דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
הוסף דירוג לספר 7 מדרגים

דפוסי תעסוקה ופרנסה באוכלוסיה הערבית בישראל

סתת אבן
סתת אבן
אשרף עואודה
חשמלאי
חשמלאי
עוז אלמוג
טייח
טייח
עוז אלמוג
משרד הנדסה בכפר כנא
משרד הנדסה בכפר כנא
אשרף עואודה
נהג משאית
נהג משאית
אשרף עואודה
פועלי בניין
פועלי בניין
עוז אלמוג
פועלי בניין
פועלי בניין
עוז אלמוג
צבעי
צבעי
עוז אלמוג
רצף
רצף
עוז אלמוג
רצף
רצף
עוז אלמוג
בית מרקחת בכפר כנא
בית מרקחת בכפר כנא
אשרף עואודה
בית מרקחת בכפר כנא
בית מרקחת בכפר כנא
אשרף עואודה
בנק מרכנתיל בכפר כנא
בנק מרכנתיל בכפר כנא
אשרף עואודה
בנק מרכנתיל בכפר כנא
בנק מרכנתיל בכפר כנא
אשרף עואודה
בנק ערבי ישראלי
בנק ערבי ישראלי
אשרף עואודה
כפר כנא
סניף בנק לאומי בנצרת
סניף בנק לאומי בנצרת
אשרף עואודה
טייחים
טייחים
עוז אלמוג
טייחים
טייחים
עוז אלמוג
סתתי אבן
סתתי אבן
אשרף עואודה
סתתי אבן
סתתי אבן
אשרף עואודה
עיבוד אבן
עיבוד אבן
אשרף עואודה
עיבוד אבן
עיבוד אבן
אשרף עואודה
עיבוד אבן
עיבוד אבן
אשרף עואודה
עיבוד אבן
עיבוד אבן
אשרף עואודה
עיבוד אבן
עיבוד אבן
אשרף עואודה
פועל בניין
פועל בניין
עוז אלמוג
פועל בניין
פועל בניין
עוז אלמוג
פועלי בניין
פועלי בניין
עוז אלמוג
פועלי בניין
פועלי בניין
עוז אלמוג
פועלי בניין
פועלי בניין
עוז אלמוג
פועלי בניין
פועלי בניין
עוז אלמוג
פועלי בניין
פועלי בניין
עוז אלמוג
פועלי בניין
פועלי בניין
עוז אלמוג
פועלי בניין
פועלי בניין
עוז אלמוג
פועלי בניין
פועלי בניין
עוז אלמוג
פועלי בניין
פועלי בניין
עוז אלמוג
פועלי בניין
פועלי בניין
עוז אלמוג
פועלי בניין
פועלי בניין
עוז אלמוג
פועלי בניין
פועלי בניין
עוז אלמוג
פועלי בניין
פועלי בניין
עוז אלמוג
פועלי בניין
פועלי בניין
עוז אלמוג
פועלי בניין
פועלי בניין
עוז אלמוג
פועלי בניין
פועלי בניין
עוז אלמוג
רצף
רצף
עוז אלמוג
רצף
רצף
עוז אלמוג
רצף
רצף
עוז אלמוג
סוכנות סלקום בטייבה
סוכנות סלקום בטייבה
אשרף עואודה
רצפים
רצפים
עוז אלמוג
רצפים
רצפים
עוז אלמוג
פרסומת לעסק של מחשבים
פרסומת לעסק של מחשבים
אשרף עואודה
כפר כנא
רצפים
רצפים
עוז אלמוג
עוז אלמוג

תחקירנים: הורנשטיין שרון, פז דוד, עואודה אשרף, אגבאריה סוהא, זידאן איסלאם, ח'לילי רשא, חנאן בשר, סמר גדבאן, עבד אלגני הד, עאסי מרוא, חוראני סלים, נדאף ג'אקלין, מאיסה מורקוס, מנסור רוידה, סחר חנא


נוצר ב-2/16/2009

הכלכלה הערבית – רקע היסטורי

לפני הקמת המדינה

בימי המנדט הבריטי בארץ-ישראל, ניהלו היהודים והערבים תושבי הארץ, במידה רבה, משטר אוֹטָרְקִי (משק סגור, מערכת כלכלית המספקת את כל צרכיה בעצמה), כאשר כל מגזר משתדל שלא להזדקק לזולתו. נוסף על כך, הקשר הכלכלי בין הגושים העיקריים של היישובים הערביים (הגליל, 'המשולש', הנגב ועוד) היה מוגבל.

שילוב המגזר הערבי בכלכלת המדינה

עם הקמת המדינה נשתנה מצבם של ערביי ישראל, בייחוד עקב הידלדלות המשאבים (בעלי ההון במגזר נפוצו לארבע כנפות תבל) וניתוק קשריהם עם מדינות ערב (שתמכו והשקיעו בהם קודם לכן). כך כותב פרופ' יעקב לנדאו בספרו המיעוט הערבי בישראל - היבטים פוליטיים משנת 1993.

לנדאו, חתן פרס ישראל בחקר המזרחנות לשנת 2005, מציין, כי המגזר היהודי, הריבון שחלש על עמדות-המפתח במדינה החדשה, היה אחראי, כמובן, גם לכלכלת המיעוט הערבי ולשילובו בכלכלת המדינה. השילוב, במידה שנעשה, בוצע בהדרגה, בגלל הצורך הדחוף יותר לייצר מקורות תעסוקה למאות אלפי היהודים שהגיעו בגלי העלייה הגדולים של שנות ה-50', בדגש על מקצועות מתוחכמים יותר מהחקלאות.

רכישת מיומנויות מקצועיות בחקלאות, בעבודות עירוניות שונות ובמקצועות החופשיים, הקלה את השתלבותו של המגזר הערבי בכלכלה הישראלית, הציבורית והפרטית. בעקבות ביטול הממשל הצבאי, בדצמבר 1966, יכולים היו הערבים לנוע בחופשיות בכל הארץ. בהמשך, לאחר שהצטרפו להסתדרות הכללית, חל שיפור במעמדם ובהכנסתם.

על-פי לנדאו, מצבם הכלכלי של מרבית בני המיעוט הערבי בישראל השתפר לבלי-הכר, והכנסתם הפנויה עלתה בצורה תלולה, הודות לצמיחה המהירה של כל המשק.

פעילות כלכלית עצמאית במגזר הערבי

השיפור שחל במצבם הכלכלי של בני המיעוט הערבי הורגש היטב במישור הפרטי, והרבה פחות מכך במישור הכללי. המגזר הערבי נותר תלוי במידה רבה ביהודי. אומנם, לא הייתה מדיניות ממשלתית מכוונת שהגבילה את התפתחותם של מפעלים ערביים, אך ודאי שלא נעשה דבר כדי לעודד פעילות כלכלית עצמאית במגזר הערבי.

נתק בין השוק היהודי והשוק הערבי

כלכלה הינה מערכת של קשרים. במערכת הכלכלית היהודית פועל העיקרון של "שמור לי ואשמור לך". מטבע הדברים, עיקרון זה אינו כולל ערבים.

למגזר העסקי היהודי היכרות שטחית עם השוק הערבי והקודים הערביים, ועקב כך מוחמצות הזדמנויות עסקיות רבות, קובע פרופ' לנדאו בספרו. במרוצת השנים נוצר נתק בין שני המשקים, והם החלו להתנהל במסלולים נפרדים. הנתק העמיק עוד יותר בעקבות מהומות אוקטובר 2000 במגזר הערבי, וגל פיגועי הטרור הפלסטיני ששטף את הארץ בתחילת העשור. מרבית הישראלים הדירו רגליהם מהיישובים הערביים, החרימו מוצרים ושירותים שנהנו עד אז מביקוש ונמנעו מלהעסיק פועלים ערבים.

שיפור ביחסי המגזרים במחצית השנייה של העשור הראשון לשנות האלפיים

במחצית השנייה של העשור הראשון לשנות האלפיים חל שיפור ביחסים בין שני המגזרים, בין השאר הודות לירידה התלולה בהיקף פיגועי הטרור. המתיחות והחשדנות התפוגגו במידה רבה, ויהודים רבים שבו לקנות ביישובים הערביים בתחומי הקו הירוק. סימן נוסף לירידה במתיחות היא העלייה במספר הערבים המבקרים בקניונים. לאחרונה רואים גם צעירים ערבים העובדים כמוכרים בחנויות, בעיקר בקניונים היהודיים הסמוכים ליישוביהם. קבלני בניין ושיפוצים ובעלי-מלאכה ערבים, שבו אף הם לעבוד במגזר היהודי.

עם כל זאת, הנתק והניכור בין המגזרים מבעבעים כל העת מתחת לפני השטח, ומפעם לפעם פורצים החוצה כמו גייזרים בהר געש. לדוגמה, במהלך מבצע עופרת יצוקה ברצועת עזה, בינואר 2009, שנועד לסלק את איום שיגור הטילים לעבר ישראל. רבבות ערבים ישראלים הפגינו במחאה על מה שכינו "פשעי המלחמה" של ישראל נגד העם הפלסטיני, ועוררו עליהם מחדש את זעמו ותיסכולו של רוב הציבור הישראלי. במהלך המבצע החליטה ועדת הבחירות של הכנסת לפסול את התמודדותן של בל"ד ורע"ם-תע"ל, שתיים משלוש המפלגות הערביות הגדולות, בבחירות לכנסת ה-18, בפברואר 2009, החלטה שהונחה להכרעתו של בית-המשפט העליון, דחה אותה. ההחלטה בכנסת גררה חילופי האשמות קשים ובוטים בין אישים ומנהיגים משני המגזרים, כאשר חלק נכבד מהציבור היהודי הרחב מצדד בפסילת המפלגות (בעיקר בשל המיליטנטיות של חברי הכנסת הערבים) וחלק נרחב מהציבור הערבי רואה בהחלטה זו ביטוי נוסף לגזענות והדרה פוליטית ותרבותית.

בחירת מקצוע

שאיפות מקצועיות

בראיונות, כששואלים אדם ערבי איזה מקצוע היה מאחל לבנו, לרוב חוזרים על עצמם שלושה מקצועות עיקריים (קביעה זו נסמכת אך ורק על הראיונות שערכנו ולא מסקר מקיף): רופא, עורך דין, רוקח. במקום השני, מבחינת הפופולריות, מוזכרים המקצועות קבלן ובנאי. מהבת יש ציפיות שתבחר במסלול ההוראה. אחד המרואיינים תמצת הסיבה לבחירה השכיחה הזאת במלים הבאות: "מורה יכולה להיות בבית מוקדם להכין אוכל לילדים ולסדר את הבית". כמו כן הוזכרו המקצועות אחות, מזכירה ועוזרת (הכוונה, ככל הנראה, לפקידה בטווח רחב של עיסוקים). 

בבחירת מקצוע לבנות קיימת שְניוּת. מצד אחד, כמעט כל הורה ערבי רוצה שבתו תרכוש השכלה גבוהה ומקצוע מכניס. מצד שני, קיים חשש מבוסס למדי שמקצוע יוקרתי ומכניס יקשה עליה למצוא שידוך. בחברה פטריארכלית (בעיקר המוסלמית), גבר אינו להוט להתחתן עם אשת-קריירה הישגית, שהשכלתה, מעמדה והכנסתה גבוהים משלו. נוצר כאן פרדוקס. מקצוע יוקרתי הינו מקור לגאווה ולחיקוי, מצד אחד, אך מרתיע ועלול לחבל בסיכויים למצוא בן-זוג, מצד שני.

"כישורי-היתר" מהווים בעיה חמורה בעיקר בקרב האוכלוסייה הערבית-נוצרית, כי יש בקרבן הרבה מאוד משכילות ושיעור גבוה של רווקות.

באופן כללי ההתרשמות שלנו היא שהערבי פחות בררן מהיהודי ביחס לעבודה. הוא מוכן להפשיל שרוולים ולעסוק בעבודות פיזיות, כי אין לו סטיגמות בנדון, וגם כי לא עומד בפניו היצע בלתי-מוגבל של מקורות תעסוקה. סיבה נוספת: כשחיים במעטפת קהילתית, כולם מכירים את כולם, ולרוב יותר מהיכרות חד-ממדית. במידה מסוימת, זה מזכיר את המצב בקיבוץ. שם חבר יכול לעבוד ברפת ולא לחוש נחות מבחינה מעמדית, כי שאר החברים מכירים צדדים נוספים באישיותו (מיטיב לשיר, בעל גישה טובה לילדים וכדומה). 
דומה שגם המסורת הערבית המושרשת של עבודת כפיים (ובעיקר עבודת האדמה) משחקת כאן תפקיד בהתייחסות לעבודה פיזית כמשהו לא נחות. זו גם הסיבה שבעלי ממון רבים בונים במו ידיהם את ביתם, ומעבדים בעצמם נחלה של פירות וירקות סמך לביתם. כפי שהגדיר זאת אחד המרואיינים שלנו: "למה הוא נהנה מזה? כי הוא פלאח בן פלאח".

במגזר היהודי, ההיכרות היא במקרים רבים שטחית וחד-ממדית, ולכן המקצוע הוא בבחינת מוקד זהות מרכזי (Master Status). זו הסיבה שאחת השאלות הראשונות בפגישת היכרות ראשונה היא "מה המקצוע שלך?" או "במה אתה עובד?" במגזר הערבי, לעומת זאת, אדם יכול לבחור עבודה פשוטה, בידיעה שלא ישלם על כך מחיר מעמדי כבד מדי. במקרים רבים, הייחוס המשפחתי ואפילו הדתי חשוב לא פחות ואולי יותר.

עם זאת, בשנים האחרונות מתחולל שינוי תפישה במגזר הערבי, כאשר הקריירה המקצועית נעשית מוקד זהות חשוב מאד. כאשר גבר בא לבקש את ידה של מישהי, אביה ישראל במקרים רבים: "מה אתה עושה בחיים?" גם כאשר שני אנשים אלמונים נפגשים זה עם זה לראשונה, משלח היד יהווה מרכיב חשוב במערכת היחסים ביניהם.

ומה באשר לסדרי עדיפויות בחיים – הישגיות, קריירה, שכר, משפחה? הנה כי כן, אצל האקדמאי הערבי בישראל העבודה היא ככל הנראה בראש סדר העדיפויות, ורק אחר כך באה המשפחה – זאת בניגוד לאקדמאי היהודי ששם את המשפחה בראש סולם העדיפויות. כך עלה ממחקר שערכו ב-2006 ד"ר משה שרעבי ואלה אדלר-ברונשטיין מהמכללה האקדמית עמק יזרעאל.

ממצא מעניין נוסף מצביע על כך כי האקדמאי הישראלי מחפש בראש ובראשונה עבודה מעניינת ורק אחר כך הוא מתעניין בשכר.  החוקרים הופתעו מהממצא הזה, היות שמחקרים אחרים מראים בבירור כי המטרה החשובה ביותר בקרב כוח העבודה בישראל הינה השגת שכר טוב.
סדר העדיפויות של האקדמאי היהודים בתחומי החיים השונים הוא: משפחה – 42.8%, עבודה – 29.8%, פנאי – 19.9%, קהילה – 6% ודת – 2.6%.
סדר העדיפויות של האקדמאים הערבים: עבודה – 36.1%, משפחה – 31%, פנאי – 15.9%, קהילה – 9.6%, ודת – 7.2%.

המשתתפים בשתי הקבוצות התבקשו לציין מהם מחפשים בעבודה. התוצאות: היהודים הציבו בראש סדר העדיפות עבודה מעניינת, במקום השני – שכר, במקום השלישי – חופש פעולה, במקום הרביעי – יחסים בין-אישיים טובים, במקום החמישי – למידת דברים חדשים, במקום השישי – ביטחון בעבודה.
אצל האקדמאים הערבים הסדר שונה במקצת:
במקום הראשון – מציאת עבודה מעניינת, במקום השני – חופש פעולה, במקום השלישי – שכר טוב, במקום הרביעי – ביטחון בעבודה, במקום החמישי – התאמת דרישות העבודה ליכולת העובד, במקום השישי – למידת דברים חדשים (הממצאים הללו פורסמו בכתבתה של תמר טרבלסי חדד 'האקדמאים היהודים מעדיפים משפחה על פני העבודה', ידיעות אחרונות, 15.6.2006, עמ' 27).

מי בוחר את המקצוע?

בחברה הפטריארכלית, יש לאב משקל רב בבחירת סוג העיסוק של צאצאיו. אם ראש המשפחה הוא בעל עסק, כמעט לא יעלה על הדעת שילדיו לא ימשיכו בדרכו. עם זאת, בשנים האחרונות חלו תמורות גם בתחום זה, בין השאר כיוון שצעירים רבים משכילים יותר מהוריהם ועומדים על זכותם להחליט בעצמם על עתידם. ככלל, ההורים פחות לוחצים, על-מנת שלא להתעמת עם הילדים הדעתניים. חלקם עושה זאת משיקולים פרקטיים: אם הילד לא הצליח או אינו מרוויח מספיק במקצוע שבחר, שלא יבוא אליהם בטענות.

האמור לעיל מתייחס בדרך כלל לבני המין הגברי. כשמדובר במין הנשי, אם הנערה עודנה רווקה ומתגוררת בבית הוריה, ברור שלהורים יש משקל מכריע בבחירת המקצוע. אם היא נשואה, בעלה ממלא תפקיד מרכזי, לעיתים בלעדי, במערכת השיקולים. הוא זה שישקול ויכריע אם המקצוע שבו היא רוצה לעסוק מכובד דיו, אם השכר המוצע לה מצדיק יציאה מהבית על כל הכרוך בכך, וכמובן, אם מקום-העבודה עונה על מספר קריטריונים הכרחיים (שעות העבודה, המרחק מהבית, סביבת העבודה, ההרכב האנושי, מגע עם קהל, שמירה על צניעות וכדומה). כללית, הגבר הערבי חושש מעצם היציאה של אישתו לעבודה, וככל שהוא דתי יותר כך תגדל ההסתייגות שלו.

הערבים-הנוצרים מגלים מעורבות משפחתית רבה בעיצוב הקריירה של הילדים. אצלם, בניגוד למוסלמים, התפישה היא הרבה יותר אירופית במובן של הכוונה ובירור לאיזו קריירה הילד/ה הולך/ת.

מה עדיף, שכיר או עצמאי?

משתתפי קבוצת המיקוד שלנו (המרואיינים)  לא סיפקו תשובה חד-משמעית לשאלה זו. מטבע הדברים, החלום הקולקטיבי הוא להיות עצמאי, מעמד המזוהה עם עושר ורכוש. ברם, בשנים האחרונות חלה בנושא זה תפנית לכיוון עבודה שכירה במגזר הציבורי. זאת, בגלל יתרונות היציבות, הקביעות, הביטחון הכלכלי והתנאים הסוציאליים, שבסופם הבטחת קיום בכבוד לאחר הפרישה לגימלאות.

חלום העצמאי ושברו נגזר גם מהמציאות העגומה בשטח. הרשתות הגדולות דורסות את העסקים הקטנים ומרסקות את מעמד הביניים. בעבר, בעלי העסקים היו מושא לקנאה. היום הם בקושי שורדים.

זו אחת הסיבות לכך שרבים מבני המגזר, בעיקר גברים, בוחרים במקצוע ההוראה. השכר אומנם אינו גבוה, אך הפיצוי הוא יציבות ורשת ביטחון כלכלית. מנגד, משרה במועצה המקומית או ברשות המקומית, נחשבת לעבודה לא-יציבה, למרות שמדובר בשירות הציבורי. זאת, בשל אופייה הנפוטיסטי של תעסוקה זו, שבה ראש מועצה נבחר יעדיף להעסיק את בני החמולה שלו ולהיפטר מכל האחרים.

כיתתיות, פרוטקציוניזם ונפוטיזם כלכלי

החברה הערבית סובלת מפיצול שבטי-חמולאי ונטייה לכיתתיות, וזו אחת הסיבות לכך שלא הוקמו במגזר חברות או מפעלים עתירי כוח-אדם. עקב הכיתתיות, נדיר למצוא בני חמולות שונות המועסקים באותו מפעל. עדיין יש הפרדה בין החמולות בתוך השכונה, ואם בני חמולות שונות משתדלים שלא להתגורר זה ליד זה, אין שום סיבה שיעבדו זה לצד זה.

לכן יש הרבה מאוד עסקים זעירים ומשפחתיים. גם כשמקימים עסק מתחום המקצועות החופשיים (בית-ספר לנהיגה, קבלנות בניין ושיפוצים, שירותים הנדסיים וכדומה), כוח-האדם יהיה ברוב המקרים היזם והבעלים, כמה מילדיו או קרובי-משפחתו. משרד עורכי-דין לא יעסיק יותר מקומץ משפטנים, רובם ככולם בני אותה חמולה. אין כמעט בנמצא במגזר משרד המעסיק אנשי-מקצוע מכל היישובים, מכל החמולות. המחויבות המשפחתית מסכלת הקמת פירמות וחברות גדולות.

לנפוטיזם בעסקים יש היגיון כלכלי מסוים. מי שעובד בעסק המשפחתי, במוקדם או במאוחר יהיה גם מקושר לכסף המשפחתי, ומכאן הנטייה להימנע מהעסקת מי שאינו מקורב. מצד שני, המגבלה הזו אינה מאפשרת להם לפרוץ מבחינה כלכלית ולהתפתח. למצבת כוח-האדם הסלקטיבית יש גם השפעה על איכות החברה, כי השיקול המנחה בקבלת עובדים אינו הישגי אלא שיוכי. חברה כזו לא תוכל להתפתח על בסיס מצוינות.

חשוב להדגיש שקבלה לעבודה במגזר הערבי מותנית במקרים רבים לא רק בקשרי משפחה, אלא בפרוטקציוניזם על בסיס כלכלי ואחר. כל ערבי מכיר היטב את המושג ואסטה "واسطة" שמשמעותו לסדר למישהו הטבה (ג'וב, עבודה, הנחה וכו') באמצעות קשרים ומכרים. תופעת הואסטה היא למעשה מנגנון עצום עליו מבוססת הכלכלה במגזר הערבי. דוגמאות: קבלן ששמע על פרויקט מסוים והוא רוצה להגיש מועמדות למכרז, יחפש איש קשר מתוך המוסד שיזם את המכרז. מורה שמגיש טופס שיבוץ במשרד החינוך, צריך להכיר מפקח או אדם המכיר את אותו מפקח, או בכיר אחר במשרד, בכדי שיעדיפו אותו על פני מועמדים אחרים.

בן אדם מקושר, או כמו שאומרים בערבית "עֵנְדוּ ואסטה"عندو واسطة" ("יש לו קשרים"), רוכש לעצמו מעמד חברתי ובמקרים רבים נהנה מהכנסה כספית עקיפה, מאחר שהוא משתמש בקשריו כדי "לעזור" לאנשים המבקשים את עזרתו. אגב, המושג נדבק לעתים גם לאנשים שקיבלו תפקידים בצורה הוגנת, שכן אז מתחילה חרושת שמועות סביב המינוי, וקל מאוד לומר עליו שהוא קיבל את התפקיד באמצעות הואסטה.

מאפייני ענפי התעסוקה במגזר הערבי

רקע

הנתונים על ענפי התעסוקה שלהלן, מסתמכים ברובם על ספרו של ד"ר עזיז חיידר, "ספר החברה הערבית בישראל - אוכלוסיה, חברה, כלכלה", בהוצאת הקיבוץ המאוחד ומכון ואן ליר (2005). חיידר משמש כחוקר במכון ואן ליר, עמית במכון טרומן ומרצה במכללת ילין. המידע הגולמי עובד, נערך והורחב. כמו כן נוספו מספר נתונים שאינם מופיעים בספר. אנו ערכנו, עדכנו והוספנו על נתוניו. 

מועסקים ערבים לפי ענף כלכלי ומין, 2006
ענף כלכלי סה"כ גברים נשים
חקלאות, יער ודיג, כרייה וחרושת, חשמל ומים, בינוי, תחבורה, אחסנה ותקשורת 43.3 51.6 12.2
מסחר ושירותי אירוח ואוכל 22.2 24.7 13.3
בנקאות, ביטוח ופיננסים ושירותים עסקיים 7.8 7.7 8.1
מנהל ציבורי 2.7 2.8 2.3
חינוף, שירותי בריאות, רווחה וסעד 19.1 8.7 56.9
שירותים קהילתיים, חברתיים ואישיים ושירותים למשק בית על ידי פרטים 3.9 3.3 5.9
סה"כ 100 100 100


שינויים בשיעור המועסקים בענפים כלכליים שונים 1995 - 2005, יהודים וערבים
ענף כלכלי יהודים ערבים שינויים במועסקים לפי ענף כלכלי בין 1995 - 2005
  1995 2005 1995 2005 יהודים ערבים
חקלאות, יער ודיג 2.7 1.8 4.3 3.6 33.3- 16.3-
כרייה וחרושת 20.5 15.5 22.0 14.5 24.4- 34.1-
חשמל ומים 1.1 0.9 0.3 0.4 18.2- 33.3
בינוי 5.0 3.4 22.6 18.0 32.0- 20.4-
מסחר ושירותי אירוח ואוכל 16.8 17.7 17.5 22.2 5.4 26.9
תחבורה, אחסנה ותקשורת 6.0 6.6 5.3 6.8 10.0 28.3
בנקאות, ביטוח ופיננסים ושירותים עסקיים 13.5 18.2 5.9 7.8 34.8 32.2
מנהל ציבורי 5.9 5.1 2.9 2.7 13.6- 6.9-
חינוך, שירותי בריאות, רווחה וסעד ושירותים קהילתיים, חברתיים ואישיים 26.7 29.1 18.5 22.5 9.0 21.6
שירותים למשק בית על ידי פרטים 1.8 1.7 0.7 0.5 5.6- 28.6-
סה"כ 100 100 100 100    


מועסקים ערבים לפי משלח יד ומין באחוזים, 2005
משלח יד סה"כ גברים נשים
בעלי משלח יד אקדמי 8.4 7.7 11.1
בעלי מקצועות חופשיים וטכניים 10.0 4.9 28.3
מנהלים 1.9 2.2 0.0
עובדי פקידות 7.3 4.3 18.2
סוכנים, עובדי מכירות ועובדי שירותים 16.3 14.4 23.5
עובדים מקצועיים בחקלאות 2.1 2.5 0.0
עובדים מקצועיים בתעשייה ובבינוי ועובדים מקצועיים אחרים 40.2 49.5 6.6
עובדים בלתי מקצועיים 12.9 13.5 10.7
סה"כ 100 100 100


שינויים בשיעור המועסקים במשלח יד שונים 1995 - 2005, יהודים וערבים
משלח יד יהודים ערבים שינויים במשלח יד בין השנים 1995 - 2005
  1995 2005 1995 2005 יהודים ערבים
בעלי משלח יד אקדמי 12.5 15.2 5.6 8.4 21.6 50.0
בעלי מקצועות חופשיים וטכניים 14.5 16.1 8.4 10.0 11.0 19.0
מנהלים 5.5 6.5 1.3 1.9 18.2 46.2
עובדי פקידות 18.2 17.8 6.4 7.3 2.2- 14.1
סוכנים, עובדי מכירות ועובדי שירותים 17.7 21.0 12.3 16.3 18.6 32.5
עובדים מקצועיים בחקלאות 2.2 1.4 3.6 1.2 36.4- 41.7-
עובדים מקצועיים בתעשייה ובבינוי ועובדים מקצועיים אחרים 21.5 14.8 47.1 40.2 31.2- 14.6-
עובדים בלתי מקצועיים 8.0 7.4 15.3 12.9 7.5- 15.7-
סה"כ 100 100 100 100    


לצפייה בנתוני סקר כוח אדם של הלמ"ס לשנת 2005 (במספרים מוחלטים) לחצו כאן.

חשוב להדגיש כי הנתונים אודות הערבים כוללים גם את האוכלוסייה הבדואית, שמטים מאד את הסטטיסטיקה.

עובדים מקצועיים

הקטגוריה המקצועית הגדולה ביותר בקרב כלל האוכלוסייה הערבית, לרבות הנוצרים, הבדואים והדרוזים, היא זו של עובדים מקצועיים (כגון קבלנים, רתכים, חשמלאים), שרכשו את מיומנותם לא באמצעות קורסים והכשרות מקצועיות, אלא במהלך שנות עבודתם (בדרך כלל מדובר בעבודה פיזית לא קלה, וכזו המצריכה גם מיומניות מעשיות (פיזיות).
40.2% מכלל המועסקים הערבים בשנת 2005 נמנו עם קטגוריה זו, לעומת 14.6% בקרב היהודים.

