דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
הוסף דירוג לספר לא דורג

פרק 4: הפריפריה הענייה של המגזר החילוני הוותיק

עוז אלמוג


נוצר ב-4/17/2009

הגדרת הפלח השלישי: מעמד הפריפריה הענייה (צווארון כחול)

קבוצה זו מורכבת רובה ככולה מאנשים ממוצא מזרחי, בעלי השכלה נמוכה, המתגוררים בפריפריה הגיאוגרפית של מדינת ישראל (הנגב וצפון הגליל, ושכונות מצוקה בערים הגדולות). הילדים, כמו הוריהם, גדלים בתנאי מחסור ומצוקה כלכלית ורוחנית (עוני, ניכור וחוסר תקווה) העוברים בירושה.

מאפיינים דמוגרפים

משקי בית

ממוצע נפשות במשק בית באוכלוסייה היהודית כולה עמד ב-2006 על 3.1.
במשקי בית שבהם חי לפחות עולה אחד מבריה"מ (לשעבר) שהגיע ארצה בשנת 1990 ואילך, מספר הנפשות הממוצע במשק בית עמד ב-2006 על 2.8.

להלן מספר משקי בית בשכבת הפריפריה הענייה - על בסיס טיפוסי מוזאיק: C11 (כרבע), C12 (כמחצית), C13 (כמחצית), D14 (כחמישית), D15 (כחמישית), D16 (כרבע), D17 (כשליש), D18 (פחות ממחצית), F24 (רובו), F25 (פחות ממחצית), F26 (חלק קטן), G27 (כרבע), G28 (כחמישית), G29 (חלק קטן), I35 (חלק קטן), J38 (חלק קטן), K39 (חלק קטן מאוד), K40 (חלק קטן מאוד). סה"כ: כ- 13% ממשקי הבית בישראל (נכון ל-2006), שהם: כ-260,000 משקי בית (נכון ל-2006).

שכבות גיל

קשה מאד להגיע להערכה מדויקת של התפלגות הגילים באוכלוסיית 'מעמד הפריפריה' משום שכמעט ואין סקרים העוסקים ספציפית בקבוצה זו. בהערכה גסה (בעיקר על סמך 'מוזאיק') ההתפלגות היא זו:

  • ילדים קטנים (0-13) - כ-18% מסך כל האנשים הנכללים בקבוצה.
  • בני נוער (14-17) - כ-6% מסך כל האנשים הנכללים בקבוצה.
  • רווקים וזוגות צעירים (18-34) - כ-27% מסך כל האנשים הנכללים בקבוצה.
  • משפחות צעירות עם ילדים קטנים (35-44) – כ-13% מסך כל האנשים הנכללים בקבוצה.
  • מבוגרים בגיל העמידה (45-64) - כ-23% מסך כל האנשים הנכללים בקבוצה.
  • פנסיונרים (65+) - כ-14% מסך כל האנשים הנכללים בקבוצה.

מסקנות כלליות: מחצית מבני 'מעמד הפריפריה' הם מעל גיל 35 ולמעלה משליש הם מעל גיל 45. כלומר מדובר בקבוצה עם פרופיל גילי מבוגר במקצת בהשוואה למעמד הביניים החדש, אך צעיר יותר ביחס לצאצאי תנועות הנוער. אולם, בסך הכול, ההבדלים בין שלוש הקבוצות לא משמעותיים.

מוצא

קרוב ל-100 אחוז משכבה זו הם משפחות ממוצא מזרחי (אנשים שהם, הוריהם או סביהם נולדו במדינות אסיה אפריקה) – לרוב שני ההורים ממוצא מזרחי.

הערה: אחד הסממנים הייחודיים של שכבה זו הוא היגוי מזרחי מודגש יותר (בעיקר ח' וע') בקרב מקצת מקבוצת הגיל המבוגרת יותר (אצל צעירים זה כבר נעלם). תופעה זו כמעט ולא קיימת היום בקרב מעמד הביניים, שגם הוא ברובו ממוצא מזרחי. 

מאפייני דיור ומגורים

ריכוזים בולטים ברחבי הארץ

רוב האוכלוסייה בשכבה זו מתגוררת ביישובי הפריפריה, קרי: עיירות פיתוח ומושבי עולים (בעיקר בצפון ובדרום). ריכוזים נוספים נמצאים בשכונות עוני ומצוקה בערים הגדולות.

בעבר היה נתק ברור בין אזורי העוני לבין האזורים העשירים. היום, בשל מגמות בתחום הנדל"ן, ישנם אזורים עניים שנקנים על ידי אוכלוסיה אמידה לצורך השקעה לטווח ארוך. מקצתם עוברים שדרוג כבר היום. זו הסיבה שאפשר למצוא היום מעין איים או כיסי עוני ממש בתחום שכונות עשירות ולהיפך.

את ריכוזי שכבת הפריפריה הענייה איתרנו באמצעות פילוחי מוזאיק ובאמצעות שיעורי הצבעה. הנחנו שריכוזים כאלה יופיעו במקומות שבהם היו שיעורים משמעותיים של הצבעה לש"ס ולליכוד ביחד (קרובים ומעלה לתוצאה הארצית בבחירות 2006). 

להלן הריכוזים:

ערים גדולות ובינוניות

עפולה, צפת, קרית אתא, עכו, קרית ים, ראש העין, רמלה, אשדוד, אשקלון, אילת, ב"ש, בת ים, חדרה, חולון, טבריה, רחובות, נתניה, ירושלים, לוד, נהריה, מעלה אדומים, פתח תקווה, ראשון לציון, טבריה, קריית מלאכי, תל אביב, חיפה.

עיירות פיתוח

אופקים, אור יהודה, אור עקיבא, בית שאן, שדרות, בית שמש, דימונה, חצור הגלילית, יוקנעם, ירוחם, מגדל העמק, מעלות, מצפה רמון, נתיבות, קרית גת, קרית מלאכי, קרית שמונה, שלומי.

עיירות ומושבים

אזור, גבע בנימין, גבעת זאב, חשמונאים, עץ אפרים, קרית נטפים, נחלה, באר יעקב, בית דגן, גני תקווה, טירת הכרמל, יבנה, יהוד, כפר יונה, מבשרת ציון, נשר, עתלית, פרדס חנה, קרית עקרון, מלילות, מנוחה, מסילת ציון, מעונה, מצליח, מרגליות, משען, נבטים, נווה ימין, נווה מיכאל, נטועה, נס הרים, עבדון, עוזה, עוצם, עזרייה, עלמה, עזריאל, עזריקם, עמינדב, עמיעוז, עמקה, צרופה, פורת, פטיש, פעמי תש"ז, פתחיה, פקיעין החדשה, צוריאל, צלפון, אליכין, בריה, בני עייש, תלמי יחיאל, בר יוחאי, גדעונה, גורנות הגליל, תעוז, חרוצים, יבניאל, מבועים, מגדל, נווה זוהר, נופך, עין העמק, פורייה, צוחר, שושנת העמקים, תל תאומים, אביבים, אביטל, אבי עזר, אדרת, אורה, אחוזם, אחיהוד, אחיסמך, אחי עזר, איתן, אליפלט, אלישיב, אלישמע, אלקוש, אמונים, אשתאול, ביטחה, בית הגדי, בית יוסף, בית מאיר, בית עוזיאל, בית עזרא, בית עריף, בית שקמה, בן זכאי, בני ראם, בקועה, בר גיורא, ברכיה, גאולים, גבעולים, גבעת יערים, גבעת כח, גבעתי, גדיש, שתולים, גילת, גמזו, גפן, דובב, דישון, דלתון, הודייה, תירוש, זבדיאל, זוהר, זיתן, זכריה, זמרת, זנוח, שתולה, ירדנה, זרועה, זרחיה, חדית, חוסן, חזון, חלץ, טירת יהודה, יגל, יד רמב"ם, יובל, יושביה, יכיני, ינוב, ינון, יערה, יציץ, ירחיב, ישעי, ישרש, יתד, כלנית, כיסלון, כפר אוריה, כפר גדעון, כפר זיתים, כפר יבץ, כפר שמאי, רוויה, רחוב, שדה צבי, כרם בן זמרה, שדות מיכה, שוקדה, שחר, מבטחים, מדרך עוז, שיבולים, שפיר, שלווה, שפר, שער אפרים, מירון, מלאה, משמר הירדן, נועם, שובה, שומרה, שדה עוזיהו, שדה תרומות, פדיה, פדואים, רווחה, תלמי בילו, עגור, שדה דוד, נחם, נחושה, תרום.

סביבת מגורים

רוב אנשי השכבה הזאת מתגוררים בשכונות עניות המאופיינות ברמת דיור נמוכה, הזנחה סביבתית, שירותים ציבוריים לקויים ורמת פשיעה גבוהה. להלן פירוט.

סוג הבניינים השכיחים

כ-12% ממשפחות 'הפריפריה הענייה' מתגוררות בבתים צמודי קרקע. לרוב מדובר בבתי סוכנות קטנים במושבי העולים או בשכונות הותיקות בערים הגדולות (למשל, שכונת התקווה בתל אביב).

