דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
הוסף דירוג לספר 4 מדרגים

תרבות הדיור והמגורים בקיבוץ

בית דירות
בית דירות
עופר לדני
קיבוץ בית אורן
בילוי אחר הצהרים על דשא הקיבוץ
בילוי אחר הצהרים על דשא הקיבוץ
רונן שדה, עידן רז
קיבוץ מעין ברוך
בתי מגורים בקיבוץ מזרע
בתי מגורים בקיבוץ מזרע
קיבוץ מזרע
מתוך ארכיון מזרע. נסרק על ידי מיכה רינת
בתי מגורים בקיבוץ מעגן מיכאל
בתי מגורים בקיבוץ מעגן מיכאל
עוז אלמוג
בתי מגורים בקיבוץ מעגן מיכאל
בתי מגורים בקיבוץ מעגן מיכאל
עוז אלמוג
בתי מגורים בקיבוץ מעגן מיכאל
בתי מגורים בקיבוץ מעגן מיכאל
עוז אלמוג
סלון
סלון
עופר לדני
קיבוץ בית אורן
גגות רעפים
גגות רעפים
אייל יונאי ואילן שולמן
קיבוץ גשר, בקעת הירדן
מייק לבנה, עוז אלמוג

נוצר ב-8/23/2008

רקע

קיבוץ הינו צורת התיישבות שיתופית ייחודית לציונות ולמדינת ישראל, המבוססת על שאיפת התנועה הציונית להתיישבות מחודשת בארץ-ישראל ועל ערכים סוציאליסטיים של שיוויון בין בני-האדם ושיתוף כלכלי ורעיוני. דגניה א', הקיבוץ הראשון בארץ-ישראל ("אם הקבוצות והקיבוצים"), הוקם בשלהי אוקטובר 1910 על-ידי אנשי העלייה השנייה, שביקשו לעבד אדמה ליד הכנרת ובחרו לנהל את חייהם באורח שיתופי. בחלוף עשור היו בארץ 12 קיבוצים ובהם מעל 800 נפש, אז כ-1.5% מכלל האוכלוסייה היהודית. לאחר מלחמת העולם הראשונה הואץ תהליך ההקמה של קיבוצים חדשים. במקביל, החלו להתפתח תנועות קיבוציות שייצגו זרמים אידיאולוגיים שונים. עם הקמת המדינה ב-1948 היו בישראל 177 קיבוצים. כיום, עומד מספרם הכולל על 270.

בשנות ה-80' פקד את הקיבוצים משבר חברתי וכלכלי עמוק, אשר נוצר מצירוף של מספר תהליכים ובהם: הזדקנות דור המייסדים, תהליך העיור של מדינת ישראל, משבר החקלאות, התחזקות מגמות הקפיטליזם והגלובליזם, שבר במדיניות הרווחה, ירידת קרנו של האתוס הציוני והסתבכות כספית של קיבוצים ואירגונים קיבוציים. כתוצאה מהמשבר החלה נטישה של אוכלוסיית הקיבוץ, בעיקר של צעירים ומשפחותיהם. הקמתם של קיבוצים חדשים הוקפאה, וב-1985, לראשונה מאז הקמת התנועה הקיבוצית, נבלם הגידול באוכלוסיית הקיבוצים.

בשנות ה-90' ניהלו מרבית הקיבוצים קרב הישרדות, ממנו צמח דגם 'הקיבוץ החדש' המבוסס על ההנחה, שהקיבוץ סיים את שליחותו הלאומית והחברתית ומעתה עליו לקיים את עצמו ממקורותיו וממשאביו. לפי גישה זו, הקולקטיב המסורתי יפנה את מקומו לניהול על-פי עקרונות כלכליים נטו, תוך ניטרול השפעות ושיקולים חברתיים, תנועתיים ואחרים.

המהפך כלל עידוד חברים למצוא תעסוקה מחוץ לקיבוץ, העסקת עובדים שכירים (בעיקר עובדים זרים) בענפי החקלאות, השירות והתחזוקה והפרטת השירותים לחברים. קיבוצים רבים יצרו מקורות הכנסה חדשים מהקמת פארקי מים ופעילויות בידור בתחומם, השכרת מבנים לתעשייה ולעסקים ובעיקר - השכרת דירות לכל דיכפין. בעקבות המשבר הדמוגרפי והצטמקות אוכלוסיית הקיבוצים, נותרו מבני מגורים רבים בשיממונם. צעירים עירוניים רבים, יחידים וזוגות, קפצו על המציאה, כי הפיתוי היה גדול: שכר-דירה נמוך, בית צמוד קרקע ואיכות חיים כפרית - והכל במרחק נסיעה של שעה קלה למקום-העבודה בעיר. בכך טושטשה הזהות ששררה עד אז, בין הקיבוץ וחבריו.

רוב הקיבוצים נבנו על קרקע של הקרן הקיימת לישראל, בעזרת מוסדות לאומיים או ציבוריים (ההסתדרות הציונית, קרן היסוד, הסוכנות היהודית, הסתדרות העובדים הכללית), אשר קבעו במידה זו או אחרת את האפשרויות ואת ההגבלות על הבנייה, ופיקחו על כך בצורה הדוקה. מבחינה משפטית נחשבה הדירה כרכוש הקיבוץ, אך התייחסו אליה כאל רכושו הפרטי של החבר כל עוד הוא חי בה. חזקתו עליה פקעה עם מעברו לדירה אחרת, עזיבתו את הקיבוץ או עם מותו.

ב-1992, בעקבות התהליכים מרחיקי-הלכת בתנועה הקיבוצית, שעיקרם תשלום שכר דיפרנציאלי לחברים ושיוך נכסים לחברים מסוימים תוך הפקעתם מרשות הכלל, החליטה הממשלה על הקמת ועדה ציבורית לבחינת השאלה הבסיסית "מהו קיבוץ בימינו?" הוועדה המליצה פה אחד לקבוע שני סיווגים חדשים: קיבוץ שיתופי ("אגודה להתיישבות שהיא יישוב נפרד, המאורגנת על יסודות של בעלות הכלל בקניין, של עבודה עצמית ושל שיוויון ושיתוף בייצור, בצריכה ובחינוך") וקיבוץ מתחדש, שמאפייניו הם תשלום שכר משתנה לחברים (בהתאם לתרומה, לתפקיד או לוותק), שיוך דירות או אמצעי הייצור לחברים, למעט קרקע, מים ומכסות ייצור. עוד המליצה הוועדה על שורה של הסדרים שנועדו בין היתר לשמור על אופיו המיוחד של הקיבוץ. לצורך זה הוגבלה סחירותן של דירות ששויכו לחברים, באופן שיקנה לקיבוץ שליטה על זהות המתגוררים בתחומו.

דמותו הפיזית של הקיבוץ

חזותו של הקיבוץ כמראה לרוח הזמן

הקיבוץ הוא יצירה חברתית מיוחדת במינה, ויש לכך גם ביטוי מרחבי–גיאוגרפי וארכיטקטוני טיפוסי. מבחינה זו יש להבחין בין בנייה לצורכי פרנסה ("משק") לבין בנייה לצורכי האדם, ובתוך הבנייה לצורכי האדם – בין בנייה לצורכי הציבור לבין בנייה לצורכי הפרט. ערך זה עוסק בבנייה לצורכי הפרט. הוא לא דן בהרחבות הקהילתיות הנבנות ליד קיבוצים במאה ה-21.

מבני המגורים בתוך הקיבוץ – שהיו שונים במספר היבטים מהבנייה ביישובים אחרים בישראל – דמו זה לזה בתוך אותו קיבוץ, והדמיון ניכר גם בין הקיבוצים השונים.

האופי והרמה של הדיור בקיבוץ בזמן נתון נקבעו במידה רבה על-ידי השפעתם המשולבת של שני שעונים: שעון התקופה, היינו אם המדובר בשנות הארבעים או שנות השבעים של המאה העשרים; ושעון גילו של הקיבוץ המסויים, היינו אם זה קיבוץ בן 15 או בן 45 שנה. ההתפתחות בבנייה הקיבוצית השפיעה והושפעה משינויים שחלו עם הזמן בגורמים מהתחום האידיאולוגי, החברתי, הדמוגרפי, הכלכלי והטכנולוגי. לרוב היא איחרה מעט אחרי גורמים אלה, אך לבסוף השיגה אותן. מבחינה דמוגרפית מתבטאת ההתפתחות במעבר מישוב קטן לישוב הולך וגדל; מהרכב של חברים צעירים להרכב הכולל חברים מתבגרים ואחר-כך גם מזדקנים; וממבנה של חבורת רווקים למשפחות בסיסיות, ולימים גם משפחות מורחבות ורב-דוריות. מבחינה פיזית היא כרוכה בהגדלה שוב ושוב של שטח "המחנה", ותוספת שכונות, שבתוך כל אחת מהן הבנייה אחידה. בתחום הרעיוני היא מתבטאת בהפחתה ניכרת עם הזמן של הפונקציות שמולאו במסגרת קהילתית, והעברתן למסגרת משפחתית (לינת ילדים, אכילה). מבחינה תרבותית חלה עליה בחשיבותו של ערך הפרטיות. כמובן שגם ההתפתחות הכלכלית – ובעיקר העליה ברמת החיים ובצרכים החומריים – נתנה את אותותיה בתרבות המגורים הקיבוצית.

