דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
הוסף דירוג לספר 8 מדרגים

אבטלה בקרב ערביי ישראל

המוסד לביטוח לאומי בנצרת
המוסד לביטוח לאומי בנצרת
אשרף עואודה
המוסד לביטוח לאומי בנצרת
המוסד לביטוח לאומי בנצרת
אשרף עואודה
המוסד לביטוח לאומי בנצרת
המוסד לביטוח לאומי בנצרת
אשרף עואודה
גברים מובטלים במפגש חברתי
גברים מובטלים במפגש חברתי
אשרף עואודה
מובטלים במפגש חברתי
מובטלים במפגש חברתי
אשרף עואודה
גברים במפגש חברתי בשעות היום
גברים במפגש חברתי בשעות היום
אשרף עואודה
גברים משחקים שש בש
גברים משחקים שש בש
אשרף עואודה
גברים משחקים שש בש
גברים משחקים שש בש
אשרף עואודה
עישון נרגילה בבית קפה מודרני
עישון נרגילה בבית קפה מודרני
אשרף עואודה
כפר כנא
בית קפה עממי
בית קפה עממי
אשרף עואודה
כפר כנא
בית קפה עממי
בית קפה עממי
אשרף עואודה
כפר כנא
עוז אלמוג

תחקירנים: הורנשטיין שרון, פז דוד, עואודה אשרף, אגבאריה סוהא, זידאן איסלאם, ח'לילי רשא, חנאן בשר, סמר גדבאן, עבד אלגני הד, עאסי מרוא, חוראני סלים, נדאף ג'אקלין, מאיסה מורקוס, מנסור רוידה, סחר חנא

נוצר ב-2/16/2009

קשיים ומגבלות בסקרי עבודה ופרנסה

הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס) עורכת, אחת למספר שנים, סקרים מקיפים אודות כוח-העבודה האזרחי, הכולל גם את המגזר הערבי. הסקרים האחרונים נעשו בשנת 2001 ו-2006 (אם כי נתוניו של סקר זה טרם פורסמו במלואם).

בדומה לסקרים רבים אחרים, גם סקר זה לוקה במגבלות. נמנה את העיקריות שבהן:

  • במשך שנים, נמנעה הלמ"ס מאיסוף נתוני אבטלה ייחודיים למגזר. תחת זאת, נאספו נתונים על יהודים ועל לא-יהודים, כאשר בקבוצה האחרונה נכללים גם לא-יהודים שאינם ערבים, ובעיקר עולי מדינות חבר העמים. מספרם של אלה היה זניח עד תחילת גלי העלייה ב-1992, אך במרוצת השנים הפך משמעותי. לקראת סוף העשור הנוכחי, הם מונים כ-300,000 נפש. 
  • הסקר אינו כולל את האוכלוסייה הערבית המתגוררת ביישובים שאינם ערביים, וכן את תושבי מזרח ירושלים ורמת הגולן. 
  • הסקר מכליל את אוכלוסיית היישובים הערביים תחת ההגדרה "ערבים" (אף אם אינם כאלה), אך אינו כולל בה ערבים-נוצרים, שאינם ילידי הארץ ושאינם מתגוררים ביישובים ערביים. עם זאת, מדובר ככל הנראה במספר זניח ולכן אי-ההכללה אינה משמעותית. 
  • ממצאי הסקר חשופים לטעויות-מדגם שכיחות, אשר עלולות לנבוע מקשיים של הנשאלים בהבנת הנקרא, כמו גם התחמקות ממתן תשובות-אמת לשאלות הנוגעות לכספים והכנסה.
  • הסקר עורך הבחנות בין בני הדתות השונות (מוסלמים, נוצרים, דרוזים), אך לא בכל הפרמטרים. לפיכך, הממצאים כלליים ואינם מספקים נתונים על תת-הקבוצות במגזר.
  • הסקר מתייחס למיעוט הערבי בישראל כמקשה אחת, מבלי להחריג את הבדואים, שלהם מאפיינים תרבותיים ייחודיים. אנו סבורים כי נתוני הסקר, ככל שהם מתייחסים לכלל המוסלמים, אינם מייצגים ברמת דיוק דומה את האוכלוסייה הבדואית.
  • הסקר מציג פילוח של תוצאות על-פי אזורי מגורים. בעזרתם ניתן לקבל תמונת-מצב של האוכלוסייה המוסלמית בנגב, שהיא ברובה בדואית, אך לא של הבדואים תושבי הצפון. נכון לשנת 2004, לפי נתונים רשמיים שהתפרסמו באתר הכנסת, אוכלוסיית הבדואים בצפון הארץ מנתה כ-60,000 נפש, לעומת כ-130,000 נפש בנגב. עוד נמסר כי שיעור הגידול הטבעי בקרב הבדואים עומד על 5.5% לשנה, שיעור מהגבוהים בעולם. כלומר, בשנת 2008 מנתה אוכלוסיית הבדואים בצפון הארץ מעל 73,000 נפש.
  • הנתונים המובאים להלן מתבססים על סקרים שנעשו בשנים 2001 ו-2006. חלק מנתוני 2006 טרם פורסמו, או שפורסמו באופן חלקי, למשל ממצאים הנוגעים לאוכלוסייה היהודית או לכלל האוכלוסייה, ומעט מאוד אודות האוכלוסייה הערבית. לפיכך, במקרים בהם ההשוואות שנעשו בין שתי האוכלוסיות יתבססו על נתוני שנים שונות, הדבר יצוין במפורש. אנו סבורים כי פער בן חמש שנים אינו מטה את התוצאות באופן ניכר, ועל כן ההשוואה על בסיס תקופות שונות, משקפת את המציאות במידה סבירה.

     

הגדרות

בסקר הלמ"ס נבדקו ועובדו מספר פרמטרים. להלן הגדרותיהם: 

  • אוכלוסייה ערבית: תושבי הקבע של מדינת ישראל בני 15 ומעלה, פרט לערביי מזרח ירושלים ורמת הגולן. בהגדרה זו נכלל, למעשה, כל מי שמתגורר ביישוב ערבי (אף אם אינו ערבי) וכן מוסלמים ודרוזים, אף אם אינם גרים ביישובים ערביים. כמו כן נכללו בה נוצרים ילידי הארץ, שאינם מתגוררים ביישובים ערביים. 
  • ראש משק-בית: המפרנס העיקרי של משק-הבית, שעובד עבודה מלאה. תחתיו בדירוג הסולם הכלכלי ראש משק-בית שעובד עבודה חלקית, ואחריו בלתי-מועסק.   
  • דת: דתו של ראש משק-הבית נרשמת כדתם של הכפופים לו, ולפיכך הוא היחיד מבני משק-הבית שנשאל. 
  • שבוע קובע: השבוע המסתיים בשבת שלפני ביקור הסוקר במשק-הבית.  
  • כוח-עבודה אזרחי: בני 15 ומעלה, מועסקים או בלתי-מועסקים, בשבוע הקובע. למעשה, בהגדרה זו נכללים עובדים בפועל וכן דורשי עבודה, אלה המסוגלים, זמינים ומוכנים לעבוד (בין אם הם עובדים בפועל ובין אם הם מובטלים). 
    כוח-העבודה האזרחי מורכב מ: 
    מועסקים. מי שעבדו שעה אחת לפחות בשבוע הקובע בעבודה כלשהי תמורת שכר, רווח או כל תמורה אחרת. בקטגוריית המועסקים כלולים גם בני-משפחה המועסקים בעסק משפחתי, שעבדו בלא תשלום מעל 15 שעות בשבוע, אנשים השוהים במוסדות שעבדו מעל 15 שעות בשבוע ואנשים שנעדרו זמנית מעבודתם. 
    מועסקים שעבדו עבודה מלאה. מי שעבדו 35 שעות ויותר בשבוע הקובע. 
    מועסקים שעבדו עבודה חלקית. מי שעבדו פחות מ-35 שעות בשבוע הקובע.
    מועסקים שנעדרו זמנית מעבודתם. מי שנעדרו זמנית מעבודתם הרגילה בשבוע הקובע עקב מחלה, חופשה, שביתה, הפסקה זמנית של העבודה או מכל סיבה אחרת 
    עובד שכיר. כל מי שעבד אצל אדם אחר בעבור שכר יומי, חודשי, קבלני או בתמורה אחרת כלשהי.
    עובד עצמאי. אדם העובד בעסק הפרטי שלו, בין שהוא מעסיק אחרים או לא, בין שנותן להם שכר בעבור עבודתם בין שנותן להם תמורה אחרת. 
    מעמד אחר בעבודה. כל מי שאינו שכיר או עצמאי. לדוגמה: בן-משפחה העובד בלא תשלום. 
    בלתי-מועסקים. מי שלא עבדו כלל בשבוע הקובע וחיפשו עבודה באופן פעיל בחודש שקדם לפקידתם בסקר והיו יכולים להתחיל לעבוד בשבוע הסקר, אילו הוצעה להם עבודה מתאימה. 
    בקבוצה זו לא נכללים גם מתנדבים (אנשים העובדים ללא תמורה כספית), תלמידים, עקרות-בית ונכים שאינם מסוגלים לעבוד. 
  • ענף כלכלי. הענף הכלכלי שאליו שייך המפעל או המוסד שבו הנסקר עובד. הענף הכלכלי נקבע לפי המוצר או השירות העיקרי של יחידת הסיווג.  
  • משלח-יד. כלל הפעילויות והעיסוקים שהנסקר מבצע במקום עבודתו בלא להתחשב במקצוע שלמד, אם אינו עוסק בו.

השתייכות ערבים לכוח-העבודה האזרחי

כוח-העבודה האזרחי הערבי (כולל מוסלמים, נוצרים, דרוזים ובדואים) במדינת ישראל, כלומר אלו העובדים או המחפשים עבודה, נכון לשנת 2006, נמוך הן בהשוואה לאוכלוסייה היהודית והן בהשוואה למימדיו בעבר. במיוחד אמורים הדברים לגבי נשים. בשנת 1961, לדוגמה, מרבית האוכלוסייה הערבית (79%) השתייכה לכוח-העבודה האזרחי.

