דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
הוסף דירוג לספר 3 מדרגים

תרבות פוליטית בחברה הדרוזית בישראל

סלאח טריף
סלאח טריף
עותמאן לנא
הש'יח אמין טריף
הש'יח אמין טריף
עסאקלה וחיד
תמונתו של הש'יח אמין טריף, כפר מג'אר
השיח סלמאן באדר
השיח סלמאן באדר
שרון הורנשטיין
מנהל בתי הדין הדרוזים
עוז אלמוג, עידו זליקוביץ

מאמר זה עדיין בתהליכי הכנה. אתם מוזמנים לשלוח לנו תיקונים ותוספות


נוצר ב-9/8/2008

רקע

מאמר זה הוא נסיון ראשוני בלבד לסכם את המאפיינים הבולטים בתרבות הפוליטית של החברה הדרוזית. המידע שלהלן הוא עדיין חלקי. אנו מתכוונים לעדכן ולהוסיף מידע בעתיד. בינתיים, נשמח לקבל משובים ומידע נוסף מציבור הקוראים.

נציגות בכנסת ובממשלה

הדרוזים השכילו מאז ומתמיד לצבור כוח פוליטי רב יותר ממשקלם האלקטוראלי. את ההסבר לכך ניתן למצוא ביחסי הקירבה והאמון השוררים בין דרוזים ויהודים, כמו גם בחיבור ההדוק יותר של המגזר הדרוזי לממסד הישראלי, בהשוואה למגזר הערבי.

הסבר אפשרי נוסף הוא החיזור הנמרץ של המפלגות הציוניות אחר הקול הדרוזי, בשל הצורך להכליל ברשימת מועמדיהן לכנסת ייצוג כלשהו למיעוט הערבי. המועמד הדרוזי התורן תואר, במידה רבה מן השפה ולחוץ, כמייצג האוכלוסייה דוברת הערבית. בז'רגון העיתונאי היו שכינו את התופעה בציניות "דרוזי מחמד".

בכנסת הראשונה של מדינת ישראל הריבונית, שהושבעה ב-25 בינואר 1949, לא כיהן נציג של העדה הדרוזית. הכנסת התפזרה כעבור שנתיים.

בכנסת השנייה (30 ביולי 1951 - 26 ביולי 1955) החל מאבק פוליטי ער, במסגרת שתי רשימות הלוויין שבהן השתלבו הדרוזים. הרשימה המרכזית שפעלה במסגרת זו הייתה הרשימה הדמוקרטית לערביי ישראל. השייח' הדרוזי ג'אבר מועדי (יליד 1919 ותושב הכפר ירכא) הוצב במקום השלישי ברשימה זו, אחרי סייף א-דין זועבי המוסלמי ומסעד קסיס, נוצרי יליד הכפר מעיליא ובוגר בית-הספר החקלאי כדורי. הרשימה, שפעלה בישובי המיעוטים, קיבלה 16,370 קולות. שייח' מועדי נבחר במסגרתה לכנסת. דרוזי נוסף, השייח' חסן סאלח ח'ניפס, (יליד שנת 1913, תושב הכפר שפרעם), הושבע אף הוא לכנסת מטעם רשימת הקידמה והעבודה, שקיבלה 8,067 קולות.

בבחירות לכנסת השלישית (26 ביולי 1955 - 3 בנובמבר 1959) שהתקיימו ביולי 1955, שוב הוצב שייח' ג'אבר מועדי במקום השלישי ברשימה הדמוקרטית לערביי ישראל, שהייתה קשורה למפא"י. הפעם לא נבחר, אך נכנס לבית הנבחרים כעבור כשנה, בעקבות התפטרותו של ח"כ סייף א-דין זועבי, על-פי הסכם הרוטציה שנחתם קודם הבחירות.

נציג המגזר הדרוזי בכנסת הרביעית (3 בנובמבר 1959 - 15 באוגוסט 1961) היה לביב אבו-רוקון, ראש מועצת עוספיה. אבו-רוקון קיבל קולות רבים בכפרי הכרמל, שהיוו את בסיס-הכוח שלו. במערכת בחירות זו ניתק שייח' סאלח ח'ניפס משפרעם את קשריו ההדוקים עם מפא"י, והקים רשימה עצמאית יחד עם מסעד קסיס הנוצרי, אך זו לא עברה את אחוז החסימה.

לקראת הבחירות לכנסת החמישית (15 באוגוסט 1961 - 2 בנובמבר 1965) ביקשו נכבדים מקרב העדה להקים רשימה דרוזית עצמאית. אך מפא"י התנגדה והרעיון נגנז. שייח' סאלח ח'ניפס התנתק ממפא"י וחיזר אחר המפד"ל, בניסיון לקדם תמיכה ברשימה עצמאית שהוא יעמוד בראשה. במערכת בחירות זו ניכרה בקרב הדרוזים התרוצצות רבתי, כשגורמים שונים, רבי עוצמה, מושכים לכוונים מנוגדים. בסופו של דבר, שייח' ג'אבר מועדי, 'האיש החזק' בעדה הדרוזית, נבחר מטעם רשימת שיתוף ואחווה. פרט פיקנטי: 1963 הצביע בכנסת נגד הצעת-חוק לבטל את הממשל הצבאי על ערביי ישראל, כשההכרעה נפלה על חודו של קול.

בכנסת השישית (2 בנובמבר 1965 - 15 בדצמבר 1969) כיהן השייח' ג'אבר מועדי תחת שתי רשימות שונות, כולן רשימות לוויין של מפלגת העבודה: שיתוף ואחווה, וקידמה ופיתוח.

בכנסת השביעית (1973-1969) ובכנסת השמינית (1977-1973) המשיך מועדי לכהן כח"כ יחיד מהמגזר הדרוזי, מטעם רשימת קידמה ופיתוח.

מערכת הבחירות לכנסת התשיעית (17 במאי 1977 - 30 ביוני 1981) ציינה עידן חדש, שעמד בסימן הקמתה של מפלגת המרכז ד"ש (התנועה הדמוקרטית לשינוי), בראשותו של רב אלוף (מיל.) יגאל ידין. במערכה זו נשבר גם שיא במספר הח"כים הדרוזים שכיהנו אי-פעם בכנסת אחת - ארבעה במספר: זיידאן עאטשי ושפיק אסעד (מטעם ד"ש), ג'אבר מועדי (מטעם רע"ם, רשימה ערבית מאוחדת) ואמל נאסר א-דין (מטעם הליכוד).

ההישג יוצא-הדופן הזה בלט במיוחד לנוכח הפער העצום בינם לבין שאר אוכלוסיית המיעוטים. הדרוזים, שהיוו כ-8% מאוכלוסיית המיעוטים בישראל, זכו לארבעה חברי כנסת, בעוד שהערבים המוסלמים, אשר היוו כ-77% מאוכלוסיית המיעוטים, זכו לייצוג של שלושה חברי כנסת בלבד.

אורי שטנדל, אז דובר ד"ש, ובהמשך חוקר מיעוטים בישראל, שיחזר במאמרו "ערביי ישראל בין הפטיש לסדן" את פעלתנותו של המגזר הדרוזי במערכת הבחירות לכנסת התשיעית: "הפעילים הדרוזים הופיעו במשרדי התנועה בדרום תל-אביב והביאו עמם ערימות טפסי הצטרפות של אוהדיהם, יחד עם דמי הרישום. מועמדים יהודים לא יכלו להתחרות בהם בקצב, בתנופה ובהיקף. ברור היה שהם מביאים 'גייסות' ושאלה יתמכו בהם בהצבעה חד-משמעית... התפתחה תחרות בין המועמדים על 'הקולות הדרוזיים', שנתפשו כמבטיחי הצבעה גושית, להבדיל מן הצורך לאסוף תמיכת בודדים. אין תימא ששני הצעירים הדרוזים החרוצים, שפיק אסעד מבית ג'אן וזידאן עאטשי מעוספיה, הגיעו להישגים מרשימים ביותר בבחירות הפנימיות, בכובשם את ראשות העשירייה השנייה. הם אכן נבחרו לכנסת התשיעית כשבצידם, מעברו השני של המתרס, אמל נאסר א-דין, האב השכול, חבר כנסת דרוזי בשורות הליכוד. מעמדו נקנה לו על בסיס אישיותו, ללא חישובי קולות".

