה כחמורה, מרכיב סמלי שסתר את הסטריאוטיפ המקובל בקרב חילונים של האדם הדתי השמרני, ובמיוחד הסתירה בין הכרזתו שהוא 'אנרכיסט מבחינה עקרונית' ובין ציותו לחיובי הדת, הוסיפו למיתוס שנקשר בדמותו. במסיבה שנערכה לכבודו באוניברסיטת חיפה ב-13 ביוני 1983, אמר הסופר א"ב יהושע (הדברים פורסמו גם ב'ידיעות אחרונות'):

אדם חכם כמוך ודאי מבין שהאהבה שמשפיעים עליך אתיאיסטים מובהקים כמונו (אהבה שמביאה את נתן זך ואותי, שהתכתשנו זה עם זה כהוגן בעיתונות גם בגלל דברים שאמרת, ועתה מתאחדים בלב שלם לבוא לברכך) אינה מקרית, הרשה לי לנסות ולהסביר לך מה שורש המשיכה של אנשים כמונו אליך. [...] אמת, נעים לנו שאתה מנגח את המחנה הדתי בעניינים פוליטיים, נעים לנו לשמוע אותך מעז ואומר דברים חריפים ונוקבים, אנו מתברכים באומץ הלב האזרחי שלך ונדהמים לראות עד כמה חלק מהאיבחונים המוקדמים שלך נתגלו מדויקים, ומתפללים, אני מקווה יחד אתך, שלא כל תחזיותיך הקשות תתגשמנה. אבל כל זה הוא רק חלק מן העניין, עיקרו טמון במקום אחר. עיקרו, לדעתי, בתפיסה אשר אתה תופס את האדם במקום אשר אתה מעמיד אותו ובמופתים הרבים אשר אתה נותן לתפיסה זו. דווקא אתה, במאבק להסברתו ולהגדרתו של מעמד האלוהים והתורה ביהדות ובתולדות עם ישראל, הוכחת והאדרת את מושג האדם, לא רק האדם היהודי, אלא האדם בכלל, ותחושת ערך זו היא שכל כך משכה אותנו.

שלא כרבים מקרב האינטליגנציה הישראלית, רוב הציבור הישראלי, ובעיקר אנשים בעלי השקפות פוליטיות ימניות, לא אהבו את התבטאויותיו של ליבוביץ וראו בו פרובוקטור יהיר וחסר עכבות. דוגמה לשניות שהתקבל בה ליבוביץ בציבור היא השערורייה שפרצה בינואר 1993, עם פרסום החלטת ועדת פרס ישראל להעניק לליבוביץ את הפרס היוקרתי. בעקבות המחאה של מחנה הימין והכרזתו של ראש הממשלה יצחק רבין כי לא ישתתף בטקס הענקת הפרס, הודיע ליבוביץ שהוא מוותר על הכבוד. 'את ההוקרה כבר קיבלתי - כבודי במקומי מונח', אמר לעיתונאים. כאשר הלך לעולמו כעבור שנה (ב-1994) מלאו העיתונים הגדולים בכתבות הספד מרוממות, שאת רובן כתבו אנשי השמאל, שהזכירו במילות הספד שלהם את החרדים המספידים את האדמו"ר שלהם. אורי אבנרי כתב:

אל נהפוך אותו, בדיעבד לזקן חביב ועדין נפש, אל נציג אותו כמי שבעצם היה כמו כולם, רק קצת יותר בוטה. אדם שאפשר לבטל את דעותיו בטענה שאהב את הדווקא, שהיו לו כמה מעידות שאינן מעידות על הכלל. הוא נהג להתרגז כשקראנו לו 'נביא'. תפיסתו הדתית נגדה את השימוש בתואר זה. אבל הוא אכן מילא בימינו את תפקידו של הנביא התנ"כי: להטיף בשער, לייסר ולהתריע. להפר את שלוות השבעים והרשעים, לקרוא את העם לדגל המוסר.

מחילוניות פסיבית לחילוניות מהכרה

המתח בין ימין לשמאל בישראל החריף בשנות השמונים והתשעים לא רק בשל התלהטות המאבק על הגדרת המצב המדיני-ביטחוני אלא גם בשל החרפת המתח בין חילונים לחרדים. המתח הזה, שלבש אופי אלים ומיליטנטי, הוביל להתגבשות מחנה השמאל ולהתפתחות תהליך שאפשר לכנותו מעבר מ'חילוניות פסיבית' ל'חילוניות מהכרה' (חילוניות מסוג זה היתה עד שנות השמונים נחלתם של מעטים בארץ, ובעיקר של מרקסיסטים אדוקים). לכאורה, היה בהחרפה זו כדי לפגוע בתהליך הדמוקרטיזציה של ישראל, אבל באופן פרדוקסלי בפועל התרחש ועדיין מתרחש תהליך הפוך, כלומר, חיזוק המודעות הדמוקרטית בקרב הציבור החילוני וחיזוק המוטיבציה של חוגי התקשורת, האמנות, האקדמיה והמשפט להילחם למען ערכי הדמוקרטיה.

