דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
הוסף דירוג לספר 3 מדרגים

פרק 1: תרבות הצריכה והקניות בישראל: תקופת היישוב - 1965

רוכל ברחוב בעכו
רוכל ברחוב בעכו
עוז אלמוג
עוז אלמוג

המאמר עדיין בתהליכי כתיבה. בקרוב תצורף גם רשימה ביבליוגרפית


נוצר ב-5/7/2009

הכלכלה היהודית בתקופת היישוב

ההצלחה הציונית

רבים משתמשים במושג "נס כלכלי" לתיאור הצלחתו המרשימה של המפעל הציוני בארץ ישראל. המדע אמנם "אינו מאמין בנסים", אך קיימת הסכמה רחבה בין חוקרי החברה הישראלית, שההתפתחות הכלכלית המהירה של ישראל היא אכן תהליך מיוחד במינו, ובהיבטים רבים חסר תקדים. בארץ דלת מחצבים ומים, מוכת צייה ומגיפות, הצליחו המהגרים היהודיים, תוך פחות ממאה שנים, לבנות משק משגשג המשתייך לליגה הראשונה של המדינות המפותחות. ההישג מרשים במיוחד לנוכח הנטל הביטחוני העצום והמתמיד שהועמס על כתפי החברה הישראלית לדורותיה, ולאור גלי המהגרים ששטפו את הארץ - רבים מהם פליטים ועקורים למודי סבל, מיעוטי משאבים, דלי השכלה וחסרי שליטה בשפה העברית.

התשתיות שהניחו הבריטים

מנהל אזרחי ושירותים מודרניים

התשתית הכלכלית של החברה היהודית בארץ נבנתה כבר בסוף המאה התשע-עשרה, עם הקמת השכונות היהודיות מחוץ לירושלים ויפו, שהיו עד אז ערביות, והתפתחות מושבות הברון ויק"א. ואולם, רק בתקופת המנדט הבריטי החלה המערכת הכלכלית בפלשתינה לצבור תנופה משמעותית, ורמת החיים בארץ נעשתה דומה יותר לזו המקובלת בארצות ה"מפותחות" מאשר לזו הקיימת בארצות ה"מתפתחות".

ממשלת המנדט הקימה מנהל אזרחי יעיל (משטרה, בתי משפט, משרדי עירייה וכיוצא באלה) ופיתחה תשתיות כלכליות מודרניות, כגון רשת חשמל, מים, טלפונים, טלגרף, דואר וביוב, נמלי ים ותעופה, בתי זיקוק, מפעלי כימיקלים, מסילות רכבת, כבישים ודרכים, מיפוי טופוגרפי, מבני ציבור, בנקים, חברות ביטוח ומטבע יציב - הלא"י (לירה ארץ-ישראלית) - בת 1000 מיל - שהוכנסה לשימוש ב-1927.

פיתוח התעשייה

הזינוק שעשתה התעשייה הארץ-ישראלית בתקופת השלטון הבריטי היה מטאורי ממש. מכמה עשרות בתי חרושת ובתי מלאכה - בעיקר לחומרי בניין, אריגה, ריהוט, מזון ומשקאות - שפעלו בארץ בתקופה העותומאנית והעסיקו כמה מאות עובדים, נסקה התעשייה והגיעה כבר ב-1922 - ארבע שנים בלבד לאחר הכיבוש הבריטי - לקרוב לאלפיים מפעלי תעשייה, שהעסיקו כ-5000 עובדים. באותה תקופה גם הוקמו רוב המוסדות והארגונים החשובים של הכלכלה היהודית בארץ, וביניהם: קרן היסוד (1920), ההסתדרות הכללית של העובדים על מפעליה השונים (1920), התאחדות בעלי התעשייה ונותני העבודה בתל אביב-יפו (1921), התאחדות הסוחרים הכללית (1925), אגודת רואי החשבון המוסמכים בארץ ישראל (1931), יכין-חק"ל - המוסד הקבלני לעבודה חקלאית (1926), האיגוד למען תוצרת האר (1933), הבנק הארץ ישראלי לתעשייה (1933), הבורסה לניירות ערך (1935), החברה לפיתוח ת"א (1936), החברה הארץ ישראל להתיישבות חקלאית (1936), מקורות (1937) עידוד - מוסד להלוואות (1944).

עד לעזיבת הבריטים ב-1948 הונחו למעשה רוב היסודות להתפתחותו של משק מודרני, שכלל מפעלי תעשייה ובתי מלאכה ברוב תחומי הצריכה: בניין, הלבשה והנעלה, מזון ומשקה, קוסמטיקה, חומרי ניקוי, כלי בית וריהוט, רפואה, רכב, מכונות, דלק, דשנים, נייר ועוד. תחנות החשמל של רוטנברג, מפעל האשלג בים המלח, מפעלי הטקסטיל לודז"יה ואתא, מפעל שמן לייצור שמנים וסבון, מחצבות נשר לייצור אבן ומלט, הטחנות הגדולות לייצור קמח, מפעל המלח בעתלית, בירה נשר, ממתקי עלית, בית החרושת עסיס לעיבוד תוצרת פרי הדר ומחלבות תנובה, שטראוס ו-בלו בנד - כל אלה הן דוגמאות בולטות למפעלים שהוקמו באותה תקופה ביוזמה ובכספים יהודיים, והיוו עוגנים להתפתחות ענפי המשק הבסיסיים במדינת ישראל.

ההון הכלכלי והאנושי של המהגרים היהודים

לצד הבריטים גם למהגרים היהודיים ולמוסדות הציוניים נודע תפקיד חשוב בהתפתחות הכלכלית המהירה שהתרחשה בתקופת המנדט. היהודים ייבאו ארצה הון כלכלי (נכסים פרטיים ותרומות מוסדיות) והון אנושי (ידע ומיומנות מקצועית, השכלה, ניסיון מסחרי) והיו חדורי מוטיבציה לבנות ולהיבנות בארץ. הלהט האידיאולוגי-ציוני היווה גם הוא מנוף חשוב להתפתחות יוזמות ואלתורים כלכליים, לנכונות הציבור לעבוד בתנאים קשים, לשיתוף פעולה כלכלי בין אנשים פרטיים ובין מוסדות, ולהשקעה לטווח רחוק.

שלושת גלי העלייה המרכזיים בשנות העשרים והשלושים הזרימו כוח אדם שהיה דרוש לכלכלה הצומחת, כמו גם יזמים חדשים ברוכי ממון ותושייה. העלייה מגרמניה הביאה איתה, פרט לאנשים משכילים ובעלי ניסיון ומיומנות, גם כמויות נכבדות (במונחי אותה תקופה) של ציוד תעשייתי (ב"הסכם ההעברה" - הסכם שאפשר ליהודים היוצאים מגרמניה להוציא משם חלק מרכושם במכונות לייצור תעשייתי) והון.

אפילו המשבר הכלכלי העולמי בשלהי שנות העשרים לא עצר את ההתפתחות הכלכלית בארץ. משנת 1928 עד 1931, היה הגידול הריאלי של התוצר לנפש בא"י יותר מ-10% - שיעור אסטרונומי בקנה מידה עולמי. בתחילת ינואר 1930 נחתם בניו יורק הסכם בין ה-ג'וינט לבין הסוכנות היהודית על הקמת מגבית משותפת, היא המגבית היהודית המאוחדת. הקרן הזו הזרימה מיום הקמתה מיליוני דולרים לעלייה ולהתיישבות בארץ ותרמה לשגשוגה של הכלכלה הארץ ישראלית.

מאיכרים לתעשיינים

 עד שנות העשרים עמדה החקלאות בראש סדר העדיפויות של התנועה הציונית. הדבר נבע משיקולים אידיאולוגיים (הגשמת חזון "היהודי החדש" עובד האדמה) ומדיניים (כיבוש המרחב הארץ ישראלי באמצעות הקמת נקודות התיישבות רבות שיכולות לקיים את עצמן). חלק ניכר מההון של המוסדות הלאומיים הושקע ביישובים הכפריים ובמוסדות מחקר והדרכה חקלאיים, שהניבו לימים משק חקלאי מן המתקדמים בעולם.

החקלאות היהודית עברה התפתחות משמעותית באותה תקופה ואימצה דפוסי עבודה מודרניים, בין השאר בשל תהליך המיכון. ב-1919 החלה לפעול בישראל "החברה הישראלית לטרקטורים וציוד בע"מ, שהייתה חלוצה במיכון החקלאות. היא ייבאה ארצה את הקומביין הראשון וכן את טרקטור-הזחל הראשון (1929), שני הכלים שהפכו בהדרגה את ענף החקלאות לענף מתועש (החברה הפכה לימים לסוכנות של חברות "קטרפילר", "הייסטר", "גודייר" ואחרים, והיא, וחברות נוספות שהצטרפו בעקבותיה לענף, הביאה ארצה טרקטורים מעמיסים, דחפורים, מניחי צינורות, מפלסות מכניות, מגרדות ממונעות, ציוד להידוק, מנועים, גנרטורים ומנועי משאיות, מלגזות הרמה, וכדומה - ציוד מכני שחשיבותו בהתפתחות המהירה של ההתיישבות היהודית בארץ ושל המשק החקלאי הייתה עצומה.

התעשייה והמסחר חסו בצילה של החקלאות גם מההיבט הסמלי והמיתולוגי. בכרזות התעמולה של ההסתדרות והסוכנות בלטה דמותו של האיכר-החלוץ, ולא של פועל התעשייה. רק הבנאים היהודיים, שהיו מיעוט זניח בשוק העבודה הארצישראלי (רוב הבנאים בארץ היו ערבים) זכו למעמד מיתולוגי דומה לזה של החקלאים; סוחרים ואנשי פקידות ומנהל - חלק הארי בכוח העבודה בארץ - לא נחשבו באותם ימים כמקור חשוב לגאווה לאומית, ולא זכו בתגמולי סטאטוס גבוהים בהשוואה למנהיגות הפוליטית והצבאית. לשם המחשה: במחקר של משה ליסק על הסטאטוס של משלחי יד שונים בתקופת היישוב נמצא "התעשיין" במקום ה-12 מתוך 27 מקצועות ו"הסוחר" במקום 17 בסולם.

מדרג היוקרה של משלחי היד בארץ לא השתנה באורח ניכר עד השנים הראשונות שלאחר קום המדינה, אולם כבר בראשית שנות העשרים החל להסתמן שינוי בגישתם הכלכלית-מדינית של מנהיגי התנועה הציונית ביחסם לתעשייה. על פי היסטוריון הכלכלה, משה פרבר, "אפילו ארתור רופין, מי שהנהיג (אדמיניסטרטיבית ואידיאולוגית כאחת) את המעשה הציוני היומיומי של צמיחת ההתיישבות החקלאית מטעם ההנהגה הציונית מאז ראשית המאה, הכריז ב-1922 כי אינו רואה הבדל בין החקלאות לתעשייה כיעדים לקליטת עולים - ובלבד שייקלטו." (התעשייה בישראל - 100 שנות יצירה, עמ' 8).

השפעת מלחמת העולם השניה על כלכלת היישוב

מלחמת העולם השנייה (1939-1945), לא זו בלבד שלא גרמה למשבר כלכלי - כפי שאירע במדינות רבות בעולם - אלא שהאיצה את התפתחות הכלכלה היהודית. פלשתינה הפכה לבסיס צבאי ענק של הצבא הבריטי ובנות בריתו - ואלה העלו את הביקוש למוצרי מזון, הלבשה, בידור ועבודות בינוי וסלילה (פרויקטים במזרח התיכון שבהם נטלה חלק חברת "סולל בונה" ההסתדרותית). יתר על כן, צורכי החירום של הצבא הבריטי לצד רצונו של היישוב העברי לסייע במאמץ המלחמתי קידמו את התעשייה העברית והביאוה להישגים שבארצות ובתקופות אחרות נדרש היה להשגתם זמן רב ביותר. כך למשל הוחל לראשונה בייצור כלי עבודה - מקדחות, מחרטות, מכבשים ודומיהם - תרופות, שימורים, מדי צבא ויהלומים (שהיו נחוצים לתעשיית המטוסים בבריטניה).

משה פרבר, שסקר את התפתחות התעשייה בישראל במשך 100 שנה, מציין כי "בשנות המלחמה עלה מספר עובדי התעשייה מקרב היישוב היהודי בארץ, מ-36 ל-60 אלף נפש - והגיע ל-29% מכלל המועסקים (לעומת 19% בלבד בראשית המלחמה). שנת 1943 נרשמה בתולדות התעשייה (שרובה התרכז בחיפה ובתל אביב) כשנה הראשונה שבה עלה היקף התוצר התעשייתי על זה החקלאי. באותה שנה היו בארץ כ-2,300 בתי חרושת, שההשקעה בהם הסתכמה בכ-20 מיליון לא"י, והתוצר השנתי שלהם עמד על קרוב ל-40 מיליון לא"י. היצוא התעשייתי הגיע ליותרמשני מיליון לא"י (לעומת 450 אלף לא"י בלבד לפני המלחמה)".

תרומת החרם הערבי לכלכלת היישוב

החרם שהטילה מועצת הליגה הערבית בשלהי שנת 1945 על תוצרת היישוב בארץ, נעל אמנם את רוב שווקי הייצוא הקרובים בפני התוצרת היהודית ופגע לטווח קצר בכלכלת היישוב, אך לטווח הארוך הוא זירז את פעילות היצוא למערב, ויצר את התשתית להשתלבותה ההדרגתית של מדינת ישראל בכלכלה המערבית.

התפתחות התעשייה הישראלית הזעירה

בתקופת המנדט התפתח גם הצביון העירוני של החיים בארץ, ובמרכזם תרבות הדיור, הפנאי והקניות. גלי ההגירה בשנות העשרים והשלושים הביאו לגידול דרמטי באוכלוסיית תל אביב - עיר שהפכה לבירה הבלתי פורמלית של האוטונומיה היהודית בארץ ישראל. לבתים של שכונת המגורים הראשונה, אחוזת בית, נוספו במהירות בתים חדשים, מקצתם בני שתים עד שלוש קומות, שהיו מפוארים יותר מאלה הראשונים ונבנו בסגנונות אירופים מגוונים (כמו הניאו קלאסי והארט-נובו). העיר חיפה צמחה גם היא באותה תקופה - גם אם בקצב מתון יותר מזה של תל אביב - והרחיבה את שכונותיה במעלה הכרמל.

מהגרי העליה הרביעית והחמישית הגיעו מרקע זעיר-בורגני, ורבים מהם היו בעלי הון פרטי, השכלה ומיומנות מקצועית. פועלים, בעלי מלאכה, סוחרים, בעלי עסק, פקידים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים, מילאו את שלוש הערים הגדולות (תל אביב, חיפה וירושלים), והעניקו להן צביון תוסס ואורבני יותר. נטיותיהם הקפיטליסטיות של המהגרים החדשים סתמו את הגולל על חזון המדינה הסוציאליסטית - שהיה כבר אז חלומו של מיעוט זניח - ותרמו להפיכת הכרך העירוני למרכז התרבות הישראלית (ב-1934 הגיע מספר הבתים בתל אביב ל-5000, וחיו בה כ-52,000 נפש, ואילו בשלהי תקופת המנדט היו בה כ-8000 בניינים, ואוכלוסייתה מנתה כ-150 אלף תושבים). תל אביב, חיפה ובמידה מסוימת גם ירושלים המערבית, לבשו צורה של עיר רווית בניה, צבעונית ופעלתנית, וצמצמו את הפער החזותי (וגם התרבותי) ביניהן לבין ערי שדה בעולם המערבי. יותר ויותר דירות מגורים הוצעו על ידי בעליהן למטרות שכירות ומכירה בדמי מפתח, או לחילופין הוסבו למשרדים ולחנויות.

הכסף הפרטי הצמיח גם בניה פרטית - מקצתה מהודרת. שכונות ירושלמיות כמו רחביה, תלפיות ובית הכרם, או חיפאיות, כמו הדר הכרמל, בת גלים ונווה שאנן, התפתחו לשכונות מטופחות (על פי הדגם הגרמני של "עיר גנים" שתכנן האדריכל רב-ההשראה ריכרד קאופמן), ויצרו מעין כיסים אירופיים צנועים בתוך המרחב הלבנטיני-כפרי. ואף על פי כן, לא ממש אירופיים, אלא תערובת מיוחדת של מזרחיות ומערביות, קידמה ופיגור, עדכניות ופרובינציאליות, חילוניות ומסורתיות, חאקי ועניבה, צברי וגלותי. "תל אביב של קיץ" הייתה, כפי שתיאר חיים גורי בספרו "דפים ירושלמיים", עיר של "עגלות הנחתומים ומוכרי העיתונים ומטאטאי-הרחובות, של הפועלים הקמים לפני כולם ומצטופפים במכוניות ומעשנים סיגריה ראשונה, הפועלים המסובבים בידים רבות את גלגליה הגדולים. תל אביב של אולם-קונצרטים ודממת מוזיאון, תל אביב של מגרשי כדורגל רועמים, מקללים, מריעים. [...] תל אביב של שפת הים בערב, של ברילנטין ומשחקי-ביליארד, של דוכני פלאפל וחיילים המחפשים כיף. תל אביב של הרצאות וחוגים ושיעורי ערב. עיר גדולה לאלוהים." (עמ' 31).

בעיר התחתית בחיפה התפתחו בשנות העשרים אזורי תעשייה זעירה ומסחר שמשכו אליהם סוחרים מכל אזור הצפון. גם בירושלים חלה התפתחות דומה – אף שלא באותו היקף – סביב השכונות היהודיות שהלכו והתרחבו במערב העיר. אולם התעשייה והמסחר התרכזו בעיקר במרכז הארץ, באזור תל אביב. בשנות העשרים והשלושים צמחו במהירות בתי מלאכה, חרושת זעירה ומסחר בשכונת "מרכז מסחרי" וברחובות אלנבי, הכרמל, נחלת בנימין והמלך גו'רג'. במאמרו "בית תעשייתנו" (התעשייה, 8, תל אביב, 1959) כתב אריה שנקר: "זה תהליך סטיכי ואורגני, ללא תכנון וללא הכוונה, אלא בתוקף תביעת החיים". המשבר הכלכלי בשנים 1936-1927 האט במקצת את קצב ההתפתחות אבל המגמה הכללית נשמרה.
גליה השרוני, שחקרה את התפתחות התעשייה העברית בתל אביב בעשור הראשון למנדט מסכמת את ממצאיה במלים הבאות:

היישוב היהודי לא יכול היה להתפתח ללא מטרופולין, ותל אביב היא שהעניקה לו את התפקידים של מרכז עירוני, מסחרי, תעשייתי ותרבותי, גם אם לא היה זה תמיד בעידודם המלא של מנהיגי התנועה הציונית והיישוב. אופייה של תל אביב ומיקומה הגיאוגרפי משך אליה עולים רבים שעסקו בתעשייה זעירה ומלאכה. לאחר מאורעות 1921 ביקשה תל אביב להפחית את תלותה ביפו שהייתה מרכז מסחרי בולט בארץ ישראל, בעיקר הודות לנמל שלה ולמיסיה הנמוכים. אז החלו החרושת והעסקים להתפתח בחלקיה הדרומיים של תל אביב, למרות שהעירייה לא בנתה תכניות למטרה זו, ורבים מחבריה ביקשו לראות את תל אביב כעיר גנים, הרחוקה מהמולת התעשייה והמסחר. למרות הניסיונות, שנעשו בשלבים, להתרחק מיפו, היא היוותה במהלך שנות העשרים גורם כלכלי חשוב לתעשייה בתל אביב. הקמת המרכז המסחרי החדש בראשית שנות העשרים וחיבורה של תל אביב לרשת החשמל ב-1923 היו שלבים נוספים בהתפתחות החרושת בעיר שמשקלה בכלכלה העירונית עלה בהדרגה. למרות המשבר הכלכלי של 1926-1927 ומאורעות 1929 נשמר מקומה של תל אביב בתעשייה, עד אמצע שנות השלושים, כאשר התפתחות המשק התעשייתי בחיפה ובשרון דחק אותה במידת מה (גליה השרוני, שיניים תותבות, שוקולד ואיטריות – התעשייה העברית בתל אביב בעשור הראשון למנדט 1919-1929 – היבטים חברתיים וכלכליים, עבודת גמר לתואר מוסמך, החוג ללימודי א"י, אוניברסיטת חיפה, יולי 2008).

התפתחות התעשייה הישראלית הגדילה מטבע הדברים את מצאי המוצרים בחנויות ויצרה – לאורך זמן - תהליך עקבי של עלייה ברמת החיים.

במבט לאחור נראה כי התפתחותו של הכרך הישראלי, ובעיקר התל אביבי, בתקופת היישוב, סללה את הדרך לעצמאות הכלכלית-מדינית של היישוב העברי ובישרה את המדינה העברית שבדרך. תל אביב הייתה הגרעין הראשון של ממשל עצמי, ובה התרכזו הכוחות המרכזיים של החברה היהודית בארץ. בתוכם, בנק הפועלים, מרכזי המפלגות, הוועד הפועל של ההסתדרות, הנהלת קופת חולים, בית חולים אסותא, המוסדות המרכזיים של התעשיינים והסוחרים, התיאטרון, המו"לים, העיתונים היומיים, מוסדות השיווק והמשק של החקלאים ועוד. "קשה היום, במדינת ישראל", כתב שבתאי טבת (בספר שיצא לכבוד 50 שנה לתל אביב), "להשיג את מלוא משמעותה של עיר עברית בימי התורכים והבריטים, בעת שרוב ערבי איכלס את ארץ ישראל. עצם היותה עיר עברית מגובשת בסביבה עוינת, תחת שלטון מנדטורי מתנכר, הוא שהיקנה לתל אביב את האמונה בשליחותה, הוא שהקנה לה גישה עצמאית. כאן חשו הכל ברקמתה של עצמאות. כאן שרתה אווירה של העזה ושל בטחון - של אי בים סוער ומנותק". יותר מכך, עצם ריכוזם של המוני מהגרים יהודיים בטריטוריה אחת (מה שלא התאפשר בקיבוץ ובמושב) יצרה מסה קריטית של מהגרים יהודיים, שאיפשרה מפגש רעיוני וכלכלי מפרה. דומה כי תמונת הסנדלר, האופה והחנווני בחנותם, תמונת נהג הדיליג'נס, ובעיקר תמונת הדיירים השרועים על כיסא נוח במרפסת דירתם וצופים אל הרחוב ההומה - הן התמונות המשקפות את ההישג ההרואי של הציונות, לא פחות, ואולי אף יותר, מהתמונות התעמולתיות של חלוצי הקיבוץ. היטיב לבטא זאת הצייר והסופר נחום גוטמן כאשר תיאר את תל אביב ביום הכרזת בלפור:

ליד אחד השערים עומד ילד וכריך בידו. על המדרכה הימנית עובר זקן וטלית תחת בית שחיו, הולך מצריף בית הכנסת. אשה תולה בחצר כבסים של תינוק. הכל כרגיל. אך אינו רגיל כלל. איזה בוהק מיוחד לכל. [...] הפלא, המאור והאגדה היו ספוגים בתוך המראה היום יומי (עיר קטנה ואנשים בה מעט, 257).