בתוך ארבעה עשורים קטנו מימדי כוח-העבודה האזרחי הערבי במחצית, ונכון לשנת 2006, עמדו על 39.6% מהאוכלוסייה הערבית שמעל גיל חמש-עשרה. במילים אחרות, קרוב לשני-שלישים (60.4%) מהאוכלוסייה הערבית הבוגרת אינם עובדים ו/או מחפשים עבודה. שיעור זה גבוה פי 1.5 מהמצב באוכלוסייה היהודית הבוגרת (41.4%), נכון לאותה שנה.

הסיבות להיקף הנמוך של כוח-העבודה האזרחי

  • מספר גדול יחסית של ערבים מתפרנס מעבודת-כפיים (חקלאות, בנייה וכדומה), הכרוכה במאמץ גופני מתמשך. מטבע הדברים, הם נפלטים ממעגל-העבודה מוקדם יותר מבעלי המקצועות החופשיים, או מקצועות הצווארון הלבן. פועל פשוט שיצא ממעגל-העבודה בשנות הארבעים או החמישים לחייו, יתקשה מאוד לפתוח קריירה שנייה במקצוע פחות תובעני, בעיקר עקב היעדר הכשרה מקצועית. זאת ועוד, משלחי-יד אלה מוּעדים לפגיעה גופנית ולנכות. במקרה כזה, הנכה נפלט בעל-כורחו מכוח-העבודה האזרחי.

    מעבר לשחיקה הגופנית, יש לקחת בחשבון שחיקה נפשית המזרזת פרישה מוקדמת. לעובדים אלה אין אפיקי קידום, והסיכוי שלהם למצוא עבודה אחרת באותו תחום (לא כל שכן בתחום אחר), מוגבל ולרוב שואף לאפס. במציאות כזו לא עומדות בפניהם יותר מדי אופציות: או לפרוש בגיל מוקדם ולהישען על התמיכה המשפחתית, או לתבוע פיצויים/ תגמולים בגין אובדן כושר עבודה או נכות לצמיתות. לאור זאת, ייתכן כי שיעור הנכים במגזר הערבי גבוה מזה שבאוכלוסייה היהודית, ומכאן שיעורם הגבוה יחסית של מי שאינם כשירים לעבוד. 
      
  • שיעור הילודה הגבוה במגזר, משליך אף הוא על מימדיו של כוח-העבודה האזרחי. שכן, נשים נוטות להיעדר ממקום-העבודה בחודשי ההריון. הערה: הסיווג של השתייכות לכוח העבודה במסגרת הסקר מתבסס על השאלה: "האם עבדת בתקופה הרלוונטית או האם חיפשת עבודה או היית מעוניינת לעבוד אן היו מציעים לך עבודה מתאימה". הסקר לא בודק אם פלוני היה רשום כעובד אצל מעסיק מסוים. 
      
  • זמינות נמוכה של תלמידים גילאי חמש-עשרה ומעלה, בעיקר בתקופת הלימודים. שיעורם באוכלוסייה הערבית גבוה יותר משיעורם באוכלוסייה היהודית, ונתון זה משפיע על שיעור ההשתייכות הכללי לכוח-העבודה האזרחי. 
      
  • שיעור נמוך של נשים כשירות ופנויות לעבודה (ראו הרחבה בהמשך). 
      
  • אמינות התשובות של הנשאלים בסקר. ערבים הם חשדניים מטבעם, בעיקר כלפי גורמים ממסדיים, ולכן אינם ששים לספק מידע אודות עיסוקם והכנסתם. קרוב לוודאי, אם כן, שנתוני הסקר אינם משקפים את המצב לאשורו, ובפועל, שיעור ההשתייכות לכוח-העבודה האזרחי גבוה יותר.

    יתירה מכך, נשאלים עשויים לתת פרשנות שונה למושגים כגון "תעסוקה" או "עבודה". לדוגמה: עבודה זמנית (סיוע לקבלן בניין) עשויה שלא להיתפש כעבודה כלל. זאת ועוד, עובד ארעי שחדל לעבוד למעלה משבוע לפני מועד הסקר, אינו נחשב ל"מועסק". בה בעת, הוא לא חיפש עבודה בחודש שקדם לסקר, ועל כן אינו נכלל גם בהגדרת "בלתי-מועסקים" או "מועסקים שנעדרו זמנית מעבודתם". וכך, על דרך הצימצום (אלימינציה), הוא נופל לקטגוריית "שאינם משתייכים לכוח-העבודה האזרחי".

השתייכות גברים ערבים לכוח-העבודה האזרחי

59.7% מהגברים הערבים (נוצרים, מוסלמים, בדואים ודרוזים) מעל גיל חמש-עשרה משתייכים לכוח-העבודה האזרחי, נכון לשנת 2006. שיעור השתייכות גבוה נמצא בקרב הגברים הנשואים - 67.5% לעומת 46.9% מהלא-נשואים (נכון לסקר שנערך בשנת 2001).
כפי שצוין לעיל, מדובר בקבוצת גילים החל מגיל 15, הכוללת בתוכה תלמידים וצעירים שטרם נישאו, ועל כן טבעי שלא יעבדו כלל או לא יעבדו באופן סדיר.

השתייכות נשים ערביות לכוח-העבודה האזרחי

שיעור ההשתייכות של הנשים הערביות לכוח-העבודה האזרחי, נמוך במיוחד. נכון לשנת 2006 עמד שיעור זה על 19.1% מקרב בנות חמש-עשרה ומעלה. במילים אחרות, ארבע מכל חמש נשים ערביות נמצאות מחוץ למעגל העבודה.

בניגוד לגברים, ההבדל בין נשים נשואות (18.1%) ללא-נשואות (19.5%), כפי שעלה מנתוני סקר 2001, היה זניח. ניתן להעריך כי הסיבה העיקרית לכך היא גיל הנישואים המוקדם (בעיקר של המוסלמיות). מייד עם נישואיהן, הן נרתמות לעבודות הבית ולגידול הילדים, ועל כן אינן יוצאות לעבודה. עליהן יש להוסיף רווקות רבות, שעבדו והפסיקו לאחר שנישאו. בהקשר זה ראוי לציין את הנתון הבא: כאשר מחשבים את שיעור המובטלות מתוך כלל הנשים במגזר, מגלים כי שיעורן בקרב הלא-נשואות (2.61%) יותר מכפול מזה של הנשואות (1.17%).

העובדה, כי למעלה מ-80% מהנשים במגזר הן מחוץ לכוח-העבודה האזרחי, מחזקת את ההערכה ולפיה רובן המכריע מתמסרות לתפקידן כעקרות-בית, על חשבון יציאה לעבודה מחוץ לבית. לכך יש להוסיף מגבלות תעסוקה שאיתן מתמודדות הנשים הערביות (בעיקר המוסלמיות).

מספר סיבות אפשריות לשיעור הנמוך שלנשים ערביות בכוח העבודה האזרחי:

  • בחברה מסורתית לא מקובל שאישה תצא בגפה אל מחוץ לכפר, וכך נסגרות בפניה אפשרויות תעסוקה, בעוד אשר מקורות הפרנסה בתוך תחומי הכפר מוגבלים.
  • ברוב היישובים הערביים אין מרכזי מסחר או תעשייה גדולים, אלא עסקים קטנים שמסוגלים לקלוט מספר מועט של עובדים.
  • מחסור במעונות יום לפעוטות בתחומי היישובים הערביים.

השתייכות לכוח-העבודה האזרחי על-פי גיל (נשים וגברים)

כאמור, נתוני הלמ"ס אינם עורכים הבחנה בין בדואים לבין מוסלמים שאינם בדואים, והם אף כוללים בתוך האוכלוסייה הערבית את התושבים הדרוזים. לפיכך בכל מקום שבו יצוין להלן נתון המתייחס לכלל המגזר הערבי, הוא כולל בתוכו למעשה את כלל האוכלוסייה דוברת הערבית ולא רק את המגזר הערבי (מוסלמים ונוצרים). במקרים, שבהם נעשתה הבחנה בין דתות שונות, יצוין הדבר במפורש.

שיעור המשתייכים הגבוה ביותר לכוח-העבודה האזרחי, נמצא בקבוצת-הגילים 34-25 ועומד על 54.4%, יותר מכל קבוצת-גיל אחרת, נכון לסקר משנת 2001.

למעלה ממחצית האוכלוסייה הערבית בכל קבוצת-גיל אינה עובדת בפועל, בין אם מדובר במי שאינם נמנים מלכתחילה על כוח-העבודה האזרחי, ובין אם מדובר במובטלים. מגיל 45 ואילך, מרבית האוכלוסייה הערבית כבר נמצאת מחוץ למעגל העבודה.

השתייכות מוסלמים לכוח-העבודה האזרחי

כשני-שלישים מן הערבים המוסלמים הבוגרים אינם נמנים עם כוח-העבודה האזרחי. על-פי הסקר של 2001, שיעור ההשתתפות שלהם (37.2%) היה נמוך מזה של כלל האוכלוסייה הערבית (39%).

פערים אלה נמצאו גם בסקר שנערך חמש שנים לאחר מכן: 38.6% לעומת 39.6%. בסקר זה לא נעשתה הפרדה בין ערבים-מוסלמים ובדואים. בפילוח על-פי יישובים, נמצא כי שיעור ההשתייכות לכוח-העבודה בקרב האוכלוסייה המוסלמית בנגב, שהיא ברובה בדואית (כ-31%), נמוך מזה של כלל המוסלמים (38.6%).

את שיעור ההשתייכות הנמוך של מוסלמים לכוח-העבודה האזרחי, ניתן להסביר באורח-החיים הכפרי-חמולתי, בהימנעות מהרשמה בלשכות התעסוקה וכן באי-דיווח על עבודות עצמאיות.

השתייכות גברים מוסלמים לכוח-העבודה האזרחי

רוב הגברים המוסלמים (60.3%) נמנו בשנת 2006 עם כוח-העבודה האזרחי, בהגדרה זו נכללו גם הבדואים, שכאמור לעיל, שיעור השתייכותם לכוח-העבודה האזרחי נמוך יותר.

