דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
הוסף דירוג לספר 4 מדרגים

פרק 3: התפתחות דפוסי לבוש והופעה חיצונית בקיבוץ

בגדי המזכירות, החולצה הרוסית
בגדי המזכירות, החולצה הרוסית
מיכה רינת
גיהוץ יד
גיהוץ יד
מיכה רינת
חדר גיהוץ
חדר גיהוץ
מיכה רינת
מכבסה
מכבסה
מיכה רינת
מתפרה
מתפרה
מיכה רינת
מתפרה
מתפרה
מיכה רינת
בגדי טיול וכובעים
בגדי טיול וכובעים
מיכה רינת
בגדי עבודה כחולים
בגדי עבודה כחולים
מיכה רינת
בגדי שבת וחג
בגדי שבת וחג
מיכה רינת
הנשים בשנות הששים
הנשים בשנות הששים
מיכה רינת
הסנדלר הישן
הסנדלר הישן
מיכה רינת
הסנדלר המודרני
הסנדלר המודרני
מיכה רינת
כובע גרב
כובע גרב
מיכה רינת
כובע עבודה
כובע עבודה
מיכה רינת
כובע צמר צרפתי
כובע צמר צרפתי
מיכה רינת
כובעי עבודה
כובעי עבודה
מיכה רינת
מגפי עור
מגפי עור
מיכה רינת
מדים
מדים
מיכה רינת
מדים
מדים
מיכה רינת
מטפחת בבציר שנות החמישים
מטפחת בבציר שנות החמישים
מיכה רינת
עובדי השדה
עובדי השדה
מיכה רינת
צעיף
צעיף
מיכה רינת
קיבוצניק בנעלי בית
קיבוצניק בנעלי בית
מיכה רינת
תפירה
תפירה
מיכה רינת
איפור
איפור
מיכה רינת
בגד ריקוד עממי
בגד ריקוד עממי
מיכה רינת
בגדי חג
בגדי חג
מיכה רינת
הוותיקים בדיון
הוותיקים בדיון
מיכה רינת
הכובעים
הכובעים
מיכה רינת
המטפלת הותיקה
המטפלת הותיקה
מיכה רינת
חנות בגדים
חנות בגדים
מיכה רינת
חנות נעלים
חנות נעלים
מיכה רינת
חנות נעלים ניידת
חנות נעלים ניידת
מיכה רינת
מדים
מדים
מיכה רינת
מכנסי שנות השלושים
מכנסי שנות השלושים
מיכה רינת
נשים וגברים שנות החמישים
נשים וגברים שנות החמישים
מיכה רינת
סריגה
סריגה
מיכה רינת
שוקלי הכותנה
שוקלי הכותנה
מיכה רינת
תלבושות הדור הצעיר
תלבושות הדור הצעיר
מיכה רינת
תלבושות וכובעי העתיד
תלבושות וכובעי העתיד
מיכה רינת
תלבושת אחידה שנות החמישים
תלבושת אחידה שנות החמישים
מיכה רינת
תסרוקות
תסרוקות
מיכה רינת
מיכה רינת, מיכה (מייק) לבנה, עוז אלמוג

נוצר ב-3/3/2009

רקע

חברה בהשתנות מתמדת

דפוסי הלבוש בקיבוץ השתנו מאוד במהלך השנים, והשינויים הללו שיקפו מצד אחד וחיזקו מצד שני את מגמות השינוי הכלליות (בעיקר את המעבר ההדרגתי לחברה פחות שוויונית ופחות קהילתית). השינויים הללו הושפעו מגורמים סוציולוגיים, אידיאולוגיים, טכנולוגיים, כלכליים ועוד. חשוב להדגיש כי הסיבות ללבוש זה או אחר כללו בין היתר יסודות שלא נבחרו מתוך אידיאולוגיה, אלא נכפו בתוקף התנאים: המציאות הייתה של עוני ומחסור, של מצוקה כלכלית. יותר משלבשו חברי הקיבוץ את מה שחשבו שמתאים לתנאיהם ולהשקפותיהם – לבשו את מה שעמד לרשותם או היה קל (וזול) להשיג. גורם זה הירבה להשפיע במיוחד בשנותיו הראשונות של כל קיבוץ, לפעמים גם בהמשך. לבשו בגדים שחברים הביאו עמם בבואם לקיבוץ (תכופות מתנאים כלכליים טובים יותר, תוך ירידה ברמת החיים) – לא תמיד ובהכרח לבש את הבגדים האלה אותו חבר שהביא אותם. תכופות התחלקו הבגדים שהובאו בין כלל החברים, ומי שיש לו נתן (בהתלהבות או באי-רצון) למי שנזקק.

חברה ענייה המקדשת את עבודת הכפיים

גדוד העבודה, שפעל בשנות העשרים של המאה העשרים, היה גאוות הישוב העברי ומקור לחיקוי עבור חברי הקיבוץ. התגבשו בו אורחות-חיים מתוך שילוב בין אידיאולוגיה לבין אילוצים כלכליים, ואלה הונחלו לימים לרבים מן מהקיבוצים. כל חבר/ה ותיק/ה מכיר/ה היטב את מילות השיר, המעט מוזר ובוודאי משעשע, "תה ואורז יש בסין" על הווי "הגדוד", שיר המיוחס לאברהם שלונסקי:

במטבח – בחורה.
בקומונה – שתים.
יש לצאת לעבודה
ואין לי מכנסים.


במילים תמציתיות אלה מסוכם עולם מלא וכל המשכו של מאמר זה הוא במידה רבה פירוש והרחבה להן. מה מקפלות בתוכן מילים ספורות אלה?

  • הטיפול בציוד ההלבשה מתנהל במסגרת הקהילה.
  • לצורך ניהולו מופעל מוסד, "ענף", בקהילה.
  • המוסד הזה הוא לקוח לגיטימי של "סידור העבודה" של הקהילה.
  • עובדות בו נשים.
  • אין הוא נקרא בשם "הלבשה" או "ביגוד", אלא "קומונה", היינו קהילה שיתופית.
  • ואכן, המוסד מתנהל בצורה שיתופית ושוויונית.
  • והעיקר: הוא מתנהל תחת לחץ מתמיד של מחסור ומצוקה.

בעידן ההוא העבודה, וליתר דיוק עבודת הכפיים, היתה ערך עליון. מוסד-העל נקרא בשם "גדוד העבודה", ואדם הוערך ונשקל לפי האיכות וההספק של העבודה שלו. ובכל זאת קרה שחבר לא יכול לצאת לעבודה, כי כוח עליון מנע זאת ממנו: פשוט לא היה לו מה ללבוש: "יש לצאת לעבודה (אך אינני יכול, כי) אין לי מכנסיים". הייתכן? פגיעה בערך העבודה המקודש בגלל סיבה כה פחותת-ערך? לכאורה זה נשמע מוגזם ובלתי אמין. כדי להבין צריך להכיר את התנאים ואת המנטליות של החלוצים באותה תקופה. הנה למשל מה שמספרת עדנה שוחט ממוזיאון חצר תל-חי (לגבי תקופה של שנים ספורות לפני-כן): 

בסוף העשור הראשון של המאה ה-20 יצאה משלחת מטעם "המשרד הארצישראלי" שבראשות ארתור רופין לבדוק מה המצב בישובי הצפון. בראש המשלחת עמד האגרונום וילקנסקי (וולקני), הוא צירף אליו את אחותו שהיתה בחורה הרפתקנית ויחד הגיעו לטלחה (מה שידוע היום בתור "חצר תל-חי", ונודע כעבור שנים ספורות בסיפור הגבורה של "יום תל-חי"). שם בחצר הם מוצאים את יוסף חריט ומיד מתחילים בשאלות, מה קורה? ומה עושים? ואיך היבולים? ובאיזה שיטות עובדים? ואיפה משיגים זרעים? וכך הלאה, כל השאלות החשובות. ויוסף חריט עונה בסבלנות על הכל.
לבסוף לא מתאפק האגרונום וילקנסקי ושואל את חריט: "אתה לבד כאן?"
"לא" אומר חריט "אנחנו חמישה בחורים, ארבעה שמרו בלילה ועכשיו הם ישנים". זה נשמע לוילקנסקי מאוד מוזר. איזה מין סידור עבודה זה? אבל אם זה מה שאומר חריט, הוא הרי לא יתווכח איתו.
אחרי הביקור בטלחה עולים וילקנסקי ואחותו לכפר גלעדי. בכפר גלעדי הם פוגשים את השומר אליעזר קרול, ולפני שמתחילים עם הביזנס אומר וילקנסקי לקרול: "מה קורה שם בטלחה? ארבעה בחורים שומרים בלילה ואחד עובד ביום? איזה מן סידור עבודה זה?".
פורץ אליעזר קרול בצחוק גדול ואומר: "זה לא כך. פשוט מאוד, לכל חמשת הבחורים בטלחה יש רק זוג מכנסיים שלם אחד. ארבעת הבחורים שלבשו את הקרעים והבלואים התביישו מאחותך, קפצו למיטות ועשו עצמם ישנים, ורק זה שלבש את המכנסיים השלמים קיבל את פניכם".

קו התקן בהופעה החיצונית

תנועת הנוער שאבה את ערכיה ואת הסטנדרטים שלה מן הקיבוץ, וחזרה והשפיעה עליו.
סיפורה של רותי פיין ימחיש את חלקה של האידיאולוגיה בקביעת הסטנדרטים של הלבוש בתנועת "המחנות העולים" של טרם פילוג, בשנות הארבעים למאה העשרים. הוא ידגים גם איך נאכפו הסטנדרטים: 

עם הצטרפותנו לתנועה ביררנו מה הם התנאים הדרושים כדי להתקבל לתנועה. התברר כי דרושה קודם-כל חולצה כחולה. חובה! מכנסיים קצרים חובה, ולא חשוב מה מזג האויר; נעליים גבוהות או סנדלים חוגיסטיים; ואם יש חלילה הכרח ללבוש חצאית – זו חייבת להיות כחולה. חלף עוד זמן-מה עד שיכלו הורי להרשות לעצמם לרכוש עבורי את מדי התנועה, שסימלו את הפשטות ואת ההסתפקות במועט. הקפדנו מאוד להופיע ל"צריף" (סניף התנועה) בתלבושת נכונה, אך שמחתנו לא ארכה... 

בבוקר-שבת קיצי ובהיר יצאנו כמנהגנו, חברתי ואני, לסיבוב-השבת שלנו: לאורך שדרות רוטשילד, ומשם באלנבי עד הים. לבשנו את מיטב מחלצותינו: שמלות אורגנדין לבנות ורקומות, נעליים לבנות וכובע לבן רחב-שוליים. את תסרוקתי עיצבה אמא ברוב אהבה בדמות "בקבוקים" כדוגמת תסרוקתה של שירלי טמפל, הילדה-האליל בקולנוע. על תסרוקת זו הייתה גאוותי. והנה בא מולנו באופניו נער בן גילנו, חבר ותיק בתנועה, לבוש חולצה כחולה. הוא חלף על פנינו במבט מתעלם במכוון, כאילו ראה רוחות רפאים, והמשיך בדרכו. חשנו שעומד להתרחש דבר נורא, אבל לא ידענו בדיוק מה. 

