דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
הוסף דירוג לספר 3 מדרגים

פרק 1: שיער ותספורת כמראה לשינוי ערכים בישראל

מספרה באופקים
מספרה באופקים
משה מילנר, אוסף התצלומים הלאומי - קוד תמונה D260-018
מספרת נשים ברחוב שינקין בתל אביב
מספרת נשים ברחוב שינקין בתל אביב
הנס פין, אוסף התצלומים הלאומי - קוד תמונה D362-073
מספרה בעתלית
מספרה בעתלית
עוז אלמוג
עוז אלמוג 
עריכת לשון: ורד אייל סלדינגר

נוצר ב-10/17/2008

רקע היסטורי

הבלורית כסמל תרבות

חלוצי העליות הראשונות היו ברובם מהגרים ממזרח אירופה, ועיצוב שיערם הושפע מהאופנה שהייתה נהוגה בין הצעירים באותם אזורים. התספורת המקובלת אצל הגברים הייתה “פרולטרית”, כלומר, פשוטה, טבעית וחסרת השראה אמנותית, עידון או תחכום. היא הצריכה הכנה ותחזוק מינימאליים, ולרוב לא השתנתה במהלך חייו של הגבר. השיער היה קצר, אך לא גזוז-קרחתי כדרך היהודים האורתודוקסים, ותאם את הנוהג שרווח אז בקרב הגויים האירופיים.

את התספורת עשו בתוך המשפחה (אחד מבני המשפחה שהתמחה בכך), במספרות קטנות שנפתחו בארץ בערים הגדולות כבר בתחילת המאה, או אצל גלבים שנדדו עם ילקוטם בין היישובים, וזיכו את לקוחותיהם באוורור הראש ורענון הפריזורה.

סימן ההיכר הבולט בתסרוקת הגברית בתקופת היישוב היה משיכת כל השיער לאחור ויצירת מה שמכונה “מצח גבוה”. הדבר נעשה בשתי צורות מקובלות: או שכל השיער נמתח במברשת או במסרק לאחור, או שפיסקו “שביל” בצדי הגולגולת, משכו את ה”גדה” השמאלית (חלק הארי של הרעמה) לאחור, ול””גדה” הימנית הניחו להשתפל במורד הגולגולת. פאות הלחיים היו קצרות (בגובה נקב האוזן), מלבניות ומדוללות. משיכת השיער כלפי מעלה הבליטה את הצדעיים, ויצרה בקרב בעלי השיער המקורזל בלורית - כלומר פקעת שערות המזדקרת אל על בראש המצח.

כיוון שרק מיעוט מקרב היהודים בארץ היה בעל שיער עם מטען חשמלי נמוך (כלומר, חלק ומשיי), כיוון שלא היה נהוג אז להדק את השיער במשחה או להגן עליו באמצעות תכשירים מפני פגעי השמש והמלח, וכיוון שאת השיער לא חפפו לעתים קרובות, בשל צמצום במקורות מים ובאמצעי חימום - רבים צימחו בלוריות. בקרב החקלאים, הבנאים, המשוררים ומנהיגי היישוב הייתה הבלורית פרועה יותר, ולפיכך גם “מתריסה” וסמלית יותר. זה נבע, ככל הנראה, מעצמאות גדולה יותר של אותם אנשים (המשוררים), מייצר התבלטות (המנהיגים), מחשיפה גבוהה לרוח ולשמש (הבנאים והחקלאים), מאידיאליזם יוקד, ומהקסקט הרוסי, שכיסה רק חלק מהראש וגילה בחזית אניצי שיער. אלכסנדר פן ונתן אלתרמן נודעו בעטרת בלוריתם, וכך גם ברל כצנלסון. לזקני העדה שאיבדו את שיערם הפך "הצמר ההיקפי” לתחליף-בלורית. את האופנה הובילו יצחק שדה, אברהם שלונסקי ודוד בן גוריון, שפקעת שיערם הלבן והצמרי בלטה על פדחתם הקירחת כצוקי קרח סביב אגם קפוא. התספורת המשונה הזו השתלבה ואף תמכה בתדמיתם כאנשים מעניינים, עצמאים, סגפנים, תקיפים וכריזמטיים.

הדור הראשון של הצברים אימץ בדרך כלל את התספורת של דור האבות, אך בתוכם - בעיקר בקרב ילידי הארץ, בני הקיבוץ, חניכי תנועות הנוער, הגימנסיות והפלמ"ח - הפכה הבלורית לקצת פחות מהודקת ומסורקת, ולכן יותר שופעת, פרועה ובולטת. אפשר גם לזהות בתספורת הצברית פחות סממנים רוסיים ויותר סממנים אמריקאים, בהשפעת הסרטים ההוליוודיים והגיבורים האמריקאיים (גרי קופר, ג'וני ויסמלר, צ'רלס לינדברג וכו'). גם המודעות לתסרוקת כחלק מסגנון ואופנה חדשים גדלה בקרב הדור הצעיר.

עם זאת, כאשר מנתחים תמונות מחזור מאותה תקופה, מתברר שהבלורית ה”שובבה”, “ה”מצחייתית”, “ה”שרמנטית”, המוכרת לנו כחלק ממיתוס הצבר, הייתה נחלתו של מיעוט בלבד. לחלק הארי של הגברים הצברים הייתה תספורת מזרח אירופית טיפוסית, בעלת מתווה חלוצי מובהק (משיכה אחורה ושביל בצד) - והשיער היה לרוב מסודר, אף שלא עשוי למשעי. למעשה, רק בשנות החמישים הגיעה הבלורית הצברית, המוכרת לנו מהמיתוס, לעיצוב סופי ומובלט, והפכה לאופנה רווחת בקרב חניכי תנועות הנוער. אחת הדוגמאות הבולטות מופיעה בתמונתו של יעקב שבתאי (זאת שאימצה כעבור שנים תנועת “התחייה”), תמונה שהפכה לאחד המיתוסים הוויזואליים של הצבר. הבלורית הייתה לסמל לאומי משום שסימלה את המרד נגד הדת האורתודוכסית, את הבריאות, הוויטליות והיופי של “היהודי החדש”, את זקיפות ראשה של האומה הישראלית, את הפרולטאריות הסוציאליסטית ואת הלוחם המסוקס, איש השטח.
הערה: חלק גדול מהתמונות שבהם מופיעים לוחמים ואיכרים בני הארץ צולמו בשטח ולא בחדר סגור (במסע, בנסיעה בג'יפ, במשלט, בעבודה בשדה וכו'). אפשר שגם כובע-הטמבל, כובע הגרב, הכומתה הצבאית - שלושתם כובעים צרים שהכילו רק חלק מהראש וגרמו לשיער לבצבץ מבעדם - תרמו להבלטת הבלורית הצברית.

הבלורית המשיכה להיות חלק אופנתי חשוב ממיתוס הצעיר הישראלי עד סוף שנות השבעים, ושבה והופיעה בפזמון, בקולנוע, בספרות ובתמונות ה”איוו ג'ימה” (Iwo Jimo), המסמלות את ניצחונות צה"ל. מ”ברן” (אברהם אדן), מפקד חטיבת הנגב, המניף את דגל הדיו בסיום מלחמת השחרור, עד הצנחן המביט לכותל המשוחרר בסיום מלחמת ששת הימים, ועד לתמונתו של יוני נתניהו בקובץ מכתביו - בכולם הבלורית נוכחת כמעין דגל ציוני.

הקוקו והסרפן

בקרב חלוצות העליות הראשונות ובקרב הצבריות ניתן לזהות שני סוגי עיצוב שיער טיפוסיים: את הדגם הראשון אפשר לכנות בשם “דגם רחל המשוררת”; מדובר בעיצוב מזרח-אירופי איכרי טיפוסי, הכולל שיער ארוך שמופרד במרכז הקרקפת ונאסף - באמצעות שרוך פשוט, סרט צבעוני, גומייה או סיכה שחורה - ל”קוקו” (שיער צנוף על עורף), או לצמה ארוכה, ולעתים יותר רחוקות לשתי צמות. לא במקרה זכתה הצמה למקום מיוחד בפנתיאון הסמלים הציוני - זאת תודות למשוררים ולפזמונאים הציוניים. “שולמית עוד צמתך ברוח/ שולמית, עוד סנדלך אדמון” כתב נתן אלתרמן (בפזמון “שולמית”) וחיים חפר כתב בהמנון כיסופים נוגה: “הוא לא ידע את שמה, אבל אותה צמה/ הלכה עמו לאורך כל הדרך” (בפזמון “הוא לא ידע את שמה”). חפר, שאהב כל כך שיער נשים, הכריז ללא כחל וסרק: “שאם ארצה אבד עצמי לדעת/ אז רק בצמתך אבחר כחבל התליה” (בפזמון “האם האם”) ויעקב שבתאי ביקש בעדינות מאהובתו: “שימי ראשך אצלי על ברך/ בצמה השחורה אקלע לך פרח” (בשיר “לפנות ערב”). ה”קוקו” זכה אף הוא לאזכור במיתולוגיה הציונית, בזכות המנון הנוסטלגיה “איפה הן הבחורות ההן/ עם הקוקו והסרפן”.

את דגם התסרוקת השני אפשר לכנות “דגם מרלן דיטריך” – בעקבות השחקנית האמריקאית ממוצא גרמני, שהשפיעה רבות על אופנת הנשים בתקופתה. זהו דגם מודרני יותר מזה הראשון, והוא הושפע משינויים מעמדיים ותדמיתיים שהחלו להתחולל באותה תקופה בעולמה של האישה המערבית. את דגם התספורת הזה - ששאב השראה ממודלים גבריים - אפשר למצוא כבר בדור החלוצות (כנראה בהשפעת מניה שוחט וציפורה זייד, שהקדימה את כולן), אך הוא נעשה שכיח יותר בקרב הפלמחניקיות והקיבוצניקיות. השיער נמשך כולו לאחור (לעתים עם שביל בצד) ויצר מעין בלורית (בדומה לדגם הגברי). אחוריו נגזזו בקו אחיד בגובה הכתף, ולעתים אף גבוה יותר - בגובה הלסת. בקרב המתולתלות ובעלות השיער הקָשי יותר - ואלה היו הרוב - יצרה הגזיזה הקצרה מעין "שיח" בעל נפח באזור המפרקת, ששיווה לבנות מראה שובב וצעיר. אלכסנדר זייד (1886-1938) סיפר על אשתו ציפורה וחברותיה לעבודת השדה: "לסג'רה הגענו [...] איש לא הכיר את ציפורה, שלבשה בגדי גבר [...] וכמה מלבב היה המראה: גזוזות שיער וחגורות אקדח, זריזות וקלות תנועה, דומות לנערים רכים" (מתוך: “כאן על פני האדמה, 1981, צור, פורת עורכים, עמ' 86).

חבישת מטפחת הייתה נהוגה בעיקר בקרב הנשים המבוגרות, אף שלא מטעמים דתיים, אלא לשם הגנה מהשמש. הצבריות הצעירות העדיפו כאפייה, שהייתה חלק מאימוץ סמלי הילידוּת, בהשראת התרבות הבדואית. בדומה לגברים, גם הנשים הצעירות בפלמ"ח ובתנועות הנוֹער הרבו ללכת בשיער פזור שהופקר לרוח.

בדומה לגברים, גם אצל הנשים ביטאה פשטות התספורת את פשטות ההליכות ואת הסגפנות הנזירית, המאפיינת חברת ספר חלוצית וסוציאליסטית. בתספורת הצנועה, הבלתי גנדרנית, והאחידה לכל - הן של הבנים והן של הבנות - השתקפה גם תרבות היחד, החברותא והמסירות לכלל, שאפיינה את התרבות הארץ-ישראלית.

קשירת השיער ב”זנב סוס” (בצרפתית: QUEUE DE CHEVAL) או קליעתו, וכך גם תספורת השיער עד הכתף, היו פונקציונאליות עבור נשים שבילו זמן רב מחוץ לבית (כך שמרו על מראה מסודר בתנאי שדה), וחסרו להן שירותי ספרות וקוסמטיקה זמינים. אך בתסרוקות הנשים הוצפנו גם קודים ערכיים. בדומה לגברים, גם אצל הנשים ביטא גילוי השיער התרסה אנטי דתית (כנאמר: “שיער באשה ערווה” - ברכ' כ”ד, ע”א), והוא שיקף התפתחות של צורת חיים יהודית שאינה כפופה לאיסורי הדת. הצמות או הקוקו שפיזזו לתנועות הגוף - במיוחד בריקודי ההורה הסוערים - שיוו לבנות חזות ויטאלית וצעירה, וחידדו את דמותו המיתולוגית של הנוער הארץ ישראלי: יהודים חדשים - צעירים, בוטחים וחופשיים יותר. גם היציאה של האישה הציונית אל מחוץ לכותלי הבית, בהבדל מזו הגלותית הספונה אל ביתה (“כבודה בת מלך פנימה”), השתקפה בהסרת המטפחת, בהבלטת שפעת השיער ובהפקרתו לאיתני הטבע.