התפתחות המסחר הקמעונאי ותרבות הצריכה העירונית

התיעוש הגובר הגדיל את מספר המוצרים ומגוונם, ועמו צצו תשתיות גדולות של שיווק, הפצה ומכירה. גם העלייה בשכר העובדים, והופעת שיטות חדשות של מכירה בהקפה או בתשלומים הקלו על התגבשותה וזמינותה של הצרכנות המודרנית. בספרה "אור וים הקיפוה" מתארת ענת הלמן באופן מקיף ובדרך מאירת עיניים את התפתחותה של תרבות הצריכה התל אביבית בתקופת המנדט. התיאור שלה משקף במידה רבה גם את התפתחותה של תרבות הצריכה בשתי הערים הגדולות האחרות. להלן נביא קטעים מתוך תיאור זה:

מסחר זעיר היה אחת הפרנסות השכיחות בקרב היהודים בתפוצותיהם, ורבים הוסיפו לעסוק בו בארץ משום שלא דרש הסבה מקצועית או השקעות כספיות גדולות, ומשום שסיפק תעסוקה גם לחלשים ולזקנים. כל גל של מהגרים הביא עמו סוחרים נוספים, ובשנות המיתון והשפל פנו למסחר גם מי שנכשלו בחקלאות, בתעשייה ובבניין. ריבוי החנויות הוליד תחרות קשה, מכיוון שהמסחר הקמעונאי גדל בקצב מהיר אף מזה של התרבות האוכלוסייה.

[...] כשהייתה תל אביב פרבר גנים של יפו, נאסרה פתיחת חנויות בתחומה, ואלם אחרי מלחמת העולם הראשונה חלו בה שינויים מהירים. תנופת הבניין הגדולה גררה בעקבותיה פתיחת חנויות ברחובות הראשיים, וההתנגדות הראשונית לחנויות פינתה מקומה לניסיון להשתחרר מהתלות המסחרית ביפו.

[....] כבר במחצית הראשונה של שנות העשרים הועלתה ביקורת על כך שתל אביב מתמלאת "חנויות בלי גבול" [...] ריבוי החנויות הוצג כבגידה באידיאל החקלאי של הציונות.

[...] העירייה נקטה צעדים שונים כדי לוודא שחנויות תל אביב תיראנה ותתנהלנה באופן "מערבי". רישיון להקמת חנות ניתן מלכתחילה רק למי שעמד בדרישות התברואה והבטיחווקיבל אישור מהרופא הממשלתי. ועדת בניין ערים הרבתה לעסוק במבנה החנויות ובצורתן, וגיבשה תקנות למען שיפורן מבפנים ומבחוץ
 
[...] באמצע שנות השלושים נפתחו, לצד אלפי החנוות המתמחות, ארבע חנויות כולבו, סוג חנות שהופיע בערי המערב במחצית השנייה של המאה התשע עשרה. בחנויות המסורתיות אוחסן מבחר סחורות מצומצם על פי סוג החנות והתמחותה, והסחורה נמכרה לעתים בחנות המפעל, אפילו על פי הזמנה אישית של הלקוחות, שהכירו את החנווני. המחירים היו נתונים למשא ומתן, ואנשים נכנסו לחנות אחרי שהחליטו מהו המוצר הדרוש להם. חנויות הכול-בו, לעומת זאת, הציגו מגוון רחב של סחורות בצורה מושכת בחלונות ראווה מוארים. המחירים היו קבועים, הכול-בו עודד שיטוט סתמי והתבוננות במוצרים (browsing), ותהליך הקניה היה אנונימי. כשהופיעו חנויות הכול-בו בתל אביב עוררה התחרות החדשה חרדה בקרב בעלי החנויות המסורתיות. אגודת הסוחרים פנתה בכרוז אל תושבי תל אביב וביקשה "שרגליכם בל תדרוכנה על מפתני בתי מסחר אלה ואל תמשכו אחרי הריקלמות (פרסומות) הזולות שספק גדול מוטל בכנותן". האגודה פנתה גם אל בעלי הבתים, מוסדות היישוב והעירייה, בדרישה נמרצת להילחם במוסד הכול-בו, החותר תחת קיומם של אלפי סוחרים
.
[...] באותה העת הגיעה מאירופה גם התופעה של התמחות גוברת בחנויות. בתחום המזון, למשל, גדל ענף המכולת הכללית במחצית השנייה של שנות השלושים ב-47 אחוזים, ולעומתו גדל מספר החנויות המתמחות בסוגים מסוימים של מצרכי מזון ב-72 אחוזים.

[...] הניסיון לעצב חנויות על פי המופת המערבי המודרני לא תמיד עלה יפה. [...] אדם שביקר בארץ בראשית שנות השלושים כתב לעירייה שבניגוד בוטה ליומרותיה המערביות של תל אביב, "החנויות ברובן עושות רושם של 'קרעמעל בשניפישוק' (חנות קטנה בפרבר וילנאי, שנחשב לעיירה ליטאית טיפוסית) או בעיירה גלותית אחרת – אין להן כל צורה וטעם אירופי".
 
[...] בראשית שנות העשרים נהגו רוב בעלי החנויות להציג את סחורותיהם על המדרכות שליד החנויות. בסמוך לחנות הם החזיקו פחים, ארגזים ושקים ריקים ששימשו מקלט לעכברים, ובחנות פנימה היו סחורות מונחות על הרצפה ליד האשפה. [....] העירייה ניסתה להילחם במראה המגובב שיצרו שורות של חנויות כאלה ברחובות הרצל ונחלת בנימין. אולם חנוונים הוסיפו להציג סחורות בחוץ, לתלות מודעות לא מאושרות ולהזניח את צורת החנויות. המקום הרשמי להצגת הסחורות היה חלון הראווה. בשנות השלושים הביאו עמם המהגרים מגרמניה את אמנות העיצוב של "חלונות ראווה תאווה לעיניים", אך רוב תיאורי החנויות של תל אביב אנם מחמיאים כלל
.
[...] התנהגות החנוונים לא הוסיפה לחנויותיהם נופך מערבי. סוחרי תל אביב, שנהגו להפקיע מחירים בימי חג, לא טמנו את ידם בצלחת גם בימי חול.
 
[...] כשניבא הכלכלן בונה ב-1938 שהשוק המזרחי עתיד להיעלם במהרה מארץ ישראל, הודה שכיום עדיין "מרכזי מסחר הפנים בערים הגדולות הם השווקים והבזארים", המתנהלים בצורות ישנות ומסורתיות של מיקח וממכר. בבזארים, "מין צורת ביניים בין השוק ובין חנות קבועה", נמצאים בעלי מלאכה המוכרים סחורה מעשי ידיהם, חנוונים המוכרים סחורות מיוחדות, בני כפר המביאים תוצרתם לעיר ורוכלי רחוב. בונה הגדיר את הבזאר "השריד החזק ביותר של משק העיר המזרחית הפרימיטיבית בכלכלה החדשה של הערים" וגרס שגורלו נחרץ, משום שהתנאים ההיגייניים בשוק, על אף שיפורים שחלו בשנים האחרונות, "אינם מספקים את הדרישות של הקונים האירופים". בתל אביב הפריכה המציאות את תחזיתו של בונה, שכן השווקים לא זו בלבד ששרדו, אלא אף שגשגו בה
.
במהלך שנות העשרים נצרו מאליהם, או נפתחו ביוזמת העירייה, שוק ברחוב לילינבלום, מול קולנוע "עדן" (לימים שוק "הרצליה"), שוק שהחל בצומת הרחובות אלנבי ונחלת בנימין, והתפשט אל רחוב הכרמל ושוק "בצלאל". בסוף שנות השלושים נפתחו שני שווקים חדשים, האחד בצפון העיר והאחר ברחוב העלייה. בתצלומי קולנוע נראות ברחוב הצפוף ורב הדוכנים של שוק הכרמל כמה "גברות", אך רוב הקונים והמוכרים אינם לובשים חליפות אלא בגדים פשוטים, הם גלויי ראש או חושבי קסקטים, ונראים כפועלים או כדתיים מגודלי זקן. המצב הסניטרי בשווקים היה ירוד ביותר. קצבים השליכו על הרצפה עצמות, ומוכרי דגים השליכו דגים מעופשים. עופות נשחטו במקום, דמם התייבש על החול, והנוצות התעופפו ברוח אל הבתים הסמוכים. בשוק התעופפו גם זבובים "לאין שיעור" והוא היה מקור פוטנציאלי למגפת הדבר, שכן שרצו בו חולדות ועכברים רבים. עיריית תל אביב ניסתה להשתלט על ניהול השווקים, לכוון את מיקומם, לוודא שיעסקו בהם רק בעלי דוכנים המשלמים לעירייה תמורת רישיונם, ולהשגיח שתישמר בהם רמת היגיינה נאותה באמצעות חקיקה וענישה של עבריינים. [...] בכל פעם שניסתה העירייה לשנות את השווקים, זרמו אליה תלונות רבות על הנזקים שיצרו הסדרים החדשים
.
[...] בשנות העשרים ושלושים היה השוק לזירת מפגש בין יהודים לערבים בקשרי מסחר קמעונאיים. קונים יהודים שלא מצאו את הערבים בשווקים שבגבולות תל אביב, פנו לחפשם בשטחה המוניציפלי של יפו. המצב נעשה מתוח עם פרוץ המרד הערבי.
 
[...] אם השוק ייצג את צורת הסחר המזרחית, הרי הרוכלות בתל אביב הזכירה לרבים את ההוויה המזרח אירופית. [...] בתל אביב נחשבה הרוכלות לפיתרון תעסוקתי למחוסרי פרנסה ולחולים, לנכים ולזקנים, שלא היו מסוגלים לעבודה אחרת. ב"רשימת המשפחות הזקוקות לרישיון רוכלות" הוזכרו עשרות משפחות מרובות ילדים ומחוסרות פרנסה, שרובן הגיעו לארץ זה מקרוב, אך בעיר פעלו גם רוכלים רבים ללא רישיון, ביניהם צעירים בריאים וחסונים. ילדים ממשפחות עניות עסקו ברוכלות כדי לסייע למשפחותיהם. בני 8-14 הסתובבו בבתי הקפה וברחובות, מכרו פרחים ושרוכי נעליים. [...] הרוכלים בתל אביב סחרו במוצרים ובשירותים שונים. חלקם עמדו במקום שנקבע להם ואחרים נדדו בשטח שהוקצה להם עם עגלות, שולחנות, קופסאות, או מגשים. רוכלים מורשים ולא מורשים מכרו חלב, גלידה, לימונדה, גזוז, בננות, פלפל ודגים. רוכלים מכרו תירס חם על שפת הים, וחברת "עסיס" העסיקה שם עשרות רוכלים ילדים, "המרעישים את כל הסביבה בצעקותיהם". ילדים מכרו ברחובות תל אביב עוגות, כשהם תולים את הטס על צווארם ומזמרים "עוגות טובות, עוגות מתוקות". בצד קיוסקים ועגלות מיוחדות למכירת עיתונים, העסיקו העיתונים היומיים חבורות של מוכרי רחוב ניידים. רוב מוכרי העיתונים היו גברים, נערים וילדים תימנים, ובסוף שנות השלושים הולבשו בבגדים מיוחדים ובכובעי מצחייה שעליהם רשום שם העיתון. [....].

תושבי תל אביב נהגו להשתמש בשירותיהם של מצחצחי נעליים בשעות הערב, כשיצאו לטייל ולהינפש אחרי עבודתם ובדרכם אל הנשפים, הראינוע והתאטרונים, או בשעות הלילה כששבו מהבילויים השונים וצחצחו את נעליהם "להכינם ליום המחר".
[....] כזכור, נחשבו הרוכלים ל"אביזר" שיש לסלקו מרחובותיה הראשיים של תל אביב בכל פעם שהעירייה ביקשה לעטות על העיר מראה ייצוגי. הרוכלים היו ידועים בצעקותיהם הרמות, שבתוכן, "מצלצלות לפעמים קרובות מילים ז'רגוניות". רוקח טען שתל אביב, המתיימרת להיות עיר תיירות, לא תוכל להשלים עם מראה הרוכלות המתגברת. הרוכלים – עם צעקותיהם הצורמות, עגלותיהם המלוכלכות החוסמות את הרחובות ומקבלות "צורה של חצאי קיוסקים או חצאי אוהלים", וסחורותיהם הנפרסות על המדרכות – מכערים את העיר ועושים "רושם מחריד, בעיקר על העולים החדשים". העירייה הוסיפה להנפיק רישיונות רוכלות שנתיים לפני ראות עיניה, אך ביקשה מהמשטרה להגביר את הפיקוח על הרוכלים ולסלק את חסרי הרישיון מהרחובות הראשיים.

[....] החנויות, השווקים, והרוכלים שבים ומגלים לפנינו מגמות תרבותיות תל אביביות שכבר נתקלנו בהם בתחומים אחרים: פער בין השאיפות המערביות לבין שלל השפעות מזרח אירופיות ומזרח תיכוניות, מאבקים ופשרות בין הרשות המוניציפלית לבין צרכים ואינטרסים של תושבים פרטיים, פירמות ואגודות. בצד חנויות רבות, הוסיף לשגשג בעיר גם המסחר הקמעונאי ברחוב – בשווקים ואצל הרוכלים – ביטוי נוסף של נטייה תל אביבית לקיים חיי רחוב שוקקים ולהתגודד בחלל הציבורי. היצע הסחורות והשירותים שיכול הפרט לרכוש בדרכו לבילוי ובחזרה ממנו הפך לחלק בלתי נפרד מתרבות הפנאי התל אביבית. שפע חנויותיה של תל אביב ופעילות הצריכה הנמרצת של תושביה חיזקו את תדמיתה כעיר נהנתנית מאוד, נהנתנית מדי, עד כדי בגידה לכאורה באידיאל החלוצי של הסתפקות במועט. [...] במהרה הפכה תל אביב, התגלמות האורבניות הארץ ישראלית, לסמל של חומרנות לא חלוצית. מן ההיבט היצרני הואשמו באורח חיים פזרני ונהנתני. (ענת הלמן, אור וים הקיפוה - תרבות תל אביבית בתקופת המנדט, הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה, 2007, עמ' 116-103)

תערוכות וירידים

משנות העשרים ואליך החלה בתל אביב מסורת חשובה של תערוכות וירידים, שנועדו להיות חלון הראווה של הצלחת הכלכלה הציונית המודרנית. הדבר נעשה בהשראת אופנת הירידים שסחפה את המערב מאז היריד העולמי הראשון שהתקיים בלונדון (1851) ועד ליריד העולמי בניו יורק (1939) ומסורת התערוכות הסובייטיות. הירידים הללו ביטאו את הישגי המהפכה התעשייתית ועוצמתה, הישגים שהצמיחו את מדינת הלאום המודרנית ואת תרבות הצריכה ההמונית.

המושג "תוצרת הארץ", שכיכב בתערוכות התל אביביות, הפך ליותר מביטוי תיאורי-עובדתי. הוא היה לסמל לכיבוש העבודה, לעצמאות היישוב העברי, למודרניות שלו – ובקיצור להצלחת המפעל והאידיאל הציוני.

חברת מסחר ותעשייה הייתה היוזמת של התערוכות הללו, שהראשונה והשניה מביניהן התקיימו ב-1923 ואחריהן התקיימו מדי שנה עד שלוש שנים תערוכות נוספות, שבהן הציגו גם פירמות מחו"ל. התערוכה ב-1926 נקראה "היריד של ארץ ישראל והמזרח הקרוב" ומאז המושגים "יריד" ו"המזרח" הפכו לחלק בלתי נפרד מהאירוע. הם וסמל הגמל המעופף של התערוכות ביטאו מרכיב חשוב בתפישת העולם של המתיישבים היהודים: אנו מביאים את הקידמה והמודרנה למזרח הנחשל.
הסגנון העיצובי והמוצגים של ביתני התערוכות שיקפו את רוח הזמן והתקופה, ומשכו המונים – בעיקר לחגיגות הפתיחה.

התערוכות היוו הפנינג, שכן לא זו בלבד שמכרו בהן מוצרים שונים ומשונים, אלא גם נערכו בהן קונצרטים וערבי ריקודים, הצגות תיאטרון וראינוע, משחקים ותחרויות, הגרלות וחלוקת פרסים. ביריד של 1936 (שנסגר סמוך לפתיחה, עקב פרוץ המרד הערבי) אף הוקצה שטח ללונה פרק, כמו בירידים אחרים בעולם.

השפעת מלחמת העצמאות על הכלכלה הישראלית - 1947-1949

החוסן הכלכלי תורם למאמץ המלחמתי

בה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948, הוקמה מדינת ישראל, והכרזת העצמאות נעשתה תוך כדי לחימה קשה בכל החזיתות. מלחמת העצמאות, שפרצה בשלהי 1947 ונמשכה שנה וארבע חודשים, הייתה מלחמה מתישה ועקובה מדם, ויצרה מעמסה גדולה על המשק הישראלי הצעיר. היישוב היהודי מנה אז כ-600 אלף נפש ונאלץ להתמודד עם החזקת מנגנוני הכלכלה במצב של גיוס המוני.

בזיכרון הקולקטיבי של מלחמת העצמאות, ובסמלים שנוצרו בעקבותיה, לא נצרב תפקיד העורף במאבק המשותף. אולם היום אין ספק לרוב הכלכלנים וחוקרי הצבא הישראליים, שהגב הכלכלי האיתן שנבנה בתקופת היישוב, והתגייסותה של התעשייה הישראלית למאמץ המלחמתי, היו מהגורמים החשובים לניצחון הגדול על מדינות ערב. חיים ברקאי כתב על כך בספרו " ימי בראשית של המשק הישראלי (1983): "מעל ומעבר לצרכים החומריים שדרשו את גיוסם של המשק ושל החברה, הייתה למציאות זו של "עסקים כרגיל" חשיבות פסיכולוגית גדולה ביותר. היא שחררה את ההנהגה מדאגה למתרחש במישור "האזרחי", הן בתחום החומרי והן בתחום המוראל. בה בעת היא יצרה גם את התחושה, החיונית כל כך בימות מלחמה, של מאמץ לאומי המשלב חזית ועורף (במידה שניתן היה להבחין ביניהם)"

עם פרוץ הקרבות החלה התעשייה הישראלית בייצור מוגבר (כולל עבודה במספר מפעלים במשמרות לאורך כל שעות היממה) של צורכי הצבא והעורף - מזון, מדים, נעליים, תרופות, מיטות מזרונים, שמיכות, תרמילים, חגורים. גם תעשיית הנשק והתחמושת, שנולדה כבר בתקופת היישוב, גדלה, וכך גם מינהל הרכש מחו"ל.

מחיר המלחמה

מלחמת העצמאות סחטה את משאבי היישוב וגבתה מחיר כלכלי כבד בגין הוצאות על אבדן ימי עבודה (כמעט שישית מאוכלוסיית היישוב ביום הקמת המדינה (למעלה מ-100,000 איש), שירתה בכוחות הלוחמים), על רכש צבאי, ועל תשלום דמי פיצויים ושיקום לאלפי משפחות של פצועים והרוגים (במלחמה נהרגו 6,000 איש ונפצעו עשרות אלפים. במהלך העשור הראשון למדינה (1948-1958) הוציאה הממשלה סכום המתקרב לארבעים מיליון לירות לשיקום נכי צה"ל ולעזרת המשפחות השכולות, האלמנות ויתומי החיילים שנהרגו במערכה).

גם התנתקות המשק הישראלי לשתי מערכות כלכליות נפרדות, יהודית וערבית, גבתה מחיר כלכלי: מחסור בפועלים, בעיקר בחקלאות, איבוד תוצרת המשק הערבי שנמכרה בעבר בשווקים בערים המעורבות כירושלים וחיפה וגם בשווקים בערים ובמושבות היהודיות, ואבדן אוכלוסייה גדולה של צרכנים.

מצד שני, למלחמת העצמאות היו גם השפעות כלכליות חיוביות על הכלכלה היהודית (שלא כזו הערבית, שנחרבה לחלוטין): המדינה קיבלה נכסים חדשים שהיו בעבר בבעלות פלשתינית או בריטית, בתוכם קרקעות, מים, רכוש נטוש ובתים, ועברו אחרי המלחמה לבעלות הממשלה והתושבים. הם שולבו מיד במערכת הייצור והאספקה של המשק הישראלי, והוסיפו למדינת ישראל הצעירה עתודות לא מבוטלות של בתי מגורים ומשאבי קרקע.

מיסוד הכלכלה הממלכתית: 1948-1955

הקמת מנגנון כלכלי שלטוני

מיד לאחר החלטת האו"ם על הקמת מדינה יהודית עצמאית ב-14 במאי 1948, נערכה הנהגת המדינה לכינון משק עצמאי ומערכת כלכלית ממלכתית. הבעלויות על חברות ציבוריות, כגון התעשייה הצבאית, שהיו קודם לכן בידי ממשלת המנדט, הועברו לידי הממשלה החדשה; מונו בעלי תפקידים ממלכתיים בתחום הכלכלי, ובראשם שר אוצר, אליעזר קפלן, איש מפא"י, ושר מסחר ותעשייה, פרץ ברנשטיין, איש הציונים הכלליים.

