דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
הוסף דירוג לספר 9 מדרגים

המעמד הכלכלי של ערביי ישראל

שיכון בעכו
שיכון בעכו
עוז אלמוג
מגרש משחקים עזוב ליד השיכונים
מגרש משחקים עזוב ליד השיכונים
עוז אלמוג
עכו
קרובי משפחה בונים בית מגורים
קרובי משפחה בונים בית מגורים
אשרף עואודה
כפר כנא
גלישה באינטרנט
גלישה באינטרנט
אשרף עואודה
כפר כנא
ניצול הסורגים לאחסון
ניצול הסורגים לאחסון
עוז אלמוג
עכו
סלים שבורים במגרש המשחקים
סלים שבורים במגרש המשחקים
עוז אלמוג
עכו
צעיר נוהג במכונית
צעיר נוהג במכונית
אשרף עואודה
כפר כנא
קרובי משפחה בונים בית מגורים
קרובי משפחה בונים בית מגורים
אשרף עואודה
כפר כנא
שיכון בעכו
שיכון בעכו
עוז אלמוג
משרד נסיעות בכפר כנא
משרד נסיעות בכפר כנא
אשרף עואודה
גלישה באינטרנט
גלישה באינטרנט
אשרף עואודה
כפר כנא
זוג גולש באינטרנט
זוג גולש באינטרנט
זאהיה גדיר
ביר אל מכסור
סדרת הטלוויזיה
סדרת הטלוויזיה "באב אל חארה"
אשרף עואודה
כפר כנא
עוז אלמוג

תחקירנים: הורנשטיין שרון, פז דוד, עואודה אשרף, אגבאריה סוהא, זידאן איסלאם, ח'לילי רשא, חנאן בשר, סמר גדבאן, עבד אלגני הד, עאסי מרוא, חוראני סלים, נדאף ג'אקלין, מאיסה מורקוס, מנסור רוידה, סחר חנא

נוצר ב-2/13/2009

עוני - דיון רקע

השיח השטחי על העוני

אחת לשנה, במחזוריות קבועה, מתחולל בישראל מה שניתן לכנות בציניות "פסטיבל העוני". בסמוך לפירסום השנתי הקבוע של נתוני העוני על-ידי המוסד לביטוח לאומי, מתלהט שיח ציבורי ער סביב היקף התופעה, מהותה והפיתרונות האפשריים לבעיה. הנושא זוכה לסיקור תקשורתי בולט, המסתייע בקידום נמרץ מצד קבוצות שונות ובהן עמותות ואירגונים ציבוריים, דמויות פוליטיות, חוקרי עוני ועיתונאים בעלי אג'נדה חברתית. העוני זוכה לרייטינג גבוה לימים מספר, ואז מתפוגג מהתודעה הציבורית עד לסבב השנתי הבא. 

השיח החברתי על העוני בישראל ומשמעויותיו, המתנהל מעל מגוון במות (מאמרים, תחקירים וטורים אישיים בעיתונות, ימי עיון וכנסים, ועוד) הוא לרוב שיח עני, שטחי, חשוף למניפולציות של בעלי עניין וחף מהבנה יסודית של בעיית העוני ונגזרותיה המורכבות. "פסטיבל העוני" מציע צילומים וראיונות קיטשיים, השוואות לא-רציניות למדינות אחרות וסיסמאות נבובות שעיקרן זעזוע מזויף. מנגד, אין בו מענה לשאלות מהותיות יותר, שבלעדיו תמונת העוני המתקבלת אינה מדויקת ולעיתים אף שקרית. להלן כמה מהן: 

מהו "עוני" ומיהם "העניים"?

הגישה המוחלטת

מצידו האחד של המתרס ניצבים חסידי הכלכלה הליברלית, המגדירים את העוני במונחים מוחלטים, קרי: חיים מתחת לסף הקיום היומיומי הבסיסי (רמת ההישרדות והביטחון הקיומי) - ללא קשר לרמת החיים בחברה בה הוא חי. על-פי תפישה זו, עני הוא מי שאינו מסוגל לרכוש באופן סדיר כמות מוצרים שתבטיח קיום בסיסי ללא סבל. אך מהי אותה כמות? על כך ניתנו במהלך השנים תשובות שונות, החל ממינימום מנות בשר ולחם לשבוע להן זקוק 'אדם ממוצע' ("סל מזון בסיסי") וכלה ברמת הכנסה המאפשרת קניית מוצרי-יסוד בתחום המזון, החימום, הדיור, ההלבשה, התחבורה והבריאות. 

הגדרת העוני במונחים מוחלטים של סף קיום, פוטרת לכאורה את המדינה מלדאוג לכל מי שמצליחים 'לצוף' מעל סף ההישרדות הפיזית. ואולם, זו הגדרה ממעיטה שמעלה שאלות קשות, כגון: איזה טעם יש לחיים שכל תכליתם הישרדות בלבד? זאת ועוד, עוני אינו יכול להיות מתוחם בממד החומרי בלבד. אכן, במדינות הדמוקרטיות המפותחות, ובכללן ישראל, עוני מתבטא פחות באי-הישרדות חומרית. בניגוד לאוכלוסיית העולם השלישי, אצלנו רק מעטים, אם בכלל, מתים מרעב או מקור. תוחלת החיים של עניי ישראל נמוכה רק במעט מזו של העשירים ולרוב 'העניים' יש קורת גג, מזון בסיסי ואפילו מקרר, תנור ומכונת כביסה. עוני במדינות העשירות מתבטא בעיקר בחסכים אינטלקטואליים ונפשיים: רמת השכלה נמוכה יותר, תחושת בדידות, ניכור וייאוש, חשיפה לאלימות והיעדר ביטחון עצמי. במקרים רבים, פגיעתם של אלה קשה מזו של החסכים והמכאובים הפיזיים. 

יתירה מזאת, יש לא מעט אנשים שמצליחים להגיע לרמת קיום בסיסית סבירה, אבל המחיר שהם משלמים קשה מנשוא. כך לדוגמה אישה שעוסקת למחייתה בזנות, אך חייה רצופים סבל נפשי וגופני ונטולי כבוד. היא אינה עונה על ההגדרה של עוני מוחלט, אך מבחינה מהותית ניתן בהחלט להגדירה כענייה.

הגישה היחסית

מול המצדדים בהגדרה המוחלטת והחומרית של העוני, עומדים מצדדי ההגדרה היחסית. לשיטתם, לכל אדם צרכים משלו ולכל חברה צרכים משלה, וכנגזר מכך סף קיום מינימלי סובייקטיבי. בעלי תפישה זו עשויים להגדיר "עני" גם מי שידו אינה משגת לקנות וידאו, טלפון סלולרי או מכנסי ג'ינס, בחברה שבה הבעלות על מוצרים אלה הם בבחינת מוסכמה. גם מי שאינו מסוגל להשיג תעודת בגרות או תואר אקדמי, יוגדר כ"עני". 

ואולם, הגדרה זו מעלה אף היא קשיים ותהיות, כגון: מה גובה הרף? אם אי-יכולת לרכוש טלפון סלולרי נכללת בהגדרה, מדוע לא להוסיף לה גם טלוויזיה עם מסך פלזמה? שאלה זו מתחדדת במדינה כמו ישראל, שבה כולם מרגישים "שמגיע להם עודף גם מבלי ששילמו". למעלה מזה, עד כמה אחראית המדינה למצבו היחסי של הפרט? נניח שאדם ביזבז את חסכונותיו על חתונה מפוארת ועקב כך נאלץ לוותר על סלולרי, האם מן הדין שהמדינה תדאג לו לסלולרי חדש? 

חסידי ההגדרה היחסית של העוני, מדגישים את ההיבט הפסיכולוגי-נפשי של התופעה. בעיניהם, עוני הוא קודם כל "זכות הקיום בכבוד". לכן הם משתמשים במה שזכה לשם "מבחן הבושה". לפי מבחן זה, אפילו אי-היכולת לקנות מכנסי ג'ינס בחברה שבה לרוב הסובבים יש מכנסיים כאלה, עלולה להביא למצוקת עוני. יש לשים לב שכאן הגדרת העוני היא לא רק יחסית אלא גם סובייקטיבית (אינדיבידואליסטית), כלומר, קשורה לתפישותיו ודימויו העצמי של הפרט. אבל כמובן אלה תמיד קשורים לחברה שבה הוא נטוע. 

הנה כי כן, לעתירת האירגונים החברתיים לבג"צ כנגד מדינת ישראל, שהוגשה בשנת 2003 בעקבות קיצוץ הקיצבאות (עתירה שזכתה לכינוי "זכות הקיום בכבוד"), צורפה עדות של אם חד-הורית שסיפרה, כי עבורה "להיות ענייה, זה לראות ארנק עור או מעיל בחלון הראווה ולדעת שאף פעם לא אוכל לקנות אותו". היא לא תיארה כלל מחסור במזון או תרופות. מבחינתה, לא רק תזונה בדוחק (המכונה גם "לחם עוני") מבטאת מצב של עוני, אלא גם אי-היכולת לקנות דברים, הגורמת לה או לילדיה מצוקה נפשית. 

ההגדרה היחסית של העוני משקפת, ללא ספק, גישה הומנית. מבחינה זו, ככל שסף הקיום בחברה גבוה יותר, כך החברה יכולה להיחשב כנאורה יותר. אבל לרוב גישה זו נכונה רק בתיאוריה. שכן, לכל חברה יש משאבים מוגבלים, וכל משאב המופנה לתחום אחד בא על חשבון תחום אחר. לכן, זה לא פוטר אותה מלקבוע ולנמק מהו רף העוני ובאלו תנאים היא מסייעת למי שהוגדרו על ידה כעניים. ואז, שוב חוזרים מעגליות כל הוויכוחים הבלתי-פתורים הקשורים בהשקפת עולם. במילים אחרות, הגדרת העוני במונחים מוחלטים אולי פחות רגישה, אבל בהחלט ישימה יותר ומצמצת את המחלוקות סביב רף העוני. 

רבים טוענים שדווקא הגישה היחסית של העוני היא בלתי-הומנית. שכן, היא משחררת את הפרט מאחריות על גורלו, ומעודדת אותו לבוא בתביעות מוגזמות מהמדינה ובכלל. הרי אין גבול לרצונות היחיד, וממילא לא ניתן להגיע לשיוויון מלא בחברה של שוק חופשי. אם לגיטימי להגדיר טלפון סלולרי כמוצר בסיסי, מדוע לא גם טיסה לחו"ל, וכך הלאה וכך הלאה. 

יתירה מזו, יש הגורסים כי הגישה היחסית עלולה לחזק ערכים של חומרנות וקונפורמיזם. ניתן להמחיש זאת באמצעות הדוגמה הקודמת של הג'ינס ולטעון, שעצם הטענה שבלי ג'ינס חייך אינם חיים משקפת חומרנות ונרקיסיזם ופסולה מעיקרה. זאת ועוד, חברה המסמנת לחבריה שאפשר להגיע לסטאטוס חברתי רק באמצעות יישור קו עם האחרים, היא חברה המעודדת עדריות ומונעת טיפוח חוט-שדרה עצמי ועצמאות מחשבתית. אדם צריך ללמוד שאפשר ואף רצוי למצוא דרכים משלו, כדי להשיג מעמד חברתי. וזאת, גם כאשר התנאים הכלכליים אינם קלים. 

בישראל, מתלווה להגדרת העוני קושי נוסף: רבים מהעניים הם מה שמוגדר לעיתים כ'עניים מרצון", ובראשם אלה ש"תורתם אמנותם" או אלה המעדיפים, משיקולים שונים, שלא לצאת לעבודה ולהתקיים מקיצבאות שונות. האם ראוי לכלול גם אותם בהגדרת "עניים"? התשובה לכך מורכבת ותלוית השקפת עולם.

כיצד מודדים עוני?

לא רק ההגדרה אלא גם המדידה היחסית מעלה קשיים. נתוני העוני המתפרסמים מדי שנה על-ידי המוסד לביטוח לאומי, מבוססים על קו עוני שנקבע באופן שרירותי בתחילת שנות ה-70', כלומר לפני קרוב לארבעים שנים, והתקבע מאז כאומדן האולטימטיבי להיקף ולעומק העוני בישראל. היצמדות לקו זה מתעלמת משיטות שונות וממדדים אחרים לעוני, כמו גם מהניסיון להבחין בין "עוני אובייקטיבי" לבין "עוני סובייקטיבי". 
שיטת המדידה היחסית של העוני, כלומר על-פי מיקום הפרט מתחת לקו עוני, יוצרת קשיים ו'רעשים' לא מבוטלים בתחום המדידה והערכה.

קושי ראשון: הגדרת העוני במונחים סטטיסטיים בלבד, שמעוותים את תמונת הקיום הממשי

שיטת המדידה היחסית מביאה לכך שהערך הנומינלי של קו העוני משתנה בתדירות, בכפוף לשינויים בהכנסה הכללית במשק. לכן, ייתכן מצב שבו, בשל מיתון והאטה כלכלית, כל ההכנסות במשק יירדו. מבחינה סטטיסטית מספר העניים לא ישתנה, כיוון שכל הסקלה יורדת. בפועל, רבים יצטרפו למעגל העוני עקב ירידה בהכנסתם (הם קונים פחות), גם אם מבחינה סטטיסטית הם לא יוגדרו כעניים. באותה מידה ייתכן מצב הפוך, שבו רמת ההכנסות במשק עולה וכוח-הקנייה של העניים גדל, ואף על פי כן שיעורם נשאר כשהיה.

זאת ועוד, הערך של החציון לא נותן תמונה של התפלגות ההכנסות מתחת לחציון - זו שלמעשה קובעת את שיעור האנשים שנמצאים מתחת לקו העוני. לכן, באופן היפותטי יכול להיות מצב שבו רבים מרוויחים מעט פחות מההכנסה של קו העוני ואז העלאת שכר מינימלית יכול להעביר אותם מעל לקו העוני. בפועל, רמת חייהם לא תשתנה בהרבה, אם בכלל.

מכל האמור לעיל ניתן להסיק, כי "קו העוני" כשלעצמו אינו מהווה עדות מספקת למימדי העוני בחברה. על-מנת לקבל תמונה מלאה של המציאות הכלכלית, יש לבחון לא רק את המספר הסטטיסטי של העניים, אלא גם את יכולתם הכלכלית בפועל. במונחים מתמטיים, יש לבחון את הפער בין קו העוני לבין ההכנסה הממוצעת של המשפחות העניות.

קושי שני: הגדרת קו העוני על-פי הכנסה בלבד

אחד 'הרעשים' המשמעותיים ביותר בשיטה היחסית הוא, שרמת החיים מוגדרת בדרך כלל על-פי הכנסה, בעוד שבפועל מוצרים ושירותים רבים אינם נמדדים בכסף. לכן, שינויים במרכיבי ההכנסה (לא בגודלה) עלולים להביא לתנודות מלאכותיות בערכו המספרי (נומינלי) של קו העוני, במספר העניים ובשיעורם באוכלוסיה. כך, לדוגמה, די בהחלטה של חברות ההיי-טק להמיר את האופציות או את הטבות הרכב של עובדיהן במשכורת, כדי לשנות את ערכו של החציון (שיטת החציון אינה לוקחת בחשבון הטבות שאינן שכר). הערת הבהרה: מיקומו של החציון הוא קבוע (באמצע סולם ההתפלגות), אבל ערכו הנומינלי משתנה.
בדומה, אם המדינה תחליט להמיר את שירותי הרפואה והחינוך, הניתנים חינם או בהנחה, בתוספת שכר, צפוי השיעור הנמדד של העניים לרדת. זאת, למרות שבפועל, מצבם של העניים לא השתפר ואולי אפיל הורע. 

פרופסור שלמה יצחקי, הסטטיסטיקאי הראשי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) תקף בעצמו את השיטה שבה משתמש משרדו למדידת העוני וטען, כי אינה מציירת את התמונה האמיתית. לדבריו, קו העוני המדובר הוא קו שרירותי, שלא אומר דבר וחצי דבר על איכות חייה של אוכלוסיית המדינה. עוד הוסיף, שגם אלה החיים מעט מעל קו העוני מצבם לא טוב. לטענתו, יש להגדיר את העוני כ"אי-יכולת למלא צרכים אנושיים" ולא כקביעה גורפת הנסמכת על הכנסה בלבד. 

לדבריו, אנשים הרואים את נתוני העוני זועקים מיד שמדובר ברעב (אחת העמותות המגייסת תרומות לקניית מזון לעניים, טוענת כי "בישראל יש 600 אלף ילדים רעבים ובמדינת ישראל יש מיליון נפשות רעבות!"). ואולם, אין בהכרח קשר בין עוני כספי לרעב, קשר שהיה אופייני לתקופות אחרות בהיסטוריה. פרופ' יצחקי הציע להבחין בין מדידת עוני כספי לבין מדידת עוני כמצב שבו המשפחה אינה מתפקדת ואינה יכולה להסתייע בכספים שיוענקו לה כדי לשפר את מצבה. חשובה מכל הייתה קביעתו הנחרצת, כי "רצוי שהגדרות העוני ייקבעו מחוץ למערכת השילטונית והפוליטית".

הוכחה והמחשה לדבריו של יצחקי אפשר לראות בדוגמה הבאה, המובאת במאמרה של מיכל גדו :

מהתבוננות על נתוני העוני של עמותת לתת לשנת 2003, למשל, עולה כי 18.1% מכלל המשפחות בישראל ממוקמות מתחת לקו העוני. כלומר, לפי שיטת המדידה היחסית – 18.1% ממשקי-הבית בישראל היו עניים. על-פי מחקר שנערך ב-2003 על-ידי מכון ברוקדייל בשיתוף עם משרדים וגופים ממשלתיים (שאף מופיע בחישובי נתוני העוני של לתת), 8% ממשקי-הבית בישראל סובלים ממחסור במזון בסיסי. כלומר, 10.1% ממשקי-הבית בישראל שהוגדרו ב-2003 כעניים, לא סבלו ממחסור במזון. 

גם נגיד בנק ישראל, סטנלי פישר, מתח ביקורת על הגדרת עוני במונחי "קו העוני". פישר הציע לקבוע קו עוני אבסולוטי, כזה שמוגדר באמצעות מחירם של מרכיבי קיום בסיסיים כמו מזון, ביגוד ודיור. אם היו מנהיגים שיטה זו, טען בנאומו בוועידת ישראל לעסקים, שהתקיימה בשלהי 2005 היו מגלים שהיקף העוני כמעט שלא השתנה משנת 1997 ואף ירד מעט.

יש המציעים להגדיר עוני באמצעות שיעור ההכנסה שבו נרכש מזון. הטענה היא שמשפחות עניות מוציאות 60%-40% מהכנסתן הכספית על מזון. אבל אם נסתכל על מחצית האוכלוסייה הישראלית מהחלק התחתון של סולם ההכנסות (עשירון 1-5), נגלה ששיעור ההכנסה הממוצע שבאמצעותו נרכש המזון על ידם הוא 35%. זה אומנם שיעור גבוה בהרבה מהשיעור בעשירון העליון (שאנשיו מוציאים רק עשירית מהכנסתם על מזון), אבל זה עדיין לא נכנס לקטגוריה של עוני.

אם נגדיר הוצאה חיונית כך שתכלול רק מזון, הלבשה, דיור ובריאות, נמצא שמחצית האוכלוסייה (זו שנמצאת במדרג ההכנסות הנמוך) מוציאה על הדברים החיוניים האלה 95% מהכנסתה הכספית. מה נשאר לחינוך, לתחבורה, לריהוט ולטלוויזיה? אכן, קצת קשה ליישב את נתוני ההכנסה עם ההצהרות של משקי-בית לבעלות על מוצרים בני-קיימא כמו מקרר, תנור, טלוויזיה, מכונת כביסה וטלפון - כמעט אין משפחה בישראל שאין לה את המוצרים הללו. המסקנה הבלתי-נמנעת היא, שמשפחה בישראל מתפרנסת ממקורות נוספים, שאינם נכללים בסטטיסטיקה הרשמית של ההכנסות. 

אגב, היעדר מידע אמיתי וכולל על הכנסות, מעוות גם את תמונת המציאות של העשירים בישראל. הנה כי כן, משפחה ממוצעת בעשירון העליון (העשירי) נהנית מהכנסה ממוצעת מהון (לא שכר) הגדולה פי שניים מההכנסות הממוצעות של כל יתר העשירונים - 2460 שקל לחודש לעומת 1454 בהתאמה (נכון ל-2006).

יש לציין כי לאחרונה הקים הלמ"ס צוות מומחים הבודק לעומק את הסוגיה המורכבת של מדידת העוני, במטרה לגבש שיטה טובה יותר.

קושי שלישי: מדידה שאינה לוקחת בחשבון פערי הכנסות

בישראל נקבע קו העוני רק בשיטה היחסית, כלומר, על-פי מיקום מתחת לקו העוני. קו העוני מוגדר כרמת ההכנסה השווה ל-50% מההכנסה הפנויה החציונית. במונח "ההכנסה הפנויה החציונית" הכוונה בדרך כלל להכנסה של משק-בית, שמחצית ממשקי-הבית במדינה נהנים מהכנסה גבוהה ממנה והמחצית האחרת - מהכנסה נמוכה ממנה. משפחה שהכנסתה הפנויה נמוכה מקו העוני הסטטיסטי הזה, נחשבת למשפחה ענייה. 

יתרונה של השיטה (אף שיש הרואים בכך חיסרון) בכך שאינה מתייחסת לפערים בהכנסות, אלא למיקומו היחסי של היחיד על הסולם החברתי. כך אפשר לאתר עלייה או ירידה כללית ברמת החיים, וכן לנטר קבוצות עניות באוכלוסיה (קבוצות ששיעור ההכנסות הנמוכות מקו זה הוא גבוה). מצד שני, שיטה זו עיוורת לאחד העיוותים הגדולים ביותר בחברה הקפיטליסטית: פערים עצומים בין עשירים לעניים. כלומר, לא פחות משחשוב לדעת כמה עניים יש בחברה, חשוב לדעת בכמה הם יותר "עניים" מהאחרים.

קושי רביעי: השוואה למדינות אחרות ללא בסיס סטטיסטי משותף

השיטה הנקוטה בישראל אינה מקובלת בכל מדינות העולם, דבר שאינו מונע מעיתונאים תאבי-כותרות לדרג את ישראל בטבלת מדינות העולם (לרוב, במיקום מקומם). ב-2006, לדוגמה, זעקו כותרות העיתונים כי "ישראל עלתה למקום הראשון בשיעור הילדים העניים בקרב מדינות המערב". אך כיצד בכלל ניתן להשוות בין מדינות, המפעילות מדדים והגדרות שונות לעוני? 

בארצות-הברית, לדוגמה, קו העוני הוא אבסולוטי, מוגדר כ"אי-מספיקות תזונתית", ומסתמך על תקן תזונתי שפותח במועצה הלאומית למחקר. קו העוני נקבע, לכן, על-פי המינימום הנחוץ למחיה. בבריטניה ובקנדה אין כיום קו עוני רשמי, והמדד המקובל הוא מספר נתמכי הסעד על-ידי המדינה. האיחוד האירופי משתמש, כמו בישראל, בקו עוני יחסי, אך קבע אותו לא ברמה של חצי מההכנסה החציונית, אלא של 60% ממנה. לפיכך, ההשוואה הנעשית בין שיעור העניים בישראל לבין שיעורם במדינות אחרות ריקה מתוכן, ונועדה לעיתים קרובות כדי לייצר כותרות מרעישות, או לשרת אינטרסים ותו לא.

מהו מספרם האמיתי של העניים?

חברה אוטופית היא כמובן חברה ללא עניים (השאלה האם עליה להיות גם חברה ללא פערים וללא מעמדות, היא שאלה פילוסופית כבדת משקל, שלא זה המקום לעסוק בה). על כל פנים, מוסכם על רבים שעוני, כמו אלימות או זנות, היא תופעה שאיתה תצטרך החברה האנושית לחיות עוד שנים רבות, אולי לעד. אך באיזה שלב היקף עוני הופך ממחלה מקומית או זמנית למגיפה קטלנית, ומאיים על עצם קיומה של החברה? שאלה קשה. אך קודם לכן יש לענות על שאלה בסיסית עוד יותר: כמה עניים חיים בתוכנו?

קושי ראשון: הצהרת אמת של האזרחים

צריך לומר ביושר, מעבר לעצם הקושי שבהגדרת העוני, קשה מאוד ואולי בלתי-אפשרי להגיע למספרים מדויקים של העניים בחברה. זאת, בעיקר משום שהרשויות מתבססות על הצהרת האזרחים. בישראל הבעיה חמורה במיוחד. השקר והתרמית - בעיקר הנוהג, שזכה ללגיטימציה חברתית, 'לעבוד על' מוסדות המדינה ופקידיהם - הפכו מזמן נורמה מקובלת בכל שדרות העם. למעשה, רבים הנכללים בסטטיסטיקות הרשמיות של העוני בשל רמת ההכנסה המדווחת שלהם, אינם עניים בפועל (לגבי המספרים יש הערכות גסות בלבד). זו יכולה להיות עוזרת-הבית המקבלת, לצד הבטחת ההכנסה, גם תשלומים ב'שחור', או השרברב שאינו מנפיק חשבוניות. 

בישראל קיימים מגזרים שלמים שבהם החליפין הכלכלי הלא-מדווח אינו קטן ולעיתים אף גדול מהחליפין הגלוי. זו גם, ככל הנראה, אחת הסיבות לכך שהעוני כפי שהוא משתקף מהמספרים היבשים, במקרים רבים אינו עולה בקנה אחד עם מה שהעין רואה בשטח. נכון שהעוני מוסתר מהעין בשל הבושה והמבוכה ובשל העובדה שהעניים כבר אינם לבושים בלויי סחבות ושיערם אינו בהכרח פרוע; אך עוני מרוד בגירסת העולם השלישי, הוא עוני שקשה להסתיר.

קושי שני: עוני זמני מול עוני קבוע

כאשר מדובר על היקף העוני, ראוי גם להבדיל בין עוני זמני לעוני קבוע או 'כרוני' (לרוב, עוני העובר בירושה בין הדורות). נכון שכל עוני רע ליחיד ורע לחברה, אך בכל זאת יש הבדל (לפחות מבחינת חומרת הבעיה), למשל, בין איש היי-טק שפוטר מעבודתו בשל משבר זמני בענף ונקלע לקשים כלכליים זמניים, או מהגר בעל הון אנושי גבוה, שעדיין לא התאקלם בארץ, לבין "פועל שחור" שפוטר ממשרתו לאחר סגירת המפעל וספק אם יוכל לשקם את חייו בטווח הקרוב, או אדם שהפך נכה או חד-הורי, ואינו מסוגל עוד לפרנס את עצמו ומשפחתו בכבוד. כיום, 'העניים הזמניים' ו'העניים הקבועים' גם יחד נכללים באותה סטטיסטיקה, והדבר משבש את התמונה האמיתית.

עד כמה אנחנו באמת עניים?

התשובה לכך תלויה, כמובן, בסרגל ההשוואה, כמו למשל ההשוואה לתקופות אחרות בתולדות המדינה. בשנות ה-50' וה-60' של המאה הקודמת סיפקה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה נתוני בעלות של משפחות על מוצרים בני-קיימא (מקרר, מכונת כביסה, תנור, רדיו, מכונית וכיוצא באלה). ואולם, הפילוח בטבלאות היה שונה: בעבר קוטלגו הנתונים על-פי דפוסי יישוב (עירוני/כפרי) ומעמד בעבודה (עובד/מובטל), ואילו היום הקיטלוג הוא על-פי עשירונים, מה שמאפשר לעמוד ביתר קלות על פערים בין המעמדות. עם זאת, חרף השוני בפילוח נקל להסיק כי מרבית (או למצער שיעור ניכר) אלה שמוגדרים היום "עניים", חיים ברמת חיים גבוהה יותר מזו שרווחה בקרב השכבות 'המבוססות' (מעמד בינוני ומעלה) בעשורים הראשונים של ישראל.

כך, לדוגמה, ב-1958, שנת העשור למדינה, רק ל-34% מכלל המשפחות בישראל (לא כולל פנימיות וקיבוצים) היה מקרר חשמלי; ל- 9.1% הייתה מכונת כביסה חשמלית; ל-35% היו כיריים ותנור לבישול ואפייה. 'מותרות' כגון רדיו נוסף (15.4%), פטפון חשמלי (11.8%) ומערבל מזון (9.2%) היו לאחוז זניח מהאוכלוסייה. בעלות על מכונית הייתה חלום שאותו הגשימו לא יותר מ-4.1% מבתי-האב. טלפון כלל לא נכלל ברשימת הלמ"ס, מן הסתם בשל נדירותו באותה עת (מעניין, אגב, שברשימת המוצרים בני-קיימא של הלמ"ס לשנת 1975 הופיעה עדיין מצלמה, שהייתה ברשותם של לא יותר מ-34.5% מכלל האוכלוסייה).

