דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
הוסף דירוג לספר 3 מדרגים

שחיקתה של דת הלאום הציונית

נמל התעופה, פורטו ריקו
נמל התעופה, פורטו ריקו
עוז אלמוג
רובע העסקים, מנהטן, ניו יורק
רובע העסקים, מנהטן, ניו יורק
עוז אלמוג
רובע העסקים, מנהטן, ניו יורק
רובע העסקים, מנהטן, ניו יורק
עוז אלמוג
רובע העסקים, מנהטן, ניו יורק
רובע העסקים, מנהטן, ניו יורק
עוז אלמוג
רובע העסקים, מנהטן, ניו יורק
רובע העסקים, מנהטן, ניו יורק
עוז אלמוג
רובע העסקים, מנהטן, ניו יורק
רובע העסקים, מנהטן, ניו יורק
עוז אלמוג
רובע העסקים, מנהטן, ניו יורק
רובע העסקים, מנהטן, ניו יורק
עוז אלמוג
רובע העסקים, מנהטן, ניו יורק
רובע העסקים, מנהטן, ניו יורק
עוז אלמוג
רובע העסקים, מנהטן, ניו יורק
רובע העסקים, מנהטן, ניו יורק
עוז אלמוג
רובע העסקים, מנהטן, ניו יורק
רובע העסקים, מנהטן, ניו יורק
עוז אלמוג
עוז אלמוג

מאמר זה מבוסס על ספרי "פרידה משרוליק - שינוי ערכים באליטה הישראלית" (אונ' חיפה וזמורה ביתן, 2004)


נוצר ב-3/21/2009

תהליכי שחיקה כלליים בדת הלאום הציונית

להלן יתוארו מספר תהליכים אשר הביאו לשחיקה הדרגתית אך מתמדת של תרבות הלאום ואיתה גם מודל החלוץ-צבר הציוני. הכוונה למעין חוקי הישרדות ושינוי חברתיים כלליים, שהשפיעו על שחיקתן של כל דתות הלאום בעולם המערבי.

מיסוד הכריזמה המהפכנית

לפני כמאה שנים איפיין הסוציולוג הגרמני הנודע מקס ובר את תהליך השינוי שעוברות מהפכות תרבותיות. הוא טען שבמהפכה קיימים שני שלבים: שלב כריזמתי ושלב רוטיני. השלב הכריזמתי הוא שלב של טלטלה חברתית שבמהלכה מוגדר מחדש הסדר החברתי. זוהי תקופה המאופיינת בהתרוממות רוח, ריגוש עז, תחושה של שליחות וחזון, תקווה עזה, נחרצות. דוגמתיות אידיאולוגית, ספונטניות, תסיסה פנימית וקדחת עשייה משותפת אף הן מסימניו של שלב זה. הכריזמה המהפכנית סוחפת את המוני 'המאמינים' במעין טרנס או היפנוזה שבטית. המהפכן רואה עצמו כמי שנגאל מן הניכור והאפרוריות שזימנו לו חיי השגרה וחש כשותף בתהליך היסטורי וכמעצב מציאות חדשה.

השלב הרוטיני הוא היפוכו של השלב הכריזמטי. במהלכו של שלב מתמשך זה ממסדת המהפכה את הישגיה: התורה שבעל פה מוחלפת בתורה שבכתב, הספונטניות והאלתור מפנים מקום לפולחן מחזורי ולחוקה כתובה, ואת המוטיבציות האלטרואיסטיות דוחקים הצדה שיקולי נוחות והשגת יתרונות אישיים. אט אט שוקעת המהפכה אל תוך שגרה והרגלי יום יום, הלהבה הראשונית דועכת ובהדרגה עולים ביקורת חברתית, אנרכיזם, תחושות תסכול ואכזבה וכמיהה למשהו חדש.

הנקודה המהותית ביותר המוצגת בניתוחו הסוציולוגי של ובר היא שמהפכה חברתית צופנת בחובה את פוטנציאל ההרס של עצמה, שכן בעצם מיסודה היא מחלישה את כוח המשיכה הראשוני שלה. את התהליך הדטרמיניסטי, שבו מהפכה חברתית מאבדת בהדרגה את זוהרה ואת חיוניותה, עד להיעלמותה, כינה ובר בשם 'רוטיניזציה של כריזמה'. לימים הסביר הסוציולוג האמריקני תומס או'די את התהליך הזה, שהסוציולוגים מכנים עתה בשם 'פרדוקס המהפכה המנצחת', במאמרו הקלסי 'דילמות סוציולוגיות: ארבעה פרדוקסים של מיסוד'. או'די חקר כיצד כת דתית קטנה נהפכת לכנסייה גדולה ממוסדת. 'הדת', כתב, 'זקוקה ביותר למיסוד, וסובלת ביותר ממנו'. כדי להתמסד הכת החדשה מנסה לחדור לרוב תחומי ההוויה, אך 'במרוצת התהליך של החלת האידאל הדתי על הפרוזאי והקונקרטי, קורה שעצם תוכנה של הבשורה מקבל איכות של חולין ומאבד את היסודות הכריזמתיים שהניעו בני אדם בתחילת הדרך'.

או'די אמנם עסק בתהליכי המיסוד והשחיקה של כיתות חדשות בנצרות, אך ניתן ליישם את ניסוחו התיאורטי גם לתהליך ההתמסדות והשחיקה של מה שנהוג לכנות בשם 'דתות אזרחיות' או 'דתות חילוניות', ובכלל זה להבנת תהליך התפוררותה של התרבות הציונית, שמאפייניה הסוציולוגיים והפסיכולוגיים דומים לדת. ברוח ניתוחו הסוציולוגי של או'די, אפשר לומר על 'דת הלאום הציונית', שנוצרה בתחילת המאה כ'כת' חלוצית ספונטנית ומלאת קסם וחתרה להתמסד כמדינה, כי מיסודה הביא בסופו של דבר לשקיעתה הבלתי נמנעת. הקמת המדינה ב-1948, הניצחון הגדול במלחמת העצמאות והעלייה ההמונית בשנות החמישים הביאו את ה'דת' הציונית לשיאה המיתולוגי והרגשי. אך בה בעת, עם תהליך הביורוקרטיזציה של מוסדות השלטון ויצירת המסגרות הממלכתיות, נשחקה בהדרגה הכריזמה המהפכנית. הניצחון הצבאי במבצע קדש (1956) ובעיקר הניצחון במלחמת ששת הימים (1967) העלו מחדש את ברומטר הריגשה הקולקטיבית לשיא, אך רק להרף עין, וגלגלי השגרה הוסיפו לשחוק את האטרקציה הציונית.

יש הגורסים שמלחמת ששת הימים הביאה את ה'דת' הציונית לשיא רגשי חדש, שאף האפיל על זה של הקמת המדינה. זאת, בשל התבוסה המהירה והטוטלית של האויב הערבי, ששיוותה לניצחון אופי ניסי, ובשל ערכם הדתי והרגשי של הכותל המערבי, מערת המכפלה, קבר רחל ואתרים אחרים הקדושים ליהדות שנכבשו במלחמה. אולם מלחמת ששת הימים, שכה השפיעה על דמות החברה הישראלית, גם מסמנת לדעת רבים את קץ הכריזמה המהפכנית - קו פרשת המים האידיאולוגי שממנו החלה הנפילה במורד העקומה הוובריאנית.

תיאוריית מיסוד המהפכות ושחיקתן אינה ממצה כמובן את מכלול הסיבות הסוציולוגיות לכרסום שחל באטרקטיביות של מערכת הערכים הציונית, אך דומה כי יש בכוחה להציע הסבר, ולו חלקי, למכניזם הסוציולוגי שהניע את תהליכי השינוי בתרבות הציונית ולדמיון שביניהם לבין התהליכים שאנו עדים להם בתרבויות לאומיות אחרות ברחבי העולם.

מוסכם על רבים שהחברה הישראלית השתנתה כמעט ללא הכר משנות השמונים ואילך. לא בכדי מכנים פרק זמן זה בשם 'התקופה הפוסט-ציונית'. ברם, דומה כי התיאוריה של ובר ושל ממשיכו או'די על מיסוד המהפכות עשויה להעמיד את השינויים הדרמתיים לכאורה בפרופורציות נכונות יותר. על פי תיאוריית המיסוד, אפשר להעלות את הסברה ולומר שחילונה של דת הלאום הציונית החל הרבה לפני התקופה הפוסט-ציונית, למעשה, כבר עם קום המדינה. כלומר, לפנינו תהליך הדרגתי ומתמשך, דטרמיניסטי באופיו, שרק קיבל תאוצה מסחררת בעקבות האירועים הטראומתיים שהתרחשו בארץ אחרי מלחמת ששת הימים.

נונ-קונפורמיזם כתגובת שרשרת

תיאוריית מיסוד המהפכות היא כלי חשוב להבנתו של תהליך שקיעתה של התרבות הציונית, אך כאמור לא הכלי היחיד. לצד ההסבר הסוציולוגי הסטרוקטורלי, שאיננו מותנה בזמן ומקום, עומד מכלול שלם של סיבות הקשורות באופייה הדמוגרפי של החברה הישראלית ובתהליכים ההיסטוריים המיוחדים שהיא עברה מאז הולדתה. בספר "פרידה משרוליק – שינוי ערכים באליטה הישראלית", מתואר ומבואר תהליך הדרגתי לא רק של מיסוד ועייפות החומר של המהפכה הציונית אלא גם של נון-קונפורמיזם אידיאולוגי המקבל תאוצה הולכת וגוברת ממקורות השפעה שונים - אידיאולוגיים, פסיכולוגיים, כלכליים, מדעיים, טכנולוגיים ועוד - מבית ומחוץ. אם להשתמש בדימוי מתחום המטאורולוגיה, אפשר לומר שהאקלים התרבותי בישראל הוא לא רק תולדה של שינויים במשטר הרוחות המקומי אלא גם של שינויים באקלים כדור הארץ.

המתקפה על התרבות הציונית התרחשה במספר "חזיתות" חברתיות: תקשורת, משפט, אקדמיה, אמנות, משפחה ועוד. בכל חזית המתקפה כרסמה טפח אחר טפח בבניין הכוח הציוני. בכל מתקפה בנפרד, ובכולן יחד, התרחש תהליך של מעין הדבקה והתפשטות של חיידק הנון-קונפורמיזם. אפיקורוס או ספקן אחד, המעזים לקרוא תיגר על מרכיב ציוני זה או אחר, או אירוע היסטורי חשוב המערער מוסכמות, יוצרים דינמיקה של חילון אידיאולוגי: בעקבות ספקנים ומורדים, 'בודדים במועדם', או עקב אירועים טראומתיים המתקבעים בזיכרון הקולקטיבי, קמים עוד אפיקורסים המעבים ומאיצים את תהליך ההתפקרות.
על דינמיקת ההתפקרות השפיעו שלושה כוחות חברתיים מרכזיים:

הכוח הראשון הוא הברירה הטבעית של ההתייעלות, המאפיינת חברות קפיטליסטיות ודמוקרטיות. אם המבקר או הכופר מצביע על פגם בתפקודה של המערכת החברתית, קל וחומר אם הוא מציע חלופה יעילה ומושכת יותר לזו הקיימת, גדולים סיכוייו לעורר גל הולך וגדל של ביקורת בתחומו. זו הסיבה, למשל, לשקיעת הקיבוץ ולהתמוטטות ארגון ענק וחזק כמו הסתדרות העובדים. בלעדיהם לא היתה מתרחשת קרוב לוודאי המהפכה הציונית, אבל בשלב מסוים הם הפסיקו להועיל לתפקודה של החברה הישראלית והחלו לעמוד בפני מתקפה אידיאולוגית הולכת וגדלה שדחקה אותם לשוליים וקיצצה בכנפיהם.

הכוח השני הוא כוח האמת. ההיסטוריה מוכיחה כי חשיפת האמת מביסה לאורך זמן את השקר. זהו מוסר ההשכל הגדול הטמון באגדה הידועה 'בגדי המלך החדשים'. ברגע שילד בודד קרא בקול 'המלך עירום', נפקחו עיני הצופים האחרים בבת אחת להבחין באמת העירומה (תרתי משמע), ומסך השקר או האשליה חדלו להסתיר את המציאות. כיוון שאנשים מתקשים לחיות בסתירה פנימית (דיסוננס קוגניטיבי), חשיפתם לאמת מאלצת אותם לעשות משהו, והמשהו הזה הוא לעתים קרובות שינוי עמדה. 'פוסט-ציונות' היא במידה רבה תהליך שבו נחשפו לציבור הרחב כמה שקרים מוסכמים של הציונות, לאו דווקא שקרים זדוניים, אלא שקרים או חצאי אמיתות פונקציונליים, כגון מיתוסים היסטוריים מכוננים. ברגע שנקרע מעל ההיסטוריוגרפיה הלאומית-ציונית המסך המיתולוגי החל הבסיס הערכי להתערער.

הכוח השלישי הוא כוח הלגיטימציה. כפירה במוסכמות נעשית רק על ידי בודדים, שהרי נון-קונפורמיזם מחייב עצמאות אינטלקטואלית ויושר אישי, וסטייה מהתלם כרוכה במחיר אישי, כגון הוקעה וגינוי על ידי החברה הקרובה. לכן התהליך שבו הסטייה נהפכת למוסכמה הוא בעיקרו של דבר תהליך של התגבשות בסיס לגיטימציה חדש. הכופר הראשון מעניק במעשיו לגיטימציה ראשונה לסטייה ומקל בכך על הכופר השני להצטרף אליו בביקורתו ואולי אף להרחיבה. הכופר השלישי כבר עומד על בסיס לגיטימציה איתן יותר, המקל עוד יותר על הקושי לסטות, וכן הלאה. לפנינו אפוא תהליך דיאלקטי: הלגיטימציה לכפירה הולכת ומתעצמת כיוון שהסכנה לסנקציה חברתית הולכת ופוחתת, עד שלמעשה הכפירה נהפכת למוסכמה ולנורמה מקובלת עם בסיס תמיכה רחב.

דינמיקת הסטייה מהאידיאולוגיה השלטת היא למעשה מעין שרשרת של ריאקציות תרבותיות הולכות ומתעצמות, המזכירה את שרשרת הריאקציות המתהווה לעתים קרובות בטבע. הפיזיקאים, אנשי תיאוריית הכאוס, מכנים תופעה זו בשם 'משק כנפי הפרפר'. פרפר קטן המניע את האוויר בכנפיו הקטנטנות בקצה אחד של כדור הארץ עלול לחולל סופת הוריקן בקצהו האחר באמצעות שרשרת תגובות מסונכרנות. גם תהליך התפתחות הריאקציה האנטי-לאומנית שנוצר בארץ החל ב'פרפרים' (אירועים קטנים ובלתי חשובים לכאורה) שחוללו אפקט מצטבר של סערה אופוזיציונרית.

אפשר שמקבילה מתאימה יותר לדינמיקה החברתית המתוארת כאן היא הדינמיקה שהביו-כימאים מכנים 'אפקט האשד' (the cascade effect). לדוגמה, תא עצב המשחרר מספר מולקולות של מוליכים עצביים (neurotransmitters) גורם לתאים שכנים לשחרר גם כן מולקולות כאלה, וכתוצאה מכך גם לשחרור מולקולות בתאים רחוקים יותר. כלומר, האות הראשוני מועצם עד שהוא יוצר ריאקציה רחבה, כמו תנועה של איבר.

ואפשר לדמות את התהליך גם לדינמיקת נפילת קוביות הדומינו, המסודרות בזו אחרי זו במבנה מניפתי. כידוע, די בנפילת קוביה אחת או מספר קוביות בשורה כדי ליצור אנרציה של קריסת המבנה כולו. גם בחברה תהליך השינוי הוא שרשרת ריאקציות מניפתית: השדות החברתיים קשורים זה בזה אהדדי ועל כן שינוי באחד מהם, גם אם הוא שולי וחסר חשיבות כביכול לזמנו, משפיע בהדרגה על האחרים. לדוגמה, גילויים ראשונים של חריגה מהתלם הציוני, שהופיעו בשולי הספרות היפה שנוצרה בארץ, השפיעו עם הזמן לא רק על שינוי באופייה המגויס של הספרות הישראלית אלא גם על שינוי באופיים המגויס של שדות אמנות משיקים (תיאטרון, קולנוע), ושל שדות חברתיים רחוקים יותר (צבא, פוליטיקה), ולמעשה על השיח הציבורי כולו. למשל, באמצעות מנהיגים צעירים שהושפעו מהמסרים החדשים שקראו בספרות או באמצעות העיתונות שסיקרה והבליטה את היצירות הנון-קונפורמיסטיות.

אם לסכם, במדינת ישראל נוצרה דינמיקת של התפקרות או התמוטטות אידיאולוגית ב'מניפת הדומינו' של התרבות הציונית השלטת - דינמיקה שיצרה לגיטימציה הדרגתית לסטייה מהדוֹגמה הציונית, והפכה את החריג, המבוזה והמנודה בשעתו לגיבור ולנביא של התרבות הישראלית השלטת החדשה

עבודת הדמוקרטיה בעולם המערבי

דמוקרטיה בעירבון מוגבל 

כבר לפני הקמת המדינה, כאשר היישוב היהודי חי תחת השלטון המנדטורי, ללא מוסדות שלטון ריבוניים משל עצמו, היה אורח החיים היהודי בארץ דמוקרטי למדי. האספה הלאומית, שנבחרה בבחירות חופשיות, ביטאה את היסוד הדמוקרטי המובהק של היישוב היהודי בארץ ישראל. כאשר נוסדה מדינת ישראל הוקמו ללא שיהוי שלוש הרשויות הנפרדות- הרשות המחוקקת, הרשות המבצעת והרשות השופטת - שהן מסד השיטה הדמוקרטית. בתוך מספר חודשים נקראו אזרחי ישראל לבחור את נציגיהם לאספה המכוננת (הכנסת הראשונה) באורח חוקי וחופשי. ישראל היתה לדמוקרטיה הראשונה, והיחידה עד היום, במזרח התיכון. ואף על פי כן לא הגיעה החברה הישראלית לדרגת הדמוקרטיוּת המאפיינת את מדינות מערב אירופה ואת הארצות הדוברות אנגלית. הדת לא הופרדה לחלוטין מהמדינה, ולאנשי המפלגה השלטת היתה מעורבות פוליטית עמוקה באמנות, בתקשורת, במשפט ובצבא - מוסדות אשר עצמאותם היא נשמת הדמוקרטיה. גם האפליה הרשמית והלא רשמית של ערביי ישראל והדרתם ממוקדי הכוח החשובים במדינה, פוגמות בצביון הדמוקרטי של ישראל. זאת ועוד, בשלושת העשורים הראשונים לקיומה שלטה בה אוליגרכיה מפלגתית, וגם זה מסימני האי-דמוקרטיות.

התפתחותה של הדמוקרטיה בישראל לא התנהלה כבמדינות אחרות במערב, אולי משום שבהיותה חברה מהפכנית, הנתונה לאיום קיומי, נזקקה המדינה למנהיגות חזקה ויציבה שלא הוחלפה במשך שנים רבות. אפשר שלא יכלה להרשות לעצמה לפתח פולמוס חופשי ותחרות הוגנת על הנהגה, כיוון שנאלצה להילחם על חייה. רק בסוף שנות השבעים, כאשר התבססה המדינה וישבה לבטח על אדמתה, עלתה לשלטון לראשונה מפלגה שלא היתה עד אז שותפה לשלטון (הליכוד), ומאז נוצרה לא רק דינמיקה של חילופי שלטון תקופתיים, אלא גם תרבות פוליטית חדשה שהיא דמוקרטית יותר במהותה: פריימריס לחברי הכנסת, נציגים רבים יותר למגזרי אוכלוסייה מגוונים יותר, בחירות ישירות לראשות הממשלה, לראשי ערים ומועצות מקומיות וכו'.

פלורליזם דמוקרטי מול מונוליתיות לאומית 

ככל שנחלשה התרבות הציונית, כן התחזקה הדמוקרטיה; ולהפך, ככל שהתחזקה הדמוקרטיה הישראלית, כן נחלשה התרבות הציונית. למעשה, הדמוקרטיזציה של החברה הישראלית השפיעה רבות על הכרסום בעוצמת התרבות הציונית ועל צמצום האשראי הבלתי מוגבל שניתן למנהיגות הוותיקה ולמוסדות השלטון. מאחר שהדמוקרטיה מעמידה את האדם במרכז (זכויות אזרח וכו'), היא מהווה בעליל מכניזם אנטי-לאומי, שכן הלאומיות מבוססת על צמצום מעמדו של הפרט לטובת מעמד הקולקטיב. יתרה מזו, הציונות התבססה על מונוליתיות רעיונית ותרבותית ועל מדיניות של כור היתוך, שפירושה המעשי היה התכת תרבויות המהגרים לתבנית הצברית. היום אנו יודעים שמתחת למונוליתיות הזאת רחשו זרמי מעמקים תרבותיים שהמתינו לשעת כושר להגיח ולשנות את צביונו של השלטון הישראלי ולעשותו רבגוני ופלורליסטי יותר. ההתפרצות הזאת נבעה מהיחלשותו של הממסד הציוני האוליגרכי, בעיקר אחרי מלחמת יום הכיפורים, ובה בעת תרמה להיחלשותו. הממד הדמוקרטי בתרבות הישראלית החילונית מתחזק בזכות שני גורמים נוספים: הפולמוס ההולך וגובר בין מפלגות השלטון למפלגות האופוזיציה, שמקורו בקונפליקטים ההולכים ומחריפים בין מגזרי האוכלוסייה השונים, והשינוי הגדול שחל בדמותה של התקשורת ובמעמדה החברתי. גם להתעצמות המוסד המשפטי היה תפקיד מכריע בתהליך זה.

הדמוקרטיה כתיאולוגיה חילונית

תהליך הדמוקרטיזציה היה ועודנו 'אייל נגח' המערער את חומת האידיאליזם הציוני גם משום שהיא - שלא כמו האתוס הציוני - משותפת למדינות רבות, בעיקר למדינות המערב. ככל שמתחזקת הדמוקרטיה בישראל, כן היא הולכת ונעשית דומה למדינות מערביות אחרות. הדמוקרטיה, כמו הקפיטליזם (ויש זיקה ביניהם), היא הדבק הערכי של העולם החדש. זהו 'בניין-העל' המוסרי של הסדר העולמי החדש, אם לנקוט את מושגיו של קרל מרקס.

הדמוקרטיה, כדרך חיים וכשלטון, איננה תופעה חדשה בעולם המערבי, אולם רק לאחר הניצחון המוחץ של המדינות הדמוקרטיות על המדינות הפשיסטיות במלחמת העולם השנייה, ורק בשנות השישים, עם הופעת 'ילדי הפרחים', מרידות הסטודנטים, תנועות המחאה האנטי-מלחמתיות והפופולריזציה של הטלוויזיה, החלה להתפתח בארצות המערב 'עבודת הדמוקרטיה'. מתקופה זו ואילך שטפו את העולם המערבי גלי הפסיכולוגיזם, הלגליזם, המתירנות, הספקנות והתקשורתנות ויצרו הוויה חברתית חדשה, השונה מבחינת ההדגשים הערכיים המנחים אותה מזו שאיפיינה את החברה המערבית בחמשת העשורים הראשונים של המאה העשרים.

בשנות השמונים והתשעים, עקב מהפכת התקשוב מזה והתמוטטות הגוש הקומוניסטי מזה, הגיעה 'עבודת הדמוקרטיה' לשלב חדש, מהפכני במהותו. הדמוקרטיה הולכת ונהפכת משיטת שלטון למערכת ערכים טוטלית, מעין אמונה חילונית שבמרכזה פולחן זכויות האדם. אחת הראיות לכך היא העובדה שהמילה 'דמוקרטי' נעשתה לאחרונה אחת המילים השכיחות, הערכיות והאקסיומתיות ביותר בשיח הציבורי בעולם המערבי. בישראל היא מחליפה כמדומה את המילה 'ציוני'. גם מסע הטהרנות והגינוי שמנהלת התקשורת המערבית כנגד 'כופרים שונים', המפֵרים טאבו דמוקרטי כזה או אחר, מעיד על תפיסתו של האתוס הדמוקרטי כאתוס מקודש.

ימי הבחירות הם ימי החג והעצרת החשובים ביותר של הפולחן הדמוקרטי והם מחליפים - לפחות במידת העניין וההתלהבות שהם מעוררים בציבור - את ימי העצמאות הלאומיים. מרבית כלי התקשורת אף נוהגים לכנות את ימי הבחירות בשם הסמלי 'חג הדמוקרטיה'. בתקופת הבחירות נוצרת מעין אשליה של גאולה העומדת בפתח, המהווה תחליף רגעי לתקווה המשיחית של הדת המסורתית. חגיגת הניצחון בבחירות היא סוג של אקסטזה המזכירה את חגיגת הניצחון של המצביא, והיא כוללת כמובן גם 'חלוקת שלל' למחנהו.

במוקד הפולחן החדש, פולחן הדמוקרטיה, עומדים שני אובייקטים משלימים: 'האני הפרטי' (לאו דווקא במובנו האגוצנטרי השלילי), שהוא קטן מהלאום; וה'יוניברס', שהוא גדול מהלאום ומבטל אותו. 'האמונה הדמוקרטית' ממריצה את האדם לתבוע את מימוש זכויותיו האזרחיות, לבטא את חירותו ועצמאותו, לממש ולשכלל את כישוריו הייחודיים תוך כדי תחרות עם הזולת, להכיר את פנימיותו ואת סביבתו הטבעית והחברתית, ומעל לכול לטפח את אזרחותו בעולם שוויוני וחסר גבולות גיאוגרפיים ותרבותיים.

בשלושת העשורים האחרונים נעשתה ישראל דמוקרטית יותר, בעיקר מבחינת מוסדות השלטון והאינפורמציה ופחות מבחינת תרבותה ואורח החשיבה של אזרחיה. סקרים רבים שבים ומגלים שישראלים רבים שואפים למנהיג חזק, גם במחיר צמצום החופש הדמוקרטי של הגופים הפוליטיים. יש לתופעה זו, השכיחה בעיקר בעשירונים התחתונים של החברה, סיבות רבות שאין זה המקום לפרטן. נזכיר רק את הקונפליקט הערבי-ישראלי כאחד הגורמים המרכזיים. אך בשקלול כולל, הדמוקרטיה הישראלית מעמיקה ומתפשטת לאורכה ולרוחבה של החברה, בעיקר בזכות השינויים שהתחוללו במערכות התקשורת, המשפט, האמנות, המדע והחינוך.

מוסדות, טקסים ואמונות יסוד בדמוקרטיה-הגלובלית

פלורליזם תקשורתי וחופש המידע

מנהיגי דעה דמוקרטיים

תפוצתם של כלי התקשורת ותחכומם התוכני והטכנולוגי מקנים למוסד התקשורתי כוח חסר תקדים. הטלוויזיה חולשת במידה רבה על סדר היום שלנו (על זמני ארוחות הערב, על שעות ההשכבה של הילדים, על שעות הבילוי ועוד) וכבר היה מי שדימה אותה ל'איקונה' או ל'מדורת שבט' פוסט-מודרנית; הרדיו מלווה את נסיעתנו במכונית ובתחבורה הציבורית ומהווה רעש רקע בעבודה ובמקומות ציבוריים; העיתונים היומיים קובעים את סדרי העדיפויות התרבותיים שלנו ומעצבים את השקפותינו וטעמינו כמעט בכל תחום. כתבי העת צובעים עבורנו את המציאות בצבעים משתנים ומשפיעים על ההשכלה ועל תרבות הפנאי שלנו.
מעניין במיוחד להיווכח כיצד נגרעת בשנים האחרונות עוצמתו של המוסד הפוליטי בחברה היהודית-חילונית ובד בבד גדלה עוצמת המוסד התקשורתי. התקשורת נעשתה זה כבר למוציא ולמביא, לחוקר, לסנגור ולקטגור, לשופט ולתליין. השנאה לתקשורת, שהתפתחה בשנים האחרונות בקרב כמה מגזרים בחברה הישראלית (חרדים, דתיים, אנשי ימין ועוד), היא אחד הביטויים המובהקים לעוצמה שהיא מקרינה. רבים אף מייחסים לה כוח מאגי כמעט. אמנם יש המטילים ספק בעוצמה זו וסבורים שהתקשורת משקפת את רוח החברה ולא מעצבת אותה, אבל דברים אלו ניתן לומר גם על הפוליטיקה.
לא בכדי לימודי תקשורת הם מרכיב חשוב ומרכזי במערכת ההשכלה בישראל, החל בגני הילדים ועד למוסדות להשכלה גבוהה, וגדל הביקוש לתואר אקדמי בתקשורת וגם לקורסים המקנים תעודות מקצועיות בתחום. עבודה בתחום התקשורת היא בשנים האחרונות משאת נפש פופולרית בקרב בני הדור הצעיר, הרואים בה פוטנציאל לפרנסה מכובדת, עניין בחיים ואולי אף כאמצעי לפרסום ותהילה.

גם אנשי כוחות הביטחון מתחילים להבין את עוצמתו של המדיום התקשורתי. מלחמת המפרץ היתה למעשה נקודת מפנה, בעיקר מתוך התבוננות בתפקיד ששיחק במלחמה ערוץ סי-אן-אן, משום שהיא המחישה את תפקידה המרכזי של התקשורת, ובעיקר של הטלוויזיה, בדיווח, פרשנות, גיבוש דעת קהל ויצירת מוראל לאומי. עד כדי כך חדרה חשיבותה של התקשורת לתודעת קברניטי הביטחון שהם החלו מנתחים אותה כגורם משמעותי ב'קבוצת התכנון' לקראת מבצעים. הנושא עדיין בחיתוליו ואנשי צבא לא מעטים טרם הפנימו את חשיבותה האסטרטגית של התקשורת, אך לא ירחק היום ו'קצין תקשורת' יהיה תפקיד תקני בעוצבות צה"ל.

העוצמה המרוכזת היום בכלי התקשורת מקנה להם מעמד מנהיגותי בחברה הישראלית, בדומה למקובל בחברות מערביות אחרות. דוגמה מובהקת למעמד זה היא תיפקודה בימי ההלם הראשונים לאחר רצח יצחק רבין. התקשורת, כדברי גבי וימן, נטלה למעשה את 'ניהול' האירוע הטראומתי, את 'בשורת האסון, מיתון הזעזוע, תיווך האבל, תיעול האשמה והבטחת היציבות החברתית'. אמנם האבל על מות רבין לא היה הפעם הראשונה שהתקשורת הישראלית תיפקדה כהגמון החברתי המפקח על עמדות הציבור, רגשותיו והתנהגותו, אולם אירוע רצח רבין התרחש בעיצומה של מהפכת התקשורת בישראל, כאשר מעמדה (בעיקר של זו האלקטרונית) כבר היה מבוסס, מוטת השליטה הרגשית והכלכלית שלה היתה רחבה והאמצעים הטכנולוגיים שעמדו לרשותה היו משוכללים. כ-4.5 מיליון ישראלים המומים ישבו מול מסכי הטלוויזיה, מרותקים לתוכניות האבל ולשידורים הישירים מהטקסים הפורמליים והספונטניים (בכיכר מלכי ישראל, ליד קבר רבין בהר הרצל ועוד). הם נעשו שותפים פסיביים לאירוע, מונעים על ידי המתווך התקשורתי האבהי. האחווה שנוצרה לרגע בין אמצעי התקשורת השונים דמתה לאחדות שנוצרה בין האופוזיציה לקואליציה בעתות משבר בעבר - למשל, לפני מלחמת ששת הימים ובמהלכה - והיא אוששה את עמדת המנהיגות של התקשורת.

מעמדה החדש של התקשורת בחברה הישראלית משתקף במעמדם של עיתונאים ומנחי תוכניות שהיו לגיבורי תרבות, לאורחים ולמרצים מבוקשים באירועים חברתיים. העובדה שהעיתונאי הוותיק טומי לפיד, כוכב 'פופוליטיקה', הצליח להכניס שישה נציגים של מפלגת 'שינוי', אף על פי שהצטרף למערכת הבחירות לכנסת החמש-עשרה זמן קצר מאוד לפני פתיחתה, כמעט ללא תקציב פרסום, ממחישה עד כמה איתן מעמדם של העיתונאים בימינו (בכנסת השש עשרה נסק מספר המנדטים של 'שינוי' לחמשה עשר ולפיד היה לאחד המנהיגים המובילים והמשפיעים במפה הפוליטית של ישראל).

בעשור האחרון צמחו בישראל, כהגדרת מדעני החברה, 'מנהיגי דעה' תקשורתית, רובם 'רב-תקשורתנים', מי שעוסקים בו בזמן באמצעי המדיה השונים - עיתונות כתובה, רדיו וטלוויזיה: דן מרגלית, ירון לונדון, נסים משעל, אהוד יערי, אמנון אברמוביץ', שלי יחימוביץ', רון בן ישי, סבר פלוצקר, נחמיה שטרסלר, אמנון דנקנר, יאיר לפיד, אילנה דיין, עמנואל רוזן, בן כספית, נחמיה שטרסלר ורבים אחרים. מאחר שכולם מחזיקים בערכים דמוקרטיים, השפעתם על הפצת התרבות הדמוקרטית היא רבת-משמעות
.
חשוב להבהיר: התקשורת, ובעיקר הטלוויזיה, איננה טלית שכולה תכלת וחוקרים רבים מצביעים על הרעות החולות שהיא מביאה לחיינו. למשל, התמכרות לצפייה, התפתחות מחשבה פסיבית ובעיקר חשיפה למודלים של אלימות ושוביניזם שהשפעתם הרסנית במיוחד על בני נוער. עם זאת, ככל שהתקשורת בארץ מתפתחת, כן מתחזקת הדמוקרטיה הישראלית ולכן קשה להפריז בחשיבותה לתרבות הדמוקרטית.

כיכר השוק התקשורתית

התקשורת היא הזירה שבה מתרחש השיג-ושיח הפוליטי, המסייע לאזרח לגבש את עמדותיו. הפומביות שהיא מעניקה לפולמוס הפוליטי מקדמת את מימושו של אידיאל שותפותו של היחיד בהליך השלטוני. מהפכת התקשורת הרחיבה את הזירה הזאת ובמובן זה היא חלק מ'המהפכה הדמוקרטית השנייה' בעולם הפוסט-מודרני. אני משתמש במושג 'שנייה' כדי להבדילה מהמהפכות האזרחיות של המאה השמונה עשרה והתשע עשרה, שמימשו לראשונה את רעיון מדינת הלאום.