עד 1955 הוקמו גופי עזר כלכליים נוספים שייעלו את מנגנון השליטה הכלכלי המרכזי, כמו ועדת הכספים של הכנסת, בנק ישראל, המדפיס הממשלתי, רשות החיסכון והאגפים השונים של משרד האוצר: אגף התקציבים, אגף החשב הכללי, אגף פיקוח כללי, מינהל הכנסות המדינה, אגף מטבע החוץ, אגף הנכסים, מחלקת הביטוח, הלשכה לחברות ממשלתיות, הלשכה למחקר ולייעוץ כלכלי, מחלקת ההסברה, מחלקת הייעוץ המשפטי ומחלקת ההדרכה. הפיקוח על מטבע חוץ הוסדר על ידי תקנות ההגנה (כספים) המנדטוריות, והכנסת אימצה תקנות אלו והאריכה אותן מדי כמה חודשים, תוך הוספת תיקונים.

חקיקה כלכלית ומיסוי

בה בעת החלה האסיפה המכוננת (הכנסת הראשונה) לדון בחקיקת חוקים כלכליים חדשים, כחלק מכלי הניווט והפיקוח של המשק הישראלי (כך למשל, החוק לעידוד יבוא הון והשקעות בארץ, שאושר סופית ב-1950). החקיקה הראשונה של מועצת המדינה הזמנית הייתה "פקודת סדרי השלטון והמשפט תש"ח – 1948" והיא קבעה בין השאר את הבסיס להנהלת ענייניה הכספיים של המדינה.

הניהול הממשלתי של המשק הושתת, כמקובל במדינות המפותחות, על תקציב שנתי שתוכנן מדי שנה על בסיס הכנסות והוצאות צפויות. במשך השנים השתכללה החקיקה התקציבית בכיוון של פירוט יתר, הפרדה בין תקציבים רגילים ותקציבי פיתוח והוספת תקציבי המפעלים העסקיים של המדינה.

הנפקת שטרות ישראלים

עם קום המדינה הוחלפו שטרי הכסף )שהוזמנו מחברה בארה"ב עוד בחודשי שלטון המנדט האחרונים). במקום הלירה הפלשתינאית, שהייתה צמודה ללירה שטרלינג הבריטית וערכה היה מובטח, הופיע המטבע החדש – לירה ישראלית. הציבור היהודי גילה אמון מלא במטבע זה, חרף אי-הוודאות הכללית, ותהליך ההחלפה היה מהיר וללא זעזועים רבים.

ב- 8 ביוני 1952 פרסם שר האוצר צו בדבר חילוף שטרי הכסף במחזור בשטרי כסף חדשים. הכסף הישן נשא עליו את הכתובת "בנק אנגלו-פלשתינה בע"מ" (בנק שהיה בבעלות המוסדות הציונים) ואילו שטרי הכסף החדשים נשאו את הכתובת "בנק לאומי לישראל בע"מ".

עם הקמת בנק ישראל בשנת 1954, ניתנה בידו הסמכות הבלעדית להנפקת המטבע במדינת ישראל. ב-1955 הונפקה לראשונה סדרת שטרות מהוצאת בנק ישראל וב-1959 הוכנס למחזור שטר כסף חדש בן 50 ל"י. באותה שנה בוטלה חלוקת הלירה ל-1000 "פרוטות" ובמקומה הונהגה חלוקה ל-100 "אגורות" (השם "אגורה" נלקח מספר שמואל א' פרק ב'). ב-1960 החל הבנק בהנפקת סדרת מעות חדשה, נקובה באגורות, אשר הוכנסה למחזור באופן הדרגתי במהלך השנה. הסדרה כללה מעות בנות 1, 5, 10 ו-25 אגורות.

הטלת מסים

הכנסות המדינה התבססו בעיקר על מס הכנסה. המס הוטל לראשונה בארץ ישראל בשנת 1941 על פי פקודה מנדטורית. עם קום המדינה חלה העלאה ניכרת של שיעורי המס. מלבד מס הכנסה נגבה גם מס נוסף להוצאות מלחמתיות וכן מס קליטה. בשנת 1951 הונהג סולם שיעורים חדש, שמיזג את שלושת המסים הללו, ושנה אחר-כך (1952) נקבעה הורדה של שיעור המס המקסימלי מ-80% ל-53.75%. במשך שלוש השנים הבאות נקבעו הנחות ופטורים ממס בתחומים מסוימים (למשל, הכנסות שהושגו "בשטחי ההתיישבות החדשה ובאיזורי פיתוח"), הונהגה רפורמה בשיטת הקביעה והחישוב של מס ההכנסה, והונהגו שיעורי מס שוליים על קבוצות הכנסה מוגדרות (למשל, שיעור המס המקסימלי למשפחה הועמד על 60% בקירוב, והמס על חברות על 53%). במקביל לשינוי השיעורים חלה רפורמה גם בשיטת הזיכויים, אשר הוחלפה במערכת של ניכויים (למשל, הותר ניכוי מס רווחי חברות מההכנסות החייבות במס הכנסה).

הגם שהלהט הפטריוטי בער בלבם של רבים מהאזרחים, גם אז, כעתה, החומרנות והדחף להעשיר את חשבון הבנק דחקו לא אחת את האידיאליזם הציוני. העלמות מס רווחו ושיטות ה"עבודה השחורה" או "הכסף השחור" רק הלכו והשתכללו בכל שכבות הציבור. אולם, בניגוד לימינו אלה, באותה תקופה הרשתה לעצמה הממשלה לעשות דברים שהיום נחשבים לחדירה לרשות הפרט. הביטוי המובהק לכך הוא "ספר הנישומים" שנוסד בשנות ה-60. זה היה ספר פתוח לכלל הציבור, ובו רשימה של כל אזרחי מדינת ישראל, וליד שמו של כל אזרח פירוט מדוקדק של כל רווחיו. הרעיון שעמד מאחורי פרסום הספר היה שהלחץ הציבורי יגרום לאנשים להימנע מהעלמות ולהצהיר על הכנסותיהם עד אחרונת הלירות הארץ ישראליות שנכנסו לחשבונם.

מקצת המסים שהיו קיימים בתקופת המנדט הבריטי אומצו כמו שהם, או עם תיקונים קלים, עם קום המדינה. הבולט היה מס רכוש (מס רכוש עירוני ומס רכוש חקלאי) שהוטל מדי שנה על מלוא שוויה של קרקע לא בנויה, פרט לקרקע חקלאית ולקרקע המשמשת לחקלאות. המס נועד לצמצם את הריכוזיות בבעלות על רכוש ולהקטין את אי השוויון בחלוקת העושר (ב-1 בינואר 2000 בוטל מס הרכוש. כתוצאה מכך, הייתה ישראל לאחת המדינות המערביות היחידות שבהן לא מוטל מס על רכוש).

מס חשוב נוסף מתקופת המנדט, שאומץ על ידי ממשלת ישראל היה מס "כופר היישוב". מדובר בבול שהאזרחים היו קונים בתקופת קום המדינה, בעיקר בעקבות לחץ ציבורי כבד, כל אחד לפי יכולתו. זהו למעשה מס שהוטל על המושבות היהודיות בארץ על ידי הוועד הלאומי בשנת 1938, לצורך מימון צרכים ביטחוניים והתיישבותיים, בהם הקמת ישובי חומה ומגדל באזורים ערביים. הסניף הגדול של מפעל גיוס הון זה היה בכיכר שמן ברמת-גן, שלימים נקראה "כיכר כופר הישוב".

"מס העיזבון" נמנה על המסים שהיו נהוגים כבר בימי קדם. בתקופת המנדט לא הוטל בארץ מס מסוג זה, אך באפריל 49' הועלתה הדרישה להטיל מס על עזבונות, ובשנה זו אכן אושר בכנסת חוק מס עיזבון. משנת 64' נעשו תיקונים בחוק זה, עד שבוטל המס כליל במארס 81', לרווחת היורשים.

"מס מותרות" הוטל ב-49', בתקופה שבה מותרות הייתה מילה גסה. זהו גלגולו הראשון של מס הקנייה בארץ, שלימים נכלל במסגרת פקודת מס מותרות. הפקודה הטילה את המס על סחורות מוגמרות - הן מייבוא והן מייצור מקומי - שהוגדרו כ"מותרות". ברשימת פריטי המותרות נכללו בגדים, רהיטים, מוצרי חשמל ועוד. הפקודה הסמיכה את שר האוצר לקבוע בצו אילו סחורות הן "מותרות" לצורכי מס, וכן את שיעורי המס שיוטל עליהן. במטרה להגדיל את ההכנסות ממס זה הורחבה מפעם לפעם תחולתו של המס לסוגי סחורות נוספים.

ב-1952 הוחלפה פקודת מס מותרות בחוק מס מסוייג. החוק החדש החיל את המס גם על סחורות שלא היו בגדר מותרות ובכך הרחיב במידה רבה את מסגרת הסחורות שהיו טעונות מס. הסייג של המס החדש היה כי שיעור המס, לגבי סחורה שלא הוכרזה כמותרות, לא יעלה על אחוז מסוים ממחירו.

"מס שעשועים/היטל עינוגים" הוא מס נוסף שנועד לא רק לגבות כספים מהשכבה היותר מבוססת, שיכולה להרשות לעצמה להתבדר בתקופת הצנע והצמצומים, אלא גם לבטא את התפישה שצריכה למטרות הנאה אישית אינה עומדת בראש סולם העדיפויות. פקודת השעשועים הציבוריים 1935 עברה גלגולים רבים מאז קום המדינה. בשנים הראשונות לאחר קום המדינה נגבה מס השעשועים על כרטיס כניסה להצגות קולנוע באמצעות הדבקת בולי הכנסה על הכרטיס. במרוצת השנים הופחתו שיעורי המס בהדרגה עד שבוטלו סופית.

"מס בולים על מסמכים" הוטל ב-61' על סוגי מסמכים שונים שנחתמו בארץ או בחו"ל. מדובר ברשימה גדולה ביותר המכסה כמעט כל מסמך שתוכנו מכיל התקשרות מסחרית. בסוף 2005, מייד עם מינויו לתפקיד שר האוצר, החליט אהוד אולמרט לבטל את מס הבולים.

לצד המס הלא רשמי שנאלצו לשלם תושבי ישראל המבקרים בניכר - הבאת מתנות לכל קרוביהם ומכריהם באשר הם - הוטל עד 1986 גם מס "היטל נסיעות לחו"ל": כל מי שנסע לחו"ל, וכל מי שקנה מטבע חוץ כדי לנסוע לחו"ל, שילם מס. כדי לקבל מטבע חוץ צריך היה להגיש בקשה למשרד האוצר, שבדרך כלל אישר סכום של עד 10 דולר. הפיקוח על מטבע חוץ בוטל ב-98', משום שהמדינה צברה מספיק רזרבות מט"ח, בין השאר בזכות האוליגרכים שבאו מרוסיה עם כיסים גדושים במטבע חוץ.

מקורות הכנסה ממשלתיים חשובים נוספים היו מכס ובלו (מס שהוטל בישראל על סחורות שיוצרו בארץ ונמכרו בה, כגון טבק ומוצריו, משקאות משכרים, מלט ודלק), דמי רישיונות ושירותים שונים לאזרחים ולפירמות, מלווי חובה, מלוות מארצות הברית, מבנקים זרים ומוסדות אחרים ומתרומות מבודדים ומוסדות בארץ ומחו"ל. מסקירת סעיף ההוצאות בתקציבי המדינה בעשור הראשון עולה כי עיקר ההוצאות הופנו באותם שנים לארבעה משרדי ממשלה: הביטחון, המשטרה, החינוך והתרבות והבריאות.

השפעת העליה ההמונית על המשק הישראלי: 1948-1951

עוד בטרם הספיקה המדינה הצעירה ללקק את פצעי המלחמה ולייצב את כלכלתה, וכבר עמדה בפני אתגר חדש של קליטת גלי עלייה בהיקף עצום. בתקופה שמיולי 1948 עד לאוגוסט 1951 הגיעו ארצה מהגרים אירופים ניצולי השואה, וקהילות יהודי ארצות האיסלם, בזרם הגירה חסר תקדים בדברי ימי האנושות (מבחינת כמות המהגרים ביחס לגודל האוכלוסייה המקומית וגודל שטחה של הארץ הקולטת). באותה תקופה, שנמשכה 37 חדשים בלבד, היגרו למדינת ישראל כ-650 אלף איש, הכפילו את אוכלוסיית היהודים בארץ. כתוצאה מכך השתנה הדמוגרפי, האתני, ההשכלתי והתרבותי של תושבי ישראל (עד 1954 עמד מספר העולים על כ-717 אלף איש, 51.7% מהם מהגרים מארצות ערב).

לשם המחשה: שיעורי הילודה באוכלוסייה היהודית עלו ל-3.3%, בהשוואה ל-2.6% בשנות החמישים. אחוז היהודים יודעי קרוא וכתוב ירד מ-90% אחוז בערך בסוף תקופת המנדט ל-83% בתחילת שנות החמישים.

לבד מבעיית הדיור (ראו בהרחבה בערך נפרד במדריך זה), הבעיה הקשה ביותר שנגרמה למשק הישראלי בעקבות הגל העצום של המהגרים, הייתה תעסוקה. רוב הבאים היו מחוסרי רכוש, עם שיעור גבוה של בלתי מסוגלים לעבוד (ילדים וקשישים) ושל חסרי ידע בסיסי בקריאה וכתיבה.

חרף הקשיים הרביםהצליחה הכלכלה הישראלית, בעזרת מדיניות ממשלתית נבונה, לקלוט בפרק זמן קצר יחסית את הרוב המכריע מבין העולים החדשים (בעיקר באמצעות יצירת עבודות ארעיות. עד כמה מהיר היה התהליך אפשר ללמוד מהנתונים שהופיעו בשנתון הממשלה מתש"י: מיום הכרזת המדינה (מאי 1948) עד סוף ספטמבר 1949 עלו לישראל 292,000 עולים, מתוכם נקלטו במשק הישראלי 80,000 מפרנסים במעגל העבודה. במשך העשור הראשון כולו עלו לישראל יותר מ-900 אלף יהודים; יותר מ- 90% מקרב בני הגיל המתאים להשתלב בכוח העבודה מצאו עבודה, והשאר נקלטו בעבודה חלקית או זמנית.
אספקת הדיור לעולים נעשתה בשלושה שלבים: שיכון העולים במחנות הנטושים של הצבא הבריטי, הקמת מעברות, ובניית שיכוני קבע.

ריכוזיות הכלכלה הישראלית

 בשנים הראשונות להקמת המדינה עוצב אופייה הריכוזי של הכלכלה הישראלית, ונשתמר כך לשנים רבות. הריכוזיות התבטאה בשלושה היבטים עיקריים:

מעורבות ממשלתית אינטנסיבית במשק

הדבר נעשה באמצעות מסים גבוהים וסובסידיות משמעותיות, הלוואות מהציבור, פעילות תעמולתית, בעיקר לצריכת תוצרת הארץ (התעמולה למען "תוצרת הארץ" החלה בתקופת היישוב. ב-1935 הוקם האיגוד למען תוצרת הארץ, שפעל למען הגנה על מוצרי התעשייה העברית. כעבור זמן מה, החליטו גם מוסדות הציבור החקלאי להגן בצורה דומה על התוצרת החקלאית), קיצוב ופיקוח נרחב על המחירים ועל החזקת מטבע חוץ (איסור על החזקת מטבע חוץ והגבלת קניית המטבעות לצורכי תיירות בחו"ל). המעורבות הגדולה של הממשלה התבטאה גם ביצירת מנגנון בירוקרטי סבוך של פקידים, נהלים, רישיונות ואישורים, כמקובל במדינות הסוציאליסטיות, ובהיווצרות נפוטיזם ופרוטקציוניזם מפלגתי בכל הנוגע למינוי בעלי משרות. כדי לפלס דרכך במשק הישראלי נדרש באותה עת מיזם להכרת דרכי השלטון, ורצוי היכרות אישית עם פקידי ממשלה בכירים. ככלל, האינטראקציה הבלתי פורמלית הייתה אז (ובמידה רבה גם היום) אחד המאפיינים המרכזיים של ההתנהגות הכלכלית בישראל - והיו לה יתרונות וחסרונות למשק הישראלי.

גודל שוק מצומצם, שבו שלטו מונופולים וקרטלים או מספר קטן של פירמות בענף מסוים

כך למשל, חברת השק"ם ששלטה בענף מוצרי הבית, "המשביר לצרכן" ששלטה בענף המזון, קואופרטיב אגד ששלט בענף התחבורה הציבורית וחברת "עמידר" ששלטה בענף הבניה. דפוס זה, שתרם ליצירת אחידות בתחומי צריכה רבים, היה דומיננטי עד ראשית שנות השמונים. בשנת 1969, למשל, 49% מהמכירות בענפי התעשייה בוצעו על ידי שני המפעלים הגדולים ביותר, ו-57% מקורם היה בשלושת המפעלים הגדולים ביותר בכל ענף. ב-201 מתוך 281 תת-ענפים הגיעו המכירות של שלושת המפעלים הגדולים ביותר בכל ענף, ליותר ממחצית המכירות של הענף כולו. התופעה הזו נבעה מהקשר ההדוק שהיה קיים אז בין המוסד הפוליטי למוסד הכלכלי (למשל בין "המשביר" לתנועת העבודה), מגודלן הקטן של האוכלוסייה ושל המדינה, ומהתפתחות טכנולוגית מהירה, שאיפשרה למספר קטן של מפעלים לספק את רוב צורכי האוכלוסייה.

מספרן המצומצם של קבוצות בעלות

בראש קבוצות הבעלות במשק עמדו שלושה גופים: ממשלת ישראל, הסוכנות היהודית והסתדרות העובדים,שקיימו ביניהן קשרי גומלין.

ממשלת ישראל

ממשלת ישראל הייתה ועודנה המעסיק והצרכן הגדול ביותר במשק הישראלי. מעורבותה העמוקה של הממשלה בכלכלה התבטאה בכמה תחומים:
א. הממשלה קיימה שליטה ופיקוח כמעט בלעדיים על החקלאות, התעשייה והבנייה בארץ. זאת, באמצעות מערכת ענפה של היתרים, רישיונות, אישורים, איסורים, מסים, הטבות ותמיכות ליזמים פרטיים, שיצרו תלות של היזם בממשלה. כך, למשל, רק מי שהשיגו רישיון ממשלתי וקרקע ממשלתית, קיבלו אישור להקים בתי חרושת פרטיים ("מפעלים מאושרים"). כדי לייבא ולייצא היה צורך ברשיונות, נאסרה החזקת מטבע חוץ ומסחר בו. הבנקים, חברות הביטוח וקופות הגמל חייבים היו להחזיק חלק נכבד מכספיהם באיגרות חוב ממשלתיות (תכניות החסכון כולן היו ממשלתיות).

ב. הממשלה העניקה שירותים ציבוריים בתשלום או בחינם בתחומי הקיום הבסיסיים: בריאות, חינוך, סעד, שיכון, משטרה, ביטוח לאומי, דואר, טלפון.

ג. לממשלה הייתה בעלות מלאה או חלקית על למעלה ממאה חברות, ביניהן חברות מונופוליסטיות כדוגמת חברת החשמל, רכבת ישראל, מקורות (משק המים), חברת מפעלי ים המלח, אל על, "צים", "אגרסקו" (ייצוא חקלאי), החברה לחיפושי נפט, בנקים, חברות ביטוח, בתי הזיקוק, חברות דלק ועוד.

ד. הממשלה החזיקה ברשויות ממשלתיות שהוקמו על פי חוק מיוחד (רשות השידור, רשות המים, רשות הנמלים, בנק ישראל, מועצות ליצור ושיווק חקלאי).

ה. הממשלה הפעילה את משקי כוחות הביטחון, והחזיקה מפעלים שהוקמו לצורכי פיתוח וייצור אמצעי לחימה, תחזוקה ואפסנאות - ובראשם רפא"ל והתעשייה הצבאית (חומרי נפץ, נשק, מכונות, כלי הובלה וכו').

ו. הממשלה הייתה הגורם החשוב ביותר בתחום ההשקעה במשק הישראלי. ההשקעה נעשתה או באופן ישיר או על ידי מתן אשראי לענפי משק שונים באמצעות תקציב פיתוח.

הסוכנות היהודית

הסוכנות היהודית, שהיא הזרוע המבצעת של ההסתדרות הציונית העולמית, ניזונה מתרומות יהדות הגולה ומכספי השילומים מגרמניה. גם היא, כמו הממשלה, החזיקה בבעלות מלאה או חלקית (לרוב בשותפות עם הממשלה) בחברות מסחריות. כך למשל, "אל על", "צים", "אפרידר", "שקם", "בנק החקלאות", "בנק לאומי", "דיור לעולה", "רסקו", "בניני האומה", "עמידר", "יכין חק"ל", ו"מפעל הפיס". הסוכנות עסקה גם בפיתוח קרקעות ובנייה, בהקמת תשתיות לאומיות, במימון, הלוואות ואשראי למשקיעים, ובתמיכה בהתיישבות החקלאית (באמצעות המחלקה להתיישבות). על פי יאיר אהרוני, שחקר את הנושא, "מבנה הבעלות של חברות בשליטת המוסדות הלאומיים היה מסובך ביותר. המניות היו לעתים בידי הסוכנות, לעתים בידי קרן היסוד, בידי הסוכנות היהודית בארה"ב, קרן קיימת לישראל, ההסתדרות הציונית, או חי"ל (חברה ישראלית לפיתוח כלכלי)." גם צורת הפעילות הכלכלית שלה לא דמתה לפעילותה של "קבוצת בעלות" רגילה. השיקול הלאומי הביא אותה לשיתוף פעולה הדוק לא רק עם הממשלה אלא גם עם ההסתדרות הכללית של העובדים (דוגמא לכך היא הקמה משותפת של חברת "מקורות").

ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל

ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל הייתה כלי השליטה וההתעצמות העיקרי של תנועות הפועלים - ולמעשה של היישוב היהודי כולו. ההסתדרות לא הייתה איגוד מקצועי במובן המקובל במערב, אלא גוף פוליטי רב-זרועי, שריכז את הפעילות הכלכלית והתרבותית של תנועת הפועלים: התנועה הקיבוצית והמושבית, הקואופרטיבים בערים, מוסדות רפואה, בנקאות, ביטוח והשכלה, מפעלי תעשייה, מרכזי בידור, אגודות ספורט, לשכות עבודה - כל אלה ועוד היו חלק מהמנגנון ההסתדרותי שנפרש ברחבי הארץ. בדרך זו הצליחה ההסתדרות לארגן בתוכה כ-70% מן הפועלים בארץ תוך חמש שנים בלבד מיום הקמתה.