ב-2003, לעומת זאת, ל-99% מאנשי העשירון התחתון היה מקרר; ל-87.6% מכונת כביסה; ל79.9% תנור אפייה, ל-81% טלוויזיה ול-71.7% טלפון סלולרי אחד לפחות. אגב, הפערים הגדולים ביותר באותה שנה בין העשירון העליון לבין העשירון התחתון היו בתחום הבעלות על מכונית, מזגן ומדיח כלים - שלושה מוצרים שבוודאי אינם חיוניים להבטחת הקיום. 20% בלבד מאנשי העשירון התחתון היו בעלי מכונית פרטית לעומת 90% מאנשי העשירון העליון, ל-27.8% מאנשי העשירון התחתון היה מזגן לעומת 87% בעשירון העליון ול-7.1% מהעשירון התחתון היה מדיח כלים לעומת 64% בעשירון העליון.

ראוי לציין כי לא מעט מוצרים הנתפסים כמוצרי מותרות, נמצאים היום בבעלות של שיעור לא מבוטל מקרב אוכלוסיית העשירונים התחתונים. כך, למשל, ל-34.8% מאנשי העשירון התחתון היה בשנת 2003 שואב אבק (לעומת 88.2% מהעשירון העליון), ל-37.1% היה מכשיר וידאו (לעומת 82.5% מהעשירון העליון), ל-56.2% היה מכשיר מיקרוגל (לעומת 87.9% מהעשירון העליון) ול-30.5% מחשב ביתי (לעומת 74.4% מהעשירון העליון).

השוואת נתונים מתקופת שונות בתחום צריכת המזון (קלוריות, חלבון ושומן לנפש, וכיוצא באלה) ובתחומי צריכה אחרים, רק מחזקת את התמונה העולה מהשוואת נתוני הבעלות על מוצרים בני-קיימא.

חשוב להדגיש, עם זאת, כי אף שרמת החיים הנומינלית של אוכלוסיית אזרחי ישראל עלתה עם השנים ואיתה גם סף העוני, אפשר שהשפעתו הנפשית של העוני היחסי נעשתה דווקא קשה יותר. היא קשה בין השאר משום שהחברה המודרנית חומרנית ובשל הכירסום המתמשך בלכידות הלאומית - הלהט הציוני שוב אינו מתפקד על תקן 'משכך כאבים לאומי' ואינו מצדיק כבעבר הקרבת קורבנות. זאת ועוד, ניתן למדוד עוני גם על-פי תפישת האומללות העצמית (שאינה תמיד תלויה במדדים אובייקטיבים קשיחים). למעשה, גם בקרב בעלי הממון, ואפילו העשירים המופלגים, אפשר למצוא עוני רוחני ונפשי המתבטא בתחושות ניתוק, נוירוטיות והיעדר סיפוק וטעם בחיים

ולבסוף, חשוב לציין שבישראל קיימת גם קבוצה ענייה לפי כל קנה-מידה השוואתי, שמספרה מגיע לעשרות ואולי אפילו למאות אלפים. אלה אנשים הסובלים מחוסר יציבות תזונתי, מבעיות בריאות קשות, בדידות, מצוקה נפשית וחשיפה לאלימות.

מה בין עוני לאי-שיוויון?

השיח על העוני נעשה לרוב בהקשרים רחבים יותר של אי-שיוויון בחברה. זה מובן וטבעי לא רק בשל ההגדרה היחסית של העוני (יחסית לכלל האזרחים), אלא משום שבדרך כלל בחברה, שבה הפערים גדולים, גם רמת העוני גבוהה. זאת ועוד, לעוני יש בדרך כלל 'צבע' סוציו-דמוגרפי, כלומר, הוא רווח בקרב אוכלוסיות מוגדרות הסובלות מאפליה וקיפוח, ובעיקר: ערבים, עולי חבר העמים, חרדים, אתיופים ויהודים ממוצא מזרחי. אך שוב, גם בתחום זה לוקה השיח הציבורי בשטחיות ובהטעיות לרוב. 

כך, למשל, לאחרונה (2007) פורסמו ממצאי מחקר המלמדים ש"הפערים העדתיים במערכת החינוך לא נסגרו" (כך בכותרת שהופיעה בעיתון). דווח כי 70% מהתלמידים האשכנזים זכאים לתעודת בגרות, לעומת 52% מהתלמידים המזרחיים. אך מיהם אותם 'אשכנזים' ו'מזרחיים' שעליהם מדבר המחקר? האותיות הקטנות מלמדות ש'מזרחיים' הוגדרו כתלמידים "שאחד מהוריהם מזרחי ואינו יליד הארץ", כלומר, קטגוריה המונה בפועל מיעוט מהמשפחות המזרחיות (רוב המשפחות ממוצא מזרחי הם כאלה ששני ההורים הם ילידי הארץ). האשכנזים הוגדרו כתלמידים "שאחד מהוריהם אשכנזי ואינו יליד הארץ", כלומר, הגדרה המכילה את רוב העולים מחבר העמים - מספר משמעותי של אזרחים בעלי איפיונים סוציו-אקונומיים משלהם, וספק אם אפשר להכלילם בקבוצת האשכנזים הוותיקים. 

גם מדידת אי-השיוויון היא בעייתית. אחד המדדים הפופולריים לניטור אי-שיוויון בחלוקת ההכנסות במדינה הוא מדד ג'יני. מדד זה פותח בשנת 1912 על ידי הסטטיסטיקאי והדמוגרף האיטלקי קורדו ג'יני, והוצג במאמר "שונות ויכולת השתנות" ("Variability and Mutability"). הוא נועד לתאר את שונות ההתפלגות מהנורמה. זהו מדד סטטיסטי הנע בין 0 ל-1. ככל שהמספר מתקרב ל-0, התחלקות ההכנסות שיוויונית יותר וככל שהמספר מתקרב ל-1, התחלקות ההכנסות אי-שיוויונית פחות. לרוב משמש מדד ג'יני להשוואה בין מדינות. 

למדד ג'יני יתרונות רבים, ובראשם היותו פשוט וחד-משמעי, לצד מספר חולשות בולטות, המבטאות את הבעייתיות הרחבה של תפישת אי-השיוויון. לדוגמה: המדד בוחן את ההכנסה ברוטו לפני מיסים, ולכן אינו לוקח בחשבון את ההבדל בין מדינות ובין תקופות שונות שבהן המיסוי משתנה. המדד גם בוחן הכנסות ומתעלם מהטבות שונות המגולמות באופנים אחרים, כגון תלושי מזון, הנחות, פטורים, סובסידיות או הפרשות לפנסיה. זאת ועוד, החישוב לגבי כלל המדינה מכליל מדי ואינו לוקח בחשבון הבדלים ברמת המיקרו (למשל, בין יישובים שונים ובין מגזרים שונים).

מדדים מסוגו של ג'יני מתעלמים מגורם חשוב נוסף: כוח הקנייה. במציאות, קיימים פערים, לעיתים משמעותיים ביותר, בין עלויות של מוצרי צריכה במקומות שונים. כך, לדוגמה, עלות ממוצעת של בניית בית צמוד-קרקע במגזר הערבי נמוכה בהרבה מעלותו במגזר היהודי. זאת, בין השאר, משום שהקרקע במקרים רבים היא בבעלות המשפחה הבונה ומשום שמקובל שקרובים וידידים מסייעים במו ידיהם בבנייה. דוגמה אחרת היא סעיף ההוצאות למזון. קניית מוצרים בתפזורת (קמח, אורז, קפה וכדומה) זולה לאין שיעור מקנייתם באריזות קטנות. לכן, כאשר רוצים לדעת כמה אורז וכמה קמח אפשר לקנות בסכום מסוים, התשובה צריכה להיות: תלוי היכן קונים.

הסיבות האמיתיות לעוני

עוני הוא תוצר של תהליכים וגורמים רבים. יש גורמים פנימיים, כלומר כאלה התלויים באדם עצמו ו/או בקבוצת ההשתייכות שלו. למשל, תכונת עצלות או חוסר מוטיבציה, סולם ערכים הממקם את העבודה בעדיפות משנית, תיפקוד במסגרת חברתית המצדיקה חיים על תרומות, ועוד. לעומת זאת, יש גורמי עוני חיצוניים, כגון מדיניות כלכלית וחברתית (למשל, השקעה בלתי-שיוויונית ביישובים ובקהילות), מגורים בפריפריה, שייכות לקבוצות מיעוט עם תדמית נמוכה ועוד. אי-הבחנה בין גורמי העוני, משבשת הן את הבנת תמונת העוני והן את גיבוש המדיניות לטיפול בו. 

מהם הכלים להתמודד עם בעיית העוני?

גם כאשר קיימת הסכמה על הגדרת העוני ועל הגדרת זהות העניים, עדיין נותרת שאלה לא פחות קשה: כיצד למגר את העוני? השיח על הטיפול בעוני, ממש כמו השיח על זהות העניים, כמוהו כטיפול עונתי בשפעת: הוא עולה לכותרות בסמוך לחורף ונעלם באותה מהירות. גם הקלישאות ממוחזרות לעייפה, ממש כמו קמפיין הבחירות. כך למשל, הקלישאה השחוקה של "במקום לתת לעני דגים, יש לתת לו חכה וללמדו כיצד לדוג". אך מהי בדיוק חכה? גם כאן השטחיות חוגגת. 

כך, לדוגמה, החיבור הרווח בין תמיכה ממשלתית במפעלים לבין מניעת אבטלה. למעשה, חיבור עיר המרוחקת מהמרכז לרשת הרכבות, עשוי להקל לאין שיעור על האבטלה של יישוב שלם ולהפחית בצורך בסובסידיה למפעלים מקומיים. שכן, החיבור מאפשר ניידות בעבודה ומפחית את התלות בין היישוב למפעלים הללו (תלות שעלולה להזמין גם ניצול מצד בעלי המפעלים).
רבים מהפיתרונות הנזרקים לחלל האוויר חדשות לבקרים, אינם ישימים כלכלית ופוליטית ולוקים לא אחת בשטחיות ואפילו בפופוליזם זול. 

כך, לדוגמה, ההצעה שהועלתה ב-2008 לבטל את הפטור ממס על השכרת דירות. הנימוק האידיאולוגי שניתן לה היה העברת כסף מבעלי ההון (בעלי הדירות) לעניים (השוכרים). נשמע הגיוני? רק בתיאוריה. בפועל, ביטול הפטור יביא קרוב לוודאי להעלאת שכר הדירה, להסטת ההשקעה מהשכרת דירות לאפיקי השקעה חליפיים וכדאיים יותר ולצימצום מלאי הדירות להשכרה. בסופו של דבר, הנפגעים האמיתיים יהיו השוכרים, קרי: זוגות צעירים, עולים חדשים, סטודנטים ומיעוטי האמצעים.

תפישת העוני בחברה הערבית

מהראיונות שערכנו לצורך כתיבת ערך זה עולים שני קריטריונים בולטים לזיהוי עניים בחברה הערבית: אורח-חיים צנוע ביותר ושפת דיבור בעלת אוצר מילים דל. כלומר, התפישה היא שהדלפונים הם גם לא משכילים. מבחינת הנתונים הסטטיסטיים של הלמ"ס, לתפישה זו יש על מה להתבסס.

אומנם לא עשינו סקר עמדות, אבל מהראיונות מצטיירת תפישה בסיסית, ולפיה עוני ועושר הם בעיקרם מושגים דטרמיניסטיים במגזר הערבי ("הכל מן אללה"). כלומר, התפישה הרווחת היא שאדם נעשה עני או עשיר בגלל תכונות האופי שלו, או בגלל שהוא נולד כזה (שוב נדגיש שאנחנו מדברים בהכללה רחבה, וברור שיש לא מעט משפחות ערביות שאימצו תפישה אחרת). לא שכיחה התפישה המערבית שהעוני הינו, במקרים רבים, מצב זמני ובר-שינוי, עבור מי שמגלה יוזמה ורצון עז לצאת ממעגל העוני, או לחילופין תולדה של אפליה וניצול מעמדי. ניתן להניח שהתפישה המסורתית הולכת ונסדקת בשנים האחרונות, בין היתר בהשפעת ההשכלה והחשיפה לסיגנון החיים התחרותי-הישגי במגזר היהודי.

להיות עני ומסכן זה לא כבוד גדול בכל מקום בעולם. ועדיין, על-פי התשובות שקיבלנו, עניים רבים במגזר הערבי אינם חשים בהכרח מבוכה או בושה לנוכח מצבם הכלכלי הירוד, ואינם תופשים עצמם כמי שנכשלו (כפי שחשים רבים מעניי המגזר היהודי החילוני). רבים נותנים לכך הסבר תיאולוגי, מתחזקים באמונתם ותולים את דלותם בתפישה דתית השוללת חיי מותרות. אחרי הכל, הנביא מוחמד עצמו היה אביון תקופה מסוימת בחייו, עד שהתחיל לעבוד כסוחר.

העניים אינם ננטשים לגורלם במגזר הערבי. פרט לקיצבאות של המדינה, הם זוכים לסיוע כלכלי של אירגוני סעד ומוסדות צדקה דתיים, כמו גם לתמיכה נפשית במסגד. שם מחזקים את רוחם ומבהירים שלהם כי למרות שלא הצליחו בחיים, אלוהים עדיין אוהב אותם, הקהילה אוהבת אותם, וכי עליהם לשאוב תקווה לא רק ממה שעשוי לקרות להם בעולם הזה, אלא גם ממה שצפוי לצדיקים בעולם הבא. בעצם, הדת נותנת לא אחת לגיטימציה (לפחות עקיפה) לעוני, בכך שהיא ממציאה לעניים הסברים מטאפיזיים על מצבם. יש הגורסים כי ממאגר אנושי זה שואבים אירגוני צדקה מוסלמיים במגזר את כוחם. ואכן, על-פי נתוני הלמ"ס, רוב המאמינים המוסלמים האדוקים באים משכבות חברתיות-כלכליות נמוכות.

עניים רבים שאינם רוצים או מסוגלים להתנחם במסרים הדתיים, נוטים להדחיק את מצבם האמיתי, ולתרץ זאת בכך ש"בינתיים אני לא עשיר". במציאות זו, נותרו שני אלמנטים בלבד המפילים את המחיצות בין עשירים ועניים: המסגד המקומי, שכולם באים אליו, והמפגש הבלתי-אמצעי ברחוב. האווירה במסגדים מאוד שיוויונית (אין מי שמקבל זכויות יתר בנושא מקום הישיבה) ויש בה כדי למתן את תחושת הניכור והפערים בתוך החברה הערבית.

ומה לגבי תפישת העניים על-ידי אלה ששפר גורלם? על-פי המרואיינים שלנו, התפישה אינה אחידה. מקצת מהעשירים והמצליחנים תופשים את אחיהם חסרי-הכל כעצלנים, שלא מוכנים להתאמץ ולשפר את מצבם. בעיני אחרים, העניים נתפשים כחסרי מזל, שלא נקלטו בשוק-העבודה.

נתוני העוני במגזר הערבי

שיעור המשפחות הערביות העניות

תמונת מצב העוני במגזר הערבי מתקבלת הן על-ידי חוקרים והן על-ידי הציבור הישראלי הרחב, בעיקר על בסיס נתונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה והמוסד לביטוח לאומי (בעיקר דו"ח העוני שהוא מפרסם).

על-פי הנתונים הרשמיים הללו מצטיירת תמונה קשה. כך, לדוגמה, מדו"ח העוני לשנת 2007 עולה, כי על-פי נתוני ההכנסה הכלכלית לפני תשלומי ההעברה (הבטחת הכנסה, דמי אבטלה, קיצבאות ילדים) ומיסים, שיעור המשפחות העניות במגזר הערבי הגיע ל-58.3% (לעומת 28.3% במגזר היהודי). הודות לתשלומי ההעברה נחלצו 11.8% מהן ממעגל העוני. סך המשפחות העניות במגזר הערבי באותה שנה (לאחר תשלומי ההעברה) עמד על 143,000 שהיוו 51.4% מסך המשפחות הערביות בארץ.

בקרב היהודים, שיעור המשפחות שנחלצו מקו העוני הודות לתשלומי ההעברה, עמד על 46.8%, בעוד שבמגזר הערבי נחלצו מקו העוני רק כעשירית מהמשפחות העניות. אפשר להעריך שהדבר נובע מהבדלים בזכאות לתשלומי העברה ומהבדלים במידת העוני בכל מגזר. יהודים כנראה יותר זכאים (מבחינה פורמלית) לתשלומי העברה. למשל קצבאות שונות שנובעות ממעמדם כעובדים או כמובטלים - זאת, להבדיל מערבים ש"עבדו שחור" ולכן לא נרשמים בלשכות כמובטלים, או לא שילמו ביטוח לאומי ולכן לא זכאים לקצבאות כמו הבטחת הכנסה. ייתכן כי גם גובה תשלומי העברה ואופיים משפיע, למשל הטבות שמגיעות לאוכלוסיה החרדית, באמצעות קצבאות לתלמידי ישיבות ושאינן מגיעות לאוכלוסיה הערבית. 

סיבה אחרת יכולה להיות מידת העוני. אפשר שיש יותר עניים מרודים בקרב הערבים מאשר בקרב יהודים – כלומר יותר ערבים הרחוקים מאד מקו העוני (מצידו התחתון). במלים אחרות, העניים היהודים הם יותר גבוליים וקרובים לקו העוני ולכן תשלומי ההעברה מעבירים אותם אל מחוץ לקו האדום. 

אגב, דוח העוני של המוסד לביטוח לאומי משנת 2007 מצביע על מגמה של עליה במספר המשפחות הערביות שנחלצות מקו העוני לאחר תשלומי העברה וירידה במספר המשפחות היהודיות שנחלצות מקו העוני עקב תשלומי ההעברה, אם כי עדין שיעור המשפחות היהודיות שנחלצות גבוה יותר. המוסד לביטוח לאומי מסביר זאת בשינוי בהרכב המשפחות העניות במגזר הערבי. יש עליה במשפחות עניות שבראשם עומד קשיש ולכן הם נסמכות על תשלומי העברה, שמשנים משמעותית את מעמדם (מחלצים אותם מקו העוני). לעומת זאת מסתמנת ירידה במספר המשפחות העניות הערביות שבראשן עומד זוג בגיל העבודה שמפרנס, ושתשלומי העברה לא משפיעים על היחלצותן מעוני.

שיעור המשפחות הערביות מכלל המשפחות במדינת ישראל הוא 13.4%, אך שיעורן מכלל המשפחות העניות בארץ עמד בעת כתיבת הדו"ח (2007) על 24.2% לפני תשלומי ההעברה ועל 34.6% לאחר תשלומים אלה. במילים אחרות, משקלן של המשפחות הערביות העניות מתוך כלל המשפחות העניות בישראל, גדול פי 2.5 ויותר ממשקלן היחסי באוכלוסיה.

מספר הנפשות והילדים העניים במגזר הערבי

דוח העוני מציג השוואה בין ערבים ליהודים על-פי מחוזות ללא סיכום כללי, וממנו עולה כי בשנת 2007 למעלה מ-40% מהמשפחות הערביות היו עניות (כאשר במחוז ירושלים ובמחוז הדרום הגיע שיעור המשפחות הערביות העניות לכ-70% מכלל המשפחות הערביות במחוז), וזאת לעומת פחות מ-30% בקרב המשפחות היהודיות. 

כאשר בודקים את מספר הנפשות, ובעיקר את מספר הילדים העניים במגזר, מתקבלת תמונה קשה עוד יותר, שכן מספר הילדים במשפחה ערבית ממוצעת גדול מזה שבמשפחה יהודית. נכון לשנת 2007, למעלה מ-50% מהילדים הערביים היו עניים (כאשר במחוז ירושלים ובמחוז הדרום הגיע שיעור הילדים הערביים העניים ליותר מ-70%). בקרב היהודים (להוציא את מחוז ירושלים) עמד שיעור הילדים העניים בכל מחוז על פחות מ-30%. 

במחוז הדרום עמד שיעור הילדים הערביים העניים על 77.6% ובמחוז ירושלים על כ-74.1%, וזאת בהשוואה ל-25.7% ו-45.9% בהתאמה בקרב הילדים היהודים באותם מחוזות. 

יש הגורסים כי הנתונים הרשמיים, קשים ככל שיהיו, אינם משקפים את מלוא חומרת הבעיה, מאחר שסקרי הלמ"ס אינם כוללים חלקים נרחבים מהאוכלוסייה הערבית, בהם תושבי הכפרים הקטנים והיישובים הבלתי-מוכרים, בעיקר בנגב.

בעבר, כשהמשק הישראלי נקלע לתקופות קשות, כולם שילמו את המחיר, יהודים וערבים. אבל מתחילת העשור הקודם, עם הפריחה הכלכלית והעלייה ברמת החיים של האוכלוסייה היהודית, נראה - לפחות על פי הנתונים הרשמיים - שהגל פסח על המגזר הערבי. גרוע מכך, מאז תחילת שנות ה-90', גרף העוני במגזר הערבי נמצא במגמת עלייה יציבה (ראו טבלה להלן) 

שיעור המשפחות והילידים העניים, 1992 - 2007
שנה משפחות ילדים
  ערבים כלל האוכלוסייה ערבים כלל האוכלוסייה
1992 37.2 16.4 41.8 21.3
1993 35.3 16.7 43.9 22.1
1994 38.5 18.0 42.9 22.8
1995 31.2 16.8 40.0 23.2
1996 28.3 16.0 32.6 21.4
1997 30.3 16.2 36.7 21.8
1999 40.6 17.8 50.0 24.9
2000 42.9 17.6 50.0 25.2
2001 41.3 17.7 52.1 26.9
2002 47.6 18.1 56.8 29.6
2003 48.4 19.3 57.5 30.8
2004   20.3   33.2
2005   20.6   35.2
2006 54.0 20.0   35.8
2007 51.4 19.9   34.2


סבר פלוצקר, פרשן ועורך כלכלי בכיר של העיתון ידיעות אחרונות, שניתח את ממצאי דו"ח העוני ב-2007, מצביע על הגידול הלא-צפוי באחוז המשפחות העניות עם מפרנס אחד, כפי שהוא משתקף מהדו"ח. מתברר שיציאתו של ראש משפחה ערבי לעבודה אינה ערובה לחילוצו מקו העוני, ולרוב היא רק מביאה לשינוי הסטאטוס הרשום שלו ממקבל קיצבה למועסק. הנתונים מדברים בעד עצמם: בשנת 2004 היו בישראל 139 אלף משפחות עניות שראשן יצא לעבוד, אך לא הצליח לפרנס את משפחתו בכבוד מהשכר הזעום שהרוויח.

מצוקת הרשויות המקומיות הערביות

המצב החברתי-כלכלי של הרשויות המקומיות נמדד לפי אשכולות. היישובים שמצבם החברתי-כלכלי נמוך ביותר מדורגים באשכול 1, ואלה שמצבם טוב ביותר מדורגים באשכול 10.
על-פי נתוני הלמ"ס משנת 2004, מצבן של הרשויות המקומיות הערביות חמור: 45% מהן ממוקמות בשני האשכולות הנמוכים ו-97% בארבעת האשכולות הנמוכים. 2% מהרשויות שהיו באשכולות 5 ו-6, הידרדרו לאשכול נמוך יותר. באשכולות החמישי והשישי נמצאות רק שתי רשויות ערביות, ואין אף רשות מקומית ערבית באשכולות הגבוהים (10-7). 

מצבן של הרשויות המקומיות בישובים הבדואים (בעיקר בנגב, אך לא רק) הוא הקשה ביותר. שמונה מתוך תשעת הישובים המרוכזים באשכול הראשון (כלומר ברמה הנמוכה ביותר) הם ישובים בדואים. יתרה מכך, ממסמך שפרסם מרכז המחקר והמידע של הכנסת בשנת 2007, ואשר התיחס למספר יישובים בדואים (רובם בנגב) עולה, כי רמת ההכנסה ביישובים אלה נמוכה באופן ניכר בהשוואה ליישובים אחרים ובהשוואה לממוצע הארצי. חלק ניכר מהתושבים ביישובים אלה (בד"כ למעלה ממחצית האוכלוסייה) משתכר פחות משכר המינימום. שיעור דורשי העבודה ביישובים אלה גבוה באופן ניכר (לפעמים פי 4 ויותר) מהממוצע הארצי, והוא נע בין 8% ל-19%. לשם השוואה, שיעור דורשי העבודה הארצי הוא 3.80%. גם דמי האבטלה שהמובטלים בישובים אלה מקבלים הינם נמוכים, שכן הם נקבעים לפי גובה השכר בעבודה האחרונה, שגם הוא, כאמור נמוך. בחלק מהמקרים המובטלים אף אינם זכאים לדמי אבטלה כלל, מאחר שלא צברו ותק מינימלי בעבודה, הנדרש לצורך הזכאות (זו הסיבה ששיעור מקבלי גמלת הבטחת הכנסה גבוה משיעור מקבלי דמי האבטלה).

מחקר שהציג הכלכלן פרופ' אבי בן-בסט (בעבר, מנכ"ל משרד האוצר) בפורום קיסריה שהתקיים ביולי 2008, חשף נתון שאומר דרשני: כ-16.5% מהרשויות המקומיות בישראל הלינו שכר ב-2006 כש-85% מהן רשויות ערביות. 36 מתוך 42 הרשויות המקומיות שסבלו ב-2006 מהלנת שכר הן רשויות ערביות.

מדו"ח מקיף שערכה ב-2005 ההסתדרות בנושא אי-תשלום השכר ברשויות הערביות, שנחשף על ידי העיתונאי דוד רגב עלתה תמונה עגומה וקשה (להלן הדברים מתוך כתבתו: 'ורק לערבים לא נשאר', ידיעות אחרונות, 15.11.2005, עמ' 6-7). כך, למשל, עובדי מועצת אעבלין בגליל לא קיבלו בזמן פרסום הכתבה שכר זה שבעה חודשים וכספים לא הועברו לקרנות ההשתלמות וקופות הגמל של העובדים מאז שנת 2001. זאת למרות שגם כאן פוטרו עובדים.

בשיא המפוקפק החזיקה באותה עת עיריית טייבה, שעובדיה לא קיבלו שכר במשך שנה, למרות שהעירייה חתמה על הסכם הבראה.

מי אשם במצוקה הקשה של עובדי הרשויות המקומיות הערביות? תלוי את מי שואלים. בהסתדרות, המלווה את מאבקם של עובדי הרשויות, מפנים את האצבע המאשימה למשרד הפנים ולמרכז השלטון המקומי, ואומרים בפה מלא: עובדי הרשויות הערביות מופלים לרעה משום שהם ערבים.

סלאח סעד, מנהל חטיבת עובדי הרשויות המקומיות בהסתדרות, אמר לכתב: "משרד הפנים מסרב להעביר כספים לרשויות בשל הגירעון ובעקבות גבייה נמוכה של מסים. אם יש בעיות עם ראשי רשויות ערבים, לשר הפנים יש סמכות להדיח אותם, כמו שהדיח את ראש מועצת ירוחם. לא צריך להעניש את כל התושבים. העובדים הערבים הם בני ערובה במאבקים של משרד הפנים והאחרים".

יו"ר הסתדרות המעו"ף (הסתדרות הפקידים) בהסתדרות, לאון מורוזובסקי, נשמע (צוטט בכתבה) נחרץ מעט פחות: "אני לא מאשים את שמרד הפנים באפליה מכוונת או בגזענות, אבל אני נתקל, שוב ושוב, באדישות של המשרד הזה לנושא. העובדים ברשויות הערביות שאינם מקבלים שכר נפגעים יותר, מפני שמלכתחילה הם מהווים אוכלוסייה חלשה, ודעת הקהל בישראל נוטה להקל ראש ברשויות הערביות. משרד הפנים חייב להבין שפיטוריי עובדים אינם משפרים את מצבן הכלכלי של הרשויות. מאחר שבתי-הדין לעבודה אינם נוקטים סנקציות חמורות, משתלם לראשי הרשויות להלין שכר. שכרם של העובדים וההפרשות לקופות ולקרנות מהווים קופת חיסכון, הלוואה ללא ריבית, לראשי הרשויות".

במשרדי הממשלה ובמרכז לשלטון המקומי גלגלו את האחריות זה על זה ועל ראשי הרשויות הערבים. לטענתם, תשלום השכר לעובדי הרשויות המקומיות נעשה מכספי המסים שהן גובות מהתושבים וממפעלים המצויים בשטחן, וכן באמצעות שורה של מענקים שנותן משרד הפנים. אלא שברוב הרשויות המקומיות הערביות, כתוצאה מאפליה היסטורית, אין כמעט מפעלים שיהוו מקור למסים, וגביית המסים מהתושבים קשה יותר על רקע העובדה שרבים שרויים במצב כלכלי לא טוב.