ה”בלורית הנשית” והתסרוקת הפשוטה שיקפו גם את היסוד השוויוני-קהילתי בתרבות הקיבוצית והפלמ"חניקית, ואפשר שהיה בהן הד רחוק ובלתי מודע לאלומות הקציר, שנאגדו עם האסיף - סמל לחברה חקלאית (ממחקרים שונים אנו יודעים שהתרבות הצברית חסרה שוויון אמיתי בן גברים לנשים, אך עצם השהות המשותפת בקני התנועה, בהכשרות ובבסיסים, והפעילויות המשותפות, שיקפו התקדמות גדולה במקומה של האישה בהיסטוריה היהודית והאנושית). הקוקו ביטא גם זהירות מינית וצניעות, המאפיינות חברה שעדיין נענית לקודים פוריטנים (לכן, השיער הקצר ביטא כבר התקדמות בתחום הביישנות המינית, שהבדילה את התרבות הצברית מזו החלוצית.). שיער הנשים ככלל היה בשנות הארבעים והחמישים מעין קוד ארוטי (אברים אחרים היה אז הס מלהזכיר) ולא במקרה הוא מופיע בשכיחות גדולה יחסית בפזמון ובשירה הרומנטית של אותה תקופה - בעיקר בזו של חיים חפר (אגב, השיער המתבדר והצמה המפזזת מקבילים לשמלה המתבדרת - כמסמן סמוי). כך למשל: “אולי כרעם היא צוחקת/ועם רוח לי תפרע תלתל” (רותי/חיים חפר); “אל תלכי לבד ילדה ברחוב בשיער גולש/ אל תעברי לבד ילדה ברחוב זה משחק באש” (אל תלכי לבד ילדה ברחוב/חיים חפר), “הרוח שט בשיערה” (איריסים/חיים חפר); “שוב לא יאיר אלי בחוף בעברך/ צחור החבצלת בשחור שיערך” (לילה בחוף אכזיב/ נעמי שמר); “שיערך הארוך, נערה, שיערך הקצֵר” (בלדה על השיער הארוך והשיער הקצר/יהודה עמיחי).

התספורת כטקס חינוכי

העלייה ההמונית עם קום המדינה הותירה חותם משלה על תרבות השיער ומסורת השיער הישראלית, ובמבט לאחור, גם על המיתולוגיה הלאומית. אנשי רפואה, מורים ועובדי סעד במעברות הפעילו לחץ גלוי וסמוי על העולים הדתיים (בעיקר על תימנים), כדי שיקצצו את פאותיהם המסולסלות – ועולים אלה, כמו גם המפלגות הדתיות, ראו בלחץ הזה כפייה אנטי דתית, וכך נוצר קונפליקט, שבעטיו התפטרה הממשלה הראשונה (הסיבה המרכזית הייתה למעשה מחלת הגזזת והכינים שהיו נפוצות בקרב העולים בכלל, ובקרב עולי המזרח בפרט). לימים קיבלה גזיזת הפאות ממדים מיתולוגיים חסרי כל פרופורציה (ולעתים גם מעוותים ממש) - בעיקר בקרב המנהיגות החרדית. הם השתמשו בה ככלי לניגוח החילונים על מה שראו כמכבש דורסני של “הוצאה לשמד”.

הכמות העצומה של העולים שהגיעו ארצה הגדילה בבת אחת את אוכלוסיית צרכני התספורות בישראל. התספורת הייתה אז צורך בריאותי יותר מאשר אסתטי, וזאת בשל תנאי השדה והצפיפות בתוך מחנות-המעבר, המעברות ושיכוני האוהלים. בעקבות העלייה גדל מאד מספר הספרים והספריות, ונוספו עשרות מספרות מאולתרות ומקצועיות. מקצת הספרים החדשים הגיעו עם דיפלומות וניסיון מחו”ל ומקצתם למדו את מלאכתם באמצעות הכשרה פורמאלית ובלתי פורמאלית בארץ. מקצוע הספרות היה פופולארי בין העולים - ובכלל זה בין המהגרים מארצות האסלאם - כיוון שהוא לא הצריך תארי השכלה ותקופות הכשרה ארוכות, ולא חייב קניית ציוד יקר (רובם הסתפקו במספריים ומסרק). גם הניידוּת וקהל הצרכנים הקבוע היו מיתרונות המקצוע. זו אחת הסיבות לכך שתוך שני עשורים השתלטו על ענף הספרות עולי ארצות האסלאם, שדחקו בהדרגה את הספרים המזרח אירופים (יתכן שגם הזיקה הצרפתית של עולי צפון אפריקה תרמה לכך).

לצד התרבות החלוצית והצברית, שכללה מיעוט מוביל, התקיימה בשנות החמישים והשישים בערים הגדולות תרבות עירונית זעיר-בורגנית, שהוצנעה במיתוס הלאומי (היא החלה להתפתח למעשה כבר בשנות השלושים והארבעים). אף שאמצעי המחיה היו מוגבלים למדי, הצליחו המהגרים מרומניה, פולין וגרמניה ליצור לעצמם “אירופה קטנה”, שבה לטיפוח החן, הסדר והניקיון נודע מקום חשוב. במרבית המספרות המקצועיות והמצוידות שלטו עולים מאירופה, והן הפכו - כמו בתי הקפה - לאחד מאתרי הבילוי החשובים באותה תקופה - מקור לרכילות ולהחלפת זיכרונות על ארץ המוצא ובשפתה. בכתבת תחקיר על מכוני היופי (מאוקטובר 1956) דיווחה שושנה שגב, כתבת “לאשה”, ש”המציאות הוכיחה כי מקצוע הספרות הוא מקצוע ששכרו בצידו, ורבות מהנשים שהיו עד כה עקרות בית, או שעבדו כתופרות, פקידות, זבניות וכדומה, החליטו לבחור במקצוע זה”.

את הילדים (בעיקר הבנים) נהגו לקחת לספר לרוב בערבי חג, והתספורת המחזורית נחשבה לחלק חשוב בחינוך למשמעת, לצייתנות ולסדר (תפישה זו משתקפת בסיפור הילדים הגרמני הקלאסי “יהושע הפרוע”, שתורגם לעברית בשנות החמישים). לרבים מילידי אותה תקופה מתויקת בזיכרון חווית הישיבה על הכיסא גדל-הממדים כשמעליהם מאיים התער ומזמזמת מכונת הגילוח, במשבצת של חווית רופא השיניים, כלומר כחוויית השה המובל לעקידה.

במספרות הגברים הייתה התספורת קצרה ותכליתית, והשיח בין הלקוחות ובינם לבין הספר היה לרוב על פוליטיקה, ספורט, פרנסה וכיוצא באלה. בערב שבת ובערבי חג היו מספרות הגברים הומות אדם. התספורת והתגלחת (שהייתה אז מאד מקובלת במספרה) היו חלק מטקס ההיטהרות לקראת היום הקדוש.

תספורת לעקרת הבית

את מספרות הנשים - שהיו מחוץ לתחום עבור גברים - היו פוקדות בשנות החמישים והשישים פעם בשבוע בעיקר גברות עבות-בשר בגיל העמידה, כדי לחפוף את שיערן ולהפיח בו חיים. עד להופעת מכשירי הפֶן החשמליים נהגו הנשים להחליק או לסלסל את שיערן (מתולתל נחשב אז יפה וסלסול ארוך טווח נקרא (גם אז וגם היום) “פרמננט”) באמצעות מסרק חשמלי ונייר (שעליו גולגל השיער). היו שהשתמשו בחוט ברזל שהוצע למכירה בחנויות הגלנטריה. את השיער היו כורכים סביב החוט, ואת החוט מסובבים, עד שהתקבלה צורה של חצי סהר.

בשנות החמישים הופיעו מייבשי השיער המקצועיים, ומספרת הנשים קיבלה את צביונה התיאטרלי. כובעי הייבוש הענקיים, שבתוכם “תפח” השיער כעוגת שמרים וקיבל את אווריריותו הענוגה, הפכו לאחד מסמליה של עקרת הבית (“הבלבוסטע”) האשכנזייה.

המספרה לנשים נחשבה באותם ימים לטריטוריה שבה לגברים אין דריסת רגל, והתספורת לחלק ממהות תפקידה של הרעיה דאז: טיפוח הבית וטיפוח עצמה למען בעלה, למען השכנים ולמען “הסדר הטוב” (היום מכנים זאת בצחוק “יפה ואופה”). מקור ההשראה העיקרי היה הסטריאוטיפ הנשי האידיאלי שצמח בארה"ב בשנות החמישים - אישה נאה, כלים יפים וכיוצא באלה. העיסוק המורכב בהתקנת התספורת סימן לנשים צעירות את העובדה שנשיות איננה רק זהות מינית, אלא גם מקצוע שיש ללמוד, להפנים ולתרגל. מספרת הנשים תפקדה למעשה גם כמדור להחלפת רכילות ולקבלת עצות, וכן כמועדון קיטורים. בתוך מספרות רבות נרקמו מערכות יחסים מיוחדות בין הספריות ובין לקוחותיהן. הספרית הפכה לאשת סוד, ליועצת, לכותל של דמעות וניחומים. דפוסי האינטראקציה בין ספרים ללקוחותיהם, והסיבות לקשר הרגשי שנוצר בין השניים, הם סיבה למחקר מעמיק. בינתיים אפשר לשער כי הספרית מתפקדת כמעין פסיכולוגית, אולי משום שהיא באה במגע אינטימי עם הלקוחה (קרובה אליה גופנית ונוגעת בשיערה, הנחשב לאיבר אינטימי); ואפשר שהקשר המיוחד נוצר גם משום שהספרית לרוב עתירת ניסיון בשיחה עם לקוחות שתינו באוזניה את צרותיהן (והרי הצרות של כולנו דומות). יש להניח כי תפקידיה של הספרית מתרחבים לתחום הפסיכולוגי גם משום שהצורך להתרכז בתספורת מחייב אותה להיות בעיקר למקשיבה ולא למספרת, ומעמידה אותה לפיכך בעמדת סייען. גם הסיטואציה של הימצאות יחד שעה ארוכה תורמת להתגלגלותה של שיחת רעים בין הספרית ללקוחה, ושיחה כזו טבעה שתגיע איכשהו לצד האישי.

בשנות החמישים והשישים היו ה”רולים” השליטים הבלתי מעורערים בתרבות עיצוב השיער (לקוח מלועזית. בצרפתית: Rouleau באנגלית: To roll). בעזרתם, ובעזרת הספרֵיי המייצב, עוצבה תספורת המראה האצילי, שכללה שיער עד הכתפיים בעל מראה גלי-פיסולי כמו כרכובי קיר מסולסלים של ארמון, או עיטורי כתר מלכות. זהו מודל שהושפע מתסרוקותיהן המעוצבות של אלילות הבד ההוליוודיות (שכונו “ונוס הבלונדינית”) של שנות השלושים והארבעים, ובראשן: ריטה הייווארט, מרלין מונרו, מיי ווסט, לנה טרנר, גרטה גארבו, ריטה הייוורת', ג'ון קרופורד, אינגריד ברגמן ולורן באקאל. התסרוקת החושנית-אצילית יצרה את המודל והסטריאוטיפ החדשים של האישה המודרנית: תערובת של עקרת בית, דוגמנית, נסיכה ומאהבת סוערת.

ה”מודה” הצרפתית השפיעה אף היא (דרך הז'ורנאלים והסרטים המיובאים), והולידה בארץ באותה תקופה, את תספורת “הבננה”, שפירושה יצירת מגדל שיער על הקודקוד באמצעות גלגולו, תפיסתו בסיכות רבות (ראה תמונות של ז'קלין קנדי, מרים בן פורת, אורה נמיר). “הבננה” - שנלקחה מז'ורנלים זרים של קולנוע וסריגה, והייתה אהודה במיוחד על נשים נשואות אשכנזיות - סימלה את הגעת האישה לפרקה ואת הפיכתה לאשת איש ולאם. השילוב בין הבלטת השיער הארוך מצד אחד, וארגונו במתווה מסודר מצד שני, ביטאה מעין מיניות מאופקת.

התספורת כסמל של משמעת ואחידות צבאית

בעשורים הראשונים של המדינה התחזק בחברה הישראלית היסוד המיליטריסטי, וצה"ל הפך למעין תנועת נוער גדולה וכור היתוך תרבותי. במהלך השנים הצמיח צה"ל אופנות ונטיות ישראליות רבות, והותיר חותם גם על תרבות עיצוב השיער. גזיזת שיערם של הגברים המתגייסים בבסיס הקליטה והמיון הפכה לחלק חשוב בטקס החניכה הישראלי - ביטוי לכניסת הצעיר הישראלי בעול המצוות הציוני, ולהפיכתו לבורג במנגנון הצבאי. גילוח השיער הוא מרכיב סמלי וטקסי כמעט בכל צבאות העולם המודרניים, והוא מבטא לרוב את המשמעת, האחידות, הסדר, הארגון והכפיפות לסמכות הארגונית. התספורת הצבאית הייתה ועודנה גם היום חלק ממה שהסוציולוג ארווין גופמן כינה “ביטול העצמוּת” של הארגון הטוטאלי, כלומר צמצום היסוד הפנימי-האינדיווידואלי לטובת ההיטמעות בגוף הביורוקראטי.

חשיבותה הסמלית של התספורת בצבא יצרה את מסורת ענישת הסוטים, ובמקביל גם את מסורת ההתחמקות של ה”עבריינים”. משחק החתול והעכבר בין שוטרים צבאיים ורס"רי משמעת לבין חיילים סוררים (בעיקר טירונים), ששיערם צימח מעבר לתקן הצה"לי נעשה עם הזמן לחלק חשוב מהפולקלור הצה"לי, וסביבו התהוו סיפורים משעשעים ואגדות לרוב.

חיילים רבים מצאו, ועדיין מוצאים, פרצות בפקודות הקבע הנוגעות לתספורת בצה"ל. הם מצליחים לבטא את טעמם, אישיותם ומרדנותם במוסכמות - ובמשתמע ליצור לעצמם נישה של אינדיווידואליזם בתוך המכבש הארגוני - באמצעות “סטיות” קלות. הפופולאריות הן: פאות קצת יותר ארוכות, קווצת שיער זעירה מאחור, והוצאת הבלורית מחוץ לכומתה. הפרצות בתספורת הצהלית משקפות גם את הנטייה הישראלית המוכרת לתמרן ו”לתחמן” את המערכת הממסדית, לא להיכנע לתכתיבים חברתיים ולעשות “דווקא”. במיוחד הרבו לחרוג מתקנות הצבאיות בתחום השיער חיילי היחידות המובחרות, שביטאו בכך את מעמדם המיוחס בקהילה הצה"לית.