השתייכות נשים מוסלמיות לכוח-העבודה האזרחי

שיעור ההשתייכות לכוח-העבודה האזרחי בקרב הנשים המוסלמיות הינו נמוך במיוחד, הן באופן מוחלט והן באופן יחסי לאוכלוסיות אחרות. לפי נתוני 2006, נמצא כי 16.4% מקרב המוסלמיות שמעל גיל 15 משתייכות לכוח-העבודה האזרחי, לעומת 19.6% בקרב הדרוזיות (פי 1.2 מהמוסלמיות), 45.3% בקרב הנוצריות (יותר מפי 2.5 מהמוסלמיות) ו-56.2% בקרב היהודיות (כמעט פי 3.5 מהמוסלמיות). ניתן להעריך כי הדבר נובע בין היתר מכך, שמוסלמיות נישאות בגיל צעיר יותר, ומתמסרות מייד לבית ולמשפחה.

השתייכות ערבים-נוצרים לכוח-העבודה האזרחי

נכון לנתוני 2006, שיעור ההשתתפות בכוח-העבודה בקרב הנוצרים שמעל גיל חמש-עשרה (48.3%) היה הגבוה ביותר בקרב האוכלוסייה הערבית, אך עדיין נמוך בהשוואה לאוכלוסייה היהודית. כלומר, למעלה ממחציתם נמצאים מחוץ למעגל העבודה. עם זאת, קיים פער משמעותי בין הגברים והנשים באוכלוסיה זו: 61.9% מכלל הגברים הערבים-נוצריים נמנים עם כוח-העבודה האזרחי, לעומת 45.3% מכלל הנשים.

מועסקים ומובטלים במגזר הערבי

מרבית אזרחי ישראל הערבים, גברים ונשים, אשר משתייכים לכוח-העבודה האזרחי, גם עובדים בפועל. מיעוט מהם (11.5%, נכון ל-2006), מובטל. להשוואה, שיעור האבטלה בקרב היהודים באותה שנה היה נמוך במעט, ועמד על 8.4%.

שיעור הגברים הערבים המועסקים

 מרבית הגברים הערבים, הנמנים עם כוח-העבודה האזרחי, גם עובדים בפועל. רק 9.8% מהם מובטלים.

שיעור הנשים הערביות המועסקות

16.9% מכלל הנשים הערביות המשתייכות לכוח-העבודה האזרחי, הן מובטלות. במילים אחרות, רובן המכריע (מעל 83%) עובדות בפועל.

שיעור המועסקים בקרב האוכלוסיה המוסלמית

רוב המוסלמים/יות (ובכלל זה הבדואים/יות) אינם עובדים בפועל, כיוון שהם ממילא אינם משתייכים לכוח-העבודה האזרחי. מבין אלה, המשתייכים לכוח-העבודה האזרחי, הרוב (87.6%) עובד בפועל ורק כ-12.4% מהם מובטלים (נכון לשנת 2006). מרבית המועסקים עובדים במשרה מלאה. 

שיעור הגברים המוסלמים המועסקים

שיעור הגברים המוסלמים המועסקים (לרבות הבדואים) מכלל המוסלמים בכוח-העבודה האזרחי, עומד על 89.5%. המובטלים מהווים 10.5% מכוח-העבודה האזרחי המוסלמי (נכון לשנת 2006).

שיעור הנשים המוסלמיות המועסקות

שיעור הנשים המוסלמיות המועסקות (לרבות הבדואיות) מכלל השייכות לכוח-העבודה האזרחי, עומד על כ-80%. שיעור המובטלות (כ-19.4%) כמעט כפול מזה של הגברים בקבוצה זו.

חשוב להזכיר כי שיעור המוסלמיות הנמנות עם כוח-העבודה האזרחי הוא מלכתחילה נמוך (ראו לעיל "השתתפות נשים מוסלמיות בכוח-העבודה האזרחי"), ולכן, כאשר מתייחסים לכלל הנשים המוסלמיות הבוגרות, מתקבלת תמונה תעסוקתית מובהקת יותר: 13.2% בלבד עובדות בפועל, מרביתן במשרה חלקית.

מובטלים בקרב האוכלוסיה הבדואית

כאמור, הנתונים על האוכלוסיה המוסלמית אינם מבחינים בין בדואים לבין מוסלמים שאינם בדואים. למעשה, הלמ"ס לא מבצעת מחקר נפרד על האבטלה בקרב האוכלוסיה הבדואית, אף שמרבית האינדקיציות מלמדות כי שיעורי האבטלה שם גבוהים אף מאלו שבקרב כלל האוכלוסיה המוסלמית. 

כך, למשל, מסמך שפירסם מרכז המידע והמחקר של הכנסת בשנת 2007 מלמד, כי שיעור המקבלים גמלת הבטחת הכנסה בכלל התושבים ביישובים הבדואים (בעיקר בנגב, אך לא רק) הינו גבוה בהרבה מהממוצע הארצי. לעומת זאת שיעור המקבלים גמלת אבטלה הוא לרוב נמוך מהממוצע הארצי. שיעור נמוך זה אינו מעיד על היעדר אבטלה אלא להפך. אדם, שלא עבד תקופה מינימלית מסוימת, אינו זכאי כלל לגמלת אבטלה. זאת ועוד, גמלה זו ניתנת לפרק זמן מוגבל מאוד שבסופו היא מופסקת גם אם מקבלה לא יצא ממעגל מחוסרי העבודה. 

שיעור דורשי העבודה (אלו שמתייצבים בלשכות התעסוקה ונרשמים כ"דורשי עבודה") בישובים בדואים (בעיקר בנגב) גבוה באופן ניכר (לפעמים פי 4 ויותר) מהממוצע הארצי, והוא נע בין 8% ל-19%. לשם השוואה, שיעור דורשי העבודה הארצי הוא 3.80%. רוב דורשי העבודה בישובים אלה הם נשים, צעירים, חסרי השכלה פורמלית, בעלי השכלה נמוכה ועובדים לא מקצועיים.

שיעור המועסקים בקרב האוכלוסייה הערבית-נוצרית

שיעור המובטלים בקרב האוכלוסייה הערבית-נוצרית (גברים ונשים), עומד על 8.9% מכלל אלו שנמנים על כוח-העבודה האזרחי. שיעור הגברים המובטלים עומד על 7.9% בלבד. אין בידינו נתוני אבטלה בקרב הנשים הערביות הנוצריות. 

שיעור המועסקים והבלתי מועסקים בחברה הערבית, 2006
  יכולים ומעוניינים לעבוד אינם רוצים או אינם יכולים לעבוד סה"כ
  עובדים אינם עובדים (בלתי מועסקים) סה"כ יכולים ורוצים לעבוד    
כלל הערבים 35 4.6 39.6 60.4 100
גברים ערביים 53.8 5.9 59.7 40.3 100
נשים ערביות 15.9 3.2 19.1 80.9 100
כלל המוסלמים 33.8 4.8 38.6 61.4 100
גברים מוסלמים 53.9 6.4 60.3 39.7 100
נשים מוסלמיות 13.2 3.2 16.4 83.6 100
ערבים נוצריים 44.0 4.3 48.3 51.7 100
גברים ערביים נוצרים 57.0 4.9 61.9 38.1 100
נשים ערביות נוצריות     45.3 54.7 100
דרוזים

33.1

2.9 36.0 64.0 100
גברים דרוזים 48.6 2.9 51.6 48.4 100
נשים דרוזיות 16.8 2.8 19.6 80.4 100


שיעורי אבטלה לשנת 2006 במגזר הערבי
  מספר הנפשותשרוצות ויכולות לעבוד
(בסוגריים: שיעורם מתוך כלל בני 15+ בקבוצת האוכלוסייה הרלוונטית)
מספר המובטלים
(באלפים)
אחוז המובטלים מתוך אלו שרוצים ויכולים לעבוד אחוז המובטלים מתוך כלל בני 15+ בקבוצת האוכלוסייה הרלוונטית
ערבים (גברים ונשים) 334.0
(39.6%)
38.3 11.5 4.6
גברים ערבים 254.2
(59.7%)
24.9 9.8 4.3
נשים ערביות 79.2
(19.1%)
13.4 16.9 3.2
מוסלמים
(גברים ונשים)
255.7
(38.6%)
31.7 12.4 4.8
גברים מוסלמים 201.8
(60.3%)
21.3 10.5 6.4
נשים מוסלמיות
(נכון לשנת 2001)
35.526
(14.8%)
3.462 10.6 1.57
נוצרים (גברים ונשים) 48.7
(48.3%)
4.3 8.9 4.3
גברים נוצרים 31.6
(61.9%)
2.5 7.9 4.9
דרוזים
(גברים ונשים)
26.5
(36.0%)
2.1 8.1 2.9
גברים דרוזים 19.5
(51.5%)
1.1 5.8 2.9

מובטלים על-פי רמת השכלה

על-פי נתוני 2001, שיעור האבטלה במגזר הערבי עומד ביחס הפוך לרמת ההשכלה. פרופ' עזיז חיידר (סוציולוג ועמית בכיר במכון ון ליר ובמכון טרומן באוניברסיטה העברית), מציין בספרו משנת 2005, כי מגמה זו אופיינית גם לכלל האוכלוסייה היהודית. 19.3% מהערבים בעלי השכלה של עד ארבע שנות לימוד אשר נמנים על כוח-העבודה האזרחי, היו מובטלים (על-פי הסקר של 2001). שיעור המובטלים מקרב בעלי חמש עד שמונה שנות לימוד, עמד על 14.1% ובקרב בעלי השכלה על-תיכונית ואקדמית הוא נמוך במיוחד (1.7%).

שיעור המובטלים מקרב הקבוצה האחרונה, היה נמוך אף בהשוואה לאוכלוסייה היהודית (4.6%). הסבר אפשרי לנתון מפתיע זה: ערבים רבים מוכנים להתפשר גם על עבודה שלא בהכרח הולמת את הכשרתם האקדמית (הוראה, לדוגמה). מנגד, אקדמאי יהודי יתעקש לרוב על עבודה ההולמת את השכלתו, וכל עוד לא מצא כזו - יעדיף להיות מובטל.

