דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
הוסף דירוג לספר 5 מדרגים

פרק 4: תרבות הצריכה והקניות בישראל - ד

עוז אלמוג

 


נוצר ב-5/9/2009

התפתחות מרכזי הקניות בארץ לפני עידן הקניונים

לונדון מיניסטור

"פסאג'" הקאמרי הוקם ברחוב דיזנגוף על ידי הקבלן אריה פילץ ב-1955, ונחשב אז לפלא (מאוחר יותר, ב-1958, הוקמו בתל אביב שני "פסאג'ים" נוספים –האחד בפרישמן והשני באלנבי). 

בשנת 1972 הוקם בפינת הרחובות שאול המלך ואבן גבירול במרכז תל אביב, בקומה הראשונה ובמרתף של "בית נאות אביב", מרכז מסחרי חדש (שכונה גם הוא "פסאג'"), וזכה לשם הסמלי "לונדון מיניסטורס" (אחר כך קוצר השם ל"לונדון מיניסטור"). 

המרכז היה צנוע במידותיו ולא היה בו חידוש משמעותי בנוף הצריכה המקומית. אולם, באותה עת חלה התפתחות של חנויות ומזללות ברחוב אבן גבירול, ול"לונדון מיניסטור" היה חלק במיצובו של המקום כמרכז קניות ובילוי חשוב, בתל אביב בפרט ובישראל בכלל. זאת ועוד, המרכז נבנה כקומפלקס מעורב של מוסדות תרבותיים, כגון צוותא (מועדון לתרבות מתקדמת מייסודה של תנועת "השומר הצעיר", שעבר מרחוב מאפו ל"לונדון מיניסטורס" עם ההקמה, והפך ברוות השנים לאחד המועדונים המיתולוגיים בתרבות הישראלית) ולהקת בת-דור, חנויות, מסעדות ומעל - שתי קומות של משרדים. עצם השילוב הזה היה בבחינת חידוש, והוא בישר את הופעתה של תפישה תרבותית חדשה (שיובאה מארה"ב), הרואה בקניות חלק בלתי נפרד מבידור ובילוי.

העובדה שלאחדות מהחנויות שבמרכז המסחרי הייתה גישה ישירה מהרחוב, אך אל מרביתן ניתן היה להגיע רק לאחר כניסה בשערי המרכז המסחרי, היוותה גם היא חידוש בנוף הקניות בישראל (זה גם היה חלק מהאפיל של המרכז החדש). במובן זה אפשר לראות ב"לונדון מיניסטור" את הקניון הראשון בישראל

אגב, מעל הקומות הראשונות של ה"לונדון מיניסטור" נבנה בניין מגורים בן 15 קומות אשר היה אחד ממגדלי המגורים הראשונים בארץ שנבנו כ"מגדל יוקרה".

כיכר אתרים

כיכר אתרים היא כיכר ציבורית רחבה עם מכלול בניינים סביבה, שנבנתה סמוך לשפת הים בתל אביב, מעל רחוב אליעזר פרי, כם קישור (בין השאר באמצעות מדרגות) לטיילת שעל החוף, לשדרות בן גוריון ולרחוב הירקון.

לפני בניית הכיכר שכנה במקום שכונת הפחונים והצריפים מחלול. השכונה הוקמה כמשכן זמני לפליטים יהודים שנאלצו לברוח מיפו במהלך המאורעות בשנות השלושים – והפכה לאחת משכונות העוני המוזנחות ביותר.

בשנות החמישים החלו לפנות את השכונה. בשלהי שנות השישים הוחלט בעיריית תל אביב לפתח את החופים הצפוניים המוזנחים של העיר, ולבנות בתי מלון מודרניים לאורך החופים. במסגרת פרויקט הפיתוח תוכנן לבנות במיקומה של שכונת מחלול מרכז תיירותי שיקשר בין בתי המלון, החופים ושדרות בן-גוריון, ויכלול גם כביש ראשי מקביל לחוף ומגרש חניה. לצורך בניית הפרויקטים הללו הוקמה החברה העירונית "אתרים", אשר על שמה נקרא לימים הכיכר. על תכנון המרכז התיירותי הופקד האדריכל יעקב רכטר, מהבולטים שבאדריכלי ישראל באותה עת. היזמים והאחראים על הבנייה היו עיריית תל אביב, חברת "אתרים" וחברת "כלל".

על פי התכנון המקורי הייתה אמורה הכיכר להפוך למרכז בידור, מסחר וקניות לשורת בתי המלון, שהלכו והתרוממו משני צידיה. המטיילים בכיכר, כך הובטח, ייהנו מנוף מרהיב. הכיר תהווה צומת מרכזי, שאליו וממנו תזרום התנועה הרגלית בין העיר ובין הים. מתוך אי תנועה גדול תזדקר פטריית זכוכית ענקית, ובה מסעדה, בזאר לחפצי חן ובוטיק.

הפרויקט עורר ציפיות רבות וסוקר בעניין בתקשורת. "הריביירה של חוף תל אביב" כינו כלי התקשורת את התוכנית, שחילקה את האזור כולו לשלושה חלקים: באיזור הים תוכננו מעגנים ושוברי גלים, שיאפשרו פיתוח ענפי ספורט ימי. באזור בתי המלון, כך נקבע, יוקמו פארקים, כיכרות, טיילות ומגרשי משחקים וספורט. את נמלי ת"א ויפו הוחלט להפוך לאזורי תיירות שישולבו במרכזי הספורט והבידור. כיכר אתרים, שתוקם בקטע שבין נמל ת"א ובין רחוב גורדון, תהווה, כך נכתב בתוכנית, יחד עם גן העצמאות, את מוקד הפיתוח של האזור כולו.

כיכר אתרים נבנתה כמבנה רב תכליתי עם כמה מפלסים, אשר ניצל את הפרשי הגבהים בין מצוק הכורכר שהיה במקום ובין חוף הים. המפלס התחתון כולל מגרש חניה ותחנת דלק. המפלס שמעליו כולל כביש ראשי מקורה (רחוב פרי). מעליו שני מפלסי חנויות מקורים, והמפלס העליון (גג המבנה) הוא רחבה, שבה כמה מבני מסעדות, אמפיתיאטרון ומבנה עגול מצופה זכוכית (המוכר כ"מבנה הקולוסאום"). בחלקו הצפוני של הכיכר קיים מבנה נוסף הכולל את מלון מרינה ומספר מפלסי חנויות.
בניית הכיכר, שבהקמתה הושקעו כ-50 מיליון לירות, החלה בשנת 1971 ביוזמתו של ראש העיר דאז, יהושע רבינוביץ', והיא נחנכה ביוני 1975 בטקס חגיגי שבו נכחו ראש העיר, שרים וחברי כנסת.

בשנתיים הראשונות הייתה הכיכר שוקקת חיים – בעיקר בעונת הקיץ: במבנה הבטון המעוגל שבמפלס הרחבה פעל סניף של כל בו שלום. גם שני מפלסי החנויות והמסעדות שברחבה זכו להצלחה. במבנה הצפוני הוקמו חנויות פטורות ממכס לתיירים. באחד המפלסים התחתונים פעל בית קולנוע שחף.

אולם המומנטום של הפתיחה לא הצליח למתג ולמנף את הכיכר, ובינתיים נפוצו שמועות על "השתלטות העולם התחתון" כביכול על הכיכר. העיתונים דיווחו על "סוחרי סמים המשקיעים כספים בכיכר אתרים", על תקיפות אלימות, על הטלת רימוני רסס לבתי עסק, על מאבק אלים על שטחי מחיה בכיכר. והיה לשמועות הללו על מה להתבסס. כבר בדצמבר 1978 התפוצץ "מטען אזהרה" במרכז הכיכר, וגרם לנזקי רכוש. המשטרה העלתה בחקירתה כי בין מנהלי בתי הקפה והמסעדות, הפועלים ללא רשיונות בכיכר אתרים, מצויים בעלי עבר-פלילי. גורמים בעירייה טענו בתוקף שכל הפרסומים מוגזמים ושניפחו את ממדי הפעילות הפלילית, שהתנהלה למעשה בשלושה בתי עסק "נגועים" בלבד. אולם בינתיים נשחק המוניטין, והכיכר החלה לגווע. גם דו"ח מבקר המדינה מתח ביקורת על ניהול הפרויקט והוסיף שמן למדורה.

ב-1980 ייחד מעריב כתבה נרחבת לכיכר, ובה דווח על כך ש"כחמישים חנויות מבין מאתיים בתי העסק שנמכרו 'על הנייר', בעשור הקודם – רובן לאזרחי חוץ ותושבי חוץ, עדיין לא נפתחו, בתי עסק רבים אחרים אינם מופעלים בצורה סדירה, וחברת 'שרותר', הרשות העירונית המופקדת על הפעלת הכיכר ותחזוקתה צוברת גרעונות. מאמצי 'שיקום התדמית' מתנהלים בכבדות מה, ואף שמנכ"ל 'שרותר'' טוביה לביא מצביע על 'הישגי השנה החולפת' כעל 'עליה על דרך המלך', עדיין נתקלים מאמציו במשפטים-קדומים ובמיפגעים אובייקטיוויים כאחד. השמועות העקשניות על 'נפילת הכיכר' לציפורני העולם התחתון' הוכחשו, מלכתחילה, בעקשנות. אך בפינותיו האפלות של הכיכר נרקמו מזימות פליליות וסדרת התרחשויות אלימות, שאמנם נבלמו נמרצות בעודן באיבן, אך חרטו צלקות עמוקות בדיוקנה הציבורי של כיכר-נמיר" (אהרון דולב, "העולם התחתון הלך – התדמית השלילית נשארת", מעריב, 23.5.1980, 24).

למעשה, כבר סמוך לחנוכת הכיכר עורר קומפלקס הבטון הענקי ספקות ראשונים, שהתבררו לימים כראיית הנולד. "יש בה כ-180 חנויות", כתב רן פרי מעיתון הארץ בנובמבר 1975, "אך בינתיים נפתחה רק פיצריה אחת ומספר קטן של עסקים אחרים. המשקיעים האחרים נטלו אמנם את המפתחות, אך העדיפו להישאר בעמדת המתנה, בבחינת נחכה ונראה. וכל עוד חללי חלונות הראווה ריקים, מומחשת במשנה תוקף העצבות והאפרוריות של המבנה, וחבל, כי הפתרונות האדריכלים החדישים מוסיפים נופך חדש לנוף העיר, הצמאה למרכזי נופש, בידור וקניות. אבל בטון ואבן בלי ירק ופרחים, ובלי אנשים, זה משהו הקרוב יותר למחדל אורבאני. החידוש שבעצם פתיחת הכיכר מושך עתה, בימי הסתיו הבהירים, קהל רב. אך כאשר יהפוך המקום לשיגרה, האם יגשים את המטרות שהציבו לעצמם מתכנניו, ואת התקוות שתולים בו רבים מאזרחי העיר?"
ואכן, לקראת שלהי שנות השבעים, השתנתה המגמה: החנויות שבמפלסים התחתונים נסגרו או הפכו למועדוני הימורים. הסניף של כל בו שלום נסגר, והמבנה המעוגל עמד נטוש במשך כמה שנים. תושבי העיר, וגם התיירים, הדירו רגלם מהמקום, ואותות ההזנחה ניכרו בכול.

שמה של כיכר אתרים הוסב באותה עת לכיכר נמיר, על שמו של ראש עיריית תל אביב יפו מרדכי נמיר. אולם כאשר הכיכר הסתמנה ככישלון צורב ביקשה אלמנתו, אורה נמיר, לחזור לשם הקודם ולקרוא למקום אחר על שם בעלה. ואכן שמה של דרך חיפה הוחלף לדרך נמיר.

ב-1982 זכה המפלס העליון למעט עדנה, כשנפתח במבנה העגול שהיה קודם לכן "הדראגסטור הראשון של המדינה", "מועדון הקולוסאום", אשר פעל עד לסוף שנות התשעים. עם זאת, הצלחתו של הקולוסאום, שהיה המועדון הגדול בארץ (ועל פי הטענה גם במזרח התיכון), לא הצליחה להביא להתאוששות הכיכר. גם הכספים שהמשיכה העירייה להזרים לטובת שיפוץ הכיכר (איטום תפרים בבטון, הגברת התאורה, שילוט, הקמת פרגולות ועוד) ירדו לטמיון. ב-1988 הרימה העיריה ידיים וחיסלה את חברת "שרותר", שטיפלה בכיכר אתרים וניסתה להציל את מה שנשאר מהרעיון. מול פריחת הקניונים כבר לא נשאר כל סיכוי. בשנות התשעים נסגר באתר גם קולנוע שחף.

בעת מלחמת המפרץ הראשונה נפוצה שמועה עקשנית בין בעלי העסקים בכיכר אתרים, שגרסה שבביקורו האחרון בכיכר הביע ראש העיר, שלמה להט (צ'יץ'), באוזני מקורביו צער רב על כך שלא נפל איזה טיל או שניים באזור, וכל הבעיות היו נפתרות.

ואכן, בשלב זה כבר הייתה הכיכר אנדרטה לכישלון אורבני קולוסאלי. העיתונאית שרית רוזנבלום פירסמה ב-1992 ב"עיתון תל אביב" כתבה על האתר, ובה תיארה את העזובה וההזנחה השורים בכל פינה. "איש אינו פוקד את בתי האוכל בקומת הרחבה, ובתי הקפה בקומה הראשונה והשניה סגורים. שלטי ההכוונה מעלים בהרות חלודה חומה. ארונות החשמל פרוצים, וחוטים דקים מתגוללים סביבם על הריצפה. שלושה מתוך ארבעה חדרי השירותים נעולים, והרביעי מוצף במי ביוב ואינו ראוי לשימוש. מי הגשמים מחלחלים מהקומה האחרונה אל הקומות התחתונות, שם נקוות אינספור שלוליות. בכל הקומות שוררת צחנה עזה של הפרשות אדם. בקיץ הריח כבד מנשוא. גם החניון, הממוקם בקומה התחתונה, ושעבור כניסה אליו גובים 6 שקלים בימי חול ו-7 בשבתות ובמועדים, מוצף. המדרגות המובילות ממנו לקומות העליונות של הבניין מכוסות ערימות זבל ישן, מעלה עובש. רוב החנויות בקומת הכיכר ריקות. התיירים השוהים במלונות הסמוכים מעדיפים לערוך את קניותיהם במרכז העיר, למרות שמחירים בכיכר זולים בהרבה".
 
כבר שנים רבות כיכר אתרים נחשבת לאחד הפרויקטים הכושלים ביותר שנבנו בתל אביב. היא מהווה סמל לכישלונה של תפיסת הבינוי המאסיבי של חוף הים, הבאה על חשבון שמירת החוף הטבעי, ולניתוק העיר מהים (כיום, לאחר חקיקת חוק החופים, לא הייתה מתאפשרת בניית פרויקט כזה בסמוך לחוף).

לימים ניסו רבים להסביר את הסיבות לכישלון הצורב של כיכר אתרים. בעסקים קשה, ולעתים בלתי אפשרי, להסביר כישלון או הצלחה. לעתים גורם קטן, ואפילו חבוי, מטה את הכף. אולם במקרה הזה היו די גורמים גלויים לעין שיכלו להסביר את הכישלון.
בריאיון לשרית רוזנבלום מנה האדריכל יעקב רכטר שלוש סיבות: "רציתי, כמובן, שהמקום ייראה נהדר, ושיהיה הצלחה גדולה, אבל התעוררו מספר בעיות. הראשונה הייתה בעיית הפרוגרמה. עד לרגע תחילת הבנייה ממש לא קיבלתי תמונה ברורה של ייעוד המקום. לא היה ברור האם מדובר במרכז מסחרי או במרכז תערוכות, או במרכז שממנו יוצאים אוטובוסים לנמל התעופה. בארץ וגם בעולם לא היו אז מודלים לסוג כזה של מרכז. בסופו של דבר התגבשה פרוגרמה די מקרית, שהכותרת הכללית שלה הייתה מסחר.

הבעיה השניה שנוצרה הייתה של חלוקת החנויות ומכירתן לכל קונה. לא היה שום פיקוח על סוג החנויות ואופי המסחר שעתיד להתבצע בהן. רוב הקונים היו סוחרים מאיראן שהשכירו את החנויות, וכך נפתחו ונסגרו עסקים ללא הבחנה.
הגורם השלישי והדומיננטי היה נושא ביצוע הבנייה. במכרז שהוצע זכה קבלן מירושלים, שהגיש הצעת מחיר נמוכה מאוד, ומאוחר יותר נכנס בגללה לקשיים. ביצוע העבודה היה מתחת לכל ביקורת, ואת תוצאותיו – חדירות מים, ריצוף האבן המכוער, ציפוי הבניין באבן חברונית זולה שנאכלה בקלות – אפשר לראות היום בשטח. רמת הבנייה הירודה גרמה לקשיי תחזוקה גדולים מאוד. היו תקופות שנעשה מאמץ עליון לשמור על תחזוקה נאותה, אבל הכסף מעולם לא הספיק." רוזנבלום הוסיפה וציינה כי "הבעיות האמיתיות התעוררו כעבור מספר חודשים".

אולם גם רכטר אינו נקי מאחריות לכישלון (מה שלא מנע ממנו את קבלת פרס ישראל לימים). כיכר אתרים נבנתה בסגנון הברוטליזם - אבן ובטון בצבע אפור ובז' חשוף, בלי ירק ופרחים. החזות הבלתי מצודדת הזאת ניכרה את הכיכר מסביבתה, ובסופו של דבר הרחיקה את הקהל. זאת ועוד, עצם השימוש בבטון מאסיבי בסביבה ימית היא בבחינת רשלנות במקרה הטוב ופשע ארכיטקטוני במקרה הרע. בטון נוטה להחליד ולהתפורר מהמליחות באוויר. למעשה היה ידוע קודם לכן שהאזור, השוכן על שפת הים, סובל מרוחות עזות ומהצפות מדי חורף, ואיש לא לקח זאת בחשבון.

זאת ועוד, שיפוע הרחבה המרכזית נבנה הפוך, והסתיר את הים, הריצוף הגבנוני הקשה על ההליכה, והמפלס העליון לא פנה לים והיה גבוה מדי ביחס לשדרה.

רכטר טען בזמנו להגנתו, שהוא בעצם קיבל לידו את התוכנית המוכנה של הכיכר מידי ראש העיר - תוכנית שהכין קודם לכן האדריכל האיטלקי לואיג'י פיצ'נטו, מי שתכנן הרבה כיכרות דומות ברחבי איטליה. "לצערי", אמר בריאיון לעיתונאי רוני הדר, "נמיר ורבינוביץ' הסתנוורו מהתוכניות שהגיש להם האיטלקי, ואני, יחד עם האדריכל הוותיק יוסף ויטובר, קיבלתי לידי את הפרוגרמה המוכנה שלו מבלי שיכולתי לשנות בה שום דבר מהותי. כל מה שחששתי מפניו אכן קרה".

בכתבת ביקורת על עצם התכנון האדריכלי של הכיכר (במקום לתת לדברים לצמוח באופן טבעי כפי שהדבר קיים במקומות רבים באזור הים התיכון", כתבה ב-1988 אסתר זנדברג, אז כתבת הסביבה של "עיתון תל אביב": "אולי, מה שכבר הוצע כאן פעם, כדאי פשוט להרוס ולבנות דבר חדש ואחר לגמרי, מההתחלה. שלא יהיה מתוכנן עד הסוף, לא כל כך כבד ובטוני, לא 'פרויקט', ואז אולי יתגלה קצה קצה של אבן החכמים של ההצלחה".

גם העירייה אשמה. היא הפעילה מדיניות בלתי עקבית ובלתי תקיפה בכל הכרוך לאכיפת החוק, והדבר הביא להיווצרות התדמית הרעה של המקום. יתר על כן, החוק הישראלי איפשר לקוני החנויות להחזיק את החנות סגורה. אמנם המשטרה הקימה בשלב מסוים נקודה קבועה בכיכר והפגינה נוכחות, אבל זה כבר היה מאוחר מדי.

החנויות הסגורות תרמו גם הן לתדמית השלילית. יתר על כן, חנות סגורה לאורך זמן כמוה כמיפגע ציבורי. החנויות הסגורות הפכו לאזורי עזובה, מפתנן הפך למשתנות ולמצבור פסולת. הן הותירו מראה כללי של הזנחה וריפוט, ופגעו במוניטין של המרכז המסחרי כולו. שלדו החשוף של מלון "קרלטון" שיווה לכיכר בצידה הצפוני צורת אתר בניה נצחי.

אולם מעבר לכל אלה היו גם סיבות אובייקטיביות לכישלון, שאינן קשורות בהכרח למתכננים, ליזמים ולמנהלי הפרויקט. ראשית, בעיר תל אביב עדיין לא החל תהליך חילופי הדורות. זו הייתה עיר מזקינה, שהצעירים עדיין לא התיישבו בה (היום המצב אחר לחלוטין כמובן).

שנית, הפרויקט הקדים את זמנו, שכן הייתה זו תקופה שבה עדיין לרוב תושבי ישראל לא הייתה מכונית פרטית. כל תרבות הנופש והבילוי המוכרת לנו היום הייתה עדיין בחיתוליה. כך נמנע מתושבים שאינם תושבי תל אביב להגיע למקום.

לאחר ההכרה בכישלון ניסתה עיריית תל אביב במשך שנים רבות לקדם תוכניות להרס הכיכר, או אפילו רק לשיפוצה, אולם סבך של בעיות משפטיות מנע זאת. עיקרה של הבעיה היה שהמבנה של הכיכר הוא בבעלות פרטית של עשרות בעלי נכסים בכיכר (כולל חלק מהשטחים הציבוריים), ואלה אינם מצליחים לשתף פעולה באחזקת הכיכר. להבדיל מהקניונים, אין לכיכר חברת אחזקה, ובעצם אין שום גורם שמנהל ומתחזק אותה.

לאחרונה הופיע אור בקצה המנהרה, כאשר הוחל בשיפוץ המבנה המעוגל ששימש את הקולוסאום וצופה בזכוכית, ונצבעו כמה מהמבנים שעל הרחבה. כמו כן תוקנו ליקויי בטיחות בכיכר.

תוכנית שינוי הכיכר, בשווי 25 מיליון שקלים, נעשתה בשיתוף עיריית תל אביב ומשרד התיירות במטרה למשוך מבלים ותיירים חזרה לכיכר. במרץ 2007 אף נפתח בר חדש בכיכר, שכנראה מהווה את הסנונית הראשונה של התעוררותה.

כיכר המדינה

כיכר המדינה שבצפון העיר היא הכיכר הגדולה בישראל. עיגול הכיכר הותווה בשנות השלושים, במסגרת "התוכנית הכללית של מזרח תל-אביב 1938" שהכין האדריכל ומהנדס העיר יעקב בן-סירה (שיפמן). התוכנית הייתה התוספת המשמעותית הראשונה לתוכנית המתאר הראשונית של תל-אביב, תוכנית גדס מ-1925.

הקרקע של הכיכר והחלקות שסביבה נרכשו ברובן עד 1942 מחברת "שיכון עממי", שפעלה במסגרת חברת "עמידר" למציאת פתרונות דיור לאוכלוסיה מבוססת בקרבת הערים הגדולות.

החלקות היו מסודרות בתוך מעגל התחום בהיקפו על-ידי תוואי כביש חד-סיטרי (כיום רחוב ה' באייר). בתחילה עמד מספר הבעלויות באתר על כ-90 מגרשים, רובם בבעלות פרטית, אולם עם הזמן תפח המספר לכמה מאות – דבר שהיקשה לאורך השנים על ביצוע תוכניות הבינוי במקום.

חשיבותה האורבנית של הכיכר החדשה גברה עם התפשטות העיר צפונה בשנות הארבעים. מיקומה על צומת הרחובות ז'בוטינסקי וקיבוץ גלויות (כיום ויצמן) הגדיר אותה כבר בשלב מוקדם כאזור עירוני שמתווך בין צפון העיר לבין שכונות עבר הירקון החדשות, וכעין שער כניסה לתל אביב מהשכונות הצפוניות שלה ומהערים שבמזרחה (רמת גן, בני ברק, פתח תקווה).
 
ב-1951, ערב הכרזת התחרות הראשונה לתכנון הבינוי בכיכר, היא הוגדרה ככיכר הלא-בנויה האחרונה בתל-אביב. בתום התחרות מצא צוות השופטים – ביניהם ראש העיר ישראל רוקח - כי לא נמצאה בין ההצעות שהוגשו לתחרות הצעה ראויה לפרס ראשון. אפשר שהחלטה זו הטילה מעין "קללה תיכנונית" על המקום לשנים רבות.

בשנות ה-60 התמקמו בכיכר החולית קרקסים שבאו להופעות בישראל (ובכלל זה קרקס "מדראנו" המפורסם), ובעקבות זאת צמחה ההלצה: מדוע קרויה הכיכר בשם כיכר המדינה? משום שכמו המדינה, יש בה חצי שנה קרקס וחצי שנה בוץ.

במהלך השנים נתגלגלו הצעות, רעיונות ותוכניות למיניהם ממשרד למשרד, מקואליציה לקואליציה, בנוגע לשינוי מראה כיכר המדינה. אולם בפועל לא נעשה דבר.

ב-1964 היה נדמה שהגואל הגיע, בדמותו של האדריכל הברזילאי הנודע אוסקר נימאייר. הוא "קפץ" לישראל כדי לתכנן את איזור נורדיה (שבו הוקם לימים דיזנגוף סנטר), ובאותה הזדמנות חגיגית נתבקש על ידי עיריית תל אביב לתכנן גם את כיכר המדינה. תוך זמן קצר נולדה שותפות עם שני אדריכלים מקומיים: אבא אלחנני וישראל לוטן, שכבר עסקו בפרויקט בעבר, ואף זכו בפרס שני בתחרות לעיצובה. חתימתו של האדריכל בעל השם העולמי הוסיפה משקל לתוכנית המשותפת, ופרנסי העיר לא יכלו לעמוד בפניה. השלושה הציעו לבנות במעגל הפנימי של הכיכר רצף בניינים של 11 קומות, ובמרכזם שלושה מיגדלי דירות – עד 24 קומות כל אחד.

התוכנית, הידועה כ"תוכנית בינוי ערים מס' 600", זכתה בכל האישורים הדרושים כשנה אחרי מלחמת ששת הימים, אולם, ב-1976, כאשר הדחפורים היו אמורים לעלות על השטח, עיכבה הנהלת העירייה שוב את הוצאת היתרי הבנייה. ממלא מקום ראש העירייה, ומי שהיה מופקד אז על הבינוי בתל אביב (ראש מנהל ההנדסה), יגאל גריפל, אמר לרומן פריסטר, כתב הארץ: "רגע אחד, חושבים". בריאיון זה הסביר שלהערכתו תוכניתם של נימאייר, אלחנני ולוטן תקיף את הכיכר ב"חומה סינית" של בתי מגורים ענקיים, ותהפוך את הטבעת החיצונית (רחוב ה' באייר) לרחוב שממנו אי אפשר יהיה לראות דבר מלבד קירות המבנים שממול – והכיכר עצמה תיעלם. זו תהיהף, כך סבר, בכייה לדורות.

והיה כאן עוד שיקול, שאותו לא העלה גריפל, אך הוא היה ידוע לכל: כיכר המדינה, שנחשבה לאזור מגורים שקט ויוקרתי, החלה להשתנות. החנויות שנפתחו בקומות הקרקע ברחוב ה' באייר המקיף את הכיכר, והמשרדים (עורכי דין, קליניקות, חברות ביטוח, סוכנויות, יבואנים וכו') שפלשו, תחילה בהיחבא ולאחר מכן בגלוי, אל הקומות התחתונות של הבניינים שנבנו בטבעת המקיפה את הכיכר (במבנה של פירמידות הפוכות שתכננו האדריכלים אלחנני ולוטן) – שיוו לכיכר צביון של מרכז עסקים ומסחר. דיירי הכיכר הממורמרים התלוננו בעירייה, אולם העירייה הייתה נחושה להגדיל את אחוזי הבניה ולהעדיף מסחר ומשרדים על פני מגורים.

למעשה, החל במחצית שנות השבעים נהפכו כעשרת אלפים דירות-מגורים למשרדים ולבתי מלאכה בכל תל אביב, והדבר לא קרה רק בכיכר המדינה, כי אם גם באיזורי מגורים אחרים, כדוגמת נווה אביבים. זאת ועוד, זה שנים התקיימה בתל אביב נדידה של תפקידים מסחריים ועסקיים אל אזורים שמחוץ למרכז העירוני הראשי (מע"ר). התופעה אופיינית לערים שבהן חדל המע"ר להתאים לצרכים המשתנים, וביצוע השינויים המבניים והתחבורתיים להתאמתו מתעכב. בלחץ הנסיבות מתמקמים השירותים המסחריים והעסקיים באזורים נוחים או זמינים שיועדו למגורים, ודוחקים את רגליהם בזכות כוחם הכלכלי העדיף. התופעה ניכרה בשולי המע"ר ולאורך הצירים של המרקם העירוני, והיא לא פסחה על המעגל החיצוני של כיכר המדינה.

שלמה להט, ראש העיר, סירב להעניק רישיונות בניה לבעלי הקרקע לשם התחלת העבודות. בעקבות זאת פנו הבעלים לבג"ץ, וזה קבע כי על עיריית תל אביב להגיש תוכנית חדשה לבינוי כיכר המדינה. שלמה להט הסמיך את יגאל גריפל, סגנו, להכין תוכנית בינוי חדשה, אשר תגן על זכויותיהם של בעלי הקרקע הפרטית, אך עם זאת תעשה את "הכיכר של המדינה" לריאה ירוקה של האזור. במשך כשנה הכין גריפל, בעזרת צוות אדריכלים ומהנדסים, תוכנית בינוי יוקרתית לכיכר, בתקציב משוער של יותר מ-150 מיליון ל"י. התוכנית כללה גם מרכז מסחרי תת קרקעי, מערכת כבישים תת קרקעית ומגדלי דירות יוקרתיות. אולם ההצעה נתקלה בהתנגדות חריפה במועצת העיר, בעיקר מצד דוד שיפמן סגן ראש העירייה וראש אגף התחבורה (בעיתונות פורסם שהוא היה בעליה של דירה באזור הכיכר). רוב חברי הנהלת העיריה סירבו לאשר את הקמתו של מרכז מסחרי במקום, מחשש שזה יפגע באיכות החיים של האזור כולו. התוכנית של גריפל נפסלה, והוחלט (ב-1978) להפוך את הכיכר כולה לפארק ציבורי.

בעלי העסקים בכיכר המדינה היו ברובם יהודים מחו"ל, שקנו את הרכוש כמעין ביטוח או השקעה. היו בהם אמריקאים, דרום אמריקאים, אוסטרלים, דרום אפריקאים, ובעיקר איראנים וטורקים. זו גם הסיבה שהכיכר כונתה כיכר "אנקרה" או "כיכר הפרסים". מקצת החנויות היו מושכרות ומקצתן נעולות.

בהדרגה צמחו במקום חנויות בגדים, אבל הכיכר לא הצליחה למצב את עצמה כמקום קניות המושך אלפים, ולא ייצרה אווירה של "בולוואר" מהסוג של כיכרות דומות בכרכי העולם המערבי. לא נשתלו בה עצים, לא היו בה פסלים מרשימים, ולא נבנו סככות ססגוניות כמו למשל בגנואה שבאיטליה. החנויות המשיכו לעבור מיד ליד בקצב מהיר, ותמיד שרתה במקום תחושה של "אוטוטו יהיה כאן משהו גדול". אחד המקומות המזוהים ביותר עם הכיכר היה מסעדת "רפאל", בבעלות רפאל מריומה, שרכש את המקום ב-1973 והפך אותו למוסד של מפגש עסקים.

בראשית שנות השמונים הלכה הכיכר והתרוקנה מסוחרים, הן בשל האימפוטנטיות של העירייה והן בשל פריחת תרבות הקניונים. נשמעה גם טענה של הסוחרים שהתקשורת פגעה בהם משום שהציגה את החנויות בה כנובו-רישיות ויקרות. ראשונים נעלמו המשרדים, ואחריהם גם החנויות. בדצמבר 1984 פרסמה טלי בשן במעריב כתבה נרחבת על שקיעת הכיכר, וסיימה בציטוט מפי בעל "מעדניית יעקב" ברחוב וייצמן: " חוזרים למאיפה שבאנו, להתקווה. שם אנשים באים, מוצאים את המשכורת שלהם בלי חשבון. לפחות אפשר לחיות. הדאווין נגמר" (טלי בשן, "הורסים את כיכר המדינה", מעריב ת"א, 14.12.1984).

אולם, שנה לאחר פרסום הכתבה הזאת, הגיע המפנה. השינוי שהסתמן בכלכלה הישראלית נתן את אותותיו. בכתבה שפרסמה שושנה חן בידיעות אחרונות בדצמבר 1985 נכתב: "בפברואר 1985 הייתה כיכר המדינה בתל אביב כיכר עצובה. כ-20 חנויות עמדו אז בשממונן. סוחרים רבים סיפרו בפנים נפולות על תוכניות סגירה. השבוע חזרתי לכיכר המדינה ומצאתי אותה פורחת. כ-20 חנויות חדשות נפתחו בה בחודשים האחרונים. אפילו 'הגדה השמאלית', הבעייתית, של הכיכר רצופה חנויות חדשות בזו אחר זו. מה קרה? נס כלכלי? התמונה חוזרת על עצמה גם בעורקי המסחר הראשיים של תל אביב: חניות חדשות רבות צדות את העין בדיזנגוף, אבן גבירול, המלך ג'ורג' ואפילו רחוב בן יהודה מגלה סימי חיים. גם רחובות שלא נחשבו לרחובות מסחריים במיוחד, כמו פינסקר ובוגרשוב, למשל, מתהדרים בחנויות חדשות. חשבון פשוט מגלה שעם הפעלת ה'קניון', החנויות הפרטיות ותנופת הפיתוח של רשתות השיווק, הרי שבשנת 1985 נפתחו בגוש דן למעלה מ-200 חנויות חדשות".

החניות החדשות שנפתחו היו בעיקר מענף ההלבשה, בעיקר בוטיקים קטנים עם מלאי מצומצם, חנויות מזון, עם התמחויות מסוג ממתקים, נקניקיות וכו', וחנויות מתנות – בעיקר בסגנון ה"פיצ'פקעס".

אחד ההסברים שהציעה שושנה חן בכתבתה לתופעה היה דווקא המיתון בענף הטקסטיל. מאחורי פתיחת החנויות הקטנות הסתתרה, להערכתה, השאיפה של היצרנים לעקוף את רשתות השיווק הגדולות, להימנע מן הצורך להעניק לרשתות אלה תנאי תשלום מועדפים ואשראי יקר, וליהנות בעצמם מן המזומן שהבטיחה החנות הפרטית. בעליה של רשת חנויות קטנות חדשה בשם "יפית מודל" הסביר זאת כך: "החנויות האלה חוסכות לי את כל הפערים. אני עוקף את הרשתות. סוגר קופה בחנות, ולמחרת כל הכסף מגיע אלי. אפשר למכור דרכן כמויות יותר גדולות, וגם עודפים".

ואפשר שהיה כאן עוד משהו: הופעת טיסות השכר, שאיפשרו לישראלים רבים לצאת לחופשה בחו"ל, והפופולאריזציה של המכונית הפרטית. פתיחת השערים לחו"ל החלה מסע ארוך, שנמשך עד היום, של החברה הישראלית לסגירת פערים בתחום הקניות בין בירות המערב למטרופולינים בישראל. מי שביקר בחו"ל רצה חנויות ומוצרים בסגנון חו"לי, ולראשונה גם היה לו כסף לקנות מוצרים יוקרתיים יותר. בשלב זה הפכה המכונית הפרטית לנפוצה יותר ויותר, ומשפחות רבות יצאו בשבתות, בחגים ואפילו בימי חול "לשטוף את העיניים" בקניונים ובחנויות – במעין "סאפארי חנויות".

השטח המרכזי של כיכר המדינה נשאר בלתי מפותח ומטופח עד עצם ימינו אלה, אולם במהלך שנות התשעים ובעשור הנוכחי הפכה טבעת העסקים סביב הכיכר למרכז של חנויות יוקרה וחנויות מעצבים בינלאומיים – שמכרו מותגים כגון ורסאצ'ה, דונה קארן, ולנטינו ועוד. שמות אשר בדרך כלל נאמרים בהדרת כבוד בין לאומית, נמצאים פה אצלנו ממש מתחת לאף, בכיכר עצמה.

בשנים 2002 - 2003 שימשה הכיכר למאהל המחאה הלא חוקית של מחוסרי הדיור, שקראו לה "כיכר הלחם". בסופו של דבר, לאחר צו פינוי של בית המשפט, פונו המפגינים והשוהים הבלתי חוקיים על ידי פקחי העירייה והמשטרה ולפי דרישת בעלי הקרקע.

בשנת 2007 אושרה תוכנית שלפיה ייבנו בכיכר שלושה מגדלים בני 25 קומות, הכוללים 387 יחידות דיור. מתחת למגדלי המגורים ייבנו קניון וחניונים.

המדרחובים

המדרחוב – הֶלְחֶם של המילים מדרכה ורחוב - נחשב לתופעה שכיחה בערי אירופה (בעיקר בערים התיירותיות), הוא רחוב מרוצף אבני מדרכה, המיועד להולכי רגל בלבד, שיכולים לנוע בו בבטחה ובנוחות בין החנויות או בין הבתים.

