דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
הוסף דירוג לספר לא דורג

פרק 2: צאצאי תנועות הנוער

עוז אלמוג


נוצר ב-4/6/2009

הגדרת הפלח הראשון: המעמד המשכיל-מבוסס הוותיק (צאצאי תנועות הנוער)

קבוצה זו, שתכונה להלן "צאצאי תנועות הנוער", מורכבת ברובה מאנשים שעברו מסלול סוציאליזציה צברי-ילידי טיפוסי (תנועות הנוער, הגימנסיות העירוניות, ובתי הספר החקלאיים), וצאצאיהם (דור שני ושלישי שלא התחנכו בהכרח בתנועת נוער וגדלו בעידן הגלובלי-חומרני-ממוחשב).

רובם ילידי הארץ או כאלה שחיים בישראל למעלה מ-20 שנים (פרק זמן המקובל להגדרת "וותיק"). קבוצה זו אינה כוללת את הדתיים הלאומיים ואת אנשי הקיבוץ, שרבים מהם אמנם עברו סוציאליזציה צברית דומה, אבל נחשפו למקורות השפעה נוספים המקנים להם ייחודיות חברתית ותרבותית במרחב הישראלי (לכן הם נותחו במאמרים נפרדים במדריך זה). עם זאת, חשוב להדגיש שרבים מהמאפיינים של "צאצאי תנועות הנוער" משותפים גם לדתיים הלאומיים ולחברי התנועה הקיבוצית ולמען האמת גם לקבוצות נוספות בחברה הישראלית (אם כי במידה פחותה).

מאפיינים דמוגרפים

משקי בית

חישוב מספר משקי הבית על בסיס טיפוסי מוזאיק


 A1 (רובו), A2 (רובו), A3 (כמעט כולו) A4 (רובו), A5 (כמעט כולו), E20 (כמחצית), E21 (כולו בניקוי המשפחות הצעירות), E22 (רובו), F26 (חלק קטן, בעיקר זקנים), I34 (חלק קטן מאד), I35 (פחות ממחצית). סה"כ: כ- 15% ממשקי הבית בישראל (נכון ל-2006), שהם: כ-300,000 משקי בית (נכון ל-2006).

חישוב סה"כ האוכלוסייה על פי הלמ"ס וטיפוסי מוזאיק

ממוצע נפשות במשק בית באוכלוסייה היהודית כולה עמד ב-2006 על 3.1.
במשקי בית שבהם חי לפחות עולה אחד מבריה"מ (לשעבר) שהגיע ארצה בשנת 1990 ואילך, מספר הנפשות הממוצע במשק בית עמד ב-2006 על 2.8. 

סביר להניח שממוצע הנפשות במשק בית של 'צאצאי תנועות הנוער' נמוך ממוצע הנפשות בכלל משקי הבית היהודיים (הכוללים גם משקי בית חרדיים ודתיים) וגבוה במעט (בשל שיעור הזקנים והחד הוריים) מזה של משקי הבית של עולי חבר העמים. לפיכך הנחנו שהממוצע הוא באמצע, קרי: 2.9. 

כאשר מכפילים מספר זה במספר משקי הבית של קבוצת 'צאצאי תנועות הנוער' מקבלים בקירוב את סה"כ אוכלוסיית צאצאי תנועות הנוער: כ-870,000 נפש.

שכבות גיל

קשה מאד להגיע להערכה מדויקת של התפלגות הגילים באוכלוסיית 'צאצאי תנועות הנוער, משום שכמעט ואין סקרים העוסקים ספציפית בקבוצה זו. בהערכה גסה (בעיקר על סמך 'מוזאיק') ההתפלגות היא זו:

  • ילדים קטנים (0-13) - כ-15% מסך כל האנשים הנכללים בקבוצה.
  • בני נוער (14-17) - כ-7% מסך כל האנשים הנכללים בקבוצה.
  • רווקים וזוגות צעירים (18-34) - כ-25% מסך כל האנשים הנכללים בקבוצה.
  • משפחות צעירות עם ילדים קטנים (35-44) - כ-15% מסך כל האנשים הנכללים בקבוצה.
  • מבוגרים בגיל העמידה (45-64) - כ-25% מסך כל האנשים הנכללים בקבוצה.
  • פנסיונרים (65+) – כ-13% מסך כל האנשים הנכללים בקבוצה.

מסקנות כלליות: למעלה ממחצית מ'צאצאי תנועות הנוער' הם מעל גיל 35 וקרוב ל-40% הם מעל גיל 45. כלומר, מדובר בקבוצה עם פרופיל גילי מבוגר בהשוואה לשני הפלחים האחרים. התופעה נובעת מתוחלת חיים גבוהה וממספר צאצאים נמוך למשפחה, כמקובל בעולם המערבי-החילוני (לא יותר מ-3 ילדים).

מבחינה סגנון חיים אפשר למתוח קו מפריד בין השכבה המבוגרת (בני 45 ומעלה), שהחויות המעצבות שלה היו בעידן הציוני התמים, לבין השכבה הצעירה יותר (עד גיל 45) שהחוויות המעצבות שלה היו בעידן הפוסט-לאומי, שהוא גם העידן האולטרה קפיטלסיטי בישראל. להלן תקרא השכבה המבוגרת "בורגנות ציונית וותיקה" או בקיצור "בורגנות" ואילו השכבה הצעירה מכונה על ידינו (ולמעשה גם על ידים רבים אחרים) "יאפים".

מוצא

  • כ-70% הם 'אשכנזים', כלומר: ילידי או אירופה וארצות מערביות אחרות (בעיקר השכבה הזקנה) וילידי ישראל שאביהם נולד באירופה/ אמריקה או בישראל.
  • כ-30% הם ''מזרחיים', כלומר הם או אביהם נולדו במדינות מוסלמיות (לרוב מדובר בעיראק, תימן, סוריה ומצרים). חלק ניכר (מספר לא ידוע) של אנשים ממוצא מזרחי בשכבה זו כולל נשים 'מזרחיות' שהתחתנו עם גבר ממוצא אשכנזי. המשפחה במקרה זה בדרך כלל מאמצת זהות יותר אשכנזית (בשל הדומיננטיות של הגבר).

מאפייני דיור ומגורים

ריכוזים בולטים ברחבי הארץ

ריכוזים בולטים ברחבי הארץ אותרו על פי: פילוחי מוזאיק ושיעורי הצבעה בבחירות 2006.
ריכוזים של אוכלוסיה חילונית  צעירה (יאפית באוריינטציה שלה) איתרנו באמצעות שני תנאים (הנחות):
1. ישובים שבהם מרץ והעבודה קרובים בשיעורי ההצבעה זה לזה (שלא כמו היחס בפועל בכנסת).
2. ישובים יהודיים שבהם יש הצבעה  לרק"ח (אפילו בשיעורים נמוכים ביותר).

ריכוזים של השכבה המבוגרת יותר (חניכי תנועות הנוער) איתרנו באמצעות התנאי הבא (הנחה):
הפער בין קדימה לעבודה הוא יותר נמוך מאשר התוצאות בפועל בכנסת. 

ערים

תל אביב, חיפה, רמת גן, רמת השרון (למעט שכונת מורשה), ראשון לציון, הרצליה, רעננה, גבעת שמואל, כפר סבא, באר שבע,  בנימינה, גבעתיים, זכרון יעקב, נס ציונה, מודיעין, ערד, קרית טבעון, רחובות, הוד השרון, מגדל העמק, קרית אונו, פרדס חנה, כרכור, מבשרת ציון.

ישובים קהילתיים וכפריים

מבשרת ציון, עומר, מטע, פרדס חנה, מישר, מכמורת, ערוגות, אחווה, אבירים, הר הדר, נירן, נעלה, אלוני יצחק, אשחר, אשכולות, אשל הנשיא, בן שמן, בת הדר, גיזו, גילון, גן נר, בת רימון, הילה, הררית, ורדון, יד נתן, חופית, חלוץ, יובלים, כליל, קמון, כינרת, כפר דניאל, כפר ורדים, כפר חנניה, כפר סילבר, כרכום, להבים, מוצא עילית, כפר ידידיה, כפר יחזקאל, כפר מונש, כפר מל"ל, כפר מרדכי, כפר נטר, כפר קיש, כפר רוזנאלד, כפר שמואל, כרם מהר"ל, לוזית, לימן, לכיש, מבקיעים, מי עמי, מנוף, מעש, נגה, נווה אילן, נווה ירק, נווה מבטחנופית, נורדיה, נטעים, נצני עוז, ניר בנים, ניר חן, ניר ישראל, ניר משה, ניר עקיבא, ניר צבי, נתיב השיירה, מרחביה (מושב), משמר איילון, משמר השבעה, משמרת, נאות הכיכר, נהלל, תאשור, עין איילה, עופר, עדנים, עידן, עין עירון, סיתריה, סגולה, פארן, רקפת, רם און, רמות מאיר, רמות נפתלי, רנן, רמת צבי, שאר יישוב, קידרון, צופר, ציפורי, שרונה, צפרירים, צופית, צור משה, קלחים, רגבה, רשפון, שדמה, שדמות דבורה, מטולה, מיתר, מכמנים, מנחמיה, מסד, מצפה אביב, נווה אפעל, מתת, מתן, נהורה, נטף, נירית, שואבה, שורשים, ספיר, תנובות, תדהר, שזור, עיינות, עין הוד, עמוקה, עשרת, צוחר, צור הדסה, קורנית, חריש קציר, ראש פינה, שער מנשה, שריגים, תימורים, תל עדשים, אבטליון, אביגדור, אוהד, אורות, אלון הגליל, אלוני אבא, אלמגור, אשבול, אשלים, נתיב העשרה, שדה ניצן, שדי אברהם, באר טוביה, שדה משה, שדה ורבורג, בוסתן הגליל, בורגתה, בית זית, בית ינאי, בית עובד, בית שערים, בלפוריה, בן עמי, בצרה, בצת, ברוש, פרי גן, גן יעקב, עין הבשור, ברק, גאליה, בת שלמה, גאולים, גבע כרמל, גבעת ישהיו, גורן, גיאה, גיבתן, גינתון, גן חיים, גן יאשיה, גן שורק, עין יהב, שבי ציון, עין ורד, יוקנעם (מושבה), גני יוחנן, גני עם, דבורה, דור, הבונים, היוגב, חבצלת השרון, חגור, חוגלה, חיבת ציון, חירות, חניאל, חצבה, חרב לאת, טל שחר, ירקונה, ישע, כוכב מיכאל, כורזים, כחל, כפר אביב, כפר אזר, כפר אחים, כפר ביאליק, כפר בילו, כפר ברוך, כפר הנגיד, כפר הס, כפר ויתקין, כפר ורבורג, כפר חושן, כפר חיטים, כפר חיים, כפר יהושוע, שגב, שדי חמד, שורש, שילת, תלמי יוסף, אמירים, אמציה, בית חירות, בית יהושוע, בית לחם הגלילית, גבעת חן, גבעת שפירא, גן השומרון, הדר עם, יודפת, יעד, כפר בינון, כפר שמריהו, סביון, רמת אפעל, אבירים, גבעת האלה, חרשים, צביה, צוק ים, שכניה, שמשית, תמרת.

הערה: רוב תושבי המושבים הוותיקים באזור השרון ובעמק יזרעאל הם בני שכבה זו

סוגי הבניינים השכיחים

כ-25% ממשפחות 'צאצאי תנועות הנוער' מתגוררות בבתים צמודי קרקע (רובן משפחות שבראשם זוגות ילידי שנות החמישים, השישים והשבעים). למעשה, רוב דיירי צמודי הקרקע בישראל (בית פרטי או דו משפחתי, בשכונות עירוניות או ביישובים כפריים) משתייכים לקבוצה זו. עד שנות השמונים, זו היתה הקבוצה היהודית היחידה במדינת ישראל (למעט מושבי העולים והקיבוצים) שהחזיקה בבעלותה בתים צמודי קרקע (וילות במספר קטן של שכונות ויישובים קטנים, כגון דניה בחיפה, רחביה בירושלים, וסביון). היום המצב אינו כך ורבים מקבוצות ושכבות אחרות באוכלוסיה הישראלית גרים בצמודי קרקע.

כ-15% ממשפחות 'צאצאי תנועות הנוער' מתגוררות בבית דירות לא שיכוני (3-6 דירות בבניין).
למעשה, רוב המשפחות בישראל המתגוררות בבנייני המגורים מהדגמים 'בהאוס' ו'בית קבלני משותף' משתייכות לשכבה זו.

כ-60% ממשפחות 'צאצאי תנועות הנוער מתגוררות בבנייני איכות רבי קומות. למעשה, רוב המשפחות בישראל, המתגוררות בנייני המגורים מסוג 'בית מלוני' או 'מבנן', הממוקמים במטרופולינים של תל אביב, חיפה וירושלים, משתייכות לשכבה זו ולשכבת "מעמד הביניים החדש" (ראו להלן). 

פלח "הבורגנות הציונית הוותיקה" מהווה את הרוב המכריע מתוך אוכלוסיית בתי האבות והדיור המוגן בארץ. זאת, בשל תוחלת החיים הגבוהה, בשל חשיבות גדולה המיוחסת בקרבם לערך הפרטיות (חיים בנפרד מהצאצאים), ובשל רמה גבוהה של פנסיה, חסכונות משפחתיים ותמיכת הצאצאים (בהוריהם הזקנים).

ערך נכסי מגורים

  • רמה גבוהה מאד (מעל 450,000$) - כ-15% ממשקי הבית של 'צאצאי תנועות הנוער'.
  • רמה גבוהה (250,000-450,000$) - כ-45% ממשקי הבית של 'צאצאי תנועות הנוער'.
  • רמה בינונית (150,000-250,000$) - כ-35% ממשקי הבית של 'צאצאי תנועות הנוער'.
  • רמה נמוכה (עד 150,000$) – כ-5% ממשקי הבית של 'צאצאי תנועות הנוער'.

מסקנות כלליות: מעל 60% מ'צאצאי תנועות הנוער' מחזיקים נכסי מגורים ברמה גבוהה וגבוהה מאד – עובדה המעידה על רמת חיים גבוהה ואיתנות כלכלית.

ערכי דיור ומגורים

המשתייכים לשכבה זו נוטים לייחס משקל גדול מאד לסביבת המגורים (אקולוגית מחיה, שירותים ציבוריים, השקעה כלכלית, ומעל לכל שירותי חינוך).  מראיונות ומתצפיות שטח מצטיירית נטייה מובהקת לייחס משקל גדול לניקיון סביבתי ולהגנה על הסביבה ועל הרכוש הציבורי.

סממנים חיצוניים טיפוסיים בשכונה וברחוב

טיפוח ותחזוקת הבנין

רוב 'צאצאי תנועות הנוער' מתגוררים בסביבת מגורים (שכונות ויישובים) המאופיינת ברמות גבוהות של איכות בנייה ותחזוק שוטף (ניקיון, תחזוקה שוטפת) ושל שירותים ציבוריים (חינוך איכותי, שירותים מוניציפאליים יעילים, מרכזי קניות ובידור נגישים).

השכונות, בהן קיימים בתי בהאהוס משופצים ובתים קבלניים משותפים, שנבנו בישראל בשנות ה-30-70,  מאוכלסות ככל הנראה בעיקר על ידי שכבת יוצאי תנועות הנוער (המעמד הבינוני והגבוה הוותיק, שרובו אשכנזי). מסיבה זו ניתן לראות בהן מעין מעבדה/מראה תרבותית המשקפת בסממניה החזותיים ובדפוסי המגורים שבה, את סגנון החיים של שכבה זו.

כדי לאתר מאפיינים חזותיים סרקנו (כולל תיעוד במצלמה) ארבע שכונות עירוניות ותיקות, הנחשבות (גם מנתוני העירייה) לשכונות המאוכלסות ברובן (מאז הקמתן ועד ימינו) בשכבה משכילה ומבוססת: שכונות נווה שאנן, אחוזה, מרכז הכרמל ורמת גולדה בחיפה, השכונה הצמודה למכון ויצמן ברחובות שכונת נאות אפקה בתל אביב.

שכונות אלה מתאפיינות בהקפדה על חזות הרחוב והשטחים הציבוריים: ריהוט רחוב תקין ומעוצב; ריצוף מדרכות באבנים משתלבות; גני נוי ציבוריים מטופחים (בדומה לגינון הביתי); פחי אשפה נקיים וכיו"ב. החזות המטופחת של הרחוב והשכונה נובעת ככל הנראה משיעור גביה גבוה של מיסים עירוניים (התושבים משלמים ארנונה גבוהה ובזמן), מרגישותה של הרשות המוניציפית לזכויות התושבים בשכונות אלה (פרנסי העיר מודעים לכוחם הפוליטי, הכלכלי והתקשורתי של השכבה המתגוררת שם), ומרגישות הגבוהה של התושבים לרשות הרבים (שומרים על נקיון וסדר).

כיוון שמדובר בדירות יקרות יחסית, המאוכלסות על ידי השכבה המבוססת והמשכילה, רמת התחזוקה של הרכוש הציבורי בהן(הגינה, חדר המדרגות, שביל הכניסה) גבוהה יותר מרמת התחזוקה המאפיינת את השיכונים, שבהם מתגוררת השכבה הענייה יותר. היא גבוהה יותר לא רק בשל המודעות הגבוהה יותר של הדיירים לניקיון ואסתטיקה אלא גם משום שהללו יכולים להרשות לעצמם להעסיק אנשי תחזוקה כמו גנן, מנקי מדרגות, מסיידי גגות ושיפוצניקים, ששכרם משולם על ידי ועד הבית.

יש לזכור כי בניגוד למקובל בארה"ב, בישראל לא שכיח לשכור שירותים של חברת אחזקה והדבר מגדיל את הסיכוי לחוסר אחידות ואי ציות מלא לכללי ההתנהגות המחייבים את כל השכנים (בשנים האחרונות גדל בהדרגה השימוש בחברות אחזקה).
כעיקרון אפשר לקבוע שככל שהבית אחיד בחזותו מהווה הדבר אינדיקציה לאוכלוסיה מבוססת ומשכילה, שבה גבוהה הנכונות והמודעות לשיתוף פעולה למען מטרה משותפת (חזות נאה לבניין).  

החזית והכניסה לבית

החזית והכניסה לבית הן כמעט תמיד מראה נאמנה למצב כלכלי, לרמת השכלה ולקודים ערכיים משותפים לדיירי הבניין. רגישות למרחב הציבורי לצד עקרון ההדדיות (כולם משלמים מס ועד-בית כדי לבנות ולתחזק כניסה נאה, נקייה ומסודרת) מהווים נדבך חשוב בסולם הערכים של השכבה המשכילה בישראל -  והדבר ניכר בבית הדירות המשותף.