יש לסייג את הנתונים הללו, בין היתר לנוכח העובדה כי חלק מהנשאלים לא ציינו (או לא ידעו להגדיר) את רמת ההשכלה שלהם, ועל כן נכללו בקבוצה שמספר שנות הלימוד שלה "לא ידוע". שיעור המובטלים בקרבם עמד על 9.5%. מנגד, משקלם הכולל חסר חשיבות - 0.4% מכלל הערבים המסוגלים ורוצים לעבוד.

מובטלים על-פי גיל

כלל הערבים (גברים ונשים)

נכון לשנת 2001, שיעור המובטלים הגבוה ביותר (13.2%) היה בקבוצת-הגיל 15-24. בחלוקה מגדרית - 12.1% מובטלים ו-16.6% מובטלות. 

שיעור השייכים לכוח-העבודה בחברה הערבית, כולל מועסקים בפועל, 2001
  שייכים לכוח העבודה
(רוצים ומסוגלים לעבוד)
אינם שייכים לכוח העבודה
(אינם רוצים או אינם מסוגלים לעבוד)
גיל עובדים בפועל בלתי מועסקים סה"כ בכוח העבודה  
24-15 23.5 3.55 26.9 73.1
34-25 49.61 4.78 54.4 45.6
44-35 47.3 4.79 52.1 47.9
54-45 35.36 3.84 39.2 60.8
64-55 19.4 1.8 21.2 78.8
65+ 2.36 0.14 2.5 97.5

נשים ערביות

שיעור האבטלה בקרב נשים בנות 25 ומעלה, צונח לכדי מחצית (7.3%), וממשיך לרדת בהדרגה. הירידה נובעת מכך שהן נפלטו ממעגל-העבודה ועל כן אינן מחפשות עבודה ואינן נכללות בסטטיסטיקה של המובטלות. למעשה, הרוב המכריע של מי שאינן עובדות הן עקרות-בית, המתמסרות לאחר נישואיהן לניהול משק-הבית והמשפחה. 

שיעור הנשים הערביות השייכות לכוח-העבודה האזרחי, כולל מועסקות בפועל, 2001
  שייכות לכוח העבודה אינן שייכות לכוח העבודה
גיל עובדות בפועל בלתי מועסקות סה"כ בכוח העבודה  
24-15 11.7 2.3 14 86
34-25 26.5 2.1 28.6 71.4
44-35 21.9 1.7 23.6 76.4
54-45 15.1 1.2 16.3 85.7
64-55 3.5 0.6 4.1 95.9
65+     0.8 99.2

גברים ערבים

שיעור הגברים הבלתי-מועסקים נמצא אף הוא בירידה לאחר גיל 25, אם כי זו מתונה יותר בהשוואה לנשים. בשונה מהנשים, פחות גברים נפלטים משוק העבודה, ורבים מהם ממשיכים לחפש ומוכנים לקבל כמעט כל עבודה המוצעת להם. לעומתם, נשים שנפלטו משוק העבודה, לרוב מפסיקות לחפש ומתמסרות לביתן ולמשפחתן.

לפי נתוני 2001, המגמה בקרב הגברים שונה מעט מזו של הממוצע הכלל-ערבי. יותר גברים שאינם עובדים בפועל, מחפשים עבודה ולא הופכים בלתי-כשירים (כלומר אינם נפלטים כוח-העבודה האזרחי) אלא בגיל מאוחר יותר. רק מגיל 55 ואילך, שיעורם יורד אל מתחת למחצית מכלל האוכלוסייה הגברית הערבית. מגמה דומה נרשמה גם בסקר של שנת 2006, אבל הבעיה שהנתונים התייחסו ל"לא-יהודים" בכלל, ולאו דווקא לערבים.

שיעור האבטלה בקרב גברים ערבים לאחר גיל השיא בעבודה (גיל 45 ואילך), גבוה באופן ניכר בהשוואה לשאר קבוצות הבלתי-מועסקים במגזר, כולל נשים. משמעות הדברים היא, כי מגיל 45 ואילך קיימת מצוקת אבטלה משמעותית בקרב הגברים הערבים, יותר מאשר בקרב הנשים. 

שיעור הגברים הערבים בכוח-העבודה האזרחי, כולל מועסקים בפועל, 2001
  שייכים לכוח העבודה אינם שייכים לכוח העבודה
גיל עובדים בפועל בלתי מועסקים סה"כ בכוח העבודה  
24-15 34.7 4.8 39.5 60.5
34-25 72.7 7.4 80.1 19.9
44-35 70.7 7.6 78.3 21.7
54-45 55.7 6.5 62.2 37.8
64-55 34 3 37.4 62.6
65+ 1.5 3 4.5 95.5
 

ההבדל ברמות האבטלה בין גברים ונשים מתחדד, כאשר משווים את שיעור המובטלים מתוך כלל הגברים הערבים הבוגרים (מעל גיל 15), לשיעור המובטלות מתוך כלל הנשים הערביות הבוגרות. אצל הנשים יש מגמת ירידה מתמדת בשיעור המעוניינות ומסוגלות לעבוד אך אינן מוצאות עבודה. מנגד, אצל הגברים המגמה הפוכה עד גיל 45, ורק בהמשך חלה ירידה מתונה בשיעור המובטלים.

להשוואה בין שיעורי האבטלה של נשים וגברים במגזר הערבי מתוך כוח העבודה האזרחי לחצו כאן.

שיעורי אבטלה של גברים ונשים במגזר הערבי מתוך כלל אוכלוסית המגזר הבוגרת
גיל אחוז הנשים שרוצות ויכולות לעבוד אך אינן עובדות בפועל מתוך כלל בנות 15 ומעלה אחוז הגברים הערביים שרוצים ויכולים לעבוד אך אינם עובדים בפועל מתוך כלל בני 15 ומעלה אחוז הערבים (גברים ונשים) שרוצים ויכולים לעבוד אך אינם עובדים בפועל מתוך כלל האוכלוסייה הערבית שמעל גיל 15
24-15 2.32 4.77 3.55
34-25 2.08 7.4

4.78

44-35 1.69 7.6 4.79
54-45 1.16 6.53 3.84
64-55 0.56 3 1.8
65+ - 3 0.14
סה"כ 1.76 5.91 3.86


לסיכום: יותר גברים מנשים עובדים בפועל. יותר גברים מנשים מחפשים בפועל עבודה. יותר נשים מגברים אינן מסוגלות או אינן מעוניינות לעבוד (כלומר, לא נמנות על כוח-העבודה האזרחי).

מובטלים על-פי אזור מגורים

נכון לשנת 2001, מוקדי האבטלה העיקריים במגזר הערבי היו ביישובים הערביים בנגב (היינו, בקרב המגזר הבדואי), והם עמדו של 20.7%. בהקשר זה יש לציין, כי היישובים הבדואיים בנגב מדורגים דרך קבע בראש טבלת מוקדי האבטלה הארצית, בעיקר משום שממשלות ישראל לדורותיהן הדירו אותם מתוכניות הפיתוח שלהן. בשאר ריכוזי האוכלוסייה הערבית, שיעור האבטלה נמוך יחסית (לדוגמה: 5% ביישובי 'המשולש'), ככל הנראה בשל הקירבה למרכז הארץ והזדמנויות העבודה הרבות. חלוקה פנים-מגזרית זו נשמרה גם בשנת 2002, אם כי ניכרה ירידה בשיעור הבדואים המובטלים בנגב. 

מובטלים מול אלו שאינם משתייכים לכוח-העבודה

כאמור, נתוני הלמ"ס בוחנים את שיעור המובטלים מתוך כוח-העבודה האזרחי. כלומר, שיעור המובטלים מתוך אלו שמלכתחילה פנויים, זמינים ונכונים לעבוד.

בבדיקת שיעור המובטלים מתוך כלל האוכלוסייה הערבית, עולה כי המובטלים (אלו שרוצים ומוכנים לעבוד אך אינם עובדים) אינו עולה על 5% מהאוכלוסייה הערבית הבוגרת. שיעור זה בטל בשישים בהשוואה למעלה מ-60% מהאוכלוסייה הערבית שאינם נמנים עם כוח-העבודה האזרחי.

סיבות לאבטלה או להיעדר תעסוקה

מהאמור לעיל ניתן להעריך, כי הגורמים לאבטלה במגזר הערבי אינם בהכרח היעדר מקומות עבודה, אלא הנסיבות אשר בעטיין אנשים נקלעים למצב של אי-יכולת או אי-עניין לעבוד, ולכן לא נכללים מלכתחילה בכוח-העבודה האזרחי.

לרוב, נכים, תלמידים, עקרות-בית, מתנדבים וכיוצא באלה, אינם נכללים בכוח-העבודה האזרחי. מכאן ניתן להעריך, כי שיעורם באוכלוסיה הערבית גבוה באופן יחסי.

מספר עקרות-הבית

מרבית הנשים הערביות (בעיקר המוסלמיות) מתחתנות בגיל צעיר, מתמסרות להקמת משפחה ולטיפול בבית ולפיכך אינן זמינות לעבודה, אינן מחפשות עבודה וממילא אינן נרשמות בלשכות התעסוקה. לכן שיעור מחפשות העבודה בפועל הינו מזערי.

מספר התלמידים

מספר התלמידים במגזר הערבי גבוה מזה של היהודים, וזאת בשל שיעורי ילודה גבוהים יותר (הפערים בין המגזרים בשיעורי הפיריון החלו להיסגר רק בעשור האחרון).

מספר הנכים

רבים מהערבים מתפרנסים מעבודות כפיים, אשר גורמות לשחיקה גופנית מואצת. בנוסף, הם חשופים יותר מאחרים לתאונות עבודה, שהקשות בהן מסתיימות בנכות ובאובדן כושר עבודה. בחלק מהמקרים, הם מנצלים את המצב להגשת תביעת נכות וקבלת גימלה חודשית, המהווה עבורם מפלט מעבודה משמימה ונטולת סיכוי לקידום.

