דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
הוסף דירוג לספר 3 מדרגים

דפוסי תעסוקה וצריכה באוכלוסיה הדתית-לאומית בישראל

מורה ותלמידיו
מורה ותלמידיו
אתר אילון מורה - שכם
תלמוד תורה ממלכתי דתי נחלת צבי, אלון מורה
חייל
חייל
סימה זלצברג
עוז אלמג, סימה זלצברג, דוד פז

תחקירנים: ענבל שחר, אורן בן שימול, דוד מלכה, עירית גולן, הדס גולן, שי בן ישי, עירית חדד

בכתיבת ערך זה נעזרנו בנתונים, שנמסרו לנו על ידי חברת איי סי נילסן (ישראל) בע"מ

נוצר ב-9/6/2008

רקע

איסוף נתונים כלכליים על המגזר הדתי-לאומי

מהרבה בחינות, המגזר הדתי-לאומי הוא כספר הפתוח. מחקרים רבים שנעשו במרוצת השנים, מספקים מידע עשיר ומגוון אודות החברה הדתית לאומית (ראו פירוט על ערכים אלה במדריך). ברם, בנושא מרכזי אחד - כלכלה וצריכה - יש מעט מאוד נתונים מובחנים על המגזר החשוב הזה.

הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, כמו גם משרדי הממשלה הרלוונטיים (אוצר, תמ"ת, שיכון ובינוי), כמעט שאינם מספקים נתונים ממוקדים. במידה שכן, הדתיים-לאומיים מוזכרים לרוב בנשימה אחת עם המגזר החרדי, על אף שדפוסי הצריכה והקנייה שלהם, כמו גם המקצועות הטיפוסיים, שונים מהותית.

מכל הידוע, אין גורם מוסמך שבדק לעומק את תפישת-העולם הכלכלית והרגלי הצריכה של המגזר הדתי-לאומי. פה ושם נערכו סקרים נקודתיים על ידי חברות חקר-שוק ופרסום פרטיות, אך אין ולו חברה אחת בשוק שהתמחתה במגזר זה. אולי משום שבסופו של דבר, הדתיים הלאומיים מתפלגים באופן די דומה לאוכלוסיה החילונית ולמעשה, אין הבדלים דרמטיים בין שתי האוכלוסיות. בגדול, הם קונים אותם מוצרים באותם חנויות וקניונים.

בהיעדר נתונים קשיחים על המגזר, גייסנו קבוצת מיקוד ייצוגית של 12 אנשים מהמגזר הדתי-לאומי ובעזרתם שירטטנו, אומנם בקווים גסים, את תרבות הצריכה והכלכלה של האוכלוסיה הדתית-לאומית. חברי קבוצת המיקוד נבחרו בקפידה, תוך דגש על חתך גילאים מגוון (הצעיר ביותר בן 24, המבוגר ביותר בן 60), מקומות-מגורים ברחבי הארץ (חלקם מעבר לקו הירוק) וקשת רחבה של עיסוקים. אלה כוללים: איש צבא קבע, מהנדס, רב ראשי של מועצה אזורית, בכיר במשרד ממשלתי, מחנך, איש היי-טק, בעלים של חברת סטארט-אפ בתחום המזון, סמנכ"ל תיפעול במפעל תעשייתי, מנהל מערכות מידע, פסיכולוגית ילדים, עוזרת גננת, סטודנט ובעלים של אתר אינטרנט לציבור הדתי. המכנה המשותף: כולם רואים עצמם שייכים למגזר הדתי-לאומי.

כל אחד מחברי הקבוצה נתבקש לענות על סידרה ארוכה של שאלות שהופנו אליו/אליה בראיון פנים אל פנים. היתרון המרכזי של ראיונות פנים אל פנים, הוא קשר בלתי-אמצעי בין המראיין למרואיין, היכרות אינטימית שאינה מסתמכת על נתונים 'יבשים'. התשובות והתובנות שסיפקו איפשרו לנו לבנות ערך, שלראשונה נותן תמונה מקיפה למדי של דפוסי הצריכה ותפישת-העולם הכלכלית של המגזר הדתי-לאומי בישראל. על-מנת לאשש את הנתונים, ולחזק את המרכיב האמפירי של המידע, העברנו את הערך למספר אנשים במגזר, לצורך קבלת משוב. פה ושם הסתייענו גם בנתונים שהעמידה לרשותנו חברת TGI (ועל כך תודתנו).

תורה ועבודה

בהגדרה כוללנית, בן המגזר הדתי-לאומי הוא יהודי דתי אורתודוקסי, בדרגה אחת לפחות מעל יהודים המגדירים עצמם מסורתיים. ברוב המקרים, הכיפה שלראשו היא כיפה סרוגה, המזהה אותו כנצר אידיאולוגי לשושלת המזרחי (תנועה פוליטית ציונית-דתית, שהוקמה בשנת 1902, בעקבות החלטת הקונגרס הציוני הראשון לכונן תשתית של חינוך ציוני חילוני. מייסדיה, הרבנים ריינס ומוהליבר, גרסו כי קיים קשר בל-ינותק בין ארץ-ישראל, עם ישראל ותורת ישראל).

רוב הגברים בציבור זה אינם מקדשים את לימוד התורה על חשבון ביטול חיי העבודה, אלא דוגלים בשילוב של תורה ועבודה. לפיכך, דפוס הלימוד בישיבה גבוהה או ב'כולל', אינו שכיח בציבור זה ומאפיין מיעוט, רובו מהפלח המכונה "חרדלים". תחת זאת, חלק ניכר מהם קובע עיתים לתורה, קרי, לומד בכוחות עצמו, בחברותא, או במתכונת של שיעור, לאחר שעות העבודה.

הדתיים הלאומיים (המכונים גם "הציונות הדתית", או "הכיפות הסרוגות"), משתייכים לזרם הניאו-אורתודוקסי, המשלב את עולם ההלכה עם עולם התרבות הכללית. עיסוקיהם הרוחניים והחברתיים, המקצוע שהם בוחרים ואפילו שיקוליהם הפוליטיים - כולם נגזרים משילוב זה. מרכזיותה של מדינת ישראל בחיי העם היהודי מבחינה דתית, תרבותית וקיומית, היא נר לרגליהם. היא גם עולה בקנה אחד עם השאיפה לפתיחות, נאורות, סובלנות ודיאלוג עם תרבויות והשקפות-עולם שונות משלה.

הרוב - מעמד בינוני-גבוה

אתוס ההשתלבות בחיי המדינה, כלל גם השתלבות במרקם הכלכלי שלה. עם זאת, הציונות הדתית מעולם לא טיפחה אתוס של התעשרות. בניגוד למגזר החרדי, הנתמך במידה רבה על-ידי אילי-הון חרדים מהארץ ובעיקר מחו"ל, לציונות הדתית אין סוללה של מיליונרים מאחוריה. ייתכן שהסיבה לכך היא שהחרדים, בעיקר אלה שתורתם אומנותם, ואינם יוצאים לשוק-העבודה, זקוקים לתמיכה כלכלית הרבה יותר מאחיהם הדתיים-לאומיים, שחרתו על דגלם שילוב של תורה ועבודה.

למרות שאין נתונים בדוקים, ניתן להניח בסבירות גבוהה, כי מרבית בני המגזר הדתי-לאומי הם בעלי השכלה תיכונית ומעלה, לא רק תורנית אלא גם כללית. הודות לכך, נפתחות בפניהם אפשרות תעסוקה רבות ומגוונות במשק. מאפיין נוסף הוא השיעור הגבוה של אשכנזים במגזר הדתי-לאומי (בני השכבות החלשות, "הספרדים", שבעבר הצביעו למפד"ל, עברו לש"ס). לנתון זה יש השלכות כלכליות, הנגזרות מכך שהם מחוברים יותר מאחרים לממסד האשכנזי. נקודה חשובה נוספת היא העובדה, שבמקרים רבים, שני בני-הזוג עובדים. מכאן ניתן להסיק, כי מרבית בני המגזר הם ממעמד חברתי-כלכלי בינוני ומעלה.