לפנות ערב שינינו תדמית, והתלבשנו בדיוק לפי חוקי התנועה: חולצה כחולה, מכנסיים קצרים, נעליים גבוהות, גרבי צמר אפורות מקופלות גבוה, וחגרנו אפילו חגורה מצמר-גמלים צבעוני, שהייתה המילה האחרונה באותם ימים – והלכנו ל"פעולה" בתנועה. אשר יגורנו בא! בפתח ה"צריף" עמד אותו נער, חסם את דרכנו פנימה, והכריז בקול: "תראו את שתי אלה, הולכות להן ברחוב עם שמלות לבנות מאַמְבֶּרְזַיְדֶה, כובעים לבנים, ראש מלא תלתלים. הביתה, בורגניות!
 
(מתוך: מיכה לבנה ומשה ליסק (עורכים), "עלה והגשם", ספר התנועה המאוחדת, הוצאת הקיבוץ המאוחד 1998, ע' 20).

שיתופיות גם בבגדים

חברי הקיבוץ הגיעו אליו לרוב מהעיר, בארץ או בגולה, ולעיתים קרובות היה כרוך הדבר בירידה ברמת-החיים. בנושא הלבוש מדובר היה בירידה הן בכמות הבגדים והן ברמתם ובשיעור ההתאמה שלהם לאופנה. תכופות הייתה ירידה זו מלווה באידיאולוגיה, שריככה את האכזבה הכרוכה בכך. כאמור לעיל, חלק מחברי הקיבוץ הביאו איתם מ"חייהם הקודמים" את הגרדרובה שלהם, ובבואם לקיבוץ הם תרמו את בגדיהם ל"מחסן הבגדים" המשותף, מיוזמתם הנלהבת או לצערם. בגדים אלה חולקו בין כלל החברים לפי צרכיהם, בהתאם להבנתה של מחסנאית הבגדים. ממילא יובן, כי לא היה כמעט כל מכנה משותף בין הקיבוצים השונים לאופנה שנוצרה מחלוקת בגדים אלה לחברים. שתי אפיזודות ידגימו תופעה זו: 

במסיבת יום ההולדת הראשון של הקיבוץ ישבתי ליד הֶרי הדרום-אפריקאי. הוא הסתכל סביב ואמר לי: "אחד משניים מכל חברי הקיבוץ לובש חולצה שהבאתי לארץ". הוא אמר זאת בגאווה.
(אמנון שמוש, זכרונות מיום העליה למעין ברוך).

אמא שלי באה אלי פעם ראשונה לקיבוץ, אז היא אמרה לי: "אני לא מבינה שום דבר. את הולכת עם סמרטוטים, וכל הקיבוץ הולך עם הבגדים שלך" 
(מתוך: גינה גלי (אספה וערכה), מציאות או חלום? בגליל העליון, שיחות חברים בחוגי "זיכרונות וסיפורי מקום" במועצה אזורית גליל עליון, חוברת שיצאה לאור בסיוע אשל, האגודה לתכנון ולפיתוח שירותים למען הזקן בישראל, ע' 34).

מאפיינים כלליים של הלבוש הקיבוצי

הלבוש בקיבוץ דומה במידה רבה ללבוש בארץ בכלל בכל אחת מהתקופות, אך יש לו גם תכונות ייחודיות לו. על אופיו של הלבוש בקיבוץ פעלו השפעות מגורמים שונים – טכנולוגיים, כלכליים, ערכיים ואופנתיים.

השפעות טכנולוגיות

כדי לתפוס את חשיבותם של הגורמים הטכנולוגיים די לציין כי עד אמצע המאה העשרים לא עמדו לרשות הקיבוצניקים (ואף לא לרשות שועי עולם) אריגים סינתטיים כלל!

העוני החומרי

לגבי הנושא הכלכלי יש להדגיש את העוני החמוּר של הקיבוצים כמוסד ושל חבר-הקיבוץ כפרט. כל הדיון שלהלן, שיתרכז מטבע הדברים בעיקר בנושא האידיאולוגי והאופנתי, עומד בצילם של שני הגורמים הקודמים.

הצריכה המשותפת

בין הגורמים האידיאולוגיים נודעה השפעה מכרעת על הלבוש בקיבוץ לגורם שהוא בעצם במידה רבה נושא ארגוני-סידורי: הצריכה המשותפת. חבר הקיבוץ לא קנה לרוב את בגדיו בעצמו ולפי טעמו, אלא הקיבוץ כמוסד, היינו "רכז הקניות" או "מחסנאית הבגדים", קנו עבורו את בגדיו לפי שיקוליהם, טעמם, תקציבם והשקפותיהם.

סגנון פרולטארי-חלוצי-ארצישראלי

חלק גדול מן הקווים שאיפיינו את הלבוש בקיבוץ היה משותף לחבר הקיבוץ ולפועל הארצישראלי מחוץ לקיבוץ, במיוחד פועל בעבודת-כפיים כחקלאות או בניין. הן גם ברקע האידיאולוגי והמפלגתי הייתה קירבה, והפועל העירוני היה קרוב במובנים רבים, גם בתחום הלבוש, יותר לקיבוצניק מאשר ל"בורגני" העירוני.

הלבוש נועד להתאים לאידיאלים שעיצבו את חייהם של החלוצים. אידיאולוגיה הייתה גורם בהתנהגותם עוד הרבה יותר משקובעת השקפת-עולם בהתנהגותנו כיום. בתנועת הפועלים בכלל ובקיבוץ בפרט שלט אידיאל של עובד-כפיים מסור, המשקיע בעבודתו שעות רבות "מצאת החמה עד צאת הנשמה", והבגדים נועדו בין היתר לבטא אידיאל זה.

בראש סולם ההערצה עמדה עבודה פיזית, במיוחד עבודה חקלאית בשדה ובגידול בעלי-חיים. השפעות נוספות ניכרות גם מגורמים כגון שרות בצבא, וטיולים ארוכים ברגל ברחבי הארץ. הלבוש שנמצא מתאים לפעילות הגופנית הכרוכה בפעילות צבאית ובטיולים השתלב בלבוש שנחשב מתאים לעבודה גופנית, ואלה יצרו תדמית של לבוש ההולם חבר קיבוץ.

ערכי הפשטות וההסתפקות במועט

הקפידו מאוד על הופעה צנועה, לא מתהדרת, לא דוקרת עיניים, ועל לבוש פשוט. אלה ביטאו רצון להפגין ערכים כמו הסתפקות במועט והימנעות מרדיפה אחרי מותרות. במקביל לכך הם ביטאו גם את היכולת המוגבלת לרכישת בגדים.

ערכי השוויון והאחווה

השפעה רבה נודעה לגורם האידיאולוגי של שוויון (שנתפס לפעמים בצורה קיצונית). גורם זה הביא לידי אחידות רבה בלבוש בין החברים, וגם להשתנות מקבילה עם הזמן.

תכל'ס – מעשיות

הקיבוץ התייחס (או לפחות התיימר להתייחס) אל הלבוש התייחסות עניינית, כאל משהו תכליתי, האמור לשרת בצורה יעילה את הצרכים הממשיים של האדם, לא אסתטיקה ובודאי שלא אופנה. אבל במהלך השנים נוצרה בקיבוץ השקפה משלו על אסתטיקה ואפילו משהו מעין אופנה משלו ואפילו פולחן מסוים של הופעה חיצונית מוקפדת.

בגדי אתא

לבושו של הפועל העברי בארץ בכלל, ושל חבר הקיבוץ בפרט, הושפע מן האופנה של חברת אתא, והאופנה של אתא חזרה והושפעה מהביקוש.

מודלים של חיקוי

כאשר תפרו בגדים בקיבוץ, או קנו בגדים לפי בחירה, שאבו השראה ממקורות שונים. בין מקורות החיקוי אפשר למצוא את לבושו של הערבי הארצישראלי, וכן לבוש רוסי, פולני, רומני; ואף מדים של הצבא הבריטי. דוגמה משעשעת להשפעתו של הצבא הבריטי מוצגת בספרה של גינה גלי:
את בגדי ההריון שלנו תפרו מאריג של אוהלים של הצבא הבריטי. במשך שנים הלכנו עם הבגדים האלה, כך שהיה רשום לנו על הגב "רכוש הצבא הבריטי".
(מתוך גינה גלי, מציאות או חלום, ע' 34).

ההופעה החיצונית כביטוי לריאקציה

אפשר להבחין לא רק בחיקוי, אלא גם בהיפך: רתיעה. לא רק מה שיש בלבוש הקיבוצי, אלא גם מה שאין בו: בולטת ריאקציה נגד הלבוש היהודי בגולה מצד אחד, ונגד הלבוש הקפיטליסטי מצד שני. הרתיעה מחליפה ועניבה נמשכת כבר קרוב ל-100 שנה, והיא חזקה עד היום.

בהקשר זה כדאי להביא גם את העובדה כי איפור, צביעת שפתיים וציפורניים – היו בבחינת טאבו מוחלט בקיבוץ, ובמידה רבה גם בין בנות מעמד הפועלים בעיר, אפילו בקרב עובדות "הצוארון הלבן". הדבר שיקף בין השאר את ההתרחקות ממנה שנחשב לבורגני ודקדנטי בעליל.

הקישוטים

אולם אין להגזים בהצגת הפשטות בלבוש. חברים בקיבוצים אהבו לפעמים גם להתהדר בלבוש מטופח, יפה-בעיניהם – למשל לבוש אתני מזרח-אירופי שקושט בעבודת-ידיים של החברות, כגון חולצה רקומה רוסית או רומנית, וסוודר סרוג ביד עם "דוגמאות".

ארגון ההלבשה לחברים ולילדיהם

מחסן הבגדים – הקומונה

הטיפול בבגד, החל ברכישתו וחלוקתו לחבר וכלה בכביסתו ובתיקוניו הייתה מרוכזת במוסד שנקרא בשם מחסן הבגדים או הקומונה. מחסן הבגדים לא היה מעולם "מחסן" במשמעותו המילולית. הוא היה מרכז הלבשה. בו נקבע מה ילבשו חברי הקיבוץ וילדיהם; כמה, מתי ואיזה בגדים חדשים יקבלו; מהי "האופנה". שם עוצב הקשר בין האידיאולוגיה והלבוש. שום מוסד אחר בקיבוץ לא זכה לשם המפורש קומונה (היינו "משותף"), ללמדך שהבגד שייך לכלל, הוא אחיד, הוא ניתן במשורה בהתאם ליכולת.

הבדילו בין "קומונה א'" לבין "קומונה ב'". בקומונה א' חילקו את הבגדים מחדש חלוקה שוויונית אחרי כל כביסה. הצניעות בהופעה והצורך בחיסכון חייבו שימוש יעיל בבגדים, ומכאן נבע עקרון ההחלפה, שקבע כי כל חבר יקבל את אשר "מגיע לו". אם מסיבה כלשהי רצה לקבל בגד אחר – יכול היה להחזירו ולהחליפו. מוסד ההשאלה וההחלפה היה ביטוי קיצוני לערך שייחסו החברים לשיתוף ולשוויון בחייהם.

בניגוד לקומונה א' שבה הבגדים היו שייכים לחבר מסוים רק מרגע שלב אותם עד שפשט אותם אחרי שבוע ומסרם לכביסה (אחרי זה הוא קיבל אולי בגד אחר, ואת הבגד שלבש יכול היה לקבל חבר אחר), בקומונה ב' חילקו רק את הבגדים החדשים, ואחרי שחולקו פעם – היו הבגדים רכושו ("רכוש", מילה בזוייה באותה עת) של אותו חבר למשך כל ימי חייו או חיי הבגד. הבגד סומן בשמו או במספרו של החבר.