מצמצמים את המונופול

כמו במקומות אחרים בעולם, מגוון ערוצי התקשורת המוצע לצרכן הולך וגדל. בינואר 2002 הוקם ערוץ מסחרי שני בטלוויזיה (ערוץ 10) ובשלהי השנה עלה לאוויר ערוץ רוסי. עוד מתוכננת הקמתם של ערוץ חדשות, ערוץ דתי, ערוץ ערבי, ערוץ למוזיקה ישראלית, ועוד היד נטויה. ריבוי הערוצים וצמצום המונופול הממשלתי באמצעות מתן זיכיונות לגופי שידור פרטיים מקטינים את הזיקה של התקשורת לממסד הפוליטי ומגדילים את ביזור הכוח בחברה, שהוא תנאי הכרחי לקיום תרבות דמוקרטית בריאה. מנגד, יש כמובן סכנה של ריכוז הכוח בתקשורת, וכדי למנוע סכנה זו יידרשו ככל הנראה שינויים בחוק. בישראל פועלים שלושה תאגידי תקשורת פרטיים גדולים, שכל אחד מהם נמצא בשליטתה של משפחה אחת: מוזס, נמרודי ושוקן. אחת מתוצאותיה של ריכוזיות זו היתה מלחמת האזנות הסתר בין 'מעריב' ל'ידיעות אחרונות' ב-1994 שהובילה לקרבות יומיים של השמצות הדדיות, ושיאה ב-1995 בהגשת כתב אישום נגד עופר נמרודי המו"ל והעורך הראשי של 'מעריב' בגין מעורבות בהאזנות הסתר (נמרודי הורשע ב-1998 על פי הודאתו, במסגרת עסקת טיעון הוטל עליו קנס כספי גבוה והוא גם נידון ל-8 חדשי מאסר בפועל בגין האזנות סתר, הדחה בחקירה ושיבוש הליכי משפט. כעבור שנה הוגש כתב אישום דומה נגד משה ורדי, העורך הראשי של 'ידיעות אחרונות'. ורדי הורשע בהאזנה לקלטת שהושגה באמצעים לא חוקיים, נקנס, ובית הדין לאתיקה של מועצת העיתונות קבע כי מדובר בעבירה שאין עמה קלון ואין בה כדי לפסול את שובו לתפקידים מרכזיים בעיתונות, וב-1999 הוא שב לתפקידו כעורך 'ידיעות אחרונות'.

אדרנלין דמוקרטי

כלי התקשורת מעוררים פולמוס בריא בין קבוצות אינטרסים ובכך מחזקים את השיח הדמוקרטי. אנשים רבים רואים בדאגה את הממד האגרסיבי, ה'לא מתורבת', המאפיין את השיח הישראלי בתקשורת ובכלל. הישראלים אכן טרם הפנימו תרבות של הקשבה הדדית, אולם פולמוס ער הוא אמצעי חשוב לקידום רעיונות, לתיקון ליקויים מוסריים וליצירת מעורבות. הרמוניה היא לעתים קרובות סימן לדיקטטורה ולחשיבה הומוגנית הרסנית.

'קול המון כקול שדי'

ריבוי ערוצי התקשורת ונטייתם לתת ביטוי ישיר ורחב יותר לרחשי לבו של הציבור מגדילים את יכולתו של היחיד להביע את דעתו לפני קהל גדול של קוראים, מאזינים וצופים בנושאים מגוונים. התקשורת מעלה בכך בדרגה שניים מערכי היסוד של הדמוקרטיה - חופש הביטוי והשתתפות הפרט בתהליך קבלת ההחלטות בחברה. ריבוי תוכניות השיח הטלפוני עם מאזיני הרדיו הוא דוגמה טובה לתרומתה של התקשורת לשיתוף האזרחים בשיח החברתי ולאי-השתקה של עמדות לא פופולריות. אף שמוסכם על המומחים בתחום, שרוב המתקשרים לרדיו הם אנשים הנמנים עם הקצה הימני של הקשת הפוליטית - תופעה שכיחה גם בארצות הברית, המכונה 'תנועת מחאה רדיופונית' - עדיין מדובר בערוץ ביטוי חשוב מאין כמוהו. לדעת איתן אלמוג, מנהל 'חטיבת האומר' בקול ישראל והאחראי לשידורי רשת א': 'אם יש ריבוי של תחנות רדיו אינטראקטיביות יש תחושה לכל אדם שהוא לא רק צורך תקשורת אלא גם משתתף. בפרפראזה על האימרה המפורסמת של דקארט, אנשים חושבים "אני משדר משמע אני קיים". אם אני מרים טלפון לרדיו ואומר את דעתי, אני קיים. אנו חיים בתרבות פריימריסטית. אנשים מרגישים שזה מחויב המציאות שיגידו את דעתם על כל נושא, ויש להם מה להגיד'. האפשרות להביע עמדות ימניות ברדיו חשובה במיוחד מבחינה דמוקרטית לאור טענתו הנשנית וחוזרת של מחנה הימין על קיפוחו בכלי התקשורת.

על טעם ועל ריח כבר אין צורך להתווכח

הגדלת מספרם של ערוצי התקשורת והרחבת נושאיו ותחומיו של הכיסוי העיתונאי (מדורים, מגזינים וכו') מעמיקות את הפלורליזם התרבותי והרעיוני של הדמוקרטיה הישראלית, כיוון שהן יוצרות היצע מגוון של תכנים המתאימים לתחומי העניין והטעם של אוכלוסיות שונות.

הקרב על הרייטינג אמנם דוחק את האנינות, אבל הוא גורם רב-חשיבות בצמצום קיפוחן של קבוצות רחבות בחברה בתחום הצריכה התקשורתית. המענה התקשורתי שניתן היום, יותר מאי פעם, להעדפותיהן של קבוצות שונות באוכלוסייה, הוא אמנם תוצאה של שיקול עסקי, אך תורם לשיקוף הטעם התרבותי האמיתי של הציבור. גם זהותם של כוכבי התקשורת (בעיקר בתחום הבידור) הולכת ונעשית הטרוגנית יותר מבחינה עדתית. הפופולריות הרבה של תוכניות הזמר המזרחי לסוגיהן ששודרו בזמן צפיית שיא - הסנונית הראשונה היתה התוכנית 'מרגול' של מרגלית צנעני בשנים 1994-1993, והשיא היה 'שישי בטברנה' בהנחיית שמעון פרנס שהופיעה על המרקע בשנת 2000 - היא ההוכחה לצדקת הטענות בדבר קיפוח הצופים בעלי הטעם המזרחי שהושמעו שנים רבות אך נדחו בזלזול מתנשא.

מן הראוי לסייג את הדברים ולהדגיש כי התקשורת הישראלית, בעיקר זו הממלכתית, עדיין רחוקה מפלורליזם מלא. קבוצות סטטוס רבות - דתיים, חרדים, ערבים, דרוזים, נשים, יהודים ממוצא מזרחי, עולים חדשים ועובדים זרים - עדיין מקופחות מאוד בכל הנוגע לשיתוף חבריהן כמראיינים ומרואיינים ולסיקור הנושאים החשובים להם. גם התוויות והסטריאוטיפים המודבקים לקבוצות הללו בתקשורת החילונית עדיין שכיחים למדי. זאת ועוד, סיקורו של העימות המזוין בשטחים בכלי התקשורת הישראליים לוקה אף הוא לא אחת בחד-צדדיות, בחוסר אינפורמציה ובדיס-אינפורמציה.

חשיפה ל'אחר'

מחקרים בפסיכולוגיה חברתית מוכיחים פעם אחר פעם שאחד האמצעים לצמצם דעות קדומות וסטריאוטיפים שליליים היא חשיפה לעולמו של ה'אחר'. ואכן, בזכותה של מהפכת התקשורת נחשף הציבור הישראלי יותר ויותר לעולמות אשר בעבר היו סגורים וחסומים לרוב האוכלוסייה (בכתבות תחקיר בעיתונות הכתובה או בטלוויזיה הדוקומנטרית). תהליך זה עשוי לתרום להקטנת הדעות הקדומות והסטריאוטיפים בקרב הישראלים בעוד מספר דורות.

שדולה תקשורתית למען ערכי הדמוקרטיה

העובדה ששומרי החומות בעולם התקשורת הישראלי - העורכים, המפיקים, ומרבית היוצרים והכותבים - נמנים עם השכבה המשכילה החילונית, יוצרת 'מקהלה פלורליסטית' המרעימה בקול אחד ומולידה מנגנון הפצה וחיברות רב-עוצמה לסובלנות, להקשבה הדדית ולפיוס. העיתונאים סייעו בעבר ומסייעים היום (למרבה הצער, לא תמיד בהצלחה רבה) לאוכלוסייה הישראלית לראות את הסכסוך הישראלי-ערבי כהתנגשות בין שתי מערכות מנוגדות של זכויות ותביעות מוסריות, אשר לכל אחת מהן תחושת צדק סובייקטיבית, ובכך הם מקדמים את פתרונו בדרכים דמוקרטיות (משא ומתן). התוצאה משתקפת לא רק בתקשורת, שנעשתה סובלנית וקשובה לצד הערבי, אלא גם במערכת הפוליטית, במערכת הבידור והאמנות ובמערכת החינוך הממלכתית.

אני ער לסתירה כביכול בין 'קול אחד' פלורליסטי ובין 'תקשורת דמוקרטית', ברם דומני שבמקרה דנן קידומו של ערך דמוקרטי אחד (הפצת עקרון ההקשבה ההדדית והפיוס) גובר על הפגיעה בערך אחר (ריבוי קולות ודעות). את השכיחות הרבה של עמדות שמאלניות בעיתונות החילונית בעברית ניתן לתלות בכמה סיבות: (א) המיתאם הישיר הקיים בעולם המערבי בין השכלה אקדמית - בעיקר במדעי הרוח והחברה - ובין עמדות פלורליסטיות והומניות. אדם שרכש השכלה בתחומים אלה לומד על המנגנון הפסיכולוגי והמנגנון הסוציולוגי המייצרים דעות קדומות וסטריאוטיפים ולכן נוטה יותר לנטרל אותם. מאחר שחלק ניכר מהעיתונאים הם בעלי השכלה גבוהה - תיכונית ומעלה - הם נוטים שמאלה; (ב) המיתאם ההפוך בעולם המערבי בין זהות אוניברסליסטית להשקפת עולם לאומנית. ככל שאדם מקיים אורח חיים קוסמופוליטי יותר וחשוף לגירויים מחוץ למדינתו - וזהו אחד המאפיינים של העיתונאים הישראלים הבכירים - כן פוחתת זיקתו הרגשית למקום וללאום שהוא משתייך להם; (ג) רוב העיתונאים בישראל נמנים עם המעמד הבינוני ומעלה, שהוא קפיטליסטי, כלומר אינדיבידואליסטי, בהשקפתו; (ד) התקשורת היא עדיין גילדה הומוגנית מבחינת הפרופיל החברתי של חבריה: חילונים, אשכנזים, עירונים וכו'. התקשורת היא גם אליטה פרופסיונלית הנוטה להתחכך עם אליטות ישראליות אחרות (משפט, אמנות, מדע, כלכלה וכו') ומכאן גם להיות מושפעת מהשקפת עולמן הליברלית; (ה) רבים מאנשי התקשורת עברו חוויה טראומתית מעצבת כחיילים ומפקדים קרביים או ככתבים צבאיים, במלחמות השבר בחברה הישראלית (יום הכיפורים, לבנון והאינתיפאדה). חוויה זו יצרה אצל מרביתם תחושה של אכזבה ממערכת הערכים הישנה ומן הממסד ועיצבה בתודעתם קו אנטי-ממסדי מובהק; (ו) מגמת הדמוקרטיזציה והליברליזציה של העולם משתקפת בעיתונות המערבית שרובה דמוקרטית וליברלית. מאחר שהתקשורת הישראלית מושפעת ולומדת מהתקשורת המערבית, היא מחקה אותה גם בתחום זה.

קובלנת המקופחים

כלי התקשורת חשפו בשני העשורים האחרונים את עלבונם וכאבם של בני קבוצות שונות בחברה הישראלית, שכבודם נרמס בידי האליטות הוותיקות. בכך הם תרמו ותורמים לאיחוי הפצעים ההיסטוריים. 'טוב שהמזרחים זועקים את כאבם וטוב שהאשכנזים גומלים בביטוי עלבונם', כתב ירון לונדון. 'טוב שילדי "הפורשים" מספרים על המצור שהטילה תנועת העבודה על אבותיהם וטוב שאנשי הכיפות הסרוגות מגוללים את סיפור דחיקתם מההיסטוריה, טוב שהתושבים במושבי הספר כואבים בפומבי את סיפורי הגלייתם לארץ תלאובות, וטוב שהפלשתינים מתעקשים להתאבל ביום העצמאות ולספר את סיפור נישולם. מכאיב להאזין לסיפורו של הזולת, אבל ההדחקה מסכלת את ההחלמה ואילו ההקשבה מאיצה אותה'.

מדוֹגמתיות לסוקראטיות

הדה-מיסטיפיקציה של הנרטיב הלאומי, שהאדיר בעיקר את הקבוצה השלטת בחברה הישראלית, תורמת להיווצרות הדרגתית של נרטיב חלופי שהוא דמוקרטי יותר במהותו. היטיב לנסח זאת ההיסטוריון מרדכי בר-און:

אמונות ועמדות קונצנזואליות גובות מחיר גבוה מן המחזיקים בהן, גם במונחים של רגישות מוסרית. במצבי עימות גורם תהליך הזיהוי העצמי החיובי וגיבוש האמונה בצדקת המאבק לזיהוי שלילי של הצד השני ולשלילה מוחלטת של צדקתו. צרכים נפשיים ותעמולתיים דוחקים בשני הצדדים להציג את המערכה בכללותה כ'משחק סכום אפס' שבו הצדק כולו נתון לצד האחד. דינמיקה זו גוררת מידות גואות של התחסדות וצביעות ובעקבותיהן ירידה חדה במידת הרגישות המוסרית של שני הצדדים. כל רוויזיה, אף הגרועה שבהן, תורמת תרומה לחידודה מחדש של הרגישות המוסרית והשחזתה, משום שהיא תובעת להעמיד במבחן אמיתות מוסכמות ומשפטים קדומים. מבחינה זו יש לה תפקיד 'סוקרטי'.

שבת אחים (ממשפחות שונות) גם יחד

מוספי הצבע ותוכניות ה'טוק-שואו' הן אולי סכריניות באופיין ומבליטות את כוחו הריכוזי של המנחה, אבל יש בהן גם יסוד דמוקרטי מובהק. הליהוק של קוקסינל, פוליטיקאי, מדען ודוגמנית והושבתם במעגל מסירים מחיצות מעמדיות ומשדרים את המסר ש'כולנו בני אדם'. השיקול להזמנתם של אנשים משולי החברה לתוכנית הוא מן הסתם 'רייטינגי', אך 'מתוך שלא לשמה בא לשמה'. ברגע שהמנחה מזמין קוקסינל ומדבר אליו בנימוס יש בכך מתן לגיטימציה חברתית. ספק אם הזמרת דנה אינטרנשונל (גבר שעבר שינוי מין) היתה מתקבלת בחברה הישראלית אלמלא היתה אורחת רצויה בתוכניות 'טוק-שואו'. גם חשיפתן של מצוקות אישיות בתוכניות האירוח, למשל מצוקות של נשים מוכות, מציגה לצופים בעיה חברתית רחבה ומעוררת במקרים רבים דיון ציבורי בסוגיה הכאובה.

אופרות הסבון, למרות הסכריניות המאפיינת אותן, אף הן מנגנון דמוקרטי חשוב, שכן רובן מחנכות לערכים דמוקרטיים, כגון סובלנות וכבוד הדדי, ויש בהן הצגה גלויית לב של בעיות וקשיים אנושיים. בארצות הברית מעלות הסדרות האלה לא אחת נושאים חברתיים רגישים, כגון יחסים בין הגזעים או הומוסקסואליות, הרבה לפני שסדרות ה'פּריים טיים' היוקרתיות מעזות לגעת בהם.

לא ינום ולא יישן שומר הדמוקרטיהחופש מידע כערובה לחופש הפרט

הסתרת מידע מהציבור היא תנאי בסיסי להצלחתה של מניפולציה אנטי-דמוקרטית. חירות היא קודם כול תולדה של ידיעה. ריבוי ערוצי התקשורת מרחיב במידה ניכרת את נפח המידע העומד לרשות הציבור ומקטין את הסכנה להסתרתו ממנו.
הרשות הרביעית. העיתונות משמשת היום מעין רשות רביעית המפקחת ומבקרת את שלוש הרשויות האחרות: המחוקקת (הכנסת), השופטת (מערכת בתי המשפט) והמבצעת (הממשלה). התקשורת בודקת לא רק את יעילות פעולתן של שלוש הרשויות האלה אלא גם האם חרגו מהמנדט הדמוקרטי שניתן להן. זאת ועוד, התחרות הגוברת בין כלי התקשורת ממריצה אותם לחפש סקופים וכתוצאה מכך מחדדת את חוש הריח שלהם לאיתור ליקויים במוסדות הממלכתיים ופגיעה בזכויות האזרח. התפתחות כלי התקשורת המקומיים (מקומונים, תחנות רדיו אזוריות וערוצי טלוויזיה קהילתיים) מגדילה את רמת הרזולוציה שבה נבדקים השירותים לאזרח הקטן ומהדקת את הביקורת על פעולת הרשויות המוניציפליות.

הפנקס העיתונאי פתוח והיד מקלידה. מהפכת התקשורת אמנם רידדה את השיח הפוליטי והכניסה בו יסוד קיטשי ופופוליסטי, אולם מעורבותם האינטנסיבית של כלי התקשורת בחיים הפוליטיים העמיקה את היסוד הדמוקרטי בתרבות השלטון הישראלית. הפוליטיקאים נאלצים להיות קשובים היטב לדעת הקהל, בעיקר משום שהתקשורת 'יושבת להם על הזנב'. תוכנם של הדיונים המתקיימים בישיבות סודיות, הנערכות מאחורי דלתיים סגורות, מגיע מהר מאוד לידיעת הכתבים הזריזים. כמעט לכל מנהיג, גם בדרג שני או שלישי, יש לא במקרה יחצ"ן ו/או דובר שאינו חדל להעביר מידע לכתבים. לא אחת הפוליטיקאים עצמם יוזמים קשר עם הכתבים כדי להבטיח כותרת טובה. סקרי דעת קהל, שהתקשורת מפרסמת מפעם לפעם, משמשים משוב מתמיד לפוליטיקאים ולחץ ציבורי, ובכך מחזקת התקשורת את מעורבותו של הציבור בתהליך השלטוני.

האביר עם העט והמצלמה

העבודה העיתונאית תורמת להיווצרות מיתולוגיה דמוקרטית ('האמונה הדמוקרטית'), מאחר שהיא מפתחת סיפורי מוסר של מלחמה בפשעי הצווארון הלבן. העיתונאי האמיץ והנחוש, המופיע כמי שחשף שחיתות במערכות השלטון, בדרך כלל תוך כדי מאבק בבעלי הכוח והשררה המנסים להשתיקו, הוא התגלמות מודרנית של האביר הלוחם למען הצדק - מעין 'מיתוס המעטים מול הרבים' בגרסה עיתונאית. דן מרגלית, שחשף את החשבון הדולרי של לאה רבין בארצות הברית, ומרדכי גילת, שחשף את פרשת דרעי, הם רק דוגמאות ל'אבירים-עיתונאים' שייכנסו מן הסתם לפנתיאון המאבק למען הדמוקרטיה בישראל (על פרשות אלה ראו בשער 'החזית המשפטית').

טקסי סקילה ורגימה דמוקרטיים

בשנים האחרונות התפתחו בתקשורת מעין טקסי סקילה ורגימה פומביים כנגד מי שנתפסו כ'חוטאים נגד הדמוקרטיה'. הטקסים הללו, שבהם מגנים ומבזים את מי שניסה להפר את הקודים הדמוקרטיים, משמשים טקסי לקח ומוסר השכל של 'האמונה הדמוקרטית'. הם מאותתים לציבור שהמשטר הדמוקרטי לוחם עד חורמה באויביו, מגדירים מחדש ומאוששים את כללי המשחק המותרים, ומעניקים צביון מקודש לערכי הדמוקרטיה. סיכול מינויו של רוני בר-און למשרת היועץ המשפטי לממשלה, הוא דוגמה טובה לתפקיד 'השוטר הדמוקרטי' שנטלה על עצמה התקשורת. ההליך הלא תקין של אישור המינוי בישיבת הממשלה נחשף לראשונה בערוץ 1 בטלוויזיה, והעיתונות כולה החרתה החזיקה אחריה בגינוי קולקטיבי של הממשלה, על שמינתה אדם לא מתאים לתפקיד כה רגיש, ובהליך לא חוקי. צדק אפוא העיתונאי אהוד אשרי בכותבו כי 'שר המשפטים, צחי הנגבי, העניק לתקשורת הישראלית מחמאה גדולה כשהאשים אותה ב"מתקפה מאורגנת", שגרמה להתפטרותו המואצת של רוני בר-און יומיים לאחר מינויו ליועץ המשפטי לממשלה'.

'חג הדמוקרטיה' במקום יום העצמאות

תפקידה של התקשורת בימי הבחירות המקומיות והארציות הוא מרכזי במיוחד, החל בתשדירי התעמולה וראיונות עם המועמדים וכלה ב'דו-קרב' הטלוויזיוני בין מנהיגי המפלגות הגדולות. מבחירות 1981 ואילך הלך והתהווה מעין חג תקשורתי תקופתי שהוא בעקיפין גם 'חג הדמוקרטיה', כפי שהוא מכונה לא אחת בכלי התקשורת. חג זה, יום הבחירות, מאפיל בשנים האחרונות על חגה הלאומי של הציונות, יום העצמאות, ההולך ומאבד מצביונו הפטריוטי. מודעות המועמדים והמפלגות, שהן מעין דגלי הדמוקרטיה, ממלאים את מקומם הסמלי והרגשי של דגלי הלאום שהונפו בעבר ברמה. נאומי הבחירות רוויי ההבטחות לעתיד ממלאים את מקומם של נאומי 'תקומת ישראל', וחגיגת המנצחים בבחירות תופסת את מקום חגיגת 'ניצחונות העברים על העמלקים'.

פלורליזם משפטי ואתוס של זכויות אזרח

המשפט כצורת חשיבה דמוקרטית

המשפט המודרני הוא מימוש החשיבה הדמוקרטית, והתרבות הדמוקרטית מתפתחת במידה רבה בתוך המעשה המשפטי. לכן, ככל שהמשפט משתכלל, כן הדמוקרטיה נוטה להשתכלל. תורת המשפט שהתפתחה במערב חשובה גם לחינוך הדמוקרטי, משום שהיא מסגלת את 'המסתופפים באוהלה' לדרך החשיבה הדמוקרטית ולקודקס המוסרי של התרבות הדמוקרטית. הפסיקה המשפטית דומה במהותה לפסיקה המדעית: התבססות על עובדות אמפיריות, הצלבת נתונים והסקת מסקנות. לכן, ככל שהמשפט מתחזק בחברה, כן עולה הנטייה לפתרון בעיות בדרך מדעית-רציונלית העומדת ביסוד הדמוקרטיה.

החשיפה לדרכי המשפט ממחישה לאזרחים, ובעיקר לתלמידי המשפטים, את היתרון הרב הגלום ביישוב קונפליקטים בדרכי פשרה, וחושפת אותם לרעיון הנאצל שעל כל נאשם אפשר ואף חובה ללמד גם זכות (רעיון הסנגוריה), ושהפסיקה כמעט תמיד איננה חד-משמעית (ריבוי הדעות, כתוצאה מהרכב של מספר שופטים). היא גם מדגימה את הכלל הדמוקרטי שכל בעיה היא רבת-פנים ולכן יש לראותה מכמה זוויות הסתכלות. גם הפנמתו של עקרון התאמת העונש למקרה הקונקרטי, תוך כדי לקיחה בחשבון של מכלול סבוך של נסיבות ושל מורכבות ההתנהגות האנושית, מה שמכונה במשפט 'אינדיבידואליזציה של הענישה', היא חלק מהחינוך לדמוקרטיה.

עד כה תקעה מהפכת המשפט את יתדותיה בעיקר בקרב העשירונים העליונים בחברה הישראלית. במהותה, ישראל היא דמוקרטיה פורמלית, אך מחקרים רבים מלמדים ששיעור לא מבוטל של אזרחיה, בעיקר ברובדי ההשכלה וההכנסה הנמוכים יותר, טרם הפנימו את עקרון שלטון החוק ואינם רואים בחוקים כמגלמים את עקרונות הצדק. הצלחתה של מהפכת המשפט בישראל תלויה בעיקר בהתקדמות תהליך השלום, בצמצום הפערים החברתיים ובהתרחבות משמעותית של ההשכלה המדעית - יעדים שנראים בינתיים רחוקים למדי מהגשמה מלאה.

ובכל זאת, על סמך העבר הקרוב, נראה כי מהפכת המשפט בישראל תלך ותעמיק בעתיד, מאחר שהיא בנויה על אתוס מוסרי (והמוסר הוא מקדם הישרדות גבוה) ומאחר שהיא מגובה בדמוקרטיזציה המתרחשת בעולם המערבי כולו. מובן שאין זה התסריט היחיד ואפשרי תסריט הפכי, כלומר, התחזקות הזרמים הפונדמנטליסטיים בישראל והיחלשות המערכת הדמוקרטית. אך משני התסריטים האלה דומה שלראשון סיכויים רבים יותר להתממש בישראל, כי שומרי השערים ובעלי עמדות הכוח בכל תחומי החברה - צבא, כלכלה, תעשייה, חינוך, מדע, אמנות, תקשורת ומשפט - הם ברובם בעלי השקפה ליברלית ומנהלים אורח חיים מערבי. מאבקם למען חיזוק הדמוקרטיה של המדינה, שבלבה המוסד המשפטי, הוא לעתים קרובות קשה ומייאש, אך הוא מקבל ויקבל חיזוק מן האימפריה החזקה ביותר עלי אדמות, היא ארצות הברית.

החברה הישראלית נמצאת היום בתקופת מעבר מורכבת, הכרוכה בקונפליקטים פנימיים ובמשבר זהות קשה. למערכת המשפט תפקיד חשוב בפתרון הקונפליקטים הללו, אך לעתים, באופן פרדוקסלי, גם בליבוים על ידי פסיקות בג"ץ שנויות במחלוקת. כפי שכבר צוין לעיל, קונפליקטים לא אלימים אינם בהכרח רעה חולה. אדרבה, הם חשובים למהפכה כי הם מחדדים ומבהירים ערכים ועמדות ומסמנים למחנות את עוצמתם האמיתית.

ריסונים משפטיים לגופים ציבוריים

עליית חשיבותה של המערכת המשפטית בחברה תורמת להרחבת הדמוקרטיה בכך שהיא מביאה להכפפתם של מוסדות השלטון, ובראשם הכנסת, שפעלו בעבר מתוך אוטונומיה כמעט מוחלטת, לכללים וחוקים מגבילים.

הפיקוח המשפטי על פעולותיהם של מוסדות השלטון אמנם נמנה עם תפקידיו הקונסטיטוציוניים של בית המשפט העליון, אולם עד לשנות השמונים הוא נמנע מלהתערב במעשיהן של הכנסת ושל גופי הממשלה, ושמר בקפדנות על עקרון הפרדת הרשויות. בשני העשורים האחרונים התרחב מעגל המבוקרים הנקראים לתת דין וחשבון בבג"ץ. הביקורת מופנית בעיקרה כלפי המינהל הציבורי, על שלוחותיו, אך גם כלפי אנשים הנושאים במשרות רמות ורגישות, כדוגמת היועץ המשפטי לממשלה ונשיא המדינה. יתרה מזו, גם עילותיה וגבולותיה של הביקורת השיפוטית הורחבו, וכפי שמציין המשפטן זאב סגל, 'היא מחייבת היום את השלטון לפעול לא רק במסגרתו הפורמלית של החוק (פעולה "כחוק") אלא גם במסגרתו המהותית של עקרון שלטון החוק (פעולה "כדין"). אפשר לומר שהיקף הדרישה לפעול "כדין" הוא כרוחב הגדרתו של מושג זה בפסיקות בג"ץ'.

מגמה זו השתנתה בעיקר בהשראת השופטים מאיר שמגר, אהרן ברק ויצחק זמיר - שלושתם יועצים משפטיים לממשלה לשעבר - שלא היססו גם לבקר את הכנסת ו'לחשק' אותה בפסיקותיהם. הנה כי כן, ב-1987 פסק בג"ץ, בעתירתו של חבר הכנסת מוחמד מיעארי, כי ללא תשתית עובדתית לקיום סיכון עתידי ממשי למדינה עקב פעולותיו, אין הכנסת מוסמכת ליטול מחבר כנסת את חסינותו מפני חיפוש ומעצר ואת זכותו לחופש תנועה מיוחד. ב-1993 ביטל בג"ץ החלטה של הכנסת ליטול את חסינותו של חבר הכנסת רפאל פנחסי לשם העמדתו לדין פלילי, משהובהר שלא ניתנה לחברי הכנסת, שאישרו במליאה את המלצת ועדת הכנסת ליטול את החסינות, הזדמנות נאותה לבחון את החומר הרלוונטי. מ-1992 עד מחצית שנת 2001 פסל בג"ץ שני סעיפים בחוק שחוקקה הכנסת: הוראת מעבר בחוק יועצי השקעות, וסעיף בחוק השיפוט הצבאי שקבע שמותר לעצור חייל ל-96 שעות בלי להביאו לפני שופט. זהו לכאורה מספר לא משמעותי של פסילות בהשוואה למקובל בארצות דמוקרטיות אחרות. הדבר נובע בין השאר ממשנה הזהירות שנוקטת הכנסת בחקיקה, בעקבות הרגישות הגוברת לפגיעה בזכויות האזרח, ובשל מדיניותו של בג"ץ לפסול חקיקה רק אם היא 'פוגעת פגיעה מהותית' בזכויות היסוד או בערכים בסיסיים. אולם החשיבות היא בעצם התקדים והסמליות של הפסילות האלה המבטאות עידן חדש במערכת היחסים בין הכנסת לבג"ץ.

לא זו בלבד שהתרבו פסקי הדין המבטלים פעולות שונות של הרשות המבצעת, אלא שבית המשפט העליון העז לראשונה להגדיר הסכמים פוליטיים כ'שפיטים' ולדון בחוקיותם. גם הלשון שבית המשפט העליון נוקט בביקורת שלו על חריגות השלטון מהנורמה החוקית נעשתה חריפה יותר בתוכחתה.

חשוב לציין כי תהליך תיחום הגבולות באמצעות המשפט איננו מצטמצם רק לשטחי המנהל והשלטון אלא לתחומים מקצועיים רחבים. כך, למשל, האשראי הבלתי מוגבל שניתן בעבר לרופאים הולך ומצטמצם בעולם המערבי כולו. פעולות רפואיות שהתקבלו בעבר ללא ביקורת עומדות היום למבחן משפטי וחשופות לאינספור תביעות משפטיות. זאת ועוד, לא רק בג"ץ עוסק בביקורת מוסדות השלטון וריסונם, אלא גם גופי ביקורת ציבוריים, שנעשו פעילים ותקיפים מתמיד: מבקר המדינה, מבקר מערכת הביטחון, מבקר העירייה, מבקר המשטרה, וכן נציב קבילות החיילים ונציב שירות המדינה. יוקרתם של מנגנוני ביקורת אלה עלתה בשני העשורים האחרונים בין השאר בעקבות כניסתה של שופטת בית המשפט העליון בדימוס מרים בן פורת לתפקיד מבקר המדינה. בן פורת, אישה תקיפה, אמיצה ודעתנית, הכניסה לתפקיד 'פלפל' וגאלה אותו מהדימוי האפרורי והפקידותי שיצקו לתוכו קודמיה, ד"ר יצחק נבנצאל ועו"ד יצחק טוניק. יוקרה זו עלתה גם בעקבות תשומת הלב הרבה שנותנים היום כלי התקשורת לדו"חות התקופתיים של מבקר המדינה. 'דומה שהמבקר בתקופתנו, מבקר מדינה או מבקר עירייה, הוא הדמות המפחידה ביותר במה שמכונה השיח הציבורי', כתב העיתונאי מיכאל הנדלזלץ (מבקר בעצמו, בתחום האמנות וספרות): 'עוד מעט תאיים אם על ילדה שאם לא יאכל את הדייסה יבוא המבקר - פעם היא נהגה לאיים שאם לא יאכל, יבוא שוטר'.

הריסונים שמכניסה מערכת המשפט לחברה נעשו כה מקובלים, עד שהם הגיעו כבר גם למערכת הביטחון, שנחשבה בעבר כאקסטריטוריאלית למשפט האזרחי. הקמת היחידה לחקירת שוטרים, כתיבת הקוד האתי של צה"ל, המעגן מסורת לא כתובה בכללים פורמליים, חיזוק מעמדו של הפרקליט הצבאי הראשי, ומספרן ההולך וגדל של תביעות הורים שכולים להקמת ועדות חקירה שימצו את הדין עם מפקדי בניהם - הן דוגמאות הממחישות את המשפטיזציה של המוסד הביטחוני, שפירושה הדמוקרטיזציה שלו.

המשפט חדר כה עמוק לתרבות הצה"לית עד שהיו משפטנים וקציני צבא שהזהירו מפני האפשרות של סירוס משפטי מסוכן של צה"ל, העלול להחליש את כוחו. הפרשה שהחידדה את החשש הזה ועוררה פולמוס מעניין בשאלת ההיבטים המשפטיים של ההתנהגות בקרב היא פרשת סגן יהושע שדיאל. תחילת הפרשה בדצמבר 1992, כאשר כוח של לוחמים מחטיבת גולני בפיקודו של שדיאל היה בדרכו להצבת מארב בלבנון. ההליכה בוואדי בתוך הצמחייה הסבוכה ובינות לסלעי ענק גרמה לפתיחת רווחים בין חיילי הכוח ולעיכובים בהתקדמות, והעמידה בספק את העמידה בלוח הזמנים שתוכנן להתמקמות המארב. בעקבות העיכוב החליט מפקד הכוח לשנות את כיוון התנועה ולטפס על מתלול הוואדי. כתוצאה מהשינוי הבלתי צפוי בנתיב ובשל החושך והערפל ביצע את התפנית רק חייל אחד שהיה צמוד למפקד, ואילו יתר הטור, שאיבד קשר עין עם המפקד, המשיך במורד הערוץ. הטעות היתה גורלית, כי אחד מחיילי הכוח, שסבר שהדמות במעלה הוואדי היא של מחבל האורב לכוח, פתח בפזיזות באש ופצע אנושות את חברו ליחידה, רב"ט חיים בר נתן. הפצוע הועלה לאלונקה אך לא נקשר ובמהלך התנועה בשטח הקשה נפל מהאלונקה, דבר שחייב המתנה עד להגעתו של צוות החילוץ. כל ניסיונות ההחייאה עלו בתוהו, והחייל הפצוע מת מפצעיו בשטח.

