דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
הוסף דירוג לספר 31 מדרגים

פרק 2: קעקועים בחברה החילונית בישראל

קעקוע טקסטואלי Lettering
קעקוע טקסטואלי Lettering
משה אלול
תהליך הקיעקוע
תהליך הקיעקוע
צביקה הראל
סטודיו לקעקועים משה אלול, קרית מוצקין
תהליך הקיעקוע
תהליך הקיעקוע
צביקה הראל
אומן הקעקועים עם כפפות על ידיו
אומן הקעקועים עם כפפות על ידיו
צביקה הראל
הכנות אחרונות לקעקוע
בקבוקי צבע לקעקועים
בקבוקי צבע לקעקועים
צביקה הראל
גילוח וחיטוי מקום הקעקוע
גילוח וחיטוי מקום הקעקוע
צביקה הראל
קעקוע על זרוע
קעקוע על זרוע
צביקה הראל
תהליך הקיעקוע
תהליך הקיעקוע
צביקה הראל
חיטוי הזרוע
חיטוי הזרוע
צביקה הראל
חיטוי הכלים
חיטוי הכלים
צביקה הראל
כפפות ומזרקים לשמירה על הגיינה
כפפות ומזרקים לשמירה על הגיינה
צביקה הראל
סטודיו לקעקועים משה אלול
קעקוע של כוכב
קעקוע של כוכב
צביקה הראל
קעקועים על היד
קעקועים על היד
דליה בר אור
קעקועים
קעקועים
דליה בר אור
קעקועים על שתי הידיים
המשרד של משה אלול
המשרד של משה אלול
צביקה הראל
בעל מכון לקוסמטיקה וקעקועים
הסטודיו של משה אלול
הסטודיו של משה אלול
צביקה הראל
חייל עם קעקוע
חייל עם קעקוע
צביקה הראל
כניסה לחדרי הטיפולים
כניסה לחדרי הטיפולים
צביקה הראל
בסטודיו לקעקועים של משה אלול
קטלוג של קעקועים
קטלוג של קעקועים
צביקה הראל
תהליך הקיעקוע
תהליך הקיעקוע
צביקה הראל
סטודיו לקעקועים משה אלול, קרית מוצקין
שלט הכניסה לסטודיו לקעקועים
שלט הכניסה לסטודיו לקעקועים
צביקה הראל
סטודיו משה אלול, קרית מוצקין
קעקוע על רגל צעירה ישראלית
קעקוע על רגל צעירה ישראלית
דנה בוסין
קעקוע על הזרוע
קעקוע על הזרוע
גלעד אלמוג
קעקוע צבעוני על הגב
קעקוע צבעוני על הגב
גלעד אלמוג
קעקוע על השכמה השמאלית
קעקוע על השכמה השמאלית
גלעד אלמוג
קעקוע מעל החזה
קעקוע מעל החזה
גלעד אלמוג
קעקוע על השכמה הימנית
קעקוע על השכמה הימנית
גלעד אלמוג
קעקוע של אריה על השכמה
קעקוע של אריה על השכמה
גלעד אלמוג
קעקוע על השכמה הימנית
קעקוע על השכמה הימנית
גלעד אלמוג
קעקוע על הגב העליון
קעקוע על הגב העליון
גלעד אלמוג
קעקוע קטן על היד
קעקוע קטן על היד
גלעד אלמוג
קעקוע של חתול על הרגל
קעקוע של חתול על הרגל
גלעד אלמוג
קעקועים על השכמות
קעקועים על השכמות
גלעד אלמוג
קעקוע על השכמה הימנית
קעקוע על השכמה הימנית
גלעד אלמוג
קעקוע של  לב ומגן דוד
קעקוע של לב ומגן דוד
qxzlool - Ben Williams
קעקוע של מגן דוד
קעקוע של מגן דוד
חיים שטייר
קעקוע של מגן דוד
קעקוע של מגן דוד
אלן מילר
קעקוע על הגב
קעקוע על הגב
חיים שטייר
קעקוע על הירך
קעקוע על הירך
דיק בנדור
קעקועי מגן דוד
קעקועי מגן דוד
בן פיבן
חדר המתנה בסטודיו לקעקועים
חדר המתנה בסטודיו לקעקועים
עדי טורצקי, מירב צוקר
סטודיו "טריבל קעקועים", דיזינגוף סנטר, תל אביב. מראשוני המכונים לקעקועים בארץ
דוד מוסקו
דוד מוסקו
דוד מוסקו
אמן הקעקועים הראשון בישראל. מתוך ספרו האוטוביוגרפי של מוסקו, שהודפס בהוצאה עצמית. באדיבות המחבר
דוד מוסקו
דוד מוסקו
דוד מוסקו
אמן הקעקועים הראשון בישראל. מתוך ספרו האוטוביוגרפי של מוסקו, שהודפס בהוצאה עצמית. באדיבות המחבר
דוד מוסקו
דוד מוסקו
דוד מוסקו
אמן הקעקועים הראשון בישראל. מתוך ספרו האוטוביוגרפי של מוסקו, שהודפס בהוצאה עצמית. באדיבות המחבר
יעקוב רזוק בירושלים, בעבודתו
יעקוב רזוק בירושלים, בעבודתו
דוד מוסקו
מתוך ספרו של דוד מוסקו. באדיבות המחבר
חדר המתנה בסטודיו לקעקועים
חדר המתנה בסטודיו לקעקועים
שרון הורנשטיין
סטודיו "טריבל קעקועים", דיזינגוף סנטר, תל אביב. מראשוני המכונים לקעקועים בארץ
חלון הראווה בסטודיו לקעקועים
חלון הראווה בסטודיו לקעקועים
שרון הורנשטיין
סטודיו "טריבל קעקועים", דיזינגוף סנטר, תל אביב. מראשוני המכונים לקעקועים בארץ
חלון ראווה אחורי בסטודיו לקעקועים
חלון ראווה אחורי בסטודיו לקעקועים
שרון הורנשטיין
סטודיו "פסיכו קעקועים", דיזינגוף סנטר, תל אביב
כניסה לסטודיו לקעקועים בתל אביב
כניסה לסטודיו לקעקועים בתל אביב
שרון הורנשטיין
סטודיו "טריבל קעקועים", דיזינגוף סנטר, תל אביב. מראשוני המכונים לקעקועים בארץ
סטודיו לקעקועים
סטודיו לקעקועים
שרון הורנשטיין
סטודיו "פסיכו קעקועים", דיזינגוף סנטר, תל אביב
עיון בקטלוג הדוגמאות לקעקועים
עיון בקטלוג הדוגמאות לקעקועים
שרון הורנשטיין
סטודיו "פסיכו קעקועים", דיזינגוף סנטר, תל אביב
ציור הקעקוע על הגוף
ציור הקעקוע על הגוף
צביקה הראל
סטודיו לקעקועים משה אלול, קרית מוצקין
קעקוע של בטי בופ
קעקוע של בטי בופ
שרון הורנשטיין
קעקוע של בלרינה על השכמה
קעקוע של בלרינה על השכמה
רינת
קעקוע טרי מכוסה בפלסטר
קעקוע טרי מכוסה בפלסטר
שרון הורנשטיין
קעקוע על הרגל של פו הדב
קעקוע על הרגל של פו הדב
שרון הורנשטיין
שולחן העבודה בסטודיו לקעקועים
שולחן העבודה בסטודיו לקעקועים
שרון הורנשטיין
סטודיו "פסיכו קעקועים", דיזינגוף סנטר, תל אביב
קעקוע של אריה
קעקוע של אריה
משה אלול
קעקוע של באגס באני
קעקוע של באגס באני
משה אלול
קעקוע של לביאה וגור אריות
קעקוע של לביאה וגור אריות
משה אלול
קעקוע של דמות מסרטי אנימציה
קעקוע של דמות מסרטי אנימציה
משה אלול
קעקוע של דמות מעולם האגדות
קעקוע של דמות מעולם האגדות
משה אלול
קעקוע של דמות מעולם האגדות
קעקוע של דמות מעולם האגדות
משה אלול
קעקוע של דמות מעולם האגדות
קעקוע של דמות מעולם האגדות
משה אלול
קעקוע של פני נערה
קעקוע של פני נערה
משה אלול
קעקוע של נערה מהאגדות
קעקוע של נערה מהאגדות
משה אלול
קעקוע של ספיידרמן
קעקוע של ספיידרמן
משה אלול
קעקוע של עכביש
קעקוע של עכביש
משה אלול
קעקוע של עקרב
קעקוע של עקרב
משה אלול
קעקוע בצבעי Black and Gray
קעקוע בצבעי Black and Gray
משה אלול
קעקוע בצורת אותיות יפניות
קעקוע בצורת אותיות יפניות
משה אלול
קעקוע בצורת דג
קעקוע בצורת דג
משה אלול
קעקוע של דולפינים
קעקוע של דולפינים
משה אלול
קעקוע של דרקון (בסגנון שבטי)
קעקוע של דרקון (בסגנון שבטי)
משה אלול
קעקוע של הידית של מכונת אספרסו
קעקוע של הידית של מכונת אספרסו
משה אלול
קעקוע של עוף דורס
קעקוע של עוף דורס
משה אלול
קעקוע של שמש אינדיאנית
קעקוע של שמש אינדיאנית
משה אלול
קעקוע של שמש
קעקוע של שמש
משה אלול
קעקוע מהז'אנר
קעקוע מהז'אנר "ניו סקול"
משה אלול
קעקוע עם דמויות מעולם האגדות
קעקוע עם דמויות מעולם האגדות
משה אלול
קעקוע שבטי
קעקוע שבטי
משה אלול
קעקוע שבטי
קעקוע שבטי
משה אלול
ביצוע הקעקוע בחדר הטיפולים
ביצוע הקעקוע בחדר הטיפולים
עדי טורצקי, מירב צוקר
סטודיו "טריבל קעקועים", דיזינגוף סנטר, תל אביב
ביצוע קעקוע על הגב העליון
ביצוע קעקוע על הגב העליון
עדי טורצקי, מירב צוקר
סטודיו "טריבל קעקועים", דיזינגוף סנטר, תל אביב
קעקוע שבטי
קעקוע שבטי
משה אלול
קעקועים מהז'אנר
קעקועים מהז'אנר "אומנות מודרנית"
משה אלול
ביצוע קעקוע על הגב העליון
ביצוע קעקוע על הגב העליון
עדי טורצקי, מירב צוקר
סטודיו "טריבל קעקועים", דיזינגוף סנטר, תל אביב
קעקוע על הגב העליון
קעקוע על הגב העליון
עדי טורצקי, מירב צוקר
סטודיו "טריבל קעקועים", דיזינגוף סנטר, תל אביב
תהליך הקיעקוע
תהליך הקיעקוע
עדי טורצקי, מירב צוקר
סטודיו "טריבל קעקועים", דיזינגוף סנטר, תל אביב
תהליך הקיעקוע
תהליך הקיעקוע
עדי טורצקי, מירב צוקר
סטודיו "טריבל קעקועים", דיזינגוף סנטר, תל אביב
כפר הדרדסים שלי
כפר הדרדסים שלי
יריב עזרן
נעשה בידי האומן גיא אמריו בסטודיו שלו בתל אביב ברחוב שנקין פינת מלצ'ט
קעקוע על הגב
קעקוע על הגב
אביבית פנחס
חוף הים בתל אביב
קעקועים על הזרועות
קעקועים על הזרועות
חנן טאטו
עוז אלמוג

תחקירנים: עדי טורצקי, מירב צוקר, ליאת לוי - עוזרת לאוצרת התערוכה "קוו על גוף" במוזיאון מגדל דוד

עריכת לשון: ורד אייל סלדינגר


נוצר ב-10/20/2008

מהו הקעקוע?

עור הגוף מורכב משתי שכבות: אפידרמיס - שכבה עליונה, שעובייה כ-0.1 מ"מ, המתקלפת ומתחדשת חליפות, ודרמיס – שכבת עומק, שעובייה כ-2 מ"מ (בהתאם למיקום בגוף), שאיננה מתחדשת. הקעקוע נוצר על ידי החדרת יוד לשכבת הדרמיס, שאיננה מפנה את החומר המוזרק. 

הקעקועים על הגוף הם מסורת עתיקה של האדם, שהופיעה כבר בתקופה הפרה-היסטורית, כפי שמעידים כלי איפור, ציורי קיר, צלמיות ופריטים ארכיאולוגים אחרים, שעליהם הופיעו דמויות שבגופן חריטות ואיורים דקורטיביים.

היו תקופות שבהן הקעקועים היו סמל למעמד חברתי ועוצמה פוליטית. הקעקועים שימשו בעבר גם אמצעי לתיוג ולענישה, והיוו מרכיב בלתי נפרד מטקסים חברתיים (נישואים, לידה וכו') ומביטויים מסורתיים של זהות אישית וקבוצתית.

וכמובן, הציור על הגוף, כמו על מדיומים אחרים (קירות, אבנים, קנבס ועוד), היה ועודנו חלק מהאמנות והיצירה האנושית לגווניה.

תהליך הקעקוע

השלב הראשון בתהליך הקעקוע הוא בחירת הדוגמא הרצויה. רוב הלקוחות בוחרים מתוך קטלוג עשיר המכיל כמה אלפי דוגמאות. מעטים מגיעים למכון עם סקיצה או צילום של ציור שהוכן מראש. רק מקעקעים מעטים בענף מייצרים דוגמאות משלהם, שאותן הם בדרך כלל מקעקעים לקרובים ולידידים. איורים מקוריים מופיעים בדרך כלל בקטלוג נפרד מהקטלוגים הסטנדרטיים. רוב המקעקעים המקצועיים נמנעים מלהמליץ ללקוחותיהם במה לבחור, וזאת כדי לא להיות מושא לזעם מצד לקוח שהתחרט לאחר הקעקוע. בדרך כלל לקוחות בישראל מגיעים למכון הקעקועים (המכונה בארץ סטודיו לקעקועים), כאשר הם יודעים איזו דוגמא ברצונם לקעקע על גופם, או לפחות את הסגנון הכללי שלה.

תמחור הקעקוע נקבע על פי מספר קריטריונים, כגון רמת האומן, זמן הביצוע, מורכבות הדוגמא ומיקום הקעקוע בגוף. ככלל, המוסכמה הרווחת בקרב מקעקעים היא שקעקוע הוא אמנות, ולכן אין להתייחס אליו כאל מוצר מדף עם מחירים קבועים מראש. 

כעיקרון, מקובלות שתי שיטות לגביית תשלום עבור קעקועים. האחת, לפי שעות, כלומר הלקוח/ה משלם/ת על הזמן שלקח למקעקע להשלים את הקעקוע על גופו/ה. לעתים נלקח בחשבון גם תכנון הקעקוע, המקדים לקעקוע עצמו.

השיטה השנייה היא הקבלנית, כלומר תשלום מראש, ללא קשר לזמן שנדרש בפועל לבצע את הקעקוע. רוב המקעקעים בארץ אינם עובדים בשיטת התשלום הראשונה (על פי שעות). יתכן שהדבר נובע מחשדנותם ותובענותם של הישראלים (שמא ואולי סידרו אותם) או מהמוסכמה הרווחת בארץ לברר מראש מהי עלותו של המוצר.

המחיר עבור הקעקוע מוסכם לפני ביצוע העבודה (רק במקרים מיוחדים, כאשר מדובר בקעקוע המצריך מספר פגישות, ניתן ללקוח טווח של מחירים, והמחיר הסופי נקבע עם השלמת העבודה). המחירים נעים בין 300 שקל לקעקוע קטן שנמשך לא יותר מכמה דקות (כגון פרפר, דולפין, ציפור, שמש או לב) במקום שגרתי בגוף, ובין 600-1200 שקלים עבור ציורים גדולים ומורכבים, המצריכים עבודה של שעתיים או יותר. קעקועים גדולים ומסובכים במיוחד, שנמשכים 20 שעות ויותר, יכולים לעלות גם כמה אלפי שקלים (במקרה כזה עובדים בכל פעם שעה שעתיים – כדי לאפשר לעור להתאחות בהדרגה).

כמו בתחומים רבים אחרים, גם בתחום הקעקועים יש את "השמות הגדולים", העוברים מפה לאוזן. מדובר באומנים בעלי סגנון מובהק ויכולות מקצועיות גבוהות (מה שמאפשר להם לקחת סיכונים בעבודה). המקעקעים המפורסמים גובים לפחות 100 דולר לשעה, ולרוב גם מקבלים טיפ שמן מהלקוחות.

במקומות רבים בארה"ב, דוגמת ניו יורק, הקעקועים הם תעשייה כל כך מפותחת, עד שמי שרוצה קעקוע מעשה ידיו של אחד האומנים הגדולים, נאלץ להמתין לפחות חצי שנה בתור. ישראל משופעת במקעקעים ברמה גבוהה, אבל הביקוש כאן אינו כה גדול, ולכן קל יחסית לעשות קעקוע גם אצל המקעקעים המפורסמים.

לאחר שנקבע המחיר, אפשר לגשת למלאכה. המקעקע מעתיק באמצעות ניר פרגמנט את הדוגמא שנבחרה לקעקוע. לאחר מכן מגלח ומחטא את אזור הקעקוע, ומניח עליו את נייר הפרגמנט. התמונה המועתקת נדבקת לגוף. לעתים המקעקע מצייר בעצמו את הציור על גבי הגוף של המקועקע (באותם מקרים, בהם הציור הוא פרי יצירתו של המקעקע, ולא נלקח מתוך דוגמא קיימת). לאחר מכן מזריק המקעקע את הדיו בהתאם לקווי המתאר של המדבקה ולצבעיה באמצעות מכונת הקעקועים, המורכבת ממחט (עובי המחט קובע את עובי הקו), צינורית דיו ("טיוּבּ" בלשון אנשי המקצוע), ומנוע חשמלי המניע בעזרת מנוף את המחט קדימה ואחורה במהירות של 2000-4000 הזרקות בדקה. 
הערה: את מכונת הקעקועים פיתח בארצות הברית ב-1891 סמואל או'ריילי, ומאז היא לא השתנתה כמעט. משקל המכשיר כ-200 גרם. מפעלים רבים בעולם מייצרים גרסאות שונות של המכונה, אך רוב המקעקעים הישראלים מעדיפים את התוצרת של מיקי שארפס מאנגליה, או של פרסיז'ן טאטוס מארצות הברית.