מלבד יתרונותיו הרבים של המדרחוב, הבאים לידי ביטוי בנוחות, בביטחון ובשקט להולכי הרגל, הוא משמש לרוב גם לאירועים ופסטיבלים, כמו גם לירידי אמנות ואוכל.מתוך התחשבות בצורכי התחבורה, לעתים משמש רחוב מסוים כמדרחוב רק בחלק מהזמן, ובחלק אחר הוא פתוח לתנועת כלי רכב.

מדרחוב בן יהודה בירושלים

היישום החשוב הראשון של רעיון המדרחוב בישראל היה ברחוב בן יהודה בירושלים. רחוב בן יהודה היה צלע אחת ממשולש הרחובות שתכננו בזמנו הבריטים כמוקד משיכה לבעלי עסקים ולקונים. משולש זה כלל את רחוב יפו, רחוב המלך ג'ורג' ורח' בן יהודה, וסלילתו החלה ב-1922.

לאחר תכנון והכנות של למעלה מ-10 שנים, החלה ב-1981 בניית המדרחוב, והסתיימה ב-1983. התנועה נחסמה ובוטלו המדרכות. במקומן רוצף המדרחוב באבן ירושלמית ובאבן בזלת, שהקנו לו חזות עתיקה ואמנותית. חזיתות הבתים שופצו, סולקו שלטים מכוערים, והוצב ריהוט רחוב, כמו כן נקבעה תוכנית מתאר לגבי השימושים המותרים במדרחוב, במטרה למנוע רוכלות ולצמצם את מספר המיזללות, הסטקיות ודוכני הפלאפל.

הקמת הפרויקט לוותה בתחילה בקשיים לא מעטים. התנגדות הסוחרים בירושלים הייתה כה עזה, עד שמזכיר אירגון הסחורים "הלך מכות" עם עובדי העירייה. בתחילה גם לא הגיעו מבקרים רבים, והמדרחוב נותר שומם. את הירושלמים קשה מאוד להוציא מהבית אחרי שמונה בערב, והמדרחוב נועד במקור להיות מוקד בילוי גם בשעות הקטנות של הלילה. אולם, המדרחוב בבן יהודה "תפס" עם הזמן. הוקמו בתי קפה ומסעדות ששיוו למקום אופי רומנטי, וכן חנויות תכשיטים, ביגוד והנעלה יוקרתיות וייחודיות, שהציעו דברים שאי אפשר היה להשיג בשום מקום אחר בעיר. גם עיריית ירושלים תרמה לפופולאריות העולה של המקום באמצעות פעולות תרבות, כמו תיאטרון רחוב ותזמורות. באמצע שנות השמונים כבר לא היה מקום לזוז במדרחוב במוצאי שבתות. אלפי אנשים, צעירים מנגנים בגיטרות, מוכרי תכשיטים ואביזרי נוי, עשרות תיירים. גם באמצע השבוע קשה היה לפעמים למצוא מקום ישיבה.

מדרחוב נחלת בנימין בתל אביב

השלב הבא היה פתיחתו של מדרחוב נחלת בנימין בתל אביב - על הגבול בין אזור לב העיר ובין המע"ר. הרחוב נקרא על שם שכונת נחלת בנימין, שקמה ב-1909 והצטרפה אל עיריית תל אביב בשנת 1911. בראשיתו היה זה הרחוב הארוך ביותר בתל אביב, שנמשך משדרות רוטשילד בדרום עד לרחוב גרוזנברג בצפון. ברחוב הוקמה בשנת 1922 הגינה הציבורית הראשונה בתל אביב, גינת גרוזנברג, אשר נהרסה בשנות השישים (ובמקומה נבנה חניון בן כמה קומות).

במשך שנים רבות היה הרחוב ידוע בשל חנויות הטקסטיל הרבות שבו, שרבות מהן עדיין פועלות גם היום. ב-18 במרץ 1986 נסגר חלק מן הרחוב לתנועת כלי רחב ונפתח כמדרחוב בחלקו הצפוני. המדרחוב השתרע על פני 350 מטר, בקטע שבין רחוב אלנבי (כיכר מגן דוד) ורחוב גרוזנברג, עם התחברות לרחוב אלנבי דרך רחוב רמב"ם וחלק מרחוב השומר.

את המדרחוב, שתוכנן להיות "הטיילת של מרכז תל אביב", תכנן האדריכל סעדיה מנדל, שאמר באחד הריאיונות: "הפיכת מדרכה-כביש-מידרכה למישטח אחד, משחררת אותך, הולך-הרגל, מטראומת ילדות: לא לרדת מהמדרכה ותן יד לאמא".
רחוב נחלת בנימין הוא רחוב מתעקל, ובתיו בני תקופות שונות ונבנו בסגנונות בניה שונים (על כמה מהם עדיין נראים עיטורי אריחים בסגנון 'אר נובו'), ומקרינים "בלגן נחמד, אי סדר משעשע, שתוכנן להישמר במסגרת הפרויקט. בריאיון עם כתבת המקומון "תל אביב" אמר סעדיה מנדל: "נחלת בנימין הוא חוויה ארכיטקטונית, המלווה אותך לכל אורכו. אין התמקדות בבית אחד. נלחמתי חזק מאוד כדי להוציא תמרורים מיותרים, שלטים מהקומות העליונות של הבתים, להקטין את השילוט המיסחרי, הכל כדי שיראו את הארכיטקטורה והאנשים, ששום דבר אחר פרט למיפגש החברתי לא יגנוב את ההצגה".

באותה עת התגוררו בו בקושי 20 דיירים, רובים קשישים. 283 בתי עסק פעלו במקום, רובם בענפי הטקסטיל. סיטונאי בדים, לולאות וכפתורים, בגדי נשים וגברים, בגדי ילדים ווקיוסקים.

בשנים שקדמו להסבה למדרחוב הגיעו למקום מעט סוחרים צעירים ופתחו בעיקר בוטיקים סיטונאיים יוקרתיים. העירייה, בהחלטתה להפוך את הרחוב למדרחוב, קיוותה שבעקבות השינוי יבואו צעירים נוספים ואנשי בוהמה, שהרעש בשתיים בלילה לא יפריע להם. את מקום המתפרות בקומות השניות של הרחוב, קיוו שיחליפו בעלי מקצועות חופשיים ואמנים.
התכנון של מנדל כלל הגבהת הכביש למפלס המדרכה וריצופו באבנים בדוגמא משולבת. העצים הבוגרים הושארו, ונוספו עציצים בגובה מטר וכן ספסלים דו סיטריים "שיהיה מעניין משני הצדדים". בקצה הרחוב הוצב מחסום.

הפרויקט כולו בוצע על ידי החברה העירונית "עזרה וביצרון", שהקימה עיריית תל אביב כדי לקדם פרויקטים בעיר, בהשקעה של כחצי מיליון דולר, מתוך מגמה לשקם ולהחיות את מרכז העסקים המסורתי של תל אביב. בעלי העסקים בסביבה קיבלו מעיריית תל אביב עזרה בשיפוץ חזית חנויותיהם, ואיטליזים, משחטות, באסטות ודוכני פיצוחים לא הורשו עוד להתנחל בנחלת בנימין.

אולם למרות הכוונות הטובות והתקוות להפוך את נחלת בנימין לגריניץ' וילג' התל אביבי, הפרויקט נחל כישלון בשנותיו הראשונות. הסוחרים התלוננו לפני העיתונאים שהפיכת הרחוב למדרחוב צימצמה את מספר המבקרים בחצי, משום שעברו בו פחות מאשר פעם. המצב היה חמור במיוחד בלילה. המדרחוב אמנם הואר כולו, אבל כמעט נפש חיה לא הגיעה למקום. דובר העירייה מסר בתגובה שהמדרחוב עדיין צעיר יחסית, וצריך לתת לתהליכים אורבניים להבשיל, אבל לסוחרים לא הייתה סבלנות, ורבים סגרו ועזבו. וכאילו כדי לזרות מלח על הפצעים, בשלהי 1988 פורסם דו"ח מבקר עיריית תל אביב, על אופן קבלת ההחלטות בכל הקשור להפיכתו של חלק מרחוב נחלת בנימין למדרחוב. התברר מהדו"ח שהתכנון לקה בחסר, וכתוצאה מכך הוצג בפני מקבלי ההחלטות אמדן קטן מהעלות הריאליות של הפרויקט. כמו כן נמצאו אי סדרים בכל הקשור להקמת הפרויקט (ליקויים בקבלת אישורים, חריגות בניה וכו').

עם הזמן הצליח המדרחוב להתאושש איכשהו, בעיקר בשל הפיתוח הנמשך של כל ה"סיטי" של תל אביב. לימים הוא נודע בעיקר בזכות יריד אמנים ואומנים המתקיים בו בימי שלישי ושישי במשך רוב שעות היום ומושך קהל רב. ביריד נמכרים פסלים, ציורים וחפצי אמנות אחרים, והמוכרים אותם הם לרוב האמנים עצמם. היריד הוא הוותיק והגדול מסוגו בישראל. ליריד מצטרפים אמנים ואומנים חדשים כל הזמן, והם מחדשים את יצירותיהם כמעט מדי יום. כל המוצרים שנמכרים ביריד הינם פרי עבודת יד.

מדרחוב נורדאו בחיפה

ב-1987, שנה אחרי פתיחת מדרחוב נחלת בנימין, נפתח מדרחוב חדש בשכונת הדר בחיפה, ברחוב נורדאו, מתוך מגמה להחיות את המקום שהיה בעבר מרכז עסקים שוקק, ובשלב זה הלך והתנוון. החיפאים המנומנמים התלהבו בהתחלה מהאטרקטציה החדשה, ופקדו בהמוניהם את הרחוב הזעיר וסביבותיו, אולם מחסור בחניה, בעיות התחבורה בעיר, וריחוקה של השכונה ממרכז החיים על הכרמל – היו בין הגורמים העיקריים לכך שהרחוב לא המריא. גם העובדה שלא נבנה במקום תמהיל עסקים מוצלח (למשל, בתי קפה ומסעדות מושכות) הביאו לשקיעתו ההדרגתית של הרחוב. ומעל לכל, שנים ספורות לאחר סגירת הרחוב החלו לצוץ הקניונים – בעיקר באזור הצ'קפוסט, ואלה האיצו את ניוונה של הדר הכרמל. לימים, בשנות התשעים, הפך הרחוב לחלק מ"אודסה הקטנה" שהלכה ונבנתה במקום – מצבור רחובות שהדירות בו הושכרו בעיקר לעולים מבוגרים ואנשים קשי יום מקרב עולי חבר העמים.

מדרחובים נוספים

שנים מספר לאחר הקמת מדרחוב נורדאו בחיפה הוקמו מדרחובים דומים נוספים בערים אחרות – והביאו לתרבות הקניות בארץ מעין ניחוח חו"לי. הם היו גם מעין אפריטיף לתרבות קניות חדשה בארץ, המשלבת בין קניה לבילוי. למשל, בכפר סבא ובפתח תקווה.

היום, כמעט לכל עיר מרכזית יש מדרחוב אחד לפחות, לרוב במרכז העיר, אולם בעידן הקניונים הם מאכלוסים בעיקר אוכלוסיה זקנה וענייה, ומתקשים להתחרות עם השיק הנוצץ של הקניון.

הקניונים מגיעים לישראל

דיזינגוף סנטר

על פי ההיסטוריון מעוז עזריהו, שקיעתו של רחוב דיזנגוף, או ליתר דיוק המיתוס והקסם של הרחוב המפורסם, החלה כבר בראשית שנות השבעים. באותה עת החל הרחוב לאבד מזוהרו האירופי והפך לרחוב של שוק, עם דוכנים רבים למכירת גרעינים וסחורות ימאים.

את הירידה ההדרגתית בזוהרו של הרחוב זוקף עזריהו להצטברות גורמים שפעלו במשולב.
גורם ראשון, שלא קשור דווקא לרחוב דיזנגוף, היה, כפי שכותב עזריהו, "השינוי שחל בתקופה זו בדפוסי הבילוי של החברה הישראלית. ב-68' החלו שידורי הטלוויזיה הישראלית. כניסת הטלוויזיה לסלון הביאה שינויים בדפוסי תרבות הפנאי. ניתן היה לצרוך בידור בבית, במקום לצאת למקומות בילוי. עוצמת השינוי ניכרה במיוחד בתקופה שהטלוויזיה הייתה חידוש. מלבד הירידה במספר צופי הקולנוע, פחת מספר היוצאים בערב מביתם "לבלות בחוץ". הטלוויזיה "הפנימה" את הבידור אל מסגרת הבית והמשפחה".

מותו של נתן אלתרמן, מעמודי התווך של כסית, "סימן סוף תקופה בהיסטוריה של הבוהמה הוותיקה של דיזנגוף, שהייתה מזוהה עם בית הקפה" ומשכה אליה סקרנים, והיווה גורם נוסף. "מרגע ש"חוגי הבוהמה" החלו נוטשים, מנטאלית ופיזית, את הרחוב, החל תהליך הכרסום בתדמיתו, שניזונה באופן מובהק מזיהויו עם "חוגי הבוהמה".

רחוב דיזנגוף איבד מזוהרו האירופי, משום שבאותה עת נעשתה כל החברה הישראלית לוונטינית יותר באופייה ובטעמה (מסיבות דמוגרפיות, פוליטיות ותרבותיות), והדבר השתקף בתחומים רבים, כגון ארכיטקטורה, תרבות אוכל ומוסיקה.

ב- 1979 עלה לאקרנים הסרט "דיזנגוף 99", שסיפר את סיפורם של צעירים הבאים ל"עיר הגדולה" וחולמים להצליח בתעשיית הקולנוע. אבל יותר משהסרט ביטא מציאות עכשווית, הוא ביטא נוסטלגיה, ואולי כמיהה נובורישית של מעמד ישראלי חדש, שהחל לעשות את דרכו מהפריפריה למרכז הבמה בישראל.

בה בעת חלו ברחוב שינויים אורבניים משמעותיים, שפגעו גם הם באופיו ובקסמו, ובראשם בנייתה מחדש של כיכר דיזנגוף, שהחלה ב-1976 והפכה לפיאסקו מהדהד, וסגירת מספר בתי קפה מיתולוגיים כגון רוול. בנייתו ופתיחתו של "דיזנגוף סנטר" היוותה ציון דרך נוסף בירידה הנמשכת בחשיבותו ההיסטורית של הרחוב התל אביבי.

בנייתו של "דיזנגוף סנטר", שהוקם שנתיים אחרי כיכר אתרים, היוותה שלב נוסף באבולוצייה של מרכזי הקניות בארץ, ולמעשה בישרה את מהפכת הקניונים. המקום שנבחר היה לב המע"ר של תל אביב, בפינת הרחובות דיזנגוף והמלך ג'ורג', כחצי קילומטר מדרום לכיכר צינה דיזנגוף. באזור זה שכנה בעבר שכונת נורדיה, שהוקמה ב-1922 ונקראה על שם המנהיג הציוני מקס נורדאו. לימים, עם התפתחות העיר, פונו תושבי השכונה, שגרו בצריפים. מקצתם הועברו לבניינים חדשים שנבנו במקום, ומקצתם הגיעו להסדרים אחרים עם העירייה (באמצעות חברת "מעונות נורדיה").

הולדתו של פרויקט זה, שהפך לציון דרך היסטורי בתולדות תל אביב בפרט ובתולדות המדינה בכלל, בהחלטה משותפת שקיבלו במשותף ב-1958 משפחת פילץ ופרנסי העיר תל אביב באותם ימים. היזמים אימצו קונספט של "עיר בתוך עיר" - מרכז מסחרי שיכלול, בנוסף לחנויות, גם רחובות ממוזגים, גנים תלויים ורחבות ציבוריות. "עידן חדש בדיזנגוף" היא אחת הסיסמאות שהתהדרו בהן.

אריה פילץ, היזם והמקים של דיזנגוף סנטר, היה איש עסקים וקבלן ותיק ובעל חזון, שבכל הקריירה שלו לא היסס להקים פרויקטים חדשניים שתבעו לא רק גיוס משאבים כספיים וטכנולוגיים, אלא לא אחת גם מאבק עם הממסד הביורוקראטי. פילץ היה זה שהקים בשלהי שנות החמישים את "פסאג' הקאמרי" במאמץ לא קטן, וגם דרכו להקמת דיזנגוף סנטר לא הייתה סוגה בשושנים.

מלאכת התכנון ידעה תהפוכות רבות (ביניהן הצעה של האדריכלים ישראל לוטן, אריה אלחנני וזקי שלוש וכן האדריכל הברזילאי אוסקר נימאייר) ומאבקים קשים עם פקידות העירייה ועם ראש העיר. את המבנה הפנימי של הקניון תכננו בסופו של דבר האדריכלים יצחק ישר ועליזה טולדו. את מגדל המגורים תיכנן האדריכל מרדכי בן-חורין, ואת מגדל המשרדים תיכנן האדריכל משה צור. שניהם נבנו בשלבים מאוחרים יותר.

מבנה הקניון כלל חניון, ומעליו שלושה מפלסים: קומה ראשונה ושניה של חנויות, מסעדות ועסקים, וקומה שלישית של אולמות תצוגה, גלריות ואולם כנסים. התכנון הארכיטקטוני של פנים הקניון היה חדשני גם הוא: שני מפלסים משופעים ומפותלים, ה"מושכים" את הקונים במעלה הקניון. הם נועדו בין היתר לפתור את בעיית הבדלי הגובה בין שני חלקיו של רחוב דיזנגוף. הדבר יצר בקניון תחושה של חללים זורמים – אפקט שונה מזה של מרבית הקניונים שנבנו אחריו.

במרכז – בין המפלסים - נבנתה כיכר ציבורית מטופחת, מקושטת בפסלים ובצמחייה ומוארת באור השמש (דרך כיפה שקופה הסוגרת את החלל). גם הרצפה, בדוגמת מניפה שחורה-אדומה, וגרמי המדרגות והמעקות הצבעוניים, היו מרכיבים עיצוביים חדשניים שטרם נראו עד אז בישראל. המבנה הארכיטקטוני נועד לאפשר לכל מבקר לצפות על החלל הפנימי מכל מקום שבו הוא נמצא, והותיר רושם בל ימחה על המבקרים.

שני חלקי ה"סנטר" חוברו ע"י שני גשרים, שנבנו מעל הרחוב הסואן. מעל הקניון נבנו (בשני שלבים מאוחרים יותר) שני מגדלים: מגדל מגורים שעוצב בצורת גליל עם זיזים בולטים שנועדו לשוות לו "תנועה מדומה" (איכלוסו היה ב-1987), ומגדל משרדים בתכנונו של משה צור, שנבנה כגליל עטוף בקירות ישרים.

פרויקט לב דיזנגוף, שבמרכזו הקניון החדשני, היה לא רק פרויקט אדריכלי מורכב וחדשני לתקופתו, אלא גם אחד הפרויקטים ההנדסיים והנדל"ניים הגדולים בישראל עד אותה תקופה, והשתתפו בו אלפי פועלים ועשרות מהנדסים ומתכננים. עבודות הבניה החלו כבר ב-1971, אך הקניון נחנך רשמית ב-1977, עם פתיחת הסניף הגדול של "המשביר לצרכן". הפתיחה החגיגית התאחרה עוד יותר, והתקיימה באוגוסט 1983.

עד להקמת הקניון היה "לונדון מינסטור" ברחוב אבן גבירול מרכז הקניות והבידור המקורה (חנויות, בתי קפה, קולנוע וכו') היחיד במדינה, אך הוא היה רחוק בממדיו ("פסאג'" בן שתי סמטאות ובתוכו חנויות וקולנוע אחד) ובמגוון מוצריו מה -"Shopping Malls" המקובלים במערב. "דיזנגוף סנטר" היה מרכז הקניות הראשון בארץ שנבנה על פי מודלים של מרכזי קניות ובילוי אופנתיים בארה"ב (אדריכלי הקניונים בישראל תכננו אותם על פי המודל האמריקאי ולא האירופי - באירופה המסחר מתקיים ברובו בתוך הערים, ברחובות מסחריים להולכי רגל). עצם השם, המשלב בתוכו מילה אנגלית ("סנטר"), בישר את המגמה הצרכנית החדשה שהביא עמו הקניון.

300 החנויות שהוצעו למכירה ב"סנטר" היו גדולות יחסית, והביקוש להן היה חסר תקדים. 90 אחוזים מהחנויות נמכרו או הושכרו בתוך פרק זמן קצר, ואחדות מהן החלו לפעול עוד טרם הפתיחה הרשמית. אולם בדומה לכיכר אתרים, גם בדיזנגוף סנטר פגה ההתרגשות הראשונית מהר מאד. למעשה, כבר בתקופת ההרצה, עוד לפני הפתיחה הרשמית, המקום קרטע. אריה פילץ טען אז בריאיונות לכלי התקשורת, שהעסקים שנסגרו הם אלה שלא נוהלו נכון, ושהמיתון פוגע בכולם. הוא סיפר לעיתונאים על ירידים מוצלחים שהתקיימו במקום: "יריד התעשייה הקיבוצית", ויריד "דמי חנוכה" שערכו שני ישראלים ששכרו 29 חנויות לצורך מבצעי החג, אולם הודה שהירידים הללו הם פתרון ארעי וחלקי בלבד.

אבל דבר לא עזר. בדצמבר 1979 פרסם "הארץ" כתבה שכותרתה אמרה הכול: "דיזנגוף סנטר – למרות ההנחות כמעט אין קונים". שנה אחר כך, ב-1980, פרסמה לאה אתגר במוסף השבת של ידיעות אחרונות כתבה על הקניון, שהסתיימה במלים הבאות: "ומול חזון אחרית הימים של פילץ, "לב דיזנגוף" עומד ומאבד את פעימותיו. המבנה הנוצץ, האורות הדולקים והשלטים המרצדים נראים, באין אף נפש בסביבה, כמראה שלא מן העולם הזה, וסוחר מיואש לכיסויי רכב מדביק על חלון הראווה של חנותו שלט נוסף 'להשכרה או למכירה'."

כיצד קרה שדיזנגוף סנטר, שהוקם באזור קניות אסטרטגי והציע חווית קניות חדשה, מצא את עצמו בפרפורי גסיסה עוד בטרם בא לעולם? על שאלה זו ניסו לענות מומחים ועיתונאים רבים, בכתבות רבות שפורסמו במהלך השנים. להלן כמה השערות שהועלו:
א. בעת פתיחת הקניון שרר בישראל מיתון כלכלי, ואפשר שהוא השפיע על הססנותם של הקונים.
יתר על כן, רבות מהחנויות בדיזנגוף סנטר נפתחו כדי למכור סחורה איכותית במחירים גבוהים;
למשל, חנויות הלבשה לבגדים מיוחדים, או חנויות לרהיטים עתיקים, שכל פריט בהן עלה עשרות אלפי לירות. נפתח אפילו סלון לקוסמטיקה וטיפול באישה, שנקרא "טוטל וומן". בסאלון הזה התכוונה אישה אמריקאית בשם דורותי דורין למכור מוצרי יבוא איכותיים מארה"ב ולהעניק לנשים טיפול כללי ומיוחד. היא השקיעה מיליונים בהפיכת החנות לחדרי טיפול, למספרה ולדלפקי קוסמטיקה, וגבתה סכומים לא מבוטלים תמורת השירות. התוצאה הייתה של"סנטר" יצא בראשיתו שם של איזור קניות יקר, מה שהרתיע את הצרכן הישראלי, שהיה באותה עת זהיר ולא מיהר להיפרד מכספו.

ב. למרבה התימהון, לא נלמד הלקח של כיכר אתרים. גם במרכז הזה נקנו רוב החנויות למטרות השקעה, וחלק נכבד מן הרוכשים היו משקיעי חוץ, או אזרחים ישראלים בעלי ממון. בהסכם המכירה לא היה כל סעיף שחייב את הרוכשים לפתוח את דלתות החנויות ולהפעילן כבתי עסק, כך שבעלי חנויות עשירים יכלו, למעשה, להמשיך לשלם דמי אחזקה ומסים, ולהשאיר את החנויות סגורות במשך שנים. רבים רכשו אף יותר מחנות אחת וחיכו להזדמנות הנכונה.

ג. נשמעה טענה שדמי האחזקה והניקיון שגבה הקבלן פילץ היו גבוהים מדי ויצרו לחץ על בעלי החנויות. זאת ועוד, בכתבה על הקניון החדש, שפרסמה העיתונאית שרית פוקס במוסף השבת של מעריב, נכתב: "רכילות סיפרה כי אם אין נותנים שוחד לתחזוקה מטעם הבניין, או אם אין מזמינים אצלם עבודות פרטיות, לא זוכים לשירותיהם הציבוריים".

ד. עיריית תל אביב גילתה כי כ-40 חנויות בדיזנגוף סנטר חרגו מהיתרי הבניה. היא הגישה כתב אישום נגד היזמים על שהרחיבו על דעת עצמם שטחי חנויות על חשבון מעברים ושטחי ציבור. חלק מהעסקים בדיזנגוף סנטר נקלעו אפוא ללולאת חנק כפולה: קשיים כספיים, ותפעול העסק בלי רישיון מתאים, שגרר צווי סגירה.

ה. טעות נוספת שהוכרה בדיעבד היא מתן אפשרות כניסה לחנויות ישירות מהרחוב, מה שמנע את הזרמת הקהל דרך הדלתות המרכזיות והעברתו על ידי כך על פני מספר רב ככל האפשר של עסקים בדרכו.

ה. טענה הגיונית שהועלתה היא, שהצרכן הישראלי עדיין לא היה מורגל באותה עת לרכז את קניותיו תחת קורת גג אחת. הנוהג המושרש ללכת לחנות המתאימה לכל צורך עיכב את ההתפתחות של ה"סנטר". לקח לציבור זמן להתרגל למתכונת החדשה.

ו. לא הוקצה בקניון אזור ייעודי לבתי קפה ומסעדות, והם פוזרו בכל הקניון.

ז. גם התמהיל הראשוני לא היה מוצלח. העיתונאית לאה אתגר, שפרסמה ב-1980 כתבה על המרכז המדשדש כתבה: "דיזנגוף סנטר בתכולתו הנוכחית יוצר תחושה של חוסר אירגון ותיכנון, שכן חנויות נפתחו בו בלא שום היגיון מסחרי: שלוש חנויות ללבני נשים, סמוכות זו לזו, שש חנויות לבגדים, עשר חנויות למתנות, לפריטים קטנים; מדוע אין אף חנות אחת למימכר מזון, למעדניות, לבית קפה, לרהיטים רגילים ולחפצי בית, לא יומרניים ולא יוצאי דופן? מה שנועד להוות מרכז הקניות הגדול בישראל, הפך מרכז לקוריוזים יפים ויקרים, מחוץ להישג ידו של הצרכן הממוצע".

ח. ביקורות הוטחו גם בתכנון האדריכלי, הקשור קשר הדוק לתכנון מסלול הקניות. האדריכלים רצו לתת להולך בקניון הרגשה של טיול עירוני, ולכן המשיכו לתוך הקניון מוטיבים מהסביבה העירונית: קווים עגולים ושיפועים מתונים. גישה זו יצרה את המבנה הספירלי של המבנה, שגרם לרבים תחושת חוסר התמצאות. העיתונאית אסתר זנדברג, המתמחה בתכנון סביבתי ואדריכלות, כתבה ב"הארץ": "דיזנגוף סנטר נבנה בעצם בניגוד לכל נוסחת תכנון מקובלת. אין בו עוגנים בקצוות (כלומר, חנויות ענק שביניהן מתנהלת תנועת הקונים) כנדרש, הוא לא אטום כלפי חוץ כמו כל מרכז קניות כנוע וצייתן, ומערכת התנועה בו מתעתעת כמו ציור של קורנליוס אשר. לעולם אין לדעת אם עולים או יורדים ואיך בדיוק ולאן מגיעים, והמקום של כל חנות וחנות הוא חידה טופוגרפית."

ט. דיזנגוף סנטר לא היה קניון טיפוסי, ולמעשה חסר את אחד המרכיבים המאפיין קניונים: מיקום בפרברים. הגישה אל המקום (מרכז העיר) הייתה מסובכת וכרוכה לא אחת בזחילה בפקקי תנועה. הכניסה לקניון הייתה דרך חניה תת קרקעית והציפה את השכונה במכוניות של קונים מכל תל אביב, מהרצליה ומרמת השרון. זאת ועוד, הוא היה מנותק חזותית מהמרחב העירוני של רחוב דיזנגוף. נעשה ניסיון לשבור ניתוק זה על ידי שערים רבים וחלונות ראווה גדולים בציר דיזנגוף.

ואולם, בניגוד לכיכר אתרים, שלא התאוששה והמשיכה לדעוך, דיזנגוף סנטר הצליח לעלות על דרך המלך תוך שנים מספר. אריה פילץ לא הפסיק להאמין בפרויקט, ולא שקט על שמריו. כדי להחיות את המרכז השומם שלו, הוא נסע לגרמניה, שם חיפש רעיון לאטרקציה, שתמשוך קהל רב למרכז הקניות. בבאדן-באדן מצא פילץ מזרקה, שמשכה את עיניו ואת תשומת לבו. 120 אלף דולר עלתה המזרקה המרקדת והמזמרת, שמוקמה בצד המזרחי של ה"סנטר". במקביל פתח פילץ במשא ומתן עם ראשי כמה חברות גדולות, והציע להם לפתוח חנויות-ענק בצידו הצפוני של מרכז הקניות. הם הססו בתחילה, אבל בהמשך הצטרפו כמה בעלי עסקים חשובים ששינו את תמונת המצב, כגון "פולגת, "גלי", "ארדן", ו"קרוסל". פילץ הציב לחברות הללו תנאי חשוב: את העיצוב של כל החנויות יעשה אדריכל, והפתיחה תהיה בכל החנויות בבת אחת (כולן נפתחו באגף הצפוני), באמצע חודש מאי.

בשלב זה גם נלמדו הלקחים של חבלי הלידה בכל הנוגע לתחזוק הקניות. חברת אחזקה שהעסיקה 70 איש (נקיון אבטחה וכו') לקחה את הפיקוד.

ואמנם, בספטמבר 1986, שלושה חודשים אחרי הפתיחה של האגף והמזרקה, דיווח העיתון "חדשות" על כך שדיזנגוף סנטר "שוקק חיים". בשלב זה כלל הקניון כ-300 בתי עסק, ביניהם שבעה בתי קולנוע (ארבעה בקומפלקס "לב" ושלושה בקומפלקס "דיזנגוף"), 40 חנויות אופנה, 26 בתי קפה ומסעדות, 23 חנויות לכלי בית ולמתנות, 12 מספרות, 12 חנויות לריהוט ותאורה, 11 משרדי תיירות, 11 חנויות מחשבים ואלקטרוניקה, 9 חנויות מוצרי חשמל, 5 חנויות למכשירי כתיבה וספרים, חנויות הנעלה ו-53 משרדים.

בשלהי שנות השמונים כבר הפך דיזנגוף סנטר למרכז הקניות הגדול בארץ, ופקדו אותו אלפי אנשים ביום (על פי הערכות שפורסמו אז בעיתונות, בימי חופשה פקדו את הקניון בין 30 ל-40 אלף איש ביום). דווקא הקמת קניון אילון, שהייתה אמורה להנחית לכאורה מכת מוות על "האח הבכור" בתל אביב, תרמה להתאוששות, כיוון שהיא הרגילה את הישראלים לקניות במרכז קניות מקורה. אפשר שגם הקמת המזרקה תרמה להתאוששות, שכן רבים שהגיעו לראות את האטרקציה קינחו בביקור בדיזנגוף סנטר. וכמובן, גם הנסיקה הכלכלית של ישראל בעקבות פתיחת השוק הבינלאומי, והקטנת ההתערבות הממשלתית, עשו את שלהם.

ראוי לציין, שרק בשלהי שנות השמונים – כ-20 שנה לאחר תחילת הפרויקט, הושלמו כל מרכיבי הפרויקט של דיזנגוף סנטר, ובכלל זה הקמת מגדל דירות בן 220 יחידות דיור לצד מגדל המשרדים, ופיתוח וקישור של החלק התת-קרקעי שמחבר את שני חלקי המרכז המסחרי מתחת לרחוב דיזנגוף. כמו כן נבנו במקום כאלף מקומות חניה ו-6000 מ"ר מחסנים תת קרקעיים, שהושכרו לדיירים, והיוו רזרבה אכסונית לבעלי העסקים במקום.

דיזנגוף סנטר היווה ציון דרך חשוב וציין עליית מדרגה באבולוצייה של תרבות הקניות הישראלית, לא רק משום שהוא היה למעשה הקניון הראשון בישראל, אלא גם משום שנקבעו בו עוד כמה תקדימים חשובים.

המרכז הומה האדם עודד הקמת מרכזי קניות נוספים בתל אביב ובסביבתה. קניון "דיזנגוף סנטר" עבר עליות ומורדות במהלך השנים, כולל הטראומה של הפיגוע החבלני הקשה בפורים 1996, שגרמה לירידה במכירות, והשריפה שפרצה במקום ב-2001 כתוצאה מקצר חשמלי. אך באופן כללי הוא שמר על מידה גבוהה של פופולאריות, ומהווה עד היום את אחת האטרקציות המושכות ביותר בתל אביב. באמצע שנות התשעים הורחב המבנה, ונוספו לו עוד בתי עסק רבים. חברת דיזנגוף סנטר וחברת הניהול של דיזנגוף סנטר נמצאות היום (2008) בבעלות משותפת של משפחת פילץ ואיש העסקים שמואל פלאטו שרון.

זאת ועוד, דיזנגוף סנטר היה מרכז הקניות הראשון שבו הופעל מרכז בקרה ממוחשב – חידוש גדול באותה עת. חימום, קירור, הדלקת אורות – הכל נעשה באמצעותו.

ב"דיזינגוף סנטר" הופעל לראשונה בארץ מיזוג אוויר מלא, ובשטחו נכללו חנויות, שהיו מפוארות בקנה מידה ישראלי - מקצתן מכרו מוצרים שנחשבו אז נדירים, כמו מחשבים, פוסטרים, ריהוט מיוחד ואופנה מקורית. כך למשל, רשת "גראס" ורשת "קלאס", שאליהן הגיעו רבים, בעיקר כדי לקנות מתנות חתונה (מתנה כזו הייתה מכובדת יותר מצ'ק), עשו את פריצת הדרך שלהם בקניון הזה.

במרכז נפתחו חנויות ומסעדות, שהציעו חווית קניה ואווירה אסתטית, שהיום נתפסת כמובנת מאליה, אבל אז הייתה בבחינת חידוש עצום. למשל, המסעדה היוקרתית "קלאב 601", שבעליה חלמו על מקום בילוי לבעלי עסקים, עם טלפונים ישר לבורסה, טלוויזיה במעגל סגור ועיצוב "כמו בסרטים". דוגמאות נוספות הן החנויות "בגד עור", "אלסקה", ו"דראג סטור מספר אחת".

בדיזנגוף סנטר גם הופיע לראשונה המודל החדש של בתי קולנוע – מספר אולמות קטנים בתוך קומפלקס אחד.
פרט פיקנטי נוסף הוא שבדיזנגוף סנטר פעלה ב-1986 מעין תחנת רדיו (כך היא בפירוש הגדירו אותה היזמים), ושמה "רדיו סיטי". הקימו אותה רמי יצהר ויורם אלפר, שפרשו מקול ישראל. את השידורים יכלו לשמוע אך ורק מבקרי דיזנגוף סנטר, באמצעות 550 רמקולים שהותקנו ברחבי המקום. קרייני התחנה היו רובם צעירים בוגרי קורס הקריינות של רשות השידור או של גלי צה"ל, והם שידרו מוסיקה, חדשות מקומיות ופרסומות (שמהן גם הגיע הרווח). לסיכום, בשלב זה הקניון כבר שגשג, ותרם להתפתחות תרבות הקניות החדשה בארץ.

דיזנגוף סנטר נאלץ גם להתמודד לראשונה עם הפער שבין נורמות ההתנהגות הבוטות של הקניין הישראלי ובין מרכז מהודר המחייב איפוק וריסון. על אותם קשיים אפשר ללמוד מכתבה שהתפרמה בספטמבר 1986 בעיתון "חדשות". כותרתה הייתה "ונדליזם משתולל" ונכתב בה כך:

בימי החופשה מבקרים בדיזנגוף סנטר בין 30 ל-40 אלף איש ביום. זורקים ניירות, אשפה וסיגריות על המדרכות. חברת הניהול התקינה 90 פחי אשפה. המבקרים מתעקשים לזרוק על הרצפה. אמהות משתמשות בפחי האשפה הדקורטיביים כבתי שימוש מאולתרים לילדיהן הקטנים. [....] מנהל חברת הניהול של הקניון מסכם את המצב: 'מבקרים משחיתים את הצמחים והעציצים. נאלצנו להוציא את הצמחים הרגילים שהושחתו, ולהכניס במקומם עציצים בתוך בסיס של חצץ. הקונים בסנטר חורטים על הקירות, ושוברים ידיות של דלתות'. סיור בחדרי השירותים בקומה העליונה, בחלק הצפוני, מגלה כי אלמונים חיבלו במדרגות הפנימיות, עקרו אחת הדלתות מציריה, שברו דיקט בדלתות אחרות. ונדליזם לשמו. פועלים מיוחדים אחראים לניקיון בחדרי השירותים. צריך לנקות כל שעה, כי מלכלכים כל הזמן. אזור המזרקה הצבעונית שהציבה במקום משפחת פילץ: אנשי עומדים ליד המזרקה, אוכלים ארטיק. את נייר העטיפה זורקים למים, למרות שלידים פחי אשפה גדולים. הקיר שליד המזרקה מלוכלך. הצופים העומדים בסמוך לו נשענים עליו. דפדוף קצר ביומן האירועים של החברה: ב-24 באפריל שבר אלמוני דלת זכוכית בשער מספר 1. ב-11 במאי שברו אלמונים את המפסקים באחד מלוחות מיזוג האוויר. ב-18 במאי בעט אלמוני בדלת הזכוכית של שער מספר 7 ושבר אותה. ב-4 באוגוסט שברו פרחחים מעקה זכוכית; אחד מקציני הביטחון דלק אחריהם והסגירם למשטרה (אלעזר לוי, "ונדליזם משתולל", חדשות, 3.9.1986).