כ-15% ממשפחות 'הפריפריה הענייה' מתגוררים בבית דירות לא שיכוני (3-6 דירות בבניין). לרוב מדובר בבלוקי סוכנות מתפוררים משנות החמישים, שמצבם הוא הגרוע מכל הבתים בישראל. הם נותרו בעיקר בשכונות מצוקה בשולי הערים וקצת בעיירות פיתוח.

כ-73% ממשפחות 'הפריפריה הענייה' מתגוררים בשיכונים מרובי דירות  - בעיקר שיכוני עמידר המכונים גם "שיכוני הרכבת".

ערך נכסי מגורים

  • רמה גבוהה מאד (מעל 450,000$) – כמעט ואין משקי בית בשכבת 'הפריפריה הענייה' המתגוררים בבתים בעלי ערלך כה גבוה.
  • רמה גבוהה (250-450$) - כ-8% ממשקי הבית של 'הפריפריה הענייה'. ככל הנראה מדובר בבתי אבן של פליטים ערביים, שבהם יושבו מקצת מהעולים בראשית גל העלייה ההמונית. היום לבתים הללו שווי גבוה.
  • רמה בינונית (150-250$) - כ-30% ממשקי הבית של 'הפריפריה הענייה'.
  • רמה נמוכה (עד 150$) – כ-62% ממשקי הבית של 'הפריפריה הענייה'.

מסקנות: מעל 60% ממשפחות 'הפריפריה הענייה' מחזיקים נכסי מגורים ברמה נמוכה - עובדה המעידה על רמת חיים נמוכה וחולשה כלכלית.

סממנים חיצוניים טיפוסים בסביבת השכונה והרחוב

  • נתח משמעותי משכבה זו מתגורר בשכונות וביישובים מרוחקים הסובלים בשל כך מנתק גיאוגרפי ותרבותי מהמרכז התרבות, העסקים, והבילוי הישראלי. 
      
  • הבניה המתועשת של בתי המגורים (שיכוני הבטון) חסרת זהות, מנוכרת לנוף הטבעי המקומי (נוף מדברי, נוף גלילי וכו') ומבליטה את היות היישוב אי מכוער, נטוש ונבגד בסביבה טבעית עם פוטנציאל בלתי ממומש. 
     
  • חצרות ציבוריות מוזנחות, לא נקיות (לעתים עם אשפה שנזרקה במכוון או פוזרה מהפחים עם הרוח), עם מעט צמחיית נוי וגינון לא מוקפד. 
     
  • משטחי אשפה מטונפיםצפרדעי אשפה מחלידים, פחי זבל עולים על גדותיהם, זבל ביתי וגרוטאות ישנות המפוזרים ברחובות ולצידי הכביש – ביטוי לחוסר אכפתיות ולתחושה ניכור וטינה למקום. (ואמנם, כמעט כל הצעירים משכבה זו חולמים לעזוב את המקום בו גדלו לטובת סביבת מגורים מבוססת ונעימה יותר). 
     
  • מדרכות ישנות (אספלט ולא אבנים משתלבות), ללא תחזוקה שוטפת ותיקוני בלאי. 
     
  • שלטי רחוב ותמרורים שבורים – ביטוי לזלזול הרשות המקומית בשכונות הללו. 
     
  • רוכלים מסתובבים ברחובות, עם באסטות מאולתרות, כדי לעשות כמה גרושים. 
     
  • גני ילדים מוזנחים עם מתקני משחקים חלודים
     
  • בשכונות רבות ובעיקר במושבי העולים אפשר לראות תזכורות ושרידים לבתי הסוכנות הישנים, שהוקמו בראשית שנות החמישים. מקצתם שופצו טלאי על טלאי, ומקצתם נעזבו והפכו לחורבות. 
     
  • ברוב השכונות נבנו בתי כנסת ובתי מדרש תורניים – לרוב של ש"ס – ושירותי דת נוספים המיועדים לאוכלוסיה הדתית והמסורתית, כגון מקוואות לנשים. הם מהווים מרכזי מפגש ותמיכה מקומיים. במקרים רבים נבנה בית כנסת משפחתי-קהילתי מאולתר בשיכון עצמו (חדר שנסגר בקומת העמודים של השיכון). 
     
  • בתוך השכונות או בשוליהן נותרו המרכזים המסחריים הזעירים שהוקמו בשנות החמישים והשישים. הם בדרך כלל מרופטים ומוזנחים (בטון חשוף שהתבלה) ונועדו לשרת את האוכלוסייה המקומית (תושבים משכונות אחרות באים לקנות בהם לעתים רחוקות). הם כוללים בדרך כלל מכולת או מינימרקט שכונתי (שבהם מצרכי מזון זולים במיוחד), קיוסק ו/או בית קפה קטן, חנות ירקות או קצב, ולעתים גם חנויות בגדים זולות.  
     
  • עסקים רבים נפתחים ונסגרים חליפות, בשל מתח רווחים קטן ובשל חוסר אפשרות להשקיע ולפתח את העסק. 
     
  • קיוסקים קטנים ומאולתרים שבהם אנשים מחפשים להרוויח גרוש משכניהם, מכולת מקומית, או מינימרקט זעיר, שבה קונים בעיקר אנשי השכונה, הם חזון נפוץ בשכונות הללו - לאו דווקא במרכזים המסחריים שהוזכרו לעיל. בדרך כלל מדובר בצריף ישן, בית נטוש וכדומה. הם מאפשרים לתושבים לקנות בהקפה ובתשלומים מוצרי יסוד. יש להם גם חשיבות כמרכזי מפגש ותמיכה לאוכלוסיה המובטלת (המובטלים יוצאים לשתות קפה ולעשן סיגריה ביחד).
      
  • גם מרכזי סיוע לנזקקים (מעונות לילדים, בתי תמחוי וכדומה) הם חלק מנוף השכונות העניות.  

בחלק לא קטן מהערים בישראל הופכות שכונות העוני למובלעת תחומה בלב היישוב, כאשר לצדן או מסביבן מתפתחות שכונות אמידות יותר אשר בולעות את שכונות העוני. הדבר מתרחש הודות לשני תהליכים. האחד - התפתחותן של השכונות המבוססות והתרבות הבנייה לצד הקיפאון המאפיין את שכונות השיכונים. השני - באזורים הגובלים עם שכונות השיכונים מופשרת קרקע לבנייה, ועליה נבנות שכונות של בתים צמודי קרקע או בתים מלוניים, אם כי לא בדרגת הבנייה הגבוהה ביותר. הדבר מהווה הזדמנות לדיירי השיכונים לצאת מהם ולרכוש דירות גדולות יותר. את דירות השיכון הם מוכרים לעולים או לאוכלוסיות חלשות אחרות שהגיעו לשכונה. העיר אשדוד היא דוגמא טובה לכך. קליטתם של העולים בעיר הביאה הזדמנות לשיובי השיכונים לצאת מהם ולעבור לגור בבתים מלוניים וצמודי קרקע סמוכים.

סממנים חיצוניים טיפוסים בבית המגורים

בית המגורים השכיח ביותר הוא שיכון הרכבת (לרוב שיכון עמידר). הצורה הרכבתית המונוטונית והשבלונית מקרינה אנונימיות, קפיאה במקום ותיעוש (האדם כבורג במכונה ענקית). השיכון כמו נוטל את זהות דייריו.

מקצת מהאוכלוסייה הענייה מתגוררת בבתים, שאינם שיכון. לרוב מדובר ב"בתי סוכנות" בגדלים ובדגמים שונים, שנבנו בשנות החמישים בשכונות העולים החדשות. (להרחבה ראו בערך: "בתים צמודי קרקע בישראל" במדריך זה). בתים אלה נבנו במקור באיכות בניה ירודה (בטון לא חזק מספיק, טיח המתקלף מהר) ולכן סבלו ועדיין סובלים משחיקה גבוהה וחזות בלויה. רוב הבתים הללו שונים היום מהצורה המקורית שלהם, בשל העובדה שעם השנים נוספו עליהם מרכיבים שונים טלאי על טלאי: כאן פתחו חלון, שם סגרו מרפסת או הדביקו חדר נוסף וכדומה.

שכונות מסוג זה נראות לעתים כמו כפרים אתניים מסורתיים בתוך המרחב העירוני הסואן.

סימן ההיכר המובהק ביותר של השכונות העניות הוא חוסר טיפוח של חזות הבניין החיצונית, עד כדי הזנחה מלאה. הדבר מתבטא במרכיבים הבאים:

  • סדקים, סימני חלודה, חלקי טיח ושפריץ שנפלו, צבע דהוי שלא חודש, ופתחים מאולתרים בקירות החיצוניים והפנימיים של הבניין. 
     
  • מזגנים ישנים התקועים בקירות באי סדר - במקרים רבים עם צינורות ניקוז המטפטפים זוהמה
     
  • צינורות מים וניקוז המכערים את המבנה החיצוני. 
     
  • חוטי חשמל וטלפון עיליים שניתקו ממקומם או התרופפו. 
     