החרד"לים - מעמד כלכלי נמוך

בעשור הקודם חל פיצול בציונות הדתית, עם כינונו של הפלג החרדי-לאומי, או החרד"לי (ע"ע במדריך). תפישת-העולם שלהם דוגלת בשמירה על ארץ-ישראל השלמה, בהקפדה דתית ובאורח-חיים צנוע ומינימליסטי. משפחה חרד"לית אופיינית היא מרובת ילדים, פחות ניידת ולרוב מנותקת ממוקדי תעסוקה בערים הגדולות (בין היתר, משום שרבים מהם מתגוררים ביישובים קהילתיים סגורים מעבר לקו הירוק).

בציבור החרד"לי ניתן לזהות מגמה של אימוץ המודל של "חברת הלומדים" – בדומה לקיים בחברה החרדית. כלומר, עול פרנסת המשפחה מוטל על כתפי האשה, כדי לאפשר לבעל להקדיש את מירב זמנו ללימוד ב"כולל". לפיכך, במשפחות רבות, האשה היא המפרנסת העיקרית, אם לא היחידה. כל אלה תורמים להיווצרותו של מעמד כלכלי נמוך, ופחות מבוסס מזה של הגרעין הדתי המודרני.

העדפות ומועדפים בשירות הממשלתי והציבורי

מבחינה פוליטית, המפלגות הדתיות שייצגו את הציבור הדתי-לאומי מאז קום המדינה (תחילה המזרחי והפועל המזרחי, ובהמשך, המפד"ל, שהוקמה ב-1956 כאיחוד של שתי המפלגות הנ"ל), דגלו בשיתוף-פעולה קואליציוני עם המפלגה השלטת. בתמורה, מונו נציגיהן למשרות שרים, מנכ"לים של משרדי ממשלה וממלאי תפקידים בכירים בשירות המדינה. אומנם, מעולם לא מונה שר דתי לאחד משלושת התיקים המרכזיים (ביטחון, אוצר, חוץ), אבל פרט לכך, נציגי המפד"ל, וגם מפלגות דתיות אחרות, כיהנו במרבית משרדי הממשלה האחרים: חינוך, דתות, פנים, סעד, רווחה, שיכון, תחבורה, משפטים, דואר, תיירות, אנרגיה ותשתיות.

בין חובשי הכיפה הידועים שכיהנו כשרים במרוצת השנים, חלקם ביותר ממשרד אחד, ניתן למנות את: יוסף בורג (שר הפנים, שר הסעד, שר הדואר), זרח ורהפטיג (דתות), חיים משה שפירא (פנים, דתות, בריאות, עלייה, סעד), מיכאל חזני (סעד), יצחק רפאל (דתות), אבנר שאקי (דתות), זבולון המר (חינוך), יצחק לוי (חינוך, תחבורה, שיכון, תיירות, דתות, אנרגיה ותשתית), זבולון אורלב (רווחה), שאול יהלום (תחבורה) ואפי איתם (שיכון).

על-פי חוק השירות הציבורי, שר זכאי למנות את מנכ"ל משרדו, ובנוסף, עוד מספר משרות אמון, ללא מכרז.
מטבע הדברים, שר דתי מינה את אנשי שלומו, ואלה, מצידם, נתנו העדפה בחלוקת משרות לאנשי שלומם, כולם חובשי כיפות. ותיקי היישוב זוכרים, כי במהלך שנות ה-50', כאשר יוסף בורג כיהן כשר הדואר, התמלאו סניפי הדואר ברחבי הארץ בפקידים חובשי כיפות.

הפריסה הרחבה של משרדי ממשלה, בהם כיהנו שרים דתיים במרוצת השנים, כמפורט לעיל, יצרה 'ענף תעסוקה' מבוקש בקרב הדתיים-לאומיים: משרדי ממשלה, השירות הציבורי, רשויות ומועצות מקומיות. העדפה על בסיס משפחתי, חברי או אידיאולוגי, הייתה ונותרה תופעה רווחת במגזר הדתי-לאומי. ככל שאדם מכיר יותר אנשים, בעיקר אלה שבעמדות מפתח, כך גדלים סיכוייו להסתדר מבחינה כלכלית. ניתן לומר כי הנפוטיזם נפוץ למדי במגזר, ואדם מקושר חברתית נחשב לבר-מזל.

באופן טבעי, כל אחד דואג לסביבתו הקרובה יותר, ברוח אימרת חז"ל "עניי עירך קודמים". החיים בקהילה במסגרת חברתית וחשיבות ההצלחה במסגרת המשפחתית, יניעו אדם לסדר תחילה את מקורביו מבחינה כלכלית ורק אחר-כך את האחרים.

שירות ביטחוני בצה"ל ובהתנחלויות

גם כיום, שנים אחרי שהמפד"ל עברה טלטלה עזה, התפצלה לרסיסי מפלגות ועברה לספסלי האופוזיציה, עדיין ניכרת במגזר העדפה מובהקת למשרות ממשלתיות-ציבוריות. עם זאת, הואיל והנגישות למשרות בכירות בשירות הציבורי נחסמה בפניהם, עקב השינוי במערך יחסי-הכוחות הפוליטי, חיפשו חובשי הכיפות הסרוגות עיסוקים חלופיים המשיקים, במידה זו או אחרת, לתפישת-עולמם. שני התחומים המרכזיים הם ביטחון וחינוך. שירות בצה"ל היה מאז ומתמיד אתוס מרכזי של הציונות הדתית, ומכאן המספר הגדל והולך של צעירים מהמגזר שהולכים לקורס קצינים. לפי הערכות שונות, לפחות שליש מהקצונה בצה"ל, נכון ל-2008, הם חובשי כיפות סרוגות.

לתעסוקה הביטחונית יש שורשים גם מעבר לקו הירוק. מאז 1967 הוקמו עשרות יישובים והתנחלויות ביהודה, שומרון וחבל עזה. חלק גדול מהם הוקם בלב אוכלוסיה פלסטינית עוינת, או בקירבתה. העימותים האלימים ושתי האינתיפאדות שפרצו בשטחים, חייבו הקמת מערך ביטחון ואבטחה בכל יישוב. מטבע הדברים, יישובים בעלי ציביון דתי, גייסו לתפקידים אלה יוצאי צבא חובשי כיפה.

מעבר לתחום הביטחון, ההתנחלויות והיישובים ביו"ש ובחבל עזה (עד להתנתקות מגוש קטיף, ב-2005), ייצרו מקורות תעסוקה רבים ומגוונים לבני המגזר. מפעל ההתנחלות מעבר לקו הירוק, שהחל חודשים ספורים אחרי מלחמת ששת הימים, קיבל תנופה אחרי מלחמת יום הכיפורים (1973) עם הקמתו של גוש אמונים, ונהנה מעדנה ומאהדה ציבורית גורפת עד חתימת הסכמי אוסלו (1993). בשני עשורים אלה הזרימו כל ממשלות ישראל תקציבי עתק להקמה ולפיתוח של יישובים, והעניקו הטבות מפליגות למתיישבים/מתנחלים.

בשיא מפעל ההתיישבות מנתה האוכלוסיה היהודית בשטחים קרוב ל-300 אלף בני-אדם, שהתפרסו על-פני 153 יישובים (כולל יישובי גוש קטיף). חלק לא-מבוטל היו יישובים קהילתיים-דתיים, שייצרו משרות רבות, כגון ראש המועצה הדתית, רב היישוב, אחראי המקווה, משגיח הכשרות וכדומה.

ערכים ותפישת-עולם כלכלית

הקהילה לפני היחיד

הערכים המרכזיים של הכלכלה והצריכה במגזר הדתי-לאומי, מתאפיינים במתן עדיפות למשפחה בכל הנוגע לסדר הקדימויות הצרכני. מחד, ניתן לזהות סגירות חברתית המתבטאת, בין היתר, בהעדפת חנויות ורשתות שיווק ייעודיות לציבור הדתי. מאידך, יש פתיחות צרכנית בכל הנוגע למגוון המוצרים ולדפוסי הקנייה. מאפיין ייחודי בעיקר לאנשי הציונות הדתית הקלאסית ולחרד"לים, המשקף את ערכי הצניעות וההסתפקות במה שיש, הוא התמקדות בקניית מוצרים הכרחיים ולא מותרות. רבים אחרים מן הזרם המרכזי ומן הזרם הליברלי אינם בוחלים במותרות.

