דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
הוסף דירוג לספר 2 מדרגים

דפוסי מגורים באוכלוסיה הדתית-לאומית

ארון הספרים בסלון
ארון הספרים בסלון
סימה זלצברג
ירושלים
ויטרינה לכלי כסף ויודאיקה
ויטרינה לכלי כסף ויודאיקה
סימה זלצברג
ירושלים
כוננית ספרי הקודש
כוננית ספרי הקודש
סימה זלצברג
ירושלים
תחריט לזכר חורבן בית המקדש
תחריט לזכר חורבן בית המקדש
סימה זלצברג
ירושלים
סימה זלצברג, עוז אלמוג

נוצר ב-11/19/2008

סוגי המגורים

דפוס המגורים של הציבור הדתי-לאומי, אינו עשוי מיקשה אחת, אלא משתנה בהתאם למיקום, קבוצת ההשתייכות הדתית, הגיל, העיסוק והמצב הכלכלי. כללית, קשת אפשרויות המגורים של הציבור הדתי-לאומי מגוונת למדי, החל במושב דתי או מעורב, קיבוץ דתי, התנחלות, מאחז, יישוב קהילתי דתי או מעורב, וכלה בעיר גדולה או בעיירת פיתוח. בניתוח דפוס המגורים של הציבור הדתי-לאומי, ניתן להצביע על מספר מאפיינים עיקריים.

מגורים בקיבוץ או במושב

דפוס מגורים שאינו שונה במידה רבה מזה שבמושבים ובקיבוצים במגזר החילוני, אם כי נוספים לו איפיונים בעלי אוריינטציה דתית-יהודית, כמפורט בהמשך. אוכלוסיית המושבים והקיבוצים הדתיים מורכבת מהזרם המרכזי בציבור הדתי-לאומי - תנועת הקיבוץ הדתי (טירת צבי, שדה אליהו, בית רימון, כפר עציון, ועוד), מושבי תנועת הפועל המזרחי (כפר הרוא"ה, נחלים, נוחם, זרחיה, שדמות מחולה, ועוד), אנשי גרעיני בני עקיבא (כפר מימון), וחלק מהמושבים והקיבוצים של פועלי אגודת ישראל (דוגמת המושב יסודות והקיבוצים חפץ חיים ושעלבים). בקיבוצים ובמושבים של פועלי אגודת ישראל מתגוררות גם משפחות מן הזרם החרד"לי (חרדי-לאומי).

מגורים בבתי-דירות חדשים בערים

בתי-דירות מסוג זה ניתן למצוא בשכונות בעלות ריכוז גבוה של אוכלוסייה חרד"לית (כמו רכס שועפאת והר חומה בירושלים), בערים החדשות ובשכונות החדשות בערים הוותיקות (פתח תקווה, גבעת שמואל, שוהם, מודיעין), בהן קיים ריכוז גבוה של אוכלוסייה מן הזרם המרכזי ובשכונות מעורבות (דתיים וחילונים), בעיקר באזור המרכז וירושלים. בתי-הדירות הללו, רובם חדשים יחסית (משנות ה-80' ואילך), נבנו במסגרת מיזמי בנייה ייעודיים לציבור הדתי-לאומי, כמענה לצרכיו המיוחדים. לדברי שמואל בירנבאום, מנכ"ל חברת הבנייה משהב, המתמחה בבנייה לציבור זה, "הבנייה לציבור הדתי-לאומי שונה במספר מובנים....לדירה עצמה ישנם מספר מאפיינים ייחודיים, כגון מרפסת סוכה, כיורים כפולים במטבח ומעלית שבת".

חלק מן הבניינים החדשים נבנה בשכונות חדשות. רוב הדירות מרווחות ומודרניות, ובסטנדרט בנייה גבוה. בחלק ניכר מן הבניינים הגבוהים שמרבית דייריהם דתיים, המעלית מתוכנתת להפעלה גם כמעלית שבת. 

בכניסה לבניינים החדשים מותקנת בדרך כלל דלת אלומיניום וזכוכית, ובצמוד לה - תיבות הדואר ואינטרקום. מאחר שהשימוש באינטרקום אסור בשבתות ובמועדי ישראל, נוהגים דיירי הבניין להשאיר את דלת הכניסה הראשית פתוחה במשך כל השבת או החג, או להשתמש במפתח רגיל במהלך השבת.

בחלק מן הבניינים יש לובי/חדר כניסה מטופח ובו לוח מודעות של ועד הבית, לעיתים גם מראה גדולה או עציצים לקישוט. בבתי-דירות רבים, בעיקר באלה המאוכלסים במשפחות צעירות, מוקצה שטח לעגלות תינוקות. זאת, במטרה להקל על האימהות ולחסוך מהן את גרירת העגלה במעלה המדרגות.

מגורים בבתי אבן ישנים

מקצת מהאוכלוסייה הדתית-לאומית מתגוררת בבתי אבן ישנים (מראשית המאה הקודמת ואף קודם לכן) שניחנו לרוב בערך היסטורי. אוכלוסיה זו כוללת בעיקר את הציבור מן הזרם המרכזי או המודרני, המתגורר בשכונות הוותיקות והיוקרתיות בירושלים (רחביה, טלביה, קטמון הישנה). חלק מן הדירות בבניינים אלה שופץ ושודרג לדירות יוקרה, אחרות נותרו כפי שהיו, שמרניות וצנועות. רוב הבניינים בשכונות הללו עשויים אבן ירושלמית, חלקם בעלי אופי ייחודי ואלמנטים עיצוביים מרהיבים ביופיים. מדובר בבניינים הממוקמים על קרקע בעלת ערך נדל"ני גבוה ביותר, מה שמעלה מאוד את שווי הדירות, לרבות אותן דירות שמעולם לא שופצו. 

בחלק מהבניינים בשכונות הוותיקות והיוקרתיות, יש הקפדה על נעילת הכניסה לבניין בשעות הלילה, ובבתי-דירות רבים מותקן אינטרקום (בו נמנעים מלהשתמש בשבת, כמפורט לעיל).

מגורים בדירות שיכון

האוכלוסייה הדתית-לאומית המתגוררת בדירות שיכון היא מגוונת, וכוללת הן את הציבור מן הזרם המרכזי או המודרני, והן את הציבור החרד"לי בערים שונות ובשכונות שונות. שיעור בלתי מבוטל מהציבור החרד"לי הגר בדירות שיכון גרים בדירות קטנות (יחסית למספר הנפשות במשפחה), כאשר השיקול העיקרי הוא מיקום הדירה - ליד ישיבה או 'כולל' שראש המשפחה לומד בהם. שתי דוגמאות מובהקות הן הדירות בשכונת קריית משה בירושלים, סמוך לישיבת מרכז הרב, ובשכונת קריית יובל בירושלים, סמוך לישיבת הר המור. לדברי האדריכל דן עבודי, דירות אלה אינן מתוכננות למשפחה חרד"לית מבחינת גודלן, והן נרכשו מתוך כוונה להרחיב אותן מתי-שהוא בעתיד. "מדובר במהלך משתלם מבחינה כלכלית, משום שעלות ההשקעה בהרחבת הדירה תהיה נמוכה יותר מהשקעה בדירה, שמלכתחילה נבנתה לגודל זה".

בחלק ניכר מהבניינים הגימור החיצוני הוא טיח חלק או מותז ('שפריץ', בשפה העממית). גימור מסוג זה מתבלה ומתפורר עם השנים, אם לא מתחזקים אותו. מאחר שחלק ניכר מהדיירים אינו מקדיש תשומת-לב (ובעיקר משאבים) לשימור חזית הבניין, ניתן לזהות בבניינים רבים כתמים שחורים על הקירות החיצוניים, תוצאה של פטריות שהתפתחו עליהם. בבניינים שרוב דייריהם נמנים עם הזרם החרד"לי, יש בדרך כלל ריכוז של עגלות ילדים בקומת הכניסה.
ברוב השיכונים דלת הכניסה הראשית של הבניין פתוחה ואין אינטרקום.

בתים פרטיים ומדורגים בתוך הערים

הציבור הדתי-לאומי המתגורר בבתים פרטיים ומדורגים בערים (ארכיטקטורת מגירות) מפוזר הן בשכונות מעורבות (דתיים וחילוניים) והן בשכונות בעלות רוב דתי-לאומי, מהזרם המרכזי והחרד"לי גם יחד.

ניתן להצביע על שני סוגים עיקריים של בתים פרטיים: האחד, בתים פרטיים ישנים, בעיקר בירושלים, בשכונות הוותיקות והיוקרתיות, דוגמת נחלאות, שערי חסד, רחביה, טלביה, קטמון הישנה, המושבה הגרמנית ובקעה. רובם עשויים אבן ירושלמית והם בעלי ייחודיות, אופי וערך ארכיטקטוני, ונחשבים ליקרים במיוחד. מרביתם עברו שיפוץ יסודי, כולל עיצוב ואיבזור, והפכו דירות יוקרה. רווח מעין ניגוד בין חזותו החיצונית של הבית, המעניקה לו נופך עתיק וישן, ובין עיצוב הפנים המודרני והחדשני, אך מבליט את הייחודיות. רק מיעוט מהבתים הפרטיים בשכונות אלו לא עבר שיפוץ, והם משדרים עזובה והזנחה.

הסוג השני שכיח במיוחד בערים וביישובים חדשים דוגמת מודיעין, אפרת, שוהם, ובשכונות חדשות יחסית, דוגמת רמות והר חומה בירושלים. בתים אלה מרווחים ומודרניים, מרביתם בסטנדרט בנייה גבוה, חלקם בני יותר מקומה אחת. הכניסה לבית בדרך כלל מטופחת, וכוללת גינה. לחלקם פאטיו או חצר נוספת מאחור.

בתי-קבע ביישובים מעבר לקו הירוק

רוב רובם של בתי-הקבע בהתנחלויות וביישובים שמעבר לקו הירוק הם בתים פרטיים או מדורגים, מרווחים (ארבעה חדרים לפחות), מעוצבים בסיגנון ארכיטקטוני מודרני ובסטנדרט בנייה בינוני עד גבוה. כל בית מוקף גינה או חצר, בדרך כלל מטופחת. בתים ישנים רבים בהתנחלויות (כאלה שנבנו לפני עשר שנים ויותר) שופצו והורחבו, במקביל להרחבת המשפחה, ונוספו להם קומה או יחידת דיור צמודת-קרקע.

בחלק ניכר מיישובי יהודה ושומרון, יש תנופת בנייה מתמדת. חלק מהבתים בעיצוב צנוע וסולידי, אך שיעור בלתי-מובטל עומד בסטנדרט בנייה ועיצוב שאינם נופלים מבתי-יוקרה במקומות אחרים בארץ. האדריכל דן עבודי, המתכנן בין היתר בתים ביישובים הנחשבים ל'יוקרתיים' (דוגמת אלה שבגוש עציון), מגלה לנו כי מדובר בווילות מפוארות, המשדרות ראוותנות לשמה ומעידות על נטיית בעליהן להפגין את עושרם. לדעתו, הדבר משקף את רצונה של אוכלוסייה זו 'ליישר קו' עם המעמד הגבוה בחברה החילונית.

בבתים אלה אין 'בּוֹידֵעם' (חלל אִיחסון הממוקם בדרך-כלל מעל לחדר הרחצה). תחת זאת, ברובם יש חדר מחסן סגור, בו מאחסנים כלים לפסח, אביזרים לבניית סוכה, ציוד לקמפינג, בגדים, ולעיתים אף בגדי ילדים שאינם בשימוש 'המחכים' לילד הבא שייוולד למשפחה. בחלק מהבתים הוסבה קומת-הגג למחסן.

קרוואנים

הקרוואן, המכונה גם "מבנה יָבִיל" (ניתן להובלה ממקום למקום), הינו צורת מגורים נפוצה ביותר בהתנחלויות וביישובים שונים, בעיקר מעבר לקו הירוק. ביישובים מסוימים, לרוב מאחזים חדשים, הקרוואן הינו צורת המגורים היחידה או העיקרית. דוגמאות לכך הן עמונה, אביגיל, גבעת הראל, רחלים, מצפה דני ומיגרון. מנגד, יש יישובים (דוגמת נווה דניאל, עופרה, בת עין ואחרים) הנעזרים בקרוואן כפיתרון דיור זמני נוסף למגורי הקבע.

בחלק מן ההתנחלויות יש 'שכונות' של קרוואנים, חלקם שייכים למוסדות החינוך במקום ומשמשים למגורי התלמידים וסגל ההוראה. שתי דוגמאות: ישיבת מקור חיים בכפר עציון ותלמוד תורה ביישוב מעלה מכמש, צפונית-מזרחית לירושלים.

שטחו של קרוואן בסיסי 45 מ"ר, לתוכם נדחסים בדרך כלל שני חדרי שינה, מקלחון, שירותים, מטבחון וסלון המשמש גם כפינת אוכל. מטבע הדברים, מגוון אפשרויות העיצוב מוגבל ביותר ומסתכם בהרחבת חדר אחד על חשבון חדר אחר, כמו גם גמישות מסוימת בקביעת מיקום פתח הבית או הצנרת. לדברי הארכיטקט עבודי, סטנדרט הבנייה של הקרוואן נמוך במיוחד, ומתבסס על שימוש בחומרי-גלם זולים ועמידים לטווח קצר.

יש משפחות שלאחר תקופה מסוימת מרחיבות את הקרוואן. על-פי-הרוב, ההרחבה נעשית באמצעות חומרי בניה המורכבים בשטח ולא במפעל, כמו אלומיניום ולוחות מבודדים הנחתכים בהתאם. כמו כן, יש המרחיבים את הקרוואן באמצעות חיבור של קרוואן נוסף. באופן זה, כל המערך ניתן לפירוק ולהרכבה מחדש. הרחבת קרוואנים שכיחה במיוחד ביישובים שבהם הקרוואן הוא המבנה העיקרי או היחידי, וכן במשפחות המתגוררות בו דרך קבע.

אבזור ועיצוב פנים

עיצוב הפנים של הדירה מושפע ממיכלול של משתנים: טעם אישי, רמת החשיפה לתרבות ואמנות, השכלה כללית, סטאטוס מקצועי וכלכלי, נורמות וערכים של הפרט וקבוצת ההשתייכות הדתית-חברתית שלו. בשל היות הציבור הדתי-לאומי שומר מצוות, ניתן להצביע על מספר בלתי-מבוטל של מאפיינים משותפים, אשר נגזרים ממחויבותו להלכה.

בה בעת, מאחר שציבור זה מורכב ממגוון קבוצות וזרמים השונים זה מזה במידת ההקפדה הדתית, בנורמות ובערכים, במידת החשיפה לתרבות ואמנות, בהשכלה, במשלח-היד ובמידה רבה גם במצב הכלכלי - ניתן לזהות קשת רחבה של מגמות בכל הנוגע לעיצוב הפנים של הדירה.

נתייחס תחילה לקווים המשותפים לדירות/בתים של כלל הציבור הדתי-לאומי, ולאחר מכן נדון במאפיינים המייחדים כל מגזר ומגזר.

אלמנטים כלליים בעלי נופך דתי

מזוזה

כל יהודי מצווה לקבוע מזוזה בפתח ביתו וחדריו, כאמור בפסוק "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך" (דברים ו' ט'; דברים י"א כ'). הדבר נועד לשמש תזכורת תמידית לאמונה באל ולגמול על קיום מצוות ("למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכם לתת להם"). חז"ל ראו במזוזה סממן זיהוי יהודי מובהק, וכן סגולה להרחקת האדם מן החטא ולהגנה על הבית ודייריו.

על-פי ההלכה, יש לקבוע מזוזה בפתחי בתים וחדרים המשמשים לאכילה או לשינה, ולכן חדרי השירותים והאמבטיה פטורים. את המזוזה יש לקבוע בתחתית השליש העליון של הקורה האנכית הימנית בדלת הכניסה לבית או לחדר. האשכנזים נוהגים לקבוע את המזוזה באלכסון, ואילו הספרדים קובעים אותה בקו אנכי ישר.

בתוך בית המזוזה מצוי קלף מגולגל ובו כתובות, על-ידי סופר סת"ם, שתי פרשיות מן התורה שבהן נזכר הציווי: האחת, "שמע ישראל" (דברים ו', ד'-ט'), השנייה "והיה אם שמע" (דברים י"א, י"ג-כ"א). על קלף המזוזה נהוג (אך אין חובה) לכתוב מאחור את האותיות שדי - שהינן אחד משמות ה', והן ראשי-תיבות של "שומר דלתות ישראל", כך שהמילה שדי מופיעה בחזית המזוזה. את הקלף המגולגל עוטפים (בדרך כלל בניילון), כדי להגן עליו מפגעי מזג האוויר, ומכניסים ל"בית מזוזה" .

בית המזוזה עשוי ממגוון חומרים, חלקם יקרים יותר וחלקם פחות, החל במתכות לסוגיהן, פלסטיק, עור, קרמיקה או פורצלן שעליהם עיטורים וציורים שונים במגוון צבעים, וכלה בעץ המעוטר באבני חן ו/או חריטות למיניהן. יש המתייחסים למזוזה כאל פריט אמנות מושקע. אחרים קובעים אותה רק כדי לצאת ידי חובה, ולא מוצאים בה מאומה זולת המשמעות הדתית.

הציבור הדתי-לאומי, על מגוון קבוצותיו וזרמיו, מקפיד על קביעת מזוזה. עם זאת, ניתן להבחין בשונות מסוימת בקרב הזרמים השונים. אורכה של מזוזה סטנדרטית נע בין 10 ל-12 סנטימטרים. אך המהדרים יעדיפו מזוזה ארוכה יותר, המכילה קלף גדול בהרבה. הסיבה: בקלף הסטנדרטי אותיות הפרשיות זעירות, ולכן קיים חשש גדול יותר לכשרות המזוזה (זו מותנית בין היתר באופן כתיבת האותיות, וכשהן קטנות קשה יותר להקפיד על כתיבה נכונה, מחד, ולזהות שגיאות באותיות, מאידך). החרד"לים, הנוטים להחמיר במצוות, יעדיפו מזוזות ארוכות יותר.

השונות המסוימת בין הזרמים, מתבטאת גם בבית המזוזה. באופן כללי, המזוזות החביבות על אנשי הזרם המרכזי או המודרני הן בעלות נופך אמנותי יותר, ולעיתים גם יקרות יותר, מאלו של הציבור החרד"לי. האחרונים נוטים להסתפק בבתי מזוזה בעיצוב סטנדרטי ושבלוני. הבדלים אלו הם פועל יוצא של מספר גורמים:

א. הציבור החרד"לי נוטה להסתגר מפני העולם החילוני והתרבות החילונית, ונמנע מרכישת השכלה כללית רחבה. בעקבות זאת הוא נחשף פחות לאמנות, ומוגבל ביכולתו לזהות פריטים בעלי ערך אמנותי. הדבר מתבטא בבחירת פריטים נטולי עידון, רובם ככולם חיקויים, ובכלל זה גם בתי מזוזה.

ב. אסטטיקה אינה בראש מעייניו של החרד"לי, ועל כן רבים בציבור זה אינם טורחים להשקיע מזמנם ומכספם בבית מזוזה מסוגנן ובעל מטען אמנותי.

ג. מחירו של בית מזוזה מעוצב ובעל ערך אמנותי, גבוה למדי (המחיר נע מכמה עשרות שקלים, עבור בתי מזוזות מחומרים פשוטים – כמו פלסטיק ועץ - ובלתי מעוצבים, ועד מאות ואף אלפי שקלים, עבור בתי מזוזות בעלי עיצוב אומנותי, העשויים מחומרים יקרים כמו כסף ולעיתים גם זהב). ככלל, הציבור החרד"לי נמצא במעמד כלכלי נמוך מזה של אחיו מהזרם המרכזי או המודרני, ולכן אינו יכול להרשות לעצמו רכישת מזוזה יקרה.

ד. מבחינה ערכית, החרד"לים מקפידים לנהל אורח-חיים צנוע, נטול ראוותנות וחומרנות. בית מזוזה יקר ויוקרתי עומד, אפוא, בניגוד לערכים אלה.

ואולם, לא יהיה זה נכון לקבוע מסמרות ולטעון לחלוקה דיכוטומית חד-משמעית בנדון בציבור הדתי-לאומי. שכן, ישנן משפחות חרד"ליות המשקיעות בתשמישי קדושה, חרף מצבן הכלכלי הדחוק ונטייתן לאורח-חיים צנוע. מבחינתן, השקעה כספית גבוהה ברכישת מזוזה ובית מזוזה אין פירושה ראוותנות, חומרנות ובזבזנות, אלא הידור במצווה.

מנגד, גם בבתים רבים בזרם המרכזי והליברלי, ניתן למצוא מזוזות סטנדרטיות, בחלקם בשל היעדר טעם או תקציב, בחלקם בשל מתן עדיפות לפונקציונליות.

הבדל נוסף בין שני הזרמים במגזר נוגע למנהג נישוק המזוזה. רוב רובם של החרד"לים נוהג לנשק למזוזה באמצעות העברת אצבעות כף-היד על השפתיים והחלקתן לאחר מכן על המזוזה. בקרב אנשי הזרם המרכזי ובמיוחד בקרב אנשי הזרם המודרני, שיעור הנוהגים כך נמוך למדי.

קטע לא-מסויד כ"זכר לחורבן"

חז"ל תיקנו מספר תקנות, כדי להזכיר לעם ישראל את חורבן בית-המקדש. הם הדגישו כי דווקא בעת שאדם שמח מאוד על שזכה להקים לעצמו בית, עליו לזכור שהשמחה אינה שלמה, בשל חורבן הבית. מסיבה זו תיקנו חכמים כי בשעה שאדם הבונה את ביתו הפרטי מגיע לשלב הסיוד, עליו להותיר קטע לא-מסויד שגודלו אמה על אמה (אמה הינה מידה עתיקה, המתייחסת למרחק שבין המרפק לקצה האצבע הארוכה. פוסקים שונים נחלקו במרוצת הדורות בדבר אורכה המדויק של האמה, ופסיקתם נעה מ-45 סנטימטרים ועד 58 סנטימטרים).

הקטע החשוף אמור להימצא במיקום בולט, ולכן קבעו חכמים למקמו מול הפתח, כלומר, בקיר הנמצא מול דלת הכניסה. היו פוסקים שהבינו כי הכוונה היא מעל לפתח, כדי שהקטע הלא-מסויד יהיה תמיד לנגד עיניהם של יושבי הבית. ואולם, לדעת רוב הפוסקים, המיקום המדויק הינו מול הפתח, כדי שכל הנכנס לבית יבחין בו מייד. רק בבית בו לא ניתן למקם את האמה מול הפתח, מותר למקמה מעל לפתח (שו"ע [שולחן ערוך] או"ח [אורח חיים] דף תקס, עמ' א; מ"ב ג; ערוה"ש ה) .

השארת "זכר לחורבן" הינה מנהג ולא הלכה, ועל כן לא כל הציבור הדתי-לאומי מקפיד לקיימו. ההקפדה רווחת בעיקר בבתי משפחות חרד"ליות, שעצם הווייתן הדתית מבטאת משיחיות, גאולה וכמיהה לבניין בית-המקדש במהרה בימינו. השארת "זכר לחורבן" על קיר הבית, יש בה משום ביטוי לתפישה זו.

ניתן לראות "זכר לחורבן" גם בבתים של בני הזרם המרכזי, אך כמעט שלא באלה של הזרם המודרני/ליברלי. זאת, משום שהאבל על חורבן הבית והכמיהה לבניינו במהרה, אינם בראש מעייניהם ולפיכך, הם אינם חשים צורך לתת לכך ביטוי כה בולט.
יש דיירים הנוהגים לעטר את שולי קטע הקיר החשוף באלמנטים אמנותיים (ציור של חומות ירושלים, מרכיבים הקשורים בבית-המקדש, וכדומה), הן מטעמים אסטטיים והן כביטוי לכמיהה לבניין הבית השלישי. אחרים מפרשים את ה"זכר לחורבן" כפשוטו ונמנעים מלהוסיף לקטע הלא-מסויד נופך אסטטי, שלדעתם מטשטש את ייעודו המקורי.

ארון/כוננית ספרי קודש

כמעט בכל בית דתי, חרדי ודתי-לאומי כאחת, יש ארון או לפחות כוננית של ספרי קודש בסיסיים, 'קלאסיים', בהם ש"ס (שישה סדרי משנה), תלמוד בבלי, משנה תורה לרמב"ם, ש"ס שטיינזלץ (עם פירוש של הרב עדין שטיינזלץ), משניות קהתי (עם פירוש של הרב פנחס קהתי), שמירת שבת כהלכתה (מאת הרב יהושע ישעיה נויבירט), ועוד. בהגדרה כוללת, זהו "ארון הספרים היהודי", מטבע-לשון שאמצעי התקשורת עושים בו בשנים האחרונות שימוש שוטף ותכוף, אם כי לא תמיד בהקשר הדתי בלבד.

במרבית הבתים, הארון או הכוננית ממוקמים במקום גלוי לעין בסלון או בחדר העבודה, כמעין הצהרת כוונות של בעל-הבית: אני קובע עיתים לתורה, ועל כן זקוק לגישה יומיומית לספרים הללו. 

"קביעת עיתים לתורה" הינה מושג המופיע פעמים רבות כחלק מחיובו של אדם מישראל בקיום מצוות תלמוד תורה. בעניין זה כתב הרמב"ם: "כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה, בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו ובין בעל ייסורין, בין בחור בין שהיה זקן גדול שתשש כוחו, אפילו היה עני המתפרנס מן הצדקה ומחזר על הפתחים, אפילו בעל אשה ובנים, חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר: 'והגית בו יומם ולילה' (משנה תורה, תלמוד תורה פ"א).
כמות הספרים ותכניהם, אף הם מעידים על היקף למדנותו.

