דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
הוסף דירוג לספר 16 מדרגים

משפחה וזוגיות בקיבוץ

אמהות צעירות בקיבוץ
אמהות צעירות בקיבוץ
יגאל שילוני
גניגר
משפחה בשעות הפנאי
משפחה בשעות הפנאי
קיבוץ גניגר
על הדשא בשעות הפנאי
על הדשא בשעות הפנאי
עדה פוין
גניגר
דור המייסדים בקיבוץ
דור המייסדים בקיבוץ
חנן גרינוולד
בית הקשיש, גניגר
מטפלת בפעוטון
מטפלת בפעוטון
עדה פוין
קבוץ גניגר
המשפחה המורחבת
המשפחה המורחבת
חנן גרינוולד
קיבוץ גניגר
חדר המשפחה בשנות החמישים
חדר המשפחה בשנות החמישים
יגאל שילוני
קיבוץ גניגר
חופה קיבוצית בשנות הששים
חופה קיבוצית בשנות הששים
קיבוץ האון
עבודת ילדים בקיבוץ
עבודת ילדים בקיבוץ
עדה פוין
רועת אווזים בקיבוץ גניגר
שעות הפנאי אחר הצהרים
שעות הפנאי אחר הצהרים
נונת עייק
גניגר
סבאים בתפקיד
סבאים בתפקיד
נונת עייק
קיבוץ גניגר
פעוטון בקיבוץ
פעוטון בקיבוץ
מרדכי קלוש
גניגר
המשפחה בהדלקת נרות חנוכה
המשפחה בהדלקת נרות חנוכה
מיכה לבנת
קיבוץ מזרע
משפחה בחדר האוכל
משפחה בחדר האוכל
מיכה לבנת
קיבוץ מזרע
נונת וראובן עייק


נוצר ב-11/17/2008

רקע

הקיבוצים הוקמו על-יד חבוּרות של אנשים צעירים, אידיאליסטים, שראו בישוב הארץ ובניית חברה חדשה משימה עיקרית. הקמת תא משפחתי לא נתפסה כנושא שצריך להשקיע בו מחשבה וזמן. נישואין לא היה בראש מעיניהם וכשזה קרה זו נוצרה בעיה חדשה שצריך להתמודד איתה. בחברה בה היה מיעוט נשים לעומת הגברים, ביחס של אחד לשלש ואף לארבע, היה קושי אובייקטיבי ליצירת זוגות. הריחוק מההורים, שנשארו בחו"ל, ניטרל את הלחץ להינשא ולהביא ילדים.

מהר מאד התברר שאין עתיד ללא הקמת משפחה: "[...] קבוצותינו כיום הזה הינן בעיקרן קבוצות של צעירים וצעירות. קיומה (של הקבוצה) בצורה זו וביחסים כיום איננה נושאת בקרבה כל דבר עתיד. אין זו צורת חיים. התתואר חברה בלי ילדים ובלי זקנים [...] אין להתכחש למשפחה, להורים, אי אפשר להתכחש לילד [...] הילד הוא יסוד החברה, בלעדיו היא לא תתקיים." (יצחק טבנקין).

הופעת הזוגות הראשונים גרמה למבוכה רבה וללבטים בתחום האידיאולוגי ובתחום החומרי. היה רצון שהנאמנות היחידה של החברים תהיה לקיבוץ. הקמת משפחה היתה עלולה להסב נאמנות זו אליה.

הפתרונות נראו קשים. מגורי החברים והחברות היו בצריף משותף וכאשר "נוצר זוג" היה צורך לייחד להם מרחב נפרד. "היחד" ו"השוויון", בקבוצה האינטימית, נראו אחרת כאשר היה צורך להתייחס למושגים של זוגיות ופרטיות.

טכס הנישואין נראה, בתחילת הדרך, בלתי חשוב והזוגיות הרשמית החלה כאשר בני הזוג נכנסו לחדר משפחה. הצד הפורמאלי, של הנישואין ברבנות, לא תמיד התקיים. עם הזמן התמסדו גם הזוגות הצעירים בקיבוצים ורובם חגגו את טקס הנישואין עם רב.

מסיבת הכלולות הפכה לאחד החגים המרכזיים, בו השתתפו כל חברי הקיבוץ. היה לה חלק בהיווצרות התרבות הקיבוצית. עם התמורות והשינויים בקיבוץ הפך גם טקס הנישואין למאורע משפחתי בהשתתפות מוזמני המשפחה, בהם גם חלק מחברי הקיבוץ.

מדרך הטבע זוגיות מביאה ילדים לעולם. משזה הפך לעובדה קיימת התחיל הקיבוץ לחשוב על מערכת החינוך, ולהתאים את התנאים הפיזיים על-מנת לאפשר את קיומה. 

למערכת החינוך בקיבוץ היתה השפעה מכרעת על המשפחתיות. הכוונה המוצהרת והמעשית היתה "להפקיע" את חינוך הילדים מהמשפחה ולהעבירו לידי מוסדות הקיבוץ.

עניינים אינטימיים, שבין בעל לאישה או בין הורים לילדיהם, מגיעים בדרך-כלל לידי פתרון בתחומה המצומצם של המשפחה. בקיבוץ מגיע חלק ניכר מעניינים אלה לטיפולו של הממסד הקיבוצי ומגע ידו של הממסד היה לא אחת נוקשה ומעליב.

בימיו הראשונים של "בית הילדים" כמוסד מכונן של הקיבוץ, לא הורשו האמהות להיות עם הילדים אלא בפרקי זמן קצרים וקצובים. כמעט כל תפקידי האם עברו למטפלת. לאם לא ניתן היה לממש את אימהותה.

אידיאולוגיית השוויון העמידה את החבֵרה כשוות חובות וזכויות עם החבר. בשנים הראשונות זה היה, פחות או יותר, כך - חברות עבדו בשדה וברפת, כמו החברים, ללא הנחות. מהר מאד חזרה החלוקה, בין תפקידי הגבר לאישה, לחלוקה המסורתית - עבודות הפרנסה לחברים ועבודות השרות לחברות. את התפקידים המרכזיים של הקיבוץ מילאו כמעט רק חברים. השפעת הסביבה, שינוי היחס להשכלה הגבוהה וכניסת התעשייה לקיבוצים פתחו בפני הנשים מקצועות ותפקידים שלא היו נחלתן בעבר, והדבר נעשה למובן מאליו.

חוסר המשאבים, בימי הקיבוץ הראשונים, ערכי השוויון והתנגדות לרכוש פרטי יצרו חדר משפחה קטן ודל וללא שירותים. רווחה כלכלית, השפעת הסביבה ו"התאמת" האידיאולוגיה למציאות, הביאו להפיכת ה"חדר" לדירת מגורים משפחתית, מרווחת ומאובזרת, בה הרכוש הפרטי והאישי הוא המרכיב העיקרי בתכולת הדירה.

אחד הפרדוקסים בחיי הקיבוץ הוא שדווקא בשנים שלמשפחה לא היה כמעט תפקיד בגידול הילדים היתה השפעתה על חינוך הילד ועיצוב אישיותו גדולה יותר מאשר היום, כאשר מוסד המשפחה הוא דומיננטי. הילדים בימינו נהנים מחופש תנועה, גולשים באינטרנט, צופים בטלביזיה ונחשפים להשפעות חיצוניות. את רוב זמנם הם מבלים בבית ולא בחברת הילדים הסגורה, ללא מטפלת וללא הורים (עסוקים).

שנות הקיבוץ הראשונות, קשות ככל שהיו, נתנו לחלוצים את ההרגשה הבטוחה של השתרשות בארץ. עם הביטחון החלה הדאגה להורים שנשארו בגולה, בעוני ובחוסר ביטחון. חברים רבים העלו לארץ והביאו לקיבוץ את הוריהם - בדרך כלל אב או אם שהתאלמנו. בקיבוצים נוצר מעמד חדש של "הורים" אשר מצד אחד היו לנטל ומאידך היו "סבים" לילדים. ולא כולם זכו לכך.
במקום המשפחה המודרנית, בה כל דור עוזב את בית ההורים ומקים יחידה חדשה במקום אחר, התפתח בקיבוץ דפוס של משפחה ענפה ומסועפת, הכוללת שלושה דורות או ארבעה. 

לעומת זאת, היו משפחות שבניהן עזבו את הקיבוץ והשאירו את הוריהם המתבגרים לבד. כמו הנישואים הראשונים שאילצו להיערך לתוצאותיהם, גם הזִקנה ובמיוחד הבדידות הביאו למציאת פתרונות בקיבוץ המתבגר.

בכל תחומי החיים של הקיבוץ היו תקנונים מובנים ונוקשים. תקנונים אלו באו להסדיר את הפער בין חיי היומיום לערכים שהיו מונחים ביסוד חיי הקיבוץ. יצירת תקנונים נועדה לקבוע נורמות התנהגות ומשמעת שיאפשרו לשמור על האידיאולוגיה.

המציאות וההשפעה החיצונית היו חזקים מכל תקנון. לכן, העיסוק בשינוי התקנונים והתאמתם לחיים, היה תהליך ארוך ובלתי פוסק. הדבר העיקרי שהפריע לשמירה על התקנונים היה טבע האדם שבהיבטים שונים היה מנוגד לאידיאולוגיה הקיבוצית - במיוחד כשמדובר בתא המשפחתי.

הכרות בין בני הזוג

חלק חשוב במציאת בן/בת זוג היה מתוך חיפוש אחר חום אנושי שבא, במידה מסוימת, כתחליף לחום המשפחה שנשארה בגולה. הדיבור האינטימי והקריאה המשותפת ענו על צרכי היחיד.

ה"רומנים" הראשונים שצמחו בקיבוצים היו מתוך החבוּרה המייסדת, בינם לבין עצמם. הרוב הגברי הביא לכך שחברים, מטעם הקיבוץ, היו נוסעים לחפש תגבורת של נשים בין מחנות הפועלים שהיו פזורים בארץ. גיוס זה הביא עוד נשים לקיבוץ הבודד והגדיל את ההיצע. 

אמנם היו הצטרפויות של זוגות אך הבודדים שהגיעו מצאו את בן או בת הזוג בגלריה המקומית.
בשנים מאוחרות יותר השתנתה התמונה וחברים/ות שיצאו מהקיבוץ (לצבא הבריטי, לצהל, לפעילות תנועתית בארץ ובחו"ל ולהדרכה מקצועית) מצאו בן/בת זוג, חזרו איתו/ה לקיבוץ ונישאו.

בימים הראשונים, כשהחבורה היתה קטנה ואינטימית, עם רוב ברור של גברים, היו מקרים ששני גברים התאהבו באותה אישה - דבר שהגביר את המתח החברתי במקום. במקרים ספורים הביא התסכול לעזיבתו של אחד המאהבים את הקיבוץ (על רקע זה היו גם מקרי התאבדויות). 

הזוגות שנוצרו היו מצניעים את הקשר ביניהם, מתוך נורמת התנהגות פוריטנית שלא ראתה בעין יפה גילוי חיצוני של זוגיות. היתה כוונה לא לחזק ולא להבליט את התא המשפחתי בחברה שדגלה ב"שוויון" ו"בשיתוף". אחד המיתוסים "בגורן בליל לבנה" נוצר כאשר זוגות חיפשו את האינטימיות והפרטיות (ובדרך כלל מצאו שם עוד זוגות מתבודדים).

כאשר התחילו להגיע לקיבוצים "הכשרות" מהארץ ומחו"ל, אשר באו לעבוד בחקלאות ולהכיר את אורחות החיים בקיבוץ, נוצרו אפשרויות יותר מגוונות של הכרויות. בשנות השלושים של המאה העשרים הגיעו קבוצות נוער, במסגרת "עליית הנוער" והרחיבו את ההיצע. אך לא רק תנועה מהחוץ אל הקיבוץ הביאה לפתיחת כל האופציות: כאשר בני המשק הראשונים הגיעו לגיל הנעורים (שנות הארבעים של המאה העשרים) ויצאו לפעילויות במסגרת תנועות הנוער הארץ ישראליות (מחנות, טיולים וסמינרים) נפרץ המעגל הקיבוצי. גם "ילדי החוץ", שבאו כבודדים למסגרת חברת הילדים בקיבוץ, היו מקור לא אכזב להיכרויות.

היחסים בתוך חברת הילדים, ובעיקר בתוך המסגרות הגיליות ("הכתה" או "המחזור") היו יחסי חברה מאד אינטימיים - מאז ימי "הישיבה על הסירים", דרך "המקלחת המשותפת" ועד למגורים משותפים לבנים ובנות. תופעת הנישואים של בן ובת משק, במיוחד בני אותה שכבת גיל, היתה קיימת אך לא נפוצה.

בתי הספר האזוריים, שהוקמו החל בשנות ה-60 של המאה העשרים הרחיבו את המעגל של הקיבוץ הבודד, והיוו מסגרת חברתית וחווייתית בה צמחו הרבה זוגות בין-קיבוציים.
יציאת בני הקיבוצים "מעבר לגדר" החל בשנת שירות שלישית, שרות בצהל, טיולי תרמילאים בחו"ל, מציאת עבודה מחוץ לקיבוץ, בילוי בפאבים ובמקומות שונים, הופכת את חווית ההכרות לאירוע אוניברסאלי ללא ייחוד.