בהכללה רחבה ניתן לומר, שהמגזר הדתי-לאומי – ובעיקר הדור הצעיר - אימץ נורמות של יזמות, השגיות ותחרותיות, האופייניות לחברות מערביות קפיטליסטיות. אולם דומה שהאוריינטציה האינדיבידואליסטית-אגוצנטרית והמוכוונות לצבירת ממון, רכוש ומעמד כלכלי ומקצועי, שנעשו ערכים מרכזיים בחברה החילונית, ממותנים במקצת בקרב הדתיים. זאת, הן בשל החינוך הלאומי והדתי ובשל סגנון החיים הקהילתי המאפיין רבים מהמגזר. הלכידות הקהילתיות מתבטאת בפעילות ענפה של עזרה לחלשים וגמילות חסדים, העולה בקנה אחד עם אידיאולוגיה חברתית-סוציאלית.

למימד האידיאולוגי בציונות הדתית-לאומית (המתמצה באמירה: "חשוב יותר למלא את ייעודך מאשר לחיות למען הנאותיך הפרטיות") יש גם היבט כלכלי: רבים מאנשי הציונות הקלאסית ומהחרד"לים חושבים שישראל מושפעת מדי מתרבות הצריכה האמריקנית, ולכן מעדיפים לקנות מוצרים מתוצרת כחול-לבן ולנפוש בארץ, לא בחו"ל. השכבה המודרנית שמחים לקנות גם תוצרת חו"ל וגם לנפוש בחו"ל.

כסף אינו הדבר הכי חשוב בעולם

במגזר הדתי, בניגוד לחילוני, אדם אינו נשפט על-פי גובה המשכורת שלו, אלא לרוב על-פי סוג עיסוקו. יש הערכה רבה לאנשי צבא וביטחון, אנשי אקדמיה, רבנים ומחנכים, פחות מכך לאמנים ולאנשי תקשורת. עם זאת ניתן להבחין לאחרונה שמגמה זו משתנה. היום יש יותר ויותר הערכה גם לאמנים ואנשי תקשורת, והדבר מוצא ביטוי בעלייה הגבוהה במספר אנשי התקשורת מהמגזר, בבתי ספר דתיים גבוהים לתקשורת (מעלה) ולאומנות (מכללת אמונה). ההישגיות – בעיקר בפלגים השמרנים יותר - נמדדת בדברים כגון חינוך הבנים, היכן משרת הבן, האם הוא קצין ביחידה קרבית, וכדומה. מעריכים גם נתינה והתנדבות, הן בשל מודעות קהילתית גבוהה והן בשל קיום הציווי "ואהבת לרעך כמוך".

השכלה כמנוף להתבססות כלכלית

רכישת השכלה אקדמית הינה ערך כמעט מקודש. זאת, מתוך ידיעה והבנה שהשכלה גבוהה היא המפתח להצלחה ולקידום בחיים. לכן, נושא הלימודים תופס מקום מרכזי בחייו של הצעיר הדתי. הורים יוציאו הון על הקניית השכלה לילדם, מה שאומר ש'חובתם' כלפיו אינה מסתיימת בגיל 18, אלא לרוב בסיום חוק לימודיו האקדמיים. עד אז הם יממנו את שכר הלימוד והוצאות המחיה שלו, ובלבד שיתרכז בלימודים.

פערי דורות

הדור המבוגר במגזר מתאפיין בשמרנות, ולעומתו, הדור הצעיר נוטה לפתיחות ולחדשנות. פער הדורות בא לידי ביטוי כמעט בכל תחומי החיים: לימודים, עבודה, סדרי עדיפויות ודפוסי צריכה. עקרונית, סיגנון-החיים של צעירי המגזר (בעיקר העירוניים ובעלי המקצועות החופשיים) אינו שונה בהרבה מזה של החילונים. ההבדלים ביניהם מתמצים בתפישת-העולם ששמה דגש על ערכי הדת, אהבת הארץ (מבחינתם, "ציונות" אינה מילה מגונה), המשפחה והקהילה.

חשוב להדגיש כי הציונות הדתית אינה עשויה מיקשה אחת, לא רק מבחינת הזרמים האידיאולוגיים השונים (ראו בערך "זרמים אידיאולוגיים וסגנונות חיים במגזר הדתי-לאומי" במדריך זה), אלא גם מבחינה כלכלית. בשנים האחרונות צומחת לה תת-קבוצה של צעירים חובשי כיפה, שאומנם לא היפנו עורף למורשת, לחינוך הדתית ולערכים, אך החליטו לשנות במשהו את הדגשים בחייהם. הקריירה, ההישגיות וההתבססות הכלכלית המהירה, לצד מיצוי הנאות החיים (בגבולות ההיתרים הדתיים, כמובן), הם בראש מעייניהם. בהרבה מובנים, הם מהווים גירסה דתית של היאפי המצוי, ומכאן נגזר כינוים דָתִיָאפִּים.

מרבית זמנם של הדתיאפים מוקדשת לקידום הקריירה. הם נמשכים למקצועות תחרותיים ותובעניים, התובעים השקעה ויצירתיות רבה כדי להגיע לתוצאות. למען הקידום האישי, מוכנים מרבית הדתיאפים לעבוד במקום מרוחק מביתם, ואם יש צורך - גם להעתיק את מקום מגוריהם. ההישגיות והתחרותיות מתבטאות גם בתפישת העשיר במגזר כמי שעשה לביתו, והוא במקרים רבים מודל לחיקוי.

מעמד האישה במערכת הכלכלית המשפחתית

בעשורים הראשונים מאז קום המדינה, נשות המגזר הדתי-לאומי עסקו בעיקר בהוראה. בשנים האחרונות חל מהפך של ממש, הן במעמדן במשפחה והן בדפוסי הזוגיות וחלוקת התפקידים בבית. הגורם העיקרי לשינוי הוא השתלבותן בעבודה מחוץ לבית. בעבר, כשמרבית המשפחות במגזר הסתפקו במינימום ההכרחי לקיום, האישה הייתה נשארת בבית ומקדישה את זמנה לטיפול בבית ובילדים. כיום, בעיקר בקרב משפחות צעירות המבקשות לשפר את איכות חייהן, ולא מסתפקות במשכורת אחת, מקובל שהאישה יוצאת לעבודה.

השיוויון בין המינים, העצמאות, ההשכלה, החלוקה בנטל וההכרה ברצונה של האישה להתפתח, נותנים לגיטימציה מלאה לעבודתה מחוץ לבית, ולבעלה קשה להתנגד לכך.

המהפך מתבטא לא רק בעצם היציאה לעבודה, אלא גם במגוון המקצועות שהיו בעבר נחלת הגברים בלבד, כשהמניעים שלהן אינם כלכליים, אלא מבטאים שאיפה להגשמה עצמית ולסיפוק אישי. נשות הציבור הדתי-לאומי עוסקות כיום בקשת רחבה של מקצועות חופשיים כגון: עריכת-דין, ראיית-חשבון, רפואה, פסיכולוגיה, מחשבים, משפטים, עיצוב גראפי, אדריכלות, שיווק, פירסום ועוד. השתלבותן במקצועות בעלי סטאטוס גבוה, משקפת את העלייה החדה בשיעור הנשים הדתיות הלומדות במוסדות להשכלה גבוהה.

עם זאת, הדעות 'המסורתיות' לגבי מעמד האישה בחברה הדתית-לאומית, לא פסו לחלוטין מן העולם. בסקר שערכה ב-2006 חברת מחקרי השוק TGI, טענו רבים מהנשאלים כי "נשים צריכות להשקיע יותר בבית ובילדים ופחות בקריירה האישית שלהן". ואכן, לרוב האישה מצליחה לפתח בדרך כלל קריירה משנית לזו של בעלה, מאחר ונטל הבית עדיין מונח על כתפיה. לדוגמה: כשהילד חולה, אימו ולא אביו היא זו שתיקח חופשה מהעבודה על-מנת לסעוד אותו (דפוס זה שכיח גם בקרב האוכלוסיה המסורתית והחילונית בישראל).