גורמים במשרד הפנים מאשימים את ראשי הרשויות הערביות במצב הקשה: "למרבית הרשויות הערביות אין עורף כלכלי, וההכנסה העיקרית שלהן היא מגביית מסי ארנונה. אלא שהיקף הגבייה ברשויות הערביות עומד על כ-4% בלבד, בעוד שברשויות היהודיות הוא עומד על כ-70%-60% בממוצע. אם הם לא גובים ארנונה ולא עושים את מה שצריך, מדוע אנחנו צריכים לתת להם כסף. שר הפנים הורה בעבר להקדים תשלומי מענקי איזון לרשויות הערביות, מתוך רגישות לעובדים, אך המשרד לא מוכן להעביר כספים לרשויות שחשבונן מעוקל, כשבסופו של דבר הכספים ילכו לחובות ולא לתשלום שכר לעובדים", אמרו במשרד הפנים. אגב, אי גביית ארנונה נובעת ככל הנראה מהנחות ופטורים שנותנים בכירי העירייה לאנשי שלומם (החמולות שבחרו בהם).

במרכז השלטון המקומי דחו את טענות משרד הפנים והטילו את האחריות למצב הקשה עליו: "משרד הפנים מתעלם מתוכניות ההבראה שלה רשויות המקומיות הערביות, למרות שרובן מנסות לצאת מהמשבר. אם ראשי הרשויות לא מצליחים לגבות כספי ארנונה, אולי זה בגלל שאין כל-כך ממי לגבות כסף, כי תושבים רבים נמצאים במצוקה כלכלית? משרד הפנים פשוט החליט להתעלל ברשויות הערביות. מודיעים להם שיעבירו להם מענקים, אבל מקזזים מהם כל מיני תשלומים וחובות ואנשים כמעט לא מקבלים כלום. זה פשוט מצב בלתי נסבל. הם לא משלמים והם מטילים את האחריות על האחרים"..

בפורום קיסריה להתוויית מדיניות כלכלית לאומית של המכון הישראלי לדמוקרטיה שהתקיים ביולי 2008 באילת, אמר שר הפנים, מאיר שטרית: "התושבים הערבים מקבלים מענקי סיוע פי 3 מגודלם באוכלוסייה". עוד ציין השר כי שיעור גביית המסים של הרשויות הערביות נמוך פי 4 משיעור הגבייה ברשויות היהודיות. לדבריו, הוקמה ועדה חדשה במקומה של ועדת סוארי לקביעת נוסחת חישוב מענק האיזון לרשויות המקומיות החל ב-2009. "עשינו תוכנית, הכוללת את הסקטור הערבי, בה נגיע לגבייה של 85%, כולל אחריות אישית של ראש הרשות והגזבר". עוד ציין שטרית, כי "הרוב המקומות בהם מינינו ועדות קרואות, השינוי היה דרסטי" (הדברים צוטטו בכתבה שהופיעה בעיתון "גלובס" ב-2.7.2008).

כיסי עוני ביישובים העירוניים

על פי סקר סקר ראשוני של שתי"ל (ארגון גג של ארגונים ועמותות במגזר השלישי), שנערך בשנת 2002 , "הערים המעורבות" (ויש המעדיפים את המושג "ערים דו-לאומיות"), עכו, חיפה, תל-אביב-יפו, רמלה ולוד, סובלות מנחיתות חברתית, כלכלית ותכנונית. הרמה הסוציו-אקונומית נמוכה מהממוצע של כלל החברה הערבית בישראל. אלי רכס, חוקר החברה הערבית, תאר זאת כך, במאמר שפרסם בכתב העת "דו עת":
"אלה אזורי מצוקה. את שכונת הרכבת כינו "פח הזבל של המדינה". פשיעה, עבריינות ואלימות פשו בכל עבר: כספומטים למכירת סמים, נרקומנים, זנות, סחיטה, מלחמות חמולות פשע עקובות מדם. השירותים העירוניים בחלק מהערים קורסים. יש מקומות שהטיפול בבעיות רווחה הועבר בלית ברירה למשטרה. רמת החינוך נמוכה, שיעורי הנשירה והאנאלפבתיות גבוהים. מצוקת הדיור מעיקה: צפיפות, בנייה בלתי חוקית, מחסור בדיור לזוגות צעירים.

אבל ישנן גם נקודות אור. ניכרת התעוררות בקרב גופים עירוניים, ארגונים לא ממשלתיים ופרויקטים כגון "יוזמת פרייס ברודי". ביפו פועלת במרץ "המשלמה" וברמת התשתיות הפיזיות חל שיפור ניכר. בחיפה משקיעה העירייה מאמצים בתחום החינוך וכך גם בעכו. יחד עם זאת, אלה התחלות צנועות. עיקר ההשקעה הנדרשת טמונה במשאב האנושי. אם לא ניחלץ במהרה לטיפול מערכתי כולל, החיבור של התנאים שצוין לעיל מבשר רעות". (אלי רכס, 'הערים המעורבות מצב נפיץ', דו-עט, 2005, עמ' 23).

העוני של היהודים-החרדים מול העוני של הערבים

שתי קבוצות האוכלוסייה המספקות דרך קבע את מרבית הנתונים לדו"חות העוני השנתיים של המוסד לביטוח לאומי, הן החרדים והערבים. אלא שהסיבות למימדי העוני בכל אחת מהן אינן זהות. העוני בחברה החרדית מוגדר, לרוב, כ"עוני מתוך בחירה", נגזרת של אורח-החיים הייחודי לה. במגזר הערבי, לעומת זאת, הסיבות לעוני שונות לחלוטין. כאן מדובר בשילוב של קיפוח ממסדי (אפליה בהקצאת תקציבים לפיתוח ולתשתיות), שיעורי אבטלה גבוהים, סגירת עסקים ודילדול מתמשך במקורות ההכנסה והפרנסה, לצד גורמים אובייקטיביים שלא השתנו במשך שנים (קשיי שפה, דימוי עצמי נמוך, היעדר הכשרה מקצועית, השתתפות דלה של נשים בכוח-העבודה, מגבלות דת ומסורת ועוד).

האומנם הערבים בישראל עניים?

היעדר מידע נפרד על העוני במגזר

דוחות העוני השנתיים של הביטוח הלאומי אומנם מכילים מספרים, שמהם ניתן ללמוד באופן כללי על ממדי העוני בקרב המשפחות הערביות, אך הנושא בכללותו מעולם לא עלה לדיון אמיתי על סדר-היום החברתי הישראלי. ניתן לומר כי המיעוט הערבי בישראל, נפקד כמעט כליל מהשיח הציבורי על העוני. במאמר שהקדיש לנושא בביטאון דו-עט (ריבעון יהודי-ערבי בהוצאת הפורום להסכמה אזרחית), בשנת 2005, כותב סבר פלוצקר, פרשן וערך כלכלי בכיר: "כשאמצעי תקשורת פרטי או ממלכתי רצה להמחיש את בעיית העוני בארץ, הוא היה מביא בדרך קבע את סיפורה של משפחת מצוקה ממוצא מזרחי מעיירת פיתוח יהודית. המקרר הריק צולם תמיד במטבח בדימונה ולא ברהט... מעצבי דעת-הקהל פשוט לא ספרו את העוני הערבי".

באחרונה מורגש שינוי-מה בגישה, ביוזמת חוקרים בביטוח הלאומי, בבנק ישראל ובמכוני מחקר בלתי-תלויים, המבקשים להציג לציבור את מפת העוני הישראלית במלואה, תוך ציון ההבדלים הבולטים בין המגזרים. עם זאת, מציין פלוצקר, ובצדק, עדיין חסר מידע מעמיק ואמין על תופעת העוני בקרב המיעוט הערבי בישראל, ואין מאמץ להתייחס לעוני הערבי בנפרד, כראוי מחמת היקפו וייחודו.

הבעיות המתודולוגיות של איסוף מידע על העוני במגזר

למעשה, הנתונים על הכלכלה הערבית ובכלל זה על ממדי העוני, לוקים בבעיות מתודולוגיות חמורות, המעמידות בספק אפילו את עצם הגדרת המגזר הערבי כמגזר עני. כמובן, איש אינו מתיימר לטעון שאין עניים ערבים. עם זאת, יש השגות רציניות על שיעור הנתונים ומידת העוני, כפי שהתקבלו מתוך נתוני המוסדות הרשמיים. להלן נציג כמה מהבעיות שיש בהן כדי להציב סימן שאלה על נתוני הלמ"ס והביטוח הלאומי, שעליהם מתבססים כלי התקשורת, כמו גם מרבית (אם לא כל) האירגונים החברתיים ומוסדות המחקר :

כלכלה שחורה ואפורה

הנתונים הרשמיים על העוני במגזר הערבי בעייתיים ביותר, בשל ההיקף הנרחב של הפעילות הכלכלית 'השחורה' ו'האפורה', שאינה מדווחת בסקרים. יחידים ומשפחות רבות שעל-פי הסטטיסטיקה היבשה מוגדרים עניים, חיים תחת קורת גג משלהם (לרוב דירה או בית שעברו אליהם בירושה), אינם רעבים ללחם, עובדים בעבודות מזדמנות ובמקרים רבים נהנים מתמיכה כלכלית של הסביבה הקרובה. אגב, חייבים להבהיר שרוב הערבים, בבואם להעריך את מצבו הכלכלי של האדם, מפרידים בין הנכסים שברשותו (מבחינה פורמלית) לבין ההכנסה שהוא מרוויח. מבחינתם הנכסים הללו אינם כלל מדד למצבו הכלכלי, בעיקר משום שהם אינם ברי המרה כספית (לא נהוג למכור בית שברשות המשפחה, שכן הוא נחשב למעין נכס קולקטיבי העובר בירושה מאב לבן). אולם על פי מדדים אובייקטיבים של מצב כלכלי (למשל, אלה הנהוגים בסטטיסטיקה של האו"ם), קורת גג הוא בהחלט מדד חשוב למצבו של האדם ולא ניתן להתעלם ממנו. זאת ועוד, גם מצב תזונתי-בריאותי הוא קריטריון בסיסי למצבו החומרי של האדם, ולפי קריטריון זה שיעור העניים במגזר הערבי אינו גבוה כפי שהוא משתקף בנתונים היבשים של הלמ"ס והביטוח הלאומי. במלים אחרות, יותר נכון לטעון שבמגזר הערבי "יש עניים" מאשר לטעון ש"המגזר הערבי הוא עני".

עלויות נמוכות יותר של הוצאות קיום

כפי שהוסבר לעיל, רבים מחוקרי העוני במגזר מתעלמים (בכוונה או בטעות) מההבדלים בין המגזרים בכל הנוגע לדפוסי הצריכה. ההתעלמות קריטית במיוחד כאשר מדובר במדידת "כוח הקנייה". כך למשל, עלות בניית בית/דירה במגזר הערבי נמוכה בהרבה מאשר במגזר היהודי (יש הטוענים שהיא מגיעה ל-20% מהמקובל במגזר היהודי), בין היתר בשל העובדה שבמקרים רבים נבנה הבית על אדמה פרטית, הנמצאת בבעלת המשפחה וכן הודות לשיטת "הבנייה העצמית" הנחשבת לזולה יותר (לפירוט והרחבה ראו בערך "הבית הערבי במדינת ישראל" במדריך זה). 

גם קניית מזון ומוצרים בסיסיים לבית נמוכה יותר ביישובים הערביים מאשר ביישובים היהודיים (קשה לחשב זאת), משום שמוצרים רבים נמכרים בתפזורת ולא באריזות קטנות, המגדילות את מחיר המוצרים.

התבססות על הכנסה ולא על רכוש

הטעות שבהתבססות על הכנסה בלבד לקביעת מצבה הכלכלי של המשפחה, הוסברה לעיל. במגזר הערבי, טעות זו גורמת לעיוותים גדולים במיוחד, משום שלמשפחות רבות יש רכוש משמעותי, כגון קרקע פרטית, שכלל אינו נכנס לסטטיסטיקה. לפי נתוני עמותת סיכוי, יותר מ-40% מהקרקע הפרטית בישראל הינם בבעלות ערבית. שיעור זה כפול מחלקם של הערבים באוכלוסיית ישראל. יתרה מכך, בתוך תחומי היישובים הערביים שיעור הקרקעות הפרטיות גבוה יותר משיעור הקרקעות הציבוריות. מתוך סך כל הקרקעות שבתחומי השיפוט של היישובים הערביים בארץ, כ-45% הם קרקעות פרטיות. בישובים הערביים במחוז חיפה ובמחוז מרכז מגיע שיעור הקרקעות הפרטיות לכמעט 60% מכלל קרקעות היישוב. במחוז צפון מהוות הקרקעות הפרטיות ביישובים הערביים כ-47% מכלל הקרקעות. שיעורים אלה הינם גבוהים משיעור הקרקעות הפרטיות ביישובים היהודיים. רוב המרואיינים לערך זה לא ייחסו כל משקל לקרקע שבבעלותם (או בבעלותם הפוטנציאלית) להערכת רמתם הכלכלית. רובם גם לא ידעו כלל להעריך את שווי הקרקע בשוק הכללי (שהיה לעיתים קרובות גבוה מאוד). זאת, הן משום שהאדמות הללו לא נחשבות מבחינתם לרכוש פרטי אלא 'משפחתי' (כזה שעובר בירושה מאב לבן) ולא מהוות נכס עובר לסוחר (לא מקובל להמיר אותם לכסף או משאב אחר באמצעות קנייה). רבים גם לא ידעו כלל שאזרח יהודי המבקש לבנות או לקנות בית פרטי, נדרש לשלם סכומי עתק על הקרקע - מרכיב המהווה לעיתים קרובות חלקי-ארי של הקנייה כולה. רובם גם לא ידעו שרוב צמודי הקרקע בישראל אינם שייכים לבעליהם (בניגוד לבעלי בתים במגזר הערבי) אלא מוחכרים להם ל-50 שנה.

בבעלותן של משפחות רבות במגזר הערבי (בעיקר תושבי הכפרים) שדות או מטעים המניבים תוצרת לצריכה עצמית (למשל שמן זיתים) או למכירה, ובכך מגדילים את ההכנסה המשפחתית. גם אלה אינם נכללים בסטטיסטיקה היבשה.

התעלמות מסיגנון חיים ייחודי

אנשים נוטים לחשוב על עוני במונחים מכלילים. בפועל, יש הבדל לא מבוטל בין אדם מעוט-הכנסה במגזר היהודי החילוני לבין מעוט-הכנסה במגזר הערבי או היהודי חרדי. העני היהודי-חילוני הוא בדרך כלל בודד, מנוכר ומעורער כלכלית, עקב התפישה הקפיטליסטית של כל אדם לגורלו (mind your own business). מנגד, החברה הערבית היא ביסודה חברה משפחתית-קהילתית וערך השיתופיות בה משמעותי. לכן, גם ערבי שהכנסתו נמוכה לא נזנח לאנחות, ורמת הניכור של הסביבה פחותה בהרבה מזו של הסביבה היהודית החילונית (במגזר החרדי, התמיכה הקהילתית מחפה לעיתים על העוני הכלכלי). 

דברים אלה לא נועדו לתרץ את העוני במגזר הערבי או לגרוע מחשיבות המאמץ לצימצומו, אלא להדגיש נקודה חשובה: בעוני, כמו בכל תופעה חברתית אחרת, צריך לבחון את המציאות לא רק מבעד למספרים היבשים, אלא גם מבעד לאורח-החיים של הפרט.

נקודה סוציולוגית מעניינת למחשבה: הטיעונים הסוציולוגים שהוצגו לעיל הועברו על ידינו למספר קוראים ערבים משכילים. התגובה היתה כמעט זהה: כולם פרשו אותם כניסיון להמעיט בבעיית העוני במגזר. אחד הקוראים כתב כך: 

הרושם שקבלתי אחרי קריאת החומר הנ"ל על עוני במגזר הערבי הוא שזהו במידה מסוימת נסיון להמעיט בגודלה של הבעיה, ואפילו להכחיש את העובדה שהמגזר הערבי הוא עני יותר מהמגזר היהודי, על ידי הצגת דברים חריגים ולא מיצגים מבחינת גודלם את כל המגזר למשל: הכלכלה השחורה, או העניין של התמיכה החברתית כאילו שהכול ורוד וכולם עוזרים לכולם במגזר הערבי. גם העניין של העלויות במגזר: נכון עלויות הם נמוכות יחסית למגזר היהודי אבל גם הכנסות נמוכות באותה משוואה לא?

נתעלם לרגע מהטענה הלגיטימית (מבחינה מדעית) ש"הכלכלה השחורה" במגזר הערבי אינה כה גדולה, או לפחות לא יותר גדולה מאשר במגזר היהודי (אכן, אין בידינו נתונים המוכיחים באופן שאינו משתמע לשתי פנים שכך הם פני הדברים. המידע שלנו בנושא זה הוא משיחות בלבד עם אנשים רבים במגזר). 

נתעלם גם מהטענה, הלא נכונה בעליל, אודות העלויות (גם ההכנסות של העני היהודי נמוכות, אבל העלויות שלו גדולות יותר). מה שיותר חשוב לעניינינו היא התופעה הרווחת שהערבים חוששים מלדון במורכבות סוגית העוני ורואים בכך איום. הסיבה להערכתנו היא שהם חוששים שמא ואולי יישמט הטיעון הכה רווח אודות "מגזר מקופח". הקיפוח נעשה כל כך מושרש בתודעה, חלק בלתי נפרד מהזהות העצמית של הערבי, עד שרבים נוטים להתעלם ממגזרים אחרים בישראל, הסובלים משיעורי עוני שאינם  קטנים בהכרח משיעורי העוני במגזר הערבי, ואולי אף גדולים ממנו (למשל, המגזר האתיופי). לכן, גם הפירוש שרובם נותנים לעוני בקרבם הוא קיפוח המגזר הערבי על רקע גזעני.

תחושת הקיפוח עמוקה והאחידה של האוכלוסיה הערבית מקבלת חיזוקים סטטיסטיים בסקר עמדות שנערך על ידי ארגון עדאללה בשנת 2004. הסקר העלה את הממצאים הבאים:

90% מהמרואיינים סבורים שהמדיניות הממשלתית בתחומים: הקצאת קרקע לפיתוח היישובים הערביים, מדיניות הריסת בתים, הרחבת תחומי שיפוט, מדיניות פיתוח כלכלי, מינוי ערבים בסקטור הציבורי, תכנון עירוני ומדיניות פיתוח מגורים, אינן צודקות או אינן צודקות בכלל.

93.2% מהמרואיינים סבורים שהמדיניות הרשמית הכללית כלפי האוכלוסייה הערבית אינה צודקת עד אינה צודקת בכלל.

מבחינת החלוקה לפי אזורים, 92.5% סבורים שהמדיניות הכללית כלפי הערבים בנגב אינה צודקת עד אינה צודקת בכלל, ו-90.7% סבורים כך כלפי הערבים בוואדי עארה.

המרואיינים אינם נותנים אמון ברוב משרדי הממשלה. מינהל מקרקעי ישראל ומוסדות התכנון כמעט ואינם זוכים לאמון בקרב האוכלוסיה הערבית. 89.1%-93.1% אמרו שאינם נותנים אמון או לא נותנים אמון כלל במוסדות אלו.

עוד העלה הסקר כי כ-64% מהמרואיינים סבורים כי מצב המגורים הינו גרוע עד גרוע מאד, ורק מיעוט סבור שהמצב טוב.

יש לשים לב לדבר מעניין וחשוב: ממצאי הסקר של עדאללה אינם מתיישבים לכאורה עם הסקר החברתי של הלמ"ס שבדק בין היתר את מידת שביעות הרצון של הערבים מחייהם. סקר הלמ"ס מצא כי רוב האוכלוסיה הערבית (75%) מרוצה מהחיים, ולמעלה ממחציתה סבורה כי המצב ימשיך להשתפר בעתיד. 

מידת שביעות רצון בתחומי חיים שונים במגזר הערבי לפי מידת דתיות
  סה"כ ערבים דתיים מאד דתיים לא כל כך דתיים לא דתיים
מרוצים מהחיים 75.7 80.9 75.5 74.5 74.5
החיים בשנים הקרובות יהיו יותר טובים 57.3 43.5 58.4 62.6 56.5
מרוצים מהמצב הכלכלי 40.3 55.9 37.6 39.2 39.1
בשנים הקרובות המצב הכלכלי ישתפר 46.0 31.8 46.5 49.4 49.4
אף פעם לא מרגישים בדידות 32.8 33.6 33.2 29.1 35.6


הדבר עשוי ללמד כי הנשאלים בסקר של עדאללה מנצלים את הסקר על מנת להתלונן על איכות חייהם, ובמידה מסוימת משיבים את התשובות שמצפים מהם ("רצייה").

האינדיקציה לדרך החד-צדדית שבה מתבוננים הערבים על מצבם הכלכלי היא העובדה שהתמונה על מצב השירותים והתשתיות נבנית על ידי ארגון עדללה על בסיס סקרי דעת קהל (המבטאים עמדה סובייקטיבית על המציאות) ולא על בסיס נתונים אובייקטיביים - השוואתיים ואחרים. דוגמא הממחישה את ההטיה החריפה הזאת היא העובדה שבסקר הנ"ל עלה כי 52% מהאוכלוסייה הערבית אינם נותנים אמון במשרד הבריאות. 38.9% הביעו אמון בינוני במשרד, ורק 9% הביעו אמון מלא. הנשאלים בסקר לא נתבקשו כלל להסביר את תחושת אי האמון שלהם - למשל רשלנות רפואית או טיפול רפואי ירוד ומפלה, אשר לו זכו בעבר. למעשה, אפשר לשער שבראיונות עם ערבים, שקיבלו טיפול רפואי בישראל, חוות הדעת השכיחה תהיה חיובית מאד. הנה כי כן, מרגע שהמרואיין בסקר קיבל את המילה "משרד ממשלתי" הוא הגיב באופן אוטומטי בשלילה. מדוע? כי כך מצופה ממנו במגזר.  

מעמדם של ערביי מזרח ירושלים

כדי להשיב על השאלה כמה עניים יש במגזר הערבי, נדרשת קודם כל החלטה מדינית: האם ערביי מזרח ירושלים כלולים או שאינם כלולים בהגדרת "ערביי ישראל?" הכללת אוכלוסיית מזרח ירושלים, שכוללת שיעור גבוה של משפחות עניות, משנה את תמונת העוני הכללית במגזר. עד שנת 2004 הופיעו בדוחות העוני של הביטוח הלאומי שתי האופציות גם יחד, לבחירה. היום הדו"חות כוללים את מזרח ירושלים.

היעדר פילוח של המגזר

האוכלוסייה הערבית רחוקה מלהיות הומוגנית, ולכן קבלת תמונה אמיתית של מצבה הכלכלי מחייבת פילוחים דמוגרפיים. עד היום אין בנמצא נתונים על התפלגות ההכנסות במגזר הערבי, על העוני לפי סוגי יישוב, גיל, מצב משפחתי, דתיות וכדומה. האם משפחות ערביות מרובות-ילדים עניות יותר מהיהודיות? מרוכזות בכפרים או בפרברים? מי עובד במשפחות הערביות העניות, הגבר או האישה או שניהם?

העיוות הקשה ביותר בכל הנוגע לנתוני העוני במגזר הערבי, מקורו בהכללת המגזר הבדואי במגזר הערבי כולו. האוכלוסייה הבדואית (בעיקר בנגב), 'תורמת' באופן משמעותי למימדי העוני במגזר. אך יש לזכור כי זו קבוצה מיוחדת במינה (למשל בתחום הפיריון וההסתייגות מתעסוקת נשים, שני פקטורים מכבידים מבחינה כלכלית), השונה במרכיבים רבים מכלל האוכלוסייה הערבית. הדבר מזכיר במידת-מה את תמונת העוני במגזר היהודי, המכלילה גם את החרדים, אף הם קבוצה 'התורמת' למימדי העוני מעבר למשקלה היחסי באוכלוסייה היהודית הכללית. 

אומנם, דוחות העוני מתייחסים לתושבים הערבים במחוז הדרום, שהם ברובם המוחץ בדואים, אולם אחוז ניכר מהבדואים אינם נכללים בנתונים אלה כיוון שהם מתגוררים בכפרים בלתי-מוכרים.

נתונים הסותרים, או לפחות ממתנים, את תמונת העוני

הטלפון כמשל

יש תחומים שבהם השוויון ברמת החיים בין הערבים ליהודים בארץ הושג כמעט במלואו. דוגמא טובה הם הטלפונים. ב-1980 היה שיעור הטלפונים במגזר הערבי שולי: ביותר מ-20 יישובים לא היה אפילו מכשיר טלפון אחד. מכשירי טלפון ציבוריים לא היו כלל. בשנת 1986/7, לאחר הקמת בזק על בסיס מסחרי, היו ל-33% מהמשפחות הערביות לפחות קו טלפון אחד- לעומת 91% בקרב היהודים. בשנת 2000 עלה שיעור בעלי קו הטלפון בקרב הערבים ל-85%, כ-10% פחות מהיהודים, וזאת בלי נתוני הערים המעורבות, שם רמת החיים גבוהה יותר (הנתונים הופיעו במאמרו של אמנון רובינשטיין, 'הטלפון , למשל', הארץ, 3.6.2003, ב1).

ואכן, כאשר מתבוננים בנתוני הלמ"ס בכל הנוגע לבעלות על נכסים מסוגים שונים, מצטיירת תמונה מעט שונה על מצבם הכלכלי של ערביי ישראל. להלן מספר נתונים מייצגים משנת 2007 (מבוססים על נתוני הלמ"ס וכן על נתוני חברת "מותגים" שהועברו אלינו באדיבותה):

החזקת מחשב וחיבור לאינטרנט

ל-72% מהאוכלוסייה הערבית יש מחשב ביתי וכ-55% מהם מחוברים לאינטרנט.

בעלות על מוצרי חשמל

כמעט בכל משקי הבית הערביים (97%) יש מכשיר טלוויזיה. שיעור הבעלות על מכשיר מיקרוגל הגיע בשנת 2007 ל-70%. מזגני אוויר נמצאו בביתם של 65% מהערבים, ל-60% היו בבית מכשירי וידאו או DVD.
30% מהערבים החזיקו בביתם מייבשי כביסה ומדיחי כלים.

נסיעות לחו"ל

45% מהערבים נסעו לחו"ל לפחות פעם אחת בין השנים 2002-2007. 25% מהערבים נוהגים לנסוע לחו"ל לפחות פעם בשנה. במגזר הערבי פועלות לא מעט סוכנויות נסיעות המשווקות חבילות תיור לאוכלוסיה הערבית.

צריכת מותגי יבוא

אין בידינו נתון כולל לגבי צריכת מותגי יבוא במגזר הערבי. עם זאת, על-פי נתונים שקיבלנו ממספר חברות לחקר שוק אודות מוצרים מסוימים, מצטיירת תמונת צריכה הרחוקה מתמונת צריכה של מגזר עני. 

דוגמא לכך היא בתחום צריכת החיתולים החד פעמיים. 83% ממשקי הבית הערביים רוכשים חיתולים חד פעמיים מתוצרת חוץ (האגיס ופמפרס). מותגים אלה יקרים באופן ניכר ממקביליהם המיוצרים בארץ (חוגלה, טפנוקים, סנו). 

הבדלי המחירים במוצרי תינוקות הינם משמעותיים ביותר עבור המגזר הערבי, המתאפיין במשפחות מרובות ילדים כתוצאה משיעור ילודה גבוה.

בעלות על דירה ושוויה

רוב מוחלט של האזרחים הערבים במדינה (כ-92.6%) מתגוררים בדירות שבבעלותם, בשיעור העולה על זה של האזרחים היהודים (כ-70%). שיעור הבעלות של הערבים על דירות אף גבוה יותר משל העשירון העליון בקרב הציבור היהודי, שעומד על 84.4%. הנתונים נכללים בבדיקה שנעשתה בעמותת "סיכוי", שהשוותה את מצב הדיור בין יהודים לערבים. בנושא הדיור, הפער בין קבוצות האוכלוסייה הוא הנמוך ביותר מכלל התחומים שהשווה המדד, ובהם רווחה, תעסוקה, חינוך ובריאות.

בין היהודים לערבים כמעט שאין הבדל בכל הנוגע למספר החדרים בדירת מגורים. אצל היהודים, כמו גם אצל הערבים, עומד הממוצע על ארבעה חדרים. עם זאת, צפיפות הנפשות לחדר מגורים גבוהה יותר אצל הערבים ועומדת על 1.4 נפשות לחדר לעומת 0.9 אצל היהודים (ראוי לציין שמדד הצפיפות לא לוקח בחשבון את גודל החדר ולכן הוא נותן תמונה מעוותת במידה רבה). כמו כן, הנתונים מראים שיהודים משלמים יותר מדי חודש על דיור ועל ארנונה. הנתונים לוקחים בחשבון את פוטנציאל שיעור הגבייה וכוללים את אלו הנמנעים מלשלם.

נתון מאלף לא פחות מופיע בפילוח "מוזאיק" (iGeo) של ערך נכסי המגורים במגזר הערבי. להלן 5 הדרגות: 
רמה גבוהה מאד (מעל 450,000$) - כ-15% ממשקי הבית של המגזר הערבי (רובם בכפרים גדולים ועיירות).
רמה גבוהה (250-300,000$) - כ-4% ממשקי הבית של המגזר הערבי (רובם בכפרים גדולים ועיירות).
רמת הביניים (בין 450,000 ל-300$) לא קיימת במגזר זה.
רמה בינונית (150-250,000$) - כ-50% ממשקי הבית של המגזר הערבי (רובם בערים הגדולות).
רמה נמוכה (עד 150,000$) – כ-25% ממשקי הבית של המגזר הערבי (רובם בערים הגדולות).