בחוות הדעת של הפרקליט הצבאי הראשי, שהתבססה על חוות דעת מוקדמת של פרקליט מחוז צפון, נקבע כי מפקד הכוח סגן שדיאל אמנם שגה במסגרת הפעילות המבצעית, כגון סטייה מן המסלול שנקבע ללא התראה לכוח ומתן הוראות שגויות על נוהל פתיחה באש, אך השגיאות אינן בגדר התרשלות, למעט אי-קשירת הפצוע לאלונקה, שהוגדרה כ'רשלנות מבצעית'. אך גם רשלנות זו לא שינתה את ההמלצה הכוללת של הפצ"ר שלא להעמיד לדין איש מהנוגעים לפרשה, לרבות מפקד הכוח, מאחר שההתרשלות היתה במסגרת פעילות מבצעית מורכבת ומסוכנת. צה"ל הסתפק אפוא בהליך משמעתי, ובתיקו של שדיאל נרשמה הערה של מפקד החטיבה על תפקודו הלקוי כמפקד הכוח.

הוריו של רב"ט חיים בר נתן ז"ל זעמו על ההחלטה ופנו למיכאל בן יאיר, היועץ המשפטי לממשלה, בדרישה שישנה את החלטת הפרקליט הצבאי הראשי ויורה על העמדתם לדין של כל מי שאחראים למותו של בנם. לאחר שניתח בהחלטתו באריכות את הצדדים העובדתיים והמשפטיים הקשורים באסון, קבע היועץ המשפטי שאין אפשרות להעמיד לדין את סגן שדיאל בבית משפט אזרחי, בשל ספקות שהתעוררו בדבר הקשר הסיבתי בין התנהגותו של המפקד למות החייל, אך קיבל את השגת ההורים בדבר הצורך להעמידו לדין. הוא קבע כי יש ראיות לכאורה המלמדות על התרשלותו של סגן שדיאל במילוי תפקידו, שדי בהן להעמידו לדין צבאי בגין עבירה של התרשלות.

משפחת בר נתן לא ויתרה ועתרה לבג"ץ נגד החלטתו של היועץ המשפטי בטענה כי העמדה לדין של מפקד המחלקה בלבד 'מציגה אותו כאשם הבלעדי לאירוע הטראגי, ויש בה משום עיוות וסילוף האמת'. הם טענו כי החלטה כזאת היא בבחינת 'סתימת הגולל על פרשת הריגת בנם, אשר נבעה, לגרסתם, ממעשי רשלנות וממחדלים של כל בעלי התפקידים. לחילופין ביקשו העותרים כי תמונה ועדה עצמאית ובלתי תלויה שתחקור את האירוע, ותגיש את מסקנותיה לבית המשפט'. מנגד, הנשיא, ראש הממשלה והרמטכ"ל הסתייגו מהמלצת היועץ להעמיד לדין את סגן שדיאל והתריעו על משמעויותיה החברתיות. הם ראו בהחלטה תקדים מסוכן שבו המערכת המשפטית האזרחית חודרת ל'תחום השיפוט' של צה"ל, והביעו את חששם שמפקדים קרביים בצה"ל יהיו בעתיד הססניים וחששניים בהחלטותיהם ו'ילכו לקרב עם ספר חוקים צמוד בתרמיל'. גם בקרב הציבור הרחב, היו רבים שראו בהחלטת היועץ אות ל'אימפריאליזם המשפטי' המתרחש בחברה, תהליך שעלול לטענתם להוות חרב פיפיות ולסכן את ביטחונה של מדינת ישראל. בתוך כמה חודשים התגייסו לעזרת סגן שדיאל עשרות קצינים, מפקדי גדודים במילואים. הם חתמו על עצומה נגד העמדתו לדין וסייעו לו במאבק המשפטי.

ב-20 ביולי 1995 שלח עורך הדין אריה נייגר, מח"ט צנחנים במילואים, מכתב ליועץ המשפטי לממשלה, שעמד לכפות על תת אלוף אילן שיף, הפרקליט הצבאי הראשי (הפצ"ר), להגיש כתב אישום נגד סגן יהושע שדיאל. על המכתב היו חתומים מפקדי גדודים וחטיבות הצנחנים במילואים וטייסים במילואים. במכתבם נכתב: 'מאחורינו שנים רבות של שירות מבצעי [...] הסיטואציה, שבה מצא עצמו סגן שדיאל באותו מקרה [...] איננה זרה לנו [...] אין לנו ספק, כי בנסיבות המקרה היו רבים מאתנו פועלים באופן דומה וכי החלטותיו ופעולותיו של סגן שדיאל נמצאות בלב ליבו של מתחם שיקול הדעת הנדרש ממפקד סביר בעת פעילות מבצעית'. במכתב זה ובראיונות שנלוו לו טענו הקצינים כי החלטת היועץ המשפטי בעניין שדיאל 'שגויה ומסוכנת' משום שהיא 'עלולה לגרום לביטחון ישראל נזק שלא יהיה ניתן לתיקון'. חותמי המכתב הזה היו הגרעין של קבוצה חדשה בשם 'פורום מג"דים, מח"טים וטייסים במילואים' שהוסיפה לפעול גם בשנים הבאות, ומתחה ביקורת על צה"ל בסוגיות שונות, למשל, מעמדם של אנשי המילואים בצבא. בסופו של דבר דחה בג"ץ, בפסיקה שניתנה בפברואר 1996, את עתירת משפחת בר נתן להעמיד לדין את כל הקצינים שהיו מעורבים במותו של בנה ולמנות ועדת חקירה.

למעשה, אפילו סגן שדיאל לא הועמד לדין, שכן בית המשפט הצבאי בחיפה קבע שאין כל עילה לכך. אולם מערכת המשפט אותתה לצה"ל שגם מחדלים שאירעו בפעילות קרבית עשויים להיבחן ולהישפט בעתיד בערכאה משפטית אזרחית. ספק אם דרישה להעמיד לדין קצין צה"ל במצב מעין זה היתה מקובלת בארץ לפני עשרים שנה, קל וחומר בשנים מוקדמות יותר. זאת, לא רק משום שתרבות השכול היתה שונה במהותה, אלא גם משום שמעמדו של המשפט וערכיו היו אחרים.

חקיקה ליברלית ואתוס של זכויות אזרח

המהפכה המשפטית של שנות השמונים והתשעים ניכרת בין השאר בהרחבת החקיקה הליברלית אך גם מושפעת מחקיקה זו בדרך דיאלקטית של היזון חוזר. כותבים שונים שפירסמו בשנים האחרונות מאמרים בעיתונות הפופולרית או המקצועית (משפטית, סוציולוגית ואחרת) הירבו להתמקד בפעילות המסכלת של הגורמים האנטי-דמוקרטיים בחברה הישראלית, המונעים כביכול את הפיכתה של מדינת ישראל לדמוקרטיה נאורה. מקצתם אף תיארו את התרבות הישראלית כתרבות הנכנעת לכוחות האנטי-דמוקרטיים ונסוגה לאחור. תיאור זה אינו מדויק. אמנם, תהליך החקיקה הדמוקרטית הוא תהליך רב מעקשים ומכשולים וכרוך במאבק מתמשך וערמומי בין שני כוחות-על הפועלים בישראל, כבעולם כולו: דת ומדע. אך בחשבון כולל ולאורך זמן, הישגיה של החקיקה במדינה, חרף חקיקת מספר חוקים שהסיגו את הדמוקרטיה לאחור (בעיקר חוקים בתחום הדת), הדמוקרטיה כובשת לעצמה טפח אחר טפח בחיים הציבוריים ומרחיבה בהתמדה את שלטון החוק. תיקון לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, האוסר על אפליה בעבודה מטעמי מין, הורות, מצב משפחתי ונטייה מינית; תיקון לחוק שירות המדינה, המחייב ייצוג הולם לנשים בשירות המדינה; חוק למניעת אלימות במשפחה; רפורמה בזכויות עצורים וחשודים בהליך הפלילי; חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות גופניות; החלטת הכנסת (ב-1995) שלא לכלול במסגרת חוק העונשין פטור מאחריות פלילית להורה, מורה, או מדריך שהיכה את ילדו או את חניכו - אלה רק כמה מעשרות השינויים התחיקתיים הליברליים שהתקבלו בשנים האחרונות.

גולת הכותרת של החקיקה הליברלית החדשה היא ללא ספק חקיקת שני חוקי יסוד חדשים: 'חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו', ו'חוק יסוד: חופש העיסוק', ותיקון חוק יסוד שלישי ('חוק יסוד: הממשלה'). חקיקתם ב-1992 עוררה התרגשות עצומה בעולם המשפט ופרץ אדיר של מאמרים סביב מה שהוגדר 'המהפכה החוקתית'. שני חוקי היסוד החדשים מנוסחים ניסוח עקרוני רחב ונפתחים ב'פסקות מטרה' הצהרתיות וחגיגיות המקובלות על מכונני חוקות. אלה נועדו להעצים את חשיבותו של חוק היסוד ואת היקף חלותו.

החקיקה 'הביאה לשינוי במעמדן של זכויות, שנמנו בחוקי היסוד באופן מפורש, וביניהן הזכות לחיים, חירות וכבוד, הזכות לפרטיות, הזכות לקניין, הזכות לנוע מחוץ למדינה ואליה, וחופש העיסוק. בחוקי היסוד אין מוזכרות זכויות בסיסיות אחדות, כגון הזכות לשוויון, הזכות לחופש הביטוי והזכות לחופש הדת והמצפון, ולא ברור אם ההגנה בחוקי היסוד חלה עליהן. בית המשפט העליון טרם קבע באופן חד-משמעי את עמדתו בשאלה זו, אולם מפסיקת בית המשפט העליון ומהתבטאויות של שופטים עולה מגמה להכיר בזכות לשוויון, בחופש הביטוי ובחופש הדת והמצפון, כחלק מהזכות לכבוד'. ב-1996 עברו בקריאה ראשונה בכנסת כמה הצעות לחוקי יסוד נוספים, אך ההצעות 'תקועות' עדיין בשל התנגדות המפלגות הדתיות, ויידרשו אורך רוח ונחישות כדי להעבירן. על כל פנים, המהלכים הללו הם המשך המגמה החדשה לחקיקת מגילת זכויות יסוד בישראל בשיטה של 'חוק אחר חוק'.

לעיגונה של זכות יסוד בחוק חשיבות מרחיקת לכת מבחינת תהליך הדמוקרטיזציה של ישראל, שכן היא יוצרת חוקה 'בדלת האחורית' ומעצימה את כוחו של בית המשפט העליון, שהוסמך לראשונה בחוק לערוך ביקורת שיפוטית על חקיקה של הכנסת ולבטל חוקים הפוגעים בזכויות יסוד המנויות בחוק.

כדי לעמוד על טיבה של הדינמיקה של המהפכה החוקתית בישראל ושל תפקידה המרכזי בהרחבתה ובעיגונה של 'האמונה הדמוקרטית', חשוב לנתח את הדינמיקה של חקיקת 'חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו' ושל 'חוק יסוד: חופש העיסוק'. ניתוח כזה מעלה ארבעה גורמים מרכזיים לחקיקה. הגורם הראשון הוא המאבק הציבורי לכינון חוקה לישראל שעלה מדרגה ב-1988, לאחר שקבוצת משפטנים פירסמה הצעה לחוקה ופתחה במסע ציבורי לקבלתה. הצעתם לא התקבלה, אך היא עוררה פולמוס ער וחידדה את הזיקה בין הדמוקרטיזציה של החברה הישראלית ובין תפקידם של המשפטנים בתהליך זה. הגורם השני הוא התושייה הפוליטית של חברי כנסת ושרי ממשלה, בעיקר זו של שר המשפטים דן מרידור ושל חבר הכנסת אמנון רובינשטיין, שהשכילו לפרק את חוק זכויות האדם לשני חוקים נפרדים: 'חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו', ו'חוק יסוד: חופש העיסוק'. הגורם השלישי הוא תרומתו של בית המשפט, ובעיקר של בית המשפט העליון. החקיקה הליברלית הראשית נעשית אמנם על ידי הכנסת, אך המאבק האמיתי להגמוניה ליברלית מתרחש בין כותלי בית המשפט. רבים וטובים כבר ציינו את העובדה שהכנסת במובנים רבים מעגנת וממסדת את מה שהושג לפניה בבית המשפט. הסיבה לכך היא קודם כול המיומנות הרבה יותר של השופטים ושל עורכי הדין (ביחס לרוב חברי הכנסת) בסוגיות משפטיות. יתר על כן, חקיקה מעצם טבעה באה להסדיר באופן פורמלי את השינויים והצרכים של חברה בהתהוות. השיג והשיח המשפטי מבטאים כמובן את השיג והשיח התרבותי של התרבות הדומיננטית, ואת הלחצים שבה חיה התרבות. למשל, לחוק הגנת הפרטיות - 1981 קדמו עתירות רבות לבית משפט ופסיקות הנוגעות לעניין, ואלה צמחו על רקע תהליך האינדיבידואליזציה של החברה בישראל. החקיקה כמו עיגנה באורח חוקי את המעבר התרבותי מתקופה של 'גוף ראשון רבים' לתקופה של 'גוף ראשון יחיד', תקופה שבה עולמו האישי הפרטי של האדם הופך לערך מקודש, והוא מעוגן יותר ויותר בהגנות משפטיות.

הגורם הרביעי, ואולי החשוב מכולם, לחקיקת חוקי היסוד החדשים ולאחרים העתידים להיחקק בעקבותיהם, הוא 'רוח הזמן'. בעשורים האחרונים חלה עלייה בחשיבותו של אתוס זכויות האדם והאזרח במערב. המושג 'זכויות האדם' או 'זכויות טבעיות' הוא מושג חדש יחסית בחשיבה האנושית ותפוצתו העולה בשיח המערבי מבטאת את התעצמותה של התרבות הדמוקרטית ברחבי העולם. ההתפתחות בתחום המאבק לזכויות האדם במערב בעשרות השנים האחרונות ניכרת בנפח הגדל של הכתבות המוקדשות לנושא זה בחדשות היום, בהתרחבות החקיקה הליברלית, בחתימת אמנות והסכמים בינלאומיים בתחום ההגנה על זכויות יסוד דמוקרטיות ובגידול מהיר של גופים עצמאיים ותנועות ברחבי העולם הנרתמים למאבק למען זכויות האדם, מתוך תחושה של ייעוד ושליחות.

גם בארץ החל נושא זכויות האדם והמאבק כנגד עוול אנושי לתפוס מקום יותר ויותר חשוב בסדר היום הציבורי. בשנת 1972 הוקמה 'האגודה לזכויות האזרח' כגוף בלתי מפלגתי ובלתי תלוי, שמטרתו הגנה על זכויות האדם והאזרח במדינת ישראל ובשטחים הנתונים לשליטתה. האגודה פועלת בתחום ההסברה, יוזמת ומצטרפת לעתירות משפטיות, מעלה הצעות חוק ועוסקת בייעוץ ובטיפול בתלונות. מה שהחל בשנות השבעים כמאבק שולי של האגודה התפשט בשנות השמונים והתשעים לבתי הספר, לאוניברסיטאות, לתקשורת הכתובה והאלקטרונית ולאמנות. דוגמה בולטת לכך הוא ארגון 'בצלם', מרכז המידע הישראלי לזכויות האדם בשטחים, שהקימו בפברואר 1989 אנשי רוח, משפטנים, רופאים, עיתונאים וחברי כנסת, במטרה 'להיאבק נגד הפרות זכויות האדם בשטחים, באמצעות תיעודן והבאתן לידיעת הציבור הרחב וקובעי המדיניות; להילחם בתופעת ההדחקה וההכחשה בחברה הישראלית, ולתרום ליצירת תרבות של זכויות אדם בישראל'. הארגון מפרסם מאז 1998 רבעון של 'זכויות האדם בשטחים', המצורף, בין השאר, כמוסף לעיתון 'הארץ'. דוגמה אחרת היא הסניף הישראלי של הארגון הבינלאומי הגדול ביותר לזכויות האדם הפועל היום בעולם 'אמנסטי אינטרנשיונל'. הארגון מפרסם מדי שנה דו"ח (עם תקציר בעברית) של הפרות זכויות האדם בעולם ובכלל זה בישראל. הסניף הישראלי הוקם כבר ב-1964, אך רק בשנות התשעים הוא צבר תנופה והתרחב וב-1998 כבר נמנו עם רשת הדיווח שלו בישראל למעלה ממאה איש.

סביב נושא זכויות האזרח החלו לצמוח בשנים האחרונות גם תוכניות חינוכיות (הרצאות, סדנאות, וימי עיון בבית הספר, באוניברסיטאות, בסמינרים למורים ובתנועות נוער), ספרות אקדמית, תוכניות רדיו וטלוויזיה וקמפיינים תקשורתיים. המושג 'זכויות', המחליף כמדומה בשכיחותו את המושג הציוני 'חובות', והמושגים 'חופש', 'חירות', 'אפליה' ו'סובלנות' נעשו אצלנו מושגים שגורים לא רק בבתי המשפט, אלא גם בשיח החברתי והפוליטי, ו'הפרת זכויות' הפכה לצירוף נרדף לרוע אנושי צרוף. המחשה מעט משעשעת לתפוצתו העולה של המושג 'זכויות אזרח' אפשר למצוא ביוזמה של חבר הכנסת סילבן שלום (במרס 2000) לחוקק 'חוק זכויות התלמיד'. על פי ההצעה, שהעלתה את חמתם של המורים, אשר ראו בה הבעת אי-אמון בהם, התלמידים יוכלו לבחור את תוכנית הלימודים הרצויה להם, ואפילו להפגין בנושאים הנוגעים לזכויותיהם. היוזמה נפלה כמובן, אך לא לפני שהתקשורת פירסמה אותה בהבלטה. הד לשיח הזכויות הולך ונפוץ במקומותינו ולרגישות החדשה בתחום זה אפשר למצוא במגזין הנפוץ 'הורים וילדים':

לילדים יש זכויות. זכותם לא לנוח בצהריים, לקבל חלק מהתקציב המשפחתי כדמי כיס, לצפות בטלוויזיה או להיות לא נחמדים לאורחים. [...] ילדים בני כל הגילים מבקשים שנכבד את זכותם על רכושם. תינוקות ופעוטות נקשרים למוצץ מסוים, לבקבוק או לבובת פרווה, שהופכים להיות בן לוויה קבוע שלהם. הם מצפים מאיתנו שנגלה יחס מיוחד אל הדובי המיוחד שלהם - שלא נכבס אותו ושיהיה תמיד זמין עבורם.

המחויבות לזכויות האזרח התהדקה בשנים האחרונות גם באמצעות אימוץ אמנות בינלאומיות, שישראל היתה חתומה עליהן קודם לכן רק באופן חלקי וללא אשרור שלטונות מדינת ישראל. בשנת 1991 אישררה מדינת ישראל לא פחות משש אמנות בינלאומיות העוסקות בזכויות האדם: 'האמנה בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות', 'האמנה בדבר זכויות חברתיות, כלכליות ותרבותיות', 'האמנה בדבר ביעור כל סוגי האפליה הגזעית', 'האמנה בדבר ביטול כל סוגי האפליה נגד נשים', 'האמנה נגד עינויים ונגד יחס או עונשים אכזריים, בלתי אנושיים או משפילים', 'האמנה בדבר זכויות הילד'. אשרור של אמנה בינלאומית אין פירושו בהכרח כי המדינה המאשררת קיבלה את הוראותיה באופן מלא או יישמה אותן, אך הדבר מצביע על מחויבות גדולה יותר של המדינה להגן ולשמור על זכויות האדם ולאמץ נורמות בינלאומיות של כללי דמוקרטיה אוניברסליים.

בג"ץ כ'סנהדרין דמוקרטי'

סיפור עלייתה של האליטה המשפטית, עד שהגיעה למדרגה של מנהיגה ומורת דרך ערכית ומוסרית לציבור החילוני המשכיל, הוא חלק חשוב מסיפור עלייתה של ההשקפה הליברלית-היונית הדמוקרטית. מעמדו הסמכותי והשלטוני של בית המשפט העליון משקף את תהליך הדמוקרטיזציה של ישראל ובה בעת מוביל אותו. בסקרי דעת קהל שנערכו בשנים האחרונות נמצא כי רוב הציבור הישראלי, ובעיקר השכבה המשכילה והמבוססת, רוחש אמון רב לבית המשפט העליון ורואה בו גוף הנוהג בתבונה ובהגינות. על פי הסקרים, שיעור האמון של הציבור בו גבוה ויציב (כ-80%), והוא עולה על שיעור האמון שהציבור רוחש למוסדות שלטון אחרים, כמו הכנסת, הממשלה ואפילו צה"ל, ואפילו על שיעור האמון של הציבור האמריקני בבית המשפט העליון שלו (60%-50%). מעמדו הרם של בג"ץ בציבוריות הישראלית ניכר גם בהתעניינות הגוברת בפסיקותיו ובעלייה התלולה במספר העתירות המוגשות לפניו.

העלייה ברצונו של הציבור להסתייע בבג"ץ ובאותה מידה נכונותו של בג"ץ להיענות לרצון זה מקורן בגורמים שונים ומגוונים: (א) השינויים הרטוריים של בג"ץ, שנדון בהם להלן, שיצרו את האשליה כי לכל קושיה, קשה, מביכה או חדשה ככל שתהיה, יש כבר בעצם תשובה מספיקה מן הדין; (ב) העלייה במודעות הציבור לעוולות הממסד כלפי האזרח ולזכויותיו בחברה חופשית; (ג) החשד הגובר בניקיון כפיהם של משרתי ציבור בכירים, עקב מספרן הרב של פרשיות שחיתות מכוערות; (ד) המודעות הגוברת (של יהודים וערבים כאחד) לעוולות הכיבוש הישראלי, והאמונה של אנשי שמאל רבים כי בית המשפט הוא העוגן האחרון של החברה הישראלית מפני ברוטליזציה והתקרנפות; (ה) העלייה במספר עורכי הדין בארץ, שרבים מהם רוצים 'לעשות כותרות' לעצמם; (ו) התיקו הפוליטי המתוח, היוצר כבר שלושה עשורים קיפאון דמוקרטי בתחום הפוליטי. העובדה שבית המשפט העליון אינו מחויב להסכמים קואליציוניים; שרוב שופטיו הם אנשים חילוניים, וגם השופטים הדתיים הם בעלי השקפה ליברלית; שחריצת דינו היא סופית ומוחלטת ואין אפשרות מעשית להדיח שופטים ש'אינם מוצאים חן' בעיני קבוצה זו או אחרת - הביאה חילונים רבים לפנות אל בג"ץ בתביעות להרחבת גבולות הסובלנות הדמוקרטית; (ז) המחיר הכספי הנמוך של עתירה לבג"ץ שמעודד עותרי שווא; (ח) אך מעל לכול, העלייה במספר העתירות לבג"ץ מקורה בשינויה של מדיניות בג"ץ גופה ונכונותו לדון בעתירות שונות, כלומר, בהרחבה ניכרת של הגדרת המקרים הנחשבים כ'שפיטים' בבית המשפט העליון, ובכלל זה גם מקרים רגישים כמו מינויים למשרות ציבוריות או חוקיותם של הסכמים פוליטיים, ובהגמשה ב'זכות המעמד', היינו, הרשות להשמיע קובלנה לפני בג"ץ. כל אלה הביאו למודעות הציבור החילוני לכוחו הפוליטי, הבלתי פורמלי בעליל, של בג"ץ וכנגזר מכך לעלייה תלולה בהיקף העתירות אליו על רקע פוליטי/אידיאולוגי. כך היה בג"ץ בדורנו, לעתים מרצון לעתים מאונס, לכלי חשוב, אם לא מרכזי, במאבק הדמוקרטי - למעין סנהדרין חילוני חדש - court of propriety בלשון המשפטנים - ועתירה לבג"ץ נעשית דומה במהותה לשאילתות שתלמידי חכמים מפנים לרבניהם בעניינים הכרוכים בדילמות הלכתיות.

ואכן, העתירה לבג"ץ התגלתה, בעיקר מראשית שנות השמונים ואילך, כיעילה מאוד מבחינה דמוקרטית, שכן היא העמידה ארבע חלופות קוסמות עבור העותרים: בית המשפט נמנע מלפסוק אך מגנה ומוכיח את הרשויות (וגם בכך יש הישג לדמוקרטיה); בית המשפט נמנע מלפסוק או מלגנות אך מציע למערכת הפוליטית לדון בסוגיה ובכך מעודד דיון ציבורי; העתירה נדחית על הסף, אך התקשורת עוסקת בה ובעותר ובכך מגרה ומעודדת דיון ציבורי, שלעתים קרובות הוא בעל ערך מוסרי-חברתי; החלופה הרביעית, וגם הקוסמת ביותר עבור העותרים, היא שבית המשפט מקבל את העתירה, מכופף את הרשויות ומרחיב בכך את גבולות הדמוקרטיה. להלן כמה מקרים מייצגים:

א. ב-1982 קיבל בית המשפט העליון עתירה נגד רשות השידור, שהחליטה שלא לשדר ברדיו ובטלוויזיה ראיונות יזומים עם ראשי ציבור ערבים ביהודה ושומרון המזוהים עם אש"ף. פסק הדין קבע שהחלטה זו 'פוגעת בזכות היסוד של האזרח לקבל מידע מלא על כל התרחשות ואירוע באמצעות הטלויזיה, שהיא רשות מונופוליסטית בתחום התקשורת'.

ב. ב-1983 קיבל בג"ץ את עתירתם של חברי הוועד נגד המלחמה בלבנון נגד המשטרה, שסירבה להעניק להם רישיון לקיים הפגנה ותהלוכה לזכרו של אמיל גרינצווייג, בטענה שלא תוכל לערוב להגנת המפגינים מפני 'קהל הצופים העוין'. פסק הדין שב ואישר ש'זכות ההפגנה והתהלוכה היא מזכויות היסוד של האדם בישראל. היא מוכרת, בצד חופש הביטוי או מכוחו, כשייכת לאותן חירויות המעצבות את אופיו של המשטר בישראל כמשטר דמוקרטי'.

ג. ב-1986 פסלה המועצה לביקורת סרטים ומחזות ('הצנזורה') את מחזהו של יצחק לאור 'אפרים חוזר לצבא' משיקולים שונים (על המחזה ראו בשער 'החזית הפסיכולוגית'). השופט ברק דן במכלול ההיבטים של פסילת המחזה וביטל את החלטת המועצה. הפסיקה עוררה מאבק ציבורי נוסף לביטול הצנזורה, וב-1989 התקבל חוק המשעה את הצנזורה על מחזות 'לתקופת ניסיון'.

ד. ב-1989 דן בג"ץ בעתירה של ל"א, ר"צ, שינוי ומפ"ם בעניין סירובם של מועצות עיריית ירושלים ועיריית תל אביב, ושל שר הדתות והרבנות הראשית בירושלים ובתל אביב להסכים למינוי נציגים רפורמים וקונסרבטיבים למועצות הדתיות בערים אלו. בג"ץ פסק ש'פסילת מועמדים מטעמים שבהשקפת עולם אישית יש בה משום הפליה והיא סותרת את עקרון השוויון'.

ה. ב-1994 פנה יונתן דנילוביץ, דייל אל-על, בדרישה לקבל אחת לשנה כרטיס טיסה ללא תשלום לבן זוגו, בהתאם להסכם הקיבוצי של החברה המעניק טובת הנאה לבן/בת זוג (בעל/אישה) ול'ידוע בציבור כבעל/אישה' של העובד. אל-על לא נענתה לדרישתו, אך בית הדין האזורי לעבודה ובית הדין הארצי לעבודה קיבלו אותה. עתירתה של אל-על לבג"ץ נדחתה. בג"ץ הסתמך בהחלטתו על חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, האוסר כל אפליה על רקע 'נטייה מינית' וכן על 'חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו', אשר 'עיגן את השוויון כזכות חוקית על חוקתית'. בג"ץ קבע כי 'מינו של בן הזוג אינו רלוונטי לתכלית מתן הטבה'. בכך למעשה ניתנה לגיטימציה מוסדית לצורת החיים ההומוסקסואלית והורחבה הגדרת המשפחה.

טכניקה שהוכיחה עצמה כיעילה במיוחד מבחינת העותרים, ובעליל מבחינת הדמוקרטיה הישראלית, היא עימות מכוון ומתוכנן מראש של אנשים פרטיים 'איכפתניקים' או של קבוצות אידיאולוגיות עם גוף ממסדי - צבא, משטרה, רבנות - הנוהג בתנאים מסוימים על פי נורמות לא שוויוניות ואנטי-דמוקרטיות. טכניקה זו מיושמת באמצעות תביעה מגוף זה להחיל עקרונות דמוקרטיים בתוכו, בידיעה שהוא יסרב ובכך היא חושפת את הנורמות שהוא פועל לפיהן. סירוב זה משמש בסיס מוצק לעתירה לבג"ץ ובמקרים רבים גם לפסיקה לטובת העותרים, שיש בה כדי להרחיב את גבולות הסובלנות הדמוקרטית. דוגמה לכך היא עתירתה של לאה שקדיאל בגין סירובה של המועצה הדתית בשדרות לקבלה לשורותיה. בג"ץ פסק לטובתה ובכך יצר תקדים שהעלה את קצפו של הממסד הדתי.

הדוגמה המעניינת ביותר לאופן שעימות יזום של אנשים פרטיים מביא לפסיקה תקדימית היא פרשת קציר, שהסעירה את התקשורת, את הפוליטיקאים ואת הקהילה המשפטית במרס 2000, עם מתן פסק הדין. הפרשה החלה במחצית 1996, כאשר משפחת קעדאן הערבית ביקשה לרכוש בית או מגרש ביישוב הקהילתי קציר, שליד אום אל פחם. בני הזוג נתקלו בסירובה של 'האגודה השיתופית קציר' שנומק בכך שאדמות היישוב הקהילתי מיועדות ליהודים בלבד, על פי תקנון היישוב ועל פי תקנון קרן קיימת לישראל, הזרוע המיישבת של ההסתדרות הציונית העולמית. משנענו בשלילה פנו בני הזוג, באמצעות האגודה לזכויות האזרח, למועצה המקומית טל-עירון והלינו על התשובה שקיבלו. המועצה השיבה כי הליכי הקבלה ליישוב הקהילתי מצויים בשליטת האגודה השיתופית, וכי העותרים יכולים לרכוש יחידת מגורים ביישוב העירוני חריש. האגודה לזכויות האזרח פנתה לשר הבינוי והשיכון ולמנהל מינהל מקרקעי ישראל כדי שיתערבו לטובת משפחת קעדאן, ומשלא נענו פניותיה עתר הזוג לבית המשפט העליון. טענתם היתה אישית ועקרונית: הקמת יישובים ליהודים בלבד, כמו גם הקצאת קרקע על בסיס לאום או דת, סותרת את עקרון השוויון.

נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק ניסה זמן רב להימנע מפסיקה כדי שלא ליצור תקדים בתחום הרגיש של בעלות על קרקעות המדינה, ושידל את הצדדים להגיע להסדר מחוץ לכותלי בית המשפט. משנכשלו מאמציו, פסק לטובת העותרים בפסק דין שהיו שותפים לו השופטים אור, חשין, קדמי וזמיר. בפסק הדין, שזכה לתהודה ציבורית עצומה, נכתב:

המדינה לא היתה רשאית על פי דין להקצות מקרקעי המדינה לסוכנות היהודית לצורך הקמת היישוב הקהילתי קציר על בסיס של הפליה בין היהודים לבין מי שאינם יהודים [...] אמת, מפתח מיוחד לכניסה לבית ניתן לבני העם היהודי (ראו חוק השבות, התש"י-1950). אך משמצוי אדם בבית כאזרח כדין, הוא נהנה משוויון זכויות גמור.

ברק היה מודע היטב למשמעות הסמלית והערכית של פסק הדין ועל כן הוסיף וכתב:

[עלינו] לדעת לזכור כי אנו עושים כיום צעד ראשון בדרך קשה ורגישה. מן הראוי לצעוד בדרך זאת עקב בצד אגודל, שלא נמעד וניכשל, אלא נתקדם בה בזהירות ממקרה למקרה, לפי הנסיבות של כל מקרה.

בעקבות פסק הדין, שהפתיע רבים, יצאו העיתונים בכותרות ענק, דנו במשמעותו והביאו דעות בעד הפסיקה ונגדה (הקו הכללי היה בעד). 'ידיעות אחרונות' הדפיס במוסף היומי המרכזי שלו, '24 שעות', באותיות קידוש לבנה: 'היום נפתח חלון לשוויון'. כותרת המשנה היתה: 'בג"ץ: אסור למדינה להפלות בין יהודים לערבים בהקצאת קרקעות'. ואמנם, משמעותו החברתית של פסק הדין האמיץ היא מרחיקת לכת. לא זו בלבד שהוא מרחיב את זכויות האזרח הבסיסיות של המיעוט הלא יהודי בארץ, אלא שהוא מצמצם בעליל את האשראי המשפטי שניתן בעבר לערכים הציוניים ומתנגש עם אחת מתפיסות היסוד של הציונות: יהוד הארץ באמצעות קניית קרקעות והימנעות ממכירתן לגוי. המשפטנית רות גביזון כתבה על כך:

פסק הדין הזה מעמיד את היחסים בין המדינה (ויהודיותה) ובין הציונות בפני רגע של אמת. הוא אומר כי המדינה אינה יכולה להמשיך להחזיק בחבל בשני קצותיו: לטעון ללגיטימיות של שלטונה על כל אזרחיה, יהודים ולא יהודים, מכוח הדמוקרטיות שלה, ובו בזמן להפקיד פונקציות ממלכתיות, באופן בלעדי, בידי המוסדות הלאומיים של העם היהודי.