בתוך כל אחד מן הקיבוצים חלה התפתחות לא רק בהתאם לתקופות השונות בחיי התנועה הציונית, אלא גם בהתאם לגילו של הקיבוץ ולגיל של חבריו. כמעט כל קיבוץ התחיל את הדיור באוהלים, עבר לצריפי-עץ וסיים בבנייה קשה (מבנה אבן ובטון). לעיתים היה גם שלב-ביניים של בנייה בלבני-בוץ (לבנים בלתי-שרופות, רק מיובשות בשמש). הבתים שנבנו בבנייה קשה נחשבו ל"דירות-קבע" או "בנייה סופית", אף כי במבט לאחור אפשר לקבוע כי גם הם היו תמיד רק שלב במגמה להרחבה ולעליית רמת החיים.

לתכנון הדירה בקיבוץ שותפים היו לא רק 2 צדדים, כמקובל (המזמין–הלקוח והמתכנן), אלא שלושה: הלקוח, המתכנן והמממן. הלקוח הוא הקיבוץ וחבר-הקיבוץ; המממן הוא המוסדות המיישבים (ההסתדרות הציונית, קרן היסוד, הסוכנות היהודית, המשרד הארצישראלי, משרד השיכון); והמתכנן, שהוא ארכיטקט מקצועי שנשכר על-ידי המממן באופן קבוע או חד-פעמי. המוסדות המיישבים קבעו לא רק את מגבלות התקציב, אלא גם עקרונות אידיאולוגיים שהינחו את הבנייה בקיבוצים. כך למשל כפו המוסדות על הקיבוצים בנייה שתתאים לישוב גם אם הוא יחדל מהיות שיתופי ויהפוך לאינדיבידואלי, כגון מושב.

פרט למבני המגורים כוללים נוף הקיבוץ וסביבתו החומרית מרכיבי בנייה נוספים, שבהם לא נעסוק בערך זה: מראה ותכנית היישוב כולו (תכנית-אב, תכנית-בנין-ערים): החלוקה בין אזורים המיועדים לבנייה לצורכי כלכלה, בנייה לצורכי ציבור ובנייה לצורכי הפרט; דשאים, נוי ציבורי אחר; תוים בולטים בנוף כגון מגדל הסילו ומגדל המים; בנייני חקלאות, תעשיה, תרבות; הסקטור החינוכי – הגנים, בית הספר היסודי והתיכון ובתי-הילדים; הסקטור הציבורי – חדר-האוכל, המקלחת המשותפת, בתי השימוש הציבוריים; הסקטור הניהולי; הסקטור הבריאותי.

כל אלה השפיעו כמובן על הדיור בקיבוץ, לא רק בכך שהם הכתיבו את המראה החיצוני הטיפוסי של הישוב, אלא בעיקר בכך שהם הפקיעו מהדירה המשפחתית פונקציות שהיא ממלאת כרגיל במסגרות חברתיות אחרות. מבחינה זאת חשוב במיוחד החינוך המשותף, ש"חסך" מהדירה המשפחתית את הצורך למלא חלק מן התפקודים לגבי הילדים. ברוב הקיבוצים לנו הילדים בלילה ב"בית-הילדים" עד שנות ה-70 למאה ה-20. גם האכילה והביגוד של הילדים טופלו במסגרת בית-הילדים, ורק "ארוחת-ארבע" צנועה של שעות אחר-הצהריים אכלו הילדים בדירת ההורים.

הערה: בכל מקום שכתוב להלן "חבר" הכוונה גם לחברה, וכיוצא בזה.

הגורמים למראה האחיד

במשך כל המאה ה-20 היו הקיבוצים עניים מכדי לבנות מגורים במימון עצמי. עם זאת, מכיוון שהם נחשבו כזרוע ביצועית של התנועה הציונית, הם זכו לתמיכה מהמוסדות הלאומיים. אלה התערבו באופי הבנייה, ולרוב אף יותר מזה: קבעו אותו והטילו אותו מבחוץ על המתיישבים–הצרכנים. מכיוון שהבנייה תוכננה לכל הקיבוצים על-ידי אותם מוסדות (המרכז החקלאי, המשרד הארצישראלי, קפא"י, קרן היסוד והסוכנות היהודית, ולבסוף האגף לבנייה כפרית במשרד השיכון של מדינת ישראל) – נראו הבתים בכל הקיבוצים דומים זה לזה.

במשך הזמן הוקמו "מחלקות לתכנון הבנייה" בכל הארגונים הארציים המרכזיים של התנועות הקיבוציות, ואף הן תרמו להעברת ידע ואופנה מקיבוץ לקיבוץ. חברי הקיבוץ עצמם, בשעה שדנו בתכנון בתיהם, הלכו ללמוד מנסיונם של קיבוצים אחרים, וגם בדרך זו עברו קודים ומוסכמות בנושאי בנייה ומגורים מקיבוץ לקיבוץ.

דוגמה משעשעת למידת ההתערבות של המוסדות היא תכנית היחידה המשפחתית שנבנתה במעין ברוך בשנת 1970. לקראת תכנון הדירה הזמינה ועדת התכנון של הקיבוץ את החברים לדון עמה בהנחיות ובבקשות שיוצגו לארכיטקט. לאור תגובות החברים ישבה ועדת התכנון עם הארכיטקט והציגה בפניו את הרעיונות. בין היתר טענו החברים כי בשלב הקודם של הבנייה שמעו כל תנועה וכל מילה בדירה השכנה דרך הקיר המשותף, ולכן ביקשו לבנות כך שלא יהיו קירות משותפים לדירות השכנות. ואכן תכנן הארכיטקט בתים דמויי כוכב, עם מינימום אפשרות להאזין לשיחה אצל השכנים – מה שהיה חידוש מקורי לעומת הסכימה שהיתה מקובלת עד אז, של "בנייני-רכבת", עם שורת דירות שהקירות המשותפים ביניהם הביאו לחיסכון בהוצאות הבנייה. דא עקא, התברר כי במהלך הנסיון לענות על כל הבקשות האחרות חרג הארכיטקט בשני מ"ר מן המסגרת שאושרה על ידי המוסדות המממנים, ו"יצאה" לו דירה של 54 מ"ר במקום 52 מ"ר. הוטל עליו איפוא לקצץ 2 מ"ר משטח הדירה ויהי מה. מה יעשה? הן התכנית היתה מעשה מרכבה מסובך, תוצאה של פשרה בין דרישות הדיירים, דרישות תכנוניות מקובלות ואילוצים שונים, וקיצוץ של 2 מ"ר יחייב תכנון חדש לגמרי, שלא יוכל לשמור על יתרונותיה של התכנית שהוצעה. במקום לתכנן הכל מחדש שמר הארכיטקט על התכנית הקיימת, אך מאחד החדרים חתך פינה, ויצא חדר מחומש: שני קירות סמוכים נורמליים, 2 קירות שמולם מקוצרים, וביניהם קיר ב-45 מעלות כלפיהם.

"החדר" בימי הבראשית

בבתים שנבנו בקיבוצים עד שנת 1925 אי אפשר להבחין באופן שיטתי בין טיפוסי דירות. בתי המגורים בקיבוץ בתקופה זו היו מסוגים שונים, מכל הבא ליד, ופתרונות הדיור ביטאו חיפושי-דרך יותר מאשר תפיסה תכנונית מגובשת.