לאנשים בודדים, בגיל מבוגר - רווקים/ות, גרושים/ות, או אלמנים/ות - היה קשה בעבר למצוא בן/בת זוג. החיים של בודד, כשלעצמם, קשים יותר בחברה הקיבוצית, הנורמטיבית, הסגורה. סגירת חדר האוכל בלילות שבת ובשבת גרמה לכך שלבודדים ולרווקים לא תהיה סיבה לצאת מביתם עד ליום ראשון בבוקר. סגירת חדר האוכל משמעה גם צמצום מפגשים חברתיים.

מאידך, הפתיחות שהחלה בשני העשורים האחרונים של המאה העשרים נתנה לבודדים המבוגרים את האפשרות, הנפשית והפיזית, למצוא בן/בת זוג. התנועה הקיבוצית יצרה מסגרות, אזוריות וארציות, של הכרויות, לבודדים/ות בגילאים שונים. האישור להחזיק רכב פרטי בקיבוץ, שהתאפשר לקראת סוף האלף, הקל על הבודדים בחופש ההיכרויות והבחירה.
ברוח הזמן - גם האינטרנט מאפשר מרחב הכרויות גדול ומגוון וחברי הקיבוץ, כמו כל אזרחי העולם, נמנים עם צרכניו.

מגורי המשפחה

העדר פרטיות בראשית הדרך

החברה הקיבוצית, בימיה הראשונים (שנות העשרים של המאה העשרים) היתה חברה הומוגנית, חד גילית. המגורים היו משותפים, בצריפים או באוהלים. בגניגר, למשל, גרו 17 הראשונים בבית אבן גדול. בחדר אחד היו מיטותיהם של הגברים והחדר השני היה חדר אוכל שבלילות הציבו בו מיטות לחברות).

בקיבוצים רבים גרו כולם יחד בצריף אחד גדול - גם מתוך המציאות שאפשרה רק זאת וגם מתוך אידיאולוגיה הבאה להעדיף את "היחד", את "המשותף" ואת "החברותא" על פני האינדיבידואליזם, הפרטיות, והפרט.

כאשר נוצר קשר אישי בין חבר לחברה (רומן) והם היו מכריזים על עצמם כזוג, היו מציבים פרגוד מסדינים ותוחמים את הטריטוריה שלהם בתוך המגורים המשותפים. אם היה מתאפשר לתת לזוגות אוהל, או חדר משלהם, היה זה צעד התחלתי לבניית המשפחה והדגשת הפרטיות. צעד זה לא מנע, בעת מצוקת דיור, להוסיף לאוהל אדם שלישי (שנקרא "פרימוס"). המבוכות ודאי היו גדולות ל"פרימוס" ולזוג כאחד.

המעבר ל"חדר" עם ריהוט ואבזור בסיסי

משנות הקיבוץ הראשונות עסקו החברים, במקביל לבניית המשק היצרני, גם בבניית בתי המגורים. הזוגות הנשואים קיבלו "חדר" - רבים מכנים עד היום את ביתם המורחב ה"חדר" (אני ב"חדר", אני הולך ל"חדר" וכו').

ה"חדר" היה צנוע, פשוט, ללא ריהוט וציוד. כך הכתיב המצב הכלכלי ויותר מכך הכתיבה האידיאולוגיה המתנגדת לרכוש פרטי ודוגלת בצניעות. בחדר היו שתי מיטות (לא היו מטות זוגיות) שולחן קטן, שני כסאות, ובאחת הפינות ארון מאולתר מקרשים ווילון. לפעמים היתה גם כוננית מלבנים וקרשים. ל"חדר" לא היו שירותים וגם לא ברז מים כלשהו. אל החדר הצר והעירום היתה מתווספת לעתים מיטה מתקפלת, אם אחד הילדים היה צריך לפנות את מיטתו בבית הילדים (לטובת ילד חוץ למשל) ובא לגור עם הוריו למספר חודשים. הילדים אמנם קיבלו את הגזירה אך שמחו לחזור לבית הילדים.

הילדים, שגרו בבתי הילדים והיו אוכלים במסגרת בית הילדים, היו מגיעים ל"חדר" בשעות אחר הצהריים ומשחקים בשטח המצומצם שהיה. אם מזג האוויר אִפשר היו הילדים משחקים בחוץ ורק לקראת "ההשכבה" (השכבת הילדים לישון בבית הילדים) היו הילדים מגיעים לבית ההורים בכדי שילוו אותם לבית הילדים.

הזמן העיקרי בו היו החברים שוהים בביתם היה בלילה. רוב שעות היום והערב הם עבדו ואת ארוחותיהם היו אוכלים בחדר האכילה. המפגש עם הילדים היה בבית, בשעות אחר הצהרים. אף כי היה זה זמן קצר היתה לו משמעות רבה לגבי הקשר המשפחתי ולגבי השפעתם של ההורים על חיי הילד.

בסוף שנות הארבעים התחילו לרהט את חדרי החברים. לאחר מכן נכנס הקומקום החשמלי ואחריו הרדיו. דברים אלו השפיעו על חיזוק המשפחה ועל יכולתה לנהל, בצניעות, אירועים משפחתיים.

המעבר ל"שיכון וותיקים"

השיפור הניכר במצב הכלכלי של הקיבוץ וחיזוק מעמד המשפחה בו, הביאו להרחבה פיזית של שטח הדירה. בשנות החמישים של המאה הקודמת התחילו לבנות את "שיכון הוותיקים" (דירות חדר וחצי). לכל דירה היתה כניסה מקורה, חדר משפחה, ממנו היתה יציאה למרפסת, חדרון שינה להורים, שירותים ופינת מטבח שכללה כיור, משטח שיש צנוע ומקרר קטנטן ("סיביר"). בחזית הבית היתה טריטוריה משפחתית לגינה. העבודה בגינה, כחלק משעות הפנאי, היתה כמעט מקודשת בשנים הראשונות של "שיכון הותיקים" ואיבדה את חשיבותה במשך השנים. הקנאות לשטח מגונן עם עץ פרי (אחד לפחות) לכל משפחה פחתה עם הזמן.

הדירות נקראו "שיכון ותיקים" משום שכניסת החברים לדירות נקבעה לפי תור הוותק.
מייד לאחר בניית "שיכון הוותיקים" החלו להוסיף חדרון של שירותים לכל דירות החברים, אשר המשיכו להתגורר בדירת חדר אחד, ללא קשר לוותק או למעמד המשפחתי.

לדירות נקבע ציוד סטנדרטי, שכלל ארונות קיר, מיטה זוגית, שולחן, כסאות וכוננית. מאוחר יותר הוסיפו גם כורסאות לציוד הסטנדרטי. נקבעה עלות מכסימלית לציוד הדירה ובמסגרת זו יכולה היתה המשפחה לרכוש ריהוט לפי טעמה. הכל היה במסגרת תקנון, שכל קיבוץ התאים לעצמו, בהתחשב בהנחיית התנועה (הקיבוצית). בשלב זה החל ניכר הפער בין משפחות אשר לאחד מבני הזוג היו הורים מחוץ לתנועה הקיבוצית לבין משפחות אשר ההורים של שני בני הזוג היו קיבוצניקים.

המעבר ל"לינה המשפחתית"

את השינוי המשמעותי במגורי המשפחה הביא המעבר ל"לינה המשפחתית".
דירת המשפחה, בלינה המשפחתית, כמעט הכפילה את שיטחה. הדירה כוללת, בדרך-כלל, כניסה מקורה, חדר משפחה ("סלון") יותר גדול מאשר לפני כן, חדר שינה גדול לילדים (אשר כמעט תמיד מחולק לשניים) ובו פינה אישית לכל ילד, חדר שינה להורים, מטבחון צנוע (אך יותר גדול מאשר בדירת "שיכון הוותיקים" הסטנדרטית) ומקלחת ושירותים אשר מופרדים לשני חדרונים נפרדים, שלא כמו בדירות עד כה.

תכולת הדירה השתנתה וכללה גם את כל מה שקשור למגורי הילדים ולשעות הפנאי של המשפחה בבית. לאחר שניתנו דירות מורחבות למשפחות עם ילדים, בגיל הלינה המשפחתית, ניתנו דירות בסטנדרט דומה גם לרווקים/ות ולמשפחות מבוגרות (ללא ילדים בבית) בהתאם לרשימת הוותק.
יש לציין שבתקופה זו עדיין אכלו כל החברים את כל הארוחות בחדר האוכל.

בקיבוצים רבים היה הציוד ההתחלתי, שהקיבוץ סיפק ללינת הילדים, צנוע ושווה לכל ילד. עד מהרה נעלם השוויון וכל משפחה ציידה את הבית בהתאם ליכולת ולאופי המשפחה.
המעבר ל"לינה המשפחתית" הוא הביטוי הבולט ביותר להיותה של המשפחה גורם מכריע ומרכזי בחיי הקהילה ובתרבותה. הלגיטימציה של המשפחה הביאה לכך שפערים חומריים בין המשפחות התקבלו בסלחנות, הרבה יותר מאשר בעבר.

המעבר ל"לינה המשפחתית" כלל, בהתחלה, את הילדים מגיל 0 ועד גיל הנעורים. בני הנעורים שמחו לחזור מבית ההורים ללינה המשותפת ולהתרחק מההשגחה הצמודה.
כיום, בגלל לחץ ההורים ואולי גם בשל התערערות המסגרות החינוכיות המשותפות, נשארים הילדים בבית ההורים עד סיום בית הספר. עם היציאה לצבא, מקבל כל בן דירת חדר משלו.

הדירה המשפחתית בעידן ההפרטה

היום ממלאת דירת המשפחה פונקציות שבעבר סיפק הקיבוץ לחבריו במשותף: חדר האוכל שנסגר חלקית, או בכלל, העביר את ארוחות הערב למסגרת משפחתית (בקיבוצים רבים עברו כל הארוחות לאחריות המשפחה). מכונות כביסה, בדירות החברים, החליפו את המכבסה המשותפת ואת מחסן הבגדים (הקומונה).

עידן ההפרטה בקיבוצים נתן אפשרות לגיטימית לכל משפחה להרחיב את הדירה בהתאם ליכולתה ובכפוף לתקנות תכנון ובניה כמקובל במדינה.

נישואין

מיסוד גמיש של הקשר הזוגי

הנישואים, בימים הראשונים, לא נקבעו ע"י חופה וטכס נישואין אלא ע"י כניסת הזוג למרחב מגורים נפרד. פניית הזוג אל המוסדות, לקבלת חדר משותף, היה תחליף לטקס הרשמי. צעד זה נתן את הלגיטימציה לנישואיהם של בני הזוג, וכך נראה הדבר בעיני החברים. מרבית הקיבוצים שכנו בפריפריה והיו רחוקים, פיזית, מרב שישיאם. למרות זאת ברוב המקרים הגיעו בני הזוג לרבנות, בשלב זה או אחר, משום שזה היה הסדר הנכון ולאו-דווקא משום שההלכה היהודית מצווה כך. היו זוגות שלא הגיעו כלל לרבנות. היו זוגות שהגיעו לרבנות אך התביישו לספר על-כך לחברי הקבוץ ושמרו זאת בסוד.

לפעמים הרבנות היתה מגיעה אל הזוגות: הרבנות בתל-אביב שלחה רב לעמק, ביום שנקבע מראש, והוא היה עובר בין הקיבוצים ומשיא את הזוגות שעברו למגורים משותפים. לא אחת קרה שהבעל עבד באותו יום בשדה וחבר אחר החליף אותו מתחת לחופה. הרבה פעמים קרה שטבעת נישואין אחת עברה מזוג לזוג, לצורך החופה.

מבין המתנגדים הקיצוניים לטכסים אשר נערכו ע"י הרבנות היו כאלו, שכהתרסה נגד הרבנות, הציעו לערוך טכס ללא רב, אשר לפי ההלכה הוא טכס כשר למהדרין: החתן יענוד טבעת על אצבע הכלה ויכריז "הרי את מקודשת לי,,," בנוכחות שני עדים ויהיה לזה תוקף משפטי.

צורת החיים בקיבוץ אפשרה יחס מאד פתוח וליברלי ליחסים בין המינים. זוגות נכנסו לדיור משותף אך לא בהכרח הוביל צעד זה להקמת משפחה. במקרים רבים, במיוחד אצל זוגות צעירים מאד, בני הזוג נפרדו, לאחר מספר חודשים, וכל אחד הלך לדרכו (או חזר לחדרו). נוהג זה רווח עד היום בקיבוצים. 

טכס הנישואין ומסיבת החתונה

ראשית הדרך

בשנים הראשונות לא זכו הנישואין להרמת כוסית או להתייחסות חגיגית. את הטכס לא החשיבו. האנשים, שהיו עסוקים בבעיות קיומיות, לא ראו בהקמת תא משפחתי (נישואין) סיבה להשקיע אמצעים.

כיוצא דופן אפשר לציין שתי חתונות אשר התקיימו בקיבוצים הראשונים: בדגניה א', בשנת 1912 ערכו את החופה כדת וכדין, עם מניין שהגיע מטבריה וגם "טבילה" היתה, במי הכנרת. החופה היתה עשויה שיבולים, כיאה לחקלאים, והשמחה היתה גדולה. בכפר גלעדי, בשנת 1920, לאחר המעבר של אנשי השומר מתל-חי לכפר גלעדי היתה החתונה הראשונה בנוסח "אנשי השומר" - הזוג הצעיר ניצב תחת חופה קשורה לארבעה רובים אשר פלטו צרור אש בדמי הליל. בחדר האוכל רקדו חברים, ושכנים ערבים, עד כדי טירוף החושים לקצב היריות, מתוך החלונות. החתונה נמשכה יומיים.

כאמור, היו חתונות אלו יוצאות דופן. אצל אנשי העלייה השלישית היתה נורמת התנהגות אחרת.