שיעור העובדים המוסלמים בקטגוריה זו (נכון לשנת 2005) עמד על 44.3% מכלל המועסקים המוסלמים, כולל הבדואים. בקרב הגברים המוסלמים עמד שיעור זה על 53.1% מכלל הגברים המוסלמים המועסקים באותה שנה. היינו, למעלה ממחצית הגברים המוסלמים המועסקים היו עובדים מקצועיים. מתוך העובדים המוסלמיים (נשים וגברים) 44.3 אחוזים הוגדרו כעובדים מקצועיים. בקרב הגברים המוסלמיים (לא כולל הנשים) 53.1 מקרב הגברים המוסלמים שעבדו באותה שנה - 53.1 אחוזם מהם היו עובדים מקצועיים.

עבודות לא ניהוליות ולא אקדמיות

מקצועות הניהול אינם שכיחים בקרב המיעוט הערבי בישראל. שיעור המנהלים מקרב המועסקים הערבים, על-פי נתוני הלמ"ס נכון ל-2006, היה פחות משליש משיעור המנהלים היהודים: רק כ-2% מכלל המועסקים הערבים, בהשוואה ל-6.0% מכלל המועסקים היהודים. שיעור המנהלים בכלל האוכלוסייה הערבית היה נמוך אף יותר: רק 0.8% מהערבים ורק 0.67% מהמוסלמים, בהשוואה ל-3.4% מכלל האוכלוסייה היהודית.

הסבר אפשרי לכך הוא תפישת מקצוע הניהול בחברה הערבית. לא מעט ערבים שמעולם לא למדו ניהול במוסד מוכר, מנהלים בפועל עסקים קטנים פרטיים (לדוגמה: קבלן פרטי המעסיק מספר פועלים, בעל מוסך המעסיק מספר עובדים וכדומה), ועם זאת, אינם רואים עצמם כמנהלים במובן השכיח של המילה. הם יעדיפו להגדיר את תפקידם על-פי תחום עיסוקם, אף שבפועל הם בעצם מנהלים. בסולם ההיררכיה המקצועי שלהם, מנהל הוא לרוב מי שאוחז בעמדת ניהול פורמאלית, כגון מנהל בית-ספר, מנהל אגף ברשות מקומית וכדומה.

השיעור הנמוך של מנהלים במגזר הערבי נובע בין השאר מהעובדה שאלה עיסוקים המחייבים בדרך כלל השכלה אקדמית, ששיעורה בקרב האוכלוסייה הערבית קטן מזה של האוכלוסייה היהודית. לא יהיה זה מופרך לקבוע, כי שוק-העבודה האזרחי בישראל אינו שש לקלוט כוח-אדם ערבי. לפיכך, אקדמאים ערבים המבקשים לעבוד, מוכנים (ולעיתים אף נאלצים) להתפשר על מקום-העבודה ולעסוק במשלח-יד שאינו הולם את הכשרתם והשכלתם, ולכן גם לא מגיעים לעמדות ניהול.

נכון לשנת 2006, רק כ-8% מן המועסקים הערבים התפרנסו ממשלחי-יד אקדמיים, בהשוואה ל-13.9% מכלל המועסקים בקרב היהודים. שיעור המוסלמים (גברים ונשים כאחת) העוסקים במשלחי-יד אקדמיים, נמוך במיוחד ומגיע -7.1% מכלל המוסלמים המועסקים, ואילו שיעור הגברים המוסלמים בתחום זה היה נמוך אף יותר (6.6%).

חינוך והוראה

אקדמאים רבים במגזר עוסקים בחינוך והוראה, בדרך כלל בשל הקושי למצוא עבודה ההולמת את הכשרתם האקדמית: 37% מהם הועסקו בחינוך, נכון לנתוני 2001. לצורך ההשוואה: כוח-האדם האקדמי בתחום ההוראה במגזר היהודי, עמד באותה שנה על 15% בלבד. חשוב להדגיש שמספר המורים הערבים בגנים ובבתי-ספר במגזר היהודי, זניח ושואף לאפס. רובם עובדים במגזר הערבי. אפילו רוב המורים לערבית במגזר היהודי אינם ערבים.

חקלאות

מעורבות ממשלתית עמוקה

ענף החקלאות בישראל מאופיין במעורבות ממשלתית עמוקה, המתבטאת בארבעה תחומים:
■ מרבית הקרקעות נמצאות בבעלות המדינה (מינהל מקרקעי ישראל);
■ מקורות המים לחקלאות (המוביל הארצי, מאגרי מים, תשתיות חברת מקורות) הם בבעלות המדינה או בפיקוחה המלא;
■ ההשקעות בענף החקלאות הן ברובן מכספי המדינה או המוסדות המיישבים (הסוכנות היהודית, לדוגמה);
■ מרבית החקלאים בישראל מאוגדים בגופים התיישבותיים (תנועת המושבים, תנועת הקיבוצים, ועוד), שלהם מהלכים והשפעה במוסדות השילטון השונים. מטבע הדברים, איגודים אלה מנצלים את כוחם לשמירה על חלקם היחסי במשאבים.

מנגד, לחקלאים הערבים בישראל אין כל ייצוג במוסדות השילטון ובדרג מקבלי ההחלטות, בין היתר משום שלא השכילו להתאגד לגוף בעל-עניין, ולהיאבק על הקצאת אמצעי ייצור (קרקע ומים) בהתאם למשקלם היחסי באוכלוסיה. תחת זאת הם נתונים לחסדיהן של רשויות התיכנון, שמכתיבות להם את היקף אמצעי הייצור והמכסות.

ירידה בהיקף הקרקעות הפרטיות בבעלות ערבים

בעקבות חתימת הסכמי שביתת הנשק עם מדינות ערב, במחצית הראשונה של שנת 1949, הופקעו מרבית הקרקעות שהיו בבעלות ערביי ישראל, והוכרזו אדמות מדינה. השטחים שנותרו בבעלותם לא הצדיקו השקעה נרחבת בפיתוח תשתית חקלאית. ואכן, במרוצת השנים חלה ירידה מתמשכת בשטח הכולל של קרקע חקלאית מעובדת במגזר הערבי, בהשוואה למגזר היהודי.

הכלכלן הערבי ד"ר באקיר אבו-קישק פירסם במגזין למחקרים פלסטיניים (1981) מאמר מקיף תחת הכותרת "אדמה ערבית ומדיניות ישראלית". אבו-קישק, מומחה לנושא קרקעות ודיור, חקר ומצא, כי שטח הקרקעות הפרטיות שבבעלות ערבי ישראל בתחילת שנות ה-80', היה פחות משליש הקרקעות שהיו בבעלותם בתקופת המנדט. לדבריו, מרבית הקרקעות הופקעו בעשר השנים הראשונות לקיום המדינה, כשהערבים היו פגיעים ומצויים תחת פיקוח הדוק של המימשל הצבאי.

הממשלה פירסמה חוקים ותקנות, בהם חוק נכסי נפקדים (1950), שהתיר להפקיע רכוש של פליטים ערבים, כולל מי שנשארו בישראל ונודעו כ"נפקדים נוכחים" (מושג שתיאר את מצבם של רבבות ערבים שנשארו ונכחו במדינה ב-48', ובכל זאת לא היו קיימים עבורה. פשוט, כי לא נכללו במפקד האוכלוסין הראשון, 'מסיבות טכניות'). בהמשך, השתמש המימשל הצבאי בתקנות שונות (תקנת אזורים סגורים, תקנת אזורי בטחון, תקנת עיבוד אדמות בור, תקנות לשעת חירום משנת 1945), כדי להלאים קרקעות של ערבים.

הערה
: ישנה מחלוקת לא מבוטלת בין גיאוגרפים ומשפטנים באשר להגדת הבעלות על הקרקע - כלומר מהם הקריטריונים המצדיקים תביעת בעלות על שטח גיאוגרפי כזה או אחר. שאלה זו עקרונית במיוחד לאור העובדה שבתקופת היישוב (ובעיקר בעת השלטון העותומאני) לא היו מנגנונים מודרניים משוכללים ומסודרים (כפי שהם מקובלים היום)  של חזקה משפטית על קרקע, ואנשים רבים תבעו בעלות על שטח שלא נקנה על ידם מעולם או שלא הוכר כשטח פרטי על ידי הממשל באותה עת.

קשיים ומגבלות בפיתוח חקלאות מודרנית

שנה לאחר הקמת המדינה, היו בישראל 17,530 משקים חקלאיים בבעלות של יהודים, בשטח כולל של 2.27 מיליון דונמים, מהם 1.84 מיליון דונמים של קרקע מעובדת (כ-81%). מספר המשקים החקלאיים בבעלות של ערבים באותה שנה עמד על 15,765, ושטחם הכולל הגיע לכמיליון דונמים, מהם כ-740 אלף דונמים של קרקע מעובדת. לפי נתוני סקר משנת 1995, הפער בין שתי האוכלוסיות גדל משמעותית: כ-19,400 משקים בבעלות של ישראלים, בשטח כולל של כ-3.4 מיליון דונמים (מהם כ-85% קרקע מעובדת), לעומת כ-5800 משקים בבעלות של ערבים, בשטח כולל של כ-680 אלף דונמים (מהם כ-84% קרקע מעובדת).

לפער העצום בין המשקים של שתי האוכלוסיות, היה גם הסבר טופוגראפי: מרבית השטחים המעובדים במגזר הערבי הם, למעשה, חלקות קטנות המפוזרות במקומות שונים, בצורה המקשה על פיתוח חקלאות מודרנית. ואכן, בסקר שנעשה בשנות ה-80' התברר, כי רק 16% מהמשקים החקלאיים במגזר משתרעים על שטח של 100 דונמים ומעלה (לעומת כ-60% בכלל המדינה), וקצת מעל שליש הם משקים חקלאיים ששטחם מעל 30 דונמים. לכך יש להוסיף את תהליך הפיצול למשקים קטנים ופיצול-המישנה לחלקות קטנות בעלות צורה מוארכת וצרה, דבר המקשה על הפיתוח החקלאי.

המשקים הגדולים יחסית נמצאים ברובם המכריע באזור הנגב, שם עליהם להתמודד עם בעיות נוספות, ובראשן הקצאת מים להשקיה (מנתונים של משרד החקלאות נכון לסוף העשור הקודם, המדינה מקצה לחקלאות הערבית 2.3% בלבד מכלל מכסות המים).

מנתוני משרד החקלאות לשנת 1996 מתברר, כי שיעור השטחים המעובדים בהשקיה בחקלאות היהודית הוא 61.4% מכלל השטחים המעובדים, ואילו שיעורם מכלל השטחים המעובדים בחקלאות הערבית מגיע ל-13.8% בלבד. הואיל והשטח המושקה מצומצם ביותר, השינויים בשיטות הגידול ובציוד היו מעטים בהשוואה לאלו שנעשו בחקלאות היהודית, בייחוד בצפון הארץ ובדרומה. הדבר בולט ביותר בגידול מטעי הזיתים באזורים ההרריים ובגידולי השדה בנגב.

המדיניות המפלה התבטאה, בין היתר, גם בתחום השקעת ההון בחקלאות הערבית. בשנת 1999 עמד שיעור ההשקעות הממשלתיות בחקלאות הערבית על 2% בלבד, מכלל השקעות משרד החקלאות. בשנת 2002 הוגדל תקציב הפיתוח לחקלאות הערבית ל-8.4%.

קיטון במספר המועסקים בחקלאות במגזר

מטבע הדברים, מספר המועסקים בחקלאות במגזר הערבי הלך וקטן, ולעומת זאת מספרם של המועסקים הערבים בחקלאות היהודית כשכירים, גדל. אם בתחילת שנות ה-50' היו כ-17,000 מועסקים בחקלאות במגזר הערבי, הרי בתחילת העשור הנוכחי צנח מספרם לכ-7000 בלבד, מהם כ-15% עצמאים וכ-70% עובדים מחוץ ליישובם.

מן הנתונים על גודל המשקים בחקלאות הערבית ניתן להסיק, כי את עיקר העבודה מבצעים קשישים, נשים וילדים, וכן גברים צעירים בשעות הפנאי שלהם. כלומר, ניצול של כוח-עבודה זול בעיבוד גידולים עתירי עמל כפיים. התוצאה הבלתי-נמנעת: חקלאות יצרנית פחות ורווחית פחות מהחקלאות היהודית, יחסית לחלקה בשטחים המעובדים ובכמות העבודה המושקעת.

כאמור, הכירסום המתמשך במעמדה של החקלאות הערבית מאז קום המדינה, הינו תוצאה של אילוצים ולחצים (צימצום השטחים החקלאיים, מכסות מים מוגבלות והשקעות הון מועטות). אחד הביטויים לכך הוא הפער בהכנסות בין חקלאי שתי האוכלוסיות, והירידה בחלק היחסי של ההכנסה מחקלאות מכלל ההכנסה הממוצעת של משפחת חקלאי עצמאי במגזר הערבי.

על-פי נתוני סקר החקלאות וההתיישבות משנת 1995, היקף הייצור השנתי הממוצע של משק משפחתי במגזר היהודי הפרטי נאמד ב-310,000 ש"ח, פי חמישה ויותר מההיקף של מקבילו במגזר הערבי. יתירה מזו, ערך הייצור החקלאי הערבי הגיע ל-5% בלבד מהייצור החקלאי הכולל בישראל ול-6.7% מהערך המוסף הגולמי.

תעשייה ומלאכה

העשורים הראשונים: תהליך תיעוש איטי, בעיקר תעשיה זעירה

תהליך התיעוש ביישובים הערביים בישראל, מאז הקמת המדינה, התנהל לאורך שנים 'על אש קטנה'. בשנות ה-50' הוקם קומץ מפעלים (בתי-מלאכה, למען הדיוק), שאת מספר עובדיהם ניתן היה לספור על אצבעות יד אחת. בהתאם, מוצריהם יועדו בעיקר לצריכה פנימית בכפרים וביישובים. בשנות ה-60' חל גידול מסוים, אם כי לא דרמטי: מספר בתי-המלאכה במגזר עמד על כ-1200, מהם בודדים שהעסיקו מעל עשרה עובדים. במפעלים זעירים אלה הועסק 1.8% בלבד מכוח-העבודה הערבי. השאר נקלטו במפעלים במגזר היהודי.

בשנות ה-70' כבר הייתה ברוב היישובים הערביים תשתית בסיסית לפיתוח תעשייה (חשמל, מים, כבישים, ידע והון), והדבר נוצל על-ידי בעלי מפעלי טקסטיל והלבשה במגזר היהודי, להקמת שלוחות ביישובים הערביים. במהלך זה הם הרוויחו פעמיים: גם קיבלו הטבות ממשלתיות בגין הקמת מפעל באזור פיתוח מועדף, גם נהנו מכוח-עבודה זול, בייחוד נשים, שעבורן, העבודה במפעל בתחומי היישוב הייתה פיתרון מועדף. רוב המפעלים הוקמו במימון של הון יהודי. המפעל-האם מימן את רוב הרכישות של מכונות התפירה בעבור היזם הערבי, ששימש קבלן-מישנה.

קצב פתיחת המפעלים במגזר הואץ בשנות ה-80' וראשית שנות ה-90'. בשנת 1983, לדוגמה, נאמד מספר המפעלים במגזר ב-410 (לא כולל בתי-מלאכה), ובהם הועסקו כ-6% מכוח-העבודה הערבי. גורמים מקצועיים המקורבים למגזר מעריכים, כי התהליך הואץ בהשפעת האינתיפאדה הראשונה בשטחים, שפרצה בסוף 1987 והביאה לגידול מהיר בכל ענפי הפעילות העסקית ביישובים הערביים, בעיקר באלה הסמוכים לקו הירוק. המפעלים הבולטים (פרט למתפרות ולמפעלי הטקסטיל) היו בשלושה תחומים: חומרי בניין (כולל מוצרי ברזל ופירזול), עץ ומוצריו ומזון ומשקאות (מוצרי חלב, מאפיות וכדומה).

שנות ה-90': גידול חד במספר המפעלים ובתי-המלאכה

חמש שנים לאחר פרוץ האינתיפאדה, זינק מספר המפעלים במגזר הערבי ל-900 בקירוב. מספר העובדים הממוצע למפעל הוכפל אף הוא, משבעה בתחילת שנות ה-80' לארבעה-עשר בתחילת העשור הבא. בנוסף, המפעלים נעשו מתוחכמים ומורכבים יותר מבעבר, חלקם אף השתלב בענפים חדשים לחלוטין (אלקטרוניקה, עיבוד וליטוש יהלומים, מוצרי זכוכית). מנגד, מרבית בתי-המלאכה התמקדו בשני תחומים: מוסכים לרכב ומפעלים זעירים שסיפקו חומרים ושירותים לענף הבניין (נגריות, מסגריות, וכדומה).

מפעלי התעשייה ובתי-המלאכה הוקמו, בדרך כלל, בשטחים פנויים שבין בתי המגורים ביישוב. זאת, בשל היעדר אזורי תעשייה ומסחר מסודרים. גם כיום, הרוב המכריע של העסקים הקטנים במגזר, ממוקמים בקומת הקרקע של בתי מגורים. כ-16% בלבד מכלל העסקים במגזר ממוקמים במבנים אשר יועדו לעסקים, וגם מבנים אלה שוכנים בלב שכונות מגורים.

כל הסקרים שנעשו מצאו שמוצרי המפעלים שבבעלות ערבית משווקים במגזר הערבי עצמו, ואילו השוק היהודי הוא הצרכן העיקרי של מוצרי המפעלים שבבעלות יהודית. מרבית בעלי המפעלים נתקלים בקשיים לחדור למגזר היהודי, בעיקר באמצעות רשתות שיווק.

אחד המאפיינים של הפיתוח הכלכלי בישראל, הוא הזרמת הון ציבורי ליזמים פרטיים, בין היתר באמצעות החוק לעידוד השקעות הון. ברם, מחקרים רבים מאששים את הקביעה, כי רק יזמים ערבים ספורים נהנו מהקלות ומתנאי אשראי נוחים. המפעלים שהוקמו ביישובים הערביים, מומנו ממקורות עצמיים.

אזורי תעשיה עם תשתית בעייתית

ב-1992, בעקבות הבחירות לכנסת ועליית מפלגת העבודה לשילטון בתמיכת המפלגות הערביות, הסתמן שינוי-מה במדיניות הממשלה כלפי תיעוש המגזר הערבי. עם זאת, במבט לאחור ניתן לקבוע כי השינוי נותר בדרך כלל ברמה ההצהרתית, כפי שמתברר מסקירת הנתונים הרשמיים:

  • בתחילת העשור הקודם החל משרד התעשייה והמסחר לפתח אזורי תעשייה ביישובים הערביים. בתוך עשור הוקמו 21 אזורי תעשייה ברשויות הערביות, בשטח כולל של 1560 דונמים של קרקע מדינה. בפועל, נותר פער משווע בין שתי האוכלוסיות: בעוד שטח התעשייה ברשויות המקומיות היהודיות עמד על 27.5 מ"ר לנפש, ברשויות הערביות הוא עמד על 1.6 מ"ר לנפש בלבד. מנגד, עלויות המיקום באזור התעשייה שנדרשו מהיזם הערבי, היו גבוהות ביותר. 
      
  • ב-70% מאזורי התעשייה במגזר אין תשתיות, פרט לאלו שבנה משרד התעשייה והמסחר, ורק ב-30% יש חיבור לרשתות המים והחשמל. כך, לפי נתונים של הרשות לפיתוח הגליל. נתון נוסף: השטח הממוצע של אזור תעשייה במגזר הערבי בגליל הוא כ-150 דונמים, כאשר שליש הם בשטח של 50 דונמים ומטה. 
     
  • מאמצע העשור הקודם צורפו יישובים ערביים בהדרגה למסגרת של אזור עדיפות לאומית א'. בסוף שנת 2002 הוגדרו 27 אזורי תעשייה ברשויות הערביות בתחומי אזור פיתוח א' (מתוך 88 אזורי תעשייה בישראל). 
     
  • באמצע העשור הקודם הגיע תקציב הפיתוח המיועד למגזר הערבי, לשיא של 20 מיליון שקלים (4% מתקציב הפיתוח של משרד התעשייה והמסחר). בשנת 2002 ירד השיעור ל-3.5%.


בנוסף על התשתית הבעייתית, מערכת החינוך במגזר אינה מספקת את האמצעים הדרושים להכשרת כוח-עבודה מיומן. בה בעת, התעשייה הערבית מתקשה להתחרות על מקומות העבודה במגזר היהודי מבחינת התנאים שהיא מסוגלת להציע לעובדים מיומנים ולבוגרי החינוך הטכנולוגי. כתוצאה, עובדים מיומנים מעדיפים לעבוד במפעלים בבעלות יהודית, גם אם אלה מרוחקים מיישובם.

עיקר המועסקים -נשים וכוח-עבודה לא מיומן

התעשייה הערבית מאופיינת בכך שהיא עתירת עבודה, ומעסיקה בעקר נשים וכוח עבודה לא מיומן, הרוכש את הכשרתו במהלך העבודה. השכר נמוך ביותר, ותנאי ההעסקה אינם עומדים תמיד בדרישות חוקי העבודה בישראל. השיעור הגבוה של נשים בענף הטקסטיל ירד בחדות מאמצע שנות ה-90', עקב העברת המתפרות מהיישובים הערביים למדינות שכנות (בעיקר ירדן). בשנת 2001, קרוב למחצית ממכלל הנשים העובדות במגזר, הועסקו בתוך היישוב. שיעורן באותה שנה היה 18.6% מכוח-העבודה הערבי. מספר עובדי התעשייה הערבים באותה שנה עמד על 33,400 איש (פרט למזרח ירושלים). 

מועסקים לפי ענפים נבחרים בתעשייה עתירת עבודה, יהודים וערבים, 2005
ענפי תעשייה יהודים ערבים
תעשיית רהיטים 70.9 29.1
תעשיית עץ ומוצריו, פרט לרהיטים 66.2 33.8
תעשיית טכסטיל 71.9 28.1
תעשיית מוצרי מתכת לבינוי, מכלים ודודי קיטור 71.7 28.3


לסיכום: התעשייה הערבית תופסת מקום שולי על מפת תעשייה הישראלית בכלל והכלכלה הערבית בפרט. יזמים ערבים נרתעים מהתמודדות עם הסיכון הכרוך בהשקעה בתעשייה, בעיקר בשל חוסר האמון שלהם בנכונות המערכת הפוליטית לסייע ולתת ערבויות. לפיכך הם מעדיפים להשקיע במפעלים קטנים, במלאכה זעירה, במסחר ובשירותים.

מסחר

קצב הגידול המהיר של האוכלוסייה הערבית, השיפור המתמיד ברמת החיים והשינויים בדפוסי הצריכה שלה, העמיקו את הפער בין כמות הייצור ורמת הייצור של ענפי החקלאות והתעשייה, לבין צורכי האוכלוסייה. הדבר עודד פיתוח והרחבה של ענפי המסחר והשירותים, צמיחה של עסקים גדולים יחסית, גיוון סוגי המסחר והתמחות בעסקים. זאת, על אף העובדה שרבים מבני המגזר מעדיפים את השירותים שמספקים העסקים ורשתות השיווק בערים היהודיות.

מתחילת שנות ה-90' חל גידול במספר הסוחרים הערבים העוסקים בייבוא סיטונאי של מוצרי מזון, רהיטים, ציוד לבית, הלבשה והנעלה, ובכל זאת אין במגזר הערבי סוכנויות ייבוא גדולות. בתחילת העשור הנוכחי פעלו במגזר כולו כ-500 סיטונאים, יבואנים או יצואנים.

סקר שערך הכלכלן ד"ר רימון ג'ובראן ב-1997, בשישה יישובים ערביים בבקעת בית הכרם (הבקעה החוצצת בין הגליל העליון והגליל התחתון), העלה כי מספר עסקי המסחר הקמעונאי והשירותים האישיים באותה שנה עמד על 235, מחציתם עסקים של אדם יחיד. גידול של ממש נרשם במספר העסקים בתחום השירותים המשרדיים ועסקי המסחר מכל הסוגים. לפי הסקר, רמת הפעילות העסקית הייתה נמוכה ובעלת אופי מקומי ומסורתי.

במהלך שנות ה-90', במקביל לעסקים המסחריים, גדל מאוד מספרם של עסקי האירוח, המזון והשירותים האישיים, ובהם מסעדות, בתי-קפה, מעדניות, מספרות, שירותי צילום וחנויות מתנות ומזכרות. 

לפי נתוני הלמ"ס, נכון לשנת 2004, כ-14,300 ערבים היו מועסקים בענף שירותי האירוח והאוכל. המועסקים הערבים בענף זה היוו באותה שנה 5.2% מכלל המועסקים הערבים במשק. (בקרב היהודים רק 4.1% מכלל המועסקים הועסקו בענף שירותי האירוח והאוכל). דו"ח שחיברה עמותת סיכוי בשנת 2006 מצביע על כך כי מתוך כלל המועסקים בענף שירותי האירוח והאוכל בשנת 2004, היוו המועסקים הערבים 13.8% בעוד שחלקם של המועסקים הערבים במשק עמד באותה עת על 11.4% בלבד.

שני הסימנים להתרחבות ענף המסחר ולשינוי בגודל העסקים, הם העלייה במספר המועסקים והשינוי במעמדם בעבודה. מספר המועסקים בענף המסחר גדל פי שלושה ויותר מכעשרת אלפים איש בשנת 1983 ל-34 אלף בשנת 2001, לא כולל כ-9000 מועסקים בשירותי האירוח והמזון. משקלם היחסי של המועסקים במסחר ובשירותי האירוח והמזון מכלל המועסקים במגזר, עלה ל-20.9%. רבע מכלל המועסקים הם עצמאים, נתון שעשוי להעיד על הגידול גם במספר העסקים. כ-5000 מהמועסקים משתייכים לקטגוריה של סיטונאים וסוכנים בשירותי מסחר.

לסיכום: למרות הגידול במספר העסקים המסחריים ובמספר המועסקים בענף המסחר, עדיין מדובר במספר רב של עסקים קטנים, שעיקר עיסוקם בדברי מזון, חומרי בניין, כלי בית וכדומה. אחד הגורמים המעכבים את התפתחות הענף, היא התחרות העזה מצד עסקים דומים בערים היהודיות הסמוכות ליישובים הערביים.

שירותים עסקיים ופיננסיים

כל המוסדות הפיננסיים, סניפי הבנקים וסוכנויות הביטוח במגזר הערבי הם בבעלות יהודית, והם נעשו חלק בלתי-נפרד מהחיים הכלכליים של המגזר הערבי. עד כה, לא הייתה יוזמה של משקיעים ערבים להקים חברת ביטוח ערבית-ישראלית, בעיקר משום שכל שירותי הביטוח במגזר היהודי זמינים וקרובים ליישובים הערביים.

סוכנויות הביטוח במגזר הוקמו על-ידי פקידים ומורים, לרוב כעסק צדדי, ומכאן התחלופה הגבוהה וחוסר היציבות הכלכלית של רבות מהן. לפי נתוני שנת 2001 היו במגזר הערבי כ-300 סוכני ביטוח. את מספר סוכנויות הביטוח הערביות הגדולות שנהנו מיציבות, ניתן למנות על אצבעות יד אחת.

המוסד הפיננסי המרכזי הפועל במגזר הוא בנק ערבי-ישראלי מקבוצת בנק לאומי. הבנק נוסד בשנת 1960 ומספק שירותים פיננסיים ומענה לצרכים הייחודיים של האוכלוסייה הערבית בישראל בצפון הארץ, ובמשולש הצפוני. סניפי הבנק פרוסים ב-28 יישובים במגזר הערבי, ובסך-הכל מועסקים בו כיום כ-400 עובדים. במרחב הפעילות של הבנק מרוכזים כ-50% מאוכלוסיית המגזר.

פעילות הבנק מתמקדת בתחום הקמעונאי, במגזר משקי-הבית ובלקוחות מסחריים קטנים ובינוניים. עם לקוחות הבנק נמנים בעלי מקצועות חופשיים, שכירים, סטודנטים, חיילים וצעירים. הבנק גם פעיל למען הקהילה, נתן חסות למועדון הכדורגל בני סכנין, תומך ומעודד יזמים צעירים וייסד את האקדמיה למצוינות בעסקים ובעשייה (רוואד) עבור צעירים בעלי פוטנציאל.

נוסף על סניפי הבנקים וסוכנויות הביטוח, פועלים במגזר מאות משרדים קטנים של מנהלי חשבונות, רואי-חשבון, עורכי-דין, יועצי מס ומהנדסים. הללו משרתים את לקוחות המגזר בלבד, כיוון שאין להם סיכוי לזכות בחוזה-עבודה עם מוסדות ממשלתיים וציבוריים, או עם חברות ומוסדות פרטיים גדולים במגזר היהודי.