  • טיח מתקלף ונושר. 
     
  • קירות ועמודים מוכתמים.  
     
  • דודי שמש חלודים. 
     
  • תריסי חלונות ומרפסות לא אחידים, ובמקרים רבים פגומים ושבורים. 
     
  • חדר מדרגות צר, לא תמיד נקי, לא מתוחזק, ובמקרים רבים גם עם בעיות תאורה – זאת בניגוד לדירה הפרטית בבניין שהיא לרוב נקיה ומצוחצחת. ככלל, קיים הבדל תהומי בין המרחב הפרטי לבין רשות הרבים – הבדל שהוא מסימני סביבת המגורים הענייה בכל העולם. 
     
  • מסתורי כביסה שבורים עם צבע מתקלף. 
     
  • תיבות דואר שבורות ומעוקמות, ובמקרים רבים ללא שמות הדיירים (בין היתר מהחשש לקבל דואר לא רצוי). 
     
  • כביסה תלויה בחזית הבית או על המרפסות. במקרים רבים לא במקום המיועד לה מראש (מסתור כביסה). 
     
  • כורסאות, ספסלים וכסאות ישנים בפתח חדר המדרגות. אלה נועדו לרוב לשימוש האוכלוסייה המבוגרת והמובטלת. זקנים יושבים בהם שעות על שעות במקומות הללו ובוהים למרחב. 
     
  • כבסים תלויים בחבלי כביסה הצמודים לחלונות ולמרפסות השירות. לעתים תולים בגדים לייבוש בחצרות ואף בחדר המדרגות. הדבר נובע מהיעדר מכונות ייבוש ביתיות, מרצון לחסוך בחשמל ומחוסר מקום בתוך הבית. תליית הכביסה, כולל פרטי לבוש אינטימיים עשויה להעיד גם על ויתור על פרטיות – מעין הרמת ידיים כיוון שבמילא כולם מכירים את כולם ואין מה להסתיר. אין גם מה להסתיר כי אין לאן להתקדם (חוסר תקווה). היא גם מהווה ביטוי לחוסר ההתחשבות ההדדית בין הדיירים (הצבת כביסה פרטית בפתח בית משותף) ואי יכולת לכפות את רצון הכלל על היחיד (בין השאר מתוך פחד). 
     
  • סורגי חלונות רבים (בשל ריבוי פריצות), המכערים את חזות הבניין, הן בשל החלודה והן בשל אי אחידות. 
     
  • סגירות ותוספות פרוביזריות, שנועדו לשרת צרכים של משפחה אחת, ובמקרים רבים אינן מתחשבות באסתטיקה של הבניין כולו (רבות נעשות על ידי בני המשפחה עצמה וללא אישורי העירייה).

סיכום: ההזנחה מהווה ביטוי למחסור בכסף, להרמת ידיים בכל הנוגע לשווי העתידי של הנכס, כמו גם לנתק ובמקרים רבים גם לאיבה בין השכנים (כל אחד עושה מה שמתאים לו, ללא התחשבות בדיירי הבית האחרים).

בשנים האחרונות אפשר להבחין ביותר ויותר שיפוצים והרחבות של דירות פרטיות בתוך השיכון (לעתים קרובות תוך עקיפת האישורים הנדרשים). הדבר גורם לא אחת לסכסוך בין הדיירים ומכער עוד יותר את הבניין. מצד שני הוא מאפשר למשפחה מרחב מחייה גדול יותר.

לאחרונה מתרבים גם הניסיונות לשיפוץ כולל של הבניין, שנעשה בסיוע האגודה לתרבות הדיור, העיריות המקומיות וגופי תמיכה אחרים. 

סממנים חיצוניים טיפוסים בתוך הדירה

גודל חדרים

חדרים קטנים וצפופים, ובכלל זה סלון הבית, המקשים על האירוח והמחייבים אילתורי מקום זמניים. ככלל, בדירות השיכון קיים מחסור כרוני במקום אחסון, בשל המרחב הקטן והמשפחות הגדולות. קיימת גם בעיה של מרחב פרטי ואינטימי – דבר המגדיל את פוטנציאל המתח והקונפליקט בין בני המשפחה. 

מיעוט קישוטים

לא נדיר למצוא בדירה האופיינית של שכבה זו קירות ריקים מקישוטים, המעידים על מחסור בכסף, על זיקה קלושה לאסתטיקה, על דימוי עצמי נמוך (הדייר אינו מתגאה בביתו ובהישגיו) ועל השכלה לא גבוהה. 

כשיש תמונות קיר (בעיקר בסלון) כמעט תמיד מדובר בחיקויים זולים בסגנון של גלויות לתיירים. שכיחות תמונות של רבנים ומקובלים (הפופולארית ביותר היא תמונתו של הבבה סאלי). 

בלאי גבוה 

שכיחים מרכיבים שהתבלו והתכלו עם הזמן, אך לא הוחלפו באחרים. למשל דלתות, או ריצוף ישן

סלון 

סלון הבית מוצגות במקרים רבים מזכרות, ובעיקר כלי בישול והגשה מסורתיים (מנחושת כסף וכו'), שעברו בירושה מאב לבנו (כלים לטחינת קפה ותבלינים, מגשים, פמוטים, חנוכיות, חמסות וכיוצא באלה). אלו מבטאים את הזיקה לשורשים העדתיים, לחמולה המשפחתית הגדולה ולמסורת. יש בהם גם ביטוי לזיכרון האבות והאימהות שהלכו לעולמם. 

בסלון נהוג לתלות תמונות מזכרת של בני המשפחה (לרוב של הילדים) – ביטוי לזיקה המשפחתית ההדוקה, לקשר החם בין בני המשפחה ולתקוות לעתיד טוב יותר (מייחלים להצלחת הדור הצעיר).

המטבח

בדירות הללו המטבח קטן ובסיסי, לרוב בחזות לא עדכנית (משום שלא שופץ או שודרג במשך שנים רבות). במטבחים רבים עומדים על הכיריים סירי בישול גדולים – סימן לבישול הביתי-המסורתי, שחוסך עלויות ומשמר מסורת, ולארוחות המשותפות של המשפחה המורחבת. 

חדרי רחצה

בשנים האחרונות ניכרת בחברה הישראלית (בשלושת העשירונים העליונים) מגמה של שיפוץ ושדרוג של חדרי הרחצה והשירותים. מושקע בהם כסף רב. אנשי השכבה הענייה מתקשים להצטרף ל"חגיגת הג'קוזי" וה"ספא". בדירות רבות של השכבה הענייה חדרי הרחצה לא שודרגו במשך שנים רבות, אם בכלל. הדבר ניכר, למשל, באריחי חרסינה צבעוניים במקום קרמיקה המקובלת היום בדירות של משפחות מבוססות יותר.

גם כאשר כבר נעשה שדרוג הוא מתבצע טלאי על טלאי, כלומר רכיבים שונים שהודבקו זה לצד זה לעתים קרובות ללא התאמה, למשל כיור בצבע אחד ואמבטיה בצבע אחר. הסיבה היא שמשפחות כאלה מתקשות לקנות סט מלא ומעוצב של חדר רחצה.

ככלל, גיבוב של מרכיבים בתוך חדרי הבית (חפצים, ריהוט, קישוטים וכו'), שנאספו ממקורות שונים (מקצתם יד שניה או נקנו במכירות), ללא התאמה אסתטית וחשיבה פונקציונלית, הוא מסממני הדירה השיכונית.

עם זאת, בשל גודלו הצנוע של חדר הרחצה בשיכון, כאשר בכל זאת יש מעט כסף הוא נמצא בעדיפות ראשונה לשיפוצים. זאת משום שבתקציב לא גדול אפשר לכסות את הקירות באריחים חדשים ולשוות למקום חזות אסתטית ועדכנית יותר. בדרך כלל מדובר בקוד אסתטי לא מפותח, ההולך שבי אחר קלישאות.

מאפיינים משפחתיים

שכיח שבאותו בלוק מגורים ו/או יישוב/שכונה גרים בני המשפחה המורחבת. זה יוצר מעין צורת חיים חמולאית ברמה גבוהה של שיתופיות וסיוע הדדי. למשל, ארוחות משותפות, העברת בגדים בין ילדי המשפחה (מדור לדור), צפייה משותפת בטלוויזיה, וכמובן הלוואות ותרומות לאנשים במשפחה שנקלעו למצוקה, או כאלה המתקשים לשרוד (מובטלים, נכים וכו').

צורת החיים החמולאית מתהווה גם בשל המגורים בשיכון רב דירתי (שכיח שדלתות הדירה פתוחות והשכנים עוברים מדירה לדירה בחופשיות) ובשל מגבלת הניידות (זו השכבה עם השיעור הנמוך ביותר של בעלות על הרכב, מתוך המגזר החילוני הוותיק).

משפחות משכבה זו סובלות ממתחים קשים בין בני זוג, ובין הורים לילדיהם, שמלווים לא אחת בגילויי אלימות.