עם תום העבודה מכסים את הכתובת הטריה בפלסטר מיוחד או בניילון. יחלפו עוד כמה שעות עד שהמקום יירגע (מומלץ לא לחשוף את המקום לשמש עד לאיחוי מושלם). 

המקומות הפופולאריים לקעקוע כיום הם הזרועותהשכמותהחזה, הבטן, הגב התחתון והרגליים. יש המקעקעים גם באזורים אינטימיים בגוף, כגון על הישבן או מעל הערווה. תופעה זו נפוצה יותר בקרב נשים מאשר בקרב גברים. המקעקעים ממליצים שלא לעשות קעקועים באברים שבהם העור בתנועה ונמתח ומתכווץ חליפות: בכפות הידיים והרגליים, בצוואר, במרפקים ובברכיים.

הכאב בזמן הקעקוע אינו חריף במיוחד, ודומה לתחושה בעקבות צריבה או שריטה קלה. המקומות הרגישים יותר הם מתחת לבית השחי ומעל למותן. ההערכה היא שאחד מכל עשרה לקוחות מתעלף בזמן הקעקוע בשל רגישות גבוהה לכאב או חרדה (החרדה הטבעית עלולה להתעצם במהלך הקיעקוע בשל זמזום מכונת הקעקועים, המזכיר את זמזומה המאיים של מכונת הקדיחה במרפאת השיניים). המקעקעים מספרים כי נשים בדרך כלל פחות "מפונקות" מגברים, ועומדות בסבל בגבורה רבה יותר.

ביטחון עצמי, קואורדינציה ויציבות כף יד, ראיה מרחבית, כישרון גראפי, גישה טכנולוגית וסבלנות הן תכונות יסוד הנדרשות ממקעקע. במובן זה קיים דמיון מקצועי בין סופרי הסת"ם והרופאים המנתחים ובין המקעקעים (בכך שלכל טעות קטנה עלול להיות מחיר גבוה, והתוצאה בלתי הפיכה). בדומה למעצבי שיער, המקעקעים המוכשרים ביותר מצטיינים גם ביכולת ליצור אמון וקשר נינוח וחם עם הלקוחות, להרגיע ולהסיח את הדעת. בין המקעקע ללקוחותיו נוצר במקרים רבים קשר חם גם בשל הפָּן האינטימי של המפגש ושותפות הסוד (כשמדובר בקעקועים במקומות מוצנעים), וגם משום שכאשר הגוף דואב הוא מפריש אנדורפינים, המעניקים מעין שיכרון ("הַיי") ההופך את האדם לחברותי במיוחד.

המניעים לקעקוע

ההחלטה לעשות קעקוע מעלה שאלות פסיכולוגיות וסוציולוגיות מסקרנות, כגון: מה מביא אדם להחלטה כה משמעותית (חריטה שלא תמחה לעד על הגוף)? מדוע הוא בוחר דווקא בציור זה ולא באחר? מה הבחירה מלמדת על אישיותו? מהם הז'אנרים הפופולאריים במיוחד בקרב אוכלוסיית המקועקעים כולה ובקרב פלחים ממנה, ומה אפשר ללמוד מזה על החברה הישראלית?

לא ידוע לנו על מחקרים פסיכולוגיים מדעיים שבדקו את התשובות לשאלות האלה. אבל אפשר לנסות ולהציע בשלב זה כמה הסברים המתקבלים חלקית על הדעת, ובעיקר לשאלות מדוע אנשים מחליטים להתקעקע, ומה הם מבקשים להביע באמצעות הקעקוע?

בעולם העתיק שימש הקעקוע, בין השאר, אמצעי לשימור המסורת והזהות הקבוצתית. הקעקועים סיפרו על מעשי גבורה, הצלחות בציד, ניצחונות בקרב, נדודים ועוד. היו שבטים שבהם הקעקוע שימש כאמצעי לעורר כבוד והרתעה – בדומה למדי החייל ואותותיהם.

מוכרים מקרים שבהם נועד הקעקוע לשרת את המקעקעים ולא את המקועקעים - בעיקר כאשר ביקשו להטיל בכפייה אות קלון בעבדים, בגנבים, באנסים ובמוקצים אחרים. מבחינה זו אפשר אולי לראות בקין התנכ"י את ראשון המקועקעים בכפייה ("אות קין"). המקרה המוכר ביותר של קעקוע בכפייה הוא כמובן קעקועי המספרים שהטביעו הנאצים באסירי מחנות העבודה וההשמדה.

בעבר וגם בהווה, קעקוע משמש לעתים כמעין קמע שמטרתו לגונן על האדם מעין הרע, ממחלות, ומשאר מרעין בישין.

הקעקוע הוא במקרים רבים ביטוי למסירות עזה – לאהוב/ה, לאלוהים, למדינה וכיוצא באלה. האיור או הסמל המוטבעים בגוף לתמיד משדרים "אני שלך לעד".

הדחף לעשות קעקוע, כמו הדחף לקנות בגד או לעשות תסרוקת כלשהי, נובע, מן הסתם, גם מהנטייה הבסיסית לחקיינות (פעמים רבות בעקבות ידועני תקשורת), השכיחה בעיקר בקרב צעירים, ומלחץ חברתי המופעל עליהם וגורם להם לאמץ התנהגויות ללא קשר לטעמם האישי. המקעקעים הוותיקים מספרים, שהיום די בכך שזמרת מפורסמת או זמר מפורסם בארץ או בחו"ל יעשו קעקוע, וכבר נחילי צעירים ממהרים לעשות את אותו קעקוע בדיוק.

יש שאדם עושה לעצמו קעקוע דווקא מהסיבה ההפוכה לקונפורמיזם וחקיינות, כלומר מהרצון להיראות אמיץ, עצמאי וחריג, וכתוצאה מכך למשוך תשומת לב ולזכות בהכרה חברתית. בקרב צעירים רבים הדחף הזה משולב בדחף להעמיד את עצמך במבחן: עד כמה אני יכול להרחיק לכת בעשיית "דברים משוגעים" המרתיעים את זולתי. המבחן הזה מזכיר, באדרנלין שהוא מזרים ובגאווה שהוא יוצר, את מבחן קפיצת הבאנג'י, שנעשה בשנים האחרונות פופולארי מאד בקרב צעירים. הצורך להתנסות בכול, למתוח את גבול הפחד, ולחוות ריגושים חדשים וחזקים, ובכלל זה כאלה הכרוכים בסבל מקדים, מתחזק בדור משועמם ושבע, הנזקק למינון הולך וגדל של גירויים (בבאנג'י זהו הפחד שלפני הקפיצה, ובקעקועים זהו הכאב כתוצאה מהדיקור והחשש מפני חרטה לאחר הקיעקוע ומפני הביקורת החברתית). 

ישנם פסיכולוגים, הרואים במעשה הקעקוע סוג של מרד נעורים. לטענתם, בתקופה של הגדרת הזהות העצמית וגיבוש המיניות, הגוף תופס מקום חשוב ומרכזי בחיי המתבגר, ומהווה בסיס לתחושת הערך והדימוי העצמי. בקעקוע גופו כמו מצהיר המתבגר, "אני הוא האדון לגופי, ולא ההורים או המורים המרבים לפקוד עלי". ראוי לציין, שבספרות האנתרופולוגית תועדו בעבר תרבויות שבטיות (בהודו ובטיבט למשל), אשר בהן סייעו הקעקועים לעבור תקופות חיים בעייתיות, כמו התבגרות והיריון. הקעקוע במקרה כזה נעשה לחלק מטקס התבגרות חברתי.

אנשים משתמשים בקעקוע גם כאמצעי להבעת רגשות חיבה ואהבה - לחבר/ה, לאהוב/ה, לדמות נערצת, לחיות, לפרחים, לתחביב מסוים או למקצוע. יש שמקעקעים את שמו או את דיוקנו של אדם יקר שהלך לעולמו (חבר/ה, בן משפחה או קרוב אחר) כמחווה של זיכרון. קעקוע של דמות נערצת עשוי להיות לא רק ביטוי של חיבה, הערכה והזדהות, אלא גם מעין פיצוי רגשי, בבחינת: איני יכול להיות כמו אותו אדם נערץ (למשל שחקן או זמר) אבל אני יכול לספוג משהו מסגולותיו באמצעות קעקוע שמו או דיוקנו. הקעקוע שכיח במיוחד כאמצעי להבעת רגשות אהבה רומנטיים. הגבר או האישה, המקעקעים את שמו/ה או את דיוקנו/ה של אהובם/תם, כמו מצהירים: "אוהב אותך לנצח", "אני מוכן/ה לעשות דברים מרחיקי לכת עבורך" (חריטה בגופי והקזת דמי), ו"את/ה תמיד תהיה/י חלק מגופי וקרוב/ה ללבי".

הקעקוע מהווה במקרים רבים גם מעין תו זהות והשתייכות – בעיקר בקרב קבוצות של גברים. באמצעות כתובת הקעקע הם מביעים מעין קשר דם המאחד אותם, ומבטאים את נאמנותם לקבוצה ואת גאוותם בה. ישנם מקרים, שבהם הקעקוע הוא גם מעין תעודת כניסה או תו כשרות לגילדה או לקסטה סגורה. כך, למשל, בקרב יחידות עלית צבאיות, כנופיות פשע וכיתות דתיות. סמלים דתיים, כמו צלב, חצי סהר או מגן דוד, שכיחים במיוחד בתרבות הקעקועים (כך למשל בקרב יהודי ארה"ב נפוץ בשנים האחרונות המנהג לקעקע עצמם בסמלים יהודיים, כביטוי לזיקתם התרבותית והדתית). תפקידם כפול: לסמן השתייכות דתית, ולשמש קמע של מזל טוב והגנה מפני מרעין בישין. בשנים האחרונות הולכים ומתרבים הקעקועים המבטאים השתייכות מקצועית – בדומה לכרטיס ביקור. כך, למשל, אנשים הקרובים לרפואה האלטרנטיבית אוהבים לקעקע על גופם את סמלי הרפואה הסינית העתיקה, ועל שחקני התיאטרון חביבים במיוחד מסכות או דמויות ליצן.

הקעקוע הוא גם כלי לביטוי ולריגוש ארוטי. אולם, אם בעבר הוא ביטא בעיקר סקס-אפיל גברי-מאצ'ואי (בשל האסוציאציה למלחים ולאנשי מאפיה גברתנים), הרי שהיום, בעקבות מהפכות הפמיניזם והמיניות, הוא מבטא גם סקס-אפיל נשי. גברים מקעקעים חלקים בגופם כדי להדגיש קווי מתאר מסוימים – ובעיקר את שרירי הזרוע המייצגים את אונם. הנשים נוטות להבליט את נשיותן ומיניותן באמצעות קעקוע קטן במחשוף החזה, בגב העליון, בישבן ובבטן התחתונה. "חולצות הבטן", שנעשו פופולאריות מאד בשנים האחרונות, תרמו להתפתחות אופנת הקעקועים בקרב נשים, שכן הן חשפו "הרבה בשר". תפקידם של הקעקועים דומה במובן זה לתפקיד האיפור, התסרוקת, או הפרח בדש, והם המהווים תחליף מלאכותי לאביזרי החיזור של הטבע (למשל נוצות). הקעקוע עשוי לשמש אמצעי יעיל ל"הצגת העצמי" בתיאטרון הרומנטיקה, משום שבדומה לבגד, תכשיט או נעל, הציור הספציפי שאותו נושא המקועקע על גופו מבליט, במישרין או בעקיפין, תכונות ורגישויות באופיו, ומבטא את טעמו האישי. יועצי האהבה אומרים שהקעקוע עשוי לשמש במקרים מסוימים "פיתיון" או "מגנט" לרומן או ל"סטוץ", כיוון שהוא מעורר סקרנות, ויוצר מוקד לשיחת היכרות בלתי מחייבת.

אך קסמו הארוטי של הקעקוע נוצר בעיקר בשל האסוציאציות של עצמאות, פתיחות, תעוזה, ליבראליות, ושובבות שהוא מעורר. בעל/ת הקעקוע כמו משדר/ת: אם אני מעז/מעזה לעשות קעקוע, סימן שאני גם מעז/ה להתנסות בדברים בלתי קונבנציונאליים ו"שובבים" במיטה. הקעקוע עשוי גם לאותת על יצריות וּויטאליות, בבחינת: אני אדם סוער המחפש ריגושים חזקים. קעקוע במקום מוצנע (למשל בשד או בישבן) כמו רומז: יש לי סוד קטן ואינטימי שרק המאהב/ת שלי יוכל/תוכל להיות שותף/ה לו. אצל אנשים מבוגרים הקעקוע עשוי להעביר את המסר הבא: אני אמנם מבוגר בגיל אך "צעיר בראש" ובעל תאווה לחיים, ובכלל זה לסקס. הקעקוע משמש לעתים גם כסמן לנטייה והעדפה מינית. הקעקועים שכיחים במיוחד בקרב חובבי מין-ביזארי ו"סאדו" (ריגוש מיני הנוצר מגרימת כאב לזולת או מהנאה מהכאבה עצמית), גם משום שהם כרוכים בנעיצת מחטים בבשר החי.
הקעקוע עשוי לשמש במקרים מסוימים מדיום תקשורתי למחאה פוליטית וחברתית – לרוב של קבוצות שוליים אלימות וקיצוניות – בדומה לגרפיטי, לסטיקרים, או לכתובות על חולצות הטי. הקומוניסטים, לדוגמא, רוכשים חיבה מיוחדת לדיוקנו של המהפכן הקובני צ'ה גווארה, והנאצים לצלב הקרס.

עבור רבים הקעקוע הוא לא יותר מקישוט שמטרתו לבטא את חיבתם או רגישותם לאסתטיקה. קעקוע הגוף דומה במובן זה לתליית תמונה על הקיר, או תליון על ראי המכונית. הם מקעקעים את עצמם כי עורם הטבעי נראה להם ריק וחדגוני, והקעקוע מוסיף להם חן וצבע. בשנים האחרונות החלו להשתמש בקעקועים גם להסתרת צלקות, פגמים בעור וכתמי לידה. היום גם נעשים יותר ויותר נפוצים "קעקועים קוסמטיים", כגון הדגשת גבות ושפתיים והוספת נקודות חן.

לעתים הקעקוע הוא סתם הצהרת זהות וטעם אישי או זיכרון פרטי. למשל, כאשר אדם מקעקע תאריכים בחייו: יום הולדת, חתונה וכו'.

מכוני הקעקועים בישראל

מדעי החברה וההתנהגות עדיין עניים במחקרים העוסקים בתופעת הקעקועים בעולם, ואפשר להניח שהמחסור יתמלא בשנים הבאות, ככל שהתופעה תלך ותיעשה נפוצה יותר. בארץ לא נעשה, ככל הידוע לנו, מחקר מדעי-שיטתי, שבו נאספו נתונים על תעשיית הקעקועים. את הנתונים הבאים ליקטנו מתוך מחקר זוטא של שתי תחקירניות, שביקרו בתשעה מכוני קעקועים (ב-1999), ומתוך כמה תחקירים שפורסמו בשנים האחרונות בעיתונות היומית ובמגזינים של בריאות ופנאי בדפוס ובאינטרנט. 

רוב המקעקעים בישראל מקפידים על היגיינה בסיסית. את המחטים חותכים אחרי כל קעקוע, ומשליכים לתוך מיכל של פסולת רעילה שנשלח להשמדה, וגם ערכת העבודה מושמדת, למעט ה"טיוּבּ" שאותה מחטאים במכונת חיטוי מיוחדת. כיום על מנת לפתוח סטודיו לקעקועים נדרש היזם להשיג רישיון ממשרד הבריאות. רישיון זה טעון בדיקה מקדמית של נציגים מטעם המשרד, הבאים לוודא את תנאי הסניטציה בסטודיו. נהלים אלה התגבשו לאחר שבעבר נותחו או טופלו בתרופות אנטי דלקתיות מאות אנשים שעשו קעקועים, ברחבי הארץ. גם כאשר מקפידים על סטריליזציה, עדיין קיימת סכנה, אף שהיא זניחה במונחים סטטיסטיים, של אלרגיה לצבע שממנו יוצרים את הקעקוע, הגורמת להתנפחות האזור (במחקר שנערך לפני כעשור בארה"ב נמצא כי פחות מאחוז אחד מתוך למעלה מ-100,000 לקוחות, במשך למעלה מ-10 שנים, פיתחו תגובה אלרגית לקעקועים). עם זאת חשוב להדגיש, שעד כה הרוב המוחלט של האנשים שעשו קעקוע בארץ נרפא במהירות מהדקירות, ואינו סובל מסימפטומים קליניים כלשהם.

מכון הקעקועים הישראלי הטיפוסי הוא מסקרן ומסביר פנים. את הלקוחות מקדמת בדרך כלל ויטרינה או חלון ראווה, עם תמונות של אנשים מקועקעים. במכונים הגדולים יותר ישנו חדר המתנה, שבו מצויים קטלוגים עם דוגמאות לעיון הלקוחות. כורסאות עם כריות רכות, קירות צבעוניים, תאורה רכה, תמונות פסיכודאליות, בדים הודיים וחפצי אמנות מתרבויות מסורתיות (פסלים, מנורות וכו') - אלה מקצת הסממנים השכיחים, שנועדו להשרות אווירה רוחנית ורומנטית ולהעצים את הקסם האקזוטי שבקעקוע. רוב מכוני הקעקוע מתמחים גם ב"פירסינג".

