דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
הוסף דירוג לספר 9 מדרגים

הבית הערבי הארץ ישראלי

בית ישן במרכז הכפר ג'וליס
בית ישן במרכז הכפר ג'וליס
עזאת ביסאן
החלונות גבוהים וסמוכים לתקרה
בית ישן בג'וליס
בית ישן בג'וליס
עזאת ביסאן
עלייה חיצונית לגג הבית
בית ישן בג'וליס
בית ישן בג'וליס
עזאת ביסאן
שרידי תקרת העץ נשתמרו
בית ישן בג'וליס
בית ישן בג'וליס
עזאת ביסאן
תקרת העץ ודלתות העץ המקוריות נשתמרו. בבית שבתמונה הדלתות במבנה מלבני, אך הקשתות בולטות במבנה התקרה
בית ישן מאוכלס בג'וליס
בית ישן מאוכלס בג'וליס
עזאת ביסאן
עליית הגג (היציע) שימשה ללינה בלילות הקיץ החמים, בשל גובהה וקרבתה לחלון. ניתן להבחין במבנה הקשתי, שאפיין את הבנייה
בית מסורתי ישן בג'וליס
בית מסורתי ישן בג'וליס
עזאת ביסאן
למעלה: המסטבה הגבוהה (אל-סירה) - המפלס העליון המשמש ללינת המשפחה. על התקרה הגבוהה תלויה נברשת גדולה
בית מסורתי ישן בג'וליס
בית מסורתי ישן בג'וליס
עזאת ביסאן
התקרות גבוהות, ודלת העץ נשתמרה
דלת מעץ בכניסה לבית ישן בג'וליס
דלת מעץ בכניסה לבית ישן בג'וליס
עזאת ביסאן
הבית עודנו מיושב
שרידי בית ישן בג'וליס
שרידי בית ישן בג'וליס
עזאת ביסאן
הבית הישן נהרס (נשארו שרידים) ובמקומו בנו הצאצאים בתי-קומות חדשים. ניתן להבחין בשרידי קיר האבן וכן בשער העץ הקשתי בכניסה לחצר הפנימית
שרידי בית ישן בג'וליס
שרידי בית ישן בג'וליס
עזאת ביסאן
הכניסה לבתים היתה בדלתות מעץ שצורתם קשתית
שרידי בית עתיק בג'וליס
שרידי בית עתיק בג'וליס
עזאת ביסאן
שער הכניסה לחצר הפנימית, המגודרת בקיר אבן גבוה
ארמון אלעמר בשפרעם
ארמון אלעמר בשפרעם
רון פוקס
תכנית, חתך וקטע של אגף בארמון
בית בבית גוברין, תכנית וחזית, שחזור
בית בבית גוברין, תכנית וחזית, שחזור
רון פוקס
בית בשולי הר חברון, תכנית וחזית
בית בשולי הר חברון, תכנית וחזית
רון פוקס
בית החלל המרכזי
בית החלל המרכזי
רון פוקס
תכנית וחזית
דירה מטיפוס ב-א-ב, על פי בורגוי
דירה מטיפוס ב-א-ב, על פי בורגוי
רון פוקס
דירה מטיפס ב-א-ב על פי כנעאן
דירה מטיפס ב-א-ב על פי כנעאן
רון פוקס
וריאנטים משניים של בית החלל המרכזי
וריאנטים משניים של בית החלל המרכזי
רון פוקס
ח'ליל אלמולה, רמלה
ח'ליל אלמולה, רמלה
רון פוקס
תוכנית הגג והעליה שעליו. דירה מטיפוס א-ב
מבנה הפנים של בית עיר מצרי
מבנה הפנים של בית עיר מצרי
רון פוקס
מדליון במרכז תקרה בבית בעכו
מדליון במרכז תקרה בבית בעכו
רון פוקס
עיטורים בסגנון ממלוכי מסביב לחלונות
עיטורים בסגנון ממלוכי מסביב לחלונות
רון פוקס
קצר וקף אבו אלהודה, רמלה
עליות, דאר שהאין, חברון
עליות, דאר שהאין, חברון
רון פוקס
דירה מטיפוס א-ב
עליות, דאר שהאין, חברון
עליות, דאר שהאין, חברון
רון פוקס
דירה מטיפוס א-ב
עלייה על גג האווחדיה
עלייה על גג האווחדיה
רון פוקס
דירה מטיפוס א-ב
עלייה על גג הטאזיה, ירושלים
עלייה על גג הטאזיה, ירושלים
רון פוקס
דירה מטיפוס א-ב
עלייה על הגג
עלייה על הגג
רון פוקס
קצר וקף אבו אלהודה, רמלה, המאה השמונה עשרה
קטע מציור על תקרת גבס בבית בנצרת
קטע מציור על תקרת גבס בבית בנצרת
רון פוקס
קטע מציור על תקרת גבס בבית בנצרת
קטע מציור על תקרת גבס בבית בנצרת
רון פוקס
קצר וקף אבו אלהודה, רמלה
קצר וקף אבו אלהודה, רמלה
רון פוקס
דירה מטיפוס א-ב
תמונת נוף של איסטנבול על הקיר
תמונת נוף של איסטנבול על הקיר
רון פוקס, ברשות החברה לפיתוח עכו
בית בעכו
תמונת נוף של איסטנבול על הקיר
תמונת נוף של איסטנבול על הקיר
רון פוקס, ברשות החברה לפיתוח עכו
בית בעכו
תקרה בבית בחיפה
תקרה בבית בחיפה
רון פוקס
רחוב התשעים ושלוש 14
בית בחיפה
בית בחיפה
רון פוקס
פינת הרחובות שיבת ציון וודאי צליב
בית ברחוב חסן שוכרי בחיפה
בית ברחוב חסן שוכרי בחיפה
רון פוקס
בניין עם אכסדרה (ריוואק)
בניין עם אכסדרה (ריוואק)
רון פוקס
מתחם פינת הרחובות שיבת ציון וודאי צליב
בנין דירות בדגם החלל המרכזי
בנין דירות בדגם החלל המרכזי
רון פוקס
רח' המגינים 31, חיפה. בכל קומה דירה אחת שתכניתה - החלל המרכזי
טור בתים בכניסה לנמל חיפה הישן
טור בתים בכניסה לנמל חיפה הישן
אוסף רפי רייפר, באדיבות המשפחה
שער בבית בחיפה
שער בבית בחיפה
רון פוקס
ליד צומת הרחובות שיבת ציון וקיבוץ גלויות
רון פוקס

הערך מבוסס על המאמר "הבית הערבי בארץ-ישראלי: עיון מחדש", אשר חלקו הראשון פורסם בכתב העת "קתדרה" גיליון מס' 89, תשנ"ט, בעמ' 83 - 126, וחלקו השני בגיליון מס' 90, תשנ"ט, בעמ' 53 - 86.

נוצר ב-3/23/2009

הקדמה

'הבית הערבי הארץ-ישראלי' עשוי להישמע נושא נדוש למדי, שמזמן מוצה לגמרי. נוסעים ומשקיפים מן המאה התשע-עשרה ומראשית המאה העשרים הותירו תיאורים רבים של הבית הערבי ושל התרבות המגורים בארץ. מונוגרפיה שהוקדשה במיוחד לבית הכפרי הארץ-ישראלי הופיעה כבר בשנת 1912. בתקופת המנדט התפרסמו שני חיבורים מפורטים המשמשים עד היום כמקורות הסטנדרטיים על הנושא: 'הארכיטקטורה והפולקלור של הבית הערבי הארץ-ישראלי', מאת תופיק כנעאן, והכרך המוקדש ל'בית' מתוך שבעת הכרכים של 'מלאכות ומנהגים בארץ-ישראל' מאת גוסטב דלמן. על אלה נוספו במשך חמישים השנים האחרונות פרסומים רבים העוסקים בהיבטים שונים של היישובים הערביים בארץ ובהם התייחסויות לצורת הבית המסורתי. החוברת העממית על 'בית הכפר הפלשתינאי', שהוציא לאור המוזאון הבריטי והנמכרת בחנות המוזאון, מעידה עד כמה הפך הנושא לשם דבר.

עם כל זאת בחינה מחודשת של הספרות העשירה על הבית הערבי בארץ-ישראל מראה כי מה שנכתב עד הנה לוקה בכמה חסרונות. אחד ההיבטים הבעייתיים של הספרות התיאורית מן המאה התשע-עשרה ומראשית המאה העשרים הוא ההתייחסות לבית הערבי מתוך ראייה ארכאולוגית-מקראית. כמה מן המחברים התבוננו בנופי ארץ-ישראל כאילו היו איורים לכתבי הקודש. גישה זו נבעה מן ההנחה שהתרבות העממית בארץ-ישראל לא השתנתה במשך מאות שנים, ועל כן אפשר למצוא בה עדות על החיים בתקופת המקרא או ראשית הנצרות. תפיסה זו הנחתה גם את כותביהם של שני החיבורים הסטנדרטיים בנושא, כנעאן ודלמן. כנעאן כותב: 'אפשר להניח שבאופן כללי מגוריהם של תושביה של ארץ-ישראל היום אינם שונים בהרבה ממה שהיה נהוג בימי קדם: מחקר מדוקדק של שיטות הבנייה של הבית הארץ-ישראלי, של שימושיו ושל הפולקלור הקשור בו, יכול לכן לשפוך אור ישירות או בעקיפין על התנאים בעבר'. ואילו דלמן מסיים כל תיאור בספרו בסעיף הנקרא 'בימי קדם', ובו הוא מונה את כל המקבילות הקדומות שמצא.

זווית הראייה הארכאולוגית-המקראית הולידה נטייה להדגיש את הארכאי, הפרימיטיווי וה'טיפוסי'. בתקופת המנדט אף נתחזקה נטייה זו מכוח ההשקפות הקולוניאליות הפטרנליסטיות על הערכים ה'אותנטיים' של חברות ילידיות. לפיכך עיקר תשומת הלב הופנתה לבית הפשוט של הפלאח (תוך העדפת ביטוייו הפחות מורכבים והפחות עשירים), מודל שעלה בקנה אחד עם התדמית של אורח החיים בימי קדם. טיפוסי בניין אחרים הוזכרו כלאחר יד או לא תוארו כלל. כל מה שלא ניתן היה לצרף לו מובאה מן התנ"ך או מל הברית החדשה לא זכה לתשומת לב. דלמן מסביר בהקדמה לספרו: 'מאחר שאנו עוסקים כאן בבית הערבי מתוך זווית ראייה ארכאולוגית יישאר בית העיר.,. בשולי התמונה, מפני שבו חוללו השפעות אירופיות שינויים שונים שאין להם נגיעה בתכלית חקירתנו. אשר לבית הכפרי, מקובל על הכול שהוא קרוב מבחינת הצורה וחומרי הבניין לנהוג בתקופת המקרא'. קוראיהם של כנעאן ודלמן מתרשמים בדרך כלל שה'בית הערבי הארץ-ישראלי' פירושו הבית הכפרי, ושמלבדו אין בבנייה הערבית דבר שיש בו עניין.

משהו מן האמונה בעתיקותה המופלגת של הבנייה העממית הערבית שרד גם במחקר החדש. מחקרים על תקופת הברונזה ועל וילות וחוות בארץ-ישראל בתקופה הביזנטית עשויים לפנות להשוואות אתנו-ארכאולוגיות לבית הכפר הערבי כדי לבסס את פירושיהם. מחקרים אחרים מנסים לחפש את מקורותיו של הבית הכפרי בבנייה פרה-היסטורית. השוואות לעת העתיקה הן מעניינות ומועילות, אך האם חקר הבית הערבי אינו מזמין, לפחות באותה מידה של צדק, השוואות לבנייה העממית במרחב שסביב ארץ-ישראל או לתרבות המגורים המוסלמית בכלל? נראה שבחקר הבנייה העממית בארץ הפרספקטיבה המקראית דחקה את רגליה של גישה אוריינטליסטית.

לבסוף, נראה שרוב המחברים שעסקו בבית הערבי הארץ-ישראלי התעניינו רק לעתים רחוקות בעיצוב הארכיטקטוני לכשעצמו, ובדרך כלל ביקשו ללמוד ממנו על סוגיות בחקר המקרא, בארכאולוגיה, בפולקלור, בגאוגרפיה או בגאוגרפיה היסטורית. לפיכך השאלות שהציגו ושיטות החקירה שנקטו שונות מאלה הנהוגות בתולדות הארכיטקטורה. ברובה של הספרות הקיימת שיקולים ארכיטקטוניים של תכנון, חלל או טיפולוגיה לא זכו לעיון מדוקדק ביותר. כנעאן למשל, על אף רצינות כוונותיו, חסר את הידע הטכני ולא הכיר את המונחים הנחוצים כדי לדון בשאלות של מבנה. המחקר הגאוגרפי-היסטורי הפיק בעשרים וחמש השנים האחרונות פרסומים רבים ומקיפים על צורתם של היישובים בארץ במאה התשע-עשרה, אך מאחר שלרוב חסר בהם תיעוד ארכיטקטוני (באמצעות תכניות ושרטוטים) וניתוחו, תרומתם לחקר הארכיטקטורה של הבית הערבי היא חלקית. מן הביקורת הזו על חקר הבית הערבי בארץ-ישראל משתמע הצורך בבחינה מחודשת ומעודכנת של הנושא. במאמר זה ננסה למלא כמה מן החסרונות שמצאנו במחקר הקיים ולהציג מחדש את ערכיה הארכיטקטוניים של תרבות המגורים הערבית בארץ-ישראל.

בדברנו על הבית הערבי אנו מתכוונים לבנייה העממית הערבית בארץ. מסורת של בנייה עממית או של ארכיטקטורה עממית (architecture vernacular) היא מסורת ארכיטקטונית הצומחת באופן ספונטני כדי לענות על הצרכים המשותפים של קבוצה חברתית מסוימת. לעתים מכנים את הבנייה העממית ארכיטקטורה ללא ארכיטקטים, שכן היא אינה יצירתם של יחידים, אלא ביטוי קיבוצי ובלתי אמצעי לאורח החיים הרווח בתרבות שיצרה אותה. בתרבות ה'עממית' (ולמעשה בכל קבוצה חברתית מגובשת) עיצובו של בית נוסה להיות מוסכמה חברתית, כשם שדפוסי ההתנהגות בו הם מוסכמות. מאחר שצורתו הבסיסית של הבית ולעתים אף, עיצובם של הפרטים מוסכמים מראש, הארכיטקטורה העממית נוטה להתבסס על טיפוסים ארכיטקטוניים קבועים. במצב זה מצטמצם תפקידו של המתכנן, כלומר של הבנאי העממי, להתאמתה של תבנית בסיסית לנסיבות הספציפיות, כגון תנאי האתר ואמצעיו של בעל הבית. התבנית הבסיסית חוזרת אפוא שוב ושוב, גם אם ייתכן מספר גדול של גיוונים ווריאנטים משניים. הבנייה העממית הערבית כוללת כמה טיפוסי בניין כאלה, שלכל אחד מהם רקע חברתי והיסטורי משלו. 

בית הכפר הערבי

הבית הכפרי הערבי הוא טיפוס המגורים הארץ-ישראלי שנחקר ביסודיות הרבה ביותר. רוב החיבורים שהוקדשו לבנייה הערבית בארץ-ישראל עוסקים כאמור בעיקר בבית הכפר. ובאלה כלול חומר גרפי עשיר ובכלל זה שרטוטים ארכיטקטוניים.

תיאור

תיאורים של בית הכפר מצויים בספרות הנוסעים לפחות מאז המאה השמונה-עשרה. כך למשל מתאר וולניי, ההיסטוריון והמדינאי הצרפתי שסייר בארץ בשנים 1785-1783, את הבתים שראה בכפרי השפלה: 

אם תעבור בשפלה זו עד עזה תיתקל מזמן לזמן בכמה כפרים שבתיהם הדלים בנויים טיט מיובש... המסתכל בבתים אלה מקרוב נוכח לדאות שאינם אלא בקתות, קצתן יחידות וקצתן ערוכות בצורת תאים סביב חצר שחומת טיט סוגרת עליה... בחורף הבהמות שוכנות למעשה באותה דירה עם בני-האדם, כך שהחלק שבו האנשים גרים מוגבה כשיעור אמה אחת מעל לדיוטת הבהמות.
 
מרי רוג'רס, אחותו של הקונסול הבריטי בחיפה ששהתה בארץ בשנים 1859-1855, מוסיפה עוד פרטים:

התברר לי שהבית היה בן חדר אחד בלבד, שתקרתו גבוהה מאד, ושיטחו שמונה-עשרה רגליים רבועות לערך. התקרה העשויה קורות כבדות וענפי-עצים מפוייחי-עשן, נישענה על שתי קשתות רחבות. הכתלים היו עשויים גושי-אבן מסותתים בגסות, וטיח לא נראה בשום מקום. ממש ליד הפתח, ניצבו חמור וצמד שוורים. במהרה הבחנתי כי למעלה משליש החדר הוקצה לבקר, אותו חלק שבו הריצפה אשר היתה המשך של הרחוב, לא היה אלא אדמה מכוסה חלקית בחציר. הובלנו במעלה שתי מדרגות אבן עד למשטח שגובהו עשרים ושניים אינטש, שם ניפרסו שרידי מחצלות ומרבדים ישנים, שעליהם הסבו, מעשנים, שלושה קשישים נכבדים למראה,.. רגליהם היו יחפות, היות שהשאירו את נעליהם האדומות ליד המדרגות המובילות אל המשטח. השייח' הוציא כמה מחצלות וכריות מגומחה שבקיר, ואירגן אותן למעננו על הריצפה. בינתיים הוכנס הפרד פנימה. הוא פורק ממטענו ושני סוסינו שוחררו מאוכפיהם ושוכנו בחלקו התחתון של החדר! ... כמעט במרכז הריצפה המוגבהת בערה בעוז מדורה גדולה, שהוסקה בערימת עצים וקוצים, ובענפים ירוקי-עד ונוטפי שרף. 

רוג'רס מונה למעשה את כל המאפיינים החשובים של הבית הכפרי. זהו טיפוס ארכיטקטוני שעיצובו התבסס על שני כללים יסודיים:

  1. חלל יחיד: הבית הכיל חלל אחד בלבד, ריבועי בתכניתו, שבו קיימו בני הבית את כל עיסוקיהם - הסבה, שינה, עיבוד ואחסנה של תוצרת חקלאית. המשפחה הגרעינית ונספחיה, לעתים עד עשרים וחמש נפשות, ובהמות המשק - חמור, פרה, בהמות חרישה, ועופות - כולם תלקו ביניהם את המרחב היחיד.
  2. חלוקה לשני מפלסים: פנים הבית חולק לאזור נמוך (הקרוי קאע אלבית), שהוקצה לשימושים גסים, ולמשטח מוגבה, נקי, שנועד למגורים ושינה (מצטבה).