יש לזכור כי עבור השכבה המשכילה והמבוססת, הבית המשותף מייצג במודע את סגנון החיים, הטעם והערכים המעמדיים. לכן חשוב לדייריו להציג חזות נאה גם של המרחב שמחוץ לדירה הפרטית. מכאן ההשקעה הכספית הגדולה יחסית ותשומת הלב לפרטים שונים בכניסה לבניין: קירות מחופים בשיש ובקרמיקה, מנורות מעוצבות,  שביל הכניסה מטופח (מרצפות מאבן טבעית או גרניט); דלת כניסה מאיכות גבוהה (כיום מקובל להחליף את דלת הכניסה לבנין ואת דלתות הדירות בדלת מעוצבת ויוקרתית, וזאת בהשפעת הבתים צמודי הקרקע). בבתים, הממוקמים על עמודי בטון, מקובל לטפח גינה בשטח המקורה הצמוד לשביל הגישה לבניין. 
 
חדר המדרגות לרוב כלל סגור בדלת כניסה (לעתים אף נעול), הן כדי לשמור על הניקיון, הן כדי להגן על המרחב הפרטי מפני מבקרים לא רצויים, והן כדי להגן על תיבת הדואר שבה יש לעתים דברי דואר בעלי ערך.

תפיסת המרחב הציבורי כשייך לך וכמי שתובע ממך גם השקעה, מתבטאת בין היתר בהקפדה על תיבה מסודרת (עם שם משפחה ברור) ונאה. ברוב הבתים שבדקנו מצאנו תיבות דואר אחידות ולרוב קבועות בקיר.  בבתים החדשים יותר (וגם בישנים העוברים שיפוצים) מקובל היום להתקין תיבות דואר אסתטית על עמוד באופן נפרד מהקיר. 

יש המעתיקים את מיקום תיבות הדואר מקיר האבן אל קיר הזכוכית הצמוד לדלת הכניסה, באופן שעיקר הנפח של התיבות הוא בצדו הפנימי של הבניין (בצד זה גם מצוי המנעול שבאמצעותו פותח כל דייר את התיבה ואוסף  את תכולתה).  שינויים אלה נעשים על מנת להרחיב את גודל התיבות, שכן בשכבה המבוססת דברי הדואר רבים יותר וגדולים יותר בהשוואה לרוב השכבות והקבוצותה האחרות במדינת ישראל.
 
מאפיין נוסף של התיבה הוא פתיחתה במנעול כדי להגן על הפרטיות של הדיירים ועל דברי דואר בעלי ערך, כמו עיתונים או צ'קים. בדרך כלל המנעול ממוקם בצדה החיצוני של התיבה, אולם בתיבות החדשות הקבועות בקיר הזכוכית, פתיחת התיבה נעשית מצדה האחורי (בחלק הפנימי של הבנין).

הכפיפות לכללי התנהגות אחידים ומחייבים מתבטאת גם במספור אחיד ובכיתוב אחיד על גבי התיבות ועל גבי האינטרקום. בסיורנו שמנו לב שלעתים דיירים בודדים מפרים את האחידות ומוסיפים כיתוב ידני וכו'. אפשר שהדבר נובע מכך שדירה מסוימת מושכרת ודייריה הארעיים מתחלפים בתדירות גבוהה ואינם טורחים להקפיד על האחידות. אפשר שזה נובע גם מהנטיה הישראלית הטיפוסית שלא לציית  עד הסוף לכללים ולפורמליזם. סיבה אחרת היא תחלופת הדיירים, כלומר כניסת דיירים משכבות שאינן מודעות באותה מידה לכללי ההתנהגות המחייבים את הדיירים (כללי שכנות) או שאינן מייחסות להן משקל דומה.

במרבית הבתים קיים לוח מודעות של ועד הבית, המעיד אף הוא על קוד של שותפות וחלוקת אחריות בין הדיירים וכן ערך של קבלת סמכות (החלטת ועד הבית). לוחות אלה משמשים לעתים בעלי מקצוע המפרסמים את עצמם באמצעותם.

חדרי המדרגות בבתים האלה לרוב נקיים ומתוחזקים, אף שלא מהודרים במיוחד.

מעלית היוותה בעבר ובמידה מסוימת מהווה גם היום סממן מעמדי. בעבר היו בישראל מעליות רק בבתים משותפים גבוהם (מעל 6 קומות). בשנים האחרונות מקובל להתקין מעליות חדשות גם במבנים נמוכים יותר, כאלה שבמקור לא הייתה בהם מעלית.

צמחייה

צמחיית נוי היא אחד מתווי ההכר הבולטים של שכונה שבה מתגוררת אוכלוסיה משכילה ומבוססת. בשכונות הוותיקות מוקפים רוב הבתים בעצים גבוהים ובצמחיה רבה, המשווים לאזור אופי נעים. חלק מהעצים אף משיקים לדירות, ובמקרים מסויימים הבתים ממש נבלעים בין העצים המבוגרים. 

ברוב הבתים קיימת הקפדה על גינון (הכרוך בעלויות לא מבוטלות). מקובל להקיף את חצר הבית במדשאות ובגינת נוי
בבנייני העמודים מקובל לטפח גינה גם בשטח המקורה בסמוך לשביל הכניסה או לחניה. אחד מסממני השכונות הותיקות המבוססות היא גינה עם צמחיה סבוכה בסגנון האנגלי ה"טבעי" (באופן דומה למקובל בקיבוצים). הדבר עשוי לבטא, בין השאר את הזיקה לנוף הארצישראלי. רבים מהדיירים (בעיקר הפנסיונרים) נהנים לטפח את הצמחייה בעצמם או לסייע לגנן. מלאכת טיפוח הגינה נעשתה בעשורים האחרונים קלה יותר בשל מערכות ההשקיה האוטומטיות. מדובר בסימן הכר מעמדי מובהק, שכן עלותה של מערכת כזאת גבוהה והיא נדירה יחסית בשיכונים.

בחזית הבית שכיחה גדר עם אבנים משתלבות ובמקרים רבים גדר חיה.  בשכונות מבוססות הגדר הזו בדרך כלל מטופחת, גם משום שהרשות המקומית מקפידה לתבוע זאת מהתושבים. על המרפסות שכיחות אדניות של פרחים המקרינות טיפוח ואהבת הטבע.
 
בשנים האחרונות עלתה המודעות לתאורה בשטחים הציבוריים, והמגוון בחנויות גדל בהתאם. לכן ניכרת עליה בשכיחות התאורה הדקורטיבית המשולבת בגינה. ראשיתה של תופעה זו בצמודי הקרקע, אך בשנים האחרונות היא התרחבה גם לבתי הדירות הקבלניים.

מספר הבית מאור לרוב על ידי נורה על מנת לזהות את הבניין בקלות (זאת, בניגוד לשיכונים רבים, שבהם מתגוררות השכבות העניות יותר והמשכילות פחות).

חנייה

החניה הפרטית מהווה סממן מעמדי כמעט בכל העולם, ובכלל זה בישראל. לבתים המשותפים בשכונות המבוססות מוקצית חנייה בהתאם למספר הדירות. ברבים מהבתים (אלו הממוקמים על עמודים) קיימת חנייה מקורה מתחת לבית. 

במקצת מהבתים מחנים הדיירים את רכביהם במגרש חניה מסומן בנפרד מהרחוב (לעתים סגור מתחם החנייה במחסום חשמלי), ובמקצתם ממוקמת החניה במפרצון ברחוב הסמוך לבניין. יש דיירים הרוכשים חנייה פרטית ומקורה אך לא מתחת לבנין אלא בסמוך לו. היום, בשל ריבוי הרכבים הפרטיים (יותר מרכב אחד לכל משפחה), מחריפה מצוקת החנייה בערים הגדולות ודיירים רבים נאלצים להחנות את רכביהם בחניה ארעית ברחוב, לעתים הרחק מביתם.

סממנים טיפוסים בתוך הדירה

 רקע

ניתוח המאפייינים של דירה טיפוסית לקבוצה מסוימת, על מגוון חדריה היעודיים (בעיקר הסלון, שהוא חלון הראווה המשפחתי) הוא מלאכה לא קלה. מטבע הדברים, לכל סלון יש ייחוד המשקף את טעמה של המשפחה הסצפיצית, סדרי העדיפיוות שלה ומשאביה הכלכליים. עם זאת, הרקע התרבותי המשותף, הדמיון במשתני ההשכלה והכלכלה והחשיפה למקורות מידע והשפעה דומים - יוצרים סממנים כלליים טיפוסים שאפשר לאפיינם. את רשימת הסממנים הללו אספנו באמצעות סטודנטים שתיעדו (בכתב ובצילומים) למעלה מ-100 דירות הממוקמות בסביבה טיפוסית לשכבה זו. כמו כן נעזרנו במומחים שונים מתחום הארכיטקטורה ועיצוב הפנים ובאנשים בעלי וותק בענף הריהוט וקישוט הבית. מקור מידע חשוב נוסף הוא ז'ורנלי הפנאי וסגנון חיים, בעיקר לאישה ואת הוותיקים. חלק מהנתונים והפרשנויות נשאבו מעבודת המ"א של הדס חנני, שנעשתה בחוג ללימודי א"י באוניברסיטת חיפה, בהנחייתי.

הממצא הראשון שבלט לעין הוא הבחנה בין שתי תת קבוצות בכל הנוגע לעיצוב הדירה. העיצוב משקף נאמנה את ההבדלים העיקריים בקוד הערכים: השכבה המבוגרת יותר, המושפעת יותר מקוד תנועות הנוער, מחד והשכבה הצעירה יותר המושפעת יותר מקודים "יאפים", מאידך.

הסלון כמראה תרבותית

שכבת יוצאי תנועת הנוער (הפלח המבוגר יותר) גדלה על ברכי האתוס של אסקטיות צברית, שעל פיו לא מקובל להחצין עושר ולנכר עיניים. תפיסת העולם הכלכלית של ציבור זה הינה חסכונית ומחושבת. אין הם מרבים להחליף ריהוט רק על-פי צו האופנה. השיקול הפרגמטי והחסכוני משחק תפקיד חשוב במערך השיקולים ברכישת הריהוט. אוכלוסיה זו גדלה בתרבות, בה לא התפתחה רגישות אסתטית גבוהה, ומכל מקום האסתטיקה לא עמדה בראש סולם הערכים. השפה העיצובית של ציבור זה מוגבלת בהשוואה לקבוצות סוציואקונומיות מקבילות בארה"ב ומערב אירופה, וכפופה בדרך כלל למוסכמות של העדר החצנת עושר והתרברבות חומרית. במלים אחרות, הרוח עדיפה על החומר. לעתים מזכיר הסלון בחזותו את חדר התרבות בקיבוץ.  

מסיבות אלה הריהוט השכיח בסלון הוא סולידי ולא צעקני/רהוותני. לרוב מדובר הריהוט במערכת ישיבה  אחת או יותר, שולחן קפה, שולחנות צד נמוכים להגשת כיבוד, מנורה עומדת, שידה נמוכה ומזנון (המשמש לעתים גם כספרייה). 
בסלונים רבים מוצב פסנתר וכן כורסת טלויזיה גדולה ונוחה השמורה בד"כ לבעל הבית. כיום מקובל בחלק מהבתים להציב כורסא או פריט ריהוט אחר בסגנון עתיק.

המערכות האלקטרוניות תופסות מקום חשוב בסלון, אות למקומה החשוב של המוסיקה בחיי שכבה זו: מערכת שמע טובה הממוקמת על כוננית מיוחדת.  הטלוייזה היא פק"ל בכל דירה וחשיבותה לחיי הדיירים עצומה (היא נפתחת בבוקר ונסגרת רק לפני השינה).
 
בדרך כלל השולחן בסלון מכוסה במפה בצבעים שקטים, אות לסדר ומשפחתיות. במקרים רבים מונחת על השולחן קערת פירות טריים או אגרטל פרחים.  ברוב הסלונים שסקרנו הוצבו עציצים עם צמחיה ירוקה, רמז לזיקתה העמוקה של שכבה זו לארץ ישראל ונופיה. כמו כן שכיחים מזכרות מטיולים ראשונים בחו"ל (תופעה ההולכת ונעלמת מהנוף הישראלי).

סולידיות וזיקה לנוף הארץ ישראלי משתקפות גם בחיבה לקערות דקורטיביות בעיצוב מזרחי-מקומי: נחושת, קרמיקה, חימר וכדומה (בניגוד למעמד הביניים החדש, המגלה חיבה בעיקר לכלי זהב וכסף). 

השידה אף היא לרוב סולידית, נזהרת מצעצוע, ועליה חפצי אומנות לא יקרים במיוחד.  גם השטיח והוילונות מצטיינים לרוב בפשטות, נזהרים מלהקרין עושר מנקר.

על המזנון שכיחות מזכרות מטיולים בחו"ל, פמוטים או חנוכיות דקורטיביות, לצד פסלונים ותצלומים ממוסגרים. לעתים גם תשמישי קדושה שהתקבלו בירושה, כמו כוס לקידוש. אלה מעידים על זיקתם של בני הבית למסורת ולשורשים היהודיים, לאו דווקא לדת. שכיחות, אף שבשכיחות נמוכה יותר (בוודאי בהשוואה למעמד הביניים ומעמד הפריפריה), חמסות, ברכות ותפילות - המבטאות זיקה לאמנות אתנית ולמסורת היהודית. 

בבתים רבים הבחנו בעבודות יד של אם הבית או של הילדים וכן עבודות יד קנויות. המוטיבים היהודים-מסורתיים (לאו דווקא דתיים) חוזרים על עצמם גם כאן.

הזיקה להשכלה ו"לתרבת גבוהה" (קלאסית) של השכבה המבוגרת של יוצאי תנועות הנוער משתקפת בעיצוב הסלון ובחפציו. למשל, בספריה עשירה בספרים, לרוב יהיו אלה ספרי הגות ומדע (אינציקלופדיות, מילונים, ספרי היסטוריה, בוטניקה וארכיאולוגיה). רובם  בעברית (אות לאהבת השפה והמקורות). ה"חומש" של אוכלוסיה זו הוא האינציקלופדיה העברית (המהווה גם סממן יהודי).

הזיקה למשפחה הגרעינית וההתרפקות על חוויות משפחתיות מעצבות, משתקפות באלבומי הצילומים  - תופעה העוברת מהעולם בשל התפתחות הצילום הדיגיטלי.

על הקיר מקובל לתלות תמונות של הילדים והנכדים (מקור גאוותם של ההורים והסבים), וכן תמונות אמנותיות (לרוב רפרודוקציות). מוטיבים שכיחים הם נוף ארץ ישראלי וציורי אבסטרקט. הצבעים הפסטליים שולטים, סימן לפשטות והימנעות מרהוותנות. משפחות רבות רוכשות מעט  ציורים ורישומים מקוריים שאינם רפרודוקציות, כביטוי להערכה לאמנות הקלאסית. תעודות מקצועיות ואקדמיות (גאווה מקצועית), תמונות מן השירות הצבאי ותמונות של אירועים חגיגיים בעבודה (טקסי הוקרה וכו') נשמרות בדרך כלל לחדר העבודה ולא לסלון.

אצל הדור הצעיר יותר (מתחת לגיל 50) - זו המכונה "יאפית", ניתן להבחין במאפיינים מעט שונים מאלה של השכבה המבוגרת.

מדובר בשכבה המרבה לבלות באכילה ושתייה מחוץ לבית והדבר מקרין על עיצוב דירתם. מרכיבים עיצוביים המאפיינים היום פאבים ומסעדות יובאו, באופן מודע ובלתי מודע, לסלון של המשפחה היאפית. למשל,  שולחן אכילה דמוי באר עם כסאות גבוהים, תאורה עמומה ורצפת פרקט.

אוכלוסיה זו מרבה לטייל בחו"ל ולבקר בגלריות ובמוזיאונים והדבר מעלה את רף הרגישות והמודעות שלהם לבניה ועיצוב. הריהוט בדרך כלל יקר ואיכותי (לא פעם ממותג), וזאת כפועל יוצא לא רק של סדרי עדיפויות אלא גם של יכולות כלכליות. שכיחות התאמות "נכונות" (על פי קריטריונים אסתטיים אוניברסליים) בין חלקי הריהוט, ובכלל זה הוילונות, השטיחים, מערכות הישיבה (אף אם הן מורכבות מסגנונות שונים) והכונניות. כמו כן ניכרות רגישות אומנותית ואהבה לטבע (המתבטאת בשימוש הרב באגרטלי פרחים וצמחיה). 

הטיולים למזרח הרחוק ולדרום אמריקה נותנים את אותותיהם בתמונות ובאביזרים אותנטיים (חלק מהפריטים הללו נרכשו בארץ בחנויות שמתמחות בייבוא מהמזרח). ה"בובואים" (בעלי האוריינטציה הכפרית-קהילתית) מצטיינים בריהוט טבעי-אתני.  

החיבה לפעילות גופנית והמודעות הבריאות באות לידי ביטוי בין היתר בשימוש שכיח במכשירי כושר ובעיקר במסלול ריצה ואופני כושר. במשפחות המתגוררות בבתים צמודי קרקע מקובל להקצות למכשירים אלה חדר מיוחד ולעתים את קומת המרתף.  

בדירות של משפחות צעירות רבות הסלון מתפקד כמעין גלריה או מוזיאון פרטי המשקף את אנינות הטעם של בני הזוג (רגישות אסתטית), כמו גם זיקה הלובלית, כלומר היותם קשובים למגמות עולמיות.

בשל חשיבותו של הסלון כחלון ראווה, לעתים נמעת מהילדים לשחק ולאכול בו. הסטריליות  משתקפת לעתים גם בחלקי הבית  האחרים. גם בקרב השכבה הצעירה הספריה מובלטת בדירה (לרוב בסלון) והיא נועדה לשקף ולאושש לבני הזוג את השכלתם הגבוהה וזיקתם למידע ודעת. אולם בניגוד לשכבה המבוגרת של תנועות הנוער כאן הדגשים מעט שונים: מדריכי טיולים, מגזינים של עיצוב וגאוגרפיה (נשיונאל גאוגרפיק וכדומה), ספרי "השתפרות עצמית" בתחום הנפשי והכלכלי, וספרות יפה, לרוב של סופרים צעירים בארץ ובעולם.

באופן כללי אפשר לומר שהקו העיצובי המאפיין את השכבה הצעירה בקרב צאצאי תנועות הנוער נועז יותר (צבעים, סגנון וכו') מזה המשקף את השכבה המבוגרת יותר, והדבר משקף היטב את ההבדלים בקוד הערכים ובגישה לחיים: הצעירים הרפתקנים ומשוחררים יותר ממוסכמות בהשוואה להוריהם. 

דפוסי המגורים בחיי היומיום

תחזוקת הבית

לא בדקנו זאת באופן סטטיסטי, אך מתוך הראיונות עולה שנקיון הבית נעשה בדרך כלל על ידי האישה. בקרב משפחות צעירות השותפות בניקיון גדולה יותר - בעיקר בכל הנוגע לפינוי כלים ושטיפתם (לרוב כאשר באים אורחים).

במשפחות רבות יש עוזרת בית המגיעה לפחות אחת לשבוע לצורך נקיון יסודי של הדירה. במקרים רבים בעלת הבית מלווה את עבודתה בעצה, בהוראות הפעלה ובעזרה פיזית.