על-פי נתונים מתחילת העשור הנוכחי, מדובר בכ-2000 עובדי שירותים פיננסיים וביטוח במגזר הערבי, מהם כ-18% עצמאים. כ-12,000 איש הם עובדי שירותים עסקיים, מהם כ-24% עצמאים. שיעור העצמאים הנמוך מלמד, שמגזר עסקי זה אינו מפותח בקרב האוכלוסייה הערבית בישראל.

בנייה

קבלנות הבניין היא אחד האפיקים החשובים לשילוב בעלי אמצעים ערבים בעסקים, הן בגלל ההשקעה הגדולה של האוכלוסייה הערבית בבניית בתי מגורים, הן בגלל תנופת הבנייה במגזר היהודי בתקופות שונות. הקבלנים הערבים ממוקמים בתחתית הפירמידה המקצועית בענף: הם עוסקים בבנייה, בעבודות עפר וחציבה, בעבודות בטון ואבן, בהנחת צינורות, בעבודות ביוב וניקוז מים ובסלילת כבישים. בולטת היעדרותם מענפים המחייבים מיומנות מקצועית גבוהה ושליטה בטכנולוגיות מתקדמות. הקבלנים הערבים גם מנועים מלגשת למכרזי בנייה ותשתיות ממשלתיים, בשל מגבלות ביטחוניות.

מטבע הדברים, היקף הפעילות של מרבית הקבלנים הערבים נמוך בהרבה, בהשוואה לחברות הבנייה בארץ. בדרך כלל, הם מועסקים כקבלני-מישנה של חברות בנייה גדולות במגזר היהודי, או מבצעים עבודות בהיקף קטן ביישובים הערביים וביישובים היהודיים במסגרת תוכניות "בנה ביתך".

ברוב המקרים, עסקי הקבלנות הם עסקים משפחתיים, או נשענים על קשרי משפחה, המעסיקים מעט פועלים שכירים ואינם נדרשים להשקעת הון בהיקפים גדולים. קבלנים רבים החלו את דרכם כפועלים מקצועיים בענף הבניין, שהתקדמו למעמד עצמאי ובהמשך נרשמו בספר הקבלנים.

בשנות ה-90' נרשם גידול במספר קבלני הבניין הערבים, שמבצעים עבודות בהיקף נרחב. היו לכך שתי סיבות. האחת, יתר פתיחות של המשרדים הממונים על ביצוע עבודות ציבוריות; השנייה, התפתחות הבנייה למגורים, בייחוד פרויקטים של דירות להשכרה ולמכירה. התופעה צוברת תאוצה ביישובים הערביים הגדולים (נצרת, טירה, שפרעם, תרשיחא ועוד), ופחות בכפרים. בעקבות הביקוש הגובר למגורים, הוקמו בעשור הקודם כמה חברות בנייה גדולות.

בשנת 2001 הועסקו בענף הבניין, לפי נתונים רשמיים, כ-34,000 עובדים ערבים, בהם מעל 5000 עוסקים בקבלנות כללית. ניתן להניח כי מספר זה ירד במרוצת העשור, בשל הגיוס המוגבר של כוח-עבודה זול יותר מחו"ל, בעיקר מסין וממזרח אירופה.

תיירות

ענף התיירות במגזר הערבי דרך במקום במשך שנים רבות. נצרת, שמשכה אליה בעיקר צליינים נוצריים, הייתה בין היישובים הערביים היחידים שהקימה תשתית תיירותית. רק לקראת תחילת שנות ה-90' החלו יזמים במגזר להפנים את הרעיון, שענף התיירות עשוי להוות מקור הכנסה חשוב. אחד המהלכים הראשונים היה הכשרת חדרים לאירוח כפרי ביישובים הערביים. אך בעקבות אירועי אוקטובר 2000 (גל של התפרעויות והפגנות אלימות שיזמו ערביי ישראל, במקביל לפריצת אינתיפאדת אל-אקצא), נסגרו כל חדרי האירוח בכפרים הערביים וענף זה חוסל כליל.

מדינת ישראל, מצידה, עשתה במהלך השנים מעט מאוד כדי לסייע לפיתוח ענף התיירות במגזר, והדבר התבטא במספרים: בשנת 1992 השקיע משרד התיירות, באמצעות החברה הממשלתית לתיירות (חמ"ת), 4.7 מיליון ש"ח בלבד בפיתוח תשתיות התיירות במגזר. התקציב אומנם עלה בהדרגה בארבע השנים הבאות (שנות שילטון ממשלת המערך) והגיע לשיא של כ-50 מיליון ש"ח בשנת 1996, אך מאז התהפכה המגמה עד לשפל של 4.4 מיליון ש"ח בשנת 2002.

לסיכום: חלקם של הערבים בעסקי התיירות בישראל שואף לאפס. ענף זה אינו מהווה מקור הכנסה לאוכלוסייה הערבית, פרט לעובדים השכירים בבתי-מלון ובעסקי תיירות אחרים.

תחבורה

התפתחות ענף התחבורה הייתה ועודנה נגזרת של התפתחות הקשר בין היישובים הערביים, המגזר היהודי ונהירת כוח העבודה הערבי למרכזים העירוניים. הזיכיונות שניתנו בשנות ה-80' לקואופרטיב אגד להפעיל קווים ליישובים הערביים, בלמו את צמיחתן של חברות הסעות ערביות גדולות. גם בענף ההובלה לא קמו חברות ערביות גדולות עם צי רכב של עשרות משאיות. לכל היותר היה מדובר בחברות קטנות בבעלות משפחתית, שהחזיקו חמישה-שישה אוטובוסים או משאיות.

חברות האוטובוסים פעלו במשך שנים רבות באזור 'המשולש', בייחוד בעיר טָייבֶּה. הפעילו אותן קבלני עבודה (ראיסים), המגייסים נשים לעבודה במפעלים במרכז הארץ ומסיעים אותן הלוך ושוב מדי יום. לפיכך הם הוגדרו כעוסקים בענף התחבורה. תופעת ההסעות של פועלות פחות שכיחה ביישובים הערביים באזור הצפון, אך שם התפתח תת-ענף אחר: בשל הגידול במספר העסקים הקטנים המספקים שירותי תיירות פנים, בעלי העסקים רוכשים רכבים מסחריים ומשכירים אותם להסעות מיוחדות ולתיירות פנים.

דווקא בענף התובלה היבשתית יש נוכחות ניכרת של בני המגזר, בין היתר משום שעיסוק זה נחשב לעבודה נחותה יחסית ולא מקצועית. בשנת 2001, לדוגמה, דווח על כ-16,000 נהגים מקצועיים מהמגזר. פרט לנתון זה לא נמסרו פרטים על סוג הרכב שבו הם נוהגים, או על מעמדם התעסוקתי.

באתר האינטרנט של עו"ד עופר חורש מצוטט פרוטוקול דיון של ועדת החקירה הפרלמנטארית בנושא תאונות הדרכים. בישיבה צוין כי מתוך כ-‎300,000 נהגי רכב כבד, ‎96,000 הם נהגים ערביים, כשליש. יותר מחלקם באוכלוסייה. (דברי יצחק אשל בועדת החקירה הפרלמנטארית בנושא תאונות הדרכים).

רפואה

רופאים

במערכת הבריאות בישראל, הן הציבורית והן הפרטית, מועסקים אלפי רופאים ערבים-ישראלים. עד כה טרם איתרנו נתונים מדויקים.

רובם המכריע משרת במרכזים רפואיים הסמוכים לריכוזי האוכלוסייה הערבית בישראל, בצפון הארץ (העמק בעפולה, פוריה בטבריה, רמב"ם בחיפה, הלל יפה בחדרה, בית-החולים בנהריה), בדרום ובנגב (ברזילי באשקלון, סורוקה בבאר שבע) ובמרכז (מאיר בכפר סבא), אבל גם בלב גוש דן (רבין בפתח תקווה, איכילוב בתל-אביב, שיבא תל השומר).

מבט מהיר על מצבת כוח-האדם במרכזים הרפואיים הגדולים בישראל, מגלה לא מעט מנהלי מחלקות, רופאים בכירים בכל תחומי הרפואה, מרצים לרפואה בפקולטות השונות ואפילו מנהל בית-חולים ממשלתי. זהו ד"ר מסעד ברהום, שבנובמבר 2007 היה לערבי-הישראלי הראשון שהתמנה לתפקיד הבכיר - מנהל בית-החולים הממשלתי בנהריה.

כפר קרע הינו הדוגמה המוחשית ביותר לרומן הלוהט של המגזר עם מקצוע הרפואה. לא פחות מ-137 קרדיולוגים, גינקולוגים, נוירולוגים, רופאי שיניים ורופאי משפחה מתגוררים בכפר הממוקם בוואדי ערה. חישוב פשוט מראה, כי בכפר יש רופא אחד על כל 145 תושבים - יותר מפי שניים מהממוצע בעולם המערבי. עליהם יש להוסיף עוד כ-50 סטודנטים לרפואה, שרובם לומדים בחו"ל (נכון ל-2007).

העיתונאית אביבה לורי, שביקרה בכפר ושוחחה עם אחדים מהם, נתנה לכתבה את הכותרת "חלומה של כל אם ערבייה" (הארץ, 11.10.07), וזו לחלוטין לא הייתה הגזמה. כל המרואיינים נתנו קרדיט להורים שלחצו, דירבנו ומימנו את לימודי הרפואה שלהם, למרות הקושי הכלכלי והמחיר הכבד. "הורי דחפו אותי מאז שהייתי קטן. מהיום שאני זוכר את עצמי ידעתי שזה מה שאני הולך ללמוד, כי זה מה שמצפים ממני", סיפר ד"ר עבד אל רחים עסלי, כיום ראש שירות הצינתורים במרכז הרפואי רבין בפתח תקווה ומרצה בכיר בחוג לקרדיולוגיה בבית-הספר לרפואה שליד אוניברסיטת תל-אביב.

לדברי ד"ר סלמן ביידוסי, מתמחה בקרדיולוגיה במרכז הרפואי סורוקה בבאר שבע, רוב התלמידים המצטיינים במגזר הולכים ללמוד רפואה. "זה ניתוב טבעי וגם מעניין וגם יש מעמד חברתי. כמו שהטובים אצלכם הולכים לטיס, אצלנו הם הולכים לרפואה".

ד"ר רפיק מסאלחה, רופא בכיר במחלקה הנוירולוגית בסורוקה, מרצה בפקולטה לרפואה באוניברסיטת בן-גוריון, מנהל מרפאת אפילפסיה ומכון לסריקת מוח בסורוקה ובעל מרפאה פרטית בבאקה אל גרבייה, סיפר לכתבת הארץ כי אימו, שהייתה אנאלפביתית, היא זו שדחפה אותו ללמוד רפואה. כיוון שאביו חלה ולא יכול היה לפרנס את המשפחה, אחיו הגדולים, כמקובל במשפחה ערבית גדולה, עזבו את הלימודים והלכו לעבוד כדי לממן את לימודי הרפואה שלו באיטליה, ובהמשך גם של עוד שניים מאחיו.

יש הסבורים, כי רפואה היא המקצוע המתאים ביותר לערבים. מדוע? כי ברפואה יש הכי הרבה פוטנציאל להתקדם. כפי שאומר עבד אל רחים עסלי, רופא מתמחה במרכז הרפואי סורוקה בבאר שבע: "הרפואה הרבה יותר שיוויונית. אם אתה מוכיח את עצמך, אתה יכול להתקדם בקלות יחסית למקצועות אחרים".

הסבר אפשרי נוסף נעוץ בעובדה, שמרבית מקצועות הצווארון הלבן במשק הישראלי חסומים בפני ערבים, ורפואה היא אחד הענפים הבודדים שבהם הם יכולים להשתלב.

חשוב לציין, כי מרבית הרופאים הערבים עשו מאמצים להתקבל ללימודי רפואה במוסדות האקדמיים בישראל. רובם לא התקבלו, כמובן, בשל מיכלול סיבות, חלקן אובייקטיביות. אך הדחייה לא ריפתה את ידיהם. כיוון שראו במקצוע הרפואה ייעוד לחיים, הם הרחיקו עד אוניברסיטאות בספרד, איטליה, גרמניה ומזרח אירופה. בשנים האחרונות, המוסדות היותר מבוקשים הן האוניברסיטאות של עמאן ואירביד בירדן השכנה. לדברי עו"ד האשם מסארווה, בשנת 2007 למדו בשתי אוניברסיטאות אלו לא פחות מ-4000 סטודנטים ערבים מישראל, רובם בפקולטות לרפואה ולרוקחות, מיעוטם בפקולטה למשפטים.

מה באמת קורה בבתי-הספר לרפואה בישראל? מתברר כי בשנת 2006 שונתה שיטת הקבלה ללימודים בבבית-הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית. אם בעבר הקריטריונים היו שיקלול נתוני הבגרויות וציון הפסיכומטרי בלבד, מ-2006 נוספה להם גם הערכה אישית של כל תלמיד באמצעות ראיונות ומשחקי תפקידים. התוצאה המיידית: מספר הסטודנטים הערבים שהתקבלו ב-2006 ללימודים בבית-הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית, ירד פי שלושה ויותר: 16 סטודנטים בלבד בהשוואה ל-55 שנה קודם לכן.

חבר-הכנסת ד"ר אחמד טיבי, בעצמו בוגר הפקולטה לרפואה בירושלים, טען ששיטת הקבלה החדשה היא תלוית-תרבות, ותבע מדיקן הפקולטה לשוב לשיטה הקודמת. תגובת האוניברסיטה: "השיקולים שעמדו לעיני הנהלת הפקולטה לרפואה כשהחליטה לשנות את שיטת הקבלה, היו שיפור של הרכב הסטודנטים המתקבלים ללימודים. מטרת השיטה החדשה היא לקבל סטודנטים שלא יהיו רק מצטיינים, אלא גם בעלי תכונות אישיות ונפשיות החיוניות לרופאים לעתיד".

לפי נתונים לא-סופיים שהעבירה הפקולטה לרפואה לעיתון הארץ, בשנת 2005 החלו ללמוד בפקולטה למשפטים 33 סטודנטים ערבים ואילו ב-2006 ירד מספרם לשמונה. חשוב להבהיר, כי מספר המתחילים ללמוד בפועל קטן ממספר המתקבלים, משום שבדרך כלל צעירים המנסים להתקבל ללימודי רפואה נרשמים למספר מוסדות בו-זמנית, כדי להגדיל את סיכוייהם להתקבל לפחות לאחד מהם.

באוניברסיטה תולים את הירידה הדרסטית במספר הסטודנטים הערבים, בגילם הצעיר. "מועמדים אלו לא צלחו את מבחני הקבלה, משום שאינם בעלי בגרות נפשית מספקת ללימודים מסוג זה בשלב זה של חייהם", נכתב בתגובה הרשמית של המוסד לעיתון הארץ.

חיזוק לדברים נותנת ד"ר נעמי גפני, מהמרכז הארצי לבחינות ולהערכה. לדבריה, היא ועמיתיה הישוו את הישגי המועמדים הערבים בבחינות, להישגי מועמדים יהודים בני גילם. "מצאנו שלפחות שני-שלישים מהפער בקבלה, נובעים מהגיל ומהבדלי הניסיון שהם מביאים אתם".

אחיות רפואיות

מקצוע האחות במרכזים רפואיים, בקופות חולים, בבתי-אבות ובמוסדות סיעודיים, מושך אליו צעירות רבות מהמגזר.

בשנת 2007 פורסמו תוצאות מחקר שערך על-ידי צוות של 5 אחיות לתואר שני במנהל שירותי בריאות במכללה לישראל, בהנחיית פרופ' ליאון אפשטיין וד"ר הילה העליון. המחקר נערך בקרב מדגם מייצג של 100 אחיות העובדות בשירותי בריאות שונים בקהילה - 50 מהמגזר הערבי ו-50 מהמגזר היהודי. להלן כמה מהנתונים המעניינים שעלו במחקרם:

א. האחיות הערביות מהוות 33.2% מכלל האחיות העובדות בארץ.

ב. אחיות ערביות אשר עובדות במגזר היהודי שבעות רצון יותר מעבודתן (96.2%), לעומת אחיות ערביות העובדות במגזר הערבי (52.1%). האחיות הערביות שעובדות במגזר היהודי שבעות רצון יותר מעבודתן בשל היחס של האחות האחראית, הרגשת השייכות לעבודה, היכרות עם אוכלוסיית המטופלים ותמיכת הבעל והמשפחה.

ג. כי אחיות ערביות העובדות במגזר היהודי זוכות לשיתוף פעולה רב יותר מהחולים בהשוואה לאחיות ערביות העובדות במגזר הערבי.

ד. אחיות העובדות במגזר היהודי מרגישות מוערכות יותר בעבודתן, והוראתן המקצועית מתקבלת ומתבצעת בשלמותה. רוב האחיות ציינו במחקר, כי יותר קל להן להדריך ולסעוד מטופלים מהמגזר היהודי וכי הן מרגישות תורמות יותר. אחיות אלו תופסות את ההיכרות שלהן עם האוכלוסיה היהודית כטובה יותר מאשר האחיות העובדות עם האוכלוסיה הערבית: הן מדווחות על קשר רב שנים של היכרות עמוקה, קשר פורה מבחינה רפואית ואישית, הן יכולות לעבוד בלי עכבות ולתת 100% מעצמן.

לעומת זאת, האחיות הערביות העובדות במגזר הערבי הדגישו את הקושי בטיפול באוכלוסיה הערבית: קושי בטיפול בחולים מ"חמולות" יריבות, קושי לטפל במחלות בעלות אופי אינטימי, אוכלוסיה המסתירה מידע עקב בושה או חוסר נעימות, בעייתיות בטשטוש גבולות בין היותה אחות ובין היותה חברה בקהילה המקומית, קושי להשפיע מבחינה מקצועית.

ה. 88.5% מהאחיות הערביות העובדות במגזר היהודי מסכימות שתמיכת הבעל והמשפחה בהן מעלות את רמת שביעות רצונן מהעבודה. גם האחיות הערביות העובדות במגזר הערבי מסכימות לכך, אם כי באחוז נמוך יותר - 67.3%.

נמצא, כי האחיות העובדות במגזר היהודי מדווחות שהבעל תומך בהן יותר מאז שעברו לעבוד במגזר היהודי בהשוואה לעבר, המשפחה נאותה לתת עזרה בשמירה על ילדים ובעבודות הבית וכן הציעו עזרה כלכלית כאשר הן פנו לימודי תואר שני. מנגד, אחיות ערביות העובדות במגזר הערבי הדגישו שהן צריכות להילחם על זכותן לעבוד בשעות לא שגרתיות, בעוד אחיות העובדות במגזר היהודי לא נתקלו בבעיה זו.

ו. אחיות ערביות במגזר היהודי, אשר הממונה עליהן היא אחות אחראית יהודייה, שבעות רצון ברמה גבוהה יותר בהשוואה לאחיות ערביות במגזר הערבי אשר הממונה עליהן היא אחות אחראית ערבייה.

ז. האחיות הערביות העובדות במגזר היהודי נדרשות להוכיח את עצמן יותר בתחילה ומרגישות שיש להן חובה להמשיך ולהשקיע במסגרת עבודתן. הללו מדווחות על שביעות רצון גבוהה יותר בגלל יחסי גומלין טובים עם הצוות והמנהלים (94.2%) בהשוואה לאחיות ערביות העובדות במגזר הערבי (77.6%). יחד עם זאת, חלק מהאחיות הערביות העובדות במגזר היהודי חשות שהן אינן מתקדמות כפי שאחיות יהודיות מתקדמות ושאין להן את אותן הזדמנויות לקידום מקצועי. (הנתונים הללו פורסמו בכתבתה של גלית יצחק, "אחיות ערביות מעדיפות לעבוד עם יהודים", חדשות מחלקה ראשונה, 29.7.2007). 

לסיכום ניתן לומר, כי מקצוע האחות הינו אחד המקצועות הבודדים שבו מתקיימת סימביוזה בין ערבים ליהודים, באווירה שיוויונית.

הכנסה

הקושי במדידת ההכנסה במגזר

לממוצע ההכנסה במגזר הערבי יש חשיבות כנתון השוואתי כללי למגזר היהודי. עם זאת, הואיל ומדובר באוכלוסייה של מעל מיליון בני-אדם, המפוצלים לקבוצות שונות (נוצרים, מוסלמים, בדואים, דתיים אדוקים, מסורתיים וכו'), נתון השכר הממוצע עלול להטעות. היה מועיל לדעת מהו השכר הממוצע של כל קבוצה בנפרד, אך נתון זה אינו זמין. כללית, קשה לקבל נתונים אמינים המשקפים את השכר הממוצע במגזר הערבי, בגלל מיכלול סיבות. נמנה אחדות מהן:

שיעור גבוה של עצמאים

במגזר יש שיעור גבוה של עצמאים, ועקב כך ריבוי הכנסות שאינן מדווחות. כמו כן, קשה לדעת מה ההכנסה נטו. באופן כללי, במגזר הערבי לא מקובל לדווח לסוקרים מכל מקור שהוא על גובה ההכנסה או מקורות ההכנסה.

עבודה בלתי-סדירה

לשכירים רבים אין תלוש שכר מסודר, בין משום שהם אינם עובדים לאורך זמן באותו מקום-עבודה, ובין משום שהמעסיק שלהם רוצה לחמוק מהפרשות לתנאים סוציאליים, כמתחייב מהרכב התלוש.

יתירה מכך, רבים, בעיקר ממעמד הפועלים, מתקשים לחשב את גובה ההכנסה שלהם. הסיבה: בעונות מסוימות (כגון עונת הבנייה או החקלאות) הם מרוויחים הרבה, ובשאר ימות השנה פחות, ולכן קשה להם לחשב את ממוצע השכר השנתי.

הכנסות שאינן כספיות

יש הכנסות נוספות, לאו דווקא כספיות, שמאפיינות את המגזר. לדוגמה, שדה או מטע מניב, בבעלות המשפחה (בדרך כלל קרוב לבית). מדובר בתחומים 'אפורים', שאיש אינו מדווח עליהם.

התעלמות מכוח הקנייה המקומי ומסיגנון החיים

רבים מודדים רמת חיים לפי רמת הכנסות, וזו טעות. באופן כללי, חשוב יותר למדוד את רמת ההוצאות, כדי לדעת מה כוח הקנייה של הכסף שהרווחת, ופחות כמה אתה מרוויח. במגזר הערבי כוח הקנייה של מצרכי מזון, למשל, גדול יותר, בין היתר בגלל שיטת המכירה בתפזורת. פער המחירים של מוצרים בתפזורת (אורז, קטניות, תה, תבלינים) עשוי להגיע לעשרות אחוזים, בהשוואה לאותם מוצרים באריזות קטנות. כך גם השמן לצריכה עצמית שהם מפיקים ממטעי הזיתים שלהם. החיים במעין קומונה משפחתית (בית אחד שבו גרים האחרים עם הוריהם), אף הם חוסכים בעלויות. כך, למשל, כשההורים יוצאים לעבודה, הם אינם צריכים לשכור שמטרפית לילדים. האימהות שלהן עושות זאת בהתנדבות.

הדוגמה המשמעותית ביותר - עלויות הבנייה של בית מגורים. בכל אזור מגורים יש בעל-מקצוע אחד או יותר מאחד מענפי הבנייה והתחזוקה (שרברבים, שיפוצניקים, חשמלאים וכיוצא באלה). כשבונים בית, המשפחה, החברים והשכנים נרתמים במקרים רבים לעזור. האח עושה טיח, הבן-דוד מרצף, החבר בונה את השלד או מסדר הנחות אצל בעל מקצוע, וכיוצא באלה. הסיוע ההדדי נדיב, בין השאר בשל העובדה שהבית נחשב למוקד המשפחה ולמשהו שבלעדיו אדם לא יכול להסתדר בחיים (להינשא למשל).

מומחים שונים בדקו כמה עולה לבנות בית במגזר הערבי, והגיעו למסקנה שעלות הבנייה היא בין שליש למחצית מזו שבמגזר היהודי, כולל מרכיב הקרקע. לדוגמא, ד"ר דני גרא, מנכ"ל בחברת מרקטסט, המתמחה במחקר ופיתוח עסקי במגזר הערבי, אמר בכתבה שהופיעה אתר NRG ש"ביישובים הכפריים הערביים מתמקדת הבנייה בקרקע של נחלות משפחתיות והרחבות של בנייה קיימת. עלות הבנייה מסתכמת בכ-500 דולר למ"ר, לעומת כ-1000 דולר למ"ר בנייה במגזר היהודי" (פורסם ב-NRG מעריב, 5.1.01).
 
אגב, משיחות עם המרואיינים שלנו התקבל הרושם שרוב הערבים סבורים שמחירה של קרקע לבניה במגזר היהודי זול בהרבה ממחירה במגזר הערבי. יתר על כן, רבים מחזיקים בסברה ששירות צבאי מקנה איזושהי עדיפות בקניית קרקע או בתשלום עליה. זו כמובן הכללה מוטעית. 

הפער בכושר הקניה בין המגזרים היהודי החילוני למגזר הערבי מסביר את הפער המטריד בין הנתונים היבשים על העוני במגזר הערבי לבין המציאות בשטח, לפחות למראית עין. כשמסתובבים ביישובים הערביים, גם הנידחים ביותר, אין הוכחות בשטח לטענה של גורמים מסוימים, שמדובר בעוני משווע נוסח העולם השלישי. נדיר למצוא אנשים בבלואי סחבות, נדיר למצוא ילדים מזי רעב. רוב היישובים הערביים בצפון הארץ מקיימים רמת חיים סבירה לחלוטין. אם יש עניים מרודים ומצוקה כלכלית אמיתית, אלה ניכרים בעיקר ביישובי הבדואים בנגב ובשכונות המצוקה בערים המעורבות (יפו, רמלה, לוד, עכו וכו'), ששיעורן נמוך מכלל האוכלוסיה הערבית.

לסיכום, ניתוח משכורת זהה של ערבי ויהודי מעלה, כי בידי הערבי נשארת, לרוב, הרבה יותר הכנסה פנויה, בשל הרכב סל הצריכה שלו: משכנתא נמוכה יותר (לזוג נשוי), פטור משכר דירה (לצעירים המתגוררים בבית ההורים), הוצאות מחיה זולות יותר (זוג צעיר סועד לרוב אצל ההורים), פיתויי בילוי וביזבוז מצומצמים יותר.

נתוני שכר

עבודה בענפים עם שכר נמוך

מהנתונים שניתחה העמותת "סיכוי" כדי להפיק את "מדד השוויון" שפורסם לראשונה באפריל 2007 עולה שהציבור הערבי מועסק בשיעורים גבוהים מאוד בענפים שבהם השכר נמוך, כמו ענף הבניין. 16.7% מהעובדים הערבים מועסקים בענף הבניין, שהשכר הממוצע בו עומד על 6,287 שקלים - לעומת 3.6% בלבד מהעובדים היהודים.

לעומת זאת, בתחומים רווחיים מאוד, שיעור העובדים הערבים נמוך באופן משמעותי מזה של היהודים. כך למשל בתחום הבנקאות, הפיננסים והביטוח, שבו המשכורת הממוצעת עומדת על 13,500 שקלים, מועסק רק 1% מהעובדים הערבים, לעומת 3.7% מהעובדים היהודים. 

עבודה עברית, עבודה ערבית

ממוצע השכר

לפי הראיונות שקיימנו, משפחה עם מפרנס שכיר אחד במגזר הפרטי מתקיימת מכ-5000 שקלים בחודש, כולל קיצבאות ביטוח לאומי (נכון ל-2007). משפחה עם שני מפרנסים מביאה 9000 שקלים בחודש (נכון ל-2007). השכר  החודשי הממוצע במגזר זה נע בין 3500 ל-5000 שקלים. שכר העובדים במפעלים בשירות הציבורי, נע בין 3500 ל-7000 שקלים בחודש (נכון ל-2007). השכר החודשי הממוצע של שיכבת בעלי המקצועות החופשיים (רופאים, עורכי-דין, קבלנים, עצמאיים, רבים מהם נוצרים), נע בין 7000 ל-15,000 שקלים.

על-פי דיווח של מכון הסקרים שילוב, 32% מהשכירים במגזר משתכרים הכנסה ממוצעת ומעלה, לעומת 45% באוכלוסייה היהודית (נכון ל-2006).

לפי נתוני המוסד לביטוח לאומי לשנת 2005, המובאים בדוח של מרכז אדווה, השכר הממוצע הארצי הוא 9,721 ש"ח לגברים ו-5,783 ₪ לנשים. השכר הממוצע ביישובים הערביים נמוך יותר, והוא עומד על 5,874 ₪ לגברים ו-3,707 ש"ח לנשים (נכון לשנת 2005).