למעשה, בקרב שכבה זו יש לא מעט זוגות, שמבחינה פורמאלית נשארים נשואים, אבל בפועל אינם חיים יחד (במובן הרגשי). זאת משום שבמקרים רבים מדובר במערכת יחסים מלאה מתחים וקונפליקטים על רקע מצוקה. 

מאפיינים פוליטיים

נטייה פוליטית

שכבה זו היא בעלת נטייה פוליטית הנוטה לימין דתי-מסורתי. השקפת עולם רוויה בדעות קדומות ואיבה למגזרים אחרים (ערבים, עולים מרוסיה ואתיופיה וכו'). בקרב שכבה זו שכיחה תחושה עמוקה של קיפוח ואפליה, המלובה על ידי מוסדות ש"ס.

מעורבות והשפעה פוליטית

מצד אחד מאופיינת שכבה זו במחויבות גבוהה להצביע עבור נציגי ש"ס, המטיבים עימם בחיי היומיום. מצד שני, בשל תחושת העמידה במקום וחוסר האונים ובשל הטינה המסורתית לממסד קיים בשכבה זו שיער גבוה של נמנעים מהצבעה (התפישה היא: "למה לבזבז זמן על הבטחות שבמילא לא יקוימו").

הצבעה

חלק ניכר מהמנדטים של ש"ס מגיע משכבה זו. שיעור גבוה הצביע בעבר, וככל הנראה גם בבחירות הנוכחיות, לליכוד. שיעור מסוים, שאת ממדיו קשה לדעת, הצביעו בבחירות האחרונות ל"ישראל ביתנו", בשל הקו הפליטי התקיף ודימוי האנטי ממסדי של אביגדור ליברמן.

הבחירות המקומיות – בעיקר במועצות הקטנות ובעיירות הפיתוח - הן ההזדמנות הכמעט יחידה של השכבה הזאת לחוש שיש בידם כוח פוליטי והשפעה. תמיכה גלויה ופעילה באחד המועמדים יכולה להניב (במידה והוא נבחר) תמיכה ממסדית מסוגים שונים – למשל בסידור ג'וב במועצה המקומית או הנחות בארנונה.

פועלה הפוליטי-אידיאולוגי של ש"ס באזורי המצוקה

שליטתה של ש"ס במשרדי הדתות והפנים וביצור כוחה בהסתדרות וברשויות המקומיות מאפשרים לה להשתלט בהדרגה על משרות ציבוריות, החולשות על כוח ומשאבים, ועל גופים ציבוריים שהיו בעבר בחזקתם של החילונים. כך למשל, בכספי סיעת ש"ס בהסתדרות הקימה התנועה את עמותת "נצח מרגלית" המעניקה חינם שירותי רפואה משלימה בעיירות הפיתוח ובשכונות מצוקה. האגודה מפעילה יומם וליל קו טלפון שבאמצעותו אפשר לקבל מענה על שאלות הלכתיות בתחומי הרפואה למיניהם.

במושבי העולים, שבהם משפחות לא מעטות השקועות בחובות ובניוון כלכלי, מממנת ש"ס שיעורי תורה. תנועת הנוער של ש"ס "בני חיל", הממומנת על ידי משרד החינוך מרחיבה עם השנים את סניפיה, לעתים קרובות על חשבון מועדונים של "הנוער העובד", המתרוקנים מחניכים.

מעונות היום של נעמ"ת מוסבים למעונות יום של ש"ס וגם לקוחותיהם משתנים. "מרגלית אם בישראל", ארגון הנשים של ש"ס, מארגן חוגים, בילויים ולימודים לנשים מבוגרות וחוגי הדרכה לצעירות. כל ארגוני הצדקה והסיוע הללו יוצרים תלות ומחויבות בין נותני הסיוע למקבליו ומעמיקים את אחיזתה של ש"ס.

גם בתחום התעמולה, ידה של ש"ס רב לה. היא ייסדה רשת תקשורת תעמולתית, הבנויה על עיתון ועל תחנות רדיו פירטיות.

השתלטותה של ש"ס על עמדות פוליטיות וציבוריות אפשרו לה גישה לתקציבים גדולים, שבאמצעותם (בדרך גלויה וסמויה) היא מקימה מוסדות חינוך המהווים בתי אולפנא ומנגנוני תעמולה לתרבות הש"סניקית.

בקרב המחנה החרדי של ש"ס חלה בשנים האחרונות תהליך הקצנה אנטי-ציונית ואנטי דמוקרטית. ש"ס נוקטת למעשה אסטרטגיה כפולה. מצד אחד היא תוקפת (במיוחד הרב עובדיה יוסף) את החברה החילונית ואת מוסדותיה - בעיקר את בית המשפט העליון, ומצד שני היא מציגה עצמה כנרדפת ומקופחת. תמצית האסטרטגיה הכפולה מובעת בדבריו של אריה דרעי בכנס שנערך באפריל 1997 באצטדיון האוניברסיטה העברית: "הציונות היא תנועה של כפירה שרוצה ליצור יהדות חדשה, התנועה הציונית זה הצדוקים של דורנו. הציונות מנסה לחסל את התורה, הדת ותרבות ספרד. את ש"ס רודפים רדיפה דתית ועדתית. מפחדים שהש"סניקים ישנו את האופי של מדינת ישראל" (הארץ, 24 באפריל, 1997).

טענת הקיפוח והאפליה היא מרכזית בתעמולה של ש"ס כיוון שהיא מדברת "לבטן" של ציבור הבוחרים של ש"ס החש בין כה וכה מקופח, ועל כן מסוגל להזדהות עם "מפלגה מקופחת". אריה דיין, שחקר את תולדות ש"ס, טוען כי משפטו של אריה דרעי תרם רבות לדימויה של ש"ס כנציגת המקופחים והנרדפים בחברה הישראלית..

אך בצעקת הרדיפה המאפיינת את מנהיגי ש"ס טמון הסבר נוסף - ואפשר והוא ההסבר המרכזי. דווקא הצלחתה העצומה של ש"ס מעוררת במנהיגיה חרדה. ש"ס תלויה בכספי החילונים והיא יודעת אל נכון שהזרמת הכספים יכולה להיפסק. העיתונאי דניאל בן סימון איבחן זאת כך: "לא הייתה עוד תנועה חברתית כזאת, שהצליחה לחולל מהפכה בעוצמה דומה בסדרי חייה של המדינה. זו אולי הסיבה לכך שראשי התנועה ופעיליה המרכזיים פיתחו תסביך רדיפה ושומרים על המטמון שנפל לידיהם כעל בבת עיניהם. אופף אותם פחד עמוק ששוחרי רעתה של ש"ס - חילונים ודתיים - קמו עליה לחסלה." (בן סימון 1998).

ש"ס הכפילה ויותר את חברי הכנסת שלה. מ-4 חברי כנסת ב1984 היא הגיעה ל-6 חברי כנסת בבחירות 1988, ל-10 חברי כנסת ב-1996 ול-17 חברי כנסת בבחירות 1999. בהמשך חלה ירידה בכוחה הפוליטי תוך מגמת התייצבות. בבחירות 2009 זכתה ש"ס ב-11 מושבים בכנסת.

בין 1990 ל-1992 גדל מספר האברכים הספרדים הרשומים בעמותת "המרכז לחינוך תורני למורשת יהדות המזרח" ב73% (מ-3771 ל-6528). ב-1987 היו בארץ 67 יישובים שבהם קיים היה לפחות סניף אחד של "אל המעיין", וב-1992 צמח המספר ל-107 (הורקין 1993).

התעצמותה הפוליטית, הכלכלית, התרבותית והדמוגרפית של ש"ס נחשבת על ידי חילונים רבים לאחד האיומים הגדולים על הדמוקרטיה הישראלית. התבטאות רבניה, ובראשם הרב עובדיה יוסף, בגנות המוסדות הדמוקרטיים של המדינה, ובעיקר בגנות מערכת המשפט, הם סימן לתחושת האדנות והביטחון שרכשה התנועה ולמעבר שהיא עשתה מתנועת שוליים לתנועת חשובה בעלת שאיפות תרבותיות מרחיקות לכת. אכן, אין לזלזל בהתעצמותה של ש"ס ובדרך המתוחכמת שבה היא פועלת, אולם להערכתנו, קיימת הגזמה רבה בהערכת כוחה האמיתי של תנועה זו. אפשר לשער כי בשנים הקרובות, ש"ס תשמור על כוחה הפוליטי והכלכלי ואולי אף תתעצם, אך דומה שהיא קרובה למיצוי כוחה ובטווח הארוך היא תאבד מהשפעתה. 

מספר סיבות לכך:

  1. ש"ס מצליחה, בין היתר משום שהחברה החילונית הזניחה את התחום החברתי-סוציאלי והפקירה אותו בידי עסקני ש"ס. אולם, עתה, עם ההתקרבות הפוליטית שחלה בין הימין לשמאל, דומה שהנושא החברתי מתחיל לעלות על סדר היום ולש"ס צפויה תחרות. הדומיננטיות של נושא זה בתעמולת המפלגות בבחירות האחרונות היא חדשה בנוף הפוליטי של ישראל וגם היא מעידה על השינוי. יתר על כן, כבר עתה החלו להופיע גופים חברתיים חדשים וולונטריים ופוליטיים, המניפים את דגל טיפוח שכבות המצוקה, וממצבים אותו כערך ואתגר (למשל אגודות הסטודנטים, "הקשת הדמוקרטית" ו"תנועת גשר"). אפשר וגופים חילוניים אלה יציבו אלטרנטיבה סוציאלית לש"ס ויפחיתו בעתיד מהשפעתה. 
      