האבזור הסטנדרטי במכון כולל: מכשיר צילום (להעתקת הדוגמאות), מיטת טיפולים, שולחן עבודה, מנורת מנתחים, אביזרי סטריליזציה (מכונת חיטוי, מלקחיים, כפפות, פדים וחומר חיטוי), טיובות צבע, מחטים חד פעמיות, כלי כתיבה, ניירות פרגמנט להעתקה, מכונת קעקוע, מראה גדולה, כיור ושירותים. ברוב המכונים ישנו עוזר למקעקע הראשי (שהוא גם בעל המכון), שתפקידו לסייע לקליינטים בזמן שהמאֶסטרו עובד, לקבוע תורים ללקוחות חדשים, לגבות כספים ולייעץ. לעתים העוזר הוא מקעקע מתחיל שעושה את הסטאז'. 

שמות המכונים הם לרוב לועזיים, והדבר נועד מן הסתם לשדר אווירה בינלאומית: Magic Tattoo, Studio Punk, Psycho Tattoo & Body Piercing, S. Jovino, Tattoo Art, Final Touch Tattoo, Raz Tattoo, Tattoo By Moshe Alul, וכיוצא באלה. 

החוק בישראל קבע הגבלת גיל לביצוע קעקוע. סעיף 2ז (א) לחוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968 קובע, כי אסור לקעקע את גופם של מי שטרם מלאו להם 16 שנה, אלא בהסכמת הוריהם (או האפוטרופוס שלהם) בכתב. רוב המקעקעים בארץ לא יקעקעו אנשים שנראים בלתי יציבים בנפשם, מסוממים, או אפילו מתלבטים ושאינם שלמים עם החלטתם לבצע קעקוע. מקצת המקעקעים מתנים את הקעקוע לצעירים בני 16-18 באישור בכתב מההורים (דרישה שבמקרים רבים נעקפת בקלות).

אין בידינו סטטיסטיקה מוסמכת על התפלגות גילאי המקועקעים, אך מתוך ראיונות שעשינו עם תשעה מקעקעים ותיקים הגענו לאומדן הבא: כ-75% מהמקועקעים הם בני 17-27, שיעור הנשים וגברים בקטגוריה זו כמעט זהה. כ-15% מהמקועקעים הם בני 27-40. רבים בקטגוריה הזו – שבה יתרון מספרי קטן לנשים - כבר קועקעו בעבר וחוזרים לעשות קעקוע נוסף. לעיתים הקעקוע הנוסף הוא בעצם עיבוי או הוספת פיתוחים לקעקוע הקיים. הקעקוע עבורם נעשה למעין "חיידק". כ-7% מהמקועקעים הם מתחת לגיל 17. אין הבדל בין שיעור הנשים לשיעור הגברים בקטגוריה זו. כ-3% מהמקועקעים הם בני 40 ומעלה, רובם נשים. רק בודדים מבין המקועקעים הם אנשים מעל גיל 60 (מקעקע אחד סיפר על לקוח בן 70). המקומות בגוף המועדפים לקעקוע הם הזרוע ואזור הגב העליון והשכמות. יתכן משום שהם מוסתרים, ומשום שהם כמעט ואינם מתקמטים עם ההזדקנות. קעקועים שעושות נשים הם לרוב קטנים ועדינים מאלה של הגברים.

כל המקעקעים מדווחים שעם הזמן העקומה הגילית מתיישרת, כלומר שהקעקוע הופך בהדרגה לאופנה החוצה שכבות גיל. גם המעמד הסוציו-אקונומי של המקועקעים הולך ומתגוון. אם בעבר הרחוק הרוב המכריע של בעלי הקעקוע היו גברים מהשכבה הפחות משכילה – רובם עבריינים ואנשי שוליים, היום יותר ויותר נשים באות לעשות קעקוע, וגם שיעור הלקוחות מהמעמד הסוציו-אקונומי הבינוני והגבוה – בתוכם רופאים, רואי חשבון, עורכי דין, ואפילו חברי כנסת – עולה בהתמדה.

למרות שהחורף הוא העונה הטובה לעשיית קעקוע (בשל חשיפה מועטה לשמש), דווקא בקיץ הביקוש גדל. רוב הלקוחות מסתפקים בקעקוע אחד, או בשניים קטנים, אך ישנם שהקעקוע נהיה לחלק חשוב מדימוי הגוף שלהם, והם הופכים את גופם ל"תערוכה ניידת", שבה נוסף מדי פעם "מוצג" חדש.

הסרת קעקוע הייתה בעבר מסובכת וכואבת והותירה צלקות מכוערות. היא נעשתה באמצעות משחה צורבת, חומצה, ואפילו מגהץ לוהט. פתרון אחר לכתובת קעקע בלתי רצויה היה הטמעתה בתוך קעקוע חדש וגדול יותר. שיטה מתקדמת ואנושית יותר להסרת קעקועים היא ניתוח כירורגי ושיוף העור, שנעשים בהרדמה מקומית. הניתוח עצמו אינו מכאיב, אך תהליך ההחלמה, שבו העור מתנפח ומתקלף, כרוך בכאב ממושך. בקעקוע גדול נדרשת לפעמים השתלת עור, בדומה לטיפול בכוויות. השיטה החדשה והמקובלת היום להסרת קעקועים היא הקרנת לייזר. כלי חדשני פותח לפני כ-10 שנים בישראל להסרת פגמים אסתטיים בעור – ובכלל זה כתובות קעקע - באמצעות טיפול לא חודרני המבוסס על טכנולוגיה של אור מרוכז, ששימשה עד היום לקילוף צבע ממטוסים. את החברה, ששמה ECM, הקימו ב-1992 ד"ר שמעון אקהויז והלל בכרך, והם הצליחו למכור בתוך תקופה קצרה את המכשיר הזה, המכונה Photoderm, ליותר מ-300 מרפאות ומרכזים רפואיים בעולם.
 
בישראל קיימות כמה מרפאות (רובן פרטיות) המתמחות בהסרת קעקועים. התהליך דורש בין 4 ל-10 מפגשים, והעלות הממוצעת נעה בין 1000 ל-5000 שקל. חשוב להדגיש, כי רק ב-20 אחוז מהמקרים אפשר להסיר את הקעקוע במלואו ללא עקבות. ב-80 אחוז מהמקרים נותר סימן או צלקת קלה (הצבעים אדום, ירוק ותכלת קשים במיוחד להסרה).

הז'אנרים ומשמעותם

רקע

בעבר נעשו רוב הקעקועים על הזרוע, מתחת לשרוול. היום המיקום מגוון יותר: על כל הזרוע, על הגב העליון, מעל לישבן, בבטן התחתונה, במפשעה, ברגלבחזה, בצוואר, ואפילו בשפתיים, בתוך האוזניים ובאברי המין. גם שילוב הצבעים והגוונים נעשה עשיר יותר. ניתן להצביע על שלושה סוגי גוונים עיקרים של קעקועים: קעקוע בצבע אחד בלבד (לרוב שחור או ירוק), קעקוע בגווני שחור ואפור (Black and Gray), המזכיר את הגוונים של ה"שחור לבן", וקעקוע צבעוני (Full Color). 

קעקועים גדולים, מרובים, צעקנים במיוחד (בצורה ובצבע) ובמקומות בלתי שגרתיים, מבטאים מן הסתם אישיות אקסצנטרית ופרובוקטיבית המשדרת "שופוני". הם מבטאים אולי גם מעין גאוות ראשונים וותיקים, בבחינת: אני מאלה שהתחילו את האופנה ולא מאלה שנגררו אליה היום. מקעקעים ותיקים מספרים שנשים, יותר מגברים, נוטות לבחור בקעקועים זעירים (דולפין, פרפר, יינג ויאנג וכו') ומסתפקות בקעקוע אחד או שניים ולרוב במקום מוצנע. הסיבה לכך נעוצה ככל הנראה בחשש הגדול יותר אצל נשים מסנקציה חברתית (בעיקר מצד האב) ואולי גם מהגישה האסתטית המעודנת יותר שלהן.

הבחירה בציור כזה או אחר היא במקרים רבים תולדה של אופנה ולא של התחבטות אישית ארוכה. כך למשל, הייתה תקופה בארץ שבה השחף והשמש היו נפוצים, ואחר כך הגיע תורם של הדולפינים, האותיות הסיניות וה"טוויטי" (Tweety - דמות מצוירת של אפרוח). משיחות שערכנו עם בעלי מכונים לקעקועים עולה כי האיורים הפופולאריים ביותר בישראל הם של פיות ודמויות מאגדות-עם ומסרטי אנימציה. אופנת הקעקועים מוכתבת בדרך כלל על ידי ידוענים – בעיקר ידוענים בעלי יופי חיצוני – ועל ידי דוגמנים ודוגמניות המופיעים בפרסומות. כך למשל, סמל העין המצרית נעשה פופולארי באופנת הקעקועים בארץ לאחר שהדוגמנית מירי בוהדנה, הנחשבת לאחת הנשים היפות בישראל, הצטלמה לעיתון עם קעקוע מהדגם הזה.

ישנן צורות פופולאריות במיוחד - כמו דולפין, פרפר, שושן, ציפור דרור, כתובת סינית או יפנית, גולגולת, נחשים ודרקונים - שהביקוש להן מושפע פחות מצו האופנה. הלהיטים של היום הם "צמידים" בדוגמאות שונות על היד, על הזרוע או על הקרסול. בשנים האחרונות נעשו ציורי הקעקוע מופשטים, מעניינים ומתוחכמים יותר, והם ממזגים השפעות מערביות ומזרחיות. אפשר לזהות בהם גם השפעה הולכת וגדלה של הקומיקס, הפרסומות, משחקי המחשב, האינטרנט והטלוויזיה. להלן הקטגוריות העיקריות שעל פיהן מחולקים האיורים ברוב הקטלוגים המצויים במכוני הקעקועים:

'טרייבַּל' (Tribal)

המילה 'טריבַּל' מתייחסת לקעקוע הנראה כאורנמנטיקה ומוצאו בתרבויות שבטיות מסורתיות בעולם השלישי. לרוב מדובר בדוגמאות גראפיות שמקורן בתרבויות מקסיקניות, מאוריות או אינדיאניות. הקעקועים הללו חביבים במיוחד על תרמילאים, בייחוד אלה שטיילו אחרי השירות הצבאי בדרום מזרח אסיה ודרום אמריקה והוקסמו מהאמנות המסורתית העשירה של התרבויות בארצות הללו. בחירת איור מסוג זה אינה מושפעת בדרך כלל מתוכנו של הסימן המקורי וממה שהוא מייצג, אלא מהאסתטיקה שלו. הקעקועים השבטיים לרוב גדולים בממדיהם ומכילים פרטים רבים.

אותיות סיניות ויפניות (Chinese and Japanese Letters)

קטגוריית האותיות הסיניות והיפניות מבוקשת מאוד, בשל המיסטיקה, הרוחניות והעדינות שהיא מקרינה, ומשום שהאות הסינית משלבת בין קומפוזיציה יפה והרמונית ובין סמליות רגשית. ישנם קטלוגים שבהם המילה מלווה בתרגום, והדבר מקל על הלקוח את הבחירה. המילים הסיניות הפופולאריות במיוחד הן: תשוקה, מיוחד, אושר, אהבה, גן-עדן, תהילה, שלום, הנאה, אמת, יופי, אישה וגוף.

אמנות המזרח (סינית, יפנית הודית או אחרת)

הקטגוריה הזו מהלכת קסם על חובבי האומנות האוריינטלית, שהיא עדינה, מסתורית ובעלת גיאומטריה עשירה ומתוחכמת. היא אהודה במיוחד על חסידי הניו אייג - אנשי היוגה, הטאי-'צי, המדיטציה, הצמחונות, ועל חובבי הטרנס.

היקום (בעיקר ציורים של שמשות וירחים)

קטגורית הייקום מכילה בעיקר צורות של שמש, ירח וכוכבי לכת אחרים. המיסטיקנים, בעלי האמונות התפלות, ואולי גם הרומנטיקנים והשאפתנים (אלה ש"רוצים להוריד את הירח") ימצאו אולי באיורים הללו אסוציאציות הקרובות ללבם.

דגים, פרפרים, ציפורים, חתולים, כלבים ופרחים קטנים

הקעקועים הללו מבוקשים במיוחד בקרב אנשים ביתיים, ידידותיים ורומנטיים המחפשים ביטוי לזיקתם לחיות מחמד, להרמוניה, לאסתטיקה ולחום אנושי. לפופולאריות גדולה במיוחד זוכים היום הדולפין, המבטא פיקחות, שובבות, חביבות, נאמנות, משפחתיות וחופש; הפרפר, המבטא יופי טבעי, שבריריות ומיניות; ופרח הלוטוס, המבטא אהבה ומסתורין. מספרן של הנשים בקרב הבוחרים בקטגוריה זו גדול מזה של הגברים. הבחירה בציורים אלה, שהם פשוטים וריאליסטים מטבעם, עשויה גם לסמן נטייה לפשטות וישירות, ואולי גם נהייה אחר קיטש מתקתק. לעתים הבחירה בקעקוע של בעל חיים המופיע בגלגל המזלות, נועדה לבטא תקווה לעתיד טוב יותר.

עולם האגדות - קעקועי דרקונים, שדים, פיות, אבירים, ויקינגים ודמויות אחרות מאגדות עם ידועות

אלה קעקועים הקוסמים לחובבי ספרי הרפתקאות וסרטי הרפתקאות, לסובלים מ"תסמונת פיטר פן" (המסרבים להתבגר), ולחובבי סמלים נאיביים וילדותיים.
לאחרונה התווספה לקטגוריה זו תת-קטגוריה הכוללת קעקועים בדמויות שנלקחו מסרטי אנימציה. תפוצתה של קטגוריה זו עשויה לגדול מאד בשנים הבאות. היא עשויה לבטא אוריינטציה למחשבים ואירוניה.

טורפים (נמרים, זאבים, עכבישים, נשרים, עיטים, עטלפים וכיוצא באלה), כלי זין, גולגולות, שלדים ודמויות של לוחמים

זוהי קטגוריה שנראית מתאימה לטיפוסים קשוחים, אלימים, ערמומיים ובעלי יצר הרע שנהנים להפחיד או להכאיב לאחרים (כמו למשל חבורות "מלאכי הגיהינום" של שנות השישים). אך לעתים בוחרים בהם דווקא חסרי הביטחון, המבקשים לעטות על עצמם את מסיכת הקשיחות. חובבי סרטי האימה והפעולה (אקשן) עשויים גם הם להימשך לאיורים מסוג זה.

נערות (Girls) נערים (Boys)

זוהי קטגוריה שנוצרה במיוחד עבור "החרמנים" ובעלי הלבבות השבורים.

אמנות מודרנית (ניו סקול, מכאניק, ביו-מכאניק, ועוד)

אלה קעקועים גיאומטריים חדשנים, מופשטים ומתוחכמים, שנעשו בהשראת עולם המכונה, הגרפיקה הממוחשבת והאמנות הפוסט מודרנית (למשל ציוריו של ה.ר. גייגר השוודי). הם מביעים תחכום, מורכבות, מדעיות, אינטליגנציה, רציונליזם צונן ועתידנות, ולכן עשויים להתאים לטעמם של אנשים משכילים, עם "ראש ריאליסטי" ועם גישה מדעית וחשיבה אבסטרקטית.

קעקועים טקסטואליים (Lettering)

בקטגוריה זו נכללים קעקועים המכילים מילים - בדרך כלל משפטים, ציטוטים מהמקורות וכדומה. במקרים אלה האמירה מבטאת הצהרה של המקועקע בדבר ה"אני מאמין" שלו. לרוב מצורף לאיור גם קעקוע בצורה בסיסית (כגון כוכב, מגן דוד וכו').

תפישת הקעקוע בדת היהודית

באחד מאתרי מורי ההלכה ברשת האינטרנט פורסמה לפני מספר שנים אזהרה בזו הלשון: "בשנים האחרונות התחזקה תופעת כתובות הקעקע במדינת ישראל ובעולם כולו. יש אנשים שאוהבים כתובות קעקע, ויש שנגעלים מהן. על טעם וריח אין להתווכח. אך אם הנך יהודי ששוקל בדעתו לעשות כתובת קעקע, עצור! תורתנו הקדושה אוסרת זאת בפירוש. האיסור חל על זכרים ונקבות בשווה". 

ספק אם אלפי היהודים בישראל המקעקעים את גופם מדי שנה מכירים את האיסור התורני, ודומה שגם לו היו מודעים לו, לא היה בכך כדי להניאם מלחרוט על בשרם מ"ציורי עכו"ם". הם היו עושים לעצמם קעקוע גם לו ידעו על פסק ההלכה, לאו דווקא משום שהם חשים היום פחות יהודים מבעבר ומזלזלים בכבוד הרבנים, אדרבא, רבים מבעלי כתובות הקעקע בישראל מקפידים על כשרות, פוקדים קברי צדיקים, מנשקים בדבקות מזוזות, ומצמידים את הביטוי "בעזרת השם" למשאלות ותקוות, שהם מאחלים לעצמם ולזולתם. בני ישראל מעטרים את גופם בכתובות קעקע משום שהמסורות הלאומיות והדתיות במערב, שהתרבדו במשך דורות, הולכות ונשטפות בנחשול המסרים של המהפכה האלקטרונית, ומשום שצו האופנה והצריכה הגלובלי חזק היום יותר מתמיד.

ציורי גוף לא נתפסו תמיד כמנוגדים להלכה היהודית. חוקרי הנצרות הקדומה מצאו כי מנהגם של ראשוני הנוצרים לחתום גופם בסימנים שונים נעוץ במסורת היהודית דווקא. הם הסתייעו בעדויות שונות על המנהג, שהיה מקובל במאות הראשונות לספירה בקרב יהודים, לשים תו על מצחות האנשים כסימן להגנת הצדיקים, בדומה לסימן הדם על המשקוף והמזוזות ביציאת מצרים. המנהג לחתום את הגוף נועד גם לבטא את נאמנות המאמין לאל – בבחינת "עבדך אני" (סמל שנשאב מהמנהג העתיק של תיוג עבדים באמצעות סימן כלשהו שניתן בבשרם).