קשיי קליטה של המבוגרים

גברים בשנות הארבעים לחייהם מתקשים להיקלט במקומות עבודה, כיוון שהמעסיק הממוצע מעדיף כוח-עבודה צעיר וזול יותר. התפתחות הטכנולוגיה מקשה אף היא על המבוגרים, ולא פעם הם מוצאים עצמם חסרי הכשרה מתאימה. מהפכת ההשכלה הגבוהה פסחה על דור המבוגרים, ולפיכך מגוון אפשרויות התעסוקה המתאימות להם מצומצם ביותר. מבוגרים רבים מרימים ידיים, חדלים לחפש עבודה, וממילא אינם נרשמים בלשכת התעסוקה, שכן זכאותם לדמי אבטלה מוגבלת לחודשים ספורים בלבד. בהגדרה, הם אינם נחשבים ל"בלתי-מועסקים", אלא כמי שאינו נמנה על כוח-העבודה האזרחי, היינו, מי שאינו מסוגל או רוצה לעבוד.

הקשר המשפחתי

בחברה הערבית קיים קשר-דם הדוק בין הדורות (בעיקר בקרב המוסלמים), והתופעה של בני שלושה דורות ויותר המתגוררים תחת אותה קורת-גג, שכיחה למדי. הקשר הבין-דורי מתבטא בין היתר בכך, שהילדים הבוגרים תומכים כלכלית בהוריהם ולעיתים גם בסבא ובסבתא. רשת ביטחון זו עשויה להסביר מדוע מבוגרים אינם מתאמצים לחפש ולמצוא מקום עבודה.

אי-דיווח על עבודה

רבים במגזר הערבי עובדים ב'שחור' ולא מדווחים על הכנסתם לרשויות (ובכלל זה עורכי הסקרים הנתפשים כשליחים של הממסד). חששם הוא כי דיווח אמת עלול לגרור הגשת תביעות בגין אי-תשלום מיסים ואובדן זכאות לסעד ותמיכות. זאת ועוד, חלק לא מבוטל (אולי רוב) ממקומות העבודה במגזר הערבי, אינם מוסדרים בחוק ואינם משלמים לעובדיהם תשלומים המגיעים להם על פי חוקי העבודה (דמי חופשה, פנסיה וכו'). לכן, למעסיקים ערבים רבים אין כל אינטרס לדווח על עובדיהם.
זאת ועוד, אנשים פרטיים ובעלי-עסקים יהודים רבים מעסיקים ערבים ומשלמים להם במזומן, ללא קבלות או תלוש משכורת. רבים גם מנצלים את תמימותם של העובדים הערבים ו/או את מצוקתם הכלכלית.

עבודות זמניות ומתחלפות

המגזר הערבי מאופיין בשיעור גבוה של עבודות מזדמנות וקצרות-טווח. כתוצאה מכך, רבים נמצאים במצב תעסוקה לסירוגין: עבודה של מספר שבועות או חודשים, אבטלה של מספר שבועות או חודשים וחוזר חלילה. עקב דפוס תעסוקה זה הם נמנעים מלהירשם כמובטלים.

סיבות נוספות לאבטלה ולהיעדר תעסוקה במגזר הערבי

פרופ' עזיז חיידר בספרו משנת 2005 מונה מספר גורמים לאבטלה ולכך שרבים במגזר אינם עובדים.

  • הכלכלה הישראלית התפתחה מאוד במרוצת השנים, ובעקבות זאת חלו תמורות בביקוש לעובדים. תנופת הפיתוח של תעשיות עתירות ידע וטכנולוגיה (היי-טק), הביאה לירידה משמעותית בביקוש לעובדים מקצועיים ללא הכשרה פורמאלית ולעובדים לא-מקצועיים, שהם שני תחומי העיסוק הנפוצים ביותר במגזר. הירידה בביקוש לעובדים אלה, נתנה את אותותיה בשיעור התעסוקה. 
      
  • כניסתם של פועלים פלסטינים מהשטחים לעבודה בישראל, חוללה תחרות עזה על משלחי-יד פשוטים (עבודות בניין, שיפוצים וכדומה) שעד אז היו בשליטה כמעט בלעדית של אזרחי ישראל הערבים. זאת ועוד, הפועלים הפלסטינים (ובמיוחד השוהים הבלתי-חוקיים) היו מוכנים לעבוד תמורת שכר זעום במיוחד, מה שהיקשה עוד יותר על אחיהם הערבים להתחרות איתם על מקומות-העבודה. עם זאת, ניתן לומר כי מעז יצא מתוק. כוח-העבודה הפלסטיני חסר הניסיון והמיומנות, 'אילץ' את ערביי ישראל למצוא עבודות קלות יותר ומכניסות יותר, ובמידה מסוימת תרם לשיפור במצבם הכלכלי. 
      
  • שיעור נמוך של מועסקים ערבים בשירות המדינה, המינהל הציבורי והקהילתי, כמו גם בעבודות המחייבות רמת מיומנות מקצועית גבוהה. כתוצאה, רבים מהם אינם מועסקים במקומות המציעים רשת ביטחון סוציאלית לתקופות של שפל כלכלי או אבטלה. 
      
  • המתפרות ושלוחות מפעלי הטקסטיל בבעלות יהודית, שהוקמו בשנות ה-70' ביישובים הערביים, הועתקו כעבור עשור או שניים למדינות השכנות (בעיקר ירדן ומצריים), ששם כוח-העבודה היה זול עוד יותר. מנגד, לא הוקמו ביישובים מפעלים חלופיים. התוצאה: ירידה חדה בשיעור הנשים המועסקות והוצאתן אל מחוץ למעגל העבודה. 
      
  • גלי העלייה הגדולים ממדינות חבר העמים בתחילת שנות ה-90', חוללו גלי הדף בשוק-העבודה בישראל. רבים מהעולים נקלטו בענפי התעשייה, הבריאות הרווחה והסעד, כמו גם בענפי המסחר והשירותים העסקיים. ההשתלבות המהירה נבעה, בין היתר, מהיתרונות הבסיסיים שלהם (מוצא אירופי, השכלה, ניסיון, מראה חיצוני ומנטליות 'לא מאיימים', נכונות לעבוד ללא מגבלות דת או מסורת) ומטבע הדברים, הקטינה עד מאוד את סיכוייהם של ערביי ישראל להתמודד על אותן משרות. 
      
  • גידול ניכר במספר העובדים הזרים, חוקיים ובלתי-חוקיים, שהציפו את שוק-העבודה המקומי. עובדים אלה 'השתלטו' על ענפים עתירי עבודת-כפיים (בעיקר בניין) ומשלחי-יד נוספים שאינם דורשים מיומנות מקצועית, ודחקו החוצה את העובדים הערבים חסרי ההשכלה והמיומנות המקצועית, שעד אז שלטו בענפים אלה. 
       
  • גל פיגועי הטרור הפלסטיני ושתי האינתיפאדות, שעימן התמודדה מדינת ישראל בשני העשורים האחרונים, הולידו תקופות של מיתון והאטה במשק. המגזר הערבי נפגע מכך הרבה יותר מאשר המגזר היהודי, בעיקר אחרי אירועי אוקטובר 2000, שבהם נטלו חלק רבים מערביי ישראל. במשך תקופה ארוכה לאחר מכן נמנעו יהודים מלהעסיק פועלים ערבים, ואף הדירו רגליהם מעסקים שבבעלות ערבית (מסעדות, בתי-עסק וכדומה).

ההשלכות החברתיות של האבטלה

התוצאה המרכזית והמיידית של אבטלה היא עוני. חשוב לזכור כי מרבית היישובים המובילים את רשימת מוקדי האבטלה הארציים הם יישובים ערביים. נכון ל-2004, היו אלה רהט, כסייפה, כאבול, עין-מאהל, תמרה, כפר כנא, ערערה, דיר חנא, תל שבע, תל עזאזמה, ג'דיידה, אעבלין, אום אל פאחם, שפרעם וסחנין. האבטלה ביישובים אלה נקשרת לבעיות נלוות כמו עוני, אלכוהוליזם, תיפקוד במשפחה ועוד.

במסמך מיוחד שהוכן בפברואר 2004 על-ידי אנשי מרכז מחקר ומידע של הכנסת, נסקרו מגמות האבטלה במגזר הערבי בשני העשורים האחרונים. בין היתר קבעו מחבריו, כי מחיר האבטלה חורג מהמישור הכלכלי. השלכותיה רחבות ומקיפות יותר, ובהתמודדות עמה יש לתת את הדעת גם על המחיר בשני מישורים נוספים, כמפורט להלן:

מחיר אישי ומשפחתי

אבטלה מובילה למצב של לחץ כלכלי, ובטווח הארוך נלווים לה סממנים של משבר כולל. לאבטלה נוספות אז משמעות של כישלון ושל פגיעה במעמד המקצועי, תחושות בושה ואשמה, לחץ ומתח, תופעות של חרדה ודיכאון, האשמת גורמים חיצוניים (העובדים הזרים, לדוגמה) והגברת הסיכון למחלות גופניות ונפשיות. האבטלה משפיעה גם על סביבתו של המובטל, ומתבטאת באווירת מתח וחיכוכים במשפחה, בשיעורים גדלים של אלימות, בגירושין ובירידה באיכות החיים. לעיתים, ההון האנושי של אדם נפגם כאשר הוא מובטל תקופה ארוכה, וסיכוייו לחזור למעגל התעסוקה הולכים וקטנים ככל שהזמן חולף,

מחיר חברתי

מחקרים מצביעים על קשר בין אבטלה ובין עבריינות רכוש, אלימות וניכור מהקהילה, כמו גם על תחושת קיפוח קולקטיבית והאשמת המערכת החיצונית (השילטון, המעסיק, עובדים אחרים וכדומה) במצב. לפי גישה אחת, יש אף קשר בין אבטלה ובין הקצנת הדעות הפוליטיות והפניית העורף למקובלות חברתיות.

רמה נמוכה של הכנסה נקשרת גם לרמת צריכה נמוכה ולפעילות כלכלית נמוכה. מצב כזה עלול להעמיק את הפערים הקיימים בין המגזרים. יישובים ערביים ממוקמים גם באשכולות החברתיים-הכלכליים הנמוכים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. לדעת מחברי המסמך, האבטלה והפעילות הכלכלית הנמוכה מצטלבות עם חולשות חברתיות וכלכליות אחרות, כמו השכלה נמוכה ועוני. מאפיינים אלה מפחיתים את האפשרויות לטיפוח הדורות הבאים ולשיפור המצב העכשווי, ועקב כך פוחת הסיכוי לשינוי המצב בדורות הבאים.