פערי שכר בין נשים לגברים

בכל הנוגע לשכר, יש פערים משמעותיים בין גברים ונשים במגזר. גברים, בעיקר במגזר הפרטי, מרוויחים הרבה יותר. דוגמה: מזכירה/קלדנית במשרד עורכי-דין, שעובדת שמונה שעות ביום, לעיתים שתי משמרות, מרוויחה 1200 שקלים לחודש. לעומתה, גבר במשרה דומה משתכר 2000 שקלים לפחות. דוגמה נוספת: מוכרת בחנות בגדים, שעובדת עד 12 שעות ביום, מקבלת 1500 שקלים בחודש.

בשנת 2003 הייתה הכנסתה של שכירה ערבייה 82% מהכנסתה של שכירה יהודייה. ההכנסה לשעת עבודה של שכירה ערבייה, 30.3 שקלים, גבוהה מההכנסה הממוצעת של גבר ערבי (29.3 שקלים), בעיקר משום שרמת ההשכלה של נשים ערביות גבוהה בדרך כלל מזו של גברים ערבים. נתונים אלה כלולים במסמך-רקע בנושא תעסוקת נשים ערביות, שהוכן ביולי 2005 על-ידי אנשי מחלקת המחקר של הכנסת עבור חברי הוועדה לקידום מעמד האישה.

נשים רבות משלימות בלית ברירה עם השכר המעליב (וזה כולל מעסיקים יהודים וערבים כאחת). חלקן נאלצות להסתפק במשרה חלקית, בגלל מחויבותן לטפל במקביל בבית ובילדים, ולכן גם מרוויחות פחות. מעסיקים במגזר הפרטי, שאינם מחויבים לשכר מינימום, מנצלים את המצב לרעה. גם כך, המקצועות הנשיים, מקצועות הצווארון הוורוד, מתוגמלים פחות. במגזר הערבי, יש לכך משקל כפול ומכופל, כיוון שמרבית הערביות עובדות במקצועות שמלכתחילה חשופים לאפליה ולשכר נמוך - פועלות, מזכירות, גננות, סייעות, פקידות, אחיות.

המצב טוב יותר בשירות הציבורי הממשלתי (מורים, שירותי רפואה), שם הפערים קטנים הודות לפיקוח ולאכיפת שכר מינימום. זאת ועוד, הערבים עובדי המדינה למדו בשנים האחרונות כיצד להגדיל את הכנסתם החודשית, על-ידי השתלמויות, רכישת תואר (זו הסיבה שרבים משקיעים בלימודים לתואר ראשון ושני), דברים שמעניקים נקודות גמול. מרגע שגילו את ההשכלה כמנוף להגדלת שכר, הם הפכו אותה יעד מבוקש.

שכר גבוה יותר באוכלוסייה הנוצרית

האוכלוסייה הערבית-נוצרית מתאפיינת ככל הנראה בממוצע שכר גבוה יותר בהשוואה למוסלמים. אומנם אין ממצאים מחקריים המספקים נתונים מדויקים בפילוח זה, אבל משיחות ומראיונות שקיימנו ניתן לקבוע במידה רבה של ודאות, כי מדובר בממוצע שכר גבוה בשיעור ניכר. יש לכך מספר סיבות: שיעור גבוה של עצמאיים ובעלי עסקים, העדפה למקצועות חופשיים (שבהם סיכויי ההשתכרות גבוהים יותר), מספר נפשות נמוך במשפחה. בנוסף, הנוצרים יותר משכילים, יותר עירוניים (חיים במטרופולינים) ויותר שיוויוניים בגישתם המגדרית.

שביעות-רצון מהשכר

כל המרואיינים בקבוצת המיקוד שלנו ציינו, כי התחושה המשותפת לכל השכירים במגזר היא, "אני מקבל פחות ממה שמגיע לי". התיסכול נובע מהפער המתרחב בין השכר הנמוך והצרכים הגדלים. החשיפה לשפע העצום של הסביבה היהודית עושה את שלה. הילדים לוחצים על ההורים לקנות להם כל מה שיש לבני-גילם היהודים, וההורים לרוב נכנעים. תופעה דומה קורה במשפחות דלות-אמצעים בחברה הישראלית. מכאן התחושה המעיקה ש"אני לא מרוויח מספיק". 

רווחת גם תחושה של דריכה במקום. רבים מהמגזר תקועים שנים באותה עבודה, עם אותה משכורת, ללא סיכוי לקידום מקצועי בקריירה (שפירושו משכורת גבוהה יותר).

הטבות סוציאליות

היעדר הטבות נצברות בשל עבודות מזדמנות

רבים במגזר הערבי מועסקים בעבודות מזדמנות ומקבלים שכר במזומן, לא בתלוש משכורת. המעסיק אינו טורח להפריש עבורם כספים לתנאים סוציאליים (ביטוח לאומי, קרן פנסיה וכדומה), ולהם עצמם אין הטבות נצברות, שכל שכיר ישראלי במקום-עבודה מסודר נהנה מהן (ימי מחלה, ימי חופשה, ותק, דרגה מקצועית וכדומה).

למעשה, זהו אחד מגורמי העוני במגזר. עובד שנפצע או חלה במחלה קשה, 'אוכל אותה' פעמיים. הוא נפלט ממעגל העבודה ומוצא עצמו ללא מקור הכנסה חלופי, או אפילו פיצוי זמני לתקופת אובדן כושר העבודה. ידוע על מקרים רבים של משפחות שקרסו כלכלית, לאחר שהמפרנס הראשי שלהן נפצע או חלה. אבל גם מי שצלח בשלום עשרות שנות-עבודה והגיע לגיל פרישה, מוצא עצמו ללא קיצבת פנסיה שתבטיח לו קיום ברמת החיים שהורגל לה בצעירותו.

זאת ועוד יש הגורסים שבחברה הערבית רבים (בעיקר השכבה הפחות משכילה) עדיין סומכים על המשפחה המצומצמת והמורחבת כמשענת כלכלית ליום סגריר, מתוך שכנוע שבשעת מצוקה הם לא יזרקו לכלבים (כפי שקורה לא אחת בקרב היהודים). לכן, לא תמיד מקפידים על חסכון שבו לא נוגעים עד זיקנה (על התפישה בזכות החסכון ראו בהמשך). לעתים מצטרפת לתפישה הזאת התפישה הפטליסטית, שלא נעלמה לחלוטין מהתרבות הערבית, ושאומרת "מה שיהיה יהיה".

אגב, הקיצבאות למיניהן מהוות מקור הכנסה משמעותי במגזר. מדובר בקיצבת אבטלה, קיצבת הבטחת הכנסה, קיצבת נכות או מחלה. לפי נתונים שקיבלנו, מקבלי הקיצבאות מתקיימים מהכנסה חודשית שבין 2500-3000 שקלים.

הבטחת הכנסה, השלמת הכנסה

הבטחת הכנסה היא קיצבה מלאה המשולמת על-ידי המוסד לביטוח לאומי למי שאינם מסוגלים להבטיח לעצמם הכנסה מעבודה, כגון חולים, נכים, נפגעי תאונות עבודה או מובטלים, ושאינם זכאים לתשלומים על-פי תוכניות אחרות.

השלמת הכנסה היא קיצבה חלקית המשולמת למי שהכנסתם מעבודה או ממקור אחר, נמוכה מרמת ההכנסה המינימלית הנדרשת למחיה. ההשלמה היא לשכר נמוך, לדמי אבטלה, לתשלום מזונות ועוד.

יש סוגים רבים של הבטחת הכנסה (מה שפעם נקרא סעד). רבים מקרב המגזר הערבי יודעים היטב מה הם מסוגלים להשיג, ומנצלים את מה שהחוק הישראלי מוכן ומחויב לשלם. מדובר ב:

  • הבטחת הכנסה למי שסיימו תקופת אבטלה.
  • בעלי מוגבלויות שלא קיבלו נכות כללית מביטוח לאומי, וכאלה שכן קיבלו. רבים מנצלים את 'שירותיהם' של רופאים ערבים, כדי להוציא אישורים רפואיים על נכות. 
  • משפחות חד-הוריות
  • נשים שבעלן מרצה עונש מאסר בכלא
  • קיצבת ילדים, קיצבת זיקנה, קיצבת נכות.


נכון לשנת 2001, 4.9% מכלל מבלי קצבת זיקנה או שארים הם ערבים. מבין אלה שמקבלים גימלה עם השלמת הכנסה מהווים הערבים 6% ואילו בקרב מקבלי קיצבת זקנה בלבד מהווים הערבים 3.6%. הנתונים נכונים לשנת 2001.

הכנסות בעלי מוגבלויות

מקובל להניח ש-10% מכלל האוכלוסייה הערבית בישראל (או כ-130 אלף נפש), סובלים ממוגבלות גופנית או נפשית. לנתון זה יש השלכות מרחיקות לכת על מצב הצריכה והכלכלה במגזר. ככלל, יש במגזר שיעור גבוה של בעלי מוגבלויות ונכויות, הנובעות מהגורמים הבאים:

  • עבודה פיזית קשה במשך שנים, שמעלה את היתכנות הנכות הגופנית עקב תאונת עבודה. 
  • עבודה מונוטונית ושוחקת. לכן, רבים מנסים לפרוש לגימלאות בגיל מוקדם, באמצעות הצהרה על נכות וקבלת קיצבת נכות מהמדינה. 
  • נכויות ומחלות גנטיות בגלל נישואי קרובים, הרווחים עדיין במגזר (אם כי שכיחותם ירדה בשנים האחרונות בשל עליה במודעות).


ככלל, אין כיום בישראל נתונים מרוכזים על אוכלוסיית בעלי המוגבלויות, והדבר נכון גם לגבי המגזר הערבי. עם זאת הנתונים הקיימים מלמדים כי שיעורם של האנשים עם מוגבלות מהמגזר הערבי מכלל מקבלי הקיצבאות מהמוסד לביטוח לאומי, נמוך בדרך-כלל משיעורם של הערבים באוכלוסייה העומד על כ-20%.

להלן סיכום הנתונים על מקבלי קיצבאות הנכות במגזר, נכון לשנת 2001. בנתונים אלה, ככל הנראה לא חלו שינויים מהותיים בשנים האחרונות.

נכות כללית

14.5% ממקבלי קיצבת נכות כללית בישראל הם מהמגזר הערבי. 2429 בעלי מוגבלות מהמגזר מקבלים קיצבת שר"מ (שירותים מיוחדים), והם מהווים 12.4% מכלל מקבלי קיצבה זו. 2113 בעלי מוגבלות מקבלים גימלת ניידות, והם מהווים כ-10.5% מכלל מקבלי גימלה זו.

נכי תאונות עבודה

כ-3158 בעלי מוגבלות מקבלים קיצבת נכות כתוצאה מפגיעה מעבודה, והם מהווים 11.4% מכלל מקבלי קיצבה זו.

ילדים עם מוגבלות המקבלים גימלת ילד נכה

3964 ילדים ערבים מקבלים גימלה זו, והם מהווים 23.6% מכלל הילדים בישראל שמקבלים גימלה זו.

עיוורים וכבדי שמיעה

במחקר משותף שנערך על-ידי אירגון הג'וינט ומכון ברוקדייל (נאון וברמן, 2004) בקרב בוגרי אוניברסיטאות עיוורים וכבדי-ראייה, נמצא בקרבם שיעור גבוה של בעלי מוגבלות מהמגזר הערבי. אוכלוסיית המחקר כללה את כל לקויי הראייה שהיו זכאים לתואר אקדמי כלשהו מהמוסדות להשכלה גבוהה, בין השנים 2001-1992, ו/או לתעודה מקצועית לאחר שתי שנות לימודים על-תיכוניים לפחות ואשר הופיעו ברשימות של עמותת על"ה. כחמישית (22%) מהבוגרים בסקר היו אנשים עם מוגבלות מהמגזר הערבי .

גם בבדיקה של שיעור הסטודנטים לקויי-הראייה מהמגזר הערבי, הלומדים כיום ומקבלים סיוע מעמותת על"ה, נמצא שיעור דומה של 21%. השיעור הגבוה יותר של בוגרים לקויי-ראייה מהמגזר הערבי, נובע חלקית משיעור גבוה יותר של לקויי-ראייה באוכלוסייה הערבית כולה.

באותו מחקר נמצא כי שיעור המועסקים לקויי-הראייה במגזר היהודי, עמד על 73%. זאת, לעומת 54% בלבד במגזר הערבי. לשם השוואה, שיעור המועסקים באוכלוסייה הכללית, בגילאים 25-54, אקדמאים או בעלי תעודה מקצועית (14+ שנות לימוד) היה 82%. השיעור הנמוך יותר של מועסקים בקרב האוכלוסייה מהמגזר הערבי, נובע בחלקו מהשיעור הגבוה של עיוורים לעומת כבדי-ראייה בקבוצה זו: 29% מהבוגרים היהודים לעומת 46% מהבוגרים במגזר הערבי (נאון וברמן, 2004). 

חסכונות והשקעות

מרבית האוכלוסייה הערבית שומרת את כספה בבנק, אך הדתיים האדוקים במגזר מדירים רגליהם מהבנק, בשל האיסור הדתי החל על הפקדת כספים במוסד זה. עבורם, התחליף הראוי היא הכספת הביתית.

"שמור את הגרוש הלבן ליום שחור", القرش الاسود لليوم الابيض אומר פיתגם בערבית בשבח החיסכון. איש אינו יודע מה מועיד לו הגורל ומה יילד יום. לכן, חובתה של משפחה אחראית להקדים תרופה למכה ולחסוך. במיוחד מצפים מהאישה ש"תיקח אחריות". היא זו שאמורה לנהל את העניינים הכספיים השוטפים, ולכן עליה לחשוב פעמיים לפני ביצוע כל פעולה בכסף שבעצם שייך לבעלה, ולהשתדל לחסוך בהוצאות (כמאמר הפתגם הערבי: אלזלמה ג'נא ואל-מרא בנא, الزلمة جنى والمره بنى - הגבר הוא שמביא כסף והאשה היא שבונה בו את עתיד המשפחה).

כמו כן, מהאישה מצופה לשמור מכל משמר על תכשיטי הזהב שקיבלה כמוהר מבעלה ומהוריה, כדי שאפשר יהיה למכור אותם בשעת צרה. תכשיטים כ'תוכנית חיסכון' לשעת חירום זו תופעה אופיינית לעולם השלישי. נקודה נוספת הראויה לציון: התפישה הבסיסית שהכסף הוא של הבעל, לא רק בגלל שהוא מרוויח יותר ועובד יותר, אלא בגלל הנחת-המוצא שהוא הבעלים והמשפחה שייכת לו.

יש משפחות שמתחילות לחסוך עבור ילדיהן כבר בגיל הרך, למימון לימודיהם בעתיד. רובן משפחות ממעמד הביניים, זוגות צעירים עם מפרנס ראשי אחד ואישה עובדת במשרה חלקית. שכיר במקום-עבודה מסודר, יפתח קרוב לוודאי גם תוכנית חיסכון בנקאית על שמו שתשמש אותו בעת צרה.

עם זאת, לרבים במגזר אין כל אפשרות לחסוך. הם משתכרים פחות מהמינימום הנדרש לקיומם הבסיסי, והפרשת סכום חודשי לחיסכון לא באה בחשבון. חלק שקוע בחובות. אחרים אינם שולטים במושגי יסוד פיננסיים, כגון ריבית, קנס על שבירת תוכנית חיסכון וכדומה.

פרט לתוכניות החיסכון הרגילות, מקובל להשקיע ברכישת קרקע עם מבט לעתיד: קרקע שתשמש לדור הצעיר לבנות עליה את ביתו, או שתמורתה תשמש למימון לימודים גבוהים או לרכישת בית במקום אחר. ההשקעה בקרקע נתפשת בעיניהם כסוג של חיסכון ארוך-טווח.

מי שאינו טורח לחסוך כסף ליום סגריר נתפש כבזבזן, והחברה הערבית לא אוהבת בזבזנים, בלשון המעטה. במקרה הטוב, הם נתפשים כטיפשים וחסרי אחריות החושבים רק על עצמם ועל הנאות הרגע. במקרה הרע, מנופפים מולם בנשק יום הדין: ביזבוז על-פי האיסלאם הוא חראם, משהו שנאסר על-ידי האל ואפילו מיוחס לשטן.

החברה מביטה בעין לא יפה על מי שמפזר את כספו על שטויות, למרות שיש לו התחייבויות חשובות יותר. לדוגמה, משפחה שמבזבזת אלפי שקלים על חופשה שנתית בחו"ל כדי לעשות רושם על השכנים, למרות שיש לה חוב של ארנונה ומיסים עירוניים למועצה. רבים רואים בכך התנהגות ראויה לגינוי. ברשימת הביזבוזים המיותרים נכללים גם קנייה של רכב יוקרתי למען הרושם ("שופוני"), השקעה בהימורים, התמכרות לסמים ואלכוהול.

אנשים במעגל החיצוני של הבזבזן, לרוב לא יעירו לו על התנהגותו. כל אחד והדרך בה הוא בוחר לחיות את חייו, יאמרו. לא כך בני המשפחה הקרובה. אישה שמבזבזת את כספו של בעלה לקניית תכשיטים ובגדים, כדי שיהיה לה במה להתפאר בפני חברותיה, סביר שתספוג נזיפה חמורה מחמותה. האחרונה לא תחסוך שבטה גם מבנה, ותוקיע אותו על שהוא נכנע לסחטנות של אישתו. "אתה עובד כמו חמור והיא לא מכבדת אותך ושורפת לך את המשכורת על שטויות!" תגער בו. לרוב, המידע העסיסי הזה דולף החוצה והופך מהר מאוד לשיחת-היום בכפר.

מקרים מהסוג הזה מעידים על עומק המעורבות של החמות בחיי בנה וכלתה. היא מרשה זאת לעצמה, בעיקר אם היא תומכת כספית בבנה ולכן חשה שיש לה זכות להתערב ולבקר. לביקורת משתרבב גם עניין הכבוד. לבזבז את הכסף שהבעל מרוויח בזיעת אפיו, פירושו לא לכבד אותו. גם עניין הרכילות חשוב, כתמרור אזהרה לבזבזן הכרוני. ביישוב קטן וסגור, כולם יידעו במוקדם או במאוחר איך ועל מה מפזר פלוני את כספו.

תמיכה בילדים

הורים במגזר המוסלמי תומכים בילדיהם (בנים ובנות כאחת), עד שאלה מגיעים לפירקם ומתחתנים. הם מממנים את לימודיהם, את טקס האירוסים והנישואים. לבן הנשוי הם מממנים את עלויות הבנייה של ביתו החדש, הרהיטים וכלי המטבח, הכל כפי יכולתם.

הדבר החשוב ביותר עבור ההורים זה לסדר את הילדים לפני החתונה, להבטיח את עתידם (מה שמזכיר במידת-מה את תפישת-העולם של החרדים במגזר היהודי). לדברי אחד ממשתתפי קבוצת המיקוד, הנוהג הזה קיים מאז ומתמיד במגזר. ההורים תומכים בזוג הטרי ודואגים להבטיח את עתידו, החל במימון החתונה וכלה בסיוע בהקמת ביתו בסמוך להם, כולל צביעה ורהיטים, או ברכישת דירת מגורים במקום אחר - ובלבד שיתחיל את חייו המשותפים ברגל ימין ובמינימום התחייבויות כספיות. לעיתים, אחי החתן או הכלה שידם משגת, יסייעו אף הם כספית.

אשר למימון החתונה, לרוב מדובר בהשקעה לטווח קצר. כל הכספים שקיבל הזוג הטרי במתנה מאורחי החתונה (נְקוּט نقوط) הולכים ישירות להורי החתן, לכיסוי ההוצאות. זמן-מה אחרי טקס החתונה מתקיים טקס הענקת הברכות של הדודים והדודות לזוג הטרי. גם אלה לא מגיעים לטקס בידיים ריקות, ולרוב מביאים מתנת כסף מזומן, שאף היא הולכת ישירות לכיסם של ההורים.

עיקר נטל המימון של אירועי החתונה נופל על כתפי החתן, או על כתפי הוריו. הורי הכלה מממנים את מסיבת הכלה, אם כי במקרים חתן מבוסס יתנדב לממן גם מסיבה זו.

במקרים רבים, גם לאחר שהבן הבוגר מוצא לעצמו עבודה עם משכורת מסודרת, הוא עדיין זקוק לגב הכספי של הוריו, עד שיחסוך די כסף כדי להתבסס בחיים. התלות הזו עשויה להימשך גם אחרי החתונה. כל אימת שהוא נקלע למצוקה כספית, ההורים הם הכתובת לחילוץ. לכך יש להוסיף את העובדה שבמקרים רבים, הזוג הצעיר מתגורר בשכנות לבית הורי הבעל, ועל כן נוהג לסעוד אצלם בתדירות גבוהה יחסית.

בכל הנוגע לתמיכה בחברה הערבית, הבנים הזכרים תמיד מופלים לטובה, בין אם מדובר בבכור או בבן-הזקונים. הילד מקבל הכל, מכיוון שהוא שומר על שם המשפחה המקורי, בניגוד לבת שלאחר נישואיה 'מסתפחת' למשפחת בעלה, מקבלת את שמו ואינה תורמת יותר למשפחתה. כלומר, תפישת-העולם היא שהרכוש המשפחתי נשמר באמצעות הבנים, ולכן גם משקיעים בהם. זאת, בנוסף לתפישה המסורתית הערבית מקדמת דנא, הנותנת העדפה לבנים על-פני בנות.

זו אחת הסיבות לכך שמשפחות רבות נמנעות מלממן לבנותיהן לימודים גבוהים. זאת, בידיעה שאחרי ארבע שנות לימוד הבת תתחתן, תצא לעבוד וכל המשכורת שלה תלך לבעלה ולא למשפחתה. לכן, הורים רבים יעדיפו להכניס את הבת שסיימה תיכון למעגל-העבודה, כדי ש'ירוויחו' ממנה.

לפי המסורת, הסבתות והסבים נוהגים להעניק לנכדיהם מתנות לחגים ולימי-ההולדת. לעיתים זו מתנה כספית. סב אמיד שבבעלותו קרקעות, עשוי להעניק לנכדו במתנה שטח קרקע להקמת ביתו. זאת, ברוח הפיתגם הערבי אָגְ'לַא מִן אל-וַלָד אַבְן אִל- וַלָד (أغلى من الولد ابن الولد) ובתרגום לעברית: "הנכד יקר אפילו מאביו". לעיתים, כשההורים מתקשים לממן את שכר הלימוד של ילדם, יעשו זאת הסבים במקומם.

חשוב לציין, כי הקניית השכלה לילדים הולכת ותופסת מקום מרכזי באג'נדה של הורים רבים במגזר. הם מתחילים להשקיע בצאצא מהגיל הרך, דרך בית-הספר, התיכון והאוניברסיטה. בן עם תואר אקדמי מהווה מקור גאווה להוריו, ומחזק את מעמדו כשווה בין שווים עם בני-גילו היהודים.

תמיכה בהורים

יש במגזר לא מעט משפחות דלות אמצעים והורים מבוגרים, שמתקיימים בדוחק מקיצבאות הביטוח הלאומי. כאן נכנסים לתמונה הילדים הבוגרים, שעושים כמיטב יכולתם לסייע ולהקל על המצוקה. הם משלמים את חשבונות החשמל והטלפון, קונים להם בגדים, מצרכי מזון, תרופות, חומרי ניקוי וכדומה. הילדים מסייעים גם אם אינם בעלי הכנסה פנויה גבוהה. זאת, הן כהשבת טובה על כל השנים שבהן ההורים תמכו בהם, הן ברוח המסורת הערבית לסייע להורים הקשישים בערוב ימיהם.

חשוב לציין שבדרך כלל לא מדובר בתמיכה כספית ישירה, על-ידי מתן כסף מזומן להורים (דבר שבעיני אחדים נתפש כמבזה), אלא במוצרים ובשירותים שווי-כסף.

בחברה הערבית לא מקובל לשלוח הורים קשישים שאינם מסוגלים לתפקד בכוחות עצמם, לבית אבות או לדיור מוגן. לרוב הם נשארים בביתם עד יומם האחרון, כאשר בנותיהם סועדות אותם. במקרה שהבנות לא ערוכות או מסוגלות לכך, ידאגו כל האחים והאחיות לממן את שירותיה של מטפלת אישית צמודה.

ירושה

בחברה הערבית מקובל להוריש רכוש ונכסים לבנים הזכרים, כי הם אלה ששומרים על נכסי המשפחה ועל שמה. לעומתם, הבנות עוברות לאחר נישואיהן למשפחת הבעל, מקבלות את שמו ובעצם מתנתקות מחבל הטבור של משפחתן המקורית. עם זאת, יש הורים שלא נעים להם לקפח את בנותיהם. או-אז הן מכלילים גם אותן בהסדר הירושה, בכפוף לחוק המוסלמי - מחצית ממה שמקבל הבן הזכר. זו יכולה להיות מחצית משטח קרקע, מבית-עסק או מכספים במזומן שנשמרו בכספת המשפחתית. בהרבה מקרים, הבת מוותרת על חלקה בירושה לטובת אחיה, בעיקר אם היא נשואה לגבר מבוסס כלכלית.

אם כבר מכלילים את הבנות בהסכם החלוקה, מורישים להן נכסים נזילים (כסף, זהב, חפצי ערך וכדומה) בלבד. הנכסים הלא-ניידים (קרקעות, בתים) עוברים בירושה אך ורק לבנים. מנהג זה, אף שהוא נוגד את כללי הדת, קנה לו אחיזה במרוצת השנים, מהטעם שפורט לעיל (הבנים הם ממשיכי השושלת המשפחתית). חשוב לציין כי בניגוד למקובל אצל היהודים, המורישים בעיקר כסף או דירה, הירושה המשפחתית השכיחה אצל הערבים היא קרקע. המסר חד וברור: אדמות המשפחה נמסרות כפיקדון לידי דור ההמשך (יש לציין שכיום הולך וגדל מספר של האבות המורישים לבנותיהם והדבר אפילו מעוגן בדת).

בדרך כלל, לא נהוג להכין צוואה רשמית ומחייבת. זאת, בהנחה שחלוקת הרכוש לאחר מות האב ידועה, מוסכמת ומקובלת על צאצאיו. היינו, הנכסים הלא-ניידים מתחלקים באופן שווה בין הבנים, והבנות מקבלות, במקרה הטוב, רק נכסים 'נזילים'. אגב, אבות רבים נמנעים מכתיבת ירושה גם משום שאינם רוצים להצטייר בעיני בנותיהם כמי שמנעו מהן לקבל את זכותן בירושה. זה מעין תפוח אדמה לוהט שהם מעדיפים לזרוק לצאציהם.

מקורה של שלילת זכותן של הבנות לחלוקה שווה בירושה בתפישת העליונות המובנית של הבנים: הם אלה שיגנו על אחיותיהן בשעת צרה ומצוקה, הם אלה שיתמכו בהן כלכלית והם אלה שימשיכו לשמור על שמה הטוב וכבודה של המשפחה. במילים אחרות, הבת ממילא אינה עצמאית ותלויה לקיומה בבעלה (או באחיה, במקרה שאינה נשואה), ולכן אין סיבה לכלול אותה ברשימת היורשים.

כאמור, נדיר למצוא ראש משפחה מוסלמי אדוק, שיטרח להכין מראש צוואה לחלוקת רכושו בין ילדיו. עם זאת, נראה שיותר אנשים ממעמד חברתי-כלכלי-השכלתי גבוה, לא פוסלים את הרעיון על הסף. לרוב, מדובר באנשים שצברו ממון ונכסים רבים, ומאוד לא היו רוצים שילדיהם יריבו לאחר מותם על הירושה. לרשותם עומדים מספר עורכי-דין במגזר, המתמחים בניסוח צוואות.

כללי המשחק והחוקים ידועים מראש, ומכאן מספרם המועט של מאבקי הירושה במגזר. עם זאת, הואיל ומדובר בחלוקה לא-שיוויונית מלכתחילה (הבן הבכור לעומת אחיו הצעירים, הבנים לעומת הבנות), צצות מעת לעת תביעות בגין חלוקה מקפחת. לרוב, מדובר במקרים שבהם השאיר צוואה, ובה חלוקה לא-שיוויונית של רכושו. הצדדים הניצים הם תמיד האחים, אף פעם לא האחיות. עם זאת, בשנים האחרונות ניכרת עלייה במספרן של האחיות הדורשות נתח בירושה. במקרים רבים התביעה באה בשל מצבן הכלכלי הקשה ורצונן להטיב עם ילדיהן. לא אחת בעליהן לוחצים עליהן לבקש את זכותן זו. אבל המחיר לא קל, שכן אישה כזאת התובעת מאביה או מאחיה את חלקה בירושה מהווה לרוב מטרה לרכילות מרושעת ולבוז חברתי.