מאחר וכסף היה רק בידי הקניין ("רכז הקניות") של הקיבוץ, ומאחר שחברי הקיבוץ גם לא הגיעו לעיתים קרובות העירה או למקום שיש בו אפשרות לקנות בגדים – הרי שהחברים לא קנו את בגדיהם בעצמם, אלא קיבלו מן "המחסן" את הדרוש להם למלא את מחסורם לפי השימוש והבלאי ולפי הקצבת הפריטים שהועמדה לרשותם.

מנהלת הקומונה (בקיבוצים אחרים קראו לה מחסנאית הבגדים) נבחרה לפי כישוריה המנהליים, אך לא פחות מכך לפי קריטריונים של עמידתה בסטנדרטים הרעיוניים ויכולתה לעמוד על משמר האידיאולוגיה והתקציב. תפקידה היה לדאוג לכך שחבר הקיבוץ יעמוד ב"תקו התקן" של ההופעה הקיבוצית הראויה. היא קבעה לחבריו (ולא יאמן: גם לחברות) מה ללבוש, והגדירה מה הוא בגד עבודה, בגד ערב ובגד חג.

מחסן הבגדים היווה מקום הדרכה לצניעות ולהסתפקות במועט. שיטות החלוקה, ההקצבה, הנקודות, הבחירה, התקציב האישי וההפרטה צעדו עם הזמן. ככל שהשתנה ו"התרכך" הקיבוץ, והאידיאולוגיה חדלה להיות מתווה דרך בלבוש, כך שינה "המחסן" את אופיו, עד שהצטמצם למוסד למתן שירותי כביסה, גיהוץ וטיפול בבגד, כפי שהוא כיום.

הספקים היו תחילה עניינה הבלעדי של מנהלת "הקומונה". לחבר לא הייתה גישה לחנוּת בעיר, וכל מחסורו סופק לו על-ידי המחסן, שקבע את הכל. לא היה מעניינו של החבר לדעת את המחיר, את שם הספק, מקומו וכו', ולרוב לא רק שהוא סמך על מנהלת הקומונה, אלא הוא גם שמח להיפטר מהעול ומן הצורך להשקיע זמן ומחשבה ברכישת בגדים. נוח לו שמישהו זולתו טורח בכך במקומו. הספק נבחר לפי יכולתו לעמוד בכמה כללים: 

א. יכולתו לספק בגדים לפי הנורמה.
ב. המחיר ושיטת התשלום.
ג. מיקום – חשוב שיהיה סמוך לספקי מזון ומצרכים אחרים, לנוחיות הקניין.

כמו בתחומים אחרים של צריכה הקימו הקיבוצים כבר בשלב מוקדם מערכות הספקה ארציות גם לבגדים: המשביר, וכן מחסן קיבוצי מרכזי לכל תנועה קיבוצית (לימים התאחדו המחסנים). אלה נוהלו על-ידי חברות קיבוץ ובפיקוח תנועתי למניעת חריגה מסטנדרטים. 

הבהרה: המחסן הקיבוצי המרכזי היה בתל-אביב, ועבדו בו חברות שנשלחו מקיבוצים שונים בתור "שליחות" למרכז הארצי של התנועה הקיבוצית המסויימת. 

בתחום ההלבשה – אולי עוד יותר מאשר בכל תחום אחר – נקבעו הסטנדרטים על-ידי "האח הגדול". לכל חברי קיבוץ מסוים נקנו הבגדים מאותו ספק. כולם נראו דומים זה לזה ושונים מאחרים. קיבוצים שונים קנו לפעמים אצל ספקים שונים – ולכן נראו חברים מקיבוצים אחרים לבושים שונה. בשלב מאוחר יותר רכש מחסן הבגדים של קיבוץ מסוים כמה טיפוסי בגדים, ואיפשר לחבר לבחור ביניהם, אך לא מעבר למבחר מצומצם זה. המצאי במחסן נקבע לפי האידיאולוגיה.

קודש וחול

הגרדרובה של הקיבוצניק הייתה מחולקת באופן ברור לשתי קטגוריות: בגדי-עבודה ובגדי-ערב. אלה נבדלו אפילו בצבעיהם. בגדי העבודה העליונים היו לרוב בצבע כחול כהה עכור, לעיתים בצבע חאקי.

הייתה הפרדה אפילו בבגדים התחתונים: ה"לבנים" (גופיות ותחתונים) של בגדי העבודה לא היו לבנים אלא אפורים. הפרדה זו נולדה מתוך מחשבה כי "בגדי-הערב" אמורים להיות יפים, ומהדרים את הלובש אותם; ואילו בגדי העבודה אמורים להיות יעילים, נוחים, עמידים במאמץ ובלכלוך.

על קונספציה זו התלבש העיקרון ש"העבודה היא כל חיינו", היינו קידוש ערך העבודה באשר היא עבודת-כפיים, וככל שתהיה יותר קשה ומלוכלכת כך תהיה מכובדת יותר. הגיעו דברים לידי כך שחברים אחדים הקפידו להתהדר בהופעה בבגדי-עבודה גם בארוחת-הערב בחדר האוכל, כדי להצהיר בפני כולם "אני עובד עד שעה מאוחרת" או "אני לא מתבייש בהופיעי בבגדי העבודה שלי", כאות לגאוותם על היותם חקלאים במולדת, וכאנטי-תיזה לדור של הוריהם.

בגדי עבודה

בגדי העבודה היו בגדים פשוטים, ללא כל ניסיון להיות יפים, אלא מתאימים ונוחים. מסופר על חבר קיבוץ מסוים שהקפיד כי אחרי שבגדי-העבודה שלו חזרו מן המכבסה – תטרח אשתו ותגהץ אותם. אבל מקרה זה בולט לא כאופייני, המבטא את הנורמה, אלא כחריג. הנורמה הייתה בגדים מקומטים, תוך הדגשה זועקת על חוסר תשומת-לב לאסתטיקה. ואולי לא חוסר תשומת לב, אלא תשומת-לב מוקפדת להפגין חוסר תשומת-לב. 

הבגד היה כמובן עשוי כותנה. צבעו חאקי או כחול. גון הכחול היה כהה ועכור, לא מכנסי ג'ינס – אלה נכנסו לאופנה הקיבוצית בשלב מאוחר למדי, ושלטו בה שנים אחדות, במידה מסויימת עד היום. מאז ועד עתה נקראים אנשי העבודה בחרושת ובחקלאות "אנשי הצווארון הכחול".

סרבל עבודה היה בשימוש לפעמים, אך מעולם לא היה שכיח. נוספו לכך (וראו פירוט להלן) כובע מצחייה או כובע רחב שוליים עשוי בד להגנה מפני השמש (רק מאוחר יותר נכנס "כובע טמבל"); ונעליים גבוהות שחורות או חומות עשויות עור, גם הסוליה מעור.

בגד העבודה נחשב כ"מדים" של איש העבודה בסדנא ובשדה. "איש העבודה" האמיתי היה לובש את הבגד במשך כל שעות העבודה, וגאה להסתובב בין חבריו שעבדו במקצועות החופשיים בתחושת עליונות וכמי שמגיעה לו התייחסות מכובדת מצד חבריו. מי שלבש בגד עבודה חאקי או כחול נחשב כ"מפרנס". בגדי העבודה של נשים היו כמעט זהים לבגדי העבודה של גברים (כולל הנעליים).

היה מושג של "בגדי-עבודה-יום-ראשון", שהם בגדי עבודה לפי כל הגדרה, אך עדיין אינם מלוכלכים, ואפשר להופיע בהם בצורה מכובדת, ואפילו בערב. מאחורי המושג עומד כמובן סדר-השבוע השגרתי הקפדני, שבכל סופשבוע שולחים את הבגדים למכבסה, ובכל יום ראשון לובשים בגדים טריים מהמכבסה ונקיים.

בגדי ערב

בשעות שאחרי העבודה לבשו בגדים נקיים, נוחים, מגוהצים, ומעט יפים יותר. הם הותאמו לפעילויות כגון מנוחה, פעילות חברתית ומשפחתית, פעילות תרבותית והשכלתית. המעבר היומי בין בגדי העבודה לבגדי הערב נערך במסגרת טקס המקלחת (הציבורית). בבגדים אלה הופיעו גם למפגש החברתי העיקרי בערב – ארוחת הערב בחדר האוכל.

ארוחת הערב שימשה אירוע חברתי של המשפחה הקיבוצית המורחבת (במקרים רבים רק של החברים, בלי הילדים, שאכלו בנפרד). בגדי הערב היו אחידים למדי באופיים, אבל כבר ניכר בהם גיוון כלשהו, הופיעו צבעים ודוגמאות. עקרונית הקפידו גם בבגדי הערב לשמור על סגנון פשוט, עממי, אנטי אלגנטי. סגנון זה איפיין גם קיבוצניק בבואו העירה (לפעמים עם מכנסיים מקופלים ויחף). אל בגדי הערב צורף כובע תכליתי, בעיקר בחורף, לחימום האוזניים והראש ("כובע גרב").

בגדי שבת וחג

בתוך "בגדי-הערב" הובחנה לעיתים תת-קטגוריה נפרדת של בגדי שבת וחג.
משמעות השבת והחג לא נתפשה ברוב הקיבוצים (פרט לקיבוץ הדתי) כמשהו שקשור לדת. אבל למרות זאת, ואולי דווקא בגלל זאת, חשו בקיבוצים צורך לציין את ייחודם של שבת וחג גם במשהו חיצוני כבגד – להפגין חגיגיות הן כלפי עצמך והן כלפי זולתך.

לצורך עיצוב בגדי השבת והחג גייסו מייסדי הקיבוץ מסורות מהמקומות שבאו מהם. חס וחלילה לא מסורות דתיות ולבוש עם צביון דתי. במקום זה נהגו חולצה רוסית רקומה, חצאית בסגנון מזרח אירופה, ואצל הנשים המעטות שלבשו שמלות – שמלה מעוצבת בנוסח אתני (לא יהודי).

בהמשך הדרך אימץ לו הדור הבא את "טעמי המזרח" – הסגנון התימני. לכל אורך הדרך, ובמידה רבה גם היום, היתה התנגדות תקיפה לגינוני המערב – אין חליפות, מקטורנים והס מלהזכיר עניבות. טענה מקובלת הייתה כי האקלים מתאים לחולצה הפתוחה. הדור הצעיר נטה להתאים את עצמו לעיצוב המערבי הצעיר, אך הוא סרב בתוקף להשתלב במה שנקרא אלגנטי.

המדים בקיבוץ

בבית הספר

הנער והנערה בקיבוץ לבשו מה שהיה להם, לרוב רק מה שניפק להם "מחסן-הבגדים" הקיבוצי – לבוש אחיד פחות-או-יותר לכל בני גילם, לפחות בתחומי קיבוץ מסוים. אולם לא נכפתה תלבושת אחידה בתחומי בית הספר. בית הספר היה תחילה נפרד לכל קיבוץ, לימים הוקמו בתי-ספר משותפים לקיבוצים שכנים אחדים, ונוצר מתח כלשהו בין אחידות לבין ייחוד בין הקיבוצים השונים בתוך אותו בית-ספר.