במהלך ההיסטוריה נדרשו לסוגיית הקעקועים פרשנים, חכמים ופוסקים, מה שמוכיח שתופעת קישוטי הגוף הייתה מקובלת למדי בעולם היהודי העתיק. מסקירה שהתפרסמה בקטלוג התערוכה "קו על גוף" (מוזיאון מגדל דוד בירושלים, 2002) עולה ש"פסיקותיהם של הפוסקים, יותר משנועדו לאסור נועדו לצמצם". כך למשל מובאים דבריו של רבי שמעון בן יהודה (משנה, מסכת מכות, פרק ג'): "הכותב כתובת קעקע, כתב ולא קעקע, קעקע ולא כתב, אינו חייב עד שיכתוב ויקעקע בדיו ובכחול ובכל דבר שהוא רושם" (כלומר, מותר לעשות קעקע, אלא אם כן מופיע בו שם ה').

גם מנהגי החינה של יהודי ארצות האסלאם, שהתפתחו במאות מאוחרות יותר, לא זו בלבד שלא נתפסו כסותרים את רוח היהדות, אלא היו חלק בלתי נפרד מהמסורת הדתית. ציורי גוף למיניהם היו מקובלים בקרב הקהילות המזרחיות משום שנחשבו אמצעי לריפוי מחלות והגנה מפני "עין הרע". יתרה מזו, במרוקו, עיראק, אלג'יר ואיראן שימש הקעקוע גם קישוט קוסמטי, שנועד לייפות את גוף האישה (המקעקעים בעולם הערבי הם דווקא הנשים) ומכאן המקור לטקס החינה המסורתי המקדים את טקס הכלולות.

עם זאת, בדורות האחרונים מקובל על רוב פוסקי ההלכה הגדולים – ובכלל זה פוסקים מעדות המזרח - שקעקוע, ובכלל זה איפור קבוע, אסור על פי דין תורה. הסיבות העיקריות לאיסור זה הן: א. הקעקוע הוא התערבות בוטה ביצירת הבריאה. ב. הקעקוע מבטא חיקוי הגויים ג. הקעקוע מזכיר את איקונות הנצרות המנוגדות לרוח האמונה היהודית המופשטת.

חכמי הדת מבססים את פסק האיסור על שני מקורות עיקריים: א. הפסוק בספר ויקרא "ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם וכתובת קעקע לא תתנו בכם (ויקרא, י"ט, כ"ח) ב. דברי הרמב"ם: "וזה היה מנהג הגויים שרושמין עצמן לעבודת כוכבים, כלומר שהוא עבד מכור לה ומורשם לעבודתה [...]' (הלכות עבודת כוכבים, פרק י"ב, הלכה י"א).

ציוני דרך היסטוריים

קעקועים בשולי החברה

עד לשנות השבעים של המאה העשרים, רק מעטים בעולם המערבי – רובם מלחים, אנשי קרקס, אסירים, חברי כנופיות וטיפוסים אקסצנטריים – קיעקעו את בשרם.

האסוציאציה השלילית של תרבות עבריינית או פרימיטיבית (תרבותם של שבטים בארצות נידחות ובלתי מפותחות) מנעה מאופנת הקעקועים מלהיות נפוצה במשך שנים רבות בעולם המודרני. תעשיית כתובות הקעקע, בדומה לתעשיית הזנות או החלפנות, התקיימה בארצות המערב בדרך כלל בקרבת הנמל, בפאבים או בחנויות אפלות ומוצנעות מן העין. בישראל הייתה תופעת כתובות הקעקע נדירה עוד יותר מאשר באירופה ובארה"ב, וזאת מכמה טעמים: 

ראשית, בשל האיסור ההלכתי שהוזכר לעיל. 

שנית, ישראל הייתה מדינה קטנה ומשפחתית, שבה הפיקוח החברתי על הפרט קרוב והדוק, והשפעת ההורים והמורים גדולה. הסנקציה על חריגה מתו התקן הקולקטיבי, ובמיוחד על הבלטת העצמי, הייתה באותם ימים קשה ומכאיבה, והרתיעה צעירים רבים מלמרוד במוסכמות הציוניות. 

שלישית, ישראל הפרולטארית ודלת המשאבים של שני העשורים הראשונים דחתה ביטויים של עידונים אסתטיים, והאדירה אורח חיים צנוע, נזירי וחסכני, שמצא את ביטויו בין השאר בהימנעות מראוותנות חיצונית. 

רביעית, מדינת ישראל הצעירה חסרה מסורת מפותחת של ימאות. היהודים נדדו תמיד ביבשה, והם אינם ידועים כמי שהוציאו מקרבם מגלי ארצות הרפתקנים או אדמירלים קשוחים. חיל הים הישראלי היה תמיד חיל זעיר במערך הצה"לי, וצי הסוחר היה קטן למדי והעסיק לא מעט אנשי צוות ים זרים. אפשר שחיים חפר, איש הפלי"ם ואחד ממעצבי ההווי הימי של הפלמ"ח ("שושנה", "לי כל גל נושא מזכרת"), חש שהדימוי המיתולוגי של הצי העברי הראשון לא יהיה שלם ללא פזמון על ספן עברי גאה עם כתובת קעקע, ועל כן ישב לכתוב עבור רביעיית "מועדון התיאטרון" את הפזמון הידוע "כתובת קעקע":

היה היה מלח עברי/ עם כתובת קעקע/ ולו היה חזה בריא/ עם כתובת קעקע,/ [....] הוא לא צייר שום לבבות/ ולא צייר נשים,// הוא לא צייר דולפינים/ ולא דרקונים סינים,/ כי הוא היה מלח עברי וציוני מגשים – [...] שלושה פסוקים מן התנ"ך/ רשם בכתב קטן/ ופלס מים ואנך/ סימלו את הבניין,/ פתגם – 'הים הוא לחם',/ חרט הוא על השכם/ והחלטות של ישיבות רשם על הישבן - // כך נע ונד הוא בעולם/ עם כתובת קעקע,/ עד כי חזר הוא מן הים/ עם כתובת קעקע,/ רצה במכס לעבור/ עם כתובת קעקע - / פשטו ממנו את העור/ עם כתובת קעקע....(ספר הפזמונים של חיים חפר, 98).

אך הפזמון הזה לא חילץ את הקעקועים מהסטיגמה השלילית ולא הוליד אופנה חדשה. למעלה מזה, פזמונו של חפר בעצם שיקף בעקיפין את יחסה של החברה הישראלית לכתובות הקעקע באותה עת, שכן מסופר בו על "מלח אחד" בודד – מעין תמהוני משעשע - ולא על תופעה חברתית רחבה. זאת ועוד, הפזמון נכתב כפרודיה ששמה ללעג את התופעה הגויית שאינה מתאימה לחברה הישראלית (ראו סיום השיר לעיל).

כתובת הקעקע נטענה בארץ במשמעות שלילית ועוררה רתיעה במשך תקופה ארוכה גם בשל המספר שחרטו הנאצים על זרועם השמאלית של אסירי מחנות הריכוז. הקעקוע נצרב בתודעה הקולקטיבית כמרכיב בזיכרון השואה, ועורר אסוציאציות של אכזריות, סבל ומוות, ולא של אסתטיקה, נעורים ורומנטיקה.

המספר המקועקע של ניצולי המחנות שהגיעו ארצה כמעט ולא נראה בפומבי, משום שרובם הסתירו אותו. הם עשו זאת משום שהנאנסים והמעונים אינם ששים בדרך כלל להבליט ולהזכיר לסביבה את סבלם, משום רצונם של הניצולים להדחיק את התקופה החשוכה מתודעתם ומתודעת צאצאיהם, ומשום שהמספר שקעקעו בהם הנאצים עלול היה לחזק את הסטיגמה של "כצאן לטבח".

מוסקו - חלוץ המקעקעים המקצועיים בישראל

את הרתיעה מציורי גוף ערערו לראשונה המדבקות דמויות הקעקוע שצורפו לחפיסות המסטיקים, שנמכרו בקיוסקים שברחובות הערים הגדולות בשנות השישים. הציור במדבקה היה נדבק לגוף לאחר שהנייר הורטב והוצמד לעור. אך חדוות הזאטוטים החזיקה לרוב זמן קצר בלבד – בשל התקלפותו המהירה של הציור דמוי הקעקוע. העטים הכדוריים שנעשו באותה תקופה למוצר זול והמוני, שימשו גם הם תחליף זמין וזול לכתובות הקעקע האמיתיות, ובעקיפין תרמו לסדיקת הטאבו על ציורי גוף. ילדים ובני נוער רבים העבירו את הזמן באינספור שיעורים מייגעים באמצעות ציורים בדיו כחול ואדום על כפות ידיהם וידי חבריהם, למגינת ליבם של המורים וההורים.

חריטת גוף של ממש עשו באותה תקופה בארץ רק בבתי הכלא או באניות צי הסוחר. פה ושם נמצאו במקומות הללו אנשים (לרוב סרסורים, אסירים ומלחים ותיקים) שלמדו את הטכניקה הבסיסית ממאן דהוא וקעקעו את עצמם או את חבריהם לתא. הקעקועים הללו נעשו בתנאים סניטריים ירודים ובאמצעים מאולתרים. אחת השיטות הייתה, למשל, להמיס את הפלסטיק של מברשת השיניים ואחר כך להחדיר את החומר המומס לתוך העור עם מחט חמה. זו הייתה כמובן עבודה קשה וכואבת מאד. האיורים שקועקעו היו אף הם חובבניים בצורתם: צבע אחד (כחול) וצורות פשוטות כמו לב עם חץ, עיגולים ונקודות או לחילופין משפטים כגון "אין כמו אימא", "ציונה אוהב אותך", "נולדנו לסבול" וכיוצא באלה (סרסורים נהגו לקעקע שלוש נקודות בין האצבעות, כתובת המצהירה שבעליה "לא שם על החברה ועל המשטרה").

חלוץ המקעקעים המקצועיים בארץ, ומי שפתח את הנתיב בתחום זה לדורות הבאים היה דוד מוסקוביץ', המכונה "מוסקו", מלח בצי הסוחר. כתובת הקעקע נעשתה במהלך שלוש המאות האחרונות לחלק בלתי נפרד מהמיתולוגיה והרומנטיקה של תרבות יורדי הים, ואף שהקעקוע נתפס בחברה המערבית כמעשה שאינו יאה לג'נטלמן, היה לו – בדומה להתנהגויות מיניות "פרועות" - גם סקס אפיל שהילך קסם על גברים רבים מסוגו של מוסקו. מלחים וקציני ים ברחבי העולם אימצו את מנהג הקעקוע כסימן לאומץ וקשיחות (ידיים איתנות וכושר עמידה בסבל), סולידריות וגאווה מקצועית (מכאן החיבה לקעקוע העוגן), וכסמל סטאטוס להיותם "אנשי העולם הגדול" (מכאן שכיחותם של סמלים אקזוטיים בקרבם). הקעקוע תיפקד גם כמעין קמע שנועד להגן על יורדי הים מטביעה, מחלות, ומתקפות של פיראטים בנתיבי השייט ובנמלים. זוהי גם הסיבה לשכיחותם הגדולה של קעקועים בדמות ספינה שבורת תרנים, דגל קרוע, פרסות סוסים, חתולים שחורים, תלתן, עין, ציפורי דרור, דגים ודמותו של נפטון, בקרב הימאים. הקעקוע הארוטי (בעיקר של נשים עירומות, נימפות או לבבות עם חיצים), המקובל מאד בקרב מלחים, ביטא רדיפת נשים, געגועים הביתה, או ערגה למגע אישה.

מוסקו נולד ב-1949 ברומניה, בן יחיד לאב נהג מונית ואם מורה. בהיותו בן תשע עלתה משפחתו ארצה והתיישבה בפתח תקווה. כעבור שנה ראה מוסקו הצעיר בפעם הראשונה בחייו כתובת קעקע, על זרועו של בעל המכולת בשכונה שבה התגורר (הלה קעקע עצמו בהיותו חייל בצבא הרוסי) ומאותו רגע "נכנס הגו'ק לראשו" ולא הרפה. בגיל 16, בהיותו תלמיד בבית ספר מקצועי במגמה למכונאות, ניסה לראשונה לקעקע עצמו במחוגה, ללא הצלחה. רק כעבור שלוש שנים, בהיותו חייל, הצליח להגשים את חלומו. את שירותו הצבאי עשה בחיל הים ובו נשבה בהווי הימאים הגברי. בבסיסים שבהם שירת לא היו מלחים וקצינים עם כתובות קעקע, אך דווקא העדר מודל חיקוי מקומי חיזק את שאיפתו של מוסקו להיות "פופאיי" עם כתובת קעקע ראויה לשמה, כאותם מלחים אקזוטיים בסיפורי האגדות ובסרטי ההרפתקאות.

לאחר מלחמת ששת הימים פשטה בארץ השמועה על מקעקע נוצרי קופטי בירושלים העתיקה, יעקב רזוק, שהתמחה גם בבניית ארונות מתים. הוא היה נצר לשושלת מקעקעים מהמאה ה-18, שאחד מאבותיה עלה ארצה ממצרים. חיילים בריטים רבים ששירתו בפלשתינה בתקופת המנדט פקדו את ביתו כדי לזכות בקעקוע, מזכרת מארץ הקודש. כששמע מוסקו על אותו רזוק, הבין שזו ההזדמנות שלו להגשים חלום ישן. באחד ה"אפטרים" של סתיו 1968 הוא עלה לביתו של הקופטי הזקן בירושלים. דקירות מכונת הקעקועים הישנה היו עבור מוסקו חוויה טראומטית, אך התוצאה הייתה שווה מבחינתו את הסבל. לימים כתב על כך בספר זיכרונותיו:

"לאחר שהעתיק את הסקיצה על זרועי חיבר את המכונה החשמלית אל התקע והפעילה. בשומעי את הרעש המחריד שהוציאה אחזה בי פלצות. ביקשתיו לעשות לי נקודה על זרועי כאות ניסוי אם אוכל לעמוד בסבל. לאחר שעמדתי במבחן הסיבולת הניסיוני החלטתי שגם מפרשית בגודל של כ-15 ס"מ תעמוד במבחן. למרבה הצער טעיתי, אבל היה מאוחר מדי. הוא תפס את זרועי בחזקה עם ידי הנגר הגדולות שלו והתחיל להחדיר בי את המחט שמאוחר יותר גיליתי שהייתה זאת מחט גדולה של ברזנטים!! הניתוח הפרימיטיבי מזוכיסטי ארך כשעה כאשר אני מפסיקו מפעם לפעם כדי לא לאבד את הכרתי ותוך כדי התקעקעות אני ממלמל לעצמי ולו: וואללה אנא מג'נון (בחיי שאני משוגע). [...] חזרתי אותו לילה לבסיס אשדוד פצוע, קרוע, אבל עם קעקוע, לתדהמת כל חברי בבסיס. למחרת נהייתי לאטרקציה של כל בסיס אשדוד כאשר כולם באו לראותי ולברכני באפסנאות איפה שעבדתי."

בתום השירות הצבאי הצטרף מוסקו לצי הסוחר הישראלי, שם התקדם מ"נער מכונה" עד לדרגת מכונן ("מכונאי ימי" Motorman). במהלך שירותו בקווים למזרח הרחוק התחזקה בו האהבה לקעקועים. הוא ביקר בסדנאות הקעקוע הידועות בסינגפור, הונג קונג ויפן, שבהן התקעקעו מיליוני ימאים וחיילים (בעיקר בריטים ואוסטרלים), למד מקרוב על האמנות העממית, ומדי פעם התפתה להוסיף לגופו קעקועים מידיהם של טובי המקעקעים בעולם (בראיון עיתונאי שנערך איתו ב-1984 סיפר שיש לו 13 כתובות קעקע על הגוף). במסעות הללו גמר אומר להיהפך לאמן כתובות הקעקע הראשון בישראל, והחל לרכוש ספרים וכתבי עת מקצועיים. נקודת המפנה בחייו הייתה בחורף 1975, כאשר ספינתו עגנה בנמל אנטוורפן שבבלגיה. ברובע הימאים בעיר פעלו אז ארבע חנויות קעקועים, שקיבלו קליינטים בכל שעות היממה. אחד המוכרים הסכים למכור לו שלוש מכונות קעקוע אנגליות מקולקלות ומעט צבעים, וזיכה אותו בתדרוך קצר אודות אופן הפעלתן. בהפלגה חזרה ארצה עגנה אנייתו בנמל קופנהגן, ומוסקו רכש מזקן המקעקעים בדנמרק קטלוג עם כמה דוגמאות מקוריות לימאים. ב-1976, לאחר שעזב את הים, ובהיותו עובד אחזקה במלון הילטון בתל אביב, החל מוסקו לקעקע בעצמו בדירתו סמוך לירקון. שפן הניסיונות הראשון היה חייל אמריקאי "שיצא מעט מטורלל ממלחמת וייטנאם". הוא חרט על זרועו של אותו מלח סהרורי מגן דויד, ובעקבותיו גם על זרועם של שני חבריו הקרובים. התוצאה הייתה לשביעות רצונם, ומוסקו ראה כי טוב. עם הזמן צבר ניסיון ומיומנותו השתפרה, בין השאר בשל ביקוריו הרבים, כתייר, במכוני קעקוע ברחבי העולם. 

התפנית הראשונה

בשנות השבעים חל מפנה ראשון ביחסה של החברה האירופית והאמריקאית לקעקועים, והם החלו לאבד בהדרגה מתדמיתם האנטי חברתית ולהיות מקובלים ונפוצים יותר בקרב צעירים משכבות אוכלוסיה מגוונות. השינוי ניכר גם בציורי הקעקע. לצד הסמלים האלימים שאפיינו את הקעקועים בעבר (קעקוע על פרקי האצבעות של Hate&Love, סמלים של שודדי ים, אקדח, סכין נוטף דם וכיוצא באלה) הופיעו גם קעקועים "רכים" עם מסרים חיוביים, כמו פרחים, כוכבים, חיות מחמד, וצורות גיאומטריות עדינות.