זה לא אומר שהגבר אדיש. הוא מסייע בסידור השולחן, הורדת הזבל, החלפת נורות ותיקונים קלים אחרים. הוא גם זה שיצור קשר עם בעלי מקצוע כמו סייד, חשמלאי ושרברב. אם יש צורך בכך, יסגור מחיר ויפקח על העבודה. הגבר המצוי מחזיק גם ארגז או תיבה עם כלי עבודה, אך בשנים האחרונות הוא משתמש בה פחות ופחות. אביזרים שנפגמו שוב לא ממהרים לתקנם, חדשים יבואו במקומם. אחת לעשר שנים, יערך שיפוץ רציני להחלפת צנרת או אריחים, הורדת קיר או החלפת תריסים.
אחת לכמה שבועות, ישב הבעל ויעשה סדר בניירת חשבונות החשמל, טלפון, בנקים, ביטוח, ארנונה מס הכנסה וניירת אחרת כהנה וכהנה. באותה הזדמנות שהוא כבר יושב ישלח מכתבים למוסדות וארגונים הקשורים בחיי היום יום שלו.

משיחות שקיימנו עולה שעיצוב הסלון נעשה במשותף על ידי שני בני הזוג. את חדרי הילדים הקטנים מעצבת בעיקר האישה וכשהם גדלים ניתנת להם חרות לעצב את החדר לפי טעמם.

חדר העבודה בבית משרת כמעט תמיד את הבעל - גם במשפחות שבהם שני בני הזוג בעלי קריירה מקצועית.

לעומת זאת, תיקונים בדירה נעשים בעיקר על ידי הבעל (בעיקר כאלה המצריכים שימוש במקדחה ופטיש).

משפחות המתגוררות בצמודי קרקע מעסיקות בדרך כלל גנן. אם אין גנן, הבעל הוא זה מופקד על גיזום הדשא והאישה על שתילת הפרחים (ההשקייה בדרך כלל ממוחשבת).
 

ארוחות משפחתיות

ארוחת בוקר הטיפוסית מורכבת בעיקר מכוס קפה, פרוסת לחם מרוחה בגבינה או פרוסת עוגה. הנשים אוכלות דגנים עם חלב רזה או יוגורט דל שומן ותוספי מזון אחדים (ויטמינים). ארוחת הבוקר שבה ערכו שולחן, ואכלו לפני שיצאו ההורים לעבודה והילדים לבית הספר, נעלמה, בין שנות השבעים לשנות התשעים של המאה הקודמת. בארוחות האלה הגישו סלט, ביצה, זיתים ירוקים, גבינה ומרגרינה. הילדים שתו שוקו, המבוגרים שתו על פי רוב תה  ולפעמים קפה. שריד מארוחה זאת אנו פוגשים היום בבוקר יום השבת או החג, אלא שאז ארוחת הבוקר מכילה תפריט עשיר יותר. 

לארוחת הבוקר הגדושה, שעברה מהעולם, הוסיפו ריבות, מיצים, סוגי גבינות, דגים כבושים, וגם נקניק וסוגי בשר קר. בבתים רבים, אף שלא מקפידים על כשרות, לא מעלים על השולחן מאכלי בשר עם חלב. לאחרונה בבתים רבים אופים את הלחם לפני ארוחת הבוקר בשבת. הילדים הלומדים בבתי הספר היסודיים ישתו משקה חם לפני שיצאו מהבית. ככל שהם מתבגרים הזמן מעזיבת המיטה לעזיבת הבית לבית הספר הולך ומתקצר. על כן הם יאספו את הסנדביצ'ים שאמא הכינה, יצורף להם גם פרי ויפנו לדרכם. 

רוב צאצי תנועות הנוער אוכלים את ארוחת הצהרים במהלך השבוע סביב השעות שתים עשרה ואחת בצהרים, רובם עושים זאת מחוץ לבית במקומות העבודה ומסעדות בשרות עצמי, ומקצתם במסעדות הסמוכות למקומות עבודתם. אמהות, המסיימות את עבודתן בשעות הצהרים המאוחרות, ממהרות הביתה להכין ארוחת צהרים מהירה מהשפע העצום של מזון מוכן, שהסופרמרקט השכונתי מציע. יהיו אלה ארוחות מלאות של "חמם ואכול" או חצי מוכנות, שאליהן יתווספו תוספות לפי בחירה, קינוח ושתייה.

חלק משמעותי משכבה זו הם הפנסיונרים. לרבים מהם הכנת ארוחת הצהרים תופשת חלק חשוב משגרת היום. הבעל מסייע בקניית המצרכים הפחות משמעותיים להכנת הארוחה. המרכיבים העיקריים, כמו חלקי הבשר העוף או הדגים, יהיו בחזקת אחריותה של הפנסיונרית. ארוחות כאלה מתבשלות פעמים עד שלוש פעמים בשבוע ומוגשות על פי רוב במטבח, באחריותה, ניהולה והביצוע של האישה. זוהי ממלכתה הבלעדית והפנסיונרים הגברים לא ימנעו ממנה את התענוג הקשור בבישול - אף שלמען האמת רבות מעולם לא אהבו את התפקיד הזה אלא השלימו עמו וממשיכות לראות בו את חובתן. הארוחה תסתיים בפרי וכוס קפה. אולם אין מה למהר להתארח לארוחת צהרים כזאת, שעל פי רוב היא דלת שומן, דלת מלח, דלת כולסטרול ומושפעת במידה לא קטנה מהמטבח היהודי פולני "המכובס".

מאפיינים משפחתיים

נתונים כלליים

על פי הלמ"ס ונתוני "מוזאיק" הדפוס השכיח בקבוצה זו הוא זוג הורים עם 3 צאצאים.

רוב משקי הבית בקבוצה זו שיש להם פחות משלושה ילדים הם משקי בית צעירים (ההורים מתחת לגיל 40). הסיבות הן: א. דחיית גיל הקמת המשפחה ב. תפישת עולם ואורח חיים 'יאפי'. ג. מקצת מהמשפחות עדיין לא סיימו להוליד ילדים. ד. גירושין מוקדמים.

כ-70% מ'צאצאי תנועות הנוער' נשואים. כ-20% הם רווקים (רובם צעירים שעדיין לא התחתנו) והיתר הם גרושים, אלמנים וחד הוריים.

זו השכבה שבה שיעור הגירושין הוא הגבוה ביותר (רובם מתחתנים שנית) באוכלוסיה הישראלית (הסבר לעליה בשיעור הגירושין ראו בערך "גירושין במגזר החילוני הוותיק" במדריך זה). השיעור עולה עם הירידה בגיל (ככל שהזוג צעיר יותר כך סיכויו להתגרש גבוהים יותר).

בשכבה זו קיים השיעור הגבוה באוכלוסיה הישראלית של אלמנות החיות בגפן. זאת בשל תוחלת החיים הגבוהה והיכולות הכלכליות.

זיקה למשפחה הגרעינית והמורחבת

בקרב שכבה זו לא שכיח שהסבים גרים בדירה אחת עם ההורים והנכדים  - בעיקר בשל המשקל הגבוה לערך הפרטיות ובשל היכולות הכלכליות. 

בשנים האחרונות ניכרת מגמה של עזיבה מאוחרת יותר (בהשוואה לדורות קודמים) של הילדים את הקן המשפחתי. למעשה, הילדים עוברים לחיים עצמאיים בדירה משלהם רק במחצית/שלהי שנות העשרים.

לא נהוג לקנות/לשכור בית בצמוד להורים (לכל היותר באותו יישוב).

שכבה זו מתאפיינת במחויבות בינונית עד גבוהה לטיפול בהורים המזדקנים (סבא וסבתא). מחויבות זו מתבטאת בפועל בעיקר בשיחות טלפון במהלך השבוע, בביקורים בסופי שבוע ובחגים, בהזמנה הדדית לחגיגות ולאירועים משפחתיים ובסיוע כלכלי, רפואי וסיעודי. 

ניתן להצביע על מחויבות גבוהה לתמיכה כלכלית בצאצאים ('לסדר את הילדים בחיים'), המתבטאת בעיקר במימון מלא או חלקי של שכר הלימוד באוניברסיטה/מכללה ושל שכירות הדירה (בתקופת הלימודים), במימון חלקי אך משמעותי של קניית הדירה לזוג הצעיר, בהלוואות נדיבות ובמתנות פונקציונליות להורים ולילדים.

המעורבות של ההורים בבחירת בן/בת הזוג מוגבלת, לאמור: מביעים עמדה, אך בדרך לא כופים על הילדים.

ההורות בשכבה זו היא הורות מגוננת: מקובלת גישה פיידוצנטרית-הומנית (הילד במרכז). בקרב דור הביניים ניכרת גישה של חינוך מגונן, עד כדי איבוד שליטה על התנהגות הילדים ויצירת דור צעיר אנוכי ומפונק (תופעה מטרידה בעולם המערבי כולו, שזכתה בשנים האחרונות להתייחסות מאסיבית בספרים ומאמרים).

הדור המבוגר מתאפיין בפוריטניות מתונה, שמקורה בחינוך במשפחה ממוצא מזרח אירופאי ובערכי תנועות הנוער, לצד השפעה גוברת של גישה פלורליסטית יותר. הדור הצעיר מתירני ופתוח יותר בכל הנוגע להתנהגות מינית - כתוצאה מחשיפה מוקדמת יותר (בהשוואה להוריו) למהפכת המין בעולם המערבי.

ככל שגיל הזוגות יורד, שיעור הגירושין עולה – כלומר היציבות המשפחתית מתערערת.

קודים של התנהגות בתחום המשפחה והזוגיות

מנהיגות במשפחה

בקרב הדור הראשון (העליות הראשונות), השני (דור הפלמ"ח) והשלישי (דור המדינה) של המהגרים הציונים היה מקובל הדגם הפטריארכאלי של המשפחה, אם כי בסגנון הרבה יותר מרוכך ומתון בהשוואה לבורגנות האירופאית והאמריקאית, ובוודאי בהשוואה לחברות דתיות. הגבר נתפס כראש המשפחה שיש לכבדו ולשמעו לדעתו, אך לא עריץ המחליט הכל לב.

גם היום, במשפחה של צאצאי תנועות הנוער התפישה הבסיסית היא שהבעל הוא המוביל. הוא נחשב לבעל הניסיון, הוא המפרנס והדמות שניתן לסמוך ולהישען עליה. עם זאת, המודל הפטריארכאלי רוכך עם השנים, בשל ההשפעה המצטברת של ערכי הפמיניזם והשוויון. גם הזיקנה נוטה למתן סמכותנות, ומביאה לירידה במשאבים ובסמלי סטטוס גבריים ('אני המפרנס') ולעליה במשאבים ובסמלי סטטוס נשיים ('אני סבא', 'אני בן זוג').

אצל הצעירים, בעלי האוריינטציה היאפית, מודל היחסים בין בני הזוג הוא בדרך כלל הרבה יותר שוויוני. הדבר משתקף בפיתוח קריירות מקצועיות מקבילות ומערכת יחסים פתוחה ושוויונית יותר מזו שהיתה מקובלת בדורות קודמים.

הפטריוטיזם היוקד שאפיין את האוכלוסייה הציונית בארץ דחק בעבר את המשפחה לדרגה נמוכה יותר (בהשוואה למקובל היום) בסולם סדרי העדיפויות. במשפחות רבות המדינה, או יותר נכון השירות הלאומי, דחקו פעילויות הקשורות לזוגיות והורות. היום סדרי העדיפויות משתנים במהירות לטובת עלית המשפחה לראש סדר החשיבות

תפישה מגדרית

בקרב השכבה המבוגרת יותר מקובל היה להעמיד ציפיות דיפרנציאליות מגברים ונשים בהתאם לדיכוטומיה המגדרית בעידן הפרה-פמיניסטי. אף שעם הזמן חל ריכוך משמעותי בתפישות היסוד המגדריות (בין השאר בהשפעת הבנות והנכדות), עדיין התפישה הבסיסית של שכבה זו היא מייל שובניסטית.

מהגבר מצופה להנהיג את משפחתו והחדיר בילדיו משמעת והרגלי התנהגות ראויים. התכונות הרצויות לגבר היו ועודן במידה מסוימת: תחרותיות והשגיות (צריך 'להתקדם בחיים');נחישות בפתרון בעיות ויכולת עמידה בלחצים ('לא לוותר', 'לא להישבר'); איפוק ושמירה על פאסון ('לא להתבכיין'); אי הבעת רגשות חולשה, כגון בכי או דיכאון.

מהאישה מצופה בעיקר למצוא בעל איכותי (משכיל, עם מקצוע מכניס); להיות אמא ומחנכת טובה (האימהות היא קנה מידה מרכזי להערכת האישה); לנווט את חיי המשפחה באמצעות ניהול משק הבית וטיפוח הילדים; להיות נאמנה לבעלה; למצוא עבודה שתסייע לבעל בפרנסת המשפחה; לתחזק את הקשר עם החברים ועם המשפחה המורחבת (בהתאם לאימרה 'הגבר הוא שר האוצר והאישה מחזיקה בשאר התיקים').

אחת הסיבות העיקריות למודל המגדרי השמרני הזה, שעבר שינוי די עמוק בקרב הבנים והנכדים, היא העובדה שמדובר בדור, שלא נחשף מגיל צעיר לאתוס הרגישות הפסיכולוגית (רגישות זו החלה להתפתח בישראל רק בשנות השמונים).

חשוב לציין שדור החלוצות והצבריות הראשון הרחיב את גבולות ההתנהגות הנשית שהיתה מקובלת בעולם היהודי והאירופאי ויצר את התשתית להתפתחות הבחורה הישראלית העצמאית והקרייריסטית. נשים כדוגמת רחל ינאית בן צבי, חנה סנש, צביה לובטקין או נתיבה בן יהודה, יצרו מודל חדש של אישה יהודית גאה ועצמאית. עם זאת, לא היה זה שחרור מלא, ובסופו של דבר ההבחנה המגדרית שומרה.

עם הזמן צמחה בארץ דמות המשלבת בין החלוצה והפלמחניקית ועקרת הבית. מצד אחד לא כנועה, עצמאית ומשכילה יותר מה'יידישע מאמע' הגלותית ובעלת מעמד חברתי גבוה יותר והשפעה גדולה יותר, ומצד שני, עדיין 'אשת איש' המהססת להיכנס לטריטוריות גבריות ולפתח קריירה עצמאית. הדבר מצא את ביטויו בחלוקת תפקידים ברורה בתוך הקן המשפחתי: הגבר הוא המפרנס העיקרי, האישה היא עקרת בית ו/או מפרנסת משנית (בעיקר במקצועות הצווארון הורוד"); הגבר הוא 'הקטגור' בכל הנוגע לחינוך הילדים האישה היא 'הסנגור'; הגבר אחראי על התיקונים (ברז דולף, מדף שבור) והבנייה בבית (הרכבת רהיטים, תליית תמונות וכו') ואישה על תחזוקה שוטפת (שטיפת כלים, כביסה, בישול וכו'); הגבר אחראי על הגינון, האישה אחראית על קישוט הבית (פרחים, מפות וכו'); הגבר אחראי על הטיפול בכספים, האישה מופקדת על ההוצאה המשפחתית השוטפת.

הנשיות של דור זה צעדה תמיד בתחום האפור שבין הנשיות המסורתית לבין מודלים מודרניים יותר שהתפתחו בתקופת המנדט וקום המדינה. היא עדיין צייתנית ומשאירה לבעל את ההובלה אך היא אינה האישה הדתית הכנועה והתלותית שהכרנו. היא דעתנית ואינה מכוונת את חייה אך ורק כדי לרצות את בעלה.

הצורך לבדל את האישה מהגבר בא לידי ביטוי בין השאר בהדגשת הרכות והעדינות הנשית.  עם זאת, החברה הבורגנית מצפה מהאישה לא להיות אקצנטרית בתחום הסקסואלי. נשים הנוטות לאקסהיביציוניזם מיני נתפסות כהמוניות ("פרח'ות) וזנותיות.

הבדלי מעמד במשפחה אינם באים לידי ביטוי רק ברמה הפורמאלית. חלוקת התפקידים היא מוסכמת בדרך כלל, לא צורך במשא ומתן, וקיימת הבנה שמצטברת עם השנים "מי עושה מה". אך ברמה הפחות פורמלית צצים מתחים ונוצרות מריבות יומיומיות בנוסח:"מאז שחזרת הביתה התיישבת על הכורסא שלך ולא מעניין אותך שאין חלב בבית, ושהסלון מבורדק". 

העובדה שהבעל/אב הוא המפרנס העיקרי, מקנה לו במשפחות רבות פרבילוגיות מיוחדות: למשל, שמירה על שקט בזמן שהוא ישן.  משפטים בנוסח "אבא ישן, אל תעשו רעש כי הוא חזר מנסיעה ארוכה" שכיחים. דוגמא אחרת היא הכורסה בסלון המפונה בדרך כלל לאב המשפחה.

כיוון שנשים רבות מוצאות עצמם גם מחויבות לפרנסת המשפחה (כעבודה משלימה לעבודת הבעל) וגם אחראיות על גידול הילדים ועל אחזקת משק הבית (קניות, בדיקת שיעורים, הסעות של הילדים לפעילויות של אחה"צ, סידור הבית וכו'), נוצרות תחושות של מרירות שפורצות והופכות מדי פעם למריבה זוגית.

המריבות הללו נובעות גם מתחושתה של האישה שהיא אינה ממצה את פוטנציאל הכישורים שלה ומקריבה את הקריירה על מזבח הקריירה של הבעל וגידול הילדים. תחושות אלה הועצמו בעשורים האחרונים דווקא בשל ההצלחה של הבנות הצעירות. התחושה היא שהבת עושה את מה שאני, כאישה תמיד חלמתי לעשות. כלומר הקריירה של הבת מחדדת לאם את ההפסד שאליו לא היתה מודעת קודם לכן.

היחס לפמיניזם הוא מורכב ולמעשה דו ערכי בקרב שכבה זו (בעיקר בקרב המבוגרים יותר): הן הגבר והן האישה רואים חשיבות והצדקה מוסרית במאבקן של הנשים לשוויון, אך ישנה רתיעה עד כדי סלידה מהמיליטנטיות של הארגונים הפמיניסטיים. המאבק נתפס כלגיטימי, אך כמי צריך להישאר מתון, מאוזן ובעיקר לא לשבור את הכלים. התפישה הרווחת היא שמאבק מיליטנטי מאיים על סדרי בראשית ועל הסטטוס-קוו המגדרי, שנוצר בדי עמל לשביעות רצונם כביכול של שני המינים. רבים מקרב שכבה זו סבורים יש צורך "במקצה שיפורים" אך לא יותר מזה. החשש הוא שמהפכה טוטאלית תיצור כאוס ותסתור את הערך העליון של לכידות המשפחה, המבוססת לשיטתם על חלוקת תפקידים מגדרית.