ככלל, הגבר הדתי מרוויח ברוב המקרים יותר מהאישה, ויש לכך שני הסברים: האחד, גברים עובדים בדרך כלל במקצועות מכניסים יותר. השני, רבים מהם מועסקים במקומות-עבודה גדולים ומאורגנים (בשירות הציבורי או בשירות המדינה), צוברים ותק וניסיון ומשתכרים בהתאם.

האישה היא המפרנסת העיקרית במשפחה בעיקר בקרב זוגות צעירים, כשהבעל נמצא עדיין במסגרת לימודים אקדמיים. חשוב לזכור, כי צעירים במגזר שממשיכים ללימודים גבוהים, עושים זאת בגיל מאוחר יחסית, לאחר שסיימו שירות צבאי רגיל, או חמש-שש שנות לימוד ושירות צבאי בישיבת הסדר. הבעל התלוי בהכנסתה של אישתו, ממלא בתמורה חלק מהתפקידים 'המסורתיים' שלה (טיפול בילדים, קניות וכדומה). נוצר דפוס של חלוקת תפקידים שיוויונית במשפחה, שלרוב נשמר גם לאחר שהבעל נכנס למעגל העבודה. העצמאות הכלכלית תורמת לביטחון העצמי של האישה, ומשפרת את מעמדה בתא המשפחתי בכל הנוגע לקבלת החלטות בנושאים כספיים, מקום מגורים, חינוך הילדים וכיוצא באלה.

דפוס שיוויוני זה פחות שכיח בציבור החרד"לי, שבו, כאמור, האב, במשפחות רבות, לומד ב"כולל" גם לאחר השירות הצבאי או בישיבת ה"הסדר". עיקר עול פרנסת המשפחה מוטל על כתפי אשתו, עד לגיל הרבה יותר מאוחר בו מסיים האב את לימודים ב"כולל", ומתחיל לעבוד - בדרך כלל, בתחום החינוך.

תעסוקה

היחס לעבודה ולפרנסה

עבודה ופרנסה מכובדת הנם ערכים חשובים ביותר במגזר, ולכן מקובל לראות בהן שילוב של צורך קיומי, עם הגשמה עצמית וסיפוק אישי. משפחות רבות במגזר הן ברוכות-ילדים (בעיקר בקרב החרד"לים), בשל הציווי החברתי-דתי של פרו ורבו, ועל כן, הצורך הכלכלי שלהן מותאם למספר הנפשות.

עבודה יוצרת מעמד, זהות כלכלית. אך גם כאן, יש להבדיל בין הדור המבוגר לדור הצעיר. עבור מבוגרים רבים, עבודה נתפשת כצורך קיומי, הדרך היחידה שהם מכירים להביא פרנסה הביתה. לדור הצעיר, שגדל שבע יותר, עבודה היא גם סמל סטאטוס ואמצעי לביטוי אישי.

ההחלטה על סטאטוס של שכיר או עצמאי, נתונה לשיקולו של הפרט, בהתאם לנטיות-ליבו, כישוריו או נסיבות חיים כאלה ואחרות. יש שמעדיפים להיות שכירים בשל הביטחון הכלכלי, האפשרות לתכנן את התקציב החודשי, והתנאים הסוציאליים (שכר עבור ימי מחלה או אובדן כושר עבודה, חופשות, פנסיה, קיצבת שאירים). לעומתם, יש כאלה שלא בנויים לעבוד כשכירים, ומאמינים ביכולתם להרוויח יותר כעצמאיים.

עיסוקי פנאי הם פקטור שלא נלקח בחשבון בעת בחירת מקצוע או מקום-עבודה, ורבים מוכנים לוותר עליהם לטובת ג'וב טוב ומתגמל. לעומת זאת, אין כמעט פשרות או ויתורים בנושא מקום המגורים, כי לדתיים-לאומיים חשוב מאוד לגור בסביבה דתית המאופיינת בחיי חברה וקהילה נאותים. זו יכולה להיות שכונה דתית בלב עיר חילונית, וזה יכול להיות יישוב קהילתי סגור בתחומי הקו הירוק או מעבר לו. ברוב המקרים, בית-הכנסת הוא המוקד שסביבו מתגבשת קהילה, בעיקר בשבתות ובחגים. כאן נרקמים הקשרים החברתיים בין המתפללים, ללא קשר למקצועם או למקום-עבודתם.

בחירת מקצוע

שיקולי הבחירה במקצוע מסוים כוללים לא רק משכורת, שעות עבודה ותנאים סוציאליים, אלא גם מידה רבה של אידיאולוגיה. גברים ונשים כאחת יעדיפו משלח-יד, שיעלה בקנה אחד עם תפישת-החיים וערכי הדת והמשפחה. אין חלומות ל'עשות מכה' ולהתעשר בין לילה, כמקובל בקרב חילונים רבים. שיקול מרכזי נוסף, במקרים רבים, הוא מקצוע שבאמצעותו יכול הפרט לממש את עצמו.

מקובל להתייעץ עם בני משפחה וחברים לפני בחירת המקצוע, אך ההחלטה הסופית נתונה בידי הפרט. עם זאת, יש הבדל בין גברים ונשים. אישה נשואה לא נוטה לבחור במקצוע שעלול לערער את יסודות התא המשפחתי. לדוגמה: מקצוע הכרוך בשעות עבודה ארוכות ולא שיגרתיות.

רבים מחברי קבוצת המיקוד, ציינו בפנינו את המעורבות הגדולה של ההורים בבחירת המקצוע והקריירה של צאצאיהם (כמו גם בנושאים אחרים). ככלל, שיתוף הפעולה וההערכה ההדדית בין הורים לילדים (גם בגילאים מבוגרים) הם מסימני ההיכר של המגזר הדתי לאומי. חשוב מאוד להורים שהילד/ה יגשים את עצמו ויתפרנס בכבוד. מרבים לתת טיפים, חוות דעת. רבים אף מסייעים מבחינה כספית בתקופת ההכשרה והלימודים.

ההורים שהשקיעו את אונם והונם בגידול וחינוך הילדים, שואפים לראותם מצליחים ומבוססים כלכלית. הם מתפללים שהילד יצליח לפחות כמותם, ולרוב, הרבה מעבר לכך. ברם, המעורבות העמוקה לא מתבטאת בניסיון לכפות את דעתם על הילדים. התפישה הרווחת היא שיש לכבד את רצונו של הילד ולאפשר לו להחליט על דרכו בחיים. זה לא אומר שאין עימותים על רקע העדפות שונות, אבל, כאמור, בדרך כלל יש סימביוזה בין רצון ההורים לרצון ילדיהם. דעתם של ההורים חשובה לילדים והאחרונים מכבדים זאת.

בחירת מקום-עבודה

שכר ותנאים סוציאליים מהווים מרכיבים חשובים במערכת שיקולי הבחירה של מקום-עבודה, אך שעות עבודה גמישות, המותירות זמן איכות למשפחה, חשובות כמעט באותה מידה. השיקול האחרון אופייני, מטבע הדברים, לבעלי משפחה. צעירים רווקים ישימו דגש בעיקר על התנאים החומריים.
הערה: השיקולים הנ"ל אינם שונים בהרבה מאלו של החילונים. גם הם היו מעדיפים זמן איכות עם המשפחה אף שאפשר לשער שלא באותה מידה של הדתיים. אצל הדתיים קיימת מערכת שיקולים נוספת הקשורה לזיקה לדת. לדוגמה: מקום-עבודה שמתחשב בצרכים מיוחדים, כמו זמן לתפילת מנחה, חדר אוכל כשר, שמירה של קודים של צניעות באירועים חברתיים של העובדים (חופשות, מסיבות), התחשבות במועדים מיוחדים כמו ימי צום וכיוצא באלה.