למרות המגוון הרחב של שיטות הבנייה וריבוי טיפוסי המשנה אף בתחומיה הצרים של ארץ-ישראל, עיצובו של הבית הכפרי נגזר משני הכללים הבסיסיים הללו. במסגרת שני הכללים אפשר למצוא מגוון של פתרונות הנבדלים במידת מורכבותה של החלוקה לשני מפלסים. החלק הנמוך יכול להצטמצם לכדי ריבוע קטן ליד הכניסה, נמוך ב-15-10 ס"מ מרצפת החדר, שבו חלצו הנכנסים את נעליהם; הוא יכול לתפוס חלק נכבד משטח הרצפה ולהכיל מקום לבהמות הבית ולעבודה; ובמקרה המורכב ביותר המשטח המוגבה היה בנוי כיציע שמתחתיו נותר חלל שימושי, והעלייה אליו הצריכה כבש מדרגות. לעתים נמצאו באותו החלל שלושה מפלסים - אזור כניסה, משטח מוגבה ויציע. היציע (ראוויה, לעתים סדה) שימש במקרה זה לעבודה ואחסנה, לפעמים הותקן ספסל לישיבה או להסבה לאורך חלק מהיקפו של משטח המגורים. בבית לאירוח (מדאפה) אפשר היה למצוא מושב נמשך בצורת האות ח (דיוואן).

בכמה מן הבתים היה משטה מוגבה, הקרוי אף הוא מצטבה, מחוץ לבית - בחזיתו או על הגג - והוא שימש להסבה. הוא היה עשוי כבימה פשוטה על מילוי עפר, ובבתים המהודרים יותר הוא היווה מרפסת מוקפת מעקה וזו הייתה מקורה בסוכת קש או בסכך גפנים. המצטבה החיצונית מגשימה אותו רעיון ארכיטקטוני שבא לידי ביטוי בעיצוב החלל הפנימי: היא מתייחסת אל החצר או אל משטח הגג כשם שהמצטבה הפנימית מתייחסת אל רצפת הבית.

מתקנים לאחסון כלים ותוצרת חקלאית היו חלק בלתי נפרד מסידורו של ללל הפנים. גרעינים הוחזקו במכלי תרס גדולים או בממגורות שהיו עשויות מסגרות עץ מצופות טיט. מתחת לכל תא אחסון הייתה גומחה להניח בה כלי קיבול בשביל הגרעינים שזרמו למטה כאשר המחסום בתחתית התא הוסר. גומחות בגדלים שונים הותקנו בקירות או בארונות שהיו עשויים שלד עץ מצופה טיט. כד מים גדול עמד בגומחה או על מעמד מתאים ליד הפתח. כמעט תמיד נמצאה גומחה גדולה אחת ('יוכּ' לפי כנעאן) עבור מזרנים וכלי מיטה, שהיו נפרשים על הרצפה לשנת הלילה. בגליל ממגורות התבואה, 'ארונות הקיר', מדפים ואלמנטים אחרים היו מעוטרים לעתים קרובות בתבליטים ושבכות, פעמים בדגמים מורכבים למדי, וכולם היו עשויים שלד עץ מצופה טיט.

במקרים רבים לא נותר הבית הכפרי בן החלל היחיד כיחידה מבודדת. כאשר בית אב התבסס היו בנים צעירים שנישאו מקימים בצמוד לבית אביהם בית חדש. חדרים חדשים נבנו גם לרווחת המשפחה, וכך נבנו חדר 'ייצוגי' לשימוש הגברים ולקבלת אורחים (מדאפה), מטבח, אורווה ומחסנים, חדר נאה נוסף לעתים על הגג. ככלל, חדרי המגורים החדשים נתפסו וסודרו כאילו היו בתים עצמאיים: פתחים לא קישרו ביניהם וכל אחד היה מצויד במשטח מוגבה ובגומחת המזרנים הסטנדרטית.

בניית יחידות חדשות רבות הובילה לפעמים ליצירת מקבץ גדול סביב חצר פנימית שבו לכל אחת ממשפחות בית האב היה בית בן הלל יחיד. במקבצים מגובשים ומפותחים אפשר למעשה לראות טיפוס בניין בפני עצמו. המקבצים עצמם נטו להצטרף לשכונות של בתי אב ממוצא שבטי אחד. 

תחומי תפוצתו של הבית הכפרי בן החלל היחיד

בתים כפריים בעלי חלל יחיד ומשטח מוגבה נמצאו באזורים רבים של המזרה התיכון: בעבר הירדן, בלבנון, בסוריה ובחלקים של אסיה הקטנה. מאפיינים משניים שציינו בבית הכפרי מצויים גם באזורים אלה: גומחות למזרנים, מצטבות חיצוניות, ממגורות לגרעינים ועיטורים עשויים בטיט תוארו בירדן, בלבנון ובסוריה ובתורכיה,

מובן שהיו הבדלים בין אזור לאזור במרחב הגאוגרפי הגדול הזה, ולבית הכפרי הארץ-ישראלי היו מאפיינים ייחודים משלו. למשל השימוש ביציע בתוך חלל הבית נראה כמנהג ארץ-ישראלי, שכן הוא לא תואר בארצות שמנינו. מאידך, ההבדלים בין אזורים בתוך הארץ (הגליל, הרי יהודה, השפלה, אזור יריחו) הם בולטים למדי.

מציאותו של הבית הכפרי החד-חללי מחוץ לתחומי ארץ-ישראל אולי אינה מפתיעה במיוחד, אך יש לשים לב שתחום תפוצתו רחב ביותר ומגיע עד יוון: טיפוס קל בית חד-חללי עם משטח מגורים מוגבה נעשה נפוץ באיים של מזרח הים האגאי (כגון לסבוס, סאמוס, סקירוס ורודוס) במאה התשע-עשרה. הנה תיאור של 'בית אופייני מהמאה התשע-עשרה השייך לטיפוס החד-קומתי והחד-חללי' בקרפתוס שבאיי הדודקנז: 

פנים הבית מכיל משטח עץ מוגבה (sophas) הצמוד לקיר שפונה אל הכניסה. הסופאס מוגבה בכמטר מעל מפלס הרצפה ומגיעים אליו באמצעות שלוש מדרגות תלולות. בלילה פורסים עליו מזרנים וכל המשפחה ישנה שם. חלק של סופאס מוגבה עוד ונקרא פנוסופי ( panosouphi), וייעודו אחסנה של כיסויים וכלי מיטה. בכניסה אל הסופאס וגם אל הפאנוסופי יש לעבור דרך שער.,. במרכז הסופאס, תחת מכסה, יש חלל אחסון קטן המכונה ריוס (reios), ובו שומרים על מלאי חיטה... [מים מחזיקים] בכד הניצב בגומחה מיוחדת בקיר [ליד הדלת]... הסופאס נחשב כאן למרכיב הכרחי בשל תפקידו בטקסי נישואין...

הדמיון אל בית הכפר הארץ-ישראלי ברור: בבית בקרפתוס, חלל יחיד המחולק לשני מפלסים, מתקיימים שני העקרונות הבסיסיים שציינו. הוא דומה לבית הארץ-ישראלי גם בכמה נקודות משניות: יש בו משטח מוגבה המשמש ללינה ועוד משטח גבוה ממנו; יש בו מקום אחסון למזרנים ומתקן לאחסון תוצרת חקלאית. אפילו למעקה עם השער המבדיל בין שני מפלסים, לכד המים ולאחסון מתחת לפני המשטח המוגבה יש מקבילות בבתי כפר בלוונט.

שלא כבתים הכפריים שתוארו בארץ-ישראל ושכנותיה, הבית בקרפתוס אינו בקתה דלה שדייריה גרים בה עם בהמותיהם. כאן המשטח המוגבה נהפך ליציע לשינה, בנוי עץ כמין רהיט ומקושט בעידון. המשטח המוגבה - שבבית הכפר הארץ-ישראלי נראה כפתרון מעשי גם אם לא מעודן ביותר להפרדה בין המלוכלך לנקי - הופך כאן לאלמנט בעל יעוד טקסי. 

בית הכפר הארץ-ישראלי והמסורות הגבוהות של תרבות המגורים המוסלמית

מכל מרכיביו של הבית הכפרי משטח המגורים המוגבה, המצטבה, הוא המרכיב הבסיסי ביותר בהגדרתו הטיפולוגית. מקורותיו של אלמנט זה הם המצריכים אפוא הסבר מיוחד.

בארכיטקטורה בארץ-ישראל קודם לאסלאם קשה למצוא תקדימים משכנעים למשטח המוגבה באופן שהוא משמש בבית הכפר הערבי, גם אם יש עדויות מעטות ליציעים ואצטבות חיצוניות בבתים ביזנטיים בארץ. גם אוהלי נוודים אינם מציעים נקודת מוצא לסידור הזה.

כמובן לא בהכרח היו לאלמנט כה פשוט תקדימים היסטוריים; המשטח המוגבה יכול היה להיוולד בכל עת מחדש כפתרון שימושי לחלוטין: המדרגה יקלה למנוע מבהמות להיכנס למשטח המגורים, ואף כאשר בהמות נעדרו והמשטח הנמוך הוגבל לריבוע קטן, הוא יכול היה לשמש להנחת נעלים ולהגנה על הרצפה מאבק. הגבהת מפלס הרצפה נועדה אולי להגן על משטח המגורים גם מלחות והצפה. מעניין לשים לב שאף על פי שבאוהל הבדווי אין למצוא תקדים מובהק לנוהג זה, מחקר שעקב אחר התנחלותם של בדווים בסוריה מצא שבבנותם לראשונה את בתיהם הקבועים הם נוהגים להתקין רצפה מוגבהת ולהשאיר ריבוע נמוך מפנים לדלת.

יהא אשר יהא השיקול המעשי שהביא להנהגת המשטח המוגבה, לנוכח הדבקות בשימוש בו בבית הכפרי עולה ההשערה שהוא הפך במשך הזמן למוסכמה תרבותית. העובדה שאזור הישיבה החיצוני (המצטבה החיצונית) אף הוא היה מותקן כמשטח מוגבה, עשויה לרמז שאלמנט זה היווה חלק מן התפיסה הרווחת באשר לדרך התקנתו הראויה של חלל הסבה ומגורים. יש לזכור בהקשר זה כי בחלקים רחבים של המזרח נהגו לחלוץ את הנעליים לפני שדורכים על הרצפה הנקייה וה'טהורה' של החלל הפנימי, מנהג שיש בו יסוד טקסי, לצד ההיגיון התכליתי שבו.

המשטח המוגבה היה כמדומה מוטיב שכיח בארכיטקטורה המוסלמית במזרח התיכון בכללה. הוא הופיע במגוון מבנים, בארכיטקטורה מונומנטלית כבבנייה עממית: אנו מוצאים משטחים מוגבהים בבתי מרחץ ובח'אנים; בעלי חנויות מאיסטנבול עד קהיר ומתוניס עד ירושלים נהגו לשבת על מצטבות בחזית חנויותיהם. התקדים העתיק ביותר לשימוש המוסלמי במשטח המוגבה בתרבות המגורים באזורנו מצוי אולי בחלל שזוהה כ'דיוואן', כלומר אולם ראיונות, במכלול בית המרחץ שבארמון המוסלמי המוקדם (המאה, השמינית) בחורבת אלמפג'ר על יד יריחו. דוגמאות מובהקות יותר ידועות באזורנו מאז התקופה הפאטמית (המאה העשירית). ברובן מדובר בהגבהת רצפתו של ליוואן, מוטיב ארכיטקטוני נפוץ בארכיטקטורה של האסלאם שבו נעסוק להלן, אולם יש עדויות ארכאולוגיות גם להתקנתם של משטחים מוגבהים בחדרים פשוטים החל מן המאה השתים-עשרה. אפשר שכמו הליוואן הגיע לאזורנו המשטח המוגבה בשימושו המוסלמי מן המזרח, אולי תחילה בבנייני פאר, ועד ראשית התקופה הממלוכית (המאה השלוש-עשרה) נקלט בהדרגה בתרבות המגורים של מצרים והלוונט.

הבית החד-חללי עם המשטח המוגבה מסתבר אפוא לא רק כדפוס רווח בבנייה הכפרית במזרח הים התיכון כולו ובכלל זה יוון, אלא גם כתופעה המתקשרת למסורות הגבוהות של תרבות המגורים באזורנו. הזיקה בין הבית הכפרי הארץ-ישראלי למסורות גבוהות יותר מועלית במפורש בפסקה שלהלן מתוך החיבור 'חיי הכפר בארץ-ישראל', המציג בדרך כלל תפיסה שגרתית: 

למרות שבתי הפלאחים שונים באופן ניכר מבחינת הגודל והנוחות מאלה של ערי המזרח, עיקרון אחד יוצר כמדומה קרבה בין כל האופנים של הסידור הפנימי. משטח הנקרא ליוואן מוגבה מעל פני רצפתו של כל בית מגורים. רואים אותו בבקתה ובארמון העשירים... הוא יכול להיות חלק מן החדר היחיד של הבית, או מדידה בבית גדול.

בפסקה זו המחבר מציג למעשה תזה בדבר הזיקה בין הבנייה הגסה בכפר ובין המסורות הגבוהות של העיר. חלל המגורים בארץ ישראל (ובמזרח בכלל) - בין אם זה חדרו היחיד של בית חד חללי ובין אם זו דירה בבית עיר מרווח - מסודר, כך הוא טוען, על פי 'עיקרון אחד', והוא התקנתו של משטח מוגבה (הוא מכנהו ליוואן ועל מונח זה להלן). ההבדל הוא רק במידת העידון: 'בבקתה הוא [המשטח] שמור לשימוש המשפחה בעוד החלק הנמוך של החדר נתפס על ידי העופות ולעתים גם על ידי כבשים ועזים... מבקר שזכה בריאיון [בבית העיר] הריהו מתקבל בליוואן, מקום ששם אף מוגשות הארוחות'.

האנלוגיה בין בית הכפר לבין חדרים או דירות בבית עירוני אכן ניתנת להדגמה. חללי המגורים במסורות הגבוהות של הבנייה למגורים באזורנו - בסוריה, במצרים ובתורכיה - נתפסו וצוידו כחדרים רב-תכליתיים שבהם מתקיימות כל פעולות המגורים, וזאת בדומה לתא היחיד של בית הכפר. גומחת המזרנים הסטנדרטית מוכרת גם היא בחלל המגורים העירוני, וחשוב יותר - ברבות מן הדירות החלל מחולק לאזור נמוך ולמשטח מוגבה.

הפנים של דירה בבית עיר מצרי כפי שמתארו למשל המזרחן והנוסע יעקב בורקהרדט, אכן מתיישב עם תיאור זה (לצפייה באיור לחצו כאן): 

חללי המגורים במצרים מסודרים בדרך כלל לפי התכנית שלהלן... בהיכנסנו מבעד לדלת אנו מוצאים משטה מרוצף b, שעליו עומדים המשרתים לשרת את המסובים; כאן מונחים המקטרות וכלי המים. חלקה הגדול של רצפת החדר, זה התופס את השטח המסומן ב-a בשרטוט, מוגבה מפני המשטח המרוצף, ועליו פורשים בקיץ מחצלות דקות ובחורף - שטיחים. לאורך הקירות משלושה צדדים מונחים ישירות על הרצפה מושבים ועליהם כריות לרוב.

אותו דגם אנו מוצאים בבית העיר הסורי, שם מפלס הכניסה הנמוך נקרא עתבה ומשטח המגורים - ליוואן (בדמשק - טזאר). תיאור בהיר ביותר של בית-העיר הסורי מוסר אלכסנדר ראסל, רופא אנגלי ששהה בחלב בסוף המאה השמונה-עשרה (המשטח המוגבה מכונה בפיו דיוואן): 'בין פתח הכניסה לדיוואן משאירים שטח פנוי המרוצף פסיפס או לוחות שיש בגוונים שונים, ואשר גודלו יחסי לגודל החדר. הוא נקרא עתבה וניתן למשרתים לעמוד בו. שאר הרצפה מיועד בשביל הדיוואן והוא מוגבה ברגל וחצי כעין מרפסת'.

על פי תיאור אחר:

הדיוואנים הללו הם מעין בימות נמוכות, התופסות את החלק הנעים יותר של החדר. הם מוגבהים בכשישה-עשר או שמונה-עשר אינטש או יותר מפני הרצפה. הם מכוסים בשטיחים, ומצוידים בכרים להסבה הערוכים סביב על היקפם. על אלה התורכים וכלומר הסורים] אוכלים, ישנים, מעשנים, מקבלים מבקרים, מתפללים וכולי. להתפרקד על פני הדיוואן הוא ראש תענוגותיהם, וריהוטו העשיר הוא להם שיא המותרות.

האזור הנמוך בבית הכפר מוחלף כאן ברצפת שיש, המחצלות שעל המצטבה - בשטיחים יקרים; הבדל המפלסים בין שני האזורים משמש לציון הבדל במעמד החברתי יותר מאשר כדי להבחין בין מלוכלך לנקי; התאים והגומחות שבקירות ובמתקני הממגורות לתבואה הופכים לארונות קיר עם פרטי נגרות מורכבים ועיטורים עשירים; מושבי האבן שמוצאים לעתים בבית הכפרי מתגלגלים כאן בדמות הספה הנמשכת של הדיוואן; את מזרקות המים המותקנות במרכזן של העתבות המרווחות אפשר לפרש כהד לכד המים המצוי בבתים כפריים. העתבה בבית העירוני הסורי עשויה הייתה להיבנות בגדלים ובצורות שונים, בדיוק כמו אזור הכניסה הנמוך בבית הכפרי: מריבוע מונמך מפנים לכניסה עד לשטח נרחב המהווה את המוקד הוויזואלי של החלל באולמות היצוגיים (הקאעה, ראה להלן). 

במאה השבע-עשרה, ובוודאי במאה השמונה-עשרה, פיתחה כבר הבנייה למגורים בערים ובעיירות של אנטוליה אוצר צורות וכללי קומפוזיציה אחידים ומוגדרים היטב. בית תורכי יכול היה לכלול רק חדר אחד, אבל התכנית של בית טיפוסי התבססה בדרך כלל על שלושה מרכיבים יסודיים: סיפון מקורה רחב שכונה היאת או סופה (בתורכית: hayat ,sofa), ליוואנים (ראה להלן) וחדרים (ביחיד: oda). תכנית הבית השלם מתקבלת מהקבצתם של חדרים וליוואנים סביב לסיפון. שורה ארוכה ומגוונת של צירופים אפשרית, אולם ארגון החדר נשאר קבוע. הוא ציית לאותם עקרונות בסיסיים שהיו מקובלים בקהיר ובסוריה: החדרים עוצבו כיחידות עצמאיות שיכלו לענות על כל צורכי המגורים, והחלל נחלק לעתים קרובות לשני אזורים. דלת החדר הובילה לאזור שירות נמוך שכונה סקיאלטי (sekialtl) והמפלס של משטח המגורים, הסקיאוסטו (sekiustu), היה גבוה ממנו ב-50-20 ס"מ. משטח המגורים סודר כדיוואן - לאורך דפנותיו היה מושב נמשך ((sedir. 'לעתים אזור הכניסה היה רחב דיו כדי להתיר לכמה משרתים לעמוד בתוכו, אך בבתים צנועים יותר הוא לא היה יותר מאשר פינה שיש בה די מקום כדי לחלוץ בה זוג נעליים [pabucluk].' ארונות וגומחות קיר שימשו לאחסון חפצים שונים, ובכלל זה מזרנים, שהוצאו בלילה מגומחתם המיוחדת ונפרשו על הדיוואן או הרצפה.