בסופו של דבר הלכו התופעות האלה ופחתו, הן משום שהצרכן הישראלי "בויית" והתאים את עצמו לסביבת הקניות החדשה, והן משום שבעלי הקניונים הבינו שהמפתח למניעת התנהגות ונדליסטית היא שירותי אחזקה שוטפת ברמה גבוהה (ראו גם להלן).

דינזגוף סנטר תרם להתפתחות המודל האמריקאי בתרבות הקניות הישראלית – ובעקיפין לגלובליזציה של ישראל - גם ברמה הסמלית. הנה כי כן, לקראת חנוכת הפרויקט התעורר ויכוח ציבורי בשל שמו הלועזי, שכן זה היה הפרויקט הראשון הגדול שנקרא בשם לועזי. כתוצאה מהביקורת הוחלף שם הפרויקט לשם עברי, "לב דיזנגוף", אולם הציבור המשיך לקרוא לו בשמו הלועזי, ואחרי תקופה קצרה חזרו רשמית לשם הקודם. השריד היחיד לשם העברי הוא קומפלקס בתי הקולנוע לב שממוקם בקניון. בזמנו טענו המבקרים שזהו תקדים שיגרור פרויקטים נוספים בעלי שמות לועזיים. לימים התברר שהם צדקו בתחזיתם. אין לדעת עד כמה השם השפיע, אבל עובדה היא שבשנות השמונים החלה מגמה של ליעוז שמות העסקים בישראל.

המלים הן המולקולות של התרבות, ולכן יבוא מלים לתוך שפת הלאום פירושו בדרך כלל יבוא השפעה תרבותית חיצונית. העברית, כמו שפות אחרות, הייתה ספוגה במלים ובביטויים משפות זרות מקדמא דנא, וגם התנועה הציונית, שהחייתה את השפה העברית והצמיחה קוד מחמיר של סטריליזציה לשונית, לא הצליחה לסכור אותה מפני השפעות זרות מלכתחילה (יידיש, ערבית, רוסית ועוד). אולם, בשנות השמונים, עם התגברות ההשפעה האמריקאית, גדלה מאד ההשפעה של האנגלית על העברית. יבוא המוצרים החומריים מחו"ל, יותר מכל יבוא אחר, שבר את המנגנון החיסוני של העברית, ותוצרת החוץ הפכה לזרם נשאים של 'נגיף הליעוז'. מלים אנגליות כמו 'או קיי', 'צ'אנס', 'פייר', 'און דה האוס', 'דאבל', 'ביי ביי', 'סי יו', 'סייל', 'דיוטי פרי', 'אפטר שייב', 'על בליינד', התאזרחו בשפה ודחקו את מקבילותיהן העבריות. הסופר יורם קניוק, אחד מני רבים שביכו את התופעה וראו בה סימן להתבטלות בפני הגוי ואובדן נכסים תרבותיים, פרסם ב-1982 מאמר ביקורת על ליעוז העברית. בין השאר כתב:

כשליאו פולד, שרקן סוג דל"ת וזמר נזלתי, היה שר בניו-יורק בתערובת של עברית-אנגלית 'טו סי דה ים, לראות העם השמש אול דיי לונג', חשבתי שזה בשביל תיירים שחזרו מביקור בישראל. היום זה בשביל כולנו. היום אנחנו קונים בסופרמרקט או בספורטלייף, ושוחים בקאנטרי קלאב, או כפי שזה מלוהג בארץ, ב'קאונטרי קלוב'. עוף צלוי זה היום פרייד צ'יקן, ושקל זאת מלה של מילונים. [..] ממספר המלים העבריות הטבועות על חפיסות טבק או סיגריות או תמרוקים תוצרת הארץ אפשר לחשוב שעברית זה פטריוט החושש מצנזורה. בחברה שבה המלים ארץ-ישראל הפכו למלות קסם, חזרה פלשתינה בדרך האחורית, ועוד מעט נכתוב על יד שם בית החרושת 'א"י'. עברית זה לא קשה שפה, כפי שאמרו בימי העלייה היקית, עברית זה לא סחורה. לילדים עדיין מותר לדבר בה, אבל אחרי התיכון, עברית זה כבר אוברדרפט. [..] מסלון פריז בווארשה יצאנו, ולסלון בוטיק של אי-כבוד הגענו. נגור בג'רוסלם, נקרא בייבל, ומי שהיה ילד ארץ ישראלי, יחפש שוב את הג'אנדרם והפסטה ואת בולבר רוטשילד. למניות העבריות יהיה שער מוכרים בלבד.
בן דורו של קניוק, הסופר והמשורר ע. הלל, כתב באותה שנה פיליטון הלועג לשימוש הנפוץ במלים אנגליות:
אז אני אגיד לכם מיהו ישראל. הוא אניוואן הו קם בבוקר, קופץ לשורטס, ו-זיט! בחוץ, לג'וגינג, כמו כולם. הוא אניוואן הו אשתו, בינתיים, מלבישה את הבייביס טי-שרטס, מנעילה קיקרס, מאכילה קוטג' ומשקה שוקו, ועד שהקרייזי יחזור – שמה את הטוסטר על און. וכשהוא חוזר, יושבים, אני-האו, לברקפסט, על קרקרס וקפה ספלנדיד, ועוד לא אמרנו ג'ק רובינסון – והוא כבר בתוך הג'אם-טראפיק, קדימה – לדאונטאון! (ע. הלל, מעריב, 31.12.1982, 13)


השמות הלועזיים של מרכזי קניות ושל המוצרים נעשו שכיחים יותר בשוק, לא רק בשל הגדלת היבוא, אלא גם משום שהיצרנים המקומיים החלו להעניק שמות לועזיים למוצריהם, כדי להסוות את מקורם הישראלי ולשוות להם תדמית של מוצר מיובא. ב-1983 פרסם מרדכי שריג מאמר שבו מחה על התופעה:

סיגריה מתוצרת ישראל, שאיש איננו מנסה להסוות את מקורה, קרויה על שם שדרה מפורסמת בארה"ב דווקא, "ברודווי", ואם לא די בכך, יש לנו אפילו סיגריה ישראלית על שם גיבור לאומי אנגלי, "נלסון". זו דוגמה להתבטלות עצמית, שאין לה פשר. וכי מי שאוהב סיגריה בטעם מסוים, היה נמנע מלעשן אותה לו שמה היה עברי? מדוע סיגריה ששמה "כרמל", "תבור" או "גלבוע" תימכר פחות מ"ברודווי" ו"נלסון"? ושמות עבריים, כידוע, אין אנו חסרים. [...][ ברור כי מוצרים מסוימים בעלי שם בינלאומי שמותיהם אינם ניתנים לשעבור. אולם מה דין כל אותם מוצרים מקומיים, מדוע לא ישאו כל אלה שמות עבריים ? "גריסיני" הוא לחם לבן באיטלקית. ובכן, בישראל אין מייצרים מקלות לחם לבן. מייצרים "גריסיני". אפילו אימונית ליחיד הנקראת משום מה "טווינס" ולא "תאומים" יש לנו מתוצרת ישראל. [...] דומה כי הכנסת, המתמהמהת בחקיקת חוק הלשון העברית שימנע, לפחות בעתיד, תופעות שליליות מן הסוג שהוזכר כאן, עושה עוול לחינוך הציבור להיות גאה בלשונו. התקופה בה היה צורך בגדוד מגיני השפה, חלפה מן העולם, אבל אם לא נקפיד בלשוננו, ספק אם נהיה מכובדים בעיני עצמנו ובוודאי בעיני זולתנו (מרדכי שריג, 'העברית אינה שפחה חרופה ואסור להתעלל בה', אותות, 49, מרץ 1983, 8).

אולם מאמרים כגון אלה שהובאו לעיל היו לא יותר מקרב מאסף במלחמה אבודה. תהליך הליעוז הואץ בד בבד עם התפתחותה הכלכלית של ישראל. כאשר מרכזי הקניות החלו להיקרא 'סנטרים' (לאחר הקמתו של 'דינגוף סנטר') והקניה 'שופינג', היה ברור גם למגיני השפה הנאמנים ביותר ביותר שהמערכה הוכרעה. בשנות התשעים כבר התהדרו מרבית רשתות השיווק הגדולות בשמות זרים: 'סופר סנטר', 'היפרנטו' וכו', וכשאנחנו קונים ברשתות האלה אנחנו משתמשים במושגים כמו 'סופרקארד" או 'ביי בונוס'. אפילו רשת ה'שקם' הוותיקה נאלצה להמיר את שמה (כחלק משינוי תדמית במאבק ההישרדות) ל'שקם גלרי'. שפת האם של מרבית הפרסומות בטלוויזיה גם היא אנגלית. גפי אמיר, שעמדה על התופעה הזו כתבה באירוניה:
לסלקום יש טכנולוגיית 'אי-אף-אר-סי', לעומת 'נוקיה', המתחרה עם 'קונקטד פיפל'; הגבינות של תנובה מועשרות בנוסחת 'ל-ג'י-ג'י1', אם לא לועסים אורביט, רמת הפי-הייץ' בפה יורדת; ורק סודה קלאב, נטולת הנוסחאות, נשארה מאחור עם מבצע 'טרייד אין'.
 

את השינוי שעברה הלשון העברית מסמלת היטב העובדה שבספטמבר 1996 נפתחה בתל אביב טיס"ם (Tel Aviv International School of Management), אוניברסיטה פרטית (בבעלות חברת 'היי.קיו'), המעניקה תואר שני במינהל עסקים. הלימודים בטיס"ם מתנהלים באנגלית. המרצים והסטודנטים הלומדים שם מגיעים מכל רחבי העולם. [תנאי הקבלה: GAMT , מבחן טוֹפֶל לבדיקת הרמה באנגלית, וריאיון קבלה עם אנשי עסקים בכירים) , ובן יהודה כבר הפסיק להתהפך בקברו.

קניון איילון

ה-Mall האמריקאי

תופעת הקניונים החלה בצפון ארה"ב בשנות הארבעים, והתעצמה עם העלייה במעבר לפרברים, עם התרבות כלי הרכב פרטיים, עם הגידול בהכנסה הפנויה, ובעיות החניה במרכזי הערים. אחרי מלחמת העולם השניה התגברה בארצות הברית הנהירה לפרברים. מחיר הדלק היה זול מאוד, כמעט כל משפחה החזיקה מכונית, והראש האמריקאי ביקש להקל על החיים. אנשים לא רצו יותר לנסוע העירה לקנות ב"דאון טאון", לא רצו להיתקע בפקקים, וביקשו לקנות ליד הבית. כך נולד רעיון מרכזי הקניות. יזמים רכשו בזול אדמות חקלאיות מחוץ לערים, והקימו מרכזים במרחק נסיעה סביר משכונות מגורים, עם כבישי גישה נוחים ובלי בעיות חניה. משפחה ממוצעת יכלה להגיע למרכז בנוחות, לבלות במקום כמה שעות, ולהעמיס את כל "המציאות" ישר לתוך המכונית.

התהליך לא עבר "חלק", וכצפוי, חנויות הכל בו הגדולות נלחמו במרכזים החדשים, בין השאר באמצעות הפעלת לחץ על היצרנים. אבל כל זה לא עזר. מי שנתנה דחיפה משמעותית למרכזי הקניות הייתה חברת "סירס רובוק", שהתמחתה בהזמנות באמצעות קטלוג שנשלח לבתי הצרכנים ברחבי היבשת. החברה פתחה את חנויותיה במרכזי הקניות, ותוך זמן קצר צמחה לחברת ענק, שבבעלותה כאלף חנויות ברחבי ארצות הברית. לעומתה, רשת "מונטגומרי וורד", שהייתה בעבר בין הרשתות הגדולות, החמיצה את עיתוי הכניסה למרכזים, ונעלמה כמעט מהמפה הקימעונאית.

בניגוד לדגם המסחר הפרברי בצפון אמריקה, דגם המסחר באירופה הוא פנים-עירוני ויותר מע"רי. דהיינו, מרכזי הקניות מהווים חלק אינטגרלי ממערך המסחר במרכזי הערים, כדי לחזק את המסחר בתוכם. יש הרואים בקניון תחליף מודרני לכיכר השוק המסורתית, שאליה באו לקנות, לראות להיראות, להתעדכן, ולהתבדר. אולם בניגוד לכיכר, שהייתה חלק ממארג הכפר והעיר, הקניון הוא "עולם בתוך עולם". הוא מספק "סביבה סטרילית", המנותקת במידה מסוימת מהעולם החיצוני. מזג האוויר בו תמיד נוח, הסביבה תמיד נקייה ובוהקת, ורעש המכוניות מנוטרל. הסטריליות לצד האלמנטיים הארכיטקטוניים (הידור, חללים גבוהים, עמודי שיש, תקרה שקופה ועגולה שמאפשרת את כניסת האור הטבעי) הביאו מספר חוקרים לכנות את הקניון "מקדש הצריכה" או "כנסיית הצריכה".

לרוב מרכזי הקניות בארה"ב מבנה קבוע: שתי חנויות עוגן, בדרך כלל סניף של אחת הרשתות הגדולות, וביניהן חנויות קטנות. במרכז יש בדרך כלל כיכר מרכזית לתצוגות, לבילוי ולבידור. כך נוצר מעין מבנה של עיירת קניות סגורה. ברבות הימים נוספו לנוסחה גם בתי קולנוע ומסעדות. כך נוצר למעשה מרכז בידור, המשלב בין קניות לפעילויות בידור אחרות.

כיוון שמרכזי הקניות הם קומפלקס סגור ומתוכנן מראש, ניתן גם ליישם בתוכו בקלות תרגילים שיווקיים, שנלמדו ונבחנו במעבדות לשיווק ולמנהל עסקים באוניברסיטאות. כך למשל, בתחום התמהיל הנכון: חנויות המותאמות לנשים לצד כאלה המותאמות לגברים ולילדים. גם הפיזור מחושב בקפדנות. לדוגמא, לא תמצא בדרך כלל שתי חנויות נעליים סמוכות זו לזו. זאת כדי לאלץ אותך לעבור דרך חנויות נוספות בדרך לחנות הנעליים השניה. גם מיקום המדרגות הנעות הוא כזה המחייב אותך לעבור דרך חנויות נוספות בכל קומה.

הקניונים הפכו למעין לונה פארקים, שבהם מיליוני אמריקאים באים להתבדר. במידה רבה הם שהפכו את הקניה לספורט הלאומי באמריקה. כיוון שהם מאפשרים בילוי משפחתי נוח ומהנה, הם גם הפכו למעין מוזיאונים, המציגים את פלאי הטכנולוגיה והעיצוב החדשים, וגם למרכזים קהילתיים, שבהם נחגגים החגים (בעיקר בחג המולד).

הקמת קניון איילון

ב-26 בספטמבר 1982, ביום שבו נפלו מניות הבנקים, הונחה אבן הפינה לקניון איילון ברמת גן, סמוך לאצטדיון רמת גן, בואכה תל אביב, על שטח של 50 דונם, שעד אז שלטו בו מוסכים. יזם הפרויקט היה דוד עזריאלי, איש עסקים יהודי-קנדי, שהתמחה בבניית מרכזי קניון ועסקים (עד להקמת הקניון בישראל הספיק להקים לא פחות מ-14 מרכזי קניות כאלה בארה"ב וקנדה).

סיפור חייו של דוד יהושע עזריאלי מרתק. הוא נולד ב-1922 בעיירה מאקוב-מאזובייצקי בפולין. רוב משפחתו נספתה בשואה, ורק בנס הוא לא הגיע, כהוריו וכקרוביו, לאושוויץ-בירקנאו. ב-1942 הגיע לארץ ישראל, ושנה אחר כך, ב-1943, התקבל ללימודי אדריכלות בטכניון – שאותם מימן באמצעות הוראה בבית הספר הריאלי בחיפה. במארס 1948, עם ההתדרדרות במצב הבטחוני בארץ, הוא גויס לקורס קצינים ונאלץ להפסיק את לימודיו. בשנת 1954 היגר עזריאלי למונטריאול, קנדה, ושם הקים בשנת 1958 את חברת Canpro investments, שעסקה בנדל"ן בקנדה ובארצות הברית. הודות לפעילותו זאת זכה שוק הנדל"ן בקנדה לצמיחה ניכרת (על השגיו אלה הוא זכה לאות הוקרה מממשלת קנדה ב-1984 ואות הוקרה מקוויבק ב-1999).

לצורך הפרויקט של בניית הקניון החדש בישראל הקים עזריאלי את חברת "קנית", ומינה את שר-שלום שירן (לשעבר הממונה על התקציבים במשרד האוצר) למנהלה. החברה יזמה, תיכננה וביצעה בפועל את הבניה. היא גם זו שהגתה את המילה החדשה והקליטה "קניון", שנגזרה מהמלים קניות + חניון. המילה אף נרשמה בזמנו כשם מסחרי, אך הפכה מהר מאד לשם נרדף למרכז קניות גדול בארץ.

התוכנית הייתה חדשנית במושגים ישראלים: השכרת שטחים ולא מכירתם, החתמת השוכרים על חוזה נוקשה, הדורש משני הצדדים שיתוף פעולה, אך מאפשר לחברה לשמור על איזון במגוון החנויות ועל רמת תיפעול גבוהה – ודרישה שהחברה המשכירה תהיה המנהלת היחידה של המקום.

בבנית קניון איילון הושקעו כעשרים מיליון דולר (כשליש מסכום זה היה הון עצמי של היזם), והתכנון התבסס על תוכניות שהכין עזריאלי בקנדה והותאמו על ידי האדריכל הישראלי נחום זולוטוב למציאות הישראלית. גם החוזה בין החברה ובין בעלי החנויות במקום, התבסס על החוזה הקנדי, אך התאמתו לחוקי הארץ והמציאות בה לא היו קלים.

מכיוון שחוזי השכירות התבססו על תשלום שכר דירה חודשי, או אחוז מהפדיון (הגבוה מביניהם), חברת הניהול הפכה למעשה לשותפה לסוחרים הפועלים במקום. לצורך זה איפשר לה החוזה לערוך בדיקת ספרים של הסוחרים, והחברה שמרה לעצמה את הזכות להתערב גם במקרים של מכירות סוף העונה, מתן הנחות מוקדמות וכו' – כל זאת במטרה לשמור על צביון אחיד למקום, ולמנוע תחרות פרועה. שוכרי שטח במקום התחייבו, על פי החוזה, לפתוח את בית העסק בתאריך נקוב, ולא הורשו לשנות את חנותם במשך תקופת השכירות. מי שהסכים על פתיחת חנות ספרים, למשל, לא הורשה למכור בה פרחים.

קניון איילון נבנה במקור על שטח של 2,500 מ"ר, מקורה וממוזג, שמשני צדדיו חנויות "עוגן" – כלומר חנויות גדולות, מושכות קהל - במקרה זה "היפרכל" (של רשת השופרסל) ו"שקם". שתי הרשתות הכניסו לחנויותיהן חידושים שתאמו את המרכז המודרני. "שופרסל" איפשרה שירות המקובל מאד בארה"ב – איסוף החבילות לאחר הקניה מתוך מקום נפרד הנפתח אל מגרש החניה. סידור זה איפשר לצרכן לסיים את קנייתו, להמשיך את סידוריו האחרים בקניון, ולקבל את החפצים אל מכוניתו עם יציאתו ממגרש החניה. החנות עוצבה באופן מושך במיוחד, וכללה מעדניה, מאפיה, דוכן גבינות מגרה ופינת שתיה.

"שקם" ציידה את החנות בדוחסי אשפה, המאפשרים הפיכת כמות אשפה גדולה לקופסאות דחוסות, התופסות הרבה פחות מקום. החנות עצמה הייתה בת שני מפלסים וכללה לא פחות מ-29 קופות.

עד כמה מקצועי (ובעליל מקצועני) היה התכנון של עזריאלי, ולכן גם חדשני במונחים ישראלים, ידגים הסיפור הבא: עזריאלי טען, שהפניה לשני כיוונים הכרחית במרכז מסחרי. משרד התחבורה קיבל את דעתו, ואישר במקום שתי יציאות, שאיפשרו לתחבורה לצאת ולהיכנס לשמאל ולימין.

דזינגוף סנטר התל אביבי אמנם הקדים את קניון אילון הרמת-גני, ולכאורה יכול להיחשב כקניון הראשון בישראל. אולם דיזנגוף סנטר נבנה בלב העיר והזכיר, ולו במעט, את מרכזי הקניות הנוצצים של פאריס. קניון איילון נתפר במתכונת ה"שופינג מול" האמריקאית. פשוט, פונקציונאלי, אינו שופע דימיון ארכיטקטוני. וכמובן, בשולי העיר, ולכן נגיש ונוח לחנייה.

מבחוץ נראה הקניון כקופסה מלבנית ענקית בצבעי אפור ושיש לבן. בפנים הוא נבנה כרחוב מרכזי, שסביב לו חנויות ומזללות. הרצפה בגווני שחור ולבן, מעליה תקרה אקוסטית לבנה מוקפת פס רוחב המפוספס בקווי אורך בצעי הקשת.

הקומפלקס הכיל בתוכו עם הפעלתו כ-60 חנויות מסחריות בתחום ענפי המזון, ההלבשה, ההנעלה, כלי-בית, ריהוט, ציוד חשמלי, כלי נגינה, תכשיטים ומתנות. לצדן הוקמו מספר רב של בתי אוכל ברמות שונות - ממזנונים וגלידריות ועד בתי קפה ומסעדות של ממש. מרכיב נוסף - שהפך למודל לקניונים אחרים בארץ - היו עסקים הנכללים בקטגורית "השירותים האישיים": סניף בנק, סוכנות נסיעות, מעבדה אופטומטריסטית, בית מרקחת, מספרה, ועוד. בתוך המרכז הוקמו גם ארבעה בתי קולנוע, שהיוו גם הם חלק מהמודל הקניוני המקובל בארץ.

ההיצע הרחב מאוד של המוצרים שנמכרו בקניון - ממוצרי מזון, כלי כתיבה ופרפומריה יומיומיים ועד מוצרים יקרים שנקנים באופן חד פעמי כמו כלי נגינה, כלי נשק ותכשיטים – איפשר, כנהוג בארה"ב, עריכת קניות מרוכזות תחת גג אחד.

החנויות עצמן עוצבו בהשקעה רבה, על פי מתכונת אירופית ואמריקאית. בכתבה שפרסמה שושנה חן בידיעות אחרונות היא דיווחה על כך ש"בני משפחת פלורנטין השקיעו כרבע מיליון דולר ב"קרוסל", חנות מוצרי הנייר והמתנות הקטנות שלהם. יבואני עדשות שהפכו לסוחרים השקיעו בחנות של "אופטיקנית" כ-300,000 דולר בציוד, שהוא מן המשוכלל מסוגו בארץ, בעיצוב פנים יוצא דופן, הכולל מאחור את בית המלאכה שלהם ליצור עדשות המופרד מן החנות במחיצת זכוכית שקופה.

כאמור, בשני קצות הקניון נבנו שתי חנויות ענק. בצד האחד הקים השק"ם את בית הכולבו הגדול ביותר שלו, על שטח של 6000 מ"ר. בצד השני הוקם ההיפרכל, על שטח של 3000 מ"ר. ובין שני אלה - אופנת גברים ונשים (הילדים עדיין לא היו אז בתמונה), שטיחים, נעליים, מתנות, שוקולדים, פייפר-האוז. בכל תחום מסחר היו כמה חנויות, בדרך כלל סמוכות זו לזו. הפירמות היו מוכרות היטב לקהל הישראלי: סופרפארם, גלי, ולנטינו, בריל ועוד ועוד. בסך הכול 70 חנויות. גם מרקס אנד ספנסר פתח בקניון את חנותו הבלעדית והראשונה בארץ, מה שהוסיף לשיק החו"לי של המקום.

בענף המזללות משלו בכיפה בעלי אפרופו. הוקמו דוכנים של "אפרופו פיתה", "אפרופו-קוקי", "אפרופו פולקע" ועוד.
בעלי "רב-חן" התל אביבי הציעו ארבעה אולמות קולנוע נאים למראה – "רב-גן" – ובהם 1150 מושבים. בסך הכול השתרע המרכז על 20 אלף מ"ר.

מיזוג האוויר הנעים בכל חלקי הקניון המקורה הציע לקונים הישראלים דרך נוחה ובטוחה להשתחרר מהחום ומהלחות המעיקים בקיץ ומהגשמים בחורף. לראשונה אפשר היה לשוטט ללא הפרעה מול חלונות הראווה, להציץ במוצרים היפים, ואם אתה כבר בפנים, אז בדרך אגב גם לחטוף קפה קר או חם ונקניקיה.

הסתערות הישראלים וההצלחה המסחרית

ב-2 ביולי 1985 נפתחו שערי הקניון לקהל הרחב, אך הפתיחה הרשמית נערכה ב-6 באוגוסט, אירוע שהיווה מדרגה חדשה בתרבות הצריכה הישראלית. אנשי השיווק של הקניון כינו אותו "עיר בתוך בית", ואכן "קניון איילון", כמו קניונים אחרים בעולם, הוא עיר קניות מקורה, הכוללת פעילויות מסחריות מגוונות, בשילוב עם שירותי בידור ובילוי בשעות הפנאי.

באותו יום שבו נפתח הקניון פרצה שביתה כללית במשק, במחאה על עסקת חבילה בין משרד האוצר למעסיקים, אבל ל"עמישראל" זה לא ממש הזיז. רגע לאחר פתיחת השערים החלה ההסתערות ההמונית על שערי הקניון, והיא סוקרה בהרחבה בעיתונות. הכותרות זעקו: "השיגעון שבקניון", "רבבות הסתערו גם אמש על קניון איילון", "החנויות בקניון החדש עשו יותר משלושה מיליון דולר בעשרה ימים". בכתבה רטרוספקטיבית על אירוע הפתיחה של הקניון, שהתפרסמה במקומון "עיתון תל אביב", תיארה הכתבת ענת שינקמן את שהתרחש בשבועות הראשונים לפתיחת קניון אילון:

בשבת השלישית לפתיחת הקניון הרגישו חלק מבעלי החנויות שהם לא מסוגלים לעמוד שוב מול ההמונים, ולא פתחו את חנויותיהם. אמיצים יותר הציבו בפתח החנויות שומרים, שוויסתו את התנועה. בחנות סנסור למוצרי חשמל נמכרו בערב אחד 15 מכשירי וידיאו, שמונה מזגנים ו-11 מכשירי טלוויזיה. 27 ילדים הלכו לאיבוד. לפי ההערכה ביקרו בקניון באותו מוצאי שבת כ-70 אלף איש.

תוך ארבעה חודשים ביקרו בקניון אילון לא פחות ממיליון וחצי מבקרים. בשנה הראשונה לפעולתו הגיע מחזור המכירות שלו ל-80 מיליון דולר. ארבעה חודשים לאחר פתיחת הקניון נשלח עלי מוהר בשליחות "במחנה" לסקר את חווית הקניות בפלא החדש. וכך כתב:

באחת משעות אחר הצהריים שבעומק המאה שעברה, הגיע רוכב בודד באחד ממדבריות ארצות הברית אל שפתו של מצוק, ואז בלם את סוסו בהפתעה ובהתרגשות: מתחתיו ממש השתרע הנקיק הגדול ביותר שראה מימיו. מבלי שידע זאת, גילה את הגראנד-קניון, הקניון הגדול המפורסם של ארה"ב. נזכרתי באותו רוכב כאשר באחת משעות אחר הצהריים של השבוע שעבר, הדפתי את דלת הזכוכית של "שער הגן" וגיליתי את הקניון הגדול של ישראל – קניון איילון. [...] במשך ארבע שעות, חדור תחושת גילוי אמיתית, חקרתי את פלאי הקניון כמו בן כפר, שהגיע ישר מן המכולת שליד הבית אל מרכז קניות מודרני. החלל המרווח והנקי-להפתיע של הקניון, החנויות נטולות הדלתות, שכמו מזמינות את הטייל להיכנס אליהן ולא רק סתם להציץ, השפע המגוון של מוצרים מכל סוג – כל אלה נוסכים נינוחות שאננה ונטיה להתנהל בלי-מאמץ, בלי חשש מחום או קור גשם, ולסקור, במידה שווה של עניין, נעלי ספורט, סוגי לחם מחיטה מלאה בחנות טבעונית, צעיפים, חומרי ניקוי, מצלמות, דבש, שבועונים, ספרים, כלי מיטה.

הכל ישנו ובשפע, פרט, כמובן, לכסף. "תיכנון לקוי" הסברתי לעירית, זבנית חביבה באחת החנויות. "לו הייתי בא מחר, אחרי זכייתי המתוכננת בפרס הגדול של הלוטו, הייתי קונה אי-אלו פריטים בתחושת שחרור גמורה". עירית הודיעה לי שהיא מוכנה לתת לי אשראי עד מחר, אם אכן אני מתכונן לזכות. היא דיברה גם בשבחי הקניון, בדומה לזבנית בחנות הסמוכה, שהדפה בפטריוטיות כל ניסיון להטיל דופי במקום.

מוהר, בדרכו הגאונית, ניסח כבר אז את התופעה שמייצג הקניון, ואין לי אלא להביא את דבריו כלשונם (בקיצורים קלים):

הקניון הוא מייצגה הגדול והמובהק של הגישה הרואה את הקניה – כבילוי; לא פעילות תכליתית שנועדה לספק צרכי חיים הכרחיים ואמיתיים, ואשר רצוי לבצעה ביעילות ובמינימום זמן (כדי לפנות זמן לדברים חשובים יותר), כי-אם פעילות מענגת כשלעצמה, ללא כל קשר לתכליתה, ולעיתים אף ללא כל תכלית; פעילות הממלאת את הזמן הופכת לתוכנו; אמצעי שהפך למטרה. הדרך מ"בילוי" ל"תרבות" איננה רחוקה, ואין זה מקרה שזמננו יצר צירופים חדישים כמו "תרבות קניות" ו"תרבות צריכה", שהם חלק ממושג חדש, כולל יותר, אחר – תרבות הפנאי. תרבות הפנאי כוללת, כמין מבוא לקניה עצמה, גם את ה"ווינדאו-שופינג", הטיול לאורך חלונות הראווה שהוא, אם אפשר לומר כך, קניה נטולת קניות; כשם שאדם עובר על פני הספרים שעל המדף או התמונות במוזיאון, הוא מסייר כיום גם לאורך חלונות הראווה, ואין זה מקרה שעיתונים ומגאזינים – פרשי תרבות הפנאי – מקדישים לעיתים מקום לסיקור חלונות הראווה ולביקורת על עיצובם, כדרך שמבקרים תערוכות ופעילויות תרבותיות אחרות; התחומים מיטשטשים, ההבדלים בין תרבות ותרבות קניות שוב אינם ברורים, ורבים הם המעוניינים בטישטוש תחומים זה. הקניון הוא אחד מהם. חברת בניה גדולה אחת מפרסמת עכשיו מודעות האומרות – "בוא לחולון ותראה איך מתגוררים באמריקה". המרחק בין חולון לאמריקה אינו מצטמצם בגלל המודעה הזאת, שהגיחוך בה הוא כה ברור עד כי כל ניסיון לפרשו רק יקלקל את השורה. הקניון אכן ערוך בטעם, והשבחים המגיעים לו מפורטים כאן גם הם; אלא שמלבד האפשרות לערוך קניות בנוחיות הוא מציע גם הלך נפש, אמנם סינטטי במקצת, ומעיד במשהו על הווייתה הרוחנית של ישראל 85, ועל תפיסת העולם של מבקריו הנלהבים. בעבר אפשר היה לראות זאת באמת בחו"ל, במפגשים אקראיים עם ישראלים שם; כיום, הודות לקניון, אין צורך לשלם מס נסיעות, די לעלות על אוטובוס." (עלי מוהר, "הקניון, רבע אחרי הרעש", במחנה, 13 בנובמבר 1985 עמ' 33).


שנה אחרי פתיחת הקניון המשיכה ההצלחה להאיר פנים לקניון. שושנה חן דיווחה בידיעות אחרונות על 18-20 אלף איש העוברים בקניון בכל יום. בחופשות, בקיץ, בימי חול המועד, מגיעים למקום 25-30 אלף מבקרים ביום.

מנכ"ל "קנית", שניהלה ותפעלה את הקניון, דיווח באותה עת על על פדיון כולל של כ-9 מיליון דולר בחודש של 83 החנויות במקום. בסיכום שנתי הגיע מחזור המכירות של החנויות במרכז המסחרי לכ-110 מיליון דולר (30% בענף האופנה ו-25% בענף מוצרי המזון). בחישוב של מחזור לפי מטר מרובע, הגיע הפדיון בקניון באותה שנה ל-5,000 דולר למ"ר – פי שניים מאשר בקניונים של עזריאלי בקנדה (כך על פי דיווחי העיתונאית נורית ארד), וזאת חרף המיתון שהתפשט בכלכלה הישראלית באותו זמן.

סקר מיוחד, שערך השק"ם בשלהי 1986, העלה כי 93 אחוזים מן המבקרים הם בעלי רכב. מגרש החניה "מפוצץ" בשעות העומס. 1300 מקומות החניה אינם מספיקים, במיוחד במוצאי שבת.

סקר נוסף שעשה השק"ם על מדגם של 850 לקוחות גילה, ש-38 אחוזים מהם היו בעלי הכנסה חודשית מעל הממוצע (מעל ל-1500 ₪ בחודש). 48 אחוז היו בעלי הכנסה ממוצעת, ורק 14 אחוזים מן הלקוחות היו בעלי הכנסה מתחת לממוצעת.

במדגם התגלתה גם אחת התכונות הבולטות של מבקר הקניונים הישראלי הטיפוסי. אם בארה"ב היה מקובל באותה עת ש-16 אחוזים מן הנכנסים למרכז קניות אוכלים בו. בקניון איילון נעו האחוזים באותה שנה בין 20 ל-30. את הלקח הזה הפנימו הקניונים האחרים שהוקמו אחרי קניון איילון.

ב-1987, כשנתיים אחרי הפתיחה, דווח על עלייה נוספת של 30 אחוז במכירות בקניון החדש לעומת השנה הקודמת, והמכירות באותה שנה הסתכמו ב-115 מיליון דולר.

והיה לבעלי העסקים בקניון גם רווח עקיף. כך למשל, הבעלים של רשת החשמל "סנסור" סיפר לכתבת ידיעות אחרונות, שהחנות החדשה בקניון הקפיצה גם את מכירות החנויות הוותיקות ברמת גן וברמת השרון ב-50% לפחות. "אנשים רואים כאן את המוצרים כמו בתערוכה, ואחר כך הם הולכים לחנויות ליד הבית וקונים".

בשלב זה כבר לא היה ספק שקניון אילון הוא סיפור ההצלחה הלוהט ביותר של עולם העסקים הישראלי, שכן הקניון הפך לאחד ממרכזי הקניות הסואנים ביותר בארץ, והוא מושך אליו מדי יום אלפי משפחות הבאות לבלות במקום עם הילדים, להסתובב בין החנויות, לאכול במסעדות ובמזנונים וגם...לקנות.

עשר שנים לאחר פתיחתו, קניון אילון המשיך להצליח. על פי סקר שערך ב-1995 שמאי המקרקעין חיים גלנצר עבור רשת איגוד הנד"לן, ופורסם במקומון "תל אביב", לא זו בלבד שקניון אילון היה אז הקניון המצליח בארץ, הוא גם נחשב לאחד משמונת המרכזים המסחריים המובילים בעולם המערבי.

סוד ההצלחה

 היסטריית הקניות בקניון החדש שברמת גן הפתיעה אז את מומחי השיווק, שלא הבינו כיצד הצליח מרכז קניות חדשני זה, שנפתח בתקופה כלכלית קשה, להגיע למחזור מכירות דמיוני, הנע בין מחצית המיליארד ל-700 מיליון שקל (45 אלף דולר) ביום.

אפשר למנות כמה גורמים עיקריים להצלחתו של קניון אילון:
א. מיקומו על צומת דרכים בינעירונית, בתחום הטבעת הפנימית של האזור המטרופוליני של תל אביב, היווה יתרון חשוב ואחד הגורמים להצלחתו (עד היום). על מנת לנצל את הנגישות הזאת הוכשר סביב הקניון מגרש חניה ל-2,000 כלי רכב בקירוב, שסיפק מקומות חניה ללא תשלום לזמן בלתי מוגבל במשך כל שעות היממה.

ב. שטחי החנויות נמסרו בשכירות בלבד, והמרכז כולו נותר בבעלות היזם. מאחר שמדובר במבנה אחד, כל השירותים, כגון חשמל, מיזוג אוויר, ניקיון, חניה, אבטחה וטיפוח הנוף מופעלים בשיטה ריכוזית. הדבר איפשר לעזריאלי שליטה ריכוזית על איכות החנויות, ומנע את הבעיות שנוצרו במרכזי קניות בעבר, כתוצאה מהשארת מרחב פעולה גדול מדי לבעלי העסקים במקום.