השתתפות שאר החברים בשמחת הנישואין החלה מאוחר יותר, בשנות השלושים, כאשר בקיבוצים נקלטו עוד חברים. היחס בין מספר החברים לחברות התאזן, והמשפחה, כיחידה חברתית, כבר לא מאיימת על החברה כולה. יחסי קירבה בין שני בני זוג כבר לא היו "סוד".

חתונה, כחג של כל הקיבוץ, התפתחה במשך השנים. עם התבגרות הדור השני בקיבוץ עלו שאלות של סגנון חיים. אחת מהן היא הצורה בה חוגגים חתונות. היתה הפרדה בין "טכס הנישואין" (הדתי) שהתקיים במסגרת משפחתית מצומצמת לבין החתונה שהיתה אירוע של כל הקיבוץ. 

קיבוצי "השומר הצעיר" היו אדוקים יותר בשמירה על עקרונות האידיאולוגיה הקיבוצית וקיבלו את מרות התנועה. סדרי החתונה היו אחידים ומובנים. היתה הנחיה תנועתית כיצד לחגוג חתונות, לדוגמא:
הקיבוץ יועיד שני תאריכים (בשנה) ל"חג הכלולות". החג יהיה טכס קיבוצי קבוע. טכס הנישואין אצל הרב הוא עניין פורמאלי בהחלט ויערך מחוץ לקיבוץ . יש לשלול מתנות כסף. יש לשלול ענידת טבעת, בהיותה סמל השאוב מהתפיסה שעל-ידי הנישואין הופכת האישה קניין לבעלה. (מתוך נוהל שנקבע ע"י המחלקה לחברה והמחלקה לתרבות והסברה של הקיבוץ הארצי, השומר הצעיר).

לעקרונות הכלליים של החיים בקיבוץ היתה השפעה על הצורה והתוכן של "חגיגת הכלולות". היה רצון שמאורעות הקשורים לחיי הפרט יותאמו לסגנון ההולם את החיים בקיבוץ. נוצרו נוהלים (תקנונים) בקיבוצים השונים, שבאו להסדיר את מסגרת האירוע. היה ברור שאי-אפשר לערוך חתונות רבות וברמה תרבותית גבוהה, נוסף על החגים הרגילים. גם הצד הכלכלי נלקח בחשבון. בקיבוצים נקבע כי "חג הכלולות" יערך פעמיים, או שלש, בשנה.

היה מאמץ להשפיע על הזוגות הנישאים לכוון את יום נישואיהם קרוב עד כמה שאפשר למועדים שנקבעו. "החגים יתקיימו שלש פעמים בשנה ולכל הציבור. התאריכים צמודים לחגי ישראל או לתאריכים מסורתיים" התאריכים המקובלים היו: ל"ג בעומר, ט"ו באב, ט"ו בשבט. בחגיגות אלו הושקעו הרבה מאמצים והדמיון חגג: בני הזוג היו מובלים על חמורים או על טרקטורים, בוריאציות שונות. לפעמים הזוגות עצמם היו הזמרים על הבמה.

הטכסים "הקיבוציים"

החל בשנות הששים נערכו הטכסים של "חג הכלולות" באותם תכנים, פחות או יותר, במרבית הקיבוצים: החופה, שנערכה כאירוע משפחתי, הצטרפה למסיבה הרשמית ולאחריה באו הברכות והמתנות: מתנת הקבוץ ומתנת המחזור (בני הכתה).

מתנת הקבוץ היתה בדרך כלל ספר "שיר השירים". מתנת המחזור היה חפץ שעבר מזוג לזוג, עליו נחרטו שמות בני הזוג שנישא. היה זה גביע, מפתח, חוליות בשרשרת וכו'. אחרי הברכות היתה הרמת כוסית וארוחה "כיד המלך". החלק השלישי והמעניין ביותר היה התוכנית האומנותית שכללה הקראות, שירה, מחול, מסכת, פזמונים ו"שרלה". ריקוד השרלה מבוסס על מוסיקה יהודית וסגנון חסידי - התכבדו בו הורי החתן והכלה ובני גילם (להשלמת מניין הרוקדים). בימינו מנסים מדי פעם לחקות את המקור אך שום דבר לא ישווה לאותם חברים מבוגרים אשר הכירו את המסורת היהודית מהעיירה באירופה, והשרלה החזיר אותם לבית-אבא.

במסיבות היה דגש על השתתפות כל הציבור. התוכן היה שירה וריקודים.
אחר-כך התפתח דגם חתונה בו הציבור יושב ליד שולחנות ערוכים וצופה במופע המועלה ע"י חלק לא גדול של חברי הקיבוץ.

טכסי חתונה בעידן ההפרטה

השלב הבא, הנהוג גם היום בעידן ההפרטה, הוא חג משפחתי. המשפחה אחראית על ארגון החג ומשתתפים בחתונה אורחים מבחוץ וחברים, על פי הזמנה אישית.

החל בשנות השמונים של המאה הקודמת החל להתפתח בתנועה הקיבוצית דגם חדש של טקס כלולות - "הטקס האזרחי". "הטקס האזרחי" לא מקבל את טקס הקידושין לפי ההלכה אבל לוקח מתוכו חלקים בעלי משמעות לזוג המתחתן. המקור להתפתחות דגם זה היה התרסה נגד המונופול האורתודוכסי: התנגדות לרב, שבא מחוץ לקיבוץ, ואין לו סמכות כלשהי בציבור הקיבוצי, הרצון לבטא את שוויון הערך בין הגבר לאישה, התנגדות לכתובה המנוסחת כחוזה כלכלי בארמית ורצון לכתוב כתובה שמנסחת את התחייבות בני הזוג, אחד לשני, בצורה אחרת. הטקס האורתודוקסי יצר ציניות בציבור ומשום כך התפתחה החתונה האלטרנטיבית. דגם זה של חתונה לא נפוץ הרבה בקיבוצים אך תפס תאוצה מחוץ לקיבוץ.

גירושין

רקע

בחברה הקיבוצית, הסגורה והקטנה, אין אפשרות להסתיר אירועים כמו גירושין. אלו באים מתוך אי-התאמה בין בני הזוג ובמקרים רבים עקב בגידה של אחד מהם. קורה בקיבוץ ששני זוגות מתפרקים על רקע של "בגידה". יש מקרים שכולם נשארים באותו קיבוץ ולומדים לחיות עם המצב החדש.

בגידה

החברה, בראשיתה, היתה שמרנית ופוריטנית, אך היו בגידות של בני זוג ו"משולשים" (כאשר מאהב/ת נכנס/ה לתמונה לתקופת מה). מעשי הניאוף לא גרמו אז לגירושין אך היו חומר טוב לרכילות. ותיקי הקיבוצים שמרו על הסיפורים "החמים" בקנאות ולא סיפרו עליהם לדורות הבאים.

לפני קום המדינה (פחות או יותר) הנורמות המקובלות היו שיש לעשות הכל בכדי לשמור על יציבות המשפחה ולהימנע בכל מחיר, כמעט, מפרידות וגירושין. זה היה מסר ברור שהפרט קיבל מהחברה. מוסדות הקיבוץ היו מתערבים כדי לשכנע אנשים שלא ייפרדו. לעתים היתה זו דמות דומיננטית בחברה ש"שכנעה" את בני הזוג לחזור למסגרת. לצעד זה היו גם הצלחות (שנה לאחר מכן נולדו "ילדי פיוס")

תמיכת הקיבוץ בזוג המתגרש

כיום הגירושין הם עניין שבשגרה, תופעה שקיימת בחברה הקיבוצית, כמו העירונית. לפעמים מגיעים הגירושין כתופעת שרשרת: זוג אחד שמתגרש גורר אחריו מספר זוגות נוספים. 

במסגרת תהליך הגירושין בקבוץ לא יוצאים החוצה פרצי זעם, נקמה או חבלה פיזית, הידועים מחוץ לקיבוץ. ההתנהגות כלפי חוץ של בני הזוג, גם אחרי הגירושין, נשארת בתחום כללי ההתנהגות המקובלים.
מחוץ לקיבוץ מהווה הגורם הכלכלי חלק חשוב ומכריע בכל נושא הגירושין. בקיבוץ הגורם הזה כמעט לא קיים. העומס הכלכלי, הכבד, נופל על הקיבוץ – על החברה כולה. 

לעומת זוג מחוץ לקיבוץ - המתמודד לבד עם הבעיה, לעזרת הזוג הקיבוצי עומדים כל המוסדות:

  • המזכיר, אליו פונים בדרך כלל - מפנה לגורמים השונים ולעו"ד.
  • ועדת החברה - האחראית להעמיד דירה נוספת לרשות המשפחה וציוד לדירה (לאחד מבני הזוג העוזב את דירת המשפחה).
  • ועדת החינוך - מטפלות ומורים.
  • עובד/ת סוציאלי - אליו מופנים בני הזוג לייעוץ (ולהפניה לעזרה אחרת, אם יש צורך)
  • הנהלת החשבונות - הפרדת התקציבים של שני בני הזוג.
  • מרפאה - בקיבוצים בהם המרפאה אחראית גם לטיפולים הפסיכולוגיים (בעבר זה היה מקובל. כיום יש רשות נפרדת לתמיכה נפשית) 

הסדרים להחזקת הילדים, בין בני זוג גרושים בקיבוץ, פשוטים יחסית, במקרים בהם שני בני הזוג נשארים באותו קיבוץ, וזה קורה הרבה.

הילדים

הסדרי החזקת הילדים נעשית בעזרת עו"ד שהקיבוץ מעמיד לרשות המשפחה.
בלינה המשותפת היה ביטוי לגירושין בכך שהשכבת הילדים לישון בבתי הילדים היתה לסירוגין בין האם והאב, בהתאם להסדרים ביניהם. בלינה המשפחתית עוברים הילדים בין בית האם לבית האב, בהתאם להסדרים (בדרך-כלל לסירוגין בין ימי השבוע ושישבת פעם בשבועיים אצל האם וכך אצל האב) .
עד שהתחילו מקרי הגירושין בקיבוצים היו הילדים נחשפים לנושא כאשר הגיעו "ילדי חוץ", בנים להורים גרושים, שהקיבוץ היווה עבור המשפחה פתרון הולם לילדיהם בסיטואציה המשפחתית החדשה.

מעמד האישה

אידיאל השוויון בין המינים מול המציאות

המשפחות, מהן באו החלוצים מייסדי הקבוץ, היו מסורתיות ברובן. תפקידיה של האישה, האם, היו במסגרת ד' אמות הבית. למרות זאת האמינו החברות שהאידיאולוגיה, אשר בשמה הקימו את הקיבוץ, מחייבת שוויון בין המינים.

הביטוי המובהק לשוויון, בשנים הראשונות, היה דרישת החברות לעבוד כמו הגברים, בשדה ובכל עבודה, למרות הקושי הפיזי. המציאות היתה חזקה יותר - כאשר עלה הצורך לכבס, לבשל, לנקות היה מובן מאליו שזו עבודה לנשים והן קיבלו את הדין.

הנטיות האישיות והטבעיות, של החברה-האישה-האם, היו גידול הילדים והמשפחה בעוד שאצל הגבר תחומי העיסוק הם העבודה והפעילות הציבורית. כמובן שלא כל החברות עבדו בעבודות שרות וחלקן הגדול המשיכו לעבוד כמו הגברים, ברפת ובשדה. החברים שותפו בעבודות הבית רק כ"מחליפים". במשך השנים נכנסו חברים גם לעבודות שרות כמו מטבח וטיפול בבתי הילדים. עם גידול אוכלוסיית הקיבוץ עברו רב הנשים לעבודות שרות שדרשו יותר כח-אדם.

במבט היום על העשורים הראשונים של הקיבוץ, אנחנו יכולים להניח בסבירות גבוהה שחלק גדול, אולי אפילו מכריע, של הבחורות חשו תסכול ואי-שביעות רצון. בשנים האחרונות נכתבו ספרים והיו ראיונות מתוקשרים, עם חברות ועוזבות קיבוצים, אשר נתנו ביטוי חריף לתחושת התסכול שהיתה.

לאורך כמה עשרות שנים היו התפקידים המרכזיים במשק, בתחום החברתי ובתחום הכלכלי, בידי הגברים. היה ברור שלחברות יש אותן החובות והזכויות כמו לחברים (שוויון בזכות ההצבעה, זכות דיבור בכל פורום, שעות עבודה שוות וכו') למרות זאת חברות לא מלאו ולא נבחרו לתפקידים מרכזיים. זה היה מצב מתסכל - מצד אחד הן מנותקות מהטיפול המלא בילדיהן ומצד שני עבודתן היתה בעיקר בענפי שירות.

מבחינה כלכלית היתה אי-תלות מוחלטת של האישה בבעלה, שכן תקציב המשפחה לא נקבע לפי העבודה אלא באופן שוויוני לכל החברים (שלא כמו בחברה החיצונית בה המשפחה היתה תלויה במפרנס).

חזרה לחלוקת התפקידים המסורתית

עם הזמן, החָבֵרה, שהתחילה את דרכה הקיבוצית במהפכה של סדרי חייה ושאפה לשוויון, לשחרור ולניתוץ המוסכמות, חזרה לעבודות המסורתיות.