אחת העילות השכיחות לתביעה היא בן בכור חמדן, שאינו מוכן לחלק את הירושה שווה בשווה עם אחיו. במקרים רבים, הבן הבכור מאמין באמת ובתמים כי הוא ראוי לחלק-הארי של הירושה, כיוון שהוא זה אשר שימש יד ימינו של האב לאורך השנים, הוא זה שוויתר על הלימודים כדי לנהל את העסק המשפחתי. לכן, מבחינתו אין הצדקה לחלוקה שווה של הרכוש עם אחיו הצעירים, אשר בזכות ההקרבה והוויתורים שלו זכו לרכוש השכלה, מקצוע ופיתחו קריירה משלהם. בין השורות ניתן להבין, שהבכור הוא המופקד על חלוקת הירושה אחרי מות האב.

בשלב הראשון מנסים ליישב את המחלוקת בין כותלי הבית. אם לא מגיעים להבנות, מכניסים לתמונה בורר, שהוא לרוב מנכבדי העדה. אם גם זה נכשל במאמצי התיווך, הולכים עם התביעה לבית-המשפט ומבקשים את הכרעתו.

הימורים והגרלות

תחום ההימורים וההגרלות במגזר הערבי לא נבדק ברמה מחקרית ואין נתונים רשמיים, אבל בדומה למצב במגזר היהודי, השיכבה המהמרת מורכבת ברובה מצעירים ומובטלים החולמים להתעשר בין-לילה. ידוע שמשחקי המזל חביבים מאוד על הצעירים, והם שמים את כספם בעיקר על הימורים חוקיים (לוטו, פיס, כרטיסי גירוד וכדומה). הצעירים אוהבים ספורט, מחוברים לספורט, ולכן מרבים להמר על תוצאות משחקים (טוטו, ווינר). מילוי טופס טוטו בצוותא עם החברים נתפש גם כבילוי.

מעטים במגזר פוקדים מועדוני קלפים, או מהמרים בקזינו (שבישראל עודנו לא-חוקי). יוצאים מן הכלל הם אלה הפוקדים את הקזינו שבמלון הילטון, בצד המצרי של מעבר הגבול בטאבה, או משפחות בעלות אמצעים שנוסעות לחופשות באירופה או ארצות-הברית, ופוקדות את בתי הקזינו שם.

מקור נוסף להימורים הצובר פופולאריות בקרב הדור הצעיר, הוא האינטרנט. שם הם יכולים להמר בכל שעה, בפרטיות מוחלטת, מבלי להיחשף לעין הציבורית ולביקורת החברתית. זאת, משום שהעיסוק בהימורים מנוגד לרוח האיסלאם ומוסלמי מאמין לא יהמר, לפחות לא בגלוי. זה בהחלט גורם מרסן, ויעיד על כך המספר הנמוך של דוכני פיס ותחנות הימורים ביישובים הערביים.

עם זאת, בשנים האחרונות יש יותר ויותר דיווחים על אנשים שהתמכרו להימורים. במגזר מביטים בהם בעין לא טובה.

שיח כלכלי

מקובל לשוחח בחוג המשפחה על נושאים כלכליים. בדרך כלל מדברים על בעיה כספית שאליה נקלע אחד מבני המשפחה, לא על הכנסות כספיות. כל עניין הקשור לקיומו ו/או למצבו הכלכלי של בן-משפחה, נתפש כנוגע לכל המשפחה. לכן, העניינים הכלכליים והחברתיים הם נושאי השיחה והוויכוח העיקריים בתוך המשפחה.

בשונה מהחברה היהודית, השיח הכלכלי תופס מקום מרכזי בחיי היומיום, לנוכח התפישה הבסיסית של קיום משותף. בעצם, יש כאן מערכת גלויה וסמויה גם יחד של כלכלה קולקטיבית, כאשר יחידת הצריכה היא המשפחה המורחבת ולאו דווקא הגרעינית. גם בנוהג זה חלים שינויים עם הזמן, אך עדיין הוא מאוד מושרש.

בחברה הערבית מקובל מאד להלוות לחבר או לקרוב משפחה שנקלע לקשיים כלכליים, מתוך תחושה עמוקה של סולידריות הדדית.

עם זאת, אדם שלוקח הלוואה ומחזיר אותה באיחור, לא לא מחזירה כלל, צפוי להיות מושא לרכילות שלילית. יאמרו עליו "דינתו עאטלה" دينتو عاطلة, שפירושו בלשון העם: "החוב שלו אף פעם לא חוזר".

אצולת הממון של המגזר

תפישת העושר בחברה הערבית

בחברה הערבית, הבית הינו סמל הסטאטוס הראשון במעלה. יש לך בית נאה ומטופח, סימן שאתה לא עני. זו נקודת מפתח בתרבות השוּפוּני יָא נָאס ("תראו אותי, אנשים"), אדם המבקש להתגאות ולהתפאר ברכושו ובעושרו. למרות כללי הצניעות באיסלאם, לא מעט עשירים ומתעשרים חדשים ("נובורישים") נוטים להחצין את מה שיש להם: מתהדרים ברכבים יוקרתיים (במקרים רבים, יש בחניה הפרטית שני רכבים, אחד לבעל ואחד לאישה), מתלבשים במיטב המותגים האופנתיים והיקרים, נוסעים לחאג' (עלייה לרגל למכה), יוצאים לחופשות בחו"ל.

רבים מהעשירים מתגוררים בטירות של ממש, המוקפות גינה מטופחת ורחבת-ידיים. בחלק מהמקרים, העסק שממנו עשו את הונם, צמוד לבית או ממש בקרבתו. תרבות השופוני עומדת גם מאחרי ההשקעה המאסיבית בבית, לעיתים על חשבון דברים אחרים. ההשקעה, במקרים רבים, היא בדברים חיצוניים שתופשים את העין, שעושים רושם. וילה מפוארת תהיה עמוסת פריטים מוזהבים, מצועצעים, מפורכסת בכל צבעי הקשת, קיטשית ללא בושה. לכן, הם גם לא מתרגשים או נבוכים מחיקויים. אין להם שום בעיה עם חיקויים או תחליפים (פרחים עשויים פלסטיק, לדוגמה), ובלבד שאלה תואמים את המקור.

נקודה מרכזית שעולה מהראיונות שערכנו עם קבוצת המיקוד: במגזר הערבי מקובל להחצין עושר, גם אם מדובר בעושר מנקר עיניים. חלק גדול מבני העשירונים העליונים לא עושים חשבון, ובונים את בית-החלומות הנוצץ שלהם בצמוד לבית העלוב של שכנם הדלפון. וילות וחושות הנושקות זו לזו, הן חיזיון נפוץ ביישובים רבים במגזר. בעצם, גם קשה עד בלתי-אפשר להפריד בין השניים, כי שכונות המגורים מאורגנות לא לפי מעמד כלכלי, אלא לפי חמולות.

כאמור, שם המשחק במגזר הערבי הוא מעמד כלכלי. לכן, גם מי שאינו בעל אמצעים, מתאמץ במקרים רבים לשחק אותה עשיר. מדד העושר והרושם הוא לפני הכל היקף הרכוש (בית, מכונית, יהלומים, זהב, מוצרי צריכה, בגדים), ובדרגה שנייה, רוחב-הלב ורוחב-היד. כשאדם מארח בביתו, הוא נבחן בין היתר עד כמה הוא לארג', מה הוא שם על השולחן. אבן-בוחן זו גורמת לרבים להוציא כספים מעבר ליכולתם האמיתית.

הלחץ החברתי-סביבתי עושה את שלו. אחד המרואיינים הגדיר זאת כך: "כל אחד שואף שהדשא שלו יהיה ירוק יותר מזה של שכנו, שהבית שלו יהיה גדול ומפואר יותר". רבים מקנאים במצליחנים, עסוקים כל הזמן בהשוואות. חשוב להם מה יגידו האורחים או השכנים, לא אם הם באמת מאמינים שהשקיעו בדבר חיוני.

במגזר הערבי ישנם אלפי אנשי-עסקים עם הון עצמי או רכוש בשווי ממיליון דולר ומעלה, כך על-פי פירסום באתר של משרד שרייבר-מגזרים. הם בונים לעצמם וילות מנקרות עיניים בלב כפרם, נוסעים ברכב יוקרתי (מרצדס, BMW, רכבי שטח) ונתפשים כמובילים ומנהיגי דעת-קהל במגזר. העושר החומרי הוא המדד החשוב ביותר להצלחה. אם יש לך כסף, זה סימן שאתה מצליחן. תפישה זו מנוגדת לערכי האיסלאם, ובמידה מסוימת גם לאלה של הבורגנות הציונית הוותיקה, המוקירה הישגים שברוח.

מטבע הדברים, העשירים והמצליחנים הם מושא לקינאתם של אלה שאין להם. זו התמונה המצטיירת מעדותם של מרואיינים רבים לתחקיר זה. לדבריהם, העשירים זוכים ליחס אמביוולנטי. מצד אחד, רואים בהם בני-מזל, שאללה האיר פניו אליהם. מצד שני, יש רינונים על מקור עושרם, רמיזות על התעשרות בנסיבות מפוקפקות, כגון סחר בסמים או פעילות הגובלת בפלילים. לא מפרגנים לעשירים. הם נתפשים על ידי רבים כמי שמנצלים את מצוקת העניים, מועלים ועושקים. לחלופין, כמי שעשו את הונם הודות לשיתוף-פעולה עם הממסד (תפישה החביבה בעיקר על המוסלמים הדתיים).

מוטיב שחוזר על עצמו אצל מרואיינים רבים: רק אנשים לא-הגונים מסוגלים להתעשר. רוצה לומר, אם התעשרת, זה או שהמזל האיר לך פנים, או שעשית 'מכה' בדרכים לא כשרות. אופציית ההתעשרות הודות לכישורים ומהלכים עסקיים חכמים, כמעט ואינה קיימת בתודעה.

מי ומי בין העשירים

אחת לשנה מקדישה העיתונות הכלכלית מוסף חגיגי מיוחד, ובו דירוג מאה האנשים העשירים ביותר בישראל. בראש הרשימה נמצאים אנשי-עסקים או יזמים ישראלים עם הון של מיליארדי דולרים, המקנה להם מקום של כבוד גם בדירוג של עשירי העולם.

ברם, כשבוחנים את הרשימה לעומק ולאורך השנים, מתברר פרט מפתיע: מעולם לא היה אפילו ערבי-ישראלי אחד בדירוג מאה האנשים העשירים בישראל. מפתיע, משום שבכל זאת מדובר באוכלוסייה של מעל 1.3 מיליון בני-אדם, או כחמישית מכלל אוכלוסיית המדינה. כיצד ייתכן שציבור זה לא הוציא מתוכו אפילו מיליארדר אחד (בשקלים), או לפחות מולטי-מיליונר?

גילי איזיקוביץ, כתב המקומון זמן חיפה, עשה בשנת 2006 עבודת תחקיר יסודית בנושא, והעלה בחכתו כמה וכמה נתונים מעניינים ותובנות מסקרנות על אצולת הממון הערבית-ישראלית. אחד המרואיינים שלו, בסאם ג'אבר, עורך ומו"ל השבועון הערבי הוותיק פנורמה, הודה כי אינו מכיר יותר מדי מיליונרים במגזר, "לפחות לא בהיקף היהודי", כהגדרתו. "אומנם יש כמה שמות בולטים בשנים האחרונות ומדברים עליהם כעל אנשים עם כסף, אבל לא יותר מזה".

גם עו"ד אליאס חורי, בעל משרד עורכי-דין נחשב בירושלים שבין לקוחותיו כמה וכמה אנשי-עסקים 'כבדים', מודה שהוא מתקשה לחשוב על אליטה ערבית-ישראלית אמיתית ומבוססת. "יש מספר אנשים שהעסקים שלהם גדלו, והם עשו לא מעט כסף בשנים האחרונות, אבל עד כמה שאני יודע, אין תופעות של עושר עצום. אין ערבים מיליונרים בקנה-המידה של היהודים", אמר לכתב המקומון החיפאי. לדבריו, מאז קום המדינה, רק בודדים מבין ערביי ישראל הצליחו בגדול.

עילעול בדפי ההיסטוריה מלמד, כי במאה הקודמת הייתה גם הייתה בארץ אליטה כלכלית ערבית ראויה לשמה. אצולת הממון כללה משפחות כמו חוסייני, נשאשיבי וחאלדי מירושלים, אל-חאזן ושראבי ממישור החוף, אשר חלשו על נכסים רבים (בעיקר נדל"ן) וחלקן אף אחזו במשרות פוליטיות נחשקות. ד"ר חוסיין חאלדי, לדוגמה, כיהן כראש עיריית ירושלים בשנות ה-30' של המאה הקודמת. הסאגה של אצולת הממון הסתיימה עם הקמת המדינה, ב-1948, כאשר משפחות האליטה ברחו עם רכושן לחו"ל. מי שנשאר בארץ היו העניים ובני השכבות הנמוכות, שמאבקם היומיומי התמקד בהישרדות, לא בצבירת הון. לאחרונה (ב-2006) אף נפתחו שני מועדונים של ערבים עשירים אחד בשם Rotory והשני בשם Alians

פרופ' יצחק שנל, חוקר יזמות עסקית בחברה הערבית בחוג לגיאוגרפיה וסביבת האדם באוניברסיטת תל-אביב, מסביר כי נקודת-הזינוק הייתה עם השקת פרויקט בנה ביתך, על-ידי משרד השיכון. "אנשים הלכו לקנות במפעלי בלוקים וחרסינה בכפרים וביישובים הערביים, ולא בחברות הגדולות. למפעלים ולקבלנים הערבים הייתה עדנה. מסלול שני היה מסעדנות. יזמים התחילו לפתוח רשתות גדולות של שבעה או שמונה סניפים", סיפר לכתב המקומון.

מדוע, אם כן, לא ייצר המגזר מולטי-מיליונרים? לדברי פרופ' שנל, הסיבה העיקרית לכך היא כי הערבים הם במידה רבה מחוץ למערכת הכלכלית, ומסלול המוביליות הכלכלית הכמעט יחיד שלהם היא היזמות. לדוגמה הוא מביא את ענף ההיי-טק, שהוליד כמה וכמה מיליארדרים ישראלים. "כיום, יש חממה טכנולוגית אחת בלבד במגזר, שממוקמת בנצרת. עובדים בה עשרים-איש איש בסך-הכל, ואיש מהם לא פרץ בגדול".

לוטפי משעור, עורך השבועון הערבי הוותיק א-סינארה, העריך כי "בחברה הערבית יש הרבה מיליונרים בעלי נכסים ואדמות, קבלנים גדולים ותעשייני מזון רציניים". אגב, משעור נפטר ממחלה קשה ביוני 2006, חודשיים אחרי פירסום התחקיר.

מיליונרים, אבל לא אילי-הון. מי כמו ג'וודאת איברהים מהכפר אבו-גוש, יכול להעיד על כך. איברהים, המדורג בראש רשימת המיליונרים במגזר (ראו בהמשך), סיפר לכתב המקומון על 'תקרת הזכוכית' של אנשי-העסקים הערבים-ישראלים. "אנחנו לא יכולים לגשת למכרז בתעשיות הביטחוניות, במפעלי הכימיקלים, וקרוב לוודאי שלא נקבל הלוואה של מאות מיליונים לרכישת בנק. זו הסיבה שהשיכבה העליונה של הכלכלה הערבית-ישראלית לא עוברת את ה-50-40 מיליון דולר במקרה הטוב".

קשה מאוד להרכיב את "רשימת ה-100" של עשירי המגזר, כי אין מספיק שמות למלא אותה. כתב המקומון טרח והרכיב רשימה מצומצמת של שבעה אילי-הון, שהונם ו/או רכושם מסתכם בכמה מיליוני דולרים:

1. ג'וודאת איברהים. סיפור סינדרלה קלאסי. איברהים, צעיר עני ממשפחה חד-הורית מאבו-גוש, הסתבך בשנות ה-80' בחובות כבדים ונמלט אל אחיו שהתגורר בארצות-הברית. רצה הגורל והוא זכה ב-7 מיליון דולר (אז 23 מיליון שקלים) בהגרלת הלוטו האמריקנית, וחייו התהפכו. הוא חזר לישראל, פרע את חובותיו ופתח את מסעדת אבו גוש הידועה. לפי הערכות, הוא מגלגל עשרות מיליוני דולרים בשנה. הוא מחזיק ארבע מסעדות בארצות-הברית ובקנדה; בבעלותו, לדבריו, עשרות דירות להשכרה באזור ירושלים ונדל"ן בחו"ל; הוא שותף בשתי חברות סטארט-אפ; הוא קונה ומוכר חברות בפשיטת רגל, מגייס תרומות למוסדות ציבור תמורת אחוזים ועוד.

2. אחמד דאבח. תושב דיר אל-אסאד שבגליל המערבי, סמוך לכביש עכו-צפת. עוסק במסחר ובייבוא בשר. החל לצבור את הונו בעשור הקודם, עם תחילת גלי העלייה מחבר העמים. עד אז החזיק בדיר חזירים קטן, ובעקבות הביקוש המוגבר של עולי חבר העמים הלא-יהודים לבשר 'הלבן', הגדיל את פעילותו העסקית והחל לייבא בשר לרשתות השיווק הגדולות בארץ.

3. בדיע וסובחי טנוס. אחים, בעלי חברת הבנייה הוותיקה ב.ס.ט, שמשרדיה בנצרת עילית. החברה, שנוסדה בשנת 1972, בנתה במרוצת השנים מספר רב של פרויקטים, לרבות שכונות מגורים, מגדלי דירות, בנייני משרדים ומבני ציבור בארץ ובחו"ל.

4. אעיד נאשף. בעלת חברת ההובלות כוכב השרון, מהגדולות בארץ. מתגורר בטייבה ומגלגל, לפי הערכות, מחזור שנתי של עשרות מיליוני שקלים.

5. עפיף טנוס. בעליו של מפעל טחינת הנסיך בכפר עילָבּוּן, השולט על כ-40% משוק הטחינה הגולמית בישראל. ארץ. מגלגל מחזור ייצוא של כשני מיליון וחצי דולר בשנה ובעל מפעל השווה, לטענתו, כ-100 מיליון שקל (ראו הרחבה בפרק "יזמים במגזר הערבי").

6. קיטני מוחמד. הבעלים של הקניון בעיר הבדואית רהט בנגב, וקבלן לעבודות עפר.

7. מאזן כנעאן. הבעלים של קניון כנעאן בכפר ירכא.

שומרים על פרופיל נמוך

יש, אם כן, לא מעט מיליונרים במגזר, אך רובם המכריע שומר על פרופיל נמוך. הם ממעטים להתראיין ולהיחשף, שומרים בקנאות על הדו"חות הכספיים שלהם ונמנעים מהפגנת עושרם ומעמדם, במיוחד כלפי המגזר היהודי.

ד"ר איציק רייטר, מהחוג למזרח תיכון ולימודי איסלאם באוניברסיטה העברית, שחקר לעומק את נושא האצולה בעולם הערבי, הגיע למסקנות הנוגעות גם לערביי ישראל.

"מדובר באוכלוסייה שנזהרת מאוד בדרך ההתנהלות שלה", סיפר לכתב המקומון זמן חיפה. "הם חוששים מפגיעה בנגישותם למוקדי-הכוח במדינה עקב חשיפת-יתר. העשירים מהווים מעין חוליית קישור של המעמד הבינוני הערבי עם הממסד הכלכלי והפוליטי הישראלי, וחוששים שיאשימו אותם בניצול מעמדם לקשרים פוליטיים. לכן, הם משתדלים לא להתבלט ולא לנפנף ברכוש שלהם".

חלק מייחס את הפרופיל העסקי הנמוך לאמונה דתית. "הדת שלנו אומרת שהאדם צריך להיות צנוע ולא להתנהג כמו אבו-נפחא. אני בא ממשפחה צנועה, ומאמין שאדם צריך להיות ישר וצנוע, לא להראות את העושר שלו ולהגיד 'אני אני ואני'", אמר קבלן עפר ידוע ומצליח במגזר, שביקש להישאר בעילום שם.

הסבר דומה סיפק גם יוסף תכרירי, ראש עיריית קלאנסווה ובעצמו יזם ובעל עסקים: "הערבים צנועים יותר, ויש גם השיקול של הדת. אצלנו הדת אומרת שמי שעשיר, אסור לו להתעלות מעל אחרים ולהשוויץ, אחרת כל מה שיש לו יברח. אסור להפגין אושר ואסור גם להתהלך בגאווה יותר מדי".

יזמות

רקע

האוכלוסייה הערבית בישראל מפגרת בכל תחומי הכלכלה אחר רוב האוכלוסייה היהודית (בעיקר החילונית), וזו עובדה שאין עליה עוררין. מה הסיבות לכך? תלוי את מי שואלים. גורמים הבוחשים בקלחת הפוליטית במגזר יתלו את הקולר במדיניות האפליה והקיפוח של ממשלות ישראל לדורותיהן, שלא היקצו משאבים נאותים לפיתוח תשתיות הכלכלה והתעשייה במגזר. כלכלנים וחוקרי חברה אחרים, שדעתם אינה מוטה, ימנו מספר רב של סיבות למצבו המקרטע של המגזר ביחס למגזר היהודי החילוני. אפליה וקיפוח היא רק אחת הסיבות, ואפשר שגם לא העיקרית (ראו בהרחבה בערך "עוני, אי שוויון ואפליה במגזר הערבי" במדריך זה).

כך או אחרת, לאיש אין ספק כי המגזר הערבי בישראל זקוק לטיפול נמרץ יותר, שיעמיד אותו על בסיס כלכלי איתן מזה שעליו הוא ניצב היום. ההכרה בדחיפות הטיפול החלה לחלחל לפני מספר שנים, ובשלב זה היא מוצאת את ביטויה בשני מישורים עיקריים: האחד, הקמת גופים, אירגונים ועמותות שכל פעולתם קודש להתמודדות עם המציאות המורכבת, מציאת פיתרונות וקידום יוזמות. השני, יוזמות פרטיות של אנשי-עסקים.

'סיוע חוץ' מיהודי ארצות-הברית

בכספות הבנקים של העולם הערבי, בעיקר אלה של נסיכויות המפרץ העשירות, נערמים מאות מיליארדי דולרים פנויים ממכירות נפט. אבל עד כה לא הייתה שום יוזמה של מדינה ערבית עשירה להכניס את היד לכיסים העמוקים, ולסייע לאחים בישראל (במאמר מוסגר יצוין, שאותן מדינות מעולם גם לא יזמו מהלך כלכלי מקיף לפיתרון בעיית הפליטים הפלסטינים, אבל כאן מעורבים שיקולים נוספים שלא זה המקום לפרטם). הסיעו של קטר בהקמת מגרש הכדורגל בסכנין (בתיווכו של ח"כ אחמד טיבי) הוא היוצא מן הכלל המעיד על הכלל.

למרבה ההפתעה, היוזמה ל'סיוע חוץ' מאסיבי למיעוט הערבי בישראל באה מכיוון הקהילה היהודית בארצות-הברית. אירגונים יהודיים, שהוכיחו בעבר את עוצמתם במאבק למען יהודי ברית-המועצות, אתיופיה ואיראן, החליטו להתאחד במטרה לגייס משאבים אשר יסייעו בשיפור תנאי החיים של ערביי ישראל. ליוזמה שותפים עשרות אירגונים מכל גוני הקשת הפוליטית.

בחודש מאי 2006 התקיים בניו-יורק מפגש בהשתתפות נציגים של יותר מ-60 קרנות צדקה פרטיות וציבוריות, ראשי אירגונים יהודיים ובכירים מפדרציות יהודיות מרכזיות. שלמה שמיר, כתב הארץ בניו-יורק, שנכח במפגש, דיווח על ההחלטה שהתקבלה להקים כוח-משימה של נציגי קרנות ואירגונים, אשר יעדיו המיידיים הם סיוע למערכת החינוך במגזר הערבי, סיוע בתחום התעסוקה (הכשרה מקצועית, עידוד הקמת עסקים קטנים) ושיפור מצבם הכלכלי של ערביי ישראל.

מיזמי סיוע של הקהילה היהודית בארצות-הברית לטובת המגזר הערבי בישראל, קיימים מזה זמן, אך לרוב פועלים כגופים נפרדים ובהיקפים קטנים יחסית. מדובר בקרנות פילנתרופיות דוגמת הקרן החדשה לישראל, קרן אברהם, קרן בלאושטיין, קרן כהנוף, קרן מאירהוף וכן אירגון הג'וינט ומספר פדרציות יהודיות, המסייעות למימון מפעלי רווחה במגזר הערבי. הפעם, לדברי מארגני המפגש, מדובר במהלך שניתן להגדירו כ"מפנה היסטורי" בסדר העדיפויות של הקהילה: הממסד היהודי בארצות-הברית תופס את מקומו כשחקן מרכזי בפעילות הפילנתרופית למען ערביי ישראל.

קרנות, עמותות ואירגונים כלכליים

הוואקום המתמשך שנוצר עקב אי-הזרמת תקציבים ממשלתיים לעסקים קיימים ולפיתוח מקורות תעסוקה חדשים, עודד את הקמתם של קרנות, עמותות ואירגונים שלא למטרות רווח, שמטרתם לסייע למגזר הערבי לעלות על הפסים הכלכליים הנכונים. להלן אחדים מהגופים הפועלים כיום במגזר: 

קרן אברהם

אירגון שלא למטרות רווח, שנוסד ב-1989 על-ידי אלן סליפקא וד"ר יוג'ין ווינר, ונקרא על-שם אברהם אבינו, אביהם המשותף של היהודים והערבים. משרדי האירגון, החלוצי בתחום יחסי יהודים-ערבים, מפוצלים בין ניו-יורק וירושלים.

היעדים שהציב האירגון לעצמו (כפי שהם מנוסחים באתר הבית שלו): קידום דו-קיום, שיוויון ושיתוף-פעולה בין אזרחיה היהודים והערבים של מדינת ישראל. האירגון מפתח ומפעיל יוזמות רחבות היקף, מטפח פרויקטים אסטרטגיים מקומיים ואזוריים ומוביל מסעי הסברה ציבוריים, המקדמים את חזונו לאזרחות משותפת ולשיוויון-הזדמנויות לכלל תושבי ישראל.

האבות המייסדים של קרן אברהם סברו כי גם אנשים בעלי רקע שונה ואמונות שונות יכולים לחיות, אלה לצד אלה, בהבנה ובכבוד הדדי, תוך שימור זהותם התרבותית הייחודית. לגבי דידם, שיוויון בין אזרחי ישראל, היהודים והערבים, הינו הכרח מוסרי ומעשי.

עד כאן ברמה ההצהרתית. ברמה המעשית פועלת קרן אברהם להעמקת ההיכרות של מקבלי ההחלטות ואנשי מפתח במשרדי הממשלה, עם האתגרים, הצרכים וסדר-היום של האוכלוסייה הערבית בישראל; מקימה כוחות-משימה לתיכנון ויישום תוכניות ממשלתיות למען המגזר ומקדמת ערבים בתעסוקה הולמת בשירות המדינה והמשק.

הקרן החדשה לישראל

הקרן המגדירה עצמה "הבית של היזמות החברתית בישראל", פועלת למען חיזוק הדמוקרטיה בישראל ולקידום החופש, הצדק והשיוויון לכל אזרחיה. הקרן משקיעה במאות אירגוני שטח המחוללים שינוי, מטפחת יוזמות חברתיות ומעצימה מנהיגים חברתיים. מאז נוסדה, חילקה הקרן מענקים בסך כולל של 140 מיליון דולר. המגזר הערבי בישראל, הנכלל באוכלוסיות-היעד של הקרן, נהנה אף הוא מפירותיה. בין האירגונים הפועלים במגזר הערבי, שבהם תומכת הקרן החדשה לישראל, נמצאים: המועצה האזורית לכפרים הבלתי-מוכרים בנגב, הפורום לדו-קיום בנגב, מרכז מוסאווא לזכויות האזרחים הערבים בישראל ועמותת סיכוי.

המרכז היהודי-ערבי לפיתוח כלכלי

אירגון ללא מטרות רווח, נוסד בשנת 1988 על-ידי קבוצת אנשי-עסקים ואישי ציבור יהודים וערבים. העיקרון המנחה: שיתוף-פעולה כלכלי ופיתוח חברה ערבית מצליחה, מהווים תנאי הכרחי לְשלום, לְרווחה ולְיציבות כלכלית בישראל ובאזור כולו. אלה תלויים במידה רבה באמון הדדי בין יהודים לבין ערבים, אמון שהתערער בעשור האחרון. לצורך זה, קורא המרכז היהודי-ערבי לפיתוח כלכלי לשלב את האוכלוסייה הערבית במשק הישראלי, הן באמצעות העצמתה הכלכלית והן באמצעות קידום שיתוף-פעולה כלכלי יהודי-ערבי.