  2. ש"ס הצליחה עד כה "ללכת בין הטיפות" בפנייתה לציבור המסורתי הלא חרדי. היא מאפשרת לחלקים גדולים ממצביעיה ליהנות מהטוב שבה - כגון: טיפוח הגאווה המזרחית, תמיכה רוחנית ומוראלית וסיוע סוציאלי - מבלי לתבוע מהם אורח חיים חרדי, הכרוך גם בפיתוח השקפה חרדית. הדבר נובע לא רק מטקטיקה של זהירות, אלא גם מאופי הדתיות המזרחית שהוא יותר סובלני ופחות תובעני מזה האשכנזי. כך למשל, בבית הספר של ש"ס "אין מחנכים להזדהות פעילה עם מדינת ישראל ומוסדותיה, אם כי נמנעים מלחנך, כמו בחינוך העצמאי (החרדי), להתבדלות מן המדינה. לעומת המורים בזרם הממלכתי-דתי, מורי ש"ס אינם קוראים לתלמידיהם להתגייס לצה"ל. מאחר ומדובר רק בבתי ספר יסודיים, קל להם להימנע מלעסוק בשאלה זו" (דיין 1998). 
      
  3. ש"ס מצליחה בקרב ציבור בלתי משכיל, ולכן כוח השפעתה (ומכאן גם כוחה האלקטורלי) מוגבל לאותן שכבות. מעבר לכך היא לא מצליחה ממש לפרוץ לאוכלוסייה הישראלית, אלא רק לנגוס בנתח זעיר ממעמד הביניים. 
      
  4. בישראל הולכת ומתעצמת ההתנגדות האנטי דתית. בסקרים שונים שנערכו בעשור האחרון עולה כי המחלוקת בין דתיים לחילוניים נתפסת כחמורה, וכי בין כל נושאי המחלוקות בחברה הישראלית, זו בין דתיים לחילוניים נתפסת כקשה ביותר. כך, למשל, בסקר מכון "דחף" שנערך ב-1998 בהזמנת "מוסף ידיעות אחרונות", הגדירו 70% מהנשאלים את המתח בין דתיים וחילוניים כ"בעיה קשה בחברה הישראלית", זאת לעומת 50% שהגדירו את המתח בין אשכנזים לחילונים כ"בעיה קשה" ו-47% שהגדירו את הבעיה בין עולים לוותיקים כ"בעיה קשה" (ידיעות אחרונות, 11 בספטמבר 1998, עמ' 8).

    בסקר שנערך על ידי מרכז תמי שטינמץ למחקרי שלום שליד אוניברסיטת תל אביב בראשות פרופסור אפרים יער וד"ר תמר הרמן בפברואר 1999 ענו 62% מהנשאלים כי המחלוקת בין דתיים לחילונים מהווה כיום את הסכנה המשמעותית ביותר לחברה בישראל.

    ממצאי הסקרים ממחישים עד כמה ה"סטטוס קו" הניטרלי, כביכול, הפך להיות שדה מוקשים העלול להביא להתפוצצות אדירת ממדים. הסכסוכים המקומיים שפרצו בשנים האחרונות במקומות שונים ברחבי הארץ (חיפה, פרדס חנה, בית שמש, טבריה) בין חסידים שוחרי ש"ס לבין האוכלוסייה החילונית במקום, מרמזים על האש שעלולה להתפשט ליתר המקומות בארץ.

    במצב זה ש"ס עשויה לאבד הרבה מכוחה (לפחות בקרב אלה ממעמד הביניים ששומרים לה אמונים). יתר על כן, ככל שמחריפות ההתבטאויות של מנהיגי ש"ס נגד בית המשפט העליון ונגד ההוויה החילונית בארץ, כך נחשפת עמדתם הפונדמנטליסטית של ש"ס בפני בוחריה הבלתי חרדיים. במלים אחרות, בטחונה העצמי של ש"ס היא בבחינת חרב פיפיות. 
      
  5. הצלחתה של ש"ס תלויה במידה רבה ב"פריחתם" של העוני והמצוקה, שכן אדם נוטה יותר לפנות לנחמה הדתית ולהבטחה המיסטית כאשר מצבו קשה וייאושו גדול. לכן, שיפור במצבה הכלכלי של המדינה (שכרגע נתון על בלימה), והקטנת הפערים בין שכבות האוכלוסייה בארץ עשוי לפגוע בש"ס.

    יתר על כן, עיירות הפיתוח ויישובי הפריפריה האחרים הם קרקע פורייה לגיוס תומכים לש"ס, זאת בשל ניתוקם ובשל ההומוגניות האתנית שאפיינה אותם. אך לאחרונה נראה כי מצב זה עומד להשתנות. השתקעות עולים ממדינות חבר העמים בעיירות פיתוח מפחיתה מכוחה של ש"ס במקום. אם בישראל תתפתח (בעתיד הרחוק) רשת תחבורה משוכללת (רכבות וכבישים מהירים), שתקרב את הפריפריה למרכז, עשוי הדבר לשנות את הסטטוס של עיירות הפיתוח כאזורי מצוקה ועוני. 
      
  6. ש"ס היא במידה רבה תנועה של אדם אחד - הרב עובדיה יוסף. זוהי תנועה חריגה בנוף הישראלי שאין לה מרכז, מועצה, ועידת נבחרים ואף לא חברים המחזיקים בפנקס חבר. לש"ס, כפי שכותב אריה דיין, "יש רק תומכים ואוהדים. היא אינה מפלגה אלא תנועה, וליתר דיוק, זרם חברתי-תרבותי-פוליטי." זוהי עוצמתה של ש"ס אך גם חולשתה. כאשר ילך לעולמו מנהיגה הבלתי מעורער, עלולה לפרוץ בש"ס מלחמת ירושה חריפה, שתביא להיחלשותה. בש"ס קיימים מספר רבנים כריזמטיים שעשויים לרשת את הרב יוסף בבוא הזמן, אך לאיש מהם אין הכריזמה והלגיטימציה להן זוכה הרב בש"ס ומחוצה לה.

זיקה לדת ולמסורת

הגדרה דתית

הגדרתה הדתית של שכבה זו היא בעיקרה מסורתית עד דתית. אף שמצביעים לש"ס לא מגדירים עצמם כחרדים. זו השכבה עם השיעור הגבוה ביותר של אנשים המחזיקים באמונות תפלות.

בשכבה זו רווחים מנהגים מסורתיים של ברכות ממקובלים, השתטחות על קברי צדיקים, החזקת קמעות וכדומה.

השפעתה הדתית של ש"ס

עד להופעתה של תנועת ש"ס בזירה הפוליטית (בבחירות לעיריית ירושלים ב-1983, שם נחלה ש"ס הצלחה גדולה והפתיעה רבים), הייתה הפריפריה הישראלית שכוחת עין ולב (להוציא הקיבוצים). תרבות העוני הישראלית שהתפתחה בעיירות הפיתוח, במושבי העולים (בעיקר בחבל לכיש, חבל תענך, עמק בית שאן והגליל העליון) ובשכונות מצוקה בערים הגדולות, העסיקה את הממסד הישראלי בעיקר סמוך למועד הבחירות המקומיות והארציות, אך עם שוך המערכה הפוליטית הייצרית, נעלם צבא העסקנים ואיתם נמוגו התקוות שניטעו בנדכאים ובתמימים במסגרת תעמולת המפלגות. בינתיים צמח דור שני ושלישי למצוקה - דורות שהעוני, הניכור, הבערות והפשע הם להם דרך חיים.

ש"ס ליבתה את להבת הדתיות העממית (בנוסח הקהילות היהודיות בארצות האיסלאם) שהתקיימה עד להופעתה על אש קטנה. היא גיבשה ועיצבה את הדת העממית המודחקת - דת הקמיעות, המקובלים וההשפעה המוסלמית - והעניקה לה ניסוח פוליטי, אידיאולוגי ותיאולוגי קוסם ("להחזיר עטרה ליושנה"). הבושה העדתית הפכה (לפחות עבור חלק השכבה זו) לגאווה -פורטא ולעתים אף לאיבה ולהתנשאות כלפי החילונים. הניכור החל מצטמצם באמצעות יציקת משמעויות דתיות.

מתוך כשלושה מליון קולות כשרים שנספרו בבחירות 1996, כ -250,000 איש הצביעו ש"ס (ראו: ועדת הבחירות המרכזית לכנסת הארבע-עשרה ולראש הממשלה, נספח לזיכרון דברים על תוצאות הבחירות לכנסת הארבע עשרה, טופס 30, תקנה 125). אף שחלק לא מבוטל ממצביעי ש"ס (יש שמעריכים אותם ב-70% אינם חרדים ואף אינם דתיים במובן המקובל של הציבור הדתי-לאומי) עדיין המספר הזה מראה על היקף לא מבוטל של אנשים שהשקפת העולם של ש"ס מדברת אל ליבם מסיבות שונות (לאו דווקא דתיות).