בצבא

מראשית הדרך התייחסו בקיבוץ לנושא הביטחון כאל מצווה וחובה. השירות הביטחוני הביא כבוד למשרתים: ב"השומר", ב"הגנה", בפלמ"ח וכמובן אחר כך בצה"ל. בעוד שהשתייכות לפלמ"ח לא הייתה כרוכה במדים (אם כי היה גם שם מעין סגנון-לבוש "מקובל"), הרי שבצבא הבריטי ובצה"ל – השירות במדים והדרגות הם הנותנים את תחושת הגאווה שבהופעה בציבור עם מדים.

ככלל נתפשים מדי הצבא כמכובדים. מתפתח אליהם ואל הלובשים אותם יחס של כבוד, וכמובן שעיטורים וצבע הכומתה (אדום הכי יוקרתי) חשובים לעוצמת ההערכה כלפי החייל. עם זאת, הנורמה היתה ועודנה שאין להגזים, כלומר עדיף מדי ב' על מדי א' – בעיקר אם אתה חייל קרבי. איש המילואים המבוגר אינו רוחש אהדה מיוחדת למדים, ואיננו רואה צורך להפגין בדרך זו את עובדת השתתפותו במאמץ הביטחון הלאומי.

כיוון שבבית הספר הקיבוצי לא נהגה תלבושת אחידה, מצא עצמו החייל הקיבוצניק בדילמה בין ללבוש "מדים" אשר מושכים אליו מבטי הערצה, או ללבוש "קרעים" ולהמשיך ולהיות בין החבר'ה.
הרוב ידעו לתמרן בין שניהם היטב.

אגב, ידוע שהקיבוצניקים ביחידות הקרביות ידעו "לשפצר" (להוסיף שיפורים כאלה ואחרים) את הציוד הצבאי שלהם (בעיקר אפודי קרב) ובכלל זה גם מדים. זאת, בשל המיומנויות הטכניות הגבוהות שלהם ובשל מסורת שהועברה מחבר לחבר.

הלבוש בחדר-האוכל

בגדי-העבודה היו אמנם מקור-גאווה וסמל מכובד, אבל תלבושת-העבודה כללה לעיתים קרובות גם הליכה של גברים ללא חולצה, אם בגופיה או ללא כיסוי כלל בחלק הגוף העליון; וכן הליכה ברגליים יחפות. עם זאת חל ברוב הקיבוצים טאבו חמור, איסור מוחלט על כניסה לחדר-האוכל ללא חולצה, ובמקרים רבים גם איסור על כניסה לחדר-האוכל יחפים (וגם, מה שאינו נוגע ישירות לענייננו, איסור על כניסת כלבים לחדר-האוכל). היה בכך משום הצהרה ברורה: בגדי-העבודה האלה (היינו ללא חולצה, מה שהיה לגיטימי בהחלט כבגדי-עבודה) מכובדים בהקשרם, אבל אינם מכובדים מחוץ להקשרם, ואינם מכובדים מספיק כדי להופיע בהם לחדר האוכל.
זה חל במידה מסוימת גם על נשים בלבוש מינימלי בחלק-הגוף העליון.

פריטי לבוש לסוגיהם

מכנסיים

גם הגברים וגם הנשים בדור המייסדים לבשו מכנסיים. זה היה אחד הביטויים לשוויון בין המינים. סוגי המכנסיים היו רבים ומגוונים, בעיקר דווקא אצל גברים. נזכיר אחדים:

ארוכים

מכנסי-רכיבה של השומרים, ירושת השלטון העותומאני.
מכנסי-עבודה ארוכים, לעיתים מוחזקים בחותלות.
מכנסי-ערב פשוטים, בצבע חאקי.

קצרים

באקלים הארץ היו מכנסיים קצרים פופולאריים ביותר. היו ואריאציות שונות, כולן בצבע חאקי בהיר: מכנסיים המגיעים עד הברכיים ("מכנסי זלמן"); ומכנסיים קצרים מאוד, שוליהם מקופלים, עם כיסים ארוכים ובולטים מהמכנס. במבט לאחור אחרי 60 שנה מתאר הסופר אמנון שמוש את זיכרונותיו מימי בחרותו בקיבוץ:

בנים ובנות במכנסיים קצרים ככל האפשר: הבנות עם גומי, הבנים עם כיסים המציצים ממכנס מקופל. כובע טמבל בקיץ וכובע גרב בחורף. לא הייתה אף מטריה "בורגנית" בקיבוץ. האנגלוסכסים הגיעו מצויידים במעילי גשם ובכובעי גשם של דייגים. אנחנו הסתפקנו בשקי תבואה מקופלים מחציתם פנימה, שחבשנו על הראש מאחור.
 (אמנון שמוש, יום העליה למעין ברוך, מרס 1947).

לבשו מכנסיים קצרים גם כבגדי ערב. נשים לבשו מכנסיים קצרים-קצרים, מהודקים בגומי. כבגדי ערב היו לובשות חצאיות. מאז השתנה הכל. אפילו רכיסת המכנסיים, שהייתה אצל הנשים מהצד, עברה קדימה עם הופעת הג'ינס. במסגרת מהפיכת הג'ינס העולמית אין עוד הבדל בין עיר לכפר. ככל שהתארכו המכנסיים, התקצרו הגרביים אשר הגיעו קודם כמעט עד הברכיים.

חולצה

נהוג היה ללבוש את החולצה מעל למכנסיים, ככל הנראה כניגוד לתדמית היהודי הגלותי-האירופאי.

בבגדי העבודה שימשה החולצה הכחולה או האפורה מבד כותנה פשוט, תפורה כמדים אחידים לכל מבנה-גוף. בבגדי הערב, במיוחד בבגדי-החג, הייתה החולצה פריט ייחודי, שעיצובו ינק ממקורות אתניים של ארצות המוצא, או מקבוצות שהיו קרובות לליבם של המתיישבים הראשונים.

  • חולצה לבנה פשוטה ליום שישי (אולי ירושה מבית ההורים שנעזב).
  • חולצה רוסית רקומה (מתאים מאד לשירה בציבור).
  • חולצה תימנית/מזרחית רקומה (הזדהות עם המזרח).
  • חולצות אתניות שונות ממזרח אירופה (ריקמה צבעונית, כיווצים, קשירות וכו'). 

רקימה עצמית של פסי-קישוט לחולצה הייתה דרך נפוצה לעיצוב חולצת חג לחברים ולחברות.
סריגה וריקמה היו עיסוקים שכיחים לנשים בשעות הפנאי (לפני עידן הטלוויזיה).

החולצה הכחולה (בגוון שונה מזה של חולצת-העבודה) הייתה הסמל של תנועות הנוער החלוציות שקמו בשמאלה של המפה הפוליטית. ההבדל בין התנועות השונות בתוך תנועת הפועלים התבטא בצבע השרוך: אצל השומר הצעיר נהג שרוך לבן. החולצה הכחולה, ה"עולה על כל העדיים" (כדברי השיר), היא הסמל והקשר בין הנוער והעבודה החלוצית.

להבדיל מבגדי-העבודה, שצבעם היה כחול עכור ומצטנע, הרי צבעה של "החולצה הכחולה" היה כחול טהור וזועק. היא שימשה כחולצת-ייצוג וכהתרסה נגד הלבוש הבורגני. באורח אבסורדי הייתה רכישת חולצה כחולה – סמל הפועליוּת, הצניעות והפשטות – כרוכה בהוצאה לא-מבוטלת, ומיותרת, שכן היא לא מילאה תפקיד יומיומי, אלא ייצוגי בעיקר.

מעיל

המעיל הראשון היה מעיל הגפירים (הנוטרים) – השינל העשוי צמר, בדרך-כלל בצבע חאקי או כחול, ארוך וכבד. הוא התאים בעיקר לאנשי הביטחון ביישובים.

ירש אותו הבטלדרס ("לבוש קרב") הקצר של שנות הארבעים. לזמן קצר חזר לאופנה הקיבוצית המעיל הארוך, אך מי שהשתלט על היישוב הקיבוצי היה הדובון – מעיל קצר מרופד ותפוח. הוא שימש לגברים ולנשים, ובא בצבעים שונים (בעיקר כחול כהה) לעבודה ולערב. אנשי ההתנחלויות ממשיכים לראות ב"דובון" סמל למאבקם הביטחוני וזהו אצלם הלבוש הכמעט רשמי. הרבה שנים חלפו עד שהשתחרר חבר הקיבוץ ממעילי הביטחון לדורותיהם. כיום איבד המעיל מזוהרו ואיננו עוד פריט לבוש מייצג.

חצאית

בראשית הדרך היתה חצאית פעמון פשוטה, עם קפלים מעטים. לימים נוספו חצאית הקפלים וחצאית אתנית רקומה (במסורת "משכית"). הצבע היה תחילה בעיקר שחור, במשך הזמן נעשה יותר צבעוני. כיום נשארו חצאיות אלה רק כחלק מתלבושת הריקוד בימי חג ומועד. החצאית הרגילה, בצבעים תואמים לחולצה, היא כיום פריט לבוש אופנתי ומשתנה.

בגדים תחתונים ("לבנים")

בשעות היום (במסגרת "בגדי עבודה") לבש הגבר תחתונים אפורים מכותנה וגופייה אפורה תואמת.

לאישה ניתנו בגדים תחתונים לבנים פשוטים, וחזייה תפורה מכותנה זולה.
בחדר האוכל הקיבוצי היה חוק בלתי כתוב – אין נכנסים בגופיה ללא חולצה לחדר האוכל. לימים התחלפה הגופייה האפורה והלבנה בגופיה צבעונית, מודפסת. וראה זה פלא – האיסור בוטל. גם הנשים מצאו את החלופה המתאימה לחולצה הסטנדרטית, שנקראה לעיתים אף היא בשם "גופיה".

חגורות וכתפיות (שלייקס)

חגורת-עור פשוטה עם אבזם מתכת הייתה אמצעי להחזקת המכנסיים במקומם. לחצאית של נשים הייתה חגורה קצת יותר מסוגננת.

חגורת בד צבאית שימשה במקורה את אנשי הביטחון, ולימים הפכה אופנתית בין צעירי הקיבוץ. היא הפכה גם לדגם של חגורת תנועות הנוער, עם אבזם דמוי סמל התנועה. לימים חזרה חגורת העור לימי זוהרה ותפשה שוב את מקומה של חגורת הבד הצבאית.

השלייקס הגיעו מאירופה. היו שחיפשו בהם בעיקר פתרון טכני להחזקת המכנסיים אצל מי שמבנה מותניו אינו מתאים לכך, אך יש מיעוט שאצלם השלייקס הם סגנון לבוש. דומה כי רובם בעלי-מלאכה, עובדי מוסך, נגריה, מסגריה. לעיתים התביישו בהם, והסתירו אותם מתחת לחולצה.

גרביים

סוגי גרביים שונים שירתו את הגברים והנשים בראשית ההתיישבות:
א. גרבי צמר אפורים – בנעלי העבודה ובמגפיים, לגברים ולנשים.
ב. גרביים עד לברכיים (מורשת מן הצבא הבריטי) לאנשי הביטחון.
ג. גרביים לבנים מקופלים, בעיקר לנשים אחרי העבודה.

מגוון הגרביים התעשר וחלו בו שינויים בעקבות שתי מהפכות: הראשונה, המצאת החוטים הסינתטיים וגרבי ניילון לנשים (על כל המשתמע מכך: הצורך בבביריות, המחיר הגבוה, הבלאי המהיר), וקבלת "היתר אידיאולוגי" לגרוב אותן. שהרי הן היו בתחילה סמל הבורגנות והעירוניים.
השניה היא המצאת הסטרץ' והחוטים הסינתטיים, שנתנו גם בידי גברים אפשרויות גיוון.