העסקת צעירים/קטינים

העסקת ילדים ובני-נוער במגזר הערבי, נפוצה ומקובלת יותר מאשר במגזרים האחרים, מכמה סיבות:

  • עזרה במשק החקלאי של המשפחה. כולם נותנים כתף, כמו בעונת מסיק הזיתים. 
  • סיוע כספי להורים במשפחות בעלות הכנסה נמוכה, כדי שיוכלו 'לגמור את החודש'. 
  • תפישה בסיסית של הכשרת הילד לעתיד. חלק עובד על-מנת לאפשר לעצמו הכשרה במקצוע בעתיד (באמצעות לימודים או קורסי הכנה מקצועיים). 
  • העבודה תורמת לחיזוק הביטחון העצמי של הנער, כמו גם ליוזמה, מקצועיות וחוש אחריות.

החוק אוסר על העסקת קטינים, אבל במגזר הערבי לא תמיד מכבדים אותו. נערים רבים שנפלטו מבית-הספר, מועסקים בשכר ניצול על-ידי קרובי-משפחה או שכנים. כמעט כל המרואיינים בקבוצת המיקוד, ציינו את תופעת הניצול של קטינים על-ידי מעסיקיהם, המתבטאת בשעות עבודה מעל המותר בחוק ובתשלום של פחות משכר המינימום הקבוע בחוק.

חלק מהקטינים עושה זאת מחוסר ברירה, כי צריך לתמוך במשפחה. כל משכורת שיביא הקטין הביתה בסוף החודש, תפצה על חסר בהכנסה המשפחתית. בהקשר זה מעניין לציין, כי מרבית הנושרים מבית-הספר הם נערים. צעירות כמעט ואינן נושרות, כי לרוב הן תלמידות חרוצות ומשקיעניות, ולא רק במגזר הערבי.

רבים עובדים בעסק המשפחתי וצוברים התמחות. כשהאב, בעל העסק, נופל למשכב, הוא יודע שיש על מי לסמוך. מאוד מקובל לעבוד כמלצר במסעדה המשפחתית. ניתן למצוא עובדים צעירים במגוון ענפים נוספים, ובהם בניין, גינון, ניקיון, מכונאות ופחחות. לרוב, הם פחות בררניים. העיקר שיעבדו ויקבלו כמה מאות שקלים בסוף החודש. אך בהיעדר אכיפה או פיקוח על תנאי העסקתם, הם חשופים לניצול של המעסיק. אגב, לצעירים בוגרי תיכון יש יתרון יחסי על פני בני-גילם הישראלים: הם פטורים משירות צבאי ולכן יכולים להיכנס למעגל-העבודה כבר בגיל שמונה-עשרה.

בניגוד לבנים, לא מקובל שבנות בגיל העשרה יעבדו, אלא רק בעסק המשפחתי, וגם זה בתנאים מגבילים. זאת, כדי שהנערה לא תבוא במגע עם גברים זרים, ובוודאי לא במקום זר. ככלל, לא מכובד שילדה צעירה תעבוד בחברת גברים מבוגרים.

צעירים בוגרי תיכון ממשפחות מעוטות אמצעים המבקשים להמשיך ללימודים גבוהים, נאלצים לעבוד למימון שכר הלימוד. צעירים רבים עובדים בעבודות מזדמנות במקביל ללימודיהם, כמלצרים בגני אירועים, מורים פרטיים, מוכרים ברשתות מזון מהיר וכדומה. במקרים רבים, יש לדבר השלכה שלילית על הישגיהם בלימודים.

חשוב לציין, כי מימדי העסקת הקטינים מצטמצמים בשנים האחרונות, בין היתר הודות למודעות של הורים לחשיבות הלימודים ורכישת ההשכלה. סיום תיכון עם תעודת בגרות, הולך ומקבע את מעמדו כסמל סטאטוס במגזר.

תעסוקת נשים

רקע

הערבייה הצעירה נקרעת בין המסורתיות והמודרניות, תוך התמודדות בלתי-פוסקת עם הצורך 'להוכיח את עצמה'. מצד אחד, ביתה הוא הממלכה שלה. מסורתית, כרעיה וכאם, היא זו האמונה על ניהול הבית וזה כל עולמה. מצד שני, נפתחת בפניה 'ממלכה' חדשה ואטרקטיבית מחוץ לחומות הבית.

לעבודת נשים מחוץ לבית יש השלכות על התחומים הבאים: הגדלת הכנסת המשפחה (וכתוצאה מכך, הגדלת כוח הקנייה ושינוי בהרגלי הצריכה והקנייה), התחזקות המעמד האישי והחברתי, יתר עצמאות, חשיפה לאירועים חיצוניים ולהשפעות סביבתיות, פחות שעות נוכחות בבית.

האם הגבר הערבי שלם עם כך שאישתו יוצאת לעבוד בחוץ? התשובה אינה חד-משמעית. רובם מעדיפים שהאישה תהיה בבית, מה שמסביר את שיעור ההשתתפות הנמוך שלהן בשוק העבודה. חלקם אפילו בוחר בת-זוג בהתאם. לפי השקפת-עולמם, האישה היא רכושם והם אלה שמכתיבים את מרחב התימרון שלה. יש הרואים בעצם היציאה של האישה מדל"ת אמות ביתה, משום פגיעה בכבודם ובגבריותם. תפישות מסורתיות אלו אופייניות בעיקר לדור המבוגר. הצעירים המודרניים כבר מאמצים גישה אחרת למגדר.

גם מי שיוצאת לעבוד, כפופה לרוב לדרישה הבסיסית של עבודה קרוב לבית. לא נהוג ולא מכובד שאישה תעבוד במקום מרוחק מביתה.

בראיונות שערכנו לצורך תחקיר זה עם חברי קבוצת המיקוד עולה, כי צעירים רבים מעדיפים בת-זוג משכילה, שאפתנית ובעלת מקצוע מכניס, ויחד עם זאת רעיה למופת, אם מסורה לילדיהם ועקרת-בית. אומנם, תפישת בת-הזוג הרבה יותר שיוויונית מבעבר, ומתבטאת בכך שהגבר עוזר במלאכות הבית, בגידול הילדים ובקניות), ועם זאת, קיימת עדיין ציפייה מהאישה למלא את תפקידיה המסורתיים. השיוויוניות החלקית יוצרת לחץ עצום על הנשים הערביות, ואחד הפיתרונות שלהן הוא למצוא לעצמן משרה חלקית.

בשנים האחרונות נראים ניצניה של מהפכה שקטה גם בתחום תעסוקת נשים. זו מהפכה איטית, הדרגתית, אך הכיוון ברור. יש נשים שתופסות עמדות מפתח, פה ושם יש מנהלת בנק, מנהלת בית-ספר וחברה במועצה מקומית.

מסמך-רקע בנושא תעסוקת נשים ערביות

מסמך-רקע בנושא תעסוקת נשים ערביות, שהוכן על-ידי אנשי מחלקת המחקר של הכנסת, חושף נתונים מאלפים ופרטים מרתקים. המסמך הוגש ביולי 2005 לוועדה לקידום מעמד האישה, לקראת דיון בנושא תעסוקת נשים ערביות.

החברה הערבית היא בעלת מבנה מסורתי: הגבר עומד בראש המשפחה והאישה אמורה לגדל את הילדים ולטפל בבית. כשמתאפשר לנשים לצאת מהבית למטרות תעסוקה, יציאתן מוגבלת בדרך כלל לעבודה בסביבת המגורים. חרף השיפור במעמד הנשים הערביות בעשור האחרון והעלייה בשיעור ההשתתפות שלהן בכוח-העבודה, אפשרויות התעסוקה שלהן עדיין מוגבלות. רבות נמנעות מלצאת לעבוד מחוץ ליישובן.
מחברי מסמך-הרקע מציינים, כי שיעור ההשתתפות של נשים ערביות בכוח-העבודה האזרחי, נמצא בשנים האחרונות במגמת עלייה (להבדיל משיעור ההשתתפות של גברים, אשר יורד בהדרגה). עם זאת, שיעור הנשים הערביות בכוח-העבודה עדיין נמוך, הן לעומת שיעור ההשתתפות של גברים ערבים והן לעומת שיעור ההשתתפות של נשים יהודיות.

נתונים כלליים

לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בשנת 2006 השתתפו בכוח-העבודה האזרחי כ-79,200 נשים ערביות, שהן 19.1% מהנשים הערביות בנות ה-15 ומעלה. לשם השוואה, שיעור ההשתתפות של נשים יהודיות בגילים אלו הוא 56.2%.
(כוח-עבודה אזרחי מוגדר כאנשים בני 15 ומעלה, שהיו מועסקים או בלתי-מועסקים בשבוע הקובע שלפני סקר כוח אדם של הלמ"ס. לא כלולים בו מי שעבדו בהתנדבות, עקרות-בית שלא עבדו אפילו שעה אחת מחוץ למשק הבית, אנשים שאינם מסוגלים לעבוד, אנשים החיים מפנסיה, גימלה חודשית וכו', חיילים בשירות סדיר, בני משפחה שעבדו ללא תשלום פחות מ-15 שעות בשבוע.

  • 13,400 נשים ערביות (שהן 16.9% מהנשים הערביות השייכות לכוח-העבודה האזרחי, ו-3.2% מכלל הנשים הערביות הבוגרות) היו מובטלות בשנת 2006. 
      
  • יש קשר ישיר בין שיעור ההשתתפות של נשים בנות 18-50 בכוח-העבודה האזרחי, לבין גודל מקום-מגוריהן: שיעור ההשתתפות של תושבות ערים מעורבות או גדולות (להוציא ירושלים) הוא כ-50%; בערים בינוניות וקטנות (שבהן מתגוררות רוב הנשים הערביות) שיעור ההשתתפות הוא כ-24%, וביישובים קטנים כ-13%. (נכון ל-2003) 
       
  • שיעור ההשתתפות במחוז הדרום, שבו רוב הנשים הערביות הן בדואיות, נמוך במיוחד – 9.5% בשנת 2006. אפשר שהדבר נובע מכך שהחברה הבדואית היא חברה שבטית סגורה, בעלת כללים נוקשים. עם זאת, החברה הבדואית נתונה בתהליכי שינוי, ואלה משפיעים על השתלבותן של נשים בדואיות בכוח-העבודה. 
      