השינוי נבע מהתמסדות תרבות הפופ והרוק, שהניפה את דגל החירות, ובכלל זה החירות הגופנית (כוכבי הרוק היו בין הראשונים שהתגאו בקעקוע. כך למשל, אנשי להקת הרולינג סטונס הפופולארית); מהשפעת תרבות הפאנק, אשר שמה דגש על הופעה אקסצנטרית ופרובוקטיבית (תסרוקות יוצאות דופן, תכשיטים מושכי עיניים, לבוש עור, אופנועים מבהיקים וכתובות קעקע); מפריחה של האמנות החזותית והרחבת הלגיטימציה להתנסות בתחומי יצירה ובז'אנרים מגוונים; מהתהוות מעמד הפנאי; ומתפוצה הולכת וגדלה של אימג'ים ויזואליים בעקבות התאזרחות הטלוויזיה בחיי היום יום והתעצמות חרושת הפרסום. גם השיפור בטכנולוגיית הקעקוע היה מגורמי השינוי. המעבר לשימוש במחט אלקטרונית המאפשרת ליצור מגוון צבעים רחב במקום צבע אחד או שניים אפשרה יצירת עידון בפרטים ואסתטיקה גבוהה יותר. הקעקוע נראה מעתה בולט, עשיר ומושך יותר, וקסמו גָדַל.

לישראל החל השינוי הזה לחלחל רק כעבור למעלה מעשור, בעקבות תהליך הקפיטליזציה וההיפתחות לחו"ל. מתקופה זו ואילך החלה החברה הישראלית לחקות ולייבא במהירות טרנדים אירופים ואמריקאיים, לעתים מתוך מעין בולמוס בלתי נשלט המגיע בעקבות רעב מתמשך. יריית הפתיחה נורתה כאשר אבי מנקס ועופר פרי פתחו את הסטודיו הישראלי הראשון לקעקועים בשם קו גוף, ב-1985. ההצלחה הייתה מיידית. השבועון כותרת ראשית ייחד כתבה נרחבת ואוהדת לתופעה החדשה, תחת הכותרת "קיץ מלא קעקועים":

"המחט חורטת בבשר-החי, משרטטת שדים בגוף; הזמזום הצורם מזכיר מקדחה אצל רופא-שיניים. אבל לא מעטים נוהרים לכאן, פושטים איברים ומקעקעים בגופם נחשים, גולגולות ודרקונים. באים נערים, באים גברים, באות גם הרבה נשים. הם נכנסים לפינת עבודה מאולתרת מאחורי מחיצת עץ ומפקידים את גופם לפעלולי הטאטוגן, כלי החריטה. [...] מסע הייסורים אינו מרתיע את מי שהחליט להיות in, ובשלושת השבועות שחלפו מאז החלו אבי מנקס (30) ועופר פרי (29) להריץ את 'קו גוף' כבר באו לכאן המונים. נכנסים מדי כמה דקות. חלקם מתוך סקרנות. אחרים כדי לעשות קעקע. בעיקר בני עשרה. החנות-סטודיו שנפתחת ב-11 בבוקר פולטת בסוף היום בין עשרים לשלושים מקועקעים. אחרי תור הזהב של העגיל באוזן שוב מריע המזרח לאוונגארד קדום בן 4000 שנה, ומתייצב בשורה אחת עם מצרים של האלף השני לפני הספירה, עם לוס-אנג'לס של המאה-העשרים, ואם האיים הפולינזים, שם נקרא הקעקע, tattoo, ומכאן בא גם השם – הטאטוגן. [....] האופנה העכשווית היא של קעקועים קטנים. 2*3 ס"מ. בעיקר ציפורים ופרפרים. [...] ואולי הם מעדיפים קעקועים קטנים על איברים שהבגדים מכסים. [...] הקעקועים הגדולים יותר 10*10 ס"מ, שייכים למנוסים. חורטים על הזרועות או על אמות הידיים פרחים, אריות, גולגולות, חדי קרן.

המהפך האופנתי-תרבותי

עד למחצית שנות התשעים התנהלה אופנת הקעקוע על "אש קטנה", כלומר הייתה עלייה זעירה אך עקבית בתפוצתה. התפנית המשמעותית חלה במחצית שנות התשעים. בעקבות רצח ראש הממשלה רבין, גל פיגועי התופת ברחובות הערים הגדולות וקטל החיילים בלבנון, הופיעה אופנת ה-Piercing (ניקוב הגוף), ובעקבותיה גם תופעת הקעקועים, שצברו תנופה במהירות. ברחובות, בקניונים, בבתי הספר, באוניברסיטאות ועל מסך הטלוויזיה נראו יותר ויותר צעירים וצעירות עם עגיל באוזן, באף, בגבה או בטבור, ו/או עם כתובות קעקע על הזרוע, על הכתף, ובמקומות אחרים בגוף. אם רק זמן קצר קודם לכן אפשר היה לספור את המקעקעים המקצועיים בארץ על כף יד, עתה צצו מקעקעים בזה אחר זה, והוקמו מכונים במקומות מרכזיים. ב-1996, השנה שבה נעשה ניסיון (ראשון ואחרון בינתיים) ליצור בארץ תחרות ארצית של קעקועים - בדומה לעשרות תחרויות דומות הנערכות באירופה ובארה"ב מדי שנה – הקדיש העיתון ידיעות אחרונות כתבת מוסף נרחבת לתופעה החדשה, תחת הכותרת "ים של קעקוע". העיתונאית אספה פלד פתחה את הכתבה כך:

"אחרי ששיפצו את אפם בניתוח פלסטי וצבעו את שערם בשלל צבעים, הגיע עידן הקעקועים. עשרות אלפי בני נוער שיצאו עכשיו לחופשת הקיץ, יחזרו שונים ללימודים בספטמבר. אבל בניגוד לצבע השיער, ילווה אותם הקעקוע לכל החיים. 'זה לא ייאמן, השינוי שהתרחש מלפני חמש שנים, ואפילו מלפני שנתיים', מספר בכתבה אבי ונונו, מקעקע ותיק, 'בודדים עשו, ורק בקיץ, כל החורף היינו מובטלים. עכשיו אין הבדל בין קיץ לחורף. [...] היום ללכת בים ללא קעקוע, זה הכי לא נחשב. זה כאילו לא להיות אין [...] הדבר הכי בולט שמצד אחד גיל המקעקעים ירד באופן דרסטי ומגיעים בני 13-14, ומצד שני מגיעים גם מבוגרים. יש הרבה בני חמישים, שמרגישים שהגיעו לאיזו הבנה עם עצמם, ויותר לא חייבים לציית לכללי החברה של "מה נכון ומה לא". ובעיקר, הם רואים את הילדים שלהם עושים, וגם הם מגיעים לעשות קעקוע, ומגשימים חלום ילדות."

בשלהי שנות התשעים הפכו הקעקועים בארץ לטרנד המוני המקיף עשרות אם לא מאות אלפים, והתופעה סוקרה בעניין במספר רב של כתבות בעיתונות הארצית והמקומית. כך למשל, בינואר 1999 פרסם המקומון הצפוני חדשות הקריות כתבה נרחבת על קעקועים. כותרתה הייתה "ברוכים הבאים לגיהינום", ונכתב בה בין השאר:

'המיתון וההאטה הכלכלית פגעו בצורה קשה כמעט בכל ענפי המשק הישראלי. אל עסקי הקעקוע והפירסינג המיתון לא הגיע. להיפך. [...] בעבר המעוניינים בקעקוע על גופם נאלצו לשוטט בסמטאות אפלות ולהפקיר את גופם בידיהם האימתניות של אמנים בסטודיו עם כוכים חשוכים. היום ניתן למצוא סטודיו שכזה בכל קניון, בין חנויות הצעצועים לדוכנים לממכר פלאפל. נערות צעירות ועדינות מראה חושפות מתחת לחולצתן טבור מנוקב, וילדים מתבגרים מתהדרים, בנוסף לפצעי הבגרות, גם בדרקון או בנחש על כתפם".

באותה שנה שלחתי שתיים מתלמידותי במכללה האקדמית עמק יזרעאל לבדוק את התופעה. משה אלול, אחד המקעקעים הוותיקים בארץ ובעל מכון בקרית מוצקין, סיפר להן בראיון שנערך בסטודיו שלו, Tattoo Moshe Alul, בקריית מוצקין:

משהו קרה לקעקועים, יש פתיחות. כשפתחתי את החנות הראשונה שלי אנשים היו עוצרים את המכונית ושואלים אותי אם זה עסק חוקי, אם לא באה משטרה לעצור אותי. ראו ציורים, חשבו פיתוח תמונות – אפילו שהיה שלט ענקי בחוץ. העסק נמצא במגמת עליה מתמדת. היום אפשר להזמין אצלי בסטודיו תור לארבעה ימים מראש. כדורגלנים, סלבריטיז ומי שאתה לא רוצה, כולם עושים קעקועים. תקראי בעיתון. 

בשנת 2001 היו בישראל קצת מעל 30 מכוני קעקועים ברישיון, ועוד עשרה בלתי חוקיים (הנתונים הללו הובאו על ידי מיכאל אלוקוב ["ביזארט", נציג המקעקעים] בדיון שנערך בכנסת בוועדת החוקה, חוק ומשפט על הצעת חוק של ח"כ סבן - ראו להלן). רובם פועלים בתל אביב ומקצתם באילת, בירושלים, בחיפה, בקריות ובנהריה. היום מעריכים שברחבי הארץ פועלים כ-50 מכונים. במדינות אירופה ובארה"ב קיימים איגודים מקצועיים של מקעקעים, שיצרו קריטריונים מוסכמים לקבלת תעודת מומחה בתחום וכללים של אתיקה מקצועית. בארץ התחום פרוץ לחלוטין, ולמעשה כל אחד יכול היום לקנות מכונת קעקועים ולפתוח מכון משלו. הקעקוע טרם הוסדר מבחינה מקצועית, הן משום שהגילדה המקצועית בארץ עדיין זעירה בממדיה, והן משום שבין המקעקעים שוררים בדרך כלל עוינות וחוסר פרגון הדדי. כאמור, הדרישה היחידה, שבה יש לעמוד, היא קבלת אישור ממשרד הבריאות (שמתבסס כולו על תנאי הסניטציה במכון).

אף כי בשנת 2001 הייתה קבוצת המקעקעים בארץ עדיין קטנה, יכלה מדינת ישראל להתגאות כבר אז במקעקע מקומי בעל שם בינלאומי. בינואר 2001 פרסם העיתונאי איתי אשר במעריב כתבה כפולת עמוד על אבי ונונו, מקעקע תל אביבי ש"כדי לזכות בקעקוע מעשה ידיו, צריך לחכות בתור חודשיים ולשלם 2500 שקל", כפי שצוין בכותרת. בגוף הכתבה, שכותרתה הייתה "כך ניצחתי את היאקוזה", נכתב:

"מסתבר שגם בתחום הקעקועים ישראל נמצאת על המפה. ומי ששם אותנו על המפה הוא אבי ונונו, בן 29, מתל אביב, נשוי ואב לשניים, שזכה במקום הראשון בפסטיבל הקעקועים הבינלאומי שנערך לפני כשנה בברלין, ובשבוע הבא הוא נוסע לצרפת לתחרות דומה, שנחשבת בעולם המקעקעים ללא פחות מ"אליפות אירופה". בתחרות בברלין לפני שנה זכה ונונו בציון המקסימאלי. הוא קיעקע דרקון על חזהו של אחד המשתתפים, והמשיך את הציור דרך הכתף ועד המרפק. בתחרות זו ניצח ונונו את מקעקע היאקוזה, הוריושי השלישי, ואת קלאוס פרומן מאוסטריה, שנחשב לטוב המקעקעים באירופה".

במדריך הטלפונים והכתובות המסווג של דפי זהב לשנת 2000-2001 כבר הופיע ערך נפרד של "קעקועים ובודי פירסינג", שביטא את הטמעתה של תעשיית הקעקועים בתרבות הצריכה הישראלית (הערה: "פירסינג" הוא מושג רחב יותר מניקוב חורים באוזניים, ומתייחס לניקוב אברים נוספים בגוף, כגון גבות, שפתיים, לשון, סנטר, פטמות, טבור, אף, אברי מין ועוד). מנוע החיפוש ברשת Hebrew Google פלט באותה שנה למעלה מ-500 כתובות רלוונטיות לפקודת החיפוש "קעקוע". בה בעת החלה אופנת הקעקועים לקבל גם לגיטימציה ופרסום באמצעות כוכבי טלוויזיה, זמרים, דוגמנים וסלבריטאים אחרים, שהצטלמו לעיתונות היומית ולמגזיני הפנאי והנוער והציגו לראווה את הקעקוע החדש על גופם. לדוגמא, בינואר 1999 הופיעה על שער מדריך הטלוויזיה והבידור "פנאי פלוס" תמונתו של סמי הורי, דוגמן וכוכב סדרת הטלוויזיה הפופולארית "פלורנטין". הורי נראה בתמונה לבוש חולצת טריקו הדוקה ועליה ווסט שחור, שהבליטו זרוע עם כתובת קעקע בצורת שמש אדומה. הכותרת שהתנוססה מעל הייתה: "סמי הורי, "פלורנטין" הגבר הלטיני שלנו". במאי באותה שנה, הופיעה על שערו של "פנאי פלוס" תמונה של הדוגמניות בטי גריפין ומיטל דוהן. על בטנה החשופה של גריפין (היא לבשה סטרפלס בצורת סלסלת פירות, לכבוד חג השבועות), משמאל לטבור, הציץ סימן זעיר של כתובת קעקע. כעבור חודשיים הופיע על אותו מדריך תצלום של ניר לוי, אחד מכוכבי סדרת הטלוויזיה הפופולארית הפוך. לוי צולם כשחצי גופו העליון עירום, ועל זרועותיו שתי כתובות קעקע ענקיות. הכותרת שניתנה לתצלום הייתה: "ניר לוי, הכוכב הכי גברי בטלוויזיה". תמונות דומות הופיעו באותה שנה ובשנים שאחר-כך ב"מעריב לנוער", ב"לאישה", ב"את", במוספי הפנאי והתרבות של ידיעות אחרונות ומעריב ובמגזינים שונים לבני נוער ולמבוגרים.

אפילו הקופירייטרים במשרדי הפרסום החלו לנצל את הטרנד החדש בקמפיינים שניהלו. כך למשל, במודעת פרסומת לתכנית חיסכון בנקאית (ב-1999) נראה גבר בגיל העמידה עם חולצה לבנה ועניבה צבעונית, שרוולו מופשל וחושף קעקוע עם סמל האהבה המוכר של לב וחץ. בצד הכנפיים הופיע השם "דוד", ובצד הלהב שלושה שמות מחוקים בקו של בנות: יעל מיכל ודורית. מעל ראשו צוירה בועת כיתוב, כמקובל בציורי קומיקס, ובה נכתב: "יש דברים שאתה עושה כשאתה צעיר ואח"כ...מצטער עליהם". בתחתית המודעה נכתב: "כשמדובר בעתיד הפנסיוני שלך – חייבים לקחת את ההחלטה הנכונה, בזמן הנכון. לצעירים – מקפת אישית עדיפה מביטוח מנהלים ומכל פנסיה אחרת". בעיתון אחר הופיעה באותה שנה מודעת פרסום לרשת המזון המהיר "ננדוס" ובה הכותרת הזאת: "שים קעקוע קח פרס! "ננדוס" במבצע הקעקועים הקיצי 'תחשוף תעוף' – מתקעקעים, חושפים וזוכים!" בשורות הקטנות נכתב במודעה: "אם הפנטזיה שלכם היא לחשוף את עצמכם בלב מסעדה הומה, עכשיו יש לכם הזדמנות להגשים אותה.... וגם לקבל על זה פרס! בואו ל"ננדוס", תקבלו קעקוע זמני מדליק, תצמידו אותו למקום הכי פסיכי בגוף ותזכו בפרסים שיעיפו אתכם לתקרה".

אינדיקציה נוספת לאקולטורציה של אופנת הקעקועים בתרבות הישראלית באותה עת היא המספר ההולך וגדל של כתבות ומאמרים שהחלו מתפרסמים בכתבי עת מקצועיים ובעיתונות היומית, ועסקו בהיבטים הרפואיים של התופעה. מטרתם המוצהרת של המאמרים והכתבות הייתה לספק מידע חיוני "יבש" למי שעומד לקעקע את עצמו, אך יש להם גם חשיבות עקיפה בתהליך הנורמליזציה של אופנת הקעקועים. כשם שהשיח הרפואי על סקס, שהחל בשנות החמישים והשישים עם פרסום מחקריהם של קינסי ומאסטרס וג'ונסון, תרם בזמנו להסרת הסטיגמות והדעות הקדומות מעל הפעילות המינית, כך השיח הרפואי על הקעקועים תורם באותו כיוון. בגיליון חודש מארס 1998 של כתב העת הרפואי איתנים הופיעה כתבה של אביגיל גרין, תחת הכותרת "כפתור בקורקבן ופרח בישבן". גרין פירטה את הסיכונים שמהם צריך להימנע בתהליך הקעקוע. היא פתחה במלים אלה, הממחישות את טענת הנורמליזציה:

"מאחר שאין כל סיכוי להילחם באידיאולוגיה של הטלה-עצמית של מום, השאלה היא רק: האם כל מי שמפקיד את גופו בידי צייר קעקועים אקזוטי, או בידי מנקב פירסינג במקומות שונים בגוף, מבין לאשורו את התהליך ואת הסיכונים הגלומים בקעקוע, ובמיוחד בפירסינג". 