משנת 1925 ועד ל-1955 נהגה בנייה אחידה למדי של יחידת-המגורים. היא כללה מרחב אחד בלתי מחולק, בשטח של 12 מ"ר בתחילה, ובהמשך גדל השטח עד כדי 30 מ"ר, אך עדיין נותרה התפיסה העקרונית: מרחב אחיד, בלתי מחולק (מרחב כזה מוגדר כמרחב שאינו חצוי על-ידי קירות קבועים ובהם דלתות). הטיפוס הארכיטקטוני הזה עיצב את הנוף הבנוי הקיבוצי במשך שנים רבות. יחידת המגורים הייתה חלק ממבנה של ארבע (לעתים שש) דירות כאלה זהות זו לזו וערוכות בטור, בצורת 'רכבת'. באחד הקירות של החדר (שאינו משותף לדירה השכנה, כמובן) הותקנה דלת, ובקיר הנגדי – חלון, כדי לאפשר אוורור מפולש. התבנית הבסיסית של ארבע דירות מגורים בטור בבניין המשיכה להיות דומיננטית בבנייה למגורים בקיבוץ עד שנות ה-70 או אף ה-80. הדגם הבסיסי הזה התפתח מתוך מציאות החיים בשנות העשרים, אך ההנמקה האידיאולוגית לטיפוס הארכיטקטוני ולדפוסי המגורים בו צמחה מאוחר יותר.

בשנות השלושים הותקן בחלק מבתי הדירות תא שירותים משותף לכל הדיירים, ולעתים נוספה אף מקלחת. בבנייה במדרון ניצלו לעיתים למטרה זו חללים שנוצרו מתחת לחלק הקדמי או האחורי של הבניין.

החבר קרא לדירתו בשם "החדר שלי", וזאת בלי לייחס לכך כל מטענים רגשיים (שהודבקו לכך לעיתים מאוחר יותר, כגון כאילו הוא מוחה בכך על זה שיש לו רק חדר אחד). מעניין שגם לא הבחינו בקושי שנוצר בגלל הדמיון למונח "חדר" בתרבות היהודית המסורתית, שמשמעו כיתת לימוד.

בשלב מוקדם בחיי קיבוצים אחדים הוקצב באורח זמני חדר קטן כזה ליותר מאשר למשפחה: לעיתים ל-4 רווקים, לעיתים לדיור משותף של זוג יחד עם עוד חבר בודד. לסידור אחרון זה נדבק הכינוי "פרימוס". פרימוס הוא במקורו תנור-בישול מתוצרת חברה שבדית בשם פרימוס, שהוסק בנפט, ואשר סיפק אש חזקה ויעילה מאוד, אך עשה זאת תוך כדי הקמת רעש חזק ומטריד. הרווק הנוסף בחדר-הזוג הומשל לפרימוס בטרדה ובאי-נעימות שיצרה נוכחותו. אף על פי שסידור זה לא היה שכיח ביותר, והוא נחשב זמני מלכתחילה, כפתרון-חירום למצוקת דיור, מלווה זכרונו את המיתוס ואת הסלנג הקיבוצי עד היום.

הדירות הראשונות

במשך 5–15 השנים הראשונות של כל קיבוץ היתה הדירה זעירה, כללה רק חדר אחד, אף הוא קטן מאוד, ללא מים, כיור, שירותים ומקלחת, שלא לדבר על מטבח. על מנת לצחצח שיניים, לעשות צרכים, לשתות כוס מים – היה צורך לצאת מהחדר אל ברז או מבנה שירותים ציבורי סמוך – בגשם ובחום, באור ובחושך, בבוץ ובאבק. לשתיית מים קרים החזיקו בדירה כד-חרס (ג'ארה). לשתיית כוס תה או קפה הלכו לחדר-האוכל המשותף.

במשך הזמן גדלה הדירה, נוספו לה תחילה כיור וברז-מים, אחר-כך בית-שימוש, אחר-כך מקלחת ומטבחון, בהמשך נוספו גם חדרים נוספים. אולם עד היום, כשחבר קיבוץ נמצא במרכז הישוב בפעילות תרבותית כלשהי ונגמרת לו הסבלנות, הוא יגיד לאשתו "נמאס לי, אני הולך לחדר", אף כי ה'חדר' תפח בינתיים לדירה בת 4 חדרים.

לרוב נבנו יחידות-דיור אחדות בבניין אחד, בדרך-כלל זו ליד זו במערך של "רכבת" בת 4 יחידות. מבנה ה"רכבת" נבע בין היתר ממגמה להפנות את כל החדרים לאותו כיוון, אם כדי להפנות את הגב לשמש הצהריים, או את הפתח לצד המוגן מגשם. אך בעיקר הוא נבע מהצורך לחיסכון, שהושג בזכות הקירות המשותפים לדירות הסמוכות. לימים התברר כי הדבר מועיל גם מפני שהקל על הרחבת הדירות בבוא העת, אם כי גם בבתים בני קומות אחדות נמצאו פתרונות להרחבת הדירה.

בתי הקבע נבנו לרוב משלד של בטון מזויין, עם קירות מבלוקים. במשך רוב המאה ה-20 סבלו הישובים מבעיות-בטחון, לכן קבעו את אופי הבנייה גם היבטים בטחוניים: הבתים נבנו כך שיעמדו בפני התקפות אויב, ובהתאם לאופיין של התקפות אלה בזמן נתון. לכן נבנו בישובים רבים כל הקירות החיצוניים מבטון ולא מבלוקים. צורכי הבטחון השתנו מתקופה לתקופה, וכן השתנו המענים להם, אך תמיד ריחף הנושא ברקע הבנייה. נושא הבטחון טופל במידה רבה גם ברמת הישוב כולו. נבנו מקלטים שכונתיים, ובשנת 1966 (ערב מלחמת סיני) רושת נופם של קיבוצים רבים במבוך של תעלות-קשר והגנה, כמו ביצורים מימי מלחמת העולם הראשונה.

הקירות החיצוניים צופו לרוב בצבע לבן, לפעמים ב"שפריץ". ציפויים אלה חודשו תמיד מאוחר מדי – תודעת התחזוקה התעוררה לרוב רק כאשר כלו כל הקיצים.

הגג נבנה לרוב משופע, עם רעפים אדומים. גג רעפים נחשב עדיף הן מבחינת עמידותו בפני חדירת מי גשם, והן מבחינת האופי הנופי שהקנה ליישוב כולו. לעומת זאת היה גג שטוח זול יותר. כך למשל נבנו הבתים במעין ברוך תחילה עם גג שטוח מבטון, לשם חסכון. התברר כי הגג דולף, כנראה בגלל חוסר מיומנות של הפועלים המבצעים. ניסו כל מיני נסיונות לאיטום הגג, וכשנכשלו כולם – התקינו מעל לגג השטוח גג נוסף, משופע עם רעפים, ורק אז נפתרה הבעיה. מעניין לציין, כי מהלך דומה התרחש במושבה מטולה 70 שנה קודם לכן.
 
הדירות נבנו בדרך כלל בקומה אחת, מה שנקרא כיום "בנייה צמודת-קרקע". אך היו גם לא-מעט חריגים: בחלק מהקיבוצים (להערכתנו בכעשירית מהם) נבנו בתים בני 2–3 קומות, אך לא יותר מזה. בית בן 3 קומות נראה תמיד חריג בנוף הקיבוצי, תוצאה של אילוצים, מעין סממן עירוני שחדר לכפר.

מסתבר כי הבנייה בקומה אחת באה מלכתחילה כי המוסדות הלאומיים לא האמינו בעתיד הקיבוץ, וכפו על הקיבוצים לבנות בצורה שתאפשר להמשיך לגור בבתים גם אחרי שהקיבוץ יתפרק למשהו פרטי, מעין מושב. נבואה זו אכן הולכת ומתגשמת – בצורה שונה מאוד ממה שתיארו לעצמם רופין ועמיתיו – מאה שנים מאוחר יותר.

התפתחות היישובים הקיבוציים

תקופת הבראשית

שמונת הקיבוצים הראשונים נוסדו בימי העליה השניה (1909 – 1920). אלה נוסדו רובם כל אחד בנפרד, בתנאים ייחודיים לו. זו תקופה שעמדה בסימן המעבר משלטון עותומני לשלטון בריטי, על כל משמעויותיו; ושל מלחמת העולם הראשונה, על כל השפעותיה הקשות על הישוב העברי בארץ.

סוגיית התכנון הפיזי לא הייתה רלבנטית לראשית ההתיישבות השיתופית. דגניה וכנרת התמקמו בתוך חצרות קיימות, דרך שהתאימה לצורת החיים של אז וגם מילאה תפקיד ביטחוני. הקיבוצים הוקמו אז בצורה ספורדית. רק מאוחר יותר הגדיר עצמו כל אחד מהם בהדרגה כחברה שיתופית, שכן עצם המושג "קיבוץ" טרם גובש אז.
 