לרוב, בעל דתי יעדיף שאישתו תעבוד קרוב לבית ובמסגרת דתית, בעיקר בתחום החינוך. זאת, משום שמקצוע ההוראה מאפשר לה לשלב עבודה ששכרה בצידה עם הקמת משפחה וגידול ילדים. מנגד, משפחות רבות במגזר הלאומי-דתי הן ברוכות ילדים, וקשה לאישה לגדל אותם לבדה. לכן, רובן מעדיפות שהבעל יעבוד קרוב לבית ובשעות עבודה נוחות. יש לציין שנורמה זאת נמצאת לאחרונה במגמת שינוי בקרב הזרמים המודרניים במגזר, שמאמצים מודלים מגדריים שוויוניים יותר.

החלפת מקום-עבודה אינה שכיחה, ולבטח לא בתדירות גבוהה, אלא אם כן נוצרו נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת (הרעה בתנאי ההעסקה, העתקת מקום המגורים, הרעה במצב הגופני וכדומה). ההחלטה לשנות מקום עבודה לעולם תהיה אינדיבידואלית, ובתנאי שהשינוי אינו פוגע משמעותית בתא המשפחתי. בפועל, כל החלטה שיש לה השלכות על המשפחה, סביר שתתקבל בהתייעצות עם בן או בת הזוג. בדרך כלל, אנשי המגזר הם חסידי היציבות (מרכיב זה חזר שוב ושוב אצל המרואיינים שלנו), הנאמנות למקום-העבודה, המסגרת המשפחתית וערכי הדת, גם אם אלה באים על חשבון קידום מקצועי, קריירה וצבירת כסף.

עם זאת, גם במגזר הדתי-לאומי יש יוצאים מהכלל, צעירים קרייריסטים שהקידום המקצועי וההתבססות הכלכלית המהירה עומדים בראש מעייניהם. לצורך זה הם יהיו מוכנים לא רק להעתיק את מגוריהם, אלא גם לוותר על שעות פנאי וקשרים עם חברים.

גיל העבודה

מהצעיר בוגר התיכון הדתי מצופה שימשיך ללמוד בישיבת הסדר או במכינה קדם-צבאית, לאחר מכן מספר שנים בלימודים תורניים או אקדמיים, ואז למצוא עבודה בהתאם לכישוריו ולהשכלתו. במישור האישי, הציפייה ממנו היא שיתחתן ויקים משפחה עוד במהלך לימודיו, ולא ידחה זאת לגיל מאוחר.

הנערה הדתית אמורה להשלים שירות לאומי או צבאי, ורק לאחר מכן להתמסר ללימודים גבוהים. בשנות הנישואים הראשונות, כשהבעל הצעיר עודנו במסגרת לימודים (ישיבת הסדר או מוסד להשכלה גבוהה), מצופה מרעייתו לשאת בעול הפרנסה. כך נוצר מצב שבו האישה היא המפרנסת העיקרית ולעיתים אף היחידה.

בנים מתחילים לעבוד לרוב בגיל 21 (לאחר סיום השירות הצבאי) או בגיל 24-23 (לאחר סיום ישיבת ההסדר). בנות נכנסות למעגל העבודה, לרוב בגיל 20-19 (לאחר השירות הלאומי), או בגיל 23-22 (לאחר סיום לימודי תואר ראשון).

התפישה הרווחת היא שעל הילדים להתרכז בלימודים ובספיגת ערכים דתיים, ולכן אין זה מקובל להעסיק בני-נוער. עקב כך, אין כמעט תופעות של ניצול ילדים ובני-נוער במגזר. עם זאת, לא נדיר לראות נערים ונערות שעוזרים להוריהם בעסק המשפחתי, לא כהכנסה צדדית אלא כאמצעי ללימוד משמעת ומוסר עבודה. חינוך הילדים מגיל צעיר למשמעת עבודה, מבטא את החשיבות שמייחסים ההורים לנושא עמל הכפיים. הערכים שהוטמעו בו בצעירותו ידרבנו אותו ללמוד ולעבוד לאחר השירות הצבאי, ובלבד שלא יהיה לנטל על הוריו.

מקצועות נפוצים במגזר

גברים

הגברים במגזר עוסקים בטווח רחב של מקצועות חופשיים, כגון: ראיית-חשבון, עריכת דין, הנדסה, רפואה, כלכלה וכספים וגם הייטק. לא נעשה מחקר שיטתי, אבל להערכתנו יש שיעור לא-מבוטל של אנשי הייטק דתיים, חלק גדול מתגורר ברעננה, פתח תקווה, כפר סבא והסביבה. יתכן שהושפעו מתהליכים מהמגזר החילוני שמושכים אנשים טובים לתחום הזה, כמו גם מהאפשרות של עבודה מהבית.

חלק נכבד הם שכירים המועסקים בשירות המדינה (משרדי ממשלה), בשירות הציבורי (עיריות, מועצות ורשויות מקומיות) ובמערך שירותי הדת (אנשי מועצות דתיות, רבני יישובים, מוהלים, שוחטים, משגיחי כשרות וכדומה). מספר לא-מבוטל של צעירים חובשי כיפות סרוגות משרת בצבא הקבע. יוצאי צבא בעלי רקע קרבי, מועסקים בשירותי אבטחה ביישובים שמעבר לקו הירוק.

נשים

המקצוע המועדף על נשות המגזר הוא הוראה, מקצוע המשלב עבודה מחוץ לבית (בבית-הספר) עם עבודה בבית (הכנת חומרי-רקע לשיעורים, בדיקת עבודות התלמידים). זו גם הסיבה למיעוט היחסי של שעות עבודה פורמאליות מחוץ לבית. היקף המשרה של מורה בבית-ספר אינו עולה על 30 שעות שבועיות (ולכך יש להוסיף את החופשים והחופשות), לעומת 40 שעות עבודה שבועיות במקצועות כמו אחיות ועובדות סוציאליות.

למעשה, זו גם ההעדפה של בעלים רבים, שהיו רוצים לראות את רעייתם עובדת קרוב לבית ובמסגרת דתית. מקצוע ההוראה מאפשר לה לשלב בין עבודה ששכרה בצידה, להקמת משפחה וגידול ילדים. בנוסף, במקצוע זה אין כמעט התחככות עם העולם החילוני.

בקווים כלליים ניתן לאפיין את המורה החרדל"ית כמי שנוטה להקפדה דתית גבוהה מהממוצע, מתגוררת ביישוב קהילתי או בשכונה דתית סגורה ומטופלת במספר ילדים. לעומתה, נשים מהזרם המודרני במגזר, המתגוררות בשכונות עירוניות מעורבות, עוסקות כיום בקשת רחבה של מקצועות חופשיים כגון: עריכת-דין, ראיית-חשבון, רפואה, פסיכולוגיה, עבודה סוציאלית, מחשבים, משפטים, עיצוב גראפי, אדריכלות, שיווק, פירסום, אקדמיה ועוד.

בשנים האחרונות חדרו נשים גם למעוזים דתיים, שעד נחשבו טריטוריה גברית מובהקת. כיום ניתן למצוא אותן, אם כי עדיין במספרים קטנים, בתפקידי טוענות בבתי-דין רבניים, משגיחות כשרות, יועצות הלכה וגם בתפקידי מנהיגוּת (בשנת 2006, שלוש מתוך תשעת חברי המועצה בגוש עציון, היו נשים).

עסקים קטנים ביהודה ושומרון

ההתיישבות היהודית מעבר לקו הירוק, התמקדה ברובה ביהודה ושומרון. לפי הערכות שונות, מספר המתיישבים נע בסביבות 260,000 בני-אדם ומעלה, חלקם הגדול דתיים. אוכלוסיה בהיקף כזה זקוקה למגוון שירותים ועסקים, שיהיו קרובים ככל האפשר ליישובים שלה. המציאות הביטחונית הקשה בשטחי יהודה ושומרון מאז פרוץ האינתיפאדה הראשונה, בשלהי 1987, היישובים המבודדים, קשיי הניידות, הדרכים המשובשות וסיכוני הנסיעה לערים הקרובות לצורך קניות, חייבו הקמת עסקים קטנים, שיתנו שירותים חיוניים לאוכלוסיה.