עם הקמת המדינה החזיקה ההסתדרות במספר מפעלים כלכליים וסוציאליים, שהעניקו לה שליטה והשפעה משמעותית במשק הישראלי (ולמעשה בחברה כולה), ובראשם: "קופת חולים", "המשביר המרכזי", "תנובה", "בנק הפועלים", "סולל בונה", "חברת העובדים" (ובתוכה "כור"), "שיכון עובדים" ו"ביטוח הסנה". משק העובדים של ההסתדרות כלל עד סוף שנות השישים למעלה מ-2100 יחידות כלכליות (מפעלים, בתי מלאכה, חברות בניה ושירותים) והעסיק כ-20% מהמועסקים במשק. בקופת חולים - הגוף החשוב ביותר של ההסתדרות - היו מבוטחים למעלה מ-70% מכלל תושבי מדינת ישראל.

מוטת השליטה העצומה של ההסתדרות הפכה את ישראל למה שכונה לימים באירוניה "מפלגה שיש לה מדינה". התערובת הבלתי שגרתית של ארגון פועלים שהוא גם מעסיק, גם גוף מפלגתי וגם זרוע של הממשלה היוותה את אחד הגורמים לייחודיותו הגדולה של המשק הישראלי בהשוואה למשקים אחרים בעולם. גם הסינתזה בין אינטרסים של רווח כלכלי, אינטרסים לאומיים ציוניים ואינטרסים סוציאליים הייתה ייחודית להסתדרות ולמשק הישראלי בכללותו.

כלכלת הצנע: 1949-1952

הטלת משטר החירום

ריכוזיות המשק הישראלי הייתה אחת הסיבות העיקריות ליכולתה של הממשלה לכפות ב-1949 משטר חירום כלכלי שנקרא "משטר צנע". בשנת 1950 מנתה ישראל כמיליון ורבע תושבים, והתוצר לנפש היה רחוק מאד מזה המקובל במדינות המפותחות, אף שגבוה מהמקובל במרבית המדינות המתפתחות. ההכנסה לנפש עמדה באותה שנה על כרבע מזו שבארה"ב, כמחצית מזו שבארצות מערב אירופה, אך יותר מזו שביפן ובמרבית המדינות המתפתחות. העומס הכלכלי העצום של העלייה ההמונית, המחסור במטבע חוץ, והשחרור המסיבי של חיילים משירות צבאי, לצד העלייה באינפלציה, הביאו את ממשלת ישראל להכריז על משטר החירום הכלכלי.

תכליתו של משטר החירום, שעליו ניצח שר "הקיצוב והאספקה", דב יוסף, הייתה לרסן את הצריכה הפרטית לטובת הוצאות הביטחון והפיתוח. המדיניות הזו נשענה הן על המורשת של משק המלחמה בארץ, והן על דוגמת המשטר והתעמולה שהונהגו בבריטניה אחרי המלחמה נוכח המחסור החמור בדולרים. והייתה פה גם השראה סובייטית, בעיקר בשיטות האכיפה והתעמולה. אלה כללו, בין השאר, הפעלת פקחים ובתי דין מיוחדים, וכן מנגנון הסברה שגייס לשירותו את שידורי הרדיו.

לכל מוצר נקבע מחיר בנקודות, וכל אזרח היה יכול לרכוש מוצרים באמצעות מכסת הנקודות החודשית שקיבל.

משטר הצנע כלל קיצוב חמור על היבוא, הטלת מגבלות על החזקת מט"ח, הטלת מסים גבוהים - מס הכנסה, מס רכוש ומס מותרות - ומכסים גבוהים, פיקוח על מחירי שירותים, קביעת מלוות חובה, ומעל לכל - הגבלה על קניית מצרכי מזון, באמצעות חלוקה מבוקרת של תלושים. סך המזון שכל אזרח היה יכול לרכוש בחודש הוגבל להיקף כספי של 6 לירות (24 דולר במחירי 1949), ורק זקנים, חולים, נשים בהריון ועובדים בעבודות פיזיות קשות, זכו למכסה גדולה יותר.

באוגוסט 1950 הוחלט להוסיף לקיצוב במזון גם קיצוב במוצרי הלבשה והנעלה. לכל מוצר נקבע מחיר בנקודות, וכל אזרח היה יכול לרכוש מוצרים רק באמצעות מכסת הנקודות החודשית שקיבל. מוצרי המותרות נעלמו עד מהרה מהמדפים, ובמקומם הופיעו סחורות "לכל", כלומר יצור אחיד של מוצרים בסיסים כמו בגדים ונעליים. התורים התארכו, והחלה תעשייה של רמאויות וזיופים, שכללה בין השאר: זיוף מוצרים (למשל, מהילת חלב במים), סחר לא חוקי בתלושים שחילקה הממשלה, החבאת מוצרים בפיקוח ומכירתם במחירים מופקעים, עקיפת מערכת השיווק הרשמית (בעיקר על ידי החקלאים), הברחת חבילות מחו"ל, החזקת מטבע זר ופרוטקציוניזם (חלוקת הטבות ל"אנשי שלומנו")

כדי לנסות למנוע את העבירות הללו, הקימה הממשלה ב-1950 מנגנון פיקוח קפדני, שכלל מטה ממשלתי "למלחמה בשוק השחור" וצוותי פקחים, שנעזרו בהלשנות ופשטו על בתי עסק. אך אלה רק צמצמו את התופעות העברייניות ולא מיגרו אותן.

השפעת הגזירות הכלכליות

גילויי מחאה

תקופת הצנע הביאה גם לעלייה בגילויי המחאה הציבורית על רקע אי שביעות רצון ותביעות שונות בתחום הכלכלי (יותר מארבעים אחוז מן ההפגנות בין השנים 1949 ל-1954 נבעו מסיבות כלכליות). היו שביתות של סוחרים במחאה על מדיניות הקיצוב, היו מכתבים נזעמים לעיתון על הירידה בהכנסה (בשנת 1952 ירדה ההכנסה הריאלית ב-10.6 אחוז), והיו גם הפגנות נגד מדיניות הקצבת מוצרים, נגד מחירים נמוכים מדי (מבחינת היצרנים), נגד חלוקה לא הוגנת של מוצרים בהיצע מצומצם, נגד שכר לימוד גבוה מדי, נגד אוזלת היד של השלטונות כלפי השוק השחור, נגד נטל מסים כבד מדי, נגד עבודה לא מאוגדת, ונגד הקטנת סבסוד של מוצרי המזון (בשנתון הממשלה תשי"ג נמסר, כי בשנה הקודמת היו בטיפולה של המחלקה ליחסי עבודה במשרד העבודה 534 תביעות וסכסוכי עבודה, ב-753 נושאים, שהקיפו 9,995 עובדים).

עלייה בעבריינות

למעשה, בשל החוסר היציבות ותחושת המחסור, חלה עלייה ניכרת בכל סוגי העבריינות. לדוגמא, בשנת 1952 נרשמו 41,070 עבירות מסוג עוון ופשע, לעומת 35,950 בשנת 1951, כלומר עלייה של 14.2%. האבטלה הייתה הבעיה המרכזית של המשק, וזעקתם של העולים במעברות "לחם עבודה!" הייתה לסיסמה שגורה. הממשלה הגיבה ביצירת "עבודות יזומות", ובתוכחה כלפי הציבור, תוך הצגתו כילד סורר שאינו מבין את קשייה הכלכליים של משפחתו. כך למשל, בסקירה השנתית של משרדו, כתב שר האוצר בשנתון הממשלה (תשי"א): "הכרחי להחדיר לקהל הרחב את החרדה הגדולה למצבנו ולעתידנו - לא לעתיד הרחוק, כי אם לעתיד הקרוב ביותר. [...] אין בקרב הישוב הכרה, אמיתית לרצינות המצב - הכרה המחייבת מעשים; ואין הבנה - לא הבנה מילולית בלבד, אלא הבנה כנה - שהננו נמצאים בתקופת מאבק כלכלי מר, ושבהצלחתנו במלחמה זו תלוי כל עתידנו; אין אצלנו הכרה המתגלמת במעשים. למעשה, משתדל כל איש בישוב להיטיב את מצבו שלו, והלחץ בשטחים רבים ושונים הולך וגדול" (שנתון הממשלה, תשי"א).

שיתוף פעולה של הציבור

אולם, חרף המחאות שנשמעו פה ושם, בסיכומו של דבר, רוב הציבור שיתף פעולה עם המדיניות הכלכלית של הממשלה, נמנע בדרך כלל מלשבש את הסדר הציבורי והסתגל למצב (אחת הדרכים הייתה הומור – בעיקר בדיחות ופיליטונים על חשבונו של השר דב יוסף, שקיבל אותם ברוח טובה). שיתוף הפעולה של רוב הציבור עם מדיניות הממשלה נבע הן בשל ההבנה שמדובר בתקופת ביניים של התאוששות (שאכן נמשכה כשלוש שנים בלבד), הן משום שהכול היו שקועים במלחמת קיום כלכלית אישית וחסרו את הכלים להבין בתהליכים מאקרו-כלכליים, וכמובן, גם מתחושת ההזדהות הגדולה של האזרחים עם המדינה היהודית ומנהיגיה. הממשלה חזרה והדגישה לציבור שהמאבק הכלכלי הוא המשך המאבק לעצמאות, ורובו קיבל זאת בהבנה.

רבים מן הישראלים לא רק קיבלו בהבנה את משטר הצנע, שנמשך כשנתיים (כבר ב-1950 החליט בן גוריון לפרק את המשרד לאספקה וקיצוב ולהבליע את תפקידיו במשרדי ממשלה אחרים), אלא היו נכונים לתרום למאמץ הלאומי. למעשה, לאורך כל שנות החמישים הייתה בארץ נכונות רבה להתגייסות למען המדינה, שכללה גם את המגזר העסקי. בעיתונות אפשר היה למצוא מודעות רבות שבהן מכריזות חברות מסחריות על תרומה ל"קרן המגן" בסגנון: "הגן על ארצך - חברת פאלס רדיו בע"מ החליטה להקציב מכל מקלט רדיו שלה שיימכר עד ה-30 בספטמבר 1955 ועד בכלל 5 ל"י לקרן המגן. קנה כעת והנך שותף בקנייתך בקרן המגן". שילוב של מסרים לאומיים במודעות הפרסום נבע כמובן גם משקולים מסחריים גרידא - כלומר רתימת הרגש הפטריוטי לשיווק - אך לא פחות מכך גם מתחושה אמיתית של אחריות לאומית. רבים הקפידו על קניית "תוצרת הארץ" (לא שהיו אלטרנטיבות רבות) ותרמו - גם אחרי סיום משטר הצנע - למאמץ הכלכלי באמצעות רכישת "מלווה עממי". ככלל, מלווים ממשלתיים (מלווי רשות ומלווי חובה), היו אחד האמצעים היעילים בשנות הארבעים לגיוס הון מהציבור ולוויסות הצריכה (למשל "מלווה מלחמה" שהוטל ב-1949 או "מלווה חובה" שהוטל ב-1952).

הצנע והמנטליות של הצרכן הישראלי

במבט לאחור נראה כי תקופת הצנע חשפה לראשונה כמה תכונות בסיסיות ב"מנטליות הצרכנית" של אזרחי ישראל, שרובן שרירות וקיימות עד ימינו. בתוכן אפשר למנות: קבלת גזירות ממשלתיות בהכנעה (הגם שבלווי "קיטורים"), יכולת הסתגלות מהירה למצבי משבר, אופטימיזם תמידי, ומעל לכל - הכושר לאלתר, לעקוף את המערכת הממסדית, ולתמרן בין איסורים פורמליים - או בלשון עדכנית "לתחמן" או "לקמבן".

סיום משטר החירום

ב- 16.10.51 נערכה הגרלת הפיס הראשונה, בקיץ 1952 חלה הקלה במדיניות הצנע (שר האוצר אליער קפלן הכריז באותה שנה על "מדיניות כלכלית חדשה") ועד סוף 1953 הוסרו רוב ההגבלות, ובכלל זה על נסיעה ברכב פרטי, נסיעה לחו"ל, יבוא מוצרים (יש לציין, שלמעשה רק בפברואר 1959 בוטל משטר הצנע באופן רשמי).

מרכזי הקניות המסורתיים

בארבעת העשורים הראשונים לקיום המדינה נערכו רוב הקניות של הישראלים ברחובות הראשיים של הערים והעיירות. בדרך כלל מדובר ב- 2-4 רחובות ראשיים, במרכז העיר, שבהם רוכזו רוב החנויות והסופרמרקטים, סניפי הבנק והדואר.

ביישובים קטנים – מושבים, עיירות פיתוח, מושבות, וכן בשכונות המרוחקות ממרכז העיר, התנהלה הפעילות המסחרית במרכזים שכונתיים קטנים, שבהם היו בדרך כלל סניף סופרמרקט, סניף דואר ובנק, ולצידם כעשר חנויות קטנות: כלי כתיבה, סנדלר, קיוסק, ירקות, פרחים וגלנטריה.

בכל מחוז, ובעיקר ביישובי הדרוזים והערבים, היו פזורים שווקים – בעיקר למוצרי מזון, כלי בית וביגוד, שגם בהם התנהלה פעילות מסחרית עניפה. כמה מהשווקים הללו משכו גם קונים מאזורים מרוחקים יותר. הידועים והמרכזיים היו (מקצתם שוקקי חיים עד היום): שוק תלפיות בחיפה, שוק מחנה יהודה בירושלים המערבית, השוק בעיר העתיקה (אחרי מלחמת ששת הימים), שוק בצלאל , שוק הכרמל, השוק הסיטונאי ושוק לוינסקי בתל אביב, שוק הפשפשים ביפו, השוק בעכו העתיקה, השוק בדלית אל כרמל, השוק הבדואי בבאר שבע והשוק ברמלה.

כיוון שביישובים קטנים לא היה מגוון החנויות ומבחר המוצרים גדול, עיקר הקניות, ובכלל זה של משפחות שגרו בפריפריה, נערכו במרכזי העסקים של הערים הגדולות.

קניות קטנות, לצורכי יומיום, היו עושים במרכזים המסחריים ביישוב עצמו או בקרבת מקום. קניות משמעותיות, שעלו ממון רב - בעיקר בגדים, רהיטים וכלי בית וחשמל – נעשו בדרך כלל בערים הגדולות, שבהן גם צמחו בתי הכולבו והסופרמרקטים הגדולים ביותר. רחובות החנויות והעסקים הראשיים, שכולם הכירו ואהבו לטייל בהם, היו: העצמאות, הנביאים, הרצל והחלוץ – בחיפה, אלנבי, הרצל, נחלת בנימיןדיזנגוף, אבן גבירול, ובן יהודה – בתל אביב, ז'בוטינסקי וביאליק - ברמת גן, והמלך ג'ורג', יפו, ובן יהודה – בירושלים.

עשור הצמיחה: 1954-1965

עליה בייצור ובתעסוקה

ב-1954, לאחר מיתון של כשנתיים ובעיית אבטלה חמורה (קרוב למחצית מכלל העולים התגוררו עדיין במקומות דיור ארעיים), לאחר פיחות ראשון של הלירה (משער חליפין של דולר אחד ללירה אחת לשער של 1.8 ל"י לדולר), ולאחר שזרם ההגירה פחת (בין היתר בשל שינוי במדיניות ההגירה, שכללה סלקטיביות בעידוד ובמימון שהעניקו המוסדות הלאומיים להעלאת עולים חדשים), החל בישראל עשור של צמיחה כלכלית, בקצב שמעטים היו כמוהו בתולדות הכלכלה המודרנית (רק יוון, יפן וקוריאה הצליחו לצמוח בשיעור שנתי דומה למדינת ישראל באותה תקופה).

מ-1954 - השנה שבה הוקמו בנק ישראל והמוסד לביטוח לאומי, ובה התקבלה ישראל כחברה בקרן המטבע הבינלאומית - ועד 1965, עלה התל"ג בשיעור גידול שנתי של כ-10%, התל"ג לנפש עלה בקצב של כ-6%, וההכנסה הריאלית לנפש בכ-5%. קצב הגידול הריאלי בייצוא עמד על יותר מ-20% לשנה (26.8 - 20.4), והגירעון במאזן החוץ השוטף לנפש הצטמצם בכ-35% (תודות להחלפת יבוא על ידי ייצור מקומי). מספר המועסקים גדל באותו עשור בממוצע שנתי של כ-4%, והרזרבות במטבע חוץ צמחו בסכום הגדול יותר מגידול החוב לחו"ל. התפוקה התעשייתית גדלה ביותר מפי שלושה, בממוצע שנתי של כ-13 אחוזים, ומספר המועסקים בתעשייה גדל בעשור זה בכמעט 100 אלף נפש, שהיוו כ-30% מכלל תוספת המועסקים במשק. ב-1965 היו בארץ כבר למעלה מ-700 מפעלי תעשייה, שבכל אחד מהם עבדו 50 עובדים ומעלה. צריכת החשמל הכוללת הסתכמה ב-1971/72 ב-6,578 מיליון קוט"ש, לעומת 261 קוט"ש ב-1948. הצריכה גדלה בממוצע בתקופה זו בלמעלה מ-15 אחוזים לשנה, דהיינו הכפלה בכל 5 שנים. במהלך אותן שנים נחתמו הסכמים לקבלת ידע מחברות זרות, וגדלו ההשקעות הזרות והמקומיות.

עלייה ברמת החיים

רמת החיים עלתה באותה תקופה באופן ניכר, והחלה להתקרב לזו המקובלת במדינות מהדרג השלישי בעולם כדוגמת יוון ופורטוגל. ב-1966 כבר היו לרוב המשפחות בארץ (כ-80%) מקררים חשמליים, לכמעט מאה אחוז היו כיריים של גז ותנורי גז לבישול, לכמחצית הייתה מכונת כביסה. רק במספר הטלפונים וכמות המכוניות פיגרה ישראל מאד בסוף שנות השישים בהשוואה לארצות המפותחות: ל-17.4 אנשים בלבד מתוך 100 היה טלפון בבית, ורק 15.4% מהאוכלוסייה החזיקו בבעלותם מכונית פרטית. עם זאת, גם בשני תחומים אלה חל גידול עקיב ומשמעותי. מספר הטלפונים ל-100 תושבים עלה פי 8.3 במהלך העשור והחל ב-1961, עלה קצב הגידול במספר כלי הרכב הפרטיים על זה של האוכלוסייה ושל התוצר הלאומי הגולמי.

גם במדדים אחרים של רמת חיים - כגון אחוז המזון בהוצאת הצריכה, צריכת חלבון מן החי לנפש, צפיפות דיור, הוצאות על רהיטים וציוד בית ותצרוכת חשמל - חלה באותו עשור צמיחה דרמטית. משנת 1950 ועד שנת 1970 עלתה הצריכה הפרטית לנפש פי 2.3, אחוז המזון בהוצאות הצריכה ירד בשליש, צריכת חלבון מן החי לנפש עלתה בשליש, וצפיפות דיור (מספר אנשים בחדר) ירדה מ-2.44 ל-1.52.

ההישג הזה מרשים עוד יותר אם לוקחים בחשבון שבמהלך התקופה המשיכה ישראל לקלוט מספר גדול מאד (ביחס לאוכלוסייתה) של עולים: הגל הגדול שאחרי גל העלייה ההמונית הראשון הגיע בשנים 1956-1957 - בעיקר ממצרים, הונגריה ופולין - והסתכם ב-165 אלף נפש (55 אלף בממוצע לשנה). בשנים 1958-1960 נוספו עוד 76 אלף עולים (25 אלף בממוצע לשנה), ובתקופה שבין 1961 ל-1964 שוב גברה העלייה והגיעה ל-228 אלף (57 אלף בממוצע לשנה). מ-1965 החלה ירידה במספר העולים עד למינימום של 14 אלף בשנת 1967.

קפיצת מדרגה בכמות המוצרים ואיכותם, והתפתחות התרבות החומרנית

בשנות השישים חל גידול ניכר לא רק במספר החנויות בארץ, אלא גם בגודלן ובמגוון המוצרים שנמכר בהן. הלהיט המוזיקלי החייכני "הכל בתשלומים" של פלפל אל מצרי, שהושמע פעמים רבות ברדיו ב-1959, סימל את עידן הקניות החדש שנפתח בארץ – עידן שבו קונים לא רק לצרכים מידיים בסיסיים, אלא לצרכים נוספים, כמו השגת סמל סטאטוס, הנאה, ביטוי אסתטי ועוד (אל-מצרי, עולה חדש ממצרים, הקליט לראשונה את השיר לתכנית קול ישראל "שחרזאדה", בעריכת יוסף בן ישראל, שהציגה פולקלור, הווי ובידור של העדות השונות, ב-1959):

"בתשלומים, על כל דבר בתשלומים, כל המשכורת הולך למכולת, איי איי איי בתשלומים. [...] אשתי אוהבת לחיות בחובות, תגידו לי מה לעשות, לוויתי לה אלף לירות, הכל באמת גם בשטרות, רוצה להחליף הווילונות, גם השולחן והכיסאות, הרבה קנתה איזה ספה, יושבת לבד על הרצפה".

אחד השינויים המשמעותיים היה כניסה מאסיבית של מכשירי חשמל ביתיים. כך למשל, לראשונה הופיעו מכונות הגילוח החשמליות, שקיצרו את משך זמן הגילוח וחסכו דמי סַפָּר.
וכמובן, תקליטים ארוכי נגן (ב-1957 היו בארץ שלושה מפעלים לייצור תקליטים), פטיפונים, מקלטי רדיו ומכונות תפירה.

שינוי חשוב ומשמעותי התחולל בענף מכשירי הכתיבה: תפוצתו של העט הכדורי התרחבה מאד, והייצור המקומי של מצרכים כמו עפרונות, נייר פחם, שעווניות, סרטים למכונות כתיבה ודבק, הגיע בתשי"ז (1967) ל-100%-75% מהמוצרים בחנויות.