בבתים חרד"ליים, בדומה לבתים חרדיים, ארון הספרים ימוקם תמיד בחדר המרכזי והגלוי של הבית, שהוא בדרך כלל הסלון או חדר האוכל. בצורה זו הם מפגינים את היותם קובעים עיתים לתורה, וחלקם גם את העובדה שתורתם היא אומנותם.
מיקום הארון בסלון או בחדר האוכל, נובע גם מסיבה פונקציונלית: שטח הדירה של משפחה חרד"לית טיפוסית, שהיא לרוב גם מרובת ילדים, קטן יחסית למספר הנפשות המתגוררות בה. לפיכך, החדר היחידי בבית בו ניתן למקם ארון ספרים, יהיה בדרך כלל הסלון/החדר המרכזי.

בקרב בני הזרם המרכזי/הליברלי, יש הממקמים את ארון ספרי הקודש בחדר העבודה או בחדר אחר בדירה. לכך מספר טעמים: ראשית, בבתים של ציבור זה יש על-פי-הרוב יותר חדרים ביחס למספר הנפשות, מאשר בציבור החרד"לי, לעיתים גם חדר עבודה, ועל כן מתאפשר להם למקם את ארון הספרים בחדרים אחרים בבית. בנוסף, יש מהם הסבורים כי בהצגת ספרי הקודש בחדר המרכזי, הגלוי לעין כל, יש מן הגאווה, ו"אני לא צריך להראות לכולם שאני לומד תורה", כפי שאמרו לנו מספר אנשים.

הסבר אפשרי נוסף להבדלים במיקום ארון הספרים, נעוץ בתכולתו. על-פי-הרוב, תכולת ארון הספרים החרד"לי דלה בהרבה מזו של בני הזרמים האחרים במגזר. שכן, הראשונים אינם מכניסים הביתה ספרות פופולארית או ספרות יפה, שתכניה מנוגדים להשקפת-עולמם. בנוסף, שיעור אנשי-המקצוע והאקדמאים בקרבם נמוך בהרבה בהשוואה למגזרים האחרים. לפיכך, ארון הספרים החרד"לי מכיל בעיקר ספרות תורנית (במיוחד ממשנתם של הרב אברהם יצחק קוק ובנו, הרב צבי יהודה קוק) וכן ספרים הקשורים בארץ-ישראל ועם ישראל. לעומת זאת, על מדפי הספרים בבתים דתיים-לאומיים רבים ניתן למצוא ספרות תורנית לצד ספרות יפה ופופולארית, ספרי עיון, הגות ומחשבה, ספרי אמנות והיסטוריה, וכן ספרות מקצועית. טבעי, אם כן, שספרייה מגוונת זו תמוקם בחדר העבודה.

פריטים הקשורים לשבת וחג

פריטי יודאיקה

בכל בית דתי, בין אם חרדי ובין אם דתי-לאומי, יימצאו תשמישי קדושה. לרוב מדובר בגביע יין לקידוש בשבתות וחגים, פמוטים לנרות שבת, חנוכייה, פמוט לנר הבדלה וקופסת בשמים להרחה בהבדלה. לרוב, פריטים אלו מונחים על שידה, מדף פתוח או מדף עם דלת זכוכית שקופה (ויטרינה), ומשמשים לנוי לא פחות מאשר לקיום מצווה.

רבים מן הפריטים הללו עשויים כסף טהור. כיוון שכך, כמותם ואיכותם עשויות להעיד על מצבה הכלכלי של המשפחה. עם זאת, ניתן למצוא תשמישי קדושה מכסף טהור גם במשפחות שמצבן הכלכלי אינו מזהיר. חלקן קיבלו את הפריטים הללו כמתנת חתונה או בר-מצווה, אחרות חסכו פרוטה לפרוטה ורכשו אותם לשם הידור מצווה.

נהוג כי אֵם המשפחה מדליקה בערב שבת נרות כמספר ילדיה. בדרך-כלל, משפחות חרד"ליות ברוכות ילדים יותר ממשפחות מן הזרם המודרני ולעיתים גם מן הזרם המרכזי, ולכן הדעת נותנת שבביתן יימצאו יותר פמוטים להדלקת נרות שבת. בבתים רבים מותקן מדף מיוחד לפמוטים, הממוקם על-פי-הרוב בסלון או בפינת האוכל.

בדומה להבדלים בין הזרמים בכל הנוגע למזוזה, קיימת שונות גם באשר לחפצי היודאיקה ותשמישי הקדושה. באופן כללי, נמצא יותר פריטי יודאיקה בעלי נופך אמנותי (לאו דווקא מכסף, אלא מחומרים איכותיים ויקרים אחרים), ולרוב גם יקרים יותר, בבתי הזרם המרכזי, ובמיוחד המודרני, לעומת בתי החרד"לים. הבדלים אלה נובעים, כאמור, מהיכרות והערכה רבה יותר של הראשונים ביחס לאמנות ולחפצי אמנות, ובכלל זה פריטי יודאיקה. לכך יש להוסיף שתי נקודות חשובות: האחת, לחרד"לים יש פחות אמצעים לרכוש חפצי יודאיקה יקרים במיוחד. השנייה, הצגת פריטי יודאיקה יקרים, נתפשת כמנוגדת לערכי הצניעות והפשטות שלאורן הם חיים.

ערכת לחם משנה

במרבית הבתים שומרי תורה ומצוות, בכל המגזרים, מקובל לברך בסעודות שבת וחג על שני לחמים, בדרך כלל חלות. מנהג זה (המכונה "לחם מִשְנֶה") מהווה זכר לכמות הכפולה של המָן, לחם המידבר שהוריד ה' לבני ישראל ביום שישי. בימי חול ירד מן בכמות שהספיקה ליום אחד, ואילו ביום שישי ירדה כמות כפולה, גם ליום השבת (שמות ט"ז, כ"ב-כ"ז).

"לחם המִשְנֶה", כלומר שתי החלות, מונחות זו לצד זו על שולחן סעודת השבת. מקובל להניחן על קרש חיתוך, בדרך כלל מיוחד לשבת, ובצמוד להניח סכין חיתוך, שאף היא מיוחדת לשבת. את החלות מכסים במפה קטנה המיועדת לכך, עד לאחר הקידוש.

מנהג כיסוי החלות נובע ממספר סיבות. האחת, בשל המצווה לברך על הלחם לפני היין. ואולם, מאחר שבסעודת ליל שבת מקדשים על היין תחילה, מכסים את החלות ובכך 'מעלימים' אותן מן העין. השנייה, הכיסוי הינו זכר למן שכוסה בשיכבת טל מלמטה ושיכבת טל מלמעלה. השלישית, בכיסוי החלות יש משום מתן הדרת כבוד לסעודת השבת. מרבית המשפחות משתמשות במפית שעליה רקום או מודפס הכיתוב "שבת שלום", לעיתים בתוספת עיטורים. אחרות, מסתפקות במפית אסתטית ללא כיתוב כלשהו.

"ערכת לחם מִשְנֶה" כוללת, אפוא, קרש חיתוך, סכין ומפה קטנה לכיסוי החלות. בעניין זה אין כמעט הבדלים בין הזרמים השונים. באופן כללי ניתן לומר שמשפחות מבוססות יותר כלכלית, יכולות להרשות לעצמן סכין חיתוך ייחודית לשבת, שהקת שלה עשויה כסף טהור. מעבר לכך, סוג הקרש, המפית, והסכין הם נגזרת של טעם אישי.

תמונות וקישוטי קיר

בקרב הציבור הדתי-לאומי ניתן לזהות שתי גישות ביחס לתליית תמונות של בני משפחה: האחת מצדדת בתליית תמונות שכאלה, במיוחד של הילדים והנכדים, המהווים מקור גאווה למשפחה. השנייה נמנעת מכך, מחשש עינא בישא (עין הרע), אך מתפשרת על תמונות של יקיריה שהלכו לעולמם. בנוסף, ישנן משפחות המסתייגות מכך משיקולים 'אמנותיים'. לגבי דידן, צילומים ממוסגרים של בני משפחה פוגמים באופי העיצובי של הבית.

סוג נוסף של תמונות המאפיין משפחות מן הזרם המרכזי ומן הזרם הליברלי, הן תמונות נוף ישראלי (המעידות על הזיקה העמוקה לארץ), ציורים מופשטים בגווני פסטל מאופקים (המעידים על עידון וצניעות) וציורים ורישומים של דמויות יהודיות ותנ"כיות - חלקם מקוריים וחלקם רפרודוקציות. בנוסף, ניתן למצוא עבודות יד של האם וכן עבודות-יד קנויות.

האוכלוסייה היאפית בציבור הדתי-לאומי, בדומה למקבילתה החילונית, מנסה לשוות לסלון ניחוחות של גלריה. התמונות הנבחרות אמורות להעיד על אנינות טעם, וחיבור לצעקה האחרונה באופנה.

מאפיינים ייחודיים לבתים בזרם המרכזי ובזרם הליברלי

עיצוב הדירה במגזר הדתי-לאומי אינו הומוגני, וניתן להצביע על לא מעט הבדלים, בהתאם לסולם הערכים ולסדר-העדיפויות של כל זרם. לדירות ולבתים של החרד"לים מאפיינים ייחודיים, השונים מאלה של בני הזרם המרכזי/הליברלי. לפיכך, בניתוח המאפיינים העיצוביים של דירות במגזר הדתי-לאומי, נערוך הבחנה ברורה בין שני הזרמים, על מגוון הפלגים שלהם.

באופן כללי, ניתן להצביע על הבדלים בעיצוב הדירה בין אנשי הציונות הדתית הקלאסית, בעיקר הדור הבוגר הנמנה עם הזרם המרכזי בציבור הדתי-לאומי, לבין הדור הצעיר יותר מן הזרם המרכזי או הליברלי.

ותיקי הציונות הדתית הקלאסית, ביקשו להידמות לבני דורם, ותיקי הציונות החילונית המודרנית, בתחומים רבים ובכלל זה עיצוב הפנים של הדירה. הם אימצו לחיקם את הספרטניות הצברית, ונמנעו מהחצנת עושר ועיצוב מנקר עיניים. בראש סדר העדיפויות ברכישת הריהוט עמדו שיקולים פרגמטיים וכלכליים, כאשר לאסתטיקה ניתנה חשיבות משנית ולרוב שולית. מסיבות אלו, הריהוט הוא לרוב סולידי ולא צעקני, ודומה במידה רבה לסיגנון המאפיין את המעמד הבינוני הוותיק (להרחבה ראו "סיגנון המעמד הבינוני הוותיק" בערך ה"דירה במגזר הצברי הלא-דתי").

התמורות בעיצוב הפנים, המאפיינות את המעמד הבינוני החילוני, כמו גם התחזקות הלגיטימיות להפגנת עושר באמצעות הבית (בעיקר חפצי-נוי יקרים ולא בהכרח שימושיים), מאפיינות הרבה פחות את ותיקי הציונות הדתית הקלאסית, שמרביתם עודם דוגלים באורח-חיים צנוע. שינויים אלה ניכרים יותר בקרב בני הדור הצעיר של הזרם המרכזי, וביתר שאת הליברלי. הללו אינם בוחלים בהפגנת עושרם באמצעות הבית, המהווה עבורם סמל סטאטוס. משפחות מבוססות, ובעיקר בעלות נטייה יאפית, אף שוכרות את שירותיהם של אדריכלים ומעצבי פנים מקצועיים.

החצנת העושר, לצד עליית ערך הפרטיות בקרב בני הזרם המרכזי (מקרב הדור הצעיר יותר) והזרם הליברלי, בדומה למצב בקרב בני המעמד הבינוני החילוני, הביאו לפיצול הבית או הדירה לחדרים נפרדים לכל פונקציה - סלון וחדר משפחה, חדר לכל ילד (כמובן בכפוף ליכולת הכלכלית ולגודל המשפחה), מספר חדרי שירותים וכדומה.

הסלון של הציונות הדתית הקלאסית

חדר האורחים המרכזי בביתה של משפחה ציונית דתית קלאסית ותיקה, מעוצב ומרוהט בדרך כלל באיפוק סולידי נטול ראוותנות: מערכת ישיבה סטנדרטית (ספה תלת-מושבית, ספה דו-מושבית וכורסה ליחיד), לרוב בגווני חום טבעיים, מרופדת בבד בצבעים סולידיים, שולחן קפה, שולחנות-צד נמוכים להגשת כיבוד, מנורה עומדת, שידה נמוכה ומיזנון. הטלוויזיה ממוקמת על המיזנון, או על שידה מיוחדת, ולרוב ניתן למצוא בקירבתה מערכת שמע.

בדרך כלל, השולחן בסלון יהיה מכוסה במפה בצבעים סולידיים ועליו, במקרים רבים, קערת פירות טריים או אגרטל פרחים (בשנת שמיטה, יש המתפשרים על פרחים מלאכותיים). יש המציבים עציץ גדול באחת הפינות. בחלק ניכר מן הדירות יש בסלון שטיח ווילונות בצבעים שקטים, כיאה לאופיים הסולידי של הבעלים. יש מיזנונים המשמשים בחלקם לתצוגת פריטי יודאיקה (כמפורט לעיל, בפרק "פריטי יודאיקה"), מזכרות מחו"ל וקומץ פריטי אמנות, מרביתם לא יקרים במיוחד.

תמורות בזרם המרכזי והזרם הליברלי

חשיבותו של הסלון כמתחם התכנסות לצפייה משותפת של בני הבית בטלוויזיה ולשיחות ערב משפחתיות, נמצאת בעשור האחרון במגמת ירידה, במיוחד במשפחות מהזרם המרכזי או הליברלי במגזר. בחלק מהמקרים זו תוצאה של העברת הטלוויזיה לפינת צפייה, ובחלק אחר, הכנסת טלוויזיה לחדרי השינה הן של הילדים והן של ההורים. זאת, בדומה לאופנה הרווחת בקרב המעמד הבינוני בחברה החילונית.

מנגד, הסלון זוכה לעדנה כמתחם אירוח של מכרים וחברים-לעבודה. בעלי הבית מנצלים אותו כבמה להצגת נכסיהם החומריים והתרבותיים, החל בריהוט יקר ויוקרתי, ספרים וחפצי אמנות וכלה במיטב חידושי הטכנולוגיה. לא אחת, השיקול האסתטי בתיכנון הסלון ועיצובו, גובר על שיקולי הנוחות.

מגמה נוספת המאפיינת משפחות בזרם המרכזי (מקרב הדור הצעיר יותר) ובזרם הליברלי, הינה "הוטליזציה", קרי, עיצוב הבית בדומה ככל האפשר ללובי של מלון-פאר. בבתים רבים, הסלון מתמזג עם פינת האוכל והמטבח. באחרים, הסלון הוא 'חלל פתוח' רחב ולא בהכרח מרובע, המסתיים בדלת הזזה המובילה לגן (בבתים צמודי-קרקע) או למרפסת רחבת ידיים.

יש משפחות צעירות בציבור הדתי-לאומי, המעדיפות קו עיצובי נקי: פריטי ריהוט בגוונים אחידים ובקווים סימטריים, נוסח רשת הריהוט השוודית איקאה . נקל לזהות את 'המגע האיקאי' במערכות הישיבה, השטיחים, המדפים, גופי התאורה, וכיוצא באלה פריטים.

סלון הבית הדתי-יאפי

עיצוב הסלון של משפחה דתית בעלת אוריינטציה יאפית, מאופיין בהרמוניה ובהקפדה על התאמה בין פריטי הריהוט, ובכלל זה הווילונות, השטיח, מערכת הישיבה והכונניות. הריהוט עשוי לרוב חומרים טבעיים, נראה על פניו פשוט וזול, אך זו אשליה אופטית. בדרך כלל מדובר בריהוט יקר, איכותי וממותג, פועל יוצא של מודעות לסטנדרטי עיצוב גבוהים וליכולת כלכלית. נופך מיוחד מוסיפים צמחיה טבעית, כמו גם חפצי-נוי ממקומות אקזוטיים כמו המזרח הרחוק, אפריקה ודרום אמריקה. כל אלו משקפים רגישות אמנותית, אהבה לטבע ולטיולים.

עיצוב הבית של המעמד הדתי-לאומי החדש

בציבור הדתי-לאומי, בעיקר מן הזרם המרכזי, צמח מעמד בינוני חדש, המעצב את ביתו ממש כמו מקבילו בחברה החילונית (להרחבה ראו "סיגנון המעמד הבינוני החדש" בערך "הדירה במגזר הצברי הלא-דתי"): בני מעמד זה נוטים לרהט את הבית, ובעיקר את הסלון, באביזרים מפנקים המשדרים תחושה של "גדול", "זוהר", "מהודר" ו"יקר". הצניעות מהם והלאה, ולתפישתם, אין כל בושה בהחצנת עושר חומרי.

ספת עור היא פריט חובה בסלון של הדתי-לאומי החדש, לא כל-כך בגלל איכות חומר-הגלם, כמו בגלל המסרים הסמויים שהיא משדרת: עושר, פינוק, נוחות, הצלחה וסקס-אפיל. עקרונית, אין כל מניעה לרכוש מערכת ישיבה עם ריפוד דמוי עור ולא את 'הדבר האמיתי' (ככלל, המעמד הבינוני החדש חי בשלום עם חיקויים). בנוסף, הסלון מאובזר במיטב חידושי הטכנולוגיה (צג טלוויזיה שטוח, וידאו DVD, מערכת קולנוע ביתית וכיוצא באלה), כורסת טלוויזיה מרווחת ופריטי ריהוט נוספים השכיחים בסלון החילוני.

בני מעמד זה נוטים יותר להחצין סמלי סטאטוס חומריים ופחות סמלי השכלה. אחד הביטויים לכך הם אותם מדפי תצוגה מיוחדים המותקנים במקומות שונים בסלון. התמונות שעל הקירות הן לרוב בסיגנון ריאליסטי ופחות מופשט. יש המקשטים את קירות הבית בתמונות של מקובלים, או בחפצי-נוי למזל וברכה (חאמסה, ברכת הבית וכדומה).

סצנת העיצוב השכיחה במגזר החילוני הבורגני (להרחבה ראו "סיגנון המעמד הבינוני הוותיק" בערך ה"דירה במגזר הצברי הלא-דתי"), קונה לה אחיזה בבתים רבים בזרם המרכזי בציבור הדתי-לאומי, ובמידה פחותה בהרבה בבתי הציונות הדתית הקלאסית. עם זאת, העלייה ברמת החיים והעיצובים החדשניים משפיעים במידה זו או אחרת גם על האחרונים. הדבר ניכר בנטייתם לשפץ את הבית, ובעיקר המטבח וחדר הרחצה - אם כי בסיגנון סולידי ומאופק.




 

מכשירי חשמל

רקע

המגמה של חישמול הבית ומיחשובו, חילחלה זה מכבר לציבור הדתי-לאומי בכללו וביתר שאת - לזרמים המרכזי והליברלי. מכשירי החשמל הביתיים המיועדים להקל את חייה של עקרת-הבית, קונים להם אחיזה בקרב חלק ניכר מן המשפחות בפלחים אלה. כך גם מערכות הקירור והחימום המתקדמות והפיתוחים הטכנולוגיים. משפחות רבות מן הזרם המרכזי והליברלי הן בבואה של החברה הבורגנית החילונית, שבה כמעט לכל ילד טלוויזיה ומחשב משלו. הסלון מאבד את מעמדו כזירת ההתרחשות העיקרית, ובמשפחות רבות כל אחד מהילדים ספון בחדרו, עסוק בענייניו (צפייה בטלוויזיה, האזנה למוסיקה, הפעלת מחשב ועוד). בדומה, גם ההורים נוטים להסתגר בחדר השינה המאובזר שלהם. הפיצול מבטא עלייה ברמת החיים והתחזקות ערך הפרטיות.

אחד האביזרים המקובל גם על ותיקי הציונות הדתית הקלאסית, שיש בו לשדרג רבות את תנאי המגורים, הוא המזגן הביתי. מאחר שהציבור הנמנה עם זרם זה הוא ברובו בגיל השלישי, התקנת מזגן ביתי נתפשת בעיניו יותר כצורך חיוני לבריאות, ופחות כמותרות.

המחשב הביתי נפוץ ביותר בקרב הזרם המרכזי/ליברלי. המבוגרים משתמשים בו לצרכי עבודה, גלישה באינטרנט ובידור, הצעירים משתמשים בו גם לצרכי לימודים וכאמצעי-עזר לכתיבת עבודות-בית. במרבית הבתים יש מחשב אחד נייח לפחות ובנוסף, גם מחשב נישא

ההלכה מכלילה הפעלה, הדלקה וכיבוי של מערכות ומכשירי חשמל, בין ל"ט מלאכות האסורות בשבת. לפיכך, משפחות מכל הזרמים במגזר מאמצות מגוון רחב של פיתרונות ו'מעקפים', על-מנת שלא לחלל את השבת על-ידי הפעלת/כיבוי חשמל. להלן הפירוט:

מקרר

חלק ניכר מן המקררים מיוצר כך, שמנועי תא הקירור ותא ההקפאה מתחילים לפעול רק עם פתיחת דלת התא. בנוסף, עם פתיחת דלת המקרר נדלקת תאורה פנימית וכבה עם סגירתו, פעולות המהוות חילול שבת. יצרניות המקררים הגו פיתרון בדמות דגם, המאפשר ניטרול של הלחצנים האחראיים על הפעלת המנועים והדלקת האור עם פתיחת דלת המקרר. ניטרול הלחצנים גורם לכך שהמנועים 'חושבים' שדלת המקרר סגורה כל הזמן, ולכן שומרים על טמפרטורה קבועה. בנוסף, הדבר גם מונע את הדלקת האור במקרר עם פתיחתו. ואולם, רוב רובן המשפחות בציבור הדתי-לאומי, מכלל הזרמים והקבוצות, מסתפקות במקרר הסטנדרטי, ומסלקות את המיכשול ההלכתי באמצעות ניטרול ידני של תאורת המקרר ו'הלבשת' פקקים מיוחדים על הלחצנים לפני כניסת השבת.

במטבחי הציבור הדתי-לאומי ניתן למצוא מקררים במגוון גדלים, לרוב בכפוף למספר הנפשות במשפחה, רמת החיים וגודל המטבח. משפחות חרד"ליות, אשר רובן ברוכות ילדים, רוכשות מקרר גדול (בנפח של 500-600 ליטר). ואולם, בציבור זה יש לא מעט משפחות צעירות המתגוררות בדירות שכורות עם מטבח קטן יחסית, והן נאלצות להסתפק במקרר קטן יותר. בנוסף, רוב המשפחות החרד"ליות רוכשות מקפיא גדול. גם אלה שברשותן מקרר קטן, מצטיידות במקפיא הממוקם לעיתים מחוץ למטבח. משפחות מן הזרם המרכזי והליברלי, נהנות בדרך כלל מרווחה כלכלית רבה יותר, ומרביתן רוכשות מקרר בנפח 500-600 ליטר, בלי קשר למספר הנפשות בבית.

שעון שבת

לנוכח האיסור לבצע בשבת כל פעולה היוצרת פתיחה או סגירה של מעגל חשמלי, הונהג כבר לפני שנים רבות הפיתרון של "שעון שבת". מדובר בהתקן המתוכנת מבעוד מועד להדלקה ולכיבוי אוטומטיים של מערכות החשמל בבית. שעון שבת פועל כקוצב זמן (טיימר) המתחבר למערכת החשמלית, ומכוון לפני כניסת השבת בהתאם ללוח-הזמנים של הדיירים.

שעון השבת הנפוץ ביותר פועל מכאנית. במרבית בתי המגזר, שעון השבת מחובר ללוח החשמל הראשי של הדירה. בגלגל החיצוני של השעון מותקנת מערכת זיזים, אשר באמצעותם ניתן לקבוע את שעת ההפעלה או הכיבוי. באמצע השעון מותקן מפסק קטן המאפשר שלושה מצבים. כשמעבירים את המפסק למצב שעון שבת, ניתן לראות זיזים אדומים קטנים מסביב לשעון ולידם סימונים של עשרים-וארבע שעות היממה. על-ידי לחיצה החוצה של הזיז ניתן לקבוע מתי יופעל המפסק ולכמה זמן. לחיצה פנימה תגרום להפסקת הפעולה. בהתקנת השעון ניתן להפריד בין השליטה על התאורה לבין השליטה על השקעים, כך שמכשירי החשמל יופעלו בשעון נפרד.

פוסקי הלכה מתירים שימוש בשעון שבת גם במכשירי חשמל, כגון מזגן או תנור אפייה, ולכן מרבית יצרניות המכשירים הללו מציעות תוספת מובנית של שעון שבת בכל מכשיר .

משטח חימום חשמלי

בשל האיסור להדלקה וכיבוי מערכת חשמלית בשבת, ובשל האיסור להבערת אש בשבת, לא ניתן לחמם אוכל על-ידי הפעלת תנור, מיקרו או כיריים גז. הפיתרון המצוי כמעט בכל בית דתי-לאומי הוא משטח חימום חשמלי ("פלטה חשמלית", בלשון העם), המופעל כל השבת, או לפרקי-זמן קצובים באמצעות שעון השבת, בהתאם לרצונם של בני-הבית. על הפלטה מניחים סירים עם תבשילים שהוכנו מראש. יש המכסים אותם במגבת, השומרת על חומם.

פיתרון נוסף לחימום האוכל בשבת מציעים אותם תנורים, שניתן להפעילם במתכונת של "מקרר שבת". כלומר, מנוע התנור אינו מתחיל לפעול בתגובה לפתיחת דלת התא וכניסת אוויר קר, אלא שומר על טמפרטורה קבועה.

מֶחַם חשמלי

מאחר שהרתחת מים אסורה בשבת, מרבית המשפחות בציבור הדתי-לאומי מחזיקות מֵחַם חשמלי המופעל מכניסת השבת ועד צאתה. ואולם, המחמירים טוענים כי שימוש במֵחַם חשמלי רגיל אינו מונע חילול שבת, וזאת משלושה טעמים: מזיגת המים עלולה לזרז הפעלה חשמלית; קיים חשש להרתחת המים הכלואים במדיד (צינורית המחוון לכמות המים שבמֵחַם); קיים חשש להפעלת מנגנונים נלווים.