  • המועסקות הערביות מתרכזות בעיקר בשירותים קהילתיים וחברתיים ובתעשיות טקסטיל ומזון, במפעלים שהקימו יזמים יהודיים ביישובים ערביים.
  • יש הבדלים בין קבוצות  באוכלוסיית הנשים הערביות בישראל בשיעורי ההשתתפות, הנובעים מסוג היישוב (אזור כפרי מול אזור עירוני), רמת ההשכלה, דפוסי ההתנהגות של המשפחה, מגע עם האוכלוסייה היהודית ועוד.  

השכלה (הנתונים נוגעים לנשים ערביות בנות 18-50)

לפי נתונים המתפרסמים במסמך-הרקע, נכון ל-2003, 51% מהנשים הערביות בכוח-העבודה הן בעלות השכלה של 13 שנים ומעלה (לעומת 24% מהגברים הערבים); 62% מבעלות תואר אקדמי שייכות לכוח-העבודה, לעומת 84% מהגברים הערבים בעלי התואר.

שיעור ההשתתפות של נשים ערביות בעלות השכלה גבוהה (13 שנות לימוד ומעלה) ירד בעשור האחרון. ככל הנראה אפשר לייחס זאת לרוויה במשרות הנחשבות למתאימות לבעלות רמות השכלה אלו, למשל במערכות החינוך, הרווחה והבריאות. נוסף על כך, הפיטורים והצימצומים במגזר הציבורי השפיעו גם על העסקת נשים ערביות בו. רוב הערביות המשכילות בכוח-העבודה מועסקות במגזר הציבורי הערבי, במקומות הקרובים לביתן ובמקצועות הנחשבים 'נשיים', כמו סיעוד, הוראה ועבודה סוציאלית.

גיל

שיעור ההשתתפות הגבוה ביותר של נשים ערביות בכוח-העבודה הוא בקרב בנות 25-34, והוא הולך ויורד ככל שהגיל עולה.

מצב משפחתי

שיעור ההשתתפות של ערביות בנות 18-50 בכוח-העבודה קשור במצבן המשפחתי, כפי שמלמדים הנתונים שלהלן: 30.2% מהרווקות, 29.5% מהגרושות והאלמנות ורק 19.1% מהנשואות. כמו כן, ככל שמספר הילדים גדל וגיל הילדים יורד, שיעור ההשתתפות בכוח-העבודה קטן.

דת

שיעורי ההשתתפות שהנשים בכוח-העבודה בשנת 2006 התפצלו כדלקמן: 16.4% מהמוסלמיות, 19.6% מהדרוזיות ו-45.3% מהנוצריות.

הגורמים המשפיעים על השתתפות נשים בכוח-העבודה

מחקר שערכה עמותת "סיוע לנשים ונערות נגד אלימות", הפועלת במגזר הערבי, מצביע על הגורמים המשפיעים על השתתפות נשים ערביות בכוח-העבודה:

היצע העבודה

נתון חשוב במיוחד במגזר הערבי, בשל ההגבלות המוטלות על יציאת נשים לעבודה במקומות מרוחקים מביתן. לכן, למחסור באזורי תעשייה בתוך יישובים ערביים או בקרבתם, יש השפעה שלילית על יציאת נשים לעבודה.

הכשרה מקצועית

כיום, רוב הלימודים במסלולים המקצועיים במערכת החינוך הערבית הם בעלי אופי מסורתי (מזכירות, תפירה וכדומה). במקצועות אלו היצע העבודה אינו גדול, והדבר מקשה את השתלבותן של הנשים הערביות בשוק העבודה. שיעורן של הנשים הערביות בקרב המשתתפות בקורסי הכשרה של משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה נמוך משיעורן באוכלוסייה - 6% מכלל המשתתפות.

הכנסה

ככל שההכנסה מעבודה גבוהה יותר כך הרצון לצאת לעבודה רב יותר, ולהפך. המשכורות הנמוכות במגזר הערבי יחסית למגזר היהודי, פוגעות במוטיבציה לצאת לעבודה.

מודעות לזכויות

זכויות עבודה ושכר המעוגנות בחוק מופרות עקב היעדר אכיפה מספקת של חוקי העבודה, כמו גם בשל חוסר המודעות של נשים רבות לזכויותיהן. תנאי עבודה ושכר לא מפוקחים ופגיעה בזכויות, מרתיעים נשים מלצאת לעבודה.

נגישות וניידות

מחסור בשירותי תחבורה ציבורית לערים הגדולות וליישובים הסמוכים, מקשה על נשים להשתלב בשוק העבודה. מערך התחבורה הציבורית ביישובים הערביים לקוי מיסודו, ומרבית קווי האוטובוס כלל אינם נכנסים לכפרים, או שעושים זאת בתדירות נמוכה שאינה מאפשרת ניידות מספקת.

אירגון כָּיָיאן (אירגון נשים לקידום מעמדן של נשים ערביות בישראל) פירסם בתחילת 2007 דו"ח בנושא ניידות הנשים במגזר הערבי. הדו"ח, שמבוסס על סקר שנערך ב-11 יישובים ערביים באזור הצפון והמשולש בשנים 2005-2006, כולל המלצה לקדם את חוק זכויות הניידות. החוק יגדיר את מחויבותה של המדינה לספק שירותי תחבורה ציבורית ראויים בכל יישוב וכן לסבסד את התחבורה הציבורית בכפרים, כחלק מאפליה מתקנת.

הדו"ח גם המליץ על קיום קורסים, ימי עיון וסדנאות למקבלי ההחלטות על הקשר בין ניידות נשים ליכולתן לתרום לכלכלה ולחברה; ושילוב נושא ניידות הנשים במערכת החינוך הפורמלית והבלתי-פורמלית לנשים צעירות. בנוסף, הומלץ לבצע כמה פעולות דחופות, כמו הקמת מודיעין כללי לכל כלי התחבורה הציבורית בשפה הערבית ופיתוח מערכת קווי תחבורה ציבורית שמותאמים לצרכים ולתשתיות בכל כפר.

סניפי שירות התעסוקה במגזר

מ-120 הסניפים של שירות התעסוקה ברחבי הארץ, 14 בלבד פועלים ביישובים הערביים, ואף אחד מהם אינו מיועד לאקדמאים.

מסגרות לטיפול בילדים

בחברה הערבית, הטיפול בילדים הוא תפקידה המסורתי של האישה, וכדי שתוכל לצאת לעבודה עליה לדאוג לטיפול חלופי לילדיה. המחסור במשפחתונים ובמעונות-יום במגזר הערבי, מונע מנשים רבות להצטרף לשוק העבודה.

תעסוקת נשים ערביות בשירות המדינה

שירות המדינה הוא אחד המעסיקים הגדולים במשק, ואחד המעסיקים העיקריים של נשים ערביות בעלות רמת השכלה גבוהה יחסית. בשנת 2004 עבדו בשירות המדינה 1069 נשים ערביות ודרוזיות, כ-33% מכלל העובדים הערבים והדרוזים בשירות המדינה.

שיעור זה קטן במידה ניכרת משיעור הנשים בשירות המדינה, שהוא למעלה מ-60%. שיעור הנשים הערביות בכלל הנשים בשירות המדינה, נמוך מ-3%. עם זאת, יש לזכור ששיעור ההשתתפות שלהן בכוח-העבודה הכללי נמוך במידה ניכרת משל הנשים היהודיות.

דפוסי עבודה במגזר

גברים מבלים שעות ארוכות במקום-העבודה, כאשר הנימוק 'הרשמי' הוא המרחק הרב מהבית אל מקום-העבודה (חקלאות, אתרי בנייה) והתלות בהסעות. בעצם, זו דרכם לנהל חיים כפולים. הם מבלים בסביבה פלורליסטית יהודית עירונית, בעוד האישה נשארת הרחק מאחור, בכפר. עבורם, העבודה היא סוג של אסקפיזם, אמתלא להתנער ממטלות ביתיות ומשפחתיות מעיקות. ערבים רבים, בעיקר הצעירים, לא ממש מחוברים לחברה הכפרית השמרנית ולכן לא אצה להם הדרך לחזור הביתה. העבודה בסביבה יהודית עירונית מזמנת להם היכרויות עם אנשים חדשים ומעניינים, כולל נשים, כמו גם טעימות מהחברה הפלורליסטית והסובלנית. בקיצור, הם נהנים משני העולמות.

מאפיין של עבודת אנשי הצווארון הכחול: העבודה פחות אינדיווידואליסטית. בני משפחה עובדים ביחד זה לצד זה, ותורמים לחיזוק השלד החמולאי. לעיתים, נוצרת מעין גילדה מקצועית, כאשר הבן הבכור הוא קבלן העבודה, האמצעי פועל פשוט, וכך הלאה. בפועל, זו חלוקה שרירותית, כי הם נוסעים ביחד לעבודה, אוכלים ביחד, משתדלים לעבוד כצוות ולשמור על קירבה, כי זהו אופייה של החמולה. גם ביישוב הם גרים אחד ליד השני ועוזרים זה לזה. במידה מסוימת, התלכיד מקל עליהם את ההתמודדות עם עבודות פיזיות, או לא נעימות.

מאפיין נוסף הוא סחר החליפין במקצועות, שעיקרו "שמור לי ואעזור לך". אני כקבלן אעסיק את החשמלאי שאני מכיר, והוא ייקח אותי כשתהיה לו עבודה בשבילי. אומנם צריך לומר, שבשנים האחרונות יש יותר שיקולים על בסיס כישורים, ועם זאת עדיין לא אבד הכלח על הכלכלה החמולאית-משפחתית. עדיין דואגים אחד לשני, ממליצים איש על רעהו.