זאת ועוד, משיחות עלה שרבים סבורים שהפמיניזם עלול לגבות מחיר כבד מהמשפחה שיש להיזהר ממנו. למשל, הזנחת הילדים. זאת ועוד, גברים (בעיקר מבוגרים) רבים ספקנים לגבי יכולתה של האישה לתפקד בעולם הגברי. למשל, לקבל תפקידי הנהלה. זו אחת הסיבות לכך שבמשך שנים רבות כיהנו מעט מאד נשים בתפקידים בכירים בתעשייה, בשירות הציבורי ובפוליטיקה. זו גם הסיבה לכך שמעט, אם בכלל, נשים נוהגות ברכב המשפחתי, שעה שבעליהן יושבים לצידן. התפישה המושרשת היא שהגבר הוא הנהג המוביל את המשפחה  (זה המחזיק 'במושכות'). זו גם הסיבה לכך שבמשפחות רבות מקובל שהבעל הוא זה המנווט ולא האישה, לכל היותר היא מורשית לתת עצות.

חלוקת התפקידים מתבטאת גם בדפוסי השיח בתוך המשפחה. הגבר נוטה לדבר בעיקר על קרוביו וחבריו, על בטחון, כלכלה ופוליטיקה (לכל היותר ספורט) וממעט לשוחח על נושאים "נשיים" כביכול כגון, אופנה, בישול, קניות, בריאות, חינוך וכו'.

עם זאת, במהלך השנים חל מיתון בדיכוטומיה המגדרית בין תפקיד הגבר והאישה במשפחה החילונית ובתחומים רבים חלה גם התגמשות (הן ברמת התפישות והציפיות והן ברמת ההתנהגות בפועל). למשל, שותפות גדולה יותר בעבודות הבית (שטיפת כלים, הורדת זבל, ואפילו בישול והגשה).

השינוי הזה – שהוא ברובו מתון ולא סוחף - התרחש בהשפעת התקשורת, האמנות והדור הצעיר של הילדים והנכדים, שחונך על ברכי האתוס הפמיניסטי. אנשי שכבה זו רכשו השכלה גבוהה ולכן אימצו קוד של פתיחות, המגיב לתמורות ברוח הזמן (ובכלל זה תמורות בתחום יחסי המגדר). 

נשים רבות מקרב שכבת צאצאי תנועות הנוער השלימו את החסר בגיל מבוגר יותר (בשוואה לבעל). למשל, רישיון נהיגה או השכלה גבוהה. גם המודלים של הנשיות היאפית (פתיחות מינית, אסרטיביות, ביקורתיות על גבריות וכו') מחלחלים לדור המבוגר וניכרים בדפוסי לבוש, איפור ואפילו דיבור.  יותר ויותר נשים מעיזות לבלות ללא הבעל הצמוד, ולצעוד במסלולים עצמאיים שאינם תואמים בהכרח את סגנון חייו.

בקרב הדור הצעיר יותר (גילי 50 ומטה) צומצמו עוד יותר הפערים בין גברים ונשים. האבות הצעירים בקרב שכבה זו מעורבים יותר בחינוך ילדיהם ובגידולם, ובכלל זה בטיפול בתינוקות (הכנת מזון, האכלה, החלפת חיתולים), בבישול, בניקיון ובהסעות הילדים לחוגים וחברים.

עם זאת, ההבדל בין הגברים ונשים לא נמחק כליל גם בקרב השכבה הצעירה, ובמרבית המקרים, הבעל עודנו המפרנס העיקרי. הדבר מתבטא גם בהכנסה גבוהה יותר של הגבר מזו של האישה, בהיעדרות ארוכה יותר מהבית בשעות היום לצרכי עבודה, בהעדפת היעדרותה של האישה מעבודתה בימים בהם אחד הילידים חולה ויש להישאר עמו בבית על פני היעדרותו של הגבר מעבודתו וכיו"ב. 

מודל היחסים בין הבעל לאשתו יותר שוויוני בדור הצעיר בשל חשיפה ארוכה ואינטנסיבית יותר למודלים פמיניסטיים ובשל עצמאות גדולה יותר של נשים. הנשים צעירות רבות עובדות היום במקצועות בעלי יוקרה ומעמד חברתי וכלכלי גבוה. הן אינן תלויות בהכנסת הגבר, ותרומתן להכנסת משק הבית משמעותית ביותר.

בקרב חלק מהזוגות הצעירים מקובל כי עם הלידה הראשונה, פורשת האישה מעיסוקים מקצועיים, ומתמסרת לתקופה זמנית לגידול הילדים. דרך זו נתפסת אצל רבות מהנשים כמימוש השוויון והגשמת נשיותן ולאו דווקא כדיכוי מגדרי.

חברים

קוד החברות הקרובה מנותח בהרחבה במאמר "חברים וחברוית במגזר החילוני הוותיק" במדריך זה. זהו ללא ספק קוד בסיסי בתרבות צאצאי תנועות הנוער ומקורו במסורת ובסולידריות היהודית, במסגרות החינוך הצבריות ובשירות הצבאי. לקוד הזה ביטויים רבים - סמליים ומעשיים. למשל, בתקשורת הבינאישית.

החשיבות הגבוהה של היחסים הפתוחים והחבריים מתבטאת בין השאר בתקשורת בין אישית פתוחה ופיזית. הם מרבים לגעת בבן השיח ואף לטפוח זה לזה על הכתף (צ'פחות), לנעוץ מבטים ישירים וללחוץ ידיים בחום. אצל הנשים לא מקובלות "צ'פחות" אולם הן מרבות להתנשק ולהתחבק זו עם זו.

צאצאי תנועות הנוער מתיידדים מהר ובקלות עם הדומים להם ובכלל, ואוהבים ליצור קשר ראשוני חם. הם חובבים מובהקים של מפגשים חברתיים עם קולגות ועם בני משפחה וחברים בטיולים ופיקניקים,  בדירה הפרטית, בבתי קפה, במסעדות, בחוגי בית, במתנ"סים (בעיקר בחגים) ובאירועי תרבות ואמנות:  "שבת תרבות", הצגות תיאטרוןקונצרטים ומופעי מוסיקה, הצגות אופרהתערוכות אומנות, ערבי שירה בציבורכנסים, ימי עיון ועוד. הם מרבים לספק זה לזה עצות מועילות (למשל על אתרי תיירות וקניות בחו"ל) ומעדכנים זה את זה במידע על מכרים משותפים. במהלך מפגש ראשון עם אנשים בלתי מוכרים, נוצר בדרך כלל מעין טקס ישראלי של הצלבות מידע כדי לבסס מכנה משותף ("אתה מכיר את זה?", "היכן שרתת בצבא?" וכדומה). אחווה מיוחדת מתפתחת בין 600.000 הישראלים או צאצאיהם שחיו בארץ לפני הכרזת המדינה, בשל אופי החיים המיוחד והקהילתי באותה עת. גם השירות הצבאי הוא מוקד להחלפת חוויות ויצירת חיבורים לצורך קרבה.

אגב, במפגשי החברים ניכר הקוד המגדרי שהוסבר לעיל. שכן, שהגברים והנשים נוטים לשבת לחוד (באופן ספונטאני) - הגברים עם חבריהם והנשים עם חברותיהם. גם נושאי השיח לרוב דיפרנציאלים: צבא, פוליטיקה וכלכלה מכאן, חינוך, אמנות, קניות וילדים משם.

הדור הצעיר ממשיך במסורת אירוח החברים. אצל רבים, החברים הוותיקים (מבית הספר, מהצבא, מהעבודה וכו'ו) הופכים למעין משפחה שנייה. 

לבסוף, צאצאי תנועות הנוער חסרי גינוני נימוס, קל וחומר בחברת חברים ומודעים. כך, למשל, גבר לא ימהר לפתוח את הדלת לגברת, לקום מכיסאו ולהציע לה לשבת במקומו. גם לא שכיח לסייע לאישה להסיר את המעיל, כמנהג האירופאים. זאת ועוד, כאשר אירוע חגיגי נעשה "טקסי" ופורמלי מדי לטעם הם יטו "לחספס" אותו באמצעות בדיחה טובה שמפוגגת את המתח והמרחק הבינאישי.

מאפיינים פוליטיים

אידיאולוגיה והשקפת עולם פוליטית

רוב המשתייכים לשכבה זו מחזיקים בעמדות מתונות וסולידיות בענייני חוץ ובטחון, לאמור: נכונות לפשרה טריטוריאלית, אך לא בכל מחיר ולא כל שטח. לשיטתם הפשרה צריכה לחייב גם את הצד השני.

בתחום הכלכלי התפישה הרווחת היא סוציאל-דמוקרטיות (קפיטליזם נאור). מיעוט זניח מחזיק בעמדות סוציאליסטיות רדיקאליות יותר בתחום המדיני-בטחוני ובתחום הכלכלה והרווחה.

הערה: ההבחנה בין אוהדי השמאל, הימין והמרכז בארץ קשה ובעצם כמעט בלתי אפשרית - בעיקר בקרב המעמד המשכיל והמבוסס. משתי סיבות עיקריות:

ראשית, רוב האנשים בישראל מחזיקים בעמדות פרגמטיות (לא שחור-לבן) והם נוטים לעצב את תפישתם בהתאם למציאות המשתנה. במקרים רבים השינוי הזה לא משתקף דווקא בדפוסי ההצבעה, אלא דווקא בסקרים. אלה מוכיחים שוב ושוב שאפשר למצוא הסכמות רחבות בין מצביעי קדימההליכוד העבודה ואפילו מרץ בנושאים רבים. למעשה היום, יותר מתמיד, גדול המכנה המשותף האידיאולוגי לפחות בין ארבע המפלגות הגדולות. 

שנית, אנשים רבים מקרב שכבה זו מחזיקים בעמדות עם נטיה שמאלה בתחום מדיניות החוץ והביטחון ועמדות עם נטיה ימינה כשמדובר בנושאים כלכליים. זאת ועוד, שמרנות, המזוהה בדרך כלל עם הימין, ופלורליזם, המזוהה בדרך כלל עם השמאל, לא תמיד עולים בקנה אחד עם תפישות ביחס לדת, לזכויות האזרח, לזוגיות, להורות ולתחומי חיים רבים אחרים. לכן הקיטלוג של אדם כ"ימני" או "שמאלני" בעייתי בישראל. 

ובכל זאת, עדיין אפשר לשאול: מה מספרם של "השמאלנים המובהקים"? בבחירות האחרונות (2009) נוצר מעין חלון הזדמנויות סוציולוגי המאפשר לנו להבחין בין שמאל רדיקלי (ויש שיאמרו דוגמטי) לבין אנשי מרכז. זאת, בשל ההלך רוח הפטריוטי שהתחזק בציבור הישראלי כולו בעקבות מבצע "עופרת יצוקה". בבחירות אלה הצביעו 99,611 איש ל"תנועה החדשה מר"צ , 112,130 איש לחד"ש (רובם מן הסתם ער, 12,378 למפלגת הירוקים, 27,737 איש לתנועה הירוקה - מימד. כלומר מספר השמאלנים המובהקים בישראל (מקרב היהודים החילונים) עומד פחות או יותר על כ-200,000 נפש (זאת בהנחה שאנשי שמאל מובהקים הצביעו גם למפלגת העבודה).

מעורבות והשפעה פוליטית

בקרב השכבה המבוגרת (בני חמישים ומעלה) שיעור הצבעה גבוה מאד בבחירות הארציות והמקומיות. בקרב השכבה הצעירה (בני ארבעים ומטה) שיעורי הצבעה במגמה כללית (רב שנתית) של ירידה. זאת בשל תחושה של מיאוס מהפוליטיקה ובשל התפישה השגורה שבמילא הכל נשאר אותו דבר. 

שיעור גבוה (קשה להעריך את גודלו, אך מוסכם שהוא גדול בהרבה מהשיעור בכלל האוכלוסייה הישראלית) של השכבה המבוגרת יותר (חמישים ומעלה) מאייש תפקידים בכירים במוסדות השלטון במדינה (ממשלה, כנסת, משרדי ממשלה, מנגנוני כלכלה, בטחון וחינוך). בשנים האחרונות חל פיחות זוחל בשיעורם הדמוגרפי במוסדות השלטון. במספר תחומים, כגון השלטון המקומי והצבא, הם ככל הנראה איבדו הגמוניה דמוגרפית, בשל תהליך הזדקנות ובשל תהליך של מוביליות מהירה של מעמד הביניים החדש (בעיקר אוכלוסיה ממוצא מזרחי). 

שיעור קטן בלבד (קשה להעריך את גודלו, אך ההשערה היא שהוא קטן מהשיעור בכלל האוכלוסייה) של השכבה הצעירה (השכבה הגלובלית) מאיישים עמדות בכירות בארגונים ציבוריים ובמוסדות שלטון ממלכתיים. זאת, בשל הדימוי הפוחת שלהם בעיני הנוער ורמת השכר הנמוכה בדרך כלל מהרמה המקובלת במגזר הפרטי.

קיימים הבדלים גדולים (שקשה לאמוד את שיעורם המדויק) במעורבות ובאכפתיות הפוליטית בין הדור של בני החמישים ומעלה (הדור הצברי, שהתחנך בתנועות הנוער) לבין הדור של בני החמישים ומטה (הדור הגלובלי). בקרב הדור הצעיר הולכת ומתחזקת מגמה של אסקפיזם פוליטי וחברתי. הפטריוטיזם הקולקטיביסטי והטוטאלי של העידן הציוני, שאפיין את הדורות הקודמים, מוחלף בזיקה אינדיווידואלית ובמוכוונות אגוצנטרית של הגשמה בספירה הפרטית (זוגיות, קריירה, בילוי וכו'). הדבר מתבטא בין השאר בבוז לפוליטיקה ולפוליטיקאים ובירידה במוטיבציה לשרת את המדינה (למשל, בתחום השירות הביטחוני). נושאי השיחה הפופולריים בקרב הצעירים הם בהתאם: קריירה, בידור ופנאי, קניות, אהבה וזוגיות, הורות.

לעומת זאת, הדור המבוגר (בני חמישים ומעלה), אף שעבר תהליך התפכחות כואב, עדיין מגלה מעורבות רגשית חזקה בגורלה של המדינה. התפישה הרווחות בקרב בני שכבה זו היא ש'יש לנו מנית בכורה' בפרויקט הישראלי (בין השאר בשל השירות הצבאי והציבורי במשרות בכירות) ואנחנו אחראים ומחויבים לקיומה ולעתידה של מדינת ישראל (תוצאה של החינוך הציוני בבית, בבית הספר, בתנועות הנוער ובצבא).

רבים מבני שכבה זו מגלים בקיאות גדולה במתרחש בזירה הפוליטית ובשיח בנושאי מדיניות פנים וחוץ. רבים הם מובילי דעה בחברה הישראלית, מחזיקים בעמדות כוח, כולל עמדות בכירות בממסד ובכלכלה הישראלית, ומכירים במישרין או בעקיפין אנשים רבים בעמדות כוח כאלה.

פוליטיקה ובטחון הם נושא מרכזי בשיחות סלון ומפגשים חברתיים אחרים של קבוצה זו. בשיחות אלה מרבים לעסוק בתפקודם (שנתפס לרוב כלקוי) של הפוליטיקאים ושל המערכות הממסדיות, במצבה העגום של המדינה ובעתידה (יש שכינו זאת "שיח המתפלצים" או "מקטרים ונהנים").

הצבעה

בעבר הרוב הצביעו למפלגת העבודה ומפלגות מרכז שעולות ויורדות מהבמה ('שינוי', 'מפלגת המרכז', 'קדימה' וכו'). מיעוט ימני יותר (בעיקר צעירים) הצביע לליכוד או למפלגות ימין שאינן דתיות ('צומת', 'האיחוד הלאומי' וכו'). בבחירות 2006 צעירים רבים הצביעו למפלגת הגמלאים – כמעין הצבעת מחאה וכביטוי לגלגני וציני כלפי הפוליטיקה הישראלית. 

בבחירות האחרונות (2009) - הרוב הצביעו ככל הנראה למפלגת העבודה וחלק ניכר (השיעור המדויק לא ידוע ומשתנה מבחירות לבחירות) ל"קדימה". רוב מצביעי מר"ץ והמפלגות "הירוקות" באים משכבה זו.

זיקה לדת ולמסורת

חילוניות יהודית

שכבת צאצאי תנועות הנוער – מבוגרים וצעירים כאחד - הינה חילונית באורח חייה. יחד עם זאת רובה אינה עוינת את הדת. כאשר הם נשאלים במה מתבטאת יהדותם באורח חייהם, מתקבלות בדרך כלל תשובות "מגומגמות" ולא אחידות. יש שטוענים שעצם העובדה שהם חיים במדינת ישראל ודוברים עברית זאת יהדות. יש הרואים בקיום טקסי המעבר הדתיים (ברית, בר מצווה, חתונה, לוויה) ביטוי ליהדותם, כמו גם בחגיגת חגי ישראל, אם בחוג המשפחה או בחוג חברים. אחרים אומרים שבחרו להתייחס למספר סמלים המהווים מכנה משותף לרוב היהודים בעולם, כגון צום ביום כיפור, אי אכילת חזיר, עריכת סדר פסח כהלכתו וכדומה. המשותף לכל אנשי הקבוצה הזאת בהקשר ליחסם למנהגים הדתיים הוא שהם רואים בהם עניין של בעיקר מסורת ופחות אמונה. את עמדתם אפשר להגדיר כ"חילוניות יהודית".

המדינה היהודית

התנועה הלאומית הציונית נבנתה על תשתית הדת והמסורת היהודית. מתוך התנגדות לפאסיביות ולמטאפיזיות של הדת, הקימו חלוצי הציונות את מדינת היהודים, ואף שהמתח בין הדת למדינה נמשכים עד עצם היום הזה, רבים עדיין רואים במדינת ישראל קודם כל מדינה יהודית ושואפים שתמשיך להיות כזאת גם בעתיד.

בשמאל הרדיקלי הישראלי, מרבים לדבר על ישראל כ"מדינת כל אזרחיה". רוב צאצאי תנועות הנוער דוחים תפישה זאת בשאט נפש ורואים בה סכנה קיומית. כאמור, רובם היו רוצים לראות במדינת ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית ואף לשמר כמה ממאפייני היסוד היהודיים של המדינה. רצון זה מתנגש לא אחת עם השקפתם הליברלית, כיוון שהמדינה מפלה לטובה (הם רואים זאת כהעדפה מתקנת) ציבור יהודי על פני אזרחים ישראלים שומרי חוק, שאינם יהודים.

רוב צאצאי תנועות הנוער (למעט אנשי השמאל הרדיקלי) מצאו בנפשם דרך לחיות בשלום עם הניגוד הזה. אולם, בניגוד לבני הדור המבוגר, הצעירים אינם מוכנים תמיד לגלות מידה דומה של סובלנות כלפי הממסד הדתי ורבים מהם שואפים להפריד את הדת מהמדינה ולהחליש את הזהות היהודית לטובת זהות אזרחית (ישראלית) ניטרלית יותר. הדבר מתבטא, בין השאר, ביצירת טקסים משפחתיים אלטרנטיביים (נישואים אזרחיים, בר מצווה ללא בית כנסת ועוד).