רבני מכון צומת (העוסק במתן פיתרונות לבעיות הקשורות בטכנולוגיה והלכה) נדרשו לעניין, ולאחר בדיקה התירו לשימוש דגמים של מחמים שאין בשימוש בהם חשש חילול שבת. לכל מֵחַם כזה מוצמדת תווית 'כשרות'. החרד"לים, הנוטים להחמרה במצוות, מקפידים להשתמש אך ורק במחמים אלה. הציבור מהזרם המרכזי והליברלי, פחות מודע לחשש חילול שבת עקב שימוש במֵחַם רגיל, ואצלו ניכרת פחות הקפדה בעניין.

מזגן

דתיים-לאומיים מהזרמים המרכזי והליברלי, אינם נמנעים מהפעלת מזגן 'רגיל' בשבתות וחגים. יש המפעילים אותו למשך כל השבת, ויש המווסתים את פעולתו באמצעות שעון שבת, כמתואר לעיל. ואולם, גם כאן יש מחמירים במצווה קלה כחמורה הטוענים, כי הפעלת מזגן 'רגיל', גם באמצעות שעון שבת, עלולה לגרום לחילול שבת. שהרי, עוצמת המנוע משתנה בהתאם לשינויים בטמפרטורת החדר, הנובעים ממספר הנוכחים בחדר או מפתיחת דלתות וחלונות.

עקב זאת, בסוף שנת 2006 הוציאה חברת תדיראן לשוק "מזגן שבת" יחיד מסוגו, פרי פיתוח בלעדי שלה: במזגן זה יש מנגנון המאפשר פעולת מנוע רציפה ואחידה, ללא תלות בשינויים בטמפרטורת החדר. מכון צומת (ראו לעיל) אישר את השימוש במזגן זה בשבת, כמובן לאחר שהופעל באמצעות שעון שבת, או הודלק למשך כל השבת.
בדיעבד התברר, כי מיעוט קטן בלבד של דתיים-לאומיים רכש את "מזגן השבת" של תדיראן. יתירה מזאת, רובם הגדול לא שמעו על קיומו, זאת כנראה משום שמדובר במוצר חדש יחסית.

מוצרי היגיינה ייחודיים לשבת

נייר טואלט / טישו

במשפחות דתיות רבות מכל הזרמים, מקפידים שלא לתלוש נייר בשבת, ובכלל זה נייר טואלט. המקור לכך הוא איסור מלאכת מְתַקַן. במשנה נכתב: "אין שוברין את החרס ואין קורעין את הנייר לצלות בו מליח" (מסכת ביצה, דף ל"ב), וזאת משום שיש בכך תיקון כלי, כפי שנפסק להלכה בשולחן ערוך (אורח חיים, סימן ש"מ, סעיף י"ג). כיוון שכך, משפחות המקפידות בקלה כחמורה, נוהגות להכין מבעוד מועד נייר טואלט חתוך, לקנות חבילות נייר טואלט חתוך, או לפתוח חבילת ממחטות נייר (טישו) ולהניחה בסמוך לשירותים.

סבון ומשחת שיניים נוזליים

משפחות דתיות רבות אינן נוהגות להשתמש בסבון מוצק בשבת, בשל איסור מלאכות מְמַרֵח (מורח) ומְמַחֵק (מוחק). התחליף הזמין הינו סבון נוזלי. מאותה סיבה, יש משפחות המשתמשות בשבת רק במשחת שיניים נוזלית או במי פה. חשוב לציין כי בעניין זה אין לעשות הכללה, ונכון יהיה לומר שהדבר משתנה ממשפחה למשפחה, כשבקרב החרד"לים קיימת הקפדה רבה יותר.

פריטים הקשורים למטבח ולאוכל

מתקן לאיחסון בירכונים

מרבית המשפחות הדתיות, ובכלל זה משפחות מן הציבור הדתי-לאומי, מחזיקות מגוון רחב של בירכונים. בירכון הוא מעין חוברת מודפסת המחולקת כמזכרת בחתונה, בר/בת-מצווה ושמחות אחרות, והכוללת בתוכה את ברכת המזון ולעיתים גם קידוש של שבת, זמירות של שבת והבדלה. בחזיתו של הברכון מצוינים בדרך כלל פרטי האירוע ושמות בעלי השמחה (לדוגמה: "מזכרת משמחת הבר-מצווה של יואל כהן, ז' בתשרי, התשנ"ג").

על-מנת שהבירכונים יהיו זמינים לברכת המזון בסיום הארוחה, יש משפחות המניחות אותם במתקן מיוחד בסמוך לשולחן האוכל. מי שהאסתטיקה יקרה לליבו, ירכוש מתקן מעוצב שניתן לתלותו על קיר המטבח. אחרים עשויים להסתפק בניילונית התלויה על הקיר או המונחת בסמוך.

ספרי בישול

נשים מכלל הקבוצות במגזר מחזיקות בביתן ספרי בישול, בדומה לאחיותיהן החילוניות, ובהתאם למידת העניין שהן מגלות במתכונים חדשים לבקרים. ברם, בעוד שבזרם המרכזי/ליברלי, שבו מנשבות רוחות פמיניסטיות, יותר ויותר נשים מעדיפות להשקיע בקריירה, החרד"ליות רואות במטבח את מבצרן וייעודן.

מסיבה זו, ספרי בישול, לדבריה של מיכל, מורה חרד"לית, "הם חלק בלתי-נפרד מהספרייה שלנו. בכל בית חרד"לי תמצאי אותם בספריה בסלון או על מדף במטבח. הם מבטאים את היות האשה 'אשת חיל' - עושה לביתה ועמלה במטבח לבעלה ולילדיה".

מיקומם של ספרי הבישול כפוף לאילוצים. יש נשים המציבות אותם על מדף במטבח, ואילו אחרות, שמטבחן קטן מדי או שאין בו מדף מתאים, מציבות אותם בארון הספרים בסלון.

מאפיינים הקשורים להפרדה בין בשר וחלב

משפחות שומרות מצוות, מכלל הזרמים והקבוצות, לרבות הציבור הדתי-לאומי, מקפידות על הפרדה בין בשר לחלב, גם בכלי האוכל והבישול. מכך נגזרים אלמנטים שונים בעיצוב המטבח, שחלקם נובע מדרישות ההלכה וחלקם ממסורת ומנהגים. עם מאפיינים אלה נמנים האלמנטים הבאים:

כיורים נפרדים

מרבית המשפחות מן הציבור הדתי-לאומי, המתגוררות בבית חדש או בבית ישן ששופץ, התקינו במטבחן שני כיורים נפרדים, האחד בשרי, השני חלבי. המהדרים, והם המיעוט, מתקינים כיור שלישי לכלי פרווה. בעבר, מרבית הכיורים היו צמודים זה לזה, אך בשנים האחרונות, בדירות החדשות או המשופצות, ניכרת מגמה של הרחקת הכיורים זה מזה, וזאת כדי לצמצם למינימום את הסיכוי ל'תאונת עבודה' בעת הבישול או הדחת הכלים. מיקום הכיורים תלוי במידה רבה בגודלו של המטבח, במצבה הכלכלי של המשפחה, ובסדרי העדיפויות שלה. משפחות שבמטבחן כיורים נפרדים מצוידות לרוב גם במגשים נפרדים לייבוש כלים.

על אף ההעדפה לשני כיורים נפרדים, חשוב לציין כי מספר לא-מבוטל של משפחות דתיות-לאומיות מסתדרות עם כיור אחד. מדובר בעיקר במשפחות המתגוררות בבתים ישנים, או שעברו לדירה שהיה בה כיור אחד ולא שיפצו את המטבח. מאחר שאין הלכה המחייבת כיורים נפרדים, אלא הדבר נעשה מטעמי נוחות (וכסייג למניעת בילבול), מי שבמטבחו כיור אחד, יקפיד שלא להניח בו כלים חלביים ובשריים בעת ובעונה אחת. בנוסף, קיים מגוון פיתרונות להדחת כלים באותו כיור, כגון: הנחת תחתית/ רשת/ גיגית נפרדת לכלי בשר ולכלי חלב, וכך נמנע מגע ישיר שלהם עם הכיור; שטיפת הכלים 'באוויר' ללא הנחתם בכיור, ועוד.
באופן כללי ניתן לומר שרוב רובם של החרד"לים יקפידו על כיורים נפרדים, גם אם הדבר כרוך בהוצאה כספית נוספת ובשיפוץ קל של המטבח. בה בעת, מאחר שחלקם מתגורר בשכירות או בבית ישן שלא שופץ, הם מסתפקים בלית ברירה בכיור אחד.

משפחות מן הזרם המרכזי/המודרני נוטות אף הן להעדיף כיורים נפרדים, אך לפחות חלקן אינו קובע זאת כקריטריון מרכזי בעת חיפוש דירה.

מערכות כלים נפרדות

מבחינה הלכתית, חל איסור להשתמש באותם כלים לבשר ולחלב (פרט לכלי זכוכית) ומכאן ההקפדה הגורפת על מערכות נפרדות של כלים שאינם עשויים זכוכית. נוסף על כך, יש מספר כלי פָּארְוֵוה, קרי, כלים שאינם בשריים ואינם חלביים. לדוגמה: סכין פארווה לחיתוך לחם, קערות לפירות וירקות או תבניות לאפיית עוגות פארווה. בכלים אלה ניתן להכין או לאחסן מזון שאינו בשרי או חלבי, ולצרוך אותו בארוחות חלביות ובשריות כאחת.

שטחי איחסון נפרדים

על אף שאין איסור הלכתי חד-משמעי לאחסן כלי חלב וכלי בשר זה לצד זה, מרבית המשפחות הדתיות משתדלות לאחסן כלים אלה בנפרד, בעיקר כדי למנוע בילבול. הדבר מותנה, כמובן, בגודל המטבח ובשטחי האיחסון. בדרך כלל יש ארונות נפרדים, או לפחות מדפים נפרדים, וכן מגירות נפרדות לאיחסון הסכו"ם. יש משפחות, בעיקר חרד"ליות, הנוהגות להצמיד מדבקת "בשרי" ו"חלבי" על דלת הארונות והמגירות, ליתר ביטחון.

תנור אפייה

מרבית המשפחות בציבור הדתי-לאומי מצוידות בתנור אחד, המשמש לבישול ולאפייה של מאכלי בשר וחלב גם יחד, אם כי כמובן בנפרד. מקובל להמתין זמן-מה, לפחות עד שהתנור מתקרר, קודם שמכניסים לתוכו מאכל חלבי לאחר אפיית מזון בשרי, ולהיפך. משפחות בעלות אמצעים, בעיקר מן הזרם החרד"לי, ירכשו תנור ובו שתי יחידות אפייה נפרדות ללא דפנות משותפות, ובנוסף, הפרדה באמצעות אוויר או חומר מבודד כלשהו.

במטבחן של משפחות מבוססות במיוחד (בעיקר מן הזרם המרכזי והזרם המודרני), ניתן למצוא לעיתים שני תנורי אפייה, האחד למאכלי חלב והאחר למאכלי בשר. בנוסף, הן נוטות לרכוש תנור המתנקה מעצמו, שמחירו גבוה בהרבה מהממוצע. זאת, מטעמי נוחות ובעיקר משום שהדבר מקל מאוד את ניקוי התנור והכשרתו לפסח. 

מיקרוגל

רוב המשפחות בציבור הדתי-לאומי מסתדרות עם מיקרוגל אחד. משפחות הנמנות עם הזרם המרכזי או המודרני, משתמשות בדרך כלל באותו מיקרו למאכלי חלב ולמאכלי בשר. בעת השימוש מקפידים לכסות היטב את המזון עם מכסים נפרדים לבשר ולחלב, וכן דואגים לנקות את המיקרו היטב לפני ואחרי השימוש. בקרב הציבור החרד"לי, יש משפחות הנמנעות מלהשתמש באותו מיקרו לבשר ולחלב. בעלות האמצעים ירכשו שני מכשירים נפרדים, ואילו הפחות מבוססות יסתפקו במיקרו אחד, למזון חלבי או בשרי, בהתאם להחלטתן.

טוסטר-אובן

מבחינה הלכתית, אין להשתמש באותו טוסטר-אובן (תנורן, בעברית תקנית) למאכלי חלב ובשר כאחד. בשונה מתנור האפייה הגדול, גם אם משתמשים במגשים נפרדים או נוטלים פסק-זמן בין חימום מאכלי חלב לבשר, ולהיפך, אסור להשתמש בטוסטר-אובן לשני סוגי המאכלים. מאחר שמרבית המשפחות בציבור הדתי-לאומי מחזיקות ברשותן טוסטר-אובן אחד, רוב רובן משתמשות בו לחימום ואפיית מאכלי חלב.

מדיח כלים

שיעור לא-מבוטל מקרב משפחות הזרם המרכזי והליברלי, הן בעלות מדיח כלים. מי שידה משגת, תרכוש מדיחים נפרדים לכלי חלב וכלי שר. כשיש מדיח אחד, מייעדים אותו בדרך כלל להדחת כלים בשריים. חלק רוכשות שתי מערכות נפרדות של סלסלות ומגשים להנחת הכלים במדיח, אחת לכלים חלביים ואחת לבשריים, וזאת בהתאם לאישור של מכון צומת.

הארכיטקט דן עבודי, המתכנן ומעצב דירות רבות במגזר, מציין כי בדומה למצב בחברה החילונית, גם בציבור הדתי-לאומי, לרוב הזוגות הצעירים המתגוררים בדירות שכורות וצנועות יחסית, אין מדיח כלים. לעומתם, לרבים מגילאי הביניים, משפצי הדירות או אלה הבונים בית ביישובים ובהתנחלויות, יש מדיח כלים.

הצורך במדיח כלים מוכתב במידה רבה על-ידי המצב הכלכלי ומספר הנפשות בבית. מרבית המשפחות החרד"ליות מרובות ילדים, ועל כן, על אף העלות הגבוהה, רבות מהן מתאמצות ורוכשות מדיח כלים.

בדומה למכשירי החשמל הביתיים האחרים, ניתן לפעיל גם מדיח כלים בשבת באמצעות שעון שבת. ואולם, ישנם חרד"לים, בעיקר חסידי הרב מרדכי אליהו, לשעבר הרב הראשי לישראל, הנמנעים מכך. הרב אליהו פסק כי אין להשתמש במדיח בשבת גם באמצעות שעון שבת, לא משום שיש בכך חילול שבת, אלא משום מראית עין לחילול שבת (הכוונה לפעולה שאסור לעשותה לא משום שבמהותה יש מן החטא, אלא משום שהיא יוצרת רושם כאילו יש בה חטא).

מגבות כלים נפרדות

על אף שאין הלכה המחייבת מגבות נפרדות לכלי בשר וכלי חלב, מרבית המשפחות הדתיות מן המגזרים השונים, ובכלל זה מן הציבור הדתי-לאומי (בכל הזרמים והקבוצות), נוהגות להקפיד על הפרדה. יתירה מזו, רבים מצטיידים במגבות בצבעים שונים, כדי למנוע בילבול. הצבעים השכיחים הם אדום לכלי בשר, כחול או ירוק לכלי חלב.

כריות ספוג נפרדות

הן משפחות בעלות כיורים נפרדים והן בעלות כיור אחד משותף, תקפדנה על שימוש בכריות ספוג (סקוץ' ברייט) נפרדות לשיפשוף ולניקוי כלי בשר, כלי חלב וכלי פרווה. על-מנת למנוע בילבול, ובדומה לנהוג לגבי המגבות, הן יצטיידו בכריות בצבעים שונים לכל סוג כלי.

מאפיינים הקשורים לנטילת ידיים

נטלה

לפי ההלכה, יש ליטול ידיים (קרי, טיהור הידיים באמצעות שטיפה) לפני סעודה הכוללת לחם שברכתו "המוציא לחם מן הארץ". נטילת ידיים נעשית באמצעות כלי אותו ממלאים במים מהברז, ויוצקים על כל יד בנפרד. ניתן להשתמש בכוס או ספל רגילים, אך במרבית המשפחות מעדיפים להשתמש בנָטְלָה, מעין ספל גדול בעל שתי ידיות. הנטלה מונחת על שפת הכיור, כדי שתהיה נגישה דרך קבע.

יש המסתפקים בנטלה פשוטה מפלסטיק, אחרים יקיימו את המצווה באמצעות נטלה אסתטית עשויה קרמיקה, פלסטיק דקורטיבי ומעוטר, נחושת רקועה או מתכות אחרות. יש נטלות מכסף טהור, המיועדות לשימוש באירועים חגיגיים בלבד, וברוב ימות השנה מונחות כאביזר נוי בוויטרינה, לצד יתר פריטי היודאיקה.

במשפחות המייחסות חשיבות לאסתטיקה נמצא נטלות מעוצבות ודקורטיביות, ואילו משפחות המדגישות בעיקר פונקציונליות, יסתפקו בנטלה פשוטה ובסיסית. כפי שצוין לעיל (ראו פרק המזוזות), רבים מן הפריטים בבתי הדתיים מהזרם המרכזי או המודרני, הם בעלי נופך אמנותי יותר, ולעיתים גם יקרים יותר, מאלו של הציבור החרד"לי. אצל האחרונים נמצא בעיקר נטלות פשוטות, בעיצוב סטנדרטי ושבלוני.

פינה לנטילת ידיים

לאחר נטילת הידיים ולפני הסעודה, יש לברך "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קידשנו במצוות וציוונו על נטילת ידיים". הואיל ואין מברכים בחדר הרחצה או השירותים, מקובל ליטול ידיים בכיור במטבח או ב"פינה לנטילת ידיים". פינה מעין זו קיימת בעיקר בדירות חדשות יחסית או משופצות, וממוקמת בדרך-כלל סמוך לחדר האוכל. בדרך זו גם נחסך מהסועדים הצורך להיכנס למטבח. הפינה לנטילת ידיים כוללת כיור, נטלה התלויה על וו ליד הכיור או מונחת בשוליו הרחבים, מגבת קטנה ולעיתים סבון.

חשוב לציין, כי לפי ההלכה יש ליטול ידיים גם ביציאה מן השירותים, ולאחר מכן לברך את ברכת "אשר יצר" ("ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כסא כבודך שאם ייפתח אחד או ייסתם אחד מהם, אי-אפשר להתקיים ולעמוד לפניך אפילו שעה אחת. ברוך אתה ה' רופא כל בשר ומפליא לעשות"). גם ברכה זו, בדומה לאחרות, אין לומר בחדר הרחצה או השירותים, ולכן הפינה לנטילת ידיים משמשת גם לנטילה לאחר השירותים.

כיוון שכך, יש בתים, בעיקר חרד"ליים, התולים בסמוך, מעל או ליד הכיור, את נוסח ברכת "אשר יצר". בשל חיוניות הפינה לנטילת ידיים גם ליוצאים מן השירותים, יש הממקמים אותה בין המטבח לשירותים, או בסמוך לשירותים. ניתן למצוא פינה כזו בכל הפלחים במגזר, ובעיקר בבתי החרד"לים, וזאת בדומה לציבור החרדי.

אלמנטים הקשורים לחגי ישראל

סוכה

סוכה היא מבנה ארעי המשמש בעיקר לאכילה ולשינה בשבעת ימי חג הסוכות. מפרט ההקמה כפוף לכללים הלכתיים מוגדרים, החל מהמימדים (יש גודל מינימום ומקסימום), המשך בסכך (חומר צומח תלוש, שאינו מקבל טומאה ומכסה מעל מחצית שטח התקרה, כך ש"צילה יהיה מרובה מחמתה") וכלה במיקום (עליה להיות פתוחה לשמיים, כך שמי שמקיים מצוות שינה בסוכה, לא יישן תחת קורת-גג כלשהי).

גודל הסוכה בציבור הדתי-לאומי נקבע בהתאם לדרישות ההלכה ובנוסף, בכפוף לגודל המשפחה ולשטח שעליו היא מוקמת. רבים בונים "סוכה לנצח" - מבנה המורכב ממוטות מתכת המתחברים זה לזה ועליהם נמתחות יריעות בד. סוכה זו קלה ומהירה לבנייה. אחרים, בונים פרגולה בחצר או במרפסת, כבסיס לדפנות הסוכה.

מאחר שהסוכה חייבת להיות תחת כיפת השמיים, ניתן לבנותה בחצר, על הגג, או במרפסת שאין תקרה מעליה, מה שמכונה "מרפסת סוכה". "מרפסת סוכה" מהווה פיתרון התואם להלכה ולבנייה המודרנית, שאינה מאפשרת הקצאת שטח אישי לכל משפחה בחצר הבניין. מרפסת סוכה בולטת מהבניין ועם זאת אינה מהווה גג בנוי למרפסת שבקומה מתחתיה. הנחיית משרד השיכון בשנת 2000, היא לבנות מרפסת סוכה בגודל 3.6 עד 4 מ"ר. מקובל לבנות מרפסת סוכה גדולה יותר, כאשר לפחות 5 מ"ר משטחה פתוחים לשמיים.

מיקומה של מרפסת הסוכה מבחינת הקשר אל הדירה, אינו קבוע. משרד השיכון ממליץ, כי הגישה אליה תהיה מחדר הדיור בעדיפות הראשונה, מהמטבח (שלא דרך מרפסת השירות) בעדיפות השנייה, ומחדר השינה המרכזי בעדיפות השלישית. יש משפחות המנצלות את מרפסת הסוכה לאיחסון, כחדר כביסה וכשטח משחקים לילדים.

השלב הבא הוא קישוט הסוכה. משימה זו מוטלת בדרך כלל על הצעירים במשפחה, ואלה נרתמים לה בנפש חפצה ובהתלהבות. אחרים יסתפקו בשלל קישוטים מוכנים לסוכה, הנמכרים בדוכנים בשוק, בחנויות לכלים חד-פעמיים וברשתות למוצרי פנאי.

כלי פסח

האיסור על חמץ בפסח חל על אכילה, ראייה ושימוש בכלים שבהם אוכלים במשך השנה. כיוון שכך, אנשים שומרי מצוות, ובכלל זה גם אנשי הציבור הדתי-לאומי, משתמשים במערכת כלי אוכל ייחודית לפסח, המאוחסנת כל ימות השנה בארון מיוחד או במחסן. ליל הסדר נערך בדרך כלל בהרכב נרחב של בני משפחה וחברים, ולכן, מי שידו אינה משגת לרכישת מערכת כלים וסכו"ם ייחודית לפסח, ישתמש בכלים חד-פעמיים או יגעיל את כליו. הגעלת כלים מתבצעת על ידי הטבלת הכלים במים רותחים, האמורים לנקות את הכלי מטעם המאכלים שבושלו בו, ובאופן זה ניתן להכשיר כלי חמץ לפסח, קרי, להשתמש בפסח בכלים שהשתמשו בהם כל השנה. בשיטה זו מכינים כלי גדול (הרבנות הראשית לישראל נוהגת להציב לפני פסח חביות ענק במקומות שונים בארץ לרווחת הציבור), ממלאים אותו במים ומרתיחים אותם. את הכלים הטעונים הכשרה מכניסים לתוך החבית/הסיר הגדול באופן שהמים הרותחים יגעו בכל חלקי הכלי. ברגע שכל הכלי נגע במים הוא הוכשר והחמץ שבו נפלט למים (או נשרף, לדעות אחרות). על המים לרתוח בשעת הכנסת הכלי, שכן זוהי הטמפרטורה שבה בלעו את טעם המאכל הקודם.

ספירת העומר

ספירת העומר היא פרק-הזמן שבין חג הפסח לחג שבועות, ארבעים ותשעה ימים שתחילתם בהקרבת קורבן העומר, ביום השני של חג הפסח. ביום החמישים לספירה, חוגגים את חג השבועות, שנקרא כך, על שם שבעת השבועות של הספירה.

מקור המצווה הוא בספר ויקרא (כ"ג, טו-טז): "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עומֶר הַתְּנוּפָה - שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימות תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִית תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם, וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'", וכן בספר דברים (ט"ז, ט-י): "שִׁבְעָה שָׁבועות תִּסְפָּר לָךְ: מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה, תָּחֵל לִסְפור שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת. וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבועוֹת לַה' אֱלוהֶיךָ, מִסַּת נִדְבַת יָדְךָ אֲשֶׁר תִּתֵּן, כַּאֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ ה' אֱלוהֶיךָ".

המנהג הוא לשלב את ספירת העומר בבית-הכנסת בסוף תפילת ערבית. נהוג להקדים לספירה את האמירה: "הנני מוכן ומזומן לקיים מצוות עשה כמו שכתוב בתורה: וספרתם לכם..."

לפני הספירה יש לברך: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על ספירת העומר". המנהג הוא ששליח הציבור מברך את הברכה וסופר בקול, ואחריו הקהל מברך וסופר לעצמו. לאחר הברכה סופרים כדלהלן: ביום הראשון אומרים "היום יום אחד לעומר", וכך הלאה.

בחלק מן המשפחות עם ילדים, בעיקר מן הזרם החרד"לי, יש התולים על קיר במטבח או בפינת האוכל את "ספירת העומר" - לוח הכולל את 49 הימים של ספירת העומר, ובו מסמנים כל יום שעובר במסגרת "ספירת העומר". למשך כל שבעת השבועות, כתזכורת לבני-הבית שעליהם לקיים את מצוות ספירת עומר מדי יום ביומו.

אלמנטים הקשורים לצניעות

מטעמי צניעות, נוהגים בציבור הדתי-לאומי שלא לשכן בנים ובנות באותו החדר, גם כשמדובר באחים ואחיות. במשפחות חרד"ליות, ההפרדה נעשית כבר בגיל צעיר, כאשר הילדים הם בני שש-שמונה בערך. בקרב משפחות מן הזרם המרכזי או הליברלי, מתחילים להפריד בין המינים רק כשהילדים מגיעים לשלב ההתפתחות המינית (החל מגיל 10-11)

פער שנים זה הינו ביטוי להחמרה המאפיינת את הזרם החרד"לי בכל הנוגע להפרדה בין המינים, ולא רק בין כותלי הבית. החרד"לים מקפידים על חינוך נפרד לבנים ובנות, תנועת-נוער נפרדת ומוסדות נפרדים להשכלה גבוהה (תורנית וחילונית כאחד). בזרמים המרכזי והליברלי, לעומת זאת, אין מפרידים בין המינים במסגרות הללו.