לאחר שעמדנו על האנלוגיה בין הבית הכפרי לעיצוב חלל המגורים במסורת הסורית, הקהירית והתורכית, כדאי לתת את הדעת ביתר פירוט על האופן שבו פותח העיקרון הבסיסי של מבנה הבית הכפרי החד-חללי - משטח המגורים המוגבה - בעיצוב החללים בכל אחת מן המסורות הללו.

אחד המוטיבים החוזרים ונשנים בארכיטקטורה המוסלמית בכלל ובארכיטקטורה למגורים בפרט הוא הליוואן (או איוואן). בטקסטים עתיקים ובלשון המדוברת המודרנית יש למונח כמה משמעויות, הקשורות כולן בצורות ארכיטקטוניות. במחקר המודרני הוא התקבל כמונח טכני מוגדר המציין חלל התחום בקירות משלושה צדדים ופתוח לחלוטין לכל רוחב חזיתו. קשת רחבה, או לעיתים קורת עץ, תומכת בתקרה בצד זה של החלל,.אנו נשתמש כאן למונח ליוואן במובנו זה. הליוואן הוא, אם כן, חלל פתוח למחצה. הוא מציע מחסה משמש ומרוח, ובו בזמן מאפשר למסיבים בו לצפות אל המרחב הנפתח לפניהם: גן, חצר פנימית או נוף רחוק. הליוואן מופיע בארכיטקטורה המוסלמית לסוגיה במגוון רחב של צירופים. צירוף בסיסי המכיל ליוואן הוא מבנה המורכב מליוואן יחיד, ושני חדרים, אחד מכל צד שלו. צירוף זה, שאפשר לכנותו יחידת ליוואן, יכול להוות בית או ביתן עצמאי. בבתי החצר הטיפוסיים מן המאה השמונה-עשרה והתשע-עשרה בדמשק, בחלב ובערים סוריות אחרות יחידת הליוואן משולבת באופן אינטגרלי בתכנית בתור אחת הסוויטות הערוכות סביב החצר. תפקיד דומה יש לה בארמונות ההרריים של האצולה הכמו-פאודלית של הר הלבנון מן המאה השמונה-עשרה עד אמצע המאה התשע-עשרה. הליוואן ניכר מיד לעין בזכות הקשת הרחבה שהוא מציג לעבר החצר. מפנים לליוואן, לרוב סמוך לפתחו, ישנן דלתות אל שני החללים הצדדיים.

יחידת הליוואן נקלטה גם באוצר הצורות של הבית התורכי. כאן הליוואן (eyvan בתורכית) מופיע לעתים קרובות בין זוגות של חדרים שלצדי הסיפון הרחב (הסופה). אפשר לדבר גם כאן על יחידות ליוואן, אך המובהקות של הצירוף מתערערת לפעמים כאשר חדר אחד משותף לשתי יחידות ליוואן ועל כן תחום בשני ליוואנים.

צירוף בסיסי אחר המבוסס על הליוואן הוא מכלול של ארבעה ליוואנים הנפתחים לתוך חלל פנימי מארבעת צדדיו. אפשר לתאר את טיפוס הדירה המכונה קאעה, והרווח בבתי עשירים למן המאה השתים-עשרה ועד ראשית המאה התשע-עשרה, בקהיר ובערי סוריה, כמימוש חלקי של הצירוף הזה. בקאעה הקהירית הטיפוסית שני ליוואנים צדדיים מבוטלים ומוחלפים בגומחות רדודות, בעוד שני הליוואנים הנותרים משקיפים זה אל זה משני עבריו של החלל הפנימי (דור קאעה, כפי שהוא נקרא במצרים). צירוף הכולל רק דור קאעה וליוואן יחיד אפשרי אך אינו נפוץ. בבית הסורי מצויות דירות קאעה בנות ליוואן אחד, שניים ואף שלושה ליוואנים. הקאעה אינה מצויה בבית המגורים התורכי, אך צורות שונות של ביתנים מלכותיים ובתי קיץ (ביחיד yali) הנגזרות מהנוסחה של רביעיית ליוואנים יכולות להיחשב למקבילות לקאעה.

בקאעות הסוריות והקהיריות, כמו גם בביתנים התורכיים, הליוואנים מופרדים מן החלל הפנימי באותו אמצעי מוכר: מפלס רצפתם מוגבה. אפשר אפוא לסכם ולומר כי השימוש במשטח מוגבה בחללי מגורים יצר מספר טיפוסי חללים או דורות: חדרים עם ריבוע שקוע מפנים לפתח הכניסה; חדרים עם אזור שירות נמוך התופס רצועה לאורך אחד מצרי החדר; קאעה (או ביתן תורכי) עם ליוואן אחד, שניים או שלושה ליוואנים ועם אזור פנימי מונמך, שעשוי להתהדר לעתים במזרקה במרכזו וכיפה בראשו.

בבית הסורי, שבו, כמדומה מצוי המגוון הרחב ביותר של ואריאנטים, כל הצורות של האזור הנמוך נקראות כנראה עתבה. הרושם של אחדות טיפולוגית שיוצרת הסדרה כולה הוא מטעה. מבחינה צורנית יש כאן שני טיפוסי דירות: החדר והקאעה. בקאעה (אפילו יש לה ליוואן אחד בלבד) יימצא לפחות אחד מן המאפיינים, הבאים החסרים בחדר: התקרה מעל החלק הנמוך תהיה גבוהה יותר, קשתות יפרידו בין אזור הישיבה המוגבה לחלק הנמוך והשטח של האזור הנמוך יהיה גדול יחסית. החדר והקאעה הם חללים שונים מבחינה טיפולוגית. החדר הוא אנלוגי לבית הכפרי החד חללי, והקאעה רומזת לאב-טיפוס היפותטי של רביעיית ליוואנים. המשטח המוגבה הוא אשר יוצר זיקה בין שני טיפוסי הדירות והופכם לפריטים בקבוצה טיפולוגית אחת.

המשטח המוגבה ממלא תפקיד גדול עוד יותר ביצירת זיקה בין מרכיבים שונים של בית העיר הסורי. הבית הסורי מורכב, כפי שציינו למעלה, מאוסף של דירות או סוויטות של חדרים סביב חצר פנימית, ובין היחידות המרכיבות אותו מצויה גם יחידת הליוואן. כאשר המשטח המוגבה מופיע באחד מאגפיה של יחידת ליוואן, הוא עשוי להגדיר את פנימו למשל כחדר עם עתבה מצומצמת או דווקא כקאעה מפותחת. בכך שמפרשים באופן זה את אגפה של יחידת הליוואן כאחד משני טיפוסי החלל הללו, הופכת גם יחידת הליוואן עצמה להיות חלק מן הרצף הטיפולוגי שמייצגות דירות המגורים. יתר על כן, כאשר אחד מאגפיה של יחידת הליוואן מעוצב כקאעה יוצא שצירוף ליוואנים אחד מוכלל במשנהו. כך, על ידי ההכלאה של שני צירופים אחים אך שונים - יחידת הליוואן והקאעה - מתקבל רושם של אחדות תמטית. האחדות מתבטאת לא רק בהופעתן של קשתות ליוואן דומות בשני סוגי הצירוף, אלא גם בשימוש במשטח המוגבה המוכר בתוך חלל הליוואנים שלהם, שכן הליוואן של יחידת הליוואן מעוצב בדיוק כמו משטח המגורים בפנים הדירה, כלומר הוא מצויד במשטח מוגבה ובמושב של דיוואן לאורך קירותיו.

על ידי השוואת שני סוגי הליוואן מתקבלת משוואה נוספת - בין העתבה לחצר: עתה אפשר לומר שמשטח המגורים שבפנים מתייחס אל העתבה שלו כשם שהמשטח המוגבה בליוואן החיצוני מתייחס אל החצר. באמצעות היישום של המשטח המוגבה מתקבל אפוא רצף אחיד של צירופים ארכיטקטוניים, והאלמנט הגדול ביותר של הבית, החצר, נקשר ברצף זה בסופו של דבר אל החדר הפשוט ביותר עם העתבה המינימלית שלו. לבסוף, תיאור תפקידו של המשטח המוגבה בבית הסורי לא יהיה שלם מבלי להזכיר את הבימה המוגבהת הניצבת לעתים בחצרו של בית כזה. ובתיאורו של ראסל: 'בחלק מן החצר הראשית שתולים עצים ושיחים פורחים; השאר מרוצף. בקצה הדרומי יש אגן מים מרובע עם מזרקות, וסמוך לו, על מצטבה בנויה אבן, מותקן ביתן קטן; או שהמצטבה רק מוקפת מעקה קל, ולעתים מסודר עליה דיוואן פתוח'.

בבית התורכי - בדומה לבית הסורי - המשטח המוגבה מופיע בחללים שונים של הבית. הוא עשוי להימצא בתוך החדרים, בליוואנים ולעתים אף באחד מקצות הסיפון. הקונסטרוקציה בבית התורכי ברובה של אנטוליה, שלא כבמזרחה ובסוריה, מבוססת על שימוש נדיב בעץ, ולפיכך האפקט הארכיטקטוני הוא שונה מאוד. למשל הקשתות האופייניות של הליוואן חסרות בבית התורכי. מאחר שהמבנה מבוסס כמעט לגמרי על עץ, אין צורך קונסטרוקטיווי בקשתות, והתקרה בחזית הליוואן נתמכת על קורת עץ. ייתכן שהצורך להקטין את המפתח של הקורה הזאת הוביל לפעמים להצבתם של עמודים בפתח הליוואן. התוצאה היא אלמנט תאטרלי במקצת המכונה דירכליכ (direklik). בדרך כלל הוא מורכב משני עמודים הניצבים על שפת המשטח המוגבה, והמחלקים את פתח הליוואן לשלושה שדות. שני השדות הצדדיים חסומים במעקה, בעוד השדה האמצעי נשאר פתוח כדי לאפשר עלייה אל משטח המגורים. אל ראשי העמודים נסמכות בדרך כלל קשתות לא קונסטרוקטיוויות העשויות טיט על רשת סרגלי עץ. לעתים העמודים חסרים ורק מעקה עומד על שפת המשטח.

בהכירנו את הדוגמאות הסוריות, לא נתפלא כשנמצא שאותו עיצוב ארכיטקטוני שננקט בפתח הליוואן נקוט לפעמים גם בשפת משטח המגורים בפנים החדרים. קורה או דירכליכ יצטרפו לפעמים אל המדרגה המחלקת את החדר לשני מפלסים. שוב, כמו בבית הסורי העיצוב הארכיטקטוני גוזר גזרה שווה בין משטח המגורים המוגבה שבפנים הדירה לליוואן הפתוח, או במילים אחרות, הסקיאוסטו מתייחס אל הסקיאלטי באותו אופן שהליוואן מתייחס אל הסיפון.

החדר בבית התורכי אינו מקביל לקאעה הסורית, גם כאשר הפרופורציות של התכנית נראות זהות. בחדר התורכי התקרה מעל אזור הכניסה לעתים קרובות נמוכה יותר מזאת שמעל משטח המגורים, ההפך מכפי שנדרש בקאעה. כמו כן אזור המגורים הוא המעוצב כאזור מרכזי (למשל על ידי תקרה כיפתית עם גובק [gobek] - עיטור דמוי רוזטה - במרכזה), במקום אזור הכניסה כמקובל בקאעה. את המקבילה התורכית לקאעה יש לחפש, כפי שטענו למעלה, בביתן העות'מאני.

הן המסורת הסורית הן התורכית הרחיבו את השימוש ואת המשמעות של המשטח המוגבה המצוי בבית הכפרי, כדי ליצור קומפוזיציות ארכיטקטוניות מתוחכמות המצטיינות באחדותן. מעניין לשים לב שבבית הכפרי אפשר למצוא לא רק גרסה גולמית של המשטח המוגבה שבדירה העירונית, אלא גם ביטוי לאותו היגיון השולט ביישומו המורחב במסורות הגבוהות: המצטבה החיצונית בבית כפרי מתייחסת אל חצרו כשם שהמצטבה בפנים הבית מתייחסת אל אזור הכניסה. ההקבלה בין היחס מצטבה/קאע אלבית למצטבה חיצונית/חצר בבית הכפרי שקולה למעשה להקבלה בין ליוואן/עתבה לליוואן חיצוני/חצר בבית הסורי או בין סקיאוסטו/סקיאלטי לאיוואן/סופה בבית התורכי. 

בית העיר הערבי בארץ-ישראל

הנוף הציורי של ערי ארץ-ישראל, ובמיוחד של ירושלים על כיפותיה וסמטאותיה, הונצח מאז המאה התשע-עשרה בתחריטים ואיורים אין-ספור. אף על פי כן צורתם של הבתים עצמם - תכניתם וסידורם הפנימי - כמעט לא תועדה ואף לא נלמדה במסגרת של מחקר ארכיטקטוני. ברור עם זאת שבגרעינים העתיקים של ערי ארץ-ישראל - בעיקר של ירושלים, חברון, שכם, רמלה, לוד ויפו – פותחה מסורת ארכיטקטונית ייחודית של בניית בתים. טיפוס הבית שיצר את נוף הערים העתיקות היה תוצר בולט של הבנייה העממית הערבית בארץ, וחשיבותו אינה פחותה מזו של הבית הכפרי. ימי פריחתו של הטיפוס הזה הסתיימו כנראה בראשית המאה התשע-עשרה, ובסוף המאה פנתה כבר הבנייה החדשה לטיפוסי בניין חדשים ולחומרי בניין אחרים ובהם נדון בחלק השני של המאמר.

החומר שהתפרסם עד כה על בית העיר כולל תיאורים בספרות הנוסעים ותחריטים בודדים המתארים את מראה הפנים של חללי מגורים וכן התייחסויות קצרות ומעורפלות למדי אצל כנעאן ודלמן, מקורות אלה נסרקו ביסודיות במחקר הגאוגרפי-היסטורי בארץ. כמה שרטוטי תכניות (של בתים בירושלים, רמלה וחברון) התפרסמו מאז 1910, חלקם בפרסומים שזכו להד מועט ביותר. 

תיאור

החצר הייתה המרכיב הבסיסי של הבית העירוני המסורתי, הכניסה אליה הייתה דרך מסדרון מפותל (דהליז), במרכזה נמצא פתחו של בור מים ולעתים הייתה בה גם גינה קטנה. נראה שהיו בתים שהתגוררה בהם משפחה גדולה אחת, והיו בתים שהתגוררו בהם משפחות אחדות, פחות מבוססות, שכל אחת מהן החזיקה או שכרה דירה (כלומר חדר יחיד) - ולעתים רחוקות מספר דירות - במתחם.

הדירות במפלס החצר היו בדרך כלל אפלות ולחות, שכן שיקולים של ביטחון ופרטיות מנעו התקנת חלונות הפונים אל החוץ. לפיכך העדיפו לעלים קרובות להשתמש בהן כמחסנים או חנויות ולא למגורים. מלבד דירות היו לעתים בקומת הקרקע חללים שחזיתם הייתה פתוחה לכל רוחבה אל החצר, והם שימשו כנראה לפעילויות הקשורות בחצר.

מדרגות חיצוניות הוליכו מן החצר אל אגפי המגורים בקומה העליונה. הגגות שימשו כחצרות עיליות של הדירות העליונות. הדיירים ניצלו אותם לביצוע עבודות הבית, לבילוי שעות הפנאי ולשינה בלילות חמים. על הפרטיות הגנו מעקות גבוהים שהקיפו את הגג.

אחת הדירות העליונות או אחדות מהן שימשו כ'חדר הטוב' של הבית, העָלִּיָה כפי שנקראה בערבית. שם התגורר בעל הבית או ראש המשפחה ושם התקבלו אורחים נכבדים. כל שטח הגג או חלק מגודר שלו היווה את החצר הפרטית של הדירה הזו, ולעתים השלימו את היחידה הזו גם מטבח וחדר רחצה. 

הקמרון בבנייה הערבית

שיטת הבנייה בערים של הרי יהודה ושל השפלה הייתה מבוססת בעיקר על קמרונות וכיפות. הרושם המערתי שיצרו הקמרונות הכבדים הללו הוא היבט חשוב של עיצוב החלל בבתי העיר הערביים, ועל כן ראוי לתת עליהם את הדעת בדיוננו.

אימוץ בנייה בקמרונות בחלק זה של ארץ-ישראל נבע ללא ספק ממיעוט העץ. הקמרון, שלא היה מצוי בארץ-ישראל בחללי מגורים בעת העתיקה, התקבל בה קרוב לוודאי בימי-הביניים, בעקבות הכחדת היער הטבעי. המחסור בעץ לבנייה הוא שהוליד בארץ-ישראל שיטת בנייה מקומית ייחודית שחסכה אפילו בעץ לתבניות לתמיכת הקמרון בעת הקמתו (centring). עיקרה היה השענת התמיכות הראשיות של התבנית על קירות החדר. לצורך זה היה הכרח לבנות תחילה את ארבעת קירות החדר ולסיימם בגמלונים מעוגלים. לאחר מכן הושען שלד התבנית ישירות על הגמלונים ועל מוט ניצב (או מוטות) שתמך בתבנית במרכז החלל. המגרעות ששימשו להשענת קורות התבנית בראש הקירות נותרו כעדות על צורת הבנייה שכן לרוב לא נהגו למלאן עם תום הבנייה. על שלד העץ של התבנית הונח מילוי של זרדים וענפים ועליהם שכבה של שיחי סירה ועפר מהודק כדי ליצור את העקמומיות הרצויה של פני הקמרון. אבני הקמרון סותתו באופן גס, כך שחוזקו נקבע למעשה על ידי הטיט העבה שהדביק את האבנים זו לזו. התבניות פורקו רק לאחר שהטיט התייצב במשך שבוע עד שלושה שבועות.

שיטה זו ביטלה את הצורך להתקין תבניות עץ בשביל קשתות סביב לשדה הקמרון (bay) ופישטה את מבנהו של שלד התבנית של הקמרון עצמו. תוך כדי כך אבד היתרון של בניית קמרונות צלב רגילים, שבהם העומסים מרוכזים בפינות החלל ודפנותיו נשארות חופשיות מקירות קונסטרוקטיוויים. במקום קירות מילואה דקים תחמו את החדר קירות מסיוויים, שעוביים עולה על מטר, והבנויים שתי שכבות של אבן גסה עם מילוי טיט וחצץ בתווך. התמיכות הפינתיות, שעליהן נשען משקל הקמרון, נבלעו לכן לרוב בתוך עובי הקיר. הקמת מבנים שגובהם יותר מקומה אחת חייבה קירות עבים אף יותר. לעומת זאת יתרונם של הקירות העבים, הגסים, היה שבנייתם לא הצריכה סתתים מיומנים, והם גם העניקו בידוד תרמי טוב יותר ואפשרו התקנת גומחות לאחסנה.