את בתיהם בנו חלוצי הקיבוץ בהתאם למימון שהשיגו מהמוסדות הלאומיים, שהיו אף הם בשלבי התגבשות. הבנייה הציונית הכפרית באותה תקופה היתה בעיקר במושבות, ורובה תוכנן ובוצע באמצעות מנגנון יק"א–פיק"א. היא הושפעה מתוכניות של כפרים אירופיים, בעיקר צרפתיים. הבנייה בקיבוצים מומנה בידי המוסדות הלאומיים, בעיקר "המשרד הארצישראלי" בהנהלת ארתור רופין, והושפעה הן מן הבנייה במושבות והן ממסורת אדריכלית פרברית בגרמניה.

הבתים נבנו אבן, פשוטו כמשמעו, כי השימוש בבטון פשט בארץ רק בתקופת המנדט הבריטי. תכנון בתי האבן הושפע מן היחס של המוסדות אל הקיבוץ: תחילה ראו בקיבוץ מעין חוות-הכשרה בהשפעת החוות הכפריות בצרפת: בניין מרכזי אחד בן 2 קומות, ובו מעורבות הפונקציות הפרטיות והציבוריות – המגורים והצריכה הציבורית, ובמידה מסויימת גם משק-החי החקלאי. בהמשך התייחסו אל הקיבוץ כאל קפריזה חולפת, שתהפוך במקרה הטוב לישוב פרטי. לכן הפרידו את המגורים מהמרכז הציבורי, אך בנו את הדיור בצורת בתים נפרדים זה מזה, כדי להכין אותם מראש לאפשרות של התפוררות היחד בקיבוץ והפיכתו לישוב של משפחות נפרדות – מעין מושבה (המושג והמוסד "מושב" התפתח רק מאוחר יותר).

בשנת 1909 מסר הד"ר ארתור רופין לקבוצה של שבעה פועלים – אנשי העליה השניה שנקראו "הקומונה החדרתית" – את השטח באום ג'וני (מעברו המזרחי של הירדן) לעיבוד. כאן, במקום שזכה לשם העברי דגניה, נולד הקיבוץ. בתי אום ג'וני הראשונים, שבהם התגוררו חברי הקומונה החלוצית, היו חושות עשויות מחומר שנחפר מאדמת המקום. רק כאשר הניסיון החקלאי והחברתי הצליח החליט רופין לבנות לחבורה מבני קבע. את חצר דגניה לא בנו יהודים והדבר פגע מאד בחלוצים, הם מחו על כך בפני המשרד הארץ-ישראלי ואיימו לעזוב, אך סופם שהתרצו ותקעו יתד במקום.

חצר דגניה דמתה בתוכניתה לחצרות חקלאיות אחרות, שנבנו באותה תקופה מאותם מניעים – כמו זו של בן שמן, כנרת, וסג'רה. המודל לחצרות הללו, במיוחד של השתיים הראשונות, נלקח מחוות גרמניות שנוצרו לשם יישוב פועלים. הן היו סגורות, וכללו רפת, חדר לעיבוד חלב, אסם, לול, ומחסנים שונים. החצר המתה תרנגולות, ובמרכזה עמד שובך יונים.

בחצר דגניה נוצרה לראשונה ההפרדה הקיבוצית הטיפוסית בין אגף המשק לבין אגף המגורים והפעילות החברתית – אגף שכלל את המקלחת הציבורית המשותפת, את חדר האכילה, ובית מגורים גדול, שבו טיפלו גם בילדים.

התקופה המעצבת

37 קיבוצים נוסדו לראשונה בתקופת העליה השלישית והרביעית, היא ראשית תקופת המנדט הבריטי (1920–1936). במקביל לקיבוצים הטביע את חותמו והטיל את צילו הענק על המעשה הציוני באותה תקופה גם גדוד העבודה. מבחינת הדיור חיו אנשי גדוד העבודה באורח טיפוסי באוהלים, אך גדוד העבודה היה מלכתחילה ומעצם טבעו משהו זמני, שהתערבבו בו חזון חברתי שהשפיע רבות גם בעתיד, יחד עם חלומות על קביעוּת במסגרת אחרת.

בתקופת שלטון המנדט הבריטי עוצב המערך הקלאסי של הישוב הקיבוצי בהתאם לגישה שפותחה בידי ארכיטקטים מרכז-אירופיים בהובלת ריכרד קאופמן. האדריכל היהודי–גרמני ריכרד קאופמן הוזמן ע"י רופין בשנת 1920 לתכנן את היישובים שהוקמו ביוזמת המשרד הארץ ישראלי ובמימונו. הוא ושאר האדריכלים הביאו עמם בשורות של הארכיטקטורה המודרנית של "עיר הגנים", ויחד עם זה היו קשובים לצרכים ולרצונות של המתיישבים, ולמגבלות שהטילו עליהם "המוסדות", היינו המזמינים והמממנים של הבנייה.

הושקעה חשיבה רבה בעיצוב תפיסה של תכנית-אב של קיבוץ. במשך שנות ה-20 של המאה ה-20 התנהלו דיונים אינספור, ועשרות תכניות ששונו חדשות לבקרים מעידות על הלבטים, על המאמץ המחשבתי היסודי שהושקע, על הלחצים השונים, ועל המאבקים בין התפיסות השונות. תיאור מפורט של כל הגורמים האלה מובא בעבודת הדוקטור של עמנואל טל מאוניברסיטת תל-אביב "דמותו הצורנית של הקיבוץ בהתהוותו: מקורותיה הרעיוניים והארכיטקטוניים, מהצעות המכלולים הראשוניים ועד התגבשות כללי תכנונו".

כמה גישות השפיעו על התכנון:
הקיבוץ, כמסגרת-חיים מוכתבת בידי אידיאולוגיה שיתופית, טרם התגבש אז סופית. מצד אחד חששו המוסדות כי זו קפריזת-נעורים, שתחלוף במהרה ותהפוך להתיישבות פרטית. לכן הקפידו לתכנן את הבנייה כך שאפשר יהיה להשתמש בה גם כאשר יתדרדר הישוב לצורה של משפחות שאינן חיות חיי שיתוף (משהו מעין מושב-עובדים), היינו בית מבודד לכל משפחה. לעומתם חשבו חלק מהקיבוצים כי ראוי להם לחיות כל המשפחות יחד בבניין אחד. על רקע זה התעוררו מחלוקות קשות בין הקיבוץ למוסדות התנועה הציונית.

בחלק מן הקיבוצים ("הקבוצות") שלטה הגישה כי הקיבוץ הוא חברה אינטימית, ולכן לא יסכימו לגדול גם בעתיד מעבר למסגרת של 25 משפחות. כך התנגדו בהם לתכנון של המוסדות, שרצו לבנות 30 דירות. רק בקיבוצים מעטים הבינו שלא ירחק היום והישוב ימנה מאות משפחות, והתכנון צריך להיות גמיש ולקחת בחשבון אפשרות להתארגנות תכנית-האב בהתאם לתחזית גידול.

ריכרד קאופמן – אדריכל ומתכנן ערים, חניך האסכולה הגרמנית, צבר ניסיון בתכנון ערים ופרברי-גנים בגרמניה ובנורבגיה. הוא תכנן את מרבית הישובים החקלאיים בארץ בשנות העשרים והשלושים (כשליש מתוך כלל הקיבוצים שהוקמו עד קום המדינה תוכננו על ידו), העקרונות שהנחו אותו היו:
• קרבה לעורק תחבורה ראשי
• מיקום גבוה החולש על סביבתו, משיקולי בטחון ואקלים
• חלוקת הישוב לאזורים
• הפרדה בין אזור מגורים לאזור המשק
• מיקום האזור המשקי בצד מזרח משיקולים אקולוגיים
• חדר האוכל ומבני צבור מודגשים במרכז, בין אזור המגורים לאזור המשקי.

במקביל לקאופמן ואחריו תכננו קיבוצים גם הארכיטקטים קורנברג, קרקאור, קסלמן, קוצ'ינסקי, לוטה כהן, ומוש, לב ורומנוב. מאוחר יותר הצטרפו גם שרון ורכטר, שהמשיכו פחות-או-יותר באותה רוח. בשנות ה-30 הוקמה הלשכה הטכנית של הקיבוץ המאוחד, ואל התכנון הצטרפו אדריכלים נוספים, אשר גיוונו במעט את נוף הקיבוצים, ובהם האדריכל מסטצ'קין (1908–2004), אשר שימש כאדריכל של הקיבוץ הארצי. אך תמונתו הכללית של היישוב הקיבוצי לא השתנתה במרכיביה היסודיים מאז תוכניותיו של קאופמן בשנות ה-20. קאופמן היה בין הראשונים שאבחנו את הצרכים הייחודיים של הקיבוצים וגיבש הנחות לגבי דגמי בינוי העונים על צרכים אלה. הוא יצר שילוב בין צורכי היישוב השיתופי ובין הרעיון של "עיר גנים" שהועלה אז בגרמניה. הביטוי המובהק הראשון לתפיסה זו היה בתכנון של עין-חרוד–תל-יוסף, שכלל מוסדות חינוך משותפים, מפעלים ומרכזי מינהל, ובכך נוצרה תבנית (פרדיגמה) של תכנון פיזי של קיבוץ, ששימשה עשרות תכניות של קיבוצים עד סוף שנות ה-40.