בין חומרי הגלם והמוצרים לשימוש יומיומי שטיבם שופר מאד באותה תקופה, ראוי להזכיר את הצבעים והלאקים, חומרי הדפוס, מוצרי פלסטיקה וגומי, חומרי אריזה, גפרורים, חומרי טקסטיל, עור וניר. בשנות החמישים הופיעו על מדפי החנויות גם מוצרים בייצור מקומי, שבתקופת היישוב או שלא היו קיימים בשוק, או שיובאו במשורה מחו"ל. כך, למשל, ניירות צלופן, ומשקפיים (כולל עדשות).

שיפור משמעותי היה באיכות הסיגריות וסכיני הגילוח, שני מוצרים בעלי תצרוכת גבוהה. אם בשנות החמישים הסיגריות הנפוצות היו סיגריות "מטוסיאן", סיגריות פשוטות מתוצרת הארץ, וסכיני הגילוח היו סכיני "פאל" המגושמים, גם הם מתוצרת הארץ, הרי שבסוף שנות השישים כבר הופיעו בשוק הסיגריות המשובחות "טיים" וסכיני הגילוח "ג'ילט" (אגב, כמה סימלית ומשקפת היא העובדה שבשנות התשעים הסיגריה הפופולארית הייתה "מרלבורו לייט" וסכיני הגילוח הפופולאריים - "סנסור").

אחת הסיבות המרכזיות לגידול במגוון המוצרים הייתה החלטת הממשלה בסוף 1962 על חשיפת תוצרת הארץ ליבוא מתחרה. המעבר מהגנה אדמיניסטרטיבית על המוצר הישראלי להגנה כלכלית היווה צעד חשוב בדרך לנורמליזציה של התעשייה והמסחר הישראלי.

התפתחות תרבות הקניות בחנויות הכולבו ביססה והרחיבה את מעמד הבורגנים הישראלי ואת סגנון החיים המערבי, וכרסמה בהדרגה באתוס האנטי צרכני של הציונות. היו שומרי חותם שחשו בכך, ומיהרו להוציא כתב גינוי על "התפרקות הערכים" ועל נגע החומרנות. כך למשל, הסופר ס. יזהר, שטבע באותה תקופה את הביטוי "נוער הזהב" וכך גם הסופר אהרון מגד, שכתב את המחזה "איי לייק מייק". המחזה הסאטירי, שעובד לסרט ולמחזמר מצליחים, עסק ב"יידישע מאמע" ישראלית החולמת להשיא את בתה הצברית (תמר) למיליונר אמריקאי. הבת, לעומת זאת, כרוכה דווקא אחר מיכה, קצין נח"ל ואיש קיבוץ (כלומר דמות סטריאוטיפית של צבר). העלילה מתפתחת לרומן צפוי עם יסודות קומיים-סאטיריים, שבו לועג המחבר להדוניזם החומרני המזנב כביכול בתרבות הנזירים בחאקי (על פי שנתון הממשלה ראו את הסרט לא פחות מ-660 אלף איש (נתונים על הסרטים הישראליים שהופקו והוצגו בארץ). במחזמר הופיעה חבורה של צעירים שזימרה את השורה "מיטב הנוער מחלק פה את הדואר", שיר הלועג למשתמטים בזמן המלחמה. גם סרטו של הבמאי יואל זילברג (תסריט משה בן אפריים), "משפחת שמחון" (1964), ניסה להעמיד סאטירה חברתית "סביב התנהגות השכבה הבורגנית, ששכחה את מפאי"ניקיותה, והנחילה לעצמה בראשית שנות השישים מושגים חדשים כמו: מיקסר, אספרסו, סטריאו, דיסקוטק, פנטהאוז" (הסרט התבסס על סדרת תסכיתי הרדיו ששודרו בגלי צה"ל).

הסיבות לתנופה הכלכלית

בבסיס התנופה הכלכלית יוצאת הדופן הזו עמדו מספר גורמים:

נכסים שנוספו בעקבות המלחמה

כפי שצוין לעיל, הפינוי הבריטי ומלחמת העצמאות הוסיפו נכסי קרקע ורכוש למדינת ישראל, והייתה לכך תרומה להתפתחות הכלכלה היהודית.

הביקוש שיצרה העליה ההמונית

העלייה ההמונית יצרה ביקוש למוצרים, והזרימה "דם חדש" למערכת. דוד הורוביץ, מנכ"ל בנק ישראל ואחד האסטרטגים החשובים ביותר של הכלכלה הישראלית בשני עשוריה הראשונה, כתב בספרו חידת הצמיחה הכלכלית, מחקר הדוגמה הישראלית: "מה הם, אם כן, הגורמים המביאים שגשוג ברמה גבוהה, במשך שני עשורים? נראה לנו שהגורם הקובע ביותר בהולדת תנאי הגאות ובהמשך קיומם - להוציא הפסקה קצרה של שנתיים - היה הביקוש, הגובר ללא הרף, שבא בעקבות זרם העולים וההון. לא הייתה כל סכנה שהביקוש האפקטיבי ייחלש, כי הוא הוחיה, בלי הפוגות, ממקורות חוץ. יבוא ההון מימן לא רק את ההשקעות, אלא במידה ניכרת גם את הצריכה. למעשה, הייצור פיגר אחרי כוח הקנייה". דפוס זה, שבו הגירה מסיבית משפרת לאורך זמן את מצבה הכלכלי של ישראל, חזר על עצמו לכל אורך שנות קיומה של מדינת ישראל.

ענף הבנייה הוא אחד הקטליזטורים המרכזיים לצמיחה או קיפאון ברוב המדינות, כיוון שמסונפים אליו ענפי משק רבים, וכיוון שההשקעה בו (הן של הקבלן והן של הקניין) היא גבוהה. תנופת הבינוי בשנות החמישים והשישים, שנבעה מגל העליה הגדול, תמרצה אפוא את המערכת הכלכלית כולה (בשנות השישים כ-12% מההכנסה הלאומית הושקעה בבניה).

השתלבות העולים בשוק התעסוקה

רמת ההתאמה המקצועית של חלק ניכר מעולי שנות ה-50 לעבודות במשק מודרני, הייתה בתחילת תהליך ההתאקלמות נמוכה יחסית. וזאת הן בשל העדר השכלה ושפה, הן בשל חוסר ניסיון מקצועי, והן בשל העדר אוריינטציה קפיטליסטית (חלק גדול מהעולים הגיעו ממדינות בעלות כלכלה נחשלת). כתוצאה מכך לא תאם הפריון (התוצר למועסק) את זה המקובל בארצות מפותחות. אולם משרד העבודה השכיל לשלב תוך זמן קצר את העולים במעגל העבודה, ובכך להרגילם בפרנסת המשפחה (בין השאר באמצעות "ימי עבודה" - עבודה יזומה שסופקה מתקציבי תעסוקה מיוחדים), ובמקביל יצר מערכת ענפה של הכשרה מקצועית, שסייעה לעולים להיקלט בשוק העבודה.

החינוך המקצועי התנהל בשתי דרכים: לימוד מקצוע למחסורי כל מקצוע, בעיקר עולים חדשים; השתלמות לבעלי מקצוע לשם העלאת דרגתם המקצועית, והכשרתם בשיטות עבודה חדישות. עד 1959 הוקמו 15 מרכזי הכשרה בערים השונות. כמו כן חוקק חוק החניכות, המחייב העסקת נערים במפעלים רק במקצועות שהוכרז עליהם כמקצוע חניכות. הונהגה גם שיטה משולבת ללימוד מקצוע, שלפיה עבדו נערים חלק מהזמן במפעלים, ולמדו מקצוע בחלק מהזמן במרוכז או לסירוגין. עד כמה הצליחה התוכנית אפשר ללמוד מהנתון הזה: בסוף 1951 מנתה אוכלוסיית ישראל 1.4 מיליון יהודים, ושיעור האבטלה של האוכלוסייה כולה היה בסביבות 6% בלבד.

הפעלת קורסי הכשרה מקצועיים יעילים, לצד כושר ההסתגלות של העולים והמוטיבציה שלהם להצליח, הביאו לעלייה מרשימה בפריון, שתרמה, לפי הערכות מומחים, לכ-43% מהצמיחה בשני העשורים הראשונים. שילוב העולים במסגרת התעשייה התאפשר גם הודות לתמריצים שהעניקה הממשלה לתעשיינים (מענקים, הלוואות, הטבות מס והוזלת מחירי האדמה והחשמל), כדי שיקימו את מפעליהם בערי המחוז החדשות.

מקצת העולים הביאו עמם ארצה ידע וניסיון טכנולוגי וארגוני, שסייעו גם הם לפיתוח הכלכלה הישראלית. כך למשל תחום ראיית החשבון והשמאות, שהחל להתפתח בשנות החמישים והשישים. מועצת רואי החשבון הוקמה בתוקף חוק מ-1955, שהסמיך אותה לבחון ולהעניק רישיון לראיית חשבון. מועצת השמאים החלה לפעול מכוח חוק מ-1962, שהסמיך אותה לערוך בחינות התמחות לשמאים, ולשמור על התנהגות בהתאם לכללי האתיקה של המקצוע.

התפתחות המו"פ (מחקר ופיתוח) בתעשייה הישראלית

בתקופה זו, ובעיקר משנות השישים ואילך, עברה התעשייה לשלב חדש של תכנון וייצור, תוך התבססות על טכנולוגיות ייצור ושיווק גבוהות יותר ומו"פ. השינוי נבע מיבוא מכונות ויועצים מחו"ל, ומהרחבה והתפתחות של ההשכלה הגבוהה והמחקר המדעי בישראל, בעיקר בתחום המקצועות הכלכליים.

המחקר התעשייתי-הנדסי-שימושי שהתפתח בטכניון, במכון ויצמן, באוניברסיטה העברית ובמפעלים עצמם (ראה למשל "המכון לסיבים ומוצרי יער", שהוקם ב-1953) תרם גם הוא את חלקו לצמיחה המהירה של התעשייה המקומית, באמצעות הכשרת מהנדסים וטכנאים, גילוי חומרי גלם, התאמת תהליכי ייצור ידועים לתנאי הארץ ולאוצרותיה, פיתוח מוצרים ותהליכי ייצור חדשים ומקוריים, גיוון מוצרי התעשייה והעלאה מתמדת של איכותם.

צמיחת ענפים חדשים

גם בהרכבו של הייצור התעשייתי חל שינוי שתרם לצמיחה המהירה. אם בשנות החמישים הראשונות התרכזה התעשייה כמעט רק בייצור מוצרי צריכה בסיסיים, בעיקר מזון, הרי שלקראת סוף שנות החמישים פותחו ענפים חדשים כגון יהלומים, צמיגים וטקסטיל, ובשנות השישים המאוחרות גם ענפי מתכת, אלקטרוניקה וכלי רכב.

התפתחות מדע הכלכלה בארץ

למעשה, כבר מקום המדינה עמדו לרשות החוקרים באוניברסיטה ובבנק ישראל נתונים סטטיסטיים רבים על פעולות והתפתחויות במשק הישראלי, שסיפקו הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מחלקת המחקר של בנק ישראל, המחלקות הכלכליות של הסוכנות, וההסתדרות ומשרדי הממשלה השונים - בעיקר האוצר, העבודה והמסחר והתעשייה (שנָתוני הממשלה הם עדות מרהיבה לסדר, לארגון לחשיבה המנהלית המפותחת שאפיינו את הממשל הישראלי). עד סוף שנות החמישים כבר הופיעו בישראל לא רק סדרת פרסומים שונים בעברית (כתבי עת וחוברות פריודיות) על כלכלת ישראל, אלא גם פרסומים באנגלית (" Israel Economic Bulletin" ו" Israel Economic Forum").

ה"אב המייסד" של מקצוע הכלכלה באקדמיה הישראלית הוא פרופסור דן פטנקין, שהיה חוקר, מורה ומחנך מעולה - והגיע לימים עד לתפקיד נשיא האוניברסיטה העברית. פטנקין עלה לארץ ב-1949, בגיל 27, והוא כבר פרופסור חבר בפקולטה לכלכלה של אוניברסיטת שיקגו. הצעיר שלמד עברית בישיבה הקים את החוג לכלכלה באוניברסיטה העברית, והניח את התשתית למחקר הכלכלי ולהכשרת חוקרים ויועצים ישראלים בתחום הכלכלה והעסקים (פטנקין פרסם בין השאר את הספר "מבוא לכלכלה", שהיה מורה נבוכים לאלפים). המסורת האירופית, ששלטה בפקולטה למדעי החברה עד אז, הוחלפה בהשראתו בשיטה האנליטית האמריקנית, שהונחלה לרבים וטובים, ובתוכם מורים, חוקרים, פקידים בכירים ואנשי עסקים. רבים מתלמידיו הפכו עם הזמן לבעלי תפקידים חשובים במשק הישראלי, והמשיכו במורשתו.

מענקי הממשלה האמריקאית

חלק משמעותי מהתפתחות הכלכלה הישראלית בכלל, והתעשייה בפרט באותה עת, נזקף ליבוא הון עצום, בהיקף שקשה למצוא לו מקבילה בחברות אחרות (סכום ביחס לגודל האוכלוסייה).

כשליש מיבוא ההון הזה כלל מלוות חוץ ומענקים, בעיקר של ממשלת ארה"ב, שסייעה לישראל ביד נדיבה. כך, למשל, משנת 1951 עד 1953 תרמה ממשלת ארצות הברית לישראל מענקים בסכום כולל של 185 מיליון דולר. בתקופה שבין 1952 ל-1970 הסתכמו ההלוואות ברוטו ממשלת ארה"ב לישראל ב-1235 מיליון דולר.

יבוא הון של העולים

שני השלישים האחרים מיבוא ההון היה מה שכלכלנים מגדירים "העברות חד צדדיות". אלה כללו מטבע חוץ וחפצים אישיים שהביאו איתם העולים ארצה, וכן תרומות ומתנות של מוסדות ופרטים יהודיים, שגויסו בעיקר על ידי המגבית היהודית והסוכנות היהודית. בהעברות העולים היו במהלך השנים עליות ומורדות, הן בשל תנודות בגלי העלייה לארץ והן בשל שינויים בהרכב העלייה מבחינת רמת ההכנסה. בסך הכל הועברו למדינת ישראל ע"י עולים ובמתנות שנשלחו מחו"ל - כ-1300 מיליון דולר. רוב הסכום הועבר במזומן, וחלקו הקטן בסחורות.

הסכם השילומים

"הסכם השילומים" בין ממשלת ישראל וממשלת גרמניה המערבית, שנחתם ב-1952 בלוכסמבורג, היווה כ-24% מההעברות החד צדדיות, והיה גורם מרכזי לצמיחה הכלכלית. על פה הסכם, התחייבה גרמניה לשלם לישראל במהלך 12 שנים כ-850 מיליון דולר (מקצתם בסחורות ודלק). כמו כן התחייבה גרמניה להעניק פיצויים אישיים לאזרחים ישראלים נרדפי הנאצים, על רכוש אבוד, על מאסר ועל עבודות כפייה, ובשנים מאוחרות יותר גם בעבור נזקי בריאות ונזקים נפשיים שנגרמו להם.

הפיצויים האישיים ניתנו ע"י מערב גרמניה במישרין, לנפגעי השלטון הנאצי שישבו בגרמניה ובחלק מהארצות שהיו כבושות בידי הנאצים. הם התחלקו לשני סוגים: א. תשלומים חד פעמיים כפיצוי לאובדן רכוש, מקור פרנסה או פגיעה בבריאות, ב. תשלומי קצבות שוטפות. תקבולי הפיצויים החלו בשנת 1954, ומאז עלו בהתמדה התשלומים השנתיים על חשבון הפיצויים. הדבר נתאפשר הודות להרחבת תחולתו של חוק הפיצויים, אשר הגדיל במשך הזמן את מספר הזכאים לפיצויים. עד לשנת 1971 קיבלו אזרחים בישראל על חשבון הפיצויים האישיים כ-1900 מיליון דולר, רובו הגדול של הסכום כתקבולים חד פעמיים. הסכמי פיצויים נוספים, שבהם פוצו ניצולים נוספים מהגטאות, מחנות העבודה ומחנות הריכוז, נחתמו גם ב-1980 וב-1992, ובסך הכל ההערכה היא כי מספר הישראלים שקיבלו אי פעם פיצויים מגיע לכ-300 אלף (נתונים מדויקים אין).

השילומים היוו סכום משמעותי באותם ימים. הם מימנו כ-10 אחוז מכל יבוא הסחורות והשירותים בין השנים 1953 ו-1964, והיוו 8% ממאזן התשלומים. כיוון שרוב הכסף שהתקבל הושקע בתשתית, השפעתו על המשק הישראלי הייתה מהפכנית במהותה. השילומים תרמו להרחבת הספנות והנמלים (נרכשו 49 אוניות משא ל"צים", הוקמו נמל הקישון [1954] ונמל אשדוד [1966]), להרחבת התעשייה ופיתוחה (נרכשה טכנולוגית ייצור חדשה, הוגדלה רשת אספקת החשמל, הונח קו צינור הנפט אילת-חיפה [פרוייקט שהסתיים ב1959], הושקע כסף בתחנות כוח, במתקני אספקת זרם, בפיתוח מחצבים ועוד), לפיתוח משק המים (נקנה ציוד חדש לחברת "מקורות", הוקמו קו ירקון-נגב המזרחי [1952-1955] והמערבי [1957-1961], והמוביל הארצי [1956-1964], יובש אגם החולה [1952-1957], נרכשו טרקטורים, ספינות דיג ועוד), לפיתוח מפעל הנחושת בתמנע, לייזום קידוחי נפט, לפיתוח התחבורה והתקשורת (נסללו כבישים, הורחבו קווי רכבת ישראל, ופותחו רשתות הטלפונים), ולמיכון הבנייה.

חשוב לציין כי מעבר לתרומה החיובית הגדולה לפיתוח המשק הישראלי, הייתה להסכם השילומים גם השפעת לוואי שלילית בתחום החברתי. מחד, הסכם השילומים תרם לסגירת הפער בין הוותיקים (שהספיקו להתבסס בתקופת היישוב) לבין העולים החדשים, שאיבדו מנכסיהם בשואה או במהלך ההגירה ארצה; מאידך, ההסכם החריף את הקיטוב בין יוצאי גרמניה לבין יוצאי מזרח אירופה, שחשו מופלים לרעה בגלל סכומי הכסף הפעוטים שקיבלו בהשוואה ל"ייקים". ההסכם גם תרם להרחבת הפער בין יוצאי ארצות האיסלם לבין עולים ממזרח אירופה בארץ, להיווצרות מעמד בינוני בעל צביון עדתי מובהק (רובו אשכנזים), ולהתחזקות תחושות של קנאה וקיפוח בקרב בני עדות המזרח (השילומים סייעו בידי משפחות אשכנזיות לעבור מהמעברה לדיור משופר).

זאת ועוד, קבלת הפיצויים מגרמניה נטעה במשפחות רגשות אשמה ומבוכה, בשל התחושה שהם סייעו כביכול להעניק מחילה או "תעודת הכשר" לאומה שרצחה את משפחותיהם לפני זמן כה קצר, בתמורה לפיצוי חומרי (הפיתוי הכספי לקבל את הפיצויים - גם של המדינה וגם של האנשים הפרטיים - היה כמובן גדול). רבים גם כעסו על כך שהמדינה קיבלה כסף בעבורם שעה שהם זכו רק בסכום זעום ממנו; אחרים כעסו בגלל הבחינות והבדיקות שנאלצו לעבור כדי לזכות באותם פיצויים. גם אלה שסירבו לקבל את הפיצויים מסיבות אידיאולוגיות חשו לימים מתוסכלים, בשל ההזדמנות הכלכלית שהחמיצו, אולי בתמימות.

במבט סוציולוגי לאחור נראה שהסכם השילומים היה ציון דרך חשוב באימוץ הקפיטליזם המערבי בישראל, שהשפיע על ההתרחקות ממערכת הערכים הציונית. זאת, כיוון שהייתה זו הפעם הראשונה שבה שיקול כלכלי-חומרי גבר לכאורה על שיקולים מוסריים, סמליים ורגשיים (כלומר אידיאולוגיים).

התפתחות המערכת הבנקאית ותרבות החסכון

המערכת הבנקאית שצמחה בארץ עוד לפני קום המדינה, והתפתחה מאד במהלך שנות החמישים והשישים, הייתה גם היא מהגורמים לתנופת הפיתוח (בסוף העשור למדינה היו בפיקוח בנק ישראל 27 בנקים מסחריים ו-4 בנקים למשכנתאות), בין השאר משום שהמדינה חייבה את הבנקים להשקיע ערך של 25% בהלוואות לצורכי פיתוח.

התפתחות המערכת הבנקאית, לצד חקיקת החוק לעידוד השקעות הון (תשי"ט - 1959), ששיפר, הרחיב ופישט את ההקלות הניתנות למשקיעים, הביאו לזרימה מוגברת של הון חוץ לישראל ולהשקעות חדשות, בין השאר בבורסה, שהחלה להמריא. אם לפני 1960 התקשו חברות לגייס הון עצמי בשוק ניירות הערך, הרי שמאותה שנה חל מפנה, וכ-40% מההון נטו שגויס בשוק זה מאותה שנה היה הון מניות (לעומת אחוז אחד בקירוב בשנה הקודמת). נפח העסקות בבורסה במחיר השוק בשנת 1963 היה גדול ביותר מכפליים מאשר בשנה הקודמת, והדבר ממחיש את השינוי שחל בשוק המניות.

עם התבססותם של העולים והעלייה בהכנסה הפנויה, ועם הכנסת התיקון בפקודת מס ההכנסה (תשי"ח), שאיפשרה הקלות ניכרות ממס לחוסך בקופות גמל, הפך החיסכון המשפחתי למרכיב חשוב בכלכלה הישראלית, ותרם ליציבות המשק ולהתפתחותו. ב-1961 הפעילו ארבעה בנקים תוכניות חיסכון שאושרו על ידי שר האוצר, והקנו לחוסכים פטור ממס הכנסה על הריבית. כעבור שנה נוספו שתי תוכניות חיסכון נוספות, האחת צמודה למדד. באותה שנה טיפלה "רשות החיסכון" - גוף שהוקם בשנת 1955 "כדי לעודד ולטפח את החיסכון מרצון בכל שכבות הציבור" - בהכוונת השקעותיהן של כ-400 קופות גמל מאושרות ל- 320 אלף שכירים, שצברו כספי תגמולים, פיצויים ופנסיה (הקופות נהנו מפטורים והנחות ממס הכנסה). המושג "חיסכון" החל חדור לתודעה הציבורית, בין השאר באמצעות מפעל הסברה של הרשות לחיסכון בבתי הספר. הבנקים הפיצו בבתי הספר פלקטים ועלונים וכרבע מיליון קופות חיסכון אישיות - שהפכו לחלק מזיכרון הילדות של רבים.