כאשר הבית המשפחתי הפך למרכזי יותר בחיי הקהילה, טבעי היה שלחברות יהיה יותר זמן לטיפוח "הקן המשפחתי". היתה זו סיבה לקיצור יום העבודה של החברה (תקנון עבודת החברה). גם העובדה שהחברות עבדו בעיקר בעבודות שירות והחברים עבדו בעבודות שעיקרן הבאת פרנסה, הקל על הורדת שעה משעות עבודתה של החברה. (בקיבוצים לא השתמשו במילה פרנסה אלא עבודה – העבודה היתה ערך מקודש גם אם לא תמיד הביאה פרנסה. המילה פרנסה התאזרחה בקיבוצים בסוף שנות השמונים של המאה העשרים, בעקבות המשבר בקיבוצים ותהליכי ההתייעלות וההפרטה).

בעידן הפמיניזם וההפרטה

עם התבססות הקיבוץ, גיוון האוכלוסייה, צמיחת הדור השני ובהשפעת הסביבה, חלו שינויים במקומה של החברה בקיבוץ - מגישה שמרנית לכיוון של לימודים גבוהים וקריירה.

גם תפישת הגבריות ומקומו של הגבר בתא המשפחתי משתנה בקיבוץ, כפי שהיא משתנה במגזר היהודי החילוני כולו.
כך, למשל, בשנים האחרונות ניכר שינוי בהתייחסותו של החבר למטלות הבית והוא לוקח חלק בבישול, באחריות לילדים ואף בניקוי הבית. חלוקת העול בין הבעל לאישה בבית פחות מובהקת מאשר במקומות העבודה.

זאת ועוד, היום, בעידן ההפרטה, חברות שעובדות מחוץ לקיבוץ, ימים ארוכים, והכסף לא מהווה בעיה לוקחות עזרה לעבודות הבית.

ההכרה ביכולתה של החברה למלא תפקידים ציבוריים כמו החברים, הפכה לנחלת הכלל. אפשר שלמלחמת ששת הימים ולמלחמת יום הכיפורים היה תפקיד חשוב בשינוי התפישה. במלחמות הללו היו היו החברים מגויסים וחברות נאלצו לקבל על עצמן תפקידים שנתפסו כגבריים. כך נוצרה מוסכמה שחברות יכולות וצריכות לשאת בתפקידים ולעבוד במקצועות שאינם בתחום השירותים והחינוך בלבד: סדרן/ית עבודה, מזכיר/ה, גזבר/ית, ריכוז משק וניהול ביה"ס. היום, כאשר האישה בישראל חודרת כמעט לכל מעוז גברי אפשרי, הדברים מובנים מאליהם גם בקיבוצים.

אחת הדוגמאות לשינוי בגישה אל האישה הוא רישיון הנהיגה. בזמנו רישיונות נהיגה קיבלו רק החברים. כאשר התחיל לחץ לכיוון השוויון נעשתה הקלה והוחלט ש"אחד מכל משפחה יקבל רישיון" (ומובן מאליו שזה הגבר). החברות היו צריכות להיאבק על הזכות לקבל רישיון. בסופו של התהליך נקבע שכולם זכאים לרישיון ללא הבדל בין המינים (בכפוף למצב הכלכלי - מספר מוגבל של רישיונות בשנה). כיום זה מובן מאליו שכל הנערים והנערות עושים רישיון נהיגה בטרם צאתם לשרות הצבאי.

לסיכום, אפשר לומר כי בשנים האחרונות, מאז עידן ההפרטה בקיבוצים, מקום האישה בחברה הקיבוצית נעשה דומה למקומה של האישה בחברה המערבית.

אִמהוּת

תפיסת התלות של הילד הרך באמו, בשנה הראשונה, היא אוניברסאלית. אם התינוק אחראית למילוי כל צרכיו: אוכל, לבוש, ניקיון ורחצה, תנועה, דיבור ומגע פיזי. החינוך המשותף ניסה לבטל יחסי תלות אלה כאשר בית התינוקות "לקח" חלק משמעותי של הטיפול מידי האם.

המטפלות הקפידו על "משטר" של שעות האכלה, שעות שינה, שעות ביקור, מה מותר ומה אסור. לעתים נוצרו יחסים מתוחים בין האם למסגרת החינוכית: אכזבה, תסכול, וחוסר-סיפוק. לעומתן היו אמהות שנתנו אמון מלא בבית הילדים ובמטפלות, במיוחד אם היו אלו מטפלות שגילו יותר הבנה לאמהות הצעירות: הדריכו, סייעו, נתנו ייעוץ ותשומת-לב.
מטפלת שהיתה אחראית על קבוצת ילדים, בהם גם אחד מילדיה, השתדלה, ולרוב גם הצליחה, לעשות הבחנה בין היותה מטפלת לבין היותה אמא ("עד שעה ארבע אני מטפלת, אחרי ארבע אני אמא שלך") בשנים מאוחרות יותר מנעו את המצבים האלו. 

בשנות הקיבוץ הראשונות ואף מאוחר יותר, היה מקובל שאמהות שהתברכו בהרבה חלב היו מניקות תינוק נוסף שלאמו לא היה די חלב. נוהג זה היה גם בין קיבוצים שכנים ונראה טבעי לחלוטין.

אמהות עובדות אשר רצו להישאר מעט יותר עם התינוק, בשעות המקובלות, היו נתקלות לא אחת בחוסר הבנה במקום עבודתן. אחרי כמה עשרות שנים (סוף שנות הששים) הותרה הרצועה והאם הצעירה יכולה היתה לבלות יותר עם הילדים. בחופשת הלידה היה הילד עם אמו, בבית המשפחה (בהתחלה לששה שבועות ואחר כך לשלושה חודשים).
"שעת אהבה" – ביקור האם בבית הילדים, בשעות העבודה, לא היתה רק מושג אלא הקלה גדולה לאמהות.
לאחר המעבר ללינה משפחתית הפסיק הנוהג של "שעת אהבה".

האמהות של הדור הראשון חשבו ונהגו על פי האידיאולוגיה של צמצום ההשקעה האישית בתחום הפרטי לטובת ההשקעה בתחום הציבורי. החל מהדור השני ובעיקר בדור השלישי של האימהות בקיבוץ, החל תהליך הפוך של השקעה: יותר בתחום הפרטי ופחות בתחום הציבורי (בקיבוצים שקמו אחרי קום המדינה היתה התנהלות זו מלכתחילה). תהליך זה עומד בניגוד לתהליך שהיה מחוץ לקיבוץ בו האמהות לא ויתרו על אימהותן אבל רצו שיפתח בפניהן מרחב אפשרויות של עבודה וקריירה. שאיפה זו הביאה ליצירת הסדרים חברתיים כמו "מעונות יום", "מטפלת צמודה" ("אופר") וכדומה.

ילדים

ילדים ראשונים

למרות שהיו בראשית דרכו של הקיבוץ דעות, שלא צריך להקים משפחה וללדת ילדים, במשך זמן קצר חדרה ההכרה שבלי ילדים אין המשך, אין עתיד ואין תקווה. 

הילדים הראשונים שנולדו בקיבוצים העמידו בפני החברים בעיות רבות ומורכבות: היתה בעיה כלכלית מוחשית מאד, היתה בעיה פיזית של תנאים נאותים לגידול הילדים והיה רצון לשחרר את החברות (אמהות) לעבודה. בשביל ליצור את התנאים המתאימים היה צריך להשקיע משאבים שלא היו עדיין. מתוך כך נבעה השאלה של הגבלת הילודה (שני ילדים למשפחה) שהיתה מקובלת במרבית הקיבוצים.

החינוך המשותף

חינוך הילדים וגידולם עומד בראש סדר היום של הקיבוץ מיום היוולדם של הילדים הראשונים. בהתאם לכך גם הופנו המשאבים, מכל סוג, למטרה זו. לכל מוסדות הקיבוץ, לא רק אלו הקשורים לחינוך באופן ישיר, היתה מחויבות לחינוך. המוסד העליון של הקיבוץ, האסיפה, דנה בגידול הילדים ובחינוכם בחלק נכבד מזמנה.

הצד האידיאולוגי, אתו היה צריך להתמודד, הוא האחריות על גידול וחינוך הילדים. האם האחריות היא על הקבוץ בלבד ומה מקומם של ההורים בחינוך ילדיהם. ההכרעה, החד-משמעית, היתה שהאחריות היא על הקיבוץ. כשהיה ברור שהחינוך הוא משותף גם הויכוח על לינה משפחתית או לינה משותפת הוכרע בזמן קצר לטובת "הלינה המשותפת". רק שני קיבוצים (דגניה א' ועין חרוד – מראשוני הקיבוצים, בשנות העשרה של המאה העשרים) נהגו אחרת וקיבלו את הלינה הנפרדת כעדיפה, ובהתאם לכך נהגו. כל הקיבוצים של אותה תקופה וכל אלו שקמו אחר-כך הלינו את הילדים ב"לינה משותפת".

בסוף שנות הששים של המאה העשרים התחילו להישמע קולות לכיוון "הלינה המשפחתית" ומשנות השבעים ועד שנות התשעים עברו כל הקיבוצים "ללינה משפחתית". העברת האחריות הכללית של הקיבוץ אל המשפחה הפרטית הורידה, במידה מסוימת, את החינוך מסדר היום הציבורי.

למי שייך הילד?

מתוך ההכרה שהחינוך הוא משותף, צצו לפרק זמן קצר, שאלות כגון: למי שייך הילד לקיבוץ או למשפחה? ומי קובע את שם הילד ההורים או החברים כולם? מהר מאד נקבעה העובדה שחינוך הילד הוא באחריות משותפת (הקבוץ) אך הילד הוא של המשפחה ולכן גם שמו ניתן על-ידה (בגניגר החליטו כל החברים על שמות הילדים: לבן הראשון - קראו אברהם, לבן השני - קראו יצחק, כשנולד הבן השלישי לא הסכימו ההורים לקרוא לו יעקב כי שם סבו, שהיה עדיין בחיים, היה יעקב. ההורים קראו לבן משה ובכך קבעו למעשה שאת שם הילד קובעים ההורים).

הטוטאליות של המערכת היתה ברורה והתקבלה אצל הילדים כמובנת מאליה. אין ספק שהיו ילדים שהרגישו בחסרונה של האם, כפעוטים במסגרת החינוך המשותף, אך לא ידעו על כך, או חששו להביע את תחושתם. רבים מבוגרי החינוך המשותף הכירו, בדיעבד, בחסך האימהי שחוו בילדותם.

סדר יום

סדר יומו של הילד, מיום היוולדו, היה בבית הילדים: מההשכמה בבוקר ועד ההשכבה בערב. מילוי כל הצרכים של הילד סופקו בבית הילדים ובאחריות המטפלת.

הלבשה, האכלה, רחצה, בריאות ושעות הפנאי, ברובן, היו באחריות צוות החינוך ("חֶבֶר עובדים"). מערכת זו הכבידה על הילד, כפרט: בבית התינוקות היתה מטפלת אחת לששה תינוקות אשר רצו לאכול, לישון או להתנקות ולפעמים כולם יחד.

בגיל מבוגר יותר יצרו התנאים הפיזיים את הקשיים. למשל, כאשר חדר שירותים אחד אמור היה לשרת קבוצת ילדים הממהרת לבית הספר או לחדר האכילה. התנאים הכתיבו עמידה בלחץ ובתחרות אך נראה שילדי הקיבוצים למדו לחיות עם זה בשלום.
סדר היום, החל בבית התינוקות ועד גיל הנעורים, היה מוכתב, מוגדר וקצוב:
מוכתב - משום שהמבוגרים, מטפלות ומחנכים, קבעו אותו.
מוגדר - משום שלכל פרק זמן היתה מטלה או מטרה מוגדרת.
קצוב - משום שפרקי הזמן תמיד היו משעה.... עד......

העבודה היא יסוד מרכזי בחיי הקבוץ והמערכת החינוכית כיוונה לכך שהילדים יספגו ויפנימו את חשיבות הערך הזה. מגיל צעיר (גיל עשר בערך) היתה חובת העבודה בסדר יומו של הילד. נוסף לכך היו הילדים "מתגייסים" לעבודות עונתיות כמו ועם החברים המבוגרים.

דוגמא לסדר יום של ילד בבית הספר היסודי, בשנות החמישים

06.30 - השכמה
07.00 - התעמלות בוקר (מאורגנת לכולם).
07.15-08.00 - שיעור ראשון.
08.00 - ארוחת בוקר
08.45-12.30 - לימודים בבית הספר בקיבוץ. (עדיין לא היו בתי ספר אזוריים)
12.30 - ארוחת צהריים.
14.00 - עבודה (מותאמת לפי גילים וסוגי עבודה)
16.00 - רחצה וארוחת ארבע.
16.30- 18.30 - זמן חופשי למפגש עם ההורים, להכנת שיעורים, לפעילות ספורט ובעיקר למשחקים על הדשא.
18.30 - ארוחת ערב.
19.00-20.30 - זמן חופשי בבית ההורים או פעילות חברתית (תנועת הנוער).
20.30 - השכבה לישון בבית הילדים ופרידה מההורים.

המערכת החינוכית שאפה ליצור לילדים מסגרת חינוכית של "חברת ילדים" והעניקה להם אפשרות ללמוד לקחת אחריות על עצמם ולנהל את חייהם. הילדים הצעירים היו נתונים למרות של הילדים הבוגרים יותר ב"חברת הילדים". "חברת הילדים" יצרה הרגשה של סולידאריות ואחדות. הרגשה שיש דאגה ויש גאוות יחידה.