סיפור מרתק ואכזרי באותה מידה, עמד מאחורי כהונתו של ג'אבר מועדי. השייח', שהתמודד מטעם רע"ם, שובץ במקום נמוך ולא נכנס לכנסת. לפני הבחירות נחתם הסכם רוטציה עם חבר-הכנסת הבדואי, שייח' חמאד אבו-רביע, לפיו יפרוש האחרון באמצע הקדנציה ויפנה את מקומו למועדי. אך בהגיע המועד, סירב אבו-רביע לפנות את כיסאו. שניים מבניו של מועדי החליטו לעשות דין לעצמם, ובינואר 1981 רצחו את אבו-רביע. כעבור שלוש שנים הורשעו ונשלחו למאסר עולם. זמן קצר לאחר הרצח ביקש השייח' מועדי לממש את הסכם הרוטציה. הוא אכן הושבע לח"כ, אך הספיק לכהן חמישה חודשים, בטרם התפזרה הכנסת.

בכנסת העשירית (30 ביוני 1981 - 23 ביולי 1984) שב הייצוג הדרוזי לעמוד על ח"כ יחיד - אמל נאסר א-דין, ששמר על מקומו 'המשוריין' מטעם הליכוד. הסיבה לנפילה הייתה נעוצה בהתפרקותה של מפלגת ד"ש במהלך הקדנציה הקודמת. מה שנותר ממנה הייתה מפלגת שינוי בגילגולה המקורי, בהנהגתו של פרופ' אמנון רובינשטיין. זיידאן עטשי, שהתמודד במסגרת שינוי, לא נבחר לכנסת זו. עידן רשימות הלוויין בא אל קיצו, ויחד איתו גם קץ הקריירה הפרלמנטרית של שייח' ג'אבר.

בכנסת האחת-עשרה (23 ביולי 1984 - 1 בנובמבר 1988) כיהנו שני חברי כנסת דרוזים: אמל נאסר א-דין (ליכוד), שאליו הצטרף זיידאן עטשי (שינוי). בעשור זה חלה התרופפות במידת הריכוזיות בעדה הדרוזית. המנהיג הדתי הישיש, שייח' אמין טאריף, הוסיף לשמור על סמכותו ונהנה מתמיכה גורפת בעדה, אבל מאבקים פנימיים בישרו עידן של מלחמת ירושה, המערערת בין השאר על המודל המסורתי.

בכנסת השתיים-עשרה (1 בנובמבר 1988 - 23 ביולי 1992), לראשונה לאחר כמעט 40 שנה, לא היה לעדה הדרוזית כל ייצוג בבית הנבחרים. זיידאן עטשי לא שרד בתנועת שינוי, בה גבר עיקרון הבחירות האישיות הפנימיות על מגמת השיריון העדתי. גם אמל נאסר א-דין איבד את השיריון בליכוד ונפלט החוצה. המערך ניסה לשריין מקום למועמד הדרוזי הצעיר סאלח טאריף מהכפר ג'וליס, אך בשל לחצים פנים-מפלגתיים הוא נדחק למקום הארבעים. המערך זכה בבחירות אלו ב-39 מנדטים, וטאריף היה במרחק ח"כ אחד מהגשמת חלומו. ואכן, במאי 1992, עם השבעתו של ח"כ עזר וייצמן לנשיא המדינה, התפנה המושב וטאריף בעל הייחוס המשפחתי (הוא אחיינו של שייח' אמין טאריף, המנהיג הרוחני של העדה) הושבע לח"כ. אך הוא הספיק לכהן חודשיים בלבד, עד לפיזור הכנסת.

דרוזי נוסף שהושבע לכנסת באמצע הקדנציה, היה מוחמד נפאע מבית ג'אן. זאת, בעקבות התפטרותו של תאופיק זיאד, חברו לסיעת חד"ש. זיאד, שכיהן בעבר כראש עיריית נצרת, נהרג בתאונת דרכים ב-1994.

בכנסת השלוש-עשרה (23 ביוני 1992 - 29 במאי 1996) שוב כיהנו שני ח"כים דרוזים: סאלח טאריף מטעם העבודה, ואסעד אסעד מבית ג'אן, מטעם הליכוד. אסעד (יליד 1944) הגיע לכנסת לאחר קריירה צבאית עשירה (השתחרר בדרגת אלוף-מישנה), ופעילות פוליטית שבמהלכה כיהן כחבר משלחת ישראל לאו"ם, כיועץ ראש הממשלה לענייני דרוזים וצ'רקסים וכחבר במשלחת ישראל לשיחות השלום עם הפלסטינים בוועידת מדריד (1991). במהלך כהונתה של כנסת זו התחוללו שני אירועים דרמטיים: אישור הסכמי אוסלו ורצח ראש הממשלה, יצחק רבין.

בכנסת הארבע-עשרה (29 במאי 1996 - 17 במאי 1999) שוב צנח ייצוג הדרוזים בכנסת לחבר כנסת אחד - סאלח טאריף, האיש החזק של מפלגת העבודה במגזר. טאריף הנמרץ השכיל למחוק את סטיגמת 'נציג העדה', וקיבע את מעמדו בציבור כחבר כנסת רהוט ופעלתן. ואכן, עד להתפטרותו המאולצת מהכנסת, הוא נחשב לאחד הח"כים הבולטים מקרב הדור הצעיר במפלגת העבודה ובכלל.

אהוד ברק זכה בבחירות הישירות לראשות הממשלה (הכנסת החמש-עשרה - 17 במאי 1999), אך נאלץ להתפטר בעקבות כישלון ועידת קמפ דיוויד (יולי 2000) ופרוץ האינתיפאדה השנייה (אוקטובר 2000). הכנסת התפזרה ובבחירות שהתקיימו בפברואר 2001, זכה אריאל שרון ברוב קולות והרכיב את הממשלה הבאה. שרון מינה את סאלח טאריף לשר בלי תיק הממונה על המגזר הערבי, ושר לענייני מיעוטים במשרד ראש הממשלה. בכך עשה טאריף היסטוריה, כ"שר הלא-יהודי הראשון בתולדות מדינת ישראל".

ב-27 בינואר 2002, הודיע טאריף על התפטרותו מהממשלה, לאחר שהיועץ המשפטי החליט להגיש נגדו כתב-אישום בחשד למתן שוחד (תשלום לבכיר במשרד הפנים, כדי שינפיק תעודת זהות כחולה לידיד פלסטיני), מירמה והפרת אמונים. באפריל 2004 הוא הורשע ונגזרו עליו שישה חודשי עבודות שירות, 18 חודשי מאסר על תנאי וקנס של 25,000 שקלים.

בכנסת זו היה ייצוג נוסף לעדה הדרוזית: אָיוּבּ קָרָא מהליכוד, מהכפר דאלית אל כרמל. שני תפקידיו הבולטים: סגן יו"ר הכנסת וראש הוועדה לבדיקת נושא העובדים הזרים.

בכנסת השש-עשרה (28 בינואר 2003 - 28 במרץ 2006) כיהנו שלושה חכי"ם דרוזים: איוּבּ קָרָא (הליכוד) שנבחר לכהונה שנייה, ומָגְלִי וָהָבָּה, פנים חדשות בכנסת (הליכוד). והבה, יליד 1954, מהכפר בית ג'אן, הגיע לכנסת לאחר קריירה צבאית (השתחרר בדרגת סגן-אלוף), תואר אקדמי בהיסטוריה מאוניברסיטת חיפה, ותפקידים בשירות החוץ של מדינת ישראל (יועץ מדיני במשרד החוץ, מנכ"ל המשרד לשיתוף-פעולה אזורי). במהלך כהונתו התמנה לסגן-שר במשרד ראש הממשלה ולסגן שר החינוך והתרבות.