התרבות הש"סניקית כוללת למעשה שני ציבורים, המנהלים אורח חיים שונה זה מזה: מצד אחד מנהיגי ש"ס, עסקניה ותלמידי הישיבות החרדיות שלה (הם מנותחים במדריך זה במסגרת המגזר החרדי), ומצד שני הציבור המסורתי-ציוני המתחנך בבתי הספר של זרם חינוך הממלכתי-דתי או של החינוך הממלכתי. הקבוצה הראשונה, המהווה מיעוט מבין בוחרי ש"ס - מנהלת אורח חיים חרדי, שמקורו בישיבות הליטאיות ובישיבות שהקים הרב עובדיה יוסף. הערה: בשיחות פרטיות עם חברו החילוני הודה לפני כעשור אחד ממנהיגי ש"ס, כי מספר המצביעים החרדים שהצביעו למפלגתו בבחירות דאז מסתכם ב'מנדט וחצי'. כל השאר, לדבריו, הם חילונים. (מתוך כתבתה של חנה קים, "הקרב על המסורתיים", הארץ 24 בספטמבר 1996). על פי הערכות כמחצית מהקולות שש"ס מקבלת באים מאנשים שאינם דתיים, אלא מסורתיים ואפילו חילוניים.

הקבוצה השנייה מקיימת אורח חיים חילוני-מסורתי, קשורה למדינה (מתגייסת לצה"ל) ואיננה מקפידה על קיום כל תרי"ג מצוות. דתיותה מתבטאת בעיקר בעריכת קידוש בשבת, בביקור לא סדיר בבית הכנסת (בעיקר בערבי שבת ובחגים), בקיום החגים וטקסי המעבר כהילכתם ובהתייעצות עם רבנים ומקובלים (ראו פירוט להלן). הרב עובדיה יוסף והרבנים הסרים למרותו (מועצת חכמי התורה והרבנים המקובלים והמחזירים בתשובה) הם עבור קבוצה זו סמכות רוחנית, אך לא סמכות משפטית או דתית מחייבת. יתר על כן, רבים מאנשי קבוצה זו כלל אינם מצביעים למפלגת ש"ס אלא לליכוד, אף שתרבות ש"ס קרובה ללבם.

מנהגים דתיים

מדובר בשכבה התופשת את קיום האל כמובן מאליו. אין בהם אתאיסטים וכמעט כולם שומרים על זיקה ברמות שונות לדת המסורתית, כולל קשר לרבנים. 

זיקתם זו באה לידי ביטוי בעיקר באלה:

  1. ברית מילה עם מוהל דתי. החגיגה מתקיימת לרוב באולם, על אף ההוצאות הכספיות הרבות הכרוכות בזה.
  2. חתונה הכוללת טקס חופה וקידושין אורתודוכסי. לרבים זו הזדמנות חד פעמית בחיים להפוך ל"נסיך ונסיכה". החתונה נתפסת כאירוע מכונן בתולדות בני הזוג והציפיה היא גם לצאת ממנו ברווח (בשל המתנות הכספיות). בלא מעט מקרים מדובר בבור כלכלי שקשה לצאת ממנו במשך שנים רבות.
  3. טקס קבורה מסורתי (אמירת קדיש, חבישת כיפה בבית הקברות).
  4. ישיבת שבעה (עם כיפות). אי גילוח זקן של קרובים מדרגה ראשונה.
  5. קביעת מזוזה, לפחות בדלת הכניסה לדירה. זו שכבה שמרבה לנשק מזוזות בכניסה לדירות וחדרים.
  6. חגיגת סדר פסח כהלכתו (קריאת ההגדה וארוחה עם מאכלים מסורתיים).
  7. הליכה לבית כנסת ביום כיפור. שיעור גדול של צמים. הדתיים צמים גם בימי צום ותענית אחרים.
  8. חנוכה - הדלקה (לפחות חלקית) של נרות חנוכה. לפחות ארוחה חגיגית אחת, עם מאכלי חג מסורתיים (סופגניות, לביבות).
  9. פורים – לא מתחפשים בשל העלויות.
  10. סוכות - בשיכונים רבים מוקמת סוכה משותפת לדיירי הבית.
  11. שמחת תורה – לא נחגג בקרב המשפחה.
  12. שבועות - ציון סמלי בלבד של החג (לרוב באמצעות ארוחה חלבית).
  13. טקס קבלת השבת חשוב מאד לשכבה הזאת. במקרים רבים זו הארוחה המזינה והטעימה ביותר בשבוע.

הדת העממית - קבלת יעוץ וברכה ממקובלים ורבנים

בשלושת העשורים האחרונים, חלה תחיה של פולחן הדת העממית המזרחית. רבים נוהרים לקבל ברכה וקמע מרבנים ומקובלים (מקצתם נעשו גיבורי תרבות בחברה הישראלית כולה), להשתטח על קברי צדיקים ופסאודו צדיקים, וחוגגים בעם רב את חגיגות הבבה סאלי בנתיבות ול"ג בעומר בהר מירון.

החגיגות העממיות תורמות להתפתחות תרבות המשנה הש"סניקית ומחזקות את מעמדה של ש"ס בקרב שכבות המצוקה. גם הפערים הכלכליים ההולכים ומתרחבים בישראל תורמים להשתרשותה של ש"ס בלבבות הציבור העני המזרחי, שכן הם מעלים את תחושות הקנאה והתסכול שיש לאוכלוסייה הנחשלת (שרובה - להוציא את הערבים והחרדים - מזרחית ) כלפי העלית האשכנזית החילונית והמבוססת.

רוב מאמיני הדת העממית בישראל, שמקיימים ומפתחים את מנהגיה, משתייכים לקבוצ. 'הפריפריה ענייה'. 

מאפיינים כלכליים

עשירונים

שיעור ניכר וככל הנראה אפילו רוב משקי הבית בקבוצה זו נמצאים בשני העשירונים התחתונים של סולם ההכנסות.

חוזק פיננסי

קיימות שבע רמות של חוזק פיננסי:

  • שפע כלכלי.
  • גבוה מאד.
  • גבוה.
  • בינוני.
  • נמוך.
  • נמוך מאד.
  • חולשה כלכלית.

'הפריפריה הענייה' מתפלגת כדלהלן:

  • שפע כלכלי - 2%.
  • גבוה מאד - 12%.
  • גבוה - 8% 

    הערה: הנתונים לעיל הזה לכאורה תמוה. אפשר אולי להסביר אותו בשכבה קטנה של אנשים (למשל, רבנים ומקובלים) שהצליחו להתבסס כלכלית ואפילו להתעשר על חשבון אוכלוסיית המצוקה בסביבתם. 
     
  • בינוני 20% .
  • נמוך ומטה – 58%.

דרוג חברתי-כלכלי

קיימות חמש רמות דרוג חברתי-כלכלי:

  • גבוה מאד - 6%.
  • גבוה - 12%.
  • בינוני - 25%.
  • נמוך - 32%.
  • נמוך מאד - 25%.

מסקנות: מדובר בקבוצה שכ-82% ממנה נמצאים בדרוג בינוני ומטה. הסבר לרמות הגבוהות ראו לעיל.

תרבות צריכה

מרבית בני שכבה זו משתכרים בדוחק רב, וקיומם תלוי בהשלמות הכנסה של הביטוח הלאומי ולרוב גם בדמי אבטלה.

העוני בחברה המערבית של ימינו מתבטא בעיקר בתחושה של ניכור, ייאוש וכעס על החברה, בפרקי זמן ארוכים של אבטלה, בחוסר אונים כרוני (השלמה פסיבית עם המציאות ללא שאיפה לשנותה), בהיעדר חסכונות וביטחונות כלכליים, בשקיעה בחובות, בטיפול רפואי לקוי, בתוחלת חיים נמוכה (יחסית לשאר האוכלוסייה), במתח ואלימות בתוך המשפחה, בבערות ובהשכלה פורמלית מוגבלת, בחיים חדגוניים וחסרי גירויים, בהיסחפות לפשע ובמגבלת ניידות קשה.

רבים מבני קבוצה זו מבלים את יומם סביב "הבלוק" המתפורר ("שיכוני הרכבות") בחוסר מעש, "מעבירים את היום".

בית הכנסת הקרוב הוא מקור הבילוי הכמעט בלעדי של המבוגרים והזקנים, ושם הם מוצאים גם קורטוב של כבוד ועניין חברתי.
הצעירים משוטטים בשכונה או מתגודדים, חבורות חבורות, במרכז המסחרי או במתנ"ס הקרוב, והילדים משחקים כדורגל או משחקים אחרים ועסוקים בהקנטות הדדיות, הגולשות לעתים לאלימות.