ביישובים הגדולים יותר, כגון ירושלים, יפו ורמלה, נהגה בבניית הקמרונות של הדירות העליונות שיטה מיוחדת המבוססת על אבובים של חרס. קליפה קלה ויציבה נוצרה על ידי הנחתם של האבובים הללו באופן רדיאלי והדבקתם זה לזה בטיט. לפי אחד התיאורים 'אורכם היה בין 8 ל-10 אינטש וקוטרם 2 אינטש; הם היו סגורים בקצה האחד ופתוחים באחר, ובעת הבנייה הונחו וצדם הפתוח כלפי פנים'. לעתים הייתה לאבובים צורה חרוטית או בטנונית במקצת כדי להקל את יצירת העקמומיות של הקמרון. נראה שאבובים מאותו סוג שימשו גם בבנייתם של המעקות הטיפוסיים שהקיפו את הגגות. מעקות אלה נבנו בדרך כלל בקירות דקים של אבן וטיט שבתוכם מסודרים מקבצים משולשים של אבובי חרס שהונחו זה על גבי זה. מעקות אלה, על הדגמים שבהם, הם מרכיב טיפוסי של נוף העיר הערבית העתיקה בארץ-ישראל המרכזית, ונראה שמקומם הבולט בנוף הבנוי הוא ייחודי לעיר הארץ-ישראלית, אף כי הטכניקה היתה ידועה גם מחוץ לארץ. אחד ממרכזי הייצור של אבובי החרס היה בעזה, ומשם הובלו על גמלים או בסירות לחלקים שונים של ארץ-ישראל.

עדות מוקדמת על הבנייה בשיטה זו היא משנת 1821. השימוש ברכיבי בניין 'מתועשים' ו'סטנדרטיים' לפני החדירה המוגברת של טכנולוגיות מודרניות לארץ-ישראל - תהליך שהחל אחרי 1860 לערך - הוא תופעה ראויה לציון. החוקר השוויצרי טיטוס טובלר, שראה אריזות של אבובי חרס בנמל יפו, לא יכול היה להאמין שהם מיוצרים בארץ, והניח שהם חידוש המיובא מאנגליה. מעניין לציין כי ארכיטקט מערבי כקונרד שיק, שפעל בירושלים בשנים 1901-1846, מצא טעם להשתמש בטכניקה מקומית זו בבניין טליתא קומי (נחנך 1868), וזהו מקרה מיוחד של הסתגלות מערבית לשיטות מקומיות.

הערים הערביות העתיקות בהרי יהודה ובשפלה נודעו בשל 'נוף הכיפות הטיפוסי' שלהן. למעשה קו הרקיע של העיר הערבית נוצר מכמה סוגים של קמרונות, ולא מכיפות בלבד. טיפוס הקמרון הנפוץ ביותר - שהיה שכיח בערים כמו גם בכפרים של הרי יהודה - היה קמרון הצלב. בדרך כלל לא היה זה קמרון צלב פשוט, אלא קמרון מן הטיפוס המכונה 'מנופח', והמוכר למשל מהארכיטקטורה של התקופה הרומנסקית בגרמניה ובצפון איטליה. בקמרון צלב 'מנופח' העקמומיות של קווי החיתוך (groins) אינה נגזרת מצורתן של הקשתות התוחמות את השדה, והם יכולים לקבל צורה של חצי מעגל, במקום קטע של אליפסה כפי שמתחייב בקמרון צלב רגיל. שיא הקמרון הנוצר בדרך זו גבוה מראשי הקשתות התוחמות אותו, וכל הקמרון נדמה 'מנופח' או כיפתי. מבחוץ הקמרון נראה כתפיחה או ככיפה שטוחה במרכז הגג.

כאשר נדרש אפקט עשיר יותר נהגו לבנות גם קמרון צלב מסוג אחר, שבו במקום קווי החיתוך מוצאים זר של חריצים המובילים לכיפה קטנה במרכז שדה הקמרון. בצורתו המפותחת קמרון זה עשוי להזכיר את קמרון המניפה מן הגותיקה האנגלית, למעשה צורת קמרון זו קרובה למדי לסוג של קמרון שהוחדר לארץ בתקופה הממלוכית, קמרון צלב 'מקופל' כפי שהוא מכונה לפעמים, והיא קרוב לוודאי שריד של טכניקה ימי-ביניימית זו.

בדירות העליונות נהגו להשתמש לעתים קרובות בכיפות על פנדנטיבות. הפנדנטיבה, משטח מעבר המאפשר להשעין כיפה על חלל ריבועי, הוכנסה לבנייה העממית כנראה בתקופה העות'מאנית. המפתח הרגיל היה כ-5 עד 7 מטרים לערך. פניהן של הכיפות הללו מצד הפנים היו מקושטים לפעמים בתבליט עשוי טיט בדגמים שונים. שיא הכיפה עשוי היה להיות מעוטר ברוזטה בדגם המזכיר את הגובק התורכי (לעיל). בצד החוץ, במטרה לחסוך מילוי מיותר, נקטמו לפעמים הפינות מעל הפנדנטיבות, והכיפה קיבלה בסיס מתומן.

סוג אחר של קמרון שהיה נפוץ למדי בדירות העליונות היה - כפי שמוכיח מבט בנוף הכיפות של ירושלים - הקמרון המנזרי (vault cloister). זהו בוודאי הקמרון שכנעאן מכנה עקד תכנה. קמרון כזה נוצר על ידי המשכת פני כל אחד מן הקירות מעלה במשטח המתעגל כפני גליל. הקמרון המנזרי נוח לקירוי של שדות מלבניים, שלא כשיטות האחרות, המתאימות לשדות רבועים. בשיא הקמרון מבפנים הובילו קווי החיתוך למשטח מרובע, שלפעמים היה שקוע מעט לתוך פני הקמרון. גודלו נקבע על ידי קוטרם של הקטעים הגליליים היוצרים את הקמרון. אם הקטרים היו קטנים ביחס, התקבל משטח ישר גדול יותר בראש הקמרון, וכל הסידור הזכיר קמרון שטוח (Spiegelgewolbe) עם שדה לציורי תקרה כמו בארמונות אירופיים מאז הרנסנס. צורה זאת של קמרון מצויה בארכיטקטורה מוסלמית למרות הדמיון לארכיטקטורה מערבית, והקמרון המזרתי היה מצוי מאירן ועד לצפון אפריקה עוד קודם לתקופה העות'מאנית. קמרונות מנזריים בנויים מלבנים או חיקויי עץ לא קונסטרוקטיוויים שלהם, הופיעו אף בחדרי מגורים בבתי מגורים תורכיים. 

טיפוסי דירות בבית העיר הארץ-ישראלי

מרי רוג'רס כתבה גם תיאור נאה של דירה בבית עיר ארץ-ישראלי. בעת שהותה בשכם נכחה בקבלת פנים אצל המושל, וזה תיאורה:

עם רדת הערב ליווני אחי אל ביתו [של המושל]. בראש צעדו קוואסים ונושאי פנסים. הובלנו אל חצר גדולה ופתוחה, מרוצפת שיש, והמושל יצא לראותנו והוביל אותי אל דיויאן שהיה מעין אכסדרת קבלה, ובו נאספו מספר אדונים מוסלמים. הם קמו מן הדרגשים המוגבהים, שהיו מסודרים לאורך שלוש צלעותיו של החדר, ועמדו על מקומם עד אשר אחי ואנוכי התיישבנו במקומות שהוכנו עבורנו, על-גבי הדרגש המרכזי... תקרת החדר היתה נישאה מאוד. הכתלים הלבנים היו מקושטים בשוליהם בערבסקות כחולות, מצוירות בשיטת תמשיחי-הקיר. החלונות המקושתים והכניסה הרחבה היו עשויים בסגנון סרצני. חלק מן הרצפה היה מוגבה לגובה של כמה אינטשים, ועליו נפרשו מרבדים נאים, ובמרכזו מנורת-שמן גבוהה עשויה נחושת. בחלק התחתון של החדר המתינו כמה משרתים. הם היו מלוויהם ונושאי-הפנסים של אחדים מן האורחים. עבדים חבשיים, שמלבושיהם שופעים, הגישו את הקפה.

תיאור המעמד מזמין השוואה לביקור בבית הכפר שציטטנו לעיל. הגסות הכפרית מתחלפת בפאר עירוני, המחצלות המתפוררות - בשטיחים יקרים, והמדורה הפתוחה - במנורת נחושת, אך בשני החללים נמצא המשטח המוגבה.

ככלל חדרים או דירות בבית הערבי הארץ-ישראלי היו חלל יחיד שנתפס וצויד כיחידה רב-תכליתית עצמאית או כבית בפני עצמו. לפיכך פתחים לא קישרו ישירות בין חדר לחדר. באופן אידאלי הייתה בכל חדר גומחת המזרנים הסטנדרטית, והחלל חולק לאזור כניסה ולמשטח מוגבה. לאורך הקירות של משטח המגורים היה מושב נמשך, דיוואן. דירה בבית העיר הייתה שקולה אפוא לחלל יחיד בבית הכפרי, והקומפלקס כולו - למקבץ הכפרי וחצרו.

כמו בבית הכפרי ובחללי המגורים במסורות של סוריה ואסיה הקטנה אף בבית העירוני הארץ-ישראלי אפשר להצביע על טיפולוגיה שלמה של סוגי דירות המבוססת על אופן חלוקתן לשני האזורים. בדגם המצומצם הותקן ריבוע מונמך קטן מפנים לדלת. בחלוקה נדיבה יותר הוקצה לאזור הכניסה שטח מרווה יותר; ובתיאורו של יזהר הירשפלד:

החדרים מכילים שני מפלסים. המפלס הנמוך משמש לבישול ולכביסה והמפלס הגבוה משמש למגורים. תחתיו מצוי בדרך כלל מחסן סגור, שבו נוהגים בני הבית לאחסן חפצים שונים... [באחד החדרים] ששטחו 14 מ"ר בערך, הותקן יציע מגורים התופס כשני שלישים משטח החדר... פתח נעול מימין למדרגות מוליך אל חלל תת-קרקעי מתחת ליציע.

הירשפלד מצא גם עיצוב מיוחד של שפת המשטח המוגבה: 'בין מפלס הכניסה למפלס היציע הגבוה יותר מפריד מעקה עץ מסוגנן, ומעל שלוש המדרגות העולות אל היציע הותקן שער בעל פיתוחים. אלמנט זה נתחבב על בעלי הבית - כפי שאפשר ללמוד מקיומו בחדרים נוספים'. אפשר להשוות אלמנט זה למעקה המגושם שנבנה לעתים סביב למצטבה החיצונית בבית הכפר. המעקה עם השער המקושט מזכיר גם את המתקן הדומה בבית היווני מקארפתוס שתיארנו למעלה. אף על פי שבדוגמאות מחברון ומקארפתוס המתקן חסר תכלית קונסטרוקטיווית, הדמיון בינו והדירכליכ התורכי הוא בולט למדי. יהיה מקורו אשר יהיה, המעקה (עם שער דקורטיווי במרכזו או בלעדיו) היה כנראה עיצוב סטנדרטי של שפת המשטח המוגבה במסורות שונות בתחום ההשפעה העות'מאני. 

בדרך כלל חללה של דירה קורה באמצעות שדה קמרון אחד בלבד, אך דירות מרווחות במיוחד הכילו יותר משדה אחד. דוגמה לכך היא מערך השדות שחולק לפי הנוסחה ב-א-ב - מכל צד של שדה ריבועי שקורה בקמרון צלב מורכב (מן הנוסח ה'מקופל') נוסף במערך זה שדה משני, לרוב עם קמרון חבית. מערך שדות זה מזכיר מאוד את הקאעה בעלת שני הליוואנים. הקאעה לא הייתה זרה לארכיטקטורה בירושלים, שכן דירות מסוג זה נבנו בה בתקופה הממלוכית. מעון מרווח ובו קאעה מונומנטלית השתמר בעיר העתיקה בשלמות בארמון הידוע כבית הגבירה טנשק ואשר נבנה בשנת 1388 לערך. קאעה זו תוכננה לפי המתכונת הקהירית, אך שיטת הבנייה - כצפוי בירושלים - הייתה קמרונות אבן, ועל כן הרושם הארכיטקטוני שונה לחלוטין. קאעה צנועה יותר זוהתה על ידי מיכאל בורגוין לצד ה'חצר' שעל גג התשטמוריה, המאוזולאום הממלוכי ברחוב השלשלת בירושלים. זוהי דירת מגורים, 10X6 מטרים שטחה, המקומרת לפי הנוסחה ב-א-ב; פתח הכניסה הוביל לתוך שדה ריבועי, השקול לדור קאעה המצרית או לעתבה הסורית, וממנו אפשר היה לעלות בכל צד למשטח מוגבה של ליוואן.

את הדירה בת שני שדות הקימור מן הרובע היהודי בירושלים שתכניתה התפרסמה בשנת 1910 ראוי לפרש ללא ספק כקאעה בעלת ליוואן יחיד. שני השדות שווים בגודלם (3.5 X 3,5 מטרים כל אחד), אך העיצוב הארכיטקטוני מגדיר את האחד כדור קאעה ואת משנהו כליוואן: כדרוש בקאעה, החלל מעל שדה הכניסה גבוה מזה שבשדה האחר, בעוד רצפת הליוואן מוגבהת ביחס לאזור הכניסה. רוחב שני השדות שווה ורק הקשת המפרידה ביניהם מגיחה פנימה מדפנות החלל, אך מושב הדיוואן העובר לאורך שלושת צדי הליוואן, ואשר רוחבו שווה למידת הבליטה של הקשת המחלקת, יוצר תחושה כאילו שדה זה צר יותר, ועל כן נדמה שהוא חלל משני המסתעף מחלל חשוב ממנו. שני השדות מקומרים בקמרונות מקופלים מורכבים למדי, אך בכל שדה הקמרון הוא בדגם אתר. בליוואן מוצא קווי החיתוך הוא בפינות השדה, ואילו בשרה הכניסה הם יוצאים מנקודות שמעל מרכזו של כל אחד מן הקירות. בצד הפונה אל הליוואן אין קיר, לא ניתן היה כמובן לכנס את קווי ההיתוך באותו אופן, ועל כן בצד זה של השדה פתר המתכנן את השענת הקמרון באופן קצת מאולץ, 'לא נקי'. הדגם הלא סימטרי הזה כופה על שדה הכניסה הריבועי יסוד של כיווניות, המוביל את עין המסתכל אל השדה השני. וכך כאשר מביטים אל הקשת המחלקת מתוך השדה הזה היא מתפרשת, בזכות דקויות העיצוב, כקשת של ליוואן כהלכתו.

החללים דמויי הקאעה יכולים לאשש את ההשערה שכמו במסורות של קהיר וסוריה, הוסיפו להתקיים בירושלים יסודות מן הארכיטקטורה הממלוכית גם בתקופה העות'מאנית. הדירות דמויות הקאעה בעלות הקמרונות המקופלים הכמו-ממלוכיים נקלטו כנראה בבנייה העממית מתקדימים ממלוכיים והתקיימו בה עד המאה התשע-עשרה. סוג אחר של דירה מפוארת חולק לפי הנוסחה א-ב, שבה השדה א מייצג אזור כניסה התופס פס לאורך הצד הצר של החלל, ו-ב הוא משטח מגורים, לעתים מוגבה, בעל תכנית ריבועית וכיפה מעליו. כמה דוגמאות של דירות מן הטיפוס הזה מירושלים, חברון ורמלה תועדו ופורסמו.

באחדות מן הדוגמאות שתועדו נמצא מעקה עץ עם שער בין אזור הכניסה לאזור המגורים. בכמה מן הדירות הללו יש מרפסת כניסה מקומרת הפונה אל חצר הגג. תוספת אפשרית אחרת היא מרפסת סגורה על זיזים (כשכ, בתורכית kosk) הצמודה לאחת מצלעות החדר.

הדירה מטיפוס א-ב שקולה לחדר בבית התורכי ושונה מן הקאעה. הדירה מטיפוס זה עוקבת אחר המתכונת התורכית באשר ליחס הגדלים בין ושני האזורים ובאשר ליחס בין הגבהים שלהם, כלומר אזור הכניסה (שדה א) צר ונמוך יותר, וכן, כמו בחדר התורכי גם בדירה מטיפוס א-ב אזור המגורים (שדה ב) מקבל אופי מרכזני, באמצעות קירוי כיפתי שבמרכזו רוזטה. מבחינה מעמד החללים, השדה של אזור המגורים הוא הדומיננטי, ואזור הכניסה כפוף אליו - ההפך מן המקובל בסידור הקאעה.

הטעם העות'מאני של הדירות מן הנוסחה א-ב מומחש היטב כאשר משווים אותן לדירות בבתים תורכיים שנבנו שלא כרגיל באבן ולבנים ולא בעץ, כגון המעונות המבוצרים שהיו מקובלים בקונסטנטינופול, במיוחד ברובע פנאר היווני, במאה השמונה-עשרה. בבתים אלה הייתה דירה עליונה שהייתה עשויה חלל יחיד אשר חולק לשדות לפי הנוסחה א-ב, והיה בה חדר רחצה צמוד. אזור המגורים, שצורתו הייתה בערך ריבוע, קוּרָה באמצעות קמרון מנזרי או כיפה על פנדנטיבות. מרפסות על זיזים, שהיו מצויות לפעמים בבתים בירושלים, היו מקובלות גם בבתים תורכיים אלה.

פרטי העיטורים של הבית העירוני, כגון עיטורי האבן סביב לחלונות או לשער הכניסה, עשויים להיות עשירים למדי. לפעמים הם משמרים יסודות סגנוניים ממלוכיים. בית מן המאה השמונה-עשרה ברמלה, קצר וקף אבו אלהודה, הוא דוגמא נאה. 

התמורות בתרבות המגורים במאה התשע-עשרה

המאה התשע-עשרה הייתה תקופה של שינוי מעמיק בכל רחבי האימפריה העות'מאנית. חדירת המהפכה התעשייתית מארצות המערב והרפורמות שהנהיג השלטון העות'מאני בלחץ האתגר של האימפריאליזם האירופי חוללו תמורות כלכליות, חברתיות ותרבותיות אף בארץ-ישראל. ראשית השינוי הורגשה כבר במהלך המחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה, אולם תפנית בולטת ניכרה אחרי 1860 בערך. השינויים הכלליים הביאו בין השאר לתמורות חשובות בתרבות המגורים בארץ. הרבה נכתב כבר על ההשפעה של הרפורמות החוקיות והאדמיניסטרטיוויות העות'מאניות, של שיפור מנגנון השלטון והמיסוי, של שיפור מצב הביטחון הפנימי ושל פתיחתה של הארץ בפני הון, מוצרים ורעיונות מן המערב. כל אלה הביאו לצמיחה כלכלית ולגידול באוכלוסייה, ואחרי אמצע המאה אפשר היה לחוש ברוח חדשה בארץ-ישראל (כמו גם במחוזות עות'מאניים אחרים).