המסקנה העולה מפילוח זה היא שרק כרבע מהמשפחות במגזר מתגוררות בדירה ברמת השווי הנמוכה ביותר ,המאפיינת את השכבה הענייה (בקנה מידה ישראלי).

בעלות על מכונית

בבעלות 55% ממשקי-הבית הערביים מכונית (לעומת 57% ממשקי-הבית היהודיים).
כאן חייבים לסייג, אף שאין נתונים השוואתיים בין שנת הייצור הממוצעת של רכב בבעלות משפחה ערבית לעומת שנת הייצור הממוצעת של רכב בבעלות משפחה יהודית, סביר להניח שההבדלים משמעותיים. משיחות שהיו לנו עם אנשים בענף הרכב עולה שרכבים רבים במגזר הערבי הם רכבים משומשים שנפלטו מהשוק היהודי בשל מחירם הנמוך. יתר על כן, אפשר לשער כי שיעור בעלי המכוניות החדשות (1-2 שנים) במגזר היהודי גדול בהרבה משיעורם במגזר הערבי.
 
אבל שוב, גם בהינתן הבדלים אלה בין המגזרים, שיעור כה גבוה של בעלי רכב מטיל ספק גדול על הגדרת המגזר הערבי כ"מגזר עני" (לפחות במונחים בינלאומיים).

בעלות על טלפונים סלולריים

ב-85% ממשקי-הבית הערביים יש טלפון סלולרי (שיעור כמעט זהה לזה של משקי-הבית היהודים). 

בעלות על דירות, מכוניות, טלוויזיות וטלפונים, 2007
המוצר אחוז משקי הבית הערביים אחוז משקי הבית באוכלוסייה היהודית
דירה 95% 70%
מכונית 55% 57%
טלפון סלולארי 85% 86%
טלוויזיה רב ערוצית 70% 70%


האם על-פי הנתונים שהוצגו לעיל, אפשר להגדיר את המגזר הערבי כ"עני"? ישפוט הקורא בעצמו. דומה שיש בהם כדי לרמז שתמונת המציאות הרשמית, המבוססת על הנתונים המכניים של הלמ"ס והמוסד לביטוח לאומי, אינה מדויקת בלשון המעטה.

זאת ועוד, ממחקרי עוני שנעשו במקומות שונים בעולם, נמצא שעוני מתבטא בדרך כלל במצוקה נפשית, בתחושה של חידלון, בחוסר שביעות רצון מהחיים ובחוסר תקווה. והנה בסקר חברתי שערך הלמ"ס ב-2006 נשאלו המרואיינים מספר שאלות על שביעות הרצון שלהם מהחיים. מהנתונים עלה שכשלושה רבעים (76%) מהמוסלמים בישראל מרוצים מחייהם (מרוצים או מרוצים מאוד) לעומת 85% מהיהודים. הנשים המוסלמיות מרוצות יותר (79%) מחייהן מהגברים המוסלמים (72%).

39% מהמוסלמים מרוצים ממצבם הכלכלי, לעומת 56% מהיהודים. יותר ממחציתם (52%) ענו שמצבם הכלכלי יהיה טוב יותר בשנים הקרובות ו – 60% העריכו שחייהם יהיו טובים יותר (לעומת מחצית מהיהודים [51%]).

בשני המדדים, הנשים המוסלמיות אופטימיות יותר מהגברים המוסלמים: 57% מהנשים לעומת 47% מהגברים מצפות לשיפור בחיים בשנים הקרובות, 64% מהנשים מצפות לשיפור כלכלי, לעומת 55% מהגברים.

כמעט שלושה רבעים (73%) מהמוסלמים בישראל מרוצים מאזור מגוריהם, לעומת 83% מהיהודים. המוסלמים מדווחים על שביעות רצון גדולה יותר מהיחסים עם שכניהם -85% (לעומת 80% מיהודים). ושוב, גם כאן התמונה המתקבלת רחוקה מתמונה של עוני מרוד ומצוקה קיומית.

הפער הזה, בין התמונה שמציגים הערבים (ובעיקר המנהיגות הערבית בארץ) לבין המציאות, מטרידה ומעצבנת יהודים רבים, ויש הגורסים שהיא אחד הגורמים דווקא להנצחת הפערים ולמתח בין המגזרים. זה מעט דומה לחולה במחלה לא קשה שמפגין סבל וזועק מכאבים כמי שחלה במחלה קשה. אדם כזה יוצר לעצמו תדמית של היפוכונדר וגוזמאי. התדמית הזאת מחלישה בסופו של דבר את המוטיבציה  של הרופאים לרפא את מחלתו. המחשה לכעס שמעוררת תרבות הקובלנה של הערבים בקרב יהודים בארץ, הוא המאמר האנונימי שלהלן, שהועבר בשנת 2008 מיד ליד ברשתות המיילים ברחבי הארץ ובבלוגים השונים (מעריכים שקראו אותו מאות אלפים, מתוך הזדהות עם תוכנו). נדגיש: המאמר הזה מובא להלן רק כדי להמחיש את התפישה ואת הלך הרוח הרווחים בקרב הציבור היהודי ביחס לסוגית מעמדם הכלכלי של ערביי ישראל, מבלי לדון כלל באמיתות כל המשפטים המובאים בו:

למרות שהם מהווים כ:20% מאוכלוסיית המדינה, הם זוכים ב-50% מתגמולי הביטוח הלאומי. הם כל כך "אומללים", שגביית המיסים במגזר הערבי היא מגוחכת, והנתונים על כך ידועים לכל מי שמעוניין לדעת אותם. מילא כשמדובר במיסי המדינה כמו מס הכנסה ומע"מ, אבל הם גם לא ממש טורחים לשלם את המיסים העירוניים שלהם, ובנוסף מצפים מהממשלה לכסות את הגירעונות שהם יוצרים. כל כך "מקופחים", עד שברשויות המקומיות שלהם הם מעסיקים את כל החמולה, וכל שתי דקות דורשים ומקבלים מענקים מהממשלה כדי שהרשויות לא יקרסו. ואם מענק כזה מתעכב אפילו ביום, זאת כמובן "ההוכחה" לכך שישראל היא גזענית. 

כל כך "מופלים", עד שכל המגזר הזה חי בבתים צמודי קרקע, כלומר וילות, ובפועל – טירות ענק, תמיד בשלבי סיום (בלי טיח וצבע ולפעמים עדיין בשלב השלד) כיוון שלא רוצים טופס 4 לאיכלוס כדי שלא ישלמו מיסים. מאות אלפי בתים במגזר הערבי נבנו שלא כחוק, ואל תספרו לי ש"אין להם תוכניות מיתאר", כי הסיבה לכך היא שהם לא עושים שום צעד בכיוון של תיכנון המרחב העירוני. שהרי למי שלא יודע, ועדת התיכנון המקומית היא זו המאשרת תוכניות מיתאר מקומיות, וזו האחריות של הרשויות המקומיות הערביות לדאוג לאנשיהם. אבל הרבה יותר קל לבנות בניגוד לחוק בישראל . אף אחד לא מעז להרוס בית של ערבי! בעוד שאם אני רק אתקין פרגולה או אסגור מרפסת שלא כחוק, יעמידו אותי מיד לדין ויחייבו אותי בהוצאות ההריסה ובהוצאות משפט, בנוסף על הקנס. 

כל אחד מהם חי על ג'בל משלו כאילו האדמה היא משאב לא מוגבל בארץ הזו. תושבי סכנין מתלוננים על "הפקעת אדמות". הם רק שוכחים לציין שבסכנין חיים 20 אלף איש על שטח של 8,000 דונם, בעוד שברמת גן לדוגמא חיים למעלה מ-150 אלף איש על שטח של 12,000 דונם, שרבע ממנו הוא פארקים וגנים. 

חיים טוב, הערבים תושבי ארצנו. מספיק לנסוע בוואדי ערה ולראות על איזה שטח יושבים יישובים כמו אום אל פאחם ומוסמוס .[...]

הם כל כך "מקופחים" עד שלעולם לא תראו שבמסגרת "איחוד משפחות" איזשהו ערבי יבקש "להתאחד" ב"פלסטין", "ירדן", "מצרים" או "סוריה". הפלא ופלא – הם תמיד-תמיד מעוניינים להתאחד דווקא במדינה ה"גזענית" הזו ישראל! [...]  אז מה קורה כאן?
 (פורסם בין השאר ב-חדשות בן עזר, מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, 2008 גיליון מס' 385).

כמובן שאפשר לטעון שהעוני במגזר הערבי הוא "עוני יחסי". כלומר, בהשוואה למגזרים אחרים בישראל. ברם, דומה שרוב "דוברי העוני" במגזר הערבי דווקא נוטים להתעלם מהממד ההשוואתי. שכן, בהשוואה למגזר החרדי או האתיופי, ואפילו בהשוואה לחלק לא מבוטל מהמגזר הרוסי והמגזר היהודי הוותיק (מעמד הפריפריה) מצבם של הערבים אינו כה גרוע (בהכללה סטטיסטית כמובן). לכן, הנתונים שהובאו לעיל חשובים. יש בהם כדי לאשש את הקביעה שבפרספקטיבה היסטורית ובינלאומית, רוב הערבים במדינת ישראל רחוקים מלהיות עניים מרודים המתמודדים עם מצוקה גופנית ונפשית יומיומית בנוסח העולם השלישי.

למעשה, אין במגזר כמעט עוני בסיגנון העולם השלישי, כלומר, עניים מרודים המתגוללים ברחוב, פושטים יד ורעבים ללחם. אין גם הרבה חסרי בית, זרוקים על המדרכות, המטביעים את יגונם בטיפה המרה (חיזיון שכיח בארצות המערב).

עם זאת, נדגיש שוב ושוב כי אין בנתונים אלה גם כדי להזים את העובדה המוכחת כי במגזר הערבי חיים עניים, ואפילו עניים רבים, לפחות בקנה-מידה של מדינה מערבית השואפת להתקבל לליגת-העל של המדינות המפותחות. מקצתם, בעיקר במגזר הבדואי, גם חיים בתנאי חיים קשים הדומים לאלה המקובלים בארצות העולם השלישי.

עמותות סיוע ואירגוני צדקה

אחד המדדים המובהקים למצב העוני בכל מגזר, הוא מספרם של העמותות ואירגוני הצדקה הפועלים להקל את מצוקתן של משפחות נזקקות. במגזר הערבי, כמו ביהודי, ניכר בעשור האחרון גידול משמעותי במספר האירגונים בתחום זה, המפעילים רשתות של מתנדבים ותורמים, אף שחייבים לציין שמספרם קטן לאין שיעור (גם ביחס לגודל האוכלוסיה) ממספר הארגונים המקבילים במגזרים היהודיים.

למעשה, עד כמה שידוע לנו לא נחקר נושא תרבות התרומות בחברה הערבית בכלל ובמגזר הערבי (בעיקר המוסלמי) בישראל בפרט. אולם על סמך שיחות שהיו לנו עם מזרחנים ואנשים שונים מהמגזר, הרושם המתקבל הוא שבהשוואה לחברה הנוצרית והיהודית המוסלמים, למעט לצרכי דת, המוסלמים אינם מרבים לתרום כספים להקמת קרנות שמטרתן לפתח מצוינות והשגיות (קרנות או פרסים אקדמיים) ולתמיכה רחבה ומשמעותית באוכלוסיות מצוקה. 

התרומות המקובלות בעולם המוסלמי הן: "זכאת" (אף כי בעבר הרחוק הוגדר הדבר כמס חובה שעל הח'ליפה לגבותו). כיום כיום זכאת זו תרומת רשות על פי חלק יחסי של רכוש. תרומה אחרת היא לענייני דת בדמות וקף. סוג נוסף של תרומה -בעיקר של גברים - הוא השתתפות בפעילות קולקטיבית כגון בנייה של מסגד וכו'. דומה שכאן שיעורי התרומה לא מבוטלים.  וכמובן יש את התרומות בעלות ההיבט הפוליטי-אידיאולוגי, כגון אלה לסיוע למשפחות בעזה. 

אבל כאמור, תרומות לפיתוח כלכלי-חינוכי (ובכלל זה של היישוב שבו גר התורם) נדירים יחסית. קיימות מעט מאוד קרנות פילנתרופיות ואירגונים המסייעים לסטודנטים, לאנשים עם מוגבלויות שכליות וגופניות, לנשים במצוקה וכדומה. אלה שקיימות מצליחות בדרך כלל לגייס תקציבים קטנים מאד. להלן העמותות הפועלות במגזר הערבי (רובן בתקציב מזערי):

  • אל-בסמה (البسمة). אחת העמותות הוותיקות במגזר (נוסדה בשנת 1990). בתחילת דרכה התמקדה העמותה באספקת ספרי לימוד, משומשים וחדשים, לילדי משפחות נזקקות במגזר. עם השנים, הורחבה קשת המוצרים וכיום היא כוללת גם חולצות-בית ספר לתלמידים, מכשירי כתיבה, כלי-בית, בגדים, נעליים, שמיכות ותנורים לחורף וציוד-עזר לנכים ולחולים. העמותה אינה מחלקת מצרכי מזון, אך מעת לעת היא מפנה משפחות נזקקות לבעלי מרכולים שהביעו נכונות לתרום חבילות מזון, ובהן מצרכים חיוניים. נכון ל-2002, סייעה העמותה ל-500 משפחות נזקקות", סיפרה גרייב סועד, יו"ר העמותה, לכתב הארץ, יוסף אלגזי.

    מנכ"ל העמותה, ג'וני ג'השאן, גילה לכתב כי הרוב המכריע של פניות לסיוע בא מצד נשים. לדבריו, הגברים מתביישים לפנות, משום שלעיתים הם אלה שגרמו, במתכוון או בשוגג, למצוקה שאליה נקלעה משפחתם. "מדובר במובטלים, חולים כרוניים, מי שנטשו את משפחותיהם, מכורים לסמים או לאלכוהול - גברים שבפועל הפכו את נשיהם לאמהות חד-הוריות המטופלות בילדים ואינן יכולות לצאת לעבודה", סיפר ג'השאן והוסיף: "אנחנו בין הראשונים שמרגישים את המצב הכלכלי המחמיר והקיצוצים בתקציבי הרווחה". במאמץ לגייס כספים לסיוע, יזמה העמותה, שמשרדיה שוכנים בנצרת, מהלך מיוחד ולא שיגרתי במגזר: היא הציבה 60 קופות התרמה במקומות שונים ברחבי העיר. 
      
  • אגודת טהה חוסין למען העיוורים - באום אל פחם , جمعية طه حسين للمكفوفين -أم الفحم.
  • אור לעיוור - עמותה לטיפול בענייני העיוורים בריינה (ע"ר) جمعية النور للمكفوفين - الرينة.
  • איאת - עמותה לקידום ילדים בעלי צרכים מיוחדים (ע"רׂ جمعية آيات.
  • עמותת אלביינה לרווחה וחינוך - כפר כנא. קידום אוכלוסיות נזקקות על-ידי הסברה.
  • אלביאן - לקידום חינוך ורווחת הילדים הנכים בנגב (ע"ר) جمعية البيان.
  • אלבראה לילד- דיר חנא (ע"ר) جمعية البراءة.
  • אלטריק אלסחיח (ע"ר) جمعية الطريق الصحيح.
  • אלמחבה לבעלי צרכים מיוחדים - עילבון (ע"ר) جمعية المحبة- عيلبون.
  • ביסאן להתפתחות הילד בעל צרכים מיוחדים במגזר הערבי (ע"ר) جمعية بيسان.
  • הדיל אלחמאם (ע"ר): جمعية هديل الحمام. קידום פתיחת מסגרות מיוחדות לטיפול ושיקום ילדים ליקויי שמיעה, הרחבת ידע ההורים בנושא של שיקום הילד לקוי השמיעה, ארגון כנסים ימי עיון והרצאות מיוחדות להורים שינתנו על ידי אנשי מקצוע, הקמת ספריה מיוחדת שתכלול חומר מקצועי בתחום ארגון קבוצות תמיכה מיוחדת להורים.   
  • העמותה הנוצרית לקידום ושיקום הנכה והקשיש בארץ הקודש (ע"ר) الجمعية المسيحية لمساندة المعاقين في الأرض المقدسة.
  • העמותה למען העיוור - כפר כנא והאזור الجمعية من اجل المكفوف -كفركنا.
  • העמותה לקידום המפגר - טייבה الجمعية لمساندة المعاقين.
  • העמותה לשיקום וסיעוד בגליל (ע"ר) الجمعية لمساندة المعاقين في الجليل. עמותה שמטרתה לסייע לאוכלוסיית המוגבלים פיזית, ולאוכלוסיות הקשישים הסיעודיים במגזר הערבי בגליל. איתור אוכלוסייה נזקקת. להקים גן ילדים טיפולי לילדים נכים, ובית אבות לקשישים סיעודיים.
  • ידידי הקשיש והנכה בנגב (ע"ר) جمعية أصدقاء المسن و المعاق في النقب. סיוע ושיקום נפגעי פעולות איבה וטרור; עזרה וסעד לנכים וקשישים בנגב; שילוב ציבור הנכים בחיי הקהילה על כל גווניה; ארגון סדנאות וימי עיון להעשרת חיי הנכים והקשישים.
  • ינאביע - כפר יפיע (ע"ר)  جمعية ينابيع. עמותה שמטרתה שיפור חיי הנכה ואיכותם. מציאת מסגרות פעילות ובילוי לנכים ועידודם להשתלבות בחיי היומיום של הקהילה. פעילות תרבותית וספורטיבית לנכים
  • מאעאן ג'דיידה מכר (ע"ר): جمعية معا- الجديدة. שיפור איכות חייהם של הילדים ובני הנוער בעלי הצרכים המיוחדים בג'דיידה מכר והסביבה, לקדם את שילובם בחברה ושיפור דימויים העצמי; העלאת המודעות בג'דיידה מכר בפרט ובמדינה בכלל לבעלי הצרכים המיוחדים תחת הסיסמא "אני שונה אבל שווה".
  • מונא (ע"ר) جمعية منى-كفركنا. מתן עזרה וטיפול לילדים שסובלים מליקויים רפואיים ושכליים מגיל 3 עד 18. לא יינתן טיפול רפואי אלא ע"י מי שהוסמך לכך על-פי חוק. העמותה יושבת בכפר כנא. 
  • סברא אלבטוף למען האדם (ע"ר) جمعية صبره البطوف من اجل الإنسان. מתן סיוע וטיפול לילדים ומבוגרים עם צרכים מיוחדים. עזרה ומתן סיוע חינוכי לילדים רגילים בגיל הרך, לתלמידים ולאנשים בכל הגילאים. הפעלת מסגרות מתאימות לשיקום אנשים בעלי צרכים מיוחדים. לפעול ולייצר פרוייקטים אקדמאיים. קידום והפעלת פרוייקטים משותפים בין ערבים ויהודים לאנשים עם צרכים מיוחדים. כתובת העמותה: גנאמה ג'מאף, עו"ד ת. ד. 3725 סח'נין 20173.
  • סנד- עמותה לחינוך, רווחה וחברה בטירה (ע"ר) جمعية سند-طيرة. הקמת מקלטים לנשים מוכות וטיפול בנשים מוכות. טיפול בילדים חוסים ומפגרים והקמת הוסטלים לטיפול בהם. הפעלת מרכזים לטיפול ומניעת אלימות. הפעלת דירות מעבר לנשים וילדים חסרי בית. הפעלת מועדונים לילדים בסיכון. הפעלת מועדונים לקשישים. כתובת העמותה: קאסם ראסם עאהד ת. ד. 58 טירה 44915.
  • סראב להוסטלים ומפעלי שיקום (ע"ר) جمعية سراب. הקמת והפעלת הוסטלים ומפעלי שיקום לנפגעי נפש. ארגון צוותים והדרכתם להפעלת הוסטלים ומפעלי שיקום לנפגעי נפש. כתובת העמותה: ת. ד. 15 אצל ד"ר ספייה אמין עכ ו24512.
  • עמותה להפעלת מעון למפגרים כפר כנא جمعية مؤسسة المعاقين.
  • עמותת אל אדיב לנכה ולנזקק (ע"ר) جمعية الاديب للمعاقين. הקמת פרויקטים ותוכניות לרווחתם של הנכים והנזקקים בכפר בועינה נוג'ידאת, כתובת לנכים ולנזקקים בכפר בועינה נוג'ידאת, אשר יפנו אליה לקבלת עזרה, שימוש כמוקד הסבר אודות זכויות המגיעות לנכים ונזקקים במוסדות השונים. כתובת העמותה: בית הנזקקים כפר בועיינה בועיינה-נוג'ידאת 16924.
  • עמותת אלביינה כפר כנא 2006 לרווחה ולחינוך (ע"ר) جمعية البينة-كفركنا. קידום אוכלוסיות נזקקות ע''י הסברה, תמיכה, והעצמה והקמת מרכז סיוע; פתוח פרוייקטים שיקומיים וטיפולים לשירות אוכלוסיות נזקקות; הקמת סדנאות ליזמות עסקים להעצמת תמיכה והכשרת אוכלוסיות חלשות ושילובם בשוק העבודה; סיוע בלימודים במסגרת סדנאות בית; פיתוח מנהיגות צעירה. כתובת העמותה: עואודה מוסא נאג'י סח'נין 20173.
  • עמותת נצרת למען ילדים במצוקה (ע"ר) جمعية الناصرة للأطفال في مازق. טיפול בילדים עם פיגור שכלי ו/או גופני ו/או ילדים בסיכון (חוסים), אשר זכאים להגנה וטיפול עפ"י חוק הסעד ו/או חוק הגנת חוסים. ניהול ופתיחת מעונות. הכל ע"י הגורמים המוסמכים ובכפוף לחוק הפיקוח על מעונות ולכל דין. כתובת העמותה: רח' סאליזיאן 5008, בית מס' 16 אצל אדואר נג'אר נצרת.
  • אגודת הצדקה האורטודקסית, נצרת جمعية الصدقة الاورثودكسية-الناصرة.
  • "אבן סינא" - עמותה לקידום החינוך והבריאות בכפר עראבה (ע"ר) جمعية ابن سينا.
  • "אלסלאם" למען הקשיש בג'לג'וליה (ע"ר) جمعية السلام للمسنين--جلجولية.
  • "אלסואר" - תנועה פמיניסטית ערבית לתמיכה בנפגעות תקיפה מינית جمعية السوار.
  • "אלראזי" עמותה לקידום זכויות העובדים בבית חולים נצרת אי.מ.מ.ס. جمعية الرازي. 

אפליה וקיפוח של הערבים הישראלים - תמונה מורכבת

תחושת הקיפוח בקרב ערביי ישראל

סקרים שנערכו בשנים האחרונות מורים, כי כשני-שלישים מהערבים סבורים שקיים פער כלכלי-חברתי גדול בין שתי האוכלוסיות הלאומיות בישראל, ורואים בו אבן-נגף מרכזית ביחסי יהודים וערבים. האם תחושה זו משקפת מציאות אמיתית? דומה שאין איש שיכחיש שיש פערים, לפחות בין המגזר היהודי-החילוני לבין המגזר הערבי-המוסלמי. אבל מהם ממדיו האמיתיים של הפער ומה הגורמים לו? אלה שתי שאלות קשות שקשה לענות עליהם גם לאנשי מדע, קל וחומר לאזרח מהשורה.

אפשר לטעון כמובן שעצם העובדה שהרוב המכריע של ערביי ישראל סבורים שהפער גדול, משקפת מציאות קיימת. ואולם, ההיסטוריה מוכיחה שלא אחת אנשים טועים לגבי מצבם (בעיקר כשהם משווים אותו לאחרים), וזה כולל גם אוכלוסיות גדולות.

יתירה מזו, מנהיגי המגזר הערבי (אנשי חינוך, תקשורת, דת, כלכלה, ובוודאי פוליטיקאים) נוטים לשים דגש רב, ולמעשה כמעט בלעדי, על טיעון הקיפוח, ומעודדים תרבות של קובלנה. לעיתים נדירות, אם בכלל, יימצא מנהיג ערבי אשר יקום ויכריז בריש גלי, כי מצב הערבים בישראל טוב לאין שיעור ממצב אחיהם במדינות ערב האחרות; או לחלופין, יאמר מילה טובה על מוסד ממלכתי-ישראלי זה או אחר.

לעיתים נדירות, אם בכלל, יימצא איש ציבור ערבי המודה בפה מלא ובגלוי כי שפר מזלו, לפחות ביחס לאביו או סבו שתנאי הקיום שלהם היו גרועים לאין שיעור משלו, או למצער ביחס למדינות בעולם השלישי. לדוגמה, בתחום הטיפול הרפואי לו הוא זכאי, כמו כל אזרח אחר במדינה. בפגישה פנים אל פנים, מטופל ערבי יודה מכל הלב לרופאו ואפילו ישלח זר פרחים למחלקה שבו אושפז, אבל לא יעז לתת לכך ביטוי פומבי הקושר בין הטיפול המסור והיעיל שלו זכה ליתרונות של חיים במדינת ישראל.

למעשה תרבות הקובלנה ("המצב שלי לא טוב, כי דופקים אותי!") נעשתה מאד מושרשת במגזר והיא משועתקת שוב ושוב על ידי המנהיגות הערבית בארץ. זו נוטה להגיב בזילזול, ואף בביטול, על כל ניסיון להשוות את מצבה לזה של ערבים ומוסלמים אחרים בעולם. הם טוענים שאין כל מקום להשוואה כזאת, כי קבוצת-הייחוס שלהם אינן מדינות ערב אלא האוכלוסיה היהודית המבוססת בישראל.

מדובר בטענה בעייתית. שכן, כדי לקבל תמונה כוללת ראוי גם ראוי להשוות את האוכלוסייה המנותחת לאוכלוסיות שונות. יש גם היגיון אמפירי בהשוואה זאת, הן משום שהיא יכולה לרמז על שורש הפערים (ראו בהמשך), והן משום שהיא עשויה להקל במשהו את נטל האשמה שמטילה הנהגת המגזר על כתפי היהודים בכלל והממשל הישראלי בפרט.

תחושת הקיפוח והמבוי הסתום שמתפתחת אצל ערבים רבים בישראל מתחזקת גם בשל העובדה, שהפועל הערבי כפוף כמעט תמיד למעביד ולמנהל היהודי. במערכת כזו אין סיכוי רב להתפתחות יחסים שיוויוניים בין שני המגזרים. היהודי נתפש בדרך כלל כמנהל קשוח, כבוס, כמעסיק, כמי שנותן את הכסף. לכן, הטינה הטבעית שנוטרים פועלים בכל העולם כלפי מעסיקיהם, מתועלת פעמים רבות לאפיק העדתי-דתי-לאומי.

עם זאת, העצמת תחושת הקיפוח וטיפוח תרבות הקובלנה, אין בהם כדי לטשטש את העובדה שאפליה וקיפוח של ערבים מצד יהודים אכן רווחים בתחומי חיים רבים. אומנם, גם מגזרים אחרים בחברה הישראלית (ובראשם החרדים, האתיופים והדרוזים) חשים מקופחים ומפתחים טינה כלפי האוכלוסייה היהודית הוותיקה, ולכן, הערבים אינם יכולים לטעון לבלעדיות. עם זאת, ברוב המקרים, מצבו של המגזר הערבי קשה מזה של מגזרים מקופחים האחרים, ולו בשל שלוש סיבות: היותו מחוץ למשפחה היהודית המורחבת, היותו דובר שפה שאינה עברית (כשפה ראשית), והיותו משויך על-ידי היהודים (מבחינה תודעתית) לקבוצה הנחשבת לאויבת ישראל (החברה הערבית בכלל והפלסטינית בפרט). על כך נרחיב בהמשך.

האם ניתן למדוד אפליה? ואם כן, מי מודד?

בישראל נוצרה מוסכמה כמעט בלתי ניתנת לערעור – לפחות בתקשורת – שהערבים במדינת ישראל מופלים. בדו"חות שונים שנכתבו על המגזר. למרבה ההפתעה (לפחות שלנו), בפועל הנתונים האמפיריים המעידים ללא כחל וסרק על קיפוחו של המגזר הערבי בהשוואה למגזרים אחרים אינם כה משמעותיים וחדים כפי שרבים נוטים להניח (להלן נציג כמה מהם). אפילו וועדת אור, שדנה רבות בסוגית הקיפוח של המגזר הערבי, לא טרחה להביא ראיות מוצקות לקיפוחם של הערבים (שלכאורה, רק לכאורה, הביא להתפרצות האלימה באירועי אוקטובר 2000) ומסתפקת במשפט הבא:
"אזרחי המדינה הערבים חיים במציאות שבה הם מופלים לרעה כערבים. חוסר השוויון תועד במספר רב של סקרים ומחקרים מקצועיים, הוא אושר בפסקי דין ובהחלטות הממשלה וכן מצא את ביטויו בדו"חות מבקר המדינה ובמסמכים רשמיים אחרים." חברי הוועדה אינם מפרטים בדבריהם את הסקרים, המחקרים והדו"חות שמעידים על קיפוח ואפליה, קל וחומר שאינם מזכירים את אלה המערערים - לפחות באופן חלקי - על הקביעה הזאת. ויש כאלה.