מהפך העוצמה הדתית בישראל החל בד בבד עם המהפך הפוליטי לאחר הבחירות לכנסת התשיעית שנערכו במאי 1977. המפלגות הדתיות והחרדיות נהפכו זו הפעם הראשונה ללשון מאזניים ממשית בין שמאל לימין, ובלעדיהן לא היה אפשר להקים ממשלה יציבה. לראשונה גם עלה לשלטון ראש ממשלה שהזדהה בגלוי עם המסורת הדתית, ויצר שותפות עם הדתיים לא רק בגלל כורח פוליטי אלא גם בגלל חיבה והבנה. העלייה בכוחם הפוליטי של הדתיים והחרדים התבטאה בחזקה שניתנה להם על תיקים ומשרות שנחשבו עד אז כשמורים לחילונים בלבד: סגנות משרד השיכון, יו"ר ועדת הכספים של הכנסת, תיק החינוך, תיק הפנים, ובשנות התשעים, עם התחזקותה של ש"ס, גם תיקים נוספים. גם ההסכמים הקואליציוניים עם המפלגות הדתיות והחרדיות היו נדיבים יותר. למשל, בהסכם הקואליציוני הראשון של בגין הובטחה ל'אגודת ישראל' תמיכה מוגדלת במוסדות החינוך ובישיבות שבהנהלתה, וכן ניתנו הבטחות שונות בתחום החקיקה: פטור לבנות משירות בצה"ל ללא בדיקת הצהרה, חוק נגד המיסיון, תיקון חוק השבות בעניין גיור כהלכה, צמצום החוק המתיר הפלות, 'חוק השמירה על אתרי קבורה', ועוד כהנה וכהנה. כידוע, רוב ההבטחות בתחום החקיקה לא קוימו, אך העובדה שהן נאמרו שיקפה את כושר המיקוח ההולך וגדל של החרדים.

הופעתה של ש"ס ('הספרדים שומרי התורה') בזירה הפוליטית במחצית שנות השמונים, תחילה כסיעה בעיריית ירושלים ואחר כך כשותפה, ושותפה בכירה בממשלה, הביאה לשינוי משמעותי נוסף ביחסי הכוחות בין דתיים לחילונים בכנסת ובמאבק הפנימי בנושא דת ומדינה. ש"ס שהיתה לאחת התופעות המעניינות והחשובות בדור האחרון, מלבה כל העת את הקונפליקט הפנימי סביב מעמדה של הדת ומעמדם של החרדים, ואינה יורדת מהכותרות. מסירת תיק הפנים ואחר כך גם תיק הדתות (תיק שבו החזיקה עד אז המפד"ל) לש"ס החרדית היתה נסיגה משמעותית מבחינתם של החילונים, משום שהוא נוצל לחלוקת הקצבות לציבור החרדי ולהרחבת הכפייה הדתית בדלת האחורית.

הצטרפותה של ש"ס לממשלות השונות העלתה את המתח הדתי-חילוני לגבהים חדשים, לא רק משום שהיא העניקה לחרדים מוקדי שליטה והשפעה חדשים והגדילה את תקציביהם, אלא גם משום שהיא הקצינה את השיח הדתי-חילוני. לראשונה החלו הרבנים החרדים להוקיע בגלוי מעל במות עיתונאיות את תרבות הקידמה החילונית ולהאשים את החילונים באחריות לאסונות אישיים ולאומיים. כך, למשל, אחרי התנגשות של רכבת באוטובוס שנתקע על הפסים ליד מושב הבונים ב-11 ביוני 1985, תאונה מחרידה שגבתה 22 הרוגים (19 תלמידי כיתה ז' מבית ספר ברנר בפתח תקווה, הנהגת, מורה ומלווה) ו-16 פצועים קשה, יצא מנהיג ש"ס ושר הפנים הרב יצחק פרץ בהכרזה שהתאונה היתה עונש משמים על חילול שבת בפתח תקווה. דבריו של פרץ נאמרו בתגובה על המהומות שהציתו הדתיים בפתח תקווה בהתנגדותם לפתיחת בית קולנוע בלילות שבת. התבטאויות מעין אלה, שהובילו להסלמת העימות הדתי-חילוני, שבו והופיעו בתקשורת, לא רק משום שהרבנים והפוליטיקאים החרדים פתחו את חרצובות לשונם בתדירות ובתקיפות רבות יותר מקודמיהם, אלא גם משום שש"ס היתה אז מפלגה חדשה וחסרת ניסיון, שעדיין לא סיגלה לעצמה נוהגי זהירות בהתבטאויותיה בעולם רווי תקשורת. וכך, פעם אחר פעם 'נלכדו' דובריה השונים, ובראש כולם הרב יצחק פרץ, על ידי עיתונאים בהתבטאויות אנטי-דמוקרטיות שנאמרו לא אחת מתוך היסח דעת, תמימות או בורות.