תקופת הגאות

רוב הקיבוצים הוקמו במהלך 16 השנים הסוערות שבין 1936 ל-1951, עת נוסדו 154 קיבוצים חדשים. כאן אפשר למנות 4 תקופות-משנה: ערב מלחמת העולם (או "חומה ומגדל", או "המרד הערבי"), עם 33 קיבוצים חדשים; מלחמת העולם והשואה (32 קיבוצים); ההפוגה הקצרה שבין מלחמת העולם למלחמת העצמאות (16 קיבוצים); שנותיה הראשונות של מדינת ישראל (73 קיבוצים). 4 תקופות-משנה אלה נבדלו זו מזו בצורה קיצונית מבחינת הבנייה הראשונית עם הקמת הקיבוץ, אך ההבדלים הלכו וקטנו ככל שהקיבוץ התבגר.

מעשי התכנון הראשונים בוצעו בדרך-כלל על-ידי המוסדות הלאומיים כחלק מתהליך ההתיישבות. לאחר מכן, במשך כל תקופת ההתיישבות והתפתחות הקיבוץ, לווה התכנון ופותחו כלים לתכנון פרטני על-ידי המחלקות לתכנון של התנועות הקיבוציות. אלה הוקמו בשנות ה-30 המאוחרות כלשכות ייעוץ לתכנון ובנייה, ובשנות ה-40 הן נהפכו ל"מחלקות טכניות". המחלקה לתכנון של הקיבוצים הוקמה ב-1943 כדי שחברי הקיבוצים יוכלו לתכנן את יישוביהם בעצמם ובהתאם להשקפותיהם ולפתרונות שלהם לבעיות שניצבו בפניהם. עבדו בה אנשי מקצוע, אדריכלים, מהנדסים, אדריכלי נוף – רובם חברי קיבוצים. "מחלקות טכניות" היו לשלוש התנועות הקיבוציות בנפרד. בהמשך איחדו "האיחוד" ו"הקיבוץ המאוחד" את מחלקותיהם, והקיבוץ הארצי המשיך לפעול בנפרד. בשיאן עבדו במחלקות לתכנון של התנועה הקיבוצית כ-200 איש. במחצית השניה של שנות ה-80, משחדלה הקמת קיבוצים חדשים, הסתיים תפקידן.

חומה ומגדל

בשנים 1936 עד 1939, בימי 'המרד הערבי' או 'מאורעות תרצ"ו–תרצ"ט', עמדה הקמתם של ישובים חקלאיים חדשים בפני בעיה של התקפות של ערבים על הישוב בימיו הראשונים, בטרם נבנו בו מתקנים להגנה. הפתרון שנמצא היה הקמת מצודה מבוצרת שהושלמה ביום אחד. היא נבנתה מחלקים מתפרקים שהוכנו במשך שבועות רבים קודם ביישוב שכן. ביום העליה הובאו כל חלקי המבנים אל הנקודה והוקמו בו ביום, לפחות בעיקרם.

מאות אנשים – לרוב מיישובי הסביבה ולפעמים גם מבין פועלי הערים – נזעקו בהתלהבות לסייע בהקמה. ביום העלייה, בטרם עלות השחר, החל המסע במכוניות, בעגלות, ברכב וברגל אל היישוב המיועד, ועד הערב היה היישוב בנוי ומושלם, לפחות בעיקרו, עם חומה סביבו ומגדל-תצפית במרכזו. היישוב הראשון שהוקם כך היה תל עמל (ניר דוד), ב-10,12,1936. השיטה גובשה בידי שלמה גור מקיבוץ תל-עמל (ניר דוד), ויושמה לראשונה עם העליה להתיישבות של קיבוצו. היא הוכיחה את עצמה כמתאימה היטב לנסיבות של זמנה, ויושמה מאז בעשרות יישובים ביום הקמתם. תוך שלוש שנים עלו באותה שיטה 52 יישובים, מהם 33 קיבוצים – בעמק בית שאן, בעמק הירדן, בעמק החולה, ברמות מנשה, בגליל התחתון והעליון, במפרץ חיפה, בעמק זבולון, בעמק יזרעאל ובנגב.

ואלה עיקרי השיטה: במרכז היישוב הוצב מגדל מעץ בגובה 12 מטרים, ובראשו זרקור לתצפית ולאיתות. סביב המגדל הוקמו שלושה צריפים למגורים וצריף לחדר האוכל. הנקודה כולה הוקפה בחומה שגובהה 1.80 מטר, שנבנתה משני קירות עץ וביניהם רווח של 30 סנטימטרים שמולא בחצץ כמגן מפני כדורי-רובה. החומה הקיפה שטח של 35 מטרים על 35 מטרים (כדונם אחד), ולפניה נמתחה גדר תיל בגובה שני מטרים וברוחב מטר, להגן על החומה מפני התפרצות. בפינות החומה נבנו עמדות מגן עם אשנבי-ירי. דרך עפר נפרצה לחיבור היישוב החדש אל יישוב סמוך קיים או אל מערכת הכבישים הקיימת.

הקיבוצים שהוקמו בתקופת חומה ומגדל חסרו תכנון להרחבה עתידית. במשך השנים נפרצה החומה תרתי משמע, ויישובי חומה ומגדל קיבלו צורה כמו של יתר הקיבוצים.

בסוף שנת 1939 בוטלה שיטת "חומה ומגדל", והיישובים הוקמו מעתה ללא האילוצים של שיטה זו. חברו לכך כמה גורמים: דעיכתו של "המרד הערבי"; פרסום "הספר הלבן" ושינוי מערכת היחסים בין התנועה הציונית לממשלת המנדט הבריטי; ומלחמת העולם השניה על שלל השפעותיה.

המושג "חומה ומגדל" הפך לסמל יהודי-ציוני של בנייה, הממחיש את הקשר בין בניין לכיבוש המרחב. אקט הרמת מגדל-השמירה הגבוה על רגליו בכוחותיהם המשותפים של המתיישבים החדשים הפך למעין אקט פולחני החוגג את הצוותא, את המאמץ המשותף ואת השליטה על המרחב, המושגת באמצעות התצפית מהמגדל.
וכך כתב נתן אלתרמן בשירו "המגדל הראשון":

בהרי בגלבוע חרון יעשן/ ובערבת הקללה עלי באר לי!/ תל-עמל דברי שיר בלילות בית-שאן, / בלילות ערבה שיר דברי!/ המגדל הראשון את הנדר נדר/ את חרגת חמושה ומונפת – / לעמוד מול הרים שאמרו: אל מטר!/ וצרים שהגידו: אל נפש!/ תל-עמל, תל-עמל, תל-עמל!/ ראשונה לחומה ומגדל – / תבורכי תל-עמל – במטר ובטל,/ בדגה עלי גל, תל-עמל./ בנעורים למגדל – תל-עמל!

ה"מצודות" וה"טירות"

ישובים לא-מעטים הוקמו בשנים הראשונות של מלחמת העולם השניה כפי שהוקמו לפני תקופת "חומה ומגדל". בהמשך גובשה שיטה חדשה: חודשים אחדים לפני מועד העלייה להתיישבות נשלחים פועלי-בניין יהודים ובונים מערך שלם בנוי אבן, הכולל חצר מוקפת חומה, בניין מרכזי, ומעט בניינים נוספים – ובהם מגורים, חדר-אוכל, מאפיה ועוד. ביום העלייה באים החלוצים אל מערכת מושלמת, בנויה בחלקה אבן, בחלקה צריפי עץ, ולרוב לא הצליחו למנוע גם שימוש באהלים. יישובים כאלה נבנו במזרחו של הגליל ההררי (ביריה, רמות נפתלי, חוקוק ועוד), ונקראו בכינוי "הטירה"; ובנגב (רביבים, בית-אשל, גבולות), ושם הם נקראו בשם "המצודה". אפשר לראות כיום שרידים של טירות או מצודות כאלה בביריה, בית-אשל, רביבים, רמות-נפתלי ועוד.