חשיבותה של התספורת בצבא הולידה טקס ישראלי קצר של קבלת פנים לגבר המסתפר: חבטה עזה על העורף המגולח, שלוותה בקריאה “ספיחס!”/ “שפיחס” (מיידיש). היום מקובלת המלה “גרעה”, ובמקום הטפיחה נוהגים למשש וללטף את השיער המגולח (“תביא לעשות סיבוב קטן על הגרעה שלך”).

טריפונס, מייק ברנט ומהפכת ה”פושטקים”

בשנות השישים, לאחר סיום משטר הצנע, ועם התעצמותה הכלכלית של ישראל, חלה התפתחות גם בתרבות השיער. את מקומו של השמפו המקומי מתוצרת “שמן” החליפו תוצרים חדשים, שמקצתם יובאו מחו"ל. גם תכשירי עיצוב השיער וקישוטו החלו להשתכלל ולהתגוון (תרסיסים, מסרקות, מברשות, מייבש שיער ביתי, קוקיות, קשתות וכו') וכך גם התספורות והתסרוקות (בעיקר לנשים).

באותה תקופה החלו להגיע ארצה בהדרגה הדי מהפכת הנוער, ואיתם גם התספורות, שהיוו חלק חשוב מסמלי המהפכה. ההשפעה חלחלה ארצה בעיקר דרך סרטי הקולנוע ולהקות הקצב שהוקמו בזו אחר זו, ומקצתן החלו להופיע על במות הדיסקוטקים החדשים שנפתחו ברמלה ובדרום תל אביב. בהשפעת הזמרים, שהיו הראשונים לאמץ את תספורות תרבות הרוק'נרול, החלו צעירים - רובם בני עדות המזרח - לחקות את ה”כרבולת” המפורסמת בנוסח ג'יימס דין, איב מונטאן, מרלון ברנדו, אלביס פרסלי (כל אחד מגיבורי התרבות הללו יצק לתספורת גוון ייחודי משלו והוליד תת-ז'אנר). את המראה השמנוני, שהפך את השיער למקשה אחת צמיגה וגמישה והעניק לו את המראה הפלסטיקי המבריק, השיגו באמצעות משחות מאולתרות. מעטים הצליחו לרכוש את משחת הברילנטין - אותו וקס שמנוני שהפך לסמל דורי בארה"ב - שנחשבה בארץ למוצר יקר ערך. אופנת השיער המבריק הושפעה מברק המכוניות שהפכו אז למוצר המוני בארה"ב, ומאופנת הפלסטיק שהחלה להתפשט בעולם המערבי. אימוץ התספורות האמריקאיות ביטא וקידם את ראשית השתלטותה של התרבות האמריקאית הפופולארית על החברה הישראלית - תרבות שלימים תטביע את ישראל בים של קוקה קולה וג'ל לשיער.

במקביל להשפעה מארה"ב חדרה ארצה השפעה צרפתית איטלקית ויוונית, דרך מועדוני הבידור העממיים ביפו. המודל האירופי - שפיתחו זמרי ה”סאן רמו” - דמה לזה האמריקאי (בעיקר למודל “קליף ריצ'רד”) אך במקום הג'ל המייצב (שלא התאים לאקלים החם ולאבק המזרח תיכוני) אומץ הפֶן (ייבוש שיער תוך סירוקו במברשת), שניפח את השיער, קיבע אותו במבנה קשיח והקנה לו מראה “קסדתי”. האוזניים כוסו בשיער שהוחלק והודק לשני צדי הפנים עד למטה מהסנטר (אורך שנחשב עד אז לנשי בלבד). הזמרים מייק ברנט וטריפונאס - שהיו פופולאריים מאד באותה תקופה - ולימים גם שימי תבורי, אבנר גדסי וזוהר ארגוב - תרמו רבות להפצת המודל החדש, שאותו קלטו בעיקר מי שכונו אז בבוז מתנשא “פושטקים” (כלומר נוער רחוב ממוצא מזרחי). ה”פושטקים” הושפעו מהדגם האיטלקי צרפתי, הן בשל הזיקה לתרבות הים תיכונית (ובעיקר לזמר הים תיכוני), והן משום שהיה בו משהו יותר זוהר ואקסטרווגנטי, הקוסם לאנשים פשוטים - משהו המנוגד לעוני ולעליבות שבה גדלו וחיו. תספורת ה”טריפונאס” הייתה אפוא מעין פיצוי - היא אפשרה לאדם חסר אמצעים להיראות זוהר ולהרגיש זוהר, גם כאשר חייו לא היו ממש כאלה.

במבט לאחור נראה כי אימוץ התספורת החדשה היה מעשה אמיץ וחשוב של הפגנת עצמאות והתרסה תרבותית, שכן הוא חייב את הצעירים לא רק למרוד בהוריהם (רובם באו ממשפחות מסורתיות) אלא גם להתגבר על מכבש הקו האחיד והסגפני-נזירי שהפעילה התרבות הציונית. בהרמת השיער הרימו ה”פושטקים” בלא יודעין את נס המרד העדתי, ובניפוחו ניפחו לראשונה את החזה המזרחי. הם כמו שידרו, אנחנו מתחברים למוסיקה הים תיכונית - שעשתה אז את צעדיה הראשונים בארץ, בעיקר בשמחות משפחתיות ובמועדוני לילה - ולא לשירי ארץ ישראל האשכנזים; ובאותה מידה אנחנו מתחברים אל גיבורי אותה מוסיקה ולא אל הגיבורים האשכנזים המייצגים את ההגמוניה האשכנזית. שימי תבורי, אבנר גדסי וחבריהם לזמר המזרחי הישראלי, ייזָכרו אפוא כחלוצי תרבות ופורצי הגטו המזרחי, לא רק בשל המוסיקה המזרחית שהחלו להפיץ ולפתח, אלא בשל תספורתם האנטי-צברית, שתרמה להפיכתם ל”מותג” חברתי ולסמל דורי. אפשר שלתסרוקת ה”סן רמואית” הידועה של דוד לוי, שעלה לגדולה לקראת סוף שנות השבעים, יש חלק מסוים בהפיכתו לאחד מסמלי המהפכה המזרחית בארץ ולאחת הדמויות הססגוניות והמעניינות בתרבותנו. גם דויד לוי כמו שידר בעקיפין: כשם שאינני מתבייש במבטאי המזרחי, בזיקתי למסורת ובמשפחתי המורחבת, כך איני מתבייש, ואף גאה, בתסרוקתי המעט “פושטקית” - אף שרבים לועגים לי בגללה.

השיער כאחד מסמלי מהפכת ילדי הפרחים

לקראת סוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים, גם הצעירים האשכנזים החלו לגלות סימני מרידה קלים, והדבר נתן אותותיו בשיערם. סגנון החיים וצורת החשיבה ההיפית, מבית היוצר של ילדי הפרחים האמריקאים, החלו להגיע ארצה, דרך המתנדבים בקיבוצים, התקליטים, הפזמונים ברדיו, סרטי הקולנוע וז'ורנלי הפנאי הפופולאריים (“העולם הזה”, “לאישה”, “להיטון” ועוד), והותירו את חותמם המצטבר על עולם הצעירים. גם הפעם, הראשונים שנענו לאתגר היו האמנים. אחד הראשונים שביטא את השינוי היה דן בן אמוץ - אז דמות נערצת ומשפיעה על בני נוער - שוויתר על תספורתו הצברית לטובת רעמה היפית חדשה. 1971 הייתה שנה חשובה בתולדות הפופ העברי, וכך גם בתולדות השיער. על במות תל אביב עלתה גרסה עברית של המחזמר “שיער” בכיכובם של צביקה פיק, גבי שושן ועוזי פוקס. פיק אימץ את תספורת ג'ון לנון (שיער גולש במורד הגוף באורך שהיה מקובל עד אז בקרב נשים בלבד). התספורת, או ליתר דיוק ה”אנטי-תספורת” הפרובוקטיבית, הדהימה את הציבור, וסייעה לפיק להפוך לגיבור מקומי בקרב בני נוער (בעיקר בקרב בנות הנוער). עוזי פוקס אימץ את המודל ההיפי המקביל: תספורת ה”אפרו”, בהשראת ג'ימי הנדריקס, בוב מרלי, הג'קסונים וה- Bee Gees.

ב-1970 עלתה על המרקע תכנית השירים והמערכונים “לול”, בכיכובם של אריק אינשטיין, שלום חנוך, צבי שיסל, יהונתן גפן, אורי זוהר, שמוליק קראוס וג'וזי כץ, ואחר כך גם התקליט הפופולארי “שבלול”, והסרט רב החשיבות “מציצים” (בבימויו של אורי זוהר). כל כוכבי התכנית, התקליט והסרט אימצו את מתכונת השיער הרוקרי “הבוב דילני” לאמור: רעמה גדולה ומתולתלת בעלת מראה מוזנח (shaggy) במתכוון, ופאות לחיים ארוכות ושעירות. תספורת זו הייתה פופולארית במיוחד בקרב שחקני כדורגל, ודרכם גם התפשטה בקרב האוהדים (ראו שווגר, שפיגל, שום, בלו וכו').

אופנת פאות הלחיים הארוכות, כמו אופנת “מכנסי הפיל” לא החזיקה מעמד זמן רב, אך השיער הארוך-מוזנח הפך לתו תקן בקרב גברים צעירים בכל שנות השבעים ובמחצית הראשונה של שנות השמונים. גם ה”פוני” - השיער הגולש לפנים עד קו הגבות (מה שכונה באנגליה ובארה"ב “Beatles-cut”), נעשה באותה תקופה נפוץ למדי בהשראת להקת החיפושיות, וגם בו היה מרכיב אנטי צברי - בשל היותו ניגוד לבלורית המונפת אל על.

מבקרי המוסיקה והקולנוע מרבים להציג את המוסיקה שיצרו חנוך ואינשטיין, ואת תכני המערכונים והסרטים של שיסל וזוהר, שנעשו באותה תקופה (בעיקר “מציצים”), כנקודות מפנה בהתייחסות החברתית אל הצבר המיתולוגי. לאבחנה זו יש להוסיף שלצד המסומנים התוכניים, גם המסומנים החזותיים של אותם יוצרים מקוריים ביטאו התרסה כנגד המודל הצברי, והשפעתם על הגימנזיסטים ונערי הקיבוץ בארץ הייתה לא מבוטלת - כפי שניתן להבחין מתמונות המחזור של שנוּת השבעים.

במבט לאחור נראה שהתסרוקת ההיפית, שהחליפה את מודל השיער של תנועת הנוער החלוצית, הייתה הסדק הראשון בתרבות תנועות הנוער החלוציות. השיער הארוך (הבלתי “מסודר” בעליל) היה חלק ממכלול שלם של סימנים של מרד נעורים בממסד: מכנסי ג'ינס צמודים, נשיקה “צרפתית”, מיניות פתוחה, משקפיים עגולים, מוסיקת הקצב, נוודות עם תרמיל וגיטרה, עישון “גראס” ועוד. לא במקרה המילה “היפי” הפכה בפי רבים מהמבוגרים באותה תקופה למילת גנאי לבעל תספורת ארוכה, שפירושה “ריקני”, אגואיסט, נרקיסיסט ואנטי-אידיאליסט - ובקיצור נוער “שיצא לתרבות רעה”.

הנשים הישראליות הצעירות הושפעו גם הן ממהפכת ילדי הפרחים, הגם שבקרבן הייתה ההשפעה מתונה יותר מאשר בקרב הגברים, וגם השינויים בולטים פחות. מודל השיער הנשי החדש כלל למעשה ארבע גרסאות: הראשונה היא תספורת “האישה העובדת”, לאמור: שיער עד הכתף, מסולסל קלות עם שביל באמצע. את ההשראה ומקדם ההתפשטות לתספורת הזו נתנו כוכבות אמריקאיות פמיניסטיות שהחלו לזהור בשמי הוליווד, ובראשן ג'יין פונדה, ג'יל קלייבורג וגולדי הון (ואצלנו ג'וזי כץ, חווה אלברשטיין ומאוחר יותר אורלי יניב). המסומן העיקרי של התספורת הזו היה השילוב בין גבריות לנשיות: “חצי קצרה חצי ארוכה”, מטופחת אבל פשוטה. הגרסה השנייה היא תספורת קצרה (קצת מתחת לאוזן), של שיער חלק, מנופח ומיוצב באמצעות ספריי. סגנון זה הושפע מתספורת ה- bouffant שהייתה פופולארית באירופה כבר בשנות השישים. בישראל מוכרת בתספורת זו אשת הטלוויזיה דליה מזור, שתספורתה השפיעה על אופנת השיער של נשים בארץ, בעיקר של "נשות הקריירה". הדגם השלישי היה שיער ארוך, חלק ופזור, עם שביל באמצע או “פוני”, שביטא את ה“חזרה לטבע” ואת הרוח “הזרוקה” של התרבות ההיפית. את ההשראה העניקה אלי מקגארו כוכבת סרט הפולחן “סיפור אהבה”, ואצלנו הזמרת אילנית (חנה גת). הדגם הרביעי היה שיער הפעמונים (ארוך, פזור ומסולסל), שנוצר בהשראת מוסיקאיות שחורות כמו אריטה פרנקלין. הזמרת יהודית רביץ, ואחריה נורית גלרון, תרמו להפצת המודל הזה בארץ, שהיווה שילוב בין תרבות תנועות הנוער לתרבות הרוק האמריקאית. כל הדגמים לעיל צמחו בהשראת התנועה הפמיניסטית, והם התאימו לנשים שלא היה להן זמן לשבת שעות ארוכות במספרה והחלו להשתלב בעולם הגברי (ולפיכך גם לאמץ מודלים גבריים). השיער הקצר או ארוך-פזור שידר סוג חדש של מיניות פתוחה, שגם היא הלכה והתפתחה במערב בעקבות המהפכה הפמיניסטית (על כך בהרחבה בהמשך).