התרחבות הערים - בייחוד ירושלים וערי החוף יפו וחיפה - הייתה אחת התוצאות של התמורות הללו. עד אמצע המאה היו תושבי הערים מכונסים בתוך גרעין צפוף של בתים עתיקים, ובלילות ננעלו שערי חומות הערים. בשנות השישים והשבעים חלה תפנית, וגידול האוכלוסייה והשיפור במצב הביטחון הביאו להתפשטותן של חלק מן הערים אל מחוץ לגרעין העתיק. קדחת בנייה פשטה בארץ. קונרד שיק, שתיאר במאמר קצר את התמורות בערי הארץ, העריך כי מספר הבתים בירושלים הוכפל ואף שולש בשנים 1880-1855. התפתחות תשובה אחרת הייתה צמיחתו של מעמד חדש של אמידים עירוניים, ואלה היו במאה התשע-עשרה למשענתו של המשטר העות'מאני בפרובינציות. הצמיחה הכלכלית, המסחר עם אירופה וייבוא ההון פתחו אפשרויות לצבירת רכוש, וסוחרים ונכבדים עירוניים נמצאו בעמדה הטובה ביותר ליהנות מהן. פעולות שונות של הממשל העות'מאני סייעו בעקיפין ליצירת המעמד הזה. הכוח שצברו נכבדים עירוניים משהחלו לאייש משרות במנגנון המתרחב של השלטון המקומי, מאז כונן באמצע המאה, שימש בידם גם מכשיר להגדלת רכושם. התקנות בחוק הקרקעות של 1858 וגורמים נוספים עודדו בעקיפין מעבר של קרקע חקלאית מידי הפלאחים לידי נכבדים עירוניים בני הארץ או מלבנון, וחלקם נעשו בעלי אחוזות רחבות. גביית המסים עברה לידיים עירוניות כאשר הממשלה פנתה לשיטה של מכרזים וחדלה להפקיד את הגבייה בידי שיח'ים כפריים. את הרווחים שצברו יכלו העשירים החדשים להשקיע עתה בבניית מעונות מפוארים. יש לציין כי גם מקרב מעמד הפלאחים היו מי ששיפרו את מעמדם וניצלו את האפשרויות הכלכליות של התקופה. העשירים החדשים הם שיזמו חלק גדול של הבנייה החדשה למגורים במאה התשע-עשרה, וצרכיו של המעמד הבורגני החדש היו הרקע לחידושים בתרבות המגורים.

האליטה העירונית העשירה היא גם הקבוצה החברתית שהושפעה ביותר מן הנגישות המוגברת לתרבות המערב שהתפתחה במאה התשע-עשרה. בני האליטה אימצו לבוש וגינונים אירופיים, למדו שפות זרות ושלחו את צעיריהם לקנות השכלה בבתי ספר ובאוניברסיטאות מודרניות. לורנס אוליפנט כתב על הגינונים המערביים שהכיר בין מיודעיו המקומיים:

אחדים מבני המעמד זה הם סוחרים עשירים, או בעלי אדמות רבות, שהכנסתם מסתכמת בחמשת-אלפים עד חמישה-עשר אלף דולר לשנה... כתוצאה מהתפשטות התרבות החלו לאחרונה בני המעמדות העשירים לצאת לטיולים בעולם וללמוד שפות זרות. אנשים בעלי עמדה דוברים בדרך-כלל צרפתית או איטלקית, וכבר היו בפריז, בקונסטנטינופל, או באלכסנדריה, והרי הם עוטים קליפה נוצצת דקה של תרבות אירופית... הנשים באות ביתר חופשיות בחברת גברים מאשר נהגו בעבר, [הן לובשות] שמלה מתוצרת אירופה, ובמקום רגליים יחפות, נתונות בסנדלים פתוחים, הרי הן נועלות נעליים ולובשות גרביים מתוצרת פריז. הגברים בני מעמד זה גם הם לובשים בגדים אירופאיים, אך על ראשם מתנוסס תמיד התרבוש האדום.

המפגש עם המערב התבטא עד מהרה בעיצוב הבית. אחת מתוצאותיו הייתה ייבוא של חומרי בניין חדשים, שיוצרו בשיטות תעשייתיות, חומרים שקודם לכן לא היו מצויים בארץ. משהתחילו אניות קיטור לפקוד את נמלי הלוונט באופן סדיר, לקראת אמצע המאה, אפשר היה לייבא מוצרים כגון עץ מנוסר (מאסיה הקטנה), רעפי חרס (ממרסיי) ולוחות זכוכית (גרמניה ובריטניה). מאז נקלטו מוצרים אלה בהדרגה בבתיהם של בעלי אמצעים. הזכוכית אפשרה לבנות חללים מוארים ובו בזמן מוגנים באופן שלא היה ידוע בבנייה המסורתית, והעץ והרעפים המיובאים שחררו את הבנייה מן התלות בחומרים ובשיטות מקומיים. התעשייה המקומית של אבובי חרס לבניית כיפות נדחקה בוודאי מפני המוצרים המיובאים. לחומרים החדשים היו כמה יתרונות: הם אפשרו בניית גגות משופרים מבחינת האטימות למים מאלה שנבנו בטכניקות המסורתיות; הגג הקל העשוי רעפים אפשר גם לבנות קירות דקים ביחס (בדרך כלל 30 ס"מ) במקום הקירות העבים האופייניים לבנייה המסורתית; והפתחים הקשותים האופייניים לקירות מסיוויים לא היו נחוצים עוד. החללים הפנימיים שהפכו לקובייתיים בעקבות השינויים בבנייה יצרו אפקט ארכיטקטוני שונה לחלוטין מזה של הצורות הפלסטיות והמעוגלות של הבנייה המסורתית. 

חידוש מיובא נוסף שפשט בבתי עשירים ערביים בלוונט במשך המאה היו אביזרי ריהוט למיניהם: שולחנות, כיסאות, ארונות, מיטות ואפילו פסנתרים. כך תיארה מריה רוג'רס בית עשירים שביקרה בו בנצרת:

ביום שני -ה15 בחודש [אוקטובר, 1855], ביקרתי... אצל לואיס ח'ליל, בן נצרת עתיר ממון, שלא מכבר בנה לו בית נאה מאבני גזית. זמן-מה לפני-כן, שב מסיור במרסי, שם רכש לו ריהוט לבית... אחרי הביקור במרסי, הפך מארחנו לאיש השוב בקהילה ובזכות עושרו ונסיעה מפורסמת זו, חשבו אותו לזמן-מה לנביא... הוא סיפר לי כי הוא עצמו תכנן את הבית ואת עיטוריו... חדר האורחים שלו, שדמה מעט לסלון צרפתי, על מראותיו ושולחנות השיש שלו, עוטר בציורים בידי בן נצרת, שלמד את המלאכה מידי נזירים פרנציסקאניים.

הרהיטים האירופים לא רק שהיו חידוש בפני עצמו, הם חוללו תמורה בנוהגי המגורים המסורתיים. כפי שראינו בחלקו הראשון של מאמר זה, בבית המזרחי המסורתי, ובכלל זה בארץ-ישראל, החדרים נתפסו כחללים רב-תכליתיים המשרתים את כל פעולות החיים - סעודה, מגורים, אירוח ולינה. רהיטים ניידים המיועדים לשימושים מוגדרים לא נמצאו בחדרים. הריהוט בחדר כלל רק מושב בנוי שנמשך לאורך הקירות (דיוואן) ושפע של גומחות קיר לאביזרים שונים. סידור זה אפשר מגוון רחב של פעילויות, ולא חייב התמחות תפקודית של החדרים. הרהיטים האירופיים לא עלו בקנה אחד עם השימוש הרב-תכליתי בחדרים. בבתים החדשים שנבנו מן המחצית השנייה של המאה נדחקו המושב הנמשך לאורך הקירות והמשטח המוגבה מפני הריהוט המערבי וגם גומחות הקיר נעדרו מן הקירות הדקים. בתחילה קיימו גם בבתים החדשים דפוסי מגורים מזרחיים, לצד הדפוסים המערביים, ורק בהדרגה נעלמו הדפוסים המזרחיים. אוליפנט סיפר כי מארחיו בבתי העשירים שביקר בהם החזיקו חדר מרוהט בפאר מערבי לאירוח פורמלי וחדר שינה לאורחים אירופים, אך אותו מארח כשהוא בגפו הריהו 'יושב בקיטונו הקטן, על ספה המתמשכת מסביב לקירות החדר [במקור דיוואן], כשרגליו מקופלות תחתיו'. את נעליהם, סיפר אוליפנט, נהגו בני הבית להשאיר מחוץ לחדרים (כמנהג המזרח). לחדירת השימוש ברהיטים המערביים היו אם כן תוצאות לא רק במישור החומרי; היא הובילה להתנגשות בין תרבות המגורים המזרחית לזו המערבית.

המאה התשע-עשרה פתחה אפוא אופקים חדשים בתחום תרבות המגורים: פעילות בנייה בהיקף שלא היה כמותו זה מאות שנים, צרכים חדשים - הצרכים של מעמד בורגני, אמצעים חדשים – חומרים מיובאים ושיטות בנייה חדשות, ומודלים חדשים לחיקוי שעל מקורם עוד נעמוד. על רקע תנאים אלה הופיעו בארץ-ישראל טיפוסי בניין חדשים, שונים לחלוטין מאלה שתיארנו בחלקו הראשון של חיבור זה. 

בית ליוואן ובית ריוואק

הזכרנו בחלקו הראשון של המאמר את יחידת הליוואן, כלומר צירוף שבו שני חדרים וביניהם ליוואן, וציינו כי צירוף זה היה מרכיב שכיח בבית החצר של ערי סוריה ומזרה תורכיה, וכן בארמונות המבצריים של הר הלבנון מן המאה השמונה-עשרה ומראשית המאה התשע-עשרה. ציינו גם כי יחידת ליוואן יכלה להיות בית או ביתן עצמאי. דוגמה מוקדמת היא ביתן גן מפואר בדמות יחידת ליוואן מן המאה השש-עשרה בחלב. אולם יחידות ליוואן נבנו לא רק בארמונות ובמערכים מורכבים; יחידת ליוואן בודדת הופיעה גם בבנייה העממית הפשוטה ביותר, כאלמנט עצמאי המהווה בית יחיד. טיפוס בית זה, הכולל ליוואן ואת החדרים שמשני עבריו, יכונה כאן בית ליוואן. בית ליוואן פשוט היה מצוי בכפרים ובעיירות של עבר הירדן, סוריה, ודרום-מזרח תורכיה וכן בעיראק ואיראן. במרכז אנטוליה ובמערבה הופיע טיפוס הבית בגרסה של עץ ולבני בוץ, שבה התחלפה קשת הליוואן בקורת עץ.

בצורתו הפשוטה ביותר היה בית ליוואן בניין חד-קומתי, שבחזיתו עשויה הייתה להיות חצר מוקפת חומה, אך לעתים קרובות הוא היה בלוק עצמאי. היו גם בתים שבהם נבנתה יחידת ליוואן על גבי קומת מסד או קומת שירות. במקרים אלה לא היה הליוואן המשך רציף של משטח פתוח שנמצא לפניו. בווריאנטים אחדים הייתה התכנית מורכבת יותר מן הנוסחה ה'תקנית' והכילה חדרים נוספים לאלה שמשני צדי הליוואן. שיטת הבנייה התבססה על קמרונות או על קירוי שטוח של עפר כבוש על קורות עץ.

בית הליוואן היה מצוי אף בארץ-ישראל, ושתיקתם של המקורות הכתובים בדבר טיפוס בית זה בארץ ראויה לתיקון. בתי ליוואן אמנם לא היו נפוצים בארץ, אך הם בהחלט היו יותר מאשר קוריוזים מבודדים. בתי ליוואן נראים היטב בצילומים ובאיורים ישנים. יתר על כן, בתים רבים כאלה עומדים עדיין בשלמותם (אף שפתחי הליוואן נסתמו לפעמים). הבית בצפת המכונה בית המאירי, כפי שהוא משוחזר בשרטוטים המובאים כאן, הוא דוגמה לבית ליוואן, ודוגמאות אחדות תועדו בירושלים, בכפר יפיע ובחיפה. בית-לחם היא מקרה מיוחד במינו: בתחריטים ובצילומים היא נראית כעיר שכמעט כולה בתי ליוואן. רבים מהם עדיין עומדים כיום. הווריאנט שהתקבל בבית-לחם הוא יחידת ליוואן על גבי קומת שירות. בפתח הליוואן הייתה לעתים קרובות מרפסת צרה שנתמכה על זיזי אבן; לפעמים עומק הליוואן היה שני חדרים; שתי הקומות היו בנויות קמרונות אבן כבדים.

טיפוס בית אחר, שאף קיומו בארץ כמעט לא זכה לאזכור בספרות, הוא בית האכסדרה, שהוא בית המבוסס על אכסדרה שלאורכה סדורים חדרי מגורים. גרסאות שונות, גולמיות או מפוארות, של בתי אכסדרה מצויות במסורות של בנייה עממית באזור רחב הכולל את הלוונט, מסופוטמיה, אנטוליה והבלקן. באנטוליה ובבלקן האכסדרה היא סיפון רחב (היאת) בנוי עץ, ובתי האכסדרה מכונים לפעמים בספרות בתי היאת; הגרסה הלבנונית של בית האכסדרה מכונה לפעמים בספרות בית הריוואק (ריוואק פירושו אכסדרה מקורה). הריוואק היה מרכיב מקובל, גם אם לא שכיח מאוד, בבתי החצר העשירים בסוריה ובארמונות ההרריים בלבנון. בכפרים ובעיירות בלבנון ובחלקים של סוריה נמצאו לפחות מאז אמצע המאה התשע-עשרה לא רק בתי אכסדרה גסים אלא אף בתים נאים בנויים אבן. אלה היו בתים עצמאיים שכל אחד מהם כלל אכסדרה וחדרים, והאכסדרות בהם נתמכו על ידי ארקדות תמירות בעלות קשתות מחודדות ועמודים דקים שלהם כותרות ובסיסי אבן מגולפים בדייקנות. היו גם וריאנטים של התכנית שבהם קצה או שני קצוות של האכסדרה נתפסו על ידי חדרים, וכן היה צירוף שבו האכסדרה הייתה חלל המוקף חדרים בצורת האות ח. האכסדרה והחדרים שלאורכה עשויים היו להימצא על קומת מסד או קומת שירות. הקירוי היה בדרך כלל מעץ, שכן הארקדות העדינות לא התאימו לנשיאת קמרונות.

בתים כאלה, עם ארקדות בנוסה הלבנוני, היו מצויים גם בארץ-ישראל, הם לא היו נפוצים ביותר, אך אפשר לזהות בתים כאלה בצילומים ישנים, ולאחרונה תועדו שני בתים כאלה בחיפה, וכאן מתפרסמים שרטוטים של בית ריוואק בבית-גוברין.

בתי ליוואן ובתי ריוואק כפי שתיארנום, כלומר בתים המבוססים על יחידת ליוואן או על אכסדרה והמהווים בלוק עצמאי, לא רווחו ככל הנראה בבנייה העממית בארץ-ישראל לפני אמצע המאה התשע-עשרה. מציאותם של בתי ליוואן פשוטים המבוססים על יחידת ליוואן בודדת מוכחת בארץ בצילומים החל משנת 1860 בערך. כך למשל בתמונות של נצרת ובית-לחם אפשר לעקוב כיצד נוספו לנוף הערים בתי ליוואן חדשים. בבית-לחם מתקבל על הדעת לייחס את הקמתם של בתים אלה לשיקום הנמרץ של העיר במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה, לאחר שנפגעה קשה בימי הכיבוש המצרי.

עד כמה היו שני המוטיבים הארכיטקטוניים, הליוואן והאכסדרה, מיוצגים בכלל בבנייה למגורים בארץ לפני המאה התשע-עשרה קשה לשפוט בלי תיעוד יסודי של הבנייה העתיקה בערים ובכפרים חשובים בארץ-ישראל. ליוואנים תועדו בבתי חצר עירוניים וכפריים בארץ, כפי שציינו בחלקו הראשון של המאמר, אך אלה לא השתייכו ליחידות ליוואן, כלומר הם לא היו חלק מסוויטות שבהן חדרים משני עברי הליוואן כמו בבית הסורי.

ליוואנים היו מצויים גם בארמונות של המשפחות השליטות בשכם מן המאה השמונה-עשרה ומתחילת התשע-עשרה. סוויטה של חדרים שאפשר לראות בה יחידת ליוואן ממש מצויה בשרידי ארמונו של עתמאן, בנו של דאהר אלעמר בשפרעם (1768/9). ארמונו של דאהר בכפר המבוצר דיר אלתנא, שהכיל בקומת הקרקע שלו אכסדרה מונומנטלית (גם אם גולמנית במקצת), עשוי להיות דוגמה מוקדמת לשימוש בריוואק בבנייה למגורים בתחומי ארץ-ישראל. כאמור הליוואן והריוואק היו מרכיבים שכיחים בבתי החצר המפוארים של האריסטוקרטיה הכמו-פאודלית של הר הלבנון עד אמצע המאה לערך.

נראה כי גם אם נמצאו ליוואנים ואכסדרות בבנייה למגורים בארץ-ישראל לפני המאה התשע-עשרה, הרי במהלך המאה הלך השימוש בהם והתפשט. אולם עתה לא היו עוד אלה מרכיבים של בתי חצר אלא יחידות עצמאיות ומבודדות (freestanding). השתפרות מצב הביטחון, התפרשות על קרקע חדשה מחוץ לגרעיני היישובים העתיקים, בניית מעונות קיץ בפרדסים שהחלו משגשגים סביב הערים - כל אלה עשויים להסביר מדוע העדיפו עתה לבנות בתים כיחידות עצמאיות. לתהליך היה בוודאי גם רקע חברתי. הבתים החדשים היו עממיים יותר, ולא השתייכו לארמונות ולמעונות של בעלי שררה. יתכן שהם מייצגים התרחבות במעגל העושר שחלה בהר הלבנון עם שקיעת האריסטוקרטיה הכמו-פאודלית בשנים 1860-1840, ובארץ-ישראל עם ירידת כוחם של שיח'ים כפריים אחרי אמצע המאה. הליוואן והריוואק שמלכתחילה נחשבו סימן של רווחה, יכלו להוות נקודת מוצא לבתים נוחים אך צנועים. גם בבנייה כפרית פשוטה רק המשפחות המבוססות יחסית יכלו לבנות לעצמן בתים עם ליוואן או ריוואק.

בתי ליוואן ובתי ריוואק המשיכו להיבנות לפחות עד 1900, אך נראה ששיא התפשטותם קשור לשלב מוקדם בהתפתחותן של התמורות של המאה התשע-עשרה (אולי 1875-1850). התמורות בתרבות המגורים שמנינו למעלה - ראוותנות בורגנית, שימוש במוצרי בניין חדשים כגון זכוכית ורעפים, אימוץ נהגים ואביזרים מערביים - באו לידי ביטוי מובהק בעיצובו של עוד טיפוס של בית, טיפוס שהופיע כנראה מעט מאוחר יותר: בית החלל המרכזי. 