צעיפים

השימוש בצעיף, רצועת בד דק או עבה, היה נפוץ אצל גברים ונשים כאחד, ונועד לחימום הצוואר. שולי הצעיף הוכנסו לחולצה או למעיל. אצל הנשים שימושו היה כפול, הן לחימום הצוואר והן לקישוט, כעין מטפחת משולבת לראש ולצוואר. 

בהמשך חלה התפתחות, מדגש על שימושיות להדגשת היסוד הקישוטי. הצעיף הפך להיות צבעוני, וזה היווה יסוד חשוב בתלבושת הנשית, כחלק מהאופנה המקובלת, הן לקיץ והן לחורף. 

אחד "הצעיפים" הנפוצים לראש ולצוואר הייתה הכפייה הערבית (ראו להלן), שהפכה לאחד מסמלי הפלמ"ח. סגנון הכפייה המשיך להתקיים שנים לא מעטות כפריט שימושי, במיוחד בתנועות הנוער.

כפפות (כסיות)

הכפפות מיועדות לחימום כפות הידיים. כפפות כחלק מאופנה ולצורך שונה מחימום הידיים – כסיות לבנות או עשויות מעור דק ועדין – מעולם לא נקלטו באופנת הקיבוץ, כיוון שזה היה יקר ולא שימושי. לעומת זאת, השתמשו בכפפות-עבודה לנהיגה בטרקטור, לעבודה ברפת בלילות הקרים, לשמירת-לילה ולעבודות המטע והגינון, במיוחד לגיזום. לילדים סרגו "כסיות" צמר צבעוניות (בחלקן ללא אצבעות). "כפפות הערב" להליכה לחדר האוכל היו חלק מן הבגד החם להליכה מן הבית ("החדר") לחדר האוכל. בהמשך איבדו הכפפות מזוהרן, והן נותרו כמרכיב שימושי ופחות אופנתי. רק הצעירים רוכבי האופנוע השתלבו באופנה של הרוכבים, ולימים אף רוכבי אופניים וקלנועית. כפפות "חתוכות" (מקורן כנראה בקלושרים) הפכו אף הן פריט מקובל.

סוודר, "פולוור" ומוצרי סריגה אחרים

הסריגה במסרגות אישיות הובאה על-ידי הנשים עוד מהגולה. חברות סרגו לעצמן ולילדיהן בגדים שונים ויפים, בחלקם מצמר שנפרם מסוודרים ישנים. מחוטי כותנה דקים סרגו חולצות יפהפיות לערב, ושמלות חמודות לילדות הקטנות ולבובות. הוקמו חוגי סריגה, וחברות למדו זו מזו דוגמאות וקישוטים. סרגו גם מפיות שולחן ומפות. זה היה עיסוק מקובל בשעות הפנאי, בשיחות הקיבוץ ובהרצאות.

הנעלה

רקע

הנעליים, שלא כמו הבגדים, נחשבו בקיבוץ מאז ומתמיד כפריט אישי. הן הותאמו לכף הרגל של הנועל אותן, ולא היה מקובל להשאילן או להעבירן. קומונה א' של הבגדים בקיבוץ לא כללה את הנעליים. הילדים הלכו לעיתים יחפים, כחיקוי לילדי השכנים בכפרים הערביים. גם בין המבוגרים היו שנהגו כך.

נעלי עבודה

נעלי העבודה נועדו לעבודה בשדה ובסדנה, להבדיל מנעליים לעבודה במשרד ובחנות. הקיבוץ לא הכיר נעלי עבודה אחרות. הן היו עשויות עור, גבוהות, בצבע חום או שחור, נסגרות בשרוכים, דומות ומותאמות לגברים או לנשים.

חברות שעבדו בחינוך ובבריאות נעלו אף הן נעלי עבודה גבוהות, אך בצבע לבן. עיצוב הנעל היה פונקציונלי לעבודה ששימשו בה. בחלוף העיתים הותאמו נעלי העבודה לעבודות השונות. המושג "נעלי עבודה" הפך לתואר כללי של נעל שנועלים אותה כשהולכים לעבודה בשדה, בסדנה, במשרד ובכל מקום אחר.

במשך הזמן נכנס גיוון בצורה, בחומר ובצבע. לא עוד נעליים אחידות כמו בצבא. הסוליות כיום כולן מחומר סינתטי, החלק העליון גם הוא לפחות בחלקו כבר לא מעור. הנעל הופכת להיות בחירה אישית

אצל הילדים נוצרה אופנה מיוחדת: כאשר גדל הילד, והנעל הייתה עדיין ראויה לשימוש אך קצרה מדי (והרי אין מעבירים נעל מילד לילד) – חתכו את קדמת הנעל, והאצבעות בלטו החוצה, ואפשר היה ללכת בנעל הקצוצה לפחות עוד עונה נוספת אחת.

מגפיים

נהגו לנעול שני סוגי מגפיים: 
מגף עור הוא נועד בעיקר לרכיבה, ושימש את השומרים והרועים. היו גם שהביאו אותו עמם מחו"ל. הוא לא היה נוח בעבודה הכרוכה בלכלוך. לימים, עם פיתוח ספורט הרכיבה, חזר מגף העור של הפרש לאופנה. כיום לא ייגרע מקומו של מגף העור האלגנטי (איטלקי, צרפתי ועוד) מאפנת ההנעלה של הנשים.

מגף גומי כבד לעבודה (השקייה בפרדס, רפת ועוד). צבעו היה תמיד שחור (עד להמצאת הפלסטיק), והוא היה פריט חיוני, שהובא על-ידי המתיישבים בתחילה לעבודה בייבוש הביצות, ובהמשך גם לעבודה בחקלאות.

המגף הסטנדרטי (גם לנשים) הגיע עד מתחת לברך. בדרך-כלל נעלו אותו על גרבי צמר. עם תום יום העבודה היו רוחצים אותו (אף התקינו ברזיות נמוכות מיוחדות לשם כך, עם מברשת קשורה בשרשרת), והוא היה נשאר במקום העבודה או מחוץ לדירה. במקומות רבים נעלו בשנותיו הראשונות של הקיבוץ מגפי גומי בחורף, הן לעבודה והן בערב, כדי לשרוד בבוץ שבין ה"חדר" הפרטי לבין חדר האוכל. רק לאחר שנים לא-מעטות נסללו מדרכות, כגשר באגמי הבוץ.

להבדיל מנעל העבודה, היה המגף שייך לפעמים לקבוצת עובדים בענף, ולא נתפש כפריט אישי.
עם התפתחות הפלסטיק נעשה המגף יותר קל ובעיקר צבעוני, ולימים הפך אצל הילדים לנעל החורפית לכל מטרה, עם בטנת צמר.

בין מגפי הגומי אפשר לכלול גם ערדליים, שהם מגף גומי קצר, רך וגמיש, הננעל מעל נעל עור חצאית להגן עליה מרטיבות ומבוץ.

נעלי שבת

נעלי שבת או "נעלי ערב" הן נעליים המשמשות לשעות שלאחר העבודה, וגם בשבת ובחג. בתחילה היו נעלי השבת דומות במראן החיצוני לנעלי העבודה, אך מצוחצחות ונקיות יותר. משבלו מעט נעלי השבת הם הפכו לשמש כנעלי-עבודה.

מאוחר יותר נרכשו נעלי שבת בצבעים שונים, עד שהפכו לנעליים אופנתיות ומותאמות לבגדים, אך תמיד מיתנו בקיבוץ את שיגעונות האופנה ולא הפליגו לנעלי נשים בלתי נוחות בעליל רק מפני שהן אופנתיות.

נעליים צבאיות

הנוטרים היו הראשונים שהביאו את הנעל הצבאית הגבוהה לשימוש בקיבוץ, אך בעיקר עשו זאת חיילי צה"ל, החל באמצע המאה העשרים, שהביאו לאופנת הגברים הצעירים את הנעליים הצבאיות – בעיקר "האדומות". אופנות (שצמחו לאו דווקא בצבא) הביאו לנשים צעירות בשנות התשעים את "הנעל הצבאית" הגבוהה כפריט של נעל אופנתית מקובלת. הנעל הצבאית חדרה גם לתחום העבודה בסדנה, בעיקר מסיבות נוחיות. לימים איבדה נעל זו מזוהרה.

בשלב מסוים, בעיקר בסוף הרבע השלישי של המאה העשרים, היו מקובלות מאוד נעלי-בד גבוהות בצבע חאקי עם סוליות גומי מחורצות, שכונו "נעלי קומנדו". לנעלי קומנדו היו שמות נוספים, כמו "נעלי פלדיום". אלה נוצלו תחילה כנעלי-טיול ובמיוחד לטיולי-מים. בהמשך שימשו גם כנעלי עבודה ואף כנעלי שבת.

סנדלים

את הסנדלים פגשו המתיישבים לראשונה בארץ, אצל שכניהם הערבים. באירופה הקרה לא התפתח הסנדל. אך בארץ, באקלים הים-תיכוני, הפך הסנדל לפריט הנעלה מרכזי בקיץ.

הנוהג לנעול סנדלים החל כבר בתקופת העליה השניה, ואולם אם אצל החלוצים מדובר ביחידים המתקינים לעצמם סנדלי רועים, הרי שאצל הצברים מדובר בנוהג קולקטיבי ממוסד שמקורו בתנועות הנוער. הסנדלים ה"חוגיסטיים" - שתי רצועות עור מקבילות בגוון חום, שנרצעו לסוליית עור דקה וננעלו לרוב ללא גרביים – נולדו באקראי, כאשר שניים מחברי גרעין "קבוצת החוגים" ("המחנות העולים") בקיבוץ בית השיטה העמידו שולחן נמוך, ועליו מכשירים פרימיטיביים, ישבו לידו והתחילו לתקן נעליים, וגם לייצר סנדלים חדשים; יצירתם עשתה רושם גדול בתנועה והסנדלים היו במהרה ללהיט ולאופנה בכל הארץ. 
(המידע הזה הופיע בתוך: "נ' פרנקו, "שלוש נקודות אופנה לטובתנו", כאן על פני האדמה, עמ' 308).

מרדכי נאור, חניך הנוער העובד בשנות החמישים, עמד על חשיבותם של הסנדלים בתרבות הצברית כסמל סטוס ערכי:

אחרי קום המדינה החלה 'התפרקות ערכים' והתנועות ניסו לעמוד בפרץ. זכור לי מקרה משנת 1952: לארץ היגעה אפנה של סנדלי בנות, שהחלק הבולט בהם היו רצועות עור שלופפו סביב הרגל מן הקרסול לעבר הברך. השימוש בסנדלים אלה זכה לגינויים בעולם התנועתי, ואחד החברים כתב מאמר בעיתון התנועה, שהסתיים במלים אלה בערך: 'אנו הבנים, קיבלנו החלטה גורלית לפני כמה שנים – לוותר על רצועות העור שבהן ניסו לקשור אותנו למסורת בגיל 13; אתן, הבנות, חייבות לוותר עתה על הרצועות שלכן.
 (מרדכי נאור, "להיות חבר בתנועה 1947-1955", בתוך: הנ"ל (עורך), תנועות הנוער 1920-1960 – מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומרי עזר, ירושלים , 1989, עמ' 238-239).