השינוי ברטוריקה של בג"ץ

כאמור, אחד השינויים החשובים והמעניינים, מההיבט המשפטי וההיבט הסוציולוגי כאחד, הוא השינוי בנורמות הפסיקה וההנמקה של בית המשפט העליון ביושבו כבית דין גבוה לצדק. שינוי זה נובע מתהליך הדמוקרטיזציה של החברה הישראלית ובו בזמן גם מאיץ אותו. משנות השמונים ואילך נעשה בית המשפט העליון פעיל באורח חסר תקדים בחיים הציבוריים בישראל, והוא נדרש יותר ויותר להכריע בשאלות ערכיות ושנויות במחלוקת בתחום הפוליטי. בתוך כך, עבר בית המשפט 'מתפיסה שעל פיה יש להפעיל את מערכת המשפט תוך הצנעת הממד הערכי של המשפט לתפיסה המדגישה את המשמעויות הערכיות והחברתיות של המשפט', תופעה שהמשפטנים מכנים 'ירידת הפורמליזם ועליית הערכים במשפט'. את השינוי הזה בתפיסת תפקידו של בית המשפט ניתן להציג גם כמעבר מתפיסה הגורסת שעיקר תפקידו של בג"ץ הוא להכריע בסכסוכים המשפטיים המתעוררים במדינה ולהחיל את הדין כמות שהוא ובין תפיסה חדשה הגורסת שמערכת המשפט צריכה לשמש מורה דרך מוסרי בחברה ולהתוות את השינוי הערכי בתוכה, ברוח הליברליזם הדמוקרטי. תופעה זו, שהולידה לאחרונה גל שפע של מחקרים ומאמרים, זכתה לניתוח מקיף ומאיר עיניים בספרו של מנחם מאוטנר, ואין לי אלא לתמצת את עיקרי דבריו ולהוסיף עליהם קמצוץ משלי. לדעתו, השינוי ברטוריקה של בית המשפט משתקף בכמה היבטים מרכזיים.

בראש ובראשונה העובדה שבית המשפט הרחיב את קהל היעד של הפסיקה והנמיך את החיץ שבין המעגל המשפטי-המקצועי המצומצם למעגל הרחב של התרבות הישראלית, בעיקר על ידי הסתמכות על ערכים המוכרים בתרבות הכללית ושימוש בשפה ובעולם דימויים המובנים לציבור רחב של משכילים. במגמה להיות נגיש לציבור גדול ככל האפשר, בית המשפט גם ממעיט להשתמש בטיעונים בעלי אופי משפטי מובהק (אופי הוכחתי) ומרבה בהנמקות שכנועיות פשוטות. חשוב להבהיר: מגמת הפישוט לא הביאה לפשטנות. אדרבה, במערכת המשפט כולה, ולא רק בבית המשפט העליון, הולכת ומסתמנת מגמה של כתיבת פסקי דין ארוכים, מלומדים ומעמיקים - מעין מאמרים אקדמיים, שבהם מורחבת היריעה אל מעבר למקרה הספציפי שעלה לדיון - ובעלי יסוד חינוכי, בבחינת 'חסד ומשפט אשירה' (תהלים קא 1).

היבט אחר שהשינוי ברטוריקה של בג"ץ משתקף בו אליבא דמאוטנר הוא הופעת שיקולי הנמקה חדשים בפסקי הדין: הנטייה של שופטי בג"ץ להיתלות בזכויות הספציפיות של העותרים, למשל, הזכות מכוח עסקה או יחס, הקושרים את הצדדים, הוחלפה בנטייה להיתלות בזכויות יסוד אוניברסליות המוקנות לאדם באשר הוא יצור חופשי - חופש הביטוי, חופש היצירה וכו'. נטייה זו הביאה להזדקקות רבה יותר לחוקי יסוד, והדגשת התפקיד המוסרי והחינוכי שממלא בג"ץ בקביעת התוכן הערכי של המשפט וביצירת חוקה לא כתובה למדינה. בשנים האחרונות בג"ץ חורג יותר ויותר ממה שנחשב בעבר, על פי הגישה הפורמליסטית, לסמכויות השמורות לרשות המחוקקת. למשל, הוא מרבה להפעיל שיקול דעת ערכי בפסיקה ומדגיש את הפשרות והאיזונים בין ערכים - הליך שהיה אופייני בעבר לרשות המחוקקת. ברק מרבה במיוחד לציין את חשיבותו של בית המשפט העליון כ'מחוקק' ואחריו מחרים מחזיקים רוב המשפטנים. בית המשפט יוצר פיחות במעמד המחוקק במשפט לא רק על ידי נטילת סמכויות חקיקה אלא גם באמצעות התייחסות לחוקים כ'כותרות', כלומר, כערכי משפט רחבים המאפשרים יותר מפתרון אחד (ההגדרה המשפטית היא: עליונות 'מבחן התכלית' על 'מבחן הלשון'). בתוך כך מודגשים יסוד שיקול הדעת והיצירתיות של השופט.

השינוי ברטוריקה של בג"ץ, ולצדו גם העלייה בממד הערכי של בית המשפט, משתקף גם בגמישות גדולה יותר, המבטאת ליברליות רבה יותר, בהערכת המקרים המובאים לפניו: העדפת המהות המוסרית על היצמדות נוקשה לנהלים משפטיים יבשים ופורמליים. למשל, בית המשפט מוכן להכיר במקרים מסוימים בתקפותם של חוזים שנעשו מתוך אמון הדדי ('תום לב' במינוח משפטי), גם ללא חתימת המוכר או הקונה.

הפסיקה עצמה שמרנית פחות והיא נעשית ברוח עקרונות הליברליזם המערבי. שופטי בית המשפט העליון מרבים להדגיש בפסיקותיהם את חירותו ואת זכויותיו של הפרט ונוקטים גישה פלורליסטית ביחס להתנהגויות שנחשבו בעבר לסוטות ואפילו לפושעות, ובכך מרחיבים בהדרגה ובהתמדה את גבולות הסובלנות החברתית ומעמיקים את אחיזתם של הערכים הדמוקרטיים בחברה הישראלית, לא פעם תוך כדי פולמוס ציבורי חריף.

גישה זו של בית המשפט ניכרת במיוחד כאשר עולה על הפרק התנגשות בין ערכים אוניברסליים, כמו ערך החירות או ערך השוויון, ובין ערכים פרטיקולריים, כמו שמירת ביטחון המדינה או שמירה על ההלכה היהודית. או אז גוברים לרוב הראשונים על האחרונים ובכך תורם בג"ץ בעקיפין למגמה הפוסט-ציונית של פירוק האתוסים הלאומיים המושרשים, כמו עליונות הביטחון, ולהחלשת כוחה של הרבנות. המגמה הליברלית בפסיקות בג"ץ מתבטאת לא רק בהיקפן הגדול יותר של הפסיקות ובמגוון הרחב יותר של הנושאים העולים על שולחנו, אלא גם בתעוזה הולכת וגדלה לפסוק בכיוון הליברלי בנושאים רגישים, שהם בבחינת טאבו בעיני הציבור הדתי או החילוני השמרני. היא ניכרת לעתים גם בהימנעותו של בית המשפט מאכיפה של איסורים דתיים, המעניקים גושפנקה, אם לא לגיטימציה, לכרסום בסטטוס-קוו.

מאוטנר מונה חמש סיבות עיקריות לשינויים ברטוריקה הפסיקתית של בג"ץ: א. ירידת התרבות הקולקטיביסטית בחברה הישראלית ועליית מערכת תרבותית חלופית המושתתת על אינדיבידואליזם ומימוש עצמי. 'עם עלייתה של המערכת התרבותית החדשה, מצא עצמו בית המשפט פועל כשחלקים לא-מבוטלים בחברה הישראלית מזדהים עם הערכים התרבותיים שהוא מייצג ומוכנים לתת גיבוי לשליחותו התרבותית'; ב. המתח הפוליטי והתרבותי שהלך והחריף מאז עליית הליכוד לשלטון אילץ את בג"ץ לדון במקרים רגישים בעלי תוכן ערכי; ג. הפיחות המתמשך במעמד ההנהגה הפוליטית הוביל את הציבור לחפש הנהגה מוסרית במנגנון המשפטי; ד. ירידת הפורמליזם המשפטי היא תוצאה של תהליך כלל עולמי של 'טשטוש הגבולות בין התרבות העילית לבין תרבות ההמונים, בין מעמד העובדים לבין הבורגנות', שהוא מסימניה של הדמוקרטיזציה בעולם; ה. התפתחויות פנימיות במשפט הישראלי, שעיקרן: 'העתקת האוריינטציה של המשפט הישראלי מאנגליה לארצות הברית והשלמת השלב הראשון במפעל הקודיפיקציה של המשפט האזרחי'.

לסיבות שהביא מאוטנר לשינוי ברטוריקה של בג"ץ ולגלישתו לשדה האפור הפוליטי האידיאולוגי אפשר כמדומני להוסיף עוד ארבע סיבות.

א. המאבק המחריף של הפלשתינאים בגדה וברצועה כנגד הכיבוש הישראלי הביא להחרפה בפשיעה היהודית על רקע פוליטי: התנחלויות לא חוקיות, מחתרת יהודית, רצח פלשתינאים בדם קר, הסתה אידיאולוגית, הפגנות אלימות, ושיאה ברצח ראש הממשלה. ריבוי המשפטים בעלי ההקשר הפוליטי יצר ריבוי בפסקי דין בעלי משמעות פוליטית, משום שההרשעה קובעת את גבולות המשחק הפוליטי (למשל, איסור התרת דמם של פלשתינאים חפים מפשע), ומשום שנימוקי ההרשעה כוללים בדרך כלל גם מרכיב של הערכה נורמטיבית הקשורה לנסיבות העניין. מכאן שבין שרוצה בכך השופט בין שאינו רוצה, מדובר בכתב אשמה ובפסק דין פלילי ופוליטי בעת ובעונה אחת. זאת ועוד, כתוצאה מהסכסוך המחריף בין הישראלים לפלשתינאים נוצרו לראשונה בארץ ניגודים גלויים וחריפים בין מערכת המשפט למערכת הביטחון ולמערכת הפוליטית, בעיקר בצדה הימני של המפה, וניגודים אלה אילצו את בית המשפט לא אחת 'לגונן על החוק' ועל 'כיבוד זכויות האדם' (מושגים שבהם השתמש בג"ץ), ולעמוד בלחצים פוליטיים קשים. הצורך לעמוד על משמר החוק ועל אתוס זכויות האדם מפני קבוצות לחץ פנימיות תרם מן הסתם לקו הערכי התקיף והמחנך שסיגל לעצמו בית המשפט. ועוד לעניין זה: כיוון ששופטי בג"ץ הם בשר ודם, הם מושפעים מהלכי הרוח בחברה. סביר אפוא להניח שהתגברותו של הלך הרוח השמאלני בצינורות הביטוי המרכזיים של המעמד המשכיל, הבא לידי ביטוי בעליית המשקל של תיאור העוול שנעשה לפלשתינאים ובאפלייתו של ה'אחר', השפיעה - גם אם לא תמיד מתוך כוונה מודעת - על רמת המגויסות הציבורית של השופטים ועל אופן התנבאותם, כפי שהיא השפיעה על פלחים אחרים של האליטה הישראלית המשכילה.

ב. חקיקתם ההיסטורית של שני חוקי היסוד הדמוקרטיים החדשים ('חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו' ו'חוק יסוד: חופש העיסוק') מהווה מעין מטרייה ערכית, או במינוח מטפורי 'לוחות ברית חדשים', המאפשרים לבג"ץ לראשונה לעגן את פסיקותיו לא רק בעקרונות הצדק האוניברסלי אלא בחוקי המדינה. במילים אחרות: הנחייתו של אהרן ברק לשופטים לחתור להפשטה אוניברסלית קיבלה לראשונה עיגון תחיקתי מחייב.

ג. המהפכות הטכנולוגיות, הכלכליות והמדעיות במחצית השנייה של המאה העשרים, ובעיקר מהפכת המחשוּב, התקשורת ומדעי ההתנהגות, הן המאיצים הגדולים של תהליך הדמוקרטיזציה והליברליזציה של בתי משפט רבים ברחבי העולם המערבי, ובכללם של בית המשפט הישראלי. שינויים טכנולוגים מרחיקי לכת (למשל, הפריות מבחנה והקפאת עוברים) או תפיסתיים (למשל, הגדרות חדשות של הנשיות, ההומוסקסואליות וההורות) מאלצים את בתי המשפט ברחבי העולם המערבי כולו להרבות לדון בהיבטים מוסריים ופילוסופיים של הקיום האנושי (למשל, המתות חסד, הגדרת מעמדם האונטולוגי של ביציות ועוברים, מעמד הפונדקאות). העניין העצום שעוררו בארץ פרשיות משפטיות שונות בעלות היבטים חברתיים-פילוסופיים מורכבים (כגון פרשת הביציות המופרות המוקפאות של הזוג הגרוש נחמני), שבית המשפט העליון דן בהן בהרכב מורחב, ממחיש את תפקידו המוסרי המתעצם כמורה הלכה מוסרית בחברה החילונית.

ד. גם לפרופיל האנושי של בג"ץ יש חלק בשינוי הרטוריקה של שופטיו. אפשר שהמהפכה שעבר בג"ץ קשורה למקבץ האנושי המיוחד שהתאסף בו, כלומר, שופטים בעלי 'מזג דמוקרטי', תחושה של ייעוד, אומץ לב אזרחי, ומעל לכול, שופטים שהתחנכו והשתלמו בבתי אולפנה מערביים והפנימו את מערכת הערכים הדמוקרטית הקפיטליסטית.

מאקטיביזם צבאי ופוליטי לאקטיביזם שיפוטי

גילוי חדש נוסף של תהליך הדמוקרטיזציה בחסות המשפט ושל העלייה בכוחו של המנגנון המשפטי הוא נכונותו של בג"ץ לפסוק בנושאים שנחשבו בעבר מחוץ לתחום שיפוטו, תרתי משמע. עד שנות השמונים נמנע בג"ץ מלהתערב ולהכריע בסוגיות שנויות במחלוקת בעלות הקשרים צבאיים ופוליטיים, קל וחומר בהחלטות ממשלה. ואילו משנות השמונים ואילך השתנתה התמונה. שאלות שבעבר הוכרעו על ידי הממשלה והכנסת נידונות ומוכרעות היום בבתי המשפט. למשל, סרבנות גיוס או מתן דחיית שירות לבחורי ישיבות. עם הדוגמאות המתוקשרות להתערבותו של בג"ץ בהחלטות הממשלה נמנות פסיקתו בפרשת ההתנחלות באלון מורה, פסיקתו בעקבות הניסיון הכושל של מפלגת העבודה להביא להפלת ממשלת האחדות השנייה (בראשות שמיר) פסיקתו בעקבות מינויו של יוסי גינוסר למנכ"ל משרד הבינוי והשיכון, פסיקתו בעניין גירושם ללבנון של 415 פעילי החמאס והג'יהאד האסלאמי, ופסיקתו במשפט הדיבה של השר שרון נגד עיתון 'הארץ' והעיתונאי עוזי בנזימן.

האקטיביזם השיפוטי שמוביל השופט אהרן ברק עורר לאחרונה חשש שהוא מערער על הפרדת הרשויות, שהיא מאושיות הדמוקרטיה. משפטנים ופוליטיקאים התבטאו לא אחת, ולעתים בחריפות, כנגד מגמה זו שעלולה לפגוע לדעתם בעקרון הפרדת הרשויות ובדימוי הא-פוליטי של בית המשפט. אפשר שיש יסוד לחששם ועל בג"ץ להיות זהיר יותר במעורבותו הפוליטית, אך על דבר אחד דומה שאין מחלוקת: התערבותו של בג"ץ בסוגיות פוליטיות תרמה להתחזקות השיקול הדמוקרטי בהחלטות הממשלה והגופים השלטוניים האחרים.

אהרן ברק כ'אדמו"ר חילוני'

לא ניתן להבין את משמעותה וסיבותיה של המהפכה בבית המשפט העליון, המוביל את מהפכת המשפט בכללותה, מבלי לעמוד על הדמות המובילה אותה. כל מהפכה זקוקה למנהיג ומורה דרך, ונשיא בית המשפט העליון אהרן ברק הוא אולי הדמות האידיאלית להוביל מהפכה חברתית שהמסר שלה הוא דמוקרטיזציה של מערכות השלטון. כמו רפורמטורים גדולים אחרים, ברק הוא תוצר של רוח הזמן ויוצרה בעת ובעונה אחת. הביוגרפיה האישית שלו כמשפטן היא כמעט הביוגרפיה של תהליך השינוי הדמוקרטי בישראל. הוא נולד ב-1936 בקובנה אשר בליטא כאריק בריק. לאחר ששרד את השואה עלה ארצה עם הוריו ב-1947. ב-1958 סיים את לימודי התואר השני בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית במסגרת העתודה האקדמית. את שירותו הצבאי עשה בלשכת היועץ הכספי לרמטכ"ל וראש אגף התקציבים במשרד הביטחון. בד בבד עם התמחותו בפרקליטות המשיך ברק במסלול האקדמי באוניברסיטה העברית והתקדם במהירות הבזק. הוא סיים את הדוקטורט ב-1963 ובתוך חמש שנים התמנה לפרופסור חבר ולראש הקתדרה למשפט מסחרי בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית. ב-1972, בהיותו בן 36 בלבד, כבר היה פרופסור מן המניין, וכעבור שנה זכה בפרס קפלן בזכות הצטיינות במדע ובמחקר. ב-1974, כששמו כבר הולך לפניו כאחד המומחים הגדולים בעולם בדיני שטרות (הוא היה חבר, בין השאר, בוועדת האו"ם לחוקי מסחר בינלאומיים) וכמרצה אהוד, התמנה ברק לדיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית. שנה אחר כך קיבל את פרס ישראל במדעי המשפט, שסלל את דרכו לתפקידים ממלכתיים, בין השאר לחברות באקדמיה הישראלית למדעים. בשנים 1978-1975 היה ברק היועץ המשפטי לממשלה, ובתפקיד זה היה שותף לדרמות ציבוריות (ראו לעיל). בשנת 1978 התמנה לכהונת שופט בית המשפט העליון, ב-1993 היה למשנה לנשיא וב-13 באוגוסט 1995, לאחר פרישתו של הנשיא מאיר שמגר, היה לנשיא בית המשפט העליון.

דמותו של אהרן ברק חורגת מכמה בחינות מזו של נשיאי בית המשפט העליון שקדמו לו. אמנם הוא לא התנסה בשיפוט בערכאות נמוכות, אך כיהן בשלושה תפקידי מפתח בעולם המשפט: פרופסור למשפטים באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטאות היוקרתיות ביותר בעולם, יועץ משפטי לממשלה ומנסח הסכמי שלום. בזכות התפקידים האלה צבר ניסיון משפטי רב וגיבש תפיסת עולם משפטית רחבה. התמסרותו הטוטלית לתפקידיו, הליכותיו הצנועות והתרחקותו מעיני התקשורת, שיצרה לו דימוי של נחבא אל הכלים ומנעה ממנו להיכשל בראיונות עיתונאיים 'ממעידים', תרמו אף הם להילה המיתית שנקשרה בשמו.

הכתבות שהעיתונות החילונית הקדישה בשנים האחרונות לדמותו מסמנות תחילתו של פולחן אישיות, וגם זה מסימניה המובהקים של מהפכה חברתית. כך, למשל, כותבת אביבה לורי בגיליון מיוחד של 'הארץ', העוסק ב'פרות קדושות' בחברה הישראלית: 'גם מתנגדיו של ברק, ואין רבים כאלה, אינם יכולים שלא להעריץ את הפשטות שהאיש מקרין. סטודנטים שלו זוכרים אותו מגיע לאוניברסיטה רכוב על אופנועו, לבוש ברישול ומספר בדיחות. [...] הסופרלטיבים שנקשרים בנשימה אחת עם שמו של ברק מביכים. מטאור, עילוי וגאון, הם רק מקצת ההתבטאויות'.

ב-1 באוקטובר 1997, ראש השנה תשנ"ח, פירסם 'הארץ' מוסף מיוחד שהתמקד בדמותו של ברק. במוסף, שכותרתו 'אהרן ברק - האדמו"ר', נדפסו מאמרים מהללים של עיתונאים ומשפטנים. ב-31 במרס 1999, במוסף פסח של 'ידיעות אחרונות', פורסמה כתבת דיוקן גדולה ומפרגנת, שכותרתה 'הם יכולים לירות בי אבל הם לא יכולים לשבור אותי'. המחשה מעניינת נוספת למעמדו המיוחד של ברק בתקשורת הישראלית אפשר לראות בעובדה ש'ידיעות אחרונות' פירסם ב-17 במאי 2001, בעמוד שלם, תקציר של דבריו בהרצאה שנשא בכנסת בגנות הרעיון להקים בית משפט לחוקה. זהו צעד יוצא דופן בעיתונות, הן מבחינת סוג הפרסום (דברים שלא נכתבו מלכתחילה לעיתון אלא הובאו מפי הנואם) והן בשל העובדה שלא נתלוותה לו פרשנות ולא ניתן מקום דומה לאלה החולקים על דעתו של ברק בסוגיה זו.

תואר 'נשיא', המרמז על גדולה והדרת כבוד, לא נתפר כמובן במיוחד עבור ברק אלא הוא מקובל מקדמא דנא במשפט. אולם ברק, שלא כרוב קודמיו (להוציא את שמגר), זכה לא רק למעמד של 'נישא' על עמו, אלא גם למשכן נשיאותי ראוי שנבנה בקריית הממשלה בירושלים. בית המשפט העליון, היכל פאר שנבנה ליד הכנסת, אך על גבעה גבוהה יותר, מזכיר בצורתו מקדש. סמלים, במיוחד סמלים המיוצרים מתוך חשיבה מוקדמת, אינם מקריים, ועל כן דומה כי משכן בית המשפט העליון בירושלים יכול לשמש מטפורה ארכיטקטונית לחילופי הכוהנים והכהונות בחברה הישראלית.

כל נשיאי בית המשפט העליון שקדמו לברק עסקו במחקר תיאורטי ובכתיבה, אך איש מהם לא היה כה פורה, מקורי וכריזמתי בכתיבתו. המאמרים והספרים המלומדים הרבים שפירסם הקנו לו תדמית של חכם וגדול בתורת המשפט בקרב קהילת המשפט בישראל ובעולם כאחד. כתיבתו מלמדת לא רק על ידענותו ורהיטותו אלא גם על אמונתו העמוקה בצדקת דרכו ועל דבקותו בקודקס המוסרי המנחה אותו. 'בעיני', כותב ברק באחד ממאמריו, 'מלוא כל הארץ משפט. כל התנהגות אנושית היא נשוא לנורמה משפטית'.

כרפורמטורים אחרים ניחן גם ברק - על פי ניתוח פסיקותיו, הרצאותיו ומאמריו - בהכרת ערך עצמי גבוהה ובתחושה שהוטלה עליו שליחות היסטורית. לדוגמה, הוא עצמו משתמש במושג 'מהפכה חוקתית', ואין בכך אלא להעיד כי בתקופתו, ולמעשה בהשראתו, חל מפנה חשוב בעולם המשפט, וכן שהוא מבין אל נכון את ייעודו כ'כוהן הגדול' של המהפכה החדשה. ברק אינו מסתפק בהגדרות הישנות של תפקידו אלא כובש לעצמו סמכויות וטריטוריות חדשות. הכרזתו הידועה 'הכול שפיט', הגם שעומד מאחוריה היגיון פילוסופי ומוסרי, מסמנת במשתמע את היומרה לשפוט הכול ולהכריע בכול; יומרה שכבר קוממה עליו רבים, ובתוכם, לא רק אויבי הדמוקרטיה, אלא גם עיתונאים, משפטנים ואנשי אקדמיה בעלי משקל וסמכות המתנגדים למגמת 'האימפריאליזם השיפוטי' שהוא מנהיג. כך, למשל, כותב עמוס כהן:

כל פעולה שלטונית עתידה להזדקק להכשר מטעמו של הממונה על מחלקת האדם הסביר בבג"ץ. זכות הציבור להביע את דעתו ולממש את רצונותיו יינתנו להשגחת 14 המופלאים השוכנים בישיבה של מטה. לא רחוק היום שבו סבירותו של הסכם השלום, או נאורותו של מבצע צבאי בדרום לבנון, יעמדו לדין כאילו היו החלטה על מינוי פוליטי של עוזר לעוזר של שר התעשייה והמסחר.

השקפתו של ברק כי יש להרחיב את סמכויות בית המשפט העליון ותעוזתו הליברלית בתחום הפסיקה סימנה אותו כאויב וצורר בקרב הציבור הדתי, בעיקר החרדי. דומה שיותר משהם מתרעמים על 'חוצפתו' החילונית ויראים מפגיעתו באורח חייהם הדתי (למעשה, הם לא נפגעו כלל בתחום זה), הם חוששים מהגושפנקה העקיפה שבית המשפט העליון וברק בראשו מעניקים להפרדת הדת מהמדינה ולתהליך הדמוקרטיזציה של החברה הישראלית. כבר היו פוליטיקאים מהמפלגות הדתיות והחרדיות שכינו את בית המשפט העליון 'שלוחה של מר"צ', ללמדך שהוא פועל מתוך עמדה אנטי-דתית ואנטי-יהודית, ואת ברק 'אדמו"ר חילוני', והיו אף שהציעו לשנות את הרכב בית המשפט, כדי 'שישקף את ההתפלגות הדמוגרפית האמיתית של ישראל'.

העיתונות החרדית הפכה בשנים האחרונות את ברק לאויבה המושמץ ביותר והיא אינה פוסקת מלהמטיר עליו אש וגופרית. 'אהרון ברק הפך להיות דיקטטור בעל עוצמה כה רבה, שאפילו מנהיגים ברמתו של בן גוריון יכלו רק לחלום על כוח כזה', כותב למשל ישראל אייכלר בביטאונה של חסידות בעלז, 'המחנה החרדי'. ועוד הוא מוסיף: 'הוא הפך משופט לשליט באמצעות הלשון והעט. ברק הוא האדם היחיד שיכול בכוח החוק לכלוא אדם שפוגע בכבודו ומערער על השקפת עולמו [...] השקפתו הכפרנית וכוחו לכפות אותה, היא המאיימת על המשך קיומו של העם היהודי'. במאמר שכותרתו 'המטרה: ברק', שפורסם באוגוסט 1996, טען 'השבוע', אחד מעיתוני היהדות החרדית, ש'ברק הוא הכוח המניע מאחורי המערכה המתוחכמת המתנהלת נגד התפיסה היהודית בישראל, ואסור לפזר את הפגזים. הקרב חייב להיות ממוקד באיש הזה שמאוד מסוכן לדמוקרטיה ולחירויות'.

דברי הנאצה שממטירה על ברק העיתונות החרדית, כמו גם האיומים בכתב ובעל פה הנשלחים לביתו, חייבו את השלטונות להצמיד לו שומרי ראש, ובכך התחזקה עוד יותר תדמיתו בעיני הציבור החילוני המשכיל כאביר הצדק הדמוקרטי וכאורים ותומים בענייני חוק ומוסר.

בג"ץ מול בד"ץ

המתקפה על אהרן ברק היתה חלק מן המתקפה חסרת התקדים בחריפותה שפתח בה הציבור החרדי בסוף שנות התשעים נגד בית המשפט העליון. המתקפה הזאת חשובה לדיוננו כי היא מציבה לכאורה את התהליך שתואר לעיל בסימן שאלה. היא צמחה בעקבות כמה פסיקות של בג"ץ הנוגעות לסמכות בתי הדין הרבניים, לגיוס אברכים לצה"ל, ולנושאים הקשורים למעמד נציגי הזרם הרפורמי והקונסרבטיבי במועצות הדתיות ולגיור לא אורתודוקסי:
- ב-3.12.1996 ביטל בג"ץ החלטה של בית הדין הרבני כי בעל שחזר בתשובה יקבע היכן יתחנכו ילדיו, אף על פי שגרושתו שנשארה חילונית תקבל אותם לידיה. התקבלה טענת האישה כי נושא החינוך נתון לסמכות בית המשפט המחוזי, שקבע ב-17.11.1996 כי בית דין רבני אינו מוסמך לתת כתב סירוב, שפירושו הטלת נידוי וחרם. נקבע כי בתי הדין הרבניים הם ערכאות שיפוט ממלכתיות הכפופות לחוק.

- ב-4.7.1997 הורה בג"ץ להקרין את התוכנית 'קלפים פתוחים' על נוער הומוסקסואלי על אף התנגדות שר החינוך זבולון המר.
- ב-8.3.1998 ביטל בג"ץ את התמיכות הכספיות של משרד החינוך לארבע תנועות נוער חרדיות השייכות לאגודת ישראל ולחב"ד, מתוך תקציב המיועד לתנועות נוער חלוציות. נקבע כי תנועות אלה אינן עומדות בקריטריונים שנקבעו: הזדהות עם ערכי מדינת ישראל כמדינה יהודית, ציונית ודמוקרטית, וחינוך לשירות בצה"ל.
- ב-20.4.1998 פסל בג"ץ את מינוים של שלושה מפעילי ש"ס לשמש חברי מועצות מקומיות של יישובי הבדווים בנגב, וקבע כי מדובר במינויים פוליטיים פסולים.
- ב-13.8.1998 הורה בג"ץ לשר הדתות לכלול נציג רפורמי ונציג קונסרבטיבי במועצה הדתית החדשה בירושלים. שר הדתות נדרש לפרסם את ההרכב החדש ברשומות עד 3 בדצמבר.
- ב-15.9.1998 ביטל בג"ץ את הוראת בית הדין הרבני לחייב גרושה לשלוח את בנה לבית ספר ממלכתי דתי לפי דרישת בעלה. נקבע כי בית הדין הרבני התעלם מחוות דעת של פסיכולוגים בדבר טובת הילד.
- ב-3.11.1998 הורה בג"ץ לשר הדתות לחדש את הרכב המועצה הדתית בפתח תקווה ולכלול בו אישה, רעיה גינצבורג.
- ב-9.12.1998 פסק הרכב מורחב של בג"ץ פה אחד כי הסדר דחיית השירות הצבאי לבני הישיבות אינו חוקי. נפסק כי קביעת הסדרים כאלה צריכה להיעשות בחוק של הכנסת ולא בהחלטה של שר הביטחון (הכנסת אכן הסדירה זאת בחוק ביולי 2002).
- ב-28.1.1999 הביע בג"ץ את מורת רוחו על עיכוב כינוס המועצה הדתית בירושלים והטיל את הוצאות המשפט על יו"ר המועצה הרב יצחק רלב"ג.
- ב-22.5.2000 הורה בג"ץ לממשלה לקבוע בתוך שישה חודשים הסדרים שיאפשרו לחברות הקבוצה הקרויה 'נשות כותל' להתפלל ברחבת הכותל המערבי כמנהגן - עטופות בטלית וקוראות בקול מהתורה. בכך התקבלה עתירה שהגישו חמש שנים קודם לכן ענת הופמן, חברת מועצת עיריית ירושלים מטעם מרצ, וחיה בקרמן, יחד עם גוף יהודי-אמריקני הקרוי הוועד הבינלאומי למען נשות הכותל.

פסיקות תקדימיות אלה, לצד פסיקת בית הדין לעבודה בירושלים, שהתירה לקיבוצים לפתוח חנויות בשבת, ולצד תיקים אחרים חשובים בענייני דת ומדינה, שבג"ץ טרם פסק בעניינם, עוררו זעם ודאגה בציבור החרדי.

את האות להשתלחות החדשה בבית המשפט העליון נתן מנהיגה של תנועת ש"ס, הרב עובדיה יוסף. אין זו הפעם הראשונה שהרב יוסף מגדף את בג"ץ ופוסל את שופטיו. כבר בשנת 1981 הוא פסק שהפורענויות הבאות על ישראל נגרמות באשמת השופטים הלא דתיים ואף כינה אותם 'רשעים' ו'שפחה כי תירש גבירתה'. בספריו ובדרשותיו הוא טוען כי שופטי בתי הדין האזרחיים 'פסולים לדון על פי ההלכה' וגרוע להתדיין לפניהם מבערכאות של גויים, התבטאות שפורסמה בעיתונות היומית ב-1997 ועוררה תגובה ציבורית קשה. אולם ב-9 בפברואר 1999, ככל הנראה בעיתוי מתוזמן, היתה ההתבטאות של הרב יוסף בוטה במיוחד ואף נפלה על קרקע נפיצה במחנה החרדי ובמחנה החילוני כאחד. בשיעור השבועי שהוא נוהג לתת בבית המדרש שלו בירושלים אמר הרב:

על מה אנחנו מתלוננים, אם אלה האנשים הריקים והפוחזים האלה שלא יודעים לקרוא משפט אחד כמו בן אדם. אלו קוראים לעצמם בית משפט עליון, הם לא שווים אפילו בית משפט תחתון. כל מה שישראל סובלים זה רק בשביל אלה, הרשעים האלה, ריקים ופוחזים. כל הייסורים והפורענות בעולם. צא ובדוק מיהם שופטי ישראל. כל מה שישראל סובלים זה רק בגלל האנשים האלה. מה הם יודעים בכלל. ילד שלנו בן שבע-שמונה שנים יודע יותר תורה מהם [...] מי בחר אותם, מי עשה אותם, אם לא שר המשפטים, צר ואויב הוא. [...] מי אמר שהעם רוצה שיהיו שופטים רשעים כאלה? כולם סוררים ומורים. אין להם לא דת ולא דין, כולם בועלי נידות, כולם מחללי שבת, אלה השופטים שלנו.

בד בבד עם התבטאותו של הרב יוסף נשמעו התבטאויות חריפות גם מפי מנהיגים חרדיים אחרים: הרב מנחם פרוש טען כי 'ברק מכתים עצמו לדורי דורות'; דוד יוסף, בנו של הרב עובדיה, כינה (לפחות על פי פרסומי העיתונות) את בג"ץ 'צורר היהדות'; והרב משה גפני אמר כי אהרן ברק מבצע 'דיקטטורה שיפוטית'.