התפתחות התיירות לישראל

גם לגידול שחל בהיקף התיירות לישראל היה תפקיד חשוב בהתפתחות הכלכלית המהירה באותו עשור, משום שהוא הוסיף מטבע חוץ חשוב למדינה, ויצר מקומות עבודה חדשים. בשנות החמישים, ובעיקר עד שנת העשור למדינה, לא ניכרה התפתחות משמעותית בתיירות לישראל. זרם התיירים היה מתון, בסביבות 40 אלף מבקרים לשנה. המפנה חל בשנת העשור, 1958, כשהגיעו 68 אלף תיירים, ומשנה זו ואילך חל גידול מתמיד במספר התיירים הנכנסים לישראל.

מנהיגות חכמה

מי שעמדו בראש המערכות המכוונות את הכלכלה בישראל, והביאו אותה להישגים חשובים בעשור הצמיחה, היו שלושה: לוי אשכול – שר האוצר, דוד הורוביץ – נגיד בנק ישראל ומנכ"ל האוצר וכלכלן מבריק בעל ידע עצום, ומעל כולם, פנחס ספיר – שר המסחר והתעשייה ואחר כך שר האוצר.

מערכת בירוקרטית אמנם איננה תלויה, מעצם מהותה, אך ורק ביכולתו של אדם בודד, גם אם הוא יושב במרום הפירמידה הניהולית. קל וחומר כשמדובר במשרד ממשלתי גדול, שהעומד בראשו הוא איש פוליטי עם טרדות ואינטרסים לאומיים ומפלגתיים מגוונים; אולם, המקרה של פנחס ספיר הוא אחד מאותם מקרים חריגים, שבו נודע לקברניט העומד בראש המערכת תפקיד מכריע בהתפתחות התחום שעליו הופקד. חוקרים רבים מסכימים שלפועלו של פנחס ספיר הייתה השפעה מכרעת על צמיחתו של המשק הישראלי- והיו שכינוהו "הדינמו של כלכלת ישראל בראשיתה".

בניגוד לשרים רבים אחרים שפילסו דרכם למרום הפירמידה הפוליטית, בעיקר דרך פעילות מפלגתית, הגיע ספיר לממשלה ובאמתחתו גם ניסיון עשיר בתחום הביצועי. הוא כיהן כראש משלחת הרכש של משרד הביטחון באירופה (1948), כמנכ"ל משרד הביטחון (1949-1951), כממונה על הפיתוח במשרדי החקלאות והאוצר, כנציב המים הראשון (1953-1951) וכמנכ"ל משרד האוצר (1955-1953). ב-1955 הצטרף לממשלה כשר התעשייה והמסחר. בתיק האוצר החזיק שתי תקופות כהונה – מ-1963 ועד 1968 ומ-1969 ועד 1974(בפרקי זמן מסוימים שימש במקביל גם כשר התעשייה והמסחר).

עד למינויו של ספיר הוקדש עיקר המאמץ בארץ לפיתוח החקלאות, ואילו בתעשייה הייתה הממשלה גורם פסיבי ביזמות, והסתפקה במתן עזרה בצורות שונות - גלויות וסמויות - לגופים השונים. ספיר החל בפעולה נרחבת לפיתוח תעשייתי, שכללה יזום הקמת מפעלים, גיוס בעלי הון מקומיים וזרים, ומתן הקלות שונות למפעלי תעשייה, כגון: הלוואות בתנאים נוחים, רישיונות יבוא, מתן ערבויות מדינה, רכישת מניות על ידי הממשלה ועוד. ענפים רבים עברו בתקופתו התפתחות עצומה (למשל הטקסטיל, בעקבות הקמת "פולגת", או הקוסמטיקה, בעקבות הקמת "הלנה רובינשטיין"), ותעשיות חדשות לגמרי נולדו בארץ (צמיגים, לבידים, נייר, צינורות ועוד).

ספיר יזם וסייע להקמת חברות להשקעה בתעשייה - כמו "פי.אי.סי.", "קבוצת ויליאמס", "מאיר", "אלרן" ו"כלל" - שהפכו לימים לגורם חשוב מאד במשק הישראלי ('כלל'' הוקמה, ביוזמת ספיר, בעקבות ועידה כלכלית למען ישראל, שהתכנסה במיאמי שבארה"ב בראשית 1962. המטרה הייתה לעודד השקעות של יהודי דרום אמריקה בישראל. "כלל" הפכה לימים לחברת ההשקעות הגדולה ביותר בישראל, שהשקעותיה מתפזרות על פני מגוון מרשים של מפעלי תעשייה). בתקופתו החלה הממשלה להשתמש במבנה המשפטי של "חברה בע"מ" לשם עידוד התעשייה - והדבר היווה מקפצה חשובה להתפתחותו של משק קפיטליסטי. שיטת "הפנקס השחור הקטן" של ספיר, שבה על פי הסברה רשם את רשמיו ותוכניותיו הלאומיות, הפכה כבר לאגדה (יש הגורסים שהפנקס הזה הוא מיתוס שלא היה ולא נברא, אולם עצם הסיפור הזה ביטא את הדרך שבה תפסו את עבודתו). ספיר ניהל את המשק כגביר בממלכתו. הוא זה שהחליט במקרים רבים איזה מפעל יבנה והיכן, מי יהיו בעליו, והחשוב מכל - רמת הסבסוד והעזרה שיקבלהמפעל מהמדינה. לא אחת נפגש אישיתעם משקיעים פוטנציאלים, כדי לשכנע אותם להשקיע במפעל מסוים, ולעתים קרובות "סוגר עניין" בו במקום. הריכוזיות הזו שבה ניהל את משק הכלכלה בארץ נראית, מפרספקטיבה של משק קפיטליסטי מבוסס הבנוי על ביזור ושוק חופשי, משונה ומסורבלת. אולם, דומה כי שיטה זו יעילה לכלכלות בראשית דרכן. ריכוז העוצמה איפשר למערכת הכלכלית בישראל לעבוד באופן מתואם וקיצר תהליכים שהיו אולי לוקחים - ללא ההתערבות מלמעלה - זמן רב.

סוד כוחו והצלחתו של ספיר בבניית הכלכלה הישראלית טמון היה בין השאר באישיותו. ספיר ניחן באישיות כריזמטית והחלטית, שהעניקה לו סמכות, ובקסם רב שסייע לו לקשור מערכת קשרים חמים וקרובים עם תעשיינים, קבלנים ובעלי ממון מן הארץ ומהתפוצות, ולעודדם להשקיע בארץ. גם יכולתו האינטלקטואלית הייתה לשם דבר. כרבים מבני דורו היה ספיר חסר השכלה פורמלית, ואת מלאכת ניסוח המדיניות במונחים כלכליים השאיר לעוזריו. אך היה לו - כפי שהעידו מי שעבדו במחיצתו - כושר תפיסה, פרגמטיזם רציונלי, יכולת נדירה לרדת לפרטים וזיכרון נדיר. ספיר היה איש עבודה חרוץ ("בולדוזר" בשפת הסלנג), שראה בעבודה את מהות קיומו. מספרים עליו שעבד 18 שעות ביממה, שבמהלכן "תפס" תנומות התרעננות בנות דקות אחדות.

הלהט הפטריוטי והמחויבות האידיאולוגית שאחזו בו, כמו בבני דורו האחרים, תרמו אף הם להצלחתו. ספיר ראה בעבודתו שליחות היסטורית, לא פחות, ואולי יותר, מאמצעי לקידום עצמי (זאת, מבלי לבטל את האמביציה האישית הגדולה שהניעה אותו). האמונה בייעודו הלאומי יצרה שכנוע פנימי שסייע לו לשכנע אחרים.

עוצמתו הפוליטית של ספיר כשליט הבלעדי במשק נבעה מהעובדה שראשי הממשלה באותה תקופה לא היו מעורבים בכלכלה (חוסר המעורבות מאפיינת את הפוליטיקה הישראלית גם היום, אף שלא באותה מידה כבעבר), והעדיפו להשקיע את מירב האנרגיה בתחום החוץ והביטחון (יש הטוענים שהם גם לא ממש הבינו בכלכלה). ספיר, שהיה בעל מעמד מרכזי במפלגה (מקורב לשרגא נצר,שהיה המוציא והמביא שמאחורי הקלעים), סימל במידה רבה את השיטה הפוליטית של אותם זמנים, שבה הכל נסגר בידי כמה אנשים בחדרי חדרים. אפשר לומר אפוא, שעוצמתה הגדולה של מפא"י באותה תקופה הפכה את "בעלי הבית" שלה ל"בעלי הבית" של מדינה כולה.

ואפשר שהיה גורם נוסף - אולי פחות גלוי - להצלחתו של ספיר ולהצלחתה של הכלכלה הישראלית כולה באותו עשור ובכלל, והוא "המנטליות היהודית" - המעוגנת בתרבות היהודית. הפתקים שפיזר (ה"צעטלאך") שיקפו את האי-פורמליזם בתרבות היהודית, את היותה של מדינת ישראל הצעירה מעין שטעטעל ענקי בלתי-היררכי, שבו כולם מכירים את כולם; חברה שבה הבוס - בין שהוא שר, מנכ"ל או מפקד - איננו "יורד אל העם" אלא חי עם העם; חברה שבה קל לקצר תהליכים ולהניע אנשים (יש לסייג ולומר ש"כולם" באותה תקופה כלל בעיקר יהודים-אשכנזים וותיקים).

תרבות הרוכלים

הרוכלות הייתה חלק בלתי נפרד מתרבות הצריכה והקניות בפלשתינה-א"י ובמדינת ישראל הצעירה לכל אורך התפתחותה (ראו לעיל). אולם, בעקבות הגל השני של העולים (בעיקר מארצות האיסלם), צמיחת הכרך העירוני והשתפרות המצב הכלכלי, ובשל מצוקה כלכלית של העולים באזורי הפריפריה והרקע הכלכלי שלהם, התפתחה בשלהי שנות החמישים תרבות עניפה של רוכלות.

ב-19 באוקטובר 1956 פרסם "ידיעות אחרונות" (באמצעות הכתב עמנואל פורת) במוסף לשבת, כתבה נרחבת שהשתרעה על עמוד שלם, ועסקה ב"מכת מדינה – ההולכת ומחריפה" לאמור: "נהירה המונית של 'סוחרים זעירים' מכל הארץ לתל אביב, שיד החוק קצרה מהרחיקם מהרחוב הנותן להם פרנסתם".

להלן קטעים נרחבים מתוך הכתבה המעניינת הזו, החושפת מאפיין מאד חשוב של תרבות המכירות והקניות באותן שנים, ולמעשה גם שנים רבות אחר כך. הדברים, שנכתבו מנקודת מבט אשכנזית-בורגנית, ממחישים גם את המתח המתמיד שהתקיים בישראל במשך שנים בין תרבות קניה ומכירה מזרחית-ים תיכונית לבין תרבות קניה ומכירה אירופית, ובין אוכלוסיה עירונית בעלת אמצעים, שיכלה להרשות לעצמה למכור ולקנות במרכזי קניות ממוסדים, לבין אוכלוסיית פריפריה ענייה וקשת יום, שנאלצה להתפרנס בין השאר מרוכלות מזדמנת:

אתה הולך ברחוב ואתה נרגז. מכל צד ועבר צעקות: "שלוש בלירה!", "שלוש בלירה!", "גרבי ניילון!", "נייר טואלט!", "עניבות!", "תחתונים!", "שלוש בלירה!", "רק היום!" אתה נכנס לבית קפה לשתות כוס תה ולכתוב כמה שורות, אך במקום מלצרית ניגש אליך גבר עם מזוודה, מציע: "סכיני גילוח? סבון טואלט?"

בעיית הרוכלות בתל אביב איננה בעיה מקומית. היא בעיה ארצית, כי תל אביב היא מרכז הכובד של הרוכלות בארץ. האם הייתם פעם בתחנה המרכזית בתל אביב בשעה מוקדמת בבוקר? בוודאי שהייתם, ובוודאי מיהרתם לאן שהוא. ולכן לא ראיתם את הרוכלים היורדים מכל אוטובוס הבא מכל קצווי הארץ. בוקר בוקר הם פושטים על תל אביב – מראשון, רחובות ונס ציונה בדרום; מישובי הפרוזדור ורמלה ואזור במזרח; ומחדרה ופרדס חנה בצפון. רק ממערב הם לא באים כמובן.... (אגב, יחד עם הרוכלים באים גם פושטי יד, אך זו כבר בעיה אחרת, ונטפל גם בה, ברשימה אחרת). בימי חגים באים רוכלים אפילו מבאר שבע ומחיפה!

מחקר סטטיסטי, שנערך באורח שוטף על ידי משרד הפיקוח העירוני, מגלה למעיין בו מספרים מדהימים: מתוך 82,000 אנשים הבאים לתל אביב יום יום, יותר מ-10% הם רוכלים ופושטי יד, ה"מספר הסופי" של הרוכלים בתל אביב-יפו טרם נקבע, אך הוא נאמד ב-1,500-2,000 איש.

[...] מי הם הרוכלים "העובדים" ברישיון וברשות בתל אביב? הם נחלקים לסוגים שונים: מקרים סוציאליים, זקנים, נכים, יוצאי בתי הסוהר. [...] אלה רוכלים "קבועים", רבים מהם בעלי וותק ו"כתובת" קבועה. יש סוג רוכלים אחר – רוכלים "צוענים". הם פושטים ברחובות, מוכרים את סחורתם משך שעות מספר – ומסתלקים. איש אינו יודע מאין הם באו ולאן הלכו. לגביהם הרוכלות היא מקצוע קל ומכניס. לגביהם כל גרוש רווח, הוא גרוש רווח נקי – ללא מסים. רבים מהם בחורים צעירים בריאים, בעלי ריאות חזקות (ככל שהריאות בריאות יותר אפשר לצעוק יותר – והרווח גדול יותר..... רבים מהם מוכרים למחלקה הפלילית של המשטרה מחיי הלילה שלהם. ברוכלים מסוג זה נלחמת העירייה בכל עוצמתה.
[...] רוב הרוכלים הם עולים חדשים. מה הם עשו בחוץ לארץ? רופא לא ילך להיות רוכל. אף לא מורה או בנקאי או עורך דין יבחרו בתעסוקה זו. רובם המכריע של הרוכלים ברחובות תל אביב היו רוכלים ובני רוכלים בארצות מוצאם. עצם העובדה שהם נשארו רוכלים, מוכיחה את צדקתה של אימרה רוסית נושנה: "קשה ללמד כלב זקן 'טריקים' חדשים" (עמנואל פורת, "הרוכלים לא יעלמו מהרחובות", ידיעות אחרונות, 7 ימים, 19.10.1956, 6).

חנויות הכולבו הראשונות

השק"ם

היוזמה וההקמה

את ההשראה להקמת השק"ם קיבלו ראשי מערכת הביטחון ככל הנראה מחנויות ה"נאפי" של צבא בריטניה. חנות גדולה (במושגי התקופה) של הנאפי הבריטי פעלה בשנות הארבעים בחיפה ברחוב יפו פינת מאיר. הקנייה בה הייתה למשאת נפש של יהודים רבים, אך רק מעטים הצליחו להשיג בה מוצרים באמצעות קשרים ופרוטקציות.

במרץ 1948, עוד לפני הקמתו הרשמית של צה"ל, יזם דוד בן גוריון הקמת שרות אספקה, קנטינות ומזנונים ללוחמי "ההגנה" במלחמת העצמאות. השירות - שזכה לכינוי שק"ם (שירות קנטינות ומזנונים) - נוסד על ידי יוצאי הצבא הבריטי (בראשם עשהאל בן דוד ומשה דורות), בהשראת ה"נאפי" של צבא הוד מלכותה.

במהלך המלחמה סיפק השק"ם במשורה ללוחמים בחזית - באמצעות מספר מצומצם של טנדרים, משאיות ואופנועים - ממתקים, כריכים, שתיה קלה, "פודינג של תנובה" ו"הספקה קטנה" (סבונים, סכיני גילוח וסיגריות). פה ושם הוקמו קנטינות מאולתרות בחניוני הכוחות המסתערים ובמחנות הקבע (כגון מחנה "שנלר" בירושלים). בספטמבר 1948 הגיע מספר המתקנים של השק"ם ל-150, ופעילותו הקיפה את רוב מחוזות הארץ.

עם תום המלחמה והכרזת משטר הצנע הועלתה במטכ"ל ההצעה להקים רשת חנויות "כולבו" מסחריות במתכונת אמריקאית, עבור אזרחים בני משפחות החיילים. הסיבה הרשמית להצעה הזו הייתה יצירת תמריץ להתגייסות לצבא הקבע (תמריץ נוסף היה "שיכון קבע"), במיוחד לנוכח השכר הלא גבוה שיכול להציע צה"ל למשרתים בו. אולם אפשר להניח שהיה כאן גם מניע אינטרסנטי סמוי, לאמור: ניצול מעמדם הגבוה של שירותי הביטחון בחברה להשגת יתרונות פרוטקציונריים. למעשה, הקמת חנויות השקם הייתה אחד הביטויים הראשונים להיווצרותה של "הגילדה הצבאית" בישראל, שזכתה במשך השנים למעמד מועדף ולהטבות פורמליות ובלתי פורמליות רבות.

תחילה הוקמו "מתקני מכירה" בתל אביב, בחיפה, בירושלים, בצריפין, בחדרה וברחובות, ובהן יכלו משפחותיהם של המשרתים בכוחות הביטחון (צה"ל, משטרה, בתי הסוהר, ומוסדות ביטחוניים אחרים) לרכוש מספר מצומצם של "מצרכי הלבשה והנעלה, תמרוקים, ממתקים, משחקים מתנות". במרץ 1950 נחנכה חנות "הכולבו" הראשונה של השק"ם ביפו, ואחריה נפתחו עוד באותה שנה בזו אחר זו 8 חנויות בערים מרכזיות. מכאן ואילך התרחבה פעילותו של השק"ם, מהמחנה והמשלט למשק האזרחי כולו. לא רק הקונים היו מעתה ברובם אזרחים, אלא גם המוכרים, ובמאי 1950 החליטו משרד הביטחון ומטה צה"ל על הוצאת השקם מחזקת הצבא, והפיכתו לחברה ציבורית (בשליטת משרד הביטחון ומשרד האוצר). הערה: המבנה המשפטי של החברה היה מסובך, ובא להבטיח את השליטה הבלעדית של הממשלה בחברה (באמצעות בעלות על המניות והרכב מועצת המנהלים).

עם הזמן, בעקבות התרחבות התעשייה המקומית, גדל מספר המוצרים בחנויות (בין השאר ריהוט, ביגוד, כלי בית, צעצועים כלי כתיבה ועוד) וגם מגוון השירותים שסיפקה חברת השק"ם לאנשי הצבא ומשפחותיהם התרחב (למשל "נופש משפחתי", הנחה בציוד ביתי לזוגות צעירים, שירות מגדניות, מועדוני קצינים ועוד). המילה "שק"ם" הייתה עד מהרה נרדפת למילה חנות "כולבו" ו"תלושי השק"ם" נעשו משאב חומרי מבוקש.

השפעת השק"ם על התפתחות תרבות הקניות

חנויות הכולבו של השק"ם חוללו מהפך בתרבות הקניות בארץ, בשל כל היתרונות המקופלים בקנייה בחנות גדולה עם מגוון מוצרים גדול. השק"ם היה הראשון שהכניס את שיטת "השרות העצמי" (במאי 1954, בחנות ברחוב בן יהודה בתל אביב), שהחלה לנגוס במעמדו ובחשיבותו של הזבן העצמאי.

בשק"ם החלו, לראשונה בישראל, להיעזר בשיטות שיווק מדעיות (מדידת יעילות של ניצול שטח, ניתוח מאזנים וכיוצא באלה). אלה הביאו להקמת קורסי הכשרה למוכרים וקופאים, לביטול מחסן המלאי (דבר שהיה מהפכה בשטח המסחר הקמעונאי), ולתכנון מדוקדק של עיצוב המדפים.

התפתחות חנויות הכולבו של השק"ם הביאה גם לשינוי בדפוסי השיווק לצרכן, ובעיקר להתפשטות שיטת האריזות המשפחתיות שהחליפו את מכירת התוצרת בבודדים ובתפזורת.

שק"ם היה גם הראשון שהכניס לחיים המסחריים בארץ את מתכונת "המבצע" (מושג שנשאב מהעגה הצבאית, ובא במקום המושג האנגלי "מכירה- sale"), לאמור: הוזלה של מוצרים לפרק זמן מוגבל. גם מושגים שיווקיים כמו "מצרך החודש" או "מכירות טרום עונתיות" - שהפכו לחלק מהלכסיקון הצרכני בארץ - היו פרי יוזמה של מנהלי השק"ם.

העלייה בהיקף המכירה בחנויות הכולבו הביאה גם לסטנדרטיזציה בתעשיית הביגוד וההנעלה, ולהתפתחות תעשיית המוצרים החד פעמיים (למשל בקבוקים).

השק"ם היה גם גורם חשוב בהקמת מפעלים למזון (למשל מפעל הגלידות "ארטיק"), הגיע להסכמים עם חברות על ייצור מוצרים שיהיו בלעדיים לו (למשל יין "דוכס"), ויזם הקמת מפעלים משלו (מפעל לעיבוד בשר, מפעל לארוחות מוקפאות ועוד).

השק"ם כראי של התקופה והתרבות

לתרבות הקניה בשק"ם נודע חלק חשוב בעיצוב תרבות הקניות הישראלית, והיא משקפת כמה יסודות בהתנהגותו של הצרכן הישראלי בתקופה הציונית ובכלל:
א. ההקלות הרבות במיסוי שלהן זכה השק"ם (שעוררו לא אחת את זעמם של המתחרים) היו חלק מכלכלה ריכוזית, שבה התחרות בשוק לא הייתה חופשית, במובן המקובל במערב. לא בכדי, באביב 1954 פתחה התאחדות הסוחרים במערכה ציבורית נגד השק"ם, לנוכח העדיפויות שהוענקו לו, ובכלל זה פטור מכס ובלו.