אחד הסימנים להקצנה שחלה בהתבטאויות המנהיגים החרדים היתה העובדה שלראשונה בתולדות המדינה החלו רבנים, ובכללם דיינים בבתי המשפט הרבניים, לצאת כנגד בית המחוקקים. למשל, הרב פרדס, שהיה דיין בבית הדין הרבני האזורי בתל אביב, אמר באחת התוכניות ששודרו בקול ישראל בשלהי 1985: 'בשבילי קובע רק דבר אחד - תורה והלכה. לבד ממנה אין שום סמכות בעולם. לנו יש תורה מסיני ולא מחוקקים. אז פתאום קם לו דור חדש והמציא דבר כזה שקוראים לו "המחוקק". כמה ליצנים שיושבים יחד במסיבות וככה מחליטים על חוקים. טוב לכם לחיות עם זה? בבקשה, תחיו עם זה. זה לא עניני'.

התבטאויות בוטות כלפי החברה הישראלית ומוסדותיה, ובכלל זה בית המשפט העליון (ראו להלן), הנחשב למוסד הישראלי המקודש ביותר, איפיינו במיוחד את מנהיגי ש"ס, הרב אליעזר שך והרב עובדיה יוסף, שנעשו מוקדי עניין עבור התקשורת החילונית. העיתונאים התרשמו ולעתים גם הוקסמו מהכריזמה שלהם, מהזלזול הבוטה והגלוי שהם הפגינו כלפי ערכי הדמוקרטיה, ומכוח ההשפעה העצום שנודע להם בקהלם. הכתבים הבינו את הפוטנציאל התקשורתי הטמון בסיקור תופעות מהעולם החרדי והחלו לשחר לפתחן של חצרות הרבנים, מתעדים בגלוי או בסתר את הנאצות האנטי-חילוניות שהם הפיקו מפעם לפעם, ובכלל זה נאצות כלפי בית המשפט העליון.

הסיקור חסר התקדים של כנס הליטאים ביד אליהו, ב-27 במרס 1990, שבמהלכו כינה הרב שך את בני הקיבוצים 'אוכלי שפנים וחזירים', סימל עבור חילונים רבים את עליית האיום החרדי במדינת ישראל. העיתונות פירסמה בהבלטה את דבריו של הרב ואת תגובותיהם הנזעמות של אישי ציבור שונים מימין ומשמאל כאחד. חבר הכנסת רפאל איתן, למשל, צוטט כמי שאמר: 'אני רואה שהנושא המעניין ביותר את הרב שך הוא גידול שפנים בקיבוצים. עצתי לרב שך, שיבקר בבתי הקברות הצבאיים, שם טמונים חללים בני הקיבוצים, שאלמלא הגנו על המדינה בגופם, היו הרב שך והציבור, שהוא משמש לו לפה, מתקשים לבטא דעות כאלה'. יוסי שריד אמר: 'אנשי הקיבוצים הם לא חלוצים ולא בונים, לא יוצרים ולא לוחמים, ובתי הקברות שלהם אינם מלאים במתים, שציוו לנו את החיים. הם רק אוכלי חזירים ושפנים. ואני שואל: האם יש מישהו בינינו שבמלחמה הבאה יוותר על הבחורים מהקיבוצים וישליך את יהבו על בחורי הישיבות?'