סדר-היום של המרכז היהודי-ערבי לפיתוח כלכלי כולל קשת רחבה של פעילויות ומיזמים, המרוכזים בשלוש יחידות-סמך: היחידה העסקית, יחידת הנשים ויחידת בניית גשרי עסקים. בין הפעילויות של המרכז בשנתיים האחרונות: פתיחת פורום נשות-עסקים גליל מרכזי נצרת; פרויקט יזמות עסקית לנשים בדואיות בעיר רהט בנגב; מפגש קירוב לבבות בהשתתפות נשות-עסקים יהודיות וערביות, החברות המועדונים עסקיים בוואדי ערה והסביבה; ועידת העסקים השנתית של אנשי-עסקים יהודים וערבים, פרויקט יזמות בויצ"ו חיפה, ועוד.

המרכז, המנוהל במשותף על-ידי חילמי כיתאני והעיתונאי חנוך מרמרי, לשעבר עורך העיתון הארץ (נכון ל-2008) יוזם גם הקמת אירגונים חדשים שיפעלו להעצמת הקהילות המקומיות בהן הוקמו.

מרכז העסקים הערביים בישראל (ABC)

אירגון ללא מטרות רווח, שהוקם על-ידי קבוצה של אנשי-עסקים ערבים מובילים. המטרה: ליצור מסגרת השתייכות לגיטימית ואירגון מייצג, שיעסוק במגוון תחומים (כלכלה ותעשיה, מסחר ושירותים), לרווחתם של הערבים אזרחי מדינת ישראל ולחברה הישראלית כולה. המרכז פועל לצרף לשורותיו אנשי-עסקים ערבים מובילים ולרתום אותם להובלת תהליכי פיתוח חינוכיים וחברתיים לאוכלוסייה הערבית. מנכ"ל המרכז הוא ואיל כריים.

המרכז מעמיד לרשות חבריו והציבור הערבי בכלל, את מיטב היועצים הכלכליים, ומשתדל לתת מענה הולם לצרכיהם. בין היתר מספק המרכז מידע חיוני אודות גיוס מימון לעסק, הקטנת עלויות, ניתוח מאזנים ודוחות כספיים, יחסי בנק-לקוח ועוד.

איגוד נשות-עסקים ערביות-יהודיות

נוסד בדצמבר 2004, במטרה מוצהרת "לבנות ביחד גשרים כלכליים בין שתי האוכלוסיות בארץ". האיגוד הוקם ופועל במסגרת היחידה לנשים במרכז היהודי-ערבי לפיתוח כלכלי ובסיוע קרן קונרד אדנאואר בישראל (אדנאואר היה קנצלר גרמניה הראשון אחרי מלחמת-העולם השנייה, ושותף פעיל בניסוח ההסכם השילומים עם מדינת ישראל). מאז הקמתו מתמקד האיגוד בליווי ובסיוע ליזמיות ערביות ויהודיות בכל שלבי הפיתוח של עסקיהן ובניהולם, בין היתר באמצעות קורסי יזמות. האיגוד גם מעודד שיתופי-פעולה בין נשות-עסקים משני המגזרים.

כייאן

כָּיָיאן (בערבית, "להיות"), אירגון פמיניסטי לשיפור ולקידום מעמד הנשים הערביות בישראל, נוסד בשנת 1998 במטרה להעצים נשים ערביות מבחינה אישית, כלכלית וחברתית. האירגון מציע מגוון קורסים, סדנאות, קבוצות תמיכה וייעוץ משפטי להגנה על זכויותיהן ומעמדן של הנשים.

הקניון הערבי הראשון בישראל

קניון עבד לטיף באום אל פאחם, המחזיק בתואר "הקניון הערבי הראשון בישראל", הינו אחד המיזמים המושקעים והמרשימים ביותר במגזר בשנים האחרונות. הקניון, שנקרא על שם היזם והבעלים, מוחמד עבד לטיף, נחנך ביולי 2006 בעיר אום אל פאחם, בהשקעה של 40 מיליון שקל.

הקניון מתנשא לגובה שבע קומות, בשטח כולל של כ-13 אלף מ"ר. שתי קומות מיועדות לחניון, בשתי הקומות הראשונות חנויות של מותגים ישראליים וערביים (פיצה האט, סופר-פארם, מחסני חשמל, רשת ההלבשה התחתונה לנשים אפרודיטה, אופנת קידס לילדים ועוד, לצד רשתות הלבשה ואופנה ערביות דוגמת שורוק, סהרה, ספורט פדעוס, שטיחי אל-עמר ועוד). את שלוש הקומות העליונות מאכלסת אימפריית הרהיטים של הבעלים, עבד לטיף, יזם צעיר (יליד 1976) בעל חושים עסקיים מחודדים. מדובר בעסק משפחתי ותיק, שלדברי עבד לטיף, מגלגל מחזור שנתי של 200 מיליון שקלים.

חזית הקניון מעוצבת כבניין היי-טק (זכוכית מראה כחולה), בפנים שולט סיגנון העיצוב האיטלקי. עבד לטיף שהה תקופה מסוימת באיטליה, התאהב בשפה והעניק לקניון שם נוסף, קאזה סנטר, שלבטח מצלצל טוב יותר באוזניים ישראליות. בטקס חנוכת הקניון הצהיר הבעלים, כי "קהל-היעד שלנו הוא לא רק המגזר הערבי, אלא כלל תושבי ישראל ומטיילים הנמצאים בדרכם צפונה ובחזרה למרכז. אנחנו מתכוונים למתג אותו כקניון הזול ביותר במדינה".

קניונים ומרכזי קניות נוספים במגזר

תאגידים ישראליים, בשיתוף עם יזמים ערבים מקומיים, 'גילו' באחרונה את הפוטנציאל הגלום בהקמת קניונים ומרכזי קניות בערים ערביות, ופתחו בתנופת בנייה. אחרי הקניון באום אל פאחם הוקם קניון כנעאן באזור התעשייה של כפר ירכא בגליל (קניון למוצרי הלבשה והנעלה לכל המשפחה המשתרע על 10,000 מ"ר), קניון סכנין (בשטח של 6000 מ"ר) ומרכז השלום בשפרעם. קניונים נוספים בשלבי תיכנון, נכון לתחילת 2008, יוקמו בנצרת ובטירה. בנצרת הלכה ונשלמה ב-2008 הקמתו של קניון האופנה Big Fashion, בשטח של 12.5 אלף מ"ר ובהשקעת-עתק של כ-130 מיליון שקל.

אימפריית השוקולד מנצרת

חברת קפה סעדי מנצרת, בבעלותם של האחים מוחמד ונאדה סעדי, הצליחה להשתלט על 7% משוק טבלאות השוקולד בישראל, המגלגל מחזור מכירות שנתי של כ-350 מיליון שקל בשנה. על כך דיווח העיתון הכלכלי דה-מארקר בספטמבר  2005.

לא מדובר בהישג של מה-בכך. המפעל המשפחתי שהוקם באמצע העשור הקודם, הצליח במקום שבו נכשלו שתי ענקיות המזון, אוסם-נסטלה וקדבורי. מותג השוקולד טראפה שייבאו מספרד, השיג נתח-שוק של 7% ללא השקעה של שקל בודד בפירסום או קידום מכירות. לשם השוואה, ענקית הממתקים יוניליוור שהשקיעה מיליוני דולרים בפירסום ושיווק המותג קליק, השיגה באותה תקופה כ-9% מהשוק.

משפחת סעדי מחזיקה ברשת חנויות ובתי-קפה למימכר שוקולד מיובא, ביסקוויטים, קפה ופיצוחים. כיום מונה הרשת שלוש חנויות - שתיים בנצרת ואחת בתוך סניף רשת מגה בנצרת עלית. מה סוד ההצלחה? סעדי: "אנחנו לא מרגיזים את הגדולים. נכנסנו לשוק בשקט ואנחנו אפילו משתפים איתם פעולה". מה הלאה? "אנחנו מבינים שצריך להתפתח, ולא רק בתחום השוקולד. על הכוונת שלנו שוק הטחינה הגולמית ושוק החלבה".

סינדיאנת הגליל

עמותת סינדינאת הגליל ("אלון הגליל") שהוקמה בשנת 1996, הציבה לעצמה שני יעדים: יצירת מקומות עבודה ופרנסה לנשים ערביות בכפרי הגליל, וסיוע למגדלי הזיתים בגליל בשיווק שמן הזית שלהם. הרקע למיזם הייתה המצוקה אליה נקלעו מגדלי הזיתים הערבים בגליל, עקב מחסור במים, ניתוק הקשר עם השוק הפלסטיני (שסוחריו קנו מהם שמן בסיטונות ומכרו אותו למדינות ערביות) בשל בעיות ביטחון, וחוסר מודעות לסטנדרטים החדשים בענף ייצור השמן. לכך נוספה ההשתלטות של מספר חברות גדולות על שוק שמן הזית בישראל, שהוציאה את המגדלים הקטנים מהמשחק.

העמותה צמחה מבית-ספר לאמהות שהקימו שתי נשים יזמיות, הדס להב וסמיה נאסר חטיב, בכפר מג'דל כרום שבגליל המערבי. תחילה הן השקיעו מאמצים בהעלאת המודעות של יצרני השמן הקטנים לדרישות השוק. בהמשך, החלו לרכוש בעצמן את השמן מהיצרנים, ולשווקו לחו"ל. המהלך התברר כסיפור הצלחה. ב-2004 הן ייצאו 30 טון שמן זית לבריטניה, יפאן, ארצות-הברית, קנדה, אוסטרליה ומדינות נוספות באירופה.

מהר מאוד גדל מגוון המוצרים של סינדיאנת הגליל המיועדים לייצוא, וכיום הוא כולל עלי זעתר בצנצנות, סבונים משמן זית, סבונים עם חלב, דבש או לימון, כולם מיוצרים לפי הזמנה במפעל בשכם. העמותה גם קונה ומייצאת סירופ חרובים, המיוצר במספר כפרים בג'נין. מוצרי העמותה משווקים דרך האירגון העולמי לסחר הוגן (IFAT) המקדם מוצרים שייצורם אינו כרוך בניצול או בהפרת זכויות. בעבודות האריזה מועסקות רק נשים.

טחינת הנסיך

סיפור הצלחה מרשים של איש-העסקים עפיף טנוס, מהכפר הערבי-נוצרי עֶילָבּוּן שבגליל המזרחי. מפעל טחינת הנסיך, שהוקם בשנת 1988, מייצר ומשווק טחינה גולמית במגוון מארזים, הן לשוק הפרטי והן ליצרניות המזון הגדולות (אוסם, שטראוס ועוד). חלק מתוצרתו מיוצא לארצות-הברית, קנדה, אירופה, אוסטרליה ודרום אפריקה. טחינת הנסיך חולשת על כ-40% מהשוק. מחזור המכירות ב-2006 עמד על כ-60 מיליון שקלים, ובאותה שנה הועסקו במפעל בעילבון מעל 60 עובדים. על-מנת לעמוד בביקוש, חכר טנוס מממשלת אתיופיה 20 אלף דונם לגידול זרעי שומשום, שמהם מופקת הטחינה הגולמית.

בראיון לעיתון הארץ (17.3.2006) סיפר טנוס, כי יצרניות המזון עלית ותלמה, שבעבר ייצרו טחינה גולמית, "סגרו את המפעלים שלהם בגללי, כי לא הצליחו להתחרות בי, לא בטעם ולא במחיר". בלי להצטנע במיוחד, הוא העריך באוזני כתב העיתון את הונו ב-100 מיליון שקלים.

עסקים פורחים ביישוב 'המשולש'

במובן מסוים, האינתיפאדה תרמה לפריחת חיי המסחר בעיר טירה, כמו גם בערים ערביות אחרות באזור 'המשולש' (כפרים, יישובים וערים ערביות המרוכזים באזור למרגלות הרי שומרון, ונראים ממבט אווירי כמו משולש). גדר ההפרדה שחצצה בין הכפרים הפלסטיניים ליישובים מעברו המערבי של הקו הירוק, אילצה ישראלים רבים לוותר על 'התענוג' של תיקון רכבם במחירים מגוחכים בטול כארם, או קניית מוצרי אבן ושיש בכפרים הפלסטיניים בידיה ומסחה. לאחר מספר פיגועי טרור, שבהם נרצחו ישראלים במהלך קניות או תיקון רכב, הוצא צו של אלוף הפיקוד האוסר על כניסה לשטח A (השטח שממזרח לגדר).

כביש הכניסה לעיר טירה הפך בשנים האחרונות לשדרה ארוכה של מוסכים, פחחיות ושירותים נוספים לרכב. בשבתות, הכביש והעסקים הרבים שבשוליו, ובהם דוכני פירות וירקות וחנויות לכלי-בית ועציצים, שוקקים תנועת קונים יהודים. אגב, מעניין לציין כי מרבית העסקים הם בבעלותן או בניהולן של נשים.

אחת מהן, מהא עבד-אלחי, הייתה במשך שנים מודל לחיקוי. מהא ניהלה מאז אמצע העשור הקודם את תחנת הדלק בכניסה לטירה (הערבייה הראשונה בישראל בתפקיד 'גברי' זה) ובמקביל, גם את "שוק השבת" בטירה שבבעלותה. בין לבין מצאה זמן לכהן בהנהלת המרכז היהודי-ערבי לפיתוח כלכלי, להשתתף בפיתוח קורסים לנשים וללמד ביולוגיה וכימיה (היא בוגרת אוניברסיטת תל-אביב במדעי הטבע) בחטיבת הביניים המקומית.

לפי נתוני המרכז היהודי-ערבי לפיתוח כלכלי, באמצע שנות ה-90' היו ביישוב באקה אל-גרביה 20 חנויות הלבשה והנעלה. בתוך חמש שנים גדל מספרן פי שישה. החנויות מציעות, לצד מגוון עשיר של שמלות, מטפחות-ראש ונעליים לנשים מסורתיות, גם בגדים אופנתיים לחילוניות. נתון נוסף: מאז שהוחל בהקמת גדר ההפרדה, נפתחו באזור אום אל פחם ובאזור 'המשולש' לא פחות מ-2000 בתי-עסק קטנים.

מנצור מנצור, בעל דפוס מקומי בטירה, סיפר לכתב הארץ, יובל אזולאי, על ההתאוששות הכלכלית שמיוחסת להקמת גדר ההפרדה: "לפני הקמת הגדר היו בעלי עסקים רבים מהאזור שבחרו לעבוד עם בתי-דפוס בקלקיליה, בטול-כארם ובשכם, שם המחירים זולים בהרבה. הם הירשו לעצמם לשבור מחירים, כי הם משלמים לפועל דפוס 1500 שקל בחודש. אצלי, רק המזכירה מרוויחה 5000 שקל".

יזמות של נשים ערביות

פערים בין נשים לגברים

ההבדלים העיקרים בין נשים וגברים במגזר הערבי, באים לידי ביטוי בעיקר במקצועות החופשיים והטכניים ובעבודות פקידוּת. 33.6% מכלל הנשים הערביות שעבדו בפועל בשנת 2006, הועסקו במקצועות חופשיים וטכניים, כגון מורות, אחיות וכדומה, לעומת 5.2% בלבד מכלל הגברים הערבים המועסקים. 17.3% מכלל הנשים הערביות שעבדו בפועל, הועסקו בעבודות פקידוּת, לעומת 3.4% בלבד מכלל הגברים המועסקים. מנגד, שיעור העובדים המקצועיים (כגון רתכים, חשמלאים, מפעילי ציוד חפירה, בנאים, מכונאים וכדומה) מקרב הגברים, היה גבוה בהרבה מזה של הנשים: למעלה ממחצית הגברים הערבים שעבדו בפועל (52%), לעומת 4.3% בלבד מכלל הנשים המועסקות.

פערים אלה משקפים במידה רבה את החלוקה המגדרית המסורתית. תהליך הפמיניזציה בחברה הערבית עודנו בחיתוליו, ועבודות מקצועיות הן בעיקר נחלת הגברים. ייתכן גם שהדבר נובע מהיצע עבודה נמוך בתחומים האחרים במגזר הערבי, ובתמורות בשוק-העבודה: יותר ויותר יהודים הבוחרים במשלח-יד אקדמי, מפנים משרות בתחום העבודות המקצועיות, והגברים הערבים ממהרים לאייש אותן.

מסמך-רקע בנושא תעסוקה ויזמות של נשים ערביות, שהוכן על-ידי אנשי מחלקת המחקר של הכנסת, חושף נתונים ופרטים מרתקים על הפרופיל של היזמית הערבייה החדשה. המסמך הוגש לוועדה לקידום מעמד האישה, לקראת דיון בנושא תעסוקת נשים ערביות, ביולי 2005.

המחברים קובעים, כי יזמות עסקית עשויה לסייע בפיתרון חלק מהבעיות בהן נתקלות נשים ערביות רבות, במהלך חיפושיהן אחר עבודה שכירה. ניתן לפתוח עסק עצמאי במקום היישוב, ואף בבית המגורים עצמו. העבודה מהבית ושעות העבודה הגמישות, יאפשרו לה לטפל במקביל גם בבית ובילדים.

המסמך מאפיין את היזמות בקרב נשים ערביות נכון ל-2005 כיזמות התחלתית, הנשענת על משאבים משפחתיים, הן מבחינת מקורות המימון והן מבחינת כוח-האדם בעסק. יזמות זו נולדה מתוך צרכים אישיים ומשפחתיים, והתנאים להתפתחותה מוגבלים.

להלן עיקרי הנתונים הכלולים במסמך:

סקר נשים ערביות בעסקים

בשנת 2002 פירסם המרכז היהודי-ערבי לפיתוח כלכלי דו"ח בנושא "נשים ערביות בעסקים", שהתבסס על סקר בקרב 300 נשות-עסקים ערביות בישראל. בדו"ח נעשה ניסיון למפות ולתאר עסקים בבעלות נשים ערביות, וכן לאפיין את היזמית הערבייה הטיפוסית.

בידי מחברי הדו"ח לא היו נתונים מדויקים על היקף הפעילות של יזמיות ערביות בישראל. הנחת-העבודה שלהם הייתה, כי בכל ריכוזי האוכלוסייה הערבית בישראל, מהגליל ועד הנגב, פועלים כ-1500 עסקים בבעלות נשים ערביות.

עורכי הסקר מצאו כי בשנת 2001 גדל במידה ניכרת מספר העסקים הפעילים, בהשוואה לארבע השנים הקודמות. להערכתם, הגידול הושפע ממספר גורמים:

  • סגירת מעברי הגבול עם הרשות הפלסטינית (עקב פיגועי הטרור), הביאה להאטה בתנועת המסחר בין הערבים בישראל ובין הערבים ברשות הפלסטינית.
  • היקף הרכישות משטחי הרשות הפלסטינית ירד, והמענה לביקוש ניתן בתוך היישובים הערביים, שנפתחו בהם בתי-עסק חדשים.
  • מהומות אוקטובר 2000 במגזר הערבי בישראל הביאו לירידה בהיקף הקניות של יהודים ביישובים הערביים, ועודדו הקמת עסקים נוספים ביישובים הערביים.
  • המיתון, שפגע קשות באוכלוסייה הערבית, המריץ נשים ערביות לפתוח עסקים כערוץ לשיפור הכנסת המשפחה.

מאפייני היזמית הערבייה (לפי הסקר)

  • גיל: הגיל הממוצע של הנשים בעת הקמת העסק היה 30.
  • מצב משפחתי: 82% נשואות, 15.2% רווקות ו-2.6% גרושות; לכל אישה 3.3 ילדים בממוצע. 
  • מניע להקמת העסק: ברוב המקרים, צורך כלכלי. בשכיחות נמוכה יותר, מניע חברתי או אישי. 
  • עבודה קודמת: מחצית מבעלות העסקים הערביות לא עבדו לפני הקמת העסק; 12.6% מהן עבדו קודם לכן בענפי השירותים, 10.3% במקצועות חופשיים, 10.3% בפקידות או בעבודה דומה, 5.3% בתעשייה, 4% היו בעלות משלח-יד לא מקצועי ו-1.9% היו בעלות מקצוע מדעי-אקדמי. 
  • השכלה: מספר שנות הלימוד הממוצע - 11.6 שנים; 67.3% מהן בעלות השכלה של עד 12 שנות לימוד ו-32.8% בעלות השכלה של 13 שנות לימוד ויותר. עורכי הסקר מצביעים על קשר בין רמת ההשכלה ובין השתתפות קודמת בכוח-העבודה. במילים אחרות: כאשר בודקים את השתתפותן של היזמיות בכוח העבודה האזרחי בעבר, מגלים כי היזמיות המשכילות השתתפו בכוח העבודה האזרחי בשיעורים גבוהים יותר בהשוואה ליזמיות הלא משכילות.

מאפייני העסקים (לפי הסקר)

  • תחומי עיסוק: 73.7% בתחום המסחר הקמעונאי, בעיקר ענף ההלבשה (חנויות ללבוש נשים, הלבשה תחתונה, הנעלה לילדים, מספרות לנשים וכדומה) וענף המזון. 25% בענפי השירותים.
  • גודל העסק: מספר המועסקים הממוצע עומד על שניים, כולל בעלת העסק. ניתנה העדפה ברורה להעסקת בן-משפחה או בן היישוב שהעסק ממוקם בו. 
  • מיקום: 32% מהעסקים ממוקמים בבית המגורים של בעלת העסק, השאר בבתי-עסק בשכירות ביישוב.
  • השקעה בהקמה/מימון: על-פי-הרוב, ההשקעה הכספית הראשונית בעסק לא עלתה על 5000 דולר. מקור המימון העיקרי היא המשפחה - חסכונות אישיים, מימון של הבעל, הורים וקרובי משפחה אחרים. 9.8% מהנשים נטלו הלוואה בנקאית לצורך מימון העסק.
  • מחזור עסקים: כ-28% מהעסקים גילגלו מחזור מכירות שנתי של עד 100,000 שקלים, כ-27% גילגלו מחזור שנתי של עד 200,000 שקלים והיתר, מעל 200,000 שקלים.
  • התקשרויות עסקיות: רוב המכירות היו מקומיות. היקף המכירה ליישובים במגזר היהודי היה זניח (פחות מ-5%). לעומת זאת, רכישת חומרי-הגלם נעשתה בדרך כלל במגזר היהודי.


מעיון בנתוני הדו"ח עולה, כי הבעיות העיקריות בהן נתקלת אישה ערבייה בשלבי הקמת העסק, נוגעות הן לתחום המוסדי והפיננסי והן לכישורי הניהול שלהן. עם ההתקדמות בפעילות השוטפת של העסק פחתה השפעת הגורמים הפנימיים (היינו, כישורי הניהול), ואילו השפעת הגורמים החיצוניים (קשרים עם מוסדות ופיננסים) נותרה באותה רמה, פחות או יותר. אנשי-מקצוע בתחום היזמות, מנתחים את הקשיים הניצבים בפני יזמיות ערביות:

מימון

הקושי העיקרי שציינו הנשים שנטלו חלק בסקר, הוא השגת מימון ראשוני להקמה ולהפעלה של עסק. יש מספר היבטים לקושי זה:

  • רוב הנשים הערביות אינן עובדות, ולכן קשה להן לקבל הלוואה במסלול הרגיל. 
  • רבות מהפונות להקמת עסק עצמאי עושות זאת בשל מצב כלכלי קשה במשפחה, דבר שלכשעצמו מקשה על קבלת הלוואה מהבנקים. 
  • מחסור בקרנות מיוחדות למתן הלוואות לנשים ערביות. 
  • מדיניות לא מוצהרת של הבנקים להימנע ממתן הלוואות לנשים ערביות. שכן, הן מוגדרות בדרגת סיכון גבוהה מבחינת יכולת ההחזר.
  • קשיים תקציביים של הרשויות המקומיות. יש פרויקטים שנעשים בשיתוף עם הרשויות המקומיות, ומימון חלקי שלהן. בפועל, רבות מהן מתקשות להקצות את המימון הנדרש, בשל מצבן הכלכלי הקשה.
    הערה: ניתן לשער שבעיית המימון של הרשות המקומית קשורה גם לדפוס החמולאי המאפיין אותה. כלומר, לא נוטים לסייע למי שאינה שייכת לחמולה.

מיכשולים פיזיים ומנטליים

  • היעדר תשתית תמיכה מקומית: מסגרות לטיפול בילדים בשעה שהיא משתתפת בהכשרה, מסגרות קהילתיות ואחרות (בעיקר לשכות רווחה) שיתמכו בה לאחר הקמת העסק, במידה ותזדקק לכך. 
  • התנגדות של משפחת האישה, הנובעת מהיכרות רופפת עם תחום היזמות. 
  • קושי להסתגל למעבר לסטאטוס של מפרנסת (גם אם חלקית), ובעיקר למעמד החדש כיזמית.

התמקדות בענפים רוויים

בשל היעדר השכלה או הכשרה אחרת, הנשים הערביות פונות בדרך כלל לתחומי עיסוק הנחשבים 'נשיים' (הסעדה, טיפוח וטיפול בילדים), למשל מפעל לאריגת שטיחים, מפעל זעיר לייצור חמוצים, קונדיטוריות ביתיות, משפחתונים וגני ילדים המנוהלים מהבית וכן פיתוח תיירות כפרית. פעמים רבות, ההיצע עולה על הביקוש ומקשה על ביסוס העסק החדש.

פרויקטים לקידום יזמות עסקית בקרב נשים ערביות

גופים רבים מעורבים בקידום יזמות עסקית בקרב נשים ערביות, חלקם מתמקד באוכלוסייה הערבית וחלקם מטפל בקבוצות מעורבות של יהודיות וערביות. להלן פרטים על כמה מהם:

משרד התמ"ת והרשות לעסקים קטנים ובינוניים

הרשות לעסקים קטנים ובינוניים במשרד התמ"ת פועלת לקידום יזמות ותעסוקת נשים במגזר הלא-יהודי, בארבעה יישובים בגליל: מעיליא, תרשיחא, פסוטה ושייח' דנון. בדרך כלל, הרשות פועלת לקידום יזמות בקרב הנשים הערביות ביישובים הערביים ובערים המעורבות, באמצעות מרכזי טיפוח יזמות (מט"י).
במסגרת פעילות משרד התמ"ת לקידום יזמות, מיושם פרויקט חונכות אשר נועד להקנות כלים ניהוליים לעסקים. עד כה השתתפו בו נשים ערביות מעטות. בין המיזמים שפרויקט החונכות סייע להם: התארגנות של קבוצת נשים בכפר תאמרה לייצור חמוצים; הקמת מפעל אריגה לשטיחים בכפר לאקיה; התארגנות של קבוצת נשים בכפר כנא להקמת קונדיטוריה ביתית. נוסף על כך נעשית פעילות הכשרה של נשים במגזר, להקמת משפחתונים וגני ילדים המנוהלים מהבית.

מט"י לב הגליל

מט"י לב הגליל, שמשרדיו שוכנים בכרמיאל, נוסד בשנת 1991 ומאז מעודד יזמות בקרב נשים ערביות ודרוזיות במספר ערוצים אישיים וקבוצתיים:

  • סיוע פרטני באמצעות קרן הלוואות לנשים דרוזיות ("קרן הגליל"). עסק ידוע שהוקם בסיוע הקרן הוא סבתא ג'מילה, מיזם של ג'מילה חיר מפקיעין לייצור סבונים על בסיס שמן זית ושמני צמחים.
  • לחוש חשבון, הכשרת נשים להוראת חשבון בגני ילדים ובקבוצות, בעזרת ערכת לימוד שפותחה במיוחד לצורך זה. הנשים מקבלות הכשרה בשימוש בערכה המלווה בהכשרה עסקית. הפרויקט משותף לנשים ערביות ויהודיות.
  • קורס למגזר הבדואי בצפון. הכשרת נשים במגזר הבדואי סבוכה יותר, עקב החסמים החברתיים. המרכז מתמודד עם בעייתיות זו על-ידי שילוב הגברים הבדואים בקורס יזמות, כדי להחליש את התנגדותם. בשלב השני, ישולבו הנשים והן יעברו הכשרה בפיתוח עסקי תיירות כפרית.

מט"י 'המשולש'

הסניף, הממוקם בעיר בָּאקָה-גָ'את (איחוד של באקה אל גרביה והמועצה המקומית ג'את), צפונית-מזרחית לנתניה, מפעיל מספר פרויקטים המכוונים להקמת עסקים בתוך הבית: משפחתונים (הכשרה וסיוע במימון לצורך ההקמה), תכשיטנות והסעדה. הקורסים כוללים הן הכשרה מקצועית והן העצמה. ההכשרה מתמקדת בעסקים המופעלים מהבית, בשל הקושי של נשים לצאת לעבוד מחוץ לבית. נוסף על כך, בעיות מימון מקשות על הנשים לשכור בית-עסק מחוץ לבית.