במשך השנים גדל מקומה של המשפחה בחיי הילד. תלותו במטפלת והשפעת מערכת החינוך פחתה. ההורים החלו להיות מעורבים יותר ואף להתעמת עם המערכת - דבר שלא היה עולה על הדעת לפני חמישים שנה. המעבר ללינה המשפחתית האיץ את העברת האחריות כולה לידי ההורים: כלכלה, הלבשה, בריאות, חוגי העשרה וכל שעות הפנאי.
כיום בתי הספר כבר אינם ברשות הקיבוץ הבודד אלא במסגרת אזורית.

דוגמא לסדר יום של ילד בחטיבת הביניים ובתיכון

07.00-08.00 - הילד מגיע לבית הספר בהסעות מסודרות
14.00 - חזרה מבית הספר לבית ההורים.
בשעות אחה"צ והערב, מלבד חוגי העשרה, מתקיימת פעילות חברתית במסגרת חברת הילדים ותנועת הנוער. ילדים בבית הספר היסודי, בחלק מהקיבוצים, חוזרים מבית הספר אל בית הילדים ונמצאים במסגרת מאורגנת של בילוי עד 16.00-17.00 שעת הפיזור אל בית ההורים.

בריאות הילד בראש סדר העדיפויות

טבעי לגמרי שילד חולה רוצה את קירבת הוריו. כאשר הילד היה באחריות המערכת לא היתה חשיבות לרצונו של הילד והטיפול היה מערכתי: הפחד ממחלות ותמותת ילדים, בשנים הראשונות, היו מקור לדאגה. ילד חולה הועבר ל"חדר איזולציה" – בידוד. שם הוא שכב לבד, או עם חולים אחרים - בנים ובנות יחד מקטן ועד גדול. אמא או אבא היו מגיעים לאחר העבודה (בערב) יושבים מעט ליד מיטתו ויוצאים. מצד אחד זו היתה בדידות. מאידך היה שם תנור (בחורף) והיה אוכל מפנק (כמידת האפשר).

כמו בכל התחומים גם כאן חל שיפור כאשר הורחבו הדירות וגדלה השפעת (או דאגת) המשפחה. "חדרי האיזולציה" נעלמו כאשר אפשר היה להשכיב את הילד בבית הוריו וההורים היו יכולים להתפנות, "פה ושם" לטפל בו.

שעות הפנאי

עם היותו של סדר היום מובנה והדוק היו בו שעות פנאי והן נוצלו ביעילות למשחקים ומעשי קונדס. הרבה יצירתיות היתה בהמצאת המשחקים כאשר האמצעים היחידים היו שטחים פתוחים (אחר-כך גם מדושאים) אבנים, מקלות, מקומות מסתור וילדים חסרי דאגות. היו משחקים על מגרש פתוח, כשכל הילדים, או חלקם, משחקים יחד: "סוס ארוך", "שוטרים וגנבים", "תופסת" (מכל הסוגים) "אנחנו יוצאים להלחם אתכם", "שלום אדוני המלך", "מקלות" (קפיצה מעל מקלות המסודרים במרווחים משתנים) "הֶנְזַאפּ" (הנדס-אפ - HANDS-UP). כשהיה כדור נוספו גם: "מחניים", "כדור-קלע", "עמודו", "געגע".
עם הגדלת דירות ההורים וציודן, היו הילדים מגיעים לבית ההורים ומבלים קצת יותר במסגרת המשפחתית. פה ושם צצו צעצועים, ספרים ומשחקים.

בגיל הנעורים היה חלק גדול משעות הפנאי מוקדש לפעילות חברתית. בקיבוצי "השומר הצעיר", בהם היו ילדי גיל הנעורים נמצאים במסגרת "המוסד" לא היו הילדים מגיעים מדי יום אל בית ההורים. מטבע הדברים היו שעות הפנאי יותר "מאורגנות". היום לא קיימים "מוסדות" בהם הילדים נמצאים כל שעות היממה.

עידן הטלביזיה משך את הילדים לבית ההורים ועידן המחשב רק חיזק זאת. כיום ילדים בגיל הנעורים חוזרים מבית הספר ישירות אל בית ההורים, ומבלים במסגרת הביתית את רוב שעות הפנאי.

בחופשים ובמיוחד בחופש הגדול היתה בעבר חובת עבודה על כל הילדים מגיל עשר ומעלה. לכולם היתה מכסת ימי עבודה והשעות הותאמו לכל גיל. היו מחנות קיץ, חוגי העשרה וקייטנה. בעשורים הראשונים היה פיקוח של המטפלות על מעשי הילדים.
היום, בקיבוץ המתחדש, אין חובת עבודה אך מרבית הילדים מחפשים הזדמנות לעבוד על-מנת להרוויח כסף.

ילדי חוץ

כאשר בני המשק הראשונים הגיעו לגיל שש נפתח, בכל קיבוץ, בית ספר. הילדים היו מעטים והיה ברור שאי אפשר להחזיק מערכת שלמה בשביל ילדים בודדים. הפתרון לכך היה הבאת ילדים מבחוץ להתחנך במסגרת החינוך המשותף ולהשלים את המניין למילוי הכתות.
ילדי החוץ היו משני סוגי אוכלוסיה: משפחות אשר מטעמים אידיאולוגיים רצו שילדיהם יתחנכו בקיבוץ; ילדים שמטעמים שונים היה צורך להוציאם מהבית (גירושי ההורים, פטירת אחד מההורים או בעיה אחרת). ילדי החוץ אוּמצו במשפחות של ילדים בגילם והיו, בדרך כלל, חלק מהמשפחה. לא מעט מילדי החוץ נשארו כחברים בקיבוצים בהם התחנכו. מתוך אלו שעזבו, לאחר סיום בית הספר, היו ששמרו על קשר עם המשפחה המאמצת לאורך שנים.

כאשר הקיבוצים התרחבו לא היה כבר הצורך להשלים כתות. מספר ילדי החוץ פחת ואלו שהיו מגיעים לא באו מסיבות אידיאולוגיות אלא בשביל לפתור בעיה משפחתית.
עם המעבר "ללינה משפחתית" הפסיקו לקבל ילדי חוץ, מסיבות מובנות.
יש לציין שהיו בין ילדי החוץ כאלו שסבלו מהיותם מחוץ לבית הוריהם, בחברה של ילדים עם עורף משפחתי והיו כאלו שסבלו משום שילדי הקיבוץ לא קיבלו אותם כשווים. (הרחבת הנושא בפרק החינוך)

אימוץ ילדים

זוגות חשוכי ילדים, בכל מקום וזמן, סובלים נפשית ורגשית.
יש בעיות ייחודיות לאימוץ ילדים בקיבוץ, בו המשפחה ובית הילדים הם שני מרכזים שמיזוגם מהווה את עיקר עולמו של הילד.
בקיבוץ קל יותר להגיע להחלטה על אימוץ ילדים כי התנאים והאווירה נוחים יותר. העומס החינוכי מתחלק בין הקבוצה החינוכית, המחנכים וההורים. 

הקיבוצים מגלים רגישות רבה מאד לצורך של משפחות לאימוץ ילדים והנושא פתוח וגלוי. כבר בשנות החמישים של המאה העשרים התחילו הקיבוצים באימוץ ילדים. מעקב אחרי אימוץ הילדים בקיבוצים הראה שהזהות העצמית של הנער המאומץ, המתבגר בקיבוץ, תלויה רק חלקית בעבר ובתורשה, וכי לסביבה, לחינוך ולקשרים עם הוריו המאמצים, חלק חשוב בעיצוב אישיותו. להבנה ולתמיכה של החברה בה הם חיים יש חלק בגיבוש אישיותם הבריאה של הילדים המאומצים בקיבוץ.

ילדים חריגים

הטיפול בילד החריג הביא לידי מיצוי את הדאגה לילדים ואת היותם בראש סדר העדיפויות.
ילדים בעלי נכויות או מוגבלויות זכו תמיד וזוכים גם היום לטיפול ולתשומת לב ברמה הגבוהה ביותר. הגורם הכלכלי לא מהווה מכשול או מגבלה כאשר צריך להעניק לילד טיפול מיוחד, תנאים פיזיים מיוחדים, מכשירים וימי עבודה, ככל שנדרש.

הרצון הבסיסי הוא להשאיר את הילדים במסגרת הרגילה של חברת הילדים ובית ההורים ולתמוך בהם ככל שניתן. ילדים המופנים למוסדות הם אלו שלא התאפשר לקיבוץ הבודד להעניק להם את הטיפול הראוי.
גישה זו של הקיבוץ מפחיתה מהמשפחה את העול הנפשי והפיזי ומאפשרת לה לתפקד, עד כמה שניתן, כמשפחה רגילה.

מתוך אותה דאגה לילדים ככלל, ולילדים החריגים בפרט, הקימה התנועה הקיבוצית מוסדות לשם הופנו הילדים עם המוגבלויות. במשך השנים נפתחו מוסדות אלו גם לילדים מחוץ לתנועה הקיבוצית.

הומו-לסביוּת

חרף שינויים שמתרחשים במבנה החברתי בקיבוץ, החברה הקיבוצית עודנה חברה סגורה ובמידה מסוימת שמרנית, לפחות בנוגע לחלוקה המגדרית. אמנם תהליך הפתיחות והקבלה של הומואים ולסביות בעולם לא פסח גם על החברה הקיבוצית, אולם בקיבוצים - ובמיוחד באלה הנמצאים באזורים מרוחקים ממרכז הארץ - חשיפת נטיות מיניות עדיין אינה ענין של מה בכך, ותהליך היציאה מהארון עודנו קשה. במקרים רבים הומואים ולסביות מעדיפים להתרחק מהקיבוץ (בדרך כלל לעקור לכרך, בעיקר לתל-אביב או אף לערים גדולות בחו"ל), ולחזור אל הקיבוץ - אם בכלל - רק לאחר היציאה מהארון. תהליך היציאה מהארון הוא לרוב הדרגתי וחובק את המשפחה הקרובה והחברים הקרובים, ורק לאחר מכן את המשפחה המורחבת ולבסוף (אך לא תמיד) את שאר חברי הקיבוץ.

חווית ילדות חזקה ומיוחדת

התנאים הפיזיים של הקיבוץ, מרחבים פתוחים, צמחיה, בעלי חי - כל אלה יצרו תנאים של "ילדי טבע" מאושרים. היום יש כאלו שמגלים סדקים בדימוי. 

היחד, מאז הישיבה על הסירים (הילדות) עד הליכה לצבא, יצרה ברוב המקרים יחסי קירבה וחברות עמוקים ובחלקם אף כמו אחים. לעתים רחוקות היו מצבים שהקרבה יצרה מתח. 

הלינה המשותפת היתה גורם מלכד: "משגעים" יחד את שומרת הלילה, נלחמים "חדר" נגד "חדר" שכן (בדרך-כלל היו הילדים גרים ארבעה ילדים בחדר, בנים ובנות יחד, בני אותו גיל), מתלחשים לאחר כיבוי האורות. לאחר שנים התברר שהיו לא מעט ילדים שסבלו מפחדים בהיותם ללא הוריהם אך זה לא הפריע להם להיות חלק מחוויית הלילה בבית הילדים.

הווי משפחתי

רקע

עם כניסת הזוג הצעיר לחדר משפחתי התחיל להיווצר האופי הייחודי של המשפחה בתוך החברה השיתופית והשוויונית.
החינוך המשותף היה כוללני והמפגש עם ההורים היה קצר. בכל זאת נשאר מקום מכריע ליחידה המשפחתית בעיצוב חייו של הילד.

גם בתקופות בהם האמצעים הכלכליים היו דלים מצאה כל משפחה את תחומי ההתעניינות שלה: היו מי שהעיסוק בבית נסב סביב המוסיקה, היו מי שהשקיעו בטיולים או בספרות וגם איסוף בולים היה נפוץ. הדור השני הושפע מכך ואפשר היה לזהות בו, בלי קושי, את אופייה של המשפחה, כמקובל מחוץ לקיבוץ - למרות השוויון בו.

אחר הצהריים

פגישה של הילד עם משפחתו מתקיימת כאשר מסתיים הטיפול בבית הילדים, בשעה 16.00. בבית, בדרך-כלל, ימצא אחד ההורים. אם מדובר בילד בגיל הרך הולכים ההורים להביא את הילד לביתם. לעתים ילך אח בוגר והרבה פעמים אלו הסבים שאוספים את הילד. 

בימים עברו היו הורים רבים עובדים עד שעות הערב וילדיהם היו מתלווים לילד אחר ומבלים את שעות אחה"צ עם משפחת החבר או שהיו מגיעים אל מקום העבודה של ההורים ומבלים שם את שעות הפנאי.

בשעות אחר הצהריים והערב יש להורים זמן פנוי, אך הוא תלוי במעורבותם בחיי הקיבוץ, בעסוקי הפנאי שלהם ובתפקידי עבודתם. 

בשנים קודמות, כשלא היו משחקים בבית ההורים ואוכל בודאי שלא היה, חלק גדול משעות אחה"צ בילו הילדים מחוץ לבית במשחקים ביניהם. כאשר החשיך היו הילדים חוזרים הביתה ומשחקים במעט שהיה בדירת החדר. שם היתה כל המשפחה יושבת והשיחות נסבו סביב נושאים חינוכיים, ערכיים, ששייכים למסגרת הקיבוץ וגם אקטואליה.

את ארוחות הערב היו ההורים הולכים לאכול בחדר האכילה בעוד הילדים היו אוכלים במסגרת בית הילדים (בגיל הרך) או במסגרת חדר האוכל של הילדים (גיל בית הספר). כאשר חדר האוכל תיפקד וכולם אכלו שם את שלושת הארוחות היתה ארוחת הערב מיוחדת כשכל בני המשפחה היו יושבים יחד לאכול - שלא כמו בארוחות הבוקר והצהריים.
היום, יש לילדים יש חדר משלהם והבית מלא "כל טוּב": מחשב, טלביזיה, משחקים.
ארוחת הערב בבית, במסגרת המשפחתית, מספקת את ההזדמנות ל"גיבוש המשפחה".