בשנות השמונים והתשעים חלה החרפה לא רק ברמת התקיפות של נציגי המפלגות החרדיות אלא גם במיליטנטיות של אברכי הישיבות החרדיות האשכנזיות בירושלים ושל רבניהם. גילויי אלימות של חרדים במחאה על אורח החיים החילוני, ובעיקר חילול שבת, הופיעו כבר בשנות הארבעים והחמישים. למשל, ב-1951, כאשר כמה עשרות חרדים נעצרו בחשד שהשתתפו במחתרת שהציתה מכוניות שנסעו בשבת ותיכננה להטיל פצצת הפחדה בכנסת. אולם בשנות השמונים והתשעים נהפכה האלימות החרדית לשגרה וחומרתה עלתה. זריקת אבנים על מכוניות הנוסעות בשבת, תקיפת ארכיאולוגים והריסת אתרי קבורה היסטוריים, הפגנות אלימות במחאה על הקמת מוסדות שונים, למשל, בניית אצטדיון הכדורגל בירושלים או שלוחה של האוניברסיטה המורמונית בהר הצופים, התנכלות לבעלי עסקים שפתחו את החנויות בשבת, הטלת חרמות על עסקי מזון לא כשרים, שרפת תחנות אוטובוס המציגות פרסומות נועזות - כל אלה ועוד הפכו לפרצי לבה רותחת המאיימים להרוס את פריחת החילוניות. גם המיסיונריות הדתית גברה בשנים אלו בהיקפה ובתעוזתה לחדור ל'מעוזי החילוניות', בעיקר בשל פעילותן של תנועות חב"ד וברסלב, שהוסיפה לתחושת האיום בקרב החילונים.

כאשר נרצח ראש הממשלה יצחק רבין ב-4 בנובמבר 1995, ביריות אקדח של צעיר חובש כיפה, ולציבור הרחב התגלה מאוחר יותר היקף ההסתה במגזר הדתי והחרדי, שיצרה מצע פורה לצמיחתם של גידולי פרא כדוגמת הרוצח השפל הזה, הגיע המתח בין חילונים ודתיים לשיא שטרם היה כמותו, והעיתונות מלאה בעשרות כתבות וסקרים בנושא.

עקב הגילויים שתוארו לעיל השתנה דימויה של הדת היהודית בעיני חילונים רבים ממרכיב חשוב בזהותם הציונית והישראלית לסימן של אנטי-דמוקרטיות, כפייה, אלימות, סחטנות וחשכת ימי הביניים. יתר על כן, באמצעות הציטוטים בעיתונות של דברי הבלע של המנהיגות החרדית על ההוויה החילונית, התחוור לציבור החילוני המשכיל עומקה של המשטמה שרוחש העולם החרדי ל'צורת החיים המתייוונת' שלו. הדבר עורר בקרבו תחושות של כעס וחשש, חידד את תפיסתו הדמוקרטית, והגביר בו את תחושת אחדות הגורל ('אנחנו' מול 'הם') החיוניים בגיבושה של זהות וסולידריות קבוצתית. ההתבטאויות המיליטנטיות של מנהיגי החרדים וההפגנות האלימות גם המחישו לחילונים את תפיסת העולם המיסטית, הלא רציונלית והלא סובלנית של החרדים, והעצימו את דימוים כאויב פנימי.

המיאוס שהחלו חשים רבים מהמשכילים החילונים כלפי נושאי הכלים של הדת מצא את ביטויו בפרץ אדיר של מאמרי פובליציסטיקה אנטי-דתיים, ביצירות אמנות (באמנות הפלסטית, בקולנוע ובספרות), הלועגות ובזות לעולם הדתי הלא דמוקרטי, ובחיבורים עיוניים רושפי אש וגיצים. אלה עיבו וחיזקו את התשתית הרעיונית והרגשית לצמיחתה של ספרות משפטית ישראלית ליברלית ולהתפתחותו של הלך רוח משפטי בעלי גוון ליברלי מובהק.

גם מעמדו של בית המשפט כ'מעוז הדמוקרטיה' עלה בעקבות ההחרפה בקונפליקט בין דתיים לחילונים, משום שהפורעים החרדים שנתפסו הועמדו לדין והוענשו כחוק ומשום שבית המשפט העליון מנע לא אחת מהמשטרה או מהמועצות המקומיות ומהעיריות להיכנע לתביעות הדתיים, למשל בסוגיית סגירת כבישים בשבת.

הערות שוליים

    צפה בתגובות  תגובות על מסולידריות לאומית לתרבות המחאה (2)

    מערכת

    זה בהחלט מעניין. בקרוב נפרסם ערך מקיף על הפער העדתי בישראל. תרצה לקרוא את הטיוטה?
    יום חמישי ו' בשבט תש"ע 21 בינואר 2010

    זאב ברקן

    המילה "אשכנז" מופיעה בירמיה נא, כז, ובבראשית י, ג. המילה "ספרד" - בעובדיה א, כ. למרות החלופות ("בני עדות המזרח", "מזרחים", "פרענקים") מעניין שדווקא המלים המקראיות הן שהפכו לדומיננטיות בתופעת "השד העדתי". אולי משום שהמקרא הוא המכנה המשותף לישראלים בלי קשר לארצות מוצאם, ואולי משום שהמלים האלה יותר קליטות מחלופותיהן.
    יום ראשון ב' בשבט תש"ע 17 בינואר 2010

    הוספת תגובה




     

     

    * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של "אנשים ישראל" לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.