שעת השחורדינית

בשנות השמונים, עם תהליך הקפיטליזציה של החברה הישראלית והיפתחותה למוצרים מערביים, חלה התפתחות גם בענף המספרות. ספרים אימצו שמות לועזיים, בדרך כלל עם צליל צרפתי (צרפת היא עדיין מקדש האופנה הבינלאומית). כך, למשל, דוד הפך לדייויד, יעקב לז'אק, חנה לאני ורחל לראשל. המספרה עברה הסבה סמאנטית ל”בוטיק לעיצוב שיער” ול"סלון לתסרוקות”, ועיצובה נעשה אכן דומה יותר לסלון ביתי או ללובי בבית מלון. בתקופה זו צמחה דמותו הסטריאוטיפית למחצה של ספר-הנשים, ידידן הנאמן של המסתפרות ואיש סודן הפיקח, דמות שקיבלה עיצוב קריקטוריסטי בסרט הבורקס “ספר נשים” בכיכובו של זאב רווח (1984). מונחים מהסרט כמו “בומברד בומבי” ו”טוטו קארה ליברל” הפכו לימים (בשנות התשעים) לחלק מתרבות סרטי הפולחן (קאלט) של צעירים, ולחלק ממגמה תרבותית של נוסטלגיה פוסט-מודרנית (המכונה אופנת ה”רטרו”).

יציאתן של הנשים לעבודה, והתפתחות הקרייריזם, שבו הכול צריך להיעשות במהירות וביעילות, הולידו אופנת שיער נשית המשלבת יופי, מחיר נוח ואלגנטיות. בביגוד כונתה המתכונת החדשה אופנת ה”קז'ואל”, או “ספורט אלגנט”, ובתספורות - אופנת ה- “Wash and Go”, קרי: חפיפה ומריחת ג'ל או מוס, שהתאימו לאקלים, לטמפרמנט ול”פרמננט” הישראלי. תספורת הקארה (שראשיתה כבר בשנות השלושים בארה"ב) פותחה והותאמה באותה תקופה (בין השאר על ידי הספר האנגלי וידאל ששון) לעידן החדש, ונעשתה פופולארית מאד גם בארץ.

השפע הכלכלי החדש של שנות השמונים הביא להתפתחות תרבות החגיגות המשפחתיות הגרנדיוזיות, שבהן לסלוני הכלות היה תפקיד חשוב. עיצוב התסרוקות לחתן, ובעיקר לכלה בבוקר החתונה, וצילום הזוג המלכותי על רקע רומנטי-מתקתק, נעשו לחלק ממרכיבי טקס החתונה והחלום הישראלי החומרני. התספורת המקובלת לכלות הייתה תספורת עם נופך קיטשי-זוהר (מעין מימוש החלום של נסיכה/כוכבת/דוגמנית ליום אחד), לאמור: הרבה סלסולים ועיטורים שהפכו את התסרוקת למעין אגרטל פרחים. התספורת הקיטשית שיקפה את עליית המעמד הבינוני החדש בחברה הישראלית - זה הרוצה “הכול ובגדול” - ואת הפיכת התרבות הישראלית לתרבות של נובו-רישים.

בתקופה זו חל גם צמצום הדרגתי של ההבדלים והסממנים העדתיים. חלק מהדור הצעיר של עולי ארצות האסלאם - דור ילידי הארץ - עבר מוביליות חברתית, והדבר ניכר באימוץ סגנון חיים חדש - מערבי ביסודו. מי שגרו בילדותם בשיכון “רכבת” צפוף, החלו לרכוש בהדרגה דירות מרווחות ואף קוטג'ים; מי שגדלו במשפחה מסורתית מרובת ילדים, החלו להקים משפחה גרעינית עם לא יותר מארבעה צאצאים. אלה זכו לשמות ארצישראליים (מירב, לימור, אלון, דפנה, תום וכו'), שהיו חידוש ביחס לשמות המסורתיים של הוריהם (משה, שמעון, דוד, רחל, מרים וכו'); מי שהוריהם לא עלו על מטוס מאז עלייתם ארצה, החלו לתייר בחו"ל. מי שהוריהם נסעו באוטובוסים בלבד, יכלו לראשונה להרשות לעצמם מכונית חדשה. השינוי התבטא גם בזיקות אופנתיות, ובתוכן אימוץ תספורות ותסרוקות מודרניות יותר. רבות מהנשים - ובכלל זה נשים ממוצא מזרחי - החלו לצבוע את שיערן לבלונד מלא או לפסי בלונד – אופנה שזכתה לימים לכינוי “שחורדינית”. בדור השלישי (של שנות התשעים) היטשטשו עוד יותר ההבדלים בין “מזרחיים” ל”אשכנזים” ומגמת האמריקניזציה נעשתה גם היא סוחפת יותר (על כך בהמשך).

המראה הפוסט-היפי

בשנות השמונים החלה להתעצב השקפת עולם ישראלית חדשה, שמרכיבי היסוד בה היו: “לקיחת החיים בסבאבה”, ציניות ואירוניה כלפי “כל מה שזז”, ובעיקר כלפי גילויים של “פלצנות” (-כבדות ורצינות יתר), אהבת הנונסנס, ואי רתיעה מסמכות. אפשר שכאן המקור, או לפחות אחד המקורות, לתספורת ה”פירו” הקצוצה. התספורת הזו שאבה את השראתה מאופנת ה”סקינהדס” (Skinheads) ומלהקות הפּאנק האנגליות של “הגל החדש” (New wave Punk Rockers), ובראשם להקת ה- Sex Pistols, שהקימו ב-1976, מלקולם מקלארן, מוזיקאי ואמרגן, ובת זוגו, המעצבת האקסנטרית ויויאן ווסטווד (שניהם פתחו ב-1971 בלונדון חנות אופנה בשם let it rock). בדומה לסקינהדס (Skinheads ) וללהקות הגל החדש, שביטאו בתספורתם אופוזיציה לא רק לממסד האנגלי אלא גם לדור ההיפים שקדם להם, כך הצעירים הישראלים קצוצי הבלורית ביטאו בתספורתם - אפשר שבלי דעת - מרד דורי כפול (או יותר נכון התרסה של ייחוד): גם בממסד וגם בדור ילדי הפרחים הישראליים שקדמו להם.

השפעתו של הרוק האנגלי ניכרת באותה תקופה לא רק בתרבות האופנה אלא גם בתרבות המוסיקה שהתפתחה בארץ. להקת “משינה” והזמרת סי הימן הן דוגמאות בולטות. ככלל, הרוק האנגלי היה, ועודנו במידה רבה, אחד מסמני האופנה - בעיקר אופנת השיער - בארצות המערב. גם כיום אפשר לראות את ויויאן ווסטווד בת ה- 67 עולה למסלול אחרי תצוגת האופנה שלה, ובין תלתליה שתי קרני-שד אנטי ממסדיות.

בשנות התשעים התווספו לתספורת הקצוצה המערבית אלמנטים חזותיים נוספים: פאות לחיים ארוכות, אך לא שעירות (מילימטרים ספורים מעל העור), דקות ובעלות עיצוב גרפי (שפיצים, משולשים ישרי זווית וכו'). גם הזקנקן הזיגמונדי המהוקצע נעשה פריט פופולארי מאד, והשלים את מראה ה”יאפי החדש” (אולי מחמת רמיזתו לערוות אישה).

אפשר שה"לפלפים" בחרו בתספורת קצוצה לא רק כתוצאה מההשפעה הגוברת של מקורות מערביים, אלא גם מתוך רצון (בלתי מודע בעליל) לקבור את מודל הצבר. המראה הקצוץ, המזכיר במשהו ניצולי שואה ופליטים, כמו שם ללעג את שפע השיער והבלורית המתבדרת של הצבר המיתולוגי. ואכן, בתקופתם, בעקבות מלחמת לבנון, עמד המודל הצברי בפני מתקפה תקשורתית, אמנותית והיסטוריוגרפית כוללת - מתקפה שסימנה את תחילת העידן ה”פוסט ציוני”.

פולחן השיער בעידן העצמי

כפי שהוזכר לעיל, שנות התשעים הן שנים שבהן נעשתה האופנה בעולם ובישראל לפולחן חברתי מרכזי. חשיבותו העולה של אתוס הבריאות ושימור-הנעורים, והסגידה ליופי החיצוני, לצד התפתחות תרבות הצריכה ההמונית, העלתה את הדוגמנים (שהם בעלי מראה בריא, צעיר ויפה) למעמד של גיבורי תרבות. איכויות גופניות נעשו קריטריון מרכזי בליהוק מגישי טלוויזיה ושחקנים לסדרות טלוויזיה פופולאריות - לא פחות, ולעתים קרובות אף יותר, מאיכויות אינטלקטואליות וכשרון משחק - ושיער הפך לפיכך למשאב סטאטוס חשוב.

הדור הצעיר החל שוקע בטיפוח קדחתני של המראה החיצוני - ובכלל זה תספורות ותסרוקות - כחלק מתרבות נרקיסיסטית, הסוגדת לעצמי. לא במקרה המילה “ראש” - שהיא תמצית העצמיות - מככבת בסלנג הישראלי בשנים האחרונות: “לא בראש שלי”, “ראש אחד”, “ללכת ראש בראש”, “ראש כחול”, “לתפוס ראש”, “לסדר ת'ראש” וכו”.

יפים ויפות, עם תספורות מוקפדות ואופנתיות, ממלאים את היומנים לתלמידי בתי הספר היסודיים ואת עיתוני הנוער, ובאותה מידה גם את ערוצי הילדים והמשפחה. הביקורים בחנויות אופנה ובמספרות - שמספרן עלה מאד בשנים האחרונות - נעשו שכיחים ותכופים, הן בקרב בנים והן בקרב בנות.

בישראל היו ב-1997 כ-4000 מספרות. מתוכן כ-60% באזור המרכז. בתל אביב 1286 מספרות, בחיפה 470 מספרות, בירושלים 263 מספרות, באזור הצפון (אז, אזור חיוג 06) 222 מספרות, בדרום - 232, באזור חיוג 08- 220, בנתניה דרומה עד תל אביב - 316 מספרות. מחזור המכירות בענף מוערך בכ-100 מיליון דולר. (מתוך תקליטור זהב - דפי זהב, ומדריך הטלפון 1997). תספורת גבר במספרה ממוצעת עלתה באותה שנה בין 25 ל-50 שקלים; תספורת אישה - בין 50 ל-150 שקלים. פֶן עלה בין 30-60 שקלים, וצביעה - 120-250.

המספרה הקטנה, הצנועה, חסרת האמצעים ולעתים אף המאיימת של ראשית המדינה, הפכה בשנים האחרונות למכון יופי משוכלל, המזכיר מועדון קאנטרי קלאב, שבו “מנקים את הראש” תרתי משמע. אפילו חפיפה היא כבר לא “חפיף”, ובכל מספרה זוכה המסתפר לטיפול יסודי מידי ה”חופף/ת” כשלב מקדים לתספורת (לא לשכוח להשאיר טיפ!!). מספרות היוקרה גובות מחירי עתק לתספורת, ומקצוע הספרות - המכונה היום “עיצוב שיער” - נעשה ליותר מבוקש בקרב הנוער.

העלייה בחשיבות השיער הביאה לעלייה בחשיבות החברתית של ספרי הצמרת, והדבר ניכר בטיפול האח"מי שלו הם זוכים במדורי הרכילות ובכתבות הצבע בעיתונות. ספרי הצמרת - כדוגמת שוקי זיקרי, מישל מרסייה, מריוס פרץ, דניאל ארמי, וז'קלין ואביגדור ליכטנשטיין - הם זן מיוחס שצמח בישראל, הניכר בשישה מאפיינים: מקצועיות גבוהה, חדשנות בתחום אומנותם, מחירים גבוהים, לקוחות ידועים, צוות עובדים רחב (ספר הצמרת הוא לרוב מעין מאֶסטרו, המעסיק שוליות רבות, ולרוב גם בעליה של רשת מספרות), ושמם הוא מותג מוכר. הספר שוקי זיקרי למשל, חלש בראשית העשור הנוכחי על אימפריה משפחתית שכללה 130 עובדים, שש מספרות, שלושה בתי ספר לספרות וקו מוצרים לשיער. ההבלטה שבה סוקרה בזמנו פרשת הרצח וההתאבדות המזעזעים של הספר דוד אפוטה (ב-1997) מהווה אינדיקציה לחשיבותם של הספרים כגיבורי תרבות.

גם בתרבות הקניות משתקפת עלייתו של אתוס טיפוח השיער. החנויות ורשתות השיווק מלאו במכשירי שיער ותכשירי שיער לרוב: שמפואים, ערכות ביתיות לצביעת שיער והזנתו, קרמים, מוסים ו”מסכות” לטיפוח גמישות, רכות וברק השיער, ספריי לעיצוב וייצוב התסרוקת, תרופות לטיפול במחלות קרקפת ונזקי שיער (כינים, קשקשים, שיער יבש, נשירה וכו') מסרקים, מברשות, מכונות חשמליות לגיזום שיער ,ושפע בלתי נגמר של קישוטי שיער. בכלל, דומה שהטיפול בשיער הפך בתקופתנו לעיסוק מורכב, המשלב רפואה, אמנות וגננות, והוא מהווה חלק אינטגראלי מהווי החיים המשפחתי.