ג. אין ספק שהקניון, שנבנה בדיוק על פי מודלים אמריקאים היווה אטרקציה, בעצם היותו תופעה חדשה בנוף הישראלי. חלק גדול מן הקונים הציף מדי יום את המרכז המסחרי החדיש שליד איצטדיון רמת גן, והגיע אליו מתוך סקרנות ומתוך חיפוש אחר בילוי במקום ממוזג הכולל מסעדות, דוכני מזון ובתי קולנוע.
המיקום הנוח, החנייה החופשית, הניקיון, מיזוג האוויר, עיצוב החנויות, השמירה והביטחון, האווירה הנעימה, והעובדה שמגוון רב של מוצרים היה בהישג ידם של הקונים. רבים הגיעו מכל קצוות הארץ, רק כדי לחזות במו עיניהם בפלא, ולהתפעל מכך שגם בישראל הקטנה מסוגלים להפעיל מרכז קניות "בנוסח אמריקה", ובאותה הזדמנות לא עמדו בפיתוי וקנו.

ד. עזריאלי, שגדל בתרבות הצפון אמריקאית ורכש נסיון רב בהפעלת קניונים מסוג זה, יישם באופן מלא מודלים של שיווק שטרם נראו בישראל. הקניון נבנה בצורה מקצועית (אולי בגלל שאדם שאינו ישראלי יזם ותכנן אותו), תוך שהוא מתבסס על מה שקרוי באנגלית Tenant Mix, כלומר, תערובת של חנויות.

זאת ועוד, מאחורי הקניות בקניון שבנה עמדה פילוסופיה מסחרית מחושבת היטב, שמטרתה להוציא מן הלקוח את כספו בדרך אלגנטית, ומבלי שיחוש בכך. החל בטריק הידוע של העדר חלונות ראווה חיצוניים לחנויות, מה שמחייב אותך להיכנס פנימה, ומגדיל את הסיכויים שתקנה משהו,ועד העדר מפות התמצאות, מתוך תפיסה שאדם שמחפש חנות מסוימת ואיננו בטוח במיקומה, ייאלץ לשוטט בחיפוש אחר החנות, ובדרכו ייכנס לחנויות אחרות ויקנה עוד.

ה. סיבה נוספת להצלחתו של הקניון היא שבציבור הישראלי, שהחל כבר לטוס לחו"ל, נוצר רעב לקניות בדפוס מתקדם יותר.
יתר על כן, עייפות החומר בעקבות מלחמת לבנון הנמשכת, והמריבות הפוליטיות, יצרו כמיהה למוקדי בילוי זולים, שיפיגו את המתח המצטבר.

השפעת קניון אילון על תרבות הקניות בארץ

ספק אם יש עוד אתר קניות ישראלי שהשפיע בצורה כה חזקה על תרבות הקניות הישראלית, כמו קניון אילון. הקניון הזה שינה בעצם את כל הרגלי הקניה בארץ, ונתן דחיפה חזקה להקמת מרכזי קניות אחרים. בתקופה קצרה הצליח הקניון לעשות את מה שדיזנגוף סנטר הוותיק והגדול ממנו לא הצליח לעשות במשך שנים: להחדיר לארץ את אופנת ה"מולים" – מרכזי הקניות הגדולים, שהחלו להתפתח בארה"ב ובקנדה, ועברו משם לכל מדינות המערב הגדולות.

בעוד שבעבר כל מי שפתח חנות בגדים קטנה קרא לה "בוטיק" – אחרי פתיחת הקניון ברמת גן כל מי שפתח מרכז מסחרי זעיר קרא לו "קניון". אפילו "דיזנגוף סנטר" החל לשגשג בעקבות פתיחת קניון אילון.

קניון אילון היווה תקדים ואינקובטור למודלים לא מעטים של שיווק ומכירות שהתפשטו מאוחר יותר גם למרכזי קניות וחנויות אחרות ברחבי הארץ. אחד החשובים היה שעות פתיחתן של החנויות. הקניון "שבר את השוק" כאשר הציע שירות מ-9:30 בבוקר ועד 8 בערב כל ימי השבוע. בימי חמישי היו החנויות פתוחות עד 10 בלילה. המזללות נפתחו עד 1 אחר חצות.

ה"דרייבסטור" בתחנת הדלק ברמת אביב היה חלוץ "הפתוחים מאוחר בלילה" – חוויה שהייתה שמורה עד אז רק לישראלים שנסעו לחו"ל. בתחילה הייתה החנות פתוחה עד 10 בלילה, עד שכעבור מספר חודשים הודיע גם ה"קו אופ" במרכז המסחרי ברמת אביב על הארכת שעות המכירה עד 10 בלילה. ה"דרייבסטור" לא נשאר חייב, והשאיר מאז את דלתותיו פתוחות עד 11 בלילה. השלישי בתור היה ה"היפר-כל" בקניון עזריאלי, שבעצם מיסד את הדפוס החדש והרחיב אותו. ראומה זיסקינד, כתבת הצרכנות של מעריב כתבה:

מהדורת החדשות בטלוויזיה לקראת סיום. חיים יבין נפרד ממך בחיוך של סוף היום. עכשיו, צריך להינתק מכורסת הקטיפה המפנקת ולשוב לשיגרה. למשל: בישול ארוחת הצהריים של יום המחרת. אלא שהצצה במקרר מגלה לך כי הוא ריק למחצה, והילדים יאלצו לוותר על השניצל, ולהסתפק בחביתה בלבד. אפשר להרים ידיים ולומר: נו, מילא, מחר כבר נלך לקניות. אבל אפשר גם אחרת: לוקחים את סל הקניות ביד אחת, את הבעל ביד השניה, ונוסעים לכיוון "קניון איילון" ברמת גן. סניף ה"היפר כל" שם פתוח עתה עד חצות ומאפשר לך "בילוי לילי" עם עגלת הקניות, כמעט בנוסח אמריקה (ראומה זיסקינד, "קניות של חצות", מעריב, שווקים, 7.2.1986, עמ' 3).

סרטים הוקרנו בקניון גם בימי שישי בערב וגם בשבתות. למרבה ההפתעה, למרות הקרבה לבני ברק, לא נפתחה על רקע זה מלחמה בין החרדים ובין החילוניים – אולי בגלל שחילול השבת היה בתוך קומפלקס סגור.

ההיפר-כל בקניון עזריאלי המשיך להרחיב את שעות הפתיחה אל השעות הקטנות של הלילה. דליה בן ארי, כתבת "לאישה" ייחדה כתבה נרחבת לנושא, ובה רואיינו אנשים שונים שהביעו את שביעות רצונם מהמתכונת החדשה. סטודנט סיפר על "תידלוק המזווה" שלו בלילה כי אין תורים, כי זה נוח ולא בא על חשבון דברים שניתן לעשות בשעות היום. אופנאים מבת ים סיפרו על כך שהם מתענגים על קפה ועוגה בקפיטריה במקום, וזמר הגיע להיפרכל אחרי ש"נמלט" מהבית. הוא חזר הביתה מהופעה, האישה כבר ישנה, התינוקת צווחה, והוא מצא פתק על אורחים צפויים ליום המחרת. אז במקום להתהפך במיטה ולשמוע את יללות התינוקת, החליט להיות "בעל לעניין" ולערוך קניות. קצין בכיר סיפר לכתבת שהיה קצת נבוך כשגילה פרצופים מוכרים בשעה 3.30 לפנות בוקר בקניון, אבל כאיש צבא מנוסה הוא לא איבד את העשתונות ו"שלף" סיפור שנשמע בהחלט סביר: "ביליתי עד עכשיו עם ידידה", אמר למכריו בקריצה, "ואני לא יכול לחזור בשעה כזאת הביתה. מה אומר לאשה? מזל שיש סופרמרקט שפתוח כל הלילה" (לאישה, 2.2.1987).

הגל השני והשלישי של הקניונים והתפתחות תרבות ה-Windows Shoping

תנופת בנייה של קניונים ברחבי הארץ

חודשים ספורים לאחר הקמת קניון אילון, החלו להיבנות בארץ מרכזי קניות נוספים, בהשראת המול האמריקאי. על כביש חיפה-תל אביב, בשטח "עיר המכוניות" לשעבר, הוקם מה שהוגדר אז כ"מרכז המסחרי הגדול ביותר במדינה". הפרויקט תוכנן להיבנות בשלבים, ולכלול בסופו של דבר 80,000 מ"ר של מרכזי מסחר, מרכזי בידור, תעשייה עתירת מדע ועוד. בשלב הראשון הוקמה במקום חנות ה"רב מכר" של "תנובה", שהשתרעה על פני שטח מכירה של 7,000 מ"ר.

בכפר סבא חנכה חברת הבנייה "מר-לז" בחג הפסח 1986 מרכז מסחרי חדש, שהשתרע על פני שטח של 2,600 מ"ר בקרן הרחובות ויצמן-ירושלים. באוגוסט אותה שנה השלימה חברת הבנייה "חפציבה", בבעלותו של הקבלן מרדכי יונה, את הקמתו של פרויקט מסחרי על שטח של 10,000 מ"ר בכניסה לעיר. הוא התעתד להכיל חנויות יוקרה רבות. באותה עת החלה חברת הבנייה "סדאב" בהקמת מרכז קניות בכניסה לנס ציונה על שטח מסחרי של כ-35,000 מ"ר. במקם הוקם סניף של רשת "קו אופ", וחנויות רבות בענפים שונים. זמן קצר אחר כך החל איש העסקים אלפרד אקירוב בבניית מרכז מסחרי של 16,000 מ"ר בנתניה – ברחוב הרצל מול בתי המשפט.

שנה לאחר פתיחתו של "קניון איילון" התפשטה "קדחת" הקניונים ברחבי הארץ. כמעט בו זמנית (בהפרשים של חודשים ספורים) נבנו ונחנכו "הקיריון" בקרית ביאליק, "לב המפרץ" במפרץ חיפה, "מרכז הנביאים" בכיכר סולל בונה בחיפה, "מרכז פנורמה" ו"מרכז חורב" בכרמל, "קניון לב" בחדרה, "קניון השרון" בנתניה, "קניון משה אהרוני" בכפר סבא, "גן העיר" בתל אביב, "סנטר אחד" בירושלים, ו"קניון לב" באשדוד. כל פתיחת קניון כזה לוותה בטקס חגיגי, שבו השתתפו בדרך כלל פרנסי העיר. כך למשל נכתב בהודעה לעיתונות שיצאה לרגל פתיחת "מגדל הנביאים" בחיפה (30.7.1986):

אות אחר אות, לקול צלילי תרועה בכלי נשיפה של להקת ילדים – אמש, בפני ציבור מאות מוזמנים, נגלל שלט הבד "מגדל הנביאים" ע"י שני עושי ה"סנפלינג של מצוקי דרגות", אשר גלשו מגג המגדל לאורך 16 קומותיו וגילו שלט באורך 30 מטר, המציין את פתיחתו הרשמית של מרכז הקניות והבילוי הגדול והחדשני שבחיפה.
עם גזירת הסרט ע"י ראש העיר מר אריה גוראל, בהשתתפות ציבור המוזמנים, נחנך מרכז הקניות והבילוי – "מגדל הנביאים".
ציבור המוזמנים נכנס אל תוך המרכז המקושט בפרחים ודגלים. דברי ברכה הושמעו ע"י ראש העיר – מר אריה גוראל, מנכ"ל סולל בונה בע"מ – מר אהוד שילה, ומנכ"ל סולל בונה השקעות בע"מ – מר אמנון אלטמן.
חבורת הזמר העירונית בניצוחו של אפי נצר – יצרה חוויה מוזיקלית חגיגית, לאזני האורחים שכובדו בקוקטייל של גבינות ויין, תרומת תנובה – גבינות, תנובה אגף הפירות וחברת יינות שטוק – ברכתם לפתיחה החגיגית של "מגדל הנביאים".


בגל השלישי קמו בזה אחר זה "קניון מלחה" בירושלים, "קניון הנגב" בבאר שבע ו"קניון בת ים", ואחריהם החלו לצוץ קניונים גם במקומות מרוחקים יותר מהמרכז כמו קרית גת, נס ציונה, מגדל העמק, כרמיאל, חדרה, נצרת עילית, עכו, כפר יונה ותל מונד.

ידיעות אחרונות כינה את התופעה "קניונמאניה, ובמקומון "תל אביב" נכתב: "יישוב בלי קניון הוא כמו גן שעשועים בלי נדנדות". בחורף 1993 הוקמה בישראל עמותת מנהלי הקניונים. המייסדים – משה רוזנבלום, מנהל "הקיריון" בקרית ביאליק ועופר שכטר מקניון "ערים" בכפר סבא, הסבירו בעת הייסוד, כי "על רקע התפשטות הקניומאניה בישראל יש מקום להתארגנות של מנהלי הקניונים לקידום האינטרסים המשותפים שלהם. חודשיים אחרי הקמת העמותה התקיים ב"קניותר" בנס ציונה יום עיון של העמותה, שהשתתפו בו נציגים של 26 קניונים ברחבי הארץ. בכנס הוצגו נתונים מאלפים של סקר שהכינה במיוחד לאירוע חברת "אינטרוויו תיקשור מערכות", שנועד לתת תמונה עדכנית של הקניון הישראלי ושל הצרכן המבקר בו. להלן כמה מממצאיו של הסקר הנ"ל:

כ-50% מהקניונים בישראל באותה שנה השתרעו על שטח של עד 10,000 מ"ר. שליש השתרע על שטח שבין 10,000 ל-20 אלף מ"ר. רק 16.7% מהקניונים השתרעו על שטח גדול מ-20,000 מ"ר. במושגים אמריקאים מדובר בקניונים קטנים. בארה"ב השתרע באותה עת קניון קטן על פני 20-30 אלף מ"ר.

כ-33% מהקניונים הפעילו אז 30-60 חניות, כ-20% - 90-140 חנויות. 16.7% הפעילו פחות מ-30 חנויות, ובכל זאת קראו לעצמם "קניון".

התמהיל של כל הקניונים דומה מאד. 83% הפעילו את ה"עוגנים" המקובלים: קולנוע ורשת שיווק.
ומה היו הענפים המצליחים ביותר? במקום הראשון: סופרמרקטים וחנויות מזון. במקום השני: אופנה והלבשה. במקום השלישי: מסעדות ובתי קפה.

מנהלי הקניונים נשאלו בין השאר "כמה מבקרים מגיעים לקניון שלך? כ-33% לא ידוע להשיב, או שסירבו להשיב. בכ-40% מהקניונים של אלה שהשיבו ביקרו עד 10,000 איש ביום, ובשאר ביקרו בין 10,000 ל-20,000 איש בכל יום. רבים מהמבקרים בקניונים הם סקרנים או משוטטים, המטיילים סתם כך להנאתם. רובם המכריע של המנהלים טענו, כי פחות מ-50% מהמבקרים בקניון עושים קנייה כלשהי.

על פי הדיווח, היום החזק ביותר הוא יום חמישי, ואחריו, בסדר יורד, הימים ראשון, שישי, מוצאי שבת, יום שני ושלישי והיום החלש ביותר – רביעי.

ב-1994 פורסמה במוסף הכלכלי של מעריב, "עסקים", כתבה נרחבת על תופעת הקניונים בארץ, שכותרתה "על קניון והיגיון". בכתבה דווח כי בישראל "מוקם קניון לכל 110 אלף נפש, לעומת 400 אלף נפש בארצות הברית. לבקשת "עסקים" הכינה חברת "יובלים", המתמחה בליווי ותפעול קניונים, מיפוי ארצי של מרכזי הקניות הגדולים, וסקרה את מצבם הכלכלי. "המסקנות אינן מעודדות", קבע מנכ"ל "יובלים", עמית אלברט. "להערכתנו כ-85% מהקניונים בארץ נצאים במצב תפעולי קשה, ומרבית חברות הניהול שלהם מפסידות". כדי לחזק את קביעתו של אלברט, דיווח "עסקים" על כך ש"באחרונה התפתחה מגמה חדשה בחלק מהקניונים, הפעלת שווקים ובזארים בתוך החללים הפתוחים ברחבה שבין החנויות, ופאטיו בקניונים המפוארים". "זוהי הוכחה נוספת", נכתב בכתבה, "לכך שהקניונים נמצאים במצוקה תפעולית, שכן מרביתם הפכו למוקדי בילוי במקום למרכזי קניות".

אבל כשם שמקצת היזמים הישראלים היו אולי פזיזים בהחלטותיהם הכלכליות, מסתבר שגם העיתונאים ואנשי הכלכלה היו פה ושם פזיזים בתחזיותיהם השחורות, ולא לקחו בחשבון את תהליך ההסתגלות המהיר של הסוחרים והקונים הישראלים כאחד. הנה כי כן, עד סוף העשור (1999) נבנו בישראל כ-150 קניונים, מקרית שמונה עד אילת (כולל ביישובים קטנים ופריפריאליים) - עובדה סטטיסטית שהפכה את ישראל למדינה הצפופה בעולם מבחינת מרכזים מסחריים (ב-1998 היה בישראל קניון אחד על כל 75 אלף איש).

בינתיים אכן השתנו מעט גם הרגלי הקניה של הישראלים בקניון. אם בהתחלה רווחה הדיעה שבמרכזי הקניות המפוארים המחירים מפולפלים, ואנשים הגיעו אליהם בעיקר כדי לבלות ולעשות "ווינדואו שופינג", הרי שעם השנים ועם קצב הבנייה הלכה דיעה זו והתמוססה. רבים החלו לעשות את קניותיהם השוטפות בקניונים, אף שעדיין ציבור גדול של אנשים, בעיקר בערי השדה, המשיך לעשות קניות מחוץ לקניון (בשווקים ובחנויות שבערים), בגלל ההרגל, בגלל הקרבה לבית ובגלל מחירים יותר זולים.

ראוי לציין, שלצד המכנה המשותף הגדול בין הקניונים השונים שנבנו בארץ, ניכרו גם הבדלים – הן במבנה החיצוני והפנימי והן בדפוסי ההפעלה – שהושפעו מנטיותיהם ומהשקפותיהם של היזמים, מהמקום ומאופי קהל היעד שאליהם כוונו. בחיפה, למשל, נסגרו חנויות מרכז פנורמה בשבת, אף על פי שהתחבורה הציבורית פועלת בעיר בשבתות. מנהל הפרויקט, אמר לעיתונאים שהסוחרים מסרבים לפתוח. זאת ועוד, בחיפה הפועלית נסגרו החנויות בקניון כל יום בין אחת לארבע אחרי הצהריים ל"שלאף שטונדה", שלא לדבר על שבתות וחגים. לעומת זאת, בלב דיזנגוף היו רוב החנויות פתוחות במוצאי שבת.

לא בכל הקניונים מילאו אחר כל מרכיבי הקניון הבסיסיים. מרכז הנביאים בחיפה, למשל, הוקם בבנין שלא נבנה מראש לצרכי מסחר, והתוצאה הייתה חוסר נוחות בהפעלת החנויות ואי נוחות לקונים – דבר שהביא לכך שהקניון לא הצליח להמריא. לעומת זאת, במרכז "לב חדרה" הגדירו מראש היזמים, האחרים רויכמן, כי לצד המרכז המסחרי יהיו במקום שטחים לפעילות משרדית, אולי גם שירותי רפואה. הם לא שמרו על הנוסחה. במרכז פנורמה בחיפה לא נבנתה חניה נוחה וכך גם במרכז המודרני "קניון השרון" בנתניה.

ההצלחה לא האירה פנים לכולם. כך למשל, ב-1989 נפתח קניון "הפורום" בצומת כפר שמריהו-הרצליה פיתוח. הציפיות היו גדולות בגלל האוכלוסיה האמידה שהקיפה אותו. אולם תוך שנה בלבד נסגרו מעל 10 חנויות מתוך 27 שהיו בו בסך הכל. אחת הסיבות העיקריות לכישלון הייתה תביעה על הפרעה, שהגישו כמה שכנים מייד לאחר הפתיחה, והביאה להוצאת צווי סגירה. היו שטענו שבסופו של דבר המרכז נסגר בשל ניהול לקוי, שכר דירה לא ריאלי והיעדר ניסיונות למשוך קהל.

מקצת הקניונים לא הצליחו בגלל טעויות של יזמים שלומיאלים, או סתם תאבי בצע, שרצו "לעשות קופה מהירה". כך, למשל, קניון "הדרים" בנתניה הוקם עם מדרגות נעות עולות בלבד וחניה עם מבוי סתום (המכוניות נכנסות ויוצאות באותו נתיב). ככלל, לקניונים הקטנים היה הרבה יותר קשה להצליח מאשר לקניונים הגדולים. אנשים מצפים קודם כל למצוא מגוון – למשל, לפחות 3-4 חניות נעליים מכל סוג. לעתים הכישלון או ההצלחה נובעים מסיבות מקריות למדי. ויש כמובן סיבות שרק בדיעבד אפשר להבין אותן, כגון התאמה לאופי הקניה באזור, או נתונים גיאוגרפיים של האזור.

וישנם כמובן הקניונים שקירטעו בתחילת הדרך, מסיבות שונות, ואחר כך עלו על דרך המלך. אחת הדוגמאות הידועות ביותר היא ה"הקיריון" (הקרייתים ביטאו את הקו"ף בצירה...) - קניון ענק שהוקם בינואר 1989 על חורבות מפעל אתא בקרית ביאליק, והשתרע על פני 75 דונם. הוא כלל כ-26 אלף מ"ר בנויים וחניה לאלפיים מכוניות, ונחשב אז לאחד המפוארים מסוגו, שהתעתד לגנוב את ההצגה מהקניונים בחיפה. הקיריון תפר ואיחד את הקריות משני עברי הכביש. מגדל השילוט המעוצב שהוצב לצד הכביש לעכו הכריז בחן מתגרה: "קיריון – הקניון של הצפון".

היזמים נעזרו בתכנון הפרויקט בחברת Coplend Novak, Israel & Simmons מניו יורק. ליועצים האמריקאים היה ניסיון רב בתכנון מרכזי קניות בארה"ב, מולדת הקניונים. התפישה הקניונית שלהם הייתה קניון ענק במפלס אחד על פי שיטת ה-Regional Center בארה"ב. המבנה הענק צופה בגג רב גלי מסוגנן, הקירות צופו שיש. שלוש הכניסות המהודרות הזמינו להיכנס לאולם מרוצף אבן קיסר בגוונים פסטליים שקטים של אפור בהיר ותכלת מרגיעים. וכמו בקניונים אחרים, גם כאן הוקמו חנויות אלגנטיות וסניפי רשתות השיווק הגדולות. בכיכר המרכזית, תחת תקרת זכוכית שקופה, נבנו בריכת נוי ובמה למופעים בעיצוב מיוחד. התפאורה כללה גם צמחיית נוי, מוסיקת רקע ומרכז אוכל עם מקומות ישיבה אלגנטיים. המרכז כלל בסה"כ יותר מ-80 עסקים, ובכלל זה חנויות עוגן כגון היפר קו-אופ הצפון.

"קיריון" – חברת בת של "מליסרון", היזמית והבונה, ניהלה את הקניון הענק. מאחורי "מלינסון" עמדה חברת "מליסה", שנוהלה על ידי נחמיה קפלן, יהודה גבעתי ודב ברזילי. לקבוצת יזמים זאת היה רקע מגוון בבניה ובהקמת פרויקטים מסחריים, וקשרים עם החברה האמריקאית שהתמחתה כאמור בהקמת מרכזים מסחריים.

הקניון נועד לשרת כ-155 אלף נפש מהסביבה. בפועל הגיעו אליו גם יותר מרחוק, בין השאר מחיפה, עכו, נהריה וכרמיאל. אולם מה שנראה כהצלחה וודאית בפתיחה, הסתבר ככישלון. דמי הניהול ודמי השכירות שנקבעו היו גבוהים יחסית למחזור המכירות, ובנוסף לכך, הארנונה שגבתה עיריית קרית ביאליק הרקיעה שחקים, והוסיפה לנטל הכבד על בעלי החנויות, שהשקיעו סכומים נכבדים בתכנון הפנים של כל חנות, בהתאם למפרטי הקיריון. זאת ועוד, בניגוד לקהל התל אביבי החומרני, קהל הקריות לא מיהר לקנות. תקוות היזמים לרווחים מהשכרת החנויות התבדו, והם מצאו עצמם בדיאלוג עם הנושים, בעיקר עם בנק הפועלים, שלחץ עליהם למכור את חלקם כדי להחזיר את החוב.

אולם בניגוד ל"פורום", שלא הצליח להשתקם, הקיריון התאושש. ביולי 1990 נמכרו למעלה מ-70 אחוזים ממניות הקיריון לחברת "האחים עופר" (בנק איגוד קנה עוד 5 אחוזים, והיתר נקנה על ידי הציבור). תוך עשור הכפיל הקיריון את גודלו והכפיל את מספר מקומות החנייה. בשנת 2005 ייחד המקומון החיפאי "כלבו", כתבה לקיריון, שהפך מכישלון צורב לסיפור הצלחה. בכתבה דווח על כ-30,000 איש הנכנסים בשערי הקיריון מדי יום, ועל כך שהבעלים מצליחים להשכיר בקלות את כל 300 החנויות במקום. ולא זו בלבד, אלא שהקיריון זכה בסקר הקניונים של "ישראל 10".

כמובן, היו קניונים שזכו להצלחה ממש עם פתיחתם, ללא תקופת הסתגלות וללא זעזועים ומשברים. כך, למשל, לקניון הבאר שבעי לא נדרש זמן רב כדי להפוך למרכז חיי המסחר, החברה והבילוי בעיר. המרכז המסחרי הקודם – בעיר העתיקה, מרחק חמש דקות הליכה – גסס לאיטו, ולעומתו הקניון, שמוקם סמוך לתחנה המרכזית, המה אדם משעות הבוקר המוקדמות ועד לשעות הקטנות של הלילה. בשביל תושבי באר שבע, שהכירו עד אז אולמות קולנוע חשוכים ונידחים בלבד, עם כסאות עץ שבורים ואיכות הקרנה גרועה, שהציגו סרטים פעם ביום, ארבעת בתי הקולונוע המהודרים של הקניון היו מעיין במדבר. בכתבה שהופיעה בספטמבר 1990 בעיתון חדשות דווח ש"היום קשה להשיג כרטיסים אפילו לסרטי הילדים בקניון, ומדי ערב יש שלוש הצגות. באותה קומה מצויות מזללות מכל הסוגים, בדרך כלל כאלה שלא היו קיימות קודם לכן בעיר. קומה זו פעילה עד השעות הקטנות של הלילה. את סיפור ההצלחה של הקניון בבאר שבע אפשר להמחיש דרך המשביר לצרכן. זה נחשב זמן רב לאחד ממוקדי העלייה לרגל של הקונים הבאר-שבעיים, ומעברו מהעיר העתיקה לקניון היווה, מן הסתם, את מכת המוות לעיר העתיקה הגוססת. לצד המשביר התמקמו אפילו יצירים תל אביבים מובהקים, כמו קפה קפולסקי והיפרשוק תנובה, שבאו לבדוק מה הבירה הדרומית יכולה לתרום לקופתם".

ראשונה לציון בקניונים

התוכנית והפריחה

"הקניומניה" הישראלית לא ידעה גבולות, ובאופן ישראלי-אופייני, גם לא תכנון לטווח רחוק. וכך, לא עבר זמן רב עד שהגיע המשבר הראשון. זה קרה, אולי לא במקרה, בעיר הנובורישית ביותר במדינת ישראל – ראשון לציון, או ליתר דיוק, באזור המערבי החדש של העיר (אזור החולות הגובל בחוף הים).

ב-1991 תוכננו להיבנות במשך חמש השנים הבאות, ברדיוס של שמונה קילומטר ממרכז אזור התעשייה החדש של ראשון לציון, כ-50 אלף יחידות דיור), מרכז שיהפוך למעין פרבר תל אביבי של מתעשרים חדשים. ההצלחה וההתפשטות המהירה של תופעת הקניונים ברחבי הארץ, לצד מחירה הזול של הקרקע באזור, הביאו יזמים רבים למסקנה, שכדאי לבנות במקום שטחי מסחר גדולים. מאיר ניצן, ראש העיר הנמרץ, שרצה לקרב את עירו לקדמת הבמה המסחרית בארץ, עודד את היזמות במקום, ותרם לביקוש הגדל מצד יזמים וותיקים וחדשים. למעשה, התוכנית הראשונית של העירייה הייתה לבנות קניון אחד גדול, שיהווה מקור משיכה לתושבי ראשון לציון, חולון ובת ים. בפועל יצאו הדברים מכלל שליטה במהירות.

הסנונית הראשונה הייתה קניון ה"שופ-אין", עם 60 חנויות. הוא נבנה באזור התעשייה החדש בראשון לציון באוקטובר 1991. בקניון הזה נפתח סופרמרקט ענק - "סופר האוס" - שבו שווקו מוצרי איכות מיובאים מאיטליה, מספרד, מבריטניה, מפורטוגל, מסין, מיפן ומהונג קונג. זה היה גם הקניון הראשון בארץ שבו נפתח מתקן קליעה בניהולה של חברת "להב" לכלי נשק, ששכרה חנות במקום.

מתקן הקליעה החדש היה רק אחד משפע היוזמות החדשות שהופיעו באותה עת בשוק הישראלי, שיכור המכירות והקניות. ישראלים רבים התחילו "לשבור את הראש" כיצד יצטרפו לחגיגת המכירות והקניות ו"יביאו את המכה" בפרויקט ייחודי ש"ישבור את השוק". אחד מהם היה אמיליו פלוס. פלוס, איש עסקים, יזם, קבלן ודמות ידועה בעירו בת ים, יזם בראשית 1993 את בנייתו של "כרמל שוק 2000". "לפני שמונה חודשים בערך נסענו לפינלנד, לרכוש בתי עץ לפרויקט שאנחנו בונים באריאל," סיפר פלוס לאירית רותם-צפרוני, כתבת סופשבוע של מעריב. "אחרי שגמרנו את הביזנס יצאנו לטייל בהלסינקי. אחד המקומות שמפנים אליהם שם את התיירים, זה השוק העירוני. ראינו כאלה שווקים עוד קודם, באיטליה ובצרפת, ולא ייחסנו להם חשיבות. אבל פתאום, כשראינו בהלסינקי את השוק צפוף ומלא באנשים, הבנו שלמרות הסופרמרקטים והמודרניזציה, אנשים אוהבים שוק. אוהבים לגעת בסחורה. את היחס האישי. בהלסינקי יש סופרמרקטים מאוד יפים, והשוק עובד יותר טוב". כך נולד "כרמל שוק 2000".

אבל כפי שקורה בדרך כלל בישראל, מהר מאד קמו לפלוס מתחרים, או שמא הוא עצמו התחרה עם קודמו. במרחק של כמה מטרים בודדים מהמרכז של פלוס, צמח מתוך חולות ראשל"צ שוק בשם "שוק ראשון", שהציע פחות או יותר אותו פטנט – חלל מקורה עם כ-200 חנויות, או אם תרצו, באסטות שמוכרות מגוון של סחורות שכמותן אפשר למצוא בשווקים אחרים. היזמים והקבלנים היו האחים אברהם כהן וסלומון כהן. פלוס כינה את הפרויקט שלו "השוק של המדינה", והאחים סלומון השיבו בשם משלהם: "הבאסטה של המדינה". מה שגם פלוס וגם האחים כהן לא חזו, הוא שמרוב יזמים ויזמויות תיוותר ראשון לציון בסופו של דבר ללא קונים. עורך מוסף סופשבוע של מעריב חזה את הנולד כאשר הכתיר את כתבתה של רותם צפרוני בכותרת "כמה העם הזה עוד יכול לקנות?".

אבל בשלב הזה אף אחד לא רצה לחשוב על העתיד במונחים שחורים. הנה כי כן, אחרי קניון ה"שופ-אין", נפתח במקום ה"קניוכל", שגם בו היו 60 בתי עסק. אחריהם התרומם קניון "ערי החוף" עם 30 בתי עסק. אחריו הופיע ה"דיסקאונט סנטר" ו"דאון טאון סנטר", עם כ-100 בתי עסקי בשניהם, ובספטמבר 1993 נפתח בתרועה גדולה "קניון הזהב", עם 170 חנויות. זמן קצר אחריו נפתח גם "קניוכל". עד סוף 1993 נבנו כ-192 אלף מ"ר למסחר בראשון לציון כולה, מהם 106 אלף במערב העיר, ורק 56 אלף במרכזה.

בתי העסק בכל אזור התעשייה במערב ראשון לציון כללו באותה שנה ארבע קטגוריות מובילות: מזון, בית (ריהוט, כלי בית, חומרי ניקיון, הלבש וכדו'), תעשייה זעירה ובילוי. בתחום המזון פעלו ב-1993 כ-100 בתי עסק וכ-70 מפעלים שייצרו מוצרי מזון. בתחום התעשייה הזעירה פעלו אז כ-300 בתי מלאכה, שמקצתם הציעו מוצרים בחנויות מפעל. בתחום הפנאי אפשר היה למצוא באזור שבעה בתי קולנוע, ארבעה פאבים ודיסקוטקים ושבעה אולמי שמחות מפוארים.

בקניונים נכנסו בזו אחר זו גם רשתות ארציות: בתחום המזון והמשקאות – רשתות כמו אפרופו, מקדונלד, קפולסקי, אלכסנדר, בורגר ראנץ', בייגל נאש והמסעדה "ניו יורק ניו יורק". בתחום הביגוד – משכית, פולגת, שלווה בן גל, קסטרו, גוטקס, דן קסידי, גולף, ראש אינדיאני ועוד. וכך גם בשאר התחומים.

ראשון לציון זכתה בשלב זה לתואר "עיר הקניונים", והדיחה את טורונטו הקנדית מהתואר "העיר הצפופה ביותר בעולם בשטחים מסחריים וקניונים". צפיפות שטחי המסחר והקניונים בה הגיעה ל-78 מ"ר לנפש, ועוד תוכננו מרכזים רבים חדשים.

ההתחלה נראתה מבטיחה למדי. השמועה על עיר הקניות החדשה פשטה מפה לאוזן, ועמישראל הגיע בהמוניו. מרבית המבקרים באו ברכבים פרטיים, ומקצתם השתמשו בתחבורה הציבורית. אגד ודן העמידו קווים ישירים מת"א, ראשון לציון וחולון. שירות מוניות העיר מראשון לציון הפעיל קו מיוחד למקום.

על מספרי המבקרים במקום לא היו נתונים רשמיים. ההערכות דיברו על כ-70 אלף איש ביום. ב"קניון הזהב" ספרו את הנכנסים בשלושת השערים. על פי הספירה עברו אצלם בלבד כ-15 אלף איש ביום חול, ומספר כפול, ואף למעלה מזה, במוצאי שבתות.
צוות מוסף "שופינג" (שלושה כתבים) של מעריב יצא באחת ממוצאי השבתות בשלהי אוקטובר 1993 אל אזור התעשייה החדש של ראשון לציון. "השמועות לא היו מוגזמות" הם סיכמו את רשמיהם, "קשה להאמין למה שהולך שם. חמישה קניונים, מאות חנויות מפעל ומחסני מכירות. תושבי גוש דן זורמים בהמוניהם אל מרכז הצרכנות הענק הזה, מוכנים לעמוד בפקקים ארוכים, להצטופף, לאו דווקא בכדי לקנות, פשוט כדי לבלות. כך נראית התרבות החדשה".

בפתיחת הכתבה ציינה העיתונאית מיכל מירון שקד: "מי שלא היה שם במוצ"ש לא יודע מרכז סחר עולמי מהו. אפשר להשוות את זה רק לאזור הדאון-טאון מנהטן, או לחילופין, בגלל שלל האורות והשמות הלועזיים, לדאון טאון לאס-ואגס. יש כאן דיסקאונט סנטר, סופר-בול באולינג, דאון טאון סנטר, דניאל'ס, אמריקן מדיקל סנטר, ספיישל קולקשיין. האורות מנצנצים למרחוק, המשתתפים לבושים במיטב מחלצותיהם. גבירותי ורבותי, ברוכים הבאים לאזור התעשייה החדש של ראשון לציון".

אבל למרות ששלושת הכתבים יצאו נסערים מהביקור וסיכמו את חוויותיהם באופן חיובי, כבר בכתבתו של אחד מהם, עמיר פלג, נרמז על הבאות: "זה התחיל כשישבנו תקועים ברמזור שמאלה", כתב פלג, "בתוך פקק ארוך של מכוניות שעשו את דרכן, כמו בכל מוצאי שבת, כנראה, אל אזור ההצטופפות הגדולה של מרכזי הקניות של ראשל"צ. כל מי שניסה להתחכם ולגנוב שמאלה על השוליים, נעצר על ידי שוטר, שידע היטב עם מי יש לו עסק ולאן ממהרים כולם".

הקריסה וסיבותיה

במארס 1994 הוגש לראש עיריית ראשון לציון, מאיר ניצן, דו"ח שכתבו פרופ' דניאל צ'מנסקי והכלכלן אלי כהן, תחת הכותרת "השפעת מתקני מסחר חדשים על מערכת המסחר בראשל"צ". מהדו"ח עלה כי חלק מתושבי ראשל"צ מעדיפים לערוך את קניותיהם בחולון, בבת ים ואפילו בתל אביב. שפע הקניונים בראשל"צ וההיצע הגדול של רשתות השיווק והחנויות לא הצליח למנוע "דליפת" לקוחות מהעיר עצמה.

זמן קצר לאחר פרסום הדו"ח, שנגנז במגירת העירייה (אולי כדי לא לפגוע בתנופת בניית הקניונים בעיר), הגישו שוכרים רבים תביעות. כל התביעות זהות בלשונן: הבטיחו לנו קניון שוקק חיים, וקיבלנו מבנה ענק ריק מאדם. כך כבר ב-1994, שנה לאחר ה"בום" הראשוני, נרשמה בריחה של בעלי עסקים מקניוני ראשל"צ, ונוצר מושג חדש בעיר "קניוני רפאים".

עד 1999 היה קניון הזהב הקניון היחיד ששרד מאימפריית הקניונים של אזור התעשייה החדש בעיר. אבל גם הוא בשלב זה כבר לא המה מבקרים, והיו בו (באותה שנה) מספר רב של חנויות סגורות.