ב. התפוצה והפופולאריות של שירותי השק"ם תמכו במרכזיותו של המוסד הצבאי בהוויה הישראלית ושיקפו אותה, וכן עודדו את פלישתו לתחומים שמחוץ להגנה וביטחון (צרכנות, מוסיקה, חינוך וכו'). היה כבר מי שכינה את ישראל "צבא שיש לו מדינה", והתפתחות השק"ם מחזקת במידה רבה את תוקפה של תפישה זו.

ג. ההטבות שהוענקו לאנשי הביטחון באמצעות השק"ם משקפות את הנטייה הציונית המסורתית להעמיד את השירות הצבאי בראש סולם העדיפויות והיוקרה, תוך הענקת תגמולים גבוהים לאנשי כוחות הביטחון. כיוון שבאותה תקופה הגיעו אנשי הקבע ברובם ממילייה חברתי מוגדר (יהודי-אשכנזי-ותיק-מפא"יניקי), היו ההטבות שהעניק השק"ם למשפחות אנשי הביטחון חלק מתרבות ההעדפה של "אנשי שלומנו", ותרמו בכך להחרפת הפער המעמדי בארץ.

ד. סחר החליפין ה"אפור" בתלושי השק"ם, שהתפתח בארץ, היווה חלק מהמערכת הכלכלית המסורבלת, הבירוקרטית והפרוטקציונרית של אותם שנים.

ה. התפוצה הגדולה של הקניות בשקם - ובכלל זה של אוכלוסייה שלא עמדה בקריטריונים שהציב השקם לזכאות - מבטאת את יכולתו של הישראלי לעקוף "באלגנטיות" תקנות ואיסורים מוסדיים (תוך העלמת עין מכוונת של הממסד). העובדה שתלושי השק"ם הפכו עד מהרה לנחלת הכלל משקפת להערכתי גם את הצד הפמיליארי, האנטי הירארכי, של החברה הישראלית. במדינה שבה הכול לובשים מדים, שבה המדים ריקים מאותות ולמפקד קוראים בשמו הפרטי, קשה ליצור הפרדה מעמדית כה חדה, באמצעות חלוקה דיפרנציאלית של משאבים חומריים והטבות כלכליות.

ו. כמו מוסדות כלכליים אחרים באותה תקופה, גם השק"ם נוצר כתוצאה מסינתזה בין שאיפה כלכלית לרווחיות לבין שאיפה לשמור ולהגן על יעדים לאומיים (ובכלל זה יעדים אידיאולוגיים). ההקפדה על מכירת מוצרים "כחול לבן", שאפיינה את השק"ם שנים רבות, או הנטיה להקים חנויות ביישובים שאינם בהכרח רווחים (כמו עיירות פיתוח), הן דוגמאות בולטות לסינטזה הזו, המאפיינת את העידן הציוני.

המשביר לצרכן

תרבות הקניות של שנות החמישים, השישים ובמידה מסוימת גם השבעים, מזוהה יותר מכל עם רשת בתי הכולבו של המשביר לצרכן – שהוקמה ביוזמה משותפת של המשביר המרכזי (גוף שהיה בבעלותן של התנועות הקיבוציות ותנועת המושבים) ושל "ברית הקואופרציה הצרכנית" (לימים רשת "קו-אופ").

המטרה המקורית הייתה לצמצם את פער התיווך עבור הצרכן, אך עם הזמן הוא הפך מגוף הסתדרותי שנועד להיטיב עם העובדים לעסק כלכלי מכניס, המשרת את כלל הציבור הישראלי.

הסניף הראשון נפתח ב-1944 בצריף קטן ברחובות, והקמתו לוותה בקול מחאה של בעלי חנויות, שחששו שהמתחרה החדשה תנשל אותם. נשלחו מכתבים ופורסמו מודעות בעיתונות, אך כל זה לא עזר, והרשת המשיכה להתפתח.

חנות הכולבו הראשונה ב"מתכונת אמריקאית" נפתחה ב-1947 ברחוב יפו בירושלים. צוות העובדים בחנות מנה שמונה אנשים, והסחורה כללה בעיקר בגדי עבודה, ביגוד בסיסי וכלי בית בסיסיים כגון סירי אמייל וקערות פלסטיק.

עד סוף 1949 כבר כללה הרשת 7 חנויות (ביפו, תל-אביב, נתניה, חדרה, באר-שבע, חיפה ואשקלון), וזמן קצר לאחר מכן שלוש נוספות (בראשון-לציון, רעננה ואילת). החנויות שנפתחו באותם הימים לא היו גדולות ואף לא מרשימות במיוחד. היו חנויות ששטחן לא עלה על 60 ממ"ר, ורבות מהן שוכנו, בלית ברירה, בבניינים נטושים, שלא התאימו למטרות אלה.

בשנים הראשונות לפעולת הרשת שררה בארץ מצוקה חומרית, והתפישה של מנהליה לא הייתה של רווחיות נטו. הנה כי כן, בחורף 1952, שהיה קשה במיוחד, נפתח סניף של המשביר לצרכן בקרית שמונה, וחולקו בו חבילות של מעילים, כובעים חמים ונעליים לעולים ולנזקקים, ללא תשלום.

למעשה, תרבות הקיבוץ וההסתדרות הטביעה את חותמה על הרשת במשך תקופה ארוכה. רק בעלי הפנקס האדום ("פנקס חבר") יכלו להתקבל לעבודה במשביר. רק האליטה של אז התקבלה לעבודה, ולא הזיקה גם קצת פרוטקציה. האווירה בסניפים הייתה מאוד משפחתית. היו חדרי אוכל משותפים, כולם הכירו את כולם, וידעו הכל זה על זה.

גם תרבות השיווק והשירות נצבעה בצבע ההסתדרותי. היא הייתה אפרורית וחסרת מעוף, ודמתה לזו שהייתה מקובלת בעולם הקומוניסטי. כך, למשל, מוכרים ומוכרות שעבדו במתכונת בירוקרטית, ללא הכשרה וללא הערכה מבחוץ, או חלונות ראווה ומדפים שעוצבו באופן אנכרוניסטי.

המחויבות הפטריוטית שיחקה גם היא תפקיד חשוב, שמיתן את הגישה הקפיטליסטית. במקרים רבים הועדפו מוצרים כחול-לבן על פני מוצרים יפים יותר, והמוצרים היפים מתוצרת הארץ בדרך כלל הופנו לייצוא.

בתחילת דרכה של רשת המשביר לצרכן אפשר היה למצוא בחנויותיה בעיקר מוצרים בסיסיים לחיי היומיום במחירים השווים לכל נפש (מוצרי "תועלת" או "לכל"): בגדים ולבנים של אתא, שמלות פשוטות, כלי בית מפלסטיק קשיח וזול, צעצועים וריהוט מעץ גס עם מראה של ארגז תפוזים, וכיוצא באלה.

המפנה הראשון בתולדות הרשת חל ב-1959 - השנה שבה הוכנסו לשימוש שטרות כסף חדשים (חצי לירה, לירה, חמש לירות ועשר לירות), ובמקביל בוטלה חלוקת הלירה לאלף פרוטות, ובמקומה באו 100 אגורות. באותה שנה הוקם בכיכר דיזנגוף בתל אביב ה"כולבו" הראשון של רשת "המשביר לצרכן", עם קונספט חדש בנוסח "גאלרי לאפייט" או "מייסי'ס". עד להקמת הכולבו ב-1959, פעל "המשביר לצרכן" בחנויות קטנות, שלא עלו בגודלן על 100 ממ"ר. הכולבו החדש, שפתיחתו הייתה בגדר אירוע לאומי, התנשא לגובה של חמש קומות, על פני שטח של 2000 ממ"ר. חידוש נוסף היה שימת דגש מיוחד על מוצרי אופנה. לראשונה הועסק מעצב בית, ונפתח קו עצמאי של ייצור בגדים. כמו כן אורגנו בסניפים תצוגות אופנה שהיו פתוחות לקהל הלקוחות.

עוד באותה שנה הוקמו בתי "כולבו" דומים בממדיהם בחיפה (1750 ממ"ר) ובבאר שבע (800 ממ"ר).

תרבות הקניות החדשה שהציעו בתי הכולבו של המשביר לצרכן תאמה את הצרכנות המודרנית שהתפתחה באותה עת במערב, והציעה לקונה מרכז קניות אחד גדול וממוזג, שחוסך את כיתות הרגליים לאורך רחוב עם חנויות רבות.

צורכי בתי ספר (ילקוטים, תלבושת אחידה), גופיות ותחתונים לבנים, מתנות לחג, כלי בית, צעצועים, מגבות וכלי מיטה – את כולם נהר הקהל הישראלי לקנות בחנויות המשביר.

עם המעבר לבתי כולבו גדולים התחלפו גם המוצרים על המדף. החאקי וחולצות העבודה הכחולות פינו את מקומם למותגים מחו"ל, והוכנסו מוצרים חדשים (למשל, סרוויסים), הדודות החביבות בחלוקים הוחלפו בדיילות צעירות, והיחס המשפחתי נעלם.

בשיא פריחתה, עד שנות ה- 90, היו לרשת למעלה למעלה מ-40 חנויות כולבו וסניפים של חברות בנות. באותם ימים קיבלה רשת המשביר את הזיכיון על מותגים כמו זארה ו"מרקס אנד ספנסר", רכשה את רשת שקם-גאלרי בעלת 11 הסניפים, העסיקה 2,000 עובדים ועוד 1,500 דיילי מכירות, ונמנתה עם חברות המסחר והשירותים הגדולות בארץ. אולם עם הופעת הקניונים היא נקלעה למשבר, ולמעשה סיימה את תפקידה ההיסטורי (ראו גם להלן).

תרבות בתי הכולבו בארץ

השק"ם לא פיגר בהרבה אחרי ה"משביר לצרכן", וב-1964 נפתחה החנות המרכזית שלו ברח' פרץ בחיפה, בטקס חגיגי בהשתתפות סגן שר הביטחון שמעון פרס ומפקדי צה"ל. החנות השתרעה על שטח של 2500 ממ"ר, שתי קומות ויציע. כעבור זמן קצר הוקמו והורחבו חנויות נוספות ברחבי המדינה (ברמת גן, חדרה, תל אביב, ירושלים ועוד).

המנגנון הגדול שהקים השק"ם כדי להבטיח שרק אנשי כוחות הביטחון ובני משפחותיהם ישתמשו בשירותיו, הלך והתרופף באותם שנים - הן משום שלא ניתן היה לפקח על ה"מסתננים" הרבים - כמעט כל מי שרצה לרכוש מוצרים בשק"ם יכול לעשות זאת בעצמו או באמצעות מקורבים - והן משום לשק"ם עצמו היה אינטרס בהגדלת מספר הקונים. במהלך שנות השישים הוקמו חנויות כולבו נוספות של שק"ם ושל "המשביר לצרכן" ברחבי הארץ, ובכלל זה ביישובים פריפריאליים (מצפה רמון, אילת, ירוחם, אשדוד, אשקלון קריית גת, רחובות ועוד). ב-1964 עמד מספר בתי הכולבו של המשביר על 15.

באביב 1963 נפתחה בתל אביב החנות הראשונה של ה"סופר כל" שפעלה על פי השיטה האמריקאית של "דיסקאונט האוס". "סופר כל" נוסף נפתח כעבור שנה בבאר שבע בעזרת משקיעים מחו"ל.

מגדל שלום

כעבור שנתיים, בספטמבר 1965, נוסף לתרבות הכולבו בארץ ציון דרך נוסף, כאשר ב"מגדל שלום", שנבנה ברחוב הרצל בתל אביב על חורבות גמנסייה הרצליה, הוקם הכולבו הראשון בישראל בסדר גודל אמריקאי.

מגדל הקומות תוכנן על ידי האדריכלים יצחק פרלשטיין, גדעון זיו ומאיר לוי, ובנייתו נמשכה שבע שנים – מ-1959 ועד 1966. היזמים והבעלים היו מרדכי מאיר בשותפות עם שני ענקי השיווק הקמעונאי הבריטים, אייזיק וולפסון וצ'רלס קלור.

להלן מספר פרטים פיקנטיים על המבנה: 

  • מגדל שלום (או בשמו המלא מגדל שלום מאיר), היה לגורד השחקים הראשון של העיר תל אביב. גובהו בעת השלמת הבניה היה כ-120 מטרים מעל פני הקרקע, והוא מנה 32 קומות (פלוס עוד 4 קומות מתחת לפני הקרקע). אל קומת הגג הגיעו באמצעות שתי מעליות תוך 5 דקות. המגדל שימש למשרדים, וכלל מפלס מסחר.
  • ההשקעה הסופית בבנייתו עמדה על למעלה מ-40 מיליון ל"י.
  • שטחו של המגדל היה 100 אלף ממ"ר, והיו בו כ-60 חנויות, מסעדה גדולה, ו-2000 חדרי משרדים מרווחים. כמו כן הותקן בו מיזוג אוויר מלא ומערכת חימום לעת הצורך.
  • שבע קומות יועדו למשרדי מס ההכנסה. חמש קומות אוכלסו על ידי חברת "רסקו".
  • מגדל שלום החזיק בתואר "המגדל הגבוה במזרח התיכון" כ-14 שנים, ובתואר הגבוה בישראל כ-34 שנים, עד לבנייתו של "מגדל עזריאלי העגול" בשנת 1999.
  • מגדל שלום היה המבנה הראשון בארץ שהכשיר שלוש קומות חניה תת קרקעית, שהייתה מסוגלת לאכלס בעת ובעונה אחת 1200 כלי רכב של עובדי הבניין ושל מבקריו. במקום הוקמו שתי חברות להשכרת מכוניות: רכב עבודה ורכב פרטי. אחת מהן נקראה "סע לשלום".
  • המבנה נבנה בסגנון מודרני, והוא מלבני ומורכב משורות חלונות אופקיים ומחופה אריחי פסיפס בגוון בז' משני צדיו הרחבים, ושורת חלונות אנכית משני צידיו הצרים. ברבות השנים ניטשו ויכוחים לגבי עיצובו של המגדל ומראהו הבומבסטי.
  • הריסת המבנה ההיסטורי של גימנסיה הרצליה, שעליו הוקם המגדל, עוררה תגובות נזעמות, ויש הגורסים שתרמה תרומה מכרעת להקמת המועצה לשימור מבנים ואתרים. עם חלוף השנים הלכה וגברה הביקורת, והריסת הגימנסיה הפכה לסמל של עיוורון היסטורי ומכירת ערכים בשם החמדנות החומרית.
  • אף על פי שנבנה בשנות ה-60, נותר מגדל שלום עד היום המגדל היחיד בתל אביב שבו ייעדו מתכנניו מקום להקמת תחנת רכבת תחתית עבור הרכבת התחתית של תל אביב (הדבר נעשה רק בעוד מגדל אחד בארץ, והוא מגדל הנביאים בחיפה, שם אכן נוצל הייעוד ונבנתה בבניין תחנה לכרמלית). אולם צעד זה לא זירז את הקמת הרכבת התחתית, והייעוד לא מומש.
  • חידוש תחבורתי נוסף הוא העובדה שעובר תחתיו כביש דו מסלולי.
  • במהלך שנות השבעים וה-80 פעל לונה פארק קטן בשם "מאירלנד" על גג הבניין.
  • סרטי הקולנוע "עליזה מזרחי"(1966) ו"סיפורי תל אביב" (1992) צולמו בבניין זה, והם מנציחים את חנות הכולבו שהיתה בו, את מוזיאון השעווה (שנסגר בינתיים), ואת המצפה (שנסגר ב-1999).
  • על קירות רחבת הכניסה המערבית למגדל נמצאים שני פסיפסים גדולי ממדים, המתארים תמונות מחיי תל אביב. את האחד מהם יצר הצייר נחום גוטמן עם הקמת המגדל, ואת האחר יצר בשנות התשעים הצייר דוד שריר. מולם הוצב פנס הרחוב הראשון של תל אביב.
  • בראש המגדל ממוקמות אנטנות רבות, ובהן אנטנה המסייעת בנחיתת מטוסים בנמל התעופה בן-גוריון.

כאמור, במגדל שלום הוקם, על פני שתי קומות, כולבו גדול שזכה תחילה לשם "קומה ארבע עשרה", אבל מהר מאוד נודע בכינויו "כולבו שלום". נמכרו בו ממיטב מוצרי האופנה והריהוט מתוצרת הארץ ותוצרת חו"ל, והוא נחשב לחנות היוקרתית בארץ. העסקים פרחו, והוקמו סניפים וסוכנויות בת בטבריה ובחיפה. חנות ה"כולבו" ב"מגדל שלום" פעלה כ-15 שנה, ואז, עם הופעת הקניונים בשנות השמונים, החלה לשקוע עד שחדלה להתקיים. 

מקימי הכולבו לא הכריזו על כך ברייש גלי, אבל דומה שהוא יועד בעיקר לאוכלוסיה הישראלית בעלת האמצעים – מעין כולבו לעשירים ואניני טעם. סיפור פיקנטי שממחיש זאת הופיע בכתבה שפורסמה בעיתון ידיעות אחרונות ב-21 לינואר 1965, סמוך להשלמת בנייתו של המגדל. בכתבה סופר על אחד מ"מלכי הפלאפל האזוריים של העיר", שהופיע במשרדי מגדל שלום מאיר והציע להקים שם דוכן משוכלל לפלאפל, חומוס, סטייק וכל השאר. מר צבי ברסט, הממונה על מבצע השכרת החנויות והמשרדים בבניין דחה אותו באדיבות: "צר לנו אבל אין לנו כל כוונה לשבץ במסגרת החנויות האקסלוסיביות בגורד השחקים דוכן מסוג זה". הדיווח מסתיים במשפט הבא: "מה אנחנו יכולים לעשות, נאנח ברטט 'מלך מלכי המלכים', זוהי דרכה של המודרניזציה. הנה הספר של מלון 'שרתון' המבקש לפתוח במגדל שלום מאיר מספרה, לא נדחה." 

הופעתו של "מגדל שלום" על חנויותיו הייתה למעשה יותר מציון דרך בהתפתחות תרבות הקניות הקפיטליסטית בישראל, ובדיעבד אפשר לראות בה גם ציון דרך סוציולוגי, שבישר את שקיעת הלהט הפטריוטי והתחזקות התרבות הקפיטליסטית. זאת כיוון שהמגדל המודרני נבנה כאמור על חורבות אחד המוסדות החשובים ביותר בתקופת היישוב – גימנסיה הרצליה, ופירוש הדבר שפרוייקט כלכלי שנבנה על פי מתכונת אמריקאית, בא במקום סמל ציוני היסטורי.

החנות הקימונאית והמרכז המסחרי

מסורת הקניה בכולבו החלה להפוך בשנות השישים לחלק משגרת החיים הישראלית – אף ששיטת המסחר בחנות השכונתית המשיכה להיות דומיננטית עוד כשני עשורים נוספים. הנה כי כן, ב-1964 פעלו בסחר הקמעונאי בארץ כ-26 אלף חנויות, שהעסיקו כ-59 אלף איש, מתוכם רק כ-12% העסיקו מעל 10 עובדים. ברוכלות עסקו כ-3000 איש. מכלל החנויות הקמעונאיות, כ62% עסקו במסחר מזון, 19% במוצרי טקסטיל, 8% בצורכי בית ורהיטים, ו-11% בענפי מסחר אחרים כגון: חומרי בניין וכלי עבודה, כלי רכב, דברי דפוס, תמרוקים, ורוקחות.

כאמור, רוב חנויות הכלבו החדשות נבנו בערים הגדולות במרכז הארץ. ביישובי הפריפריה היה התחליף לכולבו "המרכז המסחרי" – קומפלקס של חנויות שהוקם במרכז היישוב (רובם על ידי חברת "שיכון ופיתוח לישראל"). החנויות נמסרו לסוחרים בתנאי שכירות או ברכישה. בחלק גדול מהמרכזים היו גם משרדים, אולמות תרבות, בתי קולנוע ובתי קפה.

רחוב דיזנגוף כסמל ומיתוס ישראלי

ציוני דרך בהתפתחות הרחוב

התפתחות בתי הכולבו לא שינתה עדיין מקצה לקצה את דפוסי הקניות של רוב הישראלים. בתקופה זו עדיין התבצע עיקר המסחר והקניות ברחובות הראשיים של הערים, בחנויות פרטיות שהציעו סחורה בדרגות שונות של איכות ומחירים. בכל עיר במדינת ישראל התרכז המסחר היומיומי – בעיקר בתחום ההלבשה ומוצרי הבית ב- 2-3 רחובות ראשיים. הגדולים והחשובים ביותר היו כמובן הרחובות הראשיים של שלוש הערים הגדולות: בחיפה – הרצל, החלוץ, הנביאים בהדר, ורחוב העצמאות בעיר התחתית; בירושלים – משולש רחוב יפו, רחוב המלך ג'ורג' ורחוב בן יהודה ובתל אביב: הרחובות אבן גבירול, בן יהודה, אלנבי ומעל כולם - דיזנגוף.

רחוב דיזנגוף היה רחוב שזוהה במשך לפחות ארבעה עשורים, יותר מכל רחוב אחר במדינת ישראל, עם תרבות הקניות הישראלית ועם התפתחות אופנת הקניות בארץ. ציוני הדרך בהתפתחות הרחוב, שהפך למושג ומיתוס בהיסטוריה האורבנית, התרבותית והכלכלית של מדינת ישראל, נסקרים במאמרו המקיף ומאיר העיניים של ההיסטוריון והגיאוגרף מעוז עזריהו "עלייתו ושקיעתו של רחוב דיזנגוף". להלן קטעים נרחבים מתוך המאמר הזה:

בשנת 1926, כאשר דיזנגוף איבד את ראשות העיר לנציגי מפלגות הפועלים, קראו תושבי שכונת טרומפלדור, על דעת עצמם, לרחוב הראשי בשכונה בשם רחוב דיזנגוף. היה זה ביטוי של אהדה לראש העיר, מחאה שהביעה חוסר שביעות רצון מהשינוי הפוליטי. השם הלא רשמי שבו כונה הקטע החולי בין רחוב בר כוכבא ורחוב המלך ג'ורג' של היום, החזיק מעמד שנים מספר ונעלם מהגיאוגרפיה העממית של העיר רק כשנחנך באופן רשמי, ובמקום אחר, הרחוב שנשא את שמו של דיזנגוף, ששב ב-1928 לכהן כראש העיר.