מט"י ירכא

סניף מט"י בכפר הדרוזי ירכא, המספק שירותים לכלל האוכלוסייה הדרוזית בצפון, מפעיל בעיקר קורסים במקצועות הטיפוח, הצילום והתכשיטנות. במקצועות אלו קל יחסית לנשים להשתלב לאחר סיום הקורס. מאז נפתח הסניף, ב-2001, יש עלייה מתמדת במספר הפונות.

מט"י באר-שבע

עיקר הפעילות מתמקדת במגזר הבדואי בדרום, שנמצא בשנים האחרונות בתהליך של שינויים חברתיים, כלכליים ופוליטיים. זאת, לאחר שהתברר כי מקורות פרנסה מסורתיים רבים הולכים ונכחדים, ומנגד, לא פותחה מערכת כלכלית חלופית. מט"י באר-שבע משתפת פעולה עם אג'יק, מרכז ערבי-יהודי לשיוויון, העצמה ושיתוף (לשם אג'יק כפל משמעות: גם ראשי-התיבות באנגלית של המרכז, גם מילה בערבית שפירושה "אני בא לקראתך").

בשנים 2002-2003 הפעילו מט"י באר שבע ואג'יק שני מיזמים ייחודיים לבדואיות: קורס צילום (בו השתתפו 28 נשים) וקורס תקליטנות. שני הקורסים נועדו לתת מענה לצורך הנובע ממגבלה מסורתית של החברה הבדואית: גבר בדואי אינו רשאי להיכנס לאוהל הנשים, ועל כן אינו יכול לשמש תקליטן (די-ג'יי) או צלם באירוע של נשים. לפיכך התעורר צורך להכשיר נשים לתפקידים אלו.

העמותה להעצמה כלכלית לנשים

הוקמה בשנת 1997 על-ידי קבוצת נשים חיפאיות, שהיו פעילות במשך שני העשורים האחרונים באירגוני נשים, ובעיקר במרכז הפמיניסטי אישה לאישה בחיפה. חזון העמותה: להביא לידי שינוי חברתי כלכלי במעמד הנשים בארץ. זאת, באמצעות סיוע לנשים להגיע לעצמאות כלכלית, על-ידי פיתוח עסקים זעירים. אסטרטגיה זו מיושמת במדינות רבות בעולם ונחשבת לאחת היעילות ביותר למאבק בעוני.

העמותה מפעילה שלוש תוכניות רב-שנתיות, המיועדות בעיקר לנשים מאוכלוסיות חלשות:

  • עסק משלך. המיזם המרכזי של העמותה. נמשך כשנה וכולל הכשרה וליווי אישי וקבוצתי, הכנת תוכנית עסקית ומתן הלוואות. הפרויקט מופעל בכל הארץ. עד שנת 2005 השתתפו בו כ-1100 נשים, כרבע מהן ערביות.
  • קרן הלוואות בשיתוף עם קרן קורת ובנק הפועלים. הקרן מציעה הלוואות בריבית נמוכה מריבית השוק. 60% מהלווות הן ערביות, משום שהן מתקשות יותר מאחרות להשיג מקור מימון אחר.
  • מימון זעיר. תוכנית של העמותה שפונות אליה גם נשים ערביות.

פרויקט חיזוק וקידום כלכלי לנשים בגליל המערבי

מיזם משותף של מט"י מינעם (מנצרת עילית), המרכז היהודי-ערבי לפיתוח כלכלי, המרכז האזורי לקידום נשים גליל מרכזי, שותפות 2000 והפורום הכלכלי לנשות ומנהלות עסקים יהודיות וערביות. מטרת המיזם: הכשרת נשים יהודיות וערביות והעברתן ממצב של "אישה נתמכת" למצב של "אישה יוצרת". התהליך כולל הכשרה מקצועית ועסקית, סיוע במימון עסק וליווי עסקי מקצועי. כל אשת-עסקים מופקדת על אימון וחניכה של אישה אחת או שתיים. במחזור הראשון, שנפתח באפריל 2005, השתתפו קרוב ל-200 נשים.

ערבים בהיי-טק

רקע

ענף ההיי-טק נחשב, מאז ראשית העשור הקודם, חוד החנית של הקידמה הטכנולוגית והיזמות. ישראל הפכה בשני העשורים האחרונים מעצמת היי-טק בקנה-מידה עולמי, והדבר מתבטא בין השאר במספר מיזמי הסטארט-אפ שנרכשו במיליוני דולרים על-ידי ענקיות היי-טק עולמיות, כמו גם בביקוש המתמיד לאנשי-מקצוע בתחומי הטכנולוגיה העילית ובשכר המפתה המוצע להם.

ענף ההיי-טק הישראלי, אולי בשונה ממדינות אחרות, מתמודד עם סתירה מובנית. מצד אחד, ההצלחה תלויה במידה רבה בכישורים האישיים, בהברקה שעשויה להתפתח לסטארט-אפ מבטיח. מצד שני, מדובר בקליקה סגורה יחסית, מעין גילדה המושתתת במידה רבה על שיטת "חבר מביא חבר". שיטה זו מקנה עדיפות מובהקת למי שלמדו יחד באותו תיכון, שירתו יחד באותה יחידה צבאית מובחרת, חולקים מנטליות דומה וחוויות משותפות. לכך יש להוסיף את העובדה, שמרבית המועסקים בענף מבלים במקום-העבודה שעות רבות מדי יום, לא אחת מתרועעים גם אחרי שעות העבודה ובסופי-שבוע, ומטבע הדברים מעדיפים לעשות זאת עם דומיהם.

מאפיין ייחודי של ענף ההיי-טק היא צורת החשיבה הנון-קונפורמיסטית. שורשיה נטועים בעם היהודי זה עידן ועידנים, בשיטת הלימוד של הגמרא, שעיקרה פילפול ואיפכא מסתברא, מה שמכנים כיום 'חשיבה מחוץ לקופסה'. אבל הם קיימים לא רק בתלמודי התורה ובישיבות. גם מערכת החינוך החילונית-הכללית מעודדת חשיבה, יצירתיות, תחרותיות והישגיות. מחנכים את הילד מגיל צעיר להגות רעיונות, להתווכח, לאלתר.

מנגד, התרבות הערבית מחנכת לצייתנות, לשמרנות, להליכה בתלם, ולרוב אינה מטיפה למצוינות של הפרט. יש מגמת תחרותיות אצל הערבים-הנוצרים, והרבה פחות מכך אצל המוסלמים, בין השאר בשל ההנחה שכדי להתקדם בחיים צריך בעיקר קשרים אישיים ולא כישורים וחשיבה יצירתית.

כל האמור לעיל מסביר, לפחות באופן חלקי, את השיעור הנמוך של ערבים-ישראלים בתעשיית ההיי-טק. הנתונים מדברים בעד עצמם. בשנת 2006, על-פי נתונים של עמותת סיכוי (עמותה הפועלת לקידום שיוויון אזרחי בין ערבים וישראלים), היו בענף ההיי-טק כ-207 אלף מועסקים, מהם כ-6000 ערבים, שהם כ-2.8% בלבד, למרות שהערבים מהווים כחמישית מאוכלוסיית המדינה. אומנם, חברות היי-טק בינלאומיות שיש להן שלוחה בישראל, דורשות (או לפחות מצפות) מהחברה המקומית לפעול לשילוב עובדים מאוכלוסיות שונות, אך בפועל אין לכך ביטוי בשטח.

נתונים נוספים שהמציא יאסר עוואד, מנהל פרויקט שיוויון בתעסוקה בעמותה: בשנים 2001-2005 סיימו למעלה מ-1000 סטודנטים ערבים לימודי מדעים מדויקים והנדסה, אך לעבודה בענף התקבלו כ-300 בלבד. קדמו להם עוד כ-4000 ערבים בעלי השכלה אקדמית בתחום המחשבים והטכנולוגיה, שלא הצליחו להשתלב בענף, פנו לדרך עצמאית והקימו חנויות לציוד מחשבים, או השתלבו בתחום ההוראה.

מועסקים יהודים וערבים לפי ענפים נבחרים בתעשייה עתירת ידע, באחוזים, 2006
ענפי תעשייה יהודים ערבים
תעשיית מכונות למשרד, לחשבונאות ומחשבים 96.9 3.1
תעשיית רכיבים אלקטרוניים 90.2 9.8
תעשיית ציוד תקשורת אלקטרוני 97.0 3.0
תעשיית ציוד תעשייתי לבקרה ולפיקוח, ציוד רפואי ומדעי 95.2 4.8
תעשיית יהלומים 100.0 0.0

חסמי הכניסה לענף

10% מבוגרי החוגים להנדסה באוניברסיטאות הם ערבים. רבים מהם מוכשרים, חרוצים ו'חנונים' ממש כמו עמיתיהם היהודים, אבל רק מיעוטם מוצא עבודה בענפי הטכנולוגיה.
לפי סיכום נתונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בנושא העסקת שכירים יהודים וערבים בענף ההיי-טק, בשנים 2005-1995, מתברר, כי הסיכוי של יהודי בעל השכלה מקצועית למצוא עבודה שכירה בענף ההיי-טק, גדול פי ארבעה מזה של ערבי עם נתונים זהים.

איזו דרך חתחתים עליהם לעבור על-מנת להתקבל כעובד מן המניין בחברת היי-טק ישראלית, אם בכלל? העדויות הבאות מספקות חלק מהתשובות (מתוך מאמרה של תני גולדשטיין, "היי טק ישראלי: הערבים מחוץ לתחום", Ynet, כלכלה, 7.9.2007).

סלאח ספדי, ערבי צעיר תושב נצרת, סיים בתחילת 2007 לימודי תואר במדעי המחשב במרכז הבינתחומי בהרצליה ומייד החל בחיפוש מקום-עבודה. הוא שלח קורות-חיים לכ-30 חברות, אבל רק אחת הזמינה אותו לראיון עבודה, וגם שם לא התקבל. בנוסף, עבר קורס תיכנות, במסגרת חברת השמה שגם שלחה אותו לחמישה ראיונות עבודה, אבל אף אחד מהם לא הסתיים בקבלת משרה. "היו מראיינות ששאלו אותי: ברור לך שאתה שייך למיעוט, איך אתה חושב שיקבלו את זה בסביבת העבודה שלך?" סיפר ספדי לכתב ynet. "אני חושב שהנקודה הערבית משפיעה, אבל לא מרים ידיים. אני ממשיך לחפש".

הישאם עודה מחיפה, הנדסאי תוכנה העובד בתמיכה טכנית במחלקת רשתות התקשורת בבזק, מודע לכך שמדובר באפליה על רקע מוצא. "פעם שלחתי קורות-חיים לאיזו חברה, ולא קיבלתי תשובה. שלחתי אותם שוב תחת שם יהודי, וקיבלתי זימון לראיון", סיפר לכתב ynet בספטמבר 2007. ליתר ביטחון, הוא התקשר מיד אחר כך למספר הטלפון שממנו הוזמן לראיון, הזדהה בשמו האמיתי וביקש לוודא שהראיון אכן יתקיים. "ברגע ששמעו את שמי, הודיעו לי שזה לא אקטואלי".

במקרה אחר הוא כבר עבר את משוכת הראיון והתקבל לעבודה בחברת היי-טק, אבל אז התנצלו והודיעו לו שהוא לא יכול להתחיל לעבוד, כי החברה ממוקמת בתוך מתקן ביטחוני. "אמרו לי בפירוש שזאת הסיבה".

אבל עודה אינו תולה את האשם כולו במגבלת הסיווג הביטחוני, או ברתיעה המובנית של ישראלים להעסיק ערבים. "חלק מהבעיה נעוץ במועמדים הערבים עצמם", הוא אומר. "הם מגיעים לראיונות עם פחות ביטחון עצמי, וזה בהחלט משפיע לרעה על סיכוייהם. יש גם פחות מהנדסים ערבים, כי מערכת החינוך הערבית פחות טובה... משרד החינוך מזלזל בבתי-הספר הערביים והם מזלזלים בעצמם, פחות תלמידים מוציאים תעודת בגרות, ומשם מתחיל להתגלגל כדור שלג של כישלונות".

קשיים אובייקטיביים בגיוס כוח-עבודה ערבי

סמנכ"ל משאבי אנוש בחברת צ'ק פוינט, רונן קלר, אינו חושב שחברות ההיי-טק דוחות מועמדים ערבים משיקולים גזעניים. לפחות לא בחברה שלו. לדבריו, "אנחנו מעסיקים עובדים מהמון ארצות שונות, ומטבע הדברים מפתחים עיוורון צבעים. המבחן היחיד הוא מידת התאמתו של המועמד לעבודה. כל השאר לא מעניין".

הוא מודה, כי גם צ'ק פוינט מעסיקה רק קומץ עובדים ערבים-ישראלים, אך מנמק זאת בקשיים הכרוכים בגיוס כוח-עבודה ערבי ולא באפליה מכוונת. "ככלל, ערבים מגיעים פחות מוכנים לראיונות עבודה, ועם מטען יותר גדול של חוסר ביטחון", אמר לכתב ynet. "ראיון עבודה הוא בדרך כלל חוויה מלחיצה, ומי שנלחץ יותר עלול לפלוט שטויות, גם אם הרקורד המקצועי שלו מצוין".

קלר מצביע על מחסום נוסף. "רוב הערבים גרים בצפון הארץ, בשעה שענף ההיי-טק מרוכז ברובו במרכז. חברה עלולה לפסול מועמד המתגורר ביישוב מרוחק בצפון, גם אם התחייב לעבור למרכז לאחר שיקבל את הג'וב. עובדה שבחיפה יש יותר מועסקים ערבים בחברות היי-טק מאשר בתל-אביב".

סמנכ"ל משאבי אנוש בחברת HP, עדי בילדנר, סיפק לכתב ynet הסברים משלו על חסמי הכניסה של הערבים לענף. לדבריו, בחברה הישראלית עדיין קיים חשש מהאחר ומהשונה, ובעיקר מערבים, בשל דעות קדומות שנובעות מהסיכסוך ההיסטורי בין שני העמים. לכן, גם מראיין יהודי שאינו גזען עלול לפסול מועמד ערבי משיקולים לא-ענייניים.

בילדנר מסכים, כי בענף ההיי-טק רווחת מאוד התופעה של חבר-מביא-חבר. "זה לגיטימי שעובדים מגייסים לעבודה חברים שלהם, ואנחנו מעודדים את זה. בדרך כלל, החבר שלך זה מי שגדל איתך בשכונה, בבית-הספר, בצבא. התוצאה הבלתי-נמנעת: רוב העובדים במקום-עבודה מסוים הם בני אותה רשת חברתית".

מכשלת קורות-החיים וראיון העבודה

חלמי כיתאני, מנכ"ל המרכז היהודי-ערבי לפיתוח כלכלי, מסכים כי בענף ההיי-טק נוצרה דינאמיקה שלילית, שתוצאתה נוכחות דלה של ערבים, לעומת ענפים כמו הרפואה, שבו הם משתלבים ללא קושי. לדבריו, חלק מהחברות המסרבות לקלוט ערבים מנמקות זאת בחוסר מודעות ובהטיה תרבותית, לעולם לא בגזענות. חברות אחרות מנופפות בתירוץ הביטחוני, מה שמכעיס מאוד את כיתאני.

"אנחנו עובדים עם מערכת הביטחון, ולא אחת מטפלים במוצרי אבטחה רגישים", הוא אומר. "האבסורד הוא, שבכיר בחברת היי-טק מוכן להפקיד את חייו בידי מנתח ערבי, אבל חושש להפקיד את התוכנה שלו בידי מהנדס ערבי!"

עם זאת, כיתאני מודע לבעיות הקשורות במועמדים עצמם, ופועל לתיקונן. "חברות היי-טק מדווחות לנו שמועמדים ערבים כותבים את קורות החיים שלהם בצורה גרועה, ומגלים חוסר ביטחון במהלך הראיון. אנחנו ערים לכך, ומקיימים קורסים וסדנאות למאות מהנדסים ערבים בהתמודדות עם קורות חיים וראיונות עבודה".

אם כיתאני היה זקוק לחיזוק, הוא קיבל זאת מפי עוקבה מצלאחה, מכפר קרע שליד חיפה, בוגר החוג להנדסת כימיה בטכניון המחפש עבודה מתחילת 2006. מצלאחה שלח, לדבריו, קורות-חיים ליותר מאלף חברות וגופים, אבל הוזמן לארבעה ראיונות עבודה בלבד, שגם הם הסתיימו בדחייה. לעומת זאת, הוא אינו ממהר להאשים את האחרים בכישלון. "אני לא חושב שמדובר כאן באפליה על רקע מוצא", אמר לכתב ynet. "יכול להיות שיש לנו בעיה בכתיבת קורות-חיים, אז עכשיו עברתי קורס וכתבתי את קורות-החיים שלי מחדש. אני ממשיך לקוות לטוב. בסוף יהיה בסדר".

חינוך טכנולוגי במגזר הערבי

האוכלוסייה הערבית בישראל החלה להפנים את התועלת הכלכלית שברכישת מקצוע טכנולוגי, רק בשלהי העשור הקודם. על-פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, חל גידול באחוז תלמידי י"ב במגזר הערבי שלומדים בנתיב הטכנולוגי, מ-20.9% בשנת 1998 ל-36.8% בשנת 2003. עמותת סיכוי, שפירסמה את הנתונים, מדגישה את העלייה הגבוהה שנרשמה באותן שנים, באחוז התלמידים באשכול מערכות עתירות מדע וידע, מ-10% ל-23.2%.

יוזמות לשיפור המצב

בספטמבר 2007 יזם המרכז היהודי-ערבי לפיתוח כלכלי יריד תעסוקה שנועד אך ורק למהנדסים מהמגזר הערבי. ביריד, שהתקיים בחיפה, השתתפו כעשרים חברות היי-טק, חלקן מהמובילות במשק. כ-150 מהנדסים וסטודנטים הגיעו לברר את סיכוייהם.

בין החברות שנטלו חלק ביריד, הייתה גם HP ישראל, אשר הציבה לעצמה יעד ברור בנושא זה: כל מחלקה בחברה אמורה להחליט כמה עובדים ערבים תקלוט עד תאריך נתון.

ממאמרו של יאסר עווד מנהל התוכנית לייצוג הולם בעמותת "סיכוי לקידום שוויון אזרחי", שפורסם ב-2006, עולה כי "בישראל מובילה חברת hp פרקטיקה מהפכנית לגיוון ההון האנושי ובניית צעדי אמון כלפי החברה הערבית. סמנכ"ל משאבי אנוש בחברה, עדי בילדנר, חסיד עיקרון הגיוון האנושי במקומות העבודה, מוביל את הפרקטיקה הזאת מבלי להתפשר על הטיב ועל האיכות הנדרשת מן המועמדים החדשים. המחויבות לגיוון-אנושי נהפכת בעצם ימים אלה לחלק מן החוזים של חברות היי-טק רבות עם חברות ההשמה שעמן הן קשורות. מהלך זה כולל העברת סדנאות בקרב אקדמאים ערבים בכתיבת קורות חיים וראיונות עבודה בענף ההיי-טק, העברת ימי עיון בקרב מתבגרים, תלמידי י"א וי"ב ערבים, חשיפתם לעולם ההיי-טק ועוד (יאסר עווד, "היד הנעלמה דואגת שלערבים לא תימצא עבודה", The Matker, 4.10.2006).

מעבר לכך, המרכז היהודי-ערבי לפיתוח כלכלי הודיע על כוונתו לפרוש רשת ערבית של חבר-מביא-חבר. במסגרת יוזמה זו, נציגים של המרכז מגיעים לבתי-ספר תיכוניים במגזר הערבי, כדי להפיג את החששות הטבעיים של תלמידים בדבר סיכוייהם להשתלב בתעשיית ההיי-טק בישראל. 

סטודנטים ערבים* באוניברסיטאות, 1999 - 2005
שנה סה"כ סטודנטים סטודנטים למדעים מדויקים** סטודנטים להנדסה
1999 7,708 1,060 925
2001 8,755 1,183 962
2002 9,263 1,142 1,022
2003 9,119 1,093 849
2004 9,804 1,130 881
2005 10,925 1,160 950


ניתוח החלוקה לפי מקצוע לימוד של הסטודנטים הערבים באוניברסיטאות, בין השנים 2005-1999, מצביע על עלייה של 9.4% במספר הסטודנטים הערבים בתחום המדעים המדויקים (ראו לוח 1). בהנחה שרק 15% מאלו שלומדים הנדסה בחרו להתמחות בהנדסת מחשבים, יוצא שהפקולטה הזו מוציאה לשוק כ-1300 בוגרים מדי שנה.

לדברי יאסר עוואד, מנהל פרויקט שיוויון בתעסוקה בעמותת סיכוי, צעירים ערבים מגלים רצון אמיתי להשתלב בענפי ההיי-טק, כמנוף לשיפור מצבם הכלכלי ולשידרוג מדעי-תרבותי. עם זאת, חלקם הגדול לא מצליח למצוא תעסוקה בחברת היי-טק מובילה, ומתפשר על מתן שירותי תוכנה וחומרה למשקי-בית במגזר.

כאן מתעוררת שאלה מהותית: מדוע להשתלב בחברת היי-טק קיימת, ולא לנסות ולהקים חברת הזנק (סטארט-אפ) על בסיס ידע מקצועי ורעיונות יצירתיים? יתירה מזו, במקרים רבים, חברת הזנק מצליחה עשויה לפרוץ את גבולות המדינה ולעשות חיל בחו"ל. שם, איש אינו מתעניין בזהות הלאומית של מייסדיה ובעליה, בין אם הם ישראלים או ערבים.
לכאורה, נתוני פתיחה אלה היו אמורים לעודד את הקמתן של חברות הזנק על-ידי מתכנתים ויזמים ערבים. העובדה שזה לא קורה מעידה על כך שלא מדובר בחסמי יזמות של הממסד היהודי, אלא חסמים מנטליים של הערבים עצמם. 

שכירים יהודים וערבים* בענף ההי-טק, 1999 - 2005
שנה שכירים יהודים (באלפים) שכירים ערבים (באלפים) סה"כ שכירים (באלפים) שיעור השכירים הערביים בענף מתוך כלל המועסקים בענף שיעור השכירים הערביים בענף ההייטק מתוך כלל השכירים הערביים במשק שיעור השכירים היהודיים בענף ההייטק מתוך כלל השכירים היהודיים במשק
1995 106.8 2.8 109.6 2.6% 1.3% 7.4%
1996 113.4 1.8 115.2 1.6% 0.8% 7.7%
1997 118.7 3.0 121.7 2.5% 1.2% 8.0%
1998 132.7 3.3 136.0 2.4% 1.3% 8.8%
1999 141.0 4.7 145.7 3.2% 1.9% 9.0%
2000 174.9 7.2 182.1 4.0% 2.7% 10.7%
2001 190.8 7.7 198.5 3.9% 2.8% 11.3%
2002 175.9 7.3 183.2 4.0% 2.7% 10.3%
2003 174.9 7.2 182.1 4.0% 2.5% 10.1%
2004 180.4 8.0 188.4 4.2% 2.6% 10.1%
2005 187.0 8.0 195.0 4.1% 2.7% 10.0%


לפי סיכום נתונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בנושא העסקת שכירים יהודים וערבים בענף ההיי-טק, בשנים 2005-1995, עולה כי מספר השכירים הערביים בענף ההיי-טק, נכון ל-2005, הוא כ-5,600 איש.

פעולות הממשלה לעידוד התעסוקה במגזר הערבי

ממשלת ישראל פועלת במספר מישורים על מנת לשלב את המגזר הערבי בשוק העבודה. ביולי 2008 פרסם איימן סייף, מנהל הקמה ברשות לפיתוח כלכלי של המגזר הערבי במשרד ראש הממשלה מסמך שעניינו אסטרטגיה של שילוב כלכלי של האוכלוסיה הערבית. מסמך זה מפרט את מישורי הפעולה של הממשלה למען שילוב הערבים בשוק העבודה (להלן ציטוטים מתוך המסמך):

הקמת הרשות לפיתוח כלכלי של מגזר המיעוטים במשרד ראש הממשלה

משרד ראש הממשלה הקים את הרשות לפיתוח כלכלי של המגזר על פי החלטת הממשלה מפברואר 2007. תפקידה של הרשות להביא למיצוי הפוטנציאל הכלכלי הטמון במגזר זה במספר מישורים: עידוד השקעות במגזר המיעוטים, הנגשת כלים פיננסיים ממשלתיים לאוכלוסייה זו, ועידוד תעשיית קבלנות המשנה במגזר המיעוטים בתחומים, כמו :תוכנה, מרכז תקשורת וכו'. הרשות גם תפעל לסייע לעסקים להתמודד במכרזי ממשלה, תעודד יזמות משותפת, תסייע לרשויות המקומיות הערביות בפיתוח הכלכלי המקומי ועוד. הרשות תעודד יזמות בקרב אוכלוסיות שונות, כמו נשים ואקדמאיים, על מנת להביא להגדלת מקורות הפרנסה של המשפחות הערביות, על מנת להגדיל את שיעור ההשתתפות בכוח העבודה ועל מנת לצמצם את שיעורי האבטלה, במיוחד בקרב האקדמאיים. בנוסף תפעל הרשות בקרב משרדי הממשלה והוועדות הבין משרדיות להבטחת הקצאת משאבים נאותים למגזר.

הקמת קרן השקעות פרטית

משרד ראש המצמשלה יחד עם החשב הכללי ומשרד התמ"ת מתכננים הקמת קרן השקעות פרטית להשקעות במגזר המיעוטים. הקרן תוקם לטווח ארוך (7 - 10 שנים). הממשלה תקצה לה 80 מיליון ש"ח וזו תתחייב לגייס סכום זהה, וכךך יווצרו 160 מיליון ש"ח להשקעה בחברות תעשייה, במפעלים ובעסקים אחרים במגזר. (הסכום שיגוייס יהווה בסיס להלוואת שיעמידו הבנקים לחברות). מודל זה יאפשר השקעה של בין חצי מיליון ל-2 מיליון דולר בחברה, ויוביל להשקעה בכ-40 חברות.

כתוצאה מכך צפויים להיווצר אלפי מקומות עבודה חדשים ובהמשך גם תיווצר תשתית ארוכת טווח של גופים מקצועיים שינהלו קרנות, שיספקו לעסקים במגזר המיעוטים הון פרטי לטווח ארוך. 

גיבוש תוכנית לתעסוקת נשים ערביות

הרשות לפיתוח כלכלי שוקדת על הכנת תוכנית תלת שנתית בנושא תעסוקת נשים ערביות, שמטרתה להגדיל את שיעור המועסקות הערביות. התוכנית תתמקד באזורים נבחרים, ותפעל על בסיס מאמץ לתת מענה לכל החסמים שמונעים מנשים ערביות לצאת לשוק העבודה, כגון מענה למסגרות לילדים, תחבורה ציבורית, מרכזי הכוון תעסוקתי, סבסוד הכשרה ושיפור מיומנויות תעסוקה, שיתוף ארגונים חברתיים הפועלים בתחום השמת עובדים ועוד. 

תקנים ייעודיים לאוכלוסיה הערבית באמצעות נציבות שירות המדינה

הממשלה קיבלה שתי החלטות במהלך שנת 2006 על מתן עדיפות למיעוטים בקבלתם לשירות המדינה. תיקון להחלטת הממשלה מיום 11.11.2007 קובע, כי עד סוף שנת 2012 לפחות 10% מעובדי המדינה יהיו מבני האוכלוסייה הערבית, הדרוזית והצ'רקסית. עוד הוחלט, כי עד שנה זו לפחות 30% מתוך המשרות החדשות המוקצות בכל שנה ייועדו לבני אוכלוסיות אלה. איימן סייף מציין כי נחתם הסכם עם חברות השמה, אשר אמורות לעודד אקדמאים מהמגזר הערבי לגשת למכרזים הכללים של נציבות שירות המדינה.

מסלול תעסוקה

הממשלה מפעילה תוכנית לעידוד התעסוקה בפריפריה, ולפיה יהיו מפעלים מקומיים בישובי המיעוטים זכאים לתמיכה בשיעור של עד 20% מעלות השכר הממוצעת של העובדים הנוספים עד לתקרה של 60,000 ש"ח לעובד למשך חמש שנים במפעלים המשלמים שכר מינמום. בשאר המפעלים תעמוד תקרת ההשתתפות על 120,000 ש"ח. במסגרת תוכנית זו קיבלו מעסיקים במגזר הערבי הקלות משמעותיות יחסית למעסיקים במגזר היהודי בכל הנוגע לתנאי הסף הנדרשים על מנת להיכלל בה (שכר ממוצע נדרש, כמות עובדים נדרשת וכיו"ב).