גם כאשר מוצגים במאמרים שונים ממצאים מדעיים שיש בהם כדי להוכיח שקיים אי שוויון בולט בין ערבים ליהודים, לא תמיד מוצגות במקביל הראיות התומכות בהשערה שמדובר באפליה. במלים אחרות, אי שוויון בין המגזרים עדיין לא מוכיח אפליה ובוודאי לא מוכיח את שיעורה היחסי (אם אפשר בכלל למדוד זאת).

הנה כי כן, בשנת 2002 פרסמו הזוג סטיבן ופנינה פלאוט (הוא חוקר בבית הספר למנהל עסקים באונ' חיפה והיא חוקרת בפקולטה לארכיטקטורה ותכנון ערים בטכניון) מאמר בכתב העת Israel Affairs שכותרתו: איש שוויון בהכנסה בישראל. אף שלמאמר מסקנות מרחיקות לכת, הסותרות מוסכמות מושרשות, הוא לא זכה להתייחסות הראויה, הן מצד התקשורת והן מצד ארגונים חברתיים והאקדמיה. דומה שהסיבה ברורה: הוא אינו עולה בקנה אחד עם אג'נדות חברתיות מושרשות – אותן אג'נדות שנזהרות ש"לא יבלבלו אותן עם העובדות".

החוקרים מציינים בפתח המאמר שבפועל קיים מצאי זניח של מחקרים סטטיסטיים או אקונומטריים (Statistical or econometric study) אודות הגורמים לאי השוויון בישראל. במלים אחרות, רבים "מדבררים" את אי השוויון, אך רק מעטים, אם בכלל, מנסים לבחון את המציאות בכלים אמפיריים קפדניים. הזוג פלאוט נענה לאתגר וביקש לחקור האם הבדלי שכר בין קבוצות שונות בחברה הישראלית (אתניות ומגדריות) הם תולדה של משתנים ברמת היחיד (החלטות שונות, כגון של נישואין, הורות, מקום מגורים, או תוכניות חיסכון) או שהם משקפים אפליה חיצונית בשוק העבודה או בשדות אחרים.

הם ניתחו שונויות בהכנסה (Income disparities) בין נשים לגברים ובין קבוצות אתניות בישראל, ובכלל זה בין יהודים לערבים. המחקר והמסקנות מבוססים על סקרי ההכנסות של הלמ"ס. הסקרים הללו מודדים הכנסה כספית (שכר) והכנסות אחרות (Wage and non wage income) הן של היחיד והן של משק הבית.

במחקרם הוכיחו הזוג פלאוט שכאשר אומדים כהלכה וכאשר מפקחים על משתנים (גורמים) חיצוניים - Extraneous factors - התמונה המתקבלת היא שאין הוכחה סטטיסטית לאפליית שכר על בסיס הבדלים אתניים בישראל. ההבדלים בגובה ההכנסות בין הקבוצות האתניות, ובכלל זה בין יהודים לערבים, מוסברים (מבחינה סטטיסטית) כמעט אך ורק באמצעות משתנים שאינם אתניים, כגון הבדלים בגיל הממוצע וברמת ההשכלה. במלים אחרות, השתייכות למגזר הערבי לכשעצמה אינה משתנה המשפיע באופן מהותי על רמת ההכנסה.

אפשר להעלות מספר השגות ביחס למסקנות המחקר:
א. לכאורה התמונה שמציגים הזוג פלאוט אינה משקפת במדויק את המציאות הכלכלית הכוללת. ערביי ישראל יטענו שהיהודים מקבלים הטבות כלכליות עקיפות, שלא באות לידי ביטוי בסטטיסטיקה הרשמית של השכר. מנגד, אפשר להניח שהחליפין ה"אפור" ו"השחור" במגזר הערבי גדול מזה שבמגזרים היהודיים, וזה עשוי לאזן ואפילו למעלה מזה את הטבות השכר העקיפות שלכאורה מקבלים היהודים יותר מהערבים.
 
ב. סקר ההכנסות מתייחס לאנשים עובדים, שעה שבמגזר הערבי שיעור הבלתי מועסקים (לא רק מובטלים) גבוה מאד ואלה אנשים שהכנסתם נמוכה מאד. לכן התמונה המתקבלת מנתוני ההכנסה הרשמיים לא משקפת את כל המפרנסים (או ליתר נכון אלה המתקשים לפרנס את עצמם ואת משפחתם).
 
ג. מממצאיהם של הזוג פלאוט ניתן אולי ללמוד שכאשר ערבי ויהודי נמצאים באותו מקצוע או תפקיד בארגון הכלכלי, רמת השכר שלהם פחות או יותר שווה. אבל הבעיה הגדולה של הערבים בישראל היא קודם כל ולפני הכל קבלה לעבודה – ומגבלה זו משפיעה על רמת השכר שלהם (קשה להם יותר להגיע למשרות עם רמת שכר גבוהה).

ד. מעל לכל, אם אכן משתנים של מקום מגורים והשכלה משפיעים על הבדלי שכר (כך גם נמצא במחקר של הזוג פלאוט) אפשר לטעון שהערבים מופלים בשוק העבודה באופן עקיף – זאת בהנחה (המחייבת הוכחה כמובן) שבכל התחומים הללו קיימת אפליה. לדוגמא, אם הסיכוי של ערבי להגיע להשכלה גבוהה נמוך מזה של הערבי, ואם השכלה היא משתנה המשפיע על גובה ההכנסה, התוצאה בפועל היא שהסיכוי של ערבי להגיע להכנסה גבוהה נמוך מזה של היהודי.

עם זאת, גם כאשר מקבלים את ההשגות לעיל (ובשיחה שהיתה לנו עם פרופ' פלאוט הוא אכן קיבל אותן), עדיין הממצאים מאלפים וממחישים עד כמה התמונה שמוצגת היום אודות הכלכלה הערבית היא שטחית וחד ממדית. יתר על כן, היא גם ממחישה שטענת האפליה והקיפוח בינתיים נסמכת על מעט מאד מקורות ועוד יותר מעט על מחקר כמותני עמוק ואחראי. 

אפליה סמויה

כל זה אינו אומר כמובן שאפליה וקיפוח של המגזר הערבי אינם קיימים. למעשה, אפליה, כל אפלייה, אינה בהכרח משהו מוחשי ולעיתים קרובות היא חמקמקה למדי ובעצם סמויה מהעין. זאת ועוד, גם אלה שזועקים חמס נגד האפליה, מתקשים להצביע על הגורם המפלה הספציפי. הסיבה: מי שמפלה עושה זאת בדרך כלל בסתר, והרבה פעמים מבלי שהוא עצמו מודע לכך. אומנם, פה ושם קיימים ביטויי אפליה גלויים לעין כל, כגון בתחום הקצאת קרקעות לבניה ליישובים הערביים (בהשוואה ליהודיים). אבל ברוב המקרים, האפליה המוסדית והפרטית כאחת נעשית בסתר וקשה לאתר את 'האשמים', לאכן ולכמת. אגב, זוהי המציאות גם באפליית נשים על-ידי גברים או אפליית שחורים על-ידי לבנים.

לדוגמה, אין מחקרים המוכיחים שחור על גבי לבן שהיהודים מפלים ערבים בקבלה לעבודה, רק בשל ערביותם. למעשה, אף מעסיק יהודי לא יודה בכך בגלוי, למרות שבפועל רבים מודעים לעובדה שכך המצב. כדי להוכיח זאת נדרשים מחקרים מתוחכמים יותר, כפי שהדבר נעשה למשל בחקר האפליה של שחורים ויהודים בארצות-הברית. אבל לפי שעה, הכל בגדר טענה בלתי-מוכחת מבחינה אמפירית ויותר בגדר מוסכמה.

גם אם קיימת אפליה קשה של ערבים בענפי הכלכלה, עדיין נשאלת השאלה באיזה מידה ניתן לראות בה כאשם העיקרי בכך שערבים אינם מצליחים להתקדם בשוק העבודה. בהקשר זה ניתן למנות מכלול רחב של סיבות שאינן אפליה: למשל, ניידות מוגבלת, שמקורה בין השאר בנטייה של הערבים לגור בקירבת משפחתם. כלומר, הזיקה העמוקה לקהילה והרצון העז להתגורר ליד המשפחה המורחבת, מסכלים גמישות תעסוקתית.

יתירה מזאת, לעיתים קרובות התנהגות שנראית כאפליה ומוסברת בדעות קדומות, אינה בהכרח כזאת. לדוגמה: בעל עסק יהודי המחפש מוכר, עשוי להעדיף מועמד יהודי, פחות מוכשר ממועמד ערבי, מתוך הנחה שקונים יהודים מתקשרים בקלות רבה יותר עם מוכרים יהודים ולהיפך (אגב, זה שיקול שמנחה גם בעלי עסק ערביים, לאמור: העדפת מוכרים ערבים בעסק שלהם המופנה בעיקר לאוכלוסיה הערבית). מבחינת בעל העסק, מדובר בשיקול כלכלי נטו. בפועל, המועמד הערבי שנדחה מקבל את הרושם, המוטעה בעליל, שההחלטה נפלה משיקולים גזעניים. אלא שבעל העסק לא בהכרח שונא ערבים, אלא פשוט נמנע מלהעסיק מוכר שעלול לגרום לו נזק כלכלי.

אפשר אפוא 'להאשים' את בעל העסק בפחדנות (הפחד לאבד לקוחות), או בהחמצת הזדמנות לתרום את חלקו הצנוע להקטנת האיבה ההדדית בין שני העמים - אבל לא באפליה מכוונת ובגזענות. יהודים רבים נופלים במילכוד זה, שאותו מפרשים הערבים, שלא בצדק, כגזענות. 

ושוב, סביר להניח שבעל עסק ערבי היה נוהג בדיוק באותה דרך, בעת שהיה עליו לבחור בין עובד ערבי ויהודי. גם כאן השיקולים היו זהים, או לפחות דומים. עם זאת, חשוב לזכור כי במציאות הישראלית, הערבים הם אלה המחפשים בדרך כלל עבודה במגזר היהודי ולא להיפך. עובדה זו יוצרת חוסר סימטריה מובהק, המזין את תחושת הקיפוח.

גורמים נוספים לאי-שיוויון, פרט לקיפוח ואפליה

אי-השיוויון הכלכלי בין היהודים לערבים נובע לא בהכרח, או לא רק מקיפוח ואפליה, אלא גם מגורמים אחרים. להלן נציג כמה מהם:

גורמים דמוגרפיים

ההכנסה הממוצעת לנפש של הערבי נמוכה בהרבה מזו של היהודי, אבל חלק גדול מזה נובע מכך שהגיל הממוצע של כוח-העבודה הערבי נמוך יותר (וכידוע, צעירים מרוויחים פחות), ומכך שרוב הנשים במגזר נמצאות מחוץ למעגל - בעיקר בשל התנגדות הבעל המוסלמי לכך שאישתו תצא לעבוד. לכך יש להוסיף את הנתון האובייקטיבי, של מספר נפשות גדול יותר במשפחה הערבית מזו היהודית, ועקב כך, הכנסה לנפש קטנה יותר.

דימוי חיצוני נמוך

בלהט הפולמוס על מעמדם הכלכלי הנחות של הערבים בהשוואה ליהודים, קיימת נטייה להתעלם מגורם חשוב - הדימוי הנמוך שלהם בעיני היהודים ולעיתים אף בעיני עצמם. הדימוי הזה נובע בין היתר מכך, שמקורות היוקרה של החברה הערבית כקבוצה, לא כיחידים, דלים בהרבה מאלה של היהודים.

בני-אדם נוטים לזהות עצמם ואת זולתם עם קבוצת אנשים מסוימת, ומתרגמים את הזיהוי למונחים של הצלחה או כישלון, שאותם הם מגדירים באופן סובייקטיבי. לכן, ככל שהקבוצה 'שלהם' מצליחה יותר (על-פי אמות-המידה הסובייקטיביות שהחברה שלהם קבעה), כך הם חשים גאווה וסיפוק עמוקים יותר מעצם השתייכותם (שיוך עצמי ו/או חיצוני) אליה.

ניקח לדוגמה את העם היהודי. כאשר שיעור כה גבוה של יהודים זוכה להכרה בינלאומית ולפרסים יוקרתיים (ובראשם פרסי נובל) על הישגים במדע, בטכנולוגיה, באמנות ובתחומים נוספים, אין ספק שהדבר תורם לדימוי המוכלל שלהם (העצמי והחיצוני) כ"עם חכם", גם אם במציאות היהודים לא בהכרח חכמים יותר מעמים אחרים ("המוח היהודי" הינו מטבע-הלשון המבטא זאת יותר מכל). כמובן שלפעמים ההצלחה עלולה להפוך חרב פיפיות וליצור דימוי שלילי (אנטישמי בעליל), אבל זה כבר סיפור אחר.

מנגד, רצף האסוציאציות המיידי שעולה אצל אנשים רבים במערב (ובכלל זה היהודים בישראל) בהקשר לערבים ולמוסלמים הוא - כלכלה נחשלת, משטרים רודניים ואנטי דמוקרטיים, טרור, פונדמנטליזם דתי, דיכוי נשים ומיעוטים וכדומה.

מי שתרם במידה רבה מאד לדימוי השלילי של הערבים בעיני המערב הם השליטים העריצים (אסאד, קדאפי, סדאם חוסיין ואחרים), ובעשור האחרון, אירגוני הטרור האיסלמיים בעולם ובראשם אל קאעידה של אוסאמה בן-לאדן, החיזבללה בלבנון והחמס בעזה.

הדימוי המוכלל של הערבים בעיניים מערביות מקרין, כמובן, על דימוים הלא-מחמיא של ערביי בעיני היהודים החילונים בישראל. הם נתפשים כחלק מהאומה הערבית הנחשלת. ראוי לציין שמבחינת הדימוי השלילי של העולם הערבי בעיני המערביים, מצבו של הערבי בישראל אינו שונה בהרבה ממצבו של הערבי/מוסלמי במדינות מערביות אחרות. גם שם הערבים (כקבוצה מוכללת) לא זוכים לדימוי חברתי גבוה, בין השאר משום שרבים מהם לא הצליחו להתברג בשכבות המשכילות והמבוססות ומאכלסים את שכונות העוני והמצוקה.

שוב, ראוי להזכיר שאנחנו עוסקים באסוציאציות ובדימויים מוכללים (ולא באנשים בודדים) שמשפיעים על החלטות כלכליות. שהרי בני-אדם נוטים לשפוט את זולתם (למרבה הצער, כמובן) גם על-פי אסוציאציות ודימויים מוכללים. כלומר, לא להתייחס אליו כפרט, אלא לייחס לו תכונות קיבוציות כלליות. לכן, כשיהודי נתקל במועמד ערבי הוא במקרים רבים מתייחס אליו לפני הכל כ'ערבי' ומכיל עליו תכונות קולקטיביות של "ערביות" (כפי שהוא מבין זאת).

הדימוי הלא-מחמיא של הערבים בישראל מושפע לא רק מהדימוי המוכלל שלהם במערב, אלא גם מגורמים מקומיים. מספר המדענים, האמנים, אנשי-העסקים או היוצרים הערבים בישראל, שהגיעו לראש פירמידת ההישגיות ועשויים לאזן את הדימוי השלילי שדבק באומה המוסלמית בכלל והערבית בפרט, אינו גדול (ביחס לאוכלוסיה הערבית כולה וביחס לשיעורם בחברה היהודית החילונית). בכל מקרה, התקשורת הישראלית ממעטת לתת במה לערבים בכלל, קל וחומר ערבים בעלי הישגים מכובדים. למעשה, הערבים מודרים מהתקשורת והישראלי המצוי אינו נחשף כלל לערבים שהגיעו להישגים גבוהים במדע, באמנות, בעסקים ועוד (ויש כמובן כאלה). היחידים שזוכים לחשיפה הם הספורטאים הערבים (בעיקר כדורגלנים), אבל הישגים ספורטיביים אינם משאב סטאטוס משמעותי בחברה הישראלית, ובוודאי לא משאב ארוך טווח. לכן, היא אינה מרגילה ומחנכת את היהודים לחשוב על הערבים במונחים של הערכה וכבוד.

לא זה המקום להציע הסברים לסיבות ולגורמים ההיסטוריים והסוציולוגיים שהובילו למציאות הזאת. בשורה התחתונה, משאב הסטאטוס של ערבי מן השורה מוגבל בהשוואה לזה של היהודי, ואינו מאפשר לו לחסות בצל ההילה הקולקטיבית המקנה יתרון בשוק העבודה. לדבר זה יש השפעה מכרעת גם על נקודת ההתחלה של המועסקים מהמגזר (גם מחוץ לישראל). שכן, המעסיק הטיפוסי יעדיף לקבל לעבודה בן קבוצה 'מנצחת' עם דימוי קולקטיבי גבוה. זאת, גם אם בכך הוא עלול להחמיץ עובד ערבי מוכשר יותר.

לכך יש להוסיף את העובדה שהערבים עצמם לא תורמים לדימוי החיובי שלהם בעיני היהודים. כשמדובר בסיכסוך המר עם העולם הערבי (ובעיקר הפלסטיני), הם מצדדים לרוב בגלוי או בשתיקה שבהסכמה באחיהם הערבים, וממעטים לבקר את הצד הפלשתיני. כך, למשל, בראיון טלויזיה לעיתונאי ירון לונדון נשאל חבר הכנסת מוחמד דהמשה, מה דעתו על פיגועי ההתאבדות שמבצעים טרוריסטים מוסלמים. כל מה שדהמשה היה מסוגל להוציא מפיו הוא שהוא מגנה את שני הצדדים שנוקטים אלימות. באופן טיפוסי הוא נימנע מלהתייחס לסוג הרצח הזה שהוליד האיסלם הפונדמנטליסטי, ולאופי הגלובלי שלו (כידוע, טרור המתאבדים של קנאי האיסלם מופנה לא רק כלפי ישראלים). לשם השוואה, הרצח שביצע בזמנו ברוך גולדשיין במערת המכפלה (שהיה מעין התאבדות), גונה באופן חריף ופומבי על ידי נציגי הציבור היהודיים מכל הקשת הפוליטית וכמובן גם על ידי רוב גורמי התקשורת בישראל.

דוגמה עדכנית היא הסירוב של מנהיגי הציבור הערבי לגנות חד-משמעית, בפה מלא ובכלי תקשורת בעברית, את ירי הקסאמים המתמשך של החמאס על יישובי עוטף עזה, בואכה באר ושבע, אשדוד ואשקלון (הכוונה לגינוי שיהדהד באוזני האוכלוסיה היהודית ולא כזה הנלחש בפורומים קטנים וסגורים). מנגד, במהלך מבצע התגמול עופרת יצוקה לחיסול קיני הטרור החמאסי בעזה (ינואר 2009), אירגנה המנהיגות הערבית הפגנות מחאה המוניות כהזדהות עם סבל אחיהם ברצועה ולא היססה להגדיר את המבצע כ"פשע מלחמה", "טבח של העם הפלסטיני" וכיוצא באלה. בהפגנות הללו לא נשמע קול תקיף וברור של מובילי דעה בציבור הערבי, הקורא לחמס להפסיק לאלתר את הירי. אדרבא, המוטיב העיקרי בהפגנות ההמוניות היה גינוי הממשלה והציבור היהודי שתמך בהחלטותיה כמעט ללא סייג.

אפשר שהסולידריות הזאת (לפחות מהפה לחוץ) של ערביי ישראל עם אחיהם מחוץ לישראל (בכל אירועי ההתנגשות בין ישראלים לפלשתינאים) היא בלתי-נמנעת, ולא זה המקום לעסוק בסוגיה זו מההיבט הפוליטי והמוסרי; אבל התוצאה בפועל היא שהיהודים רואים בכך כפיות-טובה במקרה הטוב, בוגדנות ושיתוף-פעולה עם האויב במקרה הרע. הדבר מקרין על יחסם של יהודים רבים כלפי הערבים בכלל וכלפי דורשי העבודה במגזר בפרט (הדבר נכון במיוחד לבעלי נטייה פוליטית ימנית, שהם הרוב באוכלוסייה). כלומר, מעסיק יהודי עשוי שלא להעסיק ערבי כמעין אקט של נקמה על "התנהגותם של הערבים כקבוצה", או לפחות על ההתנהגות המוכללת שהוא מייחס להם (שכן, רק לעיתים רחוקות נעשים סקרי דעת קהל במגזר בנושאי אקטואליה, מדיניות חוץ וביטחון וכדומה).

הדימוי המוכלל הלא-מחמיא שיש לערבים בעיני היהודים בישראל, יונק ממספר סיבות חשובות נוספות: 

א. הערבים מצטיירים כמתלוננים סדרתיים וחסרי ביקורת עצמית. הישראלי המצוי חש שהערבי אינו מסוגל לומר מילה טובה על חייו במדינת ישראל, ומאידך, מגזים בתיאור מצבו הקשה. תחושה זו מתחדדת כשחולפים על פני יישובים ערביים (בעיקר בגליל ובמשולש), או מבקרים בהם, ומתקשים למצוא גילויים של עוני מרוד, בוודאי לא ברמה של עולם שלישי. התחושה של רבים היא שהערבים מתלוננים שלא בצדק, וזה מכעיס אותם (ראו לעיל).

זאת ועוד, לעיתים נדירות קם מנהיג ציבור ערבי ומבקר בתקשורת הישראלית, בעברית ובלשון שאינה משתמעת לשתי פנים, תופעה זו או אחרת במגזר הערבי, כמו השחיתות והחמולאות ברשויות המקומיות או ניצול נשים.

למעשה, בקרב הערבים מאוד לא מקובל, ואפילו נחשב בזוי, לצאת חוצץ נגד המגזר. אנשים נמנעים מכך לא רק מחשש לתגובה חריפה, אלא גם משום שהחברה הערבית היא חברה סגורה ומשפחתית שכולם מכירים את כולם. אדם לא יכול פשוט לעזוב את כפרו, ולעבור להתגורר בסביבה יהודית. לכן, הוא עלול לשלם על הביקורת מחיר כבד מנשוא (אגב, דבר דומה קורה בחברה החרדית). הנוסחה הבדוקה להצלחה כמנהיג במגזר הערבי, היא לתקוף את היהודים, וכל המרבה הרי זה משובח. מנגד, אצל היהודים קיימת תופעה הפוכה. כאן מעריכים את מי שאינו מהסס למתוח ביקורת פנימית.

ב. יהודים רבים חשים שהערבים נוטים להתעלם מהמניעים האמיתיים להתנהגותם. אחת הדוגמאות לכך היא ריבוי התלונות של ערבים-ישראלים על הבידוק הביטחוני המחמיר, שנערך להם בנמל-התעופה בן-גוריון. אפשר להניח שבמקרים רבים, הבידוק נעשה ללא התחשבות מספקת ברגשות הנבדקים. הישראלי, ככלל אינו ידוע בטקט ובנימוס שלו וסביר שלעמדות הבידוק הוצבו לעתים אנשים גסים שאינם רגישים לרגשות הזולת (ובמיוחד לרגשות האוכלוסייה הערבית שנמצאת במצב לא קל).
עם זאת, המלינים נוטים להתעלם מכך שמאחורי מרבית פיגועי הטרור בעולם (רבים מהם במטוסים) עמדו מוסלמים, ולכן רק טבעי שנוסע ערבי מעורר חשדנות רבה יותר. במילים אחרות, הבדיקה הקפדנית אינה נובעת בהכרח ממניעים גזעניים, אלא מחששות אמיתיים.

ג. היהודי אינו נתקל כמעט במודלים מוצלחים וחדשניים לחיקוי במגזר הערבי. לדוגמא, יש מורים רבים במגזר, בעיקר גברים, אבל יש מעט מאד מוסדות חינוך, אם בכלל שמהווים מודל ייחודי לחיקוי עבור מוסדות חינוך יהודיים. יש אומנם בתי-ספר טובים של המיעוט הערבי-נוצרי, אבל המודל שלהם לרוב שמרני למדי ורחוק מהפלורליזם המאפיין את החינוך הממלכתי-יהודי. ועוד דוגמה: הערבים יכלו לכאורה לחלוש על תחום לימוד השפה הערבית בישראל, להקים חברות המספקות מורים לערבית לכל דורש, אפילו ליזום סטרט-אפ. זה לא נעשה ומעיד על חוסר יזמות (על הנושא בהרחבה בערך על תעסוקה ופרנסה במגזר). 

לסיכום, כאשר מעסיק יהודי אינו מקבל ערבי לעבודה, זה לא בהכרח כי הוא גזען (כלומר, שונא ערבים וסבור שיש לגרשם ו/או לשלול מהם זכויות יסוד), אלא משום שהוא בוחר להעסיק אנשים בין השאר על בסיס דימויים מכלילים. כאמור, הדימוי המכליל של הערבים בעיני היהודים הוא של "לא יוצלחים", והתוצאה היא שאנשים מוכשרים וראויים במגזר הערבי משלמים את המחיר.

לצורך ההשוואה, ניקח את עולי ברית-המועצות לשעבר. יש ביניהם 300 אלף שאינם יהודים, ולכאורה גם הם, בדומה לערבים, היו אמורים לסבול מקיפוח. בפועל, עולים אלה (בעיקר בעלי המקצועות החופשיים) נהנים בדרך כלל מדימוי חיובי של אנשים משכילים ומצליחנים. דבר זה מסייע להם להשתלב בשוק העבודה בקלות רבה יותר מהערבים. כמובן שזה לא ההסבר היחיד להצלחתם. גם העובדה שהם דוברי שפה אירופית, דומים בחיצוניותם ובסגנון חייהם ליהודים הוותיקים ולא מזדהים עם האויב הערבי מסייעת בידם להצליח. ובכל זאת, עיקר הדימוי הלא נמוך שלהם נובע מהדימוי המוכלל הגבוה של ברה"מ בכלל ורוסיה בפרט (מעצמה עם מדענים ואמנים מהשורה הראשונה).

סוגיית השירות הצבאי

ערביי ישראל המוסלמים אינם משרתים בצבא (למעט מספר זניח של בדואים), מסגרת שבה צעירים יהודים בני-גילם לומדים רבות על דרכים להתקדם בחיים ולהגשים מטרות, רוכשים ניסיון והתמחויות במקצועות מסוימים, ואף רוקמים קשרים, שיסייעו להם בעתיד. פרק חיים  זה, החסר בכרטיס הביקור המקצועי שלהם, מציב אותם בעמדת נחיתות בשוק העבודה האזרחי.
יתירה מכך, בשל הימנעותם משירות צבאי, מחמיצים ערביי ישראל מקצת מההטבות (הכלכליות והתדמיתיות) שיש ליהודים.

חשוב לציין, כי החוק פוטר את הערבים משירות צבאי. לכן, הדבר לא צריך להוות שיקול או הצדקה לקיפוחם בקבלת מלגות להשכלה גבוהה, בזכות להתגורר במעונות באוניברסיטה, או בכל הטבה כספית אחרת בחיים האזרחיים. לכן, גם השימוש בשירות הצבאי או בהגדרות כגון "רקע פיקודי" או "לאחר שירות צבאי", במודעות הדרושים למיניהן, הוא במקרים רבים מסווה לאפליה של ערבים.

מנגד, יש הטוענים שהערבים יכלו ליהנות מהטבות של יוצאי צבא, לו שירתו בשירות האזרחי המוצע להם - שירות שלו מתנגדת רוב המנהיגות הערבית בישראל. יהודים רבים טוענים, שבכך נחשפת הסיבה האמיתית לסירובם של הערבים לשרת בצה"ל – קרי, התחמקות משיקולים כלכליים ולא בהכרח פוליטיים ואידיאולוגיים.

זאת ועוד, יש הטוענים שההטבות ליוצאי צבא אינן בגדר אפליה לרעה של הערבים, אלא העדפה לטובה של היהודים המשרתים בצה"ל. כלומר, המדינה חפצה לתגמל את אלה שהקריבו קורבן מיוחד עבורה, כפי שהיא מיטיבה למשל עם בוגרי תואר ראשון (בהשוואה לבוגרי תיכון).

בעניין זה נשמעת גם טענה, שההטבות ליוצאי צבא בטלות בשישים, מול הרווח הכלכלי של הערבים שלא משרתים בצבא. שכן, בעוד צעיר ישראלי משרת שלוש שנים בצבא וחי על משכורת צה"לית עלובה של כמה מאות שקלים, בן-גילו הערבי יכול לעבוד ולהרוויח סכומי כסף משמעותיים. בחישוב פשוט: שכר מינימום של 3,000 ש"ח לחודש כפול 36 חודשים, מסתכם ב-108,000 ש"ח.