ש"ס עושה כאמור לעצמה נפשות בעיקר בשכבה זו, הסובלת זה שנים מהזנחה חברתית, במיומנות ובהצלחה מרובים.

אופן פעולתה של ש"ס הוא כהגדרתו של חוקרה, אריה דיין, "שילוב ייחודי של שיטות פעולה המקובלות על תנועות פונדמנטליסטיות הפועלות ברחבי העולם ושל האסטרטגיות שהנהיגה מפא"י לפני הקמת המדינה ובעשור הראשון לקיומה לשם ביצור ההגמוניה שלה ביישוב היהודי בארץ ישראל. ש"ס, כמו התנועות הפונדמנטליסטיות האחרות, מזדרזת למלא כל חלל - חברתי, חינוכי וקהילתי - שהממסד הממלכתי פוער בחוסר המעשה שלו. כמו מפא"י ההיסטורית, גם היא מנסה ליצור תלות בן הציבור לבין המנגנונים הפועלים בחסותה. הקשר ההדוק בין מנהיגי ש"ס לתומכיה, המזינים אלה את אלה בהתמדה, מתקיים בעיקר באמצעות הגופים המכונים 'לשכות לפניות הציבור'. כל אדם, גם מי שאין להם כל קשר לש"ס, רשאי לפנות אליהן ולבקש את סיוען כמעט בכל נושא ונושא: רישום ילדיו למוסד חינוך זה או אחר, הנחה בתשלום הארנונה, מציאת מקום בבית אבות, קבלת הלוואה או רכישת מחברות לילדיו. כל פניה מטופלת. מרבית הפניות נענות בחיוב. איש ממקבלי הסיוע אינו מתבקש להצטרף לפעילות בש"ס או להצביע לה בבחירות; מרביתם זוכרים את הסיוע גם ביום הבחירות." (דיין 1999: 353).

הפער הקטן בין דמי הביטוח הלאומי או דמי האבטלה לבין שכר העבודה המקובל במקצועות הצווארון הכחול בארץ, מעודד את אנשי המצוקה להימנע מלמצוא עבודה. כיוון שביישובי הפריפריה מבחר העבודות מצומצם ורמת האבטלה גדולה, רבים נקלעים על כורחם לבטלה כרונית ההורסת את שאריות הגאווה עצמית ואת זיק הקיום.

קריירה מקצועית

רוב אנשי שכבה זו אינם בעלי קריירה. למעשה היעדר קריירה, כלומר אפשרויות קידום משמעותיות לאורח החיים, הם מסימני ההיכר הבולטים ביותר של השכבה הענייה בכל העולם. אלה חיים חסרי יציבות, שכן מספיק שמפעל נקלע לקשיים כדי להביא לפיטורים המוניים (הם הראשונים ש"נזרקים לרחוב").

ענפי תעסוקה בולטים

  • רוב אנשי שכבה זו מתפרנסים מעבודות כפיים – פועלי ייצור במפעלים, עובדי שירותים (למשל ניקיון ותחזוקה). 
     
  • שיעור ניכר משיג עבודה מפרנסת באמצעות חברות כוח אדם – למשל בתחום השמירה. קבלנות המשנה הזאת מביאה לתופעות מכוערות, ושכיחות למדי, של ניצל הפועלים "השחורים".
      
  • שיעור גבוה של עבודות זמניות (שיפוצים, מכירות וכדומה). 
     
  • שיעורי אבטלה גבוהים.
      
  • שיעורים גבוהים נזקקים להשלמות הכנסה מהביטוח הלאומי. רבים נעזרים גם בארגוני צדקה וסיוע (בתי תמחוי וכו').

נכסים חומריים עיקריים

דירה קטנה בבעלות המשפחה. זוגות צעירים נאלצים לשלם משכנתא במשך שנים רבות כדי לממן את קנייתה של דירה צנועה.

זיקה טכנולוגית

אף שמדובר במעמד עני, רבים מחזיקים בטלפון סלולרי ואפילו בגישה למחשב ולאינטרנט.

הוצאות עיקריות

שיעור גבוה של הוצאות (מסך סל ההוצאות החודשי) על מזון.

תרבות קניות

בעבר, היו השווקים הפתוחים בארץ מוקד קניות פופולארי לאוכלוסיות מגוונות. היום מבקרים בהם בעיקר העולים, הערבים והשכבה הענייה ביישובי הפריפריה לצורך קניות יומיומיות של מוצרי יסוד (מזון, ניקוי וכו') וכן לצורך קניית תבלינים מסורתיים (שלא נמכרים בחנויות הגדולות) ומרכיבי מזון אתניים אחרים (ממתקים, אגוזים ועוד). הסיבה היא המחירים הזולים, המגע האישי עם המוכרים וטריות המוצרים (הנחוצה לבישול מסורתי). 

צריכת מדיה

עיתונות

שכבה זו אינה קוראת כמעט עיתונים. ולא קוראים ספרים בכלל.

רדיו

הנמנים על שכבה זו מאזינים בעיקר לתחנות הרדיו המקומיות – שמקצתן מופנות לאוכלוסיות המסורתיות (למשל, רדיו ירושלים).

טלוויזיה

בקרב שכבה זו ניתן להצביע על צפייה אינטנסיבית בערוץ 2 וערוץ 10, במגוון רחב של תוכניות פופולאריות המיועדות לקהל הרחב (טלנובלות, שידורי ספורט, שעשועוני טלוויזיה וכדומה). 

השכלה

שנות לימוד

על פני נתון מ-1998, בשני העשירונים התחתונים נמצאים קרוב למחצית (כ-45%) מראשי משקי הבית השכירים שהם בעלי השכלה של פחות מ-8 שנות לימוד (השכלה עממית בלבד).

רק 11% מראשי משקי הבית בעשירונים אלה הם בעלי השכלה על תיכונית ואקדמית (13 שנות לימוד ויותר). (הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, סקר הכנסות 1997, מס' 34, לקט ממצאים סטטיסטיים מסקרים שהושלמו לאחרונה, 1998, עמ' 15-17).

ההשכלה הנמוכה מתבטאת במודעות נמוכה לתהליכים חברתיים המתרחשים סביבם, בחוסר ידיעה של עובדות יסוד בחברה, במדינה ובעולם, בדעות קדומות ביחס לנושאים רבים, ובשכיחות גבוהה יותר (בהשוואה לשכבות אחרות) של שגיאות לשוניות.

נשירה ממערכת החינוך הממלכתית

חלק לא מבוטל מהילדים ומהנערים מבני קבוצה זו אינם מסיימים 12 שנות תיכון ואינם משלימים בגרות. רבים פונים לעבוד (בדרך כלל לפרנסתם) בעבודות מזדמנות עוד לפני גיל הגיוס. החלשים נופלים לסמים או לפשע - תהום שממנו קשה להיחלץ. אחוז גבוה מביניהם (ביחס לקבוצות אחרות) אינם מסיימים שירות צבאי ורובם משרתים או שירתו בצה"ל בתפקידי מנהלה ושירותים. עם זאת, צה"ל הוא במקרים רבים קרש הצלה לצעירים משכבה זו, במידה והם מצליחים לחתום קבע כנגדים.

מערכת החינוך של ש"ס

עמותת "אל המעיין" - רשת של מוסדות העוסקים במתן חינוך בלתי פורמאלי לילדים, לצעירים ולמבוגרים - הוקמה על ידי ש"ס כבר ב- 1985, ומאז היא הולכת ומתרחבת הולכת ומתפתחת. אל המעיין מפגינה היום נוכחות כמעט בכל יישוב יהודי בארץ ומקיימת מגוון רחב מאוד של פעילויות, לרוב בשעות אחר-הצהריים או הערב: שיעורי תורה למבוגרים, הרצאות לנשים, מועדונים לבני נוער, שיעורי הכנה לבר-מצווה ועוד.

זרם החינוך של ש"ס מתחזק בהתמדה בשנים האחרונות, הן בשל ריבוי טבעי גבוה בקרב החרדים והן משום שרבים מהתלמידים המזרחיים ברשת החינוך הממלכתי דתי (ובכלל זה רבים ממנהיגי ש"ס) עברו אליה. 'מעיין החינוך התורני', רשת גני ילדים ובתי-הספר היסודיים של ש"ס הוקמה בתחילת שנות התשעים, אחרי שפעילות 'אל המעיין' אפשרה את התבססות ש"ס בציבור. פעילותה מתרכזת בעיקר בגיל הרך: ב-1998 היא הפעילה 80 מעונות יום, 650 גני ילדים ו-140 בתי ספר, רובם ככולם יסודיים. בסך הכול היא העסיקה באותה שנה כשלושת אלפים עובדי הוראה, מורים וגננות, המחנכים כ-38 אלף תלמידים (דיין 1998). מן הסתם, היום המספר הזה גדול יותר.

מוסדות החינוך של ש"ס מקבלים עדיפויות מיוחדת ממשרד החינוך בתקציבים, בשעות תקן לתלמיד ובמספר שעות הלימוד בבתי ספר (נתונים ראו: ורדה שיפר, מכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות בירושלים).