סממנים בולטים בעיצוב השיער

שנות התשעים מתאפיינות במגוון גדול של סוגי תספורות ותסרוקות ובאופנות קצרות טווח. עוד לפני שהשתרשה אופנה, מגיעה חדשה הדוחקת את קודמתה. חרף השוני, אפשר לאתר כמה סממנים שכיחים בעיצוב השיער בארץ (אני מתייחס כאן בעיקר לצעירים חילוניים):

השפעת הגלובליזציה

המאפיין הראשון הוא איבוד הסגנון המקומי, והשפעה הולכת וגוברת של סגנון וטעם בינלאומי. יבוא המודלים המערביים ארצה נעשה בעיקר באמצעות העיתונות, הטלוויזיה והקולנוע. הבלורית הצברית יוצאת מהאופנה, וכך גם הקוקו הנשי. היחידים שעדיין משמרים את האופנה הצברית, בתחום השיער כמו בתחומים אחרים, הם אנשי “הכיפות הסרוגות”, ודבקותם העיקשת בתסרוקת הצברית משקפת את דבקותם העיקשת באתוס הציוני. נכון הוא שכבר בתקופת היישוב וראשית המדינה הושפעה התסרוקת הישראלית ממודלים זרים, אך ההשפעה הייתה יחסית מתונה, והיא רוסנה על ידי אתוס “תוצרת הארץ”, ועל ידי אידיאל הסגפנות הנזירית החלוצית. גם סגירותה הגיאוגרפית והתקשורתית של ישראל מיתנה השפעות זרות.

בשנות התשעים, בעקבות פריצתה של מהפכת התקשורת בישראל, גדלה בצורה דרמטית המגמה לייבא מודלים התנהגותיים מחו"ל. תסרוקת פארה פוסט (הווילון המשוך למעלה משני צדי הפנים) שעשתה קמבק (ראשיתה בשנות השמונים המוקדמות), תסרוקות ה- WWF (גילוח הפאות מעל קו האוזן והותרת בדל שיער בעורף), תספורת הרולרסקייטס/סימפסון/ליגת הNBA- (המברשת על הפדחת), התספורות הצבעוניות והרטובות מבית היוצר של ה-MTV (צבע, ג'ל וכו') והתספורות היאפיות, בעלות הקו הנקי המוקפד, השכיחות בפרסומות המיובאות ובסדרות הטלוויזיה האמריקאיות (“בוורלי הילס 90210”, “חברים”, “מלרוז פלייס”, “סיינפלד”, "פרקליטי אל איי" וכיוצא באלה) - כל אלה הן דוגמאות בולטות לתסרוקות מערביות שנהיו פופולאריות מאד בארץ בקרב קבוצות שונות באוכלוסייה. ההשפעה נעשתה כה משמעותית, עד כי מקובל שצעירים מבקשים היום מהספר/ית “תספורת קלי”, תספורת “דונה”, “תספורת רייצ'ל”, תספורת ”ספייס גירלס”, תספורת לאונרדו דה קאפריו, תספורת דויד בקהאם, וכיוצא באלה.

אופנת היוניסקס כביטוי פמיניסטי

אחד המאפיינים החשובים והבולטים בתחום עיצוב השיער הוא טשטוש ההבדלים בין התסרוקות הנשיות לאלה הגבריות. גברים צעירים מושחים היום את שיערם במוס וצובעים אותו בגווני בלונד ואדום (על משמעות הצבע גם בהמשך), קולעים צמה או קושרים קוקו (על פי המתווה המסורתי היפני), פוסקים שביל במרכז הפדחת (נוהג שבעבר היה מקובל רק בקרב נשים) ומאמצים תספורות שנחשבו בעבר לקלאסיקה נשית (למשל, תספורת ה”קארֶה” או אסיפת השיער הארוך בקשת). יש שאף מורטים את שיער החזה כהשלמה למראה הנקי והחלק שהם מבקשים לשוות לעצמם. גם פאות-הלחיים הדקות, המעוצבות בקו עדין, שבהן מתגנדרים צעירים רבים, קרובות ברוחן למודלים של יופי נשי מסורתי.

תופעת הגברים המאמצים סממנים חזותיים שנחשבו בעבר נשיים איננה ייחודית היום רק לתחום השיער, אלא גם לסממני חיצוניות אחרים, כגון: קישוט הגוף בעדיים (באוזן, באף ובמקומות אחרים - Piercing), ולבישת בגדים בגוונים ובעיטורים שנחשבו בעבר לנשיים. את האות והלגיטימציה לאימוץ סממנים נשיים על ידי גברים צעירים בארץ נתן בראשית שנות התשעים הזמר אביב גפן, שמשח את שיערו בג'ל וצבע אותו בכתום ואדום (לגפן קדם צביקה פיק, אך השפעתו הייתה צנועה בהשוואה לזו של אביב גפן). גפן לא המציא כמובן את האופנה האנדרוגינית, אלא הושפע מכוכבי רוק מערבים כמו דויד בואי, בוי ג'ורג', מייקל ג'קסון ופרינס, אך הרקע האישי שלו (צאצא למשפחת הדיינים) הפך את מעשהו לסמלי יותר, וסייע לו לקבל לגיטימציה חברתית. גם כישוריו המוסיקליים והתכנים של שיריו (שירי מתבגרים) תרמו להפיכתו למודל התנהגותי לדור חדש של בני תשחורת.

הנשים הישראליות, כמו אחיותיהן בארצות המערב, נעות אף הן - מבחינת אופנת השיער ובכלל - בכיוון האנדרוגיני. הן מאמצות את התספורת הקרחתית-נערית בנוסח הזמרת שינייד או'קונור והשחקנית גרייס ג'ונס, מושחות שיערן בג'ל שמנוני (מנהג שמקורו גברי) ומאריכות את פאות הלחיים. קיימת גם נטייה "לחספס” את התספורת בסממנים “קוצניים” וא-סימטריים, וליצור במכוון דיסהרמוניה באמצעות גזיזת קווצות שיערות בגדלים לא שווים, או באמצעות יצירת אניצי שיער דוקרניים (אלה מעוצבים בעזרת מוס ומייצבי שיער). גם גווני הצבע שבהם משתמשות נשים צעירות כבר אינם סולידיים ומאופקים כבעבר (חום, שחור, צהוב) ואינם בהכרח “טבעיים” (בצבע המקורי של שיער). בהדרגה גדל השימוש בצבעים “צבעוניים”, קרנבליים יותר, כמו בורדו, אדום, כתום, ירוק וכו' - צבעים שבאמצעותם “התרנגולת” כמו מאמצת “כרבולת” ומסמנת: “אני כבר לא דוגרת, אלא קוראת בקול גדול קוקוריקו על כולכם” (על המשמעויות הפמיניסטיות של התסרוקת ראו בהמשך).

התספורות החדשות של נשים צעירות בישראל ניכרות גם במה שאין בהן, או פוחת בהן, ביחס למקובל בעבר: קליעת צמות, ניפוח שיער ברולים, סלסולים ועיטורים אומנותיים הדורשים שעות ארוכות במספרה. בנות צעירות המעדיפות תספורת של שיער ארוך על פני קצר, נוטות ליצור את המראה הטבעי- ”שמש/להבה” שהוא “אנטי עיצובי” במכוון, כלומר: רעמה פתוחה וגלית המציגה שפעת שיער ומבליטה את יופייה, בריאותה ופתיחותה הרגשית של בעלת השיער. השיער הפזור מעניק תחושה של רעננות, טבעיות ומיניות בלתי כבושה. השיער המתנפנף כסימן מקרין גם אנרגיה ועצמאות - שגם הם ממאפייני הצעירות היום (הרצון להשיג ולכבוש מקום).

את מצבור הסממנים החדשים בתספורות/תסרוקות הנשיות החדשות אפשר, כמדומני, להכתיר כמודל “הפרועה המסודרת”, “בילבי הנשית” או “התום בוי הסקסית”. זהו מודל העומד בסתירה מכוונת למודל “האישה המלאכית” או למודל ה”יפה האלוהית” (ראה כוכבות הוליווד בשנות הארבעים-שישים ובמיוחד בובת “ברבי”) ואפילו לפאם-פטאל הצרפתית, שחסרה את היסוד האסרטיבי.

פולחן הנעורים

מאפיין אחר של תרבות השיער היום הוא טשטוש סימני הזקנה. שיער הראש הוא אחד האזורים הראשונים בגוף המבשרים את תהליך ההזדקנות. הלבנת השיער, נשירתו, איבוד הברק, הגמישות והחיות שבו - כל אלה מבשרים לכולנו את חציית קו הרכס של חיינו הקצרים. בעבר מקובל היה שנשים בלבד מסתירות את סימני הזקנה באמצעים שונים: איפור, מתיחת עור, ניתוח פלסטי, צביעת שיער וניפוחו באמצעים מלאכותיים, השתלת שיער וחבישת פאה נוכרית. היום כל אלה נעשים בהדרגה שכיחים גם בעולמו של הגבר המזדקן. אצל גברים תהליך ההזדקנות ניכר במיוחד בשיער, בשל נטייתם לאבד שיער עם הגיל, עד כדי התקרחות. והנה, בשנים האחרונות הולכת ומתרחשת ממש מהפכה ביחסם של הגברים להתקרחות. מסע הפרסום החלוצי לפאות המלאכותיות של אורי גרוס, שהחל בשנות השמונים ונראה אז נועז ואולי אף מביך (“אין מנוס, אז אורי גרוס”) הפך היום למסע תעמולה מקיף של פירמות רבות. סביב הסתרת הקרחת ומניעתה צמחה למעשה תעשייה שלמה, המציעה פתרונות מגוונים: פאות, השתלת שיער רפואית, תכשירים ותרופות המאטות את תהליך ההתקרחות וכו'. הפתרונות עדין מוגבלים, ומקצתם מטעים ושקריים, אך הביקוש הולך וגואה. גם הבושה שנלוותה להשתלת שיער ולשימוש בתכשיר נגד התקרחות יורדת, וגיבורי תרבות - כמו הזמר דורון מזר וחזאי מזג האוויר דני רופ - מתגאים לפרסם את המכון הרפואי שבו הושתל בראשם שיער חדש. השימוש הגובר במרככי שיער (“קונדישנר”), בג'לים ובמזיני שיער (“מסכות”), שנועדו להעניק לשיער מראה גמיש ורטוב, קשור גם הוא למגמת הסתרת הזקנה (שיער יבש הוא מסימני ההזדקנות).

הקרחת הצעירה

במקביל, וללא סתירה למגמת “שיעור המוחין”/”הפרחת השממה” (מלחמה בהתקרחות) מתהווה מגמה של לגיטימציה, ואף אידיאליזציה, של הקרחת המלאה - בעיקר בקרב צעירים. פחות ופחות גברים נשארים עם הקרחת החלקית ה”בנדיקטית”, ומעדיפים לגלח את שארית השיער, כנזירים טיבטיים.

גם הנוהג הישן של הסוואת הקרחת באמצעות גידול שיער הצדעיים, משיכתו כלפי “שדות הבור” שעל הקרקפת כדי להסתיר את הקרחת - נוהג המכונה בסלנג “הלוואה וחיסכון” - יוצא בהדרגה מהאופנה. הנה כי כן, מה שהחל אצל צבי ינאי - “יול ברינר הישראלי” - ונתפס אז כחריג ותמוה, הפך היום למוסכמה בקרב רבים. אחת הסיבות לתופעה זו היא התקרחות מוקדמת. מסיבות שטרם הובהרו עדיין (ככל הידוע לי), גברים נוטים היום להקריח בגיל צעיר יותר (יש המייחסים זאת לתזונה, או למתח המאפיין את החיים המודרניים. מדענים רבים סבורים שמדובר בתהליך איבוד השיער של ההומו-סאפיינס). הם חוזים שהשיער הוא לא יותר מתופעה שרידית. בין בני משפחת הקופים הגדולים, האדם הוא בעל כמות השיער הקטנה ביותר (“הקוף העירום”). הם חוזים כי בשל העובדה שחשיבותו הפיזיולוגית של השיער ירדה, הוא צפוי להיעלם לחלוטין מגוף האדם תוך אלף שנה). הדבר הביא להתפשטות והחרפה של התסמונת הפסיכולוגית הגברית הראויה לשם “חרדת שמשון” (תחושת איבוד האון הגברי כתוצאה מאיבוד השיער). אגב, לגברים יש ככל הנראה על מה להסתמך כאשר הם מקשרים בין איבוד שיער לאיבוד סקס אפיל, שכן מסקר שנערך ב-1993 התברר כי 79% מהנשים בארה"ב מוצאות את הקרחת בלתי אטרקטיבית. אפשר לשער כי גילוח מלא של הקרקפת נותן מענה לתסכול בעקבות אובדן הדרגתי של השיער והיווצרות מראה ה”דונם פה דונם שם”. המגלח כמו מצהיר: אעשה אני בעצמי מה שהטבע זומם לעשות בי, ובכך אוכל לו. הדגשת הקרחת תואמת את הטכניקה הסמלית של “הפוך על הפוך”, שתוארה לעיל לאמור: שבירת המסומן הישן (המשמעות הקונבנציונאלית) באמצעות הדגשת המסמן. המתגלח מסמן: לא רק שאיני מתבייש בקרחתי אלא שאני גאה בה ומבליט אותה כחלק מהבלטת הגבריות שלי, הרגישות האסתטית שלי, האומץ שלי (אני מדגיש את הקרחת שממנה כל הגברים פוחדים) והעצמאות שלי. במלים אחרות, באמצעות גילוח הראש עושה המתקרח בקרחתו את התהליך שאנתוני סינוט (Anthony Synnot) כינה “anti-masculinity to super-masculinity”. טריק סמלי זה הוליד בראשית שנות השמונים באמריקה גל אופנתי חדש, ואף תנועה שלמה, בשם “קירח זה יפה” (Bald is beautiful), שהשפעתו הגיעה לישראל כעבור עשור. שון קונרי (Sean Connery), כוכב סרטי ג'יימס בונד לשעבר, וטֶלי סבאלס (Telly Savalas), כוכב סדרת הטלוויזיה המצליחה באותה תקופה “קוג'ק”, שראשם המגולח היטיב עם חזותם וחידד את תדמיתם הגברית, תרמו רבות להפצת אופנת הראש המגולח ולהפיכתה של הקרחת למותג אופנתי. בשנות התשעים היה זה מייקל ג'ורדן - ובעקבותיו יתר שחקני ה-NBA, שהעניקו דחיפה משמעותית נוספת לאופנת הקרחת-המשעית.