לסנדלים החוגיסטים היתה גם סמליות תנ"כית – כפי שמעיד השם "סנדלים תנ"כיות" שניתן להן בשנות החמישים. הסנדלים כמו שיוו לצבר חזות של רועה צאן תנכ"י או לוחם מימי המקרא ותקופת החשמונאים, כפי שצוירו באמנות האירופית.


הסנדל שימש בעיקר לשעות הפנאי. מבנהו היה פשוט: סוליה עם 2 רצועות-רוחב חומות או שחורות מעור, דומה לנשים ולגברים. במשך הזמן השתכלל הסנדל מבחינת התאמתו לרגל ולאופנה, בצורה ובצבע.

צחצוח נעליים

הצחצוח היה צורך אמיתי לגבי נעלי עור. חשובה הייתה השמירה על הנעל, על רכות העור ועל עמידותו בפני רטיבות, ורק אחר-כך חשבו גם על היופי. הברק, אף שלא היה חשוב לנעל העבודה, חשוב היה לנעל הערב. לפיכך לא די היה בסתם משחה או שמן לאחזקה וטיפול בנעל, אלא היה צורך במשחה טובה גם לצחצוח, בעיקר בימי שישי, כחלק מהחגיגיות.

הנעל המבריקה והבגדים הנאים של יום שישי סימלו את ההבדל בין שבוע העבודה בין השבת. אף שרובם של המתיישבים לא היו דתיים, היה ערב שבת משהו שונה, שמתלבשים למענו במיוחד ומצחצחים נעליים. כך נהגו גם לגבי נעלי הילדים: ביום ששי הייתה המטפלת מעמידה את נעליהם של כל ילדי קבוצתה כחיילים בשורות, ומצחצחת בזה אחר זה את כל הנעליים..

נעלי התעמלות

היו נהוגות תחילה בעיקר בשיעורי ספורט ובשעת עיסוק בספורט. היו בתי-ספר שהתנו את ההשתתפות בשיעור ספורט בכך שהתלמיד ינעל נעלי-התעמלות תקניות. בשנות השמונים של המאה העשרים הפכו לפתע נעלי ספורט (ממותגים בינלאומיים מנצחים) לשיא האופנה, הן כנעלי-ערב והן כנעלי-עבודה. התאמת הנעל לשימוש שוטף נכרכה עם הופעת הג'ינס. מכנסי הג'ינס ונעל הספורט הפכו לצירוף פופולארי. וראה לעיל הנאמר על "נעלי קומנדו", שגם אותן אפשר להגדיר כנעלי התעמלות.

קבקבי-עץ

הקבקבים היו לוח עץ עבה ומלבני (לימים בצורת כף-רגל) עם רצועה להחזקת כף הרגל. הם היו חלק בלתי-נפרד מציודה של המקלחת המשותפת. הם לא היו אישיים, ועיתים נוצר תור של חברים עירומים במקלחת הציבורית בהמתנה לקבקבים. בתנאי המקלחת (רצפה חלקה ורטובה, לעיתים גם מלוכלכת בבוץ) היו קבקבים אלה צורך חיוני.

נעלי בית

הסוג האהוב והנפוץ היה נעלי בית מבד צמר משובץ עם רוכסן (מה שנקרא לימים "נעלי קיפי"). אלה שלטו בין הצעירים לכל מטרה, בעיקר בשנות השישים למאה העשרים – כולל גם לעבודה, ואפילו לטיולים, גם למסעות קשים במדבר.

רגליים יחפות

הליכה ברגליים יחפות הוא מנהג שמקורו במזרח, עם האקלים החם, המדבריות והמחסור. יוצאי אירופה פגשו את הבדווים (מבוגרים וילדים) הולכים יחפים, והם קיבלו מהם רעיון זה כחלק מן ההשתלבות במנהגי המזרח. מה יותר נוח מהליכה ללא נעליים גבוהות בשעות שאחרי העבודה, ולעיתים אפילו בעבודה (בעיקר בקיבוצים, עתירי הדשאים).

הנוהג להתהלך ברגליים יחפות ובחזה חשוף היה מקובל בעיקר בקיבוצים ובמושבים (בעיקר בקרב הצעירים). ראשיתו בתרבות החלוצית, בעיקר אצל אנשי "השומר", כפי שמספר איש השומר אלכנדר זייד: 

"האספות הכלליות של חברי 'פועלי ציון' נתקיימו, כרגיל, ביפו, והיינו הולכים לשם ברגליים יחפות, על פני הסלעים. אך אין דבר! הרגליים לא נפגעו, כי כבר נתקשו כסלעי ירושלים".
(א' זייד, "יחפים מירושלים ליפו", כאן על פני האדמה, עמ' 86).

גם הגיבורים הארצישראלים המאכלסים את סיפוריהם של סופרי העלייה הראשונה והשנייה מתוארים כיחפנים כמו בני הבדווים. יעקב רבינוביץ תיאר את השומר ברל שוויגר, שהיה בעיניו התגלמות היהודי החדש: "יחף יהודי! וכנפש פראים." (ספר יזכר, עמ' 6). השלת הבגדים היתה בעיניו ובעיני בני דורו סמל לזניחת השטריימל והקפוטה המסורתיים ולהבראה תרבותית.

ההיחשפות הגופנית הסמלית לשמש ולרוח, המולידה את האדם העברי החדש מתוארת בשירו של ע. הלל, בן משמר העמק:
"וחולצתכם הלבנה פתוחה ומתבדרת וחזותיכם יחפים ומשתאים! ועיניכם צוחקות כי יפה הארץ! ואתם בניה פתוחים ורחבים".
(ע. הלל, ארץ הצהרים, עמ' 31).

היחפנות סימלה גם את המגע הבלתי אמצעי עם האדמה (למשל, בריקוד ההורה ברגליים יחפות).

היחפנות הארצישראלית, המזרימה את רוחה של ארץ ישראל דרך כפות הרגליים, מופיעה גם בסיפורי סופרי תש"ח, שגיבוריהם צברים עירוניים המהלכים יחפים בחולות "תל אביב הקטנה" או בני קיבוץ המהלכים בשבילי המשק.

הגאווה של הסתגלות כף הרגל להליכה על שביל מחוספס, או בשטח מכוסה אבנים, הייתה חלק מן ההווי בקיבוץ. רפתנים הלכו יחפים בזבל – חלק מן "השוויץ". תופעת ההליכה ברגליים יחפות נשארה בעיקר בתחומי היישוב, אך היו חברים שהיו מוכרחים להפגין את "חלוציותם" על-ידי הופעה ברגליים יחפות גם בנסיעה העירה. הייתה גם המלצה רפואית מפוקפקת בנושא, שהמריצה את הילדים ללכת יחפים.

מסופר כי בחתונתו של החבר אמנון אסף ממעיין ברוך קם חבר לברך אותו, ופתח את דבריו בטון חגיגי: "חברים, אמנון נעל היום נעליים!".

טרנד זה של הליכה ללא נעליים בחוץ היה (ועודנו כיום!) גם חלק מן האידיאולוגיה של פשטות, קרבה לטבע של "ילדי השמש" וכיו"ב.

כובעים

כובע מצחייה

נקרא גם ברט או קסקט. זה במקורו כובע צמר צרפתי. בארץ הותקן כובע כותנה באותו מבנה, והוא היה הכובע המקובל במשך רוב תקופת המנדט הבריטי.

כובע טמבל

כובע טמבל, שנקרא גם כובע מקוואי, הוא כובע בד דמוי קערה, בלא מצחיה ובלא שוליים בולטים. באנציקלופדיה המקוונת ויקיפדיה מובא הסבר למרכיביו הייחודיים: "כובע טמבל תפור מחמש פיסות בד. ארבע מהפיסות הן בצורת גזרה והן תפורות כך שהקדקודים של ארבעתן נוגעים זה בזה וכל שוק של כל גזרה תפור לשוק של גזרה אחרת. כך יוצרות הגזרות מבנה דמוי קערה. פיסת הבד החמישית היא בצורת טבעת. קצה אחד של הטבעת תפור לבסיסי גזרות הבד היוצרות את מבנה הקערה כך שהטבעת מעמיקה את מבנה הקערה.

יתרונו של הכובע הוא בכך שניתן לקפלו בקלות ולהכניסו לכיס, ולכן התאים לעובדים שעות רבות בשמש.

מקור הכינוי "כובע טמבל" אינו ברור. קשה לדעת אם הכינוי "טמבל" שמשמעותו "טיפשון" נגזרה משם הכובע או שמא שם הכובע נגזר מכינוי זה. באשר למקור הכובע והשם כאחד הועלו מספר סברות:

  • סברה 1: מסופר על תלמידי מקוה ישראל שיצאו לטיול שנתי והתברר שאין עמם כובעים, ומישהו מיהר ואילתר כובע פשוט עם שוליים מסביב, וצייד בו את כל תלמידי הכיתה, וכך נוצר הכובע המקוואי. כובע זה לא החמיא ביותר ללובשו, ועשה אותו שייראה "מטומבל" – כך הסבירו את השם של כובע זה. 
      
  • סברה 2: הטמפלרים מגרמניה- אנשי כת הטמפלרים, שעלו לארץ מגרמניה, הביאו איתם את הכובע המיוחד הזה שכּוּנה 'כובע טמפל', כיוון שהיה שייך לטמפלרים, אך השכנים הערבים התקשו לבטא את הצליל פֶּ שבמילה 'טמפל', ובמקומו ביטאו בֶּ, וכך נוצר 'כובע טמבֶּל', המוכר והידוע (סברה זו הועלתה בתוכניתו של מושיק תימור "שישי אישי" ב14.4.2006 ומופיעה באתר נוסטלגיה און ליין). 
      
  • סברה 3: בלזם הכובען הידוע מתל אביב, טען, שכיוון שהיה בעיקרו כובע של פועלים פשוטים קראו לו 'כובע טמבל'. הפועלים לא היו משכילים במיוחד ובטח שלא עשירים במיוחד, ולכן המעסיקים נהגו ללעוג לפועל שלהם, וכינוי אותו 'טמבל'. השם דבק מיד בכובע שהיה מזוהה כל-כך עם הפועלים. (סברה זו מופיעה במאמר של מיכל פלמן). 
     
  • סברה 4. היו שייחסו את המילה למילה האנגלית Dumpy שמשמעותה שמן וטיפש. 
      
  • סברה 5: יתכן שלמרות קישורו לדמויות הנערצות של החלוצים, מניחי התשתית למדינה העברית, היו מודעים לכך שהחובש כובע זה לראשו נראה מגוחך למדי, ולכן כינו אותו על פי המילה הערבית "טמבל", טיפש הלקוחה מתורכית, tembel, טיפש עצלן". (אברהם שטאל, "טמבל" בתוך מוצא המלים, עמ' 85).

כובע הטמבל "תפס" בקיבוץ ומחוצה לו משום שהוא ענה על צרכים פונקציונליזם ואידיאולוגיים בעת ובעונה אחת: הוא פשוט לתפירה, נוח לקיפול ונשיאה (אשר להכניסו ממש לכיס), זול, עמיד ולא גנדרני. צבעו היה לרוב חאקי.

ראשיתו של הכובע בשנות העשרים, אולם רק בעשור הראשון והשני לקום המדינה היה כובע הטמבל פופולארי ביותר בכל רחבי הארץ. לכולם היה לפחות אחד כזה, לרוב בשימוש קבוע. תהליך הייצור של כובע הטמבל היה פשוט יחסית ועלותו נמוכה, כיוון שיצרו אותו משאריות.