כאמור, בעקבות חששות אלה נכנס משרד הבריאות לתמונה (בעיקר בשל החשש מהתפשטות מחלת האיידס) והיום נשלחים למכוני הקעקועים פקחים, שבודקים את עמידתם בתקן הבריאותי (החומרים שמהם עשויים הצבעים, טריות החומר ודפוסי הסטריליזציה). מבעלי המכונים שאינם עומדים בדרישות, נשלל הרישיון להפעיל את העסק. הפיקוח הזה תרם גם הוא לרגולריזציה הדרגתית של תעשיית הקעקועים. גם בתחום החקיקה נעשו ניסיונות ראשונים להסדיר את התופעה, שהלכה והתפשטה במהירות מסחררת, וכיום הוגבל הגיל שבו רשאי אדם לעשות קעקוע ונקבע גיל מינימום של 16 שנה.

היוזמה להגבלת גיל הקעקוע הגיע מחבר כנסת יצחק סבן (ש"ס). סבן סיפר לעיתונות כי יזם את הצעת החוק בעקבות פניות של הורים, שהתלוננו כי ילדיהם מבצעים קעקועים בשל לחץ חברתי (בהודעה הזו צוין כי בארה"ב, אוסטרליה ואנגליה קיימים איסורים מוחלטים על קעקועים לקטינים, או איסורים המותנים בהסכמת הורים). אף שההצעה נועדה במקורה לבלום את אופנת הקעקועים (שהרי ח"כ סבן הוא אדם חרדי), היא תרמה דווקא ל'ביות" ומיסוד התעשייה הזו, וזאת, משום שהיא הכירה למעשה בקיומה ובפונקציה שהיא משרתת, ותרמה לנורמליזציה שלה בתרבות הישראלית.

חודש לאחר הצעת החוק של סבן, ב-16 בנובמבר 2001, פרסם העיתונאי צחי כהן בידיעות אחרונות כתבת ענק במוסף סוף השבוע, תחת השם "כתוב בעור", ובה ראיונות עם ידוענים שונים בחברה הישראלית המתפארים בכתובות קעקע

לא מאוחר מדיי? מה שנחשב בעבר לסמל סטאטוס של יורדי ים, אנשי יאקוזה גדולי גוף, וארכי-פושעים מסוקסים א-לה ז'אן ז'נה, היה בשנים האחרונות למנהג נפוץ, אפילו במחוזות הבורגניים והמהוגנים ביותר. אפילו לדוברו של ראש הממשלה, ארנון פרלמן, יש טאטו פרטי משלו ("מר קו", בין המרפק לכתף), כמו גם לאֵיל ההיי-טק, אלי רייפמן, שמי אלחלל, מנכ"ל '"סיוון מחשבים", האנלייזר אהוד טננבוים, קורין אלאל, אורית שחף מ"היהודים", אילנה ברקוביץ', גלית גוטמן, מירי בוהדנה, ניר לוי, מעיין קרת, איה שטינוביץ', שמעון שירזי, נייט האפמן, אייל גולן, אמיר פרי, לירון לב ועדנה לב.

מדוע דווקא עכשיו?

אחת השאלות הסוציולוגיות המסקרנות העולות בהקשר לאופנת הקעקועים היא מדוע אופנת שוליים עם דימוי שלילי הפכה תוך זמן קצר לתופעה המונית? ישראל ידועה כחברה שבה הכול מתרחש מהר, ללא התראה, ובאופן אינטנסיבי מרגע ש"ניתן האות" לשינוי. אבל גם עובדה זו אין בכוחה להסביר לבדה כיצד הצליחה אופנה שהייתה כל כך זרה לרוח היהודית והציונית לחדור את חומת הערכים ולהציף את השוק. דומה שחברו כאן כמה סיבות:

התרחקות מתקופת השואה

הדור הצעיר איננו נושא את נטל זיכרון השואה כאבותיו ואבות אבותיו, ורובו לא נחשף כלל לאסוציאציה בין הקעקועים ובין מחנות ההשמדה.

חוליה בשרשרת הריאקציה הגלובלית

בעידן הטלקומוניקציה ותיירות ההמונים, ה"טרנדים" עוברים ממדינה למדינה במהירות הבזק. ישראל הפכה בשנות התשעים לחוליה בשרשרת התגובה הגלובלית, ושינויים המתרחשים מעבר לים, שמקורם בתהליכים שמחוץ להשפעתה של ישראל, מגיעים אליה בסופו של דבר, כמו אל יתר החוליות בשרשרת הזו. ואכן, אופנת הקעקועים היא קודם כל אופנה מערבית. אם דור ההיפים פיתח והפיץ את בשורת הפופ והרוק, דור ה-MTV פיתח והפיץ את בשורת ההופעה האקסצנטרית (פירסינג, קעקועים, ג'ל בשיער, עקבים גבוהים וכו'). הקעקועים הפכו לחלק משמעותי מאופנת שנות התשעים, וההערכה היא שבארה"ב בלבד יש כעשרת אלפים מכונים לקעקועים ושכ-10 אחוזים מתושבי ארה"ב נושאים על גופם כתובת קעקע.

הקעקוע חוצה בשנים האחרונות מעמדות, מקצועות, גזעים, מינים וגילאים. רשת האינטרנט עמוסה באלפי אתרים המציעים את כל הקשור בנושא - ממידע מעשי (מקומות להתקעקע, דוגמאות של קעקועים, היבטים רפואיים וכו') ועד להיסטוריה של התופעה. תעשיית הקעקועים הפכה במערב זה מכבר מתעשייה מחתרתית לחלק מעולם הקוסמטיקה הלגיטימי. מגזינים וחוברות בארה"ב ובאירופה מוקדשים למדיום וזוכים לעשרות אלפי קוראים ומנויים (הבולטים הם: Body Modification EZinre Skin & Inc, Skin Art, Tattoo Revue, Tattoos for Men, Tattoos for Women). מאז 1997 מתקיימת מדי שנה ועידה של מקעקעים, ובאמסטרדם אף הוקם לפני שנים אחדות מוזיאון המוקדש כולו לאמנות הקעקוע.

ההשפעה של אופנת הקעקועים המערבית על ישראל גברה בעקבות העלייה העצומה בנסיעות תיירות לחו"ל (שהפגישה את הישראלים עם התופעה), ובעקבות הקמת רשת הכבלים ותחנות הלווין, הכוללות עשרות תחנות טלוויזיה זרות. בשורת הקעקועים הגיעה במיוחד מרשתות המוסיקה והספורט – שהן גם הרשתות החביבות ביותר על צעירים ובני נוער. אין ספור צעירים וצעירות המופיעים בתוכניות של הרשתות הללו מביעים את הסקס-אפיל, המרדנות וה"קוליות" שלהם באמצעות כתובות קעקע. כך, למשל, רוב הכדורסלנים המקצוענים בליגת ה-NBA האמריקאית, שמשחקיה משודרים בסדירות בארץ, הם בעלי כתובות קעקע. גם רוב מתאבקי ה-WWF – הקרקס המאצ'ואי האמריקאי שזוכה לפופולאריות רבה בקרב צעירים ישראלים – מתגאים בקעקוע ראוי לשמו. הוא הדין באשר ללהקות ולזמרים המופיעים בקליפים שמשדרת רשת ה-MTV, שלה מיליוני צופים ברחבי העולם.

קמע למזל

ישראל היא סיר לחץ מבעבע, ואזרחיה חיים במתח גבוה. לצד המצוקות הפסיכולוגיות ה"רגילות" סביב עבודה ופרנסה, נישואים, לימודים, ילדים, מחלות ותאונות, נאלץ הישראלי להתמודד עם חרדה מעיקה וטורדנית מפני פיגועי טרור ומלחמה. אפשר שהלחצים הללו הם אחת הסיבות לפריחתה של תרבות האמונות התפלות בארץ, שגילוייה רבים ומגוונים. את פריחתה של אופנת הקעקועים אפשר לראות אפוא גם על רקע תופעה זו, שכן רבים רואים בקעקוע סוג של קמע. המחשה לזיקה הזו אפשר לראות במנהג החדש של חיילים קרביים בצה"ל לקעקע על גופם ציורים המביעים אמונות תפלות. התופעה הזו החלה בשיאו של הקטל בלבנון. במאי 1998 דיווח ידיעות אחרונות בכותרת גדולה: 

'"קמע' חדש לחיילים בלבנון: קעקועי דרקונים ומלאך המוות". בגוף הכתבה נכתב: "מדי יום ראשון מגיעות קבוצות של חיילים בדרכם ללבנון לחנות קעקועים בקריית שמונה. סמל מחטיבת גולני: "אנחנו מאמינים שהקעקועים ישמרו עלינו מהתופת בלבנון" [..] בעל החנות, אורן לוי, אמר אתמול, כי באחרונה גבר זרם החיילים המגיעים לעשות קעקוע. [...] לטענת לוי, החיילים מבקשים קעקוע של דמויות המסמלות מזל וכוח: דרקון סיני, פומה שחורה, אלים שונים, ואפילו מלאך המוות [..] יש חיילים שמבקשים לקעקע בבשרם את סמל היחידה שבה הם משרתים" (ידיעות אחרונות, 15.5.1998).
 

ביום המחרת פרסם העיתון כתבה נוספת בנושא וכותרתה: "בעקבות הידיעה אתמול ב"ידיעות אחרונות" אמרו רבנים מהצפון: 'אנחנו מבינים שהחיילים מפחדים, אבל הם צריכים להילחם בפחד בעזרת ציצית או קופת צדקה". (ידיעות אחרונות 16.5.1998)

השפעת פסטיבלי המוסיקה ההמוניים

התפשטותה של אופנה דומה להתפשטותה של מגיפה. שתיהן מצריכות מגע הדוק בין בני אדם ונגיף בעל עוצמה. מלקום גלדוויל (Malcolm Gladweel) השתמש בדוגמא של נעל ה"האש פאפיס" (Hush Puppies) כדי להסביר מדוע טרנדים מתפשטים לעתים קרובות במהירות גדולה ובאופן בלתי צפוי. 

התיאוריה שפיתח בנושא מכונה The Theory of the Tipping Point. המושג הזה הושאל מעולם האפידמיולוגיה, והוא מתייחס לרגע שבו מגיפה מגיעה לאיזו מאסה קריטית. לדעתו טרנד הוא כמו מגיפה. הוא מונה שלושה חוקים להתפשטות הזאת: 1. "חוק המעטים" (The law of the few) שפירושו: לאנשים מסוימים, לרוב מעטים, יש כישרון לאחד אנשים אחרים ולהפיץ אינפורמציה. אלה אנשי מפתח, המביאים לכך ש"דברים יקרו". 2. גורם הדביקות (The stickiness factor), שפירושו: אם משהו לא "נדבק" לאנשים, הוא לעולם לא יתפוס. ה"משהו" הזה הוא לעתים קרובות דבר שנראה לכאורה חסר חשיבות וכמעט מטופש לפני שהטרנד תופס. 3. כוח ההקשר (The power of context), שפירושו: פעמים רבות נסיבות משפיעות על הדרך ועל העוצמה שבה יתנהגו בני אדם, ועל האופן שבו רעיונות או טרנדים יתפשטו. הרבה ממה שנחשב מדליק ("hip, chic and fresh") באופנה הם פריטים שפשוט הועברו מהקשר אחד להקשר אחר, ובמקרה של הקעקועים למשל, העברתם מהקשר של פשע ואלימות להקשר של סקס-אפיל ורוח נעורים.

פסטיבלי המוזיקה ומופעי הענק בערד, צמח, קיסריה ובמקומות אטרקטיביים אחרים ברחבי ארץ, נהיו פופולאריים מאד בשנות התשעים, והמגע שהם יצרו בין אלפי בני נוער האיץ את התפשטותה של אופנת הקעקועים. בפסטיבלים הללו גם נוצרת האווירה המתאימה לקעקוע, ודוכנים של פירסינג וקעקועים המוצבים בהם, לצד דוכני הפלפל והשתייה, מפתים צעירים רבים "לעטר את עצמם" (מקצתם בלחץ החברים, או בדחף שובבות של רגע). ב-1999 פרסם ידיעות אחרונות את הידיעה הזאת:

"פסטיבל ערד ה-17 נפתח אתמול אחרי הצהריים, לאחר שאחרון הליקויים הבטיחותיים שהתגלו טופל לשביעות רצון המשטרה. אתמול בצהריים נראו ברחובות ערד רק בני נוער מעטים. אולם התברר כי החום הכבד הבריח רבים מהם לאוויר הממוזג של הקניון ולעוד מקומות מסתור. כשנשבר החום שטפו את העיר רבבות בני נוער. במרכז המסחרי ניתן היה לשמוע צלילי להקת רוק צעירה, ובסמוך מוסיקה מקפיצה מדוכן של חסידי חב"ד. בני הנוער שוטטו בין בימת המופעים לבין דוכנים לממכר תכשיטים ובגדים. הצפיפות הגדולה ביותר באזור הדוכנים הייתה, ללא ספק, בדוכני הפירסינג, הקעקוע ושזירת הצמות. [...] משנה לשנה יורד ממוצע הגיל של המגיעים לפסטיבל ערד. וככל שיורד הגיל עולה מפלס הפירסינג והקעקועים, יורד מספר חובבי החוק, עולה מספר השוטרים וכך הלאה."

התפתחות תרבות הטרנס

מסיבות הטרנס – בחיק הטבע ובמועדונים – הפכו לקראת אמצע שנות התשעים לתופעה המונית, ובדומה לפסטיבלי המוזיקה ומופעי הענק העונתיים, יצרו תנאים חברתיים למגע בין המוני חוגגים צעירים, ולפיכך גם לתהליך "הדבקה" של סגנון חיים וטעמים. אופנת הטרנס האיצה את התפשטות אופנת הקעקועים גם משום שקיים דמיון בין המסרים, האסוציאציות והריגושים של המוסיקה וריקודי הטרנס לבין אלה של הקעקועים. בשתי האופנות הללו עוסקים בפולחן גוף, בשתיהן קיים שילוב של איקונוגרפיה פסיכודאלית ואוריינטלית (בעיקר מהודו, יפן וסין), שתיהן מפיצות אסוציאציות של ארוטיקה ואלימות מרוככת (במוסיקת הטרנס הדבר מתבטא בהלמות הבאסים המונוטונית, ובקעקוע- בניקוב הגוף ובסמלים "אגרסיביים"), ושתיהן מהלכות במתחם האפור שבין השוליים והמרכז. גם ההתמקדות בעצמי משותפת לשתי האופנות: בטרנס הפרט אמנם רוקד לצד רוקדים אחרים, אך הוא מכונס ומרוכז בעצמו. הקעקוע גם הוא מתרכז בגוף הפרטי ומבטא בחירה אישית.

מסורת התרמילאות

ההינדואיזם והבודהיזם בארצות המזרח הרחוק מאופיינים באיקונוגרפיה עשירה ועדינה. גם הקעקועים שכיחים בתרבויות המזרח הרחוק, וכל אחת מהארצות באזור זה - בורמה, תאילנד, יפן, אינדונזיה, הודו או הפיליפינים - מצטיינת בדגמים, סגנונות וסמלים האופייניים לה. מסוף שנות השבעים החל זרם המטיילים הישראלים למזרח לגדול מדי שנה, והפך בשנות התשעים למסורת חניכה המונית. אפשר להניח שאלפי המטיילים הישראלים ששהו חודשים ארוכים בדרום מזרח אסיה הושפעו מהאיקונוגרפיה האוריינטלית ומתרבות הקעקועים המפותחת בהן. מקצתם אף התקעקעו בזמן הטיול.

מהפכת התקשורת

רבות נכתב, ובוודאי עוד ייכתב, על העידן החדש של התקשורת האודיו-ויזואלית, המייצרת את מה שאפשר לכנות "האדם התמציתי" וה"מולטי תקשורתי". העין, האוזן והיד מורגלות היום כבר מילדות לקליטה ופליטה של גירויי מולטי-מדיה מהירים, אם באמצעות צפייה בטלוויזיה (פרסומות, קליפים וכו'), ואם באמצעות עבודה עם מחשב וגלישה באינטרנט. דומה שהמדיום הכתוב (האות והמשפט), הארוך והחד ממדי (מבחינה טכנולוגית), שעליו התבססה התרבות האנושית במאות האחרונות, מפנה את מקומו למדיום חדש, של קפסולות אלקטרוניות הבנויות בין השאר (ולמעשה בעיקר) על ציורים, תמונות וקול. אפשר לשער אפוא, שההרגל לחיות בסביבה עמוסת אימג'ים ושפע של גירויי תמונה וקול תרמו בעקיפין להתפשטות אופנת הקעקועים. גם ההרגל של משתמשי המחשב לעצב (מבחינת גרפיקה ושמע) את המסך וסביבת העבודה שלהם באופן אישי ממלאים תפקיד חשוב בקבלה המחודשת של אמנות הגוף. אפשר לטעון כי באמצעות ציורי הגוף האדם כמו מתאים עצמו לסביבה האיקונוגראפית שבה הוא חי. דומה שהאדם מנסה להיות בעצמו סוג של מולטימדיה, לאמור: להעביר מסרים לא רק באמצעות לשון הדיבור ושפת הגוף, אלא גם באמצעות בגדים (למשל כתובות על הטי-שרט), תסרוקות, פירסינג וציורי גוף – שהם מעין סטיקרים, או פרסומות, של טעם וזהות אישית.