יתכן שגם מערכת הערכים המודרנית קשורה לתופעת גילוח הראש: גילוח למשעי של שיער הראש תורם למראה נקי, בריא ואקזוטי, ולתדמית עצמאית (ראו למשל, השחקן – ומי שידוע כמאצ'ו פופולארי - ברוס ויליס) וצעירה (רמז לקרחתו של תינוק). יש בקרחת המלאה - המנוגדת לקרחת החלקית - גם משהו מן השלמות ומהמהוקצעות המאפיין חברה פוסט מודרנית החותרת לפרפקציוניזם בכל התחומים. גם הכנות הפסיכולוגיסטית - בבחינת אין לי מה להסתיר - משתקפת בגילוח הראש וגילוי עור הקרקפת.

יוניאייג' והתבגרות מוקדמת

תופעה אחרת בתחום אופנת השיער וטשטוש ההבחנה בין שכבות גיל, היא היעלמותן ההדרגתית של תספורות הילדים המסורתיות. היעלמות זו תואמת את היעלמות בגדי הילדים המסורתיים, ושתיהן קשורות לתהליך ההתבגרות (הביולוגי והפסיכולוגי) המהיר, המאפיין את העידן הנוכחי, ואת התקצרות תקופת הילדות. ילדות עם נעלי עקב, איפור, מיני קצרצר, בטן חשופה ושיער צבוע ומעוצב במתכונת של נשים מבוגרות, הן היום חיזיון נפרץ למדי. כבר מגיל הגן ובית הספר היסודי ילדות קטנות לומדות שעליהן להיות מטופחות, מעודנות ומעודכנות בהלכי האופנה, ובקרב הבנים המצב אינו שונה בהרבה. ספק אם הפזמון הידוע “בשמלה אדומה ושתי צמות” היה נכתב בימינו, ונראה כי הזמרת ירדנה ארזי היא גיבורת התרבות האחרונה בארץ, שהתגאתה בשתי צמות לתפארה. חשוב לסייג ולהדגיש, כי ההבדלים בין הגילאים בתחום התסרוקת טרם נמחקו לגמרי מנוף התרבות והאופנה. כך למשל, צביעת השיער היא עדין בעיקרה נחלת צעירים ולא זקנים. גם אורך הפאות הוא עדיין משתנה דיפרנציאלי המבחין בין בני טיפש עשרה למבוגרים. נקודה הראויה לתשומת לב סוציולוגית היא העובדה שהיום, בניגוד לעבר, דווקא השיער הקצוץ מאפיין את התרבות הצעירה, ולא השיער הארוך. אפשר שהתופעה קשורה לחספוס ול”עוקצניות” המאפיינים את הדור הצעיר, וכן לעובדה שדור ההיפים הזדקן ונעשה להורים ואף לסבים וסבתות (כלומר לפחות עדכני ולמוקד של התנכרות דורית).

רטרו-תסרוקת

מאפיין נוסף בתחום השיער הוא חידוש אופנות-עבר מערביות. דוגמא אחת היא התספורת הקצרה ה“פרועה-מסודרת” (ראו לעיל) מבית היוצר של הזמרת מדונה. מדונה לא המציאה את ז/'אנר ה”אישה טורפת הגברים” (woman vampire), אלא רק שיכללה אותו והתאימה אותו לרוח שנות התשעים הפמיניסטיות. כבר בשנות השלושים - בתקופת הזוהר והשחרור שפקדה אז את אירופה וארה"ב - עלתה על מסך הקולנוע (בעיקר בגרמניה) גלריה של נשים חזקות, "קטלניות", דו-מיניות בעליל. הן נקראו "ואמפּ", קיצור לוואמפירית (ערפדית) צמאת דם, המוצצת כביכול את דמו של הגבר.

גם תספורות שנות החמישים והשישים שבו לאחרונה לאופנה. אצל הגברים בולט המוטיב הג'יימס דיני, קרי: הרעמה המשוכה בג'ל לאחור. אופנה זו מזכירה גם את תספורות האצולה הבריטית בשנות העשרים והשלושים. אופנת ה”רטרו” (חזרה לאופנת העבר תוך עדכונים) מקובלת היום גם בשטחים אחרים, כמו ספרות ומוסיקה ובמשמעויותיה נעסוק בהמשך.

לגיטימציה של הקינקי

מאפיין אחר - ואולי המשמעותי ביותר מבחינה סוציולוגית - הוא שאיבת רכיבים שאפיינו בעבר תרבויות משנה שנחשבו “קינקיות” - סטייתיות ושוליות - בתרבות המערב (לרוב בשל דעות קדומות), אל תוך אופנת המיינסטרים (הומוסקסואלים, דראג קווינס, פנקיסטים, הרי-קרישנה ועוד). הראש המגולח, תספורת המברשת/הדשא-הגזום/המרינס (“crew-cut marines”), המראה הקוצני והמשונן (באמצעות מוס), הכרבולות הצבעוניות, חיתוך השיער באורכים משתנים ועיצובו במכוון באופן א-סימטרי, הפוני הארוך המכסה את העיניים כרעלה, פאות הלחיים הארוכות והצרות, בדל הצמה בעורף - כל אלה הם סימני שיער שנחשבו בעבר “משוגעים” ופרובוקטיביים, והיום הם נורמה מקובלת בקרב בני נוער ואף מבוגרים. שאיבת רכיבי אופנה מתרבויות השוליים אינה אופיינית רק לתסרוקות, אלא לאופנה בכלל. נעלי הצבא הגבוהות והשחורות, הפירסינג (עדיי הגוף), כתובות הקעקע (tattoo) ובגדי העור - כל אלה ועוד הם סממני אופנה פופולאריים, שהיו בעבר אופייניים לתרבויות שוליים בלבד- בעיקר לפּאנקיסטים. חשוב לציין שכל המרכיבים הללו אמנם נשאבו מתרבויות השוליים, אך הם עברו תהליך מסוים של עידון ו”ביות”.

ישראל בראי התספורת

 השינויים שעבר עיצוב השיער בישראל מרמזים על שינויים רחבים יותר שעברה החברה הישראלית במהלך הדורות. להלן כמה מהם:

ירידת המרכיב הלאומי-ציוני

היעלמות היסודות המקומיים באופנת השיער, ובמיוחד היעלמות מודל השיער החלוצי-צברי (בלורית וכו') משקפים את שקיעת התרבות הציונית - בעיקר בקרב המעמד המשכיל והמבוסס בארץ - ואת צמיחתו של מודל תרבותי חלופי, שעמוד התיכון שלו הוא התרבות המערבית (בעיקר האמריקאית). כמו בכל דינאמיקה של שינוי תרבותי, היעלמות המודלים המקומיים של השיער אינה משקפת רק את המציאות התרבותית המשתנה, אלא מהווה מאיץ לאותו תהליך.

פחות יהודיים

היהדות אינה דת של איקונות, והיא נוטה להתרכז בחיי הרוח ולהמעיט בטיפוח הדר ונוי ברשות הכלל וברשות היחיד (ראו בתי כנסת מול כנסיות ומסגדים). יתר על כן, במסורת היהודית “נאסר לעשות את שיער הראש כאופנת הנכרים” (תוספ' שבת ב', א': סוטה מ”ט, ע”ב ועוד). פולחן השיער - שהוא חלק ממערכת ערכים חדשה (ראו להלן) - משקף ותורם אפוא לצמצום היסוד היהודי בתרבות הישראלית.

המפץ התרבותי של ישראל

המגוון הרחב של תספורות המקובלות היום בין אזרחי ישראל - השונה מהמספר המצומצם של דגמי התסרוקות שהיו מקובלים בעשורים הראשונים של המדינה - משקף את התפוררות הגביש הישראלי לפרודות קטנות, ואת השתנותה של ישראל מחברה מלוכדת בעלת טעם משותף, לחברה של יחידים עם מכנה משותף הולך ומצטמצם.

מאידך, התספורות החדשות משקפות לא רק מגמה של פיצול ופירוד בחברה הישראלית, אלא גם את המגמה ההפוכה, של סגירת פערים. כך גם בתחום העדתי; הבלורית המיתולוגית, סמל הצבריות, הייתה בעבר גם סמל ההגמוניה של מפא”י, ועם היעלמותה נעלמת בהדרגה גם הגמוניית הסמלים האשכנזית. יתר על כן, בשנות החמישים והשישים, היו אלה בעיקר הנשים האשכנזיות שרצו ויכלו להרשות לעצמן תספורת אצל ספרים מקצועיים. הנשים הספרדיות המבוגרות כיסו ראשיהן במטפחת, ואילו רוב הצעירות הסתפקו ב”חינה” ובתספורת פשוטה שעשו האימהות, האחיות או החברות. היום התספורת כבר איננה לוקסוס ומשאב של קבוצה אחת. התספורות החדשות תורמות גם לטשטוש ההבדלים החזותיים בין קבוצות מוצא שונות. כשם ששמות הילדים הניתנים היום במשפחות מזרחיות ואשכנזיות מהמעמד הבינוני אינם מסגירים את המוּצא האתני, כך המראה החיצוני של הדור הצעיר - ובכלל זה התסרוקת והתספורת - כבר כמעט שאינו מסגיר את המוצא. וכאשר קשה להבחין בין אשכנזי/ת למזרחי/ת מבחינה חיצונית, גם ההבחנה הערכית נעשית קשה יותר. למעשה גם אשכנזיות וגם מזרחיות נדחקות מפני המכבש האמריקאי, המוחק זהויות ישנות ומתיך אותן - בין היתר באמצעות אימוץ מודלים של אופנת שיער לועזית - לזהות אחת שאיננה מקומית (על כך בהמשך).

פולחן העצמי

התפתחות פולחן השיער בארץ (השקעת זמן רב בטיפוח השיער ועיצובו), משקפת את התפתחות עבודת העצמי בתרבות הישראלית. העובדה שמאז שנות השמונים הופכת ישראל מחברה המאדירה את הקולקטיב לחברה נרקיסיסטית שבה היחיד עומד במרכז, מסבירה את חשיבותן העולה של התסרוקת והתספורת. העיסוק בשיער אינו רק ביטוי לאותו שינוי, אלא ממש מטאפורה תרבותית, שכן הראש - שממנו צומח רוב השיער בגוף - הוא תמצית האינדיווידום. הכול עסוקים בשיערם, משום שהכול עסוקים בעצמם - במראם, בתדמיתם, בבריאותם, בגילם וכו'. תספורתם של הצברים הקלאסיים הייתה למעשה “אנטי תספורת” - מה שהסמיולוגיה מכנה “סימן אפס”. השיער המתבדר והתסרוקת השבלונית כמו אמרו: “אנחנו לא מתעסקים ביופי ולא מקדישים זמן לעצמנו, אלא לקולקטיב”. התסרוקות החדשות, כמו העיסוק האינטנסיבי במראה השיער, המאפיין את הצעירים היום, משדר את ההיפך הגמור: אנחנו אוהבים להתעסק ולהשקיע (זמן וממון) בטיפוח חזותנו, כי אנחנו אוהבים (או ליתר דיוק מאוהבים) בעצמנו, וכי יש לנו זמן וכסף לכך. גם צביעת השיער - ובמיוחד השימוש בגוונים האדומים הנחושתיים - שהם בולטים ומשדרים “שימו לב אלי” - מבטאים את הסוליפסיזם החדש. האדום וגווניו הם כידוע צבעים בולטים בטבע, והלגיטימציה להשתמש בהם פירושה לגיטימציה לבלוט ולהבליט את עצמך בשטח.

אפשר שגם משיכת השיער לאחור תוך הבלטת המצח - דפוס המקובל היום מאוד הן בקרב גברים והן בקרב נשים - מרמז אף הוא על תרבות ה"היבריס” - תרבות החשיבות העצמית ויצר ההתבלטות. כשם שהאדם מותח את החזה לפנים, כך הוא “מותח את המצח” באמצעות הרמת השיער - בבחינת “מצח נחושה”.

חברת השפע והפינוקים

התספורת היום היא למעשה סוג של בילוי ובידור פריודי - מעין מסאז' מענג, שבסופו גם יוּצאים יפים ונקיים יותר (ישנן מספרות צמרת שבהן מציעים ללקוחות משקאות חמים מתוך תפריט). המספרה החדשה, לצד מכוני המסאז' והספא (סאונה, ג'קוזי וכו'), חדרי הכושר והחוגים לשיאצו, יוגה, מדיטציה, רייקי וכיוצא באלה - היא אפוא חלק ממנגנון חדש של פינוקים, שצמח בישראל בשנים האחרונות כחלק מהפיכתה לחברת שפע מערבית (יש לציין שהחוגים שהוזכרו משקפים גם חיפוש משמעות ורוגע בחיים המודרניים, ולא רק נהנתנות ופינוק, ברוח המזרח). אפשר שהתספורת חשובה לאדם המודרני לא רק בשל חשיבות השיער, אלא גם משום שהיא יוצרת רגע של התרגעות ושחרור. ואולי מגע היד של הספר/ית מפצה על המגע הקריר והמנוכר המשתלט בהדרגה על החברה התחרותית שבה אנו חיים.