גיל הפנסיה, הפסקת עבודה

נושא זה לא נבדק מחקרית ואין נתונים מובהקים, אבל נראה שגיל הפרישה במגזר הערבי מוקדם יותר מהגיל הרשמי במגזר היהודי (כיום, 67 שנים). אינדיקציה לכך ניתן למצוא בנתונים אודות השתייכות לכוח-העבודה האזרחי בחלוקה לפי גיל (ראו לעיל). לפי הערכות, מדובר בתחילת העשור השישי לחיים. להלן מספר סיבות אפשריות לפרישה המוקדמת:

  • רבים עובדים במשך שנים במקצועות פיזיים שוחקים (בניין, תעשייה) וכוחם אינו עומד להם בגיל מתקדם. 
  • המגורים בחיק החמולה, בקירבת הילדים, מהווים רשת ביטחון לבני הגיל השלישי. בחברה הערבית יש מוסכמה של סיוע ותמיכה בזקני המשפחה. הילדים גדלו, התבססו כלכלית וכעת הם מסוגלים לפרנס את הוריהם.
    משהו בנוסח "אנחנו השקענו בכם כשהייתם קטנים, כעת תורכם לתמוך בנו". 
  • במנטליות הערבית, אדם אינו מזוהה עם העבודה שלו. כשעבודה היא זהות, הפרישה פוגעת קשות בזהות העצמית.

ביביליוגרפיה

ספרי עיון ומדע

  • אמטאנס שחאדה, אבטלה והדרה: המיעוט הערבי בשוקי העבודה בישראל, מדה אל-כרמל – המרכז הערבי למחקר חברתי יישומי, 2004.
  • בן-דוד דן, אחיטוב אבנר, לוין-אפשטיין נח ושטייר חיה, תכנית מתאר לשיפור מצב התעסוקה בישראל, החוג למדיניות ציבורית, אוניברסיטת תל אביב, 2004.
  • בר-אל רפאל, הפיתוח הכלכלי של המגזר הערבי, המרכז היהודי-ערבי לפיתוח כלכלי, 1993.
  • חיידר עזיז (עורך), ספר החברה הערבית בישראל: אוכלוסייה, חברה, כלכלכה, מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד, 2005. 
  • חסון שלמה וקרייני מיכאיל, חסמים בפני שוויון - הערבים בישראל, 2006.
  • לוין-אפשטיין נח, אלחאג' מאג'ד וסמיונוב משה, הערבים בישראל בשוק העבודה, מכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות, 1994.
  • פרידמן דני, דאר סייף ובן זכרי יריב, הפיתוח הכלכלי של המגזר הלא יהודי: תמונת מצב וצרכים, משרד הכלכלה והתכנון, הרשות לתכנון לאומי וכלכלי, 1995.

מאמרים בכתבי עת ובספרים

  • אחדות לביא ואחדות סולה, "האבטלה בישראל בפרספקטיבה של העשור האחרון: מגמות, מאפיינים ודפוסי שינוי", רבעון לכלכלה 3, 2000.
  • גוטליב דניאל, "השפעת עובדים לא-ישראלים על תעסוקה, שכר ואי-שוויון", רבעון לכלכלה 49 (4), 2002, 694.
  • גרא רמסיס וכהן רפאלה, "עוני בקרב ערבים בישראל ומקורות לאי-שוויון בין ערבים ליהודים", רבעון לכלכלה 48 (4), 2001, 543.
  • לנואו יעקב, "מגמות כלכליות והשלכותיהן", המיעוט הערבי בישראל - היבטים פוליטיים, ספרית אשכולות, עם עובד ומכון לוי אשכול, האונ' העברית, 1993. 

פרסומים מקצועיים מדעיים ודוחו"ת

  • ג'בארין יוסף, אסטרטגיה לפיתוח התעסוקה בקרב הערבים בישראל – חזון הרחבתו של המעמד הבינוני הערבי, מוסד שמואל נאמן למחקר מתקדם במדע וטכנולוגיה, הטכניון מכון טכנולוגי לישראל, 2007.
  • הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, האוכלוסייה הערבית בישראל, סטטיסטיקל 26, 2002.
  • הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, הודעה לעיתונות - האוכלוסייה המוסלמית בישראל - נתונים לרגל חג הקורבן, 19.12.2007.
  • הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, הודעה לעיתונות - האוכלוסיה המוסלמית בישראל - נתונים לרגל חג הקורבן, 31.12.2006.
  • הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, סקר כוח אדם, 2001.
  • הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, סקר כוח אדם, 2006.
  • חסון שלמה ואבו-עסבה ח'אלד (עורכים), יהודים וערבים בישראל מול מציאות משתנה - בעיות, מגמות, תרחישים והמלצות, מכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות, 2004.
  • חיידר עלי ועואד יאסר, ייצוג האוכלוסייה הערבית בשירות הציבורי, 2006-2007, סיכוי, 2008.
  • כייאן, ניידות בקרב נשים ערביות בישראל, 2007.
  • מנדלר דליה ונאון דניז, אנשים עם נכויות בישראל: עובדות ומספרים, דו"ח מחקר, ג'וינט-מכון ברוקדייל, ירושלים, 2003.
  • סייף איימן, האוכלוסייה הערבית בישראל: נתונים כלכליים חברתיים מרכזיים, משרד ראש הממשלה, הרשות לפיתוח כלכלי של המגזר הערבי, הדרוזי והצ'רקסי, 1.1.2009.
  • עואד יאסר, נשים ערביות בשוק העבודה, סיכוי.
  • עמותת סיכוי, שוויון ושילוב האזרחים הערבים בישראל, 1999-2000, 2000.

ארכיונים ומאגרי מידע

  • הכנסת מרכז המחקר והמידע, מסמך רקע בנושא תעסוקה ויזמות של נשים במגזר הערבי - מוגש לוועדה לקידום מעמד האישה לקראת דיון בנושא תעסוקת נשים ערביות, 2005.
  • הכנסת מרכז המחקר והמידע, האבטלה במגזר הערבי. סקירת מגמות בשני העשורים האחרונים. - מוגש לח"כ ג'מאל זחאלקה, 2004.
  • הכנסת מרכז המחקר והמידע, אבטלת נשים במגזר הערבי, 2001.
  • הכנסת מרכז המחקר והמידע, נתונים על הבדואים בשוק העבודה בישראל, 2007.

כתבות ומאמרים בעיתונות

  • אלגזי יוסף, "כ-10% מהאקדמיים הערביים מועסקים כנהגים מלצרים או פועלים", הארץ, חדשות, 20.7.1999, א8.
  • אלגזי יוסף, "מעדיפים על פניו את הזר. ואם הוא כבר עובד, משלמים לו 60% מליהודי", הארץ, 23.3.2003 , ב4. 
  • אטינגר יאיר, "דו"ח: הערביים הישראלים מועסקים פחות", הארץ, חדשות, 9.12.2003, א6. 
  • אלון גדעון, חורי ג'קי, חסון ניר ויועז יובל, "ההחלטה: 75 ערבים ייתוספו לשירות המדינה בשנה", הארץ,13.3.2006, עמ' א11. 
  • ביאור חיים, "סקר משרד התמ"ת: רק 18.6% מהנשים הערביות משתתפות בכוח העבודה", הארץ, 1.11.2007.
  • גולשטיין תני, "פישר מודה: יש ערבים מופלים לרעה בתעסוקה", Ynet, 13.11.2007.
  • גולדשטיין תני, "היי-טק ישראלי: ערבים מחוץ לתחום", Ynet, 7.9.2007.
  • גרינבאום ליאור, "עמותת סיכוי: אין ערבים בהיי-טק הישראלי; נשארים מחוץ למעגלי 'חבר מביא חבר' והמו"פ הביטחוני", גלובס, 27.6.2006.
  • כהן שמעון, "עדיפות לערבים בחברת החשמל", חדשות ערוץ שבע, 12.3.2008. 
  • לורי אביבה, "חלומה של כל אם ערבייה", הארץ, 11.10.2007.
  • סיני רותי, "מספר המובטלים - הנמוך ביותר זה שלוש שנים", הארץ, 25.12.2006.
  • עמית חגי, "ההחמצה הערבית", The Marker, הארץ, 5.10.07.
  • פוריאן רונית, "כנס העסקים היהודי-ערבי: 'האבטלה בקרב נשים ערביות עלולה להפוך לקטסטרופה'", The Marker, 21.12.2005, עמ' 11. 

אתרי אינטרנט

 

ראיונות

  • ראיון עם עורכת-הדין, סאוסן זהר, המחלקה המשפטית של עדאלה, 2009.
  • ראיון עם א', פקיד בנק באום אל פחם, 2008.
  • ראיון עם זכי עוויד, מנהל הלשכה לשירותים חברתיים במועצה מקומית כפר מנדא, 2008.
  • ראיון עם זידאן מוחמד, ראש מועצת כפר מנדא לשעבר, יו"ר וועדת המעקב העליונה לערביי ישראל, 2008.
  • ראיון עם מ', עורך דין ופקיד בנק, כפר מנדא, 2008.
  • ראיון עם חג'אזי יוסף, עורך דין, טמרה, 2008.
  • ראיון עם ח'לילי סועאד, עובדת בכירה בעירייה ומנהלת בית הקשיש בטמרה, 2008.
  • ראיון עם ח'ולוד קייסי, בעלת סלון כלות בכפר פרדיס, 2008.
  • ראיון עם ח'ליל גדבאן, עורך דין, כפר מזרעה, 2008.
  • ראיון עם גמאל פטום, מזכיר המועצה המקומית נחף, 2008.
  • ראיון עם אדגאר דכור, עורך דין, כפר פסוטה, 2008.
  • ראיון עם מוסטפא ג'בארין, עורך דין, אום אל פחם, 2008.
  • ראיון עם נאסר נדאף, מנהל וותיק במפעל "סקאי תבניות ועיבוד שבבי", 2008.
  • ראיון עם סומייה ג'ובראן, עורכת דין, חיפה, 2008.
  • ראיון עם מנסור אליאס, מנהל מחלקת שכר במועצה המקומית ראמה, 2008.
  • ראיון עם קסיס סוהיל, מנהל בית הספר לנהיגה, כפר ראמה, 2008.
  • ראיון עם עאטף נח'לה, בנקאי, כפר ראמה, 2008.

הערות שוליים

    הוספת תגובה




     

     

    * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של "אנשים ישראל" לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.