תופעת הקניונים בראשל"צ מדגימה את מנטליות העסקים הישראלית, שהתבססה (ויש הטוענים שעדיין מתבססת) על מנטליות העדר. להלן כמה סיבות שהביאו לקריסת עיר הקניונים בראשון לציון:

א. האזור צמח פרא, ללא תכנון של ממש. עיר הקניונים צמחה למרכז עסקי מתוך אזור שיועד לתעשייה, מבלי שיהיו למתכנים נתונים דרושים.

ב. מאיר ניצן, ראש עיריית ראשון לציון, היה כה נלהב להפוך את עירו למטרופולין מוביל, עד שנתקף בעיוורון לגבי משמעותה של בניית מספר כה גדול של קניונים בשטח כה קטן. בריאיון לעיתון "במקום", שנערך ב-1991, בזמן בניית הקניונים בעיר, אמר ניצן: "אני לא ביקשתי מיזמים לבוא לבנות קניונים בראשון. כוחות השוק הכתיבו את הצרכים, ואם הוועדה המחוזית מאשרת לי מבחינה חוקית, אין לי בעיה". הכתבת הקשתה ושאלה: "אבל, כל הקניונים נמצאים האחד ליד השני ברדיוס של עשרות מטרים בלבד. רק ברחוב סחרוב מתוכננים ארבעה קניונים. זה לא נראה לך מוגזם?". וניצן משיב: "מקבץ קניונים יוצר יתרון לגודל. ככל שיש מקבץ גדול יותר, כך המשיכה למקום גדולה יותר, כי משולבים בו מסחר, תעשייה ובילוי. מבחר האפשרויות יהיה גדול". ניצן, שכנע אפוא את עצמו, מבלי לבדוק לעומק באמצעות סקר מקיף של כדאיות, וכך גם היזמים שהקימו בעירו את מקבץ הקניונים האבסורדי.

ג. האזור נבנה על בסיס שתי הנחות שגויות: שראשון לציון תהיה מקום רב אוכלוסין, וכי לקוחות נוספים יגיעו ממרחקים. כלומר, המרכז הקניוני נבנה מתוך הנחה שהקניונים ישרתו לא רק את תושבי ראשל"צ אלא אוכלוסיה פריפריאלית של כחצי מיליון תושבים, הנמצאת בקרבה של 5 ק"מ לעיר. ברדיוס של 10 ק"מ חיים כמעט מיליון וחצי תושבים, לרבות לוד, רמלה, רחובות, יבנה, רמת גן, גבעתיים, קרית אונו, יהוד ואף תושבי מרכז תל אביב. ההנחות לא עמדו במבחן המציאות. אף שהאזור אכן גדל, הגידול הדרמטי הצפוי באוכלוסיה לא התרחש. בפועל לא נוצרה הנגישות המתבקשת לראשל"צ דרך כביש החוף, נתיבי איילון או כביש גהה. במקום זאת התהוו פקקים שהשתרכו על פני קילומטרים וייאשו את את המבקרים. למעשה, תשתית התחבורה לא הותאמה כלל להצע המסחרי. למעלה מזה, כמה קניונים ניבנו ללא חניון מוסדר, והדבר רק הוסיף לסבלם של המבקרים.

ד. התוכנית הראשונית הייתה לבנות קניון אחד גדול, שיהווה מקור משיכה לתושבי ראשון לציון, חולון ובת ים. מחירה הזול של הקרקע הביא יזמים רבים למסקנה, שכדאי לבנות במקום שטחי מסחר. טעותם הייתה שהם לא בדקו אם כמות שטחי המסחר מתאימה לכוח הקנייה של תושבי הסביבה הקרובה. טעות נוספת הייתה ההתעלמות מההתפתחות הקימעונאית והבניה המאסיבית באוזרים מרוחקים יותר, כמו חולון ובת ים. בניית קניון בת ים, או פתיחת היפרים ענקיים של רשתות השיווק בחולון ובבת ים, הייתה צריכה להדליק נורה אדומה אצל היזמים, שלקחו בחשבון גם את האוכלוסיה הגרה מחוץ לראשון לציון. בפועל, בכל אחת מהערים הסמוכות לראשון לציון נבנו מרכזי מסחר משלהן. כך נוצרו קניונים רבים מדי, שהתחרו על שוק שאינו גדול דיו, ו"אכלו זה את זה" במלחמת הקיום.

ה. בגלל היעדר תכנון סבלו כולם מכמה מכות שלא נמצאה להן תרופה מהירה, כמו לכלוך של שרידי בתי המלאכה הוותיקים, קשיי תחבורה ומחסור בשטחי חניה.

ו. הצלחת קניון הזהב הבריחה את המתחרים. ההצלחה נבעה מגודל הקניון, תמהיל חנויות מוצלח, המותגים המובילים שהיו בקניון והפעלת לקוחות סמויים.

ז. די מהר הפסיקו הישראלים לנהור לאזור הקניונים, משום שהישראלי שבע קניות וקניונים.

ח. המיתון במשק בשלהי שנות התשעים עצר לתקופה קצרה (אבל קריטית מבחינת הקניונים בראשון לציון) את התלהבות הקניות.

ההתאוששות מהמשבר הזמני

אבל אם היה מישהו שהאמין שקריסת עיר הקניונים בראשון לציון תעצור את הקניומאניה הישראלית, הוא התבדה מהר מאד. למעשה, ב-1995, בעיצומו של המשבר, נבנו ברחבי הארץ לא פחות מ-40 קניונים חדשים, שהפכו את ישראל לאחת המדינות המובילות בעולם המערבי ביחס של שטחי מסחר לאדם.

מחלות הילדות עברו, והיזמים הישראלים נעשו מחושבים ומתוחכמים יותר. בתוך הקניונים חל תהליך של שינויי ייעוד. כך למשל, בדומה למה שהתרחש בצפון אמריקה, גם בקניונים הישראלים הופיעו משרדים וקליניקות רפואיות, שהפכו אותם למה שמכונה "מרכזים משולבים". קניונים רבים גם חיזקו את הצד הקולינרי, האהוב על הישראלים, והוסיפו מזללות ובתי קפה, שחיזקו את תיפקדו של הקניון כמרכז בידור רב גוני (בכך שונה הקניון הישראלי מזה שבצפון אמריקה, שבו יש בעיקר חנויות הלבשה).

אפילו ראשון לציון הצליחה להתאושש ולהחלים מהטראומה. מ-1995 ועד 2006 נוספו לעיר עוד 55 אלף תושבים, הסף הכלכלי להקמת מרכזי מסחר גדל, והכינוי "עיר הקניונים" נותר בגדר היסטוריה נשכחת.

ביוני 1999 פרסם "ידיעות אחרונות" נתונים של סקר שערך מכון גיאוקרטוגרפיה על מצב הקניונים בישראל. בסקר עלו העובדות האלה:
קניון איילון בר"ג וקניון עזריאלי בת"א – שניהם בבעלות היזם דוד עזריאלי – היו באותה שנה הקניונים הפופולאריים ביותר בארץ.

מהסקר עלה גם, כי למרות מיקומו הגבוה, נמצא קניון איילון בירידה מבחינת מספר המבקרים. "עם זאת, היקפי המכירות שלו לא השתנו כמעט" אמרה רינה דגני, "הרגלי הקנייה באיילון השתנו. אם בעבר דיווחו 30% מהמבקרים בקניון כי הגיעו לקנות במקום מזון, היום עושים זאת 10% בלבד".

קניון עזריאלי הפתיע בכניסה מהירה למקום הראשון בדירוג המבקרים (שנה לאחר שנפתח). על הקניון ראו בהרחבה בהמשך.

להלן רשימת הקניונים הפופולאריים בישראל כפי שהופיעה בעיתון:

שם הקניון שיעור הישראלים שמבקרים בו בחודש
1. איילון (ר"ג) ועזריאלי (ת"א) 12%
2. מלחה (ירושלים) 11%
3. הזהב (ראשל"צ) 10%
4. לב המפרץ וקניון חיפה 8.5%
5. קניון רמת אביב 8%
6. קניון באר שבע, בת ים, דיזינגוף סנטר (ת"א), 4-5%
חדרה, חולון, קיריון (חיפה), השרון (נתניה)

בסקר דורגו 98 קניונים. 23 קניונים הוגדרו כקניונים גדולים (שטח של יותר מ-20 אלף מ"ר), 25 כבינוניים (10-2- אלף מ"ר), ו-50 קטנים (עד 10 אלף מ"ר).

הקניונים הפופולאריים – מקומות 1 עד 5 בטבלה – משכו אז 300-400 אלף מבקרים בחודש.
לקניונים בקבוצת הביניים – המדורגים במקום ה-6 – הגיעו אז 200-250 אלף מבקרים בחודש.

80% מהציבור ביקרו באותה שנה בקניונים לפחות פעם בחודש.
מבקרים בני 18-24 הגיעו בתדירות הגבוהה ביותר.
אחריהם דורגו מבקרים בני 35-45 (רק 13% מתוכם לא היו מעולם בקניון)
בני 65 פלוס (35% מתוכם לא היו מעולם בקניון).

מהסקר עלה שלכל מבקר יש שתי מטרות או יותר בהגעתו לקניון, לכן סיכום יעדי הביקור מגיע ליותר מ-100%.
1. בילוי – 46%
2. ביגוד והנעלה – 45%
3. מוצרים בענפים אחרים כמו חשמל, כלי בית, טקסטיל, אופטיקה – 39%
4. מזון – 30%
5. בתי קולנוע – 11%
6. בתי קפה ומסעדות – 11%
7. סידורים שונים – 5%

מהפכת הרשתות והמותגים

אימוץ שיטת הקניונים האמריקאיים בישראל לווה בעליה גדולה ביבוא מוצרים מארה"ב, ובכלל זה מותגים בינלאומיים, שאותם קנו הישראלים רק בנסיעות לחו"ל. כך, לדוגמא ב-1992 בישרה תשלובת כיתן על פתיחת שתי חנויות של רשת האופנה האיטלקית "בנטון". חנות אחת בקניון החדש בירושלים וחנות נוספת של סיסלי, חברת בת של בנטון בקניון ברמת גן. במקביל הודיעה משפחת פולק על פתיחתה של רשת בתי האופנה האיטלקית הנודעת "מקס מרה" ושל חנות "ונדום" לבגדי אופנה יוקרתיים לגברים ולנשים.

שנת 1993 הייתה שנת מפנה, לא רק בהתפתחות הקניונים בארץ, אלא גם בכניסת רשתות שיווק אמריקניות, שרבות תקעו יתד בקניונים. עולם השיווק הישראלי החל להתאפיין בחדירה מסיבית של מותגים זרים, שהתחרו במותגים המקומיים, בכל תחומי הצריכה. התחומים אשר בהם התרחש התהליך זה בקצב מהיר במיוחד הם הטקסטיל וההלבשה, ההנעלה, המזון, הקוסמטיקה, מוצרי הטואלט, הצעצועים והמזון. בד בבד עם המוצרים המיובאים חדרו ארצה גם מושגים מתרבות הקנייה האמריקאית, כמו "דיל" (deal) ו"סייל" (sale), ונעשו לחלק בלתי נפרד משפת הקניה בארץ.

באוקטובר 1993 פרסמה שושנה חן, כתבת הצרכנות של "ידיעות אחרונות", כתבה במוסף השבת, על תהליך האמריקניזציה שעובר בשצף על ישראל. בכתבה הופיעה רשימה חלקית של 43 מותגים אמריקאיים שכבר "עשו עלייה", וביניהם: "ליוויס", "פרוּט אוף דה לום", "קנון", "גוקר", "פפסי", גלידה "בן אנד ג'ריס", "הרשי", "הלנה רובינשטיין", "ברבי", "נייק", "ריבוק" ועוד. אמנם לא כל מוצר שיובא ארצה הצליח מבחינה מסחרית (מסיבות שיווקיות, תרבותיות ואחרות), אבל המצבור הותיר חותם הולך ומתחזק של אמריקאיות.

התפתחות תרבות הקניונים, לצד כניסת רשתות שיווק מחו"ל וניהול לא יעיל של הרשתות הוותיקות, הביא לנפילתן. השק"ם ניסה לעשות כמה "מתיחות פנים", אבל אחריהן קרס סופית. המשביר לצרכן ניסה גם הוא נוסחאות שונות כדי לשרוד, והחליף בעלויות. ב-2003 רכשו את הרשת רמי שביט וקבוצת משקיעים, והיא עברה לפעול תחת השם "המשביר לצרכן החדש". הבעלים החדשים הפנו את מירצם לשינוי אסטרטגי בשיווק ובניהול, תוך כדי הבטחה לצרכנים לשוב ולהיות גורם מוביל בתחום המסחרי. על פי דן אנד ברדסטריט, לרשת יש כיום 27 חנויות, רובן בקניונים פתוחים, האחרות בקניונים סגורים או ממוקמות כיחידות בפני עצמן.

ב-2005 הקימה הרשת חברת בת, "מועדון 365", שגייסה בבורסה לניירות ערך בתל אביב כ-71 מיליון שקל בהנפקת אג"ח ואופציות. הנכס העיקרי של חברת הבת הוא הזכות להשתמש במאגר המידע של חברת האם, המתהדרת במועדון לקוחות הכולל 350 אלף לקוחות בעלי כרטיס מועדון, והיא מייעדת זאת לשיתופי פעולה עם חברות אשראי, וכן לכניסה לאפיקי שיווק נוספים. לאחרונה רכשה חברת הבת את חברת "קשרי תעופה", הנסחרת אף היא בבורסה.

התפתחות קניוני היוקרה והקונספט

גן העיר

במקביל לפתיחת מרכזי ה"אואוטלוק", שנועדו לשרת את הציבור הרחב, החלו להתפתח בישראל גם מרכזי קניות מיוחדים, שהתמחו בענף ספציפי, או לחילופין, הציעו קונספט ייחודי שבידל אותם מהקניונים הסטדנרטיים – הן במוצרים והן באוכלוסיית היעד (שכבה עשירה יותר).

אחת הדוגמאות הבולטות והמובילות היה מרכז "גן העיר" בתל אביב. גן העיר, או בשמו הקודם "גן הדסה", הוא מתחם הכולל מרכז קניות, מגדל מגורים וגן ציבורי, הנמצא בין הרחובות אבן גבירול, הדסה ושדרות בן-גוריון בתל אביב, מצפון לכיכר רבין (לשעבר "כיכר מלכי ישראל")..

בתקופת היישוב שכן במקום גן בשם "גן הדסה" ובו בריכת שחייה. הגן נבנה על השטח של פרדס פורטליס, שנקנה ע"י העירייה ב-1925. הבריכה שימשה את אגודות הספורט של הפועל ושל מכבי, ואחר כך גם של אליצור, בית"ר, זבולון והכוח. אל הבריכה היו מגיעים תלמידי בתי ספר וספורטאים, ונהנו ממנה גם שוטרים בריטים ופקידי העירייה והממשל. לאחר קום המדינה הוקם במקום בשלבים גן החיות של תל אביב, שפעל עד 1980.

הקומפלקס כולו תוכנן על ידי משרד האדריכלים של אריה אלחנני ונ. כנען, וכלל קניון, מגדל מגורים בן 23 קומות ואת "מרכז עינב", המשמש כאולם כנסים קטן של העירייה. על גג המרכז המסחרי ישנו גן ציבורי פתוח, המהווה המשך של הגן הציבורי שממערב למבנה, וממנו יש גישה אל מרכז עינב ומגדל המגורים, ומעבר אל בית עיריית תל אביב באמצעות גשר.

מרכז הקניות "גן העיר" נחנך במאי 1988. בניגוד לדיזנגוף סנטר, לקניון אילון ול"רב מכר", שיועדו לאוכלוסיה הכללית, בגן העירהיה הקונספט יוקרתי ונוצץ יותר. במקום נבנו 13 אלף מ"ר של מוקדי קניות ומזון בסגנון חוצלארץ, והיזמים ציפו לקהל של 30 אלף מבקרים ביום. המרכז כלל שני מפלסים וקומת גג. שתי הקומות התחתונות נבנו מסביב לכיכר גדולה, לא מקורה. כך נוצר חלל מתומן ענק שבמרכזו מזרקה עם אשדות מים בגובה 15 מטר, וסביבה מעין פגודות צהובות – "שמשיות מעולם אחר", כפי שנכתב על רגל האלומיניום שתמכה אותן. זרם המים במזרקה ריקד לצלילי מוזיקה, בהתאם לתוכנת מחשב מיוחדת. בערב אחד רקדה המזרקה גם בסגנון קלאסי, גם דיסקו וגם טנגו. לצלילי הסופרן יצא זרם אחד, ולצלילי הבס, זרם אחר. מסביב למזרקה, במפלס התחתון, נבנו ספסלי אבן, שבבקרים חמים אפשר היה "לתפוס עליהם שמש". במפלס העליון הייתה קומת גג פתוחה, שבה נשתלו עצים ופרחים והוצבו ספסלים. המטרה הייתה ליצור ניגוד נעים למרכזים האחרים, הסגורים.

את מוקדי המשיכה הפופולאריים של הקניון, חנויות עוגן כדוגמת המשביר לצרכן, השק"ם ובתי הקולנוע, לא הכניסו לגן העיר. כאן בחרו בבוטיקים, חנויות קטנות, פרפורמריות מיוחדות. אפילו הרשתות שניתן היה למצוא גם בשאר המרכזים, כמו שילב, גלי, שברון, סטימצקי, ניסו בגן העיר להיות יותר מיוחדות. כמצופה, לחנויות רבות במקום שמות לועזיים: קארס, מלי'ס, אוטירה, "בון", "הום סטור", "לאפאייט", "דנדי", "ולנטינו", ו"שיין".

שתי הקומות המסחריות כללו קרוב לששים חנויות. הן עוצבו באופן הדור במיוחד, וכללו ציוד ואביזרים שהוטסו במיוחד מחו"ל כדי לספק את דרישות האדריכלים. במקצת החנויות אף נעזרו בפועלים איטלקיים שהתקינו ציוד מיוחד שהובא מאיטליה.

בתחום המזון הייתה האטרקציה במקום מסעדת "קליפורניה" של אייבי נתן (גלגול חדש של המזנון משנות ה-60), שתוכננה על ידיד האדריכל יורם רסקין בעיצוב בסגנון גולמי שהזכיר את מרכז פומפידו בפריז. אטרקציות אחרות היו המעדניה וחנות הבשר הלא כשרה של יוז'י, שהייתה אז חידוש בנוף הקולינרי של תל אביב, וכן מסעדת "טאי צ'י" בהנהלת השף ישראל אהרוני, אחותה האלגנטית יותר של "יין ינג" מרחוב רוטשילד. גם מסעדת "אולימפוס" המיתולוגית מרחוב הקישון הקימה במקום סניף.

בעלי העסקים התחייבו לשלם שכר-דירה שהיה אז מהגבוהים בארץ: 30 דולר למ"ר, בתוספת בין שלושה לשבעה אחוזים מהפדיון. בנוסף היה עליהם לשלם 3 דולר למ"ר לחברת ניהול עבור צבא של אנשי ביטחון וניקיון שהופקדו על אחזקת המקום בכל שעות היממה.

מדרגות גרניט הובילו לחנויות, מקצתן מסביב למזרקה, מקצתן בחלק הפנימי המקורה. מעלית זכוכית שפנתה לכיוון המזרקה הובילה את הקונים מהחניון למטה, דרך המפלסים, לקומת הגג, והיא הוארה בלילה באורות קטנים. זה היה העתק של המעלית במלון הייאט ריג'נסי בסן פרנסיסקו. דרך אחרת לעבור בין המפלסים הייתה מדרגות נעות, מקורות פלסטיק חצי שקוף.

בין החנויות, ובעיקר מסביב למעקה המשקיף למטה כלפי המזרקה, הסתובבו אנשי ביטחון בלבן ושחור. הם עזרו באדיבות לקונים בהתמצאות.

לגן העיר נבנתה גם חניה מסודרת, שכללה 1000 מקומות חניה, ותוכננו בה שירותי רחיצת מכוניות.

מעל מרכז הקניות נבנה מגדל דירות יוקרתי, בן 23 קומות, שהאפיל בקומתו ובעיצובו על בניין העירייה הסמוך.

ההתחלה נראתה מבטיחה. ב-9 במאי 1988 פרסם העיתון "חדשות" כתבה נרחבת תחת הכותרת "שיטפון". דווח שם על "קרוב לחמישים אלף איש שעברו בגן העיר במוצאי שבת, בחגיגת הפתיחה הרשמית". "שיטפון, מה שהיה כאן", אמרו מפעילי סטימצקי במקום לכתב העיתון, "פשוט אי אפשר היה לראות את החנויות שמעבר למסדרון, רק ראשים וראשים וראשים. אבל היה נחמד מאוד והיו המוני קונים, הרבה יותר מאשר ביום רגיל". מנהלת החנות החדשה של גלי סיפרה על ביטויים כמו "מהמם", "בונבוניירה", "סוכרייה, מה שעשיתם כאן". אפילו מנכ"ל החברה המנהלת את קניון אילון פירגן: "יוזמי הפרויקט עשו עבודה יפה, ובזאת הם משתתפים בתרומה של כולנו להגדלת תענוג מוסד הקניות בארץ".

כעבור חודש פרסם מוסף הפנאי של מעריב דף שלם תחת הכותרת "הגן הכי הכי בעיר". בכותרת המשנה נכתב: "אולי לא הכי זול שם, אולי בחו"ל הוא ייחשב מרכז קניות בינוני מינוס, אולי גן החיות היה סולידי ונחמד יותר, אולי נוח יותר לקנות בקניונים אחרים. בכל מקרה, שבועות ספורים אחרי פתיחתו החגיגית, אין ספק: גן העיר התל אביבי החדש – להיט העונה. והעם בא, מוציא הרבה כסף, ואפילו נהנה".

אולם, "הלהיט" לא שרד מעבר לתקופת האטרקציה הראשונית, ולמרות ההשקעה הגבוהה והאטרקציות הרבות, מספר הקונים הלך וירד, והמרכז החל להיקלע לקשיים. למעשה, זמן קצר מאד לאחר הפתיחה הסתמנה המגמה. שלומית מורים, כתבת "ידיעות אחרונות" פרסמה בעיתונה כתבה תחת הכותרת "אחרי ההתנפלות". בחושיה המחודדים היא הבחינה שמשהו לא טוב עובר על המקום. "לפני חודש, בפתיחה, הגיעו לכאן כחמישים אלף איש. [...] השבוע, בבוקר יום חול, אני מוצאת את 'גן העיר' שומם. בחנויות היפהפיות המעוצבות להפליא מסתובבים מוכרים בלבד. [...] המוכרים אומרים שזוהי פשוט שעה חלשה, ושהקהל מתחיל לזרום לכאן בשעות הצהריים. אך גם בשעות הצהריים עדיין יש חנויות שעומדות בשיממונן." (שלומית מורים, "אחרי ההתנפלות", ידיעות אחרונות, 14.6.1988).

כעבור שנה, כאשר כבר היה ברור שהקניון החדש מקרטע, פרסם המקומון "תל אביב" כמה כתבות על "גן העיר". אחד הכותבים, אהוד זקסנברג, כתב בסרקזם:

"גן העיר הוא תעתוע, הוא פשוט מקום לא אמיתי, ומי שלא צריך לא חייב לעבור דרכו. גם אותיות הלוגו, בציפוי זהב מבריק, לא יעזרו למשוך עוברים ושבים ממסלול הגרנד-פרי של אבן גבירול. אין לו שום הגדרה פיסית על פני המסלול הסתמי של הרחוב. מראש תוכנן המקום הזה לחוג מצומצם ביותר של אנשים. רק קשה לדעת למי. זה לא בדיוק המקום להרשים תייר מאמריקה בנעלי גלי-אייר, ומצד שני כאן גם לא מוכרים כיף תימני. זה קניון נקי להפחיד, מרצפות השיש מבריקות כמו ביום הפתיחה, וטרקטורון המברשות מסתובב ומנקה ללא הרף. במדינה, שבהמתנה לאור הירוק ממול מרוקנים את מאפרת הסובארו ישר על הכביש, הצחצוח בפנים נראה סטרילי מידי. [...] המקום הזה נראה מנוכר. הוא לא נראה שייך בדיוק לפרופורציות התל אביביות. נראה 'פייק' אחד גדול. ואולי הטעות הגדולה הייתה, שלקחו משהו שנראה כמו קניון בסביון, ותקעו אותו מול מגורי פועלי מעונות עובדים." (אהוד, זקסנברג, "נקי מדי", תל אביב, 1989).

לקח ל"גן העיר" זמן רב למצוא את זהותו המיוחדת בנוף החנויות המקומי. שינויים, פתיחות וסגירות ומגוון העסקים שהחליפו ידיים במהלך חמש השנים שחלפו מאז הפתיחה, כמעט גרמולשלמה אליהו ומרדכי שכטר, היזמים ובעלי המקום, להרים ידיים. נטען שהחנויות מעבירות תחושת ניכור, שהמרכז נועד לעשירים בלבד, שהשיש חלקלק, ומה לא.

שנת 1991 הייתה השנה הגרועה ביותר של קניון גן העיר, אולם שנה אחר כך, ב-1992, התרחש המהפך.
השינוי החל כאשר דב פולק, הזכיין של "וונדום" ו"מקס מארה", ומי שהביא לימים את "ארמני" לישראל, פתח ב-1992 את "וונדום", עם מותגים יוקרתיים ומובילים באירופה כמו "הוגו בוס", "ולנטינו", "מרינה רינאלדי", ו"לה-קוסט". במקביל נכנסו למקום גם "פולגת" ו"בנטון", ועזבו עסקים כמו "גזוז" ו"שברון".

הדבר הצליח, ועד 1993 הפך "גן העיר" למרכז אופנה, הכולל את הריכוז הגדול ביותר בישראל של חנויות לאופנת יבוא יוקרתית. מיכל גרשון, כתבת מעריב, שפרסמה כתבה נרחבת על הצלחת המרכז, ציינה כי "כולם מתחרים, ואם יש במרכז שמות טובים זה מביא לתנועת לקוחות גדולה יותר. מי שמעוניינת היום באופנת ייבוא עילית מגיעה לגן העיר בנחת, לוקחת את הזמן שלה, ונהנית מהמבחר".

בפינתה הצפון מזרחית של כיכר מלכי ישראל, בסמוך לגן העיר, תיעד רוני קמפלר במצלמת חובבים את רצח יצחק רבין שאירע ב-4 בנובמבר 1995. בסמוך למקום הרצח, על קירו הדרומי של מרכז הקניות, נכתבו בתקופה שלאחר הרצח כתובות גרפיטי רבות שגינו את הרצח וקראו לשלום ולהפסקת האלימות. כעבור מספר שנים החליטו לצבוע מחדש את הקיר, אך הושארו כמה מטרים סמליים של גרפיטי, אשר שומרו מאחורי זכוכית לזכר הביטוי הספונטני בעקבות רצח רבין.
הסמליות החדשה שבה נטען המקום, לצד התפתחות העסקים ומקומות הבילוי לכל אורך רחוב אבן גבירול (ובעיקר סביב כיכר רבין), נתנו תמריץ נוסף למרכז "גן העיר".

בכתבה שפרסמה נורית ארד ב"ידיעות אחרונות" ביוני 1996, כבר דווח על כך ש"גן העיר הפך למרכז הקניות המבוקש בישראל בימים אלה, במיוחד לשמות הבינלאומיים הגדולים. היום אפשר לשטוף שם את העיניים בתכשיטים של טיפאני'ס, בכלי בית של רוזנטל, WMF ומיקאסה; באופנת הוגו בוס ומקס מארה, צ'רוטי, בנטון ואחרים; אפשר לקנות שם טקסטיל לבית של אספרי ואוברזון, ורהיטים של הביטאט. הכל כמובן באמצעות הזכיינים הישראלים. יש שם פריטים שמחירם יותר מ-100 אלף שקלים. על פי אומדנים, המקום מושך כ-20 אלף איש ביום, ולחניון נכנסות כ-2,500 מכוניות מדי יום".

קניוני יוקרה נוספים

 אגב, אפשר שההצלחה של "גן העיר" נבעה לא רק מהפיכתו למרכז מתמחה (אופנה), אלא גם משום שבשלב זה צמחה בישראל, ובעיקר באזור תל אביב, שכבה רחבה למדי של בעלי ממון – אנשים שהחלו לטוס בקביעות בעולם ולצרוך בקביעות מוצרי יוקרה.

התוצאה הייתה הופעת גל של קניוני יוקרה, שהחל ב-1993. למעשה, עוד קודם לכן היו כמה קניונים בארץ שניסו לשדר יותר יוקרתיות וקלאסה – לא תמיד בהצלחה יתרה. כך, למשל, מרכז פנורמה בחיפה. אולם החל ב-1993 נעשתה המגמה רחבה יותר והססנית פחות.

באותה שנה פתחו את שעריהם בזה אחר זה ארבעה מרכזי קניות מהיוקרתיים והיקרים במדינה:
"הפורום" בצומת הרצליה-כפר שמריהו – מרכז קניות עם תמהיל חנויות שהותאם לשני היישובים עם האוכלוסיה המבוססת במדינה. חנויות בגדי הילדים נועדו לילדי העשירים, בית הקפה הותאם לטעמם האנין של מי שנוסעים הרבה לחו"ל, ואפילו סניף "חוויה" המקומי נראה שונה מאשר כל חנות אחרת של הרשת. רבות מהחנויות מכרו מוצרים המיועדים למי שיש לו כבר הכול – ריהוט, חפצי נוי, גדג'טים וכדומה.

"שופינג" ברמת השרון – 20 חנויות, 15 משרדים, וקומת רופאים, על שטח מסחרי של כ-2,000 מ"ר. במרכז נפתח בית הקפה "רביבה וסיליה", שהפך תוך זמן קצר למוסד מוכר וידוע. מדובר בקונדיטוריה מקומית יוקרתית, שהתפתחה למרכז תפנוקי סלטים וארוחות קלות, עם מנות אקזוטיות ולא זולות.

"מרכז הפעמון" בירושלים – 40 חנויות על שטח מסחרי של כ-4,000 מ"ר, עם קומה של מרכז רפואי. ה"עוגן" של המרכז היה בית הקפה של "אנג'ל", שנועד לחזק את התדמית הירושלמית. במקום נפתחו חנויות מיוחדות שלא נראו במקומות אחרים, כגון "אלי פאבי", שנחשבה לאחת מחנויות הבדים היפות והמעוצבות ביותר בארץ, החנות "פלמנקו" לפרחים מעוצבים והחנות "הי שי" למתנות אקסלוסיביות.

"דימול" ליד בורסת היהלומים ברמת גן. 41 חנויות על שטח של כ-8,500 מ"ר, לרבות אולם אירועים גדול ויוקרתי. אחת החנויות שנתנה את הטון במקום הייתה חנות המרצפות של "אלוני". חנויות נוספות עם שיק יוקרתי היו "צנטנר" לתיקים ומזוודות, "גלזר'ס" לנעליים, "קלסיקה" למתנות, ו"ג'ודאיקה" לחפצי יודאיקה.

כעבור שנה, ב-1994, הצטרפו לרשימת קניוני היוקרה עוד ארבעה קניונים: שניים בתל אביב – במגדל דוד המלך ובמגדלי גולדה, אחד בירושלים, ב"פנינת דן", מלון היוקרה שבנתה משפחת דריימן מול שער יפו, ואחד באילת, ב"רויאל ביץ'" המפואר של דיוויד לואיס. כל האחד מהמרכזים הללו כלל בין 15 ל-50 חנויות, והכריז למרחקים: "אני יוקרתי". הדבר נעשה באמצעות הקפדה על עיצוב ייחודי ונוצץ, יבוא חומרים מחו"ל, ארכיטקטורה יוצאת דופן, וכמובן סוג החנויות, המסעדות ובתי הקפה.

לא כל המרכזים הללו הצליחו, מסיבות שונות, אבל הם בהחלט העלו את הרף בתחומים שונים הקשורים בתרבות הקניונים בארץ.
לימים יופיעו עוד מרכזי יוקרה ברחבי הארץ. מקצתם – כדוגמת "קסטרא" בחיפה - לא ממש הצליחו, ומקצתם, כמו קניון רמת אביב בצפון תל אביב, וקניון "ארנה" במרינה של הרצליה, הצליחו מאד. אגב, במרכז קסטרא, ובמידה מסוימת גם בקניון רמת אביב, נוסה לראשונה דגם שאפתני המשלב בין אמנות לקניות – כלומר חנויות לצד גלריות, תערוכות ומיצגי אמנות פלסטית (בקסטרא כל חנות אולצה לאמץ אמן).

עיצוב כשם קוד תרבותי

במקביל לקניוני היוקרה הופיע דגם נוסף של קניון – קניון קונספט. לרוב היה מדובר במרכז מסחרי המתמחה בעיצוב. אחת הסנוניות הראשונות הייתה "דן דיזיין סנטר" – מרכז ענק לעיצוב הבית (החל במרצפות, עד רהיטים, מטבחים וחדרי אמבט, וכלה בלולאת הווילון), שנפתח בינואר 1997 מול קניון איילון, בבני ברק. המיקום היה יותר מסמלי לאבולוציית תרבות הקניות בישראל. היזמים, משפחת יצחקי (קבוצה יזמית לנדל"ן), הבטיחו חנייה חינם, ייעוץ מקצועי, בתי עסק מובילים בלבד ותערוכות.
מרכז העיצוב החדש התבסס על רעיון שצמח בתחילת שנות ה-50 בדאלאס, טקסס, ולפיו בונים מרכז המתמחה בפלח שוק מסויים (Trade Mart). המרכזים המצליחים ביותר היו בתחום האופנה, הטכנולוגיה והעיצוב. בהדרגה נפוץ הרעיון גם באירופה. המיקום שנבחר בישראל היה מבנה עצום (30 אלף מ"ר) באיזור התעשייה של בני ברק – סביבה שהצמיחה באותה תקופה בתי עסק רבים בתחום הבנייה.

ב"דן דיזיין סנטר" הציגו 60 בתי עסק מהמובילים בשוק הבנייה והמגורים, על שטח של 45 אלף מ"ר ברוטו.

הרעיון היה פשוט וחכם: במקום שהצרכן הסופי ו/או האדריכל שלו (ו/או הקבלן) יתרוצצו באינספור חנויות, על פני ערים שלמות, בחיפושים אחרי פריטים הקשורים בעיצוב הבית שלהם, בין אם הם בונים או משפצים, או סתם מעוניינים לרהט את ביתם, או לשנות ולחדש אותו, יש להם עכשיו כתובת מרוכזת אחת. בלי בעיות חניה, ובסביבת קניות נעימה במיוחד. למעשה, המרכז גם יוצר חווית קניה ייחודית, המזכירה חוויה של ביקור במוזיאון המוקדש לנושא מסוים.

השוני בין המרכז הזה לבין רשתות "עשה זאת בעצמך" דוגמת "הום סנטר" ו"קנה ובנה", שכבר היו נפוצות בשלב זה, הוא בכך שמרכז העיצוב שימש מקום תצוגה ומכירה של הרשתות המובילות בכל אחד מתחומי הבניה והבית (דירן, הולנדיה ועוד), והדגש הושם על תחום העיצוב ועל פתרונות מתקדמים בתחום הריהוט והקרמיקה. קהל היעד היה בעיקר אנשי מקצוע בתחום, וגם מי שבונה את ביתו בכוחות עצמו או מעצב מחדש דירה שקנה בעבר.

בשנת 2005 נפתחה ב"דן דזיין סנטר" קומה שלישית, בשטח של 5,000 מ"ר. בקומה החדשה נפתחו חנויות של חזי בנק, חוסם שריונית, חברת דלתות איטלקית, חברה העוסקת בחמאם תורכי, וכן ספריית עיצוב.

הקמתו של "דן דיזיין סנטר" כמרכז עיצוב לבית יכולה להיחשב כהקמת קניון הקונספט הראשון בישראל. ריכוז של חנויות המתמחות בתחום העיצוב לבית, באזור עתיר אוכלוסייה ומסחר, יצר מודעות לתחום העיצוב ואיפשר לצרכנים המתעניינים לבדוק מבחר גדול יותר בנוחות מקסימאלית.

הופעת המרכזים הללו סימנה עליית מדרגה נוספת ברמת התחכום וההתמחות של מרכזי הקניות בארץ.

מגמת העיצוביות והופעת קניוני הקוספט הייתה חלק ממגמה כללית של התפתחות חנויות קונספט- מגמה שהתחזקה במיוחד בראשית העשור הנוכחי. כמעט בכל ענף נפתחו "חנויות קונספט" (יש המכנים זאת "חנויות דגל") שמציעות לא רק מגוון גדול של מוצרים, אלא גם חווית קנייה מיוחדת.  בהשקעות ענק נפתחו, למשל, חנויות "קסטרו" ו"וויו", המחזרות בעיקר אחר קהל צעיר באמצעות תפאורות מרהיבות, ההופכות את החנות למעין תיאטרון פעיל. מסכי פלזמה ענקיים, בתי קפה בתחום החנות, חלונות ענק שמכניסים את הנוף פנימה, קולבים, מדפים ודוכנים אמנותיים וצבעוניים, תאורה אלקטרונית, מוסיקה קצבית מהדהדת – אלה רק מקצת האפקטים שניתן למצוא מאותה עת ועד היום בחנויות רבות. הן הופכות את החנות למעין דיסקוטק היוצר חוויה חושית כוללת, ובמקרים רבים גם ממכרת.