כך או אחרת, אין ספק כי סוגיית השירות הצבאי הינה אחד הגורמים לפער הכלכלי בין ערבים ויהודים בישראל.

הדרה עצמית מהתחרות

החברה הערבית מושתתת בחלקה הגדול על נפוטיזם (העדפת קרובים), ומכאן ההנחה הרווחת בקרב ערבים רבים שהתנאי לקבלת ג'וב גם בחברה היהודית, הוא היכרות עם האדם הנכון ולא כישורים או דף קורות-חיים מרשים. רבים לא הפנימו שבשוק החופשי היכרות חשובה מאוד, אבל בהחלט איננה בהכרח קריטריון יחיד ולעיתים גם לא הראשון במעלה - בעיקר כאשר מדובר במשרות תחרותיות בשוק העסקי ולא הציבורי. קיימים לא מעט מקרים שבהם כישרונו הגדול של הפרט ונחישותו מאפשרת לו לחצות מכשולים של אפליה. הדוגמא העדכנית הידועה ביותר היא כמובן ברק אובמה, נשיאה החדש של ארה"ב.

הדרה עצמית היא אחת הסיבות לכך שערבים-ישראלים ממעטים להגיש מועמדות למשרה בשירות הציבורי, או בחברות ועסקים בבעלות יהודית. הם אומרים לעצמם: "לא רק שיעדיפו מלכתחילה מועמד יהודי על פני, אני לא מכיר שם אף אחד, אין לי קשרים ואין סיבה שיקבלו אותי לעבודה". חוסר התקווה הזאת מעקר את נחישותם לנסות את מזלם ויהי מה, מונע מהם ליישם את עקרון ה"רגל בדלת", הנחוץ להתקדמות בחיים ומקטין עוד יותר את סיכוייהם לפתח קריירה מקצועית מתגמלת. בלשון הספורט אומרים: "אינך יכול לנצח בתחרות אם לא נרשמת אליה מלכתחילה".
אגב, זה היה בעבר המצב שאיפיין נשים בשוק העבודה. אי-השיוויון בין נשים לגברים נבע קודם כל ולפני הכל מהעובדה שנשים כלל לא הגישו מועמדות למשרות תחרותיות בשוק. כיום, בהשוואה לעבר, חל שיפור ניכר בתחום זה, בדיוק בשל העובדה שיותר ויותר נשים מעזות להגיש מועמדות למשרות שהיו בעבר לנחלה בלעדית של גברים.

זאת ועוד, רבים מהערבים המגישים קורות-חיים, לא מקפידים על ניסוח מהוקצע ועל שימוש בסמלי סטאטוס מתאימים. הם יוצאים מתוך הנחה מוטעית שלא הכרחי להשקיע בתחום זה, כי מה שקובע ברזומה האישי זה התוכן, לא הסיגנון או הצורה. הם אינם מודעים מספיק (בשל ניתוק תרבותי וחוסר נסיון) לחשיבותו של ההיבט החזותי (האריזה). ככלל, קודים של מוביליות וסינונים בחברה היהודית, זרים למרבית בני המגזר. לדוגמה: המוסד האקדמי שבו למדת הינו סמל סטאטוס ישראלי נחשב. אקדמאי ערבי נוטה להניח שאם יש לו תואר, הוא כבר עבר את המחסום. בפועל, במסגרת הסינון למשרה בשירות הציבורי בודקים גם בין השורות, מבררים אצל מי למדת, איזה תואר יש לך, מי הממליצים שלך וכיוצא באלו.

היעדר קשרים

החברה הישראלית מושתתת על מערכת קשרים מסועפת, שמתחילה בחברי ילדות, צומחת בבית-הספר ומתהדקת בשירות הצבאי, בטיול לחו"ל ובלימודים האקדמיים. מטבע הדברים, הערבי הוא מחוץ למעגלי החיברות הללו, וכאשר הוא מתמודד על משרה מול מועמד ישראלי החולק חוויות משותפות עם המראיין או המעסיק לעתיד, סיכוייו קלושים ביותר. ערבים רבים מודעים למגבלה זאת, וזו סיבה נוספת שהם אינם מגישים את מועמדותם.
אגב, זו סיבה טובה לנקיטת "העדפה מתקנת" במוסדות ובאירגונים כלכליים. שכן, היא עשויה לחזק את קשרי העבודה והידידות בין יהודים לערבים שעובדים באותו מקום, ולאפשר למועמדים/מועמדות צעירים/צעירות מהמגזר הערבי לחדור למאחזים יהודיים אקסקלוסיביים, באמצעות ערבים שהצליחו ויכולים לסייע.

קשיי שפה

רבים מבני המגזר, ובכללם בוגרי תיכון ואפילו אקדמאים, שולטים שליטה חלקית בעברית - בעיקר בשפה הכתובה. מרצים באוניברסיטה מכירים את התופעה - תלמידים ותלמידות דוברי ערבית, עם רצון טוב ומוטיבציה גבוהה, שכותבים עברית עילגת ברמה של בית-ספר יסודי. שליטה בשפה מהווה תנאי הכרחי לפיתוח קריירה, ועילגות מהווה מכשלה של ממש עבורם.

התעלמות מההיבט ההשוואתי

בדיון על אפליה וקיפוח, כמו בדיון על העוני נוטים להתעלם מההיבט ההשוואתי, שהוא כבד-משקל בראיית התמונה הכוללת.

השוואה היסטורית

טיעון שגור בפי יהודים כנגד טענת הקיפוח של ערביי ישראל, אומר כך: "אולי מצבכם גרוע ביחס ליהודים, אבל משום-מה אתם נוטים להתעלם מעברכם". התעלמות זו יוצרת שתי בעיות: חוסר נכונות להכיר ולהוקיר את הדברים החיוביים של החיים במדינה יהודית, והוצאת דברים מפרופורציה. שכן, מתבונן מהצד, בעיקר מי שאינו מכיר את התהליכים שהתרחשו במדינת ישראל מאז הקמתה, עלול להתרשם כאילו מצבם הכלכלי של ערביי ישראל היה בכי טוב, עד שהגיעו הציונים והרסו להם את החיים.

הנתונים מצביעים חד וחלק על עלייה בתוחלת החיים של ערביי ישראל וירידה בתחלואה ובתמותה, מאז קום המדינה. כיום הם מקדימים בפרמטרים אלה את אוכלוסי מדינת ערב השכנות בהפרש ניכר (להרחבה ראו בערך "הגירה פיריון ותמותה במגזר הערבי" במדריך).

זאת ועוד, כדי לדעת מה מצב המגזר הערבי לאשורו ולקבוע עד כמה הוא מקופח, צריך להשוותו למיעוטים דומים במדינות המערב. העיתונאי והמסאי בן-דרור ימיני ריכז נתונים מאלפים על מצב המיעוטים המוסלמיים במדינות מערב אירופה, שאותם פרש בהרחבה במאמרו "ערביי ישראל במלכודת ההונאה העצמית" (מעריב, 3.4.2007). בין היתר הוא הביא נתונים מתוך דו"ח מקיף שערך האיחוד האירופי, וכותרתו "מוסלמים באיחוד האירופי - אפליה ואיסלאמופוביה". להלן הנקודות המרכזיות בדו"ח:

השוואה בין שיעור העניים הערביים בישראל לעניים מוסלמיים בעולם

68% ממשקי-הבית של המהגרים מפקיסטן ומבנגלדש החיים בבריטניה (שהם רוב המוסלמים בממלכה) מצויים מתחת לקו העוני, לעומת 23% מכלל האוכלוסייה בישראל, לפי דו"ח העוני של המוסד לביטוח לאומי לשנת 2007, מעל 51% מהמשפחות הערביות נמצאות מתחת לקו העוני. לפי דוח עמותת סיכוי לאותה שנה, 45% מהן מצויות מתחת לקו העוני.
חמור מכך, 73% מילדי הבנגלדשים והפקיסטנים בבריטניה מצויים מתחת לקו העוני, לעומת 31% בכלל אוכלוסיית בריטניה (בישראל: 55.7% מילדי המגזר הערבי לעומת 20.3% בכלל האוכלוסייה).

פערי הכנסה

לפי מחקר של לשכת המסחר הבריטית לשנת 2007, בנגלדשים ופקיסטנים מרוויחים 182 ליש"ט בשבוע (שווה-ערך לכ-5820 שקל בחודש), ולבנים 332 ליש"ט (כ-10,625 שקל לחודש). בישראל, לעומת זאת, פער ההכנסות באותה שנה היה קטן בהרבה: ההכנסה הממוצעת של מועסק ערבי עמדה על 5230 שקל, לעומת 7178 שקל בקרב היהודים.

שיעורי אבטלה

הנתונים אודות שיעורי האבטלה בקרב הערבים בישראל, דומים לאלו של המוסלמים בארצות אירופה ואף נמוכים מהם במקצת. נכון לשנת 2006, שיעור האבטלה בישראל בקרב היהודים עמד על כ-8.4%, ובקרב ערביי ישראל על 11.5%. לפי דו"ח האיחוד האירופי, המצוטט במאמרו של בן-דרור ימיני, שיעורי אבטלה באירופה הם כדלהלן: בגרמניה, 10% אבטלה בקרב כלל האוכלוסייה, לעומת 25% בקרב המוסלמים. בהולנד, 6.5% לעומת 16% בקרב המוסלמים. בבריטניה, 5% לעומת 15% בקרב המוסלמים. בצרפת, לפי נתונים רשמיים, 9% אבטלה לעומת 24% בקרב הצפון-אפריקנים והטורקים. השיא נרשם בבלגיה: 7% בקרב כלל האוכלוסייה, לעומת 38% בקרב המוסלמים.

מן המאמר מצטיירת תמונה ברורה: מצב הערבים בישראל שפיר לאין שיעור ממצב אחיהם באירופה, בקנדה ובארצות-הברית, כמעט בכל פרמטר. זו מסקנה חשובה ביותר, כיוון שהיא מרמזת שמה שעומד מאחורי אי-השיוויון הוא בין השאר (אם לא בעיקר) הגורם התרבותי, כלומר האיסלאם (ובעיקר מעמד האישה), ולא רק הפערים והעוינות בין יהודים וערבים, או ההגמוניה היהודית.
הנה כי כן, ב-17 באוגוסט 2004 פרסם בעל הטור סעיד אל-חמד ביומון הבחרייני "אל-איאם" מאמר התוקף את "תרבות הנחשלות" השולטת בעולם הערבי. זו תרבות המהווה לדעתו את האיום האמיתי לחברה ולא האימפריאליזם, הקולוניאליזם והגלובליזציה שבה בוחרים האינטלקטואלים הערבים להילחם . להלן תרגום מדבריו (כפי שהופיע באתר www.memri.org.il):

"תרבות הנחשלות היא אשר מאיימת עלינו והיא האסון האופף את [מידת] התרבות הרציונאלית והנאורה שעוד נותרה לנו. לתרבות הנחשלות יש פנים רבות החל בתרבות טרור המיישמת את 'השריעה' של עריפת ראשים וריסוק אנשים וכלה בתרבות השנאה הזורעת במוחם ובהכרתם של הצעירים את השנאה לעולם, לדתות ולאדם השונה מהם במחשבותיו ובדעותיו. תרבות השנאה מתגשמת היום בעולמנו הערבי והאסלאמי בצורות רבות מספור שניתן לעקוב אחריהן על פי המעשים וההתנהגויות שאנו רואים סביבנו ועל פי הנאומים שאנו שומעים וקוראים אשר אוסרים [איסורים רבים], מאשימים בפשיעה, מאשימים בכפירה ומדכאים.

מה רבות חוות הדעת ההלכתיות שפרסמה תרבות הנחשלות בעשרים השנה האחרונות. [בעלי תרבות זו] אסרו על צילום, צפייה בטלוויזיה, האזנה למוסיקה ולשירים והשתתפות בהצגות. הם אסרו לחשוף את הפנים והעדיפו את הרעלה, אסרו חלק מן המאכלים והמשקאות שהאל התיר, אסרו פרחים, בשמים ושיחה עם זרים. הם אסרו ללחוץ את ידו של ד'ימי [קרי יהודים ונוצרים] והפקירו את רכושם וכבודם. הם אסרו לענוד שעון על יד שמאל, לקרוא סיפורים ושירה מודרנית ולבקר בתערוכות עיצוב. הם קיללו ולעיתים אף הכו נערות שלא עטו רעלה ובמספר מקומות תקפו אנשים שדברו עם נערות בדרך ציבורית ובסוף התברר שהם קרוביהן, מכריהן או שכניהן. הם הוציאו חוות דעת האוסרות על תפילה במסגדים מסוימים, מנעו הרצאות וכנסים [אפילו] באסיפות אבלים והכשילו דיונים ומפגשים. חלק מבעלי תרבות הנחשלות אילצו עניים לשלם להם כספים או לעבוד חינם בבניית בתיהם ובהסעת נשותיהם ובניהם שלא לדבר על העבודות היומיומיות האחרות [שהטילו עליהם] המתקרבות לעבודת כפיה.

תרבות הנחשלות השולטת ובעלת ההגמוניה [בעולם הערבי] היא האתגר והיא האסון העומד לפתחנו. ואולם רבים מאלו ששקעו במלחמות דון קישוטיות עם האימפריאליזם, הקולוניאליזם, הגלובליזציה ושאר המלחמות המלאכותיות שאינן מאיימות עלינו כיום כפי שתרבות הנחשלות מאיימת עלינו, לא נתנו דעתם עליה. תרבות זו פורצת לביתנו, משתלטת על בנינו ומאיצה בהם לשנוא את החיים, להתבודד ולחיות חיי פרישות ואחר כך לשקוע באופן טוטאלי בתרבות השנאה כדי שיהפכו לתומכים ומזדהים מבחינה רעיונית ותרבותית עם תרבות הטרור וההאשמה בכפירה ובפשיעה, תרבות האיסורים אשר אינה מסתפקת בהרחקת האחר וביטולו, אלא משתדלת לחסלו.

אלו ששקעו במלחמות דון קישוטיות עם האימפריאליזם, הקולוניאליזם והגלובליזציה לא שמו לב לכך שבעלי תרבות הנחשלות... יכולים לחיות בכל סביבה שכן הם אופורטוניסטים מצוינים. כשם שחיו בשלב החנק, רכבו על גליו וניצלוהו לטובת תרבותם ולביסוס רעיונותיהם ושיטותיהם, הם הצליחו במספר [מדינות] ערביות ואסלאמיות לרכב על גל הדמוקרטיה ולהציג את עצמם 'כדמוקרטים'. הם ניצלו את ההגמוניה שלהם על הרחוב הערבי... כדי לפעול בתקופות הפתיחות והפומביות ולהפיק תועלת מן החירות כדי לדכא את חירותם של אחרים. הם פעלו להפצת תרבות הנחשלות האנטי דמוקרטית וליישומה באמצעות המוסדות הדמוקרטיים עצמם...

מתי נתעורר ונבין את גודל האתגרים של תרבות הנחשלות. אסונותיה מאיימים עלינו במיוחד משום שיש [אינטלקטואלים] המגלים הבנה כלפיה וכורתים עמה בריתות..."

מגזר מקופח, למרות הכל

על אף כל האמור לעיל, אין להתכחש לעצם העובדה שהמגזר הערבי אכן מקופח ומופלה לרעה במספר תחומים, בהשוואה למגזר היהודי, כדלקמן:

תקציבים והעברות כספיות

נשמעה לא אחת הטענה כי היקף הקצאת הכספים של משרד הפנים למועצות ולרשויות המקומיות הערביות, לרוב נמוך בהרבה מזה של רשויות מקומיות יהודיות. אפשר שהדבר נכון, אך לא מצאנו (למרות שחיפשנו היטב) כל ביסוס לטענה הזאת. עם זאת, יתכן שמדובר בהקצאות שהן מעבר למינימום הקבוע בחוק, שאותן היהודים מקבלים (באמצעות כל מיני "קומבינות") והערבים לא. 

בשנת 2005 הנהיג שר הפנים, אופיר פינס, העדפה מתקנת כלפי 74 יישובים ערביים בהשוואה לישובים יהודיים, בכל הנוגע לחלוקת מענק איזון, המסייע לרשויות המקומיות בתשלומי שכר ובמתן שירותים לתושבים. מבדיקה שערך עיתון הארץ, עולה, שבשנת 2005 קיבלו כלל הרשויות המקומיות בישראל תוספת של כ-365 מיליון שקלים למענקי האיזון. מתוך סכום זה החליט שר הפנים להעביר 207 מיליון (57% מהתוספת) לרשויות היהודיות וכ-158 מיליון (43% מהתוספת) לרשויות הערביות, שבהן מתגוררים 20% מאוכלוסיית המדינה. במשרד הפנים הסבירו כי מדובר בהסטת תקציבים מרשויות איתנות כלכלית שבהן מתגוררים תושבים מבוססים, לטובת הרשויות החלשות. 

חשוב לציין כי אפליית היישובים הערביים אינה בהכרח בסכומי הכסף, המוקצים להם, אלא מתבטאת גם בשירותים ובהטבות שונות. דוגמא טובה לכך היא אפלית היישובים הערביים בכל הנוגע לסיווגם (או לאי-סיווגם) כאזורי עדיפות לאומית בתחום החינוך. סיווג כזה מקנה ליישובים המוגדרים כאזורי עדיפות הטבות משמעותיות. בשנת 2006 קיבל בית המשפט העליון את עתירת "ועדת המעקב הערבית לענייני חינוך", נגד השימוש במפת איזורי "עדיפות לאומית" בתחום החינוך. המפה כללה ארבעה יישובים ערביים בלבד, לעומת כ-500 יישובים יהודים. בפסק הדין כתב אז נשיא בית המשפט העליון לשעבר, הפרופ' אהרן ברק, כי החלטת הממשלה בנושא "איננה מתיישבת עם עקרון השוויון, שכן תוצאותיה מביאות לאפלייה פסולה של בני המגזר הערבי". השופטים הורו למשרד החינוך להפסיק את הקצאת המשאבים על בסיס אזורי עדיפות לאומית. 

מאז החלטת בג"ץ, לפני כשלוש שנים, ביקש - וקיבל - משרד החינוך מספר פעמים דחייה במועד היישום. לפני כמה חודשים הגיש עו"ד חסן ג'ברין מעדאלה בקשה לביזיון בית המשפט, נוכח העיכוב ביישום הפסיקה. בית המשפט העליון ביקר את התנהלות משרד החינוך והורה לו להיערך ליישום הפסיקה לכל המאוחר עד 1.9.2009 (יום תחילת שנה"ל תש"ע).בכך גם דחה בית המשפט את בקשת משרד החינוך לדחייה נוספת של 5 שנים. 

משיחה שערכנו עם עורכת הדין סאוסן זהר מהמחלקה המשפטית של עדאלה, עולה כי במקום לצרף את היישובים הערביים למפת אזורי העדיפות באופן שיינתן להם ייצוג פרופורציונאלי לחלקם באוכלוסייה, החל משרד החינוך בפירוקם של רכיבים שונים מן ההטבות הניתנות לאזורי עדיפות (למשל מחשבים) והחל לצרף באופן ספוראדי יישובים בודדים לכל הטבה. לטענת עו"ד זהר, צעדים אלה אינם עולים בקנה אחד עם פסיקת בית המשפט העליון.

בנוסף, המגזר הערבי אינו נהנה מכספי תרומות משמעותיים מחו"ל, כי הרוב המכריע של התורמים הם יהודים, והכספים מיועדים למימון יעדים ותוכניות במגזר היהודי. 

הטבות רק ליוצאי צבא

על פי תקנות ההענקות לחיילים ולבני משפחותיהם (1970), חיילים או בני משפחותיהם, ובכלל זה בני-זוג והורים, היו זכאים לקצבאות ילדים (מהילד השלישי). בשנת 1994 הוחלט להשוות בהדרגה את קצבאות הילדים לכלל המשפחות בישראל, בלא התחשבות בשירות צבאי ומינואר 1997 כבר משולמות קצבאות ילדים שוות לכל המשפחות בישראל, בהתאם לגודל המשפחה.

עם זאת, ההבחנה בין יוצאי צבא לבין מי שאינם יוצאי צבא עדיין משמשת קריטריון הטבה עבור משרדי ממשלה וגופים ציבוריים שונים. למשל, ליוצאי צבא יש קדימות בקבלת הלוואות לדיור, מענקים לקניית דירות וסובסידיות לשכר דירה, בקבלת הלוואות ללימודים באוניברסיטאות וכן בקבלה לעבודה במגזר הציבורי. אפליה לטובה של חיילים משוחררים נהוגה אמנם גם בארצות אחרות - בארצות-הברית, למשל, חיילים משוחררים זכאים ללימודים חינם באוניברסיטאות, ואין על כך כמעט השגות - אלא שבארץ הקשר בין השירות הצבאי להטבה אינו מובן לעתים והוא יוצר דיפרנציאציה בין אוכלוסיות גדולות. 

חשוב לציין כי בעבר נכללו בין הקריטריונים לקבלת משכנתא השירות הצבאי של המבקש סיוע ומיקום הדירה באזורים גיאוגרפים מסוימים (שלרוב לא כללו ישובים ערביים). כיום אין מניעה שתושבים ערביים, ללא עבר צבאי ושגרים ביישובים ערביים, יוכלו ליטול משכנתא (אם כי גובה ההלוואה ותנאיה למי ששירתו בצבא משופרים יותר).

יש לזכור שערבים אינם מגויסים לצבא ולכן אין להם דרך לזכות בהטבות אלה. לאחרונה הוצבה האופציה לערבים לעשות שירות אזרחי במקום צבא, אבל הנושא עדיין לא התגבש דיו וערבים רבים אינם מודעים ליתרונותיו. אגב, רוב מכריע של ההנהגה הערבית מסרב לאמץ את פתרון השירות האזרחי המוצע לאזרחים הערבים (מנימוקים פוליטיים) ויש רבים הטוענים שבכך הוא מכשיל את האוכלוסיה שהוא מייצג.

אפליה דתית

מחקר שערך פרופ' בנימין נויברגר, מרצה למדעי המדינה ולדמוקרטיה באוניברסיטה הפתוחה, העלה כי בשנת 1995 היפנה משרד הדתות 2% בלבד מתקציבו לצרכי האוכלוסייה המוסלמית. זאת, אף שחלקה באוכלוסייה הכללית עמד אז על 13.2%. מדובר אומנם בנתון בן למעלה מעשור, אך אפשר להניח שהפער בין ההקצבה לגודל האמיתי של האוכלוסייה עודנו קיים.

שיקום השכונות

בהקשר זה ציין פרופ' נויברגר, כי "בתוכנית שיקום השכונות, שהקיפה עשרות עיירות פיתוח ושכונות מצוקה, לא נכללה עד 1988 אף לא שכונה או עיירה ערבית אחת. שנים רבות תירצו זאת בכך, שתוכניות שיקום השכונות ממומנות מתרומות יהודי התפוצות שנועדו לסייע לאחיהם היהודים בארץ. אך טענה זו ניצבת על כרעי תרנגולת, שכן חלק-הארי של תקציב שיקום השכונות הוא ממשלתי, ורק קצת יותר משליש ממנו מגיע מן התפוצות". גם כאן, סביר להניח שהמצב לא השתנה מהותית מאז.
אפליה בתקצוב המגזר הערבי בפרויקט שיקום שכונות עולה גם בעתירה שהגיש ראשי הרשויות המקומיות הערביות בישראל ואח' נ' שר הבינוי והשיכון. (בג"ץ 727/00 ועד ראשי הרשויות המקומיות הערביות בישראל ואח' נ' שר הבינוי והשיכון ואח', פ"ד נו(2) 79). 

בעתירה, שעניינה היה תיקצוב פרויקט שיקום שכונות במגזר הערבי, ואשר הוגשה לפני אירועי אוקטובר, צוין כי גם המשיבים לעתירה מודים, כי "...היתה הפליה היסטורית בהקצאת תקציבים במסגרת פרוייקט שיקום השכונות". בית המשפט הוסיף וקבע, כי "השוואת התקציבים כפי שהוצגו על ידי המשיבים מלמדת כי שיעור התקציבים שהוקצה למגזר המיעוטים במסגרת הפרוייקט עומד על 10% בלבד". בית המשפט פסק, כי "הקצאת תקציבי מדינה צריכה להיעשות על בסיס שוויוני ועל פי קריטריונים ברורים ... הדברים נכונים שבעתיים כאשר מדובר בהקצאת תקציבי המדינה לצורך מימוש זכויות בסיסיות כזכות לחינוך, לדיור או לבריאות". נוכח קביעות אלה, התקבלה העתירה.

תעשייה וחקלאות

בישראל כמעט ולא התפתחה תעשייה ערבית משמעותית. אומנם, אפשר לייחס זאת להיעדרה של שיכבת יזמים במגזר זה, אך אין להתעלם מתרומתם השלילית של התמריצים והמענקים הממשלתיים הדלים, כמו גם מחוסר ההתלהבות של הממשלה וההסתדרות להשקיע ביישובים הערביים. ענף החקלאות במגזר הערבי אף הוא קופח ככל הנראה, בכל הנוגע להקצאת מכסות מים ומכסות ייצור (אף שצריך להודות שאנחנו לא מצאנו כל עדות אמפירית/משפטית לכך). 

על-פי דו"ח עמותת סיכוי משנת 2000, הופנו 98% מההשקעות בחקלאות אל החקלאות היהודית. רק 2% מסך ההשקעות בחקלאות באותה שנה הופנו למגזר הערבי.

החקלאים הערביים אינם משתייכים לכל ארגון חקלאי שהוא. בישראל פועלות כמה מועצות ייצור ושיווק, אשר להן השפעה רבה על הקצאת מכסות לחקלאים ועל ניהול החקלאות בכלל. בין המועצות הללו ניתן למנות את מועצת הצמחים - אגף הפרחים, מועצת הצמחים-אגף הפירות, מועצת הצמחים - האגף לשיווק פרי הדר, מועצת הצמחים - אגף הירקות ומועצת החלב. 

ד"ר יוסף ג'בארין, חוקר במוסד נאמן, טוען שכתוצאה מאי השתייכותם של החקלאים הערביים לארגון חקלאי כלשהו נוצרות בעיות הקשורות לזכויות המים ואספקתם, לתשתיות, למכסות ייצור והקצאתן, להיעדר מערכות תמיכה וייצוג מול משרדי הממשלה ולהיעדר תמיכה בהשקעות.

אפליית המגזר הערבי בתחבורה הציבורית

אחד התחומים, בהם מופלה המגזר הערבי, הוא נגישות לתחבורה הציבורית. התחבורה הציבורית הינה גורם משמעותי בכל הקשור ליציאה לעבודה (מחוץ ליישוב) בעיקר בקרב נשים, שכן לרבות מהן אין גישה לרכב פרטי, אף אם ברשותן רשיון נהיגה. בדרך כלל הרכב נמצא ברשות הבעל.

במחקר שביצע ארגון כייאן (ארגון פמיניסטי במגזר הערבי) בקרב נשים ב-11 יישובים ערביים בצפון הארץ הצהירו 85% מהן כי אילו היתה תחבורה ציבורית פנימית ביישוב, הן היו משתמשות בה. לעובדה זו חשיבות רבה שכן כ-70% מהנשים (כך לפי עמותת כייאן) אינן יוצאות לבדן מהכפר.

מהמחקר עולה כי התחבורה הציבורית מבוצעת על ידי חברת "אגד" וכן על ידי חברות נוספות (למשל חברת "עפיפי"). האוטובוסים אינם נכנסים ליישובים, אלא עוצרים בנקודות איסוף והורדה בצמתים הסמוכים להם.
התחבורה הציבורית בעיקרה מוגבלת לאוטובוסים העוזבים את הכפר השכם בבוקר וחוזרים עם סיום יום העבודה.
אוטובוסים אלה עוברים בדרך כלל בכבישים ראשיים ובישובים יהודיים. לעומת זאת הקשר בין הכפרים הערביים לבין עצמם נמוך.

בדרך כלל מדובר בקווי מאסף (אוטובוסים העוצרים בתחנות איסוף רבות). לרוב אוטובוס אחד משרת מספר כפרים לאורך דרך ראשית ומקיף כל אחד מהם. כל אלה מאריכים את משך הנסיעה באופן ניכר.
עמותת כייאן מציינת כי האוטובוסים, המוקצים לקווים אלה, הינם "הגרועים ביותר" וכי הצפיפות בהם גבוהה.
עוד עולה מהדו"ח כי עקב שירות האוטובוסים הדליל והלא-נוח הפכו מוניות השירות לכלי תחבורה נפוץ. לשירות המוניות חסרונות רבים, הקשורים לאמינות וזמינות, שכן המוניות אינן מחויבות ללוחות זמנים או להפעלת הקו בכלל.

מנתונים, שפרסם איימן סיף, מנהל הרשות לפיתוח כלכלי של המגזר הערבי הדרוזי והצ'רקסי במשרד ראש הממשלה, בשנת 2009 על קווי התחבורה הציבורית ביישובים ערביים שמעל 20,000 תושבים, עולה כי כמות האוטובוסים המגיעים ליישובים הינה נמוכה וכי אין קשר בין גודל היישוב לרמת השירות שהוא מקבל. 