גיבורי תרבות כמודלים של אופנה

הצאר ניקולאי השני, אוסקר מלך שבדיה, הקיסר וילהלם השני, המלך ג'ורג' של יוון, אדוארד השביעי מלך אנגליה, סטאלין, המרשל טיטו, ג'ון קנדי, גנרל מונטגומרי – על כולם מסופר שהיו בעלי כתובת קעקע. האם עובדה זו תרמה להפצת אופנת הקעקועים בזמנם? מסתבר שלא. זאת משום שלמרות שהם היו אנשים חשובים ושמם נודע למרחוק, רק מתי מעט זכו לראות אותם, ומעטים עוד יותר זכו לראות את הקעקוע שלהם, אם בכלל. אך בעידן התקשורת הגלובלית, די בכך שהכדורסלן מייקל ג'ורדן או הזמרת מדונה יעשו קעקוע, כדי שקעקועים יהפכו לאופנה המונית. ההשפעה של ידוענים (סלבריטי'ס) על התנהגותם של מיליוני בני אדם נובעת לא רק מהתדירות הגבוהה שבה הם מופיעים על מסך הטלוויזיה, אלא גם משום שהיום חלק ניכר, אם לא רוב הידוענים בעולם, נתפסים קודם כל ולפני הכול כמודלים של יופי, ארוטיות ו"קוליות" (לפחות בעולמם של בני נוער), ובמקרים רבים מתפקדים כ"קולבים" של אופנה בחלון הראווה הטלוויזיוני. וכיוון שכוכבי תקשורת רבים מתהדרים היום בקעקוע (לדוגמא, לני קרביץ, מלאני גריפית', תום ארנולד, רוזאן בר, ג'וני דפ, אליסיה מילאנו, דרו ברימור, פמלה אנדרסון, קורטני לאב, רובי ויליאמס ובריטני ספירס), אין תמה שהקעקוע הפך ל"איני" מאד. לא בכדי הקדישה העיתונאית איימי קראקוב פרק שלם לכוכבים עם כתובות קעקע בספרה "ספר הקעקועים השלם" (The Total Tattoo Book). גם בישראל, כפי שכבר צוין לעיל, ידוענים רבים מתקעקעים, ויש לכך השפעה מצטברת.

"דיקטטורת האופנה"

לשגשוג הכלכלי של שנות התשעים נלווה שינוי עמוק בתחום היחס לאופנה ולהופעה חיצונית – שינוי העומד אולי יותר מכל גורם אחר בבסיס תפוצתה של אופנת הקעקועים. ב-1993, בעקבות הסכם הסחר החופשי ממכס עם האיחוד האירופי, ובעקבות הצמיחה המהירה של הקניונים, רשתות השיווק וחברות היבוא, שטף את השוק הישראלי גל של מותגי אופנה אירופים ואמריקאיים. מה שנחשב בעבר ל"חלום רטוב" של עשירים הפך באחת לבר-השגה עבור הישראלי הממוצע. בתוך כך החל סגנון החיים הישראלי הטיפוסי להתקרב במהירות לסגנון החיים במדינות המפותחות ביותר.

ההשפעה של מהפכת הצריכה והמותגים על ההופעה החיצונית של הישראלים הייתה כמעט מיידית. הישראלי/ת המרושל/ת, המרופט/ת, השבלוני/ת, והאפרורי/ת, נעשה/תה נאה, מוקפד/ת ובעיקר מערבי/ת יותר בהופעתו/ה. גם הטעם החל להשתבח ולהתעדן בהדרגה, והוליד דור חדש של צעירים בעלי מודעות ורגישות אסתטית גבוהות. בה בעת התרחבה גם תעשיית היופי, ומדפי המרכולים התמלאו באינספור מוצרי קוסמטיקה, בישום וטואלט. האוריינטציה האסתטית והאופנתית באו לידי ביטוי גם באסתטיזציה של חפצים אישיים, שבעבר לא נחשבו בהכרח לפריט אופנתי, כגון שעונים או משקפיים.

העלייה בחשיבותו של המראה החיצוני הולידה גם תעשייה שלמה של תחזוק ושיפור הגוף. החל בתכשירים להורדה במשקל, להצערת העור ולהסתרת כתמי זקנה, וכלה במכונים של רפואה פלסטית (מתיחת עור, הקטנת חזה והגדלתו, העלמת ורידים ושומות, הסרת שיער גוף, השתלת שיער ראש ועוד). מודעות הפרסומת למוצרים הללו מציפות מדי יום את העיתונות ותורמות לאווירה כללית של פולחן הגוף. גם התקשורת עוסקת באינטנסיביות הולכת וגדלה - בסמוי בגלוי - במראה החיצוני, ומרבה לפרסם תמונות של "יפים" ו"יפות" ולהתפעל מהם.

מטבע הדברים, המושפעים ביותר מבולמוס האופנה והאסתטיקה הם הצעירים שגדלו לתוכו. הם גם אלה שנחשפים, יותר מכל אוכלוסייה אחרת, לפולחן הגוף החדש - דרך פרסומות ודרך סדרות טלוויזיה מקומיות ומיובאות, שבהן היופי האישי החיצוני הוא כמעט העיקר ("היפים והאמיצים", "משמר המפרץ", "בוורלי הילס" וכיוצא באלה). השפעה משמעותית במיוחד על עיצוב ערכי האסתטיקה החדשים הייתה ועודנה לערוצי הילדים, שהצמיחו את תופעת המנחה-דוגמן/נית. גם עיתוני הנוער הפכו בשנים האחרונות למגזינים של אופנה במסווה של מגזינים חינוכיים.

המודעות ליופי ולאופנתיות מתחילה היום כמעט בגיל הגן. בעבר, ההורים היו "מתלבשים יפה" בעיקר למסיבות, לחגיגות משפחתיות ולטקסים רשמיים, ואילו אצל ילדיהם ה"התלבשות" וטיפוח ההופעה הם כבר טבע שני. רבים מילדי ישראל עוטים היום את מיטב האופנה המערבית אפילו בדרכם לבית הספר, ושעת הקימה בבוקר מזכירה בבתים רבים את טקס ההתלבשות והאיפור של שחקני התיאטרון. ההשתעבדות לצו האופנה מעמיסה על התקציב המשפחתי ומולידה לא אחת עימותים עם ההורים. אפילו על דיבורם של צעירים חלים היום חוקיה החדשים של "דיקטטורת האופנה": רובם כבר לא אומרים "מראה", אלא "לוק" (ה"לוק הנכון"), לא "אופנה" אלא "טרנד" ולא "מעצב" אלא "סטייליסט".

אינדיקציה אחרת לחשיבות הגדלה של האופנה בעולמו של הישראלי היא העובדה שגיל האיפור יורד בהדרגה בקרב בנות, וכך גם צביעת השיער, ענידת עגילים ונעילת נעליים עם עקבים גבוהים. יופי, בכלל, הפך למדד מרכזי למוניטין חברתי בתרבות החילונית בארץ, והדבר הוביל לעלייה בשכיחותן של תופעות לוואי קשות כמו דיכאון, אנורקסיה ודימוי עצמי נמוך. אופנת הקעקועים, ממש כמו אופנת הפירסינג, תספורות הקוצים ("ספייקס"), הג'לים ופסי הבלונד, היא אפוא קודם כל ולפני הכול תוצר של מודעות אסתטית חדשה, ושל הלחץ הגובר להיראות יפה ועדכני.

החברה הישראלית בראי תרבות הקעקועים

אופנה המונית איננה צומחת באקראי ובתוך וואקום ערכי, וכמו תופעות חדשות אחרות בחברה קשורה למגמות עומק. אם כן, מה ניתן ללמוד על החברה הישראלית מאופנת הקעקועים? כמה דברים:

"התייוונות" במהדורה גלובאלית

 חיים חפר תיאר את המלח העברי בשירו "כתובת קעקע" שנזכר לעיל, כשונה "מכל מלח אחר עם כתובת קעקע". הוא לא חרט, כמילות השיר, "סתם קשקושים" [...] "לא צייר שום לבבות/ ולא צייר נשים,/ הוא לא צייר דולפינים/ ולא דרקונים סינים"/ כי הוא היה מלח עברי וציוני מגשים". כפטריוט ציוני ראוי לשמו הוא חרט על זרועו סמלים ציוניים: "את הרצל בפרופיל", "חצר תל חי שבגליל", "ומסביב מגן דויד", שביטאו את גאוותה וחלומה של האומה כולה, ולא, כמקובל היום, את חלומו וגאוותו האישית של המקועקע. כמה סמלי השיר הזה, אם כן, לירידת קרנו של האידיאליזם הציוני. מעטים, אם בכלל, יחפצו בימינו לחרוט על גופם כתובות המבטאות רגשות פטריוטיים, ואילו הדולפינים, הדרקונים ו"שאר הקשקושים" דווקא מבוקשים מאד. אופנת הקעקועים משקפת אפוא בדרך מאד ציורית (תרתי משמע) את שקיעתה של התרבות הציונית ואת "התייוונותה", כלומר, את צמיחתו של מודל תרבותי חלופי, שעמוד התווך שלו הוא התרבות המערבית ומקורותיה הנוצריים.

סגידה ליופי האישי

אופנת הקעקועים מבטאת את המעבר שעשתה ישראל מחברת צנע וחאקי, שגימדה את חשיבותה של האסתטיקה, לחברה הקושרת כתרים ליופי, להידור, לנוי ולברק. נכון הוא שכבר בתקופת היישוב דובר נכבדות ביופיים של ילידי הארץ – ביכורי המהפכה הלאומית. ואולם, היופי של "יפי הבלורית והתואר" היה במשתמע נכס קולקטיבי ורמז ליופייה של האומה החדשה כולה, ואילו היום, יופיים של ה"יפיוף", ה"שפיף" ה"כוסית", ה"מדליקה", וכיוצאים באלה, הוא יופיים שלהם בלבד - נכסם הפרטי.

נרקיסיזם כנורמה תרבותית

אופנת הקעקועים מהווה ביטוי כמעט מטפורי לעבודת העצמי המתפתחת בעולם המערבי. רבים עסוקים בעצמם - במראם, בתדמיתם, בבריאותם, בגילם וכו' – במעין פולחן נרקיסיסטי של טיפוח והבלטה עצמית. ההופעה החיצונית של ילידי הארץ בראשית המדינה אמרה ביישנות ומופנמות, ואילו הנכדים - בני הדור השלישי לילידי הארץ - הם כבר "דנדים", ש"טווסותם" ניכרת ומודגשת. השיער המתבדר, בגדי החאקי ה"שלומפרים", הסנדלים התנ"כיים וכובע הטמבל של דור הצברים הראשון והשני כמו סימלו: "אנו לא מתעסקים ביופי ולא מקדישים זמן לעצמנו, אלא לקולקטיב". הקעקועים, בדומה לעיסוק האינטנסיבי בשיער ובביגוד, המאפיין את הצעירים היום - משדרים את ההפך הגמור: אנחנו אוהבים להתעסק ולהשקיע (זמן וממון) בטיפוח חזותינו, כי אנחנו אוהבים (או ליתר דיוק מאוהבים) בעצמנו, ויש לנו זמן וכסף לכך.

עידן הקלישאות הממוסחרות

רוב הקעקועים בנויים על איקונות נאיביים ושבלוניים ועל חיקויי יצירות קלאסיות וסמלים מוכרים. צריכתם דומה אפוא במהותה הפסיכולוגית לצריכת תוכניות הטלוויזיה הפופוליסטיות, ומשקפת את עידן הצריכה ההמונית. תעשיית הקלישאות הפכה בימינו לתעשיית ענק, בעיקר כתוצאה מהתרחבות המעמד הבינוני – מעמד של אנשים מוביליים, שעדיין לא פיתחו עידונים אסתטיים ולא רכשו השכלה בתחום האסתטיקה. אלה אנשים הממהרים לצרוך "ג'אנק פוד" חומרי ורוחני, המתבטא גם בהופעתם החיצונית.

האמנות החזותית פורצת גבולות

עם שכלול טכנולוגיית המחשב והתפתחות עולם השיווק והפרסום, פורצים המסרים החזותיים את המסגרות שבהן התרכזו בעבר (חנויות, מוזיאונים, גלריות, בתי קולנוע וכו') ונעשים נפוצים בחיי היום יום. בכל אשר תפנה מבליחה אליך האמנות או הפסוודו-אמנות: בכרזות הרחוב, בפרסומות הטלוויזיה, בתוכנות המחשב, בחלונות הראווה, במסעדות ובתי הקפה, בבניה הפרטית והציבורית, במוצרי המדף ברשתות השיווק, בפארקי השעשועים ועוד ועוד. ההרגל לחיות בסביבה מאד ויזואלית והמודעות הגוברת לממד האסתטי בחיים מקרינים על נטייתו של האדם להיראות טוב. ככל שהמוצרים הסובבים אותנו נעשים אסתטיים יותר, כך גדלים המאמצים שלנו להיראות אסתטיים - מתוך איזושהי נטייה אנושית לחיות בהרמוניה עם הסביבה. 

נעיר ונסייג: אפשר להטיל ספק בערכם האסתטי של הקעקועים, שהרי רובם – כפי שהוזכר לעיל – מבוססים על קלישאות. אך דומה שקשה לחלוק על החשיבות הגדלה של ערכים אסתטיים, העומדת בבסיס האופנה הזו. הרגישות האסתטית אצל הישראלי הולכת ומתפתחת, והיא משפיעה על מידת ההשקעה שלו במראהו החיצוני – השקעה שבאה לידי ביטוי בין השאר ברצונו לקשט את גופו.

ביטוי של עצמיות

אופנה היא אמנם תופעה עדרית המבוססת על קונפורמיזם חברתי ועל שטיפת מוח (בעיקר של הפרסום), אך בעידן של שפע מוצרים ושל ירידה בסמכותם של אנשי הפיקוח החברתי (מורים, הורים וכו'), האופנתיות אינה מולידה בהכרח הופעה אחידה. להיפך, שפע אפשרויות הבחירה, העומד לרשות הצרכן, יוצר גיוון רב במסגרת המגמה הכללית. המגוון העצום של הקעקועים, כמו המגוון העצום של חולצות טי או נעלי ספורט, משקפים, ובה בעת מחזקים, את התהליך, שבו הופכת ישראל מחברה מלוכדת בעלת טעם משותף לחברה של יחידים או קבוצות קטנות, עם מגוון טעמים. אפשר לצפות שככל שתלך תופעת הקעקועים ותתרחב, כך יהפכו הקעקועים לתו זהות מקובל של קבוצות בעלות מכנה משותף פרטיקולארי: סגנון חיים, תחביב, טעם, מקצוע וכו'.

מתירנות מינית

בשל המימד הארוטי של הקעקועים, כפי שהוסבר לעיל, אפשר לראות בהם ביטוי נוסף לעידן המתירנות המינית - עידן נטול בושה ועקבות, שבו הסקס נוכח ונרמז מכל עבר.

שטיפת מוח טלוויזיונית

בעשורים האחרונים הפכה הטלוויזיה בארצות המערב - ובכלל זה ישראל - למנגנון חשוב בעיצוב סגנון וטעמים. אופנת הקעקועים, שמקורה בחיקוי ידוענים בתקשורת, ממחישה יפה את השפעתה המתעצמת של הטלוויזיה על חיינו, ובעיקר את היותה מנגנון רב עוצמה להפצת "טרנדים" גלובליים.

צמצום הבדלי המגדר

הקעקועים בקרב נשים מהווים ביטוי סמלי למהפכה הפמיניסטית ההולכת ומחלחלת ללב התרבות המערבית, ובכלל זה לתרבות הישראלית. יותר ויותר נשים אינן מהססות לאמץ סמלי גבריות מסורתיים (הקעקוע היה בעבר סימן מובהק לקשיחות גברית), כחלק מאופנה חדשה של יוניסקס, ואינן חוששות להחצין מיניות משוחררת.

תפישת עולם פוסט-מודרנית

הערבוב הקולאז'י בין אלמנטים צורניים שונים, והציטוטים ממקורות תרבותיים וסגנוניים מגוונים (מזרח-מערב, מסורתי-מודרני, אמנות-קיטש, עבר-עתיד), מאפיינים את עולם הקעקועים ומשקפים את השקפת העולם וסגנון החיים הפוסט-מודרניים המשתלטים בהדרגה על חיינו. אנו חיים בעולם שבו לא רק מוסכמות נשברות, אלא גם היררכיות מקודשות קורסות. זהו עולם חדש, שבו נבדקות ללא הרף אפשרויות חדשות (אסתטיות ואחרות) והכול הופך לגיטימי. סמלים מסורתיים מרוקנים בהדרגה ממשמעותם והופכים לקליפה אסתטית בלבד. מגפי צבא נמכרים כנעליים אופנתיות, צלבי קרס (עדיין רק באירופה ולא אצלנו) כעדיים, וקעקועים של חבורות רחוב וימאים קשוחים הופכים לכתובות קעקע נשיות.

בעולם הפוסט מודרני צומח האדם הספקן, הציני, המתוחכם, הפרובוקטיבי, התיאטרלי, המשועמם והשטוח. ואכן, הקעקועים החדשים, יותר משהם אסתטיים, הם אנטי-פתטיים ולעתים קרובות משעשעים למדי. החזות המשעשעת מבטאת אל נכון את הגישה הקלילה-מלגלגת-ניהיליסטית לחיים, המאפיינת חלקים הולכים ומתרחבים בקרב הדור הצעיר בארצות המערב. 

לפני מספר שנים פורסם בעיתונות שנערות שעלו מאתיופיה מבקשות להיפטר מקעקוע הצלב שעל מצחן, משום שהן סופגות הערות מעליבות, ונדרשות להסביר שוב ושוב שהן יהודיות לכל דבר ושהצלב הזה אינו מסמל באתיופיה שייכות נוצרית. מועקתן מובנת על רקע העובדה שהצלב עדיין מעורר קונוטציות שליליות בקרב רוב תושביה היהודיים של ישראל. ברם, אילו הסתובבו האתיופיות הצעירות בחברת נערות ממשפחות יאפיות בארץ (משפחות שבהן הקעקועים שכיחים יותר), אפשר להניח שלא הייתה נגרמת להן עוגמת הנפש הזו. בקרב השכבה הזו השאלה "מהי אמונתך" קטנה בחשיבותה מהשאלה "איך אתה נראה". אפשר לנחש שלא רחוק היום שבו הצלב יהפוך לעוד צורה אסתטית גם בישראל.