במקרים רבים, הקפדה על הפרדה בין בנות לבנים עלולה לפגוע באיכות החיים. לדוגמה, משפחה מרובת ילדים עם יותר בנות מבנים, או להיפך, המתגוררת בבית קטן יחסית. הדבר יוצר חלוקה לא-שיוויונית של הנפשות המאכלסות כל אחד מהחדרים. אסתר, אם לארבעה משכונת קריית משה בירושלים, שלושה מהם בנים, נאלצת לשכן את שלושתם בחדר אחד, בעוד אחותם נהנית מחדר נפרד משלה. "נכון שהחדר של מיכל יותר קטן מזה של שלושת הבנים, אבל עדיין, הרבה יותר נעים לה להיות לבד, לעומת שלושת הבנים ביחד", סיפרה לנו. "אבל מה לעשות? יש לנו רק שלושה חדרי שינה ולא נלין את מיכלי עם בן באותו החדר".

הכניסה לבית

בבתים רבים במגזר הדתי-לאומי יש כיתוב ליד דלת הכניסה או עליה, המבטא במידה רבה מסר זה או אחר שמבקש הבעלים או הדייר להעביר. יש כיתובים המתייחסים לנושאים אמוניים-דתיים, אחרים לעמדות מדיניות; יש מסרים 'חילוניים' ויש מעורבים.

משפחת קוטלר משכונת רמות בירושלים, לדוגמה, הדביקה על ארון החשמל בכניסה את "שבעה יסודות באמונה שמהם יצמח הביטחון בה'", "מזמור לתודה" (מעין מכתב תודה שבני המשפחה קיבלו על פעילות חסד שעשו) ולצידם גם סטיקר הקובע "פשוט לצחוק".

על דלת של קרוואן באחד המאחזים, מצאנו כיתוב של "אהבה", "אמונה", "אחדות ישראל". כיתוב שכיח שהופיע על דלתות רבות הוא: "יהודי לא מגרש יהודי" – כיתוב שהודבק בעקבות ההתנתקות וטרם הוסר מהדלתות. בדומה, מצאנו כיתוב של : "אני בעד התנתקות הערבים מארץ ישראל", "מתנתקים מהעקירה מתחברים לשורשים",ו "עקירת ישובים קורעת את העם". כיתובים אלה ודומים להם מעידים על תפישת-עולמם של הדיירים, הדוגלים באחדות העם, באמונה וביטחון באל, בעמדותיהם הפוליטיות ויחסם לאי-מסירת שטחי ארץ-ישראל לערבים.

חדרי רחצה

משפחות רבות מן הזרם המרכזי (בעיקר הדור הצעיר יותר) והזרם הליברלי, בדומה למעמד הבינוני החילוני, גולשות מן הסלון אל חדרי הרחצה והשירותים ומאבזרות אותם במילה האחרונה בתחום - כיורים, ברזים, אסלות, ארונות וארוניות, אמבטיות, ג'אקוזי ומקלחונים.

בנוסף, הן מנצלות את ההיצע העשיר של גופי תאורה לחדרי רחצה, ולא פחות מכך שלל אביזרים משלימים - סבוניות, מתלי מגבות, מחזיק נייר טואלט, כוסות למברשות שיניים וכדומה. כל אלה משמשים לא רק לתכלית פונקציונלית, אלא מהווים חלק בלתי-נפרד ממערך העיצוב הכולל (להרחבה ראו "חדרי רחצה" בערך "הדירה במגזר הצברי הלא-דתי").

בבתים רבים של בני הזרם המרכזי והמודרני, ניתן למצוא חדרי רחצה אולטרה-מודרניים, המשופעים באיבזור פונקציונלי ואסתטי גם יחד. לעומת זאת, בדירות של ותיקי הציונות הדתית, אגף הרחצה והשירותים מאופק ושמרני,

חדרי מגורים

חדר שינה הורים

ניתן למצוא מגוון רחב של עיצובי חדר שינה הורים בזרם המרכזי ובזרם הליברלי, בהתאם לטעמם האישי של בני-הזוג ולמצבם הכלכלי. באופן כללי לא ניתן להצביע על מאפיינים הייחודיים לחדרי שינה של ציבור זה, והם די דומים לאלה שבבתים חילוניים (להרחבה ראו "חדר הורים" בערך ה"דירה במגזר הצברי הלא-דתי").

חדר השינה של אוכלוסייה זו עבר אף הוא תהליך 'הוטליזציה': חדר האמבטיה והשירותים הצמודים הפכו את חדר השינה של ההורים למה שמכונה "יחידת הורים", בדומה לחדר בבית-מלון או לדירת נופש. ואולם, חדר השינה של ותיקי הציונות הדתית הקלאסית (מן הדור הוותיק יותר), פשוט, צנוע ופונקציונאלי.

חדר הילדים

עיצוב חדר הילדים בזרמים המרכזי והליברלי, נתון לטעמם האישי של הילדים והוריהם ומוכתב ממצבה הכלכלי של המשפחה. זאת, בדומה למצב בחברה החילונית (להרחבה ראו "חדר ילדים" בערך "הדירה במגזר הצברי הלא-דתי").
עם זאת, ניתן להצביע על מספר מאפיינים ייחודיים לחדרי הילדים במגזר, ובראשם קישוטי הקירות.

חדרים רבים מעוטרים בפסוקים, אמרות חז"ל וברכות. לדוגמה, הפסוק מספר שמואל א', "אל הנער הזה התפללתי", בתוספת איורים, התלוי מעל מיטת התינוק. מעל מיטות הילדים הגדולים יותר, שכבר עומדים על דעתם ויודעים קרוא וכתוב, נהוג לתלות 'הודעות' בנוסח "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" (תזכורת לאמירת "קריאת שמע" לפני השינה) ו"מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך" (תזכורת לאמירת ברכת "מודה אני" עם קומם). תזכורת מקורית נוספת מספק השעון המעורר המונח ליד המיטה. במקום צילצול טורדני, בוקעים ממנו צלילי השיר "מודה אני".

הפסוקים והברכות המתוארים לעיל, שכיחים במיוחד בחדרי ילדים מהזרם החרד"לי, ובמידה פחותה, בחדרי ילדים מן הזרם המרכזי והזרם הליברלי.

כמו בכל חדר ילדים, גם זה של ילדי המגזר מקושט לעיתים ביצירות שמכינים הילדים בגן. מאחר שמרביתם לומדים בגנים דתיים, 'היצירות' שלהם נושאות אופי יהודי-דתי, לעיתים בתוספת פסוקים או אמרות חז"ל.

בחלק מהחדרים יש טלוויזיה, ובחלק רק DVD. בדרך זו יכולים ההורים לפקח על התוכניות, הסדרות והסרטים בהם צופים צאצאיהם, ולמדר את מה שאינו לרוחם. יש, כמובן, חדרי ילדים ללא טלוויזיה או DVD.

ילדים בגיל הרך מרבים לשמוע דיסקים של שירי דודו פישר לילדים, סיפורי התורה בשירים, מוסיקה חסידית ומוסיקת הנשמה של הרב שלמה קרליבך ("הרבי המרקד").

הארכיטקט דן עבודי מציין, כי בחדרי ילדים רבים יש מדף ספרים או ספרייה המחזיקים, בנוסף לספרות ילדים ונוער 'חילונית' קלאסית (איה פלוטו, מעשה בחמישה בלונים, הבית של יעל, דירה להשכיר, בייגלה וכיו"ב), ספרים העוסקים בדת ובמסורת, מדרשים ואגדות חז"ל (שלום לך אורחת, כה עשו חכמינו ועוד). בחדרי ילדים בוגרים יותר יימצאו גם ספרי עיון ולימוד (שישה סדרי משנה, ספר האגדה וכדומה), חלקם מתנות שקיבלו לבר-המצווה שלהם.

המתבגרים נוהגים לקשט את דלת הכניסה לחדרם בכרזות, פוסטרים וסטיקרים, לרוב כאלה שיש בהם אמירה (סטיקרים פוליטיים, סטיקרים של מותגים ואף סטיקרים הקשורים לשירות הצבאי). במקרים אחדים, הסטיקרים חוצים את הסף ומוצמדים לקיר, לדלת הארון, השולחן או הספרייה. הסטיקרים, הכרזות והפוסטרים של נערים הגדלים בבית בעל אוריינטציה ימנית והפעילים בתנועת-נוער דתית (בני עקיבא, עזרא, או אריאל), נושאים בדרך כלל סיסמאות ברוח שלמות ארץ-ישראל ו"תורה ועבודה". בנוסף, ניתן למצוא בחדרם תמונות של נופי הארץ, ולעיתים גם את מפת ארץ-ישראל השלמה.

חשוב לציין כי גם צעירים המכירים היטב את גיבורי התרבות החילונית, ואולי אף מעריצים אותם בסתר, יימנעו בדרך כלל מתליית פוסטרים חושפניים או פרובוקטיביים.

ספריה וספרות

השכלתם ועולמם התרבותי של בני הזרם המרכזי והזרם הליברלי, משתקפים גם מתוך הספרייה הביתית העשירה, הכוללת ספרי קודש לצד ספרי הגות ומדע (אנציקלופדיות, מילונים, ספרי היסטוריה, בוטניקה וארכיאולוגיה).

משפחות רבות ממקמות ספרים בנקודות גלויות לעין בסלון, כמו שולחן הקפה או המדף התחתון המחובר אליו. לעיתים קרובות נערמים עליו כתבי-עת בתחומים שונים ביהדות, ספרות עברית וארץ-ישראל, כמו אקדמות (כתב-עת למחשבה יהודית), ארץ אחרת (כתב-עת לישראליות ויהדות), ועוד. היאפים הדתיים יוסיפו להם גם מדריכי טיולים, מפות ומגזינים בנושאי עיצוב וגיאוגרפיה (ניישונל ג'יאוגרפיק, מסע אחר). 

תרבות המגורים בזרם החרד"לי

מקום המגורים 

מתוך מגוון דפוסי המגורים הרווחים בציבור הדתי-לאומי, אשר פורטו לעיל, ניתן להצביע על ארבעה דפוסים מרכזיים המאפיינים את הציבור החרד"לי:

  • דירות חדשות בלב הערים. בדרך כלל, בשכונות הנחשבות מעוזים חרד"ליים. מדובר בדירות מרווחות ומודרניות, על-פי-הרוב בשכונות חדשות, בסטנדרט בנייה גבוה למדי.
  • דירות שיכון בלב הערים. רבות מהן מוזנחות, לעיתים עד כדי עליבות. חלקן מיועד להשכרה. לרוב מדובר בדירות קטנות (יחסית למספר הנפשות בהן), שהסיבה העיקרית לבחירה בהן היא מיקומן - ליד ישיבה או 'כולל' שראש המשפחה לומד בהם.
  • בתי-קבע בהתנחלויות או ביישובים ותיקים. רובם בתים פרטיים, מרווחים ומודרניים, בסטנדרט בנייה בינוני-גבוה.
  • קרוואנים. יחידת מגורים קטנה (45 מ"ר), ובה שניים-שלושה חדרונים, המיועדת בעיקר למגורים זמניים. הקרוואנים נפוצים במיוחד במאחזים, התנחלויות או יישובים שזה לא מכבר הוקמו.

    על אף ההבדלים בין ארבעת דפוסי המגורים, לכולם מספר קווים משותפים, כמפורט להלן.

מאפיינים כלליים של סגנון החיים 

המאפיין המרכזי בבתים/דירות של מרבית הציבור החרד"לי, בלי קשר למקום מגוריו, הוא פשטות והימנעות ממותרות ומהחצנת עושר מנקר עיניים. מבחינה ערכית, אוכלוסייה זו דוגלת באורח-חיים צנוע ונטול ראוותנות. כך או אחרת, מצבן הכלכלי של מרבית המשפחות החרד"ליות (אשר בחלק ניכר מהן האב אינו עובד לפרנסת המשפחה, אלא לומד ב'כולל') והיותן ברוכות ילדים, אינו מאפשר להן לרכוש ריהוט ואביזרים יקרים.

בנוסף, בשל נטייתם של החרד"לים להסתגר מפני העולם החילוני, והימנעותם מרכישת השכלה כללית רחבה, הם אינם נחשפים למגמות חדשות באמנות ובעיצוב ונעדרים יכולת לזהות יצירות בעלות ערך אמנותי, כמו גם להבחין בינן לבין חיקויים. כפועל יוצא, שיקולי תועלת וחיסכון ממלאים תפקיד מרכזי בתהליך קבלת ההחלטות על רכישת ריהוט ופריטים נוספים. העיצוב והריהוט של הבית החרד"לי הינו אפוא סולידי ומאופק, פעמים רבות סטנדרטי, ולעיתים חף מאסתטיקה.

מעניין לציין כי חרד"לים רבים הם בנים להורים מהזרם המרכזי בציבור הדתי-לאומי, לרבות מתנחלים שהתברגנו, שגדלו בבתים מבוססים מהמעמד הבינוני ומעלה. כלומר, מושגים כמו בית מרווח, אביזרי נוחות ואפילו פריטי יוקרה, אינם זרים להם. מכאן שאורח-החיים וצורת המגורים הסגפניים שבהם בחרו מהווים מעין קריאת תיגר על המבוגרים שהתברגנו, כמו גם על בני גילם מהזרם המרכזי והזרם הליברלי, שלשיטתם 'יצאו לתרבות רעה'.

אורח-החיים הסולידי והצנוע ממצב אותם, לפחות לפי השקפתם, כקבוצת התייחסות נעלה מזו של הוריהם, של הדור הקודם, כמו גם של משפחות מזרמים אחרים בציונות הדתית. הם תופשים את מי שאינם מסתפקים במועט כחומרניים יותר ובמידת-מה גם ערכיים פחות.

תהליך 'ההוטליזציה' (קרי, עיצוב הבית בדומה למלון, כמתואר לעיל) רווח בעיקר בבתי קבע בהתנחלויות, ביישובים ותיקים (בית אל, שילה וכדומה), או בדירות חדשות בעיר (בשכונות רכס שועפאת או הר חומה בירושלים, לדוגמה). שכן, מדובר בדירות מרווחות למדי המאפשרות זאת. הדבר מתבטא בעיקר במיזוג המטבח עם פינת האוכל וביצירת 'יחידת הורים'. מטבע הדברים, סיגנון עיצוב זה אינו רלוונטי למשפחות המתגוררות בקרוואן או בדירה קטנה.

הסלון

שולחן האוכל המרכזי

פריט הריהוט המרכזי בבית החרד"לי, בדומה לבית החרדי, הוא שולחן האוכל הממוקם בסלון. רהיט זה מכונה גם "שולחן השבת", משום שסביבו מתכנסת כל המשפחה בשבת ובחג לקיום מצוות "שלוש סעודות" (בשבת נהוג לאכול שלוש סעודות - בליל שבת, למחרת בבוקר/צהריים וסעודה שלישית לפנות ערב).

השולחן הטיפוסי הוא בגודל 1.8X1מטר (עם אפשרות להרחבתו במטר נוסף באמצעות שליפת מדף נסתר). השולחן מיועד לשישה עד שמונה סועדים לפחות, ולאחר שהוגדל יכולים להסב אליו עוד ארבעה אנשים. ברוב הבתים, כיסאות הישיבה נטולי משענת לידיים, משום שאלה נחשבים ליקרים וראוותניים, והם בגדר מותרות המנוגדות לערכי המשפחה החרד"לית.

"שולחן השבת" משרת משפחות רבות גם בימי חול, כמוקד של פעילות משפחתית, בעיקר של הילדים. עליזה בן-דוד, תושבת בית אל ב', סיפרה לנו כי ילדיה יושבים כל ערב סביב שולחן האוכל, אחד קורא ספר, השני מכין שיעורי-בית ואף אחד לא מסתגר בחדרו. "בדרך זו אני זמינה לכולם ויכולה לעזור לכולם בו-זמנית בשיעורי-הבית, מבלי להתרוצץ מחדר לחדר. לכן, השולחן בדרך כלל מבולגן, לא שטח סטרילי". מנגד, יש משפחות המפרשות את "שולחן השבת" כפשוטו, ונמנעות מלהסב אליו בימי חול.

ארון הספרים

ארון הספרים הוא פריט מרכזי נוסף בסלון המשפחה החרד"לית. לרוב, זהו רהיט סטנדרטי, ללא קימורים, פיתוחי עץ או עיטורים. הארון עשוי חומרי-גלם זולים (פורניר או מלמין), ומעוצב בקווים ישרים ונקיים. גודלו כפוף לכמות הספרים ולגודל הסלון. מיקומו בסלון נועד לאפשר גישה נוחה לספרים, ולא פחות מכך, לרמז על למדנותו של בעל-הבית. ההשכלה התורנית הרחבה שבאה על חשבון ההשכלה הכללית, משתקפת בספרייה העשירה ביצירות תורניות, ופה ושם גם ספרים הקשורים בעם ישראל ובארץ-ישראל.

משפחות רבות מחזיקות את כל כרכי האנציקלופדיה לבית ישראל, מאת הרב רפאל הלפרין, המשלבת ערכים תורניים עם ערכים מדעיים וכלליים. הערכים התורניים כתובים באריכות ובפירוט רב, שעה שמרבית הערכים הכלליים קצרים יחסית ולא ממצים. בנוסף, האנציקלופדיה נמנעת מלהרחיב בערכים המתנגשים או המתנגשים לכאורה בדת ובאמונה היהודית .

הוויטרינה

בחלק מהסלונים יש ארון עם מדפי תצוגה מאחורי דלת זכוכית (ויטרינה), המהווה לעיתים חלק בלתי-נפרד מארון הספרים. בוויטרינה נחים אחר כבוד פריטי היודאיקה של המשפחה, בדרך כלל פמוט לנר הבדלה, גביע לקידוש וכיוצא באלה (להרחבה ראו בפרק-המשנה "פריטי יודאיקה" בפרק "פריטים הקשורים לשבת וחג", לעיל). כאמור, ידם של מרבית החרד"לים אינה משגת לרכוש פריטי יודאיקה יקרים, ובנוסף, הם אמונים על אורח-חיים צנוע. לפיכך, תכולת הוויטרינות תהיה ברוב המקרים צנועה בהתאם.

הספה/פינת ישיבה

במרבית הדירות של המשפחות החרד"ליות, בכל דפוסי המגורים, הספות (כמו גם חלק ניכר מהרהיטים הנוספים) הן בדרך כלל יד שנייה, לפחות בשנים הראשונות של הנישואין. חלקם קיבל את הספה מבית ההורים, לאחר שאלה רכשו ספה חדשה, אחרים קונים ספה יד שנייה, מתוך אילוצים כלכליים או שיקולים אידיאולוגיים. הספה תהיה כמעט תמיד בצבעים סולידיים (חום, אפור, כחול, ירוק כהה וכדומה).

בדירות החרד"לים המתגוררים בעיר, או בקרוואן ביישובים, ספת הישיבה מוצמדת לרוב לאחד הקירות בחדר, כדי לאפשר מרחב תנועה גדול יותר. בדרך כלל זו מיטה בעלת כריות (או כרית אחת ארוכה), אשר משמשת כמיטה לאורחים בשעת הצורך. לעיתים, זו ספה תלת-מושבית.

מערכת ישיבה סלונית סטנדרטית, המורכבת מספה תלת-מושבית, ספה דו-מושבית ושולחן נמוך, הינה חיזיון נדיר במרבית הדירות העירוניות או הקרוואנים, וזאת משני טעמים עיקריים: הראשון, בתים אלה הם בדרך כלל קטנים יחסית למספר הנפשות המתגוררות בהם, והסלון הקטן אינו יכול להכיל הרבה מעבר לשולחן האוכל. השני, חלק מהחרד"לים רואה ברביצה על הספה משום ביטול זמן שמשמעו בפועל ביטול תורה. לפיכך, בני הבית ואורחיהם כמעט שאינם יושבים על הספה, ומעדיפים להסב אל שולחן האוכל המרכזי.

בדרך כלל, בתי-הקבע של החרד"לים ביישובים ובהתנחלויות ותיקות, הרבה יותר מרווחים. כיוון שכך, הם יכולים להרשות לעצמם סלון המחולק לפינת ישיבה עצמאית ולחדר אוכל. פינת הישיבה כוללת מערכת ישיבה סלונית סטנדרטית, לעיתים שטיח, שולחן הסבה במרכז החדר, וכדומה.

פינת הישיבה פעילה בדרך כלל רק בשבתות. "אחרי הדלקת הנרות אני משתרעת על הספה כדי לנוח מעט. הילדים מצטרפים אלי אחרי הסעודה. במשך השבוע האור בחלק הזה של הבית מכובה, ולא נכנסים לשם", כדבריה של עליזה בן-דוד.

תמונות וקישוטים

אופיין של התמונות והקישוטים בבית החרד"לי מושפע מהגורמים הבאים:

גורם דתי. בתורה מופיעים האיסורים הבאים: "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני, לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ. לא תשתחווה להם ולא תעבדם" (שמות כ', ג-ד); "לא תעשון אתי. אלוהי כסף ואלוהי זהב לא תעשו לכם" (שמות כ', כ'); "אל תפנו אל האלילים ואלוהי מסכה לא תעשו לכם" (ויקרא י"ט, ד'). האיסור על עשיית חפצי פולחן, נובע מחשש עבודה זרה והליכה ב"חוקות הגויים".

בפרשנותו על איסורים אלה כתב הרמב"ם: "אסור לעשות צורות לנוי ואף-על-פי שאינה עבודת כוכבים… כדי שלא יטעו בהן הטועים וידמו שהם לעבודת כוכבים. ואין אסור לצור לנוי אלא צורת האדם בלבד. לפיכך אין מציירים לא בעץ לא בסיד ולא באבן צורת אדם… אבל הצורות שעל גבי הלוחות והטבליות או הצורות שרוקמין באריג, הרי אלו מותרות" (הלכות עבודת כוכבים, ג', י').

איסורים אלה מכתיבים מגבלות על אופי יצירות האמנות שהחרד"לי יכניס לביתו.

גורם תרבותי. כדי לרכוש יצירת אמנות איכותית, נדרשים הבנה וחוש אסתטי. בשל החשיפה המועטת (אם בכלל) של הציבור החרד"לי לאמנות טובה ולידע בתחום (בעקבות הימנעותו מחשיפה לתרבות החילונית), מרביתו נעדר יכולת לזהות יצירות בעלות ערך אמנותי, כמו גם להבחין בינן לבין חיקויים וקלישאות.

גורם כלכלי וערכי. עלותן של יצירות אמנות איכותיות גבוהה מאוד, ומרבית הציבור החרד"לי אינו יכול להרשות לעצמו לרכשן. בנוסף, ערכיו המרכזיים של ציבור זה הם צניעות, הסתייגות מחומרנות והסתפקות במועט. לפיכך, גם מי שידו משגת לרכוש יצירת אמנות יקרה, בדרך כלל יימנע מכך.

מרבית התמונות המעטרות את הבית החרד"לי הן, אפוא, תמונות נוף מקומי (סימטה בצפת, העיר העתיקה בירושלים, החומה וכדומה) המבטאות את הזיקה לארץ, וכן צילומים, ציורים ורישומים של דמויות ומוטיבים יהודיים ותנ"כיים - מרביתם רפרודוקציות. אחד הציירים המבוקשים הוא ברוך נחשון, המשחזר במיכחולו תמונות מסיפורי המקרא, ממדרשי חז"ל ומחזיונות הנביאים. יש ביצירותיו השפעות מהאמנות הפרסית וההודית, והוא מרבה להשתמש בדימויים יהודיים כמו בית-המקדש, מנורת שבעת הקנים, נרות, רימונים ושופרות .

תמונות נוספות הם דיוקנאות של רבנים מן העבר וההווה, הנתפשים בעיני החרד"לים כמנהיגים רוחניים, ובהם: הרב אברהם יצחק הכהן קוק (1865-1935, הרב הראשי האשכנזי הראשון בארץ-ישראל, פוסק, מקובל והוגה דעות. מייסד ישיבת מרכז הרב. נחשב לאחד מאבות הציונות הדתית); בנו, הרב צבי יהודה קוק (1891-1982, ראש ישיבת מרכז הרב במשך שלושה עשורים); הרב מרדכי אליהו (הרב הראשי הספרדי בשנים 1993-1983. סמכות דתית-רוחנית מרכזית בציבור החרד"לי); והרב יוסף חיים מבגדד (1834-1909, פוסק, מקובל, דרשן ומנהיג. נקרא "הבן איש חי", על שם ספרו המפורסם ביותר).

עוד ניתן לראות על הקיר פסוקים, ברכות ואמרות של רבנים (במיוחד של הרב קוק), רקומים או כתובים בעיצובים גראפיים שונים. בולטת במיוחד היא "ברכת הבית", התולה בדרך כלל ליד דלת הכניסה, בפרוזדור או בסלון, ומופיעה במספר ניסוחים. להלן שניים מהשכיחים ביותר :

יהא זה המקום
נווה, משכן, לשלום
פה תנוח לה, שלווה
כאן תדרוך האחווה
פה יפגשו נחת ושמחה
עם ברכה והצלחה
בצל זאת הקורה
יתרונן קול תורה
בזה המעון בזו הפינה
תהא שרויה
השכינה

בזה השער
לא יבוא צער
בזאת הדירה
לא תבוא צרה
בזאת הדלת
לא תבוא בהלת
בזאת המחלקה
לא תבוא מחלוקת
בזה המקום
תהי ברכה ושלום

משפחות שבהן האם או הבנות מיומנות במלאכת-יד (רקמה, אפליקציות, מחרוזות ועוד), יציגו לראווה בסלון את התוצאה. אחרות ירכשו עבודות-יד מוכנות מחנויות פנאי. בנוסף, בבתים חרד"ליים לא מעטים יש צמחיה, עציצים וגם פרחים טריים - בעיקר לשבת.