בהמשך לקניוני העיצוב הופיעו מודלים או ווריאנטים נוספים. אחד מהם הוא מרכז קניות באזורי תעשייה, שבו מפוזרות על שטח רחב חנויות ענק – לרוב חנויות הקשורות לעיצוב ולריהוט. דוגמאות לדגם הזה הם מרכזי החנויות באזור הצ'ק פוסט בחיפה, בראשון לציון מערב, ברמת פולג בנתניה, ובבני ברק.

באזור התעשייה של רמת פולג בדרום נתניה נפתח באפריל 2001 גם מרכז הקונספט הידוע והמשגשג ביותר בישראל, "איקאה". הצלחת איקאה בישראל – קומפלקס ענק לשיווק ריהוט ביתי ואבזירים לבית - הפכה לציון דרך לאומי ואף בינלאומי – ועל כך בהרחבה בערך נפרד על תרבות הדיור והמגורים בישראל.

קניוני אקסטרה לארג'

קניון מלחה בירושלים וקניון בת ים

שנת 1993 ציינה עליית מדרגה נוספת בהתפתחות תרבות הקניונים בארץ, ולא רק בשל התפוצה המהירה של מרכזי הקניות הללו ברחבי הארץ; באותה שנה נפתחו בסמיכות זה לזה שני קניוני ענק: הראשון "קניון ירושלים" של דוד עזריאלי, שהוקם במלחה, והשני "קניון בת ים" של חברת "קניונים בישראל", שבה היו שותפים "שופרסל", "החברה לישראל", ו"אשטרום". שני הקניונים קבעו תקדים בגודלם הענק. הקניון בירושלים, שבבנייתו הושקעו 80 מיליון דולר, התפרס על פני שטח של 100,000 מ"ר ברוטו, 33,500 מ"ר שטח מסחרי להשכרה ועוד 3,000 מ"ר שטחי משרדים. הוא נועד להכיל 150 חנויות, ולראשונה נפתחו שלוש חנויות עוגן במקום שתיים: שק"ם, המשביר לצרכן (שכלל את "מרקס אנד ספנסר") והיפרמרקט (שיתוף פעולה ראשוני של קו אופ ירושלים והריבוע הכחול). כמו כן נבנו בו שמונה בתי קולנוע.

קניון בת ים, שבבנייתו הושקעו 48 מיליון דולר, התפרס על פני שטח של 70,000 מ"ר ברוטו. שטחו המסחרי נטו כלל 25,000 מ"ר. הוא נועד להכיל 115 חנויות ועוד שתי חנויות עוגן: שק"ם ושופרסל. חנות ההיפכל של הרשת נועדה להאפיל על זו שבקניון אילון. לסניף הבת-ימי הוצמדו מדרכות נעות, שמאפשרות לנוע עם העגלה בין הקומות, וליד הקופות הוקמו לראשונה מתקנים חדשים לאריזת מוצרים. כמו כן הוקמו בקניון שבעה בתי קולנוע של תיאטראות ישראל.

בקניון בבת-ים הופיעו חנויות שלא נראו בעבר בקניונים. למשל, חנות "אופנו-גל" לאופנועי חולות, גלשנים וציוד צלילה. בירושלים נפתח ה"כיף-לנד" – יוזמה של שמונה משקיעים שקיבלו זיכיון מחברת "אינטרלינק" הצרפתית להקמת מרכז הרפתקאות לילדים. כמו כן, רשתות מזון חדשות מחו"ל פתחו את הסניף הראשון שלהן בקניונים הללו. למשל, הסניף הראשון של "קנטאקי פרייד צ'יקן" נפתח בבת ים. במלחה נפתח הסניף הראשון של רשת המסעדות "בייגל נאש אקספרס" – רשת קפיטריות בבעלות משותפת של רשת קו-אופ, חברת שטראוס וחברת עלית. בסניפי הרשת החדשה הוגש תפריט דומה לתפריט רשת מסעדות בייגל נאש.

סניף הקואופ שבקניון מלחה היה הסניף המפואר ביותר בארץ. בפעם הראשונה בתולדות העיר יכלו הירושלמים לעשות קניות גם ב-3 לפנות בוקר (הסניף היה פתוח 24 שעות ביממה). בסניף, ששטחו עמד על 3,500 מ"ר, הוצעו לציבור כ-17,000 פריטים, והוא צויד במיטב השכלולים בתחום הקירור והאפיה (תנור האפיה בסניף פלט כ-250 בגטים ריחניים מדי שעה).

החידוש של קניוני הענק היה גם בתחום העיצוב; קניון ירושלים התהדר בכיפת הזכוכית הגדולה בעולם, בקוטר של 18 מטר, ומשני צידיה שתי כיפות זכוכית קטנות יותר. כמו כן נבנה בקניון קיר זכוכית עצום ומרשים, 45 מטרים אורכו ו-16 מטר גובהו, שהקיף את שתי קומות המסעדות, ואיפשר למבקרים לצפות בנוף העוצר נשימה של הרי ירושלים. גם הקניון בבת ים היה עתיר זכוכית; נבנה בו קיר זכוכית שאורכו 100 מטרים, וכן מגדל בגובה 20 מטר שהוקף זכוכית מכל שלושת עבריו. בקניון בבת ים הותקנו גם מפלי מים חיצוניים לאורך 50 מטרים ובגובה של 10 מטרים. החנויות עוצבו לפרטי פרטים, והנהלות הקניונים הכתיבו מפרטים מדויקים משלהן.

הקניון בבת ים היה סיפור הצלחה מההתחלה, אבל הקניון במלחה לא הצליח להמריא, וסיפור התאוששותו ההדרגתית מעניין מבחינה כלכלית וחברתית.

"מרכז כלל", שנבנה בירושלים כבר בראשית שנות השבעים, בצומת הרחובות יפו וכי"ח, מול כיכר הדווידקה, יכול להיחשב כקניון הראשון בבירה. אולם הצלחתו הייתה קצרה ומוגבלת מאד, ובמהלך השנים הוא הפך לבניין עזוב ומוזנח, נטול אופי, שבו עשרות משרדים, מרפאות שיניים ומיעוט של חנויות נטולות צביון או ייחוד (באמצע שנות השמונים איכלס המקום בעיקר חנויות מחשבים וסקס). גם גורלו של "סנטר 1", מרכז הקניות שבנה הקבלן הירושלמי מרדכי יונה בכניסה לעיר, בקרבת התחנה המרכזית וסניף השקם (נפתח באוגוסט 1986), לא הצליח להמריא והפך לשומם ברוב ימות השנה. פה ושם היו למקום עליות וירידות, אבל הן לא נמשכו זמן רב.

ב-1985 נבנה בבניין הסמוך למלון המלכים, מול כיכר צרפת שבשכונת רחביה, מרכז קניות נוסף, הוא "מרכז הטחנה". היה זה ריכוז של חנויות יוקרה לאניני טעם, שלא הצליח למשוך קונים רבים.

ב-1989 הוקמו באזור התעשייה תלפיות בזה אחר זה ובמרחק 20 מטרים זה מזה - קניון "האחים ישראל" (קבלנים ירושלמים וותיקים) וקניון "בית היצרנים". קניון האחים ישראל, שלא כלל חנויות עוגן ואף לא רשת שיווק גדולה אחת, אלא רק סניף מרכול לממכר מוצרי מזון בהנחה ("היפרזול") ועוד כמה חנויות זולות יחסית, זכה להצלחה, ואילו קניון בית היצרנים כשל, ורוב חנויותיו ובתי העסק המפוארים שנפתחו בו נסגרו. אפילו טקס לגירוש הרוחות הרעות שנערך במקום לא הצליח לאושש אותו. הירושלמים העדיפו מחיר זול על פני אסתטיקה.

בראשית שנות התשעים נפתחו בתוך תקופה קצרה כמה מרכזי קניות מפוארים – "מרכז הפעמון", "רב מכר" תלפיות (נבנה על ידי עזרא בליליוס, מבוניה הוותיקים של ירושלים, והיה הקניון הראשון בירושלים שפתח את שעריו גם בלילות שבת), וקניון ירושלים במלחה. האחרון התהדר בתואר "הקניון הגדול ביותר במזרח התיכון". סמוך לפתיחתו פרסמה העיתונאית טלי ברזילי זוננפלד כתבה נרחבת על הקניון החדש, שבה הובאו תחזיות קודרות של ספקנים. וכך נכתב:

"ירושלמולוגים ותיקים מחייכים בסלחנות וטוענים שעזריאלי, שמתבונן על בירת ישראל ממרומי הקניונים המפוארים שהוא מכיר ממקום מושבו בקנדה ומההצלחה המסחררת של קניון אילון, לא מבין מנטליות ירושלמים מהי. המשולש הירושלמי המפורסם, ששלוש צלעותיו הן רחוב קינג ג'ורג', רחוב יפו ורחוב בן יהודה, לא נבהל גם מקניונים שמעליהם מתנוססת כיפת זכוכית שקוטרה 18 מטר. [...] בעליה של אחת מחנויות הבגדים המפורסמות ב'משולש' טוען כי בכל יום קונים במרכז העיר 40 עד 50 אלף בני אדם. המדובר בקנייה של ממש, ולא בפלאפל או בשתייה קלה. ההסבר להרגלי הקנייה של הירושלמים טמון ככל הנראה בקשר שלהם לריחות, טעמים וצבעים ששמורים רק לירושלים. המנוח 'לעשות שוק' שמור לתושביה הוותיקים של ירושלים, ואינו מוכר לזרים. זה אולי ההסבר לסיבה מדוע קניון האחים ישראל, שממוקם מול לקניון בית היוצרים תמיד הומה אדם, ובית היוצרים היוקרתי עומד בשיממונו." (טלי ברזילי זוננפלד, "גרנד קניון", מעריב, עסקים, 19.3.1993, 8-9).

עוד נטען בכתבתה של ברזילי זוננפלד, שקניון מלחה "גדול על הירושלמים בכמה מידות". ואכן, היה זה שטח כמעט כפול מקניון אילון, ששירת אוכלוסיה רבה יותר, ובעיקר מבוססת יותר (ירושלים היא בין הערים העניות בארץ, מבחינת ההכנסה לנפש. כשליש מהאוכלוסיה הם ערבים וחרדים שלא היוו אז כוח קניה משמעותי).

ברזילי זוננפלד חזתה, לפחות לטווח הקרוב, את הנולד. עזריאלי, איש עסקים ממולח, ידע שכדי למשוך את הירושלמי המצוי לקניון, יהיה עליו לשוות למקום צביון מקומי עם קצת טעם ירושלמי. לכן הוא פתח בקניון גם בוטיק חמוצים ירושלמי, "תבליני צארום" (חנות שכל ירושלמי ותיק שנוהג לבלות בשוק מחנה יהודה מכיר מאז ימי ילדותו), חנות לממכר כלי בית, "לויזון" (שם שאומר משהו רק לירושלמים מלידה), סניף של "קפה נאמן" ועוד.

מפה של הקניון צורפה למקומונים, וחנוכת המקום הייתה חגיגית ומפוארת מיוחד. אולם, כל זה לא הביא למימוש הציפיות. השנה הראשונה הסבה מפח נפש גדול לסוחרים בקניון. מספר המבקרים היה רחוק מהתחזיות, ותחלופת החנויות בקניון הגיעה לכ-10 אחוזים.

בכתבת רטרוספקטיבה שפורסמה במקומון "כל העיר" ניתחו עודד חרמוני ועמירם ברקת את הסיבות לכישלון ההתחלה: "הירושלמים התייחסו לקניון כאל אתר תיירות: באו כדי להסתובב, השאירו מאחוריהם תלי אשפה וקופות ריקות, ונסעו לתלפיות. המכירות באותה שנה הגיעו רק ל-120 מיליון דולר, והתסכול של הסוחרים התווסף לקשיי ההסתגלות שלהם לדמי השכירות הגבוהים ולכללי הניהול הנוקשים". ואכן, נראה שהקניון סבל מתדמית יוקרתית, והירושלמים התקשו להסתגל למציאות הצרכנית החדשה.

למזלו של עזריאלי, את הקניון ניהל איש מוכשר בשם אריק ערד. ערד, כפי שהעיד על עצמו באחד הריאיונות בעיתונות, "לא הבין דבר בקניונים". עד לקבלת התפקיד התרכזו חייו סביב נושא האבטחה, תחילה במשרד ראש הממשלה ואחר כך כמנהלה של חברת אבטחה גדולה למטוסים ונמלי תעופה בצפון אמריקה. אבל הוא ניחן בחריצות, ביכולת ללמוד מהר ובחושים עסקיים מחודדים. הוא ייעל את הניהול, התגמש עם הסוחרים בגובה השכירות ושינה מדיניות בכל הנוגע לתמהיל. כך למשל, הוא ויתר על ניהול ישיר של מערך המזון המהיר בקניון, והחליט להשכיר את דוכני המזון למסעדות מוכרות בעיר. כמו כן סגר את סניף הסופר-שקם, שצבר הפסדים, ושטחו הענק הושכר לרשתות אופיס-דיפו והום-סנטר. אפילו על השם "קניון ירושלים" הוא ויתר תמורת השם העממי שנקלט - "קניון מלחה". מקור הכנסה נוסף היה פתיחתו של כביש בגין. הקניון הרוויח מהכביש תמלוגים, וסייע להפוך את קניון מלחה ל"מרכז החדש של ירושלים". השמירה על כללי הכשרות והיחסים הטובים עם שומרי השבת סייעה לקניון להביא אוכלוסיה גדולה של דתיים וחרדים, שהדירו רגליהם בשנה הראשונה מהקניון. ערד לא היסס לסגור את החנויות ובתי הקולנוע שבקניון בערבי שבת, ואפילו ביטל עסקה עם עומרי פדן, בעלי מקדונלדס.

כבר בתום השנה השניה לפתיחת הקניון החל קניון מלחמה לקצור רווחים. ההנהלה גם דיווחה על עליה משמעותית במספר המבקרים – כ-25,000 איש בממוצע ליום לעומת כ-15,000 בשנה הראשונה.
בתוך שש שנים מפתיחתו הפך קניון מלחה למוביל בארץ מבחינת ההכנסות, ומבחינת הרווחיות הוא דורג שני, אחרי קניון אילון. בשש שנים הללו הלך ונעלם אחד הביטויים המרכזיים בסלנג הירושלמי, "לרדת העירה". הסיסמה שבה השתמשו יזמי הקניון בעת הפתיחתו "מפסיקים לנסוע לקניות בתל אביב" הפכה מחזון למציאות.

מגדלי עזריאלי בתל אביב

לאחר שהקים שלושה מהקניונים הגדולים והמצליחים בארץ (קניון איילו בר"ג, קניון מלחה בירושלים וקניונים בבאר שבע) החליט איש העסקים דוד עזריאלי ללכת צעד אחד קדימה. בנובמבר 1994 החלה בנייתו של הקניון הרביעי – מרכז השלום. הפעם עמד על הפרק קומפלקס גרנדיוזי במיוחד, שקניון איילון ייראה לעומת כמו סופרמרקט מפותח. על 30 דונם בדרך פתח תקווה תוכננו להיבנות, בהשקעה של כרבע מיליארד דולר, קניון וכן שלושה גורדי שחקים, שיכללו 320,000 מטר בנויים של משרדים, דירות מגורים ומרכזי מסחר, ומתחתם 4,000 מקומות חניה. "החלום שלי תמיד היה לשבור את קו הרקיע של תל תל אביב" אמר עזריאלי בריאיון שנערך איתו סמוך לתחילת הבנייה. אמר ועשה.

במקור אמור היה הפרויקט להיקרא "מרכז השלום", בשל מיקומו על דרך השלום, אולם בסופו של דבר התקבע השם "מרכז עזריאלי". המרכז תוכנן על ידי אלי עטיה ועזריאלי, ותכנונו נחשב לאחת הסיבות שבגינן זכתה קבוצת עזריאלי (קנית) במכרז העירייה לרכישת הקרקע (הצעת המחיר שלה לא הייתה הנמוכה ביותר). לאחר שעזריאלי רצה לשנות את התכנון, ניסה עטיה לחסום זאת באמצעים משפטיים. הסכסוך הגיע לבוררות, והוחלט על פשרה בין עמדות הצדדים. את התכנון השלים משרד יסקי-סיוון.

בניית שניים משלושת המגדלים והקניון הושלמה בשנת 1999, והמגדל השלישי הושלם בשנת 2007. המגדלים ממוקמים במרכז תל אביב ומקושרים לתחנת רכבת השלום (נפתחה ב-1996). תו ההיכר החזותי של המגדלים הוא הצורות הגיאומטריות: גליל, מנסרה משולשת ומנסרה ריבועית.

המגדל העגול הוא בן 49 קומות וגובהו 187 מטר. הוא נשא בתואר הבניין הגבוה ביותר בישראל משנת 1999 ועד לשנת 2001, אז איבד את הבכורה למגדל משה אביב. המגדל המשולש נמוך יותר, גובהו כ-169 מטרים והוא בן 46 קומות. המגדל המרובע נמוך אף יותר, בגובה של כ-154 מטרים ו-42 קומות. בנייתו של המגדל המרובע החלה בשנת 2006, לאחר עיכוב של שנים מספר עקב סכסוך עם עיריית תל אביב, והסתיימה בשנת 2007.

ב-1994, עם התחלת בנייתו של הקומפלקס החדשני, נשאל עזריאלי על ידי דוד לביא, כתב מעריב: "מה בעצם אתה יודע עלינו, שאנחנו לא יודעים? והוא השיב ללא היסוס:

"בעצם אין הרבה הבדלים בין הצרכן הישראלי ובין האמריקאי או האירופי. אבל יש דקויות שנובעות מההבדלים שבין מקום למקום. אולי יש כאלה שיתפלאו, אבל יש הבדלים גם בתוך ישראל הקטנה. בגלל זה, למשל, שונה הקניון שבנינו בירושלים מקניון איילון. תושבי גוש דן אוהבים לנסוע בפרייבט שלהם, לחנות הכי קרובה לפתח של הקניון, ולהיכנס למיזוג. בשביל התל אביבים, אם לא הכנת מספיק מקומות חניה, זה יותר גרוע מאשר לו בנית להם בית בלי גג. הירושלמים, כנראה, פחות מפונקים. בכלל, בדקנו ומצאנו שרוב הירושלמים מגיעים למקום שבו הם עורכים את הקניות באוטובוס. גם לנו, המנוסים, הייתה בעניין הזה הפתעה קטנה. קומת המרתף בקניון מלחה, שהייתה אמורה להיות הקומה הפחות חשובה, הפכה לקומה המבוקשת ביותר בבניין, משום שדרכה נכנסו לקניון נוסעי האוטובוס. לתל אביבי חשוב לקנות את הבגדים שלו במקום יוקרתי ככל האפשר מבחינת יכולתו הכלכלית. חושב לו שיהיו לו כמה חנויות עם שם ידוע, וחלונות ראווה כמו בלונדון ופאריס, והאמן לי שאין לנו במה להתבייש. יחסית לגודלנו, ישראל בסדר גמור. בגלל העניין הזה בבגדים, החלטתי שמרכז השלום יהיה שדירת האופנה המובילה בישראל" (דוד לביא, "מר קניון", מעריב, 14.11.1994, 4-5).

לשאלה "מי קהל היעד שלהם?" ענה עזריאלי: "אנחנו מקווים להגיע לעשירון השמיני. למדנו את הלקח מקניון איילון. התחלנו עם חנויות ומותגים לעשירונים החמישי והשישי, והיום, אולי שמת לב, אנחנו פונים לעשירונים השביעי והשמיני. המחקרים והסקרים על טעם הצרכנים, שאנו עושים כל הזמן, גרמו לנו להגיע לשינוי הזה. רמת החיים בישראל עלתה. העשירונים התשיעי והעליון במילא לא קונים הרבה בארץ, אז אנחנו נספק את הדרישה של היתר".

מגדלי העזריאלי, ובעיקר הקניון הגדול, בן שלוש הקומות ו-30 אלף המטר של שטחי מסחר, עם מגוון החנויות הגדול, הפכו במהרה למותג תל אביבי וכלל-ישראלי. כל האזור שבו נבנו הבניינים והקניון היווה מעין נקודת מפגש בין מערב העיר ומזרחה.
את החיבור עם הרכבת, שהקימה את התחנה הזו "לכבוד הקניון", עשו היזמים בהרבה כסף. עבור כל הגשרים והמדרגות הנעות לרכבת, לרבות המעלית שנפתחה עתה לנכים, שילם הקניון מחשבונו. אבל זה השתלם מאד. קניון עזריאלי הפך עד מהרה לקניון ארצי. על-סמך בדיקות מדגמיות שעשתה ההנהלה, ואשר פורסמו בעיתונות בשנת 2000, התברר כי מגיעים אליו מדי יום 40 אלף מבקרים מכל הארץ.

מיום הפתיחה הייתה בחנויות הקניון הזה, 100% תפוסה, עם תחלופה של 5% בלבד. הפדיון הממוצע למ"ר עמד בשנת 2000 על כ- 600 דולר לחודש, לא כולל מע"מ.

ההצלחה הגדולה נבעה לא רק ממבחר החנויות, אלא גם, ואולי בעיקר, מהכמות הגדולה של האנשים שמגיעים לשם ממילא. אלה שמגיעים עם הרכבת, אלה שעובדים בסביבה ואלה שעובדים במגדלי המשרדים.

ב-2006 פורסמו במדור הכלכלה של ידיעות אחרונות הנתונים האלה על קניון עזריאלי:

  • 5000 איש באים לעבוד כל בוקר במגדלים ובקניון, לא כולל עובדי ניקיון ושמירה. ל-35 דונם זו צפיפות אוכלוסין גדולה מאוד. בסך הכול ההיקף הוא של עיר כמעט כמו מודיעין.
  • 650 עורכי דין עובדים בשני הבניינים.
  • 230 דולר – דמי שכירות הכי גבוהים בקניון למ"ר.
  • 52 טון – כמות האלומיניום שמקיפה את הבניינים.
  • מרוץ המדרגות לא היה האירוע היחיד שמיתג בשנים האחרונות את מגדלי עזריאלי.
  • בסוף 1999, כשהמגדלים עדיין לא אוכלסו, נערכה בחלק העליון של המגדל המשולש הספירה לאחור לקראת הכניסה למילניום החדש, באמצעות ספרות ואותיות ענק שנוצרו על ידי תאורה מבוקרת מחשב. מאז הפכו המגדלים לפלטפורמה להצגת מסרים שונים לקהל הרחב, באמצעות יצוג תאורה שתוכנן עבורם.
  • בשנת 2003 החלה במגדלים מסורת מקומית, המקבילה למירוץ המדרגות של ניו יורק - "מירוץ עזריאלי", במירוץ זה המתחרים מטפסים למעלה 1,144 מדרגות במגדל העגול, עד למנחת המסוקים שבראשו. 7 דקות – הוא הזמן שלקח לשיאני מרוץ המדרגות להגיע לפסגה.
  • החל משנת 2002 מתקיימת במקום ריצת ניווט ספורטיבית בחניון, בקניון ובקומת הגן, על ידי איגוד הניווט הישראלי.
  • בשנת 2006 החלה מסורת של סדרת שיעורי ספינינג על מנחת המסוקים שבראש המגדל העגול. בשנת 2007 התקיימו 24 שיעורים ברצף, שהתחילו ביום חמישי אחר הצהריים והסתיימו לפני כניסת השבת.
  • באוגוסט 2005, בפרק הסיום של תוכנית המציאות "סוף הדרך 2", התבצעה הליכה על חבלים בין גג המגדל העגול לגג המגדל המשולש ללא רשת ביטחון, אך עם אבטוח מלא.
  • בספטמבר 2007 הוקם על גג המגדל העגול מגרש כדורסל שהוקף בכלוב ברזל, למניעת נפילת כדורים. במסגרת אירועים אלו נערכה גם הגרלת משחקי ליגת העל בכדורסל על גג המגדל.
  • בשנת 2008 נפתח במגדל המרובע מלון עסקים בן 272 חדרים של מותג המלונאות "קראון פלאזה" בבעלות איש העסקים לב לבייב.

הגרנד קניון בחיפה

בדומה ל-Mall האמריקאי, גם בקניון הישראלי שם המשחק הוא התחרות הקפיטליסטית הדרוויניסטית, שבמסגרתה יזם חדש מנסה לגבור על קודמיו באמצעות פרויקט גדול ומפואר יותר. וכצפוי, סמוך לפתיחת קניון עזריאלי נפתח בחיפה ב-1999 קניון ענק נוסף, שכשמו כן הוא: ה"גרנד קניון". הקניון, שנחשב לגדול במזרח התיכון, נבנה בתוך ואדי עמוק המפריד בין שכונת נווה שאנן לכביש רופין (הכביש המחבר בין מרכז חורב להדר). הוא משתרע על פני כ- 200,000 מ"ר ברוטו, מכיל כ-3000 מקומות חנייה ושלושה מפלסים, הכוללים כ-200 חנויות, בית קולנוע, בית מרקחת, בתי קפה, מסעדות, רשתות מזון מהיר, פארק שעשועים ורשת ספא בינלאומית.

רשימת החנויות שהופיעה ב"ברושור" שהוציאה ב-2002 החברה המחזיקה ב"גרנד קניון", ממחישה את העושר העצום של המוצרים שהועתר על קהל הצרכנים הישראלי, ואת הפיכתו של הקניון למקדש קפיטליסטי אדיר של בילוי וקניות. הקניון הזה, שבנה בחיפה היזם גד זאבי, משתרע על פני 36 אלף מ"ר של שטחי מסחר (לעומת 19 אלף בקניון איילון ברמת גן), ובשלוש קומותיו שכנו באותה שנה: שני בתי כולבו ("המשביר לצרכן"), 63 חנויות אופנה והלבשה, 2 חנויות הלבשה תחתונה, 14 חנויות הנעלה, 5 חנויות של תיקים ואביזרי אופנה, 11 חנויות של שעונים ותכשיטים, 5 חנויות של ציוד ומשחקים לתינוקות ולילדים, 4 חנויות ספורט ומחנאות, 11 חנויות של מתנות ומוצרים לבית, 5 חנויות למוצרי חשמל ואלקטרוניקה, 6 חנויות לקוסמטיקה, 4 חנויות ומרכזים בתחום הבידור והפנאי (קולנוע, ספרים, קליטים), 2 חנויות לצילום ופיתוח תמונות, 4 חנויות למוצרי אופטיקה, רשת מזון אחת (קלאב מרקט), 23 מסעדות, בתי קפה ומזון מהיר ועוד 7 עסקים הנכללים בקטגוריה של "שונות" (פיס, ניקוי יבש ועוד).

הגורמים לתהליך הקניוניזציה של ישראל

 את העליה המהירה בתפוצת הקניונים ברחבי הארץ, ואת צמיחתם בגודל ובהדר, אפשר ליחס לכמה סיבות:

שינויים סוציו-אקונומיים

באמצע שנות השמונים, עם ההתאוששות הכלכלית ופתיחת השוק הישראלי לחו"ל, חלה עליה ברמת החיים וברמת הצריכה. גם תודעת הצרכנות התחזקה. מאות אלפי הישראלים שביקרו לראשונה בחו"ל בשנים האלה נתנו דחיפה לנושא כאשר חזרו מלאי התפעלות ממרכזי הקניות שראו באירופה או בארה"ב. ומעל לכל, עליית התפוצה בבעלות על מכונית פרטית איפשרה את המתכונת החדשה.

לכך יש להוסיף את הורדת המכָסים על תוצרת חוץ, שאיפשרה ייבוא של מוצרים רבים ויצרה שפע חדש. משעה שלישראל הגיעו סחורות "נוצצות" מחו"ל, אך טבעי היה שיקום גם מרכז קניות "נוצץ" על פי מודל מיובא.

חילופי דורות

וותיקי הסקטור המסחרי הלכו והזדקנו. דור צעיר אינו נוטה בדרך כלל להשתלב בענף. ואם כבר נמצאים אותם צעירים הרוצים לחדור לסקטור, הרי שהתפיסה שלהם שונה לחלוטין מזו של בני הדור הישן. העובדה כי הנהלת התאחדות הסוחרים הכללית הורכבה באמצע שנות השמונים מבני 60 ומעלה, שכולם סוחרים ותיקים, ממחישה את הטיעון הנ"ל. יהושע נהרי, יו"ר התאחדות הסוחרים אמר בריאיון לעיתונאי אברהם דישון מידיעות אחרונות: "צעירים לא רוצים להיות סוחרים כמו פעם, שזה היה כבוד. הצעירים של היום פותחים בוטיק או מסעדה לשנה. אם לא הולך סוגרים אחרי שנה ובורחים. הסוחרים הוותיקים כבר לא יכולים להתרגל ל'שיגעונות החדשים' של הקונים". הקניון, בניגוד לרחוב החנויות, מאפשר את אותה תחלופה מהירה של עסקים עם זעזועים מעטים למערכת.

התפתחות חנויות המפעל

 תהליך השינוי במבנה הסקטור המסחרי החל למעשה כבר באמצע שנות השבעים – עוד לפני הופעת הקניונים. בעלי מפעלים החליטו אז להקים חנויות מפעל בלב אזורי התעשיה, ליד מפעליהם. ציבור הקונים, שבחלקו הגדול כבר היה אז בעל רכב פרטי, עט על החנויות הללו, שזכו להצלחה מסחרית. המסקנה שנלמדה הייתה שהישראלי המצוי מוכן לנסוע למרחק רב כדי לקבל הנחה על קניותיו.

התפתחות ה"היפרים"

רשתות השיווק (בתחום המזון) הקימו בשלהי שנות השבעים את ה"היפרים". השיטה כאן הייתה שונה משיטת הסופרמרקט: מחסן גדול ההופך, לאחר שיפוץ קל בלבד, למבנה מסחרי. גם הוצאות התפעול של חנויות אלה נמוכות יחסית, בגלל פשטות המבנה וכוח האדם המצומצם יחסית להיקף הקניות שהוצע ללקוחות. ה"היפר-שוק" בנוי על תפיסה של רכישות גדולות למשפחה באריזה סיטונאית. שיטת מכירה כזו מותאמת לתקופת אינפלציה, אך כאשר המשק יציב אין יותר מקום למירוץ של קונים החוטפים מכל הבא ליד, למטרת אגירה. דבר זה הקטין את כדאיות הקניה בסוג זה של חנויות, והכשיר את הקרקע למעבר לחנויות ענק מהודרות יותר.

סתימת מרכזי הערים

הסקטור המסחרי הפרטי הוותיק נפגע גם מן העובדה שמרכזי הערים נסתמו. כניסה העירה עם רכב ומציאת מקום חניה הפכה לסיוט. על רקע זה חלה ירידה במספר הקונים אשר פקדו את החנויות, מה גם שהיו רחובות שלמים שבהם נאסרה כניסת רכב פרטי.

העומס על החנות הפרטית

במהלך שנות השמונים עלו המסים העירוניים שהוטלו על בעלי העסקים במאות אחוזים, והפכו לנטל כבד. גם הביקורות של שלטונות המס נעשו תכופות יותר, והעיקו על הסוחרים הקטנים. זאת ועוד, חנות קימעונית בודדת אינה מסוגלת מעצם טבעה להתפתח. היא תלויה גם בכל החנויות אשר נמצאות סביבה ובאיזור המסחרי שבו היא ממוקמת. חנות בודדת אינה יכולה לפתח אזור שלם, וכאשר קרנו של האזור יורדת, חנות – אפילו מצליחה – יכולה להיפגע. אין לחנות הבודדת גם אפשרות להציע מגוון מוצרים גדול בשל גודלה הנתון, ובשוק רווי במגוון מוצרים משתנה, היא אינה מסוגלת להתמודד עם המדפים הענקיים והדינאמיים של הרשתות. גם העובדה שהקניונים פתוחים בשבת נותנת להם יתרון מסחרי על פני החנויות. משפחות רבות יוצאות לקניון כבילוי משפחתי, ומעבירות בקניות חצי יום ואף יותר.

הנוחות והאווירה (חווית הקניה)

הקניון מאופיין בנוסחת תמהיל אטרקטיבית של מסחר, בידור ובילוי. המסחר מורכב מכמה "עוגני קניות" - סופרמרקט גדול, חנות כולבו (רשת ה"משביר לצרכן" היא רשת בתי הכולבו הגדולה בישראל. בשנת 2000 הפעילה הרשת 22 בתי כולבו ברחבי הארץ רובם בקניונים) - "חצאי עוגנים" (חנויות של רשת תקליטים, ספרים וכו') וחנויות בוטיק למוצרי יוקרה (אופנה, מתנות וכו'). הבילוי מבוסס בעיקרו על מקבץ של בתי קולנוע, מרכזי אוכל ומרכז אטרקציות לילדים (משחקים אלקטרוניים, באולינג, מיני גולף ועוד).

המיזוג המרכזי; החניה הזמינה; ההגנה מפני גשם, שמש ורוח; ריכוז השירותים במרחב אחד קטן ונגיש; המגוון העצום והזרם הבלתי פוסק של מוצרים חדשים בחנויות; האפשרות לבלות ולאכול לצד הקנייה; העיצוב הפנימי והחיצוני המפואר של "היכל הקניות" (שיש, תקרות גבוהות, צמחייה טרופית וכו'); התחזוקה השוטפת והניקיון; וכן הרמה הגבוהה של עיצוב החנויות וחלונות הראווה - כל אלה תרמו להפיכת הקניון, לא רק למרכז קניות פופולארי, אלא למרכז בילוי אטרקטיבי - מעין תערובת של גלריה ולונה פארק צרכני המספק חוויה רב-חושית.

בערים הגדולות הקניון הוא התגלמות תרבות הפנאי. אנשים פוקדים אותו לא רק כדי לקנות, אלא בעיקר כדי "לשטוף את העיניים" (המושג המקצועי הוא Windows Shopping"") ו"כדי לראות", כהגדרתו הקולעת של העיתונאי צבי גילת, "מה היו יכולים לקנות, אם היו להם צורך או אפשרות. לא לכולם יש כמובן אפשרות, אבל כל אחד יכול לבלות שעה שעתיים בשוטטות בין החנויות, לקנח בהמבורגר ולתת לילדים שלו תחושה של יציאה ונגיעה בשפע."

מסקר שנערך ב-1998 עלה ש-20% מהצרכנים הישראלים משלבים קניות בקניון ובחנויות סביבו. 28% מהישראלים יגיעו לקניון לצורכי בילוי, 21% יגיעו כי בקניון יש יותר מבחר, 18% יבקרו בו כדי לקנות בסופרמרקט ו-9% יגיעו כי לדעתם בקניון זול יותר. 9% מהישראלים מגיעים לקניון כדי להשוות את המחירים בו לחנויות הקבועות שלהם.

מרכזי בידור

הסיבה השניה להתפשטות המהירה של הקניונים היא היותם מדיום בידורי אפקטיבי. כדי למשוך קהל מארגנות הנהלות הקניונים בחגים ובסופי שבוע מופעים (קוסמים, ליצנים, להטוטנים, תיאטרון-בובות, שחקנים, זמרים, תצוגות אופנה, תחרויות והפעלות), "הפנינג" של קניות ואוכל ועוד סוגי אטרקציות למבוגרים ולילדים. האירועים המגוונים, בצד ההנחות ומכירות סוף עונה, הפכו מרכזי הקניות גם למעין מתנ"סים לכל המשפחה.

הדחף להתחכך

סיבה שלישית לפופולאריות של הבילוי בקניון היא העובדה שהישראלים "מתים" על ההתחככות עם בני מינם, והקניון - שהוא מעין מועדון המוני - מספק להם את החוויה הזו בשפע. אזרחים רבים באים לקניון פשוט כדי "לראות ולהיראות", להתבונן מהצד, ולהיגאל מהבדידות והחד-גוניות של שבוע העבודה. יתרה מזו, הקניון מספק תחושת ביטחון בשל ריבוי אנשי האבטחה, ובכך יתרונו על השוק או הרחוב, החשופים לפיגועי טרור ולשוד אלים. זאת ועוד, בקניון, צעירות אינן צריכות לחשוש שייטפלו אליהן, והורה פטור מהדאגה שילדיו ילכו לאיבוד. יתרון נוסף של הקניון הוא היותו מצויד בשירותים ציבוריים נקיים החיוניים לבילוי ארוך.

תהליכים חברתיים גלובאליים

הנהירה לקניון קשורה כמובן גם לתהליכים חברתיים גלובאליים, שאינם ייחודיים דווקא לישראל. העולם המודרני שבר את מסגרות השייכות הקהילתית. האדם אינו שייך עוד ליחידה חברתית מוגדרת ומתוחמת היטב כמו הכפר או העיר הקטנה, או המסגרת הכנסייתית. אפשר שההמון הגודש את הקניון מספק את תחושת הביחד החסרה, וגואל את האדם המודרני מהבדידות והניכור. כולנו קונים, כולנו אוכלים, כולנו דומים ולכן כולנו שייכים.

זאת ועוד, עם הזמן גדל הצורך בגיוון, באתגר ובטקסים חילוניים שיחליפו את טקסי הדת המסורתיים – כאיזון לעבודה הקשה והשגרתית, הטכנית והמנוכרת. ואכן, סקר שנערך סמוך לפתיחת קניון אילון על ידי החוג לגיאוגרפיה באוניברסיטת תל אביב העלה, כי למעלה ממחצית המבקרים מגיעים לקניון כדי לבלות, והבילוי כולל בין השאר חוויה אסתטית. רק שליש הגיעו כדי לקנות. יש אף שטענו שהקניון מעניק אשליה לאדם הלא עשיר שהוא קונה במקום עשיר. חווית הקניה וצבירת החפצים משככת מכאוב נפשי ומחיה – באופן מלאכותי כמובן – את הנפש. על כך כבר העיר בזמנו המחזאי ארתור מילר, שאם יסגרו את בארה"ב את מרכזי הקניות הגדולים בסופי שבוע, תפרוץ מהפכה מחוף לחוף.