אחרי קום המדינה

תנופת ההתיישבות הקיבוצית, כפי שהיא מתבטאת בהקמת יישובים חדשים (ואין זה הקריטריון היחיד לתנופת התיישבות), ירדה במידה ניכרת אחרי 1951. הסבר עיקרי לכך הוא ההפסקה המוחלטת של תרומת כח-אדם מן התנועה החלוצית ממזרח אירופה, שנטלה בעבר את חלק הארי בהקמת קיבוצים. במשך 15 השנים הבאות הוקמו רק 21 קיבוצים חדשים, חלקם של ילידי הארץ וחלקם של עולים מארצות הרווחה.

תנופת ההתיישבות הכפרית התחדשה אחרי מלחמת ששת הימים, עם ההתלהבות הלאומית שעוררו תוצאות המלחמה ועם סיפוח אזורים שהיו בלתי מיושבים על-ידי יהודים. במשך 20 השנים שאחרי מלחמת ששת הימים נוסדו עוד 37 קיבוצים, רובם בחבלי-ארץ שלא יושבו קודם על-ידי יהודים.
 
בשנת 1980 הבשילה מגמה חדשה, מהפכנית בתפישתה, לגבי ההתיישבות הציונית הכפרית. המגמה כללה עקרונות אחדים: ישובים כפריים שאינם מתבססים בהכרח על חקלאות; פרנסתם של התושבים היא עניינם הפרטי; התשתיות יסופקו על ידי המוסדות הלאומיים. התיישבות זאת קשורה במידה רבה במגמה של "ייהוד הגליל", ורוב יישוביה הוקמו בגליל ההררי. היא מלווה כמעט בהכרח ברכב פרטי לכל משפחה, תכופות 2 מכוניות למשפחה.

במקביל הלכה תנופת-ההתיישבות של ייסוד קיבוצים חדשים ודעכה במשך שנות ה-80, ומאז 1987 נוסד רק קיבוץ חדש אחד.

מהלך הבנייה

בבניית הבית הלכה למעשה השתתפו גורמים שונים, את תכנון הבית עשה עוד מימיו הראשונים של הקיבוץ ארכיטקט מקצועי, אך את הביצוע עשו לעיתים קרובות חברי הקיבוץ, מתוך הגישה כי "החברים שלנו יודעים הכל". לימים הצטברו אצל חברים אחדים נסיון ומיומנות בבנייה, ובקיבוצים אחדים הוקמו "קבוצות-בנייה", מעין ענף כלכלי של המשק, שעסק לפעמים אף בעבודות-חוץ, ולשירותיו נזקקו בין היתר גם קיבוצים שכנים. אולם לרוב נבנו הבתים על-ידי פועלים שהובאו מחוץ לקיבוץ, וכבר בבנייתה של דגניה א' מציינים את התמרמרותם של חברים על כי בניית ביתם נמסרה לידי פועלים ערבים,

לעיתים גם כשנשכרו קבוצות פועלים מקצועיות מסולל בונה או מקבלן אחר – היו פועלים אלה חדשים במקצועם ולא מקצועיים.

המבוא לבית

כבר מהתחלה, בדירה זעירה בת חדר אחד, התעוררה דרישה להתקין בכניסה לחדר מרחב מקורה למעבר מן החוץ פנימה. מרחב זה היה דרוש במיוחד דוקא בימי הבראשית של כל קיבוץ, בטרם נסללו בו מדרכות, לשם חליצת המגפיים, היינו למעבר מן הבוץ שבחוץ אל החדר הנקי. לשם כך הותקן בכניסה לבית מבוא (זעיר, כ-2 מ"ר) שכלל גגון (אך לא קירות), ובו מתקן לחליצת מגפיים, ארון לנעליים (המלוכלכות בצד אחד והנקיות בצד אחר) ומתלה למעיל. לא היה צורך במתקן למטריות, לא היה מקובל להשתמש במטריה בקיבוץ.

תשתיות

תחילה נבנו בתים ללא חיבור למערכות כלליות, בהמשך חוברו הבתים בהדרגה אל מערכת שבילים, חשמל, מים וביוב, טלפון קווי, כבלי טלביזיה, תקשורת-מחשבים. הבעיות שעוררו חיבורים למערכות אלה אינן קלות, אך הן לא שונות ביסודן מן הבעיות שהם עוררו בעיר ובכפר הערבי. טלפון פרטי למשפחה הוכנס לקיבוצים לראשונה במהלך שנות ה-80 למאה ה-20, בפיגור ניכר אחרי המקובל בישובים עירוניים בארץ.

במעין ברוך רושתו בשבילי-אבן רובע המגורים והמרכז לקראת חג העשור, ביזמתם ובמימונם של הורי החברים. משמע כי במשך 10 השנים הראשונות בוססו החברים בבוץ עד פתח ה"חדר". מערכת השבילים תוכננה לרוב אחרי בניית הבתים, והיא משרתת אותם ומעוצבת בהתאם להצבתם בשטח, כלומר לא הבתים מוקמו לפי מערך התחבורה אלא להיפך. השבילים מקשרים כל אחת מן השכונות אל המרכז, שבמוקדו עומד באורח מסורתי חדר-האוכל – גם בקיבוצים שחדר-האוכל איננו מתפקד עוד כיום ככזה. מערכת השבילים נבנתה ביסודה עבור הולכי-רגל, ובישובים רבים (בעיקר כאלה המשתרעים במישור טופוגרפי) הותאמה לימים גם לתעבורת אופניים. בקיבוצים אחדים התעוררו בעיות עם עליית אופנועים וקטנועים על השבילים. לאחרונה עברו רוב השבילים הרחבה, במידת האפשר, לשם התאמתם לשימוש על-ידי קלנועיות.

כיום הולכת ומחריפה בעיה חדשה, שלא היתה עולה על דעתו של איש אפילו בשנות ה-80 של המאה ה-20, ודאי שלא לפני זה: בעיית החנייה של המכונית הפרטית ליד הבית.

אחזקה וצביעה

אחזקת הבית סבלה לרוב מהזנחה ומחוסר-תקציב. סיוד וצביעה מבחוץ לא היו מקובלים דרך שגרה, ובמהרה נראו הבתים החדשים מוזנחים וישנים. תרמו לכך גם האילוצים בעת הבנייה, שחייבו שימוש בחומרים הזולים ביותר. כמובן שטיפלו בדליפות של מי גשם, אך לא הקדישו הרבה לרענון שוטף של המראה החיצוני של הבית. את סיוד הדירה מבפנים ביצע לרוב החבר הגר בדירה בעצמו, ותכיפות הסיוד היתה נתונה ליזמתו של כל חבר.

"שיכון ותיקים"

בשנות החמישים עברו בקיבוצים לדיור מטיפוס חדש ושונה עקרונית – "שיכון ותיקים". השם ביטא שינוי יסודי בתפיסה ובמערך הבנייה: השירותים (בית-שימוש ומקלחת) הוכנסו כמרחב נפרד בדירה. הדירה כללה עכשיו ארבעה מרכיבים: חדר מגורים, מרפסת פתוחה, מרפסת מקורה עם ארון-חוץ, ושירותים. למרות העלות הגבוהה של תשתית הביוב והאינסטלציה התנהל התהליך של שינוי התפיסה כמעט ללא מחלוקת אידיאולוגית.

"שיכון עולים"

בשלב הבא, מאמצע שנות ה-50 עד תחילת שנות ה-60, חל שלב נוסף במעבר מדירת חדר בסיסית לדירה מורכבת יותר. בשלב זה נוסף אזור שינה, שנוצר על ידי הגדלת החדר ליצירת חלל בצורת האות ר (ספר מפורסם באנגלית על קיבוץ בתקופה זו נקרא בשם The L-Shaped Room).

אזור השינה הובדל לפעמים מאזור המגורים באמצעות מחיצה קלה (מסך או וילון), אך לא על-ידי קיר קבוע עם דלת. כמו-כן הוקדשה פינה זעירה ל"מטבחון" או "פינת קפה", שכלל כיור מיניאטורי וסביבו משטח ("שיש"), קטנטן אף הוא. שטח הדירה גדל בהדרגה והגיע עד ל-30 מ"ר. טיפוס זה נבנה בקיבוצים תחילה עבור לא-חברים, במטרה לקלוט עולים, והוא אף נודע בכינוי "שיכון עולים". אך העולים לא הגיעו לקיבוץ, והבתים נמסרו לחברים ושימשו רף להעלות אליו את הבנייה גם ליתר החברים. גם בתבנית זו נתפסו עדיין מרחבי המגורים והשינה כיחידה אחת. הוא היה אופייני לתכנון מאמצע שנות ה-50 ועד תחילת שנות ה-60, תקופה קצרה אך משמעותית.