שירות תחבורה הניתן ליישובים ערביים*
היישוב אוכלוסייה מספר קווים פעילים הנותנים שירות ייעודי ליישוב מספר נסיעות יומי מספר נסיעות שבועי מספר נסיעות יומיות ל-1,000 נפש
נצרת 63,770 112 1,280 7,995 20.1
אום אל פחם 40,047 2 2 10 0
רהט 37,382 0 0 0 0
טייבה 32,147 10 20 110 0.6
שפרעם 32,011 30 94 496 2.9
באקה-ג'ת 30,213 6 15 89 0.5
שגור (מג'ד אל כרום ודיר אל אסד) 27,775 42 160 970 5.9
טמרה 25,324 17 34 190 1.3
סח'נין 23,860 25 128 720 5.4
טירה 20,263 9 16 87 0.8
סה"כ 332,792 253 1,749 10,667 3.75

אי פרסום זכויות והטבות בערבית

במרס 2004 פרסם מרכז המידע של הכנסת, מסמך שכותרתו: "מודעותם של דוברי ערבית, רוסית ואמהרית לזכויותיהם במוסד לביטוח לאומי". מהמסמך הזה עולה שרבים מבני המגזר הערבי אינם מודעים להליכים הנדרשים מהם כדי לממש את זכאותם ואת ההשלכות האפשריות של הליכים אלו, היות שמסמכי המוסד לביטוח לאומי שנשלחו אליהם היו כתובים בעברית. העדר המודעות של אוכלוסייה זו לזכויותיה במוסד לביטוח לאומי נובע בין היתר מקשיים בשפה ומהבדלים תרבותיים. ייתכן שהפצת חומרי הסברה במסגרת שירותים וארגונים קהילתיים הפועלים בקרב אוכלוסייה זו (כגון מרכזים קהילתיים, מרכזי קליטה, ארגונים ועמותות ובתי-כנסת) תסייע להגביר את מודעותה לנושא.

פערים בשירות רווחה לאוכלוסיות נזקקות

מערכת השירותים החברתיים בישראל כוללת כמה מרכיבי יסוד: ביטחון סוציאלי, הבטחת הכנסה, חינוך, בריאות, תעסוקה, שיכון וקליטת עלייה, שהאחריות עליהם מופקדת בעיקר בידי משרדי הממשלה והמשרד לביטוח לאומי, ושירותי הרווחה האישיים שהאחריות עליהם מצויה בידי אגפי/מחלקות הרווחה ברשויות המקומיות.

שירותי הרווחה האישיים מהווים נידבך מרכזי וחיוני של השירותים החברתיים בישראל. משימתם המרכזית היא לספק מענים הולמים לצרכים חיוניים של קשת רחבה של אוכלוסיות המהוות את החוליות החלשות והפגיעות ביותר בחברה. אוכלוסיות אלה כוללות: זקנים בודדים ומוגבלים המתקשים בניהול חייהם היום-יומיים, ילדים ובני נוער במצבי סיכון פיסי ונפשי, בני נוער מנותקים ממסגרות לימודים ועבודה שחלקם אף הידרדרו לעולם העבריינות, משפחות במשבר, נשים מוכות, נכים, אנשים עם פיגור שכלי, מכורים לסמים ולאלכוהול, אסירים משוחררים המתקשים להשתלב בחברה ודרי רחוב.

מחלקות הרווחה הפועלות בכל אחת מהרשויות המקומיות בישראל (עיריות, מועצות מקומיות מועצות אזוריות) אמורות לספק לאוכלוסיות אלו באופן ישיר או באמצעות ארגונים אחרים(, עמותות וארגונים עסקיים) מגוון רחב של שירותים המיועדים לסייע להן להתמודד עם מצוקותיהן ולשפר את איכות חייהן).

שירותים אלו כוללים בין השאר: ייעוץ וטיפול אישי, משפחתי וקבוצתי, מסגרות מוסדיות לילדים, זקנים, נכים ובעלי פיגור שכלי המתקשים להמשיך ולהתגורר בקהילה, מקלטים לנשים מוכות, מרכזי חירום לילדים הסובלים מאלימות ומהזנחה, שירותי מבחן לבני נוער ומבוגרים, מרכזי יום, קהילות תומכות ומועדונים לזקנים, הוסטלים קהילתיים לנכים ולאנשים עם פיגור שכלי ומשפחות אומנות לילדים.

תקציבי הרווחה המקומיים נובעים משלושה מקורות עיקריים: ההקצאה הממשלתית, השתתפות הרשות המקומית ומשאבים נוספים אותם מגייסות רשויות ומחלקות הרווחה מגורמים שונים כמו קרנות פילנתרופיות, ארגונים וולונטריים וארגונים עסקיים.

דו"ח עמותת "סיכוי " לשנת 2006, המשווה בין ההוצאה לרווחה בין 11 יישובים יהודים ו-11 יישובים ערבים הממוקמים באותם אזורים בישראל, מצביע על פערים ניכרים ביניהם. בין 2000 ל-2005 עלתה ההוצאה הממשלתית הממוצעת לרווחה לנפש ביישובים היהודים בכ-35% על ההוצאה ביישובים הערבים (378 ₪ ביישובים היהודים לעומת 246 ₪ ביישובים הערבים).

ההוצאה המקומית הממוצעת בשנים אלו ביישובים היהודים עלתה בכ-29% על ההוצאה המקומית ביישובים הערבים (115 לעומת 82).

ההיזקקות הגבוהה יותר של האוכלוסייה הערבית לשירותי רווחה הייתה צריכה להשתקף בהוצאה גבוהה יותר לרווחה ביישובים אלו, אך ציפייה זו אינה באה לידי ביטוי בנתונים שהוצגו לעיל המצביעים על פערים לא רק בהוצאה המקומית העשויים לנבוע ממצבן הכלכלי הגרוע של רשויות מקומיות ערביות רבות, אלא אף בהוצאה הממשלתית

תחום יחיד בו קיימת מידה רבה של שוויוניות בין היישובים היהודים והערבים היא בשיעור הזכאים לשירותי סיעוד במסגרת חוק ביטוח סיעוד. ב-2004 מבין 33 העיריות והמועצות 16 (קרוב ל-50% הן רשויות ערביות).

יש המבקרים את הממצאים הללו בטענה, שהדיווח במגזר הערבי על היזקקות לשירותי רווחה כולל לא מעט דיווחי סרק ועל כל פנים דיווחים לא לחלוטין אמינים, מתוך רצון ל"תחמן" את רשויות המדינה ולהשיג הטבות בשם "המסכנות". אפשר שיש אמת מסוימת בביקורת הזאת, אולם דומה שהפער הכה גדול בין המגזר היהודי למגזר הערבי מרמז שבכל זאת יש מאחורי זה אפליה ממוסדת.

בדצמבר 2007 פרסם הפרופסור יוסי קטן נייר עמדה שהוקדש לבחינת מצבם של שירותי הרווחה במגזר הערבי (הנתונים שהוצגו לעיל לקוחים מהדו"ח הזה). בדו"ח הופיעו מספר המלצות לשינוי המצב, כגון: הרחבת התשתית החוקית של שירותי הרווחה; פיתוח סלי שירותים חיוניים לאוכלוסיות שונות (ילדים, משפחו, נכים, אנשים עם פיגור שכלי וכו'); ביסוס ההשתתפות הממשלתית בתקציבי הרווחה המקומיים על רמת הנזקקות ביישובים שונים, ועוד.

ייצוג בארגונים כלכליים

לערביי ישראל אין ייצוג בהנהגת ההסתדרות, בהנהלת התאחדות התעשיינים הישראלית ובארגונים כלכליים וכלכליים למחצה אחרים.

בשנת 2007 מונה לראשונה ערבי, ראדי ספורי, לכהן בדירקטוריון קק"ל. בית המשפט המחוזי בירושלים אף אישר מינוי זה לאחר שדחה עתירה של כמה מחברי הוועד הפועל הציוני, שהוא האסיפה הכללית של קק"ל, נגד המינוי. אמנם העתירה התמקדה בפגמים פרוצדורליים בהליך המינוי, אולם בית המשפט דחה את הטענות לגופן וקבע כי לא נפל פגם כלשהו בהליך. עוד הוסיף בית המשפט כי קק"ל (אף היותה חברה פרטית) מחויבת לעקרון השוויון בהיותה גוף דואלי (גוף שמעצם טיבו ופעולתו הוא מעין גוף ציבורי).

ענפים מחוץ לתחום

התעשיות הביטחוניות (תע"ש, התעשייה האווירית, רפא"ל) וחברות רבות נוספות, סגורות ומסוגרות בפני עובדים ערבים, בשל מגבלת סיווג ביטחוני. הסיבה אינה אפליה כמובן, אלא שיקול בטחוני, אבל התוצאה בפועל היא שמגוון גדול של ענפי תעסוקה הנדסיים חסום בפני הערבים.

העדפת יהודים

אף שלא נערכו סקרים מדעיים בנושא, ההנחה הרווחת היא שחלק נכבד מהציבור היהודי יעדיף יהודים על-פני ערבים במקומות-עבודה ציבוריים ופרטיים כאחת. אישוש עקיף בלבד לכך אפשר למצוא בפירסומי המרכז למאבק בגזענות (אירגון ארצי לקידום זכויות אדם ואזרח. נוסד ב-2001 ושם לעצמו מטרה להילחם ולמגר את ביטויי הגזענות בחברה הישראלית, להעצים את אזרחי ישראל היהודים במאבקם נגד תופעה זו ולהשיג שיוויון חברתי ומוסדי עבורם).

כך למשל, ב-2006, פורסם סיפורו של איש מחשבים ערבי שכל פניותיו להתקבל לעבודה בחברות מחשבים נענו בשלילה. כשהציג עצמו בשם בדוי, "יחיאל", נענה בחיוב והוזמן לראיון עבודה. המרכז מפרסם גם סקרים חודשיים ושנתיים שחושפים את רמת העוינות הרווחת בקרב יהודים כלפי הערבים – רמת עוינות שיש לה השלכות משמעותיות גם בתחום הכלכלי.
כך, למשל, מנתוני סקר שערך מכון גיאוקרטוגרפיה אותה שנה עבור המרכז למאבק בגזענות, עולה כי מחצית מהאוכלוסייה היהודית חשה חשש ואי-נוחות למשמע השפה הערבית. 18% חשים שנאה כלפי הערבים; 68% מסרבים לגור באותו בניין עם שכן ערבי; 46% לא מוכנים שערבי יבקר בביתם; 41% תומכים בהפרדה בין יהודים וערבים במקומות בילוי. הנטייה לתמוך בהפרדה זו גדלה ככל שרמת ההכנסה נמוכה יותר, וככל שמידת הדתיות גדולה יותר. תמיכה בהפרדה רווחת אצל מזרחים יותר מאשר בקרב אשכנזים.

63% מהיהודים מסכימים עם המשפט כי "הערבים הם איום ביטחוני ודמוגרפי למדינה", לעומת 31% שאינם מסכימים. ההסכמה עם ההיגד בולטת יותר אצל דתיים וחרדים, עולים ובעלי הכנסה נמוכה. 40% סבורים כי "המדינה צריכה לעודד את האזרחים הערבים להגר מהמדינה", 52% סבורים שלא. 34% מסכימים עם האמירה כי "התרבות הערבית נחותה יותר ביחס לתרבות הישראלית", לעומת 57% הסבורים ההיפך (פורסם בכתבתו של אלי אשכנזי, "68% מהיהודים מסרבים לגור עם ערבי בבניין", הארץ, 22 במרץ 2006).

יהודים רבים מסרבים להיות כפופים למנהל או לממונה ערבי, או אף לעבוד בכפיפה אחת עם ערבים. נכון, לא תמיד מדובר בגזענות לשמה, אלא בדימוי הנחות של הערבי בעיני היהודי (ראו הרחבה בתת-פרק "גורמים אובייקטיביים" לעיל). במקרים רבים, ההעדפה נובעת מעצם העמדת השירות הצבאי כתנאי קבלה בסיסי לעבודה. אבל עדיין במבחן התוצאה הערבי יוצא ניזוק.

תת ייצוג בשירות הציבורי

רקע

אזרחי ישראל הערבים מנסים מזה כחמישה עשורים להשתלב בשירות הציבורי ובחברות הממשלתיות, באופן יחסי לחלקם באוכלוסייה - אך ישנה "יד נעלמה" המונעת זאת מהם. אירגונים חברתיים נאבקים מאז אמצע העשור הקודם במדיניות האפליה וההדרה של הממשלה כלפי אזרחי המדינה הערבים, כאשר למרבה האירוניה, מאבקם מבוסס על שורה ארוכה של חוקים, החלטות ותקנות שדווקא הממשלה גזרה על עצמה, אך אינה עומדת בהם.

כך טוען/מאשים יאסר עוואד, מנהל התוכניות לייצוג הולם בעמותת סיכוי לקידום שיוויון אזרחי בישראל (עוואד יחד עם עלי חיידר פרסם בשנת 2008 מסמך על ייצוג הערבים בשירות המדינה). הדוח ומסקנותיו מבוססות על הדו"ח התקופתי של נציבות שירות המדינה: אחוז העובדים הערבים בשירות המדינה בשנת 2005 היה 5.7% בלבד (3251 עובדים מתוך 57,085), אף שהאוכלוסייה הערבית מהווה כ-20% מאוכלוסיית המדינה,

זאת ועוד, חלקם של העובדים הערבים בקרב כ-55 אלף עובדי חברות ממשלתיות, היה פחות מ-1%. מספר הדירקטורים הערבים במועצות המנהלים של החברות הממשלתיות באותה שנה היה 54 מתוך 557, כלומר 9.7% בלבד - מחצית מחלקם באוכלוסיה. גם בחלוף שנה, המצב לא השתפר בהרבה. מנתוני הדו"ח המסכם של נציבות שירות המדינה לשנת 2006 (התפרסם בספטמבר 2007) עולה, כי נכון לסוף שנת 2006 הועסקו בשירות המדינה 3389 ערבים-ישראלים, המהווים 5.9% מכלל המועסקים בשירות המדינה (57,267 עובדים).

כל זאת, ממשיך וקובל עוואד, יותר מעשור לאחר שממשלת ישראל "קיבלה על עצמה לשנות מצב זה מן היסוד, הובילה חקיקה ותיקנה תקנות שנועדו להבטיח ייצוג הולם של האוכלוסייה הערבית במוסדות המדינה".

בסקירה נוספת שנכתבה במשותף על-ידי יאסר עוואד ועו"ד עלי חיידר מעמותת סיכוי, במרץ 2008, נטען כי הנתונים הזמינים של נציבות שירות המדינה אודות מספר העובדים הערבים בשירות המדינה, בין השנים 2006-1992, מראים כי קצב קליטת עובדים ערבים בשירות המדינה קטן בשני-שלישים, במיוחד אחרי שנת 2000.

"ממשלות ישראל לדורותיהן לא פוסחות על שום אמצעי בירוקרטי (סחבת וסרבול בקרב הפקידות הממשלתית הבכירה ביישום החלטות הממשלה בנושא ייצוג הולם לאוכלוסייה הערבית), או פורמאלי (הממשלה מעדכנת ומחדשת את החלטותיה בתדירות גבוהה בגלל אי יכולת ליישמן) על מנת להנציח את ההפליה וההדרה כלפי האוכלוסייה הערבית, ולרבות ייצוגה של האוכלוסייה הערבית בשירות הציבורי", מאשימים עוואד וחיידר במסמך שפרסמו בשנת 2008.

לטענתם, שיטת יישום החוקים וההחלטות הנוגעות לייצוג הולם של האוכלוסייה הערבית, הלכה למעשה, מתאפיינת בדיבורים ולא במעשים. "הממשלה מפתחת ציפיות ותקוות בקרב האוכלוסייה הערבית, בצורך לייצוג הולם ושותפות, ומגבה זאת בהחלטות מנומקות ומפורטות לטווח הארוך. זאת, בידיעה שלא ניתן ליישמן".

חיידר ועוואד טרחו וחישבו את הפער בין החלטות הממשלה, ועדת השרים לענייני המגזר הלא-יהודי ונציבות שירות המדינה, ומימושן. לטענתם, שמובאת במסמך משנת 2008, הנתונים מצביעים על פער של 65% בין ההחלטות לבין יישומן בפועל.

חוקים והחלטות ממשלה במבחן הביצוע

חוק החברות הממשלתיות תש"ס-2000 וחוק שירות המדינה - מינויים תשס"א-2000, מעגנים את חובת הייצוג ההולם לאוכלוסייה הערבית בשירות המדינה, ובקרב הדירקטורים בחברות הממשלתיות. אבל חוק לחוד ומציאות לחוד. בתחילת 2004 דיווחה נציבות שירות המדינה לוועדת החוקה של הכנסת, כי למרות חוק הייצוג ההולם, התקף מזה שלוש שנים, רק 6.1% מהעובדים במשרדי הממשלה הם ערבים. עוד התברר, כי משרד התמ"ת לא קידם את הסעיף בתוכנית, העוסק בשיתוף יישובים ערביים בפארקים תעשייתיים.

באוגוסט 2003 אימצה ועדת השרים לענייני המגזר הלא-יהודי, בראשותו של ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, "תוכנית לקידום השיוויון" של המגזר הערבי. אחד הסעיפים המרכזיים בתוכנית, שגובשה במועצה לביטחון לאומי, דן בהגדלת ייצוג הערבים בשירות המדינה ובדירקטוריונים ממשלתיים. הממשלה קבעה כבר אז, כי בכל דירקטוריון יכהן לפחות נציג ערבי אחד. בפועל, המצב רק הורע. בחודש מרץ 2003 היו 38 דירקטורים ערבים-ישראלים מכלל 641 הדירקטורים בחברות הממשלתיות. באוגוסט אותה שנה ירד מספרם ל-31. נציג רשות החברות הממשלתיות נימק את הירידה בכך, שהשרים נמנעים מלהציע ערבים לדירקטוריונים, בטענה שאין מועמדים מתאימים, ואולם שרון דחה טענה זו.

בישיבה נוספת של ועדת השרים לענייני המגזר הלא-יהודי, בינואר 2004, הורה ראש הממשלה שרון, להקפיא מינויים בכל דירקטוריון ממשלתי שבו לא מיוצגת האוכלוסייה הערבית. שרון הינחה את ועדת רביבי (הממונה על מינויים בשירות הציבורי), לאשר רק מינויים של מועמדים ערבים או מועמדים לדירקטוריונים שבהם כבר יש חבר ערבי. הוא אף דרש כי עד אוגוסט 2004 יהיה ייצוג למגזר הערבי בכל אחד מ-105 מועצות המנהלים של החברות הממשלתיות.

ממשלת ישראל המשיכה לדון באפליה ובהדרה של המגזר הערבי מהשירות הציבורי, להחליט אך לא ליישם. בתחילת מרץ 2006, קיבלה הממשלה שורה של החלטות, שנועדו לתקן את האפליה הקיימת בשירות המדינה כלפי שלושה מגזרים באוכלוסייה: עובדים ערבים, עולים מאתיופיה ומוגבלים. יצוין, כי בעת קבלת ההחלטות כיהן אהוד אולמרט כממלא-מקום ראש הממשלה אריאל שרון (שבחודש ינואר אותה שנה לקה בשבץ מוחי ושקע בתרדמת), שבועיים לפני שמפלגת קדימה בראשותו זכתה בבחירות לכנסת ה-17 ושלושה חודשים לפני שהושבע רשמית.

לפי ההחלטה, בשלוש השנים הקרובות תקצה נציבות שירות המדינה מדי שנה 37.5 מישרות חדשות במשרדי הממשלה שיועסקו בהם, ככל האפשר, רק מועמדים כשירים לתפקיד שהם מקרב האוכלוסייה הערבית, הדרוזית והצ'רקסית. הוחלט שאגף התקציבים באוצר יקצה את התקציבים הנדרשים לתוספת המישרות הללו. עוד הוחלט להקצות לאזרחים ערבים 37.5 מישרות נוספות מתוך תקנים קיימים. בסך-הכל, הוחלט על תוספת של 75 מישרות לעובדים הערבים בשירות המדינה.

הממשלה גם הורתה לנציבות שירות המדינה להקים צוות משותף לה, למשרד המשפטים ולאוצר, כדי לבחון דרכים נוספות לקידום ייצוגם ההולם של ערבים, דרוזים וצ'רקסים בשירות המדינה. התקבלה גם הצעת משרד המשפטים לקיים העדפה מתקנת בקבלתם של ערבים בוגרי לימודי משפטים להתמחות בפרקליטות המדינה ובמשרד המשפטים.

התגובות הביקורתיות במערכת הפוליטית על ההחלטה, חיזקו את הנחת-היסוד הרווחת מזה שנים, ולפיה ממשלות ישראל לא באמת מתכוונות להילחם באפליה ובהדרה רבת-השנים כלפי המגזר הערבי. ח"כ רָאלֵב מָגָ'אדְלֶה הגדיר אותה כ"הונאה פוליטית וניסיון לקנות את הערבים". ח"כ עזמי בְּשָארָה הגדיר אותה כ"זריית חול בעיניים". יו"ר חד"ש, ח"כ מוחמד בָּרָאכֵּה, אמר כי "פרוטוקול המשלה נכתב היום בדיו סודי שמתאדה ביום הבחירות. אנחנו עדים להחלטות כאלה פעם בכל ארבע שנים, לצורכי תעמולת בחירות". ח"כ יוסי ביילין האשים את ממשלת קדימה, כי היא "מרמה את הציבור הערבי ומזלזלת בו, כשהיא מקבלת החלטת-סרק ערב בחירות. זו החלטה שאין שום כוונה ליישמה".

בדצמבר 2005, אושר בכנסת תיקון לחוק שיוויון ההזדמנויות בעבודה תשס"ו-2005, האוסר כל אפליה על רקע של מין, גזע, לאום, גיל, מעמד אישי ועוד. בתיקון לחוק נקבע, כי תוקם במסגרת משרד התמ"ת נציבות שיוויון הזדמנויות בעבודה, שתפקידה יהיה לדאוג לאכיפתו ואף הוענקו לה סמכויות במישור המשפט האזרחי.

על מידת 'הבהילות' של הממסד להתמודד עם תופעות האפליה, ניתן ללמוד מכך שהנציבה הראשונה לנושא שיוויון הזדמנויות בעבודה, עו"ד ציונה קניג-יאיר, נכנסה לתפקיד בדיוק שנתיים לאחר מכן, בסוף דצמבר 2007. זמן לא רב לאחר מכן, בהודעה לעיתונות, אמרה: "אין ספק שאפליה על רקע לאום היא אפליה הקיימת בשוק העבודה. נושא זה נמצא על סדר-היום של הנציבות, אשר רואה חשיבות רבה במאבק על שיוויון הזדמנויות בעבודה לכל".

היכן מועסקים הערבים בשירות המדינה?

מנתוני הדו"ח המסכם של נציבות שירות המדינה לשנת 2006, עולה כי 3,137 עובדים ערבים, המהווים 92.5% מכלל העובדים הערבים, הועסקו באותה שנה רק בשישה משרדי ממשלה: הפנים, הרווחה, הבריאות, החינוך, המשפטים והתמ"ת ויחידות-הסמך שלהן. כ- 57% מהם הועסקו במשרד הבריאות, כולל בתי-החולים הממשלתיים

עוד עולה מהנתונים, כי האזרחים הערבים המועסקים בשירות המדינה, ממלאים תפקידים מקצועיים ומופקדים בעיקר על מתן שירותי בריאות, רווחה, דת וחינוך, אך מקומם נפקד מהעמדות הבכירות במספר משרדי ממשלה חשובים ומשפיעים, כגון האוצר, התמ"ת, השיכון, התשתיות הלאומיות, התקשורת והתיירות. זאת עוד, בנציבות המים וברשות החשמל לא היה ב-2006 אף עובד ערבי אחד. ברשות ההגבלים העסקיים ובמכון הגיאולוגי הועסק רק עובד ערבי אחד. במשרד התקשורת הועסקו ארבעה עובדים ערבים.

ייצוג לנשים ערביות בשירות המדינה

מספר הנשים הערביות שהועסקו בשירות המדינה, נכון לסוף שנת 2006, עמד על 1,174 (קצת מעל שליש מסך-כל העובדים הערבים בשירות המדינה). אחוז הנשים היהודיות מסך-כל עובדי המדינה היהודים, עמד באותה שנה על 68.3%. מנגד, אחוז הנשים הערביות מסך-כל עובדי המדינה הערבים, עמד על 34.6%. במילים אחרות, שיעור הייצוג היחסי של הנשים היהודיות היה כפול מזה של הנשים הערביות.

הרוב המכריע של הנשים הערביות (93.8%) התרכז בארבעה משרדי ממשלה (בריאות, רווחה, חינוך ומשפטים), ובעוד שתי יחידות-סמך עיקריות (הנהלת בתי-המשפט ורשות המיסים). מתוכן, כ-71.4% הועסקו במשרד הבריאות, כאחיות או רופאות. יחידות-סמך ממשלתיות שבהן לא היה כל ייצוג לנשים ערביות: נציבות המים, רשות החשמל, רשות ההגבלים העסקיים, השירות המטאורולגי והמרכז למיפוי ישראל. בכל אחת מהיחידות הבאות הייתה רק עובדת ערבייה אחת: נציבות שירות המדינה, המכון הגיאולוגי, הטלוויזיה החינוכית והשירותים הווטרינריים.

זאת ועוד, בשעה שנשים יהודיות רבות הצליחו להגיע לעמדות בכירות ומשפיעות בשירות המדינה, הנשים הערביות עודן מכהנות בדרגות הביניים ו/או הזוטרות.

תקדימים השוברים את תקרת הזכוכית

בשנים האחרונות אנו מתבשרים מפעם לפעם על ערבים ישראלים שהצליחו לשבור את תקרת הזכוכית בשדות תעסוקתיים שונים, שהיו בעבר סגורים (מסיבות שונות) בפני ערבים. בדרך כלל מדובר באנשים אמיצים, נחושים ומוכשרים שהצליחו כנגד כל הסיכויים. בינתיים אלה בודדים בלבד, אבל אפשר שהם מסמנים נתיב חדש של הצלחה ומוביליות שילך ויתרחב עם הזמן. להלן כמה דוגמאות:

דיילים באל על

שלוש פעמים ניסה ג'בור ג'בור להתקבל לקורס הדיילים ב'אל-על', שלוש פעמים נדחה. 'אל-על' טענה כי לא עמד בקריטריונים ג'בור, דובר שלוש שפות, טען שזה משום שהוא ערבי (באותו זמן לא היה ולו דייל ערבי אחד בחברה). בעקבות התעניינות תקשורתית רבה בסיפורו הודיעה אל-על כי החליטה לקלוט דיילים ודיילות ערבים וכי הרחיבה את תנאי הקבלה. בשנת 1999 כבר סיימו את קורס הדיילים של החברה שני דיילים ערביים (אומסיה בדווי ואסעד ג'ובראן) אשר בהמשך גם כיכבו במסע פרסום של החברה למגזר הערבי.

מנכ"ל ערבי ראשון של חברה תעשייתית

ואאל ושאחי, ערבי מוסלמי מפרדיס הוא המנכ"ל הערבי הראשון של חברה תעשייתית בישראל. עיתון "הקיבוץ" הביא את סיפורו בשנת 2003. להלן קטעים נבחרים:

כשהיה בן 17 הגיע ואאל ושאחי למושב הבונים בכדי לחפש עבודה לפני שיתחיל את לימודיו בטכניון. תחילה הועסק בעבודות החצר. לאחר שנה התבקש לעזור בשיפוץ אחד מתנורי המפעל המקומי "אגריקל". כך החל הוא לעבוד במפעל. לאחר שנה קיבל הצעה לצאת ללימודי ניהול, ייצור ותעשיה מטעם המפעל ובמימונו.

שנתיים למד ואאל בשעות הערב ובסופי שבוע, במקביל לעבודה שוחקת בשעות היום. לימודי תעודה מטעם הטכניון ומאוחר יותר גם מסלול מיוחד של מינהל עסקים במסגרת אוניברסיטת ת"א, בחסות המרכז היהודי –ערבי לפיתוח כלכלי. קידומו במפעל היה רק שאלה של זמן. הוא קיבל את ההצעה לכהן כמנהל הייצור וכעבור שלוש שנים העמיסו על כתפיו עוד כמה תיקים: מנהל התפעול והאחראי על השיווק לסקטור הבניין והתעשייה. אחרי שלוש עשרה שנים במפעל, מהן תשע שנים דחוסות בתפקידים, נדמה היה שאין מתאים ממנו להגיע לראש הפירמידה, לדבר האמיתי – מנכ"ל המפעל.