דברי הגינוי, הזלזול והביטול האלה פורסמו בהבלטה רבה בכל כלי התקשורת החילוניים, והארץ היתה כמרקחה. המילה 'הסתה', שכבר הפכה בישראל למילת קוד למלחמת אחים, נשמעה ברמה והכול דנו ודשו בנושא. תגובה קשה במיוחד נשמעה מכיוונה של מערכת המשפט. היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין אמר: 'לומר על הנשיא ברק שהוא "צורר היהודים", אין זו רק בושה וכלימה, זה גם גובל בפלילים. אין לנו רצון להוליך אנשים לבתי-המשפט בעניינים של חופש הביטוי, אבל אם יהיה בביטויים פוטנציאל לאלימות - נעשה גם את זה'. פרקליטת המדינה עדנה ארבל הוסיפה ואמרה: 'הדברים שנאמרו כלפי נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, הם חמורים, מסוכנים וחותרים תחת אושיות החברה והמדינה בישראל. צריך לעצור את הגל הזה מיד ועכשיו, שכן אם לא ייעצר עכשיו - אחריתו מי ידע'.

המתקפה המילולית של מנהיגי החרדים על בג"ץ לא היתה השלב העליון בסולם שעליו החלו החרדים לטפס, ולמעשה שימשה - לצד הפשקווילים ומאמרי ה'עליהום' בעיתונות החרדית - תקיעת שופר למפגן מחאה חריף וסמלי בהרבה שהתרחש בימים הבאים. ב-14 בפברואר 1999 אירגנה המנהיגות החרדית הפגנת המונים בירושלים. זו לא היתה הפעם הראשונה שהציבור הדתי התכנס להפגין ולמחות כנגד מוסדות השלטון בישראל. כבר בראשית שנות החמישים אירגנו החרדים הפגנה נגד גיוס בנות חרדיות לצה"ל בעקבות תיקון לחוק שירות הביטחון שיזם ראש הממשלה דוד בן גוריון, שגם אותו כינו 'עוכר ישראל'. 'כיכר השבת' בירושלים ידעה גם היא הפגנות אלימות וסוערות רבות, כעין פרצי לבה קבועים של הר געש פעיל. אולם הפעם היה היקף ההפגנה חסר תקדים והיא דווחה בראש מהדורות החדשות. לקרב הגדול נגד בג"ץ גויסו רבבות חסידים וליטאים, נטורי קרתא וקיצוני 'כך', דתיים לאומיים, ואפילו נשים וילדים. גם הפעם הגיבה התקשורת הישראלית בחריפות ודירבנה את הציבור החילוני לקום ולהגיב. יום לפני ההפגנה יצא 'ידיעות אחרונות' בכותרות 'הכרזת מלחמה' ו'יוצאים לקרב'. ביום ההפגנה יצא 'הארץ' בכותרת המצטטת את איומו של הרב פרוש, מארגן ההפגנה, הממחישה את כוונות 'האויב' מבית: 'אם בג"ץ לא ישתכנע בטוב, תהיה מלחמה'. רוב הציבור החילוני נשאר אדיש לקריאות הקרב התקשורתיות וצפה בדרמה מבחוץ. רק מיעוט מקרב שוחרי הדמוקרטיה - אלפים ספורים, ובכללם סטודנטים ומרצים למשפטים - באו לגן סאקר בירושלים באותו יום של הפגנת החרדים כדי להביע סולידריות עם שלטון החוק ועם בית המשפט בראשו.

האומנם מדובר בנסיגה במעמדו של המוסד המשפטי? רבים אכן מפרשים זאת כך. הם רואים בהקצנה הכמותית והאיכותית שחלה בשנים האחרונות במאבקם של הציבור החרדי ושל כמה קבוצות שוליים חילוניות ומסורתיות, המזדהות אתו בעניין זה, בבית המשפט העליון סימן לכרסום בחוסנה של הדמוקרטיה הישראלית ואיום בהפיכתה לתיאוקרטיה חשוכה. ייתכן שתסריט זה אפשרי אך דומני שסבירותו נמוכה ביותר. מעשיהם של החרדים מאוששים את התזה שהוצגה לעיל בדבר התבססותו של בג"ץ כסנהדרין חילוני. בשנים האחרונות, בעקבות התחרות הקשה בין מחנה הימין למחנה השמאל, אמנם עלה מאוד כוח המיקוח של הדתיים והחרדים במערכת הפוליטית, אך הוא תורגם בעיקר לשליטה על משרות ציבוריות רבות יותר ולקבלת הקצבות מוגדלות עבור ציבור בוחריהם. פה ושם אף השמיעו פוליטיקאים דתיים וחרדים כמה התבטאויות מתלהמות נגד החברה החילונית, ונעשו כמה ניסיונות כושלים להשתמש בחוק כדי למנוע חילול שבת, כגון יוזמתו של שר הפנים אלי ישי להטיל קנסות על עסקים שנפתחו בשבת. אפשר שגם הלקח שנלמד בשנים האחרונות שאלימות מילולית ופיזית משתלמת בישראל הוביל את החרדים ליתר מיליטנטיות, למשל, ההפגנות האלימות בכביש בר אילן בירושלים. אולם לא כוחם הפוליטי והדמוגרפי של החרדים וגם לא תחושת האדנות שהשתלטה על מקצתם הם הסיבות העיקריות למתקפה על מערכת המשפט. לתופעה זו שלוש סיבות חשובות יותר.

הסיבה הראשונה היא החילון הזוחל של הרחוב הישראלי. למעשה, הסטטוס-קוו הדתי הולך ונשחק, אמנם דה פקטו ולאו דווקא דה יורה. עם הזמן עולה מספרם של העסקים הפתוחים בשבת, בעיקר בקיבוצים ובצומתי הערים; כמויות הבשר הלא כשר ומספר המסעדות הלא כשרות גדלים בהתמדה; ישראלים רבים יותר פונים לחלופות חילוניות בתחום הטקסי: נישואים אזרחיים, חיים ללא נישואים, בר מצווה ללא בית כנסת, קבורה חילונית, גירושים בבתי משפט לענייני משפחה ועוד. תהליך זה בולט בעיקר בקרב השכבות המבוססות והמשכילות בישראל, שהשפעתן התרבותית גדולה. לבית המשפט תפקיד חשוב בתהליך זה בשל פסיקותיו ה'חילוניות'. התחושה שמדינת ישראל נעשית חילונית יותר בהווייתה, והולכת ומאבדת את צביונה היהודי, מפחידה ומקוממת את החרדים ואת הדתיים ודוחפת אותם להגיב בחריפות. מאחר שהחרדים תופסים את בית המשפט, בצדק, כסמל החברה החילונית וכמנהיג שלה, ההתרסה כלפיו היא למעשה התרסה סמויה כלפי התרבות החילונית כולה.

הסיבה השנייה למתקפת החרדים על מערכת המשפט הממלכתית היא מדיניות האקטיביזם השיפוטי של בית המשפט העליון ונכונותו הגוברת לפסוק בענייני דת ומדינה. כאמור, נושאים כמו גיוס בחורי ישיבות, סוגיית מי הוא יהודי, מעמדם של הקונסרבטיבים והרפורמים, וחלוקת הכספים לישיבות, שלא עמדו בעבר בראש סדר היום הציבורי, נעים למרכז הזירה התקשורתית, ולבית המשפט העליון תפקיד חשוב בתנועה זו. בג"ץ אינו יוזם שינויים בתחום הסטטוס-קוו הדתי ואף הביע לא אחת את רתיעתו מלדון בעניינים בעלי רגישות חברתית ופוליטית. אך בשנות התשעים, בעקבות עתירות שונות, הוא נדרש לעסוק בסוגיות אלה, ויידרש לכך גם בעתיד. השילוב בין סוג העתירות החדש ובין גישת 'הכול שפיט', המנחה את השופט אהרן ברק, הביאו וככל הנראה עוד יביאו לתקדימים חשובים בתחום הפרת הסטטוס-קוו בין דתיים לחילונים. דבר זה מדאיג ומקומם את האוכלוסייה הדתית והחרדית בארץ.

הסיבה השלישית היא תהליך הדמוקרטיזציה והליברליזציה של החברה הישראלית. הציבור והתקשורת נעשו רגישים יותר לשוויון ולצדק חברתי. העובדה שקיים ציבור הולך וגדל של אנשים התובעים זכויות אך מסרבים למלא חובות מציקה ומקוממת רבים. לא בכדי קיבל הנושא של היחסים בין דתיים לחילונים בולטות מיוחדת במערכות הבחירות האחרונות. כפי שכבר הוזכר לעיל, גם בתדמיתם של החרדים בעיני הציבור החילוני והמסורתי מתחולל שינוי. בעבר נתפסו החרדים כקבוצה אקזוטית לא מזיקה, כשומרי הגחלת היהודית העתיקה, כמשרתים בקודש (קבורה, ברית מילה וכו') או כחלק מהמנהיגות הרוחנית של עם ישראל. ואילו היום משתנה תדמיתם לשלילה. הולך וגדל מספרם של ישראלים מסורתיים וחילונים הרואים במילה 'חרדי' שם נרדף לטפילות, נצלנות, כפייה דתית, אלימות ואנטי-דמוקרטיות. הדבר יצר תחושה של מועקה וחרדה בקרב החרדים. בעיתונות החרדית מרבים לתאר את יחסה של החברה החילונית, ובעיקר את יחסה של העיתונות החילונית, כלפי המגזר החרדי כ'אנטישמי'. תחושתם היא שהסטטוס-קוו אמנם טרם נפרץ כליל, אך בישראל מתרחש תהליך עקיב של הכשרת לבבות לקראת שינויו ולקראת הפרדת הדת מהמדינה - תהליך שיפגע במקורות המחיה שלהם ובעוצמתם הפוליטית.

לסיכום: יותר משהחרדים פועלים מתחושה של עוצמה הם פועלים מתחושה של איום, ותגובתם החריפה היא אחד הסימנים המובהקים להתחזקותו של המוסד המשפטי בישראל ולדמוקרטיזציה של החברה הישראלית. חשוב להדגיש כי הקרב על הדמוקרטיה הישראלית הוא רק בראשיתו ועוד נכונה לו דרך ארוכה, רבת מאבקים וחיכוכים בשדה המשפט, החקיקה והתרבות. כלל סוציולוגי הוא ששינוי תרבותי עמוק מוליד גם אופוזיציה קשה מצד אלה המתקשים להסתגל למצב החדש או מצד אלה הרואים בשינוי איום על זהותם ומעמדם. על כן, ככל שיתחזקו הליברליזם הדמוקרטי ומעמדו של המוסד המשפטי בישראל, כן תגבר האופוזיציה החרדית השמרנית נגדו והיא תיעשה מיליטנטית יותר, וכמו כן יגדל ויתעצם המחנה שיהיה נכון להגן על הדמוקרטיה הישראלית ולהיאבק במתנגדי המשפט הנאור במסירות נפש. עד כה רק מיעוט מקרב הישראלים הוטרדו מענייני דת ומדינה, ומיעוט קטן עוד יותר מביניהם נכונים להילחם בעד הפרדת הדת מהמדינה. אפשר להניח אפוא כי בעקבות ההתקפות על בג"ץ ייעשה הרוב הפסיבי לרוב אקטיבי, וכבר עתה מתרבים הסימנים לשינוי זה. החרדים אינם מודעים לפרדוקס: בגדפם את בית המשפט הישראלי הם רק מחזקים אותו.

ביקורת על בג"ץ ועל הכנסת בתוך המחנה הדמוקרטי

חשוב להדגיש כי החרדים אינם המגזר היחיד המותח ביקורת על בית המשפט העליון. בשנים האחרונות הולכת וגוברת הביקורת עליו ועל העומד בראשו גם בחוגים החרדים לדמוקרטיה. בית המשפט מואשם בהשגת גבול ובחדירה לטריטוריה של בית המחוקקים, כלומר בהפרת עקרון הפרדת הרשויות, בפוליטיזציה של פסקי דין, בסיוע לדחיקת היסוד היהודי של מדינת ישראל, ברקע מקצועי הומוגני של השופטים (למשל, היות רוב שופטיו בוגרי הפקולטה למשפטים בירושלים, עובדה המצמצמת לכאורה את פוטנציאל גיוון העמדות), בהיותו מגדל שן שאינו מחובר לשטח (שופטים המוצנחים 'מלמעלה' מבלי שהתנסו קודם למינוים בשיפוט בערכאות נמוכות), ובהיעדר ייצוג הולם בתוכו לנשים ולמגזרים חשובים המרכיבים את החברה הישראלית: דתיים, חרדים, עולים, ערבים. הוא גם מואשם בריסון בלתי מוצדק (ומוטה בעליל) שהוא מטיל על עצמו בנושאי זכויות הערבים אזרחי ישראל והפלשתינאים תושבי השטחים ובתמיכה גלויה וסמויה בשיטת הכלכלה הקפיטליסטית, כלומר, תמיכה בשכבה המבוססת ואי-דאגה לחלשים ולמקופחים. את הטענות האלה ואחרות מציגים פרטים וקבוצות מגוונות, בתוכם אזרחים מהשורה, פוליטיקאים, אנשי אקדמיה, עיתונאים ומומחי משפט. גדול המבקרים הוא פרופ' דניאל פרידמן, מי שכיהן כשר המשפטים בממשלת אהוד אולמרט. אין ספק שהמאבק המתוקשר שניטש בין פרידמן לנשיאת בית המשפט העליון הנוכחית, דורית בייניש (שגובתה בדבריהם של שופטי העליון בדימוס, ובראשם אהרון ברק, יצחק זמיר ומישאל חשין), מהווה ציון דרך חשוב בביקורת על בית המשפט העליון ועל מה שהוא מייצג כיום.

לא כל הטענות כלפי בית המשפט העליון, הנשמעות מפי אישים שונים, צודקות, ומקצתן פשטניות ונועדו לשמש כלי ניגוח פוליטי, אך רובן ככולן מעניינות וראויות לעיון ולדיון מעמיק. בניגוד לדעה הרווחת בקרב 'מגיני שלטון החוק', אינני רואה בהן איום על מעמדו של בית המשפט. להפך, הן מהוות חלק מהתפתחות השיח המשפטי-דמוקרטי במדינה ותורמות לשיפור המערכת.

הביקורת היא גם מנת חלקה של הכנסת והיא מואשמת לא פעם בחקיקה פופוליסטית, שבאה לענות על אינטרסים צרים של מגזרים מסוימים (למשל 'חוק דרעי' וההצעה לייסד בית משפט לחוקה), בדיון שטחי בבעיות מהותיות ובעיכוב מכוון של חקיקת חוקי יסוד. גם כאן, הביקורת היא חלק מהשיח המשפטי-דמוקרטי החדש והיא מאותתת לבית המחוקקים שהציבור מעורב (באמצעות התקשורת) במעשה החקיקה והוא יקשה על נבחריו לחוקק חוקים המנוגדים לאינטרס הציבורי הרחב ועומדים בסתירה למערכת הערכים הדמוקרטית.

המשפט כדבק מוסרי גלובלי וכפורץ גבולות וחסמים לאומיים

כאמור, המוסד המשפטי בחברות המערביות יוצר ומרחיב את התשתית הנורמטיבית של הדמוקרטיה. בשל הקשרים ההולכים ומתהדקים בין מערכות המשפט בעולם המערבי, בעיקר דרך האקדמיה, וההזנה ההדדית ביניהן, הולכת ונוצרת בהדרגה בין המדינות המפותחות (שישראל נמנית עמהן) מערכת משפט משותפת, המהווה חלק חשוב בדבק הגלובלי החדש. התרחבות הכלכלה הבינלאומית מחזקת גם היא את הקשר המשפטי בין מדינות (חוזים, זכויות יוצרים וכו') וכתוצאה מכך גם את הקשר התרבותי ביניהן.

הצנזורה בכל המדינות המפותחות היתה, ואולי עודנה במידת-מה, לא רק אמצעי הגנה של המדינה על סודותיה ועל האינטרסים החיוניים שלה, אלא בעקיפין גם כלי פוליטי יעיל העומד לרשות השליטים לביסוסו של שלטונם ולהגנה עליו. כמעט בכל המדינות המערביות מתנהלת במאה האחרונה, ובעיקר בשלושת העשורים האחרונים, מערכה ממושכת ועיקשת של פרטים וקבוצות בצנזורה הממסדית. מערכה זו נוחלת לא פעם כישלון, אולם כאשר היא מצליחה בדרך כלל אין זו הצלחה מקומית ורגעית אלא שלב נוסף בהתקדמות העקיבה של כל המדינות החופשיות לקראת חברה נטולת צנזורה או לפחות נטולת צנזורה משיקולים פוליטיים. כיוון שהצנזורה ניגפת בדרך כלל באמצעות הכלי המשפטי (עתירות לבית משפט), התחזקותו של המוסד המשפטי מקדמת את תהליך היווצרותה של חברה גלובלית שמועטים בה גבולות המידע, ההגבלות שמטילים עליו והחסמים שמציבים בדרך השגתו. במילים אחרות, ככל שמתחזק המוסד המשפטי כן גדל חופש המידע, וככל שגדל חופש המידע כן מואץ תהליך הגלובליזציה.

'סדר משפטי' עולמי חדש

בעקבות הניסיונות שנעשו בעת האחרונה בספרד ובבריטניה להביא למשפט את הרודן הצ'יליאני אוגוסטו פינושה על הפרת זכויות האדם בארצו, כתב הסופר הצ'יליאני הנודע מריו ורגס יוסה: 'פרשת פינושה נוסכת בנו תקווה מכל נקודת השקפה - מוסרית, פוליטית ומשפטית. היא פותחת פתח לתקווה, שיהיה אפשר להעמיד לדין רודנים אחרים - תהיה האידיאולוגיה שלהם אשר תהיה'. בניסיון להעמיד את פינושה למשפט מחוץ לארצו (שכשל בינתיים), יוסה רואה הישג משום שהוא מסמן עתיד חדש ל'מיליוני האנשים בעולם שנרדפו בגלל דעותיהם ולכל מי שמסרבים להשלים עם מצב שבו נהגים ותרבות דמוקרטיים יהיו נחלתן הבלעדית של כמה מדינות נבחרות'.

אפשר שתקוותו של יוסה ושל מיליוני אנשים נאורים אחרים ברחבי העולם עומדת להתגשם בעתיד הלא רחוק, שכן בשנים האחרונות הולך ומתחזק מעמדו של המשפט הבינלאומי. בעקבות פעולת בתי הדין של האו"ם ביוגוסלביה וברואנדה הלכו והצטברו התקדימים: למשל, ההגדרה של אונס על רקע אתני כפשע נגד האנושות; או ההכרה בכך שסמכות השיפוט במקרה של פשע נגד האנושות אינה מוגבלת למדינה שבוצע בה הפשע או למדינה שאזרחיה נפגעו ממנו. המשפט הפלילי הבינלאומי נעשה בשנים האחרונות גלובלי באמצעות שתי מגמות: האחת, היא המגמה 'בקרב מדינות שונות להקנות לבתי המשפט שלהן סמכות שיפוט על אנשים החשודים בביצוע עבירות נגד המשפט הבינלאומי, ולהפעלתה של זו על ידי אותם בתי המשפט. המיוחד בסמכות שיפוט זו, הידועה כ"סמכות שיפוט אוניברסלית", הוא היעדר זיקה כלשהי בין המדינה המפעילה סמכות שיפוט לבין העבירה, העבריין או הקרבן, כאשר ההצדקה להפעלת סמכות השיפוט מצויה באופיין הנתעב של העבירות שבהן מדובר: מעשים "המפרים ערכי מוסר אוניברסליים ועקרונות הומניטריים" כדברי בית המשפט העליון בישראל במשפט אייכמן'. המגמה השניה היא הקמתו של בית הדין הפלילי הבינלאומי, שנועד להיות 'מוסד קבוע אשר מוקנית לו סמכות שיפוט בנוגע לפשעים המוגדרים בחוקה שעליה חתומות מדינות האו"ם – רצח עם, פשעים נגד האנושות, פשעי מלחמה (לרבות פשעים המבוצעים בסכסוכים פנימיים) ותוקפנות. סמכות זו אמורה להיות "משלימה" לסמכות השיפוט של המדינה ולא מחליפה אותה – כלומר, בעיקרון יש עדיפות לכך כי הליכי חקירה ותביעה יתנהלו במישור המדינתי, וכי אם נמצא על ידי רשויות המדינה החוקרת כי יש מקום להעמיד לדין, אזי עדיף שהמשפט יתנהל בבתי המשפט המדינתיים. רק בהיעדר אלה או בהיעדר קיומם של תנאים אחרים המצוינים בחוקה, יעבור הנושא לטיפול בית הדין הפלילי הבינלאומי'.

טקס החתימה החגיגי על חוקת בית הדין הפלילי הבינלאומי החדש נערך ביולי 1998 ברומא. על חוקה זו, שנכנסה לתוקף ב-1 ביולי 2002, חתמו 120 מדינות החברות באו"ם. 21 מדינות נמנעו בהצבעה (בהן הודו, סרי לנקה, תורכיה ומספר מדינות ערב), ושבע מדינות התנגדו לחוקה במתכונתה הנוכחית (בהן ארצות הברית, סין וישראל). 'משלחת ישראל לוועידה, בראשותו של היועץ המשפטי לממשלה, הביעה אמנם את תמיכתה המוסרית של מדינת ישראל בהקמת בית דין פלילי בינלאומי, אולם בד בבד הביעה את אכזבתה הרבה מהפוליטיזציה שחדרה לוועידה, ואשר השפיעה על אופן ניסוח החוקה'.

ב-3 ביולי 2001 בשעה 10 בבוקר, עמד סלובודאן מילושביץ', נשיא יוגוסלביה לשעבר ועד לא מכבר אחד האנשים החזקים ביותר באירופה, לשימוע קצר מול שופטיו באולם בית הדין הבינלאומי של האו"ם בהאג. השימוע היווה את תחילתו של אחד המשפטים החשובים והמרתקים של השנים האחרונות: בפעם הראשונה הועמד לדין במוסד בינלאומי ראש מדינה לשעבר על עבירות של ביצוע פשעים נגד האנושות ורצח עם. ההאשמות קשורות למלחמות בבוסניה ובקרואטיה בשנים 1995-1991 ובמלחמה בקוסובו ב-1999. מילושביץ' סירב להכיר בסמכותו של בית הדין הזה של האו"ם וטען כי מדובר ב'קרקס פוליטי, שהוקם כדי להרוס את האומה הסרבית'. הוא טען כי מתנהל נגדו משפט פוליטי וביקש מפרקליטיו שיתייחסו אליו כאל אסיר פוליטי. אך ללא הועיל. מעטים בעולם עירערו על סמכותו של בית המשפט החדש להעמידו לדין הרחק ממולדתו, והמשפט היה לציון דרך היסטורי נוסף בתהליך הגלובליזציה.

ה'גלובְּלור' המשפטי

משיכתם של הצופים בעולם המערבי לסדרות טלוויזיה משפטיות, שמספרן גדל בעשור האחרון, מקורה בין השאר בעובדה שבדמותו הסטריאוטיפית של הפרקליט/ה יש מרכיבים של עושר, השכלה גבוהה, שוויון בין המינים, עדכניות, טעם טוב וסגנון חיים מודרני, ובקיצור, הוא התגלמות היאפיות. בעולם הגלובלי, הפרקליטים מסמלים את דמות האדם המתקדם הנאור (הדמוקרטי בעליל), בעל הזיקה הקוסמופוליטית. לכן, בסדרות טלוויזיה פופולריות, העוסקות בסגנון חיים יאפי, גיבורים רבים הם עורכי דין.

בשנים האחרונות, בעיקר בעקבות משפט או-ג'יי סימפסון, ששודר בשידור ישיר וזכה לשיעורי צפייה עצומים, גילתה ארצות הברית את הפוטנציאל המסחרי הגלום בשידור ישיר מבתי המשפט, ויש להניח שארצות אחרות, ובכללן ישראל, ילכו בעקבותיה. למעשה, כבר נעשו גישושים ראשונים בתחום זה. בשנת תשמ"א שידרה הטלוויזיה הישראלית הממלכתית את סדרת התוכניות 'שורת הדין' ובה הוצגו סוגיות משפטיות בנושאים שונים: תביעת אבהות, עישון סמים, הימורי בורסה, תביעה על כתר תורה שאבד בשואה, ותביעת גירושים של זוג עולים מברית המועצות. סקר צפייה שנערך באותה עת לימד כי 84% צפו בסדרה בקביעות ו-77% סברו שהיא מעניינת. כעבור שש שנים עשתה הטלוויזיה צעד נוסף בתחום זה כאשר החלה לשדר מגזין דו-שבועי בשם 'תביעות קטנות', שדן בתביעות קטנות של אזרחים בסכומי כסף שאינם גבוהים מ-3000 ש"ח. פסיקתו של השופט באולפן חייבה את שני הצדדים. גם תוכנית זו זכתה להצלחה רבה. בעת משפט דמיאניוק שידרה הטלוויזיה הישראלית בפעם הראשונה משפט בשידור חי, ואלפים צפו בו בשקיקה. ב-20 בדצמבר 2001, בתום דיון שנערך באותו שבוע בוועדת החוקה של הכנסת, שדנה בהצעת החוק של חברת הכנסת זהבה גלאון, שביקשה להכניס מצלמות לדיוני בית המשפט העליון, אמר חבר הכנסת אופיר פינס לכתבי העיתונות: 'בתוך חצי שנה ייכנסו מצלמות טלוויזיה לתוך דיוני בית המשפט העליון. שידורי הטלוויזיה יחלו כפרויקט ניסיוני, ויתקיימו רק בדיוני בג"ץ, בהם לא מופיעים עדים, ואין חשש לפגיעה בצנעת הפרט'.

בארצות הברית החל לפעול כבר בשנת 1991 ערוץ טלוויזיה המוקדש להעברת שידורים ישירים במשך כל שעות היממה מבתי המשפט, Court TV. עד 1994 שידר הערוץ, לפי פרסומי העיתונות, למעלה משלוש מאות משפטים באורח מלא למיליוני בתי אב המחוברים אליו.

המשפטים החיים קוסמים לצופים לא רק בשל הממד התיאטרלי הגלום בהם, אלא גם משום שהפרשנים מציגים אותם כתחרויות ספורט (משהו המזכיר במקצת את תחרויות הגלדיאטורים בקולוסיאום ברומא). עורכי הדין הטוענים במשפט נראים לציבור כמתגוששים בזירה, הנוקטים כל תכסיס, הוגן ולא הוגן, כדי לזכות בניצחון. ההמון הצופה במשפטים, בעיקר במשפטי ענק המשודרים ברשתות לאומיות ובינלאומיות, מריע, כועס ומתרגש, כבתחרות כדורגל, ולא פעם אף מגיע לקתרזיס עם הכרזת גזר הדין. דוגמה עדכנית לכך היא משפטה של האומנת האנגליה לואיז וודוורד, שהואשמה ברצח הפעוט שטיפלה בו. כאשר שינה שופט בית המשפט האמריקני בבוסטון, הילר זובל, את החלטת חבר המושבעים ושיחרר אותה ב-11 בנובמבר 1997 חגגו אלפים רבים של צופים שהאמינו בחפותה. אחד הכתבים תיאר את תגובת תושבי אלטון, הכפר הבריטי שהאומנת גדלה בו:

החגיגה באלטון שלשום נשאה את כל המאפיינים של משחק גמר הגביע האנגלי בכדורגל. שניות אחרי שריקת הסיום של זובל הופרחו לאוויר זיקוקי דינור, ובני הכפר, שנמנע מהם להיכנס לפאב המפוצץ באדם, דהרו ברחובות עם יד קודחת על הצופר. למי שראה את השידור החי בטלוויזיה הזדמן גם לשמוע, על רקע חליצת פקקי השמפניה, את ההמנון שליווה את אליפות אירופה בכדורגל 96' שהתקיימה באנגליה, רק שבשורת הפזמון 'כדורגל חוזר הביתה', הוחלף ה'כדור' ב'לואיז'.

לשידורים מבית המשפט נודעת לא רק חשיבות בידורית אלא יש להם גם מסר חינוכי, משום שבזכותם נהפך בית המשפט למעין כיכר שוק לאומית, והיום גם בינלאומית. אגב צפייה לומדים הצופים את דרכי המשפט הדמוקרטי ובכך הם נחשפים לסוציאליזציה סמויה חשובה. הנה כי כן, בעתיד הקרוב, כאשר ירעים קולו של השמש 'בית המשפט-ט-ט', אולי יקומו על רגליהם בהדרת כבוד לא רק קומץ הצופים באולם בית המשפט, אלא מיליוני צופים במדינות שונות, שיהיו אתרים וירטואליים, באירוע הדמוקרטי-גלובלי.

פסיכולוגיזם

הפסיכולוגיה פרצה זה מכבר את גדר המחקר המדעי והקליניקות הטיפוליות ונהפכה לאחד ממגדירי התרבות הישראלית הפוסט-לאומית. למעשה, צורת החשיבה הדמוקרטית, ויותר מזה התרבות הדמוקרטית, לא היו יכולות לשגשג ללא התפתחות צורת החשיבה הפסיכולוגיסטית, על הסתעפויותיה בספרות ובאמנות. ישראל, כמדינות מערביות אחרות, נעשית אפוא דמוקרטית יותר ככל שמתפתחת בה התרבות והחשיבה הפסיכולוגיסטיות.

חיסון נגד דעות קדומות

הפסיכולוגיה, בעיקר הפסיכולוגיה החברתית, פוקחת בהדרגה את עינינו להבין כיצד צומחים רגשות ותפיסות המסכנים את הדמוקרטיה, כגון גזענות, דעות קדומות, סטריאוטיפים ותוקפנות. הבנת התהליכים האלה מסייעת למוסדות ישראליים, בעיקר לתקשורת, לטפל במחוללי הרגשות והתפיסות הללו (אמנם לא באופן מלא ולא תמיד בהצלחה מלאה). למשל, באמצעות מתן מידע אמין ולא סטריאוטיפי על קבוצות ותרבויות מגוונות בחברה. הדיון הציבורי שהחל בשנות התשעים על אפליה עדתית, מינית ואתנית (ערבים, עובדים זרים) נבע במידה רבה מהתפשטות התובנות הפסיכולוגיות, שחשפו לאנשים רבים (בעיקר למשכילים) את תהליך התיוג והסטריאוטיפיזציה של הקבוצות המופלות לרעה בחברה הישראלית. המידע החדש החל לכרסם בדעות קדומות מושרשות ועורר לא מעט אנשים לפעילות מחאה ותביעה להעדפה מתקנת.

פתיחות לביקורת

הפסיכולוגיה היא מכשיר לקידום הדמוקרטיה גם משום שהיא מטיפה ומאמנת לחשיפה ולאי הכחשה והדחקה. אדם שהאמת על עצמו ועל זולתו חשופה לו, הוא אדם שזכה בחירות גדולה יותר, והחירות היא תמצית הדמוקרטיה. זאת ועוד, הבנת ה'רעשים' הפנימיים המשבשים את ראיית המציאות כהווייתה, כמו גם את החוטים החברתיים המכוונים את מעשינו ומחשבותינו, הופכת אותנו לחשופים פחות למניפולציה חברתית. החברה הטוטליטרית נשענת על הונאת ההמונים, המבוססת על עיוורון פסיכולוגי וסוציולוגי. ישראל רחוקה עדיין מאוד מראייה מפוקחת של המציאות, אולם התפשטותה של התפיסה הפסיכולוגיסטית בקרב הציבור המשכיל בארץ תרמה לעליית רגישותו ביחס לגילויים של דמגוגיה פוליטית ולהתפתחותה של ראייה מפוכחת וריאליסטית של המנהיגות הלאומית.

רגישות לזולת

הפרקטיקה הפסיכולוגית, בעיקר הפסיכותרפיה, היא דמוקרטית במהותה כיוון שהיא הומנית. הפסיכותרפיה מבוססת על אינטימיות, על אמפתיה לזולת ועל ניסיון להבין את נפש האדם מעמדה לא פטרונית ולא מאשימה. 'היא מבוססת על ההכרה שאדם זכאי להגדרה עצמית אינדיווידואלית ואוטונומית של אישיותו וצרכיו. את צרכיו מגדיר האדם בעצמו, והפסיכותראפיה הינה רק כלי עזר וטכניקה העוזרים לו לבטא ולגלות אותם'. מכאן שהתפשטות התרבות הפסיכולוגיסטית תורמת להתחזקות היסוד ההומני בקבוצות שנחשפו למסר הפסיכולוגיסטי והפנימו אותו.

קבלת החריג

הפסיכולוגיה חשובה לדמוקרטיה בין השאר משום שהיא נלחמת בסטיגמות שהחברה מדביקה לחריגים. היא יוצרת לגיטימציה, או לפחות הבנה, לשונות ולסטייה מהתלם. המסר שמעבירה הגישה הפסיכולוגית, שהגדרת השיגעון היא במידה רבה תלויית תרבות והשקפה, הוא מסר דמוקרטי. אין זה מקרה אפוא שהגישה הפסיכולוגית היתה מרכיב חשוב במאבק התעמולתי שניהלה ארצות הברית בברית המועצות בשנות המלחמה הקרה. הפתיחות והחירות המגולמים בעיסוק הפסיכולוגי שיקפו את המשטר הדמוקרטי החופשי והחושפני וחידדו את ההבדל המהותי בינו לבין הקומוניזם - משטר שאיפיינו אותו עריצות, הסתרה, פיקוח, שמרנות וסגירות. המוסדות לחולי נפש שאליהם נשלחו מתנגדי המשטר (הדיסידנטים) בברית המועצות סימלו את ממלכת הרשע האדומה ויצרו ניגוד מיתי למגמת 'נרמול השיגעון' ושבירת חומות הבידוד והסטיגמה של חולי הנפש האמיתיים באמריקה - מגמה שאותה הובילה הפסיכולוגיה. באותה מידה אין זה מקרה שהמאבקים הסמליים לביטול סעיף 24 הצבאי, סעיף אי הכשירות הנפשי בצה"ל, שהיה שנים ארוכות סמל של כישלון אישי, או לביטול הטרטורים הצבאיים, החלו בשנות התשעים, כאשר עברה החברה הישראלית תהליך של דמוקרטיזציה. המאבקים הללו, שהשכבה המשכילה בארץ מנהלת אותם ותומכת בהם, מסמלים תקופה שבה גוברת בשכבה זו השאיפה להרחיב את גבולות הסובלנות החברתית.