הח"כ השלישי היה סאלח טאריף הוותיק. בנובמבר 2005, בשלהי הכנסת ה-16, חזר טאריף לכהן כחבר כנסת, במקום עמרם מצנע שהתפטר. טאריף סירב להישבע אמונים כל עוד לא הסתיימו ההליכים המשפטיים נגדו, אולם נקבע כי אין בכך כדי למנוע ממנו מלכהן. טאריף התפטר כעבור חודשיים, לאחר שעירעורו נדחה. הוא עשה ניסיון נוסף לטהר את שמו, כשהגיש לבית-המשפט העליון בקשה לערער על גזר-הדין שהוטל עליו. אך באפריל 2006 נסתם הגולל סופית על הפרשה, כשבית-המשפט העליון דחה את הבקשה.

בכנסת השבע-עשרה (החל מ-28 במרץ 2006) כיהן ח"כ אחד בלבד ממוצא דרוזי - מגלי והבה, לאחר ש'ערק' מהמפלגה-האם שלו, הליכוד, לסיעת קדימה בראשות אריאל שרון, ואחריו, אהוד אולמרט. בכנסת זו שימש והבה כסגן יו"ר הכנסת, ובסוף אוקטובר 2007 מונה לתפקיד סגן שרת החוץ. אחיו של מגלי, סמיר והבה, מונה כיועץ ראש הממשלה אולמרט לענייני המגזר הדרוזי.

ראוי לציין, כי למעט תקופת כהונה קצרה של מוחמד נאפע כח"כ מטעם חד"ש בכנסת השתיים-עשרה (בעקבות התפטרות חברו לסיעה), מעולם לא כיהן ח"כ דרוזי מטעם רשימה לא-ציונית. במאי 2007, נבחר בפעם השנייה דרוזי במסגרת רשימת לא-ציונית. המדובר בעו"ד סעיד נפאע, ממפלגת בל"ד, שהושבע לכנסת בעקבות התפטרותו של יו"ר מפלגתו, עזמי בשארה. האחרון עזב את הארץ בתחילת 2007, לאחר שהיועץ המשפטי הורה על פתיחת חקירה פלילית נגדו בחשד למסירת מידע לאויב - ומאז לא שב.

בבחירות לכנסת הבחירות לכנסת השמונה עשרה (10 בפברואר 2009) הצטיינו במעבר של בוחרים רבים במגזר הדרוזי מתמיכה במפלגת העבודה לתמיכה בקדימה, בליכוד ובמפלגתו של אביגדור ליברמן, ישראל ביתנו. בבחירות האלה נשבר שיא הנציגים הדרוזים בכנסת.

ארבעה חברי כנסת דרוזים מכהנים בכנסת הזאת, מתוך חמשת המועמדים במפלגות השונות. איוב קרא מדלית אל כרמל , אשר מוקם במקום ה- 23 של הליכוד מכהן בפעם השלישית כח"כ , לאחר שבקדנציה הקודמת לא זכה להיכלל במקום ריאלי ברשימת הליכוד. סגן שרת החוץ מג'לי ווהבי שמוקם במקום ה-21 ברשימת קדימה מכהן בפעם הרביעית כח"כ; עו"ד חמד עמאר, משפרעם, שנכלל במקום ה- 12 ברשימת ליברמן לכנסת מכהן בפעם הראשונה כח"כ.

ח"כ סעיד נפאע תושב בית ג'ן נבחר לכנסת במקום השני של רשימת בל"ד ומכהן בפעם השנייה כח"כ. נפאע נכנס במקומו של ח"כ לשעבר עזמי בשארה לאחר שזה ערק לירדן והתפטר מחברותו בכנסת.

ח"כ שקיב שנאן הנמצא במקום ה-16 ברשימת העבודה לכנסת לא מכהן לאחר שמפלגת העבודה ירדה ל-13 מנדטים.

שאלה מעניינת היא מדוע הדרוזים מעולם לא הקימו מפלגה משלהם. התמודדות בבחירות כמפלגה דרוזית עצמאית הייתה עשויה להניב שניים-שלושה מנדטים, ולמרות זאת, מעולם לא נעשה מהלך כזה. אפשר להעלות שתי סיבות לתופעה זו: רצון עז להשתלב בחברה הישראלית ולהימנע מבדלנות; קושי רב להגיע לקונצנזוס וללכד כוחות, בשל הפיצול הפנימי. 

שיעורי הצבעה

הדרוזים ידועים בשיעור ההצבעה הגבוהים שלהם בבחירות. בין השנים 1951-1977, נעו שיעורי ההצבעה של הדרוזים לכנסת ישראל סביב 84% בממוצע. אלה שיעורים גבוהים מאד בקנה מידה עולמי, והם גבוהים מהשיעורים במגזר היהודי.

משנות השמונים ואילך החלה מסתמנת מגמה צניחה בשיעורי ההצבעה של הדרוזים. אם ב-1981 הם עמדו על 78% ב-2003 הם כבר צנחו ל-60%. התופעה הזאת משתלבת במגמת כללית של ירדה בשיעורי ההצבעה בחברה הישראלית, אך דומה שאצל הדרוזים יש כאן ביטוי לסוג של התפכחות.
אין בידינו נתונים באשר לשיעור ההצבעה במגזר הדרוזי בבחירות האחרונות (2009), אבל אפשר להניח שהם המשיכו לצנוח, כמו אצל יתר המגזרים.

למי הדרוזים מצביעים?

מהכנסת השנייה ואילך מסתמנת הצבעה כמעט גורפת לרשימות הלוויין הערביות של מפא"י (מפלגת פועלי ארץ-ישראל, המפלגה השלטת של תנועת העבודה). כך, לדוגמה, הצביעו הדרוזים בשיעורים של 84% לשתי רשימות הלוויין הערביות (קידמה ועבודה, הרשימה הדמוקרטית לערביי ישראל), בעוד המפלגות הציוניות זכו באופן קבוע לנתח שולי של כ-15% בלבד מקולות המצביעים הדרוזים.

מהכנסת הרביעית (1959) ואילך, ניכרת מגמה של נדידת קולות דרוזיים מרשימות הלוויין למפלגות הציוניות המרכזיות. כך, למשל, בבחירות לכנסת החמישית (1961) גרפו המפלגות הציוניות כ-40% מקולות הבוחרים הדרוזים.

מהכנסת השמינית (1977-1973), עם תום עידן רשימות הלוויין, החלו המפלגות הציוניות להשקיע מאמצים רבים יותר בגיוס קולות מקרב הדרוזים, ואף הציבו לשם כך מועמדים בני העדה ברשימותיהן. הראשונה שפתחה את שעריה בפני דרוזים ששירתו בצה"ל, הייתה מפלגת העבודה (המערך) בשנת 1970. התפתחויות אלו החלישו מאוד את תמיכת העדה ברשימות הנלוות וייצבו את שיעורי ההצבעה.

בדיקת נתוני התפלגות ההצבעה בקרב העדה הדרוזית בין השנים 1981-2003, מלמדת כי שיעור ההצבעה שלהם למפלגות הציוניות עומד על כ-80%.

למעשה, מרבית הדרוזים מצביעים לשתי המפלגות הציוניות הגדולות (בדרך כלל, העבודה והליכוד) ולמועמדיהן לראשות הממשלה, עם נטייה קלה לטובת העבודה ומועמדיה.

תהליך זה משקף את שינוי הסטאטוס של הדרוזים, הן מבחינת זהותם הקבוצתית והן מבחינת תדמיתם בעיני היהודים - מקבוצה הנמצאת מחוץ לגבולות הקולקטיב הישראלי, או לכל היותר על קו התפר שלו, לקבוצה הנחשבת והמחשיבה עצמה לחלק בלתי-נפרד מהחברה הישראלית.

תופעה מעניינת היא חדירתן של מפלגות יהודיות דתיות למגזר הדרוזי. מפלגות אלו אומנם מתהדרות ברשימות על טהרת המועמדים היהודים, אך בזכות שליטתן רבת-השנים במשרדים בעלי חשיבות לעדה הדרוזית, כגון משרד הדתות ומשרד הפנים, הן מצליחות לגייס פעילים דרוזים לשורותיהן. הללו מועסקים כקבלני קולות תמורת הבטחה למשרה בעתיד, קידום בני החמולה לעמדות מפתח בממסד הדתי הדרוזי וכדומה.