מה אין בסלון

מעבר לפריטים המצויים בסלון החרד"לי, כמפורט לעיל, מסקרן לא פחות לדעת מה אין בו. בחלק מהמקרים, מדובר בפריטים הנחשבים מוקצים מחמת מיאוס.

טלוויזיה. הרוב המכריע של החרד"לים נמנע מרכישת מכשיר טלוויזיה, הנחשב בעיניו למשוקץ, לנוכח המסרים שהוא מעביר. משפחות שהחליטו ללכת נגד הזרם, ממקמות את הטלוויזיה בדרך כלל בחדר השינה של ההורים, לא בסלון. בכך הם מצניעים את נוכחותה ומשדרים לילדים שהיא 'מחוץ לתחום' עבורם. בנוסף, המיקום בחדר ההורים מקל עליהם לסנן את התוכניות בהן צופים הילדים.

קיומה או היעדרה של טלוויזיה בבית, מהווה בעיני רבים בציבור החרד"לי מעין מדד דתיות. משפחה השוללת טלוויזיה נחשבת בעיני עצמה ובעיני סביבתה כ"יותר מקפידה", "יותר מחמירה", ובאופן כללי, "יותר דתית". ואכן, מספר חרד"לים עימם שוחחנו, ציינו בגאווה: "אין אצלנו בבית טלוויזיה. אנו לא מחזיקים את המכשיר הזה!"

מחשב. מערכת היחסים של החרד"לים עם המחשב הביתי, מורכבת וסבוכה. המחשב נחשב כלי-עבודה עיקרי עבור בוגרים רבים, מחד, אך בעייתי ביותר בשל הגישה הקלה למידע 'אסור' והחשיפה לעולם החילוני, מאידך. בדומה למשפחות חרדיות רבות, ישנן משפחות חרד"ליות הנמנעות מהכנסת מחשב לביתן, משום הסכנה הגלומה בו, לשיטתן, ולא פחות מכך, בשל משמעותו הסמלית. במידה שבוגר במשפחה זקוק למחשב לצרכי עבודתו, ימוקם המחשב במקום-העבודה ולא בבית.

חנה מלמד, תושבת אחד הישובים החרד"ליים, סיפרה לנו כי במשך שנים נמנעה מלהכניס מחשב הביתה. רק בחודשים האחרונים, לאחר ששברה רגל ולא יכלה להגיע לעבודה, הביא לה אביה מחשב נישא. "אין אצלנו אפשרות להתחבר מהבית לאינטרנט, אבל בנותי מצאו פיתרון: הן מתחברות דרך השכנים ובדרך זו יכולות לצפות בכל סידרה המשודרת בטלוויזיה", סיפרה. "אני מרשה להן לצפות רק בנוכחותי, אז אני גם מדליקה להן את המחשב".

מנגד, יש משפחות חרד"ליות המחזיקות מחשב ביתי, תוך בקרה על השימוש שעושים בו בני-הבית הצעירים. ואולם, אין זה גורע מאומה מהנחת-היסוד שמדובר במכשיר 'מסוכן' ולפיכך, אין להציבו לראווה לעין כל, קרי, בסלון. או כפי שניסחה זאת עליזה בן-דוד: "לא תראי ביישוב שלנו [בית אל] וביישובים דומים לו, מחשב בסלון. מי שיש לו, ישים אותו בחדר העבודה או בחדר השינה".

חדר הרחצה

המגמה של שידרוג חדרי הרחצה והשירותים, באמצעות אביזרי סניטציה וגופי תאורה איכותיים ממיטב התוצרת העולמית, רווחת במידה מועטה בבית החרד"לי, לעומת יתר הקבוצות בציבור הדתי-לאומי. חדר הרחצה החרד"לי משדר בעיקר פונקציונליות, וניכרת בו התייחסות והשקעה זניחות באסתטיקה ובאביזרים.

במרבית הדירות, הן הישנות והן החדשות, ישנם שני חדרי שירותים. האחד כולל אסלה בלבד, והשני גם כיור רחצה ואמבטיה. המשפחות החרד"ליות הן ברובן ברוכות ילדים, ושני חדרי שירותים הם מינימום הכרחי.

בבתים רבים (בעיקר בתים חדשים או משופצים) מותקן בפתח חדר השירותים כיור, המשמש לנטילת ידיים לאחר עשיית הצרכים. על שפת הכיור מונחת נָטְלָה ולעיתים סבון, וכן מגבת קטנה. יש התולים על הקיר את ברכת "אשר יצר", אותה יש לומר לאחר עשיית הצרכים (להרחבה ראו פרק-המשנה "פינה לנטילת ידיים").

חדרי הילדים

חדר הילדים בבית החרד"לי אינו שונה מהותית מזה של הזרם המרכזי או הזרם הליברלי (ראו הרחבה לעיל), להוציא מספר מאפיינים ייחודיים, כדלקמן:

מיטות

סוג המיטות ומספרן תלוי בגודל החדר ובמספר הילדים המאכלסים אותו. הארכיטקט דן עבודי, המכיר את הנושא מקרוב, מסביר כי לרוב מדובר במיטת קומתיים או מיטה נפתחת. זאת, מאחר שמרבית המשפחות החרד"ליות הן ברוכות ילדים, חיות בצניעות ולעיתים בצפיפות יחסית לכלל האוכלוסייה. פיתרון קומפקטי זה מאפשר הכנסת מספר גדול של מיטות יחסית לשטח החדר.

קישוטי קיר

כפי שצוין לעיל, הפסוקים והברכות התלויים על הקיר בצורה דקורטיבית ובליווי ציורי ילדים, שכיחים הרבה יותר בחדריהם של ילדים מן הזרם החרד"לי. פוסטרים ותמונות של גיבורי תרבות חילוניים, כוכבי טלוויזיה וקולנוע ואלילי זמר, כמו גם דוגמנים ודוגמניות נוצצים, הם מחוץ לתחום. בנים לא יתלו בחדרם פוסטר של אישה, ובנות לא יתלו פוסטר של גבר. קירות חדר הבנים מעוטרים לרוב בתמונות של רבנים הנחשבים בעיניהם רועים רוחניים.

המתבגרים מרשים לעצמם לגוון את הקישוטים. את דלת הכניסה, ולעיתים גם את קירות החדר, דלתות הארון, השולחן או הספרייה, מעטרים כרזות, פוסטרים וסטיקרים, המבטאים עמדות פוליטיות (ניציות, כמעט ללא יוצא מן הכלל), מחאה על פינוי גוש קטיף, ביקורת על אוזלת-ידה של הממשלה וכיוצא באלה. הסטיקרים הפופולאריים: "לא נשכח ולא נסלח", "אנו באנו ארצה להתפנות", "נעצרת וניצחת" ו"יהודי לא מגרש יהודי". יש נערים התולים על קיר חדרם את החולצה שלבשו ביום פינוי הגוש, לאחר שעשו בה "קריעה" (קריעת בגד במסגרת דיני אבלות על מותו של בן-משפחה. הסמליות כפולה - הן אבלות על הפינוי, הן המחשה של קריעת אנשים מאדמתם ומביתם).

ספרים וספרייה

ספרייתו של ילד חרד"לי משופעת לרוב בספרות תורנית, ודלה בתכנים כלליים-חילוניים. אלה מתמקדים בעיקר בספרי טבע ובאנציקלופדיות המוקדשות לארצות או לבעלי-חיים. הספרות התורנית עוסקת במדרשים ובאגדות חז"ל, וגלומים בה מסרים דתיים-חינוכיים. רוב רובם של הספרים הם של הוצאות-לאור חרדיות, הבודקות כל מילה בשבע עיניים.

מגיל בר-מצווה, ולעיתים גם קודם לכן, מתחיל הנער המתבגר בבניית הספרייה האישית שלו, המתבססת במידה רבה על ספרות תורנית שקיבל כמתנת בר-מצווה. הספרות 'הכללית' אף היא לעיתים קרובות בהוצאה-לאור חרדית, והכל כמובן בפיקוח ובאישור ההורים.

אחד מרבי-המכר לצעירים, הוא המהפך - המדע מגלה את האמת שבתנ"ך, מאת הרב זמיר כהן. מדובר באלבום מהודר המכיל מאות תמונות מקוריות ונדירות, שנבחרו כתמונות השנה על-ידי השבועון Time, אנציקלופדיה בריטניקה וניישונל ג'יאוגרפיק. המחבר מנסה להוכיח כי תגליות מדעיות רבות היו ידועות לעם היהודי זה אלפי שנים, מאז תקופת התנ"ך. בעוד ספר זה קיבל 'הכשר', נחסמה גישתם של הצעירים לבריטניקה לנוער, ניישונל ג'יאוגרפיק וכתבי-עת אחרים.

מפופולאריות במגזר החרד"לי נהנים גם ספריה של הסופרת החרדית מנוחה פוקס, ובהם שירימירי, לאה ואליהו בכפר כפריהו ואחרים. פוקס מיטיבה לשזור בעלילה מסרים חינוכיים תורניים. ספריה מעוצבים באסתטיות השובה את עין הילדים.

משחקים

 לילדי החרד"לים משחקי קופסה מכל הסוגים, גם 'חילוניים' וגם בעלי אופי יהודי, דוגמת טריוויה יהדות, טריוויה לחמשת חומשי תורה, "ונשמרתם" (מונופול עם מסר חינוכי), דגם בית-המקדש להרכבה, ועוד.

מאפיינים עיצוביים בקרוואנים

בקרוואנים מתגוררת אוכלוסייה מהזרם המרכזי ובעיקר מהזרם החרד"לי. זאת, משום שצורת מגורים זו ייחודית למאחזים, שמרבית אנשיהם חרד"לים. מאחר שמדובר בדפוס מגורים ייחודי, בעל מגבלות עיצוביות לרוב, מצאנו לנכון להקדיש לו פרק נפרד.

הסלון

הפריטים המרכזיים בסלון הם שולחן אוכל, כיסאות וספה (גם אם החדר דחוס מאוד). בחלק מן הקרוואנים, בדומה לדירות של משפחות חרד"ליות (כמפורט לעיל), אין בסלון שולחן קפה. זאת, משום שהאירוח מתמקד בסעודות שבת, סביב שולחן האוכל המרכזי. בנוסף, גם השטח מצומצם ועל כן המשפחות משתדלות לנצלו עד תום, ולא 'לבזבז' מקום יקר על שולחן קפה.

בשל מספר החדרים הקטן ושטחם המוגבל, שולחן האוכל משמש לרוב גם כשולחן עבודה בימי חול. ואכן, בקרוואנים רבים, השולחן עמוס במהלך השבוע בניירת, ספרים, כלי כתיבה וחפצים נוספים.

יש סלונים המעוצבים בסיגנון ניו-אייג', היינו, ספות קש, כריות הסבה על השטיח (תחליף לספה), ובדים בסיגנון אוריינטלי המשמשים ככיסוי ספה, כיסוי מיטה או סתם קישוט על הקיר. בשל אילוצים כלכליים, רוב הריהוט הוא יד שנייה.

כוננית/ארון ספרים, מהווה פריט מרכזי בסלון הקרוואן. פעמים רבות, זהו מרכיב ב'פינת הנוי' הכוללת גם קומץ פריטי יודאיקה, אגרטל וכדומה. חלק משלב ספרי קודש עם ספרות כללית, אצל אחרים הספרייה היא על טהרת הקדושה. להצבת ספרי קודש בסלון יש משמעות "ייצוגית", כלשונה של עירית, תושבת עמונה. "ייצוגית הן כלפי האדם עצמו והן כלפי אורחיו". בנוסף, המיקום נקבע משיקולי נוחות, שכן הדיירים מעיינים בהם לעיתים תכופות.

שיעור גבוה של הגברים במאחזים הם אברכים (כלומר, צעירים נשואים הלומדים ב'כולל' ביישוב או ביישוב סמוך). לצידם, קיים גם שיעור לא-מבוטל של סטודנטים בתחומים שונים. בדומה, חלק מן הנשים אף הן סטודנטיות, או שסיימו זה מכבר את לימודיהן הגבוהים. לפיכך, ניתן לראות בבתים רבים גם ספרי לימוד וספרות יפה. ארון ספרי החולין ממוקם בדרך כלל בפינה בקרוואן, בסמוך לחדר השינה.

במרבית הקרוואנים במאחזים וביישובים החדשים אין טלוויזיה, וזאת מטעמים דתיים-ערכיים כפי שפורט לעיל. ואולם, חרד"לים רבים (צעירים ולעיתים אף מבוגרים) צופים בסרטי DVD במחשב. מרבית המשפחות מחזיקות בביתן מחשב, נייד או נייח. רובן ממקמות אותו בחדר השינה, על שולחן עבודה קטן, ומיעוטן בסלון.

רוב המשפחות מקשטות את הבית בתמונות, בעיקר ציורים וצילומים של טבע ונוף, רובם נטולי כל ערך אמנותי. כמו כן, רבים תולים על הקיר פסוקים מהמקורות או אימרות של רבנים (במיוחד הרב קוק), רקומים או כתובים בעיצובים גראפיים שונים, וכן ברכות למיניהן (ברכת הבית, הברכה לפני הדלקת נרות שבת, ועוד). בבתים רבים ניתן למצוא על הקירות מוביילים עשויים חרוזים, ועל התקרה אהילים עבודת יד. שכיחים במיוחד הם אהילים כדוריים מנייר, בעיצובים שונים, וכן אהילים תוצרת איקאה. פעמים רבות האהילים והקישוטים הם עבודות יד של נשים מהיישוב או מיישובים בסביבה.

וילונות הם פריט חובה בכל חדרי הקרוואן. חיוניותם נובעת מכך שהקרוואן הינו מבנה חד-קומתי, ללא תריסים לחלונות. הקרוואן צמוד לקרקע ולרוב בסמיכות לקרוואנים אחרים. לכן, הווילונות משמשים בעיקר לשמירה על פרטיות הדיירים. בדרך כלל, אלו וילונות פשוטים ובצבעים סולידיים, אם כי יש המשקיעים גם בפריט זה.

המטבח

ברוב הקרוואנים, המטבח (מדויק יותר, מטבחון) פתוח לסלון. על אף שטחו המצומצם, יש בו שני כיורים נפרדים לבשר וחלב, המשוקעים במשטח עבודה ('שיש') מחומר פולימרי יצוק. 'השיש' קצר במיוחד ויכול להכיל לא יותר משני מגשי כלים קטנים (האחד לכלי בשר והשני לכלי חלב). הקיר מעל לכיור מחופה באריחים בהירים פשוטים ביותר, ומעליו ארונות איחסון עשויים לוחות מלמין. סמוך לשיש ניצב תנור, בדרך כלל יד שנייה. בפינה נוספת ממוקם המקרר, ומעליו נוהגים רבים להניח את המיקרוגל. ברוב המטבחים יש שולחן קטן עם ארבעה כיסאות, בנוסף לשולחן האוכל המרכזי שבסלון. 

חדר הורים

הפריט המרכזי בחדר ההורים היא מיטה זוגית. בחלק מהקרוואנים, אלו שתי מיטות-יחיד צמודות, המופרדות זו מזו בימים בהם האישה בנידתה (ואסורה ביחסי אישות). ואולם, במשפחות רבות מצאנו מיטה זוגית אחת, קטנה יחסית, המאפשרת הכנסת פריטים נוספים לחדר, כגון: כוננית בכל אחד מצדדיה ושולחן עבודה קטן. הכונניות מחזיקות ספרי קריאה, מנורת לילה, שעון מעורר, לעיתים אגרטל לנוי. בנוסף, יש בחדר ארון בגדים קטן. חדר השינה קומפקטי וכל סנטימטר מנוצל עד תום.

חדר ילדים

בדומה לדפוסי מגורים אחרים, גם בקרוואנים יש חדרי ילדים עליזים, צבעוניים ומשרים אווירה חמימה, ויש חדרים אפרוריים ו'משעממים'. זאת, כנגזרת מטעמם ואופיים של הילדים ובעיקר של הוריהם. באופן כללי, תכולת חדר ילדים טיפוסי בקרוואן כוללת מיטות (מתקפלות, דו-קומתיות), שמיכות, כיסויי מיטה צבעוניים, ארון בגדים, משחקים וספרים.

חדרי השינה בקרוואן קטנים וההורים בדרך כלל מלינים עד 4 ילדים בחדר אחד, לעיתים תוך שימוש במיטות קומותיים, כדי להגדיל את המרחב בחדר. מאחר שחדרי השינה קטנים, הילדים נוהגים לשחק בחדר המרכזי של הקרוואן – הסלון, וכן בחצר סביב הבית או בגן השעשועים הסמוך. את שיעורי הבית מרביתם מכינים על שולחן המטבח או שולחן האוכל המרכזי בסלון. במצבים בהם הילדים הגיעו לגיל בו יש להפריד בין בנים לבנות בלינה, יש שמלינים בסלון על המיטה/ספה, ויש המרחיבים את הקרוואן ומוסיפים עוד חדר שינה.

חדר הרחצה

חדר הרחצה בקרוואן קטן וקומפקטי, וכולל פינת מקלחון, כיור ללא משטח שיש, מראה ואסלה. יש משפחות המשפצות את החדר ומחליפות את המקלחון בגיגית אמבטיה קטנה.
מכונת הכביסה ממוקמת לרוב בגומחה, המצויה בתווך שבין חדר הרחצה לחדר השינה של ההורים. מאחר שמדובר במשפחות צעירות עם ילדים קטנים, מייבש כביסה נתפש כחיוני ביותר. יש המציבים אותו מעל מכונת הכביסה, אחרים ממקמים אותו בחדר השינה.

צמחיה, טיפוח הגינה ומתקנים בחצר

שיעור בלתי-מבוטל מהמשפחות מחזיקות עציצים בביתם, וחלקן מטפח גינה קטנה בכניסה לבית. רבים שותלים דשא, או נוטעים עצי פרי (תאנה, לימון, וכדומה). חשוב לציין כי בחלק מן היישובים, בעיקר באזור השומרון, קשה לטפח צמחיה בשל סוג הקרקע ומשטר הרוחות. לפיכך, גינות רבות נראות מוזנחות למדי, על אף המאמץ הרב המושקע בהן. ההזנחה ניכרת במיוחד בשנת שמיטה, בה חלים איסורים והגבלות על מלאכות חקלאיות רבות.

יש המציבים בחצר, בחודשי הקיץ, בריכת שחייה קטנה מתנפחת לילדים, ויש הממקמים בחצר נדנדה או ערסל.

השכונה, מוסדות הדת והקהילה

כאמור, דפוס המגורים של הציבור הדתי-לאומי, כמו גם השכונה והרחוב, אינם בעלי מאפיינים אחידים, אלא משתנים בהתאם לקבוצת ההשתייכות הדתית, גיל, עיסוק ומצב כלכלי. עם זאת, ניתן להצביע על מספר מאפיינים ייחודיים לריכוזי אוכלוסייה דתית-לאומית, כמפורט להלן.

ריכוז גבוה של דיירים מאותו הזרם

שמואל בירנבאום, מנכ"ל חברת הבנייה משהב, אשר מתמחה בבנייה לציבור הדתי, טוען כי אוכלוסייה זו מעדיפה להתגורר בשכונות דתיות, בעיקר משיקולי חינוך, קירבה לשירותי דת והרצון לחיות בסביבה שלא תופרע במהלך שבתות וחגים .

הציבור הדתי-לאומי, כאמור, מפולג למגוון זרמים וקבוצות, השונות אלה מאלה במידת הקפדתם והחמרתם הדתית, במידת פתיחותם לחברה ולתרבות הכללית-החילונית, בקודים ובערכים המנחים אותם, במידת חשיפתם לתרבות ואמנות, בהשכלתם, בסוג עיסוקם ובמצבם הכלכלי. כיוון שכך, כל אחד יעדיף להתגורר בשכנות לדומים לו מבחינה דתית, חברתית ותרבותית. באותה מידה, יש חשיבות להימצאותם של מוסדות חינוך, בתי-כנסת ושירותי דת אחרים, התואמים את השקפת-עולמם. כתוצאה, בריכוזי מגורים של חרד"לים, לא יימצאו הרבה דתיים מן הזרם המודרני-ליברלי, ולהיפך.

חשוב לציין כי על אף הנטייה הטבעית להסתופף עם הדומים להם, חלק ניכר מהדתיים-לאומיים (בעיקר מהזרמים הליברלי והמרכזי) בערים הגדולות, בוחר להתגורר בשכונות מעורבות. שכן, הם אינם להוטים להדיר עצמם מכלל עם ישראל. מנגד, מרבית המשפחות שבחרו להקים את ביתן הרחק מהעיר הגדולה, יעשו זאת מטבע הדברים ביישוב דתי.

חרד"לים שבחרו באופציה העירונית, מתגוררים לרוב בשכונות בעלות ריכוז גבוה של אחיהם לקבוצת ההשתייכות הדתית. בדומה, אוכלוסיית היישובים מרוכזת בדרך כלל ביישובים בעלי ציביון חרד"לי. בשונה ממרבית הדתיים-לאומיים מהזרמים המרכזי והליברלי, החרד"לים מעדיפים ליצור חיץ בינם לבין החברה והתרבות החילונית והשפעותיה, ולהסתגר בדל"ת אמותיהם.

מוסדות דת

מקווה

 
מקווה טהרה. בכל שכונה או יישוב דתי יימצא מקווה אחד לפחות לגברים ולנשים. בדרך כלל משתדלים למקם את המקווה במקום שאינו גלוי לעיני עוברים ושבים, על-מנת לשמור על צנעת הפרט של הנשים הבאות לטבול. לרוב, המקווה ממוקם באותו מבנה עם כניסות נפרדות לשני המינים, כיוון ששעות הטבילה שונות: גברים טובלים בשעות היום ונשים בערב. הנשים טובלות אחת לחודש, בתום ימי נידתן וספירת שבעה ימים נקיים. עוד טובלים במקווה גרים, כחלק מטקס הגיור, וגברים כחלק מטקס הטהרות רוחנית (בעניין טבילת גברים אין הלכה וכללים מוגדרים. יש חסידים המקפידים על טבילה יומיומית ואילו אחרים כלל אינם טובלים).

גודלו של המקווה משתנה ממקום למקום ואין כלל אחיד בנדון. בהתאם לכך, משתנה גם מספר הנשים/האנשים היכולים להכנס אליו בו זמנית. המקווה מספק שירותים נלווים כגון מגבות, מסרקים, שמפו, מייבש שיער וכיו"ב. סוג השירותים הנלווים, משתנה אף הוא ממקווה למקווה, וכך גם המחיר. באופן כללי עלות הטבילה נעה בטווח של 15-40 במרבית המקוואות.

כל מקווה מעסיק בלנית, שתפקידה לוודא כי שערה של האישה נכנס כולו לתוך המים, למניעת חציצה. אולם במהלך הדורות הבלניות קיבלו על עצמן גם לפקח על כלל ענייני החציצה של הנשים.

'איכות' המקווה נמדדת בהתאם למיקום ולנגישות, מידת הצפיפות, רמת הסניטציה והאיבזור, ימי ושעות הפתיחה. באופן כללי, ניתן לומר כי 'איכות' המקווה נגזרת ממעמדה החברתי-כלכלי של האוכלוסייה המקומית.

מקווה כלים. סמוך למקווה הטהרה נמצא מקווה כלים, המיועד להכשרת כלי-בית חדשים שאינם מתוצרת הארץ. מדובר בכלי מתכת, זכוכית או קרמיקה. כלי עץ ופלסטיק, וכמובן מוצרי חשמל, פטורים. לפני הטבילה מסירים מהכלי כל תווית או מדבקה, וזאת כדי למנוע חציצה. מניחים את הכלי בתוך סלסלת רשת ומשקעים אותה במים. המטביל (שיכול להיות כל אדם מן הישוב) כלי מתכת וזכוכית מברך: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על טבילת כלים". כלי חרס מצופים פטורים מברכה.

מקווה הכלים הוא למעשה מאגר מי תהום, דמוי ברכה קטנטנה או באר קטן, המכוסה בדרך כלל במשטח אלומיניום למניעת חדירת לכלוך. יש מקוואות כלים המצויים מחוץ למקווה הטהרה, בסמוך לו, והם פתוחים 24 שעות ביממה (דוגמת זה שברחוב האר"י, בירושלים), לעומתם אחרים נמצאים בתוך המבנה של מקווה הטהרה, ניתן להטביל בהם כלים רק בשעות שבהם המקווה פתוח. הטבלת הכלים בחלק ממקוואות הכלים האי חינם אין כסף (בעיקר, כאשר מדובר במקווה כלים הנמצא מחוץ למבנה מקווה הטהרה, ואשר פתוח 24 שעות ביממה), ואילו באחרים, מקובל לשלם סכום סמלי, או להניח בצד כמה מטבעות – איש איש בהתאם לרצונו האישי.

בית-הכנסת

רקע

אימרה עממית קובעת, כי בכל מקום בו יימצאו שני יהודים, יהיו שלושה בתי-כנסת. מקורה של אמרה זו בבחירה האישית של כל יהודי את בית הכנסת, על-פי שלל משתנים: נוסח התפילה (רבים מעדיפים להתפלל בנוסח עליו גדלו בבית אבא, או בנוסח שנהג בישיבה בה למדו), החזן וסוג הניגונים, ההרכב האנושי של המתפללים, מידת שיוויוניותו המגדרית ומידת קרבתו למקום המגורים. בהתאם לכך, כמעט בכל שכונה ויישוב דתי יימצאו שני בתי-כנסת לפחות, אשכנזי וספרדי, ולרוב יותר, בכפוף למספר התושבים.

בית-הכנסת כמקום תפילה

השם "בית-כנסת" נגזר מהשורש כ.נ.ס, על שום היותו מקום התכנסות למטרת תפילה. יהודי דתי מחויב להתפלל שלוש פעמים ביום (שחרית, מנחה וערבית), רצוי במניין, קרי, עשרה בוגרים (בני 13 ומעלה) לפחות. בציבור הדתי-לאומי, רוב רובם של המתפללים במהלך ימות השבוע הם גברים, ועל כן בתי-הכנסת מקיימים בעיקר מניינים לגברים, וכמעט שלא מתקיימת בהם תפילת נשים ופעילות קהילתית.