בית הכנסת

הישראלי החילוני אינו נמנה, בדרך כלל, על באי בתי הכנסת, בערבי שבת וחג. אולם בערב ראש השנה וערב יום כפור מגיעים רבים לבית הכנסת להתפלל, בעיקר כאלה שגדלו בבתים מסורתיים.

אחרים מזדמנים לבית כנסת בעקבות טקס עלייה לתורה של בר מצווה, קרוב משפחה או של ידידים, או לאזכרה. יש המגיעים לבית הכנסת מצוידים בטלית וספר תפילה, מוכנים לקחת חלק בתפילה עצמה ואחרים מקבלים את הציוד משמש בית הכנסת מיד בכניסה. 

צאצאי תנועות הנוער מתחלקים לשני סוגים מבחינת זיקתם לדת: א. כאלה שגדלו בבתים מסורתיים וכבר מגיל צעיר ביקרו עם הוריהם בבית הכנסת. אלה מכירים את סדר התפילה ונוטלים בה חלק פעיל. ב. אלה שלא גדלו בבתים מסורתיים ועומדים נבוכים עם ספר תפילה שקיבלו בכניסה. 

אנשים אלה מוצאים את עצמם קמים ממושביהם כשכל ציבור המתפללים קם ומתיישבים חזרה כשהציבור מתיישב. הריטואל הזה חוזר על עצמו מספר פעמים והם חשים די נבוכים ומיותרים. מתפללים וותיקים מבחינים במצוקתו של החילוני, מגישים לו את ספרם הפתוח ומצביעים על מקום בו קוראים כרגע בתפילה (כביטוי של הזדהות ועליונות כאחד). הוקל לחילוני ושמח ששוב אינו עומד כבור בין עדת מתפללים, אולם השמחה קצרה מאוד, שכן מהר מאוד המתפללים מדלגים למקום חדש בספר התפילה. עכשיו הוא מייחל לסיום התפילה ומחכה לכיבוד המוגש בבית הכנסת מחוץ לאולם.

נשים המגיעות במקרים כאלה לבית הכנסת פטורות מלהשתתף בתפילה. הן מתמקמות בעזרת הנשים וצופות בפסיביות משועשעת בתפילת הגברים, ממתינות לעלייתו של בר המצווה לתיבה לקרוא את חלקו בהפרטה, ובאזכרה, להשמעת שם יקיריהם.

החגים הדתיים

פסח וחנוכה הם שני החגים בהם רוב החילונים מקיימים טכס מיוחד.
בערב חג הפסח רוב החילונים  מסובים ליד השולחן הערוך וממתינים לגמר קריאת האגדה ולהתחיל בארוחה החגיגית. יש שמקפידים וקוראים את ההגדה עד סופה ומבצעים טקס שיש בו סמלים רבים, לרבות שתיית ארבע כוסות יין, ויש שמקצרים, יוצאים ידי חובה ע"י קריאת חלק מהאגדה וניגשים לארוחה.

רבים מנצלים את ימי החופש של החג ונוסעים לכמה ימי טיול ונופש בחו"ל. רבים מאלה שנשארים בארץ מנצלים את הימים לטיולים בטבע, שכן אין הוא רק חג דתי לאומי כי אם גם חג האביב.

אין כמעט בית ציוני שאין בו חנוכייה בת שמונה קנים להדלקת נרות חנוכה. הדלקת הנרות מלווה בתפילה מסורתית, שיש בה גם רבדים לאומיים מובהקים (ניצחון היהודים על שונאיהם). אף שכבר אמרנו שהחילוני אינו בעל אמונה דתית, הוא רואה בטכס הדלקת הנרות המלווה בשירי חג כחלק ממסורת רבת שנים ומרגשת. לחג החנוכה כמו לחג הפסח תכנים דתיים ולאומיים ובולט בהם מימד הגבורה והניצחון. קל לו לחילוני להזדהות עם תכני הגבורה והניצחון שיש לחג החנוכה, העוזרים לו להתפשר עם התכנים הדתיים. חג החנוכה נופל בסמיכות רבה לראש השנה האזרחי הנחוג ברחבי העולם וחילונים רבים שמחים לציין גם מועד זה, במסיבות, בהחלפת ברכות ובאיחולים.

בבתים רבים עדיין מקיימים את מצוות הישיבה בסוכה בחג הסוכות, אם כי לא בפן הדתי של החג. בבתים בהם יש עדיין ילדים צעירים או נכדים החילוני בונה סוכה (כזאת שמרכיבים תוך כמה דקות ומעמידים במרפסת או בחצר) ומזמין את הצעירים לקשטה. חילונים בעלי סוכות גדולות מזמינים חברים וידידים להסב עימם. בסוכה יושבים לעיתים בצפיפות ושרים משירי החג לצד שירים עבריים (שאותם למדו בגן הילדים ובבית הספר). ארבעת המינים אינם משמשים את החילוני בתפילותיו אך ברצון הוא יקשט את סוכתו בהם.

שמחת תורה – לא נחגג בקרב המשפחה, אלא רק בגנים ובבתי הספר היסודיים.

שבועות - מצוין באורח סמלי בלבד - לרוב באמצעות ארוחה משפחתית חלבית.

שיעור גדול צם ביום כיפור, אך מנהג זה, כמו המנהג לפקוד את בית הכנסת ביום הזה, נמצאים במגמת פיחות.

ימי צום ותענית אחרים, על לוח השנה הדתי (צום גדליה, תשעה באב וכו') זוכים להתעלמות מוחלטת ואינם מצוינם בדרך כלשהי בקרב החילונים.

טקסי המעבר

ברית מילה

טקס זה אומנם אכזרי, ואבות צעירים וקשוחים עומדים בו נרגשים ומבוהלים. ובכל זאת רובם הגדול, אם לא כל החילונים המבוגרים וצאציהם "היאפים", לא יוותרו על המילה. החילונים המובהקים שביניהם יוותרו על הטקס הדתי ויסתפקו בביצוע המילה ע"י רופא בבית חולים. רוב חגיגות ברית המילה מתקיימת בבית המשפחה, בפורום מצומצם (קרובי משפחה מדרגה ראשונה ושנייה בלבד וכן חברים קרובים).

בר/בת מצווה

חגיגת בר מצווה ובת מצווה, נערכת לרוב במסגרת המשפחה המורחבת עד רמת בני דודים וחברים (מקצת מהחגיגות באולם אירועים ומקצתן בבית המשפחות). טקס החניכה כולל לרוב קריאת הפטרה בבית כנסת והדרכה של רב כיצד להניח טלית ותפילין (לרוב, זאת תהיה הפעם האחרונה שבה הצעיר יניח תפילין). רבים מוותרים היום על טקס העלייה לתורה בבית הכנסת ומסתפקים בציון האירוע במסיבות בחוג המשפחה ובמקרים רבים גם מסיבות מפוארות באולמי שמחה. חגיגות אלה נערכות לבנים ולבנות שהגיעו לבגרות.

חשוב לציין, שזו הקבוצה שפיתחה בארץ את טקס הבת-מצווה לבנות, בין השאר כביטוי לשוויון בין המינים. פירוט נרחב של המוסכמות בקרב כלל המגזר ראו בערך "בר מצווה במגזר החילוני הוותיק" במדריך זה.

הנישואים

החילונים הוותיקים נישאו רובם ככולם בנישואים דתיים כדת משה וישראל. הנשואים המעורבים (עם גוי או גויה) לא עלו על הפרק לגביהם, ולשמחתם לרוב אין הם עומדים על הפרק לגבי בניהם ובנותיהם (ישראל היא חברה מאד אינדוגמית). אולם על פי רוב הם לא יתנכרו לילדיהם אם יתחתנו עם בני דת שונה, אם כי לא יעודדו ולא יאהבו נישואים כאלה.

בשנים האחרונות רבים מבני שכבה זו נישאים בנישואים אזרחיים בחו"ל או בנישואין בטקס רפורמי או קונסרבטיבי. הנישואים הרפורמיים והקונסרבטיביים מתקבלים בהסכמה ובמקרים רבים בברכה, ע"י צאצאי תנועות הנוער, בעיקר משום שהם עונים על ערך השוויון בין המינים (מנוגדים לתפישה הדתית-מסורתית שהאישה היא קניינו של הבעל).

לוויה עם קדיש

הלוויות במדינת ישראל, הועברו ע"פ החוק לידיו של הממסד הדתי. נציגיו עורכים אותן ואחראים על הטקס ועל בתי העלמין. הממסד אינו מחייב אמירת קדיש על הקבר. הוא מספק את השרות הזה ע"פ בקשת המשפחה וברבות מהלוויות של משפחות חילוניות נאמרת תפילת הקדיש. עם זאת, רבים מוסיפים בשנים האחרונות אלמנטים משלהם לטקס. למשל, קריאת שיר ואפילו השמעת מוסיקה.

שבעה

נהוג לקיים שבעה שאליה מגיעים קרובים וידידים של האבלים. במות האב ילדיו לא תמיד מגדלים זקן, כמקובל בדת ישראל.

מנהגים 

המזוזה

במשקוף הימני של רוב מכריע של בתי משפחות חילוניות בישראל קבועה המזוזה (בחלק לא מובטל מהדירות קבועה מזוזות גם בדלתות החדרים הפנימיים). מעטים מהם יודעים שבמגילת הקלף החבויה בתוכה כתובות בכתב סת"ם, שתי פרשיות מספר דברים. אף שקביעת המזוזה היא מצווה מן התורה, ובמוצהר תפקידה לשמש כקמע השומר על הבית מפגיעה רעה, אין זה מפריע לחילונים הליברלים ברוחם, לאמץ מנהג זה בחום. זהו מנהג יהודי עתיק יומין שקשה להינתק ממנו משום שהוא מבטא קודם כל ולפני הכל סמל השתייכות לעם היהודי. נכון, אין החילוני הוותיק נושק למזוזה בהיכנסו ובצאתו מפתח כלשהו שמזוזה קבועה בו כדרכם של הדתיים ומסורתיים (בעיקר ממוצא מזרחי) בחברה הישראלית. אך בהחלט יש לראות ביחסו אל המזוזה כדבר יוצא דופן בהתחשב בחילוניותו ובדעותיו הליברליות.

כיסוי ראש

מנהג יהודי עתיק שדתיים מקפידים בו מאוד בכל מקום ובכל זמן, אף שמקורו לא ברור, הוא כיסוי הראש. צאצאי תנועות הנוער מכסים ראשם בכיפה או בכובע במעמד הטקס הדתי. רבים יקפידו לכסות את ראשם בכניסה לבתי כנסת, בתי קברות, ואף בפסח בזמן קריאת ההגדה או בחנוכה בזמן הדלקת הנרות. בשנים האחרונות רבים נמנעים מכיסוי ראש בטקסים הביתיים ואף בטקס הנישואים והמילה. הם ממשיכים להקפיד בטקסים בבתי הכנסת ובבתי הקברות.

קבלת שבת

משפחות רבות מקבוצה זו נהגו בעבר (בעיקר כשהילדים היו קטנים) לקיים טקס צנוע של קבלת שבת (קידוש וארוחה משפחתית). בשנים האחרונות חל כרסום במסורת זאת.

נסיגה בזיקת לדת ושינויים בהתיייסות למסורת היהודית

זה שנים רבות מתקיים בארץ מאבק ערכי ומעשי בין הציבור החרדי והציבור החילוני - במיוחד על רקע השתמטות החרדים מחובותיהם האזרחיות. צאצאי תנועות הנוער הגבירו לאחרונה את הביקורת שלהם כלפי החרדים על רקע התגברות היסוד המיליטנטי והפרובוקטיבי שלהם. תופעות אלה גרמו לרבים לזהות את הדת עם קנאות וכפייתיות, ולפתח יחס של חוסר אמון  ואף טינה גלויה לממסד שלהם. כתוצאה מכך חלה נסיגה באוריינטציה הדתית של השכבה הזאת. העובדה שרבים מבני הדור הצעיר (בנים ונכדים) מגלים חוסר עניין בשורשיהם היהודיים מחריפה את הנסיגה מהדת ומכרסמת בזיקתם של צאצאי תנועות הנוער עצמם לדת.

כאמור, לאחרונה ניכרת בישראל מגמה הולכת ומתפשטת של יצירת טקסים אלטרנטיביים לטקסים היהודיים המסורתיים (בעיקר בתחום החתונה והבר/בת מצווה). רוב פורצי הגבולות והמוסכמות בתחום זה באים מהשכבה הצעירה והמשכילה של צאצאי תנועות הנוער.

מאפיינים כלכליים

עשירונים

שיעור ניכר וככל הנראה רוב משקי הבית בקבוצה זו נמצאים בשני העשירונים העליונים של סולם ההכנסות.

חוזק פיננסי

נתוני "מוזאיק" ממיינים את  האוכלוסיה לשבע רמות של חוזק פיננסי:

  1. שפע כלכלי.
  2. גבוה מאד.
  3. גבוה.
  4. בינוני.
  5. נמוך.
  6. נמוך מאד.
  7. חולשה כלכלית.

'צאצאי תנועות הנוער' מתפלגים כדלהלן (על פי מוזאיק):

  • שפע כלכלי - 7%.
  • גבוה מאד - 27%.
  • גבוה - 12%.
  • בינוני 22%.
  • נמוך ומטה – 32% (רובם זקנים, עם שיעור גבוה של ניצולי שואה).

דרוג חברתי-כלכלי

נתוני "מוזאיק" ממיינים את  האוכלוסיה לחמש רמות דרוג חברתי-כלכלי. להלן הדרוג של צאצאי תנועות הנוער:

  1. גבוה מאד -63%.
  2. גבוה - 26%.
  3. בינוני -7%.
  4. נמוך – 3%.
  5. נמוך מאד – 2%

מסקנות: מדובר בקבוצה האיתנה והעשירה ביותר במדינה מבחינה כלכלית.

מקורות הכנסה

משכורת הגבר

תלושי המשכורת במקומות רבים בארץ מסורבלים ודרושה מיומנות מיוחדת לפענח אותם. רוב המשכורות במשק בנויות משכר יסוד והשאר תוספות שכר שונות הנגזרות מהשכלת השכיר, תפקידו, כישוריו ושעות נוספות שהושקעו. אך כאן לא תמו מרכיבי השכר. תלוש המשכורת מציין תוספות שכר עם שמות מצחיקים שאיש אינו יודע מה פשרן אך הן מהווות מרכיב חשוב בשכר והן משולמות עשרות שנים מכוחם של הסכמים.

מרכיב שכר נוסף הוא החזקת הרכב לרבות ביטוח ורישיונות לרכב, הוא משולם באופן דיפרנציאלי בהתאם למעמדו של השכיר.
סה"כ התשלומים החודשיים ע"פ סולמות השכר השונים נעים בין 15.000 ל 30.000 שקל. לתשלומים האלה יש להוסיף תשלומים שנתיים כמו מענקים שונים (על וותק, הצטיינות ועוד)

משכורת האישה

באופן כללי אפשר לומר שמשכורתה של האישה מהווה הכנסה משנית במשפחת צאצאי תנועות הנוער. המשפחות שבהן משכורת האישה שווה לגבר או גבוהה ממנו, הן בדרך כלל משפחות צעירות (מתחת לגיל 50). 

מניות ואגרות חוב 

רוב רובם של צאצי תנועות הנוער התנסו בהשקעות בבורסה הישראלית ומקצתם בבורסות בחו"ל. באופן כללי נוכל לומר על אנשים משני העשירונים העליונים, שהם משקיעים עד שליש מחסכונותיהם בבורסה בצורה זו או אחרת, כאשר המרכיב המניות נע בין 10 ל 20%, אך הוא הולך ומצטמצם ככל שגילו של האדם עולה (בעקבות המשבר הכלכלי צפויים שינויים שאת טיבם נלמד עם הזמן). במפעל הפיס צאצי תנועות הנוער רואים יותר תרמית מאשר הימור, מאחר ומשניהם הם סולדים רק מעטים מאד מאד ישקיעו באגרת פייס, וגם אז לרוב כמנוי.

ירושות

הורים בשכבה זו היו או הינם בעלי בתים. עד סוף שנות ה90 נכסי נדל"ן בארץ נחשבו לנכסים מניבים ממש. על כן אנשים שירשו מאבותיהם נכסי נדל"ן לא מיהרו להיפטר מהן והסתפקו ברנטה שהם מניבים. לא עוד. בשנות ה-2000 מחירי הנדל"ן ירדו מאד (כמגמה כללית) ובעלי בתים רבים מיהרו להיפטר מנכסים ובתמורה העדיפו להשקיע בתוכניות חיסכון מניבות (היום כבר אין כאלה), לשפר תנאי דיור שלהם או לעזור לילדיהם.

חסכון

רוב צאצאי תנועות הנוער העובדים במקום עבודה ציבורי יסתפקו בחסכונות שמקום העבודה כבר דאג להשתתף בהם – קרנות השתלמות וקרנת הגמלאות מסוגים שונים (תקציבית, צוברת)

מקובל לפתוח תוכניות חיסכון נוספות לטובת חינוך על תיכוני לבנים ולנכדים, לשיפוץה דירה, או כסיוע ראשוני לילדים היוצאים לחיים עצמאיים.

קריירה מקצועית

הדגם הנפוץ בקרב הדור הראשון (גילאי 65 ומעלה) הוא כדלהלן: הבעל במקצוע 'גברי' ברמת שכר גבוהה, והאישה במקצוע 'נשי' ('צווארון וורוד') ברמת שכר בינונית.

שיעור הנשים העובדות במקצועות יוקרתיים, משכיליים, ובעלי הכנסה גבוהה (הנדסה, מדע, ניהול וכדומה) גבוה בהרבה בקרב הדור השני והשלישי (אין בידינו נתונים מדויקים). 
   

אחוז ניכר, ואולי אפילו רוב (לא ברור השיעור) מבין המנהלים הבכירים בסקטור הפרטי והציבורי בישראל משתייך לקבוצה זו. זאת ועוד, רוב מכריע של הנשים בארץ הנמצאות בעמדות בכירות במשק מגיעות משכבה זו (בשל תפישות שוויוניות במשפחה ואתוס חזק של השכלה ועצמאות כלכלית). 

רוב בעלי העסקים המשפחתיים (מספר דורות שעובדים בעסק המשותף) משתייכים לקבוצה זו. כמו כן, רוב בעלי החברות והמפעלים מהדרג הבינוני ומעלה משתייכים לקבוצה זו. 

שיעור בעלי הפנסיה שאינם זקוקים להשלמת הכנסה מהביטוח הלאומי הוא הגבוה ביותר בקבוצה זו מכל הקבוצות האחרות בחברה הישראלית. 

צאצאי תנועות הנוער הם השכבה שמרכיבה את רוב האליטה העסקית של ישראל. באפריל 1999 יזם מוסף "ממון" של ידיעות אחרונות סקר בקרב 45 ממנהלי החברות הגדולות במשק – זאת מתוך מטרה לעמוד על פרופיל הדמוגרפי שלהם.