בבחירות לכנסת השתיים-עשרה (נובמבר 1988) קיבלה ש"ס 5.3% מקולות הבוחרים הדרוזים ביישוב אבו סנאן, שרבע מתושביו הם דרוזים. ערב הבחירות לכנסת החמש-עשרה (מאי 1999), גייסה ש"ס את ראש המועצה המקומית אבו סנאן, סלים חזימה. חזימה, שנבחר לתפקידו בחסות רשימת ש"ס, גייס לטובתה 351 בוחרים, שהיו 7.8% מכלל המצביעים הדרוזים באבו סנאן.

גם המפד"ל השתמשה במגזר הדרוזי למינוף הישגיה. היא הפעילה רשת של עסקנים והשתמשה במשרדי הממשלה שאותם קיבלה בהסכמים הקואליציוניים, על-מנת ליצור בסיסי-כוח במגזר. בקרב הדרוזים זכתה המפד"ל לשיעור הצבעה גבוה יחסית, שעלה לעיתים על זה על זה שביישובים מהמגזר היהודי. לשיא כוחה הגיעה המפד"ל בבחירות לכנסת השתיים-עשרה (נובמבר 1988) עת קיבלה 2205 קולות במגזר הדרוזי, כעשירית מכלל המצביעים במגזר. בבחירות לכנסת החמש-עשרה (מאי 1999) נגרע כוחה של המפלגה הדתית-לאומית, והיא קיבלה 1,852 קולות של מצביעים דרוזים, כ-6.2% מכלל המצביעים במגזר.

בכנסת ה-16 נתנו הבוחרים הדרוזים לא פחות מ-13% מהקולות למפלגות חרדיות. נקודה מעניינת היא ש-2% הצביעו בעד מפלגת הרוסים.

דפוס ההצבעה של העדה הדרוזית למפלגות הערביות לאורך השנים, מתבטא באחוזים נמוכים. ב-1972 הוקם לראשונה, במסגרת רק"ח (רשימה קומוניסטית חדשה, לימים חד"ש), שהייתה מפלגה ערבית בעלת מצע לאומי, גוף דרוזי שנקרא "ועד היוזמה הדרוזית". ועד זה קרא לביטול גיוס החובה של הדרוזים לצה"ל. בנוסף, פעל הוועד להדגשת הזהות הערבית בקרב הדרוזים והצליח לצמצם במשהו את שיעור התמיכה במפלגות הציוניות. במערכת הבחירות של שנת 1973 קיבלה רק"ח 2,000 קולות במגזר הדרוזי - הישג שהביא לתסיסה ומחלוקת פנימית בעדה הדרוזית.

רק"ח אף ניסתה לחדור אל לב הקונצנזוס הדרוזי, באמצעות חלוקת מלגות ללימודים במזרח אירופה (אותן השיגה בזכות החיבור למפלגה-האם הקומוניסטית בברית-המועצות). אך ככלל, הדרוזים לא נתנו לה לאורך זמן את קולם. נדידת הקולות במגזר הייתה, ועודנה, כמעט אך ורק לעבר המפלגות הציוניות. עם זאת, חשוב לציין שרק"ח-חד"ש היא המפלגה הערבית המובילה במגזר הדרוזי (בבחירות 1988, לדוגמה, היא קיבלה 17% מכלל הקולות במגזר). שיעור התמיכה הכללי במפלגות הערביות התייצב בבחירות לכנסת החמש-עשרה (מאי 1999), הכנסת השש-עשרה (ינואר 2003) והכנסת השבע-עשרה (מרץ 2006), ונע סביב 12-10 אחוזים.

הדרוזים אינם נוטים לבחור למפלגות ערביות, הן משום שהם מזהים עצמם כבשר מבשרה של מדינת ישראל (במיוחד על רקע השירות הצבאי המשותף), הן בשל עיקרון התאקיה (הציווי הדתי להידמות מבחינה תרבותית חברתית לרוב השולט, על-מנת להגן על חופש הפולחן הדתי) והן בשל האופי האינטרסנטי והכיתתי המאפיין את הצבעתם.

התפלגות ההצבעה לכנסת במגזר הדרוזי, לפי כנסות, באחוזים
הנכסת שיעור המצביעים למפלגות ציוניות שיעור המצביעים למפלגות נלוות שיעור המצביעים למפלגות ערביות לאומיות
2 16.27 83.68 0.05
3 15.66 84.03 0.32
4 24.66 74.05 1.29
5 39.75 58.75 1.50
6 55.73 41.53 2.74
7 44.37 48.31 7.32
8 47.29 43.33 9.39
9 57.24 30.98 11.78
10 63.14 32.69 4.17
11 93.54 0.00 6.46
12 80.20 0.00 19.80
13 89.76 0.00 10.84
14 80.24 0.00 19.66
15 77.76 0.00 22.24
16 76.70 0.00 23.30

הצבעה חמולאית

ההצבעה במגזר הדרוזי לכנסת מתאפיינת בהומוגניות, שמקורה בזיקה עמוקה לחמולה. לכן, מפלגה יכולה להיות פופולארית בכפר אחד ודחויה בכפר השכן. כך, לדוגמה, בבחירות לכנסת השתיים-עשרה (נובמבר 1988) קיבלו המפלגות הערביות הלאומיות כרבע מהקולות בכפר בית ג'אן, ואילו בכפר השכן סאג'ור הן זכו לאחוז אחד בלבד. בבחירות לכנסת השלוש-עשרה קיבלה ש"ס 22% מהקולות בכפר סאג'ור, בכפר ירכא 8.7% ובכפר השכן ג'וליס - עשירית האחוז בלבד.

שאלה מעניינת היא מדוע הדרוזים מעולם לא הקימו מפלגה משלהם. התמודדות בבחירות כמפלגה דרוזית עצמאית הייתה עשויה להניב שניים-שלושה מנדטים, ולמרות זאת, מעולם לא נעשה מהלך כזה. אפשר להעלות שתי סיבות לתופעה זו: רצון עז להשתלב בחברה הישראלית ולהימנע מבדלנות; קושי רב להגיע לקונצנזוס וללכד כוחות, בשל הפיצול הפנימי.

הבחירות המקומיות

בדומה למצב במגזר הערבי, הבחירות למועצה המקומית במגזר הדרוזי הן בעלות משמעות רבה, והדבר מתבטא במעורבות פעילה של התושבים. בבחירות אלה חשים המצביעים שהם משפיעים ישירות לאו דווקא על השירותים שיקבלו מהמועצה המקומית, אלא יותר על מעמדה של החמולה שלהם ביישוב.

פוליטיקה מקומית היא עיסוק המקנה עמדת-כוח ועם זאת נחשב בדרך כלל במגזר ל'מלוכלך'. טרם נעשה מחקר מוסמך בנושא, אבל משיחות רבות שקיימנו עולה כי במגזר הדרוזי רווחת התפישה שעסקנות מקומית לרוב אינה יונקת ממניעים של הגשמה עצמית או אידיאולוגיה, אלא בעיקר משיקול קר של השגת מעמד כלכלי וחברתי, כמו גם היכולת להשפיע על ענייני העדה, החמולה והמשפחה (החלטות כגון מינויים, הפשרת קרקע לבנייה וכדומה). מסיבה זו מתאחדים כל בני החמולה סביב המועמד 'שלהם', ועושים כל שביכולתם למען בחירתו. זה גם ההסבר לשיעור ההשתתפות הגבוה במיוחד בבחירות המוניציפאליות.

על אף תהליכי המודרניזציה והעלייה ברמת ההשכלה, הלכידות החמולאית חוזרת ומזדקרת בכל אחת ממערכות הבחירות לרשויות המקומיות. זאת, בשל הרצון לשלוט בתקציבי הרשות/המועצה המקומית, הנחשבת לספק המשרות ומזמין השירותים הגדול ביותר ביישוב. במילים פשוטות, מדובר בפוליטיקה של חלוקת שלל.

בשנת 2002 ערך סאלים בריק, מסטרנט בחוג למדע המדינה באוניברסיטת חיפה, סקר בקרב מדגם מייצג של כ-450 דרוזים. הסקר, שנערך במסגרת מחקרו על מגמות הצבעה של הדרוזים בבחירות המקומיות, העלה כי לרוב אין למצביע הדרוזי מידע על המפלגות המתמודדות בבחירות המקומיות או על מצען. במקרים רבים, הנשאלים לא ידעו מי עומד בראש המפלגה. ההצבעה נעשתה על-פי שיקולים חמולאים בלבד. בבתי-הספר ביישובים הדרוזיים, לא מלמדים בשיעורי האזרחות על חופש הצבעה. דפוס ההצבעה לפי קבוצת ההשתייכות, הוא דבר מובן מאליו.