בית החלל המרכזי

הבית המתואר בתרשים הוא דוגמה לנוסחה הנפוצה והטיפוסית של בית החלל המרכזי. הבית עשוי כבלוק מלבני שעטוי לרוב גג רעפים גבוה בן ארבעה שיפועים. הקומה הראשונה היא קומת שירות המשמשת למסחר או אחסנה ומעליה נמצאת קומת מגורים. במרכז החזית ישנו פתח המורכב משלושה שדות קשותים. סידור החזית משקף את התכנית של קומת המגורים, שכן הפתח המשולש מציין את קצהו של האולם המרכזי החוצה את קומת המגורים מחזית לחזית, אולם שמשני צדיו סדורים חדרים. ארגון זה של התכנית הוא המאפיין הבסיסי ביותר של הטיפוס, ועל כן הוא ייקרא כאן בית החלל המרכזי. מוקד תפוצתו של בית החלל המרכזי אינו ארץ-ישראל, אלא לבנון, והוא נחשב שם כמעט לסמל לאומי. לא מעט נכתב על בית החלל המרכזי בלבנון, אולם חשיבותו בנוף הארץ-ישראלי לא הוטעמה עד העת האחרונה במידה הראויה.

בית החלל המרכזי הפך ככל הנראה מרכיב בולט בנוף הבנוי בארץ רק ברבע האחרון של המאה התשע-עשרה. אפשר להביא כמה דוגמאות לא מובהקות לשימוש בדגם החלל המרכזי לפני 1865. בציוריו של דיוויד רוברטס מסוף שנות השלושים של המאה אין בתים עם פתחים משולשים או גגות רעפים, אך בצילומים החל מ שנת 1880 בערך אפשר לגלות בתים עם הסממנים האופייניים הללו. על פי מפות מוקדמות ועדויות על התפתחות הערים, בתי החלל המרכזי שמחוץ לחומות לא יכלו להיבנות הרבה לפני 1870. כך למשל הבתים ברחוב יפת (עג'מי) ביפו לא יכלו להיבנות לפני מילוי החפיר בשנות השבעים, וחלקם הגדול טרם נבנו בשנת 1878. נראה אפוא כי בארץ-ישראל אין לתארך בתי חלל מרכזי מובהקים בעיצובם הרבה לפני 1870, וקרוב לוודאי כי הרוב הגדול של הבתים נבנו משנות השמונים ואילך. קביעה זו נכונה כנראה גם ללבנון. ברבע האחרון של המאה התשע-עשרה צצו הבתים המפוארים עם גגות הרעפים הנישאים והפתחים האופייניים בשכונות הערביות החדשות שמחוץ לגרעין הבנייה העתיק (יפו, ירושלים) בתוך הרקמה האורבנית העתיקה (עכו, נצרת) או בשני התחומים גם יחד (חיפה). שכיחותם של בתים אלה הייתה למעשה מדד למידת שגשוגה ופתיחותה של עיר בתקופה הנדונה. התכנית המבוססת על חלל מרכזי הפכה לדגם המקובל ברובם המכריע של בתי המגורים הבורגניים הערביים מנצרת עד באר-שבע, והיא הוסיפה למלא תפקיד חשוב עד סוף השלטון העות'מאני וגם אחר כך. בתים רבים מטיפוס זה עומדים עד היום, ובזכות החזית הסימטרית והפתח המשולש במרכזה, ולרוב גם בזכות גג הרעפים הגדול, קל לזהותם. ריכוזים גדולים של בתים כאלה מצויים בנצרת, עכו, חיפה, יפו וירושלים (באשר לירושלים ראה להלן). יש לציין כי גם בבתי יהודים לפחות עד שנות העשרים נעשה שימוש בתכנית החלל המרכזי. 

בית החלל המרכזי - תיאור וטיפולוגיה

לבית החלל המרכזי עשויים להיות וריאנטים שונים. ממדי הבית היו לעתים צנועים ולעתים ראוותניים: שטח הרצפות של קומת המגורים נע מכ-100 מ"ר בבתים קטנים עד למעלה מ-500 מ"ר בגדולים (בית החלל המרכזי שבקומת הקרקע שלו שוכן היום תאטרון אלפאשא בחיפה שטחו כ-870 מ"ר). שטחו של האולם המרכזי היה בין רבע לשליש מכלל הדירה ואורכו בבתים גדולים עשוי היה לעלות על 20 מטר. מקום הכניסה היה בדרך כלל בירכתי האולם או באחת החזיתות הצדדיות, מה שחייב להתקין מסדרון המוביל אל האולם. לעתים רחוקות נקבעה הכניסה לבית בפתח המשולש שבחזית הראשית. במקרים בודדים הפתח המשולש לא היה מזוגג אלא תחם לוג'יה פתותה, שהובדלה מן החלל המרכזי באמצעות קיר עם פתחים. בבתים העתיקים יותר (לפני 1900 בערך) לא נכללו חדרים לרחצה, בישול וכביסה כחלק אינטגרלי של קומת המגורים, ועל כן יכלו התכניות להיות פשוטות וסימטריות. הוספתם של חדרים לצרכים אלה נעשתה על ידי בניית אגף שירות הצמוד לגוש המגורים, ורק בבנייה מאוחרת יותר שולבו חדרים אלה באגף המגורים עצמו. בחלק מן הבתים אפשר למצוא סטייה מן הסידור הפשוט של אולם מלבני העובר מחזית לחזית, ובמקומו יש למשל צירופים שבהם החדרים יוצרים צורת ח סביב החלל המרכזי.

הכניסות אל החדרים היו מתוך האולם, אך לעיתים הייתה גם סדרה של פתחים שקישרו בין החדרים, כמו בסוויטות של חדרים (enfilade) בארמונות ובווילות באירופה מאז תקופת הרנסנס. לפעמים היו לחדרים חלונות עם זיגוג ותריסים שפנו אל חלל האולם, סידור שמשתמעת ממנו תפיסה של האולם בתור חלל חיצוני פתוח. לעתים חולק החלל המרכזי חלוקה משנית באמצעות ארקדה בת שלושה שדות שהייתה זהה במתכונתה לפתח המשולש שבחזית האולם המרכזי. לפעמים תכלית החלוקה הייתה הגדרתו של דיוואן בירכתי האולם. באולמות גדולים ייתכנו אף שתי חלוקות מסוג זה, והמראה מבעד לסדרה של ארקדות כאלה הוא מרשים למדי.

לצד הגיוונים המשניים לדגם הרגיל של חלל מרכזי אפשר היה למצוא גם וריאנטים עצמאיים יותר, בדרך כלל בבתים הגדולים יותר. אחד מאלה הוא סידור שבו עברה אכסדרה (ריוואק) לאורך אחת מן החזיתות של קומת המגורים או לאורך כמה מהן. אלמנט זה הוסיף נופך מונומנטלי לחיצוניותו של הבית, וחלל מרווח ומרשים לסידור הפנימי. וריאנט אחר שנבדל מן הנוסחה הנפוצה היה מבוסס על אולם מרכזי שנוספו לו באמצעו מכל צד חללים משניים באופן שנוצר אולם דמוי צלב. מאחר שבדרך כלל גם חללים אלה הסתיימו בפתחים משולשים, הופיעו פתחים כאלה ביותר מחזית אחת של הבניין. לעתים קרובות הופרדו הזרועות הצדדיות מן האולם הראשי באמצעות ארקדות משולשות. נוסחה אחרת הייתה בית שהחלל המרכזי בו הוקף חדרים מכל צדדיו ולא נפתח אל החוץ כלל. האור חדר אל האולם דרך חלונות מצהרת (clerestorf) בשוליים העליונים של הקירות, והגבהת האולם שהתחייבה מכך העניקה לו ממדים מונומנטליים במיוחד.

הפתח משולש הקשתות הוא אחד מסימני ההיכר הקבועים של בית החלל המרכזי, והוא המרכיב הבולט בעיצוב החזית הראשית. בצורתו האופיינית היה מורכב משלוש קשתות מחודדות שנשענו על שני עמודים עגולים. היו חריגים שבהם הסתיים האולם בפתח זוגי או אף בפתח קשות יחיד. השדה האמצעי של הפתח המשולש היה בדרך כלל דלת, שהובילה אל מרפסת קטנה, וזו עשויה הייתה לעתים קרובות לוח שיש הנשען על זיזי אבן. שני השדות הצדדיים היו חסומים במעקות בנויים, שמעליהם נקבעו חלונות. רוחב הפתח היה שווה לרוחב האולם, והקשתות השיקו לסיפון התקרה, ולכן נכנס אור רב לאולם.

בשלושת השדות של הפתח נהגו להתקין מסגרות עץ בשביל זיגוג. משטחי הזכוכית, ובייחוד הפנלים הקבועים, היו מחולקים בפסי עץ דקים לפי דגמים גאומטריים שהיו לפעמים מורכבים למדי, ולעתים שולבה בהם גם זכוכית צבעונית. בטכניקה אחרת של עיטור הותקנה מאחורי משטח הזכוכית שבכת עץ דקה עם דגמים צמחוניים עשירים במיוחד. שבכות עץ הותקנו לפעמים גם בפתחים העגולים שמעל החלונות של חדרי המגורים. בשבכות העץ חזרו על עצמם מספר דגמים בסיסיים נפוצים. דגמים אוריינטליים-ויקטוריאניים אלה, אם לא הופצו אף הם על ידי מספר בתי מלאכה בודדים שפעלו באזורנו, חיקו קרוב לוודאי דוגמאות מספרי עזר שהיו נפוצים במאה התשע-עשרה.

במיעוט של הבתים (אפשר שבמוקדמים יותר) היה הגג שטוח ונבנה מעפר כבוש שתמכו בו מרישי עץ שנקבעו בקירות, ושעליהם הונחו קרשים, ואילו הקירוי הנפוץ ביותר בסוף מאה התשע-עשרה היה גג הרעפים. כמעט תמיד היה הגג בן ארבעה שיפועים, ומאחר שהשיפוע הנהוג היה תלול ביותר, הגיע הגג לגובה רב למדי. גג הרעפים הענק, העשוי להזכיר תרבוש של אפנדי, היה מעין סמל של מעמד. חלל הגג לא נוצל מעולם, והוא הופרד מחדרי הבית באמצעות סיפון קל שנתלה על מסבכי הגג. סיפון התקרה היה עשוי קרשי עץ או הותקן מציפוי גבס על שלד של סרגלי עץ (באנגלית lath) ובבתים המפוארים הוא היה מקושט בדגמים גאומטריים שונים מעץ או בציורים. ציורים אלה התאפיינו בסגנון נאיווי והיו עשויים לכלול דגמים גאומטריים ופרחוניים, פרות ומאכלים, מוטיבים דתיים (נוצריים או מוסלמיים), סמלים עות'מאניים, תמונות נוף של ערי ארץ-ישראל והאימפריה ואף דמויות אדם. במרכז התקרות היה לפעמים מדליון מצועצע במיוחד ששולבו בו קטעי מראה או - לפחות במקרה אחד (בית רבאח אפנדי או מלון 'אמריקן קולוני' בירושלים) - כיפת עץ קטנה צבועה כחול. בשולי התקרה ולפעמים גם בשולי הגג מבחוץ נמשך לעתים אפריז מעוגל. לשפת המשטחים השונים הוצמדו לעתים סרגלי עץ משוננים בדגמים שונים. גם כאן חזר על עצמו מספר מוגבל של דגמים, והדבר רומז כי הסרגלים יוצרו באופן תעשייתי בבית מלאכה באזורנו (אולי בביירות).

בתי החלל המרכזי שנבנו בערים כחיפה, נצרת, עכו ויפו, אינם שונים במתכונתם ובפרטיהם מאלה שתוארו בלבנון (במיוחד בביירות), אך ירושלים וערי ההר לא דבקו בקנון הלבנוני, אם כי אף בהן נבנו בתים על פי תכנית החלל המרכזי. בירושלים ובהרי יהודה הייתה כפי שראינו מסורת ארכיטקטונית עתיקה ובעלת ייחוד שהתבססה על בנייה מסיווית של קמרונות אבן וכיפות, ונראה שבתחילה אומצו באזורים אלה גרסאות של בית החלל המרכזי הבנויות קמרונות. בקטגוריה זו יש לכלול וריאנט מקומי שהיה בבחינת נוסחה מינימלית של תכנית החלל המרכזי, והוא כלל חדר אמצעי רבוע וחדר אחד מכל צד שלו. הבנייה בקמרונות לא פינתה את מקומה לחלוטין גם כאשר חומרי בנייה חדשים אפשרו קירוי אחר. הכבדות האופיינית לבנייה הירושלמית יצרה אפקט ארכיטקטוני שונה לחלוטין מן הסגנון הלבנוני של ערי החוף והצפון. עיצוב הפתחים למשל הושפע מן המתחייב בבנייה בקמרונות ובקירות עבים. הקשתות העדינות של הפתחים המשולשים, שלא התאימו לבנייה המסיווית הירושלמית, לא רווחו בירושלים כבערי החוף, ובמקומן נבנו לעתים קרובות שלושה פתחים עצמאיים: דלת ושני חלונות מצדיה.

הגוון המקומי של הבנייה בירושלים ובאזור ההר נבע אפוא ממסורת בנייה ייחודית לאזור זה ואולי גם מאופיין השמרני של הערים הפנימיות. אפשר שירושלים הושפעה אך מעט מהסגנון הלבנוני גם מסיבות של זיקה אדמיניסטרטיבית: בעוד צפון הארץ היה קשור מבחינה אדמיניסטרטיווית לרצועת החוף הלבנונית ונשלט מעכו ואתר כך (החל משנת 1864) מביירות, הייתה ירושלים במחוז אדמיניסטרטיווי נפרד, שנשלט תחילה דרך דמשק ואחר כך היה כפוף ישירות לשער העליון בקונסטנטינופול. הבנייה העממית בירושלים קלטה עם זאת אלמנטים דקורטיביים מערביים רבים בגלל פעילות הבנייה הענפה של ארגונים אירופיים בעיר. התערובת של בנייה מסורתית כבדה באבן עם עיטורים נאיוויים במקצת לפי מודלים אירופיים היא שיצרה את הגוון הייחודי של הבנייה העממית הירושלמית במאה התשע-עשרה.

אחרי התקופה העות'מאנית חלו תמורות שונות בתכנון בתים ובעיצובם אף על פי שתכנית החלל המרכזי המשיכה להיות הדגם הנפוץ, אפילו בבתי דירות. הנהגת השימוש בצינורות למים זורמים ולניקוז אפשרה לשלב חדרי שירות ובתי כסא באופן אינטגרלי בתכנית. השימוש בקורות ברזל ואחר כך בבטון מזוין נעשה נפוץ. סגנון הפרטים הארכיטקטוניים השתנה, ואחרי שנות השלושים קלט אלמנטים מודרניסטיים. משנות העשרים לפחות חלק מן המתכננים היו בעלי השכלה מקצועית מודרנית. 

החלל המרכזי כתופעה עות'מאנית

בית החלל המרכזי נחשב כאמור לטיפוס בית לבנוני, ואכן בסוף המאה התשע-עשרה שלטו הבתים החדשים עם גגות הרעפים האופייניים שלהם על נופן של ביירות וערי החוף, כמו גם על מראה הכפרים של הר הלבנון. מאחר שבתי החלל המרכזי שאפשר למצוא בערים כחיפה, נצרת, עכו ויפו אינם שונים במתכונתם ובפרטיהם באופן מהותי מאלה שתוארו בלבנון, סביר לראות בהם חלק של אותה תופעה. לא היה חיץ גאוגראפי או פוליטי בין ארץ-ישראל העות'מאנית ללבנון, ועיר הנמל המשגשגת ביירות הפכה במשך המאה מוקד כלכלי ותרבותי שערי ארץ-ישראל היו תלויות בו במידה זו או אחרת. יתר על כן, הייתה ודאי הגירה מלבנון גם לתחומי ארץ-ישראל. סוחרים לבנונים קנו קרקעות ומטעים בארץ, וחלקם התיישבו בה בסופו של דבר. כמו כן היו כנראה קשרי חיתון בין משפחות עשירות בארץ-ישראל ובלבנון. כל אלה היו יכולים להיות ערוצי השפעה שהביאו את טיפוס המגורים הלבנוני לארץ-ישראל. תהליכים דומים הפיצו בוודאי את טיפוס הבית לערי החוף הסוריות, כגון לאטקיה.

בית החלל המרכזי במתכונת שתיארנו יכול להיחשב אפוא לבית לבנוני, יחד עם זאת השימוש בעיקרון הבסיסי של התכנית - אולם וחדרים משני צדיו - בשום אופן אינו קשור אך ורק לבנייה בלבנון. תכנית החלל המרכזי - אמנם בהבדלים רבים בעיצוב הפרטים, בשיטות הבנייה וברושם הארכיטקטוני הכללי - הופיעה במאה התשע-עשרה במגוון רחב של מסורות עממיות בכל רחבי האימפריה העות'מאנית. גם בניית קומת מגורים על גבי קומת שירות הייתה נוהג רווח במחוזות עות'מאניים רבים, וכמה מן המאפיינים המשניים של הנוסחה הלבנונית - כגון ארקדות, מרפסות על זיזים וגגות בעלי ארבעה שיפועים - גם הם הופיעו במקומות אחרים. יש לסייג אפוא את ה'לבנוניות' של החלל המרכזי: הכנסת השימוש בחלל המרכזי הייתה מגמה כלל עות'מאנית, ובית החלל המרכזי בלבנון היה רק אחד הביטויים של התפתחות שהיו לה מקבילות במסורות אזוריות אחרות.

כבר בווריאנטים האזוריים של בית החלל המרכזי שמצאנו בארץ-ישראל - בירושלים ובערי ההר - אפשר לראות נוסחאות עצמאיות במידה רבה, ומכל מקום לא תלויות בקנון הלבנוני. לבתי חלל מרכזי בעבר הירדן, בייחוד בא-סאלט, היה אופי ארכיטקטוני משלהם, שוב בעיקר בגלל הבנייה בקמרונות. האוניוורסליות של תכנית החלל המרכזי במאה התשע-עשרה מסתברת יותר כאשר בוחנים את הבנייה הרחק מתחום ההשפעה של לבנון. בתי חלל מרכזי שאופיים הארכיטקטוני וסגנונם שונים מאלה של הבית הלבנוני נבנו בקהיר ובערים הסוריות המרוחקות מרצועת החוף.

לקראת המאה התשע-עשרה החלה גם הבנייה העממית בקונסטנטינופול ובאנטוליה לאמץ נוסחאות של חלל מרכזי. וכן נבנו בתים עם חלל מרכזי בבלקן, כגון בבולגריה ובצפון יוון. אופיה של הבנייה באנטוליה ובבלקן שונה מזה שבלבנון בגלל ההבדל בחומרי הבנייה: השימוש הנרחב בעץ באנטוליה אפשר משחק נפחים מורכב המנוגד לחלוטין לפשטות של הבית הלבנוני הקובייתי הבנוי אבן, באותם חלקים של אנטוליה שרווחה בהם בכל זאת בנייה באבן הבתים מזכירים מאוד בצורתם את המקבילות הלבנוניות. כך במזרח תורכיה, בקפדוקיה, במרסין ואף בחוף האגאי נבנו בתים שלהם קומת מגורים בעלת חלל מרכזי המסתיים בפתח משולש או זוגי.