שעת ההשכבה – בלינה המשותפת

נוהג "ההשכבה" בבית הילדים הסתיים עם המעבר ללינה המשפחתית. למושג "השכבה" היתה משמעות ברורה ומוכרת לכל: הליכה עם הילדים לבית הילדים והשכבתם לישון. בשנים הראשונות "ההשכבה" היתה הבאת הילד אל בית הילדים, השכבתו במיטתו ופרידה. המטפלת היתה אחראית לכיבוי האורות והרגעת הרוחות, בדרך-כלל ע"י סיפור.
כאשר "ההשכבה" היתה קצרה, וההורים עזבו את ילדיהם "לחסדי" המטפלת, היו רבים מהם יושבים מעבר לדלת על מנת להיות בטוחים שהילד שקט ורגוע.

ככל שמשך "ההשכבה" הלך והתארך הצטמצם תפקידה של המטפלת לכיבוי האורות בלבד.
מוסד "ההשכבה" התפתח והפך לאירוע מתמשך של טקסים אישיים. האירוע התחיל בהגעה לבית הילדים ומפגש עם ילדים ומשפחות אחרות (ראו להלן) ואז: החלפת בגדי היום לבגד-לילה, צחצוח שיניים,ישיבה על הסיר – בגיל הרך, הקראת סיפור (לפחות אחד) ע"י ההורה ופרידה – לפעמים ממושכת ולא קלה. כחלק מהפרידה היו באות הבטחות לביקור חוזר בלילה וזה התבטא בהשארת מכתב, או כל סימן אחר, על הכסא ליד מיטתו של הילד. היו ילדים שהתקשו להיפרד, או הורים שהתקשו לעזוב את הילד ואז היו נשארים לשבת ולהתייבש עד שהילד נרדם (וגם ההורה).

משפחות, שלהן היה יותר מילד אחד, היו מתפצלות והורה אחד היה משכיב את הילד בעוד ההורה השני הולך עם אחיו. אם היו יותר משני ילדים אותם יש להשכיב, באותה השעה ובבית ילדים שונה, היתה ההשכבה נעשית ב"נוהל מקוצר" וההורים היו מקפצים מבית ילדים למשנהו, מפרידה לפרידה. כאשר אב המשפחה היה במילואים (פעם זה קרה לעתים תכופות) היתה האם הופכת ל- superwoman.

מפגש ההורים ב"השכבה" יצר הווי מיוחד בין ההורים, אשר לעתים נראה כאירוע בפני עצמו. ההורים די נהנו מכך ואף יצרו, לא אחת, "פרלמנט השכבה" בו נדונו נושאים שברומו של קיבוץ וברומו של עולם.

הצורך הטבעי של הורים להיות קרובים לילדיהם, בעיקר בשעות הלילה, הביא ל"מיני לינה משפחתית" בקיבוצים רבים. ילדים, החל מגיל הגן, היו לנים בבית ההורים בלילות שבת. היה לזה קשר, כמובן, להפסקת העבודה בבתי הילדים בשבתות, ולתפקוד חדר האוכל אך מבחינת המסגרת המשפחתית זו היתה התקדמות בדרך ל"לינה משפחתית". הלינה בלילות שבת בבית ההורים, יצרה רצף של שהות הילד עם הוריו, ובאחריותם, מיום שישי אחה"צ ועד ה"השכבה" של מוצאי שבת.

מוסד "ההשכבה" החל להיסדק כאשר הורים אחדים החלו לאחר עם ילדיהם לשעת ההשכבה או להלין את ילדיהם בביתם בניגוד להחלטות הקיבוץ.

שישבת

ליל-שבת ושבת הוא הזמן בו כל המשפחה יחד. ארוחת ליל-שבת בבית היא חגיגית יותר משאר ימות השבוע. בבתים רבים מדליקים נרות שבת. יש צפייה משותפת בטלביזיה. לעתים מצטרפים לארוחה סבים או קרובי משפחה אחרים החיים באותו קיבוץ. 

בעידן חדר האוכל היו טקסי "קבלת השבת" ולכל משפחה היה מקום ישיבה קבוע בארוחת הערב. כשהמשפחות היו כבר רב-דוריות היה המראה של כל "החמולה", יושבת יחד בטקס, מראה מרנין.

בשבת בדרך כלל מקיימים אירוע משותף של כל המשפחה: הליכה לבריכת השחייה, נסיעה לטיול או ביקור קרובים. גם ארוחות הצהריים בשבת הן אירוע שונה משאר ימות השבוע.
בעידן הלינה המשותפת, וגם אחר כך, היה שבת בבוקר זמן איכות של המשפחה. כל הפעילות היתה מכוונת לכך שכל המשפחה נמצאת יחד ופעילה יחד. שנים רבות היתה ל"זירת הטרקטורים" מקום של כבוד באירועי השבת.

בשבת אחה"צ אפשר לראות את צעידת המשפחות הצעירות אל בית הסבים ל"ארוחת-ארבע" - מעין טקס משפחתי של מוצאי שבת.

חופש ו"נופש על גלגלים"

כבר בשנים המוקדמות של הקיבוץ הכירו החברים בחשיבות החופש מעבודה וזכות המנוחה כצורך בסיסי של חבר הקיבוץ - ככל האדם. היו צורות שונות של חופש-נופש:

  • הזוג, או החבר הבודד מקבל שבעה ימי חופש שנתיים, אותם הוא נח בבית ומקבל בחדר האכילה אוכל ויחס שונה. בדרך כלל כיוונו לכך שמספר משפחות ינפשו יחד (מטעמים ארגוניים).
  • לקיבוץ היתה דירת נופש (שכורה) אליה היו מגיעים מספר זוגות לבילוי של שבוע. הבישול, הניקיון והפינוק היו בידי חברה אשר סודרה לכך בסידור העבודה.
  • היתה אפשרות של דירה שכורה אשר עמדה לרשותו של זוג, או שניים - ללא מבשלת.
  • היה נופש בבתי הבראה של ההסתדרות לשם היו יוצאים החברים לשבוע מנוחה.
  • היו מקרים שרק אחד מבני הזוג יצא לנפוש בחוץ, על-מנת לא להשאיר את הילדים לבד.
    בכל המקרים הנ"ל היה החופש-נופש מיועד להורים בלבד. הילדים נשארו במסגרת החינוך המשותף והיו באחריות משפחה אחרת בקיבוץ.

הנוהג של יציאה לחופש עם הילדים החל עם ה"נופש על גלגלים" ולרוב היה בחופשת הקיץ. הקיבוץ איפשר לכל משפחה (בחופש הגדול היתה עדיפות למשפחות עם ילדים) לקבל מכונית, לארבעה ימים רצופים, לצורך בילוי משפחתי. פעמים רבות היו שתי משפחות מתארגנות יחד לשמונה ימים (ברכב גדול) בעיקר בתקופה שחופי סיני היו להיט.
האפשרות של הקיבוצניקים לצאת, עם רכב משלהם, לארבעה ימים רצופים, היתה מעין "משאת נפש" וחגיגה אמיתית.

בשנים האחרונות, כאשר למשפחות רבות יש מכונית, הצטמצם ה"נופש על גלגלים".
ההפרטות, השינויים והמצב הכלכלי המשתפר, הביאו לתופעה חדשה - נופש-חופש בחו"ל לכל המשפחה (זו עדיין לא נורמה).

ימי הולדת

בשנים הראשונות של התנועה הקיבוצית (שנות העשרים של המאה העשרים) לא צוין יום ההולדת של הילדים כיום מיוחד - אולי כחלק מהשאיפה לשוויון ולהצנעת הפרט בתוך החברה כולה.

את ימי ההולדת התחילו לציין בשנות השלושים של המאה העשרים במסגרת החינוכית, בבית הילדים. במשפחה קיבל הילד מתנה סמלית, בהתאם לתקופה. שנים אחר-כך התפתח נוהג שהמשפחה משאירה ליד מטת הילד, בבית הילדים, צלחת עם ממתקים לציון יום ההולדת. זו היתה הפתעה אותה פגש הילד בבוקר של יום הולדתו. (רבים מבני הקיבוצים שעזבו לקחו אתם את "מנהג הצלחת" וכיום הנוהג נפוץ לא רק בקיבוצים).
מסיבות יום הולדת, במסגרת החינוכית, נערכו בימי שישי אחה"צ, בהשתתפות ההורים. מאוחר יותר הצטרפו גם סבים, אחים ודודים.

היום, בגיל הרך, חוגגים לכל ילד את יום הולדתו במסגרת בית הילדים, ביום ההולדת עצמו, ובהשתתפות פעילה יותר של ההורים. לילדים מגיל בית הספר חוגגים את האירוע (מלבד מסגרת בית הספר) בבית המשפחה. בגילאים הנמוכים מוזמנת גם קבוצת הגיל של הילד.
לאחר בר המצווה מציינים את יום ההולדת של הילדים בהענקת מתנה - פעם היא היתה צנועה ביותר וכיום "השמים הם הגבול".

בר מצווה

בראשית הדרך

כאשר הבנים הראשונים של התנועה הקיבוצית הגיעו למצוות (סוף שנות העשרים ושנות השלושים של המאה העשרים) התעוררה פלוגתא: האם קיים ניגוד בין ערכים וסמלים של מסורת יהודית לבין הוויה פועלית בקבוצה העברית.
את בר-המצווה חגגו במסגרת קבוצת הגיל, בצניעות, ללא מוזמנים מבחוץ. מתנת הקיבוץ (שהוענקה ע"י המחנך) היתה בדרך-כלל ספר (תנך או ביאליק). אחר-כך הצטרף גם שעון יד כמתנה מסורתית.

עם השנים קיבל טקס בר-המצווה מקום נכבד יותר בין הטקסים והאירועים. בשנות השישים של המאה העשרים נכתב ע"י אריה בן גוריון "זהו הניסיון המאורגן היחידי, בחברה הישראלית-החילונית, לעצב את תוכנו של חג בר-המצווה מכל צדדיו: הלימודיים, החברתיים, והלאומיים תנועתיים".

המעבר לטקס מסורתי

בקיבוצים החילוניים החלו בני המצווה לעלות לתורה, כחלק מטקסי בר המצווה. בתחילה היו אלה משפחות בודדות, כשההורים הם היוזמים והדוחפים. לרוב היו אלה משפחות בהן ההורים באו מבית מסורתי בחו"ל. במשך השנים היתה העלייה לתורה נוהג נפוץ. בקיבוצים בהם יש בית כנסת היתה העלייה לתורה נעשית שם בהשתתפות ההורים ובני הכתה. היו בנים אשר עלו לתורה בישוב סמוך בו היה בית כנסת. משפחות שהזמינו רב רפורמי להדריך את בן המצווה ולהנחות את הטקס התקבלו בהבנה. בנים להורים ילידי הקיבוץ הצטרפו בשלב מאוחר לנוהג העלייה לתורה. כיום יש ילדים שעולים לתורה במסגרת הטקסים האלטרנטיביים. בקיבוצי "השומר הצעיר" לא מקובל לעלות לתורה.

שנת הבר מצווה

בתקופת השיא של טקסי בר-המצווה היתה כתה ז' כולה "שנת בר המצווה".
בשנה זו הגבירו והדגישו את לימוד ערכי היהדות, עסקו בפעילות של תנועות הנוער ("השומר הצעיר", "הנוער העובד" ו"מחנות העולים") וחויבו למלא משימות אישיות וכיתתיות. בסיום שנת ה"בר מצווה" היה מתקיים טקס חגיגי עם מפקד, בהשתתפות כל חברי הקיבוץ. 

היום (2008) מציינים את "שנת בר-המצווה" בבתי הספר האזוריים, בכתה ז', בדגש על עבודת "שורשים" ומפגש עם המסורת. במסגרת הקיבוץ יש לקבוצת הילדים משימות ומסיבת "בר-מצווה" משותפת, באחריות מערכת החינוך וההורים. למסיבות "בר-המצווה" יש מקום נכבד בין אירועי התרבות של הקיבוץ גם היום.

קרובי משפחה

הקיבוץ בתחילתו היה יחידה חברתית סגורה וכל מה שמחוץ לקיבוץ היה "רחוק".
לדור המייסדים היו קרובי משפחה בדרגות שונות (אחים, דודים וכו') אתם היה קשר מכתבים בדרך-כלל.

בני המשק הראשונים היו נוסעים בחופשים, באוטובוסים, לקרובי המשפחה – לבילוי בעיר. אגב כך נחשפו לחיים שמחוץ לקיבוץ. במקביל החלו להגיע לקיבוץ "ילדי החופש" - ילדים, קרובי משפחה, אשר באו להתארח בקיבוץ. "ילדי החופש" השתלבו עם ילדי המקום, כולל שינה בבית הילדים. כל ילדי הקיבוץ הכירו את קרוביהם של כולם. "ילדי החופש" הביאו לקיבוץ מעט מן החוץ.

התופעה הלכה והצטמצמה כאשר לבני המשק הראשונים נולדו ילדים ובני הדודים חיו גם הם בקיבוץ. כך גם פחתו במידת מה הנסיעות לביקור קרובים בעיר.