מהסקר עלה שקיימים מאפיינים ברורים מאד (מבחינת מאפיינים אישיים ומסלול קידום) לחברי האליטה הניהולית של המשק (הממצאים להלן מצוטטים מתוך כתבת הסיכום של הסקר: הדר חורש, צבחי כהן ועופר פטרסבורג, "המנהלים של המדינה", ידיעות אחרונות, 6.4.1999, 6-14).

למרות התעצמות המודעות הפמיניסטית, מסתבר, על פי הסקר, שהמנהל הממוצע הוא עדיין קודם כל גבר. שיעור הנשים במדגם עמד על 9%. כלומר האליטה העסקית בסך הכל די סגורה לנשים, ורק מעטות מצליחות לטפס למרום הפירמידה. גם ערביי ישראל ודרוזים לא משתתפים כמעט באליטה העסקית. למזרחיים יש בה, באופן יחסי, פחות ייצוג משיש להם באליטה הפוליטית (אף שלא צוין מה היתה הגדרת המוצא והאם היא כוללת גם ילידי ישראל שאביהם יליד ישראל). שיער החרדים זניח – 4.5%.

עוד עלה מהסקר שהמנהל הישראלי נולד עם המדינה פחות או יותר: גילו הממוצע הוא 52. הא נולד בישראל (89%), לרוב באזור המרכז, והתחנך באחד מבתי הספר התיכוניים של ילדי השמנת. הוא התקדם לתפקידו בין השאר באמצעות קשרים, ובכל מקרה מעטים המנהלים שנשארו בחברה שנתנה להם את הג'וב הראשון בחייהם.

המנהל הישראלי הטיפוסי הוא לרוב בעל תואר שני באוניברסיטה, בחוגים לכלכלה או מינהל עסקים (61%). רק מנהל אחד העיד כי אין לו תואר אקדמי כלשהו.

מעמדו של הצבא הולך ונשחק כמקפצת המנהלים הנפוצה של המשק הישראלי, אך עדיין לא מעט מנהלים השתמשו בקריירה הצבאית כמנוף לקידום במשק הפרטי: 11% מהמנהלים בסקר עשו קריירה צבאית זו או אחרת לפני שהגיעו לתפקיד בכיר בסקטור.

למרות שהקריירה הצבאית שוב אינה הבטחה לקריירה ניהולית אזרחית, הקפידו חלק ניכר מהמנהלים (45%) לעבור קורס קצינים צבאי. מצד שני, מרבית המנהלים (55%) לא היו קצינים ואחדים מהם לא שירות אף בפקדי פיקודי זוטר.

אחת היחידות הבולטות בעברם של המנהלים היא הנח"ל – 11% מהמנהלים שירות וביחידה זו, שזוהתה בשנות ה-60 עם ההתיישבות העובדת ועם האליטה של אותה תקופה.

אמנם רק 7% מהמנהלים במדגם היו חברי קיבוץ. אבל זה יותר משיעורם באוכלוסיה! העיר ממנה יצאו הכי הרבה מנהלים היא תל אביב – 34%.

מסתבר שקריירה אזרחית מעוררת כבוד גדול בסקטור העסקי. הקריירה המועדפת היא במשרדי הממשלה ורצוי במשרד האוצר – 18% מהמנהלים במדגם בנו קריירה משירות באחד המשרדים הכלכליים של הממשלה.

הסקטור ההסתדרותי, שהיה בעבר אחד משלושת מקורות ההון העיקריים של המשק הישראלי, שוב אינו מצמיח מנהלים רבים. רק 11% מהמנהלים במדגם צמחו מתוך מערכת החברות ההסתדרותיות. הממצאים הללו לא מפתיעים על רקע העובדה שמרבית המפעלים ההסתדרותיים קרסו והצמרת הניהולית הוחלפה או מצאה עצמה ללא עסק למנהל אותו.

ניהול בידי בני משפחה מדור שני ומינויים של בני משפחה אינם תופעה נפוצה בישראל, בין השאר משום מיעוט של משפחות עשירות ומשום העובדה שחלק ניכר מהחברות הגדולות במשק הן ציבוריות או ממשלתיות. רק שניים (4.5%) מהמנהלים שנסקרו במדגם היו חייבים את מינויים לקשרי משפחה – אלי הורביץ, מנכ"ל טבע, ויגאל דיאמנט, מנכ"ל כי"ל.

עם זאת בישראל הולכים ונוצרים מועדוני אליטות סגורים. כלומר, מתפתחים עסקים פרטיים כמו משרדי רואי חשבון, משרדי עורכי דין וגם חברות שהניהול בהם עובר מאבות לבתים.

זאת ועוד, כל משפחות העסקים הגדולות בישראל מנהלות את עסקיהן באמצעות הצבת בני משפחה בתפקידי מפתח ועוסקות בהכשרת הדורות הבאים לשימור הניהול. יתר על כן, הקשרים האישיים מהווים גורם מכריע בקידום לעמדות מפתח, והאליטה הסגורה וההומוגנית נוצרת באמצעות מקומות המפגש שלה, כגון מועצת המנהלים.

שתי הערות:
האחת - מאז הסקר עבר כעשור – זמן רב במונחים של התפתחות חברתית. עם זאת, כיוון שתהליכים של שינויים דמוגראפיים (בעיקר של אליטות) לוקחים זמן רב, אפשר להניח שהתמונה היום דומה בעיקרון לתמונה שמצייר הסקר.
השנייה - הסקר עוסק בשכבה הבכירה ביותר של המנהלים ולא בדרגי הביניים. עם זאת, אפשר להניח בביטחון שבגלל ההומוגניות הגדולה של הקבוצה הזאת, גם הפרופיל הדמוגרפי של המנהלים בדרגי הביניים דומה.

ענפי תעסוקה בולטים

הנדסה, פיננסים, רפואה (רוב הרופאים בארץ הם מקבוצה זו), ייעוץ פסיכולוגי ועבודה סוציאלית, ניהול תעשייתי (בדרגות ביניים ודרגות גבוהות), הוצאות לאור ודפוס (בעלות והנהלה), עסקים פרטיים (עריכת דין, ביטוח, קבלנות), תקשורת, מדע ואקדמיה, פיננסים וכלכלה (מנהל עסקים, הנהלת חשבונות וראיית חשבון, ייעוץ ארגוני, בנקאות וכו'), שירותי אדריכלות, הנדסה ופעילויות טכניות אחרות, שירותי פרסום ויחסי ציבור, מנהל ציבורי וחברתי, צה"ל, מוסד ושב"כ, מערכת החינוך, המוסדות הלאומיים (סוכנות, קק"ל וכו'), משרדי ממשלה (בעיקר משרד החוץ, הביטחון, הבריאות ואיכות הסביבה), אמנות (רוב האמנים ומפיקי אירועי האמנות בארץ, למעט אנשים מתחום המוסיקה, משתייכים לקבוצה זו), מוזיאונים, ספריות ופעילויות תרבות.

בשנים האחרונות הולכות ומשתנות - בעיקר בקרב השכבה המשכילה - תפישת הקריירה, השאיפות המקצועיות והזהות הפרופסיונאלית. אם בעבר אדם היה בוחר במקצוע מסוים לכל החיים ומנהל קריירה במקום עבודה אחד או לכל היותר שניים, היום קריירה אישית נעשתה דבר גמיש ומשתנה חליפות. היא גם פחות מוגדרת מבחינת הזהות, שכן המקצועות נעשו בימינו מורכבים ופחות מזוהים עם מקום עבודה ספציפי. המושג "ניהול קריירה", שנכנס לז'ארגון המקומי, מבטא את השינוי הזה. המחשה משעשעת, אבל מאד מדויקת מבחינה אנתרופולוגית לתופעה, נותן חוקר השפה העברית רוביק רוזנטל, במאמרו "דור הלמ"ד":

זה קורה לי בזמן האחרון שוב ושוב, ואין ברירה אלא להפוך את זה לעקרון סוציולוגי שעליו אפשר יהיה לעשות בעתיד עבודות סמינריוניות.
אני פוגש בן אדם, לא חשוב מאיזה גיל, סוג או מין. בישראל כמו בישראל, עבודה זה דבר חשוב, ולכן אחרי זמן מה באה השאלה הבלתי נמנעת "ומה אתה עושה? "
פעם התשובות היו ברורות מאוד. "אני חבר באגד". או, "אני מורה לכימיה במגמה ההומנית", או, "אני אגרונום במשרד החקלאות באגף לטיהור שפכין". בזמן האחרון גוררת השאלה הזו היסוס מתמשך, משיכת כתפיים ונסיון להימלט בחסות הרמזור הירוק הבא.
בהתחלה חשבתי שפשוט מדובר במובטלים שלא נעים להם לספר שהם הולכים פעם בשבוע וחותמים אבטלה. אבל כמה מובטלים כבר יש? וחוץ מזה, אחרי ההיסוס מתחילות התשובות. למשל, מפיו של גבר קרח וממושקף שפעם הכרתי את אבא שלו אז הוא בטח שלושים, פלוס, מינוס.
"אני... כל מיני, קצת מייעץ בכמה חברות היי-טק, קצת תכנות, ואני גם מנהל-שותף בסטודיו שעושה פורמטים למיצגים, דברים כאלה".
"אז אתה, ככה נראה, עסוק, מה?"
"לא ממש. כלומר, בטח, עסוק, אבל, יש עליות וירידות בשוק, דווקא השבוע שעבר היה ממש חם".
או עלמה שלמדה אצלי, נניח, עיתונות והיא נראית לחוצה וממהרת. אז מה עושה פרח התקשורת הזו?
"לא משנה, דברים, תראה, אני יועצת תקשורת בתחומים של אנרגיה ותזמונים וירטואליים, יש לי טור על זוגיות במגזין חדש לענייני נדל"ן, ואני סוכנת אייטמים למדורי רכילות רב ערוצית, שזה נורא מתפתח עכשיו".
כמעט כל ברנש שני בלב העיר רושם ספר או מקליט אלבום או כותב תוכנה. התחלתי לגבש תיזה שמדובר בתסמונת דורית, משהו כמו דור הלמ"ד, כלומר, "לא משנה, דברים", או "לא ממש, דאווין", או "לא משהו, דא?" עד שהתחלתי לפגוש את בני דורי שהלכו לצבא כמו ילדים טובים ובגיל עשרים ידעו בדיוק מי הם. אז הם באמת לא מגמגמים, אבל כמו הבאים אחריהם, אין לי מושג על מה הם מדברים.
"אני יזם פרויקטים".
"אהה".
"אני לוקח איזה רעיון שמתגלגל, ותופר איזה קונספט, זורק את זה נגיד לאיזה פרויקטור שמגלגל איזה פרוגרם לנגיד איזה מאכר".
או משהו מהכיוון הרוחני.
"אני מטפלת בהאפ-טשי, מלמדת ין-יאנג ועושה קייטרינג למסיבות קדם גירושין".
או למשל: "הקמתי חברת אחזקות".
"ומה אתה מחזיק?"
"אני קונה נגיד איזה אשכול חברות קטן ועושה לו אפ גריידינג עם מימון מעורב, זורק אותו לשוק ואחרי שהוא פושט את הרגל אני מהוון אותו. מה רע?"
ואפילו מין דה-ז'וו כזה: "אני הולך על סטארט-אפ".
"סליחה?"
"סטארט-אפים עכשיו זה חם, זה לא מה שהיה לפני חודשיים שלא רצו לשמוע ממך".
"ויש רעיון?"
"לא משנה, דברים. זרקו איזה רעיון לייצר תוכנת תמיכת למנועי חיפוש שעובדים בתחום של הרצת נתונים רב תחומיים שישרתו את כל הטרנד המדליק הזה של תשבצי היגיון דו לשוניים באינטרנט. יש, יש פוטנציאל, ואם אני נתקע על זה יש כל הטרנד של סלולריים, שזה ענק, ענק. ואתה? מה אתה עושה?".
אשר יגורתי בא לי. המלים נתקעות בגרון, אני מחפש רמזור ירוק קרוב, אבל מתעשת, מביט לחברי היזם בעיניים.
"אני? לא משנה. מלים. רק מלים".

נכסים חומריים עיקריים

משפחה טיפוסית בשכבת צאצאי תנועות הנוער (עם וותק של לפחות 15 שנות נישואין) מחזיקה בנכסים הבאים:
דירה בבעלות המשפחה (לרוב ללא משכנתא). לעתים דירה נוספת (מושכרת) שהועברה בירושה או שנקנתה מהחסכונות.

2-3 מכוניות (מכונית גדולה לבעל, מכונית קטנה לאישה, ולעתים גם מכונית לילדים).

ירושה בפועל או בפוטנציה של נכסי הסבא והסבתא.

ציוד ביתי בסיסי מלא ולא מיושן (טלוויזיה, תנור אפיה, מקרר, שואב אבק, וכו').

זיקה טכנולוגית

בני הדור המבוגר (סבא וסבתא) נכונים להתנסות בחידושים טכנולוגיים (למשל, שימושי תוכנת מחשב), אך מדובר בדרך כלל בהתנסות זהירה ולא "הרפתקנית" (כתוצאה מקוד שמרני ומגיל מבוגר). הם אינם הולכים שבי אחר אופנות וטרנדים, והתפישה הבסיסית: אם משהו עובד ולא התקלקל, אין טעם להחליפו.

רוב בני הדור המבוגר בשכבה זו רכשו אוריינות מחשב בסיסית (בעיקר עיבוד תמלילים, גלישה באינטרנט באמצעות גוגל, שליחת דוא"ל), אך רק מעטים (בעיקר הצעירים יותר) שולטים היטב ברזי המחשב והאינטרנט. רוב המבוגרים תלויים בחסדי הסיוע של הילדים והנכדים, בעיקר כאשר מדובר בפעולות מעט יותר מורכבות.

הדורות הצעירים (ילדים ונכדים) מהירי תפישה, וששים אלי חידושים טכנולוגיים. למעשה, רוב תעשיית ההיי-טק בישראל מורכבת מדור הבנים (ילידי שנות החמישים, השישים והשבעים), שמנחילים גם לצאצאים (הנכדים והנינים) אוריינטציה טכנולוגית.

תרבות צריכה וקניות

כללי

קשה לאפיין השקפת עולם כלכלית אחידה בקרב צאצאי תנועות הנוער, שכן הנושא מורכב ובנוי רבדים רבדים. למעשה השקפתם היא במידה רבה דו ערכית ומכאן הסתירות הרבות . הדור המבוגר התחנך על ברכי הכלכלה הסוציאליסטית כשחלקים גדולים מהמשק הישראלי היו בידי ההסתדרות (חברת העובדים) או בידי הממשלה, מעמד העובדים היה מובטח לעד. ככל שהמשק בארץ התפתח כך התחוור לרוב האזרחים בארץ שיש לעבור ומהר למשק קפיטליסטי, משק של הצע וביקוש ושל יזמות והפרטה. מצבם הכלכלי של בוגרי תנועות הנוער השתפר פלאים, אך החרדה הקיומית גדלה, בעיקר באשר לצאצאיהם(שחייהם יציבים הרבה פחות מזה של הדור הראשון). הדור הראשון דאג שמעמדו ומשכורתו לא יפגעו אבל צאצאיו נמצאים בחוסר וודאות כלכלית גם בגיל מתקדם. השקפתם של המבוגרים לכן חצויה משהו: קפיטליסטים בחוץ וסוציאליסיזם בפנים. בקרב רוב בני הדור הצעיר התפישה הקפיטליסטית מושרשת יותר, בהשפעת רוח הזמן. עם זאת, מיעוט הולך וגדל החל להפנים בשנים האחרונות ש"הנשורת" שמותירה השיטה הקפיטליסטית מסוכנת. הדבר מביא לשינויים אידיאולוגיים (לכיוון רגישות סוציאלית וסוציאליסטית) ובמקרים מסוימים גם לשינויים באורח החיים (למשל, מעבר מהעיר לכפר).

קוד צריכה של הדור המבוגר (חניכי תנועות הנוער)

האפיונים שלהלן גובשו מתוך ראיונות וכן ניתוח סקרים שונים בתחום הצרכנות.