בית-הכנסת כמוקד לפעילות קהילתית

ישנם בתי-כנסת שעיקר פעילותם בשבתות וחגים, והם משמשים גם כמוקד לפעילות קהילתית. במסגרת זו מתקיימים בהם: תפילות בשבתות וחגים, כשעזרת הנשים פעילה ותוססת; 'קידוש' לאחר התפילה (במיוחד בשבתות בהן עולים לתורה נער שהגיע למצוות או חתן ערב חופתו); שיעורים והרצאות על פרשת השבוע, יהדות ואקטואליה, הן בשבתות והן בימות השבוע.

בבתי-כנסת רבים יש גם קופה למתן צדקה בסתר, פעילות גמילות חסד (גמ"ח) לאיסוף כלים, תרופות ועוד לנזקקים, וכן מְכָל גניזה לתשמישי קדושה (סידור, תנ"ך, תפילין, מזוזות, ויוצא באלה פריטים שהשם המפורש מופיע עליהם), שיצאו בכלל שימוש. כשהמכל מתמלא, תכולתו נקברת במקום שהוקצה לכך בבית-העלמין.

בחלק מבתי-הכנסת פועלת ועדת אירוח, שתפקידה לדאוג לאירוח לסעודות השבת או החג עבור מתפללים החפצים בכך. בבתי כנסת אלה מקובל כי הגבאי מכריז בקול רם, שכל מי שמעוניין להתארח לסעודת שבת/חג, יגיע אליו בתום התפילה. הגבאי מצמיד את המעוניינים באירוח (בדרך כלל אנשים מחוץ לקהילה, מחוץ לעיר ולעיתים אף מחוץ לארץ) למשפחה שהתנדבה באותה שבת לארח לסעודות. ועדת האירוח אחראית על ארגון תורנות אירוח בקרב משפחות המתפללים. ועדות אירוח פועלות בעיקר בבתי-כנסת חדשים מן הזרם הליברלי בערים הגדולות, שרבים ממתפלליהם ממוצא אנגלו-סקסי, והם אלה שייבאו נוהג זה ארצה. ועדות אירוח פעילות במיוחד קיימות בבתי-הכנסת ידידיה ושירה חדשה בירושלים, וכן בבית-הכנסת לכו נרננה בגבעת שמואל.

הפרדה בין המינים ושיוויוניות מגדרית

בבתי-הכנסת האורתודוקסיים (ובכלל זה בתי-הכנסת של הציבור הדתי-לאומי) נהוגה הפרדה בין נשים לגברים. במרביתם מוקצה לנשים אזור תפילה ("עזרת נשים") ביציע או בצידי אזור הגברים. ואולם, בבתי-כנסת בעלי אופי שיוויוני יותר, "עזרת הנשים" זהה בגודלה ובעיצובה ל"עזרת הגברים". ד"ר דבי וייסמן, ממייסדות בית-הכנסת ידידיה בירושלים ומן הדמויות הדומיננטיות בו, המאופיין ברוח ליברלית ושיוויונית, ציינה כי "אישה שביקרה לא מזמן בבית-הכנסת שלנו הודתה, שברגע הראשון היא לא הצליחה להבחין בין עזרת הנשים לעזרת הגברים, ואני ראיתי זאת כמחמאה גדולה".

עזרת הנשים מופרדת מעזרת הגברים באמצעות מחיצה, וילון, סורג, וכיוצא באלו. על-פי ההלכה, די במחיצה שגובהה מטר אחד. המחמירים תובעים שגובהה יהיה עד מעל לראשי המתפללים. מכאן ניתן להבין, כי כגובה המחיצה כך עומק ההחמרה הדתית. ברוב בתי-הכנסת החרד"ליים, לדוגמה, המחיצה מונעת מן הגברים להשקיף על הנשים, ולהיפך. בבתי-כנסת מן הזרם המרכזי או הליברלי, לעומת זאת, המחיצה אינה חוסמת את שדה-הראייה.

הבדל נוסף בין בתי-כנסת השונים במגזר הדתי-לאומי, הוא מידת השיוויוניות המגדרית. באופן כללי, ניתן לומר כי בתי-הכנסת בזרם הליברלי, נתפשים בעיני עצמם ובעיני אחרים במגזר כשיוויוניים יותר, לעומת בתי-הכנסת בזרם החרד"לי.

ביטוי מובהק לשיוויוניות מגדרית ניתן לראות בבית-הכנסת שירה חדשה בירושלים. מטרתו המוצהרת הינה "ליצור קהילה דתית המשלבת מחויבות להלכה, מחויבות לתפילה ופמיניזם", לאור הצורך של רבים בקהילה להגדיר מחדש את מקומן של נשים בבית-הכנסת. כך, התפילה בשבת מתחילה רק לאחר שהתאסף מניין נשים. בנוסף, הנשים נוטלות חלק פעיל במהלך התפילה, עוברות לפני התיבה בחלקים מסוימים בתפילה שבהם, עולות לתורה, נושאות דרשות וממלאות תפקידי גבאות.

עלוני שבת

עלוני שבת, המופצים בבתי-הכנסת בכל ערב שבת, נועדו לספק מידע על הסוגיות המרכזיות שמעסיקות את אנשי המגזר ו/או את אוכלוסיית-היעד שלהם. שמות העלונים מעידים על תוכנם. לדוגמה: "בראש יהודי", "מאורות הדף היומי", "דרך האמונה", "מעט מן האור", "שבת בשבתו" ו"ישע שלנו". העלונים כוללים מאמרים קצרים על פרשת השבוע ועל סוגיות הלכתיות ואקטואליות, הנוגעות לחגים הקרבים ולמצבו של העם היהודי ומדינת ישראל. בנוסף, ניתן למצוא בהם תשובות ועצות בתחומי-חיים שונים, כמו זוגיות, משפחה וחינוך הילדים.

במהלך השנים הלכה והתעצמה מרכזיותם של עלוני השבת, כמו גם מספרם. כיוון שכך, יש בתי-כנסת המקצים להם מקום מיוחד בכניסה, בדמות ארון מחולק לתאים שבכל אחד מהם עלון שונה, לטעמו ולנטייתו של המתפלל.

העלונים נכתבים ויוצאים-לאור ביוזמת גורמים שונים ומגוונים, חלקם מוסדיים (מכון מאיר ללימודי יהדות בירושלים, מכון צומת לתורה והלכה, עמותת תורה אחרי צבא, ועוד), חלקם פרטיים. המו"ל הפרטי הידוע מכולם הוא יעקב פוגלמן, תושב הרובע היהודי העתיק בירושלים, המקפיד להפיק עלונים שבועיים בעברית ובאנגלית, ובנוסף, שולח אותם בדוא"ל לרשימת תפוצה גדולה.

עדות לפופולאריות הרבה של העלונים, הן הפירסומות הגודשות חלק מהם. ניתן למצוא בהם מודעות על תוכניות לימודים למיניהן, הצעות נופש, פעילויות תרבות ואקטואליה, נדל"ן, שירותי מסחר ושירותים אחרים.

ראוי להזכיר שני עלונים שבועיים המכוונים לנשים ו/או הנכתבים בעיקר על-ידי נשים: עלון קולך (פורום נשים פמיניסטיות דתיות), המופץ בעיקר בקרב נשים מן הזרם המרכזי והליברלי, וסיוון, המופץ בעיקר בקרב נשים מן הזרם החרד"לי.

מבנה בית-הכנסת

יש בתי-כנסת גדולים, מפוארים ומרשימים, ויש בתי כנסת סולידיים וצנועים. יש בתי כנסת, הממוקמים במבנה קבע, ויש בתי-כנסת הממוקמים במבנה ארעי, במוסד או באולם (אולם ספורט בבית-הספר, לדוגמה) המשמשים במהלך השבוע לייעודים אחרים. 

בית-כנסת חלופי

בשכונות/יישובים שבהם קיים ריכוז גבוה של אוכלוסייה דתית, יש המקיימים לעיתים מנייני תפילה בביתו של אחד התושבים. בעיר אפרת, לדוגמה, שמרבית תושביה דתיים, פעמים רבות מתקיימת תפילת ערבית של מוצאי-שבת בבית פרטי, שאליו מתקבץ למעלה ממניין אנשים המתגוררים בקירבת מקום. זאת, מאחר שמדובר בתפילה שאינה כוללת עלייה לתורה, ועל כן אין צורך בארון קודש ובספר תורה.

המרחק מבית-הכנסת

כאמור, אחד השיקולים בבחירת בית-הכנסת, הוא מידת קירבתו למקום המגורים. מרחק ההליכה מהבית לבית-הכנסת משמעותי במיוחד בשבתות ובחגים, בהם רוב בני המשפחה (בעיקר הגברים) עושים את דרכם לבית-הכנסת ברגל לפחות פעמיים. לעיתים, השיקולים האחרים גוברים ואז ישנם מי שמוכנים להרחיק לכת, תרתי משמע, למען בית-כנסת המועדף עליהם. רבים ממתפללי בית-הכנסת שירה חדשה, לדוגמה, מתגוררים בקירבת בתי-כנסת אחרים, אך מעדיפים להגיע אליו רגלית, חרף המרחק.

קהילתיות ושייכות

שכונות ויישובים בהם קיים ריכוז גבוה של אוכלוסייה דתית-לאומית, מאופיינים בתחושת שייכות קהילתית עמוקה. הדבר ניכר במיוחד ביישובים קטנים ובמאחזים, בהם הכל מכירים את הכל, או בקהילות קטנות שמלכתחילה הוקמו סביב בית-הכנסת, הישיבה או 'הכולל'. השייכות נוצרת גם על רקע תפילה משותפת באותו בית-כנסת, בלי קשר למקום מגוריהם של המתפללים. השייכות והקהילתיות מוצאות את ביטוין במספר מישורים:

עזרה הדדית

העזרה ההדדית מתבטאת בטקסי מעבר למיניהם, כמו גם בנסיבות חיים המחייבות הירתמות של גורמים חיצוניים, כדלהלן:

  • סיוע בהכנת כיבוד ל'קידוש' שעורכת המשפחה אחרי תפילת שבת בבוקר בבית-הכנסת, לציון בר-מצווה, חתונה וכדומה
  • סיוע בהכנת ארוחות למשפחות שהאם אינה יכולה לעשות זאת זמנית (עקב לידה או מחלה)
  • הכנת ארוחות לאבלים היושבים 'שבעה' (מבחינה הלכתית אסור להם להכין אוכל בעצמם)
  • סיוע בטיפול בילדים שאחד מהוריהם נפל למשכב או חלילה נפטר
  • ביקור חולים (שמעבר לתועלת המעשית נחשב גם מצווה)
  • תורנות הסעות בין הורי התלמידים הזקוקים להסעה לבית-הספר וממנו, או לחוגים מחוץ ליישוב
  • גמ"חים. התארגנויות על בסיס התנדבות למטרת גמילות חסד, המשאילות חינם (או במחיר סמלי) ציוד רפואי, ציוד-עזר לקשישים ומוגבלים, תרופות, כיסאות לאבלים ועוד, ולעיתים גם נותנות כסף לנזקקים.

"התחושה היא שיש תמיד על מי לסמוך, וכשאתה בבעיה או במצוקה, תהיה התגייסות של כלל הקהילה לעזור לך". משפט זה, בנוסחים שונים, השמיעו רבים בציבור הדתי-לאומי עימם שוחחנו בנושא, וזאת בלי קשר לזרם אליו הם שייכים או מזוהים.

אירוח

בציבור הדתי-לאומי מקובל מאוד לארח ולהתארח בסעודות שבת אצל חברים ומכרים הגרים בקירבת מקום, ו/או המשתייכים לאותה קהילה. במהלך השבוע כולם טרודים בענייניהם, אך בשבת כל בני המשפחה מסבים בצוותא לשלוש סעודות. לפיכך, סעודות אלו מהוות הזדמנות מצוינת לאירוח חברים ומכרים, להעמקת ההכרות עם משפחות חדשות בקהילה, לבילוי נינוח בצוותא ולשיחות בענייני דיומא.

בנוסף, האירוח לסעודת השבת מהווה הזדמנות למארחים (ובעיקר למארחת) להפגין את מיומנויות הבישול והאפייה שלה, את טעמה בסידור השולחן, בבחירת כלי-האוכל וכדומה.

תפילות, שיעורים ופעילות תרבותית משותפת

 כפי שצוין לעיל, בית-הכנסת מהווה גם מוקד של פעילות קהילתית. תחושת השייכות והקהילתיות מתגבשת, אפוא, בעקבות תפילות משותפות באותו בית-כנסת. לעיתים, מתקיימים בבית-הכנסת שיעורי דת ויהדות, הרצאות, או פעילות תרבותית אחרת, ולעיתים הם מתקיימים במסגרות אחרות (המתנ"ס, המועדון או הספרייה המקומית). וכך, גם אם בני השכונה/היישוב אינם מתפללים באותו בית-כנסת, עצם הנוכחות בפעילויות אלה מקבעת את הקהילתיות.

מוסדות חינוך

בחלק מן השכונות/היישובים שבהם יש ריכוז גבוה של אוכלוסייה דתית-לאומית, פועלים מוסדות חינוך המהווים חלק בלתי-נפרד מהמרקם המקומי. מוסדות החינוך מאופיינים באוריינטציה דומה או זהה לזו של היישוב/השכונה, ומרבית חברי סגל ההוראה וההנהלה שלהם נמנים עם תושבי המקום, או מתגוררים בו בשכירות. באופן זה, מוסדות החינוך המקומיים מהווים מקור פרנסה עבור חלק מתושבי המקום.

מוסדות חינוך לגיל הרך, לילדים ולבוגרים

בכל היישובים שציביונם דתי-לאומי, קיימים מעונות-יום לפעוטות וגנים לגיל הרך, וברובם גם בתי-ספר יסודיים (בדרך כלל, בתי-ספר נפרדים לבנים ובנות, או בית-ספר שבו הכיתות נפרדות). ביישובים רבים קיימים גם תיכון לבנות וישיבה תיכונית לבנים. 

ביישובים חרד"ליים רבים יש מוסד לימוד תורני לבנים, שנקרא "תלמוד תורה", ובו, בשונה מבית-ספר רגיל, לומדים בעיקר לימודי קודש. "תלמוד תורה" (ת"ת) אינו שואף להקנות לתלמיד השכלה חילונית-כללית, אלא לגדלו להיות "בן תורה", "תלמיד חכם". הת"ת מקביל פחות או יותר לגיל בית-הספר היסודי, כשלאחר מכן ממשיכים התלמידים לישיבה קטנה לאומית. בישיבה זו, בדומה לישיבה חרדית, לומדים מקצועות תורניים בלבד (גמרא והלכה) ובנוסף, לימודי "אמונה" (מחשבת ישראל) על-פי משנתו של הרב קוק, מתוך ספר הכוזרי (של ר' יהודה הלוי), ספרי המהר"ל, רמח"ל, ספרות המוסר וספרי הרב קוק, תלמידיו וממשיכיו.

במקרים בהם מספר יישובים סמוכים זה לזה, מרבית הצעירים נשלחים ללמוד במוסדות חינוך מרכזיים הנמצאים באחד היישובים. מדובר בעיקר בבתי-ספר תיכוניים לבנות ובישיבות תיכוניות לבנים. פעוטונים וגנים יש כמעט בכל יישוב, גם בחדשים ובקטנים יותר, ואין צורך לטלטל את הזאטוטים ליישובים סמוכים.

בחלק ניכר מהשכונות העירוניות שבהן ריכוז גבוה של ציבור דתי-לאומי, פועלים מוסדות חינוך ברוח 'דתית-לאומית' לגיל הרך ולתלמידי היסודי. ואולם, מאחר שהציבור הדתי מורכב מקבוצות וזרמים בעלי תפישות והשקפות שונות, לא מעט משפחות מעדיפות לשלוח את ילדן לבית-ספר יסודי מרוחק יותר, שתואם יותר את השקפתן הדתית, החברתית והחינוכית. בדרך כלל, ההורים נעזרים בהסעות מאורגנות, או הם בעצמם מארגנים תורנות הסעות עם הורים אחרים.

בתי-הספר התיכוניים וכן הישיבות התיכוניות, נחשבים למוסדות חינוך סלקטיביים במיוחד. שיקולי הבחירה במוסד זה או אחר, חורגים בהרבה ממיקומו הגיאוגרפי, ולכן מרבית הצעירים במגזר לומדים בתיכון ממלכתי-דתי או בישיבה תיכונית ההולמת את מאווייהם, כמו גם את השקפת-העולם של הוריהם. זאת ועוד, רבות מן הישיבות התיכוניות (לבנים), והאולפנות (לבנות), פועלות במתכונת של פנימייה, כך ששאלת המרחק הופכת משנית. 
להרחבה ראו ערכים בנושא חינוך במגזר הדתי לאומי: חינוך לגיל הרך , בתי ספר יסודיים, בתי ספר על יסודיים לבנים, בתי ספר על יסודיים לבנות.

ישיבות הסדר, מכינות קדם-צבאיות

בשכונות וכן ביישובים רבים בעלי ציביון דתי-לאומי, פועלות ישיבות הסדר וכן מכינות קדם-צבאיות, המאופיינות באוריינטציה דומה לזו של בני היישוב/השכונה. לדוגמה, ישיבת הר עציון ביישוב אלון שבות, מעבר לקו הירוק, שתושביו נמנים עם הזרם המרכזי והמתון בציבור הדתי-לאומי. הישיבה, הנחשבת לנאורה ופתוחה, מכוונת את תלמידיה להיות "בני תורה" ובה בעת מחוברים לעולם המודרני. ואכן, מרבית בוגריה הם בעלי השכלה גבוהה ומעורים בתרבות ובחברה החילונית.

מנגד, ישיבת ניר ביישוב קריית ארבע, שרוב אוכלוסייתו חרד"לית, מאופיינת בהחמרה דתית ובסגירות מפני העולם החילוני, המודרני. בנוסף ללימוד תורה, מעודדים רבני הישיבה את תלמידיהם לעסוק פעילות פוליטית שמטרתה חיזוק האחיזה בכל חלקי ארץ-ישראל.

מעניין לציין כי מרבית תלמידי ישיבות ההסדר או המכינות הקדם-צבאיות אינם בני המקום, והם בחרו בישיבה / במכינה בשל האוריינטציה הדתית והחינוכית שלה. רוב בני המקום מעדיפים ללמוד בישיבות או במכינות מחוץ ליישוב.

מדרשות ללימודי יהדות לבנות

בחלק מן היישובים/השכונות שבהם קיים ריכוז גבוה של ציבור דתי-לאומי, יש מדרשות ללימודי יהדות לבנות. רבות מצעירות המגזר נוהגות ללמוד לפחות שנה אחת במדרשה מסוג זה. מרביתן עושות זאת כשנה לפני השירות הצבאי/הלאומי, בסיומו, או במקביל ללימודיהן האקדמיים [להרחבה ראו "לימודים במדרשות לבנות" בערך "בחירת בן-זוג"].

לעיתים, המדרשה ממוקמת בקירבת ישיבת ההסדר או המכינה הקדם-צבאית, וזאת כדי לאפשר מפגש בין המינים. מדרשת הרובע, לדוגמה, ברובע היהודי העתיקה בירושלים, שוכנת לא הרחק מישיבת ההסדר ישיבת הכותל; מכון אורה ללימודי יהדות לבנות, בשכונת קריית משה בירושלים, נמצא בשכנות הן למכון מאיר (ללימודי יהדות לבנים) והן לישיבת מרכז הרב; מדרשת שילת בקרני שומרון, נמצאת במרחק הליכה מישיבת ההסדר במקום, ועוד.

בדומה לישיבות ההסדר ולמכינות, רבים מחברי סגל ההוראה של המדרשה הם בני המקום, והאוריינטציה של המדרשה הולמת את רוח היישוב/השכונה בה היא ממוקמת. מדרשת עין הנציב בקיבוץ עין הנציב, לדוגמה, דוגלת בתפישות פמיניסטיות, ליברליות, נאורות ומודרניות, ברוח הקיבוץ הדתי בו היא ממוקמת. מנגד, מדרשת שירת חברון, בקריית ארבע, מאופיינת באוריינטציה נוקשה ומסתגרת, העולה בקנה אחד עם תפישת-העולם של הציבור החרד"לי במקום.

מדרשות ללימודי ארץ-ישראל ובתי-ספר שדה

בחלק מן היישובים פועלים מדרשות ללימודי ארץ-ישראל ובתי-ספר שדה. מוסדות אלה מהווים, למעשה, מערכת חינוכית בלתי-פורמאלית שמטרתה הכרת הארץ (בדגש על הסביבה הקרובה), עריכת סיורים, הנחלת ערכים יהודיים והעברת סמינריונים חווייתיים בנושאי יהדות וארץ-ישראל.
.
למרבית המדרשות ובתי-ספר שדה יש אכסניות צמודות, חלקן ברמה גבוהה. רוב רובו של צוות העובדים הם תושבי המקום או הסביבה, חלקם מתגורר במקום באופן זמני לתקופת עבודתם (כמו בנות במסגרת שירות לאומי, או מורות חיילות). כך או כך, המוסד על צוות עובדיו מעורים בהווי היישוב ומהווים חלק בלתי-נפרד ממנו.

ישיבות גבוהות ו'כוללים'

בחלק מן היישובים/השכונות שבהם יש ריכוז גבוה של ציבור דתי-לאומי, קיימת ישיבה גבוהה ו/או 'כולל'. ישיבה גבוהה היא השלב הבא לאחר סיום הלימודים בתיכון הדתי או בישיבה התיכונית. 'כולל' הוא ישיבה גבוהה שתלמידיה נשואים, והם מכונים "אברכים". מאחר שהאברכים מקדישים את כל זמנם ללימוד תורה, נבצר מהם לעבוד לפרנסת משפחתם, ועל כן רובם הגדול מקבל מילגה חודשית קבועה למשך כל תקופת הלימודים .

יש 'כוללים' וישיבות גבוהות המסונפים למוסד תורני גדול, הכולל גם ישיבת הסדר. בדרך זו מתאפשר לתלמידי ההסדר להמשיך לשלב הבא בתום לימודיהם, באותו מתחם ממש. שתי דוגמאות לכך הן ישיבת הכותל, ברובע היהודי בירושלים וישיבת ברכת משה בעיר מעלה אדומים. יש כמובן 'כוללים' או ישיבות גבוהות, שאינם קשורים עם ישיבת הסדר, דוגמת ארץ חמדה בירושלים, ישיבת בית אל, ועוד.

תלמידי הישיבות הגבוהות ו/או 'הכוללים' ובני משפחתם מתגוררים בקרבת מוסד הלימודים, מתערים ביישוב והופכים חלק בלתי-נפרד ממנו. יתירה מזו, ידוע על תלמידי ישיבות או 'כוללים' אשר היוו את גרעין ההקמה של היישוב ולמעשה, הקהילה כולה נבנתה סביבם. דוגמאות מובהקות לכך הן ישיבת מרכז הרב בשכונת קריית משה וישיבת הר המור (שהוקמה על-ידי הזרם שפרש מישיבת מרכז הרב) בשכונת קריית יובל - שתיהן בירושלים. סביב ישיבות אלה התפתחו קהילות מקומיות, אשר חוללו שינוי משמעותי ביותר בהרכב האוכלוסייה המקומית.

קריית משה, לדוגמה, הפכה בשני העשורים האחרונים משכונה מעורבת, שכללה אוכלוסייה דתית וחילונית, עם קהילה גדולה של ותיקי הציונות הדתית-לאומית, לשכונה שמרבית תושביה חרד"לים, ברוח ישיבת מרכז הרב. בדומה, ישיבת הר המור שהוקמה לפני כעשור בשכונת קריית יובל, נחשבה עד לשנים האחרונות לשכונה נחשלת. בשנות ה-90', איכלסו אותה רבים מעולי חבר העמים ודחקו החוצה רבים מתושביה המקוריים. עם הקמתה של הישיבה ומעברם של רבים מתלמידיה ובני משפחתם להתגורר במקום, החלה השכונה לשנות את פניה וללבוש ציביון חרד"לי בחלק מהאזורים.

הגרעינים התורניים

דוגמה נוספת להתפתחותה של קהילה סביב 'כולל' או ישיבה גבוהה, מהווים הגרעינים התורניים. גרעין תורני היא קבוצה של משפחות או יחידים מהציונות הדתית, שהתארגנו לעבור ולהתגורר באזור שאוכלוסייתו הדתית דלה, מתוך מטרה לחזק את זיקת המקומיים ליהדות, ליצור אינטגרציה ולהניע שינוי חברתי. ליבת הגרעין התורני הוא ה'כולל' או הישיבה הגבוהה המוקם באזור. גרעינים רבים מקימים מוסדות חינוך הן לגילאים הצעירים והן למבוגרים.

הגרעינים הראשונים הוקמו בעיירות פיתוח, כמו קריית שמונה (סוף שנות ה-60'), מעלות (בשנות ה-70'), וירוחם (בשנות ה-80'). כיום הם מפוזרים בכל רחבי הארץ, מאילת בדרום ועד מעלות ושלומי בצפון. בשנים האחרונות מתפתחת מגמה של הקמת גרעינים תורניים גם בערי המרכז, כמו תל-אביב, הרצליה ורמת-גן.
מטי דומברובסקי, החוקרת את הנושא במסגרת עבודת דוקטורט באוניבסיטת בר אילן, מציינת כי קיימים
כ-50 גרעינים ובהם כ-1000 משפחות. ואולם, דומברובסקי מוסיפה כי "היום כמעט כל קבוצה של משפחות דתיות-לאומיות שמתרכזת ביישוב מסוים, אם סביב ישיבת הסדר, אולפנה, או מקום עבודה גדול, קוראת לעצמה 'גרעין תורני' ופעמים רבות אף נרשמת בשם זה אצל רשם העמותות".