המניע החינוכי-סוציאלי של המנהיגות בש"ס הוא כפול: מצד אחד רצון כן לחלץ את אחיהם מהמצוקה, ומאידך שאיפה להגדיל ולהרחיב את קהל המאמינים בדרך להפיכתה של ישראל למדינת הלכה. שתי השאיפות מנטרלות במידת מה זו את זו, שכן מצד אחד אנשי ש"ס מחלצים אנשים רבים מפשע ומעניקים להם חיים של כבוד וקיום כלכלי סביר; מאידך, החינוך של ש"ס הוא חינוך חרדי טיפוסי שאיננו מתאים לרוב ציבור חסידיה. (על כך בהמשך). 

ש"ס אמנם מסייעת לשכבות המצוקה אך במסגרת מוסדות החינוך שלה היא איננה מכשירה צעירים שיוכלו להשתלב במערכות העסקיות, הכלכליות, המשפטיות, הצבאיות והתקשורתיות של המדינה.

לאחרונה חלה בש"ס תפנית מעניינת כאשר קבוצת מנהיגים נאבקים על הקניית חינוך מודרני במוסדות החינוך שלה (לימוד אנגלית ומתמטיקה, מחשוב המוסדות). זאת ועוד בתו של הרב יוסף קידמה את פתיחת המכללה החרדית באור יהודה, שהיא למעשה הקמפוס החרדי של "הקריה האקדמית קרית אונו". בקמפוס לומדים גברים ונשים (בימים נפרדים) משפטים ומנהל עסקים. בוגרי המחזורים הראשונים כבר החלו משתלבים בשוק העבודה.

תהליך כזה נראה חשוב עבור אותה קבוצה הן משום שהם מבינים שרוב הציבור המזרחי, החילוני והמסורתי שאת לבו ש"ס מבקשת לרכוש, לא יוותר כליל על מתן "השכלה" לילדיו, הן משום שברצונה לפתח הנהגה שתוכל להתמודד כראוי עם האליטה החילונית, והן כדי למשוך משפחות שאינן חרדיות למסגרת החינוך של ש"ס.

בתוך ש"ס עדין הרבנים מעודדים את תלמידיהם שלא לגשת לבחינות הבגרות והאוריינטציה הלימודית גם בגיל הרך היא תורנית ולא השכלתית-כללית, אך במספר בתי ספר יסודיים של ש"ס כבר הוכנסו מרכיבים מודרניים והדבר בא לידי ביטוי בפרסומות שמפיצה ש"ס כדי למשוך משפחות חדשות למוסדות החינוך שלה. אם אכן תגבר המגמה של "לימודי חול", אפשר וש"ס תעבור תהליך "מפד"ליזציה" ובכך תתרחק משורשיה החרדיים ושאיפותיה החרדיות (בזמנו, כאשר תהליך זה החל, מספר מנהיגים בקבוצה החרדית האשכנזית, כמו ח"כ משה גפני מאגודת ישראל, הגיבו בחריפות כנגד המגמה של לימודים מדעיים בש"ס. הם ראו בכך מעשה אנטי דתי וגינו זאת).

יתר על כן, ככל שש"ס מנסה לפרוץ לאוכלוסיות רחבות יותר ולבסס את מעמדה הציבורי כך נתבעת ממנה התגמשות אידיאולוגית. בזמנו למדו כ-200 פעילים ועסקנים בש"ס ב"מגמה החרדית" של טורו קולג', שלוחה של אוניברסיטה יהודית-אמריקאית בארץ, שהציעה להם לימודים במתווה חילוני-מודרני. מדובר במסלול לתואר ראשון במנהל עסקים - תואר שאפשר להם לקבל העלאות בשכר ולהתקבל לתפקידים בשירות הציבורי, הדורשים השכלה אקדמית. היום רבים לומדים במכללה החרדית באור יהודה.

הגם שמטרת הלימודים היא תועלתנית-חומרית, מדובר בחידוש גדול בקרב החרדים - לימודי חול החושפים את מנהיגי ש"ס לתכנים וצורות חשיבה חדשות. יש הסבורים כי ההתגמשות האידיאולוגית של ש"ס היא למראית עין בלבד, וכי הדבר מהווה רק נשק מתוחכם לעשיית נפשות ולקידום אינטרסים מוסבים (כמו אפשרות להתמודד על משרות ניהוליות ולקבל הטבות כספיות בגין תואר אקדמי). אפשר וזה נכון לטווח הקצר, אך ספק אם הדבר יצלח לאורך זמן. אריה דיין, חוקר ש"ס ניסח זאת היטב: "להצלחה הכבירה הזאת יש מחיר. קל יותר לשמור על הטוהר האידיאולוגי בתוך הגבולות החרדיים המוגנים של בני-ברק וירושלים מאשר בחוץ. כאשר המטרה היא לשמור על הקיים, כמו במקרה של המפלגות החרדיות האשכנזיות, קל יותר למנוע חריגות." (דיין 1998: 13).

סמנני לבוש טיפוסיים

כללי

שכבה זו אינה בולטת במיוחד בסממניה החיצוניים, אף שבמבט בוחן ניתן לאבחנה במספר סימני זיהוי טיפוסיים, כמו ביגוד פשוט ופחות עדכני (שנקנה בשווקים ובחנויות יד שנייה).

כיפה (שחורה או סרוגה) והופעה בלתי מוקפדת ופחות מצוחצחת ו"מעודכנת" מבחינה אופנתית מאפיינת בעיקר את המבוגרים. יש המכנים זאת לבוש מסורתי "זקן" לאמור: בלוי, לא אופנתי, מסורתי.

אצל הצעירים הסיפור שונה. העוני, כפי שהוא מתועד בספרות הסוציולוגית, מוצנע היום מעין בחברה המודרנית. את בלויי הסחבות והטלאים מחליפים האימוניות, הסוודרים והחיקויים הזולים בביגוד ובהנעלה הזמינים גם לחסרי האמצעים (המסתירים את העוני האמיתי), ואת המקרר הריק והדירה הקרה והמחניקה אין רואים מהרחוב.

בעבר העני ניכר בהופעה מלוכלכת ומוזנחת. היום, באופן פרדוכסלי ועצוב, העניים במקרים רבים לבושים היטב, לפחות למראית עין. השוק רווי בחיקויי לבוש וגם מחירי המקור יורדים. יתר על כן, הסגנון הזרוק, העממי רווח גם בקרב אוכלוסיות אמידות והדבר מטשטש לעין את ההבדלים המעמדיים.

זאת ועוד, ישראל היא מדינה שמשית ונוח בה לכבס ולהשמיש בגד מיום ליום. ואמנם, צעירים רבים מהשכבה הענייה קונים בגדי מותגים בהנחות. כך נוצר מצג השווא שיש להם גרדרובה. בפועל הם לובשים את אותם מכנסי ג'ינס או לי-קופר ומכבסים אותם מדי יום או יומיים.

ובכל זאת, עם מעט תשומת לב אפשר לאבחן מספר מאפייני לבוש והופעה חיצונית המאפיינים את השכבה הענייה:

אחד הסימנים המובהקים של מעמד כלכלי נמוך הוא היעדר טיפול שיניים. זאת בשל המחיר היקר, שמשפחות רבות אינן יכולות לעמוד בו. למעשה הולכים לטיפול רק כאשר קלו כל הקיצין (השן כואבת). שכיח לראות ילדים ומבוגרים מהשכבה הענייה עם שיניים שלא יושרו, שיניים עם כתמי טבק וקפה, שיניים חסרות וכדומה.

לבוש גברים

אצל הגברים מקובל לבוש מוחצן במיוחד, המכונה בסלג הישראלי "לבוש ערסי".

לגברים בשכבה זו חיבה מיוחדת לתספורות מהוקצאות. ניכרת אצלם העדפה לתספורת הספייקים והג'ל המשוך לאחור (שיצאה בינתיים מהאופנה), שמקבלת השראה מהמראה האיטלקי.

התספורת הזו יוצרת מעין הצהרה אשלייתית: אני נקי, מסודר ולא מוזנח, ולכן לא "מסכן" ונחות. באופן פרדוכסלי המסר המתקבל הוא לעתים קרובות הפוך, לאמור: "זהות ערסית".

אצל הגברים שכיח מאד הטרניניג. זאת משום שהטרנינג זול, מקנה מראה ספורטיבי (המאפיין ספורטאים מקצוענים), והיום גם נחשב כפריט שיקי.

לבוש נשים

אצל הנשים נפוץ ביגוד מוחצן במיוחד, המכונה בסלנג הישראלי "לבוש פר'חי".
 

למעבר לערך "פילוח המגזר החילוני הוותיק" לחצו כאן.
למעבר לערך "צאצאי תנועות הנוער" לחצו כאן.
למעבר לערך "מעמד הביניים החדש" לחצו כאן.

ביביליוגרפיה

רשימת המקורות המלאה בתהליכי הכנה ותתווסף בעתיד הקרוב למאמר.

הערות שוליים

    הוספת תגובה




     

     

    * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של "אנשים ישראל" לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.