קרוב לוודאי שאימוצו של החלל המרכזי בבתי מגורים ברחבי האימפריה העות'מאנית קשור בתמורות חברתיות ותרבותיות דומות שהתחוללו בה במחוזות שונים, ובראש ובראשונה בעלייתו של מעמד בורגני שנבנה מן המודרניזציה ההדרגתית של האימפריה. אף על פי שלכל אזור היה ייחוד משלו, נראה שלתהליכים שתוארו בארץ-ישראל היו מקבילות במחוזות אחרים.

בלבנון החלה מודרניזציה מהירה עם סיומן של עשרים שנים של התנגשויות אלימות בין העדות שהגיעו לשיאן בטבח הנוצרים בשנת 1860. ההתערבות הצרפתית וה'חוק האורגני' שנחקק בשנת 1861 החזירו את היציבות לארץ. בעקבות הסדר החדש התרחשו בלבנון, אף ביתר עצמה מאשר בארץ-ישראל, תהליכים של מודרניזציה, צמיחה כלכלית, גידול ערי החוף, התפתחות המסחר וחיזוק המגע עם אירופה. כוחה של האריסטוקרטיה הכמו-פאודלית של הר הלבנון דעך עם ביטולן הסופי של זכויות היתר שלה בשנת 1861, ובמקומה פרח מעמד חדש של אפנדים עירוניים עשירים שנבנו מן המסחר המשגשג עם המערב ומסחר בקרקעות. בתי החלל המרכזי החלו להופיע בתקופה זו. ביירות, שמתוארת בתחריטים מוקדמים כבנויה בתים קובייתיים פשוטים, שינתה את צביונה לאחר שצמחו בה עשרות בתים מן הטיפוס החדש עם גגות הרעפים הראוותניים שלהם.

גורם נוסף אשר בעקיפין היו לו השלכות מרחיקות לכת על הנוף של הר הלבנון היה תנועת הגירה רבת היקף מהאזור. התהליך החל באמצע המאה וצבר תנופה בשנות השמונים והתשעים. בשנים 1914-1900 איבד הר הלבנון כרבע מאוכלוסייתו לטובת יעדי הגירה ממצרים עד יבשת אמריקה. אחת התוצאות של תופעת ההגירה הייתה זרימת כסף מחוץ לארץ אל משפחות המהגרים שנותרו בכפריהן. חלק מן המהגרים חזרו למולדתם עם פרישתם מעבודתם והביאו אתם את הרכוש שצברו. תהליך זה היה ללא ספק אחד הגורמים להתפשטותו של בית החלל המרכזי בהר הלבנון. טיפוס בית זה ענה על צרכיה של אוכלוסייה מבוססת שלא הייתה תלויה עוד בחקלאות, ואשר הכירה נוחיות מודרנית. 'כמעט אין כפר או עיירה מתוך ה-1,600 שבלבנון', כותב ההיסטוריון הלבנוני פיליפ חיטי, 'שאינו מתהדר בבתים עם גגות רעפים אדומים שנבנו בכסף מחוץ-לארץ'. יש לציין כי גם מארץ-ישראל, ובמיוחד מבית-לחם, הייתה הגירה אל מעבר לים, אם כי בהיקף קטן בהרבה, ואפשר שהרקע לבנייתם של בתים מרווחים בבית-לחם דומה למה שתואר בלבנון.

תהיה זו משימה גדולה מדי לסקור ולהשוות את התמורות החברתיות בכל מחוזות האימפריה. העיירה סינאסוס ליד נפשהיר שבקפדוקיה היא דוגמה המרמזת כי התפתחויות מקבילות לאלו שחלו בארץ-ישראל ובלבנון היו אף במקומות אחרים. גם כאן נודעה השפעתה לגורמים שמנינו למעלה - רפורמות עות'מאניות, הגירה, שגשוג המסחר, זיקה כלכלית ותרבותית למערב, תלות בערי החוף, דינמיות כלכלית של מיעוטים והפניית משאבים לבניה מרוווחת. בספר זיכרון של אחת הקהילות בעיירה קפדוקית זו נכתב כי: סינאסוס הייתה במאה התשע-עשרה יישוב בן 4,000-3,000 תושבים, רובם יוונים. פרנסת העיירה הייתה בחציה על חקלאות ובחציה על מסחר. מאז שנתן הח'ט-י הומאיון חופש לאזרחים היוונים, בשנת 1856, החלו בני העיר להגר לרגל עסקיהם לרחבי הארץ. איש מבין הגברים לא נשאר בעיר: חלקם עבדו רוב חודשי השנה בערים כאדנה ומרסין, אולם רובם עקרו לקונסטנטינופול ושהו בה שנים ארוכות. רק משעשו שם די רכוש, פרשו וחזרו להתגורר בקביעות בעירם. עתה, לאחר שהתבשמו מן האווירה הקוסמופוליטית של הבירה ורכשו השכלה, רצו לבנות לעצמם מעונות נוחים ונאים. וסכומי כסף נכבדים הוקצו למטרה זו. 

מקורותיו של בית החלל המרכזי

תגובה דומה על תמורות כלל-עות'מאניות בתנאי החיים עשויה להיות הסבר להופעתו של החלל המרכזי במסורות עממיות כה רבות ברחבי האימפריה. התהליכים שהתחוללו במאה התשע-עשרה - פיתוח מואץ, צמיחתו של מעמד בורגני, חדירת מוצרים אירופיים והשפעת תרבות המערב - יכלו לספק את הדחף לצמיחתו של טיפוס חדש של בית מגורים ולהשפיע על התפתחותו. עם זאת הגורמים הללו אינם מסבירים את מקור הצורות הארכיטקטוניות עצמן. מתקבל על הדעת שהייתה נקודת מוצא ארכיטקטונית - טיפוס בניין או טיפוסי בניין - שממנה נגזר והתפתח בית החלל המרכזי. אפשר להצביע על שלושה מקורות עיקריים שעשויים היו לשמש נקודת מוצא כזו.

על רקע ההשפעה המערבית הגוברת על חיי היום-יום של הבורגנות העירונית ועל ריהוט הבתים מתבקשת ההשערה כי תכנית בית המגורים עצמה הייתה אף היא חיקוי של מודלים מערביים. דמיונו המפתיע של הבית הלבנוני אל הבתים המדיאווליים של ונציה - הן בתכנית והן בעיצוב החזית - צוין על ידי מחברים שונים, אלא שקשה להסביר השפעה ישירה כה דומיננטית של ונציה על הלוונט בסוף המאה התשע-עשרה. ייתכן עם זאת כי הבית הוונציאני השפיע בעקיפין על התכנון האירופי בכלל, וזאת באמצעות הווילות שתכנן הארכיטקט האיטלקי הנודע בן המאה השש-עשרה, אנדראה פלדיו (Palladio). לעבודותיו של פלדיו נודעה השפעה עמוקה בכל אירופה, ובזכות האסכולה הרציונליסטית הצרפתית הן היו לאחד מן היסודות של תורת התכנון במערב עד סוף המאה התשע-עשרה. הפשטה של וילות פלדיאניות מובילה למבנה בעל חלל מרכזי, וספרי לימוד שאיירו בתרשימים שווים לכל נפש את יסודות התכנון, במיוחד כאלה ששאבו את השראתם מחיבוריו של התאורטיקן הצרפתי דורנד (Durand. L.N.J), הפכו נוסחאות סטריאוטיפיות המבוססות על הפשטה כזו למרכיב סטנדרטי בידע הטכני של ארכיטקטים ומהנדסים מאז סוף המאה השמונה-עשרה. מתכננים ויזמים מערביים שפעלו בלוונט במאה התשע-עשרה עשויים היו אפוא להפיץ את תכנית החלל המרכזי. קונרד שיק התפאר שהוא היה מי שהביא לירושלים את תכנית החלל המרכזי, בבניין טליתא קומי שבנה בשנים 1868-1866. עוד קודם לכן, בשנת 1859, השתמש שליח של חברה מיסיונרית אנגלית בתכנית דומה בבית שבנה בפרדס בפרוורי יפו. נוסחאות מפושטות לתכנון וילות, שהן ביסודן תכניות של חלל מרכזי, הופיעו בסוף המאה התשע-עשרה אף בספרי לימוד בערבית. בית ספר טכני ממשלתי שפעל בקהיר, ואשר כבר באמצע המאה התשע-עשרה למדו בו ארכיטקטורה בתור אחד מן המקצועות הטכניים המערביים, החדיר לארץ זו דפוסי תכנון אירופיים, והופעתה של תכנית חלל מרכזי בבתי מגורים במצרים יוחסה להשפעתו של מוסד זה. מודלים מערביים היו עשויים להגיע לפרובינציות של האימפריה אחרי שהוטמעו במרכזים תרבותיים של מזרח הים התיכון, כגון אלכסנדריה, ביירות ובראש ובראשונה, הבירה קונסטנטינופול.

תליית מקורו של החלל המרכזי בתכנון וילות מערבי מניח את קיומו של תהליך שבו שאלו בנאים מקומיים תבנית מערבית והפכוה לנוסחה עממית מזרחית. אולם כנגד תאוריה זו אפשר להעמיד סברה הפוכה, שלפיה היה החלל המרכזי פרי מודרניזציה והתמערבות של דפוס מגורים מזרחי. סברה זו מתיישבת עם הדעה הרואה בהתמערבות של עשירי הלוונט אך 'קליפה דקה'. איזו נקודת מוצא אוריינטלית אפשר להציע לבית החלל המרכזי? הניסיון לתלות את מקורו בבית החצר הארץ-ישראלי או הלבנוני אינו משכנע, כי אין בו כדי להסביר את החלל המפולש הנמשך מחזית לחזית, את האופי המוחצן של הבית ואף לא את קיומו של הפתח המשולש. תאוריה משכנעת הרבה יותר היא זו המבקשת לקשור בין בית החלל המרכזי לבית ליוואן. בית ליוואן, כמו בית החלל המרכזי, הוא בלוק עצמאי המבוסס על תכנית סימטרית שבמרכזה חלל פתוח למחצה ומשני צדיו חדרים. קל לראות כיצד נוצר אולם מרכזי אם מאריכים את הליוואן ומוסיפים חדרים משני צדיו (ולמעשה ראינו כי קיים וריאנט של בית ליוואן שבו ליוואן בעומק שני חדרים). הרושם הארכיטקטוני שיוצרת הקשת הרחבה בפתח הליוואן שונה מזה של הפתח המשולש בקצה האולם המרכזי, אך צורות אלה ניתנות להחלפה, וההבדל ביניהן מייצג רק טכניקה שונה בתמיכת הקירוי מעל לפתח. ארקדה הייתה כבר מוטיב שגור בטיפוס בית אחר שנפוץ באותו זמן, ביה ריוואק. הנהגת הזיגוג בקצה האולם המרכזי הפכה בוודאי את הארקדה של הפתח המשולש לפתרון מועדף. התפשטותו של בית הליוואן מייצגת דור מוקדם יותר של שינוי בדפוסי מגורים במאה התשע-עשרה, ואפשר לראות בבית החלל המרכזי המשך של התפתחותו. כאשר נבנתה קומה נוספת על גבי בית ליוואן ישן היא נבנתה לעתים קרובות במתכונת של בית חלל מרכזי עם פתח משולש. מתקבל על הדעת שהבורגנות החדשה, שנזקקה לבתים נוחים אך קומפקטיים ולא לארמונות מבוצרים, פנתה אל בית הליוואן, שהפך כבר למודל מקומי של בית מרווח, אך העדיפה לפתח את הדפוס של בית ליוואן לבית דמוי וילה או פלאצו, שבו כמה חדרים רצופים מצדי הליוואן. התכנית הפשוטה והסימטרית גם עלתה בקנה אחד עם התפיסות החדשות על עיצוב בתים ונוחיות מודרנית שאומצו בהשראת המערב.

לבית ליוואן היה ללא ספק תפקיד חשוב בהתפתחותם של בתים עם חלל מרכזי לפחות בחלק מתחומי האימפריה. עם זאת ייתכן עוד מקור חשוב לתכנית החלל המרכזי: הקונאק (ביחיד konak), בית האמידים התורכי ה'קלסי' של אנטוליה. כפי שכבר הזכרנו בדיון בבית העיר הארץ-ישראלי המסורתי, הבית התורכי הכיל בכל שלבי התפתחותו הידועים שלושה סוגי חללים: סיפון מקורה ורחב שקישר בין שאר היחידות שבתכנית (מכונה לעתים סיפה או היאת), ליוואנים שנפתחו אל מרחב הסיפון וחדרי מגורים. מגוון עשיר של צירופים נגזר מהקבצתם של חדרים וליוואנים מצדי הסיפון המקורה. בבתים עתיקים או פשוטים היה הסיפון מעין גלריה פתוחה שעברה בחזיתו של טור חדרים, ואילו במאה התשע-עשרה מקובל היה לבנות חדרים וליוואנים משני צדיו של הסיפון, או במילים אחרות, ליצור תכנית של חלל מרכזי. ידועים גם צירופים שבהם הוצבו שני ליוואנים זה מול זה מכל צד של הסופה באופן שנוצר חלל פנימי דמוי צלב. את החלל המרכזי באנטוליה ראוי אם כן לפרש כתולדות של הסיפון, ההיאת, יותר מאשר כטרנספורמציה של ליוואן יחיד.

מקור החלל המרכזי שבמסורות פרובינציאליות, כגון זו הלבנונית, עשוי היה אם כן להימצא באולם המרכזי או בסופה של הבית התורכי, ובית החלל המרכזי הלבנוני יכול להתפרש כגרסה מקומית של הקונאק של אנטוליה. ההבדל בחומרי הבנייה עשוי להסביר את השוני בין שתי המסורות הללו באופי הארכיטקטוני. כמה נקודות דמיון תומכות בטענה זו בדבר הזיקה בין המסורת הלבנונית לתורכית. בשתיהן הייתה נהוגה חלוקה לקומת שירות ולקומת מגורים, בשתיהן היה שימוש בגגות רעפים בעלי ארבעה שיפועים (שנבנו אמנם בטכניקות שונות), ובשתיהן יכול היה הבית לעמוד כגוש בודד (בניגוד לבתים בערים העתיקות של סוריה וארץ-ישראל שנטו ליצור רקמה דמוית שטיח של בתי חצר). חשוב מזה, בבית התורכי נמצאו מקבילות לאולם מרכזי בתכנית צלב, לאולמות מוקפי חדרים ואף לשימוש בגלריות פתוחות (ריוואקים), ובחזית הליוואנים ניצבו לפעמים ארקדות משולשות מעץ (הדירכליכ, ראה בחלקו הראשון של המאמר) המזכירות את הארקדות הדומות בתוך בית החלל המרכזי, והן אף עוצבו בדומה לפתח המשולש - מעקה בשני השדות הצדדיים ומעבר בשדה האמצעי. ציורי התקרות בבתים בלבנון ובארץ-ישראל שייכים בבירור מבחינת הטכניקה, הסגנון והנושאים לאותה מסורת של עיטורים שנקלטה באנטוליה, בבלקן ולמעשה כמעט בכל מחוזות האימפריה. ההכללה של סמלים עות'מאניים ולעתים אף של תמונות נוף של איסתנבול, מעידה על עצמת השפעתה התרבותית של בירת האימפריה ועל הזדהותם של הבנאים עם מרכז השלטון. ההשפעה של קונסטנטינופול והזיקה של הפרובינציה אליה התפתחו על רקע שיפור הנגישות אל הבירה עם התפתחות התקשורת במאה התשע-עשרה ועל רקע מעורבותו הגוברת של השלטון המרכזי בניהול הפרובינציות. התחזקות השפעתה התרבותית של קונסטנטינופול יכולה להסביר את הפצתם של דפוסים תורכיים בתכנון בתים.

האם היה החלל המרכזי תולדה של האולם בווילה בנוסח פלדיאני, של הליוואן או של ההיאת בבית התורכי? אין צורך לפסוק לטובת אחד משלושת המקורות שמנינו. הווילה האירופית, בית הליוואן והבית התורכי היו ללא ספק שלושת מוקדי ההשראה הארכיטקטוניים העיקריים בתרבות המגורים במזרח הים התיכון במאה התשע-עשרה. במסורות האזוריות השונות משתקף כמדומה מיזוג זה או אחר של השפעת שלושת המוקדים הללו, בתוספת השפעתם של תנאים מקומיים ומסורות מקומיות. באשר לבית החלל המרכזי בלבנון וארץ-ישראל נראה כי בית הליוואן היה נקודת המוצא שלו, ואילו הווילה המערבית והבית העות'מאני היו רק מקורות השפעה חשובים. אך יהיה משקלן של ההשפעות השונות אשר יהיה, נראה שבית החלל המרכזי אינו מייצג אימוץ של תבנית מערבית מתוך התבטלות ואף לא דבקות שמרנית במסורת עתיקה. במקום השתלתו של דגם מערבי אנו מוצאים בו שכלול של יסודות מן הארכיטקטורה של המזרח - הליוואן, הריוואק והסופה התורכית - כדי ליצור מהם נוסחה מודרנית המתיישבת עם מודלים מערביים מבלי לחקותם. אמצעי הבנייה המתועשים המיובאים דחקו אולי טכניקות עתיקות, אך הם שימשו בידי הבנאים העממיים ליצירת מסורת חדשה, אותנטית לא פחות, שלא נעדרו ממנה ערכים אסתטיים. מסתבר אפוא שבלבנון ובמחוזות אחרים לא החניק המפגש עם המערב או עם הבירה העות'מאנית את כוח היצירה המקומית אלא עורר אותו להתחדשות. משתמע מכאן כי טיפוס הבית החדש היה תוצר של הסתגלות של חברה מסורתית לתנאים חדשים ולגירויים חיצוניים תוך הסתמכות על משאביה התרבותיים. התוצאה הייתה מיזוג מאוזן של יסודות מקומיים, מזרחיים ומערביים ושל עתיק וחדש. בית החלל המרכזי שיקף אפוא מודרניזציה יותר מאשר התמערבות. ההיסטוריון הלבנוני פיליפ חיטי כתב, בתארו את החברה הלבנונית בסוף המאה התשע-עשרה: 'מקצב חיים חדש התהווה בלבנון, מקצב שלא היה חדש ולא ישן, אלא מיזוג של השניים'. בית החלל המרכזי יכול להיחשב להתגלמות של מקצב החיים הזה. 

סיכום

כאשר מדברים על הבית הערבי רבים נוטים עדיין לחשוב בראש ובראשונה על הבית הכפרי, אשר זכה עד לאחרונה לעיקר תשומת הלב בספרות. למעשה הביטוי הבית הערבי או הבית הארץ-ישראלי, המופיע בכותרתם של כמה וכמה חיבורים בולטים על הנושא (כנעאן, דלמן, הירשפלד) יש בו כדי להטעות, שכן הבנייה הערבית בארץ-ישראל כוללת, כפי שפירטנו במאמר זה, לא בית מסוג אחד אלא סדרה של טיפוסים: הבית הכפרי החד-חללי, מקבץ הבתים הכפרי, הבית העירוני העתיק, בית הליוואן, בית הריוואק ובית החלל המרכזי. לצד אלה היו עוד טיפוסי בניין, משניים או נפוצים פחות, שלא עסקנו בהם כאן כלל: הקצר (מעונות קיץ בכרמים מחוץ לחומות), חוות חקלאיות (כגון חרבת שוני שעל יד בנימינה), ארמונות של שיח'ים כפריים (למשל מג'דל יאבא/מגדל אפק), ארמונות של מנהיגים מקומיים (כגון ארמונותיהם של דאהר אלעמר בגליל, או של מושלי עכו מג'זאר עד עבדאללה) וארמונות עירוניים (כגון אלה של המשפחות השליטות בשכם). כל אלה ראויים לחקירה ולהערכה שקולה בכל דיון כולל על הבית הערבי הארץ-ישראלי.