התמורות שחוללו הקניונים בתרבות הקניות הישראלית

הקניונים הביאו למהפכה בתרבות הקניות והבילוי הישראלית ובנוף הישראלי. להלן כמה מהתמורות החשובות יותר:

שירותי מכירה ברמה אמריקאית ואירופית

הקניון שינה את סביבת המסחר ואת תרבות החליפין הקמעונאי, שהייתה מקובלת בישראל לפני הופעתו (בשוק, בסופרמרקט, בכלבו וברחובות המע"ר). לראשונה נוצרה סטנדרטיזציה של שירותים לצרכן ברמה גבוהה ובקנה מידה מערבי מתקדם. הדבר התאפשר בשל הנוהג להשכיר ולא למכור את החנויות לבעלי העסקים. העובדה שהקניון נשלט על ידי הנהלה מרכזית מאפשרת לחייב את הסוחרים בתוכו לעמוד בסטנדרטים קשוחים ויציבים של שירות ללקוחות (שעות פתיחה אחידות, יחס אדיב ללקוח, עיצוב ברמה גבוהה, ניקיון סדיר, מניעת רעש וכיוצא באלה). הקניונים תרמו בכך לצמצום הנוהג שאפיין בעלי עסקים רבים בישראל, של "אעשה מה שבראש שלי", מבלי להתחשב בסביבה הפיזית, בשכנים ובלקוחות.

שדרוג מרכזי המסחר השכונתיים

בעקבות התפתחות הקניונים גם מרכזי המסחר הקטנים יותר החלו לשנות צורה. ההרכב הקלאסי של מרכז שכונתי, שהיו בו סניף סופרמרקט ובנק ולצידם כעשר חנויות קטנות של כלי כתיבה, סנדלר, קיוסק, ירקות, פרחים וגלנטריה – כבר לא ענה על הצרכים. בהדרגה נוספו גם למרכז השכונתיחנויות למתנות, בגדי תינוקות, בוטיקים לנשים, צורכי צילום וחשמל, וכמובן סופרמרקט והבנק, בתוספת הנוסחה החדשה של בית מרקחת מורחב. תמהיל החנויות החדש שיקף את השינוי ברמת החיים ובא לענות על הרגלי קניה משתנים. המגמה הזאת הורגשה במיוחד באזורים שהוגדרו כמגורי יוקרה (למשל, רמת אביב ג' בתל אביב או מרכז גידרון וחוצות העיר באשדוד). בעלי חנויות שהשכילו להבין כי קהל המטרה שלהם אינו זה ש"מסתובב" בקניון, אלא זה שנמצא ברדיוס מגורים קטן – עברו למרכז השכונתי באותם אזורים. בהמשך הצטרפו אליהם מסעדות קטנות, של עשרה שולחנות, ומקצתן משכו קהל גם ממרחקים. כמו כן נוספו בתי הקולנוע השכונתיים ובית קפה מודרני.

התפתחות מרכזי המסחר הזולים

במקביל למרכזי המסחר היוקרתיים החלה להתפתח מגמה הופכית – מרכזי מסחר זולים המיועדים לאוכלוסיה מהשכבות הלא מבוססות. חלוצי התחום היו מיכה ביזמן, אלי קינן, אריה פרסיקו, יצחק פרסיקו וחיים פרימן – בעלי החנות "סופר זול", שהחלה לפעול באזור הצ'ק-פוסט שמצפון לחיפה כבר ב-1971. תפיסת העולם המסחרית שלהם הכתיבה מכירת מוצרי מזון ומכולת במחיר נמוך ב-5 אחוזים לפחות מהמחיר ברשתות השיווק. הם האמינו במחזור מכירות גדול, המביא רווח הולם, למרות שמדובר במחיר מופחת. השיטה, שהוכיחה את עצמה, היא שאיפשרה להם ב-1989 גם את ההשקעה בת 6 מיליון הדולר בהקמת מבנה חדש בצומת "גיבור", מזרחית לעכו. התפיסה שלהם, של חנות "דיסקאונט" על 8500 מ"ר הייתה שונה מזו של כל מרכז מסחרי שהוקם עד אז בארץ. המרכזים שנפתחו עד אז התבססו על חנות עוגן, בדרך כלל סניף של רשת מזון או בית כל בו גדול, בתוספת סניפי חנויות שרשרת כמו "שילב", "גולף", "גלי", "סופרפארם" ואחרים, ואילו החברה שבבעלותם, "פרקיבי" (שילוב של שמות המשפחה פרסוקו-קינן-ביזמן) ביקשה להקים מרכז למוצרים בהנחה. השיטה שלהם לא איפשרה אשראי, אבל בכל זאת זכתה להצלחה, והיוותה מודל למרכזים נוספים במתכונת דומה שהוקמו במהלך השנים ברחבי הארץ.

שדרוג הקונה

המודל הקניוני אילץ את הסוחרים לגייס ו/או להכשיר זבנים יותר מקצועיים, ובו בזמן ניתב את הקהל ליחס יותר מכובד למוצר. אנשי מקצוע טוענים כי בקניון אנשים פחות ממששים את המוצרים בהשוואה לחנות ברחוב ובוודאי לדוכן בשוק, ומתנהגים ביתר כבוד לסחורה ולמוכר.

הארכת שעות המכירה

הקניון תרם להגדלת נפח הקניות בשעות הערב והלילה ולהפיכת הקנייה לחוויה משפחתית משותפת ומהנה. בעקבותיו החל מספר הולך וגדל של בתי עסק להאריך את שעות הפתיחה (מקצתם פתוחים היום בכל שעות היממה). למעשה, היום מספר בתי העסק הפתוחים 24 שעות ביממה בישראל גבוה יותר, אבסולוטית, מאשר בכל ארצות סקנדינביה, וגבוה יותרמאשר בכל אירופה יחסית למספר התושבים. הקניון גם תרם לפתיחת מספר הולך וגדל של נקודות מכירה בשבתות וחגים.

שבוע עבודה מקוצר

הקניון תרם למיסוד המעבר לשבוע עבודה מקוצר במשק, תהליך שהחל ב-1989 (המגמה הייתה לייעל את המשק. כיום שבוע העבודה עומד על 40 שעות בממוצע). יותר ויותר מגזרים עברו לשבוע עבודה של חמישה ימים "כדי לא להיות הפראיירים היחידים שעובדים בימי שישי כשכולם מבלים בקניון", כדברי אחד המעסיקים.

שדרוג החנות הישראלית

הקניונים השפיעו על שינוי במבנה החנות הישראלית הטיפוסית ובממדיה. עד להופעת הקניון לא עלה גודלן של רוב החנויות בישראל על 100 מ"ר. בעשור האחרון גדלו החנויות - בעיקר חנויות הבגדים, הקוסמטיקה, התקליטים והספרים - לממדי ענק המגיעים עד 25,000 מ"ר.

משמעותי לא פחות היה השינוי ברמת עיצוב החנות ובראש וראשונה חלון הראווה. המודעות לסידור החנות גדלה מאד בשנים האחרונות, ולקניונים היה חלק חשוב בתהליך זה. "תודו שמשהו השתנה לטובה בנוף המסחר של ארצנו", כתבה עדית נעמן כתבת ירחון העיצוב "בנין ודיור". "אם פעם שלט בחנויות "סגנון אלנבי נחלת בנימין", שמשמעותו העיקרית הייתה לגבב מה שיותר סחורה בתוך חלון הראווה, ומה שנשאר ממנה לתלות על קולבים או להניח בערמות, בארונות או על אצטבאות, היום אנחנו מתקרבים יותר ויותר לאסתטיקה המסחרית של אירופה ואמריקה (העיצוב מוכתב לא אחת על ידי הרשת הגדולה). זו גם הסיבה שבעלי החנויות כבר לא סומכים על הדודה בעלת הטוב-טעם ש"סידרה כל כך יפה את הבית", ופונים לאדריכלים ומעצבים שמקצועם הוא אמנותם, והם יודעים לתרגם את הצרכים המסחריים לשפת האסתטיקה (תוך ציטוטים מהמילים האחרונות בתרבות העיצוב המערבית)".

עיצוב החנות הטיפוסית בישראל אינו מבוסס עוד על מוצר אחד החוזר על עצמו בצורה מונוטונית, אלא על שפה עיצובית עשירה המאפיינת את מדינות המערב. השימוש במגוון גדול של חומרים, צבעים, צורות ותאורה, מקנים לחנות חזות ואווירה של מעין מוזיאון, גלריה, דיסקוטק, פאב, ולעתים אפילו של הצגת תיאטרון וקרקס. ריצוף מהודר (שיש, קרמיקה איטלקית, אבן צפחה וכו'); שטיחים רכים מקיר לקיר; מעמדים ("סטנדים") וקולבים פיסוליים; פוסטרים אמנותיים; חללים מפוצלים; מעברים נוחים בין המדפים; ריהוט המשלב בין מתכת, עץ, זכוכית, קרמיקה ופלסטיק בצבעים ובטקסטורות מגוונים; שימוש בגופי תאורה ולייזר מתוחכמים; מוסיקת רקע קצבית או מרגיעה; שימוש במוטיבים שונים מתחום הטלוויזיה, הפרסומת, הבידור, התיאטרון והארכיטקטורה – כל אלה יוצרים סביבה "ידידותית ללקוח" (customer friendly), ומקנים לחנות הקניונית הטיפוסית תדמית מעניינת, עדכנית, זוהרת, דינאמית ואסתטית.

לא מעט חנויות מעוצבות כה יפה, עד שהביקור בהן מעניק חוויה אסתטית ולא רק חוויה צרכנית. מגוון הסגנונות גם הוא גדל. הקניון השכיח בישראל כולל היום חנויות בסגנונות שונים, המדברות לאוכלוסיות עם טעמים מגוונים. אפשר למצוא בו בכפיפה אחת חנויות בסגנון היי טק, חנויות בסגנון כפרי, חנויות בסגנון מודרני או פוסט מודרני וחנויות בסגנון נוסטלגי. זהו הפוסט מודרניזם במיטבו – קולאז' דמוקרטי של סמלים וציטוטים.

אפילו חנויות ובתי כולבו ותיקים יישרו קו עם צו העיצוב החדש. כך למשל, "המשביר לצרכן" ניער מעליו את התדמית ההסתדרותית והפך לכולבו עם אווירה בינלאומית; שטיחים רכים, מעמדים מעץ בהיר, קולבים הנעוצים בקירות בגובה העין, מעברים נוחים בין המחלקות, קומה עבור כל סוג של מוצרים - ובכלל זה מותגים רבים מחו"ל - כל אלה תורמים לאווירה נעימה המזכירה חנויות דומות בציריך ובלונדון. הקניון משרה אפוא יוקרה וסדר, והדבר תורם לדימוי הנוצץ והמודרני יותר (בהשוואה לימי החאקי) של ישראל.

חו"ל בארץ

התפתחות תרבות הקניונים, יותר מכל תופעה כלכלית אחרת, הצליחה לקרב את תרבות הצריכה הישראלית (והתרבות בכלל) לתרבות הצריכה האמריקאית. אם בעבר "חלום חו"ל" והבילוי בחו"ל כלל בעיקר סיורים במרכזי הקניות הגדולים ("מרקס אנד ספנסר", "גלרי לפייט", "בלומנדיילס", וכיוצא באלה), הרי שהיום הקניונים המערביים אינם מהווים עוד אטרקציה כה גדולה עבור התייר הישראלי הממוצע (יש הגורסים שבישראל מגוון המוצרים אף גדול מהמגוון השכיח במרכזי הקניות בחו"ל).

מגיפת גניבות

אין נתונים רשמיים המשווים בין מספר הגניבות מחנויות לפני מהפכת הקניונים ואחריה, אבל אפשר לשער שחלה עליה. הקניון השופע מוצרים מפתה ומנקר עיניים, בעיקר למי שאין ידו משגת לקנות את המוצרים. השפע החדש גם חיזק את הדחף החומרני, שמעודד בין השאר עבריינות רכוש. זאת ועוד, זרם העוברים והשבים הגדול, והחנויות הגדולות והמפולשות, מקילים על גניבת מוצרים מהמדפים. ואמנם, באוקטובר 1992 התפרסמה במוסף השבת של ידיעות אחרונות כתבה נרחבת של שושנה חן תחת הכותרת "תראה מי שגונב" ( ידיעות אחרונות, 7 ימים, 2.10.1992). על פי העיתון מדובר ב"מכת מדינה. על פי הערכות, 120 אלף איש גונבים מדי שנה סחורות מחנויות בשווי של 41.3 מיליון דולר! הגנבים באים מכל שכבות האוכלוסיה - מגיל שש עד 90, פשוט העם ומכובדים, עשירים ועניים, גם בעלי תפקידים ציבורייים ובטחוניים". רם ברלאי, קצין הביטחון הראשי של רשת השק"ם, שחקר את הנושא, הוציא באותה עת ספר ("לקוחות ולקיחות", הוצאת המכון לשיווק שעל יד איגוד לשכות המסחר), ובו תוארו, בין השאר, שיטות הסחיבה וההתגוננות (להלן מתוך כתבתה של שושנה חן על הממצאים).

על פי תוצאות המחקר שעשה ברלאי מדי חודש (בעת עריכה המחקר) נחשפים בממוצע כ-1000 מעשיי גניבה מחנויות, כלומר כ-40 מקרים מדי יום. בהנחה כי שיעור החשיפה הממוצע הוא 10 אחוזים, מדובר ב-120 אלף מעשי גניבה לשנה, וב-1.2 מיליון מקרים בעשור. זהו קצב גידול גניבות שמדביק את זה המקובל בארה"ב.

נתון מעניין שנמצא במחקרו של ברלאי הוא, שתלמידים עד גיל 14 מהווים 37 אחוזים מהגונבים, יותר מחלקם באוכלוסייה. נערים רבים "עובדים" בקבוצות ומחפים זה על זה. מנגד, לעולים החדשים נעשה עוול גדול, כשהוכתמו בנטיה קולקטיבית לגניבה. להערכתו, חלקם בקרב גנבי החנויות קטן יותר מחלקם באוכלוסיה.

מהם המוצרים הנגנבים ביותר? על פי ממצאי ברלאי, המוצרים משתנים לפי הגיל והמצב הכלכלי. מבוגרים בעלי הכנסה נמוכה (לרבות עולים) גונבים מזון – גבינה, מעט נקניק, בשר – הכול "בקטן". המותג אינו משמעותי בעיניהם. ואילו תלמידים ישימו את הדגש דווקא על המותג, שיעזור להם להשיג סטאטוס חברתי. הם יגנבו תקליטים, קלטות, דיסקטים. בנות גונבות מוצרי קוסמטיקה, קרם גוף. בגדי ים נחשבים למוצר נגנב במיוחד – הם קטנים, יקרים ומביאים סיפוק מיידי.

לטענתו של ברלאי "כולם שותקים. המשטרה לא טורחת לתייק את הגניבות בסעיף נפרד, בניגוד לבריטניה למשל. כ-500 קציני הביטחון של החנויות – זה היה אז מספרם הקטן בכל מערכת המסחר של ישראל – מבצעים את עבודתם בניגוד לחוק. כי למרבה האבסורד, על פי החוק אסור להם לעצור גנב או לערוך חיפוש בכליו. ב-86 אחוז מהמקרים שהם חושפים הם לא טורחים להתלונן על הגניבות, שכן תלונה במשטרה פירושה שעות ארוכות של חקירה, עיכוב הפריטים החשודים כגנובים למשך חודשים ושנים, כדי שיוכלו לשמש כמוצג משפטי, ועד שיוחזרו לחנות לא יהיו ראויים למכירה. מה גם שאיש הביטחון עלול להיתבע על גביית עדויות ללא סמכות, על כליאת שווא, על עיכוב ללא סמכות - עבירות שהעונש על מקצתן מגיע עד שלוש שנות מאסר. זאת ועוד, המשטרה נקראת להיכנס תמונה רק כשנתפסים עבריינים "כבדים" – נרקומנים, גנבים חוזרים, "לקחנים" באלפי שקלים. במחקר אחר של ברלאי, שהתייחס ל-196 מקרים שבהם הוזעקה המשטרה, ובכולם הודו העבריינים בלקיחה, הועמדו לדין 39 בלבד. שאר התיקים נסגרו מחוסר עניין לציבור. כל עבריין מתחיל או מתקדם יודע לעשות את החשבון.

אחת התובנות המעניינות של ברלאי היא שמגיפת הגניבות היא בין השאר תולדה של "קצר בתקשורת". כלומר, שיטת השירות החופשי, שמאפשרת ללקוח לקחת כמה מוצרים שירצה, היא בין הגורמים לתופעת הגניבות.

גם העדר אמצעי מיגון יעילים צויינה על ידו כסיבה חשובה. יש לציין שמאז השתכללו מאד אמצעי האבטחה בתחום זה, אם כי לא ידוע אם הדבר אכן הביא לירידה במספר הגניבות.

מהפכת השירותים הציבוריים

עד להופעת הקניון היה בישראל מספר זעום של שירותים (בתי שימוש) ציבוריים, ורובם היו מטונפים ודוחים. הקניון תרם לשינוי רדיקלי בחזותו של בית השימוש הציבורי (קרמיקה, ברזים אוטומטיים, תחזוק שוטף וכו'), וכתוצאה מכך, לעליה ברמת החיים ובאיכות החיים הציבורית. אריקה ג'ונג, בספרה "פחד גבהים", מייחדת קטע שנון ומשעשע לניתוח תרבויות שונות בעולם באספקלריה של בתי השימוש הציבוריים המצויים בהן (גרמני, בריטי, איטלקי, צרפתי, יפאני). כפרפראזה על ניתוחיה אפשר לומר שהקניונים החלו בארץ תקופה חדשה, שבה הישראלי הפסיק "לאכול חרא" רוב הזמן.

פרבור והמתת מרכזי העסקים העירוניים

כמו בארה"ב, גם בישראל התפתחותה של תרבות הקניה בקניון היא תוצאה וסיבה של תהליך הפרבור. בארה"ב החל התהליך בשנות החמישים, וב-1974 כבר היו בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות 15 אלף קניונים, שהתנהלו בהם 44% מהמסחר הקמעונאי. אולם, בניגוד לארה"ב, שבה הקניונים לא חיסלו את המרכזים העסקיים בערים הגדולות, שהם מרכז החיים העירוני (בעיקר בשל תהליך שיקום מרכזי הערים בשנות השבעים), בישראל המסחר העירוני עומד בפני סכנה (ניו-יורק, למשל, התגוננה מפני הקניונים באמצעות חוק שאסר על הקמתם במרכזי העסקים).

שלוש שנים לאחר פתיחת הקניון הראשון בישראל – קניון אילון, חקרה הד"ר רינה דגני, מתכננת ערים ומנהלת מכון המחקר גיאוקרטוגרפיה – המכון למחקר מרחבי, את ההשפעה של פתיחת מרכזי הקניות על אזורי העסקים הוותיקים בגוש דן. ממחקרה עלה כי אזורי עסקים שהיו קרובים יחסית לקניון (אולם לא בסמיכות מיידית אליו) נפגעו קשה מכולם. ברחוב ביאליק במרכז רמת גן, לדוגמא, טענו לא פחות מ-65% מבעלי העסקים כי רמת המכירות שלהם פחתה עד כדי 50%. ברחובות אבן גבירול ודיזנגוף נשמעה טענה דומה מכ-40% מבעלי העסקים. "המסקנה שלי", אמרה דגני לעיתון מעריב שפרסם את הנתונים, "שהעיריות השונות יזמו בשנים האחרונות את פתיחת הקניונים ומרכזי הקניות ללא תכנון ומחשבה שמא יפגעו באזורי המסחר הוותיקים". אגב, דגני חזתה נכון מגמה נוספת, שלימים הוכחה כתחזית מדויקת. היא אמרה לכתב מעריב: "כשם שאני מנבאה שחורות למרכזי העסקים הוותיקים, כך אני רואה עתיד ורוד ביותר לאיזור שסביב הקניון. נוצר כאן מצב של 'שרשור עסקים'. שרשרת שמתחילה באזור קניות ובילוי המוקף שטחי חניה גדולים, ממשיכה בעליית ערך הקרקע והדירות, כניסת בתי עסק מודרנים ומשוכללים יותר, זרימת אוכלוסיה מבוססת הנזקקת לשירותי הקניון, פתיחת 'בורגרים' ופאבים לנהגים, עוברי אורח ושוחרי בילויים למיניהם. ככלות הכל, יש חיים חדשים אחרי הקניון".

אולם התראתה המדויקת של דגני בדבר גסיסתם של מרכזי העסקים הישנים לא הביאה את ראשי הערים להפקת לקחים. גם אחרי פרסום הדו"ח שלה, הקניונים המשיכו לדחוק את מרכזי הקניות העירוניים המסורתיים בארץ: את השוק המקומי, המרכול השכונתי, המדרחוב ורחוב החנויות והקיוסקים. תהליך זה גרם לשינוי הנוף העירוני הפתוח של ישראל כולה. המתנגדים ל"אינפלציית" הקניונים טוענים שלא למדנו בתחום זה מניסיונם של הגויים, ושמדובר בבכייה לדורות. הנימוק הוא שהדימיון הגדול בין הקניונים - הן מבחינה ארכיטקטונית והן מבחינת סוגי החנויות והמוצרים המצויים בו - יוצר נוף חד גוני, צפוי ומשעמם.

יתרה מזו, גסיסת מרכזי החנויות בערים הגדולות גורמת לטשטוש הזהות העירונית - שהיא בין כה וכה כבר מטושטשת בישראל, בשל ים השיכונים שמסביב. על פי טיעון זה, הסוחרים הקטנים והחנויות ה"בוטיקיות" והמשפחתיות (חנויות "של אבא ואמא" כפי שמכנים אותן בארה"ב) מהווים חלק אינטגרלי מהמסורת העירונית ויוצקים את הגוון המיוחד לכל מקום ומקום. המתתם היא לפיכך ניתוק אחד מעורקי החיים החשובים של היישוב, שלא לדבר על הפגיעה הכלכלית בדגי הרקק של המסחר, שנאלצים לחסל את עסקיהם, לצאת לפנסיה, או להפוך לזבנים אנונימיים בתוך הלווייתן הקניוני שבלע אותם.

חיים בבועה

ולבסוף, הבחנה אולי קצת יותר פילוסופית על קניונים וישראל: הפזמון החוזר של השיר "סתם", אחד השירים המקסימים והעמוקים שכתב ושר הזמר, התמלילן והמלחין קובי אוז, מסתיים במילים: "סתם, זה הכל סתם, סתם זה לא נכון, אנחנו לא במזרח התיכון". ואכן, ישראל הייתה ועודנה אי תרבותי מערבי, או בועה מודרנית, המשייטת בזחיחות במזרח התיכון הנחשל. הקניונים הסגורים והממוזגים, המלאים כל טוב, הם במידה רבה ישות המנותקת מסביבתה המיידית. אפשר שהם מחריפים בכך את הנתק והניכור של הישראלים מהמרחב הלבנטיני שבו הם נטועים - ניכור שנקטע מפעם לפעם ב"הפסקת חשמל" של אלימות מצד אלה שאינם יכולים, או אינם רוצים, להסתופף בהיכלות העושר. באוגוסט 1998 הופץ באשדוד סטיקר היתולי שבו נכתב: "באתי בגלל השירות, נשארתי בגלל המזגן". דומה כי ישראל התכנסה כולה בתוך מזגן, באווירה של חו"ל, ונעשתה עיוורת לבזאר המזרחי הצעקני, המהביל והעני שבתוכו היא חיה.

עם זאת, חייבים לציין שהקניון הישראלי פחות סטרילי מזה האירופי והאמריקאי, בעיקר בשל אופיים הרעשני והספונטני של הישראלים. תחייה עשת, אנתרופולוגית שכתבה עבודת מאסטר באוניברסיטת חיפה, צפתה במשך שנה וחצי, כמעט מדי יום, על הקניון בקריית ביאליק (הקיריון). ב-1996 התפרסמו ממצאיה, שמהם עלה בין השאר שמבקרים רבים באים לקניון פשוט בשביל לשבת ליד השולחנות באזור האוכל. יש שבוהים בעוברים ושבים, ואחרים מביאים מזון ומשקה מהבית. היו כאלה שעשו ממש פיקניקים מתוכננים בקניון ("כי הכל כאן עולה הרבה כסף"). הסעודות לא נערכו בהיחבא, והאנשים לא חשו בושה או מבוכה כלשהי במעשיהם. הקניון מהווה גם מקום מפגש של אימהות לילדים, ובשעות מסוימות הוא הופך לעתים לשמרטפיה או קייטנה ענקית, הומה ילדים וצעקות. אגב, הנהלות הקניונים משקיעות היום משאבים רבים במשיכת ילדים הם הוריהם (בעיקר באוגוסט, כאשר המשק יוצא לחופש והתנועה בקניונים נעשית ערה) – למשל, באמצעות משחקיות, באולינג, קרטינג ועוד.

הופעת חנויות המגא-סטור (פאואר סנטר)

היזמים והשיטה

השלב הבא במהפכת הצרכנות הפרטית התחולל במחצית השניה של שנות התשעים. בתהליך דומה לזה שהתפתח בארה"ב, החלה בארץ בנייה מוגברת של מרכזי חנויות ענק ("פאואר-סנטר"), לצד הבנייה המסיבית של הקניונים, שאפיינה את תחילת שנות התשעים.

מדובר במרכזי קניות רחבי ממדים, הממוקמים מחוץ לערים, שם הקרקע זולה יותר ועומס התנועה קטן יותר. המרכזים הללו כוללים חנויות ענק ("מאגה סטור") על שטחים של מאות ואלפי מ"ר, מקצתן של רשתות - רובן רשתות זרות - המאפשרות קניות מרוכזות במחירים מוזלים.

להבדיל מקניון, "פאואר סנטר" הוא מרכז קניות שלא מציע חנויות קטנות ו"רחובות" פנימיים ממוזגים תחת קורת גג אחת, אלא חנויות ענק ממוזגות – מ-500 מ"ר ועד 7000 מ"ר – מחוץ לערים. גם החוויה שונה – מדובר בקנייה נטו. אין מרכזי בידור ולרוב אין גם מרכזי הסעדה ומזון מהיר. אבל בעקבות הירידה בנוחות, המחירים נוחים יותר.

בארה"ב, "פאואר סנטר" הוא ריכוז של 4-5 חנויות ענק בשטח של 8,000-10,000 מ"ר כל אחת, המתמחות בנושאי מזון, עשה זאת בעצמך, ריהוט, או מוצרי חשמל, ומאופיינות במגרשי חניה גדולים ובקרבה לעורקי תחבורה מרכזיים.

המודל הישראלי התאים את עצמו לתנאי הארץ. החנויות היו צנועות יותר, בסביבות 500-3,000 מ"ר, תלוי בענף, אבל העיקרון דומה. לפתע הפכו האנגרים זנוחים ונגריות כושלות ליעד להסתערות יזמים, משקיעים בנדל"ן, בעלי רשתות, ואפילו קיבוצים.

הפאואר סנטר הראשון בארץ הוקם בצומת ביל"ו, מדרום לעיר רחובות, באמצע 1993, טלאי על טלאי, באילתור ישראלי אופייני. היזם היה יעקב קפלן, מבעלי רשת "אֵייס" למוצרי "עשה זאת בעצמך" ורשת "ח.ג.י." למוצרי קרמיקה. ביולי 1996 לקח קפלן את שושנה חן, כתבת הצרכנות של ידיעות אחרונות לסיור במה שנראה אז כמו מחנה צבאי נטוש ובו קבוצה של מבני בטון ענקיים ומכוערים. באחד מהמבנים הכשירו פועלים את הסניף הראשון של רשת אייס. "כשיצאנו", סיפרה לימים חן, "אמר לי קפלן: 'כאן יקום מרכז מסחרי'. אני חשבתי שהאיש מתעתע".

ההצלחה הייתה מיידית, והפתיעה גם את היזמים. פול אינגולסון, אז סגן הנשיא של קונצרן "אייס" האמריקני (הקונצרן מתמחה בענף "עשה זאת בעצמך" והפעיל חנויות ב-43 מדינות מלבד ארה"ב, עם מחזור של כשישה מיליארד דולר), נדהם ממה שראה בישראל. "פתיחת הסניף הישראלי בצומת ביל"ו", אמר לשושנה חן, "הייתה הטובה ביותר בקריירה שלי. בדרך כלל באים כמה מאות לטקסי הפתיחה. כאן הגיעו 10,000 איש. כאן גם ראיתי בפעם הראשונה בחיי שסוגרים חנות בערב הפתיחה, כי אין מקום להכניס לקוחות לחנות. אני לא חושב שנתקלתי בעוד מקום בעולם שבו הקדחת האמריקנית חזקה כל כך." ("אמריקה כבר כאן", 1.10.1993).

בריאיון עימו כעבור שנה, כאשר הפאואר סנטר שהקים בצומת בילו"ו כבר הסתמן כהצלחה, אמר יעקב קפלן: "כל ענקי הנדל"ן בארץ צחקו לנו. ניבאו שהמקום יהיה כשלון. אמרו לנו שישראל היא לא אמריקה, שאנשים לא יסעו רחוק כל כך כדי לקנות מסמרים ומדפי עץ. החלטנו שבמקרה הגרוע ביותר יהווה המקום מחסן לרשת שתתפתח באתרים מוצלחים יותר. כשראינו שעוד לפני הפתיחה אנשים מגיעים, הבנו שעשינו את זה".

עד סוף קיץ 1994 נפתחו במתחם ביל"ו חנות של רשת "היפר טוי", על שטח של 1,000 מ"ר, וחנות גדולה של "ביתילי".

הצמיחה המאולתרת טלאי על טלאי אפיינה גם את הפאואר סנטר'ס שנבנו מייד אחרי זה שבצומת ביל"ו - בתל חנן ובמתחם יד אליהו. היא נבעה לא רק מנוהגם של הישראלים "להתארגן תוך כדי תנועה" ומחוסר מסורת של תכנון לטווח ארוך, אלא גם מבעיות בירוקרטיות הקשורים לתכנון האורבני של ישראל. באותה עת לא הוצעו פתרונות לאזורים מסחריים מן הסוג של הפאואר סנטר'ס, וכתוצאה מכך נאלצו רשתות המזון לבנות את חנויות הענק באזורי תעשייה, שצריכים לעבור שינוי יעד. בארצות הברית נמשך כל תהליך הרישוי והבנייה, הכרוך בשינוי היעד של אזור כזה, כשלושה חודשים. בארץ נמשך התהליך במקרה הטוב שנתיים. אם מוצגת התנגדות, הפרויקט נתקע. זה קרה, למשל, לרשת הקו אופ והפאואר סנטר שתכננה באזור ראש-העין. אך למרות הבעיות, היוזמות לבניית פאואר סנטרים הלכו והתרבו.

בגל הגדול של ה"סנטרים" שהגיעו אחריהם כבר כללה הבניה תכנון קפדני ומסודר יותר. איש העסקים שתרם להתפתחות השיטה הוא אליעזר פישמן. פישמן בנה בתוך שנתיים וחצי 6 פאואר-סנטרים (יותר מ-100 אלף מ"ר), מנצרת בצפון ועד אזור אשקלון בדרום, ובעקבותיו הצטרפו יזמים נוספים ל"חגיגה".

עד ראשית 1997 כבר הוקמו בארץ 15 פאואר סנטרים: שניים בצומת ביל"ו, פאואר סנטר קטן אבל מצליח ביד אליהו (עם שלוש חנויות), "חוצות המפרץ" במפרץ חיפה (היו בו חידושים שלא היו בפאואר סנטרים אחרים בארץ, כמו אולם שמחות ומגוון חנויות גדול יחסית); בתל חנן (מרכז שהפך לימים לאחד הגדולים והמצליחים בארץ), ב"צומת וולקן" במפרץ חיפה (הוא הוקם על המתחם שעליו שכנו בעבר מפעלי פניציה ומגה, ונחשב עם הקמתו לפאואר סנטר הגדול בארץ, עם 8,000 מקומות חנייה), ב"צומת אליאנס" ליד חדרה, בנס ציונה, בגן שמואל (מרכז שהציע קניה בסופרמרקט של הקיבוץ בשבתות, וקבע בכך תקדים), בנצרת, בשפיים (בשל מיקומו על כביש החוף וקרבתו ללונה גל, נעשה לאחד המזוהים ביותר עם סוג זה של מרכזי קניות), "חוגים וקונים" בראשל"צ, "פאואר סנטר 2000" בראשל"צ (שבו הוקם הסניף הראשון של איי.די.דיזיין), "מרכז שרונה" בצומת כפר סבא-רעננה, בתלפיות בירושלים (מתחם תעשייתי שעבר הסבה לפאואר סנטר), "עד הלום" באשדוד (מתחם שנעשה מזוהה עם העולים בעיר), והפאואר סנטר על דרך חברון בבאר שבע (מן הגדולים בארץ – 30,000 מ"ר ו-2,000 מקומות חנייה).

בשנת 2000 כבר היו בישראל לא פחות מ-28 פאואר סנטרים.

חנויות עודפים

 ב-1997 צמח, לצד חנויות ה"פאור סנטר", דגם משנה קמעונאי של מרכזי חנויות מפעל (אאוטלט - חנויות מכירות חיסול ועודפים) במתכונת האמריקנית, שבהן נמכרים עודפים ממותגי יוקרה של מיטב המעצבים ומוצרים אחרים פחות יוקרתיים. נציגה ראשונה לזן זה של מרכזי קניות, שעושה חיל בארצות הברית ובאנגליה, נפתחה בצומת ספרים בגבעת ברנר, על ידי חברת "ראם אשגורית". קצת אחר כך נפתחה בצומת בילו החנות הראשונה של הרשת "צומת ספרים" (בבעלות כנרת זמורה ביתן והד ארצי), שמכרה עשרות אלפי כותרים של עודפי ספרים במחירים מוזלים – מתכונת ששינתה תוך עשור את כל שוק הספרים בארץ (ההצלחה בצומת ביל"ו הניעה את הרשת לפתוח סניף שני בגעש).

ואחריה נוספו מרכזים נוספים בצומת בני ברק, בצומת יוקנעם ובצומת שפיים (המושג "צומת" הפך למעשה למעין שם קוד מותגי לסוג זה של חנויות). סניפיהן הוקמו לצד חנויות מפעל וחנויות עודפים גדולות של חברות כמו "פולגת", "המשביר מחסני אופנה", או מחסני ספרים גדולים של הוצאות מקומיות.

בשנים האחרונות הוסבו כמה מהקניונים הלא מצליחים לקניוני עודפים, והדבר תרם לעלייה במספר החנויות מהדגם הזה. כך למשל, כעשר שנים לאחר פתיחתו כקניון מותגים יוקרתי, ב-2005, החליטה חברת "אפריקה ישראל"להסב את ה"סיטי סנטר" במושבה הגרמנית בחיפה לקניון עודפים. ההחלטה נבעה מהקשיים של הקניון ובשל פדיון נמוך יחסית. זמן קצר אחר כך הסבה החברה קניון נוסף, הפעם קניון לב תלפיות בירושלים, שנקלע לקשיים שנה בלבד לאחר הקמתו (באוגוסט 2003). שמו הוסב ל"מרכז לב תלפיות – עודפי מותגים".

הסיבות להצלחת הפאואר סנטר בישראל

כאמור, ההצלחה של הפאואר סנטרים הייתה מיידית, והקהל הישראלית פקד אותם בהמוניו. מה היו אפוא הסיבות להצלחה?

ראשית, השובע של הצרכן הישראלי מן הקניונים.

שנית, רמת המינוע של הישראלים עלתה בצורה תלולה באותן שנים, ובעלי רכב מהווים קהל יעד בלעדי כמעט לכל נקודות הפאואר סנטר'ס.

שלישית, הקניונים המוצלחים הפכו ליקרים מבחינת שכר הדירה והעלויות האחרות. החברה היזמית נדרשה להשקיע בפאואר סנטר פחות כסף בהשוואה לקניון – פחות בנתח אחוזי בניה, פחות בשטחים ציבוריים. ובניגוד לקניון, בפאואר סנטר אין כלל שטחים ציבוריים שיש לצפות בשיש, וקיים גם חיסכון בפאר ובאבזור הפנימי.

רביעית, הקסם השיווקי של המרכזים הללו טמון בגישה הנוחה, בריכוז הענק של מוצרים מאותה משפחה (למשל חומרי בניה או ביגוד), במרחב התנועה הנוח בחנות עצמה, בשירות האדיב, ובתחושה המדומה שאתה קונה ישירות מהסיטונאי. תחושה זו מושגת על ידי ההאנגר הגדול עם הבטון החשוף, רצפות האספלט, מדפי הברזל התעשייתיים, צנרת המיזוג הגלויה והסטוקים הענקיים של המוצרים.

חמישית, העיקרון הנדל"ני העומד מאחורי מרכזי חנויות הענק הוא פשוט: לבנות בזול ובמיקום הנכון, או לנצל נכסים בנויים גדולים (בד"כ מחסנים), להתאימם לצורכי ה"פאואר-סנטר" ולהשכירם בזול לרשתות הנכונות. בדומה לקניון, גם כאן נוצר תמהיל טיפוסי של עסקים: חניה בשפע, רשת מזון זולה אחת לפחות, רשת "עשה זאת בעצמך", רשת ספורט, רשת ביגוד, ואזורי בילוי ממוזגים של מסעדות, בתי קפה ופעילויות לילדים.

שישית, העובדה שהמקום פתוח בשבת – פאואר סנטרים שנפתחו בשבת נהנו ממכירות גבוהות במיוחד. אלפי בעלי עסקים ניצלו את ארבע השנים של ימי שלטון העבודה ומר כדי להרחיב את שעות הפתיחה של עסקיהם לשבתות וחגים. אבל מה שהחל כזליגה שקטה הפך לשינוי סטאטוס קוו רועש עם פתיחת הפאואר סנטרים שמשכו עשרות אלפי קונים בשבת.