למרות התפקיד המשמעותי שהן ממלאות בחיי הכפר, יש לזכור כי רוב המועצות המקומיות במגזר, כמקבילותיהן במגזר הערבי, סובלות מגירעונות עמוקים ומתקשות לחולל שינויים משמעותיים. לעיתים, כאשר ראש מועצה מנסה לשפר את המצב על-ידי העמקת הגבייה של מיסים וארנונה, הוא עלול לשלם על כך מחיר יקר. נביה נאסר א-דין, ראש מועצת כסרא-סמיע, חווה זאת על בשרו.

בפברואר 2007 התכנסה ועדת הפנים והגנת הסביבה של הכנסת, לישיבה בנושא מצב הרשויות המקומיות הדרוזיות ותוכנית המיתאר בהן. אמל נאסר א-דין, אחד מעשרות המוזמנים לישיבה, סיפר לחברי הוועדה: "כאשר ראשי הרשויות נכנסו לתפקידם, אחוז הגבייה בארנונה של מגורים היה עד 10% ו-12%. היום כולם עברו את ה-45%. יש להם את כל הכוונות. הכניסו את חברות הגבייה, וכולנו מאוימים. על כולנו נזרקו רימונים, ובנייני המועצה גם נשרפו".

שיעורי ההצבעה לבחירות המקומיות גבוהים ביותר. לדוגמה, שיעור ההצבעה למועצה בכפר ירכא (המונה 13 חברים) במערכת הבחירות של 1998, עמד על 97.56%. שיעור דומה (כ-98%) נרשם בהצבעה לראשות המועצה. בכפרים בהם מתמודדים שני מועמדים למשרה, חשיבות ההצבעה מקבלת משנה תוקף והיא מוכרעת לעיתים בהפרשים של אחוזים בודדים.

כך, לדוגמה, גבר באותה שנה שפיק אסעד על יוסף קבלאן בבחירות לראשות מועצת בית ג'אן. אסעד, שזכה ב-50.56% מהקולות, עשה עיסקה עם סלמאן קבלאן, מועמד נוסף מאותה משפחה, שקיבל 1.87% מקולות המצביעים וסלל לו את הדרך לראשות המועצה.

המפלגות הארציות נדחקות מפני רשימות חמולאיות מקומיות, הנושאות שמות זמניים, שמהם קשה לזהות מי עומד מאחוריהן. דוגמאות: המצפון הנקי, הנאמנות, הקידמה, הצדק והיושר (רשימות שהתמודדו בבחירות למועצת בית ג'אן), התהילה, הידידות, הפיתוח (רשימות שהתמודדו בבחירות בג'וליס).

לעיתים קורה, שמפלגה ארצית מוכרת מציגה מועמד לבחירות המקומיות. אולם במקרה זה לרוב דמות המועמד משתנה בבחירות לרשויות והוא מזוהה חיש קל על פי השיוך החמולאי שלו. המתמודד לתפקיד יימנע בדרך כלל מליצור זיקה ישירה, במסגרת הרשימה המקומית בה הוא רץ, למפלגה-האם הנותנת לו חסות או תמיכה כספית. את 'חובו' למפלגה, יפרע ראש המועצה וחמולתו במערכת הבחירות הארצית לכנסת.

ההפרדה בין הבחירות לראש המועצה ובחירות לחברי המועצה, הביאה להחרפת מאבקי היוקרה החמולאיים. במצב זה, עולה קרנה של החמולה ונפגע מרקם החיים של היישוב. "אנחנו חיים במדמנה של שחיתות", ניסח זאת סאלים בריק, חוקר המתמחה בתרבות הפוליטית במגזר הדרוזי. בריק מצביע על שסעים בין חמולות, שחיתות ואלימות פוליטית. להלן רשימה חלקית מהשנים האחרונות: בסאג'ור הושלך רימון רסס לעבר בית ראש המועצה, בבית ג'אן הוצת רכב של מקורב לראש המועצה ובאבו סנאן (יישוב מעורב), קיבל ממלא-המקום הנוצרי של ראש המועצה הדרוזי, איומים על חייו.

"ראשי השילטון המקומי זה אוסף של נציגי חמולות, שהשילטון המרכזי מטפח אותם", אמר בריק בראיון לעיתון הארץ (דצמבר 2004). "אף אחד לא שואל פני היישוב לאן. אף אחד לא שואל מה טובת התושבים". לדבריו, "הרשות המקומית היא גורם מפריע להתפתחות. במערכת החינוך, אם מנהל בית-ספר מסוכסך עם ראש רשות, המשמעות היא סבל בטוח לתלמידים. לא יהיה נייר למכונות הצילום". בריק, אגב, בחר להתגורר עם משפחתו בכרמיאל, כדי "לא לשלוח את הבן שלי לבית-ספר דרוזי".

לבחירת המועמד המתאים תקדם מערכת בחירות פנימית במסגרת החמולה. כדי להפחית את המתח, נחתמים לעתים הסכמי רוטציה סודיים בין החמולות הגדולות על תפקיד ראש המועצה (החוק אוסר תופעה זו). ההסדר הוא שראש המועצה מתפטר מתפקידו באמצע הקדנציה, ואז מתקיימות בחירות לתפקיד שלהן ייבחר המועמד של החמולה השנייה. כך בדיוק אירע בבחירות 1999 לרשויות הדרוזיות כסרא-סמיע ויאנוח-ג'את.

בחברה הדרוזית קיימת הבחנה בין הרשות הדתית (קִיסֵם אל-רוחָאנִי, החלק הרוחני), לבין הרשות החילונית-הארצית (קִיסֵם אל-גִ'סמָאנִי, החלק הגופני, הגשמי). ברמת המנהיגות הדבר מיתרגם להבחנה וחלוקת תפקידים בין איש הדת (שייח' אל-דין), לבין המנהיג החילוני המקומי (שייח' אל-בָּלָאד). עם זאת, בעוד שממנהיגים חילוניים לא מצופה להתערב בענייני דת, אנשי-הדת (עוקאל) דווקא מורשים להתערב בענייני חולין. כך לדוגמה, השייח' רג'א קבלאן, תושב הכפר בית ג'אן, המשמש כאיש דת (אימאם) מזה שנים רבות, כיהן גם כראש המועצה המקומית, ובמקביל כחבר במועצה הדתית הדרוזית.

חרף המתחים והמחסומים המסורתיים, חשוב לציין שהפוליטיקה המקומית הדרוזית עוברת שינויים בשנים האחרונות ושיקולי הבחירה של המועמד (לפחות בתוך החמולה) כוללים היום גם את רמתו האישית וניסיונו. למעשה מרבית ראשי המועצות המקומיות הדרוזיות, כמו גם פעילי ההסתדרות, ראשי מועצות פועלים ואחרים, הם צעירים (גילאי 40-50), משכילים ומבוססים כלכלית, שצברו ניסיון עשיר בניהול, בתיכנון ובמגעים עם מנגנוני השילטון המרכזי.

אולם בדבר אחד בסיסי המסורת נותרה איתנה, ללא כל שינוי: הדרת נשים מעמדות הנהגה.
החברה הדרוזית נפתחה לקידמה ולמודרניזציה בתחומים רבים, אך בכל הנוגע לנשים בעמדות הנהגה, בכל הרמות, זוהי עדיין חברה שמרנית. בכל שנות המדינה לא הוצגה אפילו מועמדת דרוזית אחת לתפקיד הנהגה, הן ברמה המקומית והן ברמה הארצית.