כיבוש הטבע

האפשרויות החדשות להשתיל שיער, למנוע נשירה, להחליק ולסלסל, לחדש צבע טבעי, ולחקות את צבע השיער המקורי באמצעות תכשירים משוכללים - מהוות מעין מטאפורה לעוצמתו המדהימה של המדע. על סף המאה העשרים ואחת מסוגל ההומוסאפיינס יותר מאי פעם לשלוט בכוחות הטבע/ לווסת אותם, ויכולתו זו תגבר עם התפתחותן של המהפכה הגנטית ומהפכת הטלקומוניקציה והמחשוב.

טיפוח היופי והאסתטיקה כערך מרכזי

המגוון העשיר של התסרוקות, השימוש בגוונים רבים ובג'ל, הקצב של שינוי אופנת השיער, והצורך להיראות טוב, מבטאים את המעבר שעשתה ישראל מחברת צנע אפורה - חברה של חאקי המגמדת (לפחות למראית עין) את היופי החיצוני (בעיקר היופי הגופני) וההידור - לחברה הקושרת כתרים ליופי, לנוי ולברק. ההאדרה עד כדי סגידה ליופי, שהתפתחה בקרבנו, קשורה מן הסתם להתפתחות התרבות האינדיווידואליסטית. אך לא רק זאת; טיפוח היופי מבטא גם סוג של מימוש עצמי, שהרי כל טיפוח, ובכלל זה טיפוח המראה, מחייב הכרת ערך העצמי, וכן תהליך של רכישת ידע ועידונים. הסבר נוסף הוא החתירה לשלמות המאפיינת חברה קפיטליסטית. על פי הסבר זה הקפיטליזם התחרותי משפיע על עליית ערך היופי, משום שבתרבות כזו אדם נעשה מוּצר, והוא מנסה לשווק את עצמו בכל דרך, ובכלל זה דרך המראה החיצוני. אנשים מבינים היום אל נכון שהיופי הוא משאב חשוב למציאת עבודה ולקידום הקריירה המקצועית, ועל כן הם משקיעים בטיפוח חזותם. זאת ועוד, התחרות הגוברת על כספו של הקניין מעלה את המרכיב האסתטי של המוצרים, ומחייבת את הצרכן לפתח טעם מובחן. חוש אסתטי - שאצל הישראלים הוא עדיין בתהליך התפתחות התחלתי מאוד - בא לידי ביטוי גם בהופעה החיצונית, והוא חלק מאותה מיומנות חדשה המתפתחת בו.

פלורליזם חברתי ודמוקרטיות

מגוון התסרוקות הגדול, כמו גם הלגיטימציה החברתית הגוברת לתסרוקות מיוחדות ואף ביזאריות, משקפים את תהליך הדמוקרטיזציה והפלורליזציה שעובר על מדינת ישראל בשנים האחרונות, ואת התנועה המתמדת שעושה החברה הישראלית - כמו חברות מערביות אחרות - בכיוון הרחבת גבולות הסובלנות החברתית, וכלפי גילויים מגוונים, ולעתים אף משונים, של התנהגות. המגוון הגדול של מוצרים לטיפוח שיער משקף גם את עליית התרבות הדמוקרטית - תרבות שבה כל אחד יכול לבחור את מה שמתאים לצרכיו והולם את אישיותו, מתוך מבחר עצום של אפשרויות.

העובדה שיותר ויותר אנשים יכולים להרשות לעצמם תספורת במספרה היא עצמה ביטוי דמוקרטי. נכון שעדיין רק מיעוט בחברה הישראלית יכול להרשות לעצמו להסתפר במספרות יוקרה, או להזמין אליו ספר/ה הביתה; אך תספורת, כמו לינה בבית מלון, כמו אכילה במסעדה ועוד פעילויות שהיו בעבר נחלת מיעוט מיוחס, היא היום נחלת הרבים יותר מבעבר (בוודאי בהשוואה למאות קודמות), משום שהיא בהישג ידם של יותר ויותר אנשים. ועוד שלוש הערות קצרות אפרופו תספורת ודמוקרטיה: ראשית, התספורת צופנת בחובה יסוד “דמוקרטי” משום שהשיער הוא אחד הפריטים היחידים בגוף שבהם מתקיים “שוויון” איכותי בין הנוטים להשמנה ובין הרזים, בין יפי הפנים והמכוערים, בין הגבוהים והנמוכים ובין הנכים והבריאים. שנית, עקב מיזוג הגזעים במרוצת הדורות, ניתן היום למצוא כמעט את כל סוגי השיער בקרב רוב הגזעים. התופעה הזו מעידה על פריצת הגבולות התרבותיים בעולמנו, שנעשית בעיקר בשל הגירה מסיבית, והיא תורמת להפחתת סטריאוטיפים ודעות קדומות. ושלישית, תרבות התספורת היא דמוקרטית גם משום שהיא מאפשרת לכל אחד להתחפש ולהחליף זהות. החלפת התספורת מאפשרת לך להתחיל מחדש (זו גם תחושה המלווה את המסתפר) וללבוש, לפחות באופן חלקי, מעין זהות חדשה.

פער דורות קטן

התספורת והתסרוקת הן עדיין סמלי סטאטוס גילי, המחדדים את ההבחנה בין הדורות. אולם, כפי שהצגנו לעיל, התספורות והתסרוקות מאבדות בהדרגה את תכונותיהן כמאפיין גילי. יתר על כן, בעבר, בעיקר עם צמיחת אופנת השיער ההיפית, היה השיער מקור למריבות משפחתיות וקרעים בין הורים לילדיהם. היום נדיר למצוא הורים האוסרים בתקיפות על ילדיהם סוגי תספורת כלשהם. הסובלנות כלפי “שיגיונות” התספורת משקפת אפוא עולם שבו הסובלנות הולכת ונטמעת בתוך התרבות, עולם שבו הזכות לכפות - גם כשמדובר בצאצא - מצטמצמת.

ההתקרבות החברתית והסמלית שחלה בשנים האחרונות בין הדורות נובעת בין היתר מהופעת אתוס שימור הנעורים, שהתפתח בחברת פנאי ושפע בעלת תוחלת חיים גבוהה. בהדרגה הולכת ורווחת התפישה שזיקנה היא מחלה בת ריפוי, או לפחות כזאת שניתן לעכב את השפעתה. המזדקנים מנסים בכל כוחם לשמר את נעוריהם, הן באמצעות שמירה על אורח חיים צעיר (ספורט, דיאטה וכו') והן באמצעות אימוץ סמלים של תרבות צעירה (ריקודי דיסקו, לבוש צעיר, מוסיקה צעירה וכו'). גילוח שאריות השיער, צביעה, והשתלת שיער מלאכותי, הם חלק חשוב במגמה החדשה. על פי המוסכמה המתפשטת, אסור לתת לצבע השיער לדהות, כי אסור לך עצמך לדהות. הנה כי כן, אם פעם השיבה נחשבה “עטרת תפארת”, סימן לחכמה ודעת, הרי היום היא הופכת סימן לבלות ולניוון. אפשר שפולחן השיער מתקשר לפולחן שימור הנעורים המודרני, גם בשל העובדה שזהו אחד מחלקי הגוף שאיננו כלה (על כל פנים לא במהירות) עם המוות.

סקס אפיל

הגוון האדום, הג'ל המקנה לשיער מראה רטוב, השיער הפזור, העיצוב הקיפודי (סאדו?) - כל אלה נועדו ליצור סקס-אפיל, והם משקפים עולם מתירני, נטול בושה ועכבות, עולם שבו הסקס נוכח ונרמז בכל פינה (רשימת השחקניות והדוגמניות המפורסמות היום שמצטיינות בשיער צבוע בגווני אדום ארוכה. ביניהן, נסטסיה קינסקי, מעיין קרת, סוזן סרנדון, ג'וליה רוברטס ועוד רבות. על פי העיתון “צבעים” בהוצאת חברת לוריאל פריז, כוכבות הצובעות שיערן בגווני אדום וכתום “הן סקסיות, זוהרות, נועזות, אופנתיות ועכשוויות”). נקודה ראויה לציון היא שבירת הזיקה הסמלית המסורתית בין מיניות נשית ובין שיער ארוך. בעבר היה מקובל - לפחות בתרבות המערבית - ששיער ארוך הוא סימן לנשיות וסקסיות. היום דומה שגם שיער קצר, ואף שיער קצוץ, משדר אקזוטיות, עצמאות וסקס אפיל נשי. זאת בשל התפתחות מערכת אסוציאציות חדשה בין שיער לסקס (ראו למשל נטייתן של שחקניות סרטי פורנו לגלח את שיער ערוותן).

בתנועה מתמדת

הקצב המהיר שבו מתחלפים היום התספורות, התסרוקות, צבעי השיער ומוצרי הטיפוח, משקף נכוחה את קצב החיים המהיר בעידן החדש. זהו עידן שבו הגיוון נעשה התניה פסיכולוגית, ההתנסות בחדש - לאידיאל, השינוי - למסורת תרבותית, ואי-היציבות - לתופעת לוואי של סגנון חיים קפריזי. בעולם שבו האופנה לובשת ופושטת צורה בקצב מטורף, נוצרת מעין עבדות של התעדכנות סגנונית.

מודלים לחיקוי

ניתוח דינאמיקת שינויי האופנה בארץ בתחום השיער מעלה כי לכוכבי המוסיקה העברית היה תפקיד היסטורי מרכזי בייבוא מודלים זרים ובהפצתם. כך למשל, שלום חנוך, אריק אינשטיין, עוזי פוקס וצביקה פיק, שהשפיעו על אופנת ה”ביטניקים” וההיפים, ומייק ברנט, טריפונאס, אבנר גדסי ושימי תבורי, שהפיצו את אופנת ה”סאן רמו”. הזמר שלמה גרוניך היה “הידוען” הראשון בארץ שהעז ללכת עם קוקו וזקנקן. בזמנו הדבר נראה יומרני, משוגע ואמיץ, ואילו היום הקוקו והזקנקן נעשו לתו תקן תרבותי, ובמידה רבה לאחד מסמלי הזמן (להתפשטות הקוקו תרם בזמנו גם השף הפופולארי ישראל אהרוני). אביב גפן היה, כאמור, בין הראשונים שיצרו לגיטימציה לסמלים יוני-סקסיים בשיער, וסי הימן וריקי גל היו בין הראשונות שהלכו עם תספורת ה”תום בוי” (הן הושפעו קרוב לוודאי מהזמרת הבריטית אני לנוקס). רמי קליינשטיין, ואחריו קובי אוז, תרמו להפיכת הקרחת למודל של יופי בקרב צעירים, וקובי אוז הוסיף ותרם להתפשטות המראה ה”קוּלי” של פאות וזקנים “דאליים” (שאבתי את ההגדרה משפמו ותסרוקתו של הצייר סלבדור דאלי). היום גם לדוגמנים ולמגישי תוכניות הנוער בטלוויזיה תפקיד חשוב בהכתבת טעמים בתחום השיער.

השפעתם של הזמרים אינה ייחודית רק לישראל, והיא משקפת את עליית כוחו של “גיבור התרבות” כמעצב טעם קהל וסגנון תרבותי בעידן הטלקומוניקציה. השפעתם של הזמרים נובעת מהרגישות האסתטית המאפיינת אותם, מהעובדה שהם עצמאיים ומורדים מטבעם ו"עושים מה שבראש שלהם” (תרתי משמע), מהחשיפה הגדולה שהם מקבלים (קונצרטים, טלוויזיה וכו'), ומכוחם המהפנט של מוסיקת הקצב החשמלית ומופעי הרוק ושלוחותיו - בעיקר בקרב צעירים. במסגרת מופעי הרוק בעולם המערבי נוצרה למעשה בעשורים האחרונים מעין מוסכמה, שזמר/להקה נדרשים לחדש לא רק בתחום המוסיקה אלא גם בתחום ההופעה החיצונית, שהיא חלק מהמופע, חלק מהתחרות בין הכוכבים וחלק מתרבות הרוק בכללותה.

טלוויזיה, תסרוקת וגלובליזציה

בעשורים האחרונים הפכה הטלוויזיה בארצות המערב - ובכלל זה בישראל - למנגנון חשוב בעיצוב סגנון וטעמים. אופנת השיער ממחישה יפה את השפעתה המתעצמת של הטלוויזיה על חיינו. כך למשל, בתחילת שנות התשעים החלה רווחת בישראל (בעיקר בקרב צעירים מזרחיים) תספורת ה- WWF (מופעי ההיאבקות החופשית האמריקאית, ששודרו אז ברשת הטלוויזיה הלבנונית והירדנית, וצברו פופולאריות רבה בכל העולם). סממניה האופנתיים הם: פאות המגולחות בקו שמעל לאוזן (לעתים בתוספת זנב סוס גבוה), צדעים מגולחים למשעי, בדל שיער זעיר בעורף, שילוב של שיער עורף ארוך ופוני קצרצר (אופייני בעיקר ל”ערסים”). הצבע בשיער הגברים, גם הוא הושפע ממופעי ה-WWF, ובשלב יותר מאוחר גם מתסרוקותיו של דניס רודמן, כוכבה האקסצנטרי של ליגת ה-NBA האמריקאית (שמשחקיה משודרים בארץ). ערוץ האם.טי.וי הוא אולי סמן האופנה, ובכלל זה התסרוקת, החשוב ביותר בדורנו. כוכבי הרוק - בעיקר הכוכבים השחורים האמריקאים (התרבות השחורה בארה”ב יצירתית מאד בתחום השיער), וכוכבי להקות הרוק הבריטיות, המפזזים בקליפים הקלידוסקופיים - יוצרים לא רק אופנה מוסיקלית חדשה, אלא “לוק” חדש שלם. השפעת הטלוויזיה על אופנת השיער היא תופעה סוציולוגית חשובה, משום שבאמצעות הערוצים הבינלאומיים - ובעיקר ערוצי המוסיקה והספורט - נוצר בהדרגה “לוק” אוניברסאלי, המקדם את היווצרות הכפר הגלובלי. ואכן, הצעירים הישראליים דומים היום יותר מתמיד לצעירים האיטלקיים, הצרפתיים, הבריטיים או האמריקאיים, בעיקר דמיון חזותי (המבטא בעקיפין גם דמיון בטעמים ובמערכת ערכים).