משפחות מאמצות

מלבד החברים שהו בקיבוץ קבוצות נוער וצעירים, לתקופות זמן מוגבלות. בהן: הכשרות עבודה של נוער ישראלי ונוער מחו"ל – באמצעות תנועות הנוער; אולפנים לעברית (של עולים חדשים); חברות נוער, מטעם עליית הנוער - אשר התחנכו בקיבוץ 2-4 שנים; גרעיני נח"ל ששהו חצי שנה בקיבוץ; מתנדבים מחו"ל; חיילים משוחררים (פרויקט סלע).
היה נוהג ברור שכל צעיר, או צעירה, אשר הגיעו במסגרות הנ"ל, אומצו ע"י משפחה בקיבוץ. לעתים היו במשפחה שני מאומצים מקבוצות שונות, בו זמנית.

האימוץ בא לידי ביטוי בכך שניסו לתת להם הרגשה של בני-בית במשפחה. המאומצים היו מגיעים, לפי רצונם, בשעות אחה"צ או הערב, לקפה. בארוחות הערב, בחדר האוכל ובערבי שבת הם ישבו עם המשפחה בשולחן אחד. הם הוזמנו לכל אירוע משפחתי. 

כאשר היו עולים חדשים (שנות החמישים והששים של המאה העשרים) היתה תרומת המשפחה בלימוד השפה והכרת אורחות החיים. כאשר היו אלו הכשרות מחו"ל או מתנדבים, מארצות שונות היו המפגשים עם דגש על הכרת חיי הקיבוץ.

לא רק המשפחה תרמה למאומץ, יהא מי שיהא, אלא גם המאומץ עצמו הביא למשפחה, ובעיקר לדור הצעיר, מפגש עם הווי חיים שונה לחלוטין, נורמות התנהגות שונות וגם שפה - שקצת חדרה באמצעותם.

האימוץ פתח לקיבוצניקים הסגורים צוהר לעולם הרחב. משפחות רבות נשארו בקשרים הדוקים עם "מאומציהן" ,משכונת התקווה ועד יפן, לאורך שנים רבות. 

למאומצים, גם אם היו תקופה קצרה, היה תמיד מקום עמוק בלב של חלק מבני המשפחה.
דווקא היום, כאשר הדירות רחבות וכיבוד לא חסר, פחתה תופעת האימוץ - גם משום שאין כל-כך את מי לאמץ וגם משום שהמשפחות התכנסו יותר אל עצמן.

בשליחות התנועה

החל בשנות העשרים, של המאה העשרים, יצאו חברים מרכזיים מהקיבוצים לשליחות באירופה (ומאוחר יותר גם בארצות ערב) על-מנת לעודד עלייה לארץ ובעיקר להביא עוד חברים לקיבוצים. השליחות היתה בדרך-כלל לשנה-שנתיים.

חבר אשר יצא לשליחות עזב את אישתו וילדיו בארץ, בקיבוץ (זכור מקרה של חבר אשר הרבה צאת לשליחויות ובאחת הפעמים לקח גם את אישתו איתו. בנם התינוק נשאר שנה לבד – עם השגחה של חברה מהקיבוץ). המשפחה עמדה בפני קשיים פיזיים ונפשיים, אם כי לא כלכליים. הקושי הראשון היה הגעגועים, חוסר הקשר והדאגה לאב המשפחה. חסך של דמות אב במשפחה יצרה אצל הילדים והאם חלל ריק, לעומת המשפחות שסביבן. לא היו שום הקלות בחובותיה של החברה, האם: תורנויות, שעות עבודה ארוכות, השכבות של הילדים בבתי הילדים וגם בילוי משותף בחגים ובשבתות ללא אב המשפחה.

גם חברים אשר יצאו למלא תפקידים ב"מוסדות היישוב" בארץ, היו בבחינת חסר גדול למשפחה, למרות שהיו מגיעים מדי פעם לביתם. 

בשנות הארבעים למאה העשרים הייתה התגייסות גדולה של חברי קיבוצים לצבא הבריטי. בין המתגייסים היו גם בעלי משפחות וגם נשים-אמהות לילדים (אם כי לא רבות). המשפחה נשארה בחסר והנתק היה לזמן ארוך יותר (3-5 שנים). גם כאן לא היתה שום הקלה בחובות לבת/בן הזוג שנשארה עם הילדים בבית. 

אחרי קום המדינה יצאו משפחות, בשלמותן, לעזרה במושבי העולים ובשליחות התנועה לחו"ל. במקרים אלו היתה המשפחה כולה מגויסת.

המשפחה המורחבת והמורכבת

רקע

התופעה הייחודית למשפחה בקיבוץ היא רב דוריות: אבות, בנים, נכדים ונינים חיים באותו קיבוץ. כאשר במשפחה אחת נשארו שניים ושלושה בנים/ות עם בני זוגם בקיבוץ נוצרה משפחה מורחבת. אם אחד מבני המשפחה נשא בן/בת זוג מתוך הקיבוץ, עם הורים ואחים, התפתחה "חמולה". בארוחות ערב של ליל שבת, בחגים ובאירועים משפחתיים, מתכנסת "החמולה". להיות חלק מ"חמולה" זה כייף. הרגשת היחיד שהוא אחד מתוך משפחה ענפה בקיבוץ נוסך בטחון והרגשה טובה. יש מקרים ש"החמולה" מתגייסת לשמור על אינטרס שהוא חשוב בעיני חלק מאנשיה - למשל בהצבעה, כאיש אחד, באסיפה.
מטבע הדברים יש גם מתיחויות במשפחה מורחבת.

הורים

מייסדי הקיבוץ, שרובם באו כחלוצים מחו"ל, השאירו משפחה ובעיקר הורים מבוגרים. היתה דאגה קיומית להורים ורבים הביאו את הוריהם לחיות לידם בקיבוץ, כ"הורים" – לא כחברים. בקיבוצים נוצר מעמד חדש של "הורים" אשר מצד אחד היו לנטל ומאידך היו סבים לילדים. לא כולם זכו לכך.

התנאים הפיזיים של הקיבוצים הראשונים היו קשים וכך גם תנאי חייהם של ההורים שהגיעו מאירופה, ובגיל מבוגר. רבים מבין ההורים השתלבו בעבודה, בעיקר בעבודות שרות. ההורים הזקנים שוכנו בדרך-כלל בבית אחד.

הורי חברים שהצטרפו לבניהם בקיבוץ, משנות החמישים ואילך, התערו בחיי הקיבוץ ואף כי מעמדם היה שונה התחושה היתה שהם כמו כולם.

במקביל להבאת ההורים לקיבוץ התפתח מסלול של עזרה כלכלית להורים, מחוץ לקיבוץ: הקיבוץ תמך בהורים על-ידי העברת סכום כסף, חודשי (קבוע) וגם אפשר לחברים לבקר את הוריהם ולסעוד אותם על חשבון יום עבודה. מנגד, היו הורים עירוניים שתמכו בילדיהם חברי הקיבוץ בסתר, ותופעה זו היתה אחד הבקיאים הראשונים בקומוניזם הקיבוצי.

הבאת הורים קשישים לגור ליד בניהן בקיבוץ היתה מקובלת לאורך שנים. כיום התופעה כמעט לא קיימת – יתכן שרמת החיים מאפשרת פתרונות אחרים. בעידן ההפרטה גם התמיכה של הקיבוץ בהורי חברים התמוססה והפכה להיות בעיה פרטית. .

בני זוג שאינם חברי משק

נישואים של בן/ת קיבוץ עם בן/ת זוג מבחוץ (לרוב מהעיר) הביא בדרך כלל לקבלת בן/ת הזוג לחברות בקיבוץ או לעזיבה של בן/ת הקיבוץ. לא היתה אפשרות לחיות בקיבוץ כאשר אחד מבני הזוג איננו חבר.

נישואים לבן/ת מהעיר הביאו במקרים רבים לרווחה כלכלית כלשהי ולפעמים למושא של קנאה.

החל בשנות השמונים של המאה העשרים החלו להסתנן מקרים של זוגות בהן אחד מבני הזוג אינו חבר משק אלא נמצא על תקן של "בעל/אישה" של... בשנים הראשונות היו ניסיונות להלחם בתופעה. עובדת היותם של "לא חברים" בקיבוץ, גרמה לכעסים בין המשפחה לבין הקיבוץ. במקרים רבים נאלץ הזוג "המעורב" לעזוב את הקיבוץ.

בסוף שנות התשעים הבינו בקיבוצים, בדיעבד, שהם מפסידים חברים טובים ובני זוג שיכולים לתרום בשטחים שונים. תופעת היותו של בן-זוג, שאינו חבר, הפכה להיות לגיטימית. בשלב הראשון זה התאפשר באמצעות הסדרים פרטניים עם בן הזוג. בשנים האחרונות נכתבו תקנונים מתאימים לתופעה.

הבנים העוזבים

עזיבת בנים את בית הוריהם היא תופעה מקובלת בעולם.
עזיבה של בנים/ות את הקיבוץ התחילה עם הגיעם לבגרות של דור הבנים הראשון.
הקיבוץ לקח על עצמו מטלה חינוכית קשה כאשר שם לפניו את המשך הדרך החלוצית והשארות הבנים כמטרה מרכזית של החינוך. עזיבת הבנים התקבלה על-ידי דור ההורים כמכה קשה. לעתים אף הוגדרה כ"בגידה".

היו סיבות שונות לעזיבתו של בן-משק את הקיבוץ: כאשר בן/ת הזוג לא רצה לחיות בדרך חיים קיבוצית; עזיבה לצורך לימודים, אשר בעשורים הראשונים לקיבוץ היתה בלתי אפשרית; עזיבה לצורך התרחקות מהחברה הלוחצת ולעתים גם מהמשפחה.

רבים מבני המשק שעזבו הרגישו רגשי אשם – לפחות בתקופה הראשונה. להורים היה קושי להשלים עם העובדה שבניהם לא בחרו לחיות לידם, שהבנים לא ממשיכים את דרכם, בה הם עדיין מאמינים ובה השקיעו את מיטב שנותיהם (ראו להמחשה הפזמו "בלדה לעוזב קיבוץ" והספר "חדווה ואני").

מאידך – היכולת המוגבלת של ההורים לסייע, כלכלית, לבן העוזב, גרמה לתחושת חוסר אונים. היתה ציפייה שהקיבוץ יתמוך בעוזב וזה לא כל-כך היה בפועל.

הקיבוץ היה מעוניין לשמור על קשר עם הבנים (אולי בתקווה שיחזרו) וזה התבטא בעיקר במשלוח עלונים או הזמנות ל"חג המשק". 

ככלל אפשר לציין שבני-משק אשר עזבו את הקיבוץ נשארו קשורים רגשית אל קיבוצם וכל ידיעה עליו היתה מרגשת עבורם. בשנים האחרונות החלו להישמע דברי ביקורת, של בנים עוזבים, על הקיבוץ בתחומים שונים (ראו למשל הסרט "אדמה משוגעת") אך אלו עדיין לא מעידים על הכלל. 

כאשר ניידות חברי הקיבוץ היתה מוגבלת ולא אפשרה להורים להגיע אל בניהם ונכדיהם שבחוץ, כפי שהיו רוצים, היה קושי הניתוק גדול ומייסר. במשפחות בהן כל הבנים עזבו ו"הקן" התרוקן היתה הרגשת הבדידות כבדה, במיוחד אם בסביבה יש משפחות רב-דוריות אצלן ”הדשא שוקק חיים".

חזרת בנים

 בעבר, רק מתי מעט חזרו לקיבוץ אחרי העזיבה. היום, הקיבוץ משקיע מחשבה, זמן ואמצעים על-מנת להשאיר את הבנים הצעירים בקיבוץ. ברוב הקיבוצים הוקמה "ועדת צעירים" אשר תפקידה היה למצוא דרך להתאים את חייהם של בני הקיבוץ הצעירים לחיי חבריהם שמחוץ לקיבוץ.

הוצע לצעירים יציאה ללימודים, טיול בחו"ל ושנת חופש. בשנים מאוחרות יותר הוצעו "מסלולי צעירים". בסופו של דבר המטרה לא הושגה ועזיבת הקיבוץ המשיכה להיות תופעה נפוצה ומכאיבה. כאשר הבינו ששום דבר לא משאיר את הבנים בקיבוץ והתהליך מוביל לשינוי דמוגרפי שלילי היה ברור שצריך לעשות תפנית מחשבתית ולמצוא דרך להחזיר את בני-המשק לקיבוץ.

החזרת בני הקיבוץ נעשתה בשלושה מסלולים:
המסלול הראשון הוא האפשרות שניתנה לצעירים, בני הקיבוץ, להישאר כשכירים – המתגוררים בקיבוץ ועובדים בו או מחוצה לו. הסדר זה אפשר את חזרתם מייד לאחר השרות הצבאי מבלי להתחייב לשום דבר.

המסלול השני הסתמך על-כך שבני קיבוץ, שעזבו והקימו משפחה, גילו רצון לחזור לקיבוץ המשתנה. האפשרות לגור בסביבת ההורים עם מידה של פרטיות, שלא הייתה קיימת בעבר, החזירה משפחות צעירות לחברות מלאה בקיבוץ.
 
המסלול השלישי הוא ההרחבות הקהילתיות, שנבנו כאפשרות לבני הקיבוץ לחזור אליו, מבלי הצורך להיות חברים בו. מסלול זה הביא בשנים האחרונות משפחות רבות לחזור לקיבוצם.
חזרת הבנים מביאה רוח חדשה לקיבוץ ככלל ולהורים בפרט.