ב-31 ביולי 2003 קיבלה הכנסת את התוכנית להבראת כלכלת ישראל (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנות הכספים 2003 ו-2004) (מס' 2), התשס"ג-2003, אשר בה רשימה של 12 מקבצי רשויות מקומיות שיאוחדו על סמך הצעת משרד הפנים. בסוף שנת 2003 אוחדו 11 מקבצי רשויות מקומיות ברחבי הארץ, ובהן שש רשויות דרוזיות: שתיים בכרמל (דלית אל-כרמל ועוספיה) וארבע בגליל (ירכא, אבו-סנאן, ג'וליס, ינוח-ג'ת). האיחוד התקבל במורת רוח רבה. נשמעו הסתגויות בשל "המרקם המשפחתי השונה בכל יישוב", הצביון השונה בין היישובים והחשש מפיטורי עובדים. מה שלא נאמר בגלוי אך היה חד וברור לכל דרוזי, הוא שהמחיר יהיה הפחתת מוקדי כוח והטבות לחמולה השלטת. לכן סיכויי הצלחת האיחודים במגזר הדרוזי, כמו במגזר הערבי, היו קלושים מלכתחילה.

בג'וליס ויאנוח פשוט החרימו התושבים את הבחירות המקומיות. בג'וליס גם הקימו מחסומים בכניסות לכפר ולא איפשרו לזרים להיכנס אליו. ברחוב הראשי של הכפר התקיימה תהלוכה שבראשה צעדו נכבדי הכפר, וראשי העדה הדרוזית. המפגינים נשאו ארון קבורה שעליו רשום השם גיי"א (שם העיר המתוכננת). התוצאה היתה שתוכנית האיחוד בגליל כלל לא יצאה אל הפועל

בדליית אל כרמל נערכו בחירות והוקמה "עיר הכרמל" כעירייה משותפת לשני הכפרים, אבל שוב, כצפוי האיחוד לא החזיק מעמד ובוטל. במכתב שנשלח ב-23 ביולי 2006 ביקש ראש עיריית עיר הכרמל מראש הממשלה "להודות בטעות הממסד ולפרק את האיחוד". ואכן, בנובמבר 2008 אישרה הכנסת חוק המבטל את האיחוד, ומשיב את המצב לקדמותו החל ב-1 בדצמבר 2008. בחירות חדשות למועצות המקומיות הנפרדות נקבעו ל-18 באוגוסט 2009, ועד אז נוהלה העירייה המאוחדת בידי ועדה קרואה בראשות האלוף במילואים גבי אופיר.

החלל שהותיר שייח' אמין

אמין טאריף נולד בכפר ג'וליס שבגליל העליון המערבי, בן-זקונים למשפחה בת שמונה נפשות, נצר לשושלת דתית שהנהיגה את העדה מהמאה ה-18. בשנת 1911, בהיותו בן 13, נסע לחלוואת אל-באידה, המרכז האזורי ללימודי הדת הדרוזית, ליד העיירה הלבנונית חָצְבָּיָא, שם למד את יסודות הדת במשך שבע שנים. הוא שב לכפרו ג'וליס, סיגל לעצמו אורח-חיים צנוע וסגפני, והתפרנס מגידול חיטה. ב-1928, לאחר פטירת אביו, שייח' מחמד טאריף, המנהיג הרוחני של העדה במשך ארבעים שנה, ולמרות סירובו והתנגדותם של קומץ קטן מבני העדה, הוחלט להכתירו ליורש.

שייח' אמין הנהיג את העדה הדרוזית בהצלחה רבה, במשך 56 שנים, עד יום מותו בגיל 95. טאריף נחשב לסמכות רוחנית עליונה, ללא עוררין, קיים קשרים אמיצים עם ממשלות ישראל ובמקביל, היה מקובל על כל הדרוזים במזרח התיכון. מדינת ישראל הוקירה את פועלו, ובשנת 1990 העניקה לו את פרס ישראל על תרומתו למדינה ולחברה. ב-4 בינואר 1993, יומיים לאחר פטירתו, הובא השייח' למנוחות בכפרו ג'וליס, בטקס מיוחד בו השתתפו יותר מ-150 אלף איש, ובהם נשיא המדינה, עזר וייצמן, ראש הממשלה, יצחק רבין, שרים, חברי כנסת ואישי ציבור. במקביל, נערכו טקסי אזכרה לשייח' אמין במקומות שונים בסוריה ובלבנון. השייח' נקבר בתוך ביתו בג'וליס, שהתקדש והפך מקום עלייה לרגל.

שייח' מואפק טאריף, נכדו של השייח' אמין טאריף, הוא מנהיגה הרוחני של העדה הדרוזית בישראל, מאז פטירת השייח' ב-1993. מואפק טאריף הוא בוגר בית-הספר הגבוה ללימוד הדת הדרוזית דאר אל-ביצ'א, בעיירה חָצְבָּיָא בלבנון. שרביט ההנהגה, כמו גם תפקיד אחראי המקאם (קבר קדוש) של הנביא שועיב וראש בתי-הדין השָרָעִים (מהמילה אָ-שָרִיעָה, ההלכה המוסלמית) של העדה, הוענקו לו מתוקף צוואת סבו. בשעתו, הדבר עורר תחושת אי-נוחות בקרב גורמים בהנהגת העדה, שסברו שאינו מתאים לתפקיד הרם. מבחינה דתית שייח מואפק ממלא בנאמנות את מקומו של סבו, אבל בשל שינויים שחלו בעדה ובשל ההבדלים בין האישים, עוצמתו הפוליטית רחוקה מאד מזו של הסב.

האליטה הפרופסניולית הצעירה

לצד ההנהגה הישנה - שכללה את השייח'ים והנציגות הפוליטית ברמה הארצית והמקומית, הולכת ומתפתחת בחברה הדרוזית בשנים האחרונות הנהגה אלטרנטיבית ופחות פורמלית. מדובר בקצינים בכירים במערכת הביטחון בפקידים בכירים במשרדי ממשלה, באנשי עסקים אמידים ובאנשים במקצועות קריירה יוקרתיים (מרצים באקדמיה, רופאים, עורכי דין, ועוד). האליטה הזאת רוכשת את יוקרתה במגזר הן בתוקף הישגיה ותאריה והן בשל העניין שמגלה בה הציבור הישראלי כולו (בעיקר דרך ראיונות בתקשורת). כך למשל, פרופ' קייס פירו, היסטוריון, הנחשב לאחד מגדולי המומחים בעולם להיסטוריה של לבנון בכלל, והעדה הדרוזית בפרט, ד"ר סלמאן פלאח, מזרחן ומשפטן בהשכלתו. המייסד והרוח החיה מאחורי תנועת הצופים הדרוזים; פרופ' פאדל מנסור, מדען בכיר במרכז המחקר הצפוני של מינהל המחקר החקלאי (מרכז וולקני); השופט חמוד פאלח, הדרוזי הראשון שהתמנה לשופט שלום בבית-משפט ישראלי; השופט המחוזי השופט כמאל סעב; רדא מנסור, איש שירות החוץ ושגריר ישראל באקוודור; המשורר והפובליציסט סמיח אל-קאסם; המשורר, הסופר והפובליציסט סלמאן נאטור;, המשורר הסופר, המתרגם וחוקר הספרות פרופ' נעים עריידי; העיתונאי ואיש התקשורת, מראשוני הטלוויזיה הישראלית, רפיק חלבי.

תנועות אידיאולוגיות ואירגונים חוץ-פרלמנטריים

בניגוד למגזר הערבי, בקרב הדרוזים פועלות מעט מאד תנועות אידיאולוגיות-פוליטיות חוץ פרלמנטריות. הבולטות הן "וועד היוזמה הדרוזי", "הדרוזים החופשיים", "פורום ראשי המועצות הדרוזיות והצ'רקסיות" ו"המועצה הציונית הדרוזית".

ועד היוזמה הדרוזי נוסד בשנת 1972, כשלוחה של תנועת חד"ש. זאת, במטרה להקנות למפלגה ורעיונותיה אחיזה בעדה הדרוזית. המצע הרעיוני של הוועד, מחדד את היסוד הלאומי הערבי בזהות הדרוזית, ולפיו, הדרוזים הם חלק בלתי-נפרד מהעם הפלסטיני והאומה הערבית. הוועד הכריז על ארבע מטרות עיקריות: "להביא לסיום את גיוס החובה של צעירים דרוזים לצה"ל; להתנגד להפקעת קרקעות של הדרוזים; למנוע את התערבות רשויות המדינה בענייני לאום ודת; לחתור להפיכת ישראל למדינת כל אזרחיה".