מטרתם של הגרעינים התורניים הייתה "להתנחל בלבבות", כלשון הסיסמה שליוותה את הקמתם (ואומצה שנים מאוחר יותר על-ידי מועצת יש"ע ומפוני גוש קטיף). באופן מעשי יותר, המשימה שהוטלה עליהם הייתה 'לחזק' את האוכלוסייה הדתית המקומית מבחינה מספרית, ערכית ואידיאולוגית, באמצעות מוסדות החינוך ופעולות חינוכיות יזומות נוספות; לקרב את החילונים המקומיים למורשת היהודית ולחולל שינוי חינוכי וחברתי בעיירות פיתוח.

אף כי אלו מטרותיהם המוצהרות של הגרעינים התורניים, חשוב לציין כי הם שונים זה מזה באופיים ובדרכי פעולתם. זאת ועוד, הניסיון "להתנחל בלבבות" ספג חיצי ביקורת הן מצד מנהיגי הציונות הדתית והן מצד המקומיים. עיקר הביקורת מתייחס לחוסר הלהיטות של חברי הגרעין להתחבר אל תושבי המקום. תחת זאת, הם ממשיכים לטפח מסגרות נפרדות לאנשיהם בלבד. בנוסף, נטען כי רבים מהם (במיוחד אברכי ה'כולל') ממעטים לעסוק בפעילות חברתית, שלשמה בין היתר הגיעו למקום, משום שלטענתם היא מאלצת אותם לבטל תורה.

חלק מחברי הגרעינים הקימו מוסדות חינוך חצי-פרטיים, עבור ילדיהם ועבור ילדים נבחרים מתוך הקהילה הקולטת. הם משכו אליהם את התלמידים 'הטובים' יותר (מבחינה לימודית והתנהגותית), ולעיתים גם המבוססים יותר, ובכך פגעו ברמה הכללית של בתי-הספר המקומיים.

בעייתיות נוספת התגלתה בכל הנוגע לפער האידיאולוגי בינם לבין האוכלוסייה המקומית. פער זה היקשה ומקשה על יצירת ערוצי הידברות וניסיונות לקיום פעילות דתית משותפת.

נראה, אפוא, כי פעילותם של הגרעינים התורניים ותרומתם לקהילה אינה חד משמעית. יש מקומות בהם חברי הגרעין אכן "התנחלו בלבבות", ואילו במקומות אחרים, תרומתם שנויה במחלוקת, וקיומם עורר מחלוקות מקומיות וויכוחים עם התושבים.

סניף תנועת-הנוער

תנועת-הנוער נתפשת בציבור הדתי-לאומי בכללותו כסוכן חיברוּת (סוציאליזציה) מרכזי עבור בני הדור הצעיר, המנחיל להם נורמות, ערכים ואידיאולוגיה. בנוסף, השתתפות פעילה בתנועת-נוער מרחיקה את הצעירים ממקומות ועיסוקים אחרים, הנתפשים כבלתי-רצויים, ומאפשרת להם להתרועע עם בני-טובים כמותם.

כיוון שכך, ניתן למצוא סניף של תנועת-נוער בכל יישוב/שכונה בעלי ריכוז גבוה של ציבור דתי-לאומי. בריכוזי אוכלוסייה מהזרם המרכזי או הליברלי, יהיו אלה בעיקר סניפי בני עקיבא. בירושלים, בשכונת בית הכרם ובמרכז העיר, פועלים שני קינים של הצופים הדתיים, שחניכיהם הם בנים למשפחות מהזרם הליברלי. בריכוזי אוכלוסייה חרד"לית, פועלים בעיקר סניפי תנועת-הנוער אריאל, שהתפצלה מבני עקיבא בשנת 1979 (התנועה דוגלת בפעילות לאור דרכה של התורה, בצניעות, בקדושה ובהפרדה מלאה בין המינים, ברוח משנתו של הרב קוק) ותנועת עזרא.

שירותים מקומיים

מתנ"ס, מגרשי ספורט ובריכות שחייה

יש יישובים ושכונות שבהם פועל מתנ"ס (לדוגמה, בית אל, הרובע היהודי בירושלים), ויש כאלה שהפעילות החברתית והתרבותית מתקיימת בין כותלי בית-הכנסת בעיקר. בקהילות/יישובים/שכונות בהם רוב הציבור נמנה עם הזרם המרכזי או הליברלי, רוב הפעילויות מעורבות, נשים וגברים יחד. בריכוזי אוכלוסייה חרד"לית, הפעילויות כמעט תמיד נפרדות.

באשר למגרשי ספורט וגני משחקים, אין הבדל עקרוני בין ריכוזי האוכלוסייה השונים. ואולם, הארכיטקט דן עבודי הסביר לנו כי ברבים מן היישובים וההתנחלויות, שבהם שיעור גבוה של ילדים, ניכרת השקעה רבה במגרשי ספורט ובגני משחקים. עוד ציין, כי חלק מהיישובים קיבלו גני משחקים שיובאו בשלמותם מיישובי גוש קטיף לאחר פינויים.

בחלק מן היישובים והשכונות יש בריכות שחייה. ברובן השחייה נפרדת - יום לגברים ויום לנשים. מיעוטן מאפשר שחייה מעורבת בחלק מן השעות, ובחלק אחר ישנן שעות נפרדות לנשים ולגברים.

שמירה וביטחון

השמירה בשכונות בהן קיים רוב של ציבור דתי-לאומי, בדומה לשכונות החילוניות, מופקדת בידי המשמר האזרחי, או בשמו החדש אק"מ (אגף קהילה ומשמר אזרחי). המשמר מגייס מתנדבים מכל מגזרי האוכלוסייה, לרבות הציבור הדתי-לאומי.

במאחזים ובהתנחלויות יש קצין ביטחון (קב"ט) האחראי על הביטחון השוטף. בנוסף, בכניסה לכל יישוב מעבר לקו הירוק יש עמדת שמירה עם שער אלקטרוני, הפועלת עשרים-וארבע שעות ביממה. השומר החמוש בודק כל רכב וכל אדם לא-מזוהה, המבקשים להיכנס. במקומות מסוימים, בעיקר במאחזים מבודדים, יש תיגבור של חיילי צה"ל.

מערך השמירה ההדוק חשוב במיוחד, בשל קירבתם של היישובים למרכזי אוכלוסייה ערבית. מעבר להיבט הביטחוני, יישובים רבים מהווים יעד מבוקש לפריצות וגניבות של תושבי כפרים ערביים שכנים. על מערך השמירה אחראי קצין הביטחון של היישוב, אשר צריך להיות בעל רקע צבאי של חי"ר, והוא עובד בשיתוף פעולה עם הצבא.

בחלק מן היישובים מערך השמירה כולל גידור. בדרך כלל מדובר בגדר רשת המשולבת בתיל ודרך עפר היקפית, שלאורכה מפטרלים תושבי הישוב בתורנות. אותם ישובים הנמנים מגידור, מונחים על ידי תפיסה אידיאולוגית וביטחונית הטוענת כי הגדר תוחמת את גבולות היישוב ואין הם רוצים לתחום את גבולותיו. לשיטתם, קיומה של גדר מעביר את המסר של "עד לכאן [לגדר] אפשר להגיע" ובכך נותנים לכאורה לגיטימציה להתקרב ליישוב עד לאותה נקודה מגודרת. מאידך, העדרה של גדר אינו מגדיר את טווח הקרבה ליישוב, ובכך למעשה מונעים לגיטימציה מן התושבים הערבים להתקרב ליישוב, גם למרחק בטווח של גידור – לו היה. בנוסף, הסבירו לנו רבים מתושבי הישובים הנמנעים מגידור, קיומה של גדר משדר פחד והתבצרות, הן לתושבי המקום והן לתושבים הערבים מסביב.

בחלק מן היישובים מציבים מצלמות אבטחה על גבי תרנים או גדרות. ההחלטה בדבר הצבת מצלמות הבטחה סביב הישוב היא החלטה צבאית ומדינית, הקשורה במיקומו של הישוב, בגודלו ובמידה שבה הוא מבודד מיישובים אחרים. באופן כללי, המגמה היא כיום להציב מצלמות בכמה שיותר ישובים, אך מדובר בתהליך שלא מתרחש מהיום למחר.

מרבית התושבים ביישובים השונים נושאים נשק דרך קבע. רובם הגדול – נשק אזרחי – אקדח, ואלו שבתפקידי שמירה נושאים נשק צבאי – רובה.

בכל הישובים יש פטרולים הן בשעות היום והן בשעות הלילה, אשר תדירותם משתנה מיישוב ליישוב. הדבר מותנה במיקום היישוב, בגודלו ובאמצעי המיגון העומדים לרשותו. למשל, ביישוב המוקף גדר ומצלמות אבטחה, הסביר לנו מ.ב, קצין בטחון של אחד היישובים בשומרון, תדירות הפטרולים תהיה נמוכה יותר לעומת ישוב ללא גדר ומצלמות.

הצבא מפיץ הוראות פתיחה באש לכל הישובים, והן משתנות מישוב לישוב בהתאם למיקומו ולמידת הסכנה הפוטנציאלית שלו. באופן כללי, מדובר ב"הנחיות מחמירות ביותר" כפי שציין באוזנינו מ.ב. בנוסף, גם מפיצים גם הוראות ביטחוניות לתושבים, כיצד להתנהל במקרה של חדירת מחבלים ליישוב. במסגרת ההנחיות, נמסר לתושבים כי במקרה של חדירה הם מקבלים הודעה להישאר בבתים, ועליהם לנעול דלתות וחלונות, ולהיות קשובים להנחיות בהמשך. התושבים מתבקשים להכין בביתם "מקום בטוח" יחסית, שאינו בסמוך לדלת, ובקרוואנים – שגם אינו סמוך לקיר, הואיל והקירות חדירות ירי. ב"מקום הבטוח" צריכים להיות מוכנים זה מכבר שתיה ומיני מתיקה להרגעת הילדים.

תחבורה, רכבים וחניות

רכב פרטי הוא הכרח לכל אנשי היישובים, ההתנחלויות והמאחזים, בשל הנגישות המוגבלת של שירותי התחבורה הציבורית, בהשוואה ליישובים הגדולים והוותיקים יותר. לכן, מרבית המשפחות ביישובים הן בעלות רכב פרטי.

ביישובים הוותיקים והמבוססים, יש שטחי חניה מוסדרים לכל התושבים. בבתים פרטיים יש חניה צמודה בחזית, לעיתים מקורה. במאחזים אין שטחי חניה מוסדרים, וכל אחד מחנה את הרכב על השביל ליד ביתו.

בשכונות החדשות בערים יש חניה מסודרת צמודה לבית, או לפחות בקרבתו. ואולם, בחלק מן השכונות הוותיקות (גם היוקרתיות) שוררת מצוקת חניה, והדיירים מחנים בכל מקום פנוי מזדמן, לעיתים מרחק מספר דקות הליכה מהבית.

כאמור, מרבית המשפחות המתגוררות ביישובים מעבר לקו הירוק, מחזיקות בבעלותן רכב פרטי. עם זאת, יש לא מעט תושבים שאינם יכולים להרשות לעצמם להחזיק רכב, צעירים שעדיין לא הוציאו רישיון נהיגה ומשפחות שבבעלותן רק רכב אחד, ובשעות היום, כשאבי המשפחה נוסע ברכב לעבודתו, נותרים שאר בני הבית ללא אמצעי תחבורה. למענם פותח "מפעל הטרמפים".

כמעט כל רכב יוצא, עוצר בתחנה הסמוכה לשער היישוב ואוסף טרמפיסטים. כמו כן, ביישובים קטנים, כל אחד יודע פחות או יותר מי עובד והיכן, והם מתאמים מראש את ההסעה. אחת המרואיינות, שירה מהיישוב עמונה, סיפרה לנו שהיא מצוידת ברשימה טלפונית של מקומיים העובדים באזור גוש דן. כשהיא מגיעה לסידורים בתל-אביב, היא נוהגת להתקשר אליהם ולתאם הסעה חזרה הביתה. במקביל, בני המקום יודעים שהיא נוסעת כל יומיים לירושלים, והמעוניינים בטרמפ מתקשרים ומתאמים איתה מראש.

מסחר

מרכז מסחרי

השכונות המעורבות (אוכלוסייה דתית וחילונית) בהן מתגוררים דתיים מהזרם המרכזי או הליברלי, כוללות מרכז מסחרי המשרת את כלל התושבים. רוב רובן של החנויות במרכז זה סגורות בשבת. בחלק מן היישובים וההתנחלויות, יש מרכז מסחרי, ובחלק רק מספר חנויות לצרכים בסיסיים (צרכניה, חנות פירות וירקות, פיצריה, חנות מתנות, וכדומה), זאת בהתאם לגודל היישוב ולוותק שלו. כל החנויות ביישובים הללו סגורות בשבת.

בנוסף, ישנם מרכזים מסחריים הממוקמים על אם הדרך המובילה למספר יישובים סמוכים, והם משרתים את כל היישובים באזור, דוגמת המרכז המסחרי שער בנימין, המשרת את יישובי המועצה המקומית מטה בנימין (בית אל, שילה, עמונה, עופרה, מיגרון, פסגות ועוד); או המרכז המסחרי של גוש עציון, המשרת את יישובי הגוש (אלון שבות, מגדל עוז, כפר עציון, ראש צורים, בת עין, אלעזר, ועוד).

מרכז מסחרי טיפוסי כולל סופרמרקט (לדוגמה, שיווק השקמה של רמי לוי), חנויות בגדים, חנות למוצרי חשמל, חנות לכלי בית, חנות מתנות, בית מאפה ובית-קפה.

בשכונות וביישובים שמרבית אוכלוסייתם חרד"לית, חנויות המזון המקומיות אינן מסתפקות בהכשר של הרבנות הראשית, אלא מקפידות על הכשרים "מהודרים" (כהגדרתן) שיענו על דרישות המקומיים. סוגי ההכשר הם פועל יוצא של הנחיות הרבנים, המהווים עבורם סמכות דתית ורוחנית עליונה.

מסחר ביתי/"מסחר לילה"

מדובר במסחר המתנהל בבית פרטי, פעילות נפוצה במיוחד ביישובים ובהתנחלויות וכן בשכונות שרוב תושביהן נמנים עם הזרם החרד"לי. זאת, בדומה לפעילות הרווחת בחברה החרדית. המסחר הביתי מתקיים בעיקר בשעות הערב המאוחרות, ומכאן כינויו "מסחר הלילה", כלשונה של הדס חנני, אשר חקרה את הנושא בחברה החרדית.

מרבית היוזמות של המסחר הביתי, כמו גם מרבית צרכניו, הן נשים. מרבית נשות הציבור הדתי-לאומי, ובמיוחד מהזרם החרד"לי, הן אמהות לחמישה ילדים בממוצע, והמסחר הביתי מאפשר להן לצאת לקניות בשעות הערב לאחר שהשכיבו את הילדים לישון, והבעלים שבו הביתה מעמל יומם. יתרון נוסף היא העלות הנמוכה יחסית של המוצרים ב'חנויות' אלו, בזכות 'הוצאות התיפעול' הנמוכות שלהן (אין שכר דירה, מיסים, שכר עבודה, וכיוצא באלה). אגב, על פי בדיקה אקראית (אך לא מייצגת) שעשינו בקרב מספר מרואיינות הסתבר שבמסחר הביתי שהן קונות – בד"כ מוכרים עם מע"מ ומקבלים קבלות.

החנויות הביתיות מציעות למכירה פריטי לבוש, אביזרים (בעיקר תכשיטים וכיסויי-ראש), עבודות יד, קישוטים לבית, כלי בית, וכיוצא באלה. החנויות מפרסמות עצמן בדרך כלל על לוחות מודעות בשכונה/ביישוב, שילוט בכניסה לבניינים, פירסום מודעות בעלון המקומי של היישוב (במידה שיש כזה), בדואר אלקטרוני וכמובן, מפה לאוזן.

לוחות מודעות

בדיון על לוחות מודעות, יש להתייחס למספר סוגים של לוחות מודעות.

לוח קיר בשכונות מעורבות

מדובר בלוח מודעות קיר הנמצא בשכונות מעורבות, בהן שיעור גבוה של דתיים-לאומיים, אך גם שיעור בלתי-מבוטל של אוכלוסייה חילונית. לוח שכזה יכלול מודעות סטנדרטיות (מודעות אבל, מודעות על מופעים והצגות), ובנוסף, מודעות על הרצאות ושיעורים במרכזים שונים בעיר ובבתי-כנסת באזור, בנושאים הקשורים ליהדות, פרשת השבוע, חגים ומועדים קרבים.

לקראת חגים ואירועים מסוימים תופענה מודעות רלוונטיות, כגון: מקומות בהם ניתן להגעיל כלים לקראת פסח, מקומות בהם מתקיים שוק ארבעת המינים לסוכות, קונצרט חזנות, וכיוצא באלה.

לוח קיר בשכונות דתיות-לאומיות/ חרד"ליות

המודעות בלוחות בשכונות אלו אינן שונות מהותית מהמודעות בשכונה מעורבת, בהבדל עיקרי אחד - לא ייראו שם מודעות על מופעים והצגות בעלות תכנים "חילוניים". לחלופין, יהיו שם מודעות על מופעים בעלי אופי דתי וצנוע, קרי, מופעים שיש בהם הפרדה בין המינים, מופעים בנושאים הקשורים ליהדות, שירים בעלי אופי דתי (שירים חסידיים, ניגוני קרליבך וכדומה), ובעיקר ללא ניבול-פה.

לוח מודעות בבתי-כנסת

מקום מרכזי נוסף להצבת לוח מודעות הוא בית-הכנסת, אליו מגיעים רבים מחברי הקהילה לפחות אחת לשבוע. ניתן למצוא לוחות מודעות בחזית בית-הכנסת ו/או גם בתוכו, הן בערים והן ביישובים השונים. אופי המודעות ותוכנן עשוי לספק מידע רב, שממנו ניתן לבנות פרופיל של הקהילה.

באופן כללי, ההודעות השכיחות מתייחסות למועדי התפילה בימי חול, בשבתות וחגים, כמו גם הודעות על השיעורים המתקיימים במסגרת בית-הכנסת במהלך השבוע. בבתי-כנסת המשמשים גם כמוקד לפעילות קהילתית, ניתן למצוא מודעות על שיעורים הניתנים על-ידי או ביוזמת חברי הקהילה, גם מחוץ לבית-הכנסת; על פעילויות חברתיות שוטפות בקהילה ואירועים חגיגיים שונים ('קידוש' שיתקיים בבית-הכנסת לרגל חתונה או בר/בת-מצווה של אחד המתפללים); טקס יום העצמאות שיתקיים בבית-הכנסת; ערב שירה.

בנוסף, לוח המודעות מספק מידע עדכני על אירועים שונים בחיי המתפללים הקבועים ומשפחתם, כגון הולדת ילד/נכד, נישואים, בר/בת-מצווה, ולהבדיל, מודעות אבל על פטירת חבר בקהילה או בן משפחתו. בדרך כלל, מציינים במודעת האבל את מיקום הבית בו יושבים 'שבעה' ואת זמני התפילה. במקרים מסוימים, נוספת למודעה קריאה להתנדבות לתורנות הכנת ארוחות לאבלים (על-פי ההלכה, על האבל נאסר להכין לעצמו אוכל במשך ימי 'השבעה').

לוחות המודעות בבתי-כנסת ביישובים קטנים (ולעיתים רחוקות, גם ביישובים גדולים) מכילים גם מודעות בעלות אופי אישי יותר, כמו הזמנת כל התושבים לשמחה של אחד מבני המקום (ברית, בר-מצווה, חתונה); ברכות לתושבים חדשים שנקלטו ביישוב; קטעי עיתונות טריים המתייחסים ליישוב; מידע על מכירות בבתי התושבים (ראו לעיל, "מסחר ביתי/מסחר לילה"); מידע על הסעות מן היישוב ואליו; וכמובן מודעות השבת אבידה (פריט כלשהו שנמצא, והמוצא הישר מזמין את בעליו לקבלו) וכן מודעות של מי שאיבד פריט ומוסר את תיאורו.

מודעות על הפגנות

בחלק מהלוחות שפורטו לעיל, מתפרסמות מעת לעת גם הודעות ומודעות על הפגנות מתוכננות. מודעות מסוג זה שכיחות בערים הגדולות, כמו גם ביישובים ובמאחזים שמעבר לקו הירוק. עם זאת, קיים הבדל מהותי בתכנים. בלוחות הקיר בערים מתפרסמות מודעות בדבר הפגנות בעלות אופי ימני או שמאלני כאחת. לעומת זאת, בלוחות המודעות ביישובים ובמאחזים תופענה אך ורק מודעות בעלות אוריינטציה פוליטית ימנית.

קופות חולים

בדומה לשכונות 'חילוניות', גם בשכונות בעלות ריכוז גבוה של אוכלוסייה דתית-לאומית, פועלים סניפים של קופות החולים השונות. סניפים כאלה פועלים גם במרבית היישובים הוותיקים והמבוססים. עם זאת, רבים מתושביהם פוקדים גם את סניף קופת החולים בעיר הקרובה (בעיקר כאשר מעוניינים בשירותיו של רופאים מומחים, שאינם זמינים בסניף המקומי). ביישובים הקטנים והחדשים אין סניפי קופת חולים, ותושביהם מטופלים בסניף הקרוב למקום מגוריהם.

אסתטיקה ותחזוקה

האסתטיקה והתחזוקה של סביבת המגורים משתנות ממקום למקום. בקיבוצים, במושבים ובמרבית היישובים וההתנחלויות, סביבת המגורים מטופחת למדי, לרבות השטחים המשותפים. השבילים סלולים ונקיים, המדשאות מוריקות והמתקנים בגני המשחקים מתוחזקים. גם במאחזים, שבהם התשתיות דלות במיוחד, ניכר מאמץ משותף של כלל התושבים לטיפוח ולתיחזוק השטחים המשותפים.

ביישובים המבוססים יותר, משקיעים גם בפינות ישיבה עם ספסלים מעוצבים וערוגות פרחים. בחלק ניכר מן היישובים מקפידים על שמירת הניקיון בשטחים הפרטיים והציבוריים גם יחד, ופחי אשפה מוצבים במקומות שונים לשירות התושבים.

בשכונות עירוניות שבהן ריכוז גבוה של ציבור דתי-לאומי, קיים טווח רחב של דרגות תחזוקה וניקיון. משפחות ממעמד חברתי-כלכלי גבוה, מתגוררות בדרך כלל בשכונות מטופחות ומתוחזקות יותר, ולהיפך.

באשר לתחזוקה ולניקיון הדירות והשטחים הפרטיים - גם כאן קשה להכליל, והדבר תלוי בעיקר בערכים ובאסתטיקה של הפרט. ברם, מטבע הדברים, מרבית המשפחות המבוססות יכולות להרשות לעצמן סיוע בניקיון הבית, לעומת המשפחות שמצבן הכלכלי פחות טוב.

במשפחות מרובות ילדים קשה יותר לשמור על הסדר והניקיון בבית. רוב המשפחות החרד"ליות מרובות ילדים ובמעמד כלכלי נמוך יותר. על אף זאת, ובדומה לחברה הכללית, ניתן למצוא ביניהן משפחות שביתן מטופח, נקי ומסודר, לצד משפחות שביתן מוזנח. באופן פרדוקסלי, דווקא במשפחות מרובות ילדים שאינן יכולות להרשות לעצמן עזרה חיצונית, הבית במקרים רבים מטופח ומצוחצח. זאת, כיוון שהילדים מתחנכים מינקות להשתתף במאמץ, וקיימת חלוקת תפקידים ברורה ומוגדרת בכל הנוגע לניקיון הבית ותחזוקתו.

כללים ומוסכמות התנהגות באזור המגורים

רקע

הנורמות המרכזיות בציבור הדתי-לאומי מתייחסות בעיקר לעזרה הדדית בקרב התושבים (כפי שפורט לעיל), שמירת השבת, שמירה של כשרות ולבוש בהתאם לגדרי הצניעות המקובלים. מטבע הדברים, מידת הפיקוח החברתי על אדם המתגורר ביישוב/שכונה מעורבת ואינו מוכר או מזוהה בהכרח כחלק מן הקהילה הדתית, מוגבלת ביותר בהשוואה לפיקוח המתקיים ביישוב/שכונה שמרבית תושביהם דתיים ונתפשים מלכתחילה כשומרי מצוות.

בשכונות וביישובים אלה, מי שנתפס מחלל שבת בפרהסיה, אוכל מזון לא כשר או חורג מגדרי הצניעות המקובלים, נתקל מיד בתגובות עוינות מצד התושבים. במקרה הטוב מדובר ברכילות מפה לאוזן על התנהגותו או בהטחת ביקורת ישירה בפניו, במקרה הגרוע זה עלול להסתיים בנידוי ובחרם חברתי. התגובות הללו הן בבחינת הקדמת תרופה למכה. החשש הוא שמא התנהגות חריגה זו תשפיע לרעה על תושבים אחרים, בעיקר הצעירים, ובכך תערער את הסדר החברתי.

כאמור, הציבור הדתי-לאומי אינו עשוי מקשה אחת, אלא הוא מורכב ממגוון קבוצות וזרמים השונים זה מזה במידת החמרתם הדתית ובתפישותיהם ביחס לתרבות הכללית-חילונית. לפיכך, ניתן להבחין בשונות בכללים ובמוסכמות החברתיות במקומות המגורים השונים.

פיקוח על ההופעה החיצונית של נשים

ביישובים ובשכונות הנחשבים מעוזי חרד"לים, נהוג קוד צניעות מחמיר ונשים שאינן מכסות את ראשן כהלכה, שלא לדבר על נשים גלויות-ראש, חשופות לביקורת של בני המקום. רינה, תושבת שכונה ירושלמית שרוב אוכלוסייתה חרד"לית, סיפרה לנו על תגובות שכנותיה, כאשר החליטה להסיר את כיסוי הראש. לדבריה, אף אחת מהן לא העלתה על דעתן שמישהי תעז להסתובב גלוית-ראש בראש חוצות. הן סברו לתומן כי המירה את כיסוי-הראש בפאה, ומיהרו להחמיא לה: "יפה, שינוי מרענן".