במסמך-רקע של מחקר המחקר והמידע בכנסת, בנושא "עסקים קטנים ביהודה ושומרון", שהוגש ב-2003 לח"כ רוחמה אברהם, אז יו"ר ועדת המישנה לעסקים קטנים, התברר כי ביהודה ושומרון פעלו באותה שנה כ-1900 עסקים קטנים ובינוניים.

על-פי הנתונים שהתקבלו ממרכזי טיפוח היזמות (מט"י) בקעת הירדן ושומרון, התפלגו העסקים כדלקמן: בראש, ענפי השירותים האישיים והבריאות, 492 עסקים. אחריהם, עסקים קטנים ובינוניים בתחום המסחר (329), תיירות ואמנות (238), תעשיה (159), בית וגן (143), בנייה (131), תחבורה (118), מזון (106), אופנה, הנעלה וטקסטיל (27), השכלה, חינוך וקורסים (23) ועסקים בתחום שירותי הדת (19).

בעלי העסקים הקטנים והבינוניים מעבר לקו הירוק, נאלצו להתמודד במשך שנים עם סידרה ארוכה של קשיים,
החל מהשלכות פיגועי הטרור (שגרמו את סגירתם של עסקים רבים בענף התיירות ובענף השירותים), קושי בהסעת עובדים, קושי ביציאה מהיישובים וחזרה אליהם, סירוב ספקים להגיע ליישובים והאילוץ להביא סחורות ולהוציא תוצרת מהמפעלים באופן עצמי.

העסקים ביהודה ושומרון סבלו (וסובלים עד היום) מחסמים נוספים, שהעסקים במרכז הארץ אינם נאלצים להתמודד עימם, לדוגמה: היטלי ייצוא. מדינות האיחוד האירופי מטילות מכס על סחורות של מפעלים הממוקמים ביהודה ושומרון.

שכר והכנסות

ממוצע השכר למשפחה במגזר הדתי-לאומי, נע בין 7000 ל-15,000 שקלים בחודש, אם כי בקצוות יש שמרוויחים יותר ויש שמרוויחים פחות, בהתאם למשלח-היד.

באופן כללי, יש שביעות-רצון מהשכר, אך לא השלמה. רוב הדתיים חיים בלב האוכלוסייה החילונית, בערים הגדולות, והדבר מתבטא לעיתים לא רק ביוקר המחיה, אלא גם בחשיפה לרמת חיים גבוהה. לכן, רבים מהם עובדים קשה במטרה להגדיל את הכנסתם החודשית.

משיחות עם חברי קבוצת המיקוד עולה, כי משכורת-עתק אינה חזות הכל. אמנם, לרוב אנשי המגזר, כמו לרוב האנשים בכלל, השכר חשוב מאד, שהרי אם אין קמח אין תורה (וגם פרנסה...). עם זאת רבים תופשים את העבודה – לפחות מהפה לחוץ - מעבר למקור הכנסה חומרי בלבד, ולכן יעדיפו סביבת עבודה מפרגנת ויחס טוב מצד המעביד. בהקשר זה יש לציין את הנשים העוסקות בהוראה. רבות רואות בעבודתן שליחות ומוכנות לא אחת להתפשר על רמת השכר (היא כמעט תמיד לא גבוהה ביחס להשקעה) בשל ההערכה וההוקרה שהן זוכות מהקהילה.

הגרלות והימורים

נושא ההגרלות וההימורים לא נבדק בסקרים, אבל ההנחה היא ששיעור הדתיים-לאומיים המשתתפים בהגרלות או בהימורים (בעיקר הימורים לא-חוקיים, כמו קזינו, מכונות מזל או אתרי הימורים באינטרנט), נמוך באופן משמעותי משיעורם בקרב החילונים. גם אלה שמשתתפים מעת לעת בהגרלות חוקיות (מפעל הפיס, לוטו), לא רואים בכך אמצעי להכנסה נוספת. ניתן למנות יותר מסיבה אחת לשכיחות הנמוכה:

  • שיעור גבוה של בעלי השכלה אקדמית ממעמד חברתי-כלכלי בינוני ומעלה (המהמר הישראלי הטיפוסי הוא אדם בעל השכלה בסיסית, לרוב ממעמד חברתי-כלכלי נמוך-בינוני).
  • משמעת עצמית גבוהה המרסנת התמכרות להימורים. הנחת-המוצא היא שהימורים הם פעילות שתמיד מפסידים בה. אין אשליה שהולכים להתעשר מזה.
  • מודעות גבוהה לחיסכון, כאשר השקעת כסף בהימורים נתפשת כביזבוז.
  • רגישות גבוהה לשם הטוב בקהילה (מהמר, ועל אחת כמה וכמה מהמר כפייתי, עלול להיות מנודה חברתית).
  • מוטיבציה נמוכה להימורי ספורט. חלק מהריגוש שבהימור בטוטו או בווינר, הוא מעקב אחר משחק הכדורגל שעליו הימרת. אך בני המגזר אינם צמודים לשידור החי, כיוון שמשחקים רבים מתקיימים בשבת.

תפישת העושר והעוני

עשירי המגזר נתפשים כמצליחנים, וכמי שהמזל האיר להם פנים, לא בהכרח כמי שצברו את הונם בזיעת אפם. הקהילה חיה איתם בשלום, כל עוד אין הם מנצלים את החלשים. חרף המוסכמה בדבר אורח-חיים צנוע ולא ראוותני במגזר הדתי, יש לא מעט עשירים המחצינים את מעמדם הכלכלי, באמצעות בתים מפוארים, מכוניות יוקרה, חופשות בחו"ל וכדומה. אך גם הם משתדלים שלא לנקר עיניים.

לעומת זאת, סמל סטאטוס המתקבל בעין יפה הוא תרומה לבית-הכנסת הקהילתי, וגם זאת בצנעה, לא מתוך כוונה להפגין עושר – לפחות לא בדרך של "שופוני" המאפיינת מגזרים אחרים. כך, לדוגמה, על הספרים בספרייתם לא יירשם "שייך ל..." אלא "בחזקת...".

אצל העניים, הדלות מתבטאת כלפי חוץ, אך לא בבית פנימה. הבית, המשפחה וחינוך הילדים עומדים גם אצלם בראש סדר הקדימויות, ולכן הם משקיעים בהם גם את המעט שיש.

עניי המגזר נתפשים כחסרי מזל וכמי שיש לסייע להם. היחס כלפיהם נובע ממקום של רחמים ורצון לעזור ולסייע, מתוך תפישת-עולם ערכית שחובה לעזור לחלשים. זו הסיבה לפעילות הערה של הגמ"חים (גמילות חסידים) וגופי הצדקה וההתנדבות, אשר מסייעים בין במצרכי מזון ובין בתרומות כספיות. הנתינה והעזרה לנזקקים מבטאות את הערבות ההדדית והסולידריות החברתית במגזר. עם זאת, אין התייחסות לעוני כאל גזירה משמיים. הדעה הרווחת היא, שבעזרת עבודה קשה והתמדה ניתן להיחלץ מהמצוקה הכלכלית.

דפוסי צריכה וקנייה

צריכה סולידית

ברוב התחומים, דפוסי הצריכה והקנייה של הדתיים-לאומיים דומים לאלה של כלל האוכלוסיה. יוצאת-דופן היא הצריכה המוגברת של מוצרי ילדים, כגון דייסות וחיתולים חד-פעמיים: 22.7% בהשוואה ל-14.4% בקרב כלל האוכלוסיה (לפי סקר שערכה ב-2004 חברת מחקרי השוק TGI).

האוכלוסיה הדתית נוהגת לערוך קניית מזון מרוכזת בשיעור גבוה יותר מקבוצות אוכלוסיה אחרות, משום שקנייה כזו חסכונית יותר בהיבט של הזמן המושקע ופריסת התשלומים. מיותר לציין, כי על הרשת או החנות להיות בעלת הכשר רבני ולסגור את שעריה בשבתות ובמועדי ישראל. אגב, במגזר הדתי-לאומי לא מקובל להתמקח, וזאת בשל החינוך לכבד את הזולת ובשל השורשים האירופאים.