ועד היוזמה הדרוזי משתף פעולה עם אירגוני סירוב ערביים וישראליים, לאור הנחתו שהדרוזים מופלים לרעה ומנוצלים על-ידי השילטונות. פעילי הוועד עובדים מסניפי המפלגה ועוסקים בעיקר בארגון כנסים ותמיכה בסרבני גיוב

תנועת הדרוזים החופשיים (בערבית: אל מעארופין אל-אחראר) הוקמה בשנת 2000, ובראשה עומד ח"כ סעיד נאפע ממפלגת בל"ד (נכנס לכנסת ב-2007, אחרי התפטרותו של מנהיג המפלגה, עזמי בשארה). התנועה עוסקת פחות או יותר באותם תחומי פעילות של ועד היוזמה הדרוזית, ובראשם התנגדות לגיוס חובה של צעירי העדה. באחד הראיונות אמר נפאע: "כל מדינה שחושבת שהיא דמוקרטית ונאורה, צריכה להעניק פטור לבני המיעוט הלאומי שלה. קל וחומר כאשר מדובר במיעוט שהוא חלק מהעם שנגדו המדינה נלחמת. [...] אני בן העם הפלסטיני, אמי ממוצא סורי, ויש לי קרובים בלבנון. המדינה שלנו במצב מלחמה עם קרובי-המשפחה המיידיים שלנו. מבחינה אנושית זה לא מתקבל על הדעת שנתגייס לצבא" (וואלה חדשות, 2.5.2007).

הדרוזים החופשיים מנסים לטפח את הזיקה הפלסטינית בקרב בני העדה, ומארגנים משלחות של דרוזים המבקשים לנסוע לבקר קרובי-משפחה בסוריה. למעשה, מדובר במשלחות של אנשי-דת, המבקשים לעלות לרגל למקומות הקדושים לדתם בסוריה, ובראשם קברו של הנביא האביל.

על רקע זה נוצרו לא מעט עימותים בינם לבין שילטונות ישראל. בספטמבר 2005 ביקרו לראשונה מעל מאה אנשי-דת דרוזים בסוריה, ללא אישור של גורמי הפנים והביטחון. שנה לאחר מכן יצאה משלחת נוספת של כמה מאות אנשי-דת, והפעם עמד בראשה סעיד נפאע. עם שובו נעצר נפאע לחקירה במשרדי היחידה הארצית לחקירות בינלאומיות, אך שוחרר בשל חסינותו הפרלמנטרית.

פורום ראשי המועצות הדרוזיות והצ'רקסיות הוא למעשה קבוצת-הלחץ של ראשי המועצות המקומיות על ממשלת ישראל. חברים בה ראשי עשרים המועצות הדרוזיות והצ'רקסיות. הפורום מתווה תוכנית-עבודה שנתית, ודואג לקידום המגזרים הללו בנושאי תקציב, בנייה ותיכנון, פיתוח תשתיות. הפעילות נעשית בתיאום ובשיתוף עם מומחים חיצוניים, אשר אינם בני העדות.

המועצה הציונית הדרוזית הוקמה ב-1966, על-ידי יוסף נאסר א-דין מדאלית אל-כרמל. כיום היא מונה כ-7000 חברים. לדברי א-דין אין סתירה "בין היותנו דרוזים גאים וישראלים ציונים זקופי-קומה. לא נוכל להיות רק חיילים בשדה-הקרב. לא נוכל להיות שותפים אמיתיים, אם לא נכיר באידיאולוגיה הנשגבת. אם לא נעשה כך, נהיה משתפי פעולה ולא שותפים". ועוד הוסיף: "הדאגה שלנו שהמדינה לא תהפוך לדו-לאומית, אנו רואים בשמירת הרוב היהודי מטרה חשובה ולכן גם מקדמים בברכה את נושא העלייה".

מלבד תמיכה בלתי-מסויגת בישראל, המועצה פועלת במספר תחומים, כגון הפעלת פרויקט ברית חיים בשיתוף הסוכנות היהודית.

מודעות ומעורבות פוליטית

טרם נעשה מחקר מוסמך על המודעות והמעורבות של הדרוזים (כחברה) בפוליטיקה הישראלית, אך מתוך שיחות וראיונות שקיימנו עולה, שבקרב הגברים קיימת מודעות רבה לפוליטיקה הישראלית, ואילו בקרב הנשים המודעות נמוכה למדי. זאת, ככל הנראה בשל המגע היומיומי של הגברים עם האוכלוסיה היהודית, שבה השיח הפוליטי רווח, ובשל השליטה הטובה יותר בשפה. סביר שהדבר קשור גם לתפקידי המגדר המסורתיים במגזר הדרוזי. מגבר מצופה להיות בקיא בתרבות הכוח והשילטון, ואילו מהאישה מצופה להתמקד במרחב הביתי-משפחתי. במילא סיכוייה להגיע לעמדת שליטה קלושים, ולכן מידע פוליטי איננו בגדר נכס חשוב עבורה.

נקודה מעניינת נוספת: אין במגזר פעילות פוליטית עקבית (אסיפות, חוגי בית וכדומה), בין מערכת בחירות אחת לשנייה. מדי פעם, כאשר שר או ח"כ מזדמן לביקור בכפר, הוא מתארח אצל אחת החמולות התומכות בסיעתו. כמו כן, אין בכפרים סניפי מפלגה פעילים. לעיתים, מפלגות משלמות לעסקן או לנציג דמי שכירות עבור הסניף, כהוקרה לפועלו עבורה בימי הבחירות.

הפוליטיקה הדרוזית במישור הארצי מתאפיינת ביצירתן של קבוצות-לחץ, והקמתן של שדולות שונות לקידום ענייני העדה. לא אחת, קבוצות אלו מוקמות אד-הוק, במטרה אחת ויחידה - הפעלת לחץ על הממסד לטובת קידום האינטרס העדתי.

היעד העיקרי אליו מכוונים נכבדי העדה הדרוזית את פעילותם, הם מסדרונות הכנסת ומשרדי הממשלה. הדור הצעיר של הפוליטיקאים הדרוזים, מודע לחשיבות הקשרים האישיים עם מקבלי ההחלטות בישראל. כתוצאה מכך רבים שוקדים על פיתוח מערכות יחסים אישיות עם חברי כנסת, שרים ופקידים בכירים, בין השאר באמצעות הזמנה להתארח ביישובם ובביתם.

לרוב, מעמדו של הפוליטיקאי בעדה הדרוזי נמדד על-פי היקף ואיכות קשריו עם 'מכובדים' יהודים מתחומים שונים ומגוונים. אנשי-הקשר הנחשקים ביותר הם פוליטיקאים בכירים ואנשי צבא וביטחון. לכן, שמחות משפחתיות מנוצלות במקרים רבים להצגת הרשתות החברתיות שלך קבל עם ועדה. ככל שמגיעים יותר מכובדים לשמחה וככל שמעמדם גבוה יותר, כך הסטאטוס שלך עולה. זו גם הסיבה שהדרוזים מרבים לקשט את קירות ביתם בצילומיהם בחברת אנשים מפורסמים ורבים מחזיקים ספרי אורחים עם ברכות מאנשים רמי דרג.

תוכן השיח בקרב הדרוזים חשוב פחות מעוצמת קבוצת-הכוח. לכן, הצלחת הכנסים הפוליטיים נמדדת בעיקר על-פי מספר הנוכחים. מועמד שמצליח לגייס מספר רב של משתתפים, מאותת בכך למפלגה-האם על יכולותיו, אשר יועמדו לרשותה ביום פקודה. מעבר לכנסים הספורים, השיח מקבל לאחרונה מימד ציבורי רחב יותר בזכות התפתחותה של המדיה האלקטרונית. לאחרונה, הוקמו מספר תחנות-רדיו פיראטיות מקומיות, בעיקר באזור הכרמל, אשר העיסוק בפוליטיקה תופס מקום נכבד בלוח השידורים שלהן.

באזור הכרמל אף קיים פורטל אינטרנט, בשם "פורטל הכרמל", המדווח בהרחבה על מאבקי-הכוח ביישוב, ומציג את פעילותם של המתמודדים וחברי המועצה, לשיפוטו של הציבור הרחב. נקודה מעניינת בקשר לאתר זה: הנושאים הארציים והחילוניים (פוליטיקה, חינוך, וכדומה) מסוקרים בעברית, ולעומתם, דיווחים על נושאים דתיים או ספרות ואמנות, מובאים בשפה הערבית.