לפי דיווחו של איימן סיף, מאז הפעלתו של מסלול התעסוקה בשנת 2005 כ-30 מפעלים וחברות ביישובים הערביים קיבלו סיוע ממשלתי במסגרת מסלול התעסוקה, וסייעו ליצירת כ-1,700 מקומות עבודה. מפעלים אלה פועלים בתחומים שונים, כגון: תעשיית הפלסטיק, מתכת, תעשיות מתקדמות, שירותים (כולל הייטק) ואחרים.

אזור עדיפות לאומית

ביום 9.7.2006 החליטה הממשלה להכליל את כל יישובי המיעוטים באזור עדיפות לאומית א' לצורך קבלת הטבות לפי החוק לעידוד השקעות הון (כולל במרכז הארץ). המטרה היא לפתח אזורי תעשייה ותעסוקה ביישובי המיעוטים ולמשוך משקיעים ומפעלים לאזורי תעשייה אלה על ידי מתן הטבות במסגרת חוק לעידוד השקעות הון.

מרכזי מחקר ופיתוח במסגרת תוכנית הצפון

במסגרת החלטת הממשלה מיום 24.12.2006, הוחלט על הקמת מרכזי פיתוח בצפון הארץ במסלול תעסוקה מיוחד שבו יינתן סיוע למרכז מחקר ופיתוח של חברה רב לאומית ובלבד שיתנהל ביישובי פריפריה, כאשר לפחות 20% מהמועסקים בו יהיו  אקדמאים ממגזר המיעוטים.

ביביליוגרפיה

ספרי עיון ומדע

  • אמטאנס שחאדה, אבטלה והדרה: המיעוט הערבי בשוקי העבודה בישראל, מדה אל-כרמל – המרכז הערבי למחקר חברתי יישומי, 2004.
  • בן-דוד דן, אחיטוב אבנר, לוין-אפשטיין נח ושטייר חיה, תכנית מתאר לשיפור מצב התעסוקה בישראל, החוג למדיניות ציבורית, אוניברסיטת תל אביב, 2004.
  • בר-אל רפאל, הפיתוח הכלכלי של המגזר הערבי, המרכז היהודי-ערבי לפיתוח כלכלי, 1993.
  • חיידר עזיז (עורך), ספר החברה הערבית בישראל: אוכלוסייה, חברה, כלכלכה, מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד, 2005. 
  • חסון שלמה וקרייני מיכאיל, חסמים בפני שוויון - הערבים בישראל, 2006.
  • לוין-אפשטיין נח, אלחאג' מאג'ד וסמיונוב משה, הערבים בישראל בשוק העבודה, מכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות, 1994.
  • נויברגר בנימין, ממשל ופוליטיקה - המפלגות בישראל. האוניברסיטה הפתוחה. תל אביב, 1997.
  • פרידמן דני, דאר סייף ובן זכרי יריב, הפיתוח הכלכלי של המגזר הלא יהודי: תמונת מצב וצרכים, משרד הכלכלה והתכנון, הרשות לתכנון לאומי וכלכלי, 1995.
  • צ'מנסקי דן וחמאיסי ראסם, עידוד היזמות ביישובים הערביים בישראל, 1994.
  • קפלן אורן (עורך), חוקרים מדברים - מחקרי שוק ויישומם בשוק הישראלי, גלובס הספריה, 2003.
  • Lewin-Epstein Noa and Semyonov Moshe, The Arab Minority in Israel's Economy, Westview Press, 1993.

מאמרים בכתבי עת ובספרים

  • אחדות לביא ואחדות סולה, "האבטלה בישראל בפרספקטיבה של העשור האחרון: מגמות, מאפיינים ודפוסי שינוי", רבעון לכלכלה 3, 2000.
  • בשן אריק, "מברוק למנכ"ל הערבי הראשון", הקיבוץ 1, 834, 2003,עמ' 10.
  • גוטליב דניאל, "השפעת עובדים לא-ישראלים על תעסוקה, שכר ואי-שוויון", רבעון לכלכלה 49 (4), 2002, 694.
  • גרא רמסיס וכהן רפאלה, "עוני בקרב ערבים בישראל ומקורות לאי-שוויון בין ערבים ליהודים", רבעון לכלכלה 48 (4), 2001, 543.
  • דגני רינה, "cool וחנון בעיני נוער רוסי וערבי", אותות.
  • לנואו יעקב, "מגמות כלכליות והשלכותיהן", המיעוט הערבי בישראל - היבטים פוליטיים, ספרית אשכולות, עם עובד ומכון לוי אשכול, האונ' העברית, 1993.
  • סבירסקי ברברה, כנעאנה חתאם ואבגר איימי, "שירותי בריאות בישראל", מידע על שוויון 9, 1999.
  • פלוצקר סבר, "כתם חברתי שחור, כתם סטטיסטי לבן", דו-עט, 2005, עמ' 26.
  • פראג' סלימאן, "בוא נעשה לנו חג", מאמרים, 25.12.2005.
  • Corrado Gini," Variabilita e Mutabilita", Journal of the Royal Statistical Society, Vol. 76, No. 3, February, 1913, pp. 326-327.
  • Haberfeld Y. and Cohen Y., "Earinings of Native-Born and Arab Men in Israel, 1987-1993", Research in Social Stratification and Mobility, Vol 16, 2006, 177.
  • Klinov Ruth, "Arabs and Jews in the Israeli Labour Force: A Comparison of Education and Earnings", The Political Economy of Ethnic Discrimination and Affirmative Action: A Comparative Prespective, Wyzan Michael (ed.), Greenwood, Praeger, 1990.
  • Lewin Alisa C., Stier Haya and Caspi-dror Dafna, "The Place of Opportunity: Community and Individual Determinants of Poverty among Jews and Arabs in Israel", Research in Social Stratification and Mobility, Vol 24, 1998, 69.
  • Lewin-Epstein Noa and Semyonov Moshe, "Ethnic Labour Markets, Gender, and Socioeconomic Inequalety: A Study of Arabs in the Israeli Labor Force", The Sociological Quarterly, Vol. 35, No. 1, 1994, 51.
  • Lewin-Epstein Noa and Semyonov Moshe, "Sheltered Labor Markets, Public Sector Employment, and Socioeconomic Returns to Education of Arabs in Israel", American Journal of Sociology, Vol. 100, No. 3, 1994, 622.
  • Okun B.S. and Friedlander D., "Educational Stratification among Arabs and Jews in Israel: Historical Disadvantage, Discrimination and Opportunity", Population Studies, Vol. 59, No. 2, 2005, 163.
  • Plaot Pnina O. and Plaut Steven E., "Income inequality in Israel", Israel affairs, Vol. 8, No.3, 2002, 47.
  • Sa'di Ahmad H. and Lewin-Epstein N., "Minority Labour Force Particiption in the Post-Fordist Era: The Case of the Arabs in Israel", Work Employment and Society, Vol. 15, No. 4, 2001, 781.
  • Shavit Y., "Arabs in the Israeli Economy: A Study of the Enclave Hypothesis", Isral Social Science Research, Vol. 7, 1992, 45.
  • Yuchtman-Yaar Ephraim and Semyonov Moshe, "Ethnicity, Educatiom, and Occupational Inequality: Jews and Arabs in Israel", International Perspectives on Education and Society, Vol. 2, 1992, 215.

פרסומים מקצועיים מדעיים ודוחו"ת

  • אבו-בכר ג'אדה, מיפוי נתונים על ילדים עם צרכים מיוחדים בגילאי לידה עד שבע והשירותים הקיימים עבורם ועבור בני המשפחה בנצרת וכפרי הסביבה , משרד הרווחה האגף לשיקום, 2003.
  • אבו-עסבה חאלד, ילדים ובני נוער ערבים בישראל-ממצב קיים לקראת סדר יום עתידי, ג'וינט מכון ברוקדייל המרכז לילדי ונוער, 1998.
  • ברמן אליאב ונאון דניז, בוגרי אוניברסיטאות עיוורים וכבדי ראייה: תרומת עמותת על"ה במשך הלימודים ומעקב אחר השתלבותם בתעסוקה, ג'וינט-מכון ברוקדייל, 2004.
  • ברודסקי ג'ני, נאון דניז, רזניצקי שירלי ובן נון שלומית, מקבלי גמלת סיעוד: מאפיינים, דפוסי קבלת עזרה פורמאלית ובלתי פורמאלית וצרכים בלתי מסופקים, ג'וינט-מכון ברוקדייל, 2004.
  • ג'בארין יוסף, אסטרטגיה לפיתוח התעסוקה בקרב הערבים בישראל – חזון הרחבתו של המעמד הבינוני הערבי, מוסד שמואל נאמן למחקר מתקדם במדע וטכנולוגיה, הטכניון מכון טכנולוגי לישראל, 2007.
  • הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, אפיון רשויות מקומיות וסיווגן לפי הרמה החברתית-כלכלית של האוכלוסייה 2003, 2006.
  • הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, האוכלוסייה הערבית בישראל, סטטיסטיקל 26, 2002.
  • הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, הודעה לעיתונות - האוכלוסייה המוסלמית בישראל - נתונים לרגל חג הקורבן, 19.12.2007.
  • הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, הודעה לעיתונות - האוכלוסיה המוסלמית בישראל - נתונים לרגל חג הקורבן, 31.12.2006.
  • הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, הירחון הסטטיסטי לישראל 55, 2004.
  • המועצה הלאומית לשלום הילד, שנתון סטטיסטי, 2002.
  • המועצה הלאומית לשלום הילד, שנתון סטטיסטי, 2003.
  • חסון שלמה ואבו-עסבה ח'אלד (עורכים), יהודים וערבים בישראל מול מציאות משתנה - בעיות, מגמות, תרחישים והמלצות, מכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות, 2004.
  • חיידר עלי ועואד יאסר, ייצוג האוכלוסייה הערבית בשירות הציבורי, 2006-2007, סיכוי, 2008.
  • כייאן, ניידות בקרב נשים ערביות בישראל, 2007.
  • מבקר המדינה, דו"ח שנתי 52 ב, 2001, עמ' 456-540.
  • מנדלר דליה ונאון דניז, אנשים עם נכויות בישראל: עובדות ומספרים, דו"ח מחקר, ג'וינט-מכון ברוקדייל, ירושלים, 2003.
  • משרד הבריאות, שירותי בריאות הנפש, המחלקה למידע ולהערכה, שנתון סטטיסטי, 2003.
  • סדן עזרא, חלקו-תרומתו של המגזר הערבי למשק: מקצת הפרמטרים של החברה הערבית בכלכלת ישראל, נייר עבודה, מוגש לכנס הרצליה השישי על מאזן החוסן והביטחון הלאומי, 21-24 בינואר, 2006.
  • סייף איימן, האוכלוסייה הערבית בישראל: נתונים כלכליים חברתיים מרכזיים, משרד ראש הממשלה, הרשות לפיתוח כלכלי של המגזר הערבי, הדרוזי והצ'רקסי, 1.1.2009.
  • עואד יאסר, נשים ערביות בשוק העבודה, סיכוי.
  • עוואד יאסר, היד הנעלמה דואגת שלערבים לא תימצא עבודה, עמותת סיכוי, 4.1.2006.
  • עוואד יאסר, מועסקים ערבים בענף ההיי-טק,  דו"ח של עמותת סיכוי, 2005.
  • עמותת סיכוי, שוויון ושילוב האזרחים הערבים בישראל, 1999-2000, 2000. 
  • ריבלין-צור גוני וזועבי עימאד, מצב החינוך בגיל הרך במגזר הערבי בישראל - אפיונים, נתונים ומסקנות: השוואה בין המגזר הערבי והיהודי, חוברת הכנה לדיון מוגשת לחה"כ הרב מיכאל מלכיאור ועיסאם מח'ול - יושבי-ראש השדולה לקידום יחסי יהודים וערבים בישראל בכנסת, מרץ 2005.
  • עמותת סיכוי, אזרחי ישראל הערבים ותעשיית התיירות, נקודות לדיון של עמותת סיכוי עם שר התיירות, 1 באוגוסט 2006.
  • קונור אטיאס אתי וקולובוב טטיאנה, מקום מגורים ורמת שכר בישראל 2005 - שכר ממוצע לפי ישובים ולפי מין ושיעור מקבלי שכר מינימום, לפי יישוב, מרכז אדווה, 2008.
  • קטן יוסי, סגירת פערים בין יישובים ערבים ויהודים בתחום הרווחה לאור מדד השוויון של סיכוי - מוגש למשרד הרווחה, עמותת סיכוי, 2007.

ארכיונים ומאגרי מידע

  • גוני ריבלין-צור ועימאד זועבי, מצב החינוך בגיל הרך במגזר הערבי בישראל - איפיונים, נתונים ומסקנות: השוואה בין המגזר הערבי והיהודי, חוברת הכנה לדיון, מוגשת לחה"כ מיכאל מלכיאור ועיסאם מח'ול - יושבי-ראש השדולה לקידום יחסי יהודים וערבים בישראל בכנסת, מרץ 2005.
  • הכנסת מרכז המחקר והמידע, מסמך רקע בנושא תעסוקה ויזמות של נשים במגזר הערבי - מוגש לוועדה לקידום מעמד האישה לקראת דיון בנושא תעסוקת נשים ערביות, 2005.
  • הכנסת מרכז המחקר והמידע, האבטלה במגזר הערבי. סקירת מגמות בשני העשורים האחרונים. - מוגש לח"כ ג'מאל זחאלקה, 2004.
  • הכנסת מרכז המחקר והמידע, אבטלת נשים במגזר הערבי, 2001.
  • הכנסת מרכז המחקר והמידע, פערים כלכליים וחברתיים בין יהודים ללא יהודים במדינת ישראל, 2001.
  • הכנסת מרכז המחקר והמידע, מודעותם של דוברי ערבית, רוסית ואמהרית לזכויותיהם במוסד לביטוח לאומי - מוגש לוועדה לפניות הציבור, 2004.
  • משרד התמ"ת, נציבת שוויון הזדמנויות בעבודה, הודעה לעיתונות - אין ספק שאפליה על רקע לאום היא אפליה הקיימת בשוק העבודה, 2.6.2008. 
  • הכנסת מרכז המחקר והמידע, נתונים על הבדואים בשוק העבודה בישראל, 2007.
  • משרד פרסום שרייבר, צריכה במגזר הערבי, 2007.
  • משרד ראש הממשלה, הרשות לפיתוח כלכלי של המגזר הערבי, האוכלוסייה הערבית ומדינת ישראל: אסטרטגיה של שילוב כלכלי, 29.7.2008.
  • עדאללה, הודעה לעיתונות - בג''ץ עדאלה נגד סגירת לשכת התעסוקה בכפר כנא, 31.5.2005.

כתבות ומאמרים בעיתונות

  • גיליון אל-איאם, בחריין, 17.8.2004.
  • "הקניון הערבי הראשון נפתח באום אל פאחם", ynet, 11.7.2006. 
  • "מוסלמית: הודחתי מקורס דיילי אל-על בשל דתי", מערכת וואלה, 24.7.2005.
  • אזולאי יובל, "מי מרוויח מהגדר? אזור המשולש", הארץ, 8.12.2005, עמ' א6.
  • אטינגר יאיר, "שרון הורה להקפיא מינויים בכל דירקטוריון ממשלתי שבו אין ייצוג לאוכלוסייה הערבית", הארץ, 14.1.2004.
  • איזיקוביץ גילי, "איך אומרים מיליונר בערבית?", זמן חיפה, 21.4.2006.
  • אלגזי יוסף, "כל ערבי שני הוא עני", הארץ, 13.11.2002, ב3.
  • אלגזי יוסף, "כ-10% מהאקדמיים הערביים מועסקים כנהגים מלצרים או פועלים", הארץ, חדשות, 20.7.1999, א8.
  • אלגזי יוסף, "מעדיפים על פניו את הזר. ואם הוא כבר עובד, משלמים לו 60% מליהודי", הארץ, 23.3.2003 , ב4. 
  • אטינגר יאיר, "דו"ח: הערביים הישראלים מועסקים פחות", הארץ, חדשות, 9.12.2003, א6. 
  • אלון גדעון, חורי ג'קי, חסון ניר ויועז יובל, "ההחלטה: 75 ערבים ייתוספו לשירות המדינה בשנה", הארץ,13.3.2006, עמ' א11. 
  • אשכנזי אלי, "עד ליפאן הן הגיעו עם השמן שלהן", הארץ, 24.10.2005, עמ' ב3.
  • ביאור חיים, "סקר משרד התמ"ת: רק 18.6% מהנשים הערביות משתתפות בכוח העבודה", הארץ, 1.11.2007.
  • ביין לובוביץ' ענת, "פירסום במגזר הערבי", גלובס, 20.11.2008. 
    בן יהודה עינב, "למה אין ערבים בהיי-טק הישראלי?", The Marker, 28.6.2006, עמ' 23.
  • בנבנשתי מירון, 'ציונות הפערים', הארץ, 29.6.2006.
  • בסוק מוטי, "ועדה לצמצום העוני: להקטין מס' הזרים", הארץ, חדשות, 9.12.2003 , א' 6. 
  • בסוק מוטי, "ועדה לצמצום העוני: להקטין מס' הזרים", הארץ, חדשות, 9.12.2003 , א' 6.
  • גאוני יעל, "צריכת המדיה במגזר הערבי: קוראים 'כול אל ערב' ו'ידיעות אחרונות'", גלובס, 20.11.08.
  • גולשטיין תני, "פישר מודה: יש ערבים מופלים לרעה בתעסוקה", Ynet, 13.11.2007.
  • גולדשטיין תני, "היי-טק ישראלי: ערבים מחוץ לתחום", Ynet, 7.9.2007.
  • גולדשטיין תני, "ג'וודאת איברהים: אבו גוש זה לא רק חומוס", Ynet, 20.1.2006
  • גלילי לילי, "קפה ביום שישי בתחנת הדלק של מהא", הארץ, 1.6.2001.
  • גרינבאום ליאור, "חאפלה צרכנית", גלובס, 11.10.2004.
  • גרינבאום ליאור, "עמותת סיכוי: אין ערבים בהיי-טק הישראלי; נשארים מחוץ למעגלי 'חבר מביא חבר' והמו"פ הביטחוני", גלובס, 27.6.2006.
  • וינרב גלי, "החגים שאחרי החגים", גלובס 15.10.2003.
  • זינו אבירם, "גזענות 2007: רוב הציבור לא יגור סמוך לערבי" Ynet, 8.12.2007.
  • חגי עמית, "ההחמצה הערבית", The Marker, הארץ, 5.10.2007.
  • חורי ג'קי, "דו"ל: היישובים הערביים מופלים בתקציבי הרווחה", הארץ, 1.5.2006, עמ' א4.
  • חורי ג'קי, "מחקר: יותר צעירות ערביות בוחרות את בני זוגן", הארץ, 1.5.2006, עמ' א4.
  • חן שושנה, "ערבי, רוסי וחרדי יוצאים לקניות", ידיעות אחרונות, 15.2.2000..
  • חן שושנה ורונן משה, "מה קונים בכל מגזר", ידיעות אחרונות, 27.2.2006
    חן שושנה ורונן משה, "דרושה משפחה ישראלית טיפוסית", ידיעות אחרונות, 24 שעות, 27.2.06, עמ' 8-9.
  • טראובמן תמרה ושטרן יואב, "פחת מספר הערבים שהתקבלו לרפואה באונ' העברית", הארץ, 1.11.2006.
  • יהב יהודית, "נפתח הקניון הראשון בארץ ומגזר הערבי", ידיעות אחרונות, 6.7.2006, עמ' 9 .
  • כהן מעיין, "צעיר ערבי גולש באינטרנט יותר מיהודי", דה-מארקר, 20.8.2008.
  • כהן שמעון, "עדיפות לערבים בחברת החשמל", חדשות ערוץ שבע, 12.3.2008. 
  • לורי אביבה, "חלומה של כל אם ערבייה", הארץ, 11.10.2007.
  • מהלאל שי, "רק היום", ידיעות אחרונות, 10.10.2005, עמ' 4-6.
  • מהלאל שי, "תרבות השווקים", ידיעות אחרונות, 10.10.2005.
  • מרגלית מיכל, "נדל"ן לא מניב", גלובס, 23.3.2008.
  • סיני רותי, "אין אפליות: גם מנכ"ל מועצה מקומית החולה בסרטן לא מקבל שכר", הארץ, 18.9.2006, עמ' 5.
  • סיני רותי, "מספר המובטלים - הנמוך ביותר זה שלוש שנים", הארץ, 25.12.2006.
  • סער ראלי, "ברשויות היהודיות טוענים: האפליה המתקנת של משרד הפנים כלפי היישובים הערביים תמוטט אותנו", הארץ, 27.5.2005.
  • עמית חגי, "ההחמצה הערבית", The Marker, הארץ, 5.10.07.
  • ענברי איתמר, "יותר ממחצית מהמשפחות הערביות – עניות", NRG מעריב, 17.12.07.
  • עשת גדעון, "האחרון בעשירון התחתון", ידיעות אחרונות, 8.8.2006, עמ' 8.
  • פוריאן רונית, "כנס העסקים היהודי-ערבי: 'האבטלה בקרב נשים ערביות עלולה להפוך לקטסטרופה'", The Marker, 21.12.2005, עמ' 11. 
  • פלוצקר סבר, "מנציחים את העוני", ידיעות אחרונות, 20.4.2006.
    פלוצקר סבר, "העוני הגדול הוא ערבי", YNET, 5.9.2007.
  • פלוצקר סבר, "מנציחים את העוני", ידיעות אחרונות, 20.4.2006, עמ' 6.
  • צורף איילה, "בנצרת שוחטים את הפרה הקדושה", The Marker, 30.9.2005.
  • קורן אורה וברגר גלי, "עלית הרוויחה יותר מדי, אז נכנסתי", The Marker, עמ' 10-13.
  • קורן מעוז, "יש לך עסק עם ערבים?", YNET, 4.12.2006.
  • קינן תמר, "מחכות בתחנה", הארץ, 15.3.2007.
  • קרפל דליה, "איבדתם אותנו", הארץ, 7.4.2006, עמ' 68-72.
  • קשתי אור, "ביניש: משרד החינוך נוטל לעצמו החירות לא לבצע פסקי דין של בית המשפט העליון", הארץ, 24.11.08.
  • רגב דוד, "חרפת רעב בישראל", ידיעות אחרונות, 16.6.2006, עמ' 5.
  • רגב דוד, "ורק לערבים לא נשאר", ידיעות אחרונות, 15.11.2005, עמ' 6-7.
  • רובינשטיין אמנון, "הטלפון ,למשל", הארץ, 3.6.2003, ב1.
  • רות נורית, "ביהמ"ש אישר מינוי דירקטור ערבי בקק"ל", הארץ, 5.7.2007.
  • שטאובר שוקי, "מה בולם את אנשי העסקים הערבים", YNET, 22.12.2005.
  • שטרן יואב, 'הערבים קונים יותר, אך החברות לא משקיעות בהם', הארץ, 5.4.2006, עמ' א9.
  • שטרן יואב, "לערבים יש יותר דירות בבעלותם מלעשירון העליון בציבור היהודי" הארץ, 6.4.2007. 
  • שמיר שלמה, "מנהיגים יהודים מימין ומשמאל הסכימו: סיוע כספי למגזר הערבי יחזק את ישראל", הארץ, 9.5.2006, עמ' א10.

אתרי אינטרנט

ראיונות

  • ראיון עם עורכת-הדין, סאוסן זהר, המחלקה המשפטית של עדאלה, 2009.
  • ראיון עם א', פקיד בנק באום אל פחם, 2008.
  • ראיון עם זכי עוויד, מנהל הלשכה לשירותים חברתיים במועצה מקומית כפר מנדא, 2008.
  • ראיון עם זידאן מוחמד, ראש מועצת כפר מנדא לשעבר, יו"ר וועדת המעקב העליונה לערביי ישראל, 2008.
  • ראיון עם מ', עורך דין ופקיד בנק, כפר מנדא, 2008.
  • ראיון עם חג'אזי יוסף, עורך דין, טמרה, 2008.
  • ראיון עם ח'לילי סועאד, עובדת בכירה בעירייה ומנהלת בית הקשיש בטמרה, 2008.
  • ראיון עם ח'ולוד קייסי, בעלת סלון כלות בכפר פרדיס, 2008.
  • ראיון עם ח'ליל גדבאן, עורך דין, כפר מזרעה, 2008.
  • ראיון עם גמאל פטום, מזכיר המועצה המקומית נחף, 2008.
  • ראיון עם אדגאר דכור, עורך דין, כפר פסוטה, 2008.
  • ראיון עם מוסטפא ג'בארין, עורך דין, אום אל פחם, 2008.
  • ראיון עם נאסר נדאף, מנהל וותיק במפעל "סקאי תבניות ועיבוד שבבי", 2008.
  • ראיון עם סומייה ג'ובראן, עורכת דין, חיפה, 2008.
  • ראיון עם מנסור אליאס, מנהל מחלקת שכר במועצה המקומית ראמה, 2008.
  • ראיון עם קסיס סוהיל, מנהל בית הספר לנהיגה, כפר ראמה, 2008.
  • ראיון עם עאטף נח'לה, בנקאי, כפר ראמה, 2008.

שונות

  • יעקבי נתי, "זרקור על הפרסום במגזר הערבי", הוצג בכנס "הפוך בפינג'אן - המגזר הערבי מודל 2007", המרכז הישראלי לניהול, 2007. 
    מגזרים, מצגת "המגזר הערבי מודל 2007", 2007.
  • מותגים, מצגת "המגזר הערבי, מגמות וכיוונים, 2007", 2007.
  • סלימאן פראג', הפוטנציאל השיווקי בעונת החתונות במגזר הערבי, ניו ברנד, ייעוץ אסטרטגי ויחסי ציבור, 2003.

הערות שוליים

    צפה בתגובות  תגובות על דפוסי תעסוקה ופרנסה באוכלוסיה הערבית בישראל (3)

    demetrios

    gkfinance01@gmail.com
    האם אתה צריך סיוע כספי מכל סוג שהוא? הלוואות אישיות? הלוואות עסקיות? הלוואות משכנתא? הלוואות החברה? מימון חקלאי ומימון פרויקטים? אנחנו נותנים הלוואות בריבית 3%! צור קשר: gkfinance01@gmail.com 3% הלוואה ההצעה
    יום חמישי ב' באלול תשע"ז 24 באוגוסט 2017

    demetrios

    gkfinance01@gmail.com
    האם אתה צריך סיוע כספי מכל סוג שהוא? הלוואות אישיות? הלוואות עסקיות? הלוואות משכנתא? הלוואות החברה? מימון חקלאי ומימון פרויקטים? אנחנו נותנים הלוואות בריבית 3%! צור קשר: gkfinance01@gmail.com 3% הלוואה ההצעה
    יום רביעי א' באלול תשע"ז 23 באוגוסט 2017

    Johnson

    johnsonwilliamsloanfirm788@gmail.com
    ברוכים הבאים ל - JOHNSON LOAN COMPANY אין לי דרך אחרת ליצור עמך קשר ולכן אני שולח לך את הדואר הזה בתקווה שזה יהיה אחד יחסים עסקיים יוביל. עם זאת, אני מתנצל על כך אי הנוחות שהדואר עלול לגרום לך. אני רוצה למשוך את תשומת הלב שלך על העובדה שאני יכול לעשות לך הלוואה מסוימת מ: 5000 $ עד 1,000,000 דולר החזר מעל 10 שנים (יידונו) ב 2% הריבית בשנה, ההלוואה שלנו ייקח עד 3 ימי עבודה לכל מוּכָּר לקוחות ברחבי העולם. אתה חייב לעשות הלוואה, לשים לב לאזורים שבהם אני יכול לעזור לך: * מימון * הלוואות נדל"ן * הלוואות להשקעה * אוטומטי מוכן * איחוד החוב * קו אשראי * משכנתא שנייה * רכישת אשראי * הלוואות אישיות אתה תקוע לבנק ואין לך שום תועלת מבנקים או טוב יותר, אתה יש פרויקט צריך מימון, אשראי רע או כסף כדי לשלם חשבונות, כסף להשקיע בעסקים. אז אם אתה צריך הלוואה, אל תהסס לפנות אלי למידע נוסף על התנאים שלי. צור קשר ישירות עם שלח לנו דואר אלקטרוני בכתובת johnsonwilliamsloanfirm788@gmail.com
    יום שישי י"ט באב תשע"ז 11 באוגוסט 2017

    הוספת תגובה




     

     

    * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של "אנשים ישראל" לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.