  1. עדיפות לקנייה ברשתות גדולות. הצרכן משכבה זו יודע/ת שמחיר המוצר אינו זול יותר אך יש לו/לה הרגשה שברשת יש פיקוח כל שהוא, הסחורה טרייה ועדכנית וההיצע גדול יותר. הרשתות מספקות בדרך כלל חניה והמקום מעוצב ונעים יותר בהשוואה לחנויות קטנות.
  2. צרכנות זהירה שהוצאותיה מדודות (עם יד על הדופק). הצרכן הטיפוסי בשכבה זו ממעט/ת להמר. הוצאת הכספים היא בדרך כלל מאופקת ונרתעת מבזבזנות, מפזרנות ומלקיחת סיכונים גבוהים (זה מתבטא גם בתחום האוברדרפט). נזהרים לא ליפול במלכודות של טרנדים ולהוציא כספים רבים "שלא לצורך" על "פינוקים" (למשל, יעדיפו מלון פחות מהודר בטיולים לחו"ל, גם אם מבחינה כספית הם יכולים להרשות לעצמם).
  3. העדפה למוצר איכותי שמחזיק זמן רב על פני מוצר טרנדי, עם תוחלת חיים קצרה, התואם את מגמות האופנה העכשוויות. כלומר התועלת והמחיר קודמים בדרך כלל ליופי.
  4. לא שכיחה התפישה של 'בוא נקנה מה שההוא קנה'.
  5. בשל ההשכלה הגבוהה קיימת נטיה לעשות סקר שוק קפדני לפני קניות גדולות – השוואת מחירים, התייעצות עם קרובים וידידים וכו'.
  6. רתיעה מראוותנות חומרית, אקצנטריות וניקור עיניים (לא מקובל 'שופוני יא נאס') והעדפה לקו הסולידי-המעט שמרני (או לפחות לא הרפתקני) בקניית מוצרים (צבעים ניטרליים, טקסטורה מסורתית וכדומה).
  7. בהכללה רחבה מאד - קיימת שונות (הניכרת בעיקר בקרב הדור המבוגר יותר) בין הבעל לאשתו בגישה לקנייה ולמוצרי צריכה: האישה נמשכת יותר למקומות שמעניינים אותה, כגון ביגוד וכלי בית, והגבר נשמך למקומות שמעניינים אותו, כגון כלי עבודה ומוצרי אלקטרוניקה.
  8. ערכים אסתטיים מוערכים, אך אינם עומדים בראש סולם החשיבות (זאת, בהשפעת הרקע היהודי, תרבות תנועות הנוער, הסוציאליזם הציוני ותקופות הצנע והמחסור). כמעט כל בעל עסק שראיינו אותו ציין בפנינו שהדור הצעיר מפותח יותר מבחינת הרגישויות האסתטיות מהדור המבוגר, ועל כל פנים מייחס לאתסטיקה משקל גדול בהרבה מהמשקל שמייחסים המבוגרים. הדבר ניכר במיוחד בתחום ההופעה החיצונית.
  9. פטריוטיזם ציוני ואזרחות טובה הם קודים בסיסיים שעדיין משפיעים בדרכים שונות על דפוסי הקניה בקרב קבוצה זו. ככלל, שיקולי מוסר (להיות אדם מצפוני ומועיל לחברה) משפיעים באופן עמוק על תרבות הצריכה והכלכלה של הקבוצה הזאת.
  10. הוצאות נמוכות על ביגוד ועל אוכל: לא ממהרים לקנות מזון גורמה ויין יקר, מעדיפים פעמים רבות בישול ביתי על פני יציאה למסעדה.
  11. זו הקבוצה עם שיעורי היציאות לחו"ל הגבוה במדינה.
  12. רוב צרכני "התרבות הגבוהה" בארץ באים מקבוצה זו ומקרב העולים מחבר המדינות: תיאטרון, בלאט קלאסי, קונצרטים קלאסיים וג'אז, הרצאות וימי עיון.
  13. תרבות החברותא של תנועות הנוער משפיעה על דפוסי הבילוי של צאצאי תנועות הנוער. למשל, חוגי בית (מסורת ייחודית לישראל), שירה בציבור, ריקודי עם, מפגשים תכופים עם חברים "מהמסטינג", טיולים רגליים ברחבי הארץ וכדומה.
  14. מצרכי מזון וכלי ניקוי: באמצע השבוע רכישות המזון נעשות ביחידים. הבעל או האישה יצאו לרכישות בודדות של מזון וכלי ניקוי. לקראת סוף השבוע הבעל הוא זה שימשוך עגלת מצרכים עמוסה תוך שהוא בוחן תדיר את רשימת הקניות שבידיו. ככל שגילו של הגבר עולה הסיכוי לראות אותו מושך העגלה ואת אשתו מכתיבה את רוב הקניות - עולה. רוב אנשי השכבה המבוגרת יסתפקו במוצרי המעדניות שהרשתות הגדולות למזון מציעות.
  15. מכשירים חשמליים וכלי עבודה: רכישת המכשירים החשמליים והאלקטרוניים הממלאים את חיינו היא פינתו החמה של הגבר בקבוצה זו, בעוד שהאישה ברוב המקרים שתדאג להצטייד באינפורמציה מידידותיה שתועבר לבעלה. בעבר הלא רחוק נהגו צאצאי תנועות הנוער לדפדף בירחונים וקטלוגים כדי ללמוד על ביצועי המכשירים ולהשוות מחירים. היום הם עושים זאת באמצאות האינטרנט. צאצא תנועות הנוער לא יבחר במכשירים זולים ולא ביקרים מאוד. אך ידאג לקבל את המכשיר האופטימאלי עבור הסכום שהוא קבע לעצמו (פחות או יותר). כך הוא ינהג כשיקנה לעצמו את כלי העבודה או את האביזרים המיועדים להרכבה עצמית.
  16. בגדים ונעלים: קניית הבגדים והנעלים נתונה רובה בידי האישה, בוודאי כשמדובר בבגדיה היא ולמען האמת היא תרכוש גם חלק לא מבוטל מבגדי בעלה. הבעל ירכוש לעצמו את הנעלים ואולי בגדי ספורט. גם כאן החנויות המועדפות תהינה חנויות הרשתות הגדולות, וחנויות בוטיק שכונתיות. מעטות מהנשים יכנסו לחנויות המעצבים היוקרתיות והיקרות. באשר לגברים רובם לא ירכשו יותר מחליפה אחת או שתיים בחייהם, לחלק לא תהיה חליפה כלל. בגדיהם ספורטיביים בדרך כלל בעלי איכות טובה עד טובה מאוד, אך לרוב אין מדובר ברכישות בחנויות אופנת צמרת.
  17. רהיטים וכלי בית: ברוב המקרים שני בני הזוג משתתפים בקניית הרהיטים וכלי הבית. כמו כל קניותיהם הם לא יחפשו אותם בחנויות רהיטים קטנות, כדוגמת אלה המצויות ברחוב הרצל בתל-אביב. הם יעדיפו את החנויות הגדולות המציעות מבחר גדול ותצוגה מרשימה ומסודרת. מיקוח הוא לא התחום החזק שלהם, ורבים אף סולדים מנוהג זה.
  18. תרומות: השכירים משכבה זו לא ששים לתרום כסף, בודאי שלא לבודדים או לארגונים דתים ולעמותות לא מוכרות. עם זאת רובם לא יישארו אדישים לפניותיהם של הארגונים הגדולים "האגודה למלחמה בסרטן", "הועד למען החייל" וארגונים התומכים בילדים פגועים. בשנים האחרונות כשהמצוקה הכלכלית הולכת וגוברת בחברה הישראלית, אך כמעט ולא פגעה כלל בקבוצה זו (למעט הזקנים העריריים), נראה שכיסיהם נפתחו יותר. בכל מקרה השכבה המבוססת מאד בישראל אינה תורמת במידה המקובלת בארה"ב ובאירופה.
  19. מתנות: מקובל להביא מתנה צנועה של תשומת לב בביקורי ידידים (ספרים, פרחים, שוקולד וכדומה). לחתונות ובר מצוות נהוג להביא צ'ק, אבל "בלי להשתולל" (על פי הסטנדרד המקובל - הנע היום בין 200 ל-500 שקלים). לילדים ולנכדים נהוג להביא מתנות משמעותיות - לרוב צ'קים. הורים רבים מגישים לילדיהם סיוע נדיב ברכישה, שיפוץ והשכרת דירה, במימון לימודים ולעתים גם בדברים גדולים אחרים, כמו ציוד לתינוק שנולד.

קוד הצריכה של הדור הצעיר (אוריינטציה יאפית-בובואית)

  1. זו הקבוצה היזמית, החדשנית וההרפתקנית ביותר (אנווגרדית) בתחום הצרכנות, הן בפיתוח וייצור מוצרים והן בשיווק (אנשי פרסום, תקשורת, עסקים וכו'). רוב "המעמד היוצר" והיזמי בישראל משתייך לקבוצה זו (אמנים, סופרים, אנשי היי טק, אנשי תקשורת, מדענים וכו').
  2. הדור הצעיר מגלה פזרנות גדולה יותר מהוריו וכן נטיה קטנה יותר לחיסכון.
  3. ערכים אסתטיים עומדים בראש סולם העדיפויות של קבוצה זו ומשתקפים בתחומי חיים רבים: עיצוב הדירה, לבוש, בישול ועוד.
  4. זו הקבוצה עם הרגישות האקולוגית והבריאותית הגבוהה ביותר בישראל (בדומה למגביליהם בעולם המערבי) והדבר משפיע על החלטות בתחום הצריכה (למשל, מוצרים דיאטטיים, אוכל בריא יותר וכו').
  5. מניעים ערכיים (שוויון, זכויות אזרח, פמיניזם וכיוצא באלה) משחקים תפקיד חשוב לפחות אצל חלק מהשכבה הצעירה ומשפיעים גם על דפוסי צריכה (למשל אי קניית מוצרים שיוצרו בקווי יצור מנצלים בארצות עולם שלישי וכדומה).

שירות לקהילה והתנדבות

בשכבה זו רווחת נכונות גבוהה להתנדב למען מטרות חברתיות-קהילתיות, לצד מגמה הפוכה של התנתקות מהקהילה והחברה והשתבללות בספירה הפרטית (בעיקר בקרב הצעירים יותר).

אוריינטציה בריאותית

מודעות בריאות גבוהה והשקעה משמעותית ברפואה משלימה ורפואה מונעת.

ניידות

צאצאי תנועות הנוער הם השכבה הניידת ביותר בישראל.

ניידות רגלית

בעבר הלא רחוק הרבו הצברים להתהלך בסביבתם הקרובה, אם לצורך ברור עניינים שונים או לרכוש מזון ומצרכים לצורכי הבית. אולם העידן התקשורתי גרם לכך שעניינים רבים מסדירים היום באמצעות הטלפון והאינטרנט, אף שיש עדין נטייה ברורה אצל המבוגרים שביניהם לבצע שיחות רשמיות פנים אל פנים (הם יטריחו עצמם רגלית לפקיד הבנק, לסניף השכונתי של קופת החולים, לעירייה וכד').

כשמדובר על מרחק של קילומטר אחד או שניים, בסביבה הקרובה למקום המגורים, יעדיפו המבוגרים ללכת ברגל ובתנאי שאין הם צריכים לשאת משא כל שהוא. אולם החיים המודרניים צמצמו מאוד את מרחקי ההליכה ורבים משלימים את החוסר בפעילות גופנית באמצעות הליכה על מכשירים במכוני הכושר. חזיון נפוץ הוא לפגוש זוגות ואף בודדים בעיקר בשעות הבוקר והערב הצועדים להנאתם במסלולי הליכה שבחרו לעצמם בסביבתם הקרובה. יש שיעדיפו לנסוע לפארקים או לשפת הים בערים הגדולות, בהם נסללו מסלולי הליכה ויצטרפו לצועדים רבים,

אופניים

האופניים הם כלי התחבורה שכל הצברים התאוו לו בהגיעם לגיל המצוות או אף בגיל צעיר יותר. אולם בעשורים האחרונים חדלו האופניים לשמש לצורכי ניידות. בשכונות הותיקות בארץ עדיין ניתן לפגוש "חבירים" או "חבירות" ותיקים הרוכבים על אופניהם אך יש להודות שזהו חזיון נדיר.

בשנים האחרונות ספורט הרכיבה על אופניים התפתח מאוד, הן בעולם והן בארץ והאופניים עצמם זכו לפיתוח טכנולוגי מרשים. אופני ההרים הם אלה שהתחבבו במיוחד על הנוער ועל זוגות היאפים. בסופי שבוע ניתן לפגוש בכבישי הארץ מכוניות כשבחלקן האחורי, על מתקן מיוחד, רתומים כמה זוגות אופנים. מגיעים לאתר, רוכבים שעתים שלוש בחיק הטבע, רותמים שוב את האופנים למכונית ואז שבים הביתה עייפים, לפעמים גם פצועים (מנפילות) אך מרוצים.

רכב פרטי

 "מכונית לכל פועל" הייתה סיסמת בחירות של פוליטיקאי ותיק לפני כמה עשרות שנים. הישראלים התייחסו אליה אז בחוסר אמון מופגן, כפי שמתייחסים לסיסמת בחירות. והנה מסתבר שפוליטיקאים צודקים לפעמים וחזונם הפרוע מתממש. בהרבה בתים בישראל – בעיקר בשכבת צאצאי תנועות הנוער - יש אפילו שתי מכוניות: מכונית משפחתית גדולה ומרווחת שהבורגני לעיתים מקבל ממקום עבודתו, נוהג בה ומכונית קטנה יותר המיועדת לבורגנית. הרכב הפרטי הוא אמצעי הניידות העיקרי של הבורגנים, אולם הבורגני הציוני הוותיק לא סוגד לה, בדומה לאנשי מעמד הביניים. בשבילו היא בעיקר כלי תחבורה ופחות "דאווין" (סמל סטטוס).

הנהג הבורגני

צאצא תנועות הנוער  (הדור המבוגר) רכש את מיומנות הנהיגה בהיותו רווק סמוך לתאריך שחרורו מהצבא, בודדים עשו זאת לפני השרות הצבאי וחלקם בעת השרות. הגבר הטיפוסי רואה עצמו כ"בעל סמכא" בענייני רכב, ויש ביניהם היכולים לדבר שעות על הביצועים הטכניים הנפלאים של הרכב שלהם ועל יתרונותיו הרבים על פני רכבים של יצרנים אחרים. יש שיעלו על נס את הנוחות והרחבות ואחרים יכולים לעמול זמן רב עם דלי מים וסמרטוט על ניקיון הרכב, אף שלא יטרחו לכבד כך את המרצפות בביתם.

חזיון נפוץ הוא שבורגנים באים להתארח אצל ידידים ומחנים את רכבם בסביבה לא כל כך מוכרת, אזי אחת לעשרים דקות או חצי שעה יקומו להציץ מהחלון אם לא אונה כל רע למכוניתם. בפרפראזה על הפתגם הבריטי נוכל לומר שלגבי הבורגני "מכוניתו היא מבצרו". הנהג הבורגני מתמצא היטב בכל הקשור לתחזוקה השוטפת של רכב. על כן הוא אשר יביא למוסך את רכבו, את רכבה של זוגתו הבורגנית, ולא אחת גם את רכבם של ילדיו, גם לאחר שעזבו את הבית. הבורגני הוא זה שיקבע מתי להחליף את הרכב המשפחתי (שלו) וגם של זוגתו, שכן כבר אמרנו שהוא "בעל סמכה" בנושא. רוב הבורגנים רוכשים מכוניות חדשות, כשמדובר ברכב המשפחתי הגדול ובהרבה מקרים גם הרכב של זוגתו הוא חדש יחסית.

הנהגת הבורגנית

הבורגנית החלה את שעורי הנהיגה שלה, ע"פ רוב כמה שנים לאחר נישואיה, בסמיכות לשנתה ה-30, בניגוד בולט לבנותיה שקיבלו רישיון נהיגה עוד לפני שסיימו את בחינות הבגרות. נהגות במספרים הולכים וגדלים החלו להראות בארץ מאמצע שנות ב70 ואילך, ומכאן הבדיחות והדעות הקדומות על מיומנות הנהיגה של הבורגנית.

על תקלה רצינית ברכב, הבורגנית תתקשר לבן זוגה מיד. על תקלה שאינה משביתה את הרכב היא תספר לו על כך בערב. כשבני הזוג מזדמנים יחדיו ברכב המשפחתי (של הבורגני) ברוב הגדול של במקרים הגבר הוא זה שינהג וינווט ברכב. במקרים של קשיי נווט הבורגני לא ימהר לעצור ולשאול עוברים ושבים על הדרך ליעדו המבוקש מטעמי כבוד. הבורגנית אינה משלימה בקלות עם התנהגות כזו של הבורגני, היא לא תהסס כלל להיעזר ולהתעדכן על המשך דרכה. זה עלול במקרים רבים לעצבן את הבורגני ולהביא למתח זוגי קטן במכונית.

אחת ל-3-5 שנים, פחות או יותר לאחר שהתקבלה ההחלטה להחליף מכונית יצאו בני הזוג יחדיו לבחור אותה. הבורגני כבר גיבש לעצמו דעה בנושא. הוא עדיין מתלבט בין לשני יצרנים ובודק את האפשרות לשדרג את מכונית ממכונית משפחתית למכונית "סלון" יותר מרווחת ויותר יקרה. תפקידה של הבורגנית במקרים כאלה להתייחס לנוחיות הישיבה לאבזור ולצבע המכונית.

הבורגנים נוסעים במכוניתם לכל מקום שהמרחק אליו גדול מקילומטר אחד או שניים, ובתנאי שימצא מקום חנייה, היעדים הם: עבודה וממנה, לקניות, לסידורים, לביקורים, לבילוים ולטיולים. רוב הנסיעות ברכב הפרטי עושים הבורגנים בגפם ובמעט המקרים עם בני זוגם. כשהם נוסעים ביחד, הבורגנית תמסור ע"פ רוב את הנהיגה לבורגני. כשמדובר בבילוים וטיולים במקרים כאלה אל המכונית מצטרפים שאר בני הבית או ידידים.

המכונית במשפחה היאפית

משנות השמונים ואילך הנהיגה בישראל הפכה לשוויונית בקרב השכבה היהודית החילונית. קבלת רשיון נהיגה הפכה לטקס חניכה הן עבור גברים והן עבור נשים. מסקרים שפורסמו בשנים האחרונות עולה שפערי המגדר נסגרים גם בתחומים נוספים הקשורים לתרבות הנהיגה. כך למשל, כבר יש פחות "מכוניות נשיות" ובחירת הרכב המשפחתי נעשית יותר במשותף. מה שכן, עדיין בעיקר נשים הן אלה האוספות את הילדים ברכבן מגן הילדים או בית הספר.

תחבורה ציבורית

ככלל, צאצאי תנועות הנוער ממעטים להשתמש בתחבורה ציבורית ומעדיפים את רכבם הפרטי. אלא שבשנים האחרונות החלה מסתמנת גישה שונה. העומס הרב בכבישים והקושי למצוא מקום חנייה, ביחד עם השיפור הניכר שחל לאחרונה בתחבורה הציבורית, הביא את בעלי האמצעים לבחון את יתרונותיה של התחבורה הציבורית ונראה שהיום יש נכונות מוגבלת להשתמש בה.

המונית

בבתים בהם יש רק רכב אחד הוא עומד ע"פ רוב בעיקר לרשותו של הגבר. וכשבת זוגו צריכה להגיע למקום כל שהוא היא תיעזר ברוב המקרים במונית. מוניות רבות נוסעות במקביל לקווי שרות של חברות האוטובוסים, הן נקראות "מוניות שרות". ניתן לפגוש בהן נשים וכמעט שלא נפגוש בהן גברים. אגב, בעבר, כשהצנע עוד לא הוחלף בשפע, הנסיעה במונית נחשבה בקרב הצברים לבזבוז משווע ואפילו סוג של דקדנס. היום, התפישה הזאת כמעט עברה מהעולם, אף שיש עדיין לא מעט משפחות מקרב צאצאי תנועות הנוער שנמנעות לנסוע במונית, למרות שאין להן כל בעיה לממן את הנסיעות – זאת בשל ההרגל ותפישת החסכון העמוקה שהוחדרה בהם בצעירותם (לא מתוך קמצנות).

האוטובוס

מדי שנה חברות האוטובוסים מסיעות מיליוני נוסעים לרוב הישובים במדינת ישראל. עם זאת, בהכללה רחבה אפשר לומר שאחוז צאצאי תנועות הנוער הנוסעים באוטובוסים ציבוריים קטן משיעורם בכלל האוכלוסייה בארץ. פיגועי טרור רבים הופנו אל נוסעי התחבורה הציבורית באוטובוסים כתוצאה מכך נמנעו בורגנים רבים לנסוע בהם. זאת ועוד,מצבם הכלכלי אפשר להם תחבורה בטוחה ויקרה יותר.

הרכבת

הד הצפירה של הקטר הראשון בארץ נשמע בירושלים בסוף המאה ה19, אולם עד לפני כעשר שנים הרבה לא השתנה. בשנים האחרונות אנו עדים להתחדשותו של אמצעי תחבורה זה. קווי מסילות ברזל ששנים לא היו בשימוש מתחדשים ורכבות נוסעות עליהם בתדירות גבוהה ובמהירות העולה על זו של האוטובוסים. הבורגנים שמחים לנצל את הרכבת בעיקר בנסיעה מעיר לעיר בשעות הבוקר והערב (רבים משאירים את הרכב הפרטי בחניית הרכבת).