סדר הקדימויות של התקציב במשפחה ממוצעת, הוא כדלקמן: מזון ומצרכי יסוד, מיסים ותשלומי חובה אחרים, שכר לימוד, הלבשה והנעלה (לפי הצורך) ולבסוף חופשות. כללית ניתן לומר, כי המאפיין הבולט הינו אורח-חיים חסכני ומחושב, כאשר עיקר ההשקעה היא בחינוך.

כל מוצר שאינו נחוץ באמת, נחשב לביזבוז. אין קניות מיותרות ואין הוצאות לא-מחושבות. כך גם דברים בני-חלוף, כמו מסעדות, סרטים וכדומה. התפישה הרווחת – לפחות בקרב אנשי הציונות הקלאסית והחרד"לים - היא שבילוי אינו מעשיר את האדם מבחינה רוחנית ועל כן נחשב לביזבוז. יחד עם זאת, אין להסיק מכך שבני המגזר מתנזרים מהנאות החיים. אדרבא, רבים מהם, בעיקר הצעירים, מבלים במסעדות ובמועדונים, הולכים למופעי בידור וטסים לחופשות בחו"ל.

שיקולי הקנייה הם בראש ובראשונה, נחיצות המוצר, אחר כך עלות (אך לא על חשבון איכות המוצר) ורק בסוף החיצוניות. המבוגרים, שחונכו מילדותם לצניעות ולהסתפקות במועט, כמעט ואינם מייחסים חשיבות לשיקולים חיצוניים. מנגד, הדור הצעיר, שגדל לתוך חברה הישגית, תחרותית וחומרנית, מכליל בשיקוליו אופנתיות וחדשנות, אם כי במידה.

המלצות על מוצרים ושירותים

המלצות והפניות מתקבלות מקרובי-משפחה או מחברים. לרוב, סוכני המידע משני הצדדים הם נשים. במקרים רבים, המלצה אישית נתפשת כמהימנה יותר מאשר מודעות או תשדירי פירסום באמצעי התקשורת. להמלצות אלו חשיבות רבה עבור משפחות מרובות ילדים, משפחות בעלות הכנסה נמוכה, או משפחות שהוריהן הקשישים סמוכים על שולחנן. זאת, עקב יוקר המחיה וסל הקנייה המתייקר בקצב מהיר. עבורן, כל פירור מידע אודות מחירים, הוזלות, מבצעים וכדומה, עשוי להתבטא בחיסכון של מאות שקלים בחודש.

תרבות ההמלצה הישירה מקבלת חיזוק, לנוכח נתוני החשיפה של בני המגזר למדיה הכללית. סקר TGI שנערך בשנים 2006-2005, העלה את הממצאים הבאים:

  • 36% מקרב הדתיים לאומיים בגילאי 25-44 אינם נחשפים כלל לטלוויזיה.
  • 47% מקרב הדתיים לאומיים בגילאי 25-44 אינם קוראים את אחד מעיתוני סוף השבוע: מעריב, ידיעות אחרונות והארץ. אחת הסיבות – אף שלא היחידה - היא שרבים מהם קוראים את "מקור ראשון".

ברם, הגופים העסקיים הגדולים במשק, המודעים לכוח-הקנייה של המגזר, לא מרימים ידיים. בענף הפירסום פועלים מספר משרדים מגזריים, שהחלו לאחרונה להתעניין במגזר הזה. כתוצאה, תקציבי פירסום גדולים יותר מופנים למדיה ייעודית למגזר, המודעות מעוצבות על-פי קוד מוסרי צנוע (אין צילומים פרובוקטיביים של נשים חשופות) והתכנים מתמקדים בנושאים שהם ציפור נפשם של בני המגזר (משפחה, מסורת, אהבת הארץ).

מקור מידע נוסף הוא האינטרנט. החלק לא מבוטל של בני המגזר, ולבטח הדור הצעיר, מחוברים לאינטרנט ומבצעים סקר שוק והשוואת מחירים באתרים הרלוונטיים.

איפה קונים מה?

מוצרי מזון ומצרכים בסיסיים

רוב ציבור הצרכנים במגזר הדתי-לאומי, נוהגים לערוך קניות מזון מרוכזות ברשתות השיווק הגדולות, או בתת-רשתות ייעודיות (שפע שוק, יש, יש בסיטונאות). מעטים עורכים קניות גדולות בחנות המכולת או המינימרקט השכונתי, שלרוב יקרות יותר.
בשנים האחרונות גוברת המודעות במגזר להרגלי אכילה נכונים ובריאים. לכן, בעת קניית מוצרי מזון שמים דגש על שני מרכיבים עיקריים: תעודת הכשר וערכים תזונתיים גבוהים.

מוצרי ניקיון וקוסמטיקה

בקניונים, וברשתות הפארם המובילות.

מוצרי הלבשה והנעלה

לרוב, ברשתות המובילות בקניונים (רנואר, קסטרו ,H&O, גלי) וגם בבתי-אופנה אשר פונים יותר לקהל הדתי (פלאוורס, לורד קיטש) ומציעים פריטי לבוש צנועים, כגון חצאיות עד הברך או חולצות שלושת-רבעי.

אמצעי תשלום

שילוב של מזומן ואשראי. בכרטיסי אשראי נעשה שימוש יותר 'מסורתי'. לפי סקר של TGI משנת 2004, יותר משתמשים בכרטיסים רגילים (49.4% בהשוואה ל-37.6% בקרב כלל האוכלוסייה) ופחות בכרטיסים יוקרתיים או בינלאומיים (9.6% בהשוואה ל-14% בקרב כלל האוכלוסייה)

שיח כלכלי

מקובל לשתף בני משפחה וחברים בקשיים כספיים, כמו על בהישגים כלכליים-תעסוקתיים (קידום מקצועי, העלאה במשכורת, רווח כספי מהעסק וכדומה). את כל האחרים נהוג למדר, מחשש לעין הרע או לרכילות מזיקה. עם זאת, ניתן להעריך כי הפתיחות שכיחה יותר בקרב הדור הצעיר, ופחות בקרב המבוגרים השמרנים והשקולים.

ניהול כספי המשפחה

לרוב, שני בני-הזוג מנהלים את כספי המשפחה, לעיתים תוך חלוקת תפקידים שהושגה בהסכמה (לדוגמה: הבעל מטפל בתשלומים לרשויות, האישה מופקדת על תקציב הקניות). במקרים רבים, כאשר שני בני-הזוג עובדים, ההכנסות או המשכורות שלהם נכנסות לחשבון בנק משותף.

תמיכה משפחתית

ישנה תמיכה מובנת מאליה של ההורים בילדם המתבגר, שיוצא לדרך חדשה, בעיקר במימון לימודים גבוהים. מקובל לתמוך כלכלית גם בזוג שזה לא מכבר נישא, החל ממימון החתונה, רכישת דירה ורהיטים ועד מענקים כספיים. לרוב, לא מדובר בתמיכה על בסיס קבוע, אלא על-פי יכולת ההורים. אין אפליה מגדרית בנתינה.

בכל הנוגע לדמי כיס, ילדים המגזר אינם שונים משאר ילדי ישראל, ואין שום דפוס קבוע או ייחודי המאפיין אותם. הורים שמוצאים לנכון לתת לילדם דמי כיס נותנים, ואחרים לא. סבא וסבתא נוהגים לתת לנכדים דמי כיס, בעיקר בחנוכה ובפורים, או מתנות בפסח ובראש השנה.

מצוות כיבוד הורים (אחת מעשרת הדיברות) חלה על כל אדם, והדתיים משתדלים להקפיד על כך במיוחד. כאשר ההורים המבוגרים מתקשים לתפקד עקב גיל מתקדם או מחלה, התמיכה בהם תתבטא בסיוע כספי, מימון דיור מוגן וטיפולים רפואיים, או אף בהקצאת חדר לסבא-סבתא בבית המשפחה.

מקובל להוריש לכל הילדים שווה בשווה, ללא העדפה לבנים על-פני בנות. מורישים בדרך כלל בית ונכסים, במידה ויש. מאבקי ירושה אינם שכיחים. במקרים של חילוקי-דעות, פונים לבורר מתוך המגזר.