הזדקנות וחילופי דורות

מייסדי הקיבוץ לא חשבו מה יהיה כאשר הם יזדקנו ואיך יתנהלו חייהם. הנושא עלה לראשונה לסדר היום כאשר החברים הראשונים הגיעו לגיל מבוגר ונזקקו לטיפול סיעודי. ככלל, מרפאת הקיבוץ היתה אחראית לטיפול הרפואי של חבריה. כאשר הסתמן צורך בטיפול סיעודי צמוד נדרש להיכנס עוד גורם לשטח.

בקיבוצים רבים היתה אחת החברות אחראית לטיפול בקשישים ואם היה צורך בסיעוד יום-יומי נעזרו במטפלת חיצונית. עם עליית מספר הקשישים (הזדקנות דור הראשונים) החלו לבנות בקיבוצים "בתי קשיש" בהם אוכלסו החולים שבין זקני הקיבוץ וכאלו שנזקקו לסיעוד והשגחה לאורך היממה. (כאשר בתי הקשישים לא היו בתפוסה מלאה התחילו לפתוח אותם גם לאנשים מחוץ לקיבוץ ועל-ידי כך להקטין את העלויות).

חברים רבים לא רצו לעזוב את דירתם, בה גרו עשרות שנים, ולעבור לבית הסיעודי. עקב כך התפתחה גישה חדשה על פיה יש לטפל בחבר המזדקן בביתו. לצורך כך שכרו את שרותיהם של מטפלות/ים חיצוניים.

עם תחילת שנות האלפיים רווח בארץ הנוהג לקחת מטפל/ת פיליפיני/ית וכך עושים גם בקיבוצים. במסגרת השינויים וההפרטות בקיבוצים הועברה חלק מהאחריות, על הסידורים הטכניים, למשפחה (במיוחד עם הם נמצאים באותו קיבוץ). במרבית הקיבוצים עדיין מוטל על הקיבוץ לדאוג לחבריו הקשישים ולתת תמיכה חברתית, על מרכיביה השונים, לקשישים ללא בני זוג (באמצעות שכנים או ועדת קשישים). יש חובה מוסרית על המשפחות, גם אם אינן מתגוררות בקיבוץ. אך עם זאת קיימת תופעה שבן עוזב משחרר עצמו מאחריות ודאגה להוריו, לעת זקנתם.

החיים המשותפים והשוויוניים של כמה דורות, יחד, בקיבוץ, יצרו בעיות ייחודיות לצורת חיים זו. כל דור רצה, בבוא היום, להחליף את הדור הקודם בתפקידים ובניהול הקיבוץ (לקבל אחריות). זה לא עבר בקלות. גם העובדה שלא היה נהוג להפסיק לעבוד בגיל מבוגר, או לצאת לפנסיה, הקשתה על המוביליות בתוך המערכת.

בשנים האחרונות התחדדה הבעיה. הקיבוצים עברו להפרטה ולשכר דיפרנציאלי והחברים הפנסיונרים הפכו בעיני דור הבנים (החברים בגיל העבודה) לנטל. במשפחות להן שניים ושלושה דורות של חברים בקיבוץ מביא הדבר, לעתים, לידי מתח.

שכול, אלמנות ויתמות


כאשר נפטר חבר או חברה, בשל מחלה או תאונה, הקיבוץ עוטף את המשפחה ומשתתף בצער ובאבל. לאחר תום ימי האבל (בשנים הראשונות זה היה חודש, אחר-כך שבוע) שב הקיבוץ לסדר היום והמשפחה נשארה עם האבדן. לאלמנה וליתומים לא היו הקלות בחברה השוויונית. מי שהתאלמן, בחברה הסגורה והמנותקת, התקשה למצוא בן/בת זוג ולהתחתן שנית. הנורמה החברתית היתה שלא מדברים על המת ומאידך שומרים לו אמונים (ולא חושבים על נישואים שניים). בשנים שלאחר קום המדינה, כאשר התאלמנו בני/בנות הדור השני, התרככה הנורמה הנוקשה - אפשר היה לדבר על המת ומאידך הוכר הצורך למצוא בן/בת זוג, ולפתוח דף חדש.

לאלמנות מלחמה, כמו להורים שכולים, היה ויש גם כיום יחס שונה במידה מסוימת. מאז קום המדינה הצטיינה התנועה הקיבוצית בגיוס בניה לצהל. מספר חללי המלחמות של התנועה הקיבוצית היה גבוה בהרבה מחלקה באוכלוסיה (במלחמת יום כיפור נהרגו בקיבוץ בית השיטה אחד-עשר מבניו, חבריו). אחרי כל מלחמה נוספו לקיבוצים הורים שכולים, אלמנות ויתומים רבים. השתתפות הקיבוץ באבל המיוחד על חללי המלחמות בא לידי ביטוי באווירה הכללית והעצב שנופל על הקיבוץ כולו. היו קיבוצים אשר מספר רב של חללים הכניס את הקיבוץ להלם ואלם למספר שנים. ביום הזיכרון לחללי צהל מתקיים בכל קיבוץ טקס לחללי המלחמות בו כולם הולכים לבית העלמין להניח זרי פרחים.

השכול בקיבוץ היה לכאורה נח יותר להורים שכולים אך לא לאלמנות אשר התקשו לעמוד בלחץ. הן לא קיבלו את ההקלות בעבודה, בכספים ובשיקום, כפי שקבלו אלמנות בעיר. אלמנות רבות עזבו בשל כך את הקיבוצים (בעיקר בשנות השבעים). בקיבוצים המתחדשים מצב האלמנות דומה למצבן של אלמנות בעיר.

ילדים, יתומים, היו חלק מהנורמה של הסתרת רגשות והחיים ממשיכים כרגיל. החינוך לאיפוק ולהתנהגות נורמטיבית אתגרה גם את הילדים. יחד עם זאת היתום, הנמצא כל היום בסביבת ילדים פעילה, פחות עסוק בבדידותו.

בשנים הראשונות (שנות העשרים והשלושים) מתו תינוקות רבים בכל הארץ וגם בקיבוצים. הורים שכולים המשיכו את מערכת חייהם הרגילה ועשו מאמצים לא לתת ביטוי לשכול הפרטי להֵראות כלפי חוץ, ולתפקד ככולם (עד כדי כך שחבר, אשר בתו נפטרה שלושה ימים לאחר הלידה, הביאה בעצמו, וללא נוכחים, אל בית הקברות לקבורה). היום, כמובן, המצב שונה לחלוטין, ועל כך בהרחבה בערך נפרד.

המשפחה והקיבוץ - מתח והשלמה

מקרים של מתח בין החבר לממסד הקיבוצי היו וישנם תמיד. כאשר זה קורה נכנסת כל המשפחה לקונפליקט עם המערכת. סכסוך יכול להיות על רקע של חינוך הילדים, תביעה לזכויות עקב רגשות קיפוח, התנהגות שלא לפי הכללים והנורמות הנהוגות בקיבוץ ובקשות מיוחדות. ברוב המקרים מגיעים להסכמה. יש מקרים שמשפחה לא מקבלת את ההצעות שבאות לענות על הבעיה והיא מחליטה לעזוב את הקיבוץ - בדרך כלל ברגשות קשים.

המצב מחמיר כאשר חבר, או משפחה, עוברים לא רק על הנורמות המקובלות אלא נמצאים על גבול הפלילי. במקרה כזה מציעים לחבר/למשפחה לעזוב את הקיבוץ – ובזה סוגרים את העניין. כאשר חבר/משפחה לא מקבלים את הצעת העזיבה, ומתעקשים להישאר בקיבוץ, מתחיל תהליך פורמאלי של הוצאה מהקיבוץ. בדרך-כלל זה גורם לכל המשפחה תסכול רב ומרמור. מאידך, גם שאר חברי הקיבוץ "לא נהנים מכך".

משפחות אשר קיבלו, באין ברירה, תהליך שלא לרוחן נותרו עם צלקת עמוקה למשך שנים.
בכל קיבוץ תמצֶא משפחה, או משפחות בודדות, אשר הקונפליקט שלהן עם הקבוץ אף פעם לא נגמר...

לסיכום, תחילתו של הקיבוץ בחבורת אנשים שחיו כ"משפחה". הם לא חשבו שיש להתייחס למוסד המשפחה משום שלא העריכו עד כמה מהר תהפוך המשפחה לגורם החשוב בחברה הקיבוצית.

לאחר תשעים שנה הפכה המשפחה להיות מוסד מרכזי ומשפיע ביותר על התנהלות הקיבוץ. התהליך שעברה המשפחה בקיבוץ מצביע על היחס לפרטיות, לרכוש הפרטי ולאידיאל השוויון: משלילה מוחלטת לפרטיות מוחלטת. הקבוצה הקטנה שהקימה את הקיבוץ היתה מסגרת אינטימית, לא רק בגלל שהיתה חברה קטנה אלא גם חלק מהאידיאולוגיה. במשך השנים עבר מושג "האינטימיות" אל הזוגיות והמשפחה.

מתוך הצורך להקצות דיור לזוגות הראשונים שקמו בקיבוץ, בניגוד למגורים המשותפים של כל הקבוצה, התפתח המושג של "חדר" למשפחה. תהליך הפיכתו של "החדר" לדירה מרווחת ומאובזרת ברכוש פרטי נמשך לאורך שנים, עד שהפך את דירת המגורים ל"ביתי הוא מבצרי" - על כל המשתמע מכך.
ההפרטה בקיבוצים חיזקה את מעמד המשפחה. אי תלותו של הפרט בַּכְּלל וההיתר להשתמש בכסף פרטי אִפשר להרחיב את דירת המגורים לקנות רכב ולעשות למען המשפחה.

הילדים, שבתחילת הדרך נחשבו לילדי כל הקיבוץ, עברו בתהליך קצר לילדים של המשפחה, כיחידה אורגנית, כמו בחברה הסובבת את הקיבוץ.

בני בקיבוץ עברו תהליך משמעותי מאד: הם נולדו לתוך הקיבוץ – בניגוד להוריהם ולמצטרפים אחרים לקיבוץ, שעשו זאת בבחירה חופשית. בני הקיבוץ חונכו להמשך הדרך - לעשות את מה שדור המייסדים עשה, הקים, החליט וחשב לנכון, בעוד בני נוער וצעירים בעולם מאופיינים במרד שלהם בהורים, בסביבה, במוסכמות ובנורמות ההתנהגות. בני הדור השלישי עזבו, ברובם, את הקיבוץ והיום יש תהליך של חזרתם לקיבוץ (לכפר מולדתם) ולהרחבות שנבנות ליד הקיבוצים.

התמונה העולה מכל מה שנכתב היא שהקיבוץ עבר תהליך שינוי מקיף מ"קיבוץ שיתופי" ל"קיבוץ מתחדש". בין הגורמים שהביאו לשינוי זה יש למוסד המשפחה חלק חשוב ביותר.

ביביליוגרפיה

ספרי עיון ומדע

  • ארזה אברהמי, בני קיבוץ- רוצים קיבוץ? מסתגלים למציאות או מבטאים שינוי תרבותי, יד טבנקין, מחקרי, רעיוני ותיעודי של התק"ם, 1993.
  • בן-רפאל אליעזר, קדמה כנגד שוויון, ריבוד ושינוי בקיבוץ – חברות מחקר, מכון גולדה מאיר לחקר עבודה וחברה, הוצאת: רמות, אוניברסיטת תל-אביב, יחידה 12-13, 1986.
  • דרור יובל, תולדות החינוך הקיבוצי - ממעשה להלכה, הקיבוץ המאוחד, 2002.
  • דרור יובל (עורך), החינוך הקיבוצי בסביבתו , בית-הספר לחינוך, היחידה לסוציולוגיה של החינוך והקהילה ע"ש ישראל פולק, 1997.
  • ורדי דב (עורך), היבטים - במה לעבודת גמר על הקיבוץ, ועדת החינוך הבין קיבוצית של ברית התנועה הקיבוצית, 1986.
  • טופל מנחם ורוזנר מנחם, החברה הקיבוצית שינוי והמשכיות, יחידות 2,3, האוניברסיטה הפתוחה, רמת אביב, 1992.
  • שפר ישראל ושפירא ראובן, החברה הקיבוצית שינוי והמשכיות, יחידות 6, 9, האוניברסיטה הפתוחה, רמת אביב, 1992.

מילונים, לקסיקונים ואינציקלופדיות

  • אברהמי אלי (עורך), לקסיקון הקיבוץ, יד טבנקין, מרכז מחקרי, רעיוני ותיעודי של התק"ם, 1998.

פרסומים מקצועיים מדעיים ודוחות

  • לויתן אריאל, הקיבוץ המשתנה: מבט חוקר על הקיבוץ העכשווי, אוניברסיטת חיפה, המרכז הקיבוצי, המכון לחקר הקיבוץ והרעיון השיתופי, פרסום מס' 162, 1999.

ארכיונים ומאגרי מידע

  • רינג ישראל, הקיבוץ כאתגר מוסרי, דפי רקע ובירור מס' 44, יד טבנקין, רמת אפעל, 1996.
  • מסמכים שונים בארכיון גבעת חביבה וארכיון החגים בקיבוץ בית השיטה

כתבות ומאמרים בעיתונות

  • גרינברג מיכל,"כנס הומו-לסבי דן ב'קהילה גאה בפריפריה'", הארץ, 19.6.2006.
  • לפיד ארנון, "יצא גבר", הקיבוץ, 3.7.2003, 13.
  • קלינה רותם, "השיר הזה הוא אני", nrg מעריב, 19.2.2003.

הערות שוליים

    הוספת תגובה




     

     

    * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של "אנשים ישראל" לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.