כובע הטמבל היה מקובל מאוד במשך כל המחצית השניה של המאה העשרים, ונחשב כהגנה נוחה בפני קרינת השמש, ובשעת הצורך גם שימושי לניגוב הזיעה מן המצח. הוא השתלט על חברי הקיבוצים וילדי הקיבוצים, וכן על חברי תנועות הנוער החלוציות ואחרים. כובע הטמבל שימש ככובע עבודה בשדה ובסדנה, כובע-טיולים ואף כובע לבילוי בחוץ בשעות הפנאי, בחול ובחג. הוא הפך כה מקובל, עד כי הקריקטוריסט דוש (שהיה אז עולה חדש, והתרשם מבחוץ מדמות "הצבר") הפך אותו למותג המסמל את הישראלי הטיפוסי באשר הוא.

מיכל פלמן כותבת במאמרה "כובע טמבל" (פורסם באתר "החוויה החינוכית") על הפופולריות של כובע הטמבל בעשורים הראשונים של מדינת ישראל:

לכולם היה כובע טמבל – לילדי הגן ובית הספר היה כובע כזה בצבע לבן, ועליו היה רקום שמם. לחיילים שימש הכובע ככובע עבודה, בצבע חאקי, כמובן. הקיבוצניקים חבשו את כובע הטמבל הכחול, וזאת כדי להתאימו לחולצתם הכחולה שהיתה מזוהה עם הקיבוץ בעת ההיא. הכובע היווה סמל לעבודת כפיים, ואפילו אנשים מנהיגים נשואי פנים, שלרוב ניתן היה למצוא אותם בחליפה מחויטת וכובע תואם, היו מגיעים עם כובע טמבל לנטיעות בחג הט"ו בשבט.
לכובע הטמבל היו פונקציות רבות, וזאת בזכות השוליים הרחבים הגמישים, שבעזרתם ניתן היה ליצור צורות שונות לכובע שיתאימו למטרותיו השונות. ילדים היו משתמשים בו כתחפושת של כובע מלחים, מבוגרים היו משתמשים בו בהטיה על הקרחת, ובאירועים הקשורים בדת היו מקפלים את השוליים של הכובע כלפי פנים, וכך נוצרה מעין כיפה לראשם של הגברים.

כובע גרב

כובע עשוי מצמר גס. צורתו כצינור חסום בשני קצותיו, שמקפלים אותו פנימה לדמות שק. שימש בעיקר נגד קור. נוח לחבישה באופנים שונים.

היה מקובל כפריט תקני בקרב הלוחמים בפלמ"ח, והתפרסם ככזה בעיקר במלחמת העצמאות. הוא נסרג בבית, היה להיט לזמן קצר. בקיבוצים שימשו וריאנטים צבעוניים שלו ככובעי עבודה לחורף. כובע הגרב עבר שכלולים ושיפורים, כולל ואריאציה שבה כיסה הכובע את הראש כולו והצוואר, כאשר הותקן בו בעת הסריגה פתח לפנים. לימים הועם זהרו של כובע הגרב, והוא נשמר בעיקר אצל חובבי נוסטלגיה ("הוא לא שמע עדיין שכבר פירקו את הפלמח") ואצל מי שסובל במיוחד מקור באוזניו.

כפייה

הכפייה היא פיסת בד מלבנית ללא כל מבנה, לרוב עם גדילים בשוליה סביב-סביב, והיא נחשבת כיסוי-ראש אתני המתקשר עם ערביי המזרח התיכון. היא ביסודה פריט זול ופשוט, שימושי למטרות רבות. היא הועילה נגד חום ונגד קור, נגד קרינה ונגד אבק וסופות-חול, נגד יתושים ונגד לכלוך. השתמשו בה גם כשמיכה דקה וכמסתור לפנים בעת נמנום, כמגבת, כפריט להתייפות ולגינדור ועוד ועוד. דומה כי מידת הפופולאריות שלה נעה עם תנודות היחס לערבים ולתרבותם. בניגוד לשימושה המקורי אצל הערבים, הרי ביישוב היהודי חבשו אותה ללא עקאל.

מטפחת ראש

הובאה לארץ עם העליות הראשונות. בקיבוץ וגם במושבות הותיקות ראו בה עוד מראשית ההתיישבות הציונית משום פריט הכרחי לעבודה, בעיקר עבור נשים העובדות בשדה. היא שימשה ככיסוי ראש מפני שמש, רוח ואבק. שיטות הכריכה של המטפחת על הראש, הצוואר ושילובה בשיער היו מגוונות.

המטפחות היו מטיפוסים רבים ושונים – מבחינת החומר, הצבע ודגם הקישוט. בקיץ לבשו מטפחת דקה מבד פשוט, בחורף – מטפחת עבה יותר, מצמר. היא נחשבה גם אביזר להתנאוּת וליופי.

בריקודי העם בקיבוצים כיכבה המטפחת הצבעונית כפריט חשוב בתלבושת. הוותיקים עדיין רואים נגד עיניהם את ציפורה זייד, מראשוני ארגון "השומר", מנפנפת בידה במטפחתה האדומה בעת שהיא מנהיגה ריקוד המוני של הורה.

אביזרים, תכשיטים, קישוטים ואיפור

האדם מטבעו מתקשט – הן נשים והן גברים. אביזרי הקישוט הנספחים לבגדים דומיננטיים יותר אצל הנשים. הגבר בחברה הבורגנית מסתפק בשעון, במשקפיים מעוצבים. לעיתים נוספים גם עניבה, סיכה, חפתי שרוול, שרשרת פשוטה על הצוואר או צמיד. כל אלה, וכמובן תופעות כמו קעקוע ופירסינג, לא פשטו כמעט בכלל בקיבוץ המסורתי.

בגדי הילדים

מאפיינים כלליים

חברת המבוגרים בקיבוץ ראתה את עצמה מחויבת כלפי הילדים, אף שהוכר כי הילד שייך להוריו (ולא כפי שנאמר לא אחת בטעות כאילו הוא נחשב לילד של הקהילה). מראשיתו ראה הקיבוץ את הצורך בעיצוב אורח חייהם של הילדים בדמות חברת המבוגרים.

באותן שיטות החלוקה של קומונה א' נהגו גם כלפי הילדים. קבוצת הילדים נראתה כאילו יצאה ממפעל ייצור בובות תואמות. התינוקות הולבשו בלבוש אחיד שנתפר במתפרת הקיבוץ לפי מידה ממוצעת וצבע אחיד. בחברת הילדים (היותר מבוגרים) שמרו בקנאות על עקרונות השוויון בין הילדים. הלבוש על מרכיביו, אף שלא היה בסגנון של מדים, היה דומה. לכל הילדים נתפרה אותה גזרה, אותו סגנון, צבע ואיכות.

בגדי הילדים התחלקו – בצורה חדה עוד יותר מאשר אצל המבוגרים – לבגדי בוקר ובגדי ערב. הם היו נלבשים באותן שעות אצל כולם.

הצניעות (היינו העוני, הפשטות) נשמרה אצל הילדים אף ביתר הקפדה. את רוב הבגדים תפרו לילדים במתפרת הקיבוץ לפי דגמים קבועים. קניית בגדים לילד על ידי הוריו נתפשה כחריגה.

ראויה לציון התופעה הדמוגרפית החריגה, כי לרוב הילדים בקיבוץ לא היו סבים וסבתות בארץ, שישפיעו עליהם מתנות-בגדים. 
היום פתוחים ילדי הקיבוץ למפגש עם בני גילם העירוניים במסגרות שונות, לעיתים גם בבתי הספר האזוריים. לרבים יש קרובים בעיר המשפיעים כעליהם מתנות-בגדים, וגם הוריהם נמצאים במצב כספי (הפרטה) המאפשר להם לרכוש בגדים כראות עיניהם. הם הסתגלו לאופנות, וקשה לאפיין בהם סימני היכר ייחודיים לעומת ילדי-עיר.

הורשה ו"יד שניה"

משגדל מספר הילדים בקיבוץ והתפתח סולם גילים, "זכו" הילודים החדשים, כמו במשפחה, לקבל את הבגדים של חבריהם הגדולים יותר. לא הייתה בעיית הורשה. כל בגד מיותר הוחזר למחסן הבגדים, שם מחקו את מספרו הקודם ומסרו אותו לילד אחר בגודל המתאים. דאגו לצייד כל ילד לפי גילו בבגדים שפינו ילדי הדור הקודם.

בגדי ערב שמצבם לא היה כל כך טוב – הפכו לבגדי בוקר. בגדים חדשים קיבלו רק כאלה שהיו חריגים במידת גופם, או כשלא היו די בגדים מתאימים שנותרו מקודמיהם, או שהוריהם קיבלו מהסבתא (שמחוץ לקיבוץ) מתנה לילד. בחגים פסח וראש השנה היו מקבלים בגד חדש מ"מחסן הילדים".

מדי עונה הייתה המטפלת מציגה את רכושו של כל ילד בפני קניינית הבגדים ("מחסנאית הילדים", כפי שנקראה בקיבוצים אחדים) לעריכת מפקד בגדים, והיו מודדים אותו ומציידים אותו מחדש לעונה הבאה בכל הדרוש.

טיפול שוטף

כביסה, גיהוץ, קיפול ותיקון של הבגדים

לא הכל נקנה מוכן. חלק תפרו וסרגו בקיבוץ. כמו-כן צריך היה לטפל בכל הבגדים, לכבס, לגהץ, לקפל, לתקן. כך נוצרו ב"קומונה", לצד הפונקציה של חלוקת הבגדים, גם פונקציות של ייצור בגדים ושל טיפול בבגדים. המכבסהחדר הגיהוץ והמתפרה – הפכו למוסד מרכזי, שאיפשר לחברת הקיבוץ להתפנות לעבודה בשדה, בחינוך, במינהל. מחסן הבגדים כלל כונניות ובהן תא לכל חבר.

שחרור האשה מעול משק הבית היו חיוניים ביותר ל"שחרור" האשה. השירות שניתן לבגד היה מרכזי כבר מראשית הדרך, והיה כרוך בהעדר התייחסות אישית לבגד. המספר על הבגד הוא מסימני ההיכר הבולטים של בגדו של חבר הקיבוץ. ברגע שנסתיים עידן "קומונה א'", והבגדים הפכו אישיים, היה נהוג לרקום על הבגד את שמו של החבר לצורכי מיון במכבסה ובמחסן הבגדים וחלוקה לתאים. אחר-כך באו עידן המספרים ועידן העטים המיוחדים שלא נמחקו בכביסה. לימים נקנתה מכונה מיוחדת המדביקה לבגד את מדבקת המספר האישי.

הטיפול בבגד הפך להיות אחד המוסדות הצרכניים החשובים בקיבוץ, והוא שינה את אופיו אך במעט עם התפתחות האריגים הסינטטיים. בהמשך הגיעו מכונות הכביסה גם לבית הפרטי בקיבוץ.

מתפרה

לפעמים ניקנו אריגים גולמיים, ומהם תפרו בכל אחד מהקיבוצים בגדי עבודה אחידים. החברות היו התופרות. הדוגמאות היו פשוטות, ובלבד שהמידות תהיינה מתאימות.