'חוק טיפול בחולי נפש', שהתקבל בכנסת ב-1991 והחליף את החוק הקודם משנת 1955, מבטא גם הוא את רוח השינוי. החוק החדש מרחיב את ההגנות מפני ניצול לרעה של הסמכות להורות על אשפוז כפוי, ומבחין בין צורך דחוף באשפוז כפוי לאשפוז כפוי שאינו דחוף. החוק גם מגדיר את מחלת הנפש שבעטיה ניתן להורות על אשפוז כפוי או על טיפול מרפאתי כפוי. כמו כן הוגבלה בחוק תקופת האשפוז האזרחי הכפוי לשבעה ימים. ומעל לכול, החוק החדש מרחיב את זכויות החולה המאושפז וקובע בין השאר שהחולה זכאי להשתתף במידת האפשר בתוכנית הטיפול בו ולקבל מידע רפואי על מצבו.
חקירה ובירור. הפופולריזציה של הפסיכולוגיה שימשה מאיץ לתפיסה המיסטית האנטי-מדעית המשתקפת באופנת ה'ניו אייג', אך בה בעת תרמה לפופולריזציה של המדע ולתהליך חיזוקה של ישראל כחברת מדע. ספרי הפסיכולוגיה הפופולרית המעולים ואפילו ספרי ה'פסיכולוגיה בגרוש' נמנים עם הספרים הראשונים ששברו את החיץ בין האקדמיה לקהל הרחב. גם תהליך 'העלאת המודעות', שספרי הפסיכולוגיה האלה מצטיינים בו, חשוב לדמוקרטיה, שכן הוא מהווה חלק מתרבות החקירה והבירור הנהוגה במדע המודרני ועומדת בבסיס התרבות הדמוקרטית.

רצון הציבור

עליית המודעות הפסיכולוגית תרמה גם לדמוקרטיזציה של הפוליטיקה הישראלית. בשנות השמונים החלו הפוליטיקאים הישראלים להבין שניהול קמפיין בחירות יעיל צריך להתבסס על ניתוח דעת קהל. יועצים שונים מתחום מדעי ההתנהגות היו לחלק חשוב במטה הבחירות של המפלגות ושל המועמדים, ומערכות הבחירות קיבלו בהדרגה אופי של מלחמת מוחות פסיכולוגית. השימוש בתובנות פסיכולוגיסטיות חיזקו מצד אחד את היסוד המניפולטיבי, הלא דמוקרטי, והבלתי אידיאולוגי (שטחי בעליל) בתרבות הפוליטית בארץ, אך מצד אחר חייב את המועמדים להתאים את עצמם לרצון הציבור - מגמה שהיא דמוקרטית ביסודה.

הרב-אמן כ'נביא' דמוקרטי

האמנות המודרנית, שהושפעה  מהתפתחות הפסיכולוגיה, מעניקה לגיטימציה לאמנים מכל המינים, הגילאים והעדות, ובכך מחלישה בהדרגה את הגמוניית השכבה השלטת (בישראל: יהודים, אשכנזים, חילונים, ותיקים) ומחזקת את הרב-קוליות התרבותית.

האמנות המודרנית היא 'ויטמין' דמוקרטי גם משום שאין היא מתמקדת בגיבורים הגדולים מהחיים אלא באדם הקטן, האנטי-גיבור. היא מציגה את סבלם וקיפוחם של המיעוטים במדינות דמוקרטיות רבות, ובכלל זה בישראל, עוד לפני שהם זוכים לשוויון וללגיטימציה מוסדית וחוקית, ומשמשת בכך מאיץ לתיקון האפליה. בחברות המערביות האמנים משמשים למעשה מעין מפלסות דרך דמוקרטיות, המכשירות את הקרקע, זרועת מוקשי הדעות הקדומות והסטריאוטיפים, לקבלת הדחויים והמקופחים כאזרחים שווים לחיק החברה. זאת ועוד: תפקידה הלא כתוב של האמנות בחברות הדמוקרטיות הוא בין השאר לבקר, לעורר, לגרות, להתווכח, לגרום לחשבון נפש אישי וקיבוצי - פעולות אינטלקטואליות שהן יסודות המדינה החופשית. גם בישראל, ככל שהאמנות מתפתחת ונעשית חופשית ורבגונית, וככל שמעמיקים הסובלנות והכבוד כלפי האמנים הביקורתיים והפרובוקטיביים, כן נעשית החברה הישראלית דמוקרטית וחופשית יותר.

האמנות היא שדה חשוב שממנו נשאבים ועל פיו מעוצבים גיבורי התרבות של הדמוקרטיה המערבית. האמן 'הגאון', 'העצמאי', 'המיוסר', 'האינטלקטואל', 'הבוהמיין' מתואר לא אחת כמי שאינו נכנע לרוח הזמן, לערכי התקופה ולאילוצים כלכליים. בדומה לנביאים, הוא נתפס כמי שזכה להשראה יצירתית (התרגום החילוני של רגע ההארה הדתית, שבו מתקרב המאמין לאלוהיו) וכמי שמקרב את הציבור לאמת הצרופה, בעיקר האמת הפסיכולוגית-דמוקרטית. לכן האליטה המשכילה רואה ביוצרים המובילים מעין מורי דרך רוחניים, שותה את דבריהם בצמא ודנה ביצירותיהם ביסודיות. יראת הכבוד לאמנות ולאמנים, המאפיינת את החברה הדמוקרטית, איננה רק פועל יוצא של ההערכה שהכול רוחשים לתבונתם ולעצמאותם (גם סביב מרדנות האמן נוצרת מיתולוגיה חילונית דמוקרטית), אלא גם משום ש'גנדרנות אינטלקטואלית' הוא ערך מרכזי בתרבות היאפית.
פולחן השלום כפולחן דמוקרטי. במרכז 'עבודת הלאום' עומדת חוויית המלחמה, ואילו 'עבודת הדמוקרטיה' מעמידה במרכז את השלום ואת אחוות הגזעים, העמים והעדות, ויותר מכול את הפעילות האנטי-מלחמתית והאנטי-ממסדית, שיש בה כדי ליצוק משמעות ערכית ולהט מוסרני נוסף לחיי ה'יאפים'. בארצות הברית הולידה מלחמת וייטנאם מערכת ערכים אנטי-מיליטריסטית, אנטי-מצ'ואיסטית ואנטי-לאומנית, שתרמה באופן משמעותי להשתרשותה של מערכת ערכים חדשה בחברה כולה. השהייה בלבנון ובשטחים היו מבחינה זו 'וייטנאם' הישראלית. הן הולידו בקרב האליטה הישראלית המשכילה, שרובה שמאלנית, מערכת ערכים דומה והאיצו את השתרשות האמונה הדמוקרטית בישראל. אולם כל עוד היה נושא השלום בלב המחלוקת הפוליטית בין ימין לשמאל הוא לא היה יכול לנסוק ולהגיע למעמד פולחני. כל זאת השתנה בעקבות רצח ראש הממשלה יצחק רבין בנובמבר 1995. בטווח הקצר העלה הרצח את המתח בין מחנה היונים למחנה הניצים לשיא חדש, אך בטווח הארוך הוא הכשיר את הקרקע להתפתחות 'פולחן השלום', שנטה לא אחת להיות נאיבי, קיטשי ואפילו משיחי, כיאה לפולחן מקודש – מכל מקום, עד לפרוץ אינתיפאדת אל אקצה שהביאה להתפכחות רבים ביחס לכוונות הערבים. הוא יצק באמונה הדמוקרטית מרכיב טרגי-מטפיזי - גיבור לאומי שהועלה כקורבן על מזבח השלום - והזין אותה בסמלים וטקסים חדשים. הרצח כאילו ריכך את המעבר הכואב של כלל החברה הישראלית מ'חברה יהודית במדים' ל'חברה ישראלית בסיביל'.

הפסיכולוגיה כ'תיאולוגיה' גלובלית

לא ניתן לתמצת בשורות ספורות את סוד קסמה הבינלאומי של הפסיכולוגיה, ובעיקר של הפסיכואנליזה, 'מלכת הפסיכולוגיה'. אסתפק אפוא בציון כמה גורמים מרכזיים. בראש ובראשונה הצלחתה הרפואית של השיטה. אמנם היו שהציגו את הטיפול הפסיכולוגי הקליני כחסר בסיס מדעי מוצק וכמעשה כשפים במהדורה מודרנית, והיו שתיארוהו כתרמית גרנדיוזית או כאופיום קפיטליסטי להמונים. אך גם אם מקבלים את הטענה שהתשתית האמפירית של הפסיכואנליזה רעועה למדי, וגם אם אכן קיימים בטיפול הפסיכואנליטי יסודות מטפיזיים ופוליטיים, דומה שקשה לחלוק על הצלחתו להקל על מכאוב נפשי, הצלחה שקנתה לטיפול חסידים כה רבים. גורם נוסף להצלחתה הבינלאומית של הפסיכואנליזה הוא החדשנות שבה, שהאירה את החיים באור חדש. מושגי מפתח להבנת ההתנהגות והחשיבה האנושית, כמו 'לא מודע', 'תסביך נחיתות', 'תסביך אשמה', 'אגו' ו'עידון', לא היו מוכרים - מכל מקום, לא בנוסחם המדעי - עד להופעתם של כתבי פרויד בראשית המאה העשרים. מושגים אלה יצרו כלי מחקר חדשים של נפש האדם ופתחו צוהר לעולם פנימי שלא היה מוכר עד אז.

גם עיסוקו של פרויד, ושל ממשיכיו ומתנגדיו כאחד, בעולם הנסתר (הלא מודע), שהוא גם קסום יותר, ובחשיפת מציאות מסדר גבוה יותר הוא אחד הגורמים להשפעתה הרבה של הפסיכולוגיה. פרויד, בדומה לקרל מרקס ולאלברט איינשטיין, האמין בקיומו של מאגר-ידע סמוי שניתן לגלותו בעזרת הטכניקות שפיתח. 'הגנוסטיקה קסמה תמיד לאנשי רוח', כתב ההיסטוריון פול ג'ונסון, 'ופרויד הציע זן עסיסי במיוחד'. השימוש בחלום ובהיפנוזה כמפתחות לצפונות הלב היקנה ועדיין מקנה לפסיכואנליזה דימוי מלהיב של 'מעשה קסמים', מעין מהדורה מודרנית של הסיפור המקראי על 'יוסף בעל החלומות'. זאת ועוד, פרויד וממשיכיו הסבירו התנהגויות רבות ומגוונות בקיומם של שני אינסטינקטים בסיסיים - אינסטינקט המין ואינסטינקט המוות. העובדה שמיניות ומוות היו ועודם נושאים 'אפלים', מושכים, דוחים ומפחידים, העניקה לתורתו ממד אקזוטי.

יש להוסיף שהאטרקטיביות העצומה של הפסיכולוגיה בעולם טמונה גם באיכויות הספרותיות של רבים מכתביהם של הפסיכואנליטיקנים הבכירים. פרויד בראשית דרכו זכה בפרס גתה, הפרס הספרותי הגבוה ביותר באותה תקופה, שהעניקה לו העיר פרנקפורט. למעשה, הפסיכולוגיה היא אחד הענפים היחידים של המדע שבו נוצר תלכיד מרתק בין אמנות למדע, ולא בכדי ספרים כה רבים בפסיכולוגיה או בעלי אוריינטציה פסיכולוגית היו לרבי-מכר.
מעל לכול, לעיתוי ההיסטורי יש חשיבות רבה בהסבר הקסם הפסיכולוגי. הפסיכולוגיה באה לעולם בשעה שהכנסייה הנוצרית החלה לאבד מכוחה עם עליית החשיבה המדעית, והיא ממלאה עד היום חלל רגשי וחברתי. הפסיכולוגיה זוכה להצלחה מסחררת בעולם ובארץ ונעשית בהדרגה מעין אידאולוגיית-על או פולחן חילוני, משום שהיא פותרת (או לפחות מנסה לפתור) בעיות קיומיות חדשות חשובות - ניכור, הישגיות יתר, חרדת פיטורין וגירושין, חיים במתח גירויים גבוה, ועוד. התרבות הפסיכולוגיסטית היא מבחינה זו שלב אבולוציוני חדש במלחמת ההישרדות של האדם. העובדה שהיא ממלאה צורך אוניברסלי עמוק מקנה לה איכויות של מעין אמונה או חלק מאמונה אזרחית חדשה.
 
הזכרנו לעיל את העובדה שתרבות נוצרת על ידי גירוי אינטלקטואלי ורגשי משותף. כיוון שהתפיסה הפסיכולוגיסטית משותפת לרוב היוצרים במערב (סופרים, אמנים, במאים וכו'), היא משמשת מצע ליצירות רבות ובכך יוצרת מערכת דומה של גירויים רגשיים ואינטלקטואליים במדינות שונות. באמצעות החשיפה ליצירות בעלות מצע רעיוני וערכי משותף הולכת ומתעצבת בהדרגה 'אישיות בינלאומית', על מאפייניה הרגשיים והמוסריים. הפסיכולוגיזם הוא היום תמצית 'רוח הזמן', והרוח הזאת חודרת לכל פינה ופינה, בדומה לדרך שרוח הלאומיות חדרה בעבר לכל פינה.

הפסיכולוגיזם יוצר גירוי בינלאומי אחיד גם משום שהוא נעשה כלי בידורי המתאים לחברת פנאי ושפע. אם בשנות השבעים היתה הפסיכולוגיה סמל סטטוס עבור המעמד העליון, ובפרט עבור יוצרים, אמנים, ונשים 'עשירות ומתוסכלות', הרי בשנות התשעים היא היתה במדינות המערב לבידור המוני ולתעשייה של מומחים ושרלטנים כאחד המגלגלת מיליארדי דולרים.
אלפי פסיכולוגים ופסידו-פסיכולוגים ברחבי העולם הם משיאים לנו מדי יום עצות בשם הנאורות, ותמורת תשלום נאות מבטיחים ידע, עזרה ונחמה. הם עושים זאת בקליניקות ציבוריות ופרטיות, במדורי העיתונות, בספרות המדעית, בספרי ההדרכה הפופולריים ובתוכניות הרדיו והטלוויזיה. הפסיכולוגיה מגדירה לנו כל פעם מחדש נוירוזות חדשות ובתוך כך הולך ומתהווה מה שהסוציולוגים מכנים 'נוירוזה רגילה' (normal neurosis) כלומר התייחסות לבעיות פסיכולוגיות כדבר שכיח ונפוץ - חלק בלתי נפרד מהחיים. בד בבד גם נוספות סיבות חדשות לשימוש בתרפיה פסיכולוגית: אנשים רבים משתמשים היום במערכת היחסים עם התרפיסטים המקצועיים כאמצעי ל'תחזוק נפשי' או כאמצעי לגילוי ולהעשרת האישיות, ולאו דווקא כאמצעי להקלה על כאבי לב ורגשות שליליים. הטיפול הפסיכולוגי נעשה אפוא בהדרגה למסע מרתק ומרגש לגילוי עצמי ולהשלמה עצמית.

על ממדי חדירתה של הפסיכולוגיה לחיי העולם המערבי מלמדים רבים מ'ראיונות הצבע' בעיתונות הפופולרית, ורבות מתוכניות השיח הרדיופוניות ותוכניות ה'טוק-שואו' הטלוויזיוניות האהודות, למשל, 'אופרה' ו'הראלדו'. תוכניות אלו הן מפגנים סכריניים של אקסצנטריות רגשית, בהשראת אתוס גילוי הנפש הפסיכולוגיסטי. לשאלה הפסיכולוגית השכיחה 'את/ה רוצה לדבר על זה?' ניתנת היום תשובה המונית נחרצת: 'רוצה גם רוצה, וכולם מוזמנים לחזות, להאזין, ולהזיל דמעה יחדיו'.
בתוך כך הולך וגדל הדמיון בין התורות הפסיכולוגיות למיניהן ובין ההילרים הרוחניים שצומחים היום מתחת לכל סלע. הדמיון מתבטא ביצירת טכניקות ומעין טקסים 'לגירוש רוחות רעות ודיבוקים', בפנטזיה האוטופית של 'האדם החדש' המטוהר, בפלפולים הסכולסטייים על הרוח האנושית, ובעיצובן של נוסחאות להתרת סבך של קונפליקטים אנושיים ולהשגת אושר וגאולה פנימית, שלפעמים הן פשטניות, ואף מטפיזיות, בנוסח הלחשים והמזלות של הדת. הפסיכולוגיה להמונים, בדומה לדת, יוצרת אשליה שיש בידה פתרונות מעשיים לבעיות החברתיות הקשות ביותר, והיא מבטיחה לבני אדם אפשרות של ישועה פרטית וחברתית אם ישנו את הרגלי חייהם והשקפת עולמם ('לידה מחדש'); הפסיכולוגיה גם מטיפה, בנוסח דומה לדתות המסורתיות (למשל, החסידות ביהדות) ל'תיקון הנשמה' ויוצרת קני מידה של הישגיות חדשה הקשורה למיומנויות פסיכולוגיות (ראו בשער 'החזית המשפחתית').

אף היו מי שמצאו דמיון בין תפקידו ומעמדו של כוהן הדת, בעיקר הכומר הנוצרי, בתרבויות מסורתיות לתפקידו ולמעמדו המקצועי של הפסיכולוג או לחלופין של המראיין-המוודה בתוכניות הרדיו והטלוויזיה. על פי תפיסה זו יש הקבלה בין גילוי הנפש אצל הפסיכולוג וההתערטלות הרגשית בתקשורת ובין גילוי הלב של המאמין הנוצרי אצל הכומר (לשניהם פונקציה מזככת). גם תהליך החליפין המתבצע בין הפסיכולוג/המראיין לפציינט/המרואיין דומה במקצת לתהליך החליפין המתרחש בין הכומר לקהלו. זה מוחל על חטאים תמורת וידוי כן וגלוי, בתוספת תרומה נדיבה לכנסייה (מוסד האינדולגנציות), וזה פוטר את לקוחותיו מדיכאונות, תסביכים ורגשי אשמה אמיתיים ומדומים בתמורה לחשפנותם הרגשית ולחופן דולרים או רייטינג.
ההקבלה בין גילוי הלב הפסיכולוגי לווידוי הדתי קיימת לא רק במישור הפסיכולוגי אלא גם במישור הערכי. מי שאכן מצליח להיפתח מבחינה רגשית, מבטא מעין אומץ לב וכנות (הוא גובר על עכבותיו בהסגרת רגשותיו) ולכן ראוי על פי המקובל ל'מחילה'; ומנגד, ה'מוחל' והיועץ החכם (הכומר או הפסיכולוג) זוכים להערצה ולמעמד של קדושה בקהילת ה'חוטאים'.
אנו נוטים אפוא לראות היום בפסיכולוגים לא רק בני-סמכא בתחום ההתנהגות הראויה, כדרך שראינו בעבר את חכמי הדת, אלא גם לכבדם באותה מידה. הם מדברים בנחרצות לקהל רחב, השותה בצמא את דבריהם, הם נמצאים בדרך כלל במרכזם של דיונים חברתיים, ורבים מהם נעשו דרשנים ומרואיינים מבוקשים בכלי התקשורת ובאירועים חברתיים.
שפת 'הנאורות החדשה', 'התקינות הפוליטית', שצמחה באקלים הדמוקרטי של שנות התשעים, היא תוצר נוסף של הפסיכולוגיה, וגם בה ניתן לאתר מעין יסודות דתיים. השפה החדשה, שבאה במקור לתקן עוולה חברתית, הולכת ומקבלת במערב, בעיקר בארצות הברית, מעמד של שפה טקסית, ומצמיחה טהרנות לשונית ורעיונית, ממש כמו שפות קודש אחרות, ולקסיקון רחב של מושגים שיפוטיים. למגמת התקינות הלשונית, החותרת לגאול את התרבות האנטי-דמוקרטית מתוויות והכללות סטריאוטיפיות - באמריקה: שחורים, אינדיאנים ונשים; אצלנו: מזרחים, ערבים וכו' - קיים גם ערך תרפי-דתי עבור היאפי, מאחר שהיא מעוררת 'זעם קדוש' כלפי המדכאים, שהם האנטי-דמוקרטים, ורגשי אשמה כלפי 'האחר הסובל', ומאחר שהיא יוצרת אמצעי למחילה על 'היבריס' מעמדי, מינני וגזעי.

בשנים האחרונות המושגים 'אחר' ו'אחרוּת' היו ל'מנטרה' במאמריהם של מדעני החברה והרוח ושל מבקרי הספרות והאמנות, בעיקר אלה הנמנים עם הזרם הפוסט-מודרני. זו מגמה שלמה ומקיפה בתרבות שבה אנו חיים, שחוקר הספרות נסים קלדרון כינה אותה 'פולחן האחר שמוביל אל פולחן המיסכנות'. מבקרת האמנות תמר גטר, שניתחה את התופעה במאמר מאיר עיניים, ציינה כי '"האחר" נעשה נערץ יותר ככל שהוא מוצג מסכן יותר, מושפל יותר, מכוער יותר. [....] יש להט מוסרי מאחורי פולחן הכיעור. "האחר" זוכה לאנושיותו, וגם אני, שמצלם את "האחר" זוכה באנושיותי, בזכות חשיפת הכיעור'.
אך חרף פגמיה של התקינות הפוליטית והגילויים הקיצוניים והמגוחכים שלה, בבסיסה היא משקפת דמוקרטיזציה והומניזציה של התרבות האנושית, ואפשר לשער שהיא 'תכויל' בעתיד. 'התיאולוגיה הפסיכולוגית', העומדת בבסיסה, מתאימה ברוחה לעולם הגלובלי לא רק משום שאין היא מוכוונת לאל עליון אלא גם משום שאין היא מוכוונת לזמן, מקום ולאום מסוימים. מאחר שהיא אוניברסלית בטבעה (כבר הזכרנו את התשתית הדמוקרטית העומדת בבסיסה) היא משמשת מעין מצע ערכי קוסמופוליטי, היא נמנעת מלאמץ מוטיבים שוביניסטיים ואף תוקפת את מיתוס העליונות הקבוצתית והגזעית, המשותף לכל הדתות. הפסיכולוגיה חושפת את המכנה המשותף העמוק הקיים בין אנשים בני תרבויות שונות ומרחיבה בכך את הבסיס ליצירת סולידריות פלנטרית.

יצירה אמנותית

כשם שבתקופה הציונית היתה האמנות כלי תעמולה לאומי, כן היא נהפכת בתקופתנו לכלי תעמולה גלובלי. המוזיאונים, התערוכות הבינלאומיות, הטלוויזיה, העיתונות והספרות, ויותר מכול האינטרנט, מפיצים את יצירות האמנות במהירות ברחבי העולם ויוצרים טעמים וחוויות משותפות. האמנות המערבית היא בבחינת דבק גלובלי חשוב משני טעמים עיקריים: היא משמשת נשא של ערכים דמוקרטיים מתרבות לתרבות באמצעות סרטים, ספרים, פזמונים וכו'; והיא מהווה גירוי-ריגוש משותף, ומייצרת זיכרון וטעם משותפים לאנשים בני לאומים שונים.

כך, למשל, בתהליך הגלובליזציה נודעת חשיבות מיוחדת למוזיקה הפופולרית, ובעיקר הפופ והרוק. הסביבה הולכת ונעשית רועשת ורגעי הדממה הולכים ומתמעטים. משידורי רדיו וטלוויזיה, דרך ווקמנים, טייפים ביתיים, ועד למוזיקת מעליות וצלצולי טלפון סלולרי שתוכנתו במתכונת של יצירה מוזיקלית מוכרת, הכול 'נצבע' בצלילים שמיליארדי בני אדם נחשפים להם, מעין שטיפת מוח גלובלית המחלישה בעקיבות את ההתניה המוזיקלית הלאומית (שירי עם). מהביטלס בשנות השישים, דרך ה'פופקורן' (נעימת הדיסקו המסונתזת הבינלאומית הראשונה) ולהקת 'אבבא' בשנות השבעים, עבור למייקל ג'קסון בשנות השמונים, ועד למדונה, הספייס גירלס, ג'ניפר לופז, בריטני ספירס וקריסטינה אגילרה בשנות התשעים - הולכת ומתגבשת בהדרגה 'מוזיקת העולם'. התהליך הזה הואץ עם הולדתו של MTV, אחד הערוצים הגלובליים הראשונים בעידן החדש. כתבי תרבות הפנאי של 'ידיעות אחרונות' ציינו זה כבר שערוץ זה 'הוא כבר מזמן לא רק מוזיקה: קצב נכון, סגנון חיים, תזזית, צבע, קוליות. הכפר הגלובלי האמיתי'.

אין זה מקרה אפוא שהמתקפה המוזיקלית, שרובה אמריקנית, המאיימת על הזהות הלאומית, מטרידה ארצות רבות. ב-1994 החליט ז'אק טאבון, שר התרבות הצרפתי, לצאת למאבק במדונה ובמייקל ג'קסון. השר סבר שבתחנות הרדיו הצרפתיות מושמעת פחות מדי מוזיקה צרפתית ויותר מדי מוזיקה בריטית ואמריקנית, והחליט להגן על התרבות הצרפתית באמצעות חוק שיחייב את תחנות הרדיו לשדר לפחות 40% מהשירים בצרפתית. מנהלי תחנות הרדיו זעמו על הצעת החוק, שפגעה לדבריהם בשיקוליהם המקצועיים ובחופש שלהם. בסופו של דבר החוק עבר בפרלמנט, ונכנס לתוקפו ב-1 בינואר 1996. אולם כצפוי, החוק לא הצליח לסכור את האשד המוזיקלי האמריקני. תחנות שהחוק חל עליהן מצאו דרך לעקוף אותו, והשמיעו את השירים הצרפתיים בשעות שלא מאזינים הרבה לרדיו, כמו בשעות המוקדמות של הבוקר ובשעות הערב.

גם בישראל עבר ב-1998 חוק דומה, 'חוק הזמר העברי', המחייב את קול ישראל ואת גלי צה"ל להשמיע שירים עבריים בהיקף של 50% מכלל השירים המשודרים. יוזם החוק, חבר הכנסת יונה יהב (עבודה), אמר שהוא נועד לשמור על התרבות הישראלית המקורית ולהקים חומת מגן נגד מגמות האמריקניזציה. הוא טען שחברה שאינה יודעת להגן על תרבותה, סופה להתפרק. בינתיים מתברר כי גם בישראל זהו סכר קש שלא יעמוד לאורך זמן מול השצף המוזיקלי הלועזי, חרף העובדה שרשת ג' של 'קול ישראל' עברה לשדר בעברית בלבד.

על היותה של המוזיקה מכשיר גלובלי רב-עוצמה מעידה הפופולריות של הריקוד 'מקרנה'. הלהיט של להקת 'לוס דל ריו' הצליח להעמיד ב-1996 מיליוני אנשים על פני כדור הארץ בשורות סדורות ובמגוון גילאים באצטדיוני ספורט, במסיבות חוף, בוועידות פוליטיות ובעיקר בחתונות, וכולם הגיבו לאותם צלילים בסדרה זהה של תנועות ידיים ואחוריים. ביום העצמאות של אותה שנה רקדו בישראל את ה'מקרנה', הריקוד הגלובלי הראשון, אלפי אנשים בדבקות ובאחידות שהזכירה במעט את עידן ההורה - הריקוד הלאומי שנעלם מנוף התרבות הפופולרית. בינתיים הופיעו עוד כמה ריקודים גלובליים והם מרחיבים את מאגר ה'גלובלור' החדש.

הורות דמוקרטית

תרבות של שותפות ושיתוף פעולה

ספרי הילדים, סרטי הילדים (בעיקר סרטי וולט דיסני) ותוכניות הילדים, ובכללן (חרף הביקורת) גם בערוץ הילדים, הם מנגנונים רבי-עוצמה של חיברות דמוקרטי. רוב המסרים של אמצעי התקשורת האלה הם ברוח הדמוקרטיה: הזכות להביע עמדה, החובה לקבל את האחר והשונה, החיוב שבשאלת שאלות, גינוי האלימות, ועוד.

מודל ההורות החדשה מחזק את הממד הדמוקרטי בחברה הישראלית גם משום שהוא מעדן את ההייררכיה בין הורים לילדים. פיתוח הרגישות לצורכי הילד ולזכויותיו - הזוכה גם לתימוכין בתחומי החינוך, החוק והמשפט - הוא חלק מפיתוח רגישות דמוקרטית כוללת. השילוב בין המעשה המשפטי למעשה התקשורתי תורם להוצאת 'הכביסה המשפחתית המלוכלכת' של הישראלים החוצה, מערער את השלטון הפטריארכלי במשפחה, יוצר שקיפות גדולה יותר של התא המשפחתי, ומגדיר מחדש את גבולות ההתנהגות בין הורים לילדים.

לצמצום ההייררכיה ברמת המיקרו המשפחתית יש השפעה גם ברמת המקרו הלאומית. המהפכה הציונית, כמו מהפכות דומות שהתרחשו במאה העשרים, התבססה על מנהיגות סמכותנית שריכזה בידיה את מרב העוצמה והשליטה. המבנה הריכוזי-פטריאכלי במשפחה הציונית הטיפוסית (שלטון הבעל והאב) תאם אפוא את המבנה החברתי הרחב ולמעשה תמך בו. מודל הזוגיות החדש, לעומת זאת, הוא אנטי-ריכוזי ביסודו ומבוסס על תרבות של שותפות ושיתוף פעולה. לכן הוא תורם בעקיפין לפיתוח אקלים שליטה ומנהיגות חדש גם ברמת המקרו.
גם לשינוי בתפקיד האב במסגרת המשפחה השלכות תרבותיות מרחיקות לכת. הערעור על סמכותם המסורתית של האבות סודק משהו יסודי מאוד - ממש קמאי - במבנה החברתי הישן, ולפיכך מכשיר את הקרקע ליצירת מבנה חברתי חדש ומהפכני, דמוקרטי במהותו. אדריאן ריץ' עמדה על התהליך הזה בספרה 'ילוד אשה':

בפעם הראשונה בהיסטוריה מתפתחת ופושה ההכרה, כי המערכת הפטריארכלית אינה יכולה להצדיק את עצמה; כי היא אינה בלתי-נמנעת; כי היא חולפת; וכי לא ניתן עוד להתכחש לשליטה הגלובלית, החוצה גבולות של תרבות. [...] משאנו מכירים בכך, אנו פותחים לרווחה את מסכת היחסים המונחת ביסוד כל יחסי כוחות באשר הם [...] זו התשתית המינית שעליה נבנות כל הצורות החברתיות והפוליטיות. בפעם הראשונה אנו נמצאים במצב שבו אנו יכולים להביט על סביבותינו ולבחון את 'ממלכת האבות' כמות שהיא. אנו מגלים מערכת אשר הציביליזציה המתועדת לא ערערה עליה מעולם, ואשר היא כה אוניברסלית באופיה, עד כי היא מצטיירת כחוק הטבע.

ערעור המבנה הפטריכאלי מוצא את ביטויו גם בלגיטימציה הגוברת לדגמים מגוונים של משפחות. למשל, בלגיטימציה למשפחות חד-הוריות (ששיעורן בכלל המשפחות בישראל עולה עם השנים), המתבטאת בין השאר בחוק למשפחות חד-הוריות שהתקבל בכנסת בתשנ"ב. בקיצור: הדמוקרטיזציה של המשפחה הישראלית מקרינה על הדמוקרטיזציה של המבנה החברתי כולו.

חשוב לסייג ולציין כי השפעתה הגוברת של 'תעמולת החינוך הפיידוצנטרי' אינה מביאה בהכרח לשיפור אוטומטי בכישורי ההורות. עד כה לא נעשה למיטב ידיעתי מחקר שמדד 'כישורי הורות' בפרספקטיבה דורית, וספק אם הדבר בכלל אפשרי, בשל ההיבטים הסובייקטיביים של הגדרת ההורות האופטימלית. אף יש הסבורים שהרגישות החדשה מסרסת את ההורים ואת המורים ויוצרת אנרכיה בתוך המשפחה ובבית הספר ומייצרת ילדים 'עריצים', אגוצנטריים ובלתי ממושמעים. הביקורת הזאת, שהדיה הולכים וגוברים בשנים האחרונות, היא בעלת משקל חשוב, ובעתיד הקרוב מאוד תצטרך החברה לתת את הדעת על כך. עם זאת, השפעתה החיובית של הרגישות החדשה רבה לדעתי מהשפעתה השלילית. נראה לי שהתופעות השליליות המתגלות בקרב הורים ומורים ליברליים, המגלים מידה נדיבה מדי של ותרנות וסובלנות כלפי צאצאיהם ותלמידיהם, מופיעות בעיקר משום שהשינוי הערכי ביחסה של החברה לילדים טרם הגיע לבשלות חברתית וטרם 'כויל' ו'מונן' (מלשון מינון) כהלכה במערכת הנורמות היומיומיות. דומה שאלה הן תופעות לוואי המופיעות בכל תקופת מעבר, שמאפיין אותה אימוץ קיצוני ושטחי של הנורמות החדשות.

'It's a Small World After All'

'תעשיית הילדות' מבית היוצר האמריקני נצרכת על ידי מאות מיליוני בני אדם ברחבי העולם. מותגים של חברת דיסני, למשל, מופיעים היום כמעט על כל מוצר צריכה ומהווים חלק מהאימפריאליזם התרבותי של ארצות הברית. התשתית לתעשייה זו הם הסרטים המצוירים, שכולם, בלי יוצא מן הכלל, היו ללהיטים בעולם וגם בישראל. למעשה, לרוב הילדים שנולדו בארץ בשנות השמונים והתשעים, רשימת האגדות הבינלאומיות הבאה לא תזכיר ספרי ילדות אלא סרטי אנימציה מבית היוצר של דיסני בדיבוב ישראלי: 'חתולים בצמרת', 'טרזן', 'פינוקיו', 'נסיך מצרים', 'בת הים הקטנה' (וסרטי ההמשך) 'מלך האריות' (וסרטי ההמשך) 'מלך הג'ונגל', 'מולאן', 'פוקהונטס' (וסרטי ההמשך), 'היפה והחיה - חלק א' וב', 'במבי', 'דמבו', 'הרפתקאות ברנרד ובינקה', 'השועל והכלבלב', 'פו הדוב', 'עליסה בארץ הפלאות', 'פיטר פן', 'שלגיה', 'סינדרלה', 'היפהפיה והיחפן'.
חברת דיסני מייצרת את תמונת העולם של ילדינו (וכנראה גם שלנו, המבוגרים) לא רק באמצעות סרטי הקולנוע והווידיאו. הסרטים הללו הם למעשה רק תחילת השרשרת של מנגנון משומן, שמחבר כל סרט של דיסני לעשרות מוצרי צריכה, החל ממברשות שיניים, צעצועים, שעונים, תיקים, בגדים, מצעי מיטה ומגבות וכלה בשוקולד, גלידה, אביזרי רכב ומשחקים אלקטרוניים. לפני זמן לא רב חתמה חברת דיסני על הסכם עם מקדונלדס, שגם היא 'מכסה' את כדור הארץ כולו. מייקל אייזנר התבדח ואמר: 'תמיד היינו מק-דיסני'. על דיסני כבר נאמר כי מעולם לא היתה לפניה חברה מסחרית ששלטה כל כך בתודעה ובתרבות העולמית.