ככלל, בכפרי הכרמל השיח הפוליטי תוסס יותר, והמעורבות הציבורית גבוהה. זאת, כנראה בשל הקירבה והחיבור הגיאוגרפי לחיפה, שהביאה איתה השפעות חברתיות מהמגזר היהודי. מנגד, בכפרי הגליל השיח הפוליטי הוא בעיקר נחלת האליטות. במהלך מערכת הבחירות מופצים מנשרים המהללים את מועמד החמולה, מחד, ומכפישים את המתחרה, מאידך, באמצעות האשמתו בשחיתות, ניהול כושל וכדומה. היעדר מערכת תקשורת מקומית ממוסדת ויציבה, תורם לסיכול ביקורת אזרחית ממשית על המנהיגות המקומית.

תחושת הקיפוח

אף שהעדה הדרוזית מרבה להעלות על נס את ברית הדמים עם מדינת ישראל, ראשיה ובניה חשים בקיפוח ממסדי מתמשך כלפיהם. התחושה הרווחת היא שהם אינם זוכים ליחס זהה לאחיהם היהודים, וקורבנם אינו מוערך דיו. במקרים רבים, כישלון ברמה האישית מתורגם לרגשות קיפוח. עם זאת, ברוב המקרים הביקורת אינה גולשת למחאה חריפה ואלימה. זאת, הן משום שהדרוזים מודעים לחולשה הפנימית המאפיינת את ניהול יישוביהם והן בשל עיקרון התאקיה (נאמנות לשילטון שתחת כנפיו הם חוסים).

תפישת הקיפוח נובעת ממציאות אמיתית של אפליית המגזר בתחומים רבים, אך גם משיח הקובלנה הרווח בחברה הערבית, מהתפישה המושרשת שכוח והשפעה מקורם בעיקר בקשרים אישיים וטובת הנאה (לכן, היהודים נתפשים כמי שדואגים רק לעצמם) ומהשפעת הביקורת כלפי מוסדות השילטון ונבחריו, השכיחה היום בתקשורת, במשפט ובאקדמיה הישראלית.

ביביליוגרפיה

ספרי עיון ומדע

  • אבו רכן סעאד, הזהות הדרוזית בחברה הישראלית: עדויות מתוך חיי המתבגרים והחינוך למורשת, 2006.
  • אריאן אשר ושמיר מיכל, הבחירות בישראל 2003, המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2004.
  • בריק סלים, הבחירות ברשויות המקומיות הערביות בישראל - נובמבר 1998, מב"ל, 2000.
  • בריק סלים, מגמת ההתחזקות של מפלגות הימין, המפלגות החרדיות ושל מפלגות העולים, בקרב הדרוזים, עבודת גמר המוגשת כמילוי חלק מהדרישות לקבלת תואר 'מוסמך האוניברסיטה', אוניברסיטת חיפה, 2002.
  • דנה ניסים, הדרוזים,  אוניברסיטת בר אילן, 1998.
  • חלבי רבאח, אזרחים שווי זכויות, הקיבוץ המאוחד, 2006.
  • חלבי רבאח, מערכת החינוך לדרוזים 1975-1995- מדיניות של העדפה או של שליטה, 1997.
  • חלבי מצאבח, העדה הדרוזית, 2002.
  • כהן רענן, זרים בביתם - ערבים, יהודים, מדינה, דיונון, 2006.
  • פלאח סלמאן, הדרוזים במזרח התיכון, משרד הביטחון, 2000.
  • נבואני סעיד, דרוזים: מיסטיקה פולקלור ומורשת, 2005.
  • רכס אלי ואוסצקי לזר שרה (עורכים), הערבים בישראל: הבחירות המונציפיליות ביישוב הערבי והדרוזי (2003): חמולתיות, עדתיות, ומפלגתיות, אוניברסיטת תל אביב: מרכז משה דיין, 2005.
  • שטנדל אורי, ערביי ישראל בין פטיש וסדן, מאגנס, 1992.
  • Athasi Zeidan, Druze and Jews in Israel: a shared destiny?, England: Sussex Acdemic Press, 1995.
  • Dana Nissim, The Druze in the Middle East- their Faith, Leadership, Identity and Status. Brighton: Sussex academic press, 2003.
  • Firro Kais, Druzes in the Jewish state a brief history, Leiden: Brill, 1999.
  • Parsons Laila, The Druze between Palestine and Israel 1947-1949, London, 2000.

מילונים, לקסיקונים ואינציקלופדיות

  • תורמי ויקיפדיה, "איוב קרא," ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית, (אוחזר ספטמבר 9, 2008). 
  • תורמי ויקיפדיה, "הבחירות לכנסת," ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית, (אוחזר ספטמבר 9, 2008). 
  • תורמי ויקיפדיה, "התנועה הדמוקרטית לשינוי," ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית, (אוחזר ספטמבר 9, 2008). 
  • תורמי ויקיפדיה, "חסין פארס (משמר הגבול)," ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית, (אוחזר ספטמבר 9, 2008).
  • תורמי ויקיפדיה, "מגלי והבה," ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית, (אוחזר ספטמבר 9, 2008). 
  • תורמי ויקיפדיה, "מפלגת שינוי," ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית, (אוחזר ספטמבר 9, 2008). 
  • תורמי ויקיפדיה, "סאלח טריף," ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית, (אוחזר ספטמבר 9, 2008).
  • תורמי ויקיפדיה, "רדא מנצור," ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית, (אוחזר ספטמבר 9, 2008).
  • תורמי ויקיפדיה, "שכיב שנאן," ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית, (אוחזר ספטמבר 9, 2008).

ארכיונים ומאגרי מידע

  • הכנסת מרכז המידע והמחקר, דף מידע - הדרוזים והצ'רקסים בישראל, 2007.
  • הכנסת מרכז המידע והמחקר, הרשויות של הדרוזים והצ'רקסים - תמונת מצב, מוגש לוועדת הפנים ואיכות הסביבה, 2007.
  • פרוטוקול ישיבה מס' 114 של ועדת הפנים והגנת הסביבה, הכנסת ה-17, 13.2.2007.

פרסומים מדעיים מקצועיים ודוחו"ת

כתבות ומאמרים בעיתונות

אתרי אינטרנט

ראיונות

  • ראיון עם סאלים בריק, דוקטורנט בחוג למדעי המדינה, אוניברסיטת חיפה, 2008.
  • ראיון עם סמי עבד אל-רחמן, פעיל חד"ש ומראשי התא הסטודנטיאלי שלה באוניברסיטת חיפה, 2008.
  • שיחות טלפוניות עם מר נביה נאסר אל-דין, פורום ראשי המועצות הדרוזיות והצ'רקסיות, אפריל-מאי 2006.
  • שיחות לא רשמיות עם פרופ' קייס פירו, 2008.

שונות

  • אוניברסיטת חיפה: המרכז היהודי-ערבי, המדור הדרוזי, יום עיון בנושא: אירגון עדתי וראשות רוחנית במגזר הדרוזי, 1997.

הערות שוליים

    צפה בתגובות  תגובות על תרבות פוליטית בחברה הדרוזית בישראל (3)

    סיון

    היי, את שמו של המחבר השותף לערך עידו, יש לכתוב זלקוביץ' ולא זליקוביץ :)
    יום חמישי כ"ח בסיון תש"ע 10 ביוני 2010

    מערכת

    נשמח להתעדכן. שלח לנו את המייל/טלפון שלך וניצור קשר. אתה מוזמן גם ליצור עימנו קשר באמצעות המייל של האתר (ראה בעמוד השער)
    יום חמישי י' בתמוז תשס"ט 2 ביולי 2009

    ללא שם

    ישנן לצערי הרבה אי דיוקים בתוכן של מס' נושאים אשמח אם תצרו איתי קשר ואשמח לעזור לתקן טעויות
    יום שלישי ח' בתמוז תשס"ט 30 ביוני 2009

    הוספת תגובה




     

     

    * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של "אנשים ישראל" לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.