הארכיטקטורה העממית הערבית בארץ-ישראל אינה מצטיירת בסקירתנו כמסורת על-זמנית שהיבטיה הגאוגרפיים וההיסטוריים טפלים. היא אינה צופה לאחור אל תקופת המקרא או אל תרבויות פרה-היסטוריות. תחת זאת היא מעוגנת היטב במסורות הבנייה למגורים שצמחו במרחב הגאוגרפי הרחב של מזרח הים התיכון בתקופת האסלאם. ראשיתה אינה בתקופה ערטילאית בשחר היסטוריה, אלא קרוב לוודאי בימי-הביניים ובעיקר בתקופה הממלוכית. מאז הופיעה היא לא נותרה סטטית: נראה שתחילה קלטה יסודות ממלוכיים (הקמרון המקופל, דירות דמויות קאעה ומוטיבים עיטוריים) ואחר כך - מוטיבים עות'מאניים (דירות בנוסחה א-ב ושערים דמויי דירכליכ). השיטה הייחודית של בנייה באבובי חרס לא התקיימה בארץ ברציפות מאז העת העתיקה, ובוודאי התפתחה בתקופה כלשהי לפני המאה התשע-עשרה. במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה חלו תמורות מרחיקות לכת בתרבות המגורים בארץ, לנוף נוספו טיפוסי בתים חדשים שלא היו נפוצים בה קודם לכן, ואליהם נלוו שלל השפעות לבנוניות, תורכיות ומערביות.

בית הכפר הערבי בארץ-ישראל, יותר ממה שהוא מלמד על תקופות מרוחקות ופרימיטיוויות, מקנה לנו הבנה של מסורות הארכיטקטורה המוסלמית הגבוהה. הוא עולה מן הניתוח שלנו כאב-טיפוס בסיסי, שבו מיוצגים בצורתם הגולמית עקרונות העיצוב של חלל המגורים במגוון רחב של מסורות ארכיטקטוניות סביב מזרח הים התיכון. מצאנו עקרונות אלה - תפיסת החדר כחלל רב-תכליתי, עצמאי, והרעיון של משטח מוגבה - במהדורה משוכללת ומתוחכמת בדירות של ארמונות עירוניים בקהיר, בבתים של דמשק וחלב, בקונאק התורכי ואפילו בבית כפרי יווני. באמצעות השימוש במשטח מוגבה נוצרה משפחה שלמה של טיפוסי דירות, מן החדר הפשוט עם אזור כניסה מינימלי עד הקאעה מרובת הליוואנים, ובכל אחת מן המסורות שמנינו התפתחה גרסה ייחודית משלה של הטיפולוגיה הזו.

הבנייה העירונית העתיקה בערים הערביות בארץ-ישראל השיגה מידה ניכרת של תחכום. הארכיטקטורה של הבית העירוני הערבי בשום אופן אינה צריכה להיחשב לתופעה שולית לצד הבית הכפרי. היא גם לא הייתה ענף משני של הבנייה למגורים במחוזות הסמוכים. הבנייה העירונית בירושלים, באזור ההר ובשולה הייתה מסורת בעלת ייחוד, שונה בהחלט מן המסורות של סוריה, לבנון או מצרים. הבנייה הייחודית בקמרונות שרווחה במרכז הארץ הבטיחה שכל רעיון ארכיטקטוני יפורש מחדש ויוטמע בשפה הארכיטקטונית המקומית. יחד עם זאת על אף ייחודו הבית העירוני בארץ-ישראל מתייחס באופן ברור למסורות הארכיטקטוניות העיקריות שבמרחב הגאוגרפי הרחב ולהקשר התרבותי של מזרח הים התיכון.

הערות אלה תקפות פי כמה לטיפוסי הבניינים החדשים של המאה התשע-עשרה. מול עיניהם של הנוסעים שתרו במאה התשע-עשרה אחר ה'תנ"כיות' של הבית הארץ-ישראלי, התרחשה למעשה מהפכה בתרבות המגורים. בעיני הנוסעים נראו בוודאי טיפוסי הבניינים החדשים 'מודרניים', 'לא אותנטיים' לעתים אף 'חיקוי של המערב'. בית הליוואן ובית הריוואק שנפוצו אז בבנייה החדשה בארץ, לא היו מוצרים בלתי אותנטיים של התמערבות, אלא רעיונות ארכיטקטוניים שמקורם במסורות העתיקות של האזור, ושנמצאו מתאימים כדי לענות על צרכים משתנים בעידן של מודרניזציה. בית החלל המרכזי ייצג שלב נוסף של מודרניזציה, שלב שבו הייתה כבר השפעה מערבית ברורה. אך יהיה אשר יהיה משקלה של ההשפעה המערבית בהתפתחות בית החלל המרכזי, תהליך התפתחותו ביטא יכולת התחדשות של מסורת הבנייה העממית, התחדשות שהתבססה על המשאבים התרבותיים של האזור, ולא על אימוץ לא ביקורתי של מודלים מערביים על כרעיהם וקרביהם. מודרניזציה במה שנוגע לתרבות המגורים הלוונטינית במאה התשע-עשרה לא הייתה זהה לחלוטין להתמערבות. בהתהוות בית החלל המרכזי ובהתפשטותו השתקף כל מארג הקשרים במזרח הים התיכון, מארג שבו היה תפקיד חשוב לבירת האימפריה, קונסטנטינופול, למרכזים אזוריים כגון אלכסנדריה וביירות וליחסי הגומלין בין פרובינציות שכנות. הבנה מלאה של משמעות הופעתו של טיפוס בניין זה וחדירתו לארץ-ישראל מחייבת להעמיד אותו (ואת ארץ-ישראל) בהקשר הגאוגרפי הרחב של מזרח הים תיכון, כשם שהיא מחייבת לעגנו בהקשר ההיסטורי של תהליכי השינוי בשלהי המאה התשע-עשרה. הממד הגאוגרפי-ההיסטורי של התופעות הארכיטקטוניות הופך את הבניינים לתעודות המעוררות סוגיות גאוגרפיות-היסטוריות כלליות: מהות תהליכי המודרניזציה באימפריה העות'מאנית במאה התשע-עשרה, יחסי הגומלין בין ארץ-ישראל לשכנותיה ומקומה של ארץ-ישראל בעולם הכלכלי והתרבותי של מזרח הים התיכון.

ביביליוגרפיה

(ביבליוגרפיה נבחרת)

ספרי עיון ומדע

  • אוליפנט ל', חיפה: כתבות מארץ ישראל 1882 – 1885, בורלא י' (מתרגם), 1976.
  • אביצור ש', חיי יום-יום בארץ-ישראל במאה הי"ט, תשל"ב.
  • בן אריה י', עיר הראי התקופה: ירושלים החדשה בראשיתה, 1979.
  • קרק ר' ואורן-נורדהיים מ', ירושלים וסביבותיה: רבעים שכונות וכרפרים 1800 – 1948, תשנ"ה.
  • גרוסמן ד', הכפר הערבי ובנותיו: תהליכים ביישוב הערבי בארץ-ישראל בתקופה העות'מאנית, תשנ"ד.
  • כרמל א', תולדות חיפה בימי התורכים, תשל"ז.
  • מיוחס י', הפלחים: חיי הפלחים בהשואה אל חיי היהודים בתקופת התנ"ך והתלמוד, תרצ"ו.
  • פוקס ר', אוסטן סנט. בארב הריסון - ארכיטקט בריטי בארץ הקודש, עבודת דוקטור, הטכניון, 1992.
  • הירשפלד י', בית המגורים הארץ-ישראלי, תשמ"ז.
  • וולניי קפ"ש, מסע במצרים ובסוריה, א' אמיר (מתרגם), 1996.
  • סגל י', הבניה בכפרים הערביים הגליל והתפתחותה, תשכ"ז.
  • קרויאנקר ד', אדריכלות בירושלים: הבניה הערבית מחוץ לחומות, 1985.
  • קרויאנקר ד', פתחים בירושלים, 1987.
  • קרק ר', יפו 1799 – 1917, תשמ"ה.
  • רוג'רס א"מ, חיי היום-יום בארץ-ישראל, ש' הרן (מתרגמת), תשמ"ד.
  • שילר א', נופי בראשית של ארץ-ישראל, 1979.
  • עארף ש', אלקריה אלערביה אלפלסטיניה (ערבית), 1986.
  • O. Aurenche, La Maison orientale L'asrchitecture du Proche Orient des Originau Milieu du Quartrieme Millenaire, I-III, Paris, 1981.
  • K. Jager, Das Bauernhaus in Palastina mit Rucksicht aut das biblische Wohnhaus, Gottingen, 1912. 
  • G. Dalman, Arbeit und Sitte in Palastina, VII: Das haus, gutersloh, 1942. 
  • S. Amiry and V. Tamari, The Palestinian Village Home, London, 1989.
  • F. Ragette, Architecture in Lebanon: The Lebanese House during the 18th and 19th Centuries, Beirut, 1974.
  • A. Rapoport, House Form and Culture, Englewood Cliffs, NJ, 1969.
  • B. Rudovsky, Architecture without Architects, New York, 1964.
  •  Y. Hirschfeld, The Palestinian Dwelling in the Roman-Byzantine Period, 1995.
  • H. Maundrell, A Journey from Aleppo to Jerusalem, Easter 1697, Oxford, 1703.
  • F. El-Khouri, Domestic Architecture in Lebanon, 1975.
  • R. Thoumin, La maison Syrienne dans la Plain hauranaise, Le Bassin du Barada et sur les Plateaux du Qulamun, Paris, 1932. 
  • H. Kalayan and J. Liger-Belair, L'habitition au Liban, I-II, Beirut, 1966.
  •  Grant, The People of Palastine, Philadelphia & London, 1920.
  • A. Khammash, Notes on Village Architcture in Jordan, Lafayette, 1986.
  • C. Aboussouan, L'architecture Libanaise du XVe au XIXe siecle,  Beyrouth, 1985.
  • J. Weulersse, Le Pays des Alaouites, Tours, 1940 .
  • G. Goodwin, A History of Ottoman Architecture, London, 1971, p. 430 
  • Is. L. B. Bishop, Journies in Persia and Kurdistan II, London, 1891, p. 344.
  • Philippides (ed.), Greek Traditional Architecture I, Athens, 1983 .
  • S. Slesin et al., Greek style, lONDON, 1990.
  • T. Faerge, Tents: Architecture of the Nomads, London, 1979.
  • O. Kucukerman, The Turkish House : In search of Spatial Identity, Istanbul, 1985.
  • R.w.Hamilton and O. Grabar, Khirbat al-Mafjar, Oxford, 1959.
  • A. Bahgat and A. Gabriel, Fouilles d'AL Foustat, Cahiro, 1921.
  •  J. revault and B. Maury, Palais et maisons su caire du XIVe au XVIIIe siecle I, Cairo, 1975.
  • A. Raymond and J.L. Paillet, Balis II: Fouilles de Balis-Meskeye, Damas, 1995.
  •  S. Chemelnizki, Mejdu Samanidami i Mongolami, II Architektura Sredinei Azi XI - natchala XIII vv. Berlin & Riga, 1997.
  • G.R. Lees, Village Life in Palestine, London, 1905.
  • J.L. Burckhardt, Arabic Proverbs or the Manners and Cosoms of the Modern Egyptians, London, 1875.
  • E.W. Lane, An Account of the Manners and Customs of the Modern Egyptian Written in Egypt during the Years 1833-1835, London & New York, 1908.
  • A. Lezine, Trois Palais dwepoque Ottomane au Caire, Cairo, 1972.
  • J.Cl. Garcin et al., Palais et Maisons du Caire I: Epoque Mamelouke (XIIIe - XVIe siecles), Paris, Paris, 1982.
  •  B. Maury et al. Palais et Maisons du Caire II: Epoque Ottomane (XVIe - XVIIIe siecles), Paris, 1983.
  • J.Ch. Depeaule et al., L'Habitation Urbain dans l'Orient Arabe: Elements d'architecture, Versailles, 1984.

מאמרים בכתבי עת ובספרים

  • בן אריה י', "שנים עשר הישובים הגדולים בארץ-ישראל במאה התשע-עשרה", קתדרה 19, תשמ"א, 83.
  • בן ארצי י', קרק ר' והאנסון ר', "ח'אנים או מבני האחוזה ? לשאלת תפקידם המקורי של אתרי ההתיישבות היהודית בנוף ארץ-ישראל", הציונות יג, תשנ"ח, 263.
  • הירשפלד י', "בית המגורים הכפרי בהר חברון ומסורת הבניה הארץ-ישראלית", קתדרה 24, תשמ"ב, עמ' 79.
  • הירשפלד י', "בית האחרה מסורתי בכפר בני נעים", ישראל - עם וארץ ב-ג, תשמ"ה-תשמ"ו, 151.
  • כץ א', "בית לחם בשלהי השלטון העות'מאני", בית כנסת וכנסית המולד, שילר א' (עורך), 1980, 29.
  • מאיר-ברודניץ מ', "הדינמיקה של השינויים הפיסיים בכפר הערבי בישראל", ארצות הגליל ב, א' סופר ונ' קליאוט (עורכים) 1983, עמ' 745.
  • ספראי ז', "הכפר הערבי כמקור לתולדות התרבות החומרית של ארץ ישראל בעבר", אריאל 102-103, תשנ"ד, 157.
  • פוזנר י', "בתים בני דירה אחת בארץ-ישראל", הבנין 2, 1937, עמ' 1.
  • פוזנר י', "בית הפלח", הבנין 3, 1938, עמ' 20
  • פולן ו', "הבית הערבי המסורתי", מורשת דרך 28, 1989, עמ' 41.
  • פוקס ר', "בית המגורם הערבי בחיפה העות'מאנית – תיעוד ארכיטקטוני", חיפה: היסטוריה מקומית, בן ארצי י' (עורך), תשנ"ט.
  • פוקס ר', "הבית הערבי הארץ-ישראלי: עיון מחדש", קתדרה 89, תשנ"ט, 83.
  • פוקס ר', "הבית הערבי הארץ-ישראלי: עיון מחדש", קתדרה 90, תשנ"ט, 53.
  • פינקרפלד י', "הבניה העברית",מחקרים: עבודת המוסד לחקר הבניה והתכניקה א, תש"ג, עמ' 145.
  • פינקרפלד י', "הדירה הערבית הפרימיטיבית", בשדה התכניקה, 1942, עמ' 33-36.
  • פינקרפלד י', "צורות מקוריות של בית הדירה בארץ", מחקרים א,תש"ג, עמ' 140.
  • רומן י' (בעזרת ש"מ שריף), "תקרות מדברות", ארץ וטבע, נובמבמר-דצמבר 1996, 34.
  • רוזן-אילון מ', "אמנות מוסלמית מאוחרת בירושלים", המזרח החדש ל"ד, 1992, 139. 
  • T. Canaan,"The Palstinian Arab House, Its Architecture and Folklor", JPOS, vol. 12, 1932, p.223.
  • T. Canaan,"The Palstinian Arab House, Its Architecture and Folklor", JPOS, vol. 13, 1933, p.1.
  • S. Al-Aamiry and J. Cejka, "Das Palastinische Haus", Pracht und Geheimnis: Kleidung und Schmuck aus Palastina und Jordanien, G. Volger et al. (eds.). Koln, 1987, p. 92.
  • O.Aurenche and P. Desfarges, "Utilisation et Transformation de l'espace Architectural a El Kowm (Palmyre, Syrie)", Cahiers de l'Euphrate 3, 1982, p. 99. 
  • O.Aurenche and P. Desfarges,"Travaux d'ethnoarcheologie en Syrie et en Jordanie, Rapports Preliminaires', Syria 60, 1983, p. 147, 
  • R. Jarno, "Tente et maison: Le Jeu annuel de la sedenterision a Qdeir (Syrie)", Nomades et Sedentaires: Prespectives ethnoarchiologiques, O.Aurenche (ed.), Paris, 1984, p. 191. 
  • N. Deker, "Contribution a l'etude de l'evolution de l'habitat Beduim en Syrie", Nomades et Sedentaires: Prespectives ethnoarchiologiques, O.Aurenche (ed.), Paris, 1984, p. 51. 
  • G. Azar et al., "Busra: Housing in Transition",BERYTUS 33, 1985, P. 103. 
  • S. Shami, "Setllement and Resttlement in Umm Qeis: Spatial Organizationof a Jordanian Village", Dwelling, Setllements and Tradition, J.P. Bourdier (ed.), Lanham MD 1989, p. 451. 
  • H. seeden et al., "The ABU-IFEAD Habur Village Project Preliminary Report: Rural Settlement in Syrian Gazira from Prehistoric to Modern Times", Damaszener Mitteilungen 4, 1989, p.1.
  • R. Kana'an and A. McQuitty, "The Architecture of Al-Qasr on the Kerak Plateau", PEQ 126, 1994, P. 127. 
  • A. Ayoub, "Habitation en Milieu au Nord-Ouest de la Jordanie", Bulletin d'Etudes Orientales 32-33, 1980-1981, p. 7.
  •  K. Yagi, "Traditional Houses and Living patterns in Syria", Islamic Architecture and Urbanism (selected papers from a symposium, King faisal University), A. German (ed.), Daman, 1983, p. 347.
  • P. Djelepy, "Les Maisons de l'archipel grec", Cahiers d'Art 9, 1934, p. 93.
  •  D. Philippides, "Greek Vernacular: The interior Woodwork Decorationof the Elymbos House", Art and Architecture research papers 12, 1977, p. 1.
  • N.K. Moutsopolelos, "Greece", Architecture Traditionnelle des pays Balkaniques, G. Rayas (ed.), Athens, 1995.
  •  D. Whitcomb, "A Fatimid Residence at Aqaba, Jordan" ADAJ 32, 1988, p. 207.
  • N. Saliby, "Une Maison arabe a Resafad", Resurrecting the Past, P. Matthiae et al. (eds.), Leiden, 1990, p. 277.
  • A. Guerin, "Premires Sondages Archeologiques a Msayke, Un Village du Leja", Bulletin d'Etudes Orientales 45, 1993, p. 33.
  • G.t. Pentherbridge, "Vernacular Architecture: The House and Society", Architecture of the Islamic World, G. Michell (ed.), 1978, p. 199.
  • A. Lezine, "Les salles Nobles des Palais Mamelouks", Annales Islamologique 10, 1972, p. 63.

מילונים, לקסיקונים ואינציקלופדיות

  • P. Oliver, Encyclopedia of Vernacular Architecture of the World, I-III, Oxford, 1997.

הערות שוליים

    הוספת תגובה




     

     

    * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של "אנשים ישראל" לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.