בשלב הבא, מתחילת שנות ה-60 ועד אמצע שנות ה-70, לא הוגדל הרבה שטח הדירה (לעיתים היא הגיעה ל-40 מ"ר), אך פינת השינה הופרדה מחדר המגורים על-ידי מחיצה קשה ודלת, ויש הרואים בכך משום שלב מכריע בהתפתחות.

שוויון וותק

בתוך כל אחד מן הקיבוצים נבנו דירות-הקבע בהדרגה, בהתאם ליכולת הכלכלית ולמימון שהושג באותו זמן. דבר זה עמד בסתירה קשה לאידיאל הקיבוצי של שוויון בין כל חברי הקיבוץ. כדי לפתור זאת טופח הגורם של "ותק בקיבוץ", שנועד לא רק לקבוע מי זכאי לקבל דיור טוב יותר היום, אלא גם לתת תקוה "למקופחים" שיקבלו דיור כזה בעתיד. פרטי הביצוע של חלוקת הדיור לפי הותק גובשו בתקנונים מפורטים אחרי דיונים שהיו לעיתים סוערים, וניכר שנגעו בבבת-עינם של חברים רבים.

התקנון עוצב מחדש בכל אחד מן הקיבוצים, כמובן תוך לימוד התקנונים של קיבוצים אחרים, הצלחותיהם ובעיותיהם, והעתקת מה שנראה מוצלח ומשכנע. הקפידו ככל האפשר כי כל בני שכבת-ותק אחת יזכו לדיור שווה. בני השכבה הבאה יזכו בתורם לאותה רמה. והיה אם יזכו בני השכבה הבאה בתנאים טובים יותר – ישודרגו בהתאם גם קודמיהם,

גורם הוותק הופעל בקיבוצים כמעט רק לגבי דיור ודמי-עזיבה, ואכן, שני נושאים אלה קשורים זה לזה, וקבלת דמי-עזיבה משמעה היה ויתור על הדירה. וכיום: שיוך דירות מותנה בויתור על דמי-עזיבה. ההבדל היסודי הוא כי הזכות לדמי-עזיבה פוקעת עם מות החבר, ואילו שיוך הדירה עובר עם מותו ליורשיו.

ועדת תכנון

במשך רוב שנותיו של הקיבוץ נשאו "המוסדות הלאומיים" בעול המימון של הבנייה בקיבוצים. הם נטלו לעצמם גם את הזכות לקבוע את גודל הבית, אופיו וצורתו, לבחור את הארכיטקט ולהנחות אותו. תחילה היו אלה המשרד הארצישראלי וקפא"י, אחר הסוכנות היהודית וקרן היסוד, ומאז הקמת המדינה – האגף לבנייה כפרית במשרד השיכון.

מטעם הקיבוץ עמדה מול המוסדות ועדה שנבחרה מבין חברי הקיבוץ, וכללה חברים שיש להם הבנה, חוש, גישה, ידע, השכלה או טעם טוב בנושאי תכנון ובנייה. היא נקראה "ועדת תכנון". לא היתה לה סמכות סטטוטורית מבחינת חוקי המדינה, אך היא הוסמכה על-ידי האסיפה הכללית של כל קיבוץ לאשר או לפסול כל פרט בבנייה בשטח הקיבוץ.

למעשה לא דנה הועדה בנטיעתו של כל עץ, למשל, אך כריתת עץ לא יכלה להתבצע ללא אישור הועדה, קל וחומר כל תוספת-בנייה ושינוי בתכנית הבית. מעשה בחבר שרצה לצבוע את דלת-הכניסה של דירתו באדום, אך ועדת התכנון לא אישרה לו לעשות זאת, מחשש שזה יפגע במראה הכללי של הישוב, והדברים הגיעו לעתים לידי כך שהחבר עזב את הקיבוץ, אך ועדת התכנון עמדה על שלה.

במשך רוב שנותיו של הקיבוץ עבדה ועדת התכנון בעיקר מול "המוסדות הלאומיים" הנ"ל, בתיווכן של "המחלקות הטכניות" של התנועות הקיבוציות. מאז העשור האחרון למאה ה-20 היא עובדת מול חבר-הקיבוץ: הוא מרחיב את ביתו במימון עצמי, שוכר ארכיטקט כרצונו ומנחה אותו בעצמו. התכנית המוצעת נדונה בועדת התכנון, מאושרת או שהועדה דורשת לערוך בה שינויים, למשל כאשר התכנית פוגעת בשכנים. התכנית מוצגת בפני כל החברים, וכל חבר רשאי לפנות לועדת התכנון ולבקש לפסול פרט זה או אחר בבנייה.

הבעלות על הבית והמגרש

רוב הקיבוצים נבנו על קרקע של הקרן הקיימת לישראל, בעזרת מוסדות לאומיים או ציבוריים: ההסתדרות הציונית, קרן היסוד, הסוכנות היהודית, הסתדרות העובדים הכללית (באמצעות המרכז החקלאי וקפא"י). מוסדות אלה קבעו במידה זו או אחרת את האפשרויות ואת ההגבלות על הבנייה, ופיקחו על כך בצורה הדוקה. לימים ירש האגף לבנייה כפרית במשרד השיכון את מקום קרן היסוד והסוכנות היהודית, ואת מקום הקרן הקיימת ירש מינהל מקרקעי ישראל. מבחינה משפטית נחשבה הדירה כרכוש הקיבוץ, אך התייחסו אליה כאל רכושו הפרטי של החבר כל עוד חי בה, היינו חזקתו פקעה עם מעברו לדירה אחרת או עם עזיבתו את הקיבוץ או עם מותו.

בעשור הראשון של המאה ה-21 בוצע בקיבוצים רבים תהליך מורכב ומסובך של הפרטת הדירות ושל פרצלציה והגדרת מגרש שווה לכל דירה. תהליך זה כלל העברה ממוסדת של הבעלות על הדירה מן הקיבוץ אל החבר, ולפעמים גם רכישת הזכויות על המגרש על ידי החבר ממנהל מקרקעי ישראל.

פונקציות שמולאו מחוץ לדירה הפרטית

גודלה הזעיר של דירת המשפחה בקיבוץ איננו מבטא נכונה את רמת החיים, שהרי חלק נכבד מן הפונקציות של דירה מולאו במרחבים אחרים. על כן יש להסתכל על הדירה המשפחתית בקיבוץ כעל חלק בלבד מתוך המכלול השלם של מרחבים שמילאו את התפקידים של בית. ידוע כמובן כי חלק מן הפונקציות של החינוך וגידול הילדים נעשה בבית-הילדים, לא בדירה. זה כולל במיוחד את מה שקשור ללינה של הילדים, להלבשה, לאוכל, ולחלק מהעיסוק בשעות הפנאי, מהתרבות ומהחברה. כן טופל כידוע המזון על כל היבטיו בחדר-האוכל הכללי. המפגשים החברתיים נעשו גם הם בחלקם הגדול מחוץ לדירה, אם בחדר-האוכל, במועדון, באולם-תרבות או על הדשא הציבורי. זה כולל סרט-קולנוע אחת לשבוע (בימים של טרום-טלביזיה), טקס קבלת שבת, אסיפת חברים (לרוב פעם בשבוע, במוצאי-שבת), חגי ישראל – במיוחד ליל הסדר של פסח, אך גם סוכות, שבועות, פורים, חנוכה, יום העצמאות, יום הזכרון ויום השואה.

עד קום המדינה, וגם קצת אחר-כך, נעשתה בציבור גם קריאת העתונות, לפחות בחלק מהקיבוצים. את העתון היומי ואת הירחונים קראו בצריף מיוחד, שנקרא "חדר-קריאה". העתון היומי נקנה לכל הקיבוץ בשני עותקים, שנפרשו על גבי מסגרת של קנים לתועלת הציבור ולשמירה עליהם, עותק אחד נתלה בחדר האוכל, ותמיד הצטופפו סביבו המונים לקריאת הכותרות. עותק שני חיכה למתעמקים בחדר הקריאה. שם קראו גם את העתון המקצועי לחקלאים, "השדה". חדר הקריאה, כמו דירות החברים, לא היה נעול, והיה זמין לכל חבר ואורח בכל שעה, למרות החשש שמא "יעלמו" העתון או הירחונים.

בשלב מסויים התבצעה גם ההאזנה לחדשות בחדר האוכל, ברדיו היחיד שעמד לרשות החברים. גם ההאזנה למוזיקה נעשתה בציבור, כי לא היו ברשות החבר אמצעים להשמעת מוזיקה כרדיו או פטיפון ותקליטים.