לידתו הרשמית של רחוב דיזנגוף הייתה במאי 1934, בחגיגות חצי היובל לתל אביב. בשנה זו גם ציינה תל אביב 75 להולדתו של מאיר דיזנגוף. חנוכת הרחוב צוינה בטקס חגיגי. 25 חוטי תכלת-לבן היו חוט הטבור שניתוקו סימן את פתיחתו של הרחוב. המספר 25 ציין את חצי יובלה של תל אביב. הצבעים הדגישו את המשמעות הלאומית, שהייתה לאקט החגיגי של פתיחת הרחוב החדש. הרחוב נועד לחבר את העיר עם מגרשי התערוכה באזור שפך הירקון, בקצה הצפוני של העיר, שם התקיים באותה העת "יריד המזרח". לא היה זה רק יריד מסחרי, אלא גם חגיגה עירונית שנועדה לציין את חשיבותה של תל אביב בחיי הכלכלה והמסחר של ארץ-ישראל בפרט, והמזרח התיכון בכלל.

חנוכת רחוב דיזנגוף זימנה את התפתחותה העתידית של העיר צפונה. בחגיגות היובל לעיר ב-1959 היה רחוב דיזנגוף ציר החגיגות. בכך בא לידי ביטוי התפקיד שמילא בינתיים הרחוב במרקם העירוני והתרבותי של העיר.

כשתל-אביב חגגה את יובל החמישים שלה, רחוב דיזנגוף כבר היה הרחוב בהא הידיעה של מדינת ישראל.

רחובה הראשי של תל אביב הקטנה היה הרצל. מאוחר יותר שימש רחוב נחלת בנימין המרכז המסחרי של העיר המתפתחת. בעת שנחנך רחוב דיזנגוף, היה רחוב אלנבי עורק חיי העיר, כפי שנמסר בתיאור מהתקופה: "הם יוצאים לרחוב, נמשכים שורות-שורות, חבורות-חבורות או זוגות בודדים, על פני רחוב אלנבי, הארוך והמלא חיים, בכיוון אל שפת הים [...] הזרם על פני רחוב אלנבי הולך ונמשך כל השעות מלפנות ערב ועד שעת לילה מאוחרת".

בשלהי שנות החמישים, רחוב דיזנגוף שימש כ"אבי העורקים" של חיי תל אביב. אז, בשיא תהילתו, הרחוב ייצג שתי פונקציות, ששילובן יצר את ההילה המיוחדת שלו. הוא היה מקום בילוי המזוהה עם הבוהמה, וגם הרחוב המסחרי הראשי, ה"שדרה החמישית" של תל אביב. הוא היה מזוהה עם תחכום עירוני הבא לידי ביטוי בחנויות ובאתרי בילוי. השילוב של חלונות ראווה הדורים ובתי קפה מפורסמים יצר מזיגה של יוקרה וזוהר שהייתה לתדמיתו של הרחוב. שילוב זה של אווירת צריכה והתחככות בבוהמה, מסחר ופעילות פנאי, יצר תמהיל ייחודי שהעניק לרחוב את מעמדו כרחובה הראשי של ישראל כולה. מאמצע שנת החמישים ועד אמצע שנת השבעים, הוא היה "דיזנגוף של בתי הקפה" ו"דיזנגוף של החנויות".

ההתפתחות של דיזנגוף כ"רחוב בתי הקפה" הגיעה לשיאה בשנות החמישים והששים, אך את ראשיתה נוהגים לראות במעבר של קפה כסית מרחוב בן יהודה לדיזנגוף, בראשית שנות הארבעים. בתי קפה הם חלק חשוב ממרקם התרבות העירונית. חשיבותם כמוסדות חברתיים היא בכך שהם נקודות למפגש בין-אישי אינטנסיבי. בית הקפה מתפקד כסוג של "מרחב ציבורי" המאפשר ומעודד את המפגשים הללו. כאשר בית הקפה פתוח לרחוב והישיבה "פולשת" לרחוב, מיטשטשת ההבחנה בין "בית הקפה" וה"רחוב". בתל אביב, במיוחד בימי החום וללא מיזוג אוויר, הישיבה בחוץ, אל שולחנות במדרכה, הייתה כמעט בגדר הכרח.

מקובל לייחס את פריחת תרבות בתי הקפה בעיר לבואם של העולים מגרמניה בשנות השלושים. בתי קפה של משוררים וסופרים, כמו "אררט" ו"שלג הלבנון", נעשו אז למקומות מפגש של הבוהמה. המעבר של כסית מרחוב בן יהודה לדיזנגוף היה יותר מהעתקת נקודת מפגש. הוא גם סימן את כניסתו של רחוב "לא גדול בקצה העיר" למרכז התודעה התל אביבית. שלמה שבא חזר על טענה מקובלת כשקבע כי "בזכות כסית הפך (רחוב דיזנגוף) לרחוב מרכזי". כסית שמר על מקומו המרכזי גם לאחר שעבר לרשותו של יחזקאל וינשטיין, הידוע יותר כחצקל איש-כסית. בשנות הארבעים נעשה כסית למקום המפגש של אנשי ספרות ותיאטרון. שם ישבו שלונסקי ואלתרמן, רטוש ואבות ישורון, אלכסנדר פן ויעקב אורלנד, שחקני האהל, הקאמרי וכמובן שחקני הבימה, ובראשם חנה רובינא. לתמהיל המיוחד של המקום הצטרפו גם חברי פלמ"ח, בהם יצחק שדה ויגאל אלון.
ההילה של המקום שיקפה את המעמד המיוחד שהיה לאורחיו הקבועים בתרבות הארץ-ישראלית, בתקופה הדרמטית של טרום המדינה. הפונקציה של כסית כמקום מפגש נשמרה גם בשנות החמישים. כסית היה בית הקפה של אלתרמן. לשם בא גם משה דיין. ההילה התבטאה בהתגבשות מסורת, כמו ה"פרלמנט" שהתכנס במקום בכל שבת.

בשנת החמישים התקבע מעמדו של דיזנגוף כרחוב בתי הקפה, עם פתיחתם של בתי קפה בסביבת כסית. לעומת כסית הבוהמית, קפה רוול היה בעל אופי בורגני. מאוחר יותר דיווח עלי מוהר שקהל לקוחותיו של רוול כלל "יקיות ישישות ופולניות מפורכסות, בו ישבו ראשי ברילנטין שנעלו נעלי שפיץ שחורות". רוול, שבפרסומת מ-63 הציע ללקוחותיו קפה קפוא בנוסח וינה, עוגות קצפת וקסטה, היה האנטיתזה לכסית. השכנות הגיאוגרפית שלהם ביטאה מתח תרבותי. לכל אחד היה קהל לקוחות אופייני ומוגדר היטב, והדבר קיבל ביטוי במשחק הכדורגל השנתי בין יושבי בתי הקפה, שהיה למסורת.

לדיזנגוף "של בתי קפה" היו שייכים עוד שמות: ורד, לב אביב, שטרן, קראו ופראק. הנאמנות לבתי קפה הייתה הצהרת שייכות חברתית וזיקה תרבותית משותפת. המרידה של משוררים צעירים (נתן זך, דן אבידן, יאיר הורביץ, דליה רביקוביץ ומאיר ויזלטיר) בסמכות המסורתית של אלתרמן וחבריו התבטאה בכך שהם פרשו מכסית, ויצרו מוקדי התכנסות חדשים בבתי קפה, שנעשו מזוהים עם זרמים חדשים בשירה העברית. בשנות הששים המקודמות הופיעו מקומות שהיו מזוהים עם הדור החדש. בלטה בהם המסעדה קליפורניה של איייבי נתן ברחוב פרישמן, ליד תיאטרון הקאמרי, שהתפרסמה בהמבורגרים (הלא כשרים) שניצלו שם. שם התקבצו אמנים, משוררים ושחקנים צעירים. בשבילם כסית וההילה המיתית שלו ייצגו את העבר.

לעומת זאת, מקומות כמו קראו, פורטו ריקו וקוקסטייל ייצגו בעיני עלי מוהר את "הגוון האפל יותר של דיזנגוף". מזנון בשם "פיצה", בית קפה בשם "רומא", מועדון הלילה "אדריה", שהופיעו כבר בשלהי שנות החמישים, סיפקו לרחוב דיזנגוף ניחוח איטלקי מובהק. בהתייחסו לתופעה כתב נתן דונביץ: "האיטלקים משתלטים בצורה מדהימה [...] ובכלל, בכמה חנויות הוצאו הפורטרטים של הרצל מחלונות הראווה, ובמקומו של חוזה הציונות הופיעה תמונתה של אדירת החזה סופיה לורן".

בשנות הששים הופיעו ברחוב מילקיות וסטייקיות. כך, בתי קפה "מסורתיים" המזוהים עם בוהמה, ומזללות שייצגו את האופנה הקולינרית העכשווית, יצרו תמהיל שקיבע את התדמית של הרחוב כמרכז בילוי ססגוני ועדכני. זיקות תרבותיות והדגשים שונים יצרו פסיפס אפשרויות שענו לצרכים ולטעמים של קהלים שונים.

באמצע שנות החמישים החל מה שכונה "שגשוגו המסחרר" של רחוב דיזנגוף. הכוונה הייתה לפתיחת חנויות "יוקרה" ו"בניית לוקסוס". "קפיצת המדרגה" של הרחוב הייתה ביטוי של תקופה שלאחר הצנע והמחסור הכלכלי שאפיין את השנים שלאחר קום המדינה. בדיזנגוף הופיעו ניצני חברת השפע המתפתחת בישראל, בדמות מוצרי צריכה וחנויות מהודרות, במיוחד בקטע שבין הכיכר לשדרות בן-גוריון, ובמידה מעטה יותר, צפונה, עד לרחוב ארלוזורוב. החנויות החדשות והמוצרים שהציעו, חלונות הראווה המפוארים ואורות הניאון הזוהרים, היו למרקם הוויזואלי של הרחוב. הם גם תרמו למוניטין של דיזנגוף כ"שדרה החמישית" של תל אביב, כמרכז קניות שהידורו ייצג מודרניות ועכשוויות במונחי צריכה מתוחכמת ועיצוב עדכני של חנויות. ההידור והפאר ייצגו את ההפך הגמור מהאתוס החלוצי, שבשנות החמישים היה עדיין האתוס הממלכתי בישראל הצעירה.

ב-1958 התייחס העיתונאי שמעון סאמט ל"שפע של חלונות ראווה של בתי מסחר לנעליים המציגים נעליים המפתיעות בעיצובן המודרניסטי-פוטוריסטי". שתי התפתחויות חשובות היו בניית מרכז הקניות פסאג' דיזנגוף (פסאג' הוד) בפינת דיזנגוף-פרישמן, ופתיחת סניף המשביר לצרכן ב-59', ליד כיכר דיזנגוף. בפסאג' נפתחו גם חנות הספורט של חודורוב ומרימוביץ', מהדמויות הבולטות בכדורגל הישראלי, וחנות הדגל של רשת מצקין, שהייתה, בניסוח מאוחר יותר, מרכז "אופנתי ויוקרתי" לביגוד והלבשה. במאמר פרסומי מ-63' כונה דיזנגוף "רחוב האפנה". בשלב זה היו לאורכו חנויות ביגוד, תכשיטים, נעליים, תמרוקים, אופטיקה וריהוט דני, שהיה אז האפנה השלטת, לצד בנקים וחנויות ספרים ותקליטים.

אך דיזנגוף הציע לא רק יוקרה, אלא גם מוצרים עממיים וזולים. בדיווח מ-63' נמסר כי החנויות בדיזנגוף היו "מלאות כל-טוב": "מקליף ריצ'רד עד אמבטיה, גלידה או שקיק צ'יפס חם, מריהוט סקנדינבי עד סלט גבינה, מסלון מחוכים עד שמלות הריון". כמו עם בתי הקפה, דיזנגוף הציע אפשרויות צריכה שונות: מהיוקרתי והאנין ועד הפשוט והעממי.

בשיאו, בשנות הששים, היה הרחוב למרכז הקניות והבילוי האולטימטיבי. ב-58' קבע שמעון סאמט כי "רחוב דיזנגוף קנה לו שם לא רק בתל-אביב אלא בארץ כולה כמקום משיכה למבקשי הידור, הילולא לשעה קלה, אווירת בוהמה, עסקי לוקסוס, נופש תוך לגימה ברעש הרחוב". בשנות הששים נודע דיזנגוף כרחוב "שחי את כל היממה, חוזר ומתגלה בכל אפנה ומטביע את חותמו אפילו בלשון דיבור. רחוב שהפך למושג". בתודעת בני התקופה, הבילוי האופייני בדיזנגוף כלל ישיבה בבית קפה, שתיית אספרסו, ובשביל הגברים - נעיצת עיניים "בכל שמלה מרפרפת".

מקומות כמו כסית וקליפורניה היו נקודות מפגש של הבוהמה לדורותיה. בתי קפה אחרים הציעו מקום מפגש לעולים לשעבר ממרכז אירופה. חנויות היוקרה הציעו, לכל הפחות, מראית עין של אפנתיות ותחכום. ההיבט התרבותי של הרחוב בא לידי ביטוי באולם תיאטרון הקאמרי, שנחנך ב-61' בפינת הרחובות דיזנגוף ופרישמן, ובמועדון "צוותא", שהציע "תרבות מתקדמת" בעלת אוריינטציה אידיאולוגית מובהקת. בתי הקולנוע שנפתחו לאורך הרחוב ובסביבתו המיידית, שהמפואר שבהם היה קולנוע "תל אביב" ברחוב פינסקר, היו מקדשי מעט של בידור ובילוי.

בין בתי הקפה בלט "קפה ברזילי", שהציע ל"לקוחותיו" ישיבה, בחינם, על מעקה הברזל בפינת הרחובות דיזנגוף ופרישמן. הציון "קפה ברזילי", לישיבה בטלה בצומת עירוני סואן, הדגישה פעילות שהייתה מזוהה עם הרחוב: ההתבוננות במתרחש ברחוב. מבחינה ידועה, "קפה ברזילי" היה בית הקפה האולטימטיבי, מין גרסה מוקדמת של "קפה כאילו", שוויתר על העמדת הפנים הכרוכה בהזמנת קפה ובישיבה ליד שולחן, כדי ליהנות מהפעילות החברתית. כ"בית קפה" ללא בית וללא קפה, "קפה ברזילי" "חשף" את תפקידם הראשוני של בתי הקפה האחרים, המשמשים, בראש ובראשונה, כמקומות התכנסות, מפגש והתבוננות בנוף האנושי.

סוג אחר של פעילות היה השוטטות לאורך הרחוב, ההתבוננות בחלונות הראווה וביושבי בתי הקפה, ובמיוחד: ההתחככות בגיבורי תרבות ובידוענים. המונח "להזדנגף" ניסח את משמעותו של הרחוב כחוויה ייחודית. פירוש הדבר היה לקחת חלק בהתרחשות המזוהה עם רחוב דיזנגוף. האמורפיות של המושג רק הדגישה את העובדה ש"להיות שם" היה העיקר. ב-34', כשנקבע שמו של הרחוב, נעשתה ההיסטוריה לציון מקום. בשנות הששים, ציון המקום נעשה לשם פועל, וההיסטוריה הגלומה בשם נעשתה לחלק בלתי מודע של התרחשויות עכשוויות. ההשתתפות בפסטיבל ששמו "דיזנגוף" דרשה, בעיקר, נוכחות בזירת ההתרחשות. בפועל, "להזדנגף" פירושו היה לשבת בבתי קפה ולהתבונן בעוברים ושבים, להסתובב ברחוב ולבדוק מה מתרחש בבתי הקפה, להציץ בחלונות ראווה. בעיקרו של דבר, ההיבט המרכזי של ה"הזדנגפות" היה המבט. השיא שאפשר היה להגיע אליו היה אזכור במדור הרכילות של "העולם הזה", שפירושו כרטיס כניסה למועדון ה"מפורסמים". כך, למשל, דיווח מדור הרכילות הזה ב-64' על דיילת (מקצוע שהיה עטור הילת חו"ל בשנות הששים) ובעלה, שיצא לחופשה מבית הסוהר, "נראו [...] מטיילים להנאתם שלובי זרוע, ברחוב דיזנגוף, משוחחים עם ידידים".

בפריחתו, רחוב דיזנגוף נודע כרחוב "שטוף הניאון והנערות המפורכסות". מפרספקטיבה גברית, "מצעד החתיכות" היה בין האטרקציות החשובות של הרחוב, "שאליו באים ביום ובערב, לראות ולהראות". המדובר היה בלראות, להראות - ולהראות. רחוב דיזנגוף היה "הבמה הגדולה ביותר להופעת הבכורה של החתיכות הכי חדשות ולהצגות הרצות דרך קבע של הנשים האלגנטיות". ה"נערה הדיזנגופית" הטיפוסית הייתה מעודכנת בחידושי האפנה בחו"ל, והצגת הצעקה האופנתית האחרונה הייתה חלק מהקסם של הרחוב. על רקע זה ניתן להבין את הנזיפה המשתמעת מדיווחו של "העולם הזה" ב64-' על הגעת המגפיים - הצעקה האחרונה באירופה - לדיזנגוף "באיחור של שנתיים טובות". הטענה ש"הנערה הדיזנגופית עוד לא הגיעה לכל אלה. כמו תמיד היא מדדה אחרי חברותיה הזרות" הדגישה את היומרה שיוחסה לדיזנגוף להינתק מהפרובינציה המקומית ולהתחבר למרכזים הגדולים בחו"ל.

ה"ברנשים" וה"חתיכות" היו שני צדדיה של אותה המטבע. גם בהקשר המיני, המבט המחפש והמעריך היה המרכיב היסודי של האינטראקציה ברחוב. בין האטרקציות החשובות שהציע הייתה התהלוכה המתמדת של עוברים/ות ושבים/ות והאינטרקציה הדו-כיוונות בינם/ן ליושבי בתי הקפה. ה"תהלוכה" העניקה לרחוב אופי של קרנבל ספונטני. דיזנגוף היה "הצגה" שבו ה"שחקנים" היו "צופים" ולהפך. ההזדמנויות שיצר היו פועל יוצא מתפקודו כמקום התכנסות פופולארי. המדובר היה במשוב חיובי: המוניטין של הרחוב כמקום מפגש משך אנשים, שבואם אישר את תקפותם של המוניטין.

רחוב דיזנגוף היה לאתר תרבות פופולארית שייצג אתוס הדוניסטי המנוגד ניגוד גמור לאתוס של "ישראל החלוצית", שדרש הקרבה והגשמה קולקטיבית. האתוס של דיזנגוף היה הנאה ובילוי כערכים לגיטימיים, אפילו רצויים. למי שראו באתוס החלוצי את חזות הציונות ואת הביטוי המובהק של הפטריוטיות הישראלי, הנהנתנות של דיזנגוף נתפסה כקריאת תגר, כביטוי לירידה ואולי לניוון מוסרי. במאמר שהתפרסם ב"מעריב" ב-63' נטען כי הצעירים הם "ריקים, אחוזי שממון, חסרי אידיאלים, דור האספרסו, חסרי תרבות, בני טובים, חצופים, תועלתנים, מנופחים, חסרי רסן ומשולחי רסן...". לרשימה זו גם נוסף הביטוי "הסיירים של דיזנגוף" שהיו, כמובן, הניגוד המוחלט לסיירים של הפלמ"ח (מעוז עזריהו", פנים 13, מאי 2000).


שקיעת המיתוס
רחוב דיזנגוף החל לרדת מגדולתו המיתולוגית כמרכז הקניות היוקרתי של ישראל כבר בשלהי שנות השבעים. בשנות השמונים, עם תהליך הביזור של מרכזי הקניות והבילוי בתל אביב, קמו לו מתחרים ששחקו עוד יותר את מעמדו – רחוב אבן גבירול, ובעיקר מרכז "לונדון מיניסטור", האזור הבוהמי של שינקין, ומעל כולם – הקניונים שנבנו במהירות עצומה ברחבי הארץ. 

דיזנגוף סנטר לא סייע לשיקום הרחוב. אדרבא, הוא חיזק את התחושה שהקניונים מחליפים את הרחובות, ושתרבות הקניות המסורתית מוחלפת בתרבות קניות חדשה על פי מודלים אמריקאים.

במחצית שנות השמונים וראשית שנות התשעים נעשה עוד מאמץ אחרון להחיות את חלקו הדרומי של דיזנגוף, כאשר קטע שבן שדרות בן גוריון והכיכר נסגר בשבת למכוניות, והפך למדרחוב שנועד ליצור אווירת הפנינג משפחתית. דיזינגוף אכן נעשה לזמן קצר ל"רחוב המופעים", בסגנון "וושינגטון סקוויר" בניו יורק או "יוניון סקוויר" בסן פרנסיסקו. במקביל צמחו חנויות פרחים ואופנה, ודוכני עיתונים ובתי קפה בקטע שבין שדרות נורדאו בצפון ועד רחוב פרישמן. אבל זה כבר היה מעט מדי ומאוחר מדי, ולא הצליח להחזיר עטרה ליושנה. הקנינים לא הותירו ל'דיזנגוף' סיכוי. 

גל הפיגועים שעבר על הרחוב (הפיגוע בקו 5 ב-94' והפיצוץ ליד דיזנגוף סנטר בפורים 96') הביאו להידרדרות מחודשת של העסקים באזור, וגם המבצע שיזמה העיריה ב-1998, לחדש את הרחוב באמצעות החלפת מדרכות, התקנת תאורת רחוב דקורטיבית, ריהוט רחוב, צמחייה ופינוי נוי וירק, לא הביאו למפנה. 

דיזנגוף אמנם לא מת, ובשנים האחרונות יש לו אפילו עדנה מסוימת בתור רחוב של חנויות אופנה, אבל כמובן, זה לא אותו רחוב מיתולוגי של פעם.


מילות מפתח

כלכלה יהודית | תקופת היישוב | כלכלה ישראלית | כלכלה ממלכתית | ריכוזיות | צנע | צמיחה | מרכזי קניות | רוכלים | רוכלות | כולבו | רחוב דיזינגוף

הערות שוליים

    הוספת תגובה




     

     

    * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של "אנשים ישראל" לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.