המטוס

צאצאי תנועות הנוער הם רוב בולט למדי בין הטסים מהארץ ואליה. רובם טסים לפחות פעם אחת בשנה לצורך בילוי וטיול, ויש הטסים לצורך זה כמה וכמה פעמים בשנה. הגלובליזציה וחדירתן של החברות הרב לאומיות לארץ, הגבירו את השימוש בטיסות לצורכי העבודה ורבים טסים מספר פעמים רב במשך השנה. טיסות לצורכי עבודה הן בעיקר מנת חלקם של אנשי העסקים ותעשיית ההיי טק.

בולטת במיוחד התנהגותו של "הצבר בדימוס" בעת הטיסה. הוא מרבה להסתובב במעברים. יוצר בקלות רבה הכרויות חדשות עם אנשים כמוהו ומנהל שיחות ארוכות ככל שתנאיי הטיסה ואורכה מאפשרים זאת.

פנאי ובילוי

צאצאי תנועות הנוער (בעיקר השכבה המבוגרת יותר) מקדישים לפרנסה ולקריירה כ-200 יום בשנה, ואילו 165 הנותרים הם ימי פנאי. לימים אלו יש להוסיף כחמש שעות בתום כל יום העבודה, שאף הם שעות בילוי ופנאי. כמובן שרבים (בעיקר הגברים) ממשיכים לעבוד גם בבית (טלפונים, מיילים, פגישות עבודה, כתיבה, תכנון וכו') ושיעור לא מבוטל מגדיר את העבודה כ"בילוי".

בבית

רוב שעות הפנאי עוברות על בני שכבה זו בביתם, בבית ידידים ובבתים של קרובי משפחה. עם זאת, בשנים האחרונות גברה הנטייה בשכבה זו לצאת מכותלי ביתם לבלות "בחוץ". בבית הם מרבים לצפות בטלוויזיה, לקרוא, להאזין למוזיקה, לעסוק בתחזוקת הבית, ולארח (או להתארח).

הטלוויזיה

התוכניות המועדפות הן תוכניות החדשות, דיונים פוליטיים וסאטירה. ערוץ 1 ה"משדר" סולידיות וממלכתיות, שמתורגמת ע"י רבים מהבורגנים לציונות, זוכה לפופולריות בקרב הדור המבוגר. הדור הצעיר מרותק לערוצים המסחריים, כמו רוב אזרחי המדינה. למהדורת הערב של החדשות בבתים רבים יש מעמד מיוחד ביותר (בעיקר בקרב הדור המבוגר). היא עשויה להזיז תוכניות אחרות כמו ארוחת ערב, קבלת טלפונים וזמני אירוח. 

חברות הכבלים והלווינים מביאות לבתים עשרות ערוצים. אבל, לרוב יטענו צאצאי תנועות הנוער שאין מה לראות, למרות שבפועל הם צופים "כבדים". התוכניות המועדפות עליהם הן סרטים, ראיונות ותוכניות מערוצי המדע והפנאי. אבל לעתים לא רחוקות הם "חוטאים" בצפיה מהנה גם בתוכניות עממיות יותר, כמו טלנובלות ותוכניות ריאליטי. הם צופים, מתפלצים ומקטרים (וזו הנאה כפולה).
 

רבים הגברים בשכבה זו לא יוותרו על צפייה בתוכניות ספורט - בעיקר משחק כדורגל או כדור סל של קבוצות צמרת. בעוד שהנשים לא תוותרנה על תוכניות בערוץ המשפחה, אופנה, עיצוב הבית ותוכניות דרמה שונות. בני זוג רבים צופים יחדיו בתוכניות בישול, החביבות מאד על הישראלים.

התפישה המגדרית באה לידי ביטוי בכורסת הטלוויזיה שבסלון השמורה בעיקר ל"בעל הבית". 

קריאה

שעות קריאה רבות מוקדשות לעיתון היומי או עיתונים מקצועיים הקשורים לעיסוקיהם של צאצאי תנועות הנוער. המדורים המועדפים הם החדשות, מדורי הכלכלה ואף מאמרים בעמודים הפנימיים של פוליציסטים נחשבים. האישה תתעכב פחות במדור הכלכלה אך לא תפסח על הצרכנות, אופנה חינוך המוסף הספרותי וכו'. בסופי שבוע, במיוחד לפני כניסת השבת, יוכלו להתפנות לכתבות התחקיר ולמוספים. רוב צרכני "הארץ", "גלובס", ו"כלכליסט" באים משכבה זו. השכבה הצעירה זונחת בהדרגה את העיתונות המודפסת ועוברת לאתרי האינטרנט (חדשות ואחרים).

הספרים איבדו בשנים האחרונות ממעמדן במשפחות צאצאי תנועות הנוער, יש המניחים ספר ליד הארונית בחדר השינה או על מדף בסמוך לכורסת הטלוויזיה. הם אמורים לקרוא אך בהרבה מקרים הקצב אטי. הספרים המועדפים הם של הסופרים העבריים הקלאסיים, עמוס עוז, מאיר שלו, א.ב. יהושע ורבי מכר. 

במקומות רבים בארץ מתאספים שוחרי ספרות לחוגי ספרות המתקיימים בבתי חברי החוג בדרך כלל אחת לחודש. בחוגים אלה מתכנסים כ20 עד 25 אנשים (לרוב מעל גיל 40) בסלון המשפחה ומנהלים דיון על ספר שקראו. חוגים אלה שוב אינם נפוצים כל כך כמו בעבר אבל הם פועלים עדיין.

גלישה באינטרנט

ההכרות של צאצאי תנועות הנוער עם האינטרנט הייתה מהירה אצל הצעירים ואטית ורבת שלבים אצל המבוגרים. אלה שעבודתם הייתה כרוכה בהכרות עם המחשב גילו נכונות לבדוק וללמוד איך ניגשים לאתרים. לאלה שלא הייתה גישה למחשבים, כמו לאוכלוסיה המאד מבוגרת, נמנעו מכל מגע עם האינטרנט, מתוך חשש. במשך הזמן החלה מחלחלת ההכרה שהשד אינו נורא כל כך. המחשב הינו מכשיר ידידותי במיוחד כשמשתמשים בו לחיפוש מידע באינטרנט. ראשונות היו הנשים ש"קפצו למים הקרים", מסקרנות או שדורבנו ע"י נכדיהן. היום הן שולחות ומקבלות דואר אלקטרוני וגולשות לאתרים מעניינים. הגברים הלכו בעקבותיהן ורבים מהם התמכרו לחלל הוירטואלי. הגלישה הטיפוסית היא עדיין הססנית ונטולת חוש "הרפקנות". כמו בטיול בחו"ל המבוגרים חוששים "ללכת לאיבוד" ולכן מהססים מלנסות ולהתנסות בפונקציות שונות בתוך האתרים ובגלישה לאתרים בלתי מוכרים. זה קצת דומה לדרך שבה הם מתפעלים את תוכנת עיבוד התמלילים: הם מכירים 4-5 פעולות, אבל לא ינסו את מגוון התפריטים בעצמם.

הדור הצעיר הוא אוריין מחשב. הסלולרי והאינטרנט תופסים מקום מרכזי (לעתים כמעט בלעדי) בחייהם ויוצרים עולם מושגים ונורמות התנהגות חדש כמעט בכל תחום.

אירוח

צאצא תנועות הנוער מארח את אורחיו בביתו בשלושה סוגי אירוח עיקריים (הסקירה שלהלן נכונה בעיקר לדור המבוגר יותר, שכן הדור הצעיר פחות מארח ונוטה יותר להיפגש עם חברים בבתי קפה, מסעדות, פאבים ומועדונים).

סביב שולחן האוכל לארוחות הערב או צהרים. האורחים הם בני המשפחה וחברים קרובים. במקרים כאלה השולחן "יפתח", יכוסה במפה ויונחו עליו כלי אוכל, צלחות אחידות, כוסות ליין ולמשקה קל, מפיות צבעוניות, פרחים ופמוטים עם נרות דולקים, כלומר שולחן חגיגי. ימי הולדת, ערבי שבת, פסח, ראש השנה, סוכות ושבועות הם הזדמנות נאותה לאירוע כזה. לאחרונה בבתי צאצאי תנועות הנוער החלו מציינים כך גם את ערב יום העצמאות.

האישה תהיה זו שתזמין את בני הבית והאורחים להסב לשולחן. בעל הבית יתפוס את מקומו בראש השולחן ובעלת הבית מולו או לידו. היא גם זו שתגיש, לרוב בעזרת האורחות (הגברים "יסתפקו" במחמאות למארחים). 

מזנון חפשי בערבי שבתות ובערבי חגים קטנים כמו ט"ו בשבט חנוכה ויום העצמאות ובשנים האחרונות גם ערב ראש השנה האזרחי. יסבו בסלון כ-10 עד 15 זוגות לשיחת רעים. השולחן בפינת האוכל יהיה עמוס תקרובת, פשטידות, סלטים, דברי מאפה ושתייה קלה שבמקרים רבים האורחים עצמם הביאו. 

במקרים רבים על שולחן קטן בצד יעמדו כמה בקבוקי שתייה חריפה וכוסות זכוכית, אך לא יהיו לה קופצים רבים. כלי האוכל על השולחן יהיו מתכתיים בעוד אשר הצלחות והכוסות במקרים רבים יהיו חד פעמיים. ערבים כאלה מתנהלים ע"פ מתכונת קבועה. בט"ו בשבט חנוכה ויום העצמאות על השולחן בסלון ושולחנות הגשה אחרים לא יוגשו פיצוחים, בדרך כלל יונחו עליהם שירונים, או אז יתנו הבורגנים קולם בשיר וישירו שירי חג ומולדת. 

בדרך כלל בעלי הבית מכינים חידון שעשועון הקשור לחג, שבאורח פלא תמיד זוכים במרב הנקודות אותם אנשים מדי שנה. לאחר החלק הראשון יוזמנו האורחים להתכבד. אנשים קמים ממקומם תחילה ניגשות הנשים ימלאו צלחת ויחזרו למקומן. אחריהם יבואו הגברים ימלאו צלחת ויאכלו בעמידה סביב השולחן, ומדי פעם ימלאו מחדש את הצלחת בפשטידה או תקרובת אחרת. 

כשהחלק הגסטרונומי מגיע לסיומו חוזרים הבורגנים למקומם בסלון וימתינו לקפה ועוגה שיוגשו קרוב לחצות. עכשיו ניתן להבחין "בעזרת גברים" ו"עזרת נשים" - הפרדה כמעט מוחלטת. בינתיים יפצחו קצת גרעינים ואגוזים ויעסקו כולם, גברים ונשים בתיקון העולם, תחילה בפוליטיקה המקומית, של השכונה או העיר ומשם יעברו למצב המדיני בארץ. בשנים האחרונות מקטרים על המדיניות הכלכלית. הם לא בחרו במפלגתו של שר האוצר אך סבורים שאין ברירה אלה לקבל את גזרותיו. לא אחת יקרה שאנשים שקטים ורגועים בד"כ ירימו את קולם להציג את טיפשותם של מנהיגיהם. 

לאחר חצות תקום הבורגנית ותלך לאסוף את הכלי הריק שאתו הביאה את הכיבוד שלה, הבורגני יצטרף אליה, יאמרו שלום ויפרשו לביתם.
  

סביב שולחן הקפה: זהו אירוח המתרחש ע"פ רוב בערבי אמצע השבוע או במוצאי שבתות. שנים שלושה זוגות ישבו על הספה והכורסאות סביב שולחן הקפה בסלון. השיחה תהיה אינטימית ותיסוב לרוב על בני משפחה קרובים, בנים ונכדים, על חוויות חדשות שחוו, טיול או פעילות אחרת וככל שמתבגרים כן ירבו לעלות בעיות בריאות. לא אחת קורה שמכשיר הטלוויזיה העומד בסמוך, ימשיך לעבוד ותמיד יהיה מי שיגניב אליו מבט, כך יהיה עד שמישהו יבקש לכבות אותו. לאירוע אינטימי כזה מגישים קפה, דברי מאפה, פירות ושתייה. פגישות כאלה מתחילות לאחר מהדורת חדשות הערב ומסתיימות קרוב לחצות. הבורגנים יקומו ממקומם ואם באו עם מעילים ילבשו אותם וזוג אחד אולי ימהר להיפרד וילך לביתו, אבל תמיד זוג אחד או יותר יעמדו ליד הדלת וימשיכו לדבר ולדבר עוד דקות ארוכות מאוד בטרם ייפרדו מבני הבית. הדפוס הזה של שיחה ערה ופעמים רבות ארוכה למדי ליד הדלת, היא ממאפייני האירוח הצברי. מה המקור לכך? קשה לומר. אולי יש בכך מעין טקס סמוי שבו האורחים מסמנים למארחיהם שכל כך כיף להם שקשה להם להיפרד. יתכן שהשיחה כאן משוחררת יותר כי המארחים יודעים לבטח שהאורחים כבר קרובים "להתחפף" וכי לא צריך לרמוז להם יותר. בקיצור אפשר להירגע כי אוטוטו הם זזים.

לאחרונה ניכרת מגמה חדשה של outsourcing  למפגשי הסלון. יותר ויותר זוגות בורגנים נפגשים בבתי קפה (ראו להלן) - מוסד שבצעירותם נחשב לדקדנטי, בזבזני, ולכן גם מוקצה מחמת מיאוס

מחוץ לבית

רוב שעות הפנאי כאמור מבלה צאצא תנועות הנוער בביתו, אבל המשמעותיים שבהם מתרחשים בחוץ, רובם בארץ ומקצתם בחו"ל. השכבה הזו הם צרכני "התרבות הגבוהה" הגדולים ביותר. פעילותם התרבותית משתרעת על פני שטחים רבים מאוד. סרטים, הצגות, קונצרטים, תערוכות, ימי עיון, הרצאות וחוגים. בבילוי מסוג זה הם נוטלים לרוב חלק פסיבי בלבד, אולם, בחלק היותר נמרץ בבילוייהם נוכל לפגוש בהם במועדוני כושר, חוגי ספורט וריקודים, אוכלים במסעדות, נפגשים עם ידידים בבתי קפה ומטיילים לאורכה של ארץ ישראל. כמובן, יטיילו יבלו וייהנו גם בחו"ל.

סרטים והצגות

זוג ממוצע יבקר בסרט פעם עד פעמיים בחודש (בשנים האחרונות נעשו הסרטים לדפוס בילוי פחות ופחות מועדף). זוגות לא רבים עושים מנויים לסינמטקים המאפשר ביקורים בסרטים ככל שהפנאי בידם . לאחרונה איגוד בעלי בתי הקולנוע בישראל, פתח בשורה של מבצעים, שהוזילו את מחיר הכרטיסים ושוב ניתן לפגוש זוגות בבתי הקולנוע הקטנים הצמודים לקניונים. באשר להצגות ומופעים הסיפור קצת שונה. יש תיאטרונים, שלהם רפרטואר שלם במשך השנה והם מציעים כרטיסי מנוי לסדרת הצגות שלהם ויש תיאטראות הרוכשים מהתיאטרונים מספר הצגות ומציעים אותם לקהל הגר באזור. באחד משני הסוגים האלה מבקרים מרבית הבורגנים, ב-5-6 הצגות בשנה. מופעים מיוחדים, כמו אלה של האופרה והפילהרמונית הישראלית, מיועדים לשני העשירונים העליונים, לא כל שכן מופעי פסטיבל ישראל המביא לבורגנים את מיטב המופעים מהעולם.

בתי קפה ומסעדות

בשעות לפני הצהרים, בבתי קפה רבים בארץ ניתן לפגוש קבוצות של זוגות  ובודדים, מבוגרים וצעירים, היושבים סביב שולחנות שאוחדו לארוחת בוקר עסקית. הנשים תשבנה בקבוצות קטנות יותר על כוס קפה או תה צמחים. בשעות הערב, לפני או אחרי הצגה, יבואו זוגות מבוגרים לבתי הקפה הסולידיים (שלא מושמעת בהם מוזיקה רעשנית והתאורה בהם מאפשרת לראות היטב את היושבים סביב). הצעירים נוטים ללכת למסעדות ובתי קפה במרכזי הערים הגדולות (תל אביב היא כמובן בירת בתי הקפה והמסעדות בישראל ומושכת אליה עשרות אלפי בליינים מדי ערב).

מסעדות המשמשות כמקום בילוי הן חדשות יחסית בארצנו. עם עליית רמת החיים הנוהג לבקר בהן פשט בקרב רבים. תחילה הם התייצבו שם לציון יום נישואים או יום ההולדת, בהמשך הביאו למסעדה גם את ילדיהם ונכדיהם לאירועים דומים. היום זהו חיזיון נפוץ לפגוש משפחות שלמות יושבות בצהרי יום שבת במסעדות שתורים ארוכי משתרעים בפתחיהם.

קונצרטים

רוב שוחרי המוזיקה הקלאסית מקרב הבורגנות הציונית הוותיקה יוכלו למצוא היום את מבוקשם, שכן העלייה מארצות חבר העמים, הביאה לארץ נגנים מוכשרים רבים ואיתם קמו תזמורות סימפוניות בכל רחבי הארץ המציעות שורה של קונצרטים במחירים שווים לכל נפש. אירוע מוזיקלי מיוחד במינו בו ניתן לראות ייצוג נאה  של הבורגנות הציונית הותיקה, הוא פסטיבל המוסיקה הקאמרית בכפר בלום המתקיים בכל קיץ ונמשך 8 ימים. במכוניותיהם המפוארות, מגיעים לפסטיבל, מנהלי הבנקים הגדולים בארץ, מנהלי מפעלים גדולים, קציני צבא שעשו קריירות אזרחיות ורבים אחרים שיכולים לשלם 300 דולר ללילה עבור חדר בבית הארחה קיבוצי. לכולם עבר כזה או אחר בתנועה הקיבוצית. למה הם באים לשמוע מוסיקה קאמרית טובה (המושמעת בד"כ בחדרים או אולמות קטנים) באולם צפוף בעל אקוסטיקה בינונית למדי? נראה שאירוע כזה מחזיר אותם באחת לתקופת הנעורים בה שרו לארצם "נלבישך שמלת בטון ומלט". העיקר הוא, שכולם יפגשו בחדר האוכל בבגדים מאד לא פורמאליים יחליפו חיוכים ובעיקר יראו את עצמם ויספרו על הצלחות הילדים והנכדים. במשך היום יצאו לסיורים בגליל, בצהרים יבלעו את מנות הבופה המגוונות.

ביביליוגרפיה

רשימת המקורות המלאה בתהליכי הכנה ותתווסף בעתיד הקרוב למאמר.

הערות שוליים

    צפה בתגובות  תגובות על צאצאי תנועות הנוער (4)

    yhrxhpoh

    1
    יום רביעי ל' בניסן תשע"ז 26 באפריל 2017

    yhrxhpoh

    sample@email.tst
    1
    יום רביעי ל' בניסן תשע"ז 26 באפריל 2017

    ykmjrxom

    1
    יום רביעי ל' בניסן תשע"ז 26 באפריל 2017

    ykmjrxom

    sample@email.tst
    1
    יום רביעי ל' בניסן תשע"ז 26 באפריל 2017

    הוספת תגובה




     

     

    * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של "אנשים ישראל" לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.