התסרוקת כמדד וקטליזאטור פוסט-פמיניסטי

התסרוקות החדשות, הן בקרב נשים והן בקרב גברים, מהוות את אחד הביטויים הסמליים למהפכה הפוסט-פמיניסטית, שהתרחשה במחצית השנייה של שנות התשעים בעולם המערבי, וגם בישראל. עיקרה הוא המשך המאבק הפמיניסטי לביטול האפליה הנשית ולמימוש עצמי של נשים בכל התחומים, וצמצום הדרגתי של דומיננטיות מצ'ואית. בניגוד לפמיניזם המסורתי, שניסה לבטל את סממני הנשיות והמיניות, כאן הדגש מושם על הבלטת הנשיות, על השחרור המיני, ועל מרכיב ההתגרות בגברים. הסממנים החדשים בתחום עיצוב השיער - כמו בתחומי אופנה אחרים (למשל, נעלים גבוהות, בגדי עור, כתובות קעקע ועוד) - משווה לנשים הצעירות החדשות חזות סקסית (שיער רטוב, פזור, משונן וצבוע בצבעים מושכים), מסתורית, “שובבה/פראית”, נון-קונפורמיסטית ופרובוקטיבית. האישה הפוסט-פמיניסטית כמו מצהירה בתספורתה ובתסרוקתה: אינני נחבאת אל הכלים (גם לא ל”כלי המטבח”). כשם ששיערי אינו קלוע כך גם אני כבר אינני כלואה בבית. כי אין לי זמן לשטויות, אני ספונטנית, עצמאית, חזקה, פיקחית ומשכילה, יש לי מעמד וקריירה משלי, אני משוחררת מבחינה מינית, אני מפתה אך לא מתפתה בקלות; אתם (הגברים) יכולים לרדוף אחרי, אבל אני אקבע את הכללים בחיזור ובמגע עם הגבר. זהו דור חדש של צעירות שגדלו עם הגלולה, הטמפון, הרוק, המחשב, האופנה הבינלאומית, האם.טי.וי וההשכלה הגבוהה. אלה צעירות משוחררות והישגיות, שאמהותיהן נטשו בהדרגה את תפקיד עקרת הבית הצייתנית והצייקנית. אותן אימהות חינכו את בנותיהן לא להיות תלויות בגבר, לא לסור אוטומטית למרותו, ולא להסס לתבוע את המגיע להן בכל תחום. השפעה חשובה ביבוא המודל החדש בקרב הנשים בעולם הייתה לזמרת מדונה, ובארץ - לנשים כמו עירית לינור, מירב מיכאלי ושלי יחימוביץ.

גם הקוטב הגברי-מצ'ואי נע, כאמור, לאמצע, באמצעות אימוץ סממנים נשיים או הומוסקסואליים. עצם עיסוקם הגובר של גברים בטיפוח המראה החיצוני - תהליך שהחל בארצות המערב בסוף שנות השבעים - מעיד על טשטוש ההבחנה בין סגנון חיים נשי לסגנון חיים גברי. אימוץ סממנים שנחשבו גבריים במסורת עיצוב השיער על ידי נשים, וסממנים שנחשבו נשיים - על ידי גברים, תורם על כל פנים, למהפכת המגדר, כיוון שהוא מפחית סימני זהות מגדריים, ומצמצם טאבואים וסטריאוטיפים שנוצרו על בסיס אפליה והפרדה בין נשים לגברים.

העידן הפוסט מודרני

הצבעוניות, אי-הסימטריה, הקוצניוּת, השיער המעוצב במבנה פרוע ובלתי מסודר במכוון, הערבוב הקולאז'י בין אלמנטים שהיו שייכים בעבר לקטגוריות שונות (גברים/נשים, צעירים/מבוגרים, תרבות מזרחית/תרבות מערבית וכו'), הציטוטים מאופנות העבר (ג'יימס דין, אלביס פרסלי וכו') ומתוכניות טלוויזיה, ההתמקדות בצורה ובאמצעי והפיכתם לעיקר - כל אלה משקפים במידה רבה את השקפת העולם וסגנון החיים הפוסט-מודרניים, המשתלטים בהדרגה על חיינו. אנו חיים בעולם שבו לא רק מוסכמות נשברות, אלא גם הירארכיות מקודשות קורסות. זהו עולם חדש, שבו נבדקות ללא הרף אפשרויות חדשות (אסתטיות ואחרות) והכול הופך ללגיטימי. סמלים מסורתיים מרוקנים בהדרגה ממשמעותם, והופכים לקליפה אסתטית בלבד.

בעולם הפוסט מודרני צומח האדם הספקן, הציני, המתוחכם, הפרובוקטיבי, התיאטרלי, המשועמם והשטוח. ואכן, הקעקועים החדשים, יותר משהם אסתטיים, הם אנטי פתטיים ולעתים קרובות משעשעים למדי. החזות המשעשעת מבטאת אל נכון את הגישה הקלילה-מלגלגת-ניהיליסטית לחיים, המאפיינת חלקים הולכים ומתרחבים מקרב הדור הצעיר בארצות המערב. כאשר מגפי צבא נמכרים כנעלים אופנתיות, וצלבי קרס (עדיין רק באירופה ולא אצלנו) כעדיים, אין זה פלא שגם תספורות של חבורות רחוב אלימות הופכות לחלק לגיטימי בקולאז'.

ואכן, גם התספורות החדשות, יותר משהן אסתטיות הן משעשעות. גם הקוצים (“ספייקים”) בשיער קשורים בדרך כלשהי לעוקצנות ולחספוס המאפיינים את דור האיקס.

התספורת החדשה לא נועדה להביע שום דבר אידיאולוגי. משמעותה היא אי-משמעותה - “נונסנס” - והמסר שהיא נושאת הוא שאין מסר - זו גם הבשורה הפוסט-מודרנית. העיסוק בשיער הוא מבחינה זו לא יותר מאוננות, שנועדה להעביר את הזמן בכיף. זו אוננות מהנה ומושכת, אבל יש בה גם משהו עקר, ולפעמים אף יסוד של הרס עצמי וניכור. היא מבטאת את החופש האישי, אך גם את התוהו ובוהו הערכי ואת משבר הזהות בחברת ההמונים.

האדם כמיצג מהלך

רוב הישראלים, כמו רוב האירופים, עדיין שמרניים ביחס לתספורתם. הם אינם מרבים לשנות באופן רדיקאלי את מראה שיערם במהלך חייהם, ובוודאי שאינם ממהרים לאמץ את הקו החדש התיאטרלי. יחד עם זאת, אופנת הקרנבל הולכת ומתפשטת בהדרגה. התספורות נעשות משנה לשנה יותר מפתיעות, ויותר אקסהיביציוניסטיות, כיוון שהצורך בגירוי חדש נעשה נואש יותר, והקושי לגרות, להתגרות ולהתרענן נעשה גדול יותר. המעצבים נאלצים להפעיל את דמיונם ולבדוק עוד ועוד אפשרויות שלא נוסו בעבר. כך הופך הבלתי אפשרי מבחינה חברתית, לאפשרי.

התספורות החדשות ישאבו עוד ועוד ציטוטים מתרבויות מגוונות ברחבי העולם ומתקופות שונות. לא מן הנמנע שנראה בעתיד נשים עם תספורות שנשאבו מאופנת הבוהמה האירופית של שנות השלושים, או גברים החובשים פאות של אצילי המאה השבע עשרה. מה שנחשב משונה יחשב בעתיד לתקני, ומה שנחשב לביזארי וסטייתי יחשב למעניין ואופנתי.

ביביליוגרפיה

ספרי עיון ומדע

  • אלמוג עוז, הצבר - דיוקן, עם עובד - ספרית אופקים, 1997.
  • נורס א', גוף האדם, הספרייה המדעית של לייף, ספרית מעריב, 1969. 
  • Brownmiller, S., Femininity. New York: Linden Press, Simon and Schuster, 1984.
  • , Cooper, W.,  Hair: Sex, Society, Symbolism. New York: Stein and Day, 1971.
  • Davis, A., Angela Davis: An Autobiography. New York: Random Houise, 1974.
  • Douglas, A., The feminization of American Culture. New York: Anchor Books, 1977.
  • Douglas, M., Natural Symbols. Pelican Books, 1973.
  • Fix, C., Looking Good: A Guide for Man. New York: Hawthorne, 1981.
  • Goffman, E., Asylums: Essays on the Social Situation of Mental Patients and Other Inmates. Chicago: Aldine, 1961.
  • Greer, G., The Female Eunuch. London: Paladin Books,1971.
  • Hiltebeitel, A. and Miller B. D. (eds.). Hair - Its Power and Meaning in Asian Cultures. New York: State University of New York Press, 1998.
  • Knight, N., Skinheads. London: Omnibus Press, 1982.
  • Levine, S. and Lyons H., The Decde of Women. New York: Puutnam's Paragon Books, 1980.
  • Magubane, B. M., The Ties That Bind: African American. Consciousness of Africa. Trenton , NJ: Africa World Press, 1987. 
  • Malcolm, X.. The Autobiography of Malcolm X. New York: Grove Press, 1965.
  • Molloy, J., Dress for Success. New York: Warner Books, 1976. 
  • Morrow, B., 400 Years Without a Comb. San Diego: Black Publishers of San Diego, 1973.
  • Polhemus, T., The Body Reader, Social Aspects of the Human Body. New York: Pantheon Books, 1978. 
  • Postman, N. The Disappearence of Childhood, 1982.
  • Rooks N. M., Hair Raising, Beauty, Culture, and African American Women. New Jersey: Rutgers University Press, 1996.
  • Sagay, E. African Hairstyles: Styles of Yesterday and Today. London: Heinemann Educational Books, 1983. 
  • Simkins, A. A., The Funcational and Symbolic Roles of Hair and HeAmong Afro-American Woman: A cultural Perspective. Phd. Diss., University of North Carolina, Grensboro.
  • Taylor, p., Bald is Beautiful. Toronto: Key Porter Books, 1983. 
  • Vlahos, O., Body, The Ultimate Symbol, New York: J.B. Lippicott Company, 1979.

מאמרים בכתבי עת ובספרים

  • מעוז ר', "גלגולי הבלורית בספרות הישראלית", מאזניים ס"ב, 1988, 45.
  • סמואל מ', "שיער במקורות", בשדה חמד 2, 1998, 73.
  • Almog, O., "From Blorit to Ponytail - Hairstyles in Israeli Culture", Israel Studies, Summer 8 (2) ,2003, pp. 82-118.
  • Frasko, M., "Bouffants, Beehives, and Atomic Hairdos" in: Daring Do's. Paris-New York: Flammarion, 1994, pp. 122-125.
  • Horn, J. C., "Is it true Blonds seem Less Dumb?" Psychology Today, October, 1979, 116.
  • Hallpike C. R., "Social hair", Man, 9, 1969, pp. 256-264.
  • Kelley, R. D. G., "Nap Time: Historicizing the Afro", Fashion Theory Vol. 1, Issue 1, March, 1997, pp. 337-353.
  • McAlexander, J. H. and Schouten, J. W., "Hair Style Changes as Transition Markers" Sociology and Social Research, Vol 74, No 1, October,1989, pp. 58-62.
  • Palmer, A., "New Directions: Fashion History Studies and Research in North America and England", Fashion Theory Vol. 1, Issue 1, March 1997, pp. 297-31.
  • Sheumaker, H., "'This Lock You See': Nineteenth-Century Hair Work as the Comodified Self", Fashion Theory, Vol 1, Issue 4, 1997, pp. 421-446.
  • Steele, V., "Anti-Fashion: The 1970s", Fashion Theory Vol. 1, Issue 1, March 1997, pp. 279-297.
  • Synnott, A., "Shame and Glory: a Sociology of Hair". The British. 
  • Journal of Sociology, Vol 38, No 3, 1987, pp. 381-413.
  • White, S and White G., "Slave Hair and African American Culture in the Eighteenth and Nineteenth Centurries", Journal of Southern History, 61, No 1, 1995, pp. 45-56.
  • Zdatny, S., "The Boish Look and the Liberated Woman: The Politics and Aesthetics of Women's Hairstyles", Fashion Theory Vol. 1, Issue 1, March, 1997, pp. 367-399.

כתבות ומאמרים בעיתונות

  • דיין ד', "הנשים הגדולות מן החלומות", ליידי גלובס,4.7.1998.
  • לונדון ירון, “עלה קירח, עלה קירח”, ידיעות אחרונות, 7 ימים, 1.10.1995, עמ' 40.
  • קזין א', "ברוכים הבאים לבית הבובות", הארץ, גלריה, 25.1.1999, עמ' ד1.
  • שואף הדס, "מלכת הפאנק", וואלה אפנה, 5.3.2006.

הערות שוליים

    הפרק הבא

    הוספת תגובה




     

     

    * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של "אנשים ישראל" לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.