שר העבודה והרווחה, אלי ישי, איש ש"ס, הבהיר כבר עם כניסתו לתפקיד ב-1996 כי הוא מתכון לשים דגש על מניעת הפרת חוקי עבודה בכל הקשור לעבודה בשבת. "אני מדבר גם על ההיבט הסוציאלי של הדברים", אמר השר לכתב ידיעות אחרונות, "אין סיבה טובה שבגללה מעסיקים צריכים להעסיק עובדים בשבת, ולא לתת להם יום מנוחה כמו שמגיע להם לפי חוקי המדינה". הוא שלח את אנשי היחידה לפיקוח ואכיפה של חוק שעות עבודה ומנוחה (מה שכונה "סיירת השבת") כדי להזהיר את בעלי העסקים. אולם כל זה לא עצר את התופעה, ולכל היותר הביא לצמצומה לזמן קצר.

מכיוון שהפאואר סנטר הוא מקום עצמאי ומחוץ לעיר, קל להפר בו את הסטאטוס קוו של קניות בשבת. השבת כבר מזמן איננה רק יום מנוחה. מגרשי החניה בכניסות לחניונים עמוסים במכוניות של מאות אלפי משפחות ישראליות שיוצאות לבילוי קניות ואכילה במזנוני המזון המהיר בקניונים ובמרכזי המסחר שעל הכבישים הראשיים (למשל אזור המסחר בשפיים ו"ביל"ו סנטר"). למעשה, בשנים האחרונות שינתה השבת את פניה ועבור רבים הפכה ליום של קניות ובילויים. פקחי משרד העבודה והרווחה כבר אינם רושמים דו"חות, אלא אזהרות בלבד (בעיקר מאז העברת תחום העבודה, ב-2003, מידי משרד העבודה והרווחה לידי משרד המסחר והתעשייה).

ביוני 2003 פרסם "ידיעות אחרונות" תוצאות מחקר שערכה הרשות לתכנון כוח אדם במשרד העבודה. מהמחקר, הבוחן את הרגלי הקניות בשבת, עלה כי "40 אחוז מהאוכלוסייה ערכו בשנה האחרונה קניות בשבת. רובם עשו זאת כ-20 פעמים בממוצע בשנה. בכל שבת שבה קנו הם שילמו בממוצע 330 שקל עבור הקניות (לא כולל בילויים ומסעדות). בסך הכל הוציאו אזרחי ישראל בשנה האחרונה 5.2 מיליארד שקל על קניות בשבת".

השפעת חנויות המגא סטור על תרבות הצריכה הקמעונית בארץ

חנויות המגא-סטור לסוגיהן תרמו לשינוי בתרבות הצריכה הקמעונאית במספר היבטים:
א. הן חיזקו את הקשר בין קנייה לבילוי. הישראלים החלו לצאת בשבתות ובחגים למעין "ספארי קניות" שבו ניתן להם למשש את "הציד הקפיטליסטי" ב"סביבתו הטבעית". ביטוי הסלנג "תעמיס, תעמיס" (על עגלת הקניות ולא רק על הצלחת במסעדה) נעשה מוחשי מתמיד.

ב. אם בעבר היה לפריפריה הישראלית דימוי של קיבוצים ועיירות-פיתוח בעיקר, הרי שהיום, בהדרגה, נקשר להם דימוי חדש של מרכזי בילוי. במקום לצאת לטיול בנחל חרוד או בבניאס, למשל, מעדיפות משפחות רבות בישראל את ה"טיול" באחד ממרכזי הקניות הגדולים. במקום לעשות פיקניק בכרמל, משפחות רבות מבכרות את ה"פיקניק" של ה"פאסט פוד" המצוי בשפע באתרי החנויות.

ג. העובדה שרוב "הפאור סנטרס" הוקמו על שטחים חקלאיים שעברו שינוי יעוד, מקצתם אף בתוך מבנים שבגלגולם הקודם שימשו לצורכי חקלאות (לולים, בתי אריזה, מדגרות, מתבנים, מחסנים ועוד), מסמלת את הטרנספורמציה הערכית שעברה תנועת ההתיישבות, ולמעשה החברה הישראלית כולה. האתוס הנדלנ"י החליף את האתוס החקלאי, ושיקולי הרווח הפרטי החליפו את האידיאלים התמימים.

ד. הפאואר סנטרים הביאו להתפתחות רשתות הענק במהירות חסרת תקדים בישראל. ב-1996 פעלו במרכזים הללו בהצלחה לפחות 14 רשתות שלא היו קיימות בשוק שנתיים קודם לכן. להלן מספר דוגמאות בולטות לרשתות שהחלו לשגשג עם כניסתן לפאואר סנטרים: רשת האופנה הגדולה "המשביר מחסני אופנה", תשלובת "דפנה-חולתה", רשת "בית הפוטון" ו"גוד נייט סנטר" למזרונים, ורשת הספרים "צומת ספרים", "הנדי מן" למוצרי "עשה זאת בעצמך", "מגה ספורט", "איי די דיזיין" – חנויות רהיטים וטקסטיל לבית בסגנון איקאה הסקנדינבית, "גרינברג", רשתות הצעצועים "היפר טוי" ו"טויז אר אס", "מחסני חשמל", "סופר אופיס" ו"אופיס דיפו" לציוד משרדי, "בסט ביי", "מחסני מכר".

ה. "המגה-סטור" מתאפיינת במכירת מגוון רחב של מוצרים, או משפחות מוצרים. כך למשל, חנויות למוצרי בניה מוכרות גם רהיטים, צעצועים, כלי בית ועוד. הסיבה לכך היא שלחנויות הענק, כמו לקניון, לא באים רק בשל צורך ממשי במוצרים, אלא גם כדי לראות "מה כדאי לקנות". השיטה גם חוסכת זמן לצרכן, שכן היא מאפשרות לו למלא בחנות אחת את המזווה במכלול המוצרים הבסיסיים הנחוצים לו בבית. תאוותו של הצרכן הטיפוסי לעוד ועוד מוצרים עומדת אף היא בבסיס הגוון. שיטת הרחבת היעוד הספציפי של החנות הדביקה גם את רשתות השיווק של המזון, כלומר גרמה להם להרחיב את המכירות למגוון רחב של תחומים שאינם בהכרח מזון. כך למשל ב"יוניברס קלאב" יש פנצ'ריה, שירותי אופטיקאי, מחלקות לכלי בית, הלבשה, ספורט, קמפינג ומוצרי חשמל; ב"קוסמוס", מוכרים לצד המזון גם בגדים, כלי בית, מוצרי אלקטרוניקה, צעצועים, שירותי בנק, בית מרקחת ועוד. גם ה"שופרסל" וחנויות ה"קואופ" החלו לנצל כל מקום פנוי במדף למגוון מוצרים, ובכלל זה תרופות, צעצועים, ספרים, אביזרי רכב, קלטות וידאו, דיסקים ועוד מוצרים שאינם מוצרי מזון.

ו. הפאוור סנטר הביא עימו שיטת מכירה אמריקאית של חנויות ענק ייעודיות, שנפוצו בארץ אף מחוץ לפאוור סנטרס. אחת הדוגמאות הבולטות הן חנויות לציוד משרדי. במקום החנות הקטנה והצפופה, הופיעו לראשונה ב-1994 מעין סופרמרקטים ענקיים על שטח של אלף עד 2,500 מ"ר ויותר. הראשונים היו "סופר אופיס" ו"קרביץ" ברעננה ובחיפה, ומיד אחריהם הוקם בתל אביב הסניף הראשון של הרשת האמריקאית "אופיס דיפו" (הרשת יובאה ארצה בשותפות בין ה"שופר סל" ובין ארבעה משקיעים: מנכ"ל "סופר אופיס" דוד הרטשיין, מוריס סמית, תלמיד ישיבה מירושלים שניהל בארה"ב את קרן ההשקעות מג'לן פאנד של "פידליטי", רוברט קראפט מבוסטון, בעל מפעל נייר מבעלי "מיכלי כרמל", וכן ליאו קאהן מבוסטון, מייסד הרשת האמריקאית "סטייפלס"). כך, במקום לשוטט בין מקפיאי הבשר למקררי החלב ושאר ירקות, אפשר היה לראשונה לטייל עם עגלת הקניות בין מדפים שמציעים מבחר עצום של מוצרי כתיבה וציוד משרדי. והמבחר היה עצום, החל מ-300 סוגים של עטים במחירים שבין 40 אגורות ל-4000 שקלים ועד לעשרות סוגי בלוקים לכתיבה, פנקסים, אלפוני טלפונים, ובשלב מאוחר יותר גם כסאות עבודה ומדפסות מחשב.

יחד עם העלייה המהירה במכירות הענף, נפגעו נקודות מכירה קטנות שלא הצליחו לעמוד בתחרות. כך קרה בענף הציוד המשרדי, וכך גם בענפים אחרים, כמו צעצועים או מוצרי אינסטלציה ורהיטים.

ז. אחד מסוגי חנויות הענק הנפוצים ביותר ב"פאוור סנטר" היא חנות ה"עשה זאת בעצמך" (רשתות "היפר הום סנטר", "המחסן של הדר", "הנדימן", "אייס, קנה ובנה"). החנויות הללו פופולאריות מאד בקרב הגברים הישראלים בשל חיבתם לשיפוצים (בעיקר בתוך הבית) ולכלי עבודה. הנה כי כן, על פי הערכת מומחים, כ-16% מהגברים בישראל הם "משתמשים כבדים" בכלי עבודה, ומחזיקים בבית ערימות של כלים, ממברג ועד משור חשמלי (בשרון ובשפלה מגיע שיעור הזכרים שחולמים על מקדחות ל-25 אחוזים).

סוג החנויות הללו חביב במיוחד על הישראלים גם משום שהן (בעיקר רשת "הום סנטר") הותאמו לנטיות הצרכניות של הישראלים באמצעים האלה: ה"עשה זאת בעצמך", הורחב לתחזוקה, לשיפור או לארגון מחדש של הבית, ולא רק לבניה; הוכנסו מוצרים המבוקשים גם על ידי נשים (בשל ההכרה שהקניה היא בילוי משפחתי); הותאמו יועצים מקצועיים בפינות הייעודיות של החנות (שרברב, חשמלאי, נגר, צבעי וכו'). התוצאה הייתה שאת מה שעשה הסופרמרקט למכולת הפינתית עשתה חנות "העשה זאת בעצמך" ל"טמבוריות" (חנויות לחומרי בניין). כך בלע עוד לוויתן קמעונאי דגים קטנים ממנו בים המסחר הישראלי.

מאז שהוקמו בישראל רשתות ה"עשה זאת בעצמך", בתחילת שנות התשעים, השתנו הרגלי הצריכה בענף ונרשם מעבר מקנייה שכונתית לקנייה בחנויות הכל-בו הגדולות והמרווחות: מנתוני סקר שערכו ב-2004 מכון שילוב ורשת הום סנטר עולה ש-68% מהאוכלוסייה קנה באותה שנה ברשתות.

רשת הום סנטר החזיקה באותה עת ב-40 סניפים, ואייס ב-25 סניפים. מ"הום סנטר" נמסר ששתי הרשתות חולשות יחד על 40% מהשוק. על פי רשת אייס, החלוקה הפנימית היא: 55% להום סנטר ו-45% לאייס. רשת רוזנפלד הקטנה מונה 2 סניפים בלבד וחולקת בנתח הנותר עם החנויות השכונתיות ועם בתי המסחר הגדולים הפרטיים, דוגמת "סבן" בהוד השרון ו"חבוש" בנתניה (60%).

מעניין לציין, שמסקר שערך TheMarker באותה שנה בשיתוף המרכז למחקרים צרכניים עלה כי חנויות חומרי הבניין השכונתיות זולות במובהק מהרשתות הגדולות. מבחר המוצרים בחנויות האלה אמנם מצומצם יותר, אבל מבחינת המחירים הן כדאיות בהרבה. אבל כל זה לא הקטין מהפופולאריות של חנויות הענק של "עשה זאת בעצמך" בקניונים, ובעיקר בפאואר סנטרים.

הקאמבק של הרחוב העירוני

ביקורת על תרבות הקניונים

 כבר בראשית הדרך קמו מבקרים לתרבות הקניונים בארץ, כפי שקמו לה בארה"ב ובאירופה.
ב-1997 פרסם העיתונאי והסופר עלי מוהר כתבה רגשנית על אהבתו לרחוב (תחת הטור "מצב העיר" במקומון "העיר"). וכך כתב בין השאר:

מי שלבו הולך אחרי עיר, כלומר אחרי הרחוב העירוני, יעדיף דווקא את התפזורת, את הסדר המקרי שמתוכו נוצרו הדברים, ועליהם יש להוסיף כמובן את העץ שברחוב, הספסל, בית הקפה הקטן, החדש-חדיש או הישן, והסיכוי – הקטן אמנם לצערנו – שעוד מעט תגיע לפינת איזו שדרה, ושם שאפשרי רק בעיר, ודווקא עיר הומה, ודווקא עמוסה, ודוקא סואנת.
אהבת הרחוב – זהו סימן ההיכר העיקרי של העירוני המובהק, המושבע. לא את הקירבה לעיר הוא מחפש, לא "חמש דקות מ", או "ממש ממש על יד", הרחוב צריך להיות כאן למטה, מתחת לבית, ואליו יוצאים בין השאר כדי להיות קצת בחוץ אבל להרגיש בבית, להיות בחוץ אבל להישאר בפנים.

יותר מזה: יש רחובות שאתה מרגיש בהם לא רק בבית אלא כמו בתוך חדר; וישנם אפילו כאלה, מוכרים וידועים כל כך, שאתה עובר בהם כמו בחדר הילדים שמילדותך: הכי נוח, הכי קרוב, הכי אינטימי, הכי מוגן. למעשה, זה לא חייב לקרות דווקא בעיקר שבה נולדת. לא ההיכרות עושה את זה,או לפחות לא רק, אלא המידות, כלומר הממדים, המותאמים איכשהו לגודלו של גופך; המבנה הכללי, התחושה שהבתים שמסביב אינם אלא קירותיו המגוננים של חדר, ואילו המדרכה הכבושה שמתחת לרגליים שטוחה ונעימה להילוך.
וכך, לעתים, בעיר זרה, בהגיעך לכיכר כתמתמה או אדמדמת שבה לא היית מימיך, מציפה אותך לפתע לא תחושת בית אולי, אבל תחושה ביתית ("להיות בחוץ ולהישאר בפנים", העיר, 22.10.1999, 21).


בריאיון למקומון "תל אביב" (אוגוסט 1995), שעסק בהתפתחות הקניונים בארץ, אמר האדריכל דן דרין, אז מ"מ ראש עיריית תל אביב וראש מינהל הנדסה, בינוי ותשתית: "אני חושב שדרך הקניות המסורתית ברחובות גרמה למפגש גדול יותר בין בני אדם. אני רוצה להחזיר אותם לקניות כאלה, על ידי הפיכת מרכז העיר לנגיש באמצעות הרכבת התחתית, הסבת רחובות למדרחובים, ואפילו באמצעות מאווררים, שיקלו על החום. בפינת רמב"ם-נחלת בנימין נציב בקרוב ארבעה מאווררי ענק. את רחוב שינקין כבר סגרנו בימי שישי לניסיון, ובספטמבר נסיק מסקנות. אני מקווה שאחרי שתהיה לנו רכבת, נשכיל להוציא את התחבורה גם מאלנבי. חוץ מזה אני מחפש דרכים לתת תוספת אחוזי בניה באבן גבירול, בדיזנגוף ובבן יהודה, ולשפץ את הבתים והחנויות. כלומר, אם באמצעות הרכבת התחתית תהיה נגישות לחנויות, אם גם נצליח להוריד את עומס החום ואם הרחובות יהיו יפים יותר ונוחים יותר להולכי רגל, אז אולי נצליח להחזיר גם את כוח הקנייה לרחובות". "יש לי הרגשה שאתה עצמך לא אוהב קניונים," שאלה העיתונאית ענת שינקמן את דרין, והלה השיב ללא היסוס: "איכסה קניונים. זו סביבה מלאכותית שיש בה רק חנויות. העין לא נחה על דברים אחרים. בעיר את רואה עץ, מרפסת. הקניון הוא סביבה לגיטימית במאה ה-20 וה-21, אבל אני חושב שהקניות בשטח פתוח הן סוג של חוויה שנגרעת מאיתנו עכשיו".

בניית הרכבת העירונית שלה ייחל דרין אמנם לא התממשה עד עצם היום הזה, אבל חזון רחוב הקניות והבילוי שלו החל לקרום עור וגידים – תחילה באזור שינקין – שהפך בשנות השמונים לאיקון תרבות - ואחר כך גם במקומות נוספים בעיר ובערים אחרות.

המיתוס של שינקין

מעט אחרי מלחמת לבנון הראשונה (1982) החל תהליך ההתעוררות של אזור שינקין במרכז תל אביב. בספרו "תל אביב העיר האמיתית" ייחד הגיאוגרף החברתי פרופ' מעוז עזריהו פרק שלם לתיאור ולניתוח התפתחותו של רחוב שינקין והמיתוס שהתהווה סביבו. להלן קטע מדבריו:

בשנות השמונים נעשה שינקין מיתוס תל אביבי והיה למושג מכונן של התרבות הפופולארית. כמו במקרה של דיזנגוף, מדובר היה במעתק סמנטי מדרג שני של השם. המעתק הסמנטי הראשון התבטא במעבר מהיסטוריה לגיאוגרפיה; והמעתק השני היה המעבר של הגיאוגרפיה לתרבות באמצעות זיהויו כמיתוס עירוני. במשמעותו המיתית, שינקין ייצג את תמצית ה"תל אביביות החדשה", הצעירה והמעודכנת של שנות השמונים והתשעים. הוא זוהה עם סגנון חיים מוגדר של מי שגרו ברחוב ובסביבתו הקרובה ועם מגוון של פעילויות בילוי ופנאי שהגדירו את החוויה הייחודית המזוהה עם הרחוב וטמונה בשמו. ה"מיתולוגיזציה" של שינקין במונחים של תרבות פופולארית באה לידי ביטוי במונח "שינקינאיות" – כמי שמגדיר את התופעה התרבותית המזוהה עם הרחוב, ו"שינקינאי" – כמושג המעיד על סגנון חיים, על מראה מסוים ועל ז'רגון לשוני תואם.
במסגרת הרחבה של ההיסטוריה העירונית, סיפורו של רחוב שינקין הוא סיפור של דעיכה ושל התחדשות. רחוב שינקין היה מזוהה עם חנויות מיושנות ועם אוכלוסייה מזדקנת, ובראשית שנות השמונים עבר תהליך של שיקום ביוזמתה ובעידודה של עיריית תל אביב. כוח המשיכה של שינקין החדש התבטא בהילה של הרחוב כמי שמייצג טרנדיות ועדכניות תרבותית. הדימוי של שינקין היה של רחוב שהאופנה היחידה הקבועה בו היא חילופי אופנות. מרכז הכובד של שינקין המתחדש היה קפה תמר הוותיק, שנעשה "מרכז העולם". שינקין המתחדש של שנות השמונים החליף את דיזנגוף של שנות השישים, ואולם דיזנגוף ייצג בתקופת הזוהר שלו את המודרניות כשילוב של צריכה מתוחכמת עם פנאי ובילוי, ואילו שינקין, כשילוב של עמדה תרבותית ותיוג חברתי, ייצג את ההיבט הפוסט-מודרני של תל אביב [...] שינקין היה הגרסה המקומית של גריניץ' וילג' או של הסוהו. ב-1993, במלאות עשר שנים לשינקין החדש, הסביר יאיר לפיד: "שינקין מחקה במודע את הרחובות המקבילים לו בעולם. את הווסט-ווילאג' בניו יורק, את צ'לסי בלונדון, את הרובע הלטיני של פאריס". (מעוז עזריהו, תל אביב – העיר האמיתית, עמ' 193-194).


להלן עוד כמה פרטים חשובים על הרחוב, שנעשה למותג של יאפיות/"בובואיות" ישראלית:
א. ב-1983 פרסם הסופר יורם קניוק במוסף סוף השבוע של מעריב מאמר רשמים בעקבות סיור נוסטלגי שערך ברחוב שינקין ("כל הדברים הטובים האלה בשינקין", מעריב, סופשבוע, 22.7.1983, 32). המאמר הזה, שנכתב על ידי מי שזוהה כאמן-בוהמיין ישראלי חושב ומומחה לתרבות הסוהו האמריקאית, תרם להיווצרות המותג השינקינאי.

ב. מי שנחשב למי "שהמציא את שינקין" (כלומר התל אביביות החדשה), הוא דני דותן, מוסיקאי (חבר להקת "הקליק"), אמרגן, משורר וסופר אקסצנטרי, שיחד עם אחיו פתח בית קפה קטן בשם "שינק-אין" (המושגים in ו-out הפכו לחלק מהלך הרוח החדשה), ואחר כך גם גלריה בשם הפרובוקטיבי "תת-רמה". לימים נפתחו מקומות נוספים שהכתיבו את "הטאצ' והלוק השינקינאי" – כהגדרתו של דוד מוסקוביץ (במאמרו "המציאו את שינקין", בנין ודיור, 13, 1990, 48-50) – גלריות, מסעדות, בתי קפה, חנויות ספרים ובגדים וכדומה.
 
ג. למקומונים התל אביביים "העיר" ו"עיתון תל אביב" ולעיתון "חדשות" (שזכה לכינוי "מקומון ארצי") היה תפקיד חשוב ביצירת המיתוס של שינקין ובהפצתו – מקום שבו "קורים הדברים האמיתיים". זאת כחלק מהדימוי היאפי-בוהמייני-קוסמופוליטי (המלאכותי משהו) שהם רצו להקנות למושא הסיקור שלהם – העיר תל אביב.

ד. לטענת מעוז עזריהו, תהלוכת העדלאידע שהתקיימה במקום בשנת 1983 ומשכה עשרות אלפי צופים, "סייעה לקבע את ההרגשה כי משהו קורה בשינקיון ולשינקין".

ה. קשה לנתק בין התפתחות ההוויה השינקינאית והסמליות שלה, ובין העידן החדש שנוצר אחרי מלחמת לבנון. שינקין היווה ביטוי להלך הרוח האסקפיסטי והפוסט-ציוני שהמלחמה הזאת הולידה – הלך רוח שאפיין בעיקר את המעמד המשכיל והמבוסס, והתבטא בתחומים רבים (אמנות, משפט, מדע, בידור, תקשורת ועוד). כך הפכה המילה "שינקינאי" לשם נרדף לאינטלקטואלים צעירים בעלי השקפה פוליטית שמאלנית-פלורליסטית-"עכשוויסטית", העוסקים באמנות, ספרות, שירה, תקשורת, קולנוע, מוזיקה, אופנה, פרסום ומחקר אקדמי (בעיקר מדעי הרוח והחברה). כך גם נוצרה מן שפה שינקינאית שביטאה מחאה אנטי דתית ואנטי ימנית (יש שכינו את הרחוב "הרחוב השמאלני ביותר במדינה"), ציניות, נרקיסיזם, סנוביזם, זיקה לעולם הגדול (ניגוד לאתנוצטריזם הלאומי), פמיניזם ונהנתנות (פינוק). שינקין הפך לכור היתוך יאפי ו"בובואי", ובמידה רבה לסמל הצבריות, או יותר נכון הפוסט-צבריות החדשה.

חייבים להדגיש שתמיד התקיים פער לא מבוטל בין הדימוי שנקשר לרחוב ובין המציאות בשטח. למעשה התופעה נופחה מעבר למידתה, בעיקר על ידי עיתונאים חדי לשון, ויותר מששינקין היה סוהו או גריניץ' וילג' ישראלי, הוא היה רחוב ישראלי די מרופט, עם אוכלוסיה מצומצמת של דיירים ובליינים קבועים, ועם היצע עלוב למדי של מוצרים למכירה.

באופן פרדוקסלי, ככל שהיאפיות וה"בובואיות" חדרו יותר ויותר להוויה הישראלית, כך נעשה שינקין פחות רלוונטי. בעשור הראשון של שנת אלפיים הפך מרכז תל אביב כולו למעין שינקין מורחב. היום הוא מהווה אטרקציה בעיקר לנערות בנות עשרה שבאות לרכוש כל מיני "מוצרי שאנטי" (גלביות, צעיפים, שרשרות וכדומה), וכן לצעירים המתגוררים במטרופולין התל אביבי (לאו דווקא אנשים ממעמד המבוסס והמשכיל), שמגיעים למקום כדי לשטוף את העיניים ולספוג אווירה קצת יותר ססגונית.

"רחובות סוהו" (סטודנטיאלים-בוהמיינים) נוספים

בעשור האחרון, ובעיקר בחמש השנים האחרונות, התהווה באזור הרחובות המלך ג'ורג', דיזנגוף, שינקין, אלנבי ובן יהודה – מעין סוהו ישראלי בוהמייני, שבו נפתחו עשרות חנויות בוטיק (הלבשה, הנעלה ותכשיטים) ופיצ'יפקעס ("אקססוריס"), חפצי אמנות ועיצוב, מוצרים ושירותים הקשורים ב"ניו אייג'", מסעדות, בארים ובתי קפה מלאי שיק והשראה – שאותם פוקדים אלפים – בעיקר צעירים. האזור הזה, המזכיר את הסוהו הלונדוני והניו יורקי, חיזק את הדימוי של תל אביב כמטרופולין צעיר, אופנתי, קוסמופוליטי ובלייני. תל אביב הפכה למעשה לבירת הצעירים בישראל, ורבים עולים אליה לרגל מפעם לפעם כדי לקנות ולספוג אווירה.

בחיפה החל להתפתח (אם כי לא בהצלחה יתרה) אזור סטודטניאלי דומה סביב הרחובות מסדה והילל בהדר העליון, ובירושלים באזור המושבה הגרמנית. קיימים מקומות נוספים ברחבי הארץ, שגם בהם נוצרו מעין כיסים בוהמיינים המהווים תשובה "רוחנית" לאופי הכביכול סטרילי וקפיטליסטי של הקניונים. כך למשל, בבנימיניה, בפרדס חנה, בזיכרון יעקב, בראש פינה ובאילת.

רחובות עם שיק חדש

במקביל הפכו רחובות מרכזיים רבים ברחבי הארץ לרחובות עם דוכני בזאר המיועדים בעיקר לאוכלוסיה קשת היום – ערבים, חרדים, עולים חדשים, זקנים. הדבר מקנה להם צביון אתני ייחודי והופך אותם בין השאר למוקד תיירותי.

למעשה, בשנים האחרונות ניתן להבחין בראשיתו של "מיני קמבק". הרחוב המנוון מתחיל להתעורר. אחרי שנים רבות שבהן חסו חנויות רשת ומותגים בצילם הממוזג, המקורה והמאובטח של הקניונים, נראית בחמש שנים האחרונות מגמת תזוזה שלהם בחזרה לכיוון הרחוב.

כך למשל, הרחובות דיזנגוף, שינקין, שלמה המלך ובן יהודה בתל אביב הפכו לרחובות של בתי קפה ומסעדות מלאי שיק וחנויות אופנה ומעצבים (בגדים, תכשיטים, מוצרי שיער ועוד).

בתקופה האחרונה, יותר ויותר רשתות מתחילות להבין את היתרונות שמחוץ למרכזי המסחר, והן פותחות מרכזי מכירות ברחובות הראשיים ובמושבים, ולא בקניונים כבעבר.

הרחוב נעשה אטרקטיבי, לא רק בשל העייפות מהקניונים, אלא גם משום שהשכרת החנות בו גמישה בהרבה מאשר מחברת ניהול בקניון או במרכז מסחרי. גם יכולת ניהול המו"מ עם משכיר פרטי נוחה יותר, לעומת חברת ניהול.

זאת ועוד, מחירי השכירות והוצאות הניהול גבוהים בדרך כלל בהרבה בקניונים.

תמיר בן שחר מחברת ניתוח השוק "צ'מנסקי בן שחר" טוען בריאיון שפורסם ב-2005 כי "צפויה עדנה לרחובות המסחריים". לדבריו, הרשתות הקמעונאיות שמהוות אינדיקציה לביקושים, מחפשות כיום מיקומים במרכזי הערים. בן שחר מנה בין השאר רשתות של מעדניות, כמו טיב טעם דיילי, שמחפשת מקומות ברמת גן ובערים אחרות, וכן רשתות בתי מרקחת. בן שחר אמר כי התופעה היא עולמית, אך הצביע על הנקודה הישראלית: הרשתות הקמעונאיות חוזרות לרחובות "בין השאר מכיוון שקיימים בישראל רק 15 קניונים המחוללים רמות פדיון המצדיקות את גובה שכר הדירה שהן דורשות, בתוספת דמי הניהול". הוא הדגיש: "חלק מהרשתות מרגישות שבויות בידי הקניונים". עוד אמר בן שחר: "במרכזי ערים במדינת ישראל קיים כוח קנייה של משקי בית וצעירים המתגוררים בהם. מורגשת כיום תנועה של אנשים, השבים להתגורר במרכזי הערים". לדבריו, התופעה קשורה גם לכך שמקבלי החלטות וראשי רשויות הבינו שהזניחו את המרכז העירוני במשך שנים רבות, והם מנסים למצוא דרך להחזיר את המצב לקדמותו. בן שחר, השותף בחברה המסחרית לניהול מרכז ירושלים וביוזמה לקדם מרכזים עירוניים נוספים, מספר: "בחו"ל נבחנה בכמה רשויות הקמת חברה לניהול המרכז העירוני, בדומה לחברות המנהלות קניונים או פאואר סנטרים" (דבריו פורסמו ב"דה מרקר", 13.5.2005).

המגמה הזאת אפילו קיבלה לאחרונה אופי אידיאולוגי. הנה כי כן, באפריל 2004 הוקמה עמותת "מרחב: התנועה לעירוניות מתחדשת בישראל", שחבריה מאמינים כי "הדרך היחידה שבה תוכל החברה הישראלית להתקיים ולהמשיך להתפתח היא על ידי שיקום הסביבה העירונית, חידוש הערים הקיימות ומרכזיהן וחיזוק העירוניות".

העמותה, גוף לא ממשלתי ראשון מסוגו בישראל, נוסדה ברוחן של תנועות ניאו-עירוניות בינלאומיות, המטיפות לעצירת הפירבור ולתכנון בר-קיימא. הן יוצאות נגד עקרונות תכנון הערים המודרני, שייצר, לטענתן, ערים רבות, אך אלה ערים נטולות עירוניות.

העמותה מבקשת, לדברי מייסדיה, להשיב את העירוניות האבודה על כנה, ליצור עירוניות קומפקטית ואינטנסיבית בערים הקיימות, להחזיר לערים את השילוב בין מגורים, תעסוקה, מסחר ובילוי, לקדם תכנון של "מרקמים עירוניים שמתמקדים בראש ובראשונה במרחב הציבורי: הרחובות, הכיכרות, הגנים והפארקים", להפיץ בין מתכננים ומקבלי החלטות את החזון של "סביבה הומאנית ובת-קיימא", לחנך את הציבור הרחב ל"ערכים עירוניים" ו"להפוך את הערים למקומות שאנשים יאהבו לחיות בהם" (ציטוטים שהופיעו במאמר של אסתר זנדברג "להחזיר את העיר").

עם מייסדיה ויוזמיה של העמותה, ששמה לה למטרה לשנות את התמונה, נמנים אנשי מקצוע מתחום התכנון והאדריכלות, כלכלנים, משפטנים, אנשי אקדמיה, פעילי סביבה ו"אזרחים שחשוב להם לשנות את הדרך", וביניהם בעלי תפקידים בכירים בתחומים אלה.

העמותה, הרואה את עצמה כחלק מתנועה עולמית, ניסחה את אמנת היסוד שלה בהשראת האמנוֹת של הקונגרס לניו-אורבניזם (CNU) בארצות הברית והמועצה לעירוניות אירופית (CEU), שהם הגופים המרכזיים בתנועה הניאו-עירונית הבינלאומית. בינה לבינם נוצרו קשרי עבודה, וראשי העמותה מתכוונים להשתתף בוועידות הבאות של שני הארגונים, שיתקיימו בארצות הברית ובגרמניה בשנה הבאה. ראשי הארגונים מצדם הוזמנו להשתתף בכנס הציבורי הראשון של העמותה, שאמור להתקיים בישראל בקיץ הקרוב.

קניות ועסקים מסביב לשעון

בשלהי שנות התשעים החלה מגמה חדשה, של פתיחת יותר ויותר שירותים ובתי עסק המשרתים את לקוחותיהם בשעות לא שגרתיות ובהתאם לצרכים ולאילוצי הזמן של הלקוחות. הזמן הפך למוצר היקר ביותר בתרבות החיים של יותר ויותר מגזרים. כמות הגירויים מסביב "שורפת" את הזמן המתפנה במהירות גדלה והולכת. אנשים מבלים יותר זמן בעבודה, יותר זמן בשיחות טלפון, יותר זמן בחשיפה לאמצעי תקשורת לסוגיהם, ולמרות שאנחנו הולכים לישון בשעות מאוחרות יותר, נותר לנו פחות זמן לבצע את מטלותינו. המעבר לחמישה ימי עבודה בשבוע היה אמור לפנות יותר זמן חופשי, אולם הוא יצר באופן פרדוקסאלי לחץ גדול יותר על ימי העבודה. כאשר שישי-שבת מוקדשים למשפחה, הישראלים רוצים לדחוס את כל הסידורים האפשריים לחמשת ימי העבודה של השבוע.

במקביל, התפתחו המוקדים הטלפוניים, השיווק הישיר והאינטרנט, המאפשרים ליהנות משירותים בזמנים שנחשבו לבלתי מקובלים בעבר, והצרכנים מוכנים אפילו לשלם תוספת של 100% תמורת פעילויות ושירותים שמוגשים להם בשעות שמתאימות להם.

ואכן, כבר היום, שירותים בשעות בלתי שגרתיות ניתנים במגוון תחומים ווריאציות – ביניהן: חנויות הפתוחות בשעות בלתי מקובלות (כולל סופרמרקטים וחנויות נוחות), אנשי מקצוע ויועצים המגיעים עד לבתי הלקוח בשעות הנוחות לו. בין העסקים שפועלים היום מסביב לשעון אפשר למנות מכונים ללימודי שפות, הדרכת מחשבים, מאמני כושר, מכבסות ומעדניות, שירותים רפואיים, וכמובן חנויות נוחות, מעדניות וסופרמרקטים.

המאיץ החשוב ביותר להתפתחות תרבות הקנייה מסביב לשעון היא כמובן רשת האינטרנט.
הקניות באינטרנט צוברות תאוצה בשנים האחרונות, ובמקביל קיים גידול במספר האתרים החדשים. אחת הסיבות למהפכה היא חדירת האינטרנט המהיר באמצעות איי.די.אס.אל, שמאפשר העלאה מהירה יותר של אתרים ואינפורמציה, במיוחד אינפורמציה ויזואלית "כבדה". מדובר לא רק בתופעה ישראלית. בארה"ב הוגדר חג המולד האחרון כחג קניות האינטרנט, למרות שמחזור המכירות באתרים השונים תופס רק 6% מכלל המסחר האמריקני. אתרי הקניון ברשת "עולים כיתה" – הן מבחינת העיצוב והן מבחינת נוחות הגלישה וביצוע פעולות הסיור, ההשוואה והקנייה.

כבר ב-2004 דיווחו למעלה מחמישית מכלל הישראלים (22%) (מסקר מיוחד למוסף "ממון" של ידיעות אחרונות, שערך מכון רותם בהנהלת ד"ר אריה רותם) שרכשו מוצרים באינטרנט בשנה האחרונה, ו-23% מהישראלים השתמשו באותה שנה באינטרנט להשוואת מחירים.

עוד עלה מהסקר, כי קוני האינטרנט הגדולים הם בני 30-39, שקרוב לשליש מתוכם רכשו מוצרים (31.4%), והם בעלי השכלה אקדמית (34.2% מהם ביצעו רכישות ברשת) ובעלי הכנסות גבוהות (37% ביצעו רכישות). גברים קונים יותר מפי שניים מאשר נשים. 29% מהגברים קנו באמצעות האינטרנט לעומת 14% מהנשים. זאת בניגוד לשוק האמריקני, שם היקף הקניות המתבצעות על-ידי נשים כבר גדול יותר מהיקף הקניות שמבצעים גברים.

הסוקרים עמדו על תופעה מעניינת, שמן הסתם התחזקה עם השנים: 13% מבין הקונים באינטרנט כבר ניתן לכנות "מכורי קניות". קונים אלה רכשו באמצעות הרשת באותה שנה 10 מוצרים ויותר. כרבע מהקונים (24%) קנו מוצר אחד, קרוב לשליש מתוכם (30%) שני מוצרים, רבע (25%) רכשו בין שלושה לחמישה מוצרים ו6%- רכשו בין 6 ל-9 מוצרים. השאר אינם יודעים או שסירבו לענות.

בחגיגת הקניות האינטרנטית בישראל מככבים האתרים הישראליים. 75% מקוני האינטרנט ביצעו את רכישותיהם אך ורק מאתרים ישראליים, 17% מאתרים זרים והשאר קנו גם וגם.

למרבה הפלא, רמת שביעות הרצון מהקנייה באינטרנט גבוהה למדי, מה שמרמז על כך שהמגמה רק תלך ותתחזק עם הזמן.


מילות מפתח

מרכז קניות | קניון | ראשון לציון | מגה סטור | תרבות קניות

הערות שוליים

    הוספת תגובה




     

     

    * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של "אנשים ישראל" לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.