בצד התפירה התפתחה הסריגה. בתחילה הייתה הסריגה פרטית (מצמר שקיבלו בהקצבה במחסן הבגדים), והסריגה הידנית הפכה חלק בלתי נפרד ממודל ההתנהגות באירועים חברתיים בקיבוץ, בשיחות ובהרצאות (ראו לעיל). בהמשך נקנו מכונות-סריגה משוכללות יותר, ובכל קיבוץ התמחתה חברה להפעיל אותן, ואף לתכנת גזרות ודוגמאות בהתאם לאפשרויותיה של המכונה והחברה. כך סיפקה המתפרה גם מוצרי צמר סרוגים. תופעה זו נעלמה מן העולם בשנות ה-80 למאה העשרים, כשמוצרי צמר ותחליפים סינטטיים מיוצרים במכונות תעשייתיות ובמחיר נמוך הציפו את השווקים.

הסנדלר

הקיבוצים הראשונים נזקקו לשירותים שונים במקום. זמינות השירותים הייתה חשובה, שהרי תיקנו את הישן במקום לקנות חדש. תיקון נעליים היה אחד השירותים החשובים, וזמינותו במקום התבקשה. סנדלרוּת היתה מקצוע מקובל גם בחברה היהודית בגולה, והיה זה אך טבעי שאחד החברים, שאולי ידע משהו מרזי המקצוע, יתמנה לסנדלר. 

הסנדלר בקיבוץ היה מוסד חשוב. הוא תיקן ושיפץ נעליים שהתקלקלו, החליף סוליות, שיפץ עקבים שנשחקו, והיו אף סנדלרים שתפרו נעליים מהתחלה, וייצרו לחברים ולילדים הן את נעלי העבודה והן את נעלי השבת. לילד שגדל קיצצו את קידמת החלק העליון של הנעל, והוא יכול להמשיך ללכת בנעליו עוד עונה.

עם התיעוש של ייצור הנעליים עבר מן העולם מקצוע הסנדלר בקיבוץ, ובמידה רבה גם בעיר בישראל.

סגנון ואסתטיקה

 מראשית הדרך היה סגנון הלבוש מודרך על-ידי גישה פונקציונלית קרה ויבשה, בגדים של אנשי עמל. הוא היה רחוק מייחוס חשיבות לאסתטיקה, ואלגנטיות – הס מלהזכיר. הבגד צריך להיות פונקציונלי, מסוגנן לפי האידיאולוגיה, פשוט, נוח לעבודה, צנוע עד כדי פוריטניות, זול, נוח לטיפול. האסתטיקה לא הייתה חשובה. מי ראה את הבגד? לרוב רק החברים הקרובים, שאין צורך להתהדר ו"להתחפש" בפניהם. מי שדיבר על אלגנטיות בלבוש דיבר על בגדי הבורגנות, ואל אלה אסור היה להתייחס.

החברים והחברות ויתרו תחילה על האלגנטיות, הן בגלל האידיאולוגיה והן בשל המחיר הדרוש כדי לרכוש בגד אלגנטי (ואולי נתפרה האידיאולוגיה כדי להצדיק את הרתיעה, שעיקרה בגלל המחיר?). האלגנטי נתפש כיוקרתי, יקר, דוקר בעיניים. שני דורות חלפו עד שהשאיפה לאלגנטיות נעשתה לגיטימית.

מתירנות ופוריטניות

מבחינות רבות החברה הקיבוצית היתה מתירנית – בוודאי מתירנית לזמנה – והקדימה את החברה הישראלית כולה. לא היתה בה פוריטנית מתחסדת. המסגרת החברתית התירה לפרטים להיות יותר חופשיים ובכלל זה גם בהתנהגות האירוטית והסקסואלית (כמובן שזה עדיין רחוק מהמקובל היום). כך גם עוצב הלבוש: מצד אחד לא מוחצן מבחינה אירוטית (כמקובל היום) ומצד שני עדיין חופשי ולא מכופתר כמקובל בחברות הדתיות.

מראה שזוף

השמש נחשבה למקור בריאות. את התינוקות העירומים היו מניחים בשמש הבוקר הנעימה, ובחורף, כשהיו ימים מעוננים, נתנו לילדים שמן דגים כתחליף ל"ויטמינים מהשמש".
עור שזוף נחשב כבריא ויפה, בין השאר משום שדמה לעורם השחום של הבדווים (המודל של היהודי התנ"כי) וביטא חיים בטבע. אגב, באופן פרדוכסלי הבדואים מכוסים מכף רגל ועד ראש בגלבייה וכפייה.

נזקי השמש נלמדו, כמו ביתר החברה הישראלית, רק מאוחר יותר (משנות השמונים ואילך).

השיער והטיפול בו

התסרוקת המקובלת בקרב החלוצים היתה קצרה ולרוב עם שביל בצד, או לחילופים שיער משוך לאחור. נשים גידלו שיער ארוך לתסרוקות מסוגים שונים. צמות היו אופנתיות מאד. הן עוצבו בארבעה אופנים עיקריים:

  • צמה בודדה עבה.
  • זוג צמות דקות.
  • צמות שגולגלו לכדור בצורות שונות.
  • צמות שחוזקו בסיכות סביב הראש, כזר פרחים.

השילוב של צמה מגולגלת לכדור ועליה מטפחת ראש היה מקובל ביותר, אף שהתקנתה הצריכה עבודה מרובה.

לימים הלכו הצמות ונעלמו מהאופק ובמקומן הגיעה תספורת השיער הקצר לנשים. הם התאימו לרוח השוויון והנערות בקיבוץ.

צביעת שיער נעשתה נפוצה בקיבוץ, כמו בישראל, רק משנות השבעים ואילך.

הספר המקומי – לרוב איש מקצוע מהעיר הקרובה – היה מגיע מפעם לפעם לספר את חברי המשק, כשציודו במזוודה (לרוב מכשירים בסיסיים ביותר). מספרת נשים, שהתפתחה בערים הגדולות כבר בתקופת היישוב, לא היתה קיימת במשקים. בשלב מסוים היו קיבוצניקיות שרכשו את המיומנות הזאת ושימשו כספריות מקומיות עבור נשות המשק (בהדרגה גם הוסבו חדרים למספרות, עם מיטב הציוד).

בעלי שיער ארוך ובעלי זקן היו מיעוט בעשורים הראשונים של הקיבוץ. עם זאת, צעירי הקיבוץ היו בין הראשונים בארץ שאימצו את המודל ההיפי בהשפעת המתנדבים (שלום חנוך ומאיר אריאל הן דוגמאות מוכרות מקיבוץ משמרות).

המייסדים חפפו שיערם בסבון פשוט, תוך כדי מקלחת משותפת עם שובם מהעבודה. תודעת הטיפול בשיער התפתחה בתחילה בעיקר אצל נשים. החפיפה הפכה טקס שבועי של יום שישי (כך גם אצל הילדים). החומרים השתפרו עם הזמן ואת מקומו של הסבון תפש השמפו ואחריו גם המרכך.

לפני המרכך נהגו לשטוף עם מי לימון או עם חלמון של ביצה לריכוך השיער.

תמורות בלבוש הקיבוצי

דור המייסדים של הקיבוצים התאפיין בהופעה חיצונית הנובעת ממיקומו בחברה בארץ, עבודתו, חזונו והשקפת עולמו, יכולתו הכלכלית והמצב הטכנולוגי של התקופה. דור זה הוריש גישה של פשטות וצניעות לדור הבא, תוך פיחות מסויים, וכך הלך הייחוד של הלבוש בקיבוץ ופחת מעשור לעשור, עד כי כיום כמעט שאין עוד לקיבוצניק ייחוד בלבושו לעומת עירוני. הן אפילו הייחוד של ישראלי לעומת בן עם אחר בתרבות המערב ניטשטש.

ייחודו של הלבוש בקיבוץ כיום מתרכז בעיקר לא במה שלובשים אלא במה שלא לובשים: כפפות-נוי או כובע מקושט לא ייראו אצל חברת קיבוץ; חליפה ועניבה עודם נדירים ביותר בלבוש של הגבר הקיבוצניק.

התמורות שחלו בלבוש בקיבוץ מאז אמצע המאה העשרים מבטאות בין היתר מעבר מהיר למדי (עם פיגור אחרי המעבר החיצוני) מעולם של 80% חקלאים הנעזרים בעבודת בהמה, אל עולם של 3% חקלאים הנעזרים במיכון משוכלל ובשכירים (הכלולים ב-3% אלה, כך שהחקלאים חברי הקיבוץ לרוב אינם אלא מנהלים). הן אפילו קיבוצניק שהוא חקלאי היום אין לו מושג איך רותמים שור למחרשה או פרד לעגלה. אפילו בתעשייה כבר עובדים פחות ליד מכונות ויותר ליד מחשבים.

היום כבר לא קיימים הבדלים מהותיים בין תרבות הלבוש וההופעה החיצונית בקיבוץ לבין זו המקובל בעיר. פה ושם אפשר עדיין לראות שרידים אחרונים של מרכיבי לבוש מסורתיים – בעיקר בקרב הדור המבוגר ששומר אמונים למורשתו.
תהליך ההפרטה מאפשר לכל משפחה לנהל את תקציבה בהתאם לצרכיה ובכלל זה את תקציב הביגוד. המגוון הרחב של הסגנונות משקף את היחלשות הקולקטיב הקיבוצי ואת עליית תרבות היחיד.

ביביליוגרפיה

ספרי עיון ומדע

  • אלמוג עוז, פרידה משרוליק - שינוי ערכים באליטה הישראלית, אונ' חיפה - זמורה ביתן, 2004.
  • אלמוג עוז, הצבר - דיוקן, עם עובד/ספריית אופקים, 1997.
  • גינה גלי (אספה וערכה), מציאות או חלום? בגליל העליון - שיחות חברים בחוגי "זיכרונות וסיפורי מקום" במועצה אזורית גליל עליון, בסיוע אשל, האגודה לתכנון ולפיתוח שירותים למען הזקן בישראל.
  • הלל ע', ארץ הצהרים, ספריית פועלים, 1950.
  • לבנה מיכה וליסק משה (עורכים), "עלה והגשם", ספר התנועה המאוחדת, הקיבוץ המאוחד, 1998.
  • שמוש אמנון, יום העליה למעין ברוך, מרס 1947.

מאמרים בכתבי עת ובספרים

  • זייד א', "יחפים מירושלים ליפו", כאן על פני האדמה, עמ' 86.
  • נאור מרדכי, "להיות חבר בתנועה 1947-1955", תנועות הנוער 1920-1960 – מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומרי עזר, נאור מרדכי (עורך), 1989, עמ' 238-239.
  • פרנקו נ', "שלוש נקודות אופנה לטובתנו", כאן על פני האדמה, עמ' 308. 

מילונים, לקסיקונים ואינציקלופדיות

  • תורמי ויקיפדיה, "כובע טמבל," ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית, (אוחזר מרץ 3, 2009).

אתרי אינטרנט

  • פלמן מיכל, "כובע טמבל", אתר החוויה החינוכית, תאריך כניסה: 3 במרץ 2009.

הערות שוליים

    צפה בתגובות  תגובות על התפתחות דפוסי לבוש והופעה חיצונית בקיבוץ (1)

    חווה קלס ליבר

    שלום, לצערי חלה טעות טכנית ולא ניתן להוריד ב PDF את פרק 6 התפתחות דפוסי לבוש והופעה חיצונית בקיבוץ. אודה לכם אם תתקנו או תשלחו לי את הפרק הנ"ל. זה ממש מרתק לקרוא את כל זה חג שמח חווה קלס ליבר 0505959670
    יום חמישי כ"ח בכסלו תשע"ו 10 בדצמבר 2015

    הוספת תגובה




     

     

    * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של "אנשים ישראל" לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.