אולפני וולט דיסני, ולצדם האחים וורנר, שפילברג, אולפני יוניברסל ומיקרוסופט הם חלק חשוב במנגנון היוצר מכנה משותף תרבותי גלובלי. הם לא רק הכוח החינוכי הגדול ביותר היום בעולם, הם כמעט דת. 'העולם המושלם של דיסני', כתבה הסוציולוגית ג'ודית אדמס, 'החליף את גן העדן התנ"כי כביטוי של החיזיון האמריקאי של גן העדן'. 

זוגיות דמוקרטית

רומיאו ויוליה 'עובדים על הקשר'. בשני העשורים האחרונים דומה כי פולחן האהבה הזוגית במערב עובר שלב אבולוציוני חדש: השלב הדמוקרטי. התפתחות המחקר הפסיכולוגי העוסק באנטומיה של האהבה והזוגיות, עליית הפמיניזם, התגברות הלחצים הפיזיים והפסיכולוגים המופעלים על משפחה שבה שני בני הזוג 'קרייריסטים', וניתוקה הגובר של המשפחה הגרעינית מהמשפחה המורחבת - כל אלה יצרו שני שינויים מהפכניים במודל האהבה והזוגיות. השינוי הראשון הוא במבנה מערכת היחסים. המודלים האביריים, השתלטנים והנאיביים בנוסח 'סינדרלה והנסיך', 'קזנובה ואהובותיו' ו'טרזן וג'יין' מוחלפים בהדרגה במודל שוויוני יותר, המתבטא בחלוקה חדשה של תפקידים וסמכויות ובמערכת חדשה של ציפיות הדדיות. השינוי השני הוא בהגדרת המפתח להתאהבות ולחיי נישואים מאושרים. אם בעבר נתפסה האהבה כמעין נס או הארה חד-פעמיים, 'פגיעת חץ האהבה של קופידון', משהו ש'מוצאים במזל', הרי בשנים האחרונות היא נתפסת בהדרגה כתהליך שיש ללמוד ולשכלל אותו, וכמשהו המצריך השקעה ו'תחזוק' יומיומי, משהו ש'מפתחים'. לדברי הארה אסטרופ מאראנו, העורכת של כתב העת 'פסיכולוגיה היום', כשהפסיכולוגים מדברים היום על אהבה הם משתמשים במונחים של 'השקעה ליבידינאלית', 'יחסי אובייקט', 'הזדהות השלכתית', 'ייצוגים פנימים של אובייקטים', 'זולת עצמי' וכיוצא באלה מונחים שבעבר לא יצאו מגבולות האקדמיה. היא מצטטת דברים שאמר הפסיכולוג ג'ון גריי, מ'נביאי' העידן החדש של הזוגיות, ברצינות גמורה באחד מראיונותיו: 'רומיאו ויוליה התאהבו, והסיבה היחידה לכך שאהבתם היא נצחית היא העובדה שהם מתו. לו היו מתחתנים, אהבתם לא היתה מחזיקה מעמד'. ייתכן שזוהי הסיבה שלצד המילה 'אהבה' הולכת ונפוצה מילת מפתח פסיכולוגית חדשה, 'קשר', ובנוסח שכיח אחר, 'לעבוד על הקשר'. ההגדרה האידיאולוגית של המילה היא זיקה רגשית עמוקה בין בני הזוג, שותפות במעמסות החיים ותמיכה הדדית, רֵעות אינטלקטואלית, תחושה של אינטימיות, ו'צמיחה' שפירושה, כפי שנכתב באחד מכתבי העת המקצועיים של הפסיכולוגים בארץ, 'מעבר משלב ההתאהבות ליחסי אהבה בוגרים ומספקים - תהליך הדורש עמידה במטלות התפתחותיות לשם מימושו התקין'. העיתונאית מרים קוץ כתבה על כך בהומור:

'קשר', המלה האהובה ביותר על הפסיכולוגיה המודרנית, ופירושה המידי, לצורך ענייננו הוא, שאת או אתה תמצאו לכם סוף סוף בן זוג שיהיה לא פחות מדי פסיכי ולא יותר מדי מטורף. במלים אחרות משהו כמוכם. מכיוון שרוב האנשים סיגלו לעצמם לאחרונה הלך דיבור פסיכולוגי-משהו, אנשים מודיעים לאנשים כבר בפגישה ראשונה שהם מחפשים קשר, כמעין מנטרה סותרת סטוץ. [...] 'סטוץ' הוא אויבו בנפש של ה'קשר'. קל, צעיר ומתרונן. הו, כן.

המודל החדש של הזוגיות מופץ בעולם המערבי בעיקר באמצעות סדרות טלוויזיה יאפיות (הראשונה מסוג זה היתה 'שלושים ומשהו' ששודרה בארץ בשנות השמונים), סרטי קולנוע יאפיים וספרות יאפית, שבמרכזם מערכות יחסים בין זוגות יאפיים.
מדריכי הזוגיות כ'ספרי מוסר' דמוקרטיים. האהבה הרומנטית בין זוגות נשואים, טבעה שהיא דועכת או לפחות מאבדת עם הזמן את משיכתה הראשונית. זוגות רבים (אם לא רובם) ממילא אינם מתאימים זה לזה מסיבות אנושיות מגוונות. זוגות במשבר 'מומרצים' אפוא לבצע תהליך שיקום שיגאל את היחסים משיממונם, ומהצרימות המלוות אותם, ויחזיר לזוג המתוסכל את גן העדן האבוד הרומנטי. אמצעי הגאולה הדמוקרטי שמציעה הפסיכולוגיה - אחד מהגנרטורים החשובים של העידן הפוסט-מודרני - הוא טיפול זוגי ברוח התובנות הפסיכולוגיות. אל לנו לשכוח שאחת הסיבות לפנייה לייעוץ מקצועי היא הפרדתה של המשפחה הגרעינית מהמשפחה המורחבת בחברה המודרנית, שהביאה לניתוקה מ'נותני העצות' המסורתיים (אנשי דת, הורים, סבים וסבתות וכו'). הטיפול הזוגי, שצמח בשנים האחרונות במערב לתעשייה משגשגת המגלגלת מיליונים, מתבצע בקליניקות של פסיכולוגים מוסמכים, במשרדיהם של יועצי נישואים, מטפלים משפחתיים, מדריכים לתקשורת זוגית ובמכונים לתקשורת בין-אישית, המכונים גם בתי ספר לידידות, ובסדנאות לשיפור היחסים, שמספרן עולה בשנים האחרונות בקצב אינפלציוני.
התקשורת מעודדת את הציבור לעבור טיפול זוגי, הן באמצעות ראיונות עם מטפלים שונים הן בדרך ישירה יותר, כמו בכתבה שכותרת המשנה שלה פנתה אל הקוראים במילים הבאות: 'העניינים מדרדרים? רבים את אותן מריבות שוב ושוב? אפילו אולי חושבים על פרידה? כדאי לכם ללכת לטיפול זוגי. הכל בסדר בסך הכל, אבל אתם משועממים, לא מסכימים על חינוך הילדים, צוברים כעסים ישנים? אל תזניחו, תטפלו. הכתבה הזו מיועדת לכל זוג שמתלבט האם כדאי ללכת לטיפול (וגם לאלה שבטוחים שלא)'.

מי שאינו יכול או אינו חפץ להטריח עצמו לקליניקה יכול להיעזר בספרי הדרכה ושיפור עצמי (self improvement), שמאות מהם ראו אור בשנים האחרונות (יש להדגיש כי עד כה, רוב קוראי המדריכים הן נשים). הדוגמה המובהקת ביותר היא ספריו של ג'ון גריי שנמכרו במיליוני עותקים בעולם, ובעשרות אלפי עותקים בארץ, במיוחד 'גברים ממאדים ונשים מנוגה'. לאחר הצלחת ספרו נעשה גריי יועץ פופולרי בכלי התקשורת. הוא מפרסם טור יומי בעיתון 'לוס אנג'לס טיימס" ובעיתונים רבים ברחבי העולם, שבהם הוא עונה לשאלות קוראים ומייעץ כיצד להעשיר את היחסים הזוגיים ולשפר את התקשורת בין המינים (במאי 1999 החל 'ידיעות אחרונות' לפרסם את הטור של גריי במוסף 'זמנים מודרנים').

לאחרונה גם ניתן להיעזר במדריכים הווירטואליים המופיעים באינטרנט. למשל, באתר 'Love Advice' מוצעים לגולשים, בחינם, עצות, תשובות ופתרונות לרשימה ארוכה של בעיות טיפוסיות בתחום הזוגיות. אלה מאורגנים בקטגוריות שונות: 'ויכוחים, מריבות וקונפליקטים', 'חוסר ביטחון, קנאה ותחושת נטישה', 'בעיות של התחייבות', 'מאבקי כוח, שתלטנות, יחסי ניצול' וכיוצא באלה.

מדריכי הזוגיות למיניהם עוסקים בבירור בעיות בנישואים ובפרימת 'פלונטרים' רגשיים בין בני זוג, ולא פחות משהם משמשים מדריכים מעשיים הם מהווים קטליזטור להתפתחותו של שיח ציבורי בנושא האהבה והזוגיות. לאחר שסרקתי כמה עשרות מדריכי זוגיות שפורסמו בעשור האחרון, ניסחתי תשעה עקרונות יסוד המאפיינים את מודל הזוגיות הפסיכולוגי.

העיקרון הראשון: הבנת עצמנו. כדי להגיע לתפקוד נאות ביחסים עם בן/בת הזוג יש להכיר את האני האמיתי שהוא האני הפנימי. לשם כך דרושה אנליזה פנימית, וכניסוחה של אחת הפסיכולוגיות: 'אנחנו חיים בנישואין של כעס משום שהסיבות האמיתיות, הפסיכולוגיות, להיותנו לכודים אינן ידועות לנו. למעשה רגשות חבויים ומודחקים הם הכוחות המניעים שמתחת לסגנון הנישואין שלנו. למרות זאת אין לנו מושג מה הם וכיצד הם מניעים את התנהגותנו. זוהי המלכודת. הצרכים האמיתיים טמונים בתת ההכרה, והם בלתי זמינים ובלתי נגישים. עקב כך איננו יכולים ליצור איתם קשר, ובמקום זאת עלינו לחיות בזעם אין אונים של תסכול - תמיד זקוקים ולעולם לא מקבלים'.
 
העיקרון השני: דיבור גילוי לב על הבעיות שלנו. כדי לפתור בעיות ומועקות במערכת היחסים יש לאבחן אותן ואת מקורן. האבחון נעשה באמצעות דיבור, כלומר שיחה כנה תוך כדי ליבון הבעיות. זהו תהליך קשה ומהפכני, בעיקר עבור גברים, המתאפיינים, כדברי רוב המטפלים, ב'הסתרת רגשות, בשליטה עצמית ובהעדר כשרון להקשיב לזולת'. תהליך הדיבור התרפויטי מתרחש בין הזוג והתרפיסט המקצועי ו/או בין הזוג לזוגות אחרים (לרוב חברים) ו/או בין האישה לגבר, ובו גם נלמדת על ידי בני הזוג שפה פסיכולוגיסטית חדשה המגדירה אנשים ומצבים וממפה מערכות יחסים: 'מסרים שליליים', 'מערכת אהבה בוגרת', 'הטענת מצברים', 'פרטנר נכון', 'תקשורת לקויה'. יש חשיבות לשיחה גלוית לב גם משום שהיא מאפשרת תמיכה משותפת, הסתייעות בבעלי ניסיון ויצירת אינטימיות, שהן על פי הפסיכולוגיה הבסיס לזוגיות טובה. יתרה מזו, עצם הדיבור משכך כאבים ופורק מתחים. אך מעל לכול, השיחה חסרת העכבות חשובה גם ל'הפיכת האישיות', כלומר לטרנספורמציה הגברית שהפסיכולוגיה מטיפה לה, שהיא תנאי להרמוניה זוגית. גברים, על פי חוקרי הזוגיות, הם 'אנשי מעשה' ולכן מדברים פחות על רגשות. החינוך השמרני הישן רק חיזק את הנטייה הטבעית של הגבר להבליג על כאב ולהצפין רגשות, שכן הוא מסווג את גילוי הלב וחשיפת הנפש אצל גברים כסימן לחולשה ולטשטוש גבולות מגדריים. הנשים, לעומת זאת, 'מנהלות את התקשורת שלהן בשפה אישית יותר. הן נוטות לדבר עם בעליהן על רגשות, על ילדים, על אהבה, על כאב או על דיכאון. גם הן מחויבות ליחסים ולמשפחה, אך הן גם רוצות לדבר על זה כל הזמן, או רוב הזמן. ואם לפעמים אינן מוצאות אוזן קשבת אצל הבעל, הן מדברות על כל אלה עם חברות לעבודה, עם שכנות או עם ידידות אישיות'.

העיקרון השלישי במודל הזוגיות הפסיכולוגי הוא הכרה בהבדלים הפסיכולוגיים שבין זכר לנקבה. ההנחה הרווחת בפסיכולוגיה היום היא שנשים וגברים הם בעלי דרך חשיבה שונה ולפיכך דוברים ומבינים שפות שונות. הפסיכולוגית דבורה טאנן כותבת בספרה הידוע 'קצר': 'נשים מדברות ושומעות צלילים של קשר ואינטימיות וגברים מדברים ושומעים צלילים של מעמד ועצמאות'. טאנן מצאה, לאחר ניתוח של אלפי שעות צפייה והאזנה לגברים ונשים בקלטות שמע ווידיאו, כי גברים מדברים בשפה דיווחית, קצרה, תכליתית ונשים מדברות בשפה רגשית-אמפתית, עמוסת פרטים ואסוציאטיבית. ג'ון גריי ניסה להדגים את בעיית חוסר התקשורת בין גברים לנשים בדימוי מקורי: הזכרים והנקבות הם תושביהם של שני כוכבי לכת רחוקים - מאדים ונוגה - שאינם מבינים זה את שפתו של זה. גריי, כרוב חבריו למקצוע, טוען כי שורשי הקונפליקט הזוגי טמונים באי-הבנה הדדית ובתקשורת לקויה, וכדי לשפר את היחסים, יש לרכוש את שפת המין השני וללמוד להכיר זה את זה (במובן הרחב, ולא רק הפיזי) ולהקשיב זה לזה.

העיקרון הרביעי הוא שינוי מודלים ישנים של התנהגות מגדרית. הפסיכולוגיה לא רק הצמיחה את אתוס הפמיניזם והשוויון אלא גם גילתה, באמצעות סקרים, שנשים אינן מעוניינות בהכרח במאצ'ו חזק, אלא בגבר ליברלי, רגיש ומתחשב. זהו גבר, כניסוחו של אחד הפסיכולוגים, 'שיש בו גם תכונות נשיות, שימצאו ביטוי בהשתלבות בעבודות הבית ובגידול הילדים. גברים, לעומת זאת, ישמחו לראות את האשה משתתפת בפרנסת המשפחה, יודעת לקדוח חור בקיר, או להחליף גלגל במכונית המשפחתית, כאשר הדבר מתבקש. ככל שהאשה תהיה פחות חלשה, תלותית ובכיינית - ויותר אסרטיבית, הישגית ומשכילה - היא תתרום יותר לשביעות רצונו של בעלה מחיי הנישואין שלהם'. המפתח לזוגיות טובה הוא אפוא בשינוי מודלים מגדריים. הגבר אמור ללמוד ש'התחברות לצד הנשי שבו' ואימוץ התנהגויות שנחשבו בעבר לטריטוריה נשית, עשויים למעשה לקדם את חיי האהבה שלו. באותה מידה לומדת האישה, כי פסיביות, חוסר ביטחון עצמי, תלותיות והעדר תובענות ועמידה על שלה הן מתכון לבדידות ואומללות בחיי האהבה.

העיקרון החמישי של מודל הזוגיות הפסיכולוגי הוא הפשרה. כיוון שנישואים הם עסקת חליפין וקשר מתמשך על בסיס של נתינה ולקיחה, יש להגיע לפשרה מבחינת הגשמת המאוויים והציפיות ההדדיות. פשרה כרוכה גם בהורדת רף הציפיות ובוויתור על כוחניות ושליטה אבסולוטית. אם נהיה ריאליסטיים יותר ושתלטנים פחות, נהיה מאושרים יותר.

העיקרון השישי הוא קבלה עצמית ומימוש עצמי. כה אמר הפסיכולוג: 'לא ניתן למצוא אושר זוגי, או אושר משפחתי, אם לא יצרת בתוך עצמך היכל אושר פנימי של אהבה עצמית וקבלה עצמית. לא ניתן להקים קן משפחתי אוהב, אם אין בלבך אהבה והתמסרות לכלל האנשים בעולם כולו. [...] אם אתה רוצה, באמת ובתמים, ליצור חיי משפחה אידאלים - עבוד על עצמך! רוצה אתה לאהוב אחרים? למד לאהוב את עצמך! [...] מבקש אתה אהבה בחיק משפחתי? למד לאהוב את עצמך ואת העולם כולו'.
 
העיקרון השביעי הוא גיוון והשתנות מתמידים. באהבה הקפיטליסטית, כמו בקפיטליזם בכלל, השגרה נתפסת כאויב. ללא שינוי אין התקדמות אלא ניוון ושחיקה, וללא גיוון אין ריגוש אלא שיעמום. ההתמודדות עם שחיקה בנישואים ובאהבה צריכה להיעשות באמצעות משחקי אהבה ומחוות אהבה, ובכלל זה ביטויים טקסיים, כמו 'קריאת פרק ספרות או שירה ביחד; הוספת פתק עם מלים של אהבה לכריך, שהבעל לוקח לעבודה; הענקת תשורה קטנה, אך בלתי צפויה; מילוי מקום בן/בת הזוג בעבודה בלתי נעימה מבלי להתבקש לכך; גילוי מחשבה טובה, שחשבת על בן/בת הזוג במשך היום'. בכך מהווים מדריכי הזוגיות גם מכשיר אינדוקטרינרי קפיטליסטי, כיוון שבני הזוג מומרצים לצרוך עוד ועוד מוצרים.

העיקרון השמיני במודל הזוגיות הפסיכולוגי הוא אינטימיות 'פומבית'. כדי להשביח את הזוגיות ממליצים המומחים על 'זוגיות תומכת', ו'ניהול רגשי', כלומר הפגנה של אינטימיות: מגע גופני מתמיד (להחזיק ידיים, לנשק, לחבק), גילוי לב הדדי (מחמאות, אמירות גלויות, כגון 'אני אוהב אותך'), בדיחות פרטיות, פינוק, הפתעה ותשומת לב (מתנה ליום הנישואים, ליום הולדת וכו').
העיקרון התשיעי של מודל הזוגיות הפסיכולוגי הוא הדדיות מינית. בגלל החשיבות המיוחסת לפיתוח מערכת יחסים אינטימית ולנתינה הדדית בזוגיות המודרנית, יחסי המין מקבלים הגדרה חדשה. המין נתפס לא רק כמכשיר לסיפוק התשוקה אלא כביטוי לאהבה ספונטנית, לפתיחות, לריגוש רוחני, לקשר הדוק ולחריגה מהשגרה. מכאן שבני הזוג חייבים ללמוד ולשכלל את יחסי המין ביניהם, ופירושו של דבר להכיר את רגישויות הזולת ולגוון את הביצועים.

הסיבה הגלויה לפופולריות ההולכת וגדלה של מדריכי הזוגיות, שרבים מהם פשטניים ומביאים פתרונות שטחיים 'מוכנים וארוזים' לבעיות הנישואים, כמיטב המסורת האמריקנית, היא תרומתם לשיפור אושרם של בני הזוג והמשפחה. אך כאשר מגדילים את ה'עדשה' של המיקרוסקופ הסוציולוגי הבוחן אותם מגלים דבר מעניין: נראה שהם מהווים לא רק בגדר ספרי הדרכה לזוגיות מאושרת אלא באופן סמוי ובלתי מודע גם מדריכים כלליים להתנהגות ולחשיבה דמוקרטית.

מודל הזוגיות על פי בית מדרשה של הפסיכולוגיה הוא מודל פונקציונלי-סמוי להפצתה והעמקתה של תפיסת העולם הדמוקרטית, משום שהוא מציע לבני הזוג פתרונות דמוקרטיים לקונפליקט שנוצר בין שני אנשים החיים במערכת סגורה - באותו בית, אותו תקציב, אותם ילדים ומחויבות הדדית לנאמנות. במילים אחרות, אף על פי שהמודל נועד במקורו לפתור בעיה קונקרטית בקשר הזוגי - 'לתחזק' את הנישואים, להעמיק את הקשר בין בני הזוג ולמנוע חיכוכים הרסניים - בעקיפין הוא מלמד ומתרגל את בני הזוג ל'חשיבה דמוקרטית' ולהתנהגות דמוקרטית. שכן הוא מדגיש את חשיבותו של הניסיון המדעי בחשיפת אמיתות ובגיבוש פתרונות רציונליים ואת התועלת שיש בהיפתחות לזולת ובבקשת עצות ממומחים (אנטי-דיקטטוריות).
המודל הוא דמוקרטי גם משום שהוא מדגיש את חשיבותן של הרגישות ושל ההקשבה ההדדית ואת הצורך ללמוד את שפתו של האחר וללבן בעיות מתוך רצון טוב. הוא גם מדגיש את חשיבותן של הפשרה, הסובלנות והכבוד לזולת בפתרון קונפליקטים מזה ואת ההרס שגורמת התוקפנות למין האנושי מזה.

מודל הזוגיות הוא כלי חינוך לחשיבה ולהתנהגות דמוקרטית גם משום שהוא מעביר את המסר ששורש הקונפליקטים נעוץ לעתים קרובות באי-הבנה של הזולת, שהטלת אשמה איננה מובילה לפתרון, ושאין אחד מהצדדים שכולו 'חייב' או כולו 'זכאי'. זהו מודל המעודד מגע, שיתוף פעולה, תקשורת ופיוס (כולל פיוס עצמי וקבלה של חולשות ופגמים אנושיים). האהבה הזוגית מסמנת בעקיפין לא רק את האחווה בין שני בני אדם אלא גם את האחווה האנושית בכללותה. 'עשה אהבה לא מלחמה' היא לא במקרה אחת מסיסמאות הדמוקרטיה המערבית. מודל הזוגיות הפסיכולוגי הוא אפוא יותר ממודל משפחתי חדש - הוא חלק ממודל מוסרי חדש, המופץ גם בתחומי חברה אחרים.

ספרי  'הצבר - דיוקן' (עם עובד, 1997) התבסס במידה רבה על ניתוח ספרות ההנצחה הישראלית, שבה גיליתי מאגר חשוב של צפנים חברתיים ו'הוראות הפעלה' תרבותיות. ספר זה עוסק בעידן הפוסט-צברי, שבו נעלמים ספרי הזיכרון המסורתיים ותרבות השכול הציונית כאחד. אך האם זה, כפי שרבים נוטים לחשוב, עידן חסר אידאולוגיה ומיתולוגיה? לא בהכרח, כפי שנרמז במדריכי הזוגיות.

כאשר סרקתי את מדריכי הזוגיות עלה בדעתי שהם דומים להפליא מבחינת תפקידם החברתי הסמוי לספרי הזיכרון לחללי המלחמות שהיו נפוצים בישראל עד שנות השבעים. גיליתי שהם חלק ממנגנון האינדוקטרינציה של 'האמונה הדמורטית' - האמונה החילונית הגלובלית המשתלטת על חיינו. כשם שקריאה בספרות ההנצחה היתה שיעור מאלף לא רק על תרבות השכול הישראלית אלא על מערכת הערכים והתפיסות הציוניות, כן קריאה במדריכי הזוגיות המציפים אותנו היא בבחינה שיעור סוציולוגי מאלף לא רק על פסיכולוגיה וטיפול משפחתי אלא גם על מערכת הערכים הרחבה של היאפי הישראלי-הגלובלי. הם מאפשרים הצצה לנבכי האידיאליזם הדמוקרטי, או השקפת העולם היאפית בכללותה, כפי שהיא מופצת בארץ ובעולם.
כשם שספרות ההנצחה הציונית היתה לא רק מחווה של זיכרון לנופלים ולמשפחותיהם אלא שימשה גם חומר הדרכה והמרצה אידיאולוגי, כן מדריכי הזוגיות הם לא רק אמצעי לחיסונם ושיקומם של חיי הנישואים, אלא 'הוראות הפעלה' תרבותיות. כאשר צומח אתוס חדש, בפרט אתוס בעל ממדים מוסריים, הוא יוצר מודל של הצטיינות. אם בעבר הגדרת 'האדם המעולה' בחברה הישראלית נגזר מהגדרת 'הציוני והפטריוט המעולה' (שבא לידי ביטוי במיתוס 'הנופל בקרב'), הרי היום היא נגזרת מהגדרת 'הדמוקרט המעולה', שאחד המדדים להערכתו הוא תפקודו כבן/בת זוג. במילים אחרות, כיוון שזוגיות מעולה פירושה על פי האתוס הדמוקרטי רגישות וסובלנות לזולת, ריסון תוקפנות וויתור על שליטה טוטלית, הצטיינות בה, כבתחומים משפחתיים מקבילים (דוגמת הורות), מסמנת בעקיפין גם הצטיינות דמוקרטית.

אתוס הזוגיות תורם לעלייה במערכת הציפיות, בעיקר של צעירים משכילים, מהקשר הזוגי ובמובן זה הוא מעלה את 'רמת היחסים' בתוך המשפחה. יתרה מזו, כאשר תכונות דמוקרטיות, כמו פשרה, הבלגה וכנות זוכות להערכה חברתית גבוהה, גדלים הסיכויים שאנשים רבים יותר ינסו להצטיין בתחום זה, לא רק בתוך המשפחה.

אך אליה וקוץ גדול בה: אימוצו של המודל איננו ערובה לשיפור מערכת היחסים הזוגית, שהרי איכות הזוגיות היא במידה רבה עניין יחסי וערכי. כידוע, ציפיות גבוהות מדי נוטות להוביל לאכזבות גדולות, לייאוש ולשיתוק. דומה כי מודל הזוגיות הפסיכולוגי-דמוקרטי יוצר אידיאליזציה של חיי הנישואים, הפועלת עליהם לעתים כבומרנג. כאן טמון הפרדוקס: המודל בא לשפר את חיי הזוגיות ולעתים להציל אותם, אך בבואו לברך הוא לעתים מקלל, כלומר מאיץ את התמוטטותם ולעתים אף מונע התקשרות יציבה. למשל, החיפוש אחר 'בן הזוג המושלם' (שהוא בין השאר 'הדמוקרט המושלם') תורם מן הסתם לעלייה בשיעורי הרווקים והרווקות והגירושים. כמובן שאין זה ההסבר היחיד למשבר שאליו שנקלע מוסד הנישואים בחברה המערבית, ומעורבים כאן גורמים נוספים כגון: הסרת הטאבו החברתי והדתי על פירוק הנישואים; העצמאות הגדלה של בני הזוג (בעיקר של הנשים) והיכולת לשרוד מבחינה כלכלית לבד (בין השאר בשל התפתחות מדינת הרווחה על הסדריה וחוקיה הכלכליים המתקדמים); הדחף החברתי הגובר לפתור קונפליקטים באמצעות היפרדות בין הניצים (פסיכולוגים, יועצי נישואים ועורכי דין נוטים לייעץ לבני זוג לפתור את המחלוקת ביניהם בדרך זו); הרחבת מעגלי ההיכרויות של הפרט (האדם המודרני נפגש במהלך חייו עם אנשים רבים והסיכויים להתאהב גדלו); העליה בתוחלת החיים (כבר הועלתה הטענה שנישואים מתאימים ל-20 שנה בלבד); והלחץ הגובר בחברה הקפיטליסטית לגוון ולשנות (רהיט, בגד, בית וכו') שיצר אדם שהוא חסר מנוח (The Restless Man) המשתוקק תמיד למשהו שעדיין אין לו.

אפשר שאין מדובר במשבר אלא בהגדרה חדשה של מוסד הנישואים. דבר אחד ברור. הנישואים כבר אינם חוזה לכל החיים. בארצות הברית למשל כמעט מחצית מהנישואים הראשונים מסתיימים בגירושים. שיעור הגירושים בישראל נמוך מהממוצע במערב אך המגמה דומה. צריך גם לציין כי המחקר מוכיח שרוב המתגרשים שבים ונישאים; מה שמלמד שפירוק הנישואים אינו מדכא בהכרח את חלום האהבה, אולי ההפך.

מודל הזוגיות החדש איננו תורם בהכרח לאושרם של בני הזוג, גם משום שהוא תובע השקעת אנרגיה גבוהה ומתישה, שעה שהאדם המודרני, בעיקר היאפי, נדרש להשקיע את רוב מרצו וזמנו בקריירה ובילדים. התוצאה במקרים רבים היא עייפות כרונית, מתח, חרדה ורגשי אשמה, שהם כמלח על פצעי הזוגיות. בעקבות הציפיות החברתיות המאמירות הנישואים נעשים אתגר של הצטיינות, והדבר מהווה מקור נוסף לנירוטיות הכרונית של היאפי המצוי המשפיעה גם על נישואיו. יתרה מזו: לעתים משיאי העצות לא רק אינם פותרים בעיה, אלא למעשה יוצרים אותה, כי לא פעם הם מדביקים תווית של תסביך או חולי לתופעות ולבעיות בחיי האהבה שלנו ללא הצדקה. זאת ועוד, המודלים הפסיכולוגיסטיים יוצרים אפוא רף חדש לזוגיות מושלמת ומוציאים החוצה בעיות מוכחשות ובלתי מודעות שאולי היה עדיף (מבחינת השקט הנפשי) לקבור אותן בתהום התודעה המודחקת. בקיצור, אין טוב ללא רע, והדרך אל האושר ואל הדמוקרטיה רצופה גם במשפחות מפורקות.

אקסוגמיה אינטרנטית

המהפכה המתרחשת בתא המשפחתי תורמת להרס הפרטיקולריזם הלאומי ולחיזוק האוריינטציה הגלובלית, משום שערכי הזוגיות (ולמעשה גם המיניות וההורות) הדמוקרטיים אינם נטועים בתרבות ספציפית ואינם מקושרים למיתולוגיה לאומית. הם אוניברסליים בטבעם ועל כן תורמים לבניית תרבות גלובלית. למעלה מזה, המהפכה הזאת היא מקדם גלובליזציה חשוב משום שהיא פורצת גבולות ומאחדת בין רחוקים, בעיקר בשלושה תחומים.

הערה: הנורמה האנדוגמית עדיין חזקה מאוד בתרבות הישראלית, והרוב המכריע של היהודים בארץ מעדיפים להתחתן עם בן/בת זוג יהודים. אולם ייתכן שנורמה זו תיחלש בהשפעת האינטרנט. למעשה, בכל הקשור למציאת בני זוג, האינטרנט הוא 'פצצת זמן' דמוגרפית ששעונה החל זה כבר לתקתק. לא רחוק היום (אפשר שמדובר בעשרות שנים) שכל 'פנוי' וכל 'פנויה' יכינו לעצמם קורות חיים ורשימת דרישות מבן/בת הזוג שישוגרו למנוע חיפוש באינטרנט לתור אחר בני זוג פוטנציאליים, לא רק בארץ אלא ברחבי העולם כולו. למעשה, אתרי הצ'טים השונים משמשים כבר היום מעין שוק היכרויות גלובלי והתופעה של היכרות וחתונה של גבר ואישה באמצעות האינטרנט כבר איננה קוריוז נדיר. יעילותם של האתרים הללו היא בינתיים מוגבלת למדי, אך אפשר לצפות כי שכלולם של תוכנות בינה מלאכותית ומכשירים חדשים בטכנולוגיית האינטרנט יובילו עוד ועוד אנשים ליצירת קשרים חוצי ארצות ויבשות ויגדילו בעשרות מונים את מאגר הבאים בחשבון לקשר זוגי.

מתירנות מינית כביטוי דמוקרטי

מהפכת המין היא אחד התהליכים החשובים בדמוקרטיזציה של התרבות המערבית. הצנזורה היא כלי הכרחי בתרבות סגורה: צנזורה על מחשבה, על אנשים, על מעשים, על התנהגויות, על לבוש, ובעיקר על הנשים. לא במקרה, הארצות שיש בהן פיקוח מחמיר על מיניות האדם (כמו למשל ארצות האסלאם) הן גם ארצות שאינן דמוקרטיות. לכן, ככל שקטן הפיקוח על ההתנהגות המינית כן נעשית התרבות פתוחה, גמישה ודמוקרטית יותר.

העלייה בידע ובחופש המיני בישראל מבטאת את הירידה בפיקוח החברתי ובדיכוי הפרט ואת צמצום התערבותה של המדינה בחיי אזרחיה. הלגיטימציה לפרסומים ארוטיים (במגבלות הפגיעה באוכלוסיות רגישות ובעיקר בילדים) מגדילה את חופש הביטוי. תהליך השחרור המיני, שפירושו שחרור מעכבות, מאימפוטנציה ומרגשי אשמה, הוא תהליך של הרחבת החירות האישית.