עידית, מאחד היישובים החרד"ליים שמעבר לקו הירוק ביטאה באוזנינו ביקורת על "האברכיות ביישוב, שהחלו להוציא קצת שיער מחוץ למטפחת". לדבריה, "עד השנים האחרונות, רוב האברכיות אצלנו נהגו לכסות את ראשן לגמרי, אבל עכשיו את רואה יותר ויותר נשים שמוציאות שיער החוצה, וזה ממש 'ירידת הדורות'..."

בשכונות/יישובים מעורבים או המאוכלסים בעיקר בציבור מן הזרם המרכזי ו/או הליברלי, קיימת גמישות רבה יותר בנוגע לגדרי הצניעות של הנשים, עד לרמה של התעלמות ממי שלובשת מכנסיים ואינה מכסה ראשה. עם זאת, קשה עד בלתי-אפשרי למנוע רינונים על נשים שבמשך שנים הלכו עם כיסוי-ראש וביום בהיר אחד הסירו אותו, נשים בלבוש צמוד, חושפני או פרובוקטיבי, וכיוצא באלה.

פיקוח על לבוש הגברים ועל שמירת שבת

הגברים ביישובים בעלי ציביון דתי אף הם נתונים לפיקוח חברתי הנוגע ללבוש (בעיקר אלה "שהורידו את הכיפה") וחילול שבת בפרהסיה. יעל, תיכוניסטית ביישוב הנחשב למתון יחסית, שמרבית תושביו נמנים עם הזרם המרכזי או הזרם הליברלי בציבור הדתי-לאומי, סיפרה לנו כי אביה חדל לשמור שבת והסיר את הכיפה. "יותר מכל מפריע לי שאבא לי נוסע בלב היישוב בשבת, לעין כל. אף אחד לא העיר לי על כך, אבל אני יודעת שכולם מדברים על זה מאחורי הגב".

ואולם, כמעט שלא ניתן למצוא גברים בני היישוב החורגים מנורמות הלבוש וההתנהגות בפרהסיה, היות והם עצמם מעדיפים לעזוב את הישוב מרצונם האישי. הם אינם מרגישים בנוח להתגורר ביישוב בו הנורמות המקובלות אינן מתאימות יותר לאורח חייהם ה"חדש".

פיקוח בענייני כשרות

הפיקוח החברתי על כשרות מוגבל למדי, משום שקשה לסביבה לעקוב אחר הרגלי צריכת המזון של אדם בין כותלי ביתו. עם זאת, משנודע כי משפחה מסוימת ביישוב חרד"לי אינה מקפידה על הכשרים 'מהודרים' מעבר להכשר של הרבנות הראשית, יהיו תושבים שידירו רגליהם מביתה וכן יימנעו מלהציע לבעלת-הבית להשתתף בהכנת סעודות לאבלים, למשפחת יולדת וכדומה.

חשוב לציין כי הבדלים אלו בנוגע להקפדה על הכשרים מסוימים, לא בהכרח קשורים למקום המגורים, אלא עשויים להתגלות גם באותו יישוב או שכונה. לדוגמה: רבים מהזרם החרד"לי מקפידים על אכילת ירקות עלים (חסה, כרוב, שמיר, פטרוזיליה, נענע ועוד) מתוצרת חסלט - עלי קטיף . חברה זו מתמחה בייצור ובשיווק של מוצרי ירקות עלים וסלטים מצוננים נקיים מחרקים ותולעים, תוך מתן מענה לדרישות הכשרות.
רבים הנמנים עם הזרם החרד"לי, נמנעים מלאכול סלטים בבית חברים שאינם מקפידים על קניית ירקות עלים מתוצרת חסלט - עלי קטיף.

ועדות קבלה יישוביות

ביישובים רבים, בעיקר יישובים קהילתיים קטנים והומוגניים, פועלת ועדת קבלה ("ועדת קליטה", בהגדרה נקייה), המופקדת על הליך הקבלה של תושבים חדשים. תפקידה לוודא שהמצטרפים החדשים יישרו קו עם קוד ההתנהגות המקובל ביישוב ולא יהיו חריגים בנוף המקומי.

לרוב, הליך הקבלה מתחיל באירוח המשפחה המועמדת לסעודת שבת אצל מספר משפחות מן היישוב (על-פי-הרוב, אירוח אצל משפחות שונות בכל אחת משלוש סעודות השבת), שלאחר מכן מגישות לוועדה חוות-דעת על התרשמותם; ראיון אישי עם חברי ועדת הקבלה/הקליטה ובחלק מן היישובים, גם מבדקים חיצוניים במכון המתמחה בכך.

הקריטריונים לקבלה משתנים מיישוב ליישוב. מרביתם שמים דגש על רמת דתיותו של המועמד ויציבותו הנפשית. אלו נקבעים, כאמור, בהתאם להתרשמותם האישית של חברי היישוב, ועדת הקבלה ו/או חוות-דעת מקצועית (במידה שהמועמד נשלח למבדקים חיצוניים). המכנה המשותף לכל היישובים הוא הרצון לשמר קהילה הומוגנית, ולמנוע פריחה של 'עשבים שוטים' בחצר האחורית.

הרב חיים ב. מישיבת הר עציון המשיב לשאלות באתר האינטרנט כיפה, מתייחס לשאלת גולש בנושא ומפרט את תנאי הקבלה ביישוב בו הוא מתגורר: היות המועמד שומר שבת, שומר כשרות ומכבד את זמני הקהילה (תפילות, שמחות וכדומה); ללא עבר פלילי או מחלת נפש; נשוי. בנוסף, "ביישוב הסמוך לנו יש דרישה מוזרה, שגבר צריך להיות מזוקן. ביישוב אחר מקבלים רווקים, אך אסור להחזיק בבית טלוויזיה ואינטרנט" .

יוסי, תושב אחד היישובים הקטנים בשומרון, טוען כי ועדות הקבלה פוסלות מועמדים רק לעיתים רחוקות, בעיקר על רקע סוציאלי. לדבריו: "לקלוט משפחה בידיעה מראש שיש לה בעיות סוציאליות, זו אחריות, זה נטל, ואנחנו כישוב קטן לא יכולים להרשות את זה לעצמנו". שרה, מיישוב אחר בצפון, הסבירה כי "זאת הדרך שלנו להגן על היישוב, על התושבים".

רבים בחברה הכללית סבורים, כי הליך הסינון ותנאי הקבלה עלול להחריף את הקיטוב החברתי וליצור חיץ בין הקבוצות השונות בעם. הרב חיים ב. דוחה את הטענה ומסביר, שבסך-הכל זה לטובת המועמד. "אם יישוב מחליט שאדם ספציפי לא מתאים, זה אומר, שאם האיש היה מתקבל ליישוב הוא לא היה נהנה לגור בו, לא היה מסתדר עם שכניו, היו מסתכלים עליו בעין לא טובה וכדומה. האם היית רוצה לגור עם שכנים שלא בדיוק שמחים לקראתך, שהשקפת-עולמם שונה משלך? נניח שאותו מועמד נוהג לצפות בשידור משחקי כדורגל בטלוויזיה, או לחלופין גולש באינטרנט. מה הוא יעשה ביישוב שאין בו אפילו תשתית לקליטת שידורי טלוויזיה או חיבור לאינטרנט?" .

לדברי הרב חיים ב., ניתן למצוא אסמכתא הלכתית לפעילותן ועדות הקבלה. פסקי-הלכה רבים מצביעים על כך, ש"יש סמכות לקהל או לנבחריו, לקבוע נהלים וחוקים, לגבות מיסים, למכור או לקנות נכסי ציבור, לחלק צדקה, למנות ולהדיח גבאים או חזנים. אפשר לראות את זה בעניינים רבים, כמו קבלת חבר חדש לקהילה (הכוונה לבית-הכנסת), דמי קבורה ומקומות קבורה, קביעת חוקים ונהלים בקהילה ואפילו עונשים למי שעובר עליהם... בני העיר יכולים להחרים תושב, שנכנס בניגוד לרצונם".

בנייה ורכישת דירה

השיקולים המרכזיים בבחירת הדירה

בדומה לחברה הכללית, גם בקרב הציבור הדתי-לאומי, שלושת המשתנים החשובים ברכישת דירה, כפי שנוהגים המתווכים השונים לציין, הם: "מיקום, מיקום ומיקום". הגורמים הקובעים בעיני בני המגזר הם: קירבה למוסדות חינוך מתאימים לילדים, קירבה לקהילה דתית/בית-כנסת ההולם את אופי דתיותם, הרכב האוכלוסייה, קירבה למקום-העבודה, קירבה להורים, איכות החיים במקום, וכמובן העלות.

רבים מבני הזרם החרד"לי יעדיפו להתגורר בקירבת מוסדות חינוך המושתתים על אווירה תורנית, לימודי יהדות והימנעות ככל האפשר מלימודים חילוניים-כלליים. לעומתם, אנשי הזרמים המרכזי והליברלי, יעדיפו מוסדות חינוך המשלבים הרחבת אופקים בתחומי יהדות עם תחומים 'חילוניים', אשר יכשירו את ילדיהם לקראת לימודים במוסדות להשכלה גבוהה. יש מהם שאינם נבהלים גם ממוסדות חינוך מעורבים - בהם לומדים בנים ובנות יחד.

חרד"לים הלומדים ב'כולל' או בישיבה, יחפשו דירה במיקום קרוב ככל האפשר. תלמידי ישיבות הסדר שנישאו במהלך לימודיהם, גרים בקירבת מקום לישיבה, בדרך כלל בדירות המוקצות לאברכים. שכונת מצפה נבו במעלה אדומים, לדוגמה, הוקמה על-ידי גרעין של זוגות נשואים, שהבעל למד בישיבת ההסדר המקומית ברכת משה. במהלך השנים התרחבה השכונה ועימה מספר התושבים, הנמנים כולם עם הציבור הדתי-לאומי.

בני הזרם המרכזי/ליברלי יעדיפו להתגורר בקירבת בית-כנסת, שבו הם 'מרגישים בבית', היינו, ללא מחיצה הרמטית בין גברים ונשים, פעילות משותפת של שני המינים וכיוצא באלה. יתירה מזאת, רבים (ובעיקר רבות) יעדיפו בית-כנסת המאפשר לנשים ליטול חלק פעיל במהלך התפילה. מנגד, חרד"לים יעדיפו קרבה לבית-כנסת מסורתי, שלא נכנע למגמות פמיניסטיות.

איציק אלוני, מנהל מערך הפיתוח והשיווק של בנק אדנים למשכנתאות, סבור כי אחוז גבוה מהציבור הדתי נוטה להעדיף שכונות או פרויקטים המיועדים לבני קבוצת ההשתייכות שלו. חברת משהב, לדוגמה, בנתה בשנים האחרונות בגבעת שמואל את פרויקט משכנות אילן, הכולל 212 יחידות דיור בנות 3-5 חדרים. בכל בניין מפרט טכני המותאם לצורכי המגזר הדתי, כולל שתי מעליות שבת. פרויקטים דומים לאוכלוסייה הדתית נבנים באזור הדרום, בניצנים ליד אשדוד ובאחוזת אתרוג – שכונה חדשה (משנת 1995) הממוקמת בצמוד ליישוב "מרכז שפירא". לדברי אלוני, "ניתן למצוא ציבור דתי-לאומי גם בשכונות 'חילוניות' או 'מעורבות'. בעלי הכיפות הסרוגות אינם להוטים לגור ביישוב על טהרת הדתיים, אלא מעוניינים במגע עם החברה הכללית".

בדומה לחברה הכללית, גם בציבור הדתי-לאומי מעוניינים להתגורר בסביבה בעלת איכות חיים גבוהה. מנגד, חרד"לים רבים מוכנים להתפשר על גורם זה, כל עוד סביבת המגורים שלהם הולמת את צרכיהם הדתיים והחינוכיים (קרי, מוסדות חינוך חרד"ליים לילדים, ישיבה/'כולל' ובית-כנסת התואמים את אורח-חייהם). לפיכך, רבים מהם מתגוררים בדירות ישנות וצפופות, בין היתר בשכונת קריית משה בירושלים, בגלל קירבתה לישיבת מרכז הרב.

בשל השונות בדפוסי המגורים בציבור הדתי, לא ניתן לציין את מחירה של "דירה טיפוסית", אלא לומר רק שהמחירים דומים לאלה של החברה הכללית, ומושפעים משני פרמטרים עיקריים: מיקום ושטח הדירה. ברם, מאחר שמצבן הכלכלי של משפחות חרד"ליות ירוד באופן כללי מזה של כלל הציבור הדתי-לאומי, ומאחר שברמה העקרונית הם דוגלים באורח-חיים צנוע - עלות הדירה שהם רוכשים או שוכרים נמוכה במידה רבה מזו שמשלמים האחרים במגזר.

מגורים מעבר לקו הירוק: איכות חיים ואידיאולוגיה

באופן כללי, עלות בית ביישוב מעבר לקו הירוק נמוכה בהרבה מזו של בית עם מפרט דומה בעיר, וזאת, לפי הארכיטקט דן עבודי, מכמה טעמים: ראשית, הבנייה ביישובים אלה נעשית בדרך כלל על ידי קבלים ערבים מהשטחים, שעלותם נמוכה יותר לעומת עלותם של קבלים שאינם מהשטחים. שנית, "הכל עניין של היצע וביקוש" ומאחר שיש פחות ביקוש לבתים מחוץ לקו הירוק, עלותם נמוכה יותר. שלישית, המדינה מסבסדת חלק מהבתים בחלק מהיישובים. כיוון שכך, רבים מן הציבור הדתי-לאומי (כמו גם אחיהם החילונים), אשר שאפו להגשים את החלום של בית פרטי צמוד-קרקע וגינה, יחד עם איכות חיים גבוהה, עברו להתגורר ביישובים מעבר לקו הירוק.

הארכיטקט דן עבודי מחלק את אוכלוסיית יהודה ושומרון לשתי קבוצות מרכזיות: האחת, אנשי הגרעין האידיאולוגי, שבחרו להתגורר בהתנחלויות בראש ובראשונה מטעמים רעיוניים-אמוניים. לדבריו, קבוצה זו, המהווה מיעוט קטן מכלל אוכלוסיית השטחים, לא תמהר להתפנות ביום פקודה. השנייה, כוללת את מרבית התושבים שמעבר לקו הירוק, הדוגלים גם הם באידיאולוגיה ימנית (אלמלא כן לא היו גרים בהתנחלויות). ברם, השיקול המרכזי למעבר אל מעבר לקו הירוק היה היכולת הכלכלית לרכוש בית פרטי צמוד-קרקע ובכך לשדרג את איכות המגורים ואיכות החיים.

לרוב, רכישת בית בחלק מהיישובים שמעבר לקו הירוק, נעשית באמצעות פנייה למינהלת היישוב עצמו. אם יש בבעלות היישוב קרקע פנויה, עשויה המינהלת ליזום פרויקט בנייה ולמכור באמצעותו בתים. דרך נוספת היא קניית מגרש ממינהל מקרקעי ישראל, ובנייה עליו באופן פרטי.

בנוסף, דירות ובתים רבים נרכשים באמצעות אמנה, תנועת ההתיישבות של גוש אמונים. התנועה נוסדה בשנת 1978, במטרה ליישב את שטחי יהודה, שומרון וחבל עזה (יש"ע), הגולן, הגליל והנגב. היא פועלת בעיקר להקמת יישובים חדשים ולפיתוח יישובים קיימים. פעילויותיה של אמנה כוללות :

  • הקמת יישובים. הכנת תוכניות מיתאר ומימושן על-פי התנאים הפוליטיים.
  • הקמת גרעיני התיישבות. עידוד קבוצות להתארגן לגרעיני התיישבות, סיוע בגיבושן החברתי והאירגוני וליווי עד העלייה לקרקע ואף לאחר מכן, עד לשלב בו הגרעין מסוגל לנהל את עצמו.
  • קליטת עלייה. התנועה מעודדת את יישוביה להתגייס למשימה הלאומית של קליטת עולים מכל התפוצות, על-ידי סיוע בהכנת מסגרות קליטה, השגת סיוע כספי, טיפול חברתי ועוד.
  • הפניית אנשים להתיישבות. הגברת המודעות הציבורית לחשיבות ההתיישבות ביש"ע על-ידי הסברה, פירסום ושיווק.
  • מחלקת בנייה. התנועה, באמצעות החברה-הבת שלה, בנייני בר אמנה, מקדמת מיזמי בנייה ביישוביה. הקריטריונים: בית ברמה איכותית אך לא ראוותנית, במחיר סביר ובהתאמה לצורכי המשתכנים.

אתר האינטרנט של תנועת אמנה מספק מידע על היישובים השונים - רקע היסטורי, הגדרה דתית (חרדי, חרד"לי, דתי, מעורב או חילוני), גודל היישוב, מספר הנפשות ופירוט השירותים השונים הקיימים בו. בנוסף, האתר מציע מידע עדכני על היצע הבתים והדירות בכל יישוב, סוג הנכס (מגרש, בית צמוד-קרקע, קרוואן) וטווח המחירים. קונים פוטנציאליים מוזמנים ליצור קשר באמצעות האתר, או להתקשר טלפונית למזכירות היישוב.

נכון לשנת 2008 טווח המחירים נע בין 497 אלף ש"ח ועד 945 אלף ש"ח לבית צמוד-קרקע בן ארבעה חדרים, בשטח של חצי דונם. השטח הבנוי הוא 94 מ"ר, עם מעטפת של 56 מ"ר. פער המחירים נובע משני משתנים מרכזיים: האחד, מיקום. ככל שהיישוב מרוחק מעיר גדולה, כך יורדת עלות הבתים בו. היישוב הקהילתי כפר אדומים, השוכן צפונית לכביש ירושלים ים המלח, נחשב למבוקש ביותר ומחיר בית פרטי גבוה בהתאם. מנגד, היישוב הקהילתי מעלה חבר, שבדרום הר חברון, מרוחק מן העיר, והביקוש למגורים בו דל ביותר. המשתנה השני, עלות פיתוח התשתיות. בשומרון, לדוגמה, האדמה סלעית יותר ועל כן עלות פיתוח התשתיות גבוהה יותר.
הערה: בעלי מקצוע טענו בפנינו כי קשה לציין מחירי בתים במפרט זהה בתוך הקו הירוק, כי הדבר משתנה ממקום למקום והטווח הוא עצום.
באשר לעלות של קרוואן: לא מדובר בבית-קבע, ולכן לא ניתן לרכוש אותו אלא רק לשכור, בעלות של 450 ש"ח לחודש (נכון ל-2008).

פירסום ושיווק דירות במגזר הדתי-לאומי

כאמור, שיעור בלתי-מבוטל של הציבור הדתי-לאומי, בעיקר מן הזרמים המרכזי והליברלי, מתגורר בשכונות מעורבות בערים, ועל כן, ערוצי הפירסום של דירות ובתים לרכישה/ השכרה זהים לאלו שבחברה הכללית (עיתונים, אינטרנט, מאגרי מידע ומשרדי תיווך).

בה בעת, ישנם רבים אחרים, המעוניינים בסביבת מגורים הומוגנית, עם הדומים להם. קבלנים זיהו זה מכבר את המגמה, והם מפרסמים בעיתונות המגזרית (מקור ראשון, בשבע), וכן בעלוני השבת, מודעות והצעות לרכישת דירות ובתים בשכונות בעלות ציביון דתי-לאומי, הן באופן פרטי והן בצורה מאורגנת. בעלון השבת בראש יהודי" (גיליון 95, פרשת ראה, כ"ט אב תשס"ח), פורסמו המודעות הבאות:

מדובר בלקט מקרי של מודעות נדל"ן המתפרסמות בעיתונות המגזרית, המייצג את הדגשים הייחודיים למגזר: אפשרות ליצירת קהילה ("מתארגנת קבוצה דתית"), סוג האוכלוסייה ("תורנית מאוד"/"לציבור הדתי-לאומי"), עזרים ומתקנים חיוניים לאוכלוסייה הדתית (מרפסת סוכה, מעלית שבת) ועוד.

רכישת דירה ומימונה

רוב הזוגות הצעירים במגזר הדתי-לאומי רוכשים דירה זמן קצר יחסית לאחר נישואיהם, או לכל המאוחר לאחר שנולד הילד הראשון. איציק אלוני, מנהל מערך הפיתוח והשיווק של בנק אדנים למשכנתאות, אומר כי "זוג צעיר דתי מעדיף לרוב לרכוש דירה חדשה בת ארבעה חדרים, בידיעה שבתוך שנים ספורות יהיו לו לפחות שני ילדים. בדומה למגזר החילוני, המימון הראשוני מגיע בעיקר מההורים, והיתרה, כ-¬70% בממוצע, בהלוואת משכנתא".

לדוגמא, שכונת נוף סביון שבונה קבוצת אפריקה ישראל בגני תקווה, כוללת 203 יחידות דיור בנות 5-3.5 חדרים ופנטהאוזים. כל הדירות מותאמות לצרכי המגזר דתי. עבור מחצית מדיירי השכונה, מדובר בדירה הראשונה שרכשו. חלק מהדירות נרכש על-ידי הורי הזוגות הצעירים, עוד לפני שילדיהם נישאו .

בחברה החרדית, 'סגירת' שידוך מותנית בהסדר בין הורי הצדדים בדבר רכישת דירה לזוג, כאשר לרוב כל צד מתחייב לשאת במחצית העלות הכוללת (השיעור משתנה בהתאם ל'שווי' של העלם או העלמה בשוק השידוכין). לעומת זאת, בציבור הדתי-לאומי לא קיימת התניה כזו. בני-הזוג נעזרים בהוריהם, כל צד בהתאם ליכולתו ולנכונותו לסייע, ולרוב הזוג עצמו תורם את חלקו ברכישה. זאת ועוד: בשונה מהחרדים, שם בני-הזוג נישאים בגיל צעיר וללא מקור הכנסה משלהם, בציבור הדתי-לאומי, ישנם זוגות רבים שלפחות אחד מהם עובד ומרוויח.

ביביליוגרפיה

ספרי עיון ומדע

  • חנני הדס, תרבות הדיור והמגורים בחברה החרדית האשכנזית בישראל, חיבור לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה, אוניברסיטת חיפה, 2008.

ספרי קודש והלכה

  •  שמות טז, כב-כז; כ, כ.
  • ויקרא כ"ג, טו-טז; יט, ד.
  • דברים ו' ט'; י"א כ'; ט"ז, ט-י.
  • שמואל א', א' כ"ז.
  • מועד, מסכת ביצה דף לב'.
  • יחיאל מיכל הלוי אפשטיין , ערוך השולחן ה'.
  • משה בן מימון (הרמב"ם), משנה תורה, הלכות עבודת כוכבים, ג, י. בני ברק: אגודת נתיבות התורה והחסד, תש"מ.
  • קארו, יוסף. תשט"ו. שולחן ערוך, אורח חיים סימן תקס, סעיף יא; סימן שמ סעיף יג'. ירושלים: לוין אפשטין.

מאמרים בכתבי עת ובספרים

  • רפל דוב, "לא תעשה לך פסל וכל תמונה, כיצד?", ביטאון הקיבוץ הדתי, תשנ"ד, 237.
  • עלון שבת בראש יהודי גליון 95, פרשת ראה, כ"ט אב תשס"ח.
  • עלון שבת שבת בשבתו, גליון 1237, פרשת ראה, כ"ט אב תשס"ח.

ארכיונים ומאגרי מידע

  • משרד השיכון, מנהל התכנון וההנדסה, הנחיות לעבודות תכנון, מהדורה 2, אוגוסט 2000. פרק 2 בניינים, 2.7 בנייני מגורים: בניה לחרדים.

מילונים, לקסיקונים ואנציקלופדיות

  •  תורמי ויקיפדיה, "אנציקלופדיה לבית ישראל," ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית, (אוחזר דצמבר 7, 2008).
  • תורמי ויקיפדיה, "אמנה (ארגון)," ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית, (אוחזר דצמבר 7, 2008).
  • תורמי ויקיפדיה, "גרעין תורני," ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית, (אוחזר דצמבר 7, 2008). 
  • תורמי ויקיפדיה, "כולל אברכים," ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית,  (אוחזר דצמבר 7, 2008).
  • תורמי ויקיפדיה, "מזוזה," ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית, (אוחזר דצמבר 7, 2008).
  • תורמי ויקיפדיה, "מזוזה," ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית,  (אוחזר דצמבר 7, 2008).
  • תורמי ויקיפדיה, "שעון שבת," ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית, (אוחזר דצמבר 7, 2008).

כתבות ומאמרים בעיתונות

אתרי אינטרנט

ראיונות

  • ראיון עם אסתר, מורה, תושבת שכונת קרית משה, ירושלים, 2008.
  • ראיון עם בן דוד עליזה, מפיקה בערוץ 7, תושבת בית אל ב', 2008.
  • ראיון עם דומברובסקי מטי, חוקרת את הגרעינים התורניים, דוקטורנטית באוניברסיטת בר אילן, 2008.
  • ראיון עם שירה, תושבת עמונה, 2008.
  • ראיון עם מ"ד, "אברכית" לשעבר של "מרכז", מורה באולפנת "סיסי", 2008.
  • ראיון עם מ"ב, קצין בטחון של אחד היישובים בשומרון, 2008.
  • ראיון עם ספיר ראומה, יועצת ארגונית, רס"ן בצה"ל, 2008.
  • ראיון עם רינה א', עובדת סוציאלית, ירושלים, 2008.
  • ראיון עם עידית, מורה, ישוב חרד"לי בשומרון, 2008.
  • ראיון עם עירית, תושבת עמונה, 2008.
  • ראיון עם יעל, תיכוניסטית, תושבת אחד מישובי גוש עציון, 2008. 
  • ראיון עם יוסי, עורך דין, תושב אחד מישובי השומרון, 2008.
  • ראיון עם דן עבודי, אדריכל, ירושלים, 2007.
  • ראיון עם יעל עבודי, מורה ומרצה לספרות עברית, ירושלים, 2007. 

הערות שוליים

    הוספת תגובה




     

     

    * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של "אנשים ישראל" לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.