חסכונות והשקעות

במגזר הדתי-לאומי, כמו בכלל האוכלוסיה, משתמשים במכשירי החיסכון המקובלים במשק, כגון קופת גמל, ביטוח מנהלים, או קרן נאמנות. מרבית החסכונות הם לטווח ארוך, עשרים-שלושים שנה. זאת, מתוך מחשבה על העתיד והקיום בכבוד לאחר הפרישה הגימלאות (בין היתר, כדי שלא ליפול לנטל על הילדים). מניע נוסף לחיסכון לטווח ארוך, הוא הרצון לעזור בעתיד לילדים. חסכונות לטווח קצר עד בינוני מיועדים לרוב לרכישת רכב חדש, לשיפוץ הדירה או למימון חופשה.

בעלי כסף פנוי להשקעה, נוטים להשקיע בעיקר במניות ובנדל"ן. ברוב המכריע של המקרים, מדובר בהשקעות סולידיות ולא ספקולטיביות. את המידע על אפשרויות ההשקעה הם שואבים מהעיתונות הכלכלית, מיועצי השקעות בבנקים ולעיתים, גם מהמלצות של בני משפחה או חברים.

ביטוחים

בכל הנוגע לביטוחים, אוכלוסיית הכיפות הסרוגות אינה שונה מהחברה הכללית. ביטוחי חובה הם עושים כמו כל האחרים, ביטוחי מנהלים הם מקבלים ממקום-העבודה שלהם (כשכירים), או עושים בעצמם (כעצמאים). אשר לביטוחי הרשות (ביטוח רכוש, ביטוח דירה וכדומה), אין דפוסי התנהגות ייחודיים למגזר זה.

מתנות

כעיקרון המתנות הנהוגות במגזר הדתי-לאומי דומות לאלה הנהוגות במגזר המסורתי-חילוני. עם זאת, אפשר לציין מספר ניואנסים:

  • קיימים הבדלים  בין מתנות שמעניקים קרובי-משפחה לאלו של אדם זר.
  • קיימים גם הבדלים במתנות בין המינים. לנשים נהוג לקנות פמוטים, כלי-בית וכדומה. לגברים נהוג להעניק מתנות בעלות אופי דתי, כמו: ספרי קודש, טלית, גביע לקידוש ועוד. 
  • לחתונה של חברים נהוג להביא, פרט לצ'קים המסורתיים, גם חפצי יודאיקה כמו: קערה לליל הסדר, סכין וקרש חיתוך לשבת, מפית לכיסוי החלות בשבת, חנוכיה וכדומה.
  • לחתונה של בן-משפחה נהוג להעניק מתנה כספית בסכום של 300-200 שקלים ומעלה, בהתאם למידת הקירבה.
  • לחתן בר-מצווה נהוג לקנות תפילין, טלית, או סידור מהודר, וכמובן, ספרי קודש וספרות יפה.
  • בחגים נהוג לקנות פרחים או כלי-בית.
  • לאירוע יום-הולדת קונים מתנה לא-יקרה, בהתאם לגילו או ציפיותיו של החוגג.
  • לרגל הגיוס לצה"ל נהוג להביא למתגייס/ת ספר טוב, תיק או ספר תהילים.

בנוסף לחנויות כלי-הבית והמתנות לכלל האוכלוסיה, ישנן חנויות ייחודיות למגזר, המציעות תשמישי קדושה, פריטי יודאיקה, מבחר כיסויי-ראש (כיפות, כובעים, מטפחות) ופאות.

מפוני גוש קטיף

בדיון על מצבו הכלכלי של הציבור הדתי לאומי, מן הראוי להקדיש תשומת לב לתת קבוצה מיוחדת בתוך פלח זה: מפוני גוש קטיף. לפני הפינוי, מצבם הכלכלי ודפוסי הצריכה והתעסוקה של אוכלוסיה זו היו דומים במידה רבה לאלה של כלל הציבור הדתי לאומי, פרט לכך שבאופן יחסי לכלל הציבור הדתי לאומי, שיעור גבוה מהם עסקו בחקלאות.

ואולם, מצבה הכלכלי של אוכלוסיה זו הושפע במידה רבה מפינוי הגוש. לאחר הפינוי רבים מן המפונים לא הצליחו להשתקם מבחינה תעסוקתית, ועדיין, כשלוש שנים לאחר הטראומה, הם נתקלים בקשיים רבים לשוב למעגל העבודה. הסקטור שנפגע יותר מכל הוא הסקטור החקלאי. כ-31% מהמפונים שעסקו בחקלאות בגוש קטיף עדיין מובטלים (נכון ל-2008).

מסקר, שערך מכון מאגר מוחות בראשות פרופ' יצחק כ"ץ ב-2008, עולה כי 70% ממפוני הגוש מתארים את מצבה הכלכלי של משפחתם כגרוע יותר בהשוואה למצב הכלכלי לפני הפינוי. מספר המובטלים מקרב המפונים היה בשעת הסקר פי 3 מן הממוצע הארצי: 17% ממפוני גוש קטיף מובטלים לעומת 6.3 בקרב שאר האוכלוסייה.

עוד עלה מן הסקר כי מעל שליש ממפוני הגוש מתארים את מצבם הכלכלי גרוע או גרוע מאד. 15% ממפוני גוש קטיף מעידים על כך שהם נזקקים לעזרה כלכלית ונתמכים על ידי בני משפחה או חברים. כ-70% ממפוני גוש קטיף אינם מאמינים שכספי הפיצויים יספיקו לבניית בית קבע חדש. 24% מהם משתמשים בכספים שיועדו לבניית בית הקבע כדי להתקיים.

ביביליוגרפיה

פרסומים מדעיים מקצועיים ודוחו"ת

  • הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, הודעה לעיתונות - דתיות בישראל, ממצאי סקר חברתי 2002 - 2004, 9.4.2006.

ארכיונים ומאגרי מידע 

  • הכנסת מרכז המחקר והמידע, מסמך רקע בנושא: עסקים קטנים ביהודה ושומרון - טיוטה ראשונית, מוגש לחה"כ רוחמה אברהם, 2003.

ראיונות

  • ראיונות עם מספר אנשים הנמנים על המגזר הדתי לאומי, 2008.

הערות שוליים

    צפה בתגובות  תגובות על דפוסי תעסוקה וצריכה באוכלוסיה הדתית-לאומית בישראל (6)

    עופר

    יום רביעי י"ז באב תש"ע 28 ביולי 2010

    תגובת המערכת

    נכון, זה נושא מאד מעניין וחבל שלא חקרו אותו
    יום רביעי כ"ז בכסלו תשס"ט 24 בדצמבר 2008

    איתי

    "נושא ההגרלות וההימורים לא נבדק בסקרים" דווקא חבל, כי מעניין יהיה לראות את הקורלציה לנושא , במיוחד בכל הקשור להגרלות באינטרנט לדוגמא כאלה המופיעות באתר http://hagralot.googlepages.com
    יום שלישי כ"ו בכסלו תשס"ט 23 בדצמבר 2008

    יובל

    www.liron-man.com
    יום ראשון כ"ד בכסלו תשס"ט 21 בדצמבר 2008

    מערכת

    זה בהחלט סיבה טובה ונוסיף אותה. תודה
    יום רביעי ט"ז בתשרי תשס"ט 15 באוקטובר 2008

    דביר

    "למעשה, זו גם ההעדפה של בעלים רבים, שהיו רוצים לראות את רעייתם עובדת קרוב לבית ובמסגרת דתית. מקצוע ההוראה מאפשר לה לשלב בין עבודה ששכרה בצידה, להקמת משפחה וגידול ילדים. בנוסף, במקצוע זה אין כמעט התחככות עם העולם החילוני." וכתבתם דבר דומה גם מקודם, ניתן להוסיף שיש העדפה למקצוע זה מתוך ראיה של שליחות שהחינוך הוא אולי הדבר החשוב ביותר ולכן יש העדפה להוראה.
    יום רביעי ט"ז בתשרי תשס"ט 15 באוקטובר 2008

    הוספת תגובה




     

     

    * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של "אנשים ישראל" לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.