כל העולם במה

הקעקועים, כמו התספורות או פרטי הלבוש וההנעלה הקרנבליים, שבהם מתהדרים היום בני נוער, מזכירים את אופנת עולם האצולה הנהנתני והבועתי של המאות השש עשרה, השבע עשרה והשמונה עשרה באירופה, שבהן התהלכו נשים וגברים בתלבושות ססגוניות, עם איפור ומסכות, ואולי גם את שנות השלושים העליזות של המאה הקודמת. אפשר שהדבר מרמז על הדקדנס התרבותי - מעין ימי ביניים מודרניים - שלתוכו אנו צועדים. בתחילת המאה העשרים ואחת, החיים אכן נראים יותר ויותר כתיאטרון וכמצעד מסכות מתמשך. התפישה התיאטרלית של החיים התפתחה בעולם, שבו גוברת המודעות הפסיכולוגית לטבע האנושי, על חולשותיו וגחמותיו מחד, והצורך להסוות את עצמנו כדי לשרוד במלחמת הקיום הכלכלית מאידך, בעולם כזה אפשר, ואולי אף הכרחי, להתייחס לחיים כאל לא יותר מהצגה וליהנות מהם בתור שכאלה. בניגוד לעבר, כשהמסכות היו בלתי מודעות, כאן ההתחפשות היא מודעת, ונעשית לשם השעשוע. זה עולם, שבו הרציני והכבד נראה פתטי, והפתטי והקליל הופכים לסוג של רצינות. הדחף לקעקוע משקף גם את הצורך הגובר שלנו לאמץ תדמית בעולם תיאטרלי, שבו קשה יותר ויותר לדעת "מי אנו", וקל ללכת לאיבוד. שינויים גופניים הם אחד הפתרונות הקלים לאימוץ תדמית חדשה.

השוליים נעים למרכז

מכל המאפיינים שנסקרו לעיל, דומה שהמאפיין החשוב ביותר בתחום אופנת הקעקועים, וגם המעניין ביותר מבחינה סוציולוגית, הוא אימוץ אופנות שהיו בעבר נחלתן של קבוצות שוליות ו"סוטות". מדוע אפוא נעים השוליים למרכז? שתי סיבות עולות על הדעת: ראשית, הצורך לרגש ולהפיג את השעמום - פתרון של חברת הפנאי, השפע ועודף המידע והגירויים. ככל שהתרבות נעשית רוויה בגירויים וריגושים, כך נדרשת אספקה חדשה של גירויים וריגושים שונים, מהירים וחזקים יותר - ואלה נמצאים בשפע בתרבויות נוער שוליות, שהן פרובוקטיביות וביזאריות במוצהר. שנית, אימוץ השוליים לחיק המרכז נובע ממגמת העלייה בפלורליזם והירידה בפיקוח החברתי, המאפיינים את המדינות הדמוקרטיות. גבולות הסובלנות החברתית מורחבים בהתמדה, והמרחק בין השוליים למרכז ובין התקני לסוטה מצטמצם והולך. היום, יותר מתמיד, האזרח המערבי מורשה (ולרוב אף מומרץ) לבטא את עצמו, את טעמיו ואף את גחמותיו בפומבי, מבלי שיגונה ויבוזה כבעבר.

מבט לעתיד

אופנת הקעקועים תמשיך מן הסתם להתפתח ולשגשג בעתיד הקרוב. אולם, האם בעוד עשור או יותר נמצא בישראל מיליוני מקועקעים? ספק. לפחות לא במתכונתן הנוכחית של כתובות הקעקע. הקעקוע אמנם הולם בתכונותיו את רוח המאה העשרים ואחת מכל אותן סיבות שנמנו לעיל, והוא מבשר עידן שבו האופנה חודרת יותר ויותר לגוף ולנפש (ראו למשל את הבולמוס של הניתוחים הפלסטיים). יחד עם זאת, יש בקעקוע שלוש תכונות בסיסיות, שעלולות להיות לו לרועץ בעתיד.

ראשית, הקעקוע על הגוף אינו גמיש, כלומר אינו מאפשר החלפה קלה ומהירה בציור חדש. תכונה זו אינה עולה בקנה אחד עם עולמנו התזזיתי, שבו דימויים הולכים כשם שהם באים, ואופנה מתיישנת עוד טרם הספיקה להיקלט. אפשר שהפתרון הוא בקעקועים זמניים, אשר משום מה טרם העמיקו לחדור לשוק. 

התכונה השנייה של הקעקוע במתכונתו הנוכחית, שאינה עולה בקנה אחד עם רוח הזמן, הוא נייחותו וחד מימדיותו. הדור הצעיר גדל היום על עולם המולטי-מדיה, שבו התמונה דינאמית ומהירה. מי יודע, אולי לא רחוק היום שבו נלבש על עצמנו מסכים דיגיטאליים קטנים שיקרינו תמונות וקטעי וידאו ואנימציה. הקעקועים הנוכחים ייראו על ידם כמו שציורי המערות נראים ליד תמונות האינטרנט.

שלישית, הקעקוע אינו הולם לגמרי את רוח הזמן גם משום שהוא מתנגש (עד עתה רק סמלית) עם מגמת הרגישות הבריאותית, המאפיינת את תקופתנו (איסור על עישון, שתיית מים מינרלים, דיאטות וכו'). 

אפשר לשער אפוא שהדחף לקשט את הגוף אמנם ילך ויגבר, אך האמצעים למימוש הדחף הזה ישתנו וישתכללו, ויגרמו לתעשיית קעקועי הגוף במתכונתה הנוכחית להיעלם. הרצון ללבוש ולפשוט צורה חליפות יוליד בוודאי אמצעי טכנולוגי חדש שיאפשר לאדם להתחדש ולהתעדכן מבלי "לפשוט את העור" בניתוח כואב ויקר.

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך

ביביליוגרפיה

ספרי קודש והלכה

  • שרגא ברוך, "איפור קבוע וכתובת קעקע", תחומין י"ח, תשנ"ח 110-114.

ספר עיון ומדע

  • מוסקו דוד, עולם הקעקועים, סודות מהאמנות האסורה, הוצאת המחבר.
  •  Camphausen Rufus C., Return of the Tribal, Park Street Press, Vermont, 1997.
  • Davis, Fred., Fashion Culture, and Identity, The University of Chicago Press, Chicago and London, 1996.
  • Entwistle, Joanne., The Fashioned Body: Fashion, Dress and Modern Social Theory. Polity Press, Cambridge UK, 2000.
    Gladwell, Malcolm., The Tipping Point: How Little Things Can Make a Big Difference, Little Brown & Company, Boston, 2000.
  • Krakov, Amy, The Total Tattoo Book, Warner Books Inc, 1994.
  • Schiffmacher, Henk (ed.) True Love – Tattoos, Taschen.
  • Schiffmacher H. & Riemschneider B., 1000 Tattoos, Taschen, Koln, London, Madrid, New York, Paris, Tokyo, 1996.

מאמרים בכתבי עת ובספרים

  • אלמוג, עוז, "מפשילים שרוולים לעבודה זרה", קטלוג התערוכה: קו גוף (כתובות קעקע בישראל), מוזיאון מגדל דוד לתולדות ירושלים, יולי 2002, עמ' 64-78
  • בר אילן מאיר, "חותמות מאגיים על הגוף אצל יהודים במאות הראשונות לספירה", תרביץ נ"ז, תשמ"ח, 37-50.
  • גרין אביגיל, "כפתור בקורקבן ופרח בישבן", איתנים, מארס 1998, 7.
  • מגור אלידה, "מרד נעורים: מה קרה לילד שלי?" מכביתון, אפריל 1999, 10.
  • . Almog, O. "Tattooing the Taboo – Body Worship in Israel", Israel Studies Forum, 19 (1), Fall, 2003, pp. 122-135.
  • Anderson, R. R., "Tattooing should be regulated", New England Journal of Medicine 326,1992, 207.
  • Armstrong, M. L. & McConnell, C., "Promoting informed decision-making about tattooing for adolescents", Journal of School Nursing, 10 (2), 1994, pp. 27-30.
  • Armstrong, M. L. & McConnell, C., "Tattooing in adolescents, more common than you think: The phenomenon & risks", Journal of School Nursing, 10 (1), 1994, pp. 22-29.
  • Armstrong, M. L. & Gabriel, D. C., "Adolescents and tattoos: Marks of identity or deviancy?", Dermatology Nursing 6, 1994, pp. 119-124.
  • Armstrong. M. L., Stuppy. D. J., Gabrial, D. C.,& Anderson, R., "Motivation for tattoo removal", Archives of Dermatology, 132, 1996, pp. 412-416.
  • Balakrishman, C. & Papini, R., "Removal of unwanted tattoos", British Journal of Plastic Surgery, 44, 1991, 471.
  • Bogdan, Robert, "The Social Construction of Freaks – Part 2", in Rosemarie Thomson Garland (ed.), Freakery, NYU Press, NY, 1996, 23-37.
  • Farrow, J. A., Schwartz, R. H. & Vanderleeuw, J., "Tattooing behavior in adolescence", American Journal of Diseases in Children, 1991, 145, pp. 184-187.
  • Fried, R. I., "The pschodynamics of tattooing: A review", Cleveland Clinic Quarterly, 50, 1983, 239-242.
  • Litt, I. F., "Self-graffiti?, Self-image?, Self-destruction? Tattoos and adolescents", Journal of Adolescent Health Care, 15, 1994, 198.
  • Long, G. E. & Rickman, L. S., "Infectious complications of tattoos", Clinical Infectious Diseases, 18, 1994, pp. 610-619.
  • Mclaughlin, Noel, "Rock, Fashion and Performativity", in: Stella, Bruzzi and Pamela Church Gibson (eds.). Fashion Cultures: Theories, Explorations and Analysis, Routledge, London and New York, 2000.
  • Mercer, N. S. G. & Davies, D. M., "Tattoos: Marked for life (Letter)", British Medical Journal, 303,1991, 380.
  • Thomson. W. & McDonald, J. C. H., "Self-Tattooing by schoolchildren", Lancet, 2, 1983, pp. 1243-1244.
  • Tope, W. D., "State and territorial regulation of tattooing in the United States", Journal of the American Academy of Dermatology, 32, 1995, pp. 791-799.

מילונים, לקסיקונים ואינציקלפודיות

  • אנציקלופדיה מקראית, ח (ו), עמ' 378, ערך "כתובת קעקע".

ארכיונים ומאגרי מידע

  • הכנסת, ועדת החוקה, חוק ומשפט, הודעה לעיתונות 870, ירושלים, י"ג בחשון, תשס"ב, 30.10.2001.

כתבות ומאמרים בעיתונות

  • "אמנות הקעקוע", עכבר כל העיר, 11.1.2001-5.1.2001, 24.
  • "ברברת", ערי המפרץ, 20.5.1999, 95.
  • "הקסם שבקעקוע", הארץ 27.7.1994.
  • ארטנשטיין ניתאי, "קעקועים, גרסת הכיסוי", הארץ, 16.8.2001.
  • אשר איתי, "כך ניצחתי את היאקוזה", מעריב, 31.1.2001, 6.
  • בן משה ענת, "עטור מצחך", כל העיר, 15.2.2002, 63.
  • בקר אביחי, "גולני שלי, גולני שלהם", הארץ, 8.10.1998.
  • גביש קרן, "ברוכים הבאים לגיהנום", חדשות הקריות, ינואר 1999, 26.
  • דורעם גנט, "להפשיל שרוולים", הארץ, 31.3.1997.
  • טל רונן, "רבבות בני-נוער נהרו לערד, אבל לא כולם התעניינו במופעים", ידיעות אחרונות, 7.7.1999, 15.
  • וולף עמליה, "קיץ מלא קעקועים", כותרת ראשית, 12.6.1985, 40.
  • כהן צחי, "כתוב בעור", ידיעות אחרונות, 7 ימים, 16.11.2001, 62.
  • לן שלומית, "הדיקטטורה של היופי", מוסף הארץ, 23.10.1992, 28.
  • מוהר עלי, "האופנה, הלוק, הטרנד ואני", הארץ, מוסף שבועות, 20.5.1999, 4-5.
  • מורגנשטיין רונית, "יפה באופן קבוע – בעזרת קעקוע", על המשמר, 10.11.1991, 14.
  • סרדס-טורטינו שרית, "המילה האחרונה בדיקטטורת האופנה", ידיעות אחרונות, שלך, 3.1.1999, 12.
  • פלד אספה, "ים של קעקוע", ידיעות אחרונות, 7 ימים, 5.7.1996, 45.
  • רוזין טל, "עריץ הילדים", ידיעות אחרונות, מוסף זמנים מודרניים, 31.7.1996, 12-14.
  • שם שאול נאורה, "המין השלישי", קפטן אינטרנט, הארץ, 13.10.1998.

אתרי אינטרנט

  • אתר יופי, תאריך כניסה: 20 באוקטובר 2008.
  •  "מחירי קעקועים", וואלה קהילות, תאריך כניסה: 20 באוקטובר 2008.

מילות מפתח

זהות-קבוצתית | קעקוע | מרד-נעורים | טקס-התבגרות | סמלים-דתיים | ארוטיקה | אסתטיקה | דוד-מוסקוביץ' | יעקב-רזוק | משה-אלול | ציור-גוף | אות-קין | חינה | שואה | חיים-חפר | קישוט-קוסמטי

הערות שוליים

    צפה בתגובות  תגובות על קעקועים בחברה החילונית בישראל (10)

    יגאל איגור

    כתבה מעניינת שנתקלתי בה במקרה וקשורה לנושא הקעוקעים המיוחדים בחברה החילונית .. הכתבה באתר רדיקל טאטו : http://www.radicaltattoo.co.il/%D7%A7%D7%A2%D7%A7%D7%95%D7%A2%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%99%D7%95%D7%97%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%A7%D7%A2%D7%A7%D7%95%D7%A2-%D7%9E%D7%99%D7%95%D7%97%D7%93/
    יום שישי כ"א בניסן תשע"ו 29 באפריל 2016

    נפתלי נחום

    כתבה מאוד מעניינת ומקיפה בנושא הקעקועים אם זאת אין צורך יותר להתקעקע לתמיד ואפשר לעשות קעקועים זמניים מעוצבים מאוד יפים. להתקעקע לשבוע ללא פחד מחרטות ואו התחייבות לכול החייבים. תחום הקעקועים הזמניים הינו תחום מתפחת מאוד ונעשה עם חומרים טבעיים וטבעוניים המעושרים ע״י ה fda. אפשר למצוא קעקועים מעוצבים באונליין www.dixit.co.il.
    יום רביעי י"ד בתשרי תשע"ה 8 באוקטובר 2014

    ליילה

    היי, ראשית, אשמח לציין כי נהניתי מקראית המאמר. הוא מאוד מעניין ומקיף את נושא הקעקועים (החל מהתחום הטכני ועד לפילוסופיות). אך פחות נהניתי מהפרקים האחרונים "מדוע עכשיו", "במבט לעתיד". הרגשתי כי המידע פחות מבוסס או שנכפה קשר בין חלק מהנושאים הללו (כגון מסיבות טראנס וטיולי תרמילאים) לתופעת הקעקועים. כמו כן, הצגת התכונות שעלולות בוא בעתיד לרעת התופעה, נראית כמנותקת מכל הנאמר במאמר על המניעים והטקסים המביאים את האדם לעשות קעקוע ולכן הסיום נשמע קצת כסותר את המאמר. אולי המידע תחת "מבט לעתיד" הוא מעט דטרמיניסטי?
    שבת כ"ב בחשון תשע"א 30 באוקטובר 2010

    ללא שם

    חן חן על תגובתך החמה.
    יום חמישי י"ח בחשון תש"ע 5 בנובמבר 2009

    ללא שם

    We are very pleased that this article has provoked your interesting thoughts. We appreciate your feedback and looking forward to your remarks to our next news letter (which will probably be The Bar Mitzvah in the Sabra Culturel).
    יום חמישי י"ח בחשון תש"ע 5 בנובמבר 2009

    דליה

    dalia_w@walla.co.il
    שלום לכם אני סטודנטית לתקשורת בסמינר הקיבוצים ואני עורכת כתבת תחקיר על השפעת הקעקועים בארץ. אני מחפשת חוקר תרבות שעסק בחקירת הנושא כדיי לראיין אותו אהבתי מאוד את הכתבה ותהיתי אם תוכלו לעזור לי
    יום שלישי כ"ז בניסן תשס"ט 21 באפריל 2009

    מערכת

    הקטגוריה בלמ"ס באמת מעניינת ומעט משעשעת. היא ללא ספק רומזת מה הלמ"ס חושב על קעקועים. חחחחחח
    יום שני ח' בשבט תשס"ט 2 בפברואר 2009

    Martin Ingall

    Hi Oz and Tami - Well, first you could have noted that it is mostly Gal and Shmlomit's fault, but other than that a fascinating breakdown of the reasons for so much tatooing. I would say that most of what you wrote applies to the enitre world. Although you did begin with the Jewish view of tatoos, to me the real reason for its proliferation in israel is the shallowness of Jewish education in Israel and the lack of commitment - essentially rejection - of Judaism too. Shallowness may be why a tatoo'ed person touches the mezuzah coming and going, but in Israel touching the mezuzah and saying baruch Hashem and even a certain amount of kashrut is for the most part merely a cultural residue of the religion. It is not driven by the religion itself. I wish the chiloni would reclaim the whole mesorah for themselves, in there own way, instead of rejecting it because the state-sponsored rabbinate and state-subsidized charedim they created has behaved so foolishly for 60 years.
    יום שני ח' בשבט תשס"ט 2 בפברואר 2009

    יגאל וילפנד

    yigalw@keh.co.il
    לעוז ולעוזרים שלידו , הערך כתוב יפה ומעניין ביותר והעיקר חדשני ומקורי ..מצפה בכליון עיניים לערכים נוספים ..בברכה, יגאל וילפנד עין השופט
    יום רביעי ג' בשבט תשס"ט 28 בינואר 2009

    אורה מאיר

    הכתבה המקיפה, המלווה באופן כה ידידותי במצגת/במצגות, מאד מעניינת! אגב, הסיווג הענפי הרלבנטי מבחינת הלמ"ס הוא 9680 (יחד עם שדכנות, משרדי התכתבות, שירותי ליווי, בתי מרחץ, סאונות, מסז', אסטרולוגיה, פנסיונים ומספרות לכלבים...)
    יום רביעי ג' בשבט תשס"ט 28 בינואר 2009

    הוספת תגובה




     

     

    * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של "אנשים ישראל" לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.