ואאל, בן 35, הוא למעשה המנכ"ל החיצוני הראשון של אגריקל. לדבריו לא קיבל שום פרס.
בעקבות שינוי ארגוני הוסט המנכ"ל הקודם אהרון שלם, חבר המושב, לניהול חברת בת חדשה, והנהלת אגריקל בדקה כמה אופציות. "קיבלתי את התפקיד אך ורק מתוך בחינה של טובת המפעל" אומר ואאל בעברית צחה, "לא בגלל העיניים היפות שלי" (*אריק בשן, 'מברוק למנכ"ל הערבי הראשון', הקיבוץ 1(834), 2003, 10).

דיפלומטים ערבים-ישראלים

בשנת 1995 מונה לראשונה עלי יחיא לתפקיד שגריר ישראל בפינלנד והיה לערבי הישראלי הראשון בשירות החוץ. אולם הוא לא עבר קורס צוערים. בקורס הקודם שנפתח ב-2005 התקבל צוער בדואי בשם איסמעיל חלדי. בעבר התקבלו לקורס כמה דרוזים, אך מעולם לא התקבל ערבי ישראלי.

במרץ 2006 דיווח ידיעות אחרונות על היסטוריה: לראשונה בתולדות שירות החוץ התקבלה ערבייה ישראלית לקורס הצוערים היוקרתי. הצעירה, עורכת הדין ראניה ג'ובראן (26) מחיפה, עברה בהצלחה את סדרת הבחינות והמיונים הקפדניים והחלה את קורס הצוערים הידוע בכינוי "קורס הטיס" של השירות הציבורי.

ראניה היא בת לאחת המשפחות הידועות והמכובדות במגזר הערבי, שגם ידועה כמשפחה פורצת דרך. אביה, סלים ג'ובראן, שופט בית המשפט העליון, הוא הערבי-ישראלי הראשון המכהן בתפקיד כמינוי קבע. אחיה, עו"ד אסעד ג'ובראן, היה הדייל הערבי ישראלי הראשון בחברת אל-על ולאחר מכן מונה כדירקטור הערבי-ישראלי הראשון בחברת החשמל.

ג'ובראן, בוגרת הפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה, היתה אחת מ-30 צוערים שנבחרו מבין יותר מ-2,000 מועמדים. היא וחבריה עברו סדרה ארוכה של בחינות, ראיונות ומבדקים. היא גם עברה בהצלחה את שלב הסיווג הביטחוני.

תקופת הצוערות נמשכת שלוש שנים, כשהמטרה היא ליצור בעלי מקצוע ו"לבנות" את הצוערים כדיפלומטים עתידיים. הצוערים לומדים מיומנויות כמו חשיבה יצירתית, תקשורת בינאישית, עמידה מול מצלמה, ניהול צוות, תרבות עסקית, סדנאות נימוסין וטקס, סדנת מו"מ, רטוריקה, סדנת יהדות ושיווק. 

במסגרת הקורס יוצאים הצוערים לתקופה של שבועיים בחו"ל כדי לראות מקרוב איך עובדת נציגות דיפלומטית. לאחר שיעבדו שנה במטה משרד החוץ בירושלים, ייצאו הצוערים לשליחות ראשונה בחו"ל, בדרך כלל בנציגות קשת-שירות או בנציגות קטנה, שם ימלאו תפקיד מזכיר שני. זו גם תהיה תקופת המבחן שלהם, שבסופה יוחלט אם יישארו במשרד החוץ או יודחו (הידיעה הופיעה בכתבתו של איתמר אייכנר, 'מברוק לדיפלומטית', ידיעות אחרונות, 8.3.2006, עמ' 13).

ביביליוגרפיה

ספרי עיון ומדע

  • אמטאנס שחאדה, אבטלה והדרה: המיעוט הערבי בשוקי העבודה בישראל, מדה אל-כרמל – המרכז הערבי למחקר חברתי יישומי, 2004.
  • בן-דוד דן, אחיטוב אבנר, לוין-אפשטיין נח ושטייר חיה, תכנית מתאר לשיפור מצב התעסוקה בישראל, החוג למדיניות ציבורית, אוניברסיטת תל אביב, 2004.
  • בר-אל רפאל, הפיתוח הכלכלי של המגזר הערבי, המרכז היהודי-ערבי לפיתוח כלכלי, 1993.
  • חיידר עזיז (עורך), ספר החברה הערבית בישראל: אוכלוסייה, חברה, כלכלכה, מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד, 2005. 
  • חסון שלמה וקרייני מיכאיל, חסמים בפני שוויון - הערבים בישראל, 2006.
  • לוין-אפשטיין נח, אלחאג' מאג'ד וסמיונוב משה, הערבים בישראל בשוק העבודה, מכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות, 1994.
  • נויברגר בנימין, ממשל ופוליטיקה - המפלגות בישראל. האוניברסיטה הפתוחה. תל אביב, 1997.
  • פרידמן דני, דאר סייף ובן זכרי יריב, הפיתוח הכלכלי של המגזר הלא יהודי: תמונת מצב וצרכים, משרד הכלכלה והתכנון, הרשות לתכנון לאומי וכלכלי, 1995.
  • צ'מנסקי דן וחמאיסי ראסם, עידוד היזמות ביישובים הערביים בישראל, 1994.
  • קפלן אורן (עורך), חוקרים מדברים - מחקרי שוק ויישומם בשוק הישראלי, גלובס הספריה, 2003.
  • Lewin-Epstein Noa and Semyonov Moshe, The Arab Minority in Israel's Economy, Westview Press, 1993.

מאמרים בכתבי עת ובספרים

  • אחדות לביא ואחדות סולה, "האבטלה בישראל בפרספקטיבה של העשור האחרון: מגמות, מאפיינים ודפוסי שינוי", רבעון לכלכלה 3, 2000.
  • בשן אריק, "מברוק למנכ"ל הערבי הראשון", הקיבוץ 1, 834, 2003, עמ' 10.
  • גוטליב דניאל, "השפעת עובדים לא-ישראלים על תעסוקה, שכר ואי-שוויון", רבעון לכלכלה 49 (4), 2002, 694.
  • גרא רמסיס וכהן רפאלה, "עוני בקרב ערבים בישראל ומקורות לאי-שוויון בין ערבים ליהודים", רבעון לכלכלה 48 (4), 2001, 543.
  • דגני רינה, "cool וחנון בעיני נוער רוסי וערבי", אותות.
  • לנואו יעקב, "מגמות כלכליות והשלכותיהן", המיעוט הערבי בישראל - היבטים פוליטיים, ספרית אשכולות, עם עובד ומכון לוי אשכול, האונ' העברית, 1993.
  • סבירסקי ברברה, כנעאנה חתאם ואבגר איימי, "שירותי בריאות בישראל", מידע על שוויון 9, 1999.
  • פלוצקר סבר, "כתם חברתי שחור, כתם סטטיסטי לבן", דו-עט, 2005, עמ' 26.
  • פראג' סלימאן, "בוא נעשה לנו חג", מאמרים, 25.12.2005.
  • Corrado Gini," Variabilita e Mutabilita", Journal of the Royal Statistical Society, Vol. 76, No. 3, February, 1913, pp. 326-327.
  • Haberfeld Y. and Cohen Y., "Earinings of Native-Born and Arab Men in Israel, 1987-1993", Research in Social Stratification and Mobility, Vol 16, 2006, 177.
  • Klinov Ruth, "Arabs and Jews in the Israeli Labour Force: A Comparison of Education and Earnings", The Political Economy of Ethnic Discrimination and Affirmative Action: A Comparative Prespective, Wyzan Michael (ed.), Greenwood, Praeger, 1990.
  • Lewin Alisa C., Stier Haya and Caspi-dror Dafna, "The Place of Opportunity: Community and Individual Determinants of Poverty among Jews and Arabs in Israel", Research in Social Stratification and Mobility, Vol 24, 1998, 69.
  • Lewin-Epstein Noa and Semyonov Moshe, "Ethnic Labour Markets, Gender, and Socioeconomic Inequalety: A Study of Arabs in the Israeli Labor Force", The Sociological Quarterly, Vol. 35, No. 1, 1994, 51.
  • Lewin-Epstein Noa and Semyonov Moshe, "Sheltered Labor Markets, Public Sector Employment, and Socioeconomic Returns to Education of Arabs in Israel", American Journal of Sociology, Vol. 100, No. 3, 1994, 622.
  • Okun B.S. AND Friedlander D., "Educational Stratification among Arabs and Jews in Israel: Historical Disadvantage, Discrimination and Opportunity", Population Studies, Vol. 59, No. 2, 2005, 163.
  • Plaot Pnina O. and Plaut Steven E., "Income inequality in Israel", Israel affairs, Vol. 8, No.3, 2002, 47.
  • Sa'di Ahmad H. and Lewin-Epstein N., "Minority Labour Force Particiption in the Post-Fordist Era: The Case of the Arabs in Israel", Work Employment and Society, Vol. 15, No. 4, 2001, 781.
  • Shavit Y., "Arabs in the Israeli Economy: A Study of the Enclave Hypothesis", Isral Social Science Research, Vol. 7, 1992, 45.
  • Yuchtman-Yaar Ephraim and Semyonov, Moshe, "Ethnicity, Educatiom, and Occupational Inequality: Jews and Arabs in Israel", International Perspectives on Education and Society, Vol. 2, 1992, 215.

פרסומים מקצועיים מדעיים ודוחו"ת

  • אבו-בכר ג'אדה, מיפוי נתונים על ילדים עם צרכים מיוחדים בגילאי לידה עד שבע והשירותים הקיימים עבורם ועבור בני המשפחה בנצרת וכפרי הסביבה , משרד הרווחה האגף לשיקום, 2003.
  • אבו-עסבה חאלד, ילדים ובני נוער ערבים בישראל-ממצב קיים לקראת סדר יום עתידי, ג'וינט מכון ברוקדייל המרכז לילדי ונוער, 1998.
  • אחדות לאה, כהן רפאל ואנדבלד מירי, ממדי העוני בהכנסות 2005: ממצאים עיקריים, המוסד לביטוח לאומי, מינהל המחקר והתכנון, 2006. 
  • בנק ישראל, דוח בנק ישראל 2007, 2007.
  • ברמן אליאב ונאון דניז, בוגרי אוניברסיטאות עיוורים וכבדי ראייה: תרומת עמותת על"ה במשך הלימודים ומעקב אחר השתלבותם בתעסוקה, ג'וינט-מכון ברוקדייל, 2004.
  • ברודסקי ג'ני, נאון דניז, רזניצקי שירלי ובן נון שלומית, מקבלי גמלת סיעוד: מאפיינים, דפוסי קבלת עזרה פורמאלית ובלתי פורמאלית וצרכים בלתי מסופקים, ג'וינט-מכון ברוקדייל, 2004.
  • ג'בארין יוסף, אסטרטגיה לפיתוח התעסוקה בקרב הערבים בישראל – חזון הרחבתו של המעמד הבינוני הערבי, מוסד שמואל נאמן למחקר מתקדם במדע וטכנולוגיה, הטכניון מכון טכנולוגי לישראל, 2007.
  • הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, אפיון רשויות מקומיות וסיווגן לפי הרמה החברתית-כלכלית של האוכלוסייה 2003, 2006.
  • הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, האוכלוסייה הערבית בישראל, סטטיסטיקל 26, 2002.
  • הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, הודעה לעיתונות - האוכלוסייה המוסלמית בישראל - נתונים לרגל חג הקורבן, 19.12.2007.
  • הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, הודעה לעיתונות - האוכלוסיה המוסלמית בישראל - נתונים לרגל חג הקורבן, 31.12.2006.
  • הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, הירחון הסטטיסטי לישראל 55, 2004.
  • המוסד לביטוח לאומי, 2007 - ממדי העוני והפערים החברתיים - דוח שנתי, 2008.
  • המועצה הלאומית לשלום הילד, שנתון סטטיסטי, 2002.
  • המועצה הלאומית לשלום הילד, שנתון סטטיסטי, 2003.
  • ועדת החקירה הממלכתית לבירור ההתנגשויות בין כוחות הביטחון לבין אזרחים ישראלים באוקטובר 2000, דוח הוועדה, 2003.
  • חסון שלמה ואבו-עסבה ח'אלד (עורכים), יהודים וערבים בישראל מול מציאות משתנה - בעיות, מגמות, תרחישים והמלצות, מכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות, 2004.
  • חיידר עלי ועואד יאסר, ייצוג האוכלוסייה הערבית בשירות הציבורי, 2006-2007, סיכוי, 2008.
  • כייאן, ניידות בקרב נשים ערביות בישראל, 2007.
  • מבקר המדינה, דו"ח שנתי 52 ב, 2001, עמ' 456-540.
  • מנדלר דליה ונאון דניז, אנשים עם נכויות בישראל: עובדות ומספרים, דו"ח מחקר, ג'וינט-מכון ברוקדייל, ירושלים, 2003.
  • משרד הבריאות, שירותי בריאות הנפש, המחלקה למידע ולהערכה, שנתון סטטיסטי, 2003.
  • סדן עזרא, חלקו-תרומתו של המגזר הערבי למשק: מקצת הפרמטרים של החברה הערבית בכלכלת ישראל, נייר עבודה, מוגש לכנס הרצליה השישי על מאזן החוסן והביטחון הלאומי, 21-24 בינואר, 2006.
  • סייף איימן, האוכלוסייה הערבית בישראל: נתונים כלכליים חברתיים מרכזיים, משרד ראש הממשלה, הרשות לפיתוח כלכלי של המגזר הערבי, הדרוזי והצ'רקסי, 1.1.2009.
  • עואד יאסר, נשים ערביות בשוק העבודה, סיכוי.
  • עוואד יאסר, היד הנעלמה דואגת שלערבים לא תימצא עבודה, עמותת סיכוי, 4.1.2006.
  • עוואד יאסר, מועסקים ערבים בענף ההיי-טק,  דו"ח של עמותת סיכוי, 2005. 
  • עמותת סיכוי, שוויון ושילוב האזרחים הערבים בישראל, 1999-2000, 2000.
  • ריבלין-צור גוני וזועבי עימאד, מצב החינוך בגיל הרך במגזר הערבי בישראל - אפיונים, נתונים ומסקנות: השוואה בין המגזר הערבי והיהודי, חוברת הכנה לדיון מוגשת לחה"כ הרב מיכאל מלכיאור ועיסאם מח'ול - יושבי-ראש השדולה לקידום יחסי יהודים וערבים בישראל בכנסת, מרץ 2005.
  • עמותת סיכוי, אזרחי ישראל הערבים ותעשיית התיירות, נקודות לדיון של עמותת סיכוי עם שר התיירות, 1 באוגוסט 2006.
  • קונור אטיאס אתי וקולובוב טטיאנה, מקום מגורים ורמת שכר בישראל 2005 - שכר ממוצע לפי ישובים ולפי מין ושיעור מקבלי שכר מינימום, לפי יישוב, מרכז אדווה, 2008.
  • קטן יוסי, סגירת פערים בין יישובים ערבים ויהודים בתחום הרווחה לאור מדד השוויון של סיכוי - מוגש למשרד הרווחה, עמותת סיכוי, 2007.
  • Medlege Jamal, Agriculture in the Arab Sector: Characteristics and Trends of Development, State of Israel, Ministry of Agriculture and Rural Development; The Jewish Agency for Israel: Development and Settlement Department, Settlement section.

ארכיונים ומאגרי מידע

  • גוני ריבלין-צור ועימאד זועבי, מצב החינוך בגיל הרך במגזר הערבי בישראל - איפיונים, נתונים ומסקנות: השוואה בין המגזר הערבי והיהודי, חוברת הכנה לדיון, מוגשת לחה"כ מיכאל מלכיאור ועיסאם מח'ול - יושבי-ראש השדולה לקידום יחסי יהודים וערבים בישראל בכנסת, מרץ 2005.
  • הכנסת מרכז המחקר והמידע, מסמך רקע בנושא תעסוקה ויזמות של נשים במגזר הערבי - מוגש לוועדה לקידום מעמד האישה לקראת דיון בנושא תעסוקת נשים ערביות, 2005.
  • הכנסת מרכז המחקר והמידע, האבטלה במגזר הערבי. סקירת מגמות בשני העשורים האחרונים. - מוגש לח"כ ג'מאל זחאלקה, 2004.
  • הכנסת מרכז המחקר והמידע, אבטלת נשים במגזר הערבי, 2001.
  • הכנסת מרכז המחקר והמידע, פערים כלכליים וחברתיים בין יהודים ללא יהודים במדינת ישראל, 2001.
  • הכנסת מרכז המחקר והמידע, מודעותם של דוברי ערבית, רוסית ואמהרית לזכויותיהם במוסד לביטוח לאומי - מוגש לוועדה לפניות הציבור, 2004.
  • משרד התמ"ת, נציבת שוויון הזדמנויות בעבודה, הודעה לעיתונות - אין ספק שאפליה על רקע לאום היא אפליה הקיימת בשוק העבודה, 2.6.2008. 
  • הכנסת מרכז המחקר והמידע, נתונים על הבדואים בשוק העבודה בישראל, 2007.
  • משרד פרסום שרייבר, צריכה במגזר הערבי, 2007.
  • משרד ראש הממשלה, הרשות לפיתוח כלכלי של המגזר הערבי, האוכלוסייה הערבית ומדינת ישראל: אסטרטגיה של שילוב כלכלי, 29.7.2008.
  • עדאללה, הודעה לעיתונות - בג''ץ עדאלה נגד סגירת לשכת התעסוקה בכפר כנא, 31.5.2005.

כתבות ומאמרים בעיתונות

  • גיליון אל-איאם, בחריין, 17.8.2004. 
  • גיליון עדאללה האלקטרוני 8, דצמבר 2004.
  • "הקניון הערבי הראשון נפתח באום אל פאחם", ynet, 11.7.2006. 
  • "מוסלמית: הודחתי מקורס דיילי אל-על בשל דתי", מערכת וואלה, 24.7.2005.
  • אזולאי יובל, "מי מרוויח מהגדר? אזור המשולש", הארץ, 8.12.2005, עמ' א6.
  • אטינגר יאיר, "שרון הורה להקפיא מינויים בכל דירקטוריון ממשלתי שבו אין ייצוג לאוכלוסייה הערבית", הארץ, 14.1.2004.
  • איזיקוביץ גילי, "איך אומרים מיליונר בערבית?", זמן חיפה, 21.4.2006.
  • אלגזי יוסף, "כל ערבי שני הוא עני", הארץ, 13.11.2002, ב3.
  • אלגזי יוסף, "כ-10% מהאקדמיים הערביים מועסקים כנהגים מלצרים או פועלים", הארץ, חדשות, 20.7.1999, א8.
  • אלגזי יוסף, "מעדיפים על פניו את הזר. ואם הוא כבר עובד, משלמים לו 60% מליהודי", הארץ, 23.3.2003 , ב4. 
  • אטינגר יאיר, "דו"ח: הערביים הישראלים מועסקים פחות", הארץ, חדשות, 9.12.2003, א6. 
  • אלון גדעון, חורי ג'קי, חסון ניר ויועז יובל, "ההחלטה: 75 ערבים ייתוספו לשירות המדינה בשנה", הארץ,13.3.2006, עמ' א11. 
  • אשכנזי אלי, "עד ליפאן הן הגיעו עם השמן שלהן", הארץ, 24.10.2005, עמ' ב3.
  • ביאור חיים, "סקר משרד התמ"ת: רק 18.6% מהנשים הערביות משתתפות בכוח העבודה", הארץ, 1.11.2007.
  • ביין לובוביץ' ענת, "פירסום במגזר הערבי", גלובס, 20.11.2008. 
    בן יהודה עינב, "למה אין ערבים בהיי-טק הישראלי?", The Marker, 28.6.2006, עמ' 23.
  • בנבנשתי מירון, 'ציונות הפערים', הארץ, 29.6.2006.
  • בסוק מוטי, "ועדה לצמצום העוני: להקטין מס' הזרים", הארץ, חדשות, 9.12.2003 , א' 6. 
  • בסוק מוטי, "ועדה לצמצום העוני: להקטין מס' הזרים", הארץ, חדשות, 9.12.2003 , א' 6.
  • גאוני יעל, "צריכת המדיה במגזר הערבי: קוראים 'כול אל ערב' ו'ידיעות אחרונות'", גלובס, 20.11.08.
  • גולשטיין תני, "פישר מודה: יש ערבים מופלים לרעה בתעסוקה", Ynet, 13.11.2007.
  • גולדשטיין תני, "היי-טק ישראלי: ערבים מחוץ לתחום", Ynet, 7.9.2007.
  • גולדשטיין תני, "ג'וודאת איברהים: אבו גוש זה לא רק חומוס", Ynet, 20.1.2006
  • גלילי לילי, "קפה ביום שישי בתחנת הדלק של מהא", הארץ, 1.6.2001.
  • גרינבאום ליאור, "חאפלה צרכנית", גלובס, 11.10.2004.
  • גרינבאום ליאור, "עמותת סיכוי: אין ערבים בהיי-טק הישראלי; נשארים מחוץ למעגלי 'חבר מביא חבר' והמו"פ הביטחוני", גלובס, 27.6.2006.
  • וינרב גלי, "החגים שאחרי החגים", גלובס 15.10.2003.
  • זינו אבירם, "גזענות 2007: רוב הציבור לא יגור סמוך לערבי" Ynet, 8.12.2007.
  • חגי עמית, "ההחמצה הערבית", The Marker, הארץ, 5.10.2007.
  • חורי ג'קי, "דו"ל: היישובים הערביים מופלים בתקציבי הרווחה", הארץ, 1.5.2006, עמ' א4.
  • חורי ג'קי, "מחקר: יותר צעירות ערביות בוחרות את בני זוגן", הארץ, 1.5.2006, עמ' א4.
  • חן שושנה, "ערבי, רוסי וחרדי יוצאים לקניות", ידיעות אחרונות, 15.2.2000..
  • חן שושנה ורונן משה, "מה קונים בכל מגזר", ידיעות אחרונות, 27.2.2006
    חן שושנה ורונן משה, "דרושה משפחה ישראלית טיפוסית", ידיעות אחרונות, 24 שעות, 27.2.06, עמ' 8-9.
  • טראובמן תמרה ושטרן יואב, "פחת מספר הערבים שהתקבלו לרפואה באונ' העברית", הארץ, 1.11.2006.
  • יהב יהודית, "נפתח הקניון הראשון בארץ ומגזר הערבי", ידיעות אחרונות, 6.7.2006, עמ' 9 .
  • כהן מעיין, "צעיר ערבי גולש באינטרנט יותר מיהודי", דה-מארקר, 20.8.2008.
  • כהן שמעון, "עדיפות לערבים בחברת החשמל", חדשות ערוץ שבע, 12.3.2008. 
  • לורי אביבה, "חלומה של כל אם ערבייה", הארץ, 11.10.2007.
  • מהלאל שי, "רק היום", ידיעות אחרונות, 10.10.2005, עמ' 4-6.
  • מהלאל שי, "תרבות השווקים", ידיעות אחרונות, 10.10.2005.
  • מרגלית מיכל, "נדל"ן לא מניב", גלובס, 23.3.2008.
  • סיני רותי, "אין אפליות: גם מנכ"ל מועצה מקומית החולה בסרטן לא מקבל שכר", הארץ, 18.9.2006, עמ' 5.
  • סיני רותי, "מספר המובטלים - הנמוך ביותר זה שלוש שנים", הארץ, 25.12.2006.
  • סער ראלי, "ברשויות היהודיות טוענים: האפליה המתקנת של משרד הפנים כלפי היישובים הערביים תמוטט אותנו", הארץ, 27.5.2005.
  • עמית חגי, "ההחמצה הערבית", The Marker, הארץ, 5.10.07.
  • ענברי איתמר, "יותר ממחצית מהמשפחות הערביות – עניות", NRG מעריב, 17.12.07.
  • עשת גדעון, "האחרון בעשירון התחתון", ידיעות אחרונות, 8.8.2006, עמ' 8.
  • פוריאן רונית, "כנס העסקים היהודי-ערבי: 'האבטלה בקרב נשים ערביות עלולה להפוך לקטסטרופה'", The Marker, 21.12.2005, עמ' 11. 
  • פלוצקר סבר, "מנציחים את העוני", ידיעות אחרונות, 20.4.2006.
    פלוצקר סבר, "העוני הגדול הוא ערבי", YNET, 5.9.2007.
  • פלוצקר סבר, "מנציחים את העוני", ידיעות אחרונות, 20.4.2006, עמ' 6.
  • צורף איילה, "בנצרת שוחטים את הפרה הקדושה", The Marker, 30.9.2005.
  • קורן אורה וברגר גלי, "עלית הרוויחה יותר מדי, אז נכנסתי", The Marker, עמ' 10-13.
  • קורן מעוז, "יש לך עסק עם ערבים?", YNET, 4.12.2006.
  • קינן תמר, "מחכות בתחנה", הארץ, 15.3.2007.
  • קרפל דליה, "איבדתם אותנו", הארץ, 7.4.2006, עמ' 68-72.
  • קשתי אור, "ביניש: משרד החינוך נוטל לעצמו החירות לא לבצע פסקי דין של בית המשפט העליון", הארץ, 24.11.08.
  • רגב דוד, "חרפת רעב בישראל", ידיעות אחרונות, 16.6.2006, עמ' 5.
  • רגב דוד, "ורק לערבים לא נשאר", ידיעות אחרונות, 15.11.2005, עמ' 6-7.
  • רובינשטיין אמנון, "הטלפון ,למשל", הארץ, 3.6.2003, ב1.
  • רות נורית, "ביהמ"ש אישר מינוי דירקטור ערבי בקק"ל", הארץ, 5.7.2007.
  • שטאובר שוקי, "מה בולם את אנשי העסקים הערבים", YNET, 22.12.2005.
  • שטרן יואב, 'הערבים קונים יותר, אך החברות לא משקיעות בהם', הארץ, 5.4.2006, עמ' א9.
  • שטרן יואב, "לערבים יש יותר דירות בבעלותם מלעשירון העליון בציבור היהודי" הארץ, 6.4.2007. 
  • שמיר שלמה, "מנהיגים יהודים מימין ומשמאל הסכימו: סיוע כספי למגזר הערבי יחזק את ישראל", הארץ, 9.5.2006, עמ' א10.

אתרי אינטרנט

ראיונות

  • ראיון עם עורכת-הדין, סאוסן זהר, המחלקה המשפטית של עדאלה, 2009.
  • ראיון עם א', פקיד בנק באום אל פחם, 2008.
  • ראיון עם זכי עוויד, מנהל הלשכה לשירותים חברתיים במועצה מקומית כפר מנדא, 2008.
  • ראיון עם זידאן מוחמד, ראש מועצת כפר מנדא לשעבר, יו"ר וועדת המעקב העליונה לערביי ישראל, 2008.
  • ראיון עם מ', עורך דין ופקיד בנק, כפר מנדא, 2008.
  • ראיון עם חג'אזי יוסף, עורך דין, טמרה, 2008.
  • ראיון עם ח'לילי סועאד, עובדת בכירה בעירייה ומנהלת בית הקשיש בטמרה, 2008.
  • ראיון עם ח'ולוד קייסי, בעלת סלון כלות בכפר פרדיס, 2008.
  • ראיון עם ח'ליל גדבאן, עורך דין, כפר מזרעה, 2008.
  • ראיון עם גמאל פטום, מזכיר המועצה המקומית נחף, 2008.
  • ראיון עם אדגאר דכור, עורך דין, כפר פסוטה, 2008.
  • ראיון עם מוסטפא ג'בארין, עורך דין, אום אל פחם, 2008.
  • ראיון עם נאסר נדאף, מנהל וותיק במפעל "סקאי תבניות ועיבוד שבבי", 2008.
  • ראיון עם סומייה ג'ובראן, עורכת דין, חיפה, 2008.
  • ראיון עם מנסור אליאס, מנהל מחלקת שכר במועצה המקומית ראמה, 2008.
  • ראיון עם קסיס סוהיל, מנהל בית הספר לנהיגה, כפר ראמה, 2008.
  • ראיון עם עאטף נח'לה, בנקאי, כפר ראמה, 2008.

שונות

  • יעקבי נתי, "זרקור על הפרסום במגזר הערבי", הוצג בכנס "הפוך בפינג'אן - המגזר הערבי מודל 2007", המרכז הישראלי לניהול, 2007. 
    מגזרים, מצגת "המגזר הערבי מודל 2007", 2007.
  • מותגים, מצגת "המגזר הערבי, מגמות וכיוונים, 2007", 2007.
  • סלימאן פראג', הפוטנציאל השיווקי בעונת החתונות במגזר הערבי, ניו ברנד, ייעוץ אסטרטגי ויחסי ציבור, 2003.

הערות שוליים

    צפה בתגובות  תגובות על המעמד הכלכלי של ערביי ישראל (1)

    JimmiXzSq

    jimos45812rt1@hotmail.com
    JlYXA6 http://www.LnAJ7K8QSpkiStk3sLL0hQP6MO2wQ8gO.com
    שבת כ"ד באייר תשע"ז 20 במאי 2017

    הוספת תגובה




     

     

    * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של "אנשים ישראל" לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.