מכאן גם חשיבותם החינוכית המורחבת של מדריכי המין לילדים, למתבגרים ולמבוגרים. הם מסירים דעות קדומות וסטיגמות, מצמצמים את הגדרת הסטייה המינית ואת הפיקוח עליה, משחררים מפחדים, מצוקות וחרדות ומעודדים שיח חופשי וטבעי על מועקות אישיות. המחשה לכך אפשר לראות בספרו של רפי רוזן 'פרחי מין: אני ודודי וחברי משוחחים על אהבה מינית' (צ'ריקובר, 1981), המיועד לחינוך מיני של מתבגרים. בחלקו הראשון של הספר מסופר על ילדה חדשה בבית ספרה בשם לאה שהוזמנה למסיבה לכבוד חברתה תמי. לתומה חשבה שמדובר במסיבת יום הולדת ואף הביאה מתנה, אך מסתבר לה לתדהמתה שזוהי חגיגה לכבוד 'הוסת הראשונה של תמי'. תחילה היא מחווירה ורועדת בכל גופה ועד מהרה מבינה עד כמה היא עצמה היתה שטופה בדעה קדומה ועד כמה הגישה של חברותיה לכיתה בריאה ומשחררת:

'האם אינך יודעת מה זה', שואלים אותה בפליאה חבריה, והיא משיבה: 'מובן שאני יודעת מה זה, זה קרה לי לפני שלושה חודשים אלא שאני כמעט מתי מפחד ומבושה. לא ערכתי לכבודה... מסיבה! אל אלוהים!' היא שוב התרגשה. 'אתה יודע מה עשיתי אני?' שאלה. 'אין לי מושג' אמרתי. 'נעלתי את עצמי בחדרי למשך שלושה ימים ולא נתתי לאיש להיכנס'.

לאה לומדת על יחסם הטבעי, הליברלי והסובלני (ומכאן גם דמוקרטי) בעליל של בני כיתתה החדשה לנושא הנדון, כאשר שלוש חברותיה של תמי, כלת השמחה, שכבר קיבלו וסת לפניה, מברכות אותה על הצטרפותה 'כחברה מלאה בליגת הנשים שלנו'. לאה קמה, מרימה כוסית:

'אני רוצה שתקבלו אותי...', אמרה וקולה נחנק מהתרגשות, 'כחברה חמישית... בליגת הנשים שלכן... היתה לי... וסת... ראשונה... קשה לי עדיין לבטא את המלים הללו... אבל אני מוכרחה לדבר... אני רוצה לדבר איתכם על כך... כן... היתה לי וסת ראשונה לפני שלושה חודשים. הייתי מפוחדת ומבוישת והסתרתי זאת, לכן אני מזמינה את כולכם כעת למסיבה שאני עומדת לערוך לקראת הוסת הרביעית שלי. אני עדיין מלאת חרדה מן המחשבה להיות אשה, אבל בעזרתכם אני מתחילה להרגיש יותר טוב.

המתירנות המינית, שפירושה מין ללא מגבלות (להוציא פגיעה בזולת), היא דמוקרטית במהותה גם משום שהיא מבטאת את חירות הפרט. הלגיטימציה לאוננות, לפנטזיות מיניות, למשחקי מין, להנאה מתמונות עירום, לפעילות מינית לא לשם התעברות (שימוש באמצעי מניעה) ולהומוסקסואליות, היא מימוש של פלורליזם דמוקרטי, שבו החברה נותנת לפרט אישור לספק ולממש את עצמו בדרכו שלו.

לקראת האלף השלישי, בזכותם של שינויים אידיאולוגיים (פמיניזם, דמוקרטיה וכו') ומדעיים (הפריית מבחנה, טיפולי פוריות וכו') מסתמנת בחברה החילונית הגדרה רחבה יותר של משפחה תקינה וזוגיות קבילה. לא רק מודל של שני בני זוג ושלושה ילדים, אלא משפחות חד-הוריות, זוגות חד-מיניים (לסביות והומוסקסואלים), רווקות מתוך בחירה ואפילו רווקות עם ילדים וזוגות ללא נישואים פורמליים. המושג 'לחיות בחטא', שעדיין היה בשימוש בשנות השבעים, פסק כמעט לחלוטין מלהיות תקף בחברה החילונית. זוגות רבים חיים היום יחד פשוט כדי ליהנות ביחד או כדי לבחון את מערכות היחסים שלהם לפני מיסודם בקשר נישואים, אם בכלל.

על רקע הקשר בין חירות מינית לחירות בכלל, אין זה מקרה שהמהפכה האנטי-קומוניסטית מלווה במהפכת סקס. כתב ה'ניו יורק טיימס', מייקל גורדון, כתב על כך: 'המגמה שהחלה בימי מיכאיל גורבצ'וב הבשילה לכלל פרסומות העושות שימוש נרחב במין, במועדוני לילה שהמארחות בהם חשופות חזה, בתחרויות יופי ובקלטות פורנו. "התפרקות המשטר הסובייטי הביאה לעם הרוסי את השחרור המיני שייחל לו זמן רב", כתב איגור ס' קון, הסקסולוג הרוסי הנודע ביותר בספרו על "המהפכה המינית" של רוסיה'.
 
שוק הסקס המתרחב מבטא ומממש את הגדלת החופש לבחור. שוק זה, כדבריה של הסוציולוגית גייל הוקס, מציג פנורמה דינמית של אפשרויות המעודדת את היחיד לעצב את זהותו באמצעות 'a form of erotic window-shopping'. היה משהו סמלי מאוד בעובדה שבשנה האחרונה של המילניום עקבה העיתונות בארץ ובעולם אחר פרשייה מוזרה, שבה עמד המנהיג החשוב ביותר בעולם המערבי בפני הדחה בשל קשרים אינטימיים. בשנה זו רותקו אמריקה והעולם כולו אחר הדיווחים על מעלליו המיניים של הנשיא ביל קלינטון בפרשת מוניקה לוינסקי. סיומה של הפרשה בקול ענות חלושה - למעשה, הנשיא יצא לא עונש פורמלי - סימן במובנים רבים את תחילת הסוף של עידן הפוריטניות והצביעות בארצות המערב.

מודל המיניות החדשה, הנפוץ במערב ובישראל, מרחיב את גבולות הדמוקרטיה גם ואולי בעיקר משום שערך השותפות והשוויוניות בהנאה הם מיסודותיו. אין זו מיניות של 'כיבוש', 'שליטה' ו'ניצול' בנוסח הישן, אלא של רגישות והבנה. במקום להכניע את האישה ולספק את עצמו, במקום 'לדפוק', 'לזיין', 'להשכיב', 'לנקנק', 'לזרגג', 'לפמפם', 'לקזקז' נדרש הזכר 'לענג', 'לרגש' ו'להתחשב'. עיתונאית שכתבה וערכה את מדור המין של 'לאשה' ניסחה זאת בפשטות: 'לכתיבה על מין יש "אני מאמין" אוניברסלי: כשאדם מרגיש טוב עם מיניות, יש בו יותר נכונות להיפתח אל זולתו, אל סביבתו, אל שכניו ואולי גם אל אויביו'.
עליית המתירנות בחברה הישראלית מבטאת גם את השחרור ההדרגתי מכבלי הדת, שהיא לרוב אויבתה של הדמוקרטיה, ואת התחזקות ההוויה החילונית החופשית, שהיא מאושיות הדמוקרטיה. אחד הביטויים המובהקים ביותר לכך הוא ריקוד הדיסקו לגווניו, החל ברוקנרול הישן וכלה בטרנס החדש. הריקוד המודרני הוא תמצית האינדיבידואליזם, החירות והמיניות המשוחררת. לדברי גבריאל רעם, מומחה לשפת הגוף, 'בעבר סגנון הריקוד הדגיש את היחס בין בני הזוג, באמצעות המגע, אופן האחיזה, תיאום התנועה וקשר העין. אך הריקוד העכשווי הוא הפגנה של ביטוי אינדיבידואלי - כשהקו המנחה הוא "הכל הולך". זהו סגנון שהופך את הריקוד לאקט של שיווק ופירסום עצמי: הגוף משוחרר, התנועות בוטות והקצב פרוע. בריקוד כזה אין תפקידים מוגדרים [...] כל אחד לעצמו, מביע את התשוקות שלו באופן מוחצן'.

חשוב לסייג ולהדגיש: לא הכול במהפכת המין הוא דמוקרטי ויש במהפכה זו אף לא מעט סכנות לדמוקרטיה. ניצול נשים וקטינים בתעשיית הפורנו, חשיפת ילדים בגיל צעיר מדי לסקס, עלייה במינון האלימות המיוחסת למין – כל אלה רק מקצת מהרעות החולות שהחברה הדמוקרטית תצטרך לפטור בשנים הבאות.

גם לתעשיית הסקס כוח גלובלי, שכן היא מקדמת מעבר מהיר ואינטנסיבי של מוצרים, גירויים ואנשים (מהגרים) מתרבות לתרבות. הסקס הוא מרכיב חשוב בהתפתחות הכמותית והאיכותית (טכנולוגית) של רשת האינטרנט (אינני דן כאן בהיבטים המוסריים השליליים שלה). מאז 1994 גדל בקצב מסחרר מספרם של אתרי הסקס החדשים ברשת והם נחשבים לאתרים המבוקשים ביותר בה. באותה שנה (1994) כבר היה הסקס 80% מכלל התעבורה באינטרנט. הסקס גם היה 69% משוק הצפייה בתשלום ברשת, שגילגל באותה תקופה 1.4 מיליארד דולר - הרבה יותר ממשחקי הווידיאו (4%) והספורט (2%). ב-1999 העריכו מומחים שיש ברשת למעלה מארבעים מיליון דפי אינטרנט העוסקים במיניות ולפחות 40 אלף אתרי סקס מסחריים, והרשימה גדלה מיום ליום. לפי חברת הדירוג נילסן, כ-17.5 מיליון גולשים ביקרו באתרי פורנו בינואר 2000. דו"ח של חברת המחקר 'פורסטר' העריך שמכירות הפורנו ברשת, כולל קלטות וידיאו ואביזרים שהוזמנו 'און ליין', נגסו ב-1999 נתח של 8% מעוגת המסחר האלקטרוני, שהסתכמה ב-18 מיליארד דולר, קצת יותר ממכירות ספרים באמצעות הרשת (1.3 מיליארד דולר ב-1999) והרבה יותר מהזמנת כרטיסי טיסה באמצעותה (פחות מ-800 מיליון דולר).

מהפכת האינטרנט מהווה למעשה שלב חדש במהפכת הפורנוגרפיה העולמית, ויש המכנים את הרשת 'התפוצצות הפורנו'. בגלל האפשרות הטכנולוגית הקלה לסרוק תמונה בבית, לגלוש מאתר לאתר בלחיצת עכבר, ולהעביר בקלות קובצי גרפיקה, תצלומים ומלל, נהפך האינטרנט לשוק פורנו גלובלי בהיקפים מדהימים. הפורנו הפך בבת אחת לנגיש לכל דורש, והרס כל סכר צנזוריאלי. הרשת מכילה אין ספור אתרים ומציעה מגוון בלתי מוגבל של גירויים, החל בתמונות תמימות של נשים וגברים עירומים ועד לחומרים 'קינקיים', ביזאריים וסטייתיים, כמו גירוי מיני באמצעות הפרשות, מין עם חיות, פדופיליה ואונס.
רשת האינטרנט מולידה מהפכה בתחום הפורנוגרפיה לא רק משום שהיא מכפילה במאות אחוזים את מצאי מוצרי הפורנו ומקילה על הנגישות אליהם, אלא גם משום שהיא מאפשרת תקשורת קלה ומהירה מכל מקום לכל מקום על פני הגלובוס, בכל שעה, ושומרת על אנונימיות הגולשים. הדואר האלקטרוני, הצ'טים והפורומים הם כלים זמינים להחלפת מוצרי פורנו 'ביתיים' (למשל תמונות עירום עצמיות, או סיפורים ארוטיים תוצרת בית) בין מיליוני בני אדם ולקיום מגעים ב'שיחות ארוטיות'. הרשת משנה גם את תעשיית הפורנו הישנה משום שהיא מאפשרת לחובבים להקים אתרי סקס משלהם כמעט ללא עלות ומולידה מדי יום אלפי 'יזמי פורנוגרפיה' קטנים.

בשל כוח המשיכה האדיר שלו וקלות הפצתו, הסקס באינטרנט הוא כשמן על גלגלי הגלובליזציה, מאחר שהוא מאיץ קשירת יחסים בין אנשים שונים בחלקי תבל שונים. 'נראה שהאדם רתם כמעט כל התפתחות טכנולוגית לסיפוק חרמנותו', כותבת נטע גורביץ. 'האטרקציה הגדולה היא הקלות הבלתי נסבלת שבה יכולים למצוא באינטרנט זה את זה אנשים עם העדפות מיניות לא קונבנציונליות. הכל בלחיצת עכבר. הבונוס הנלווה הוא האפשרות להיות הכל. הגוף הוא כבר לא מגבלה. גברים יכולים להיות נשים, נשים יכולות להיות מבוגרות או צעירות יותר או לחילופין להפוך לחייל אמיץ במארינס, ולכולם יש, כמובן, זין ענק וחזה שופע'.

 שוויון מגדרי

סולידריות פמיניסטית גלובלית

האתוס הפמיניסטי כובש טפח אחר טפח בעולם ובארץ ונעשה בהדרגה לחלק מאידיאולוגיית-על גלובלית דמוקרטית. המאבק הפמיניסטי תרם ותורם לקידום האופי הגלובלי של ישראל.
מטרה מאחדת. המאבק הפמיניסטי משותף לנשים ולגברים בארצות רבות. הוא מציב מטרות משותפות ולכן יוצר סולידריות חוצה-גבולות ושיתופי פעולה בינלאומיים.

הפמיניזם כרעיון שיווקי גלובלי. אימפריאליזם תרבותי מתרחש לא רק באמצעות יצוא של מוצרים אלא גם באמצעות יצוא של רעיונות. הרעיונות הדמוקרטיים, ובכללם הרעיון הפמיניסטי, נמסרים בגלוי ובסמוי בספרים, עיתונים, סרטים ופרסומות. האתוס הפמיניסטי דומה, מבחינה זו, ל'קוקה קולה', בהבדל אחד: כוח המשיכה של 'קוקה קולה' הוא כוח פיזי (של החיך) ואילו כוח המשיכה של הפמיניזם הוא כוח מוסרי. נשים וגברים ברחבי העולם נתפסים למסר הפמיניסטי משום שהם חשים בצדקתו. המשיכה הזאת מגבשת תודעה מוסרית אחידה, החשובה לעיצובה של קהילה גלובלית.

היסוד הפמיניסטי באישיות הגלובלית. כיוון שהפמיניזם הולך ונעשה דומיננטי יותר בתרבות המערבית, הוא מהווה מנגנון רב-עוצמה לעיצוב האישיות הגלובלית החדשה. השקפתם וטעמיהם (בלבוש, במוזיקה, במין וכו') של בני נוער ברחבי העולם נעשים דומים מאוד בשנים אחרונות, בין השאר בגלל חשיפתם למסר הפמיניסטי.

פמיניזם כשמן בגלגלי הקפיטליזם העולמי. הפמיניזם תרם בעקיפין גם לקפיטליזציה של ישראל, וכנגזרת גם להשתלבות הכלכלה הישראלית בכלכלה העולמית. בעקבות המהפכה הפמיניסטית נהפכו הנשים בחברה הישראלית לחלק חשוב בכוח העבודה והצריכה במשק ותרמו בכך להתפתחות הכלכלה בארץ. יתר על כן, כיוון שהוכח במדעי הניהול, ומתוך הניסיון המצטבר בשטח, שדפוסים 'נשיים' של שיתוף פעולה במקום העבודה עדיפים על דפוסים 'גבריים' של שליטה והייררכיה, משמע שהפמיניזציה של החברה הישראלית תורמת גם לייעול המערכות הכלכליות.

פמיניזם כלב התרבות הדמוקרטית

המהפכה הפמיניסטית, בדומה למהפכות חברתיות אחרות, מתקדמת תוך מאבק, ויקח עוד שנים רבות עד שתשתרש בעולם ובישראל. רעיון השוויון בין נשים לגברים הוא לזרא בעיני אנשים רבים ובמגזרי אוכלוסייה לא מעטים, ותפיסות שוביניסטיות עדיין טבועות עמוק בקירבם. רבים מכלי החיברות (ספרים, סרטים ועוד) נגועים גם הם עדיין בסטריאוטיפיזציה מינית ובמשפטים קדומים. זאת ועוד, בתנועות ובארגונים הפמיניסטיים בישראל עדיין מאוגדים בעיקר נשים וגברים יהודים בני המעמד הבינוני והגבוה. רק נשים מעטות ממגזרי האוכלוסייה ברמה סוציו-אקונומית נמוכה יותר, שהם גם המגזרים שבהם גדולה יותר שכיחות האפליה של נשים (מזרחיות, חרדיות, פלשתינאיות, עולות מאתיופיה ומחבר העמים ועוד) נוטלות חלק פעיל במאבק הפמיניסטי. הדבר מקשה על יצירת סולידריות ומומנטום של מחאה חברתית רחבה.

יתרה מזו, הנשים בישראל עדיין נושאות באחריות המרבית לטיפול בילדים ובמשק הבית ורובן, כפי שצוין לעיל, עובדות במשלחי יד הנחשבים ל'נשיים'. למעשה בישראל קיימים עדיין שני שוקי עבודה. 'שוק עבודה למפרנסים ראשיים שהם גברים ממוצא אשכנזי בגילאי 55-25 ושוק עבודה מישני בו מצויות נשים, עולים חדשים, ערבים וגברים מעל גיל 55. בשוק העבודה המישני יש כללי משחק שונים, חוקי עבודה כמו: חוק שכר מינימום (1987), חוק שעות עבודה ומנוחה (1951), אינם נאכפים'. רוב הנשים גם סובלות מתת-ייצוג פוליטי, מאפליה קשה בקבלה לעבודה, בשכר, בקידום בעבודה, בחוק ובפסיקות משפטיות, ובזכויות סוציאליות. גם פערי ההשכלה לא נמחקו לחלוטין בכל המגזרים, והעריצות הגברית מוסיפה להטיל חיתיתה במשפחות רבות. גברים רבים בישראל עדיין חוששים להיחשב לא גבריים ולאבד שליטה על האישה, במשפחה ובעבודה.

עם זאת, ניכרת מגמה עקיבה של סגירת פערים ושינוי בתפקידי מין מסורתיים בעולם המערבי וכך גם בחברה הישראלית, בעיקר בקרב הדור הצעיר. גם ה'גנרליות' בצבא הפמיניזם, העומדות על משמר המהפכה, מודות שהשינוי שחל במעמדן של הנשים בעולם המערבי במחצית השנייה של המאה העשרים הוא דרמתי ומשנה סדרי עולם. מרילין פרנץ', למשל, כתבה:

חלפו פחות מעשרים שנה מאז החל 'הגל השני' של הפמיניזם, וההבדל מדהים. כיום נשים עוסקות במאות משרות, שהיו חסומות בפניהן בעבר. נשים יכולות לחתום על חוזי חכירה, לרכוש מכוניות ובתים, לקבל אשראי, אי אפשר עוד לשלול מהן את הזכות לקבל שירות טלפוני בתירוץ שהן גרושות; הן יכולות לשבת במסעדות בלי ליווי של גבר, ואפילו אם קיימות עדיין אופנות מסוימות המגבילות נשים, הן אינן קשוחות לחלוטין. נשים כיום אינן נדרשות עוד לספק בידור מתוחכם. החיים יכולים להיות קלים יותר לשני המינים. החשוב מכל הוא, שכיום נשים יכולות לתכנן את משפחותיהן.

ג'ודית לוין, אחת מהוגות הדעות של הפמיניזם המודרני, כתבה ברוח דומה:

הפמיניזם, הרדיקלי והתרבותי, התפשט על פני כדור הארץ במשך שנות השבעים, ושינה באופן בסיסי את העולם. לא זו בלבד שהוא השיג תיקונים בחוק, בפוליטיקה, ברפואה ובכלי התקשורת (אפילו הניו-יורק טיימס משתמש במלה Ms במקום Mrs - ועכשיו גם ב-Guy), הוא גם שינה את המחשבות והציפיות של נשים, החל מנשים כמו ג'רלדין פרארו וכלה בנשים מערב-הסעודית הנאבקות על הזכות לנהוג במכונית או הכפריים הטאנזאניים שהקימו קואופרטיבים חקלאיים לנשים. הפמיניזם חולל מהפכה במין, שיכתב היסטוריה, תיקן שפה ועירער את עצם האמון שלנו ב'אמת' שבמה שאנו תופסים. אף שנשים עודן עניות ומשוללות זכות בחירה וגופן עודו זירה של קרב, הפמיניזם הנחית מהלומות עזות על הפטריארכיה.

ישראל אינה מפגרת בהרבה אחרי המהפכה הנשית בעולם ובתחומים לא מעטים היא אף מקדימה ארצות גדולות ומבוססות ממנה. כאמור, הפמיניזם נוכח יותר ויותר בתרבות הישראלית וכובש לעצמו בהתמדה מקום חשוב, לעתים תוך קונפליקט והתנגדות, במפת הערכים, הסמלים והטקסים הישראלית.

סקרים רבים מאשרים את המגמה של חלחול האתוס הפמיניסטי ללב התרבות הישראלית. כך, למשל, בסקר בנושא מעמד האישה שערך מכון 'שווקים פנורמה' ב-10 בנובמבר 1999 למשדר הרדיו 'עניין אחר' של דליה יאירי נמצא בין השאר: (א) קיימת לגיטימציה גבוהה יחסית (68%) לחוקים נגד הטרדה מינית; (ב) רוב הגברים מסכימים ומתרגלים לעובדה שאישה מנהלת את הארגון או את החברה שהם עובדים בהם ובעלים רבים מתרגלים לעובדה שהאישה מקבלת שכר גבוה משלהם.

המאבק למען ערכי הפמיניזם זה כבר אינו נחלת מיעוט אזוטרי. יותר ויותר אנשים בעלי שם ועמדה מתגייסים בשנים האחרונות למחות נגד ניצול נשים בפרסומות, בסרטי הקולנוע וביצירות הספרות, ומספר הולך וגדל של גברים ממהרים לגנות אפליית נשים והצגתן כאובייקט מיני או כיצור ילדותי ותלותי. יום האישה הבינלאומי נעשה בהדרגה יום חג רשמי ולמעשה יום רשמי של מחאה ו'התעוררות' דמוקרטית, שבו שבים ומגנים בכלי התקשורת את תופעת האי-שוויון בין המינים.

בד בבד הולכים ומתרבים בשנים האחרונות אירועי חג שונים סביב המאבק הפמיניסטי והסולידריות הנשית. למשל, הצעדה 'נשים הולכות רחוק', חגיגת הליכה של חמישה קילומטרים שהתקיימה לראשונה בנובמבר 1997 בפארק גני יהושע בתל אביב. בצעדה הראשונה השתתפו כ-10,000 נשים מכל רחבי הארץ, בנות כל הגילים ומכל המגזרים, בהן נשים מובילות בכל תחומי החיים: חברות כנסת, ספורטאיות מצטיינות, מנהלות ועוד.

זאת ועוד, לסדר היום הציבורי עולים בקול תרועות שופר אירועים הקשורים באלימות של גברים נגד נשים: הטרדה מינית בעבודה, התעללות בילדות, בעילת קטינות, אונס במשפחה והכאת נשים בידי בעליהן. אירועים אלה הופכים לשיחת היום, אגב הטחת ביקורת בשלטונות, בגברי ישראל ובמערכת המשפט המקילה ראש בפושעים.

אחת האינדיקציות לשינוי ביחסה של החברה הישראלית לאתוס הפמיניסטי היא העובדה שבשנים האחרונות הולכים ומתרבים בתקשורת 'טקסי גינוי וביזוי פומביים דמוקרטיים' לאנשים המואשמים בשוביניזם גברי. דוגמה לטקס כזה היא כתבה נרחבת שפורסמה ב'מוסף הארץ' ב-17 נובמבר 2000. על 'עמוד הקלון' של המוסף 'נקשר' פרופסור להיסטוריה צבאית באוניברסיטה העברית, מרטין ון קרפלד, שהתגלה כשוביניסט ואפילו שוביניסט מתוך הכרה. כותרת הכתבה היתה 'העולם שייך לגברים ובצדק' ובכותרת המשנה נכתב: 'פרופ' ון קרפלד לא מסתיר את השקפותיו על נחיתותה האינטלקטואלית, הגופנית והתרבותית של האישה לעומת הגבר. להיפך, הוא מרצה אותן בהרחבה במסגרת קורס אקדמי באוניברסיטה העברית. שוביניזם גברי בתחפושת, או מחקר מדעי לגיטימי? כך או כך, החוג להיסטוריה סוער'. לא נעסוק כאן בעמדותיו השמרניות של ון קרפלד, הנוטה להערכתי (לפחות על פי הכתבה) להציג תמונה חלקית של המציאות המגדרית, לערב בין סיבה לתוצאה, בין נתונים לפרשנות ובין עובדות לערכים. העובדה שנשים וגברים שונים זה מזה מבחינה ביולוגית ואפילו פסיכולוגית אינה מעידה על עליונות הגבר ובוודאי אינה מצדיקה אי-שוויון במתן זכויות. לנו חשובה בהקשר זה הנימה הביקורתית של הכתבה והווליום הרגשי הגבוה שנוצר סביב פרסום הפרשה. הכתבה גררה תגובות רבות שגינו את ון קרפלד ותבעו לפטרו לאלתר. כל אלה ממחישים עד כמה העמיק לחדור האתוס הפמיניסטי לקודקס המוסרי של המעמד המשכיל והמבוסס. כאמור, כתבה מסוג זה נועדה לא רק ליצור גירוי ולהתסיס אלא גם לחדד את הגבולות המוסריים החדשים שמשרטט הפמיניזם.

המאבק הפמיניסטי תרם ועודנו תורם לתהליך הדמוקרטיזציה של החברה הישראלית, כי הוא חושף וממגר ניצול, אפליה וקיפוח של מחצית מהאוכלוסייה. הוא גם פוקח עיניים ומחדד את הרגישויות לקיפוחן של קבוצות אחרות. הכניסה ההדרגתית של נשים לעמדות שליטה והנהגה מבטאת את הדמוקרטיזציה של החברה, כלומר, את התקרבותה ההדרגתית של ישראל למבנה שלטוני שהוא ייצוגי ופתוח יותר, מבנה המאפשר לאנשים ולקבוצות רבים יותר לטפס במעלה הסולם החברתי. ככל שתהיה המדינה דמוקרטית יותר כן יגבר כוחו של הפמיניזם, ולהפך: ככל שיגבר כוחו של הפמיניזם כן יהיה צביונה של החברה הישראלית דמוקרטי יותר.

 

ביביליוגרפיה

ספרים ומאמרים

  • אורול, ג'. 1984. תל אביב: עם עובד, 1981.
  • אלמוג, ע.  הצבר – דיוקן. תל אביב: עם עובד וספרית אופקים, 1997.
  • אלמוג, ע. פרידה משרוליק - שינוי ערכים באליטה הישראלית. חיפה: זמורה ביתן ואוניברסיטת חיפה, 1999.
  • אלמוג, ע. עם חופשי בארצנו או אדם חופשי בכפר הגלובלי. כיוונים חדשים, 16, 2007, 18-40.
  • אלתרמן, נ. הטור השביעי - שירי העת והעיתון. תל אביב: עם עובד, 1984.
  • אנדרסון, ב. קהילות מדומיינות. תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 1999.
  • בארת, ר. מיתולוגיות. תל אביב: בבל, 1998.
  • בודריאר, ז'. סימולקרות וסימולציה. תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2007.
  • בן עמוס, א. לנצח את המוות: הלוויות לאומיות ברפובליקה השלישית בצרפת. זמנים, 45, 1993, 20-31.
  • בן פורת, א. היכן הם הבורגנים ההם? ירושלים: מאגנס והאוניברסיטה העברית, 1999.
  • בנימין, ו. הרהורים (כרך ב). תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1996.
  • גאנס, ה. תרבות אמריקאנית פופולארית ותרבות גבוהה במבנה מעמדות משתנה. בתוך א. כ"ץ וי. ינוביצקי (עורכים), תרבות, תקשורת ופנאי בישראל היבטים השוואתיים (כרך א). תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 1999, 54-66.
  • גופמן, א. הצגת האני בחיי היום יום. תל אביב: דביר, 1980.
  • גורביץ, ד. פוסט מודרניזם: תרבות וספרות בסוף המאה ה-20. תל אביב: דביר, 1997.
  • ג'יימסון, פ. פוסטמודרניזם, או ההגיון התרבותי של הקפיטליזם המאוחר. קו, 10. 1990, 101-119.
  • גירץ, ק. פרשנות של תרבויות. ירושלים: כתר. 1990.
  • גלנר, א. לאומים ולאומיות. תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 1994.
  • האקסלי, א. עולם חדש מופלא. תל אביב: זמורה ביתן, 1985.
  • האריס, מ. בני מיננו. תל אביב: ספרית מעריב, 1991.
  • הובסבאום, א. לאומיות ולאומים מאז עידן המהפכה. תל אביב: רסלינג, 2006.
  • הורוקס, כ. בודריאר והמילניום. תל אביב: ספרית פועלים, 2002.
  • זנד, ש. הקולנוע כהיסטוריה: לדמיין ולביים את המאה העשרים. תל אביב: עם עובד והאוניברסיטה הפתוחה, 2002.
  • טאוב, ג. המרד השפוף – על תרבות צעירה בישראל. תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1997.
  • טאוב ג. מיליוני אנשים לבד. הארץ. 30 במאי 2003.
  • טארד, ג. דעה ושיחה. בתוך ד. כספי (עורך) תמונות בראש: דעת קהל ודמוקרטיה. תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 2001, 93-108.
  • יוז, ר. הלם החדש. תל אביב: עם עובד, 1989.
  • יחימוביץ' ש. תזיז את הבדולינה שלך. הארץ, 20 ביוני 2003.
  • כצמן, א. קיצור תולדות השינוי. פוליטיקה, 48, 1993, 58-61.
  • ליוטר, ז. המצב הפוסטמודרני. תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1999.
  • מנדלסון, ג. זהות 'חנונית' וגבריות בסיפורי חיים. חיבור לשם קבלת תואר "מוסמך", האוניברסיטה העברית, 2006.
  • מקלוהן, מ. להבין את המדיה. תל אביב: בבל, 2003.
  • מרקוזה, ה. האדם החד-ממדי. מרחביה: ספרית פועלים, 1969.
  • ניצן, ג. בדולינה. תל אביב: משכל, 1999.
  • ניצן ג. מי הזיז את הבדולינה שלי? הארץ, 13 ביוני 2003.
  • סוידלר, א. תרבות בפעולה: סמלים ואסטרטגיות. בתוך ת. ליבס ומ. וטלמון (עורכות), תקשורת כתרבות (כרך א). רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2004, 77-.102
  • סטיוארט, ר. (עורך) וכצמן, א. (עורך מהדורה עברית). הרעיונות שעיצבו את עולמנו. ירושלים: כתר, 1999.
  • סטיוון, שבירו. אחרי סוף העולם. הארץ (קפטן אינטרנט). 30 בספטמבר 1997.
  • סילברסטון, ר. טלוויזיה, אונטולוגיה והאובייקט המעברי. בתוך ת. ליבס ומ. וטלמון (עורכות), תקשורת כתרבות (כרך ב). תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 2003, 107-131.
  • סריג מ. היאפי מת יחי הבובו. הארץ. 8 במאי 2002
  • פוסטמן, נ. אבדן הילדות. תל אביב: ספרית פועלים, 1986.
  • פיסק, ג. הנאות וידאו. ת. ליבס ומ. טלמון (עורכות). תקשורת כתרבות (חלק ב). תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 2003, 261-274.
  • קופלנד, ד.  דור X – מעשיות לתרבות מואצת. תל אביב: בבל, 1995.
  • קלדרון, נ. פלורליסטים בעל-כורחם: על ריבוי התרבויות של הישראלים. תל אביב: זמורה ביתן ואוניברסיטת חיפה, 2000.
  • שיר-רז, י. למה לגברים יש פחות טסטוסטרון מבעבר? Ynet , 28.12.2007. אוחזר ב-18 לפברואר, 2008,
  • שקד, ר. (2006) יאפים בארמון וג'יפ משוריין. 27.4.2006, Ynet. אוחזר ב-18 לפברואר, 2008.
  • Balsamo, A. The virtual body in cyberspace. In D. Bell, B.M. Kennedy (Ed.), The cybercultures reader. London and NY: Routledge, 2000, 489-503. 
  •  Barthes, R. Rhetoric of the Image. In: Image, Music, Text. NY: Hill & Wang. 1977, 32-52.
  •  Biocca, F. The Cyborg's Dilemma: Progressive Embodiment in Virtual Environments. Journal of Computer-Mediated Communication, 1997, 3 (2).
  •  Bobo, J. The color Purple: Black Woman as Cultural Readers. In Dines, G. and Humez, J.M. (Eds) Gender, Race and Class in Media. London: Sage.1995, 52-60.
  •  Brooks, D. Bobos in Paradise. New York: Simon & Schuster, 2000.
  • Feinman N., Davis R. and C. Kalberloh. Geek Chic: The Ultimate Guide to Geek Culture. Ginko Press US, 2005. 
  •  Gianoulis, T. Yuppies. St. James Encyclopedia of Popular Culture, 2002.
  • Gibson, W.  NEUROMANCER. New York: ACE Books, 1986.
  •  Manning, J.  Yuppie Culture. 2000. Retrieved February 12, 2008
  • Mills, W. The Power Elite. New York : Oxford University Press, 1956.
  •  Radway. J. Women Read the Romance: The Interaction of Text and Context. In Dines, G. and Humez, J.M. (Eds) Gender, Race and Class in Media . London: Sage. 1995, 202-214.
  •  Shapiro, F. Yuppies, Yumpies, Yaps, and Computer-Assisted Lexicology. American Speech, 61. 1986, 139-146.
  •  Veblen, T. The Theory of the Leisure Class. USA: Penguin Books, 1994.
  • Geek, Wikipedia, the free encyclopedia. Retrieved July 26, 2010

סרטי קולנוע ומשחקי מחשב שנזכרו במאמר

1. Cocktail (Roger Donaldson, USA, 1988)

2. Counter Strike Source (Valae & Sierra, USA, 2004)

3. Existenz (Cronenberg David, Canada, 1999)

4. Matrix (Wachowski Andy, USA, 1998)

5. Wall Street (Oliver Stone, USA, 1987)


מילות מפתח

יאפי | יאפים | לאום | לאומיות | תרבות יאפית | אוטופיה | דמוקרטיה | סגנונות חיים | פוסט לאומיות | גלובליזציה | ציונות | צרכנות | סוציאליזם ציוני | דת לאום

הערות שוליים

    הוספת תגובה




     

     

    * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של "אנשים ישראל" לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.