דיור לשאינם חברים

ילדים גרו ברוב הקיבוצים בבתים נפרדים. הסיבות היו רבות: הרצון לאפשר לילדים תנאים טובים יותר מאשר יכלו לספק לחברים – הן מבחינת נוחיות והן מבחינת בטחון; הרצון לשחרר את החברים לעבודתם, ולהקטין את הצורך שלהם להקדיש שעות רבות לילדיהם; הרצון לתת לילדים את החינוך הטוב ביותר, ואחיד, ללא תלות ברמתו של ההורה המסויים. הבנייה לילדים הושפעה מן התיאוריות החינוכיות המשתנות ששררו בקיבוץ בכל תקופה, והתפתחותן של תיאוריות אלה היא נושא נפרד, שלא יידון כאן לפרטיו, אך לענייננו איפשרה תפיסה זו, כתוצאת-לוואי, להקדיש שטח קטן יותר לדירת החבר.

הורי-חברים מעטים בלבד חיו בקיבוצים בשנים שלפני מלחמת העולם השניה. סוציולוגיה של ציבור ללא סבים וסבתות היא נושא מרתק בתולדות הציונות, שלא יידון כאן. גם אחר-כך באו רק מעטים מהורי-החברים לחיות בקיבוץ ליד ילדיהם. אלה נמצאו במעמד מיוחד של "הורי-חבר", והם לא נחשבו בעצמם לחברים על חובותיהם וזכויותיהם. הדיור עבורם לא ניתן לפי כללים נוקשים שגובשו בתקנונים, כמו הדיור לחברים. חלק מן ההורים גרו בדירות כמו אלה של ותיקי הקיבוץ, אחרים גרו בדירות ברמה נמוכה יותר, דירות שהתפנו כאשר עברו החברים הותיקים לדירת-הקבע שלהם. והיו אף הורים בודדים שמימנו בכספם בנייה מיוחדת עבור עצמם בקיבוץ. בנייה זו היתה לפעמים ברמה מעט גבוהה יותר משל החברים – חריגה, אך עדיין תמיד צנועה, לא מנקרת-עיניים, ולא בולטת הרבה מהנורמה המקובלת לדיור של חבר-קיבוץ.

ההיבטים האסתטיים של הבנייה בקיבוץ

צניעות כערך מרכזי

המבנים הצנועים, הפונקציונאליים ונעדרי הקישוטים של הקיבוץ הדגישו את התכליתיות החלוצית ואת תרבות הפוריטניות, ההצטנעות, ההסתפקות במועט והספרטניות שאפיינו את תנועת הפועלים בארץ בכלל ואת התנועה הקיבוצית בפרט. בתי הקיבוץ והמושב השיתופי תאמו מבחינה זו ללבוש של החלוץ: בצבע חאקי או אפור, דהוי ושוויוני. הצניעות והחסכנות שאפיינו את הבנייה של ראשית ההתיישבות היהודית – בעיקר את "בתי הסוכנות" הצנועים שנבנו בקיבוצים ובמושבים – נבעו כמובן בראש ובראשונה מאילוצים כלכליים. שהרי המשאבים היו מצומצמים, ורובם הושקעו באמצעי ייצור חקלאיים, במזון ובצורכי הביטחון. אך הפשטות בדיור ובנושאים אחרים חרגה לעיתים מהיותה כורח קיומי בלבד, ונעטפה בהילה של אידיאולוגיה. הצריף, ומאוחר יותר גם "החדר" הפרטי של המשפחה בקיבוץ – ממש כמו בגדי החאקי וכובע הברט – היו גם סמל סטטוס. האידיאולוגיה של הפשטות הקלה על חבר הקיבוץ להשלים עם הדלות של תנאי-הקיום שלו בכלל ושל תנאי-הדיור בפרט.

אידיאולוגיה וחיי יומיום

הקיבוץ הוא חברה שמונחת ביסודה אידיאולוגיה. האידיאולוגיה של הקיבוץ נושאת שני דגלים: הדגל הכחול–לבן, דגל העם היהודי, הציונות, "היישוב" (הקהילה היהודית בארץ-ישראל לפני קום המדינה), מדינת ישראל; והדגל האדום, דגל השאיפה לחברה צודקת, דגל מעמד הפועלים.

הקיבוץ הוא מסגרת פתוחה. נכנסים אליו מבחירה, וכל חבר יכול לעזוב אותו כל רגע. ואכן, במהלך השנים עזבו את הקיבוצים חברים רבים (יש אומדים את חלקם של העוזבים ביותר מ-90% מחברי הקיבוצים). מי שנשאר היו לרוב חברים שדבקו באידיאולוגיה הקיבוצית. רק להט אידיאולוגי יכול היה להניע אותם להשלים עם התנאים הקשים והמגבילים של קיבוץ. מכאן שאין ספק כי האידיאולוגיה קבעה רבות בכל נושא בחיי הקיבוץ, כולל נושא הדיור. בזכות האידיאולוגיה קיבלו חברי הקיבוץ בהשלמה את מצבם הנחות מבחינת הדיור, וקיוו לטוב בעתיד.

יש חוקרים הגורסים כאילו האידיאולוגיה היא שהכתיבה את הסטנדרטים הנמוכים של הדיור בקיבוץ. אחד הראשונים שהעלה תזה זאת היה הסוציולוג זיגפריט לנדסהוט במחקר הסוציולוגי הראשון על הקיבוץ שפורסם על ידו בשנת 1944.
אפשר שאכן היתה לאידיאולוגיה מידה מסוימת של השפעה. אולם דומה כי הסיבה העיקרית למראה הנזירי של בתי הקיבוץ אינו אידיאולוגי אלא בעיקר כלכלי. במלים פשוטות, הדירות לא הורחבו בשל מגבלת התקציב. יתר על כן, אף על פי שחדרי המגורים בקיבוץ היו במשך שנים רבות צנועים בגודלם, אין בכך כדי להעיד בהכרח על רמת חיים נמוכה ועל חיים נזיריים. השירותים המשותפים שרוכזו במבנים מרכזיים (חדר אוכל, מכבסה) ולינת הילדים בבתי ילדים נפרדים – הקטינו את הדרישות הפונקציונליות מבית המגורים, ואיפשרו חיים נוחים למדי גם בבית קטן-מידות.

הבנייה בקיבוץ מול הבנייה הערבית הכפרית המסורתית

הבתים הראשונים בחוות החקלאיות הראשונות (כנרת וסג'רה) היו עשויים מאבני בזלת מסותתות, אך היו אלה במקורם בתי חאן שנקנו מערביי המקום. בקבוצות הראשונות נבנו אמנם מספר מבני אבן בסגנון בתי איכרים בגרמניה (בעיקר על ידי יק"א), לאחר שהחלוצים השתלמו אצל הערבים המקומיים בסיתות. אך בהדרגה הלכו ודחקו הבטון, הברזל והטיח המערביים את האבן המזרחית.

העובדה שיסודות מן הארכיטקטורה המזרחית לא נטמעו בבתים שבנתה תנועת הפועלים בארץ (הן בכפר והן בעיר) – אינה מובנת מאליה, והיא מחייבת הסבר. פרופסור בוריס שץ, שייסד את האקדמיה בצלאל ב-1906, ניסה אמנם ליצור ארכיטקטורה "אנטי גלותית", שדימויה היה ביסודו מזרחי (בנוסח הרומנטי–נאיבי שאפיין את אומני בצלאל), אך בסופו של דבר לא נוצר בארץ סגנון בנייה ממשי בהשראה מזרחית, פרט לחריגים בודדים.

עוד לפני היות הקיבוץ הראשון נדון הנושא של בנייה ברוח המזרח או ברוח אירופה, למשל בבניית בתי המגורים לאיכרי מטולה. הברון רוטשילד נטה לבנות בהשפעה מקומית, ואילו האיכרים התמרדו, דרשו רמה "אירופית", ואחרי ויכוח ממושך הצליחו להעביר את רוע הגזירה.

הוצעו סיבות אחדות לניגוד החזותי שיצרו החלוצים בין בתיהם לבין בתי הערבים. היו שייחסו את הניגוד להבדל שבין רוח המסורת האסייתית–אפריקאית (או האיסלמית–בודהיסטית–הינדוהיסטית) לבין רוח המסורת האירופית (נוצרית–קלוויניסטית), אשר החלוצים הושפעו ממנה. הראשונה נוטה לפטליזם ולזיקה אל העבר, ולפיכך גם להשתלבות בטבע; השנייה נוטה לפעלתנות, להיבריס (קתדרלות המתחרות זו בזו בגובהן וכן גורדי שחקים), לשינוי מתמיד, לזיקה אל העתיד, לאילוף הטבע לרצונו של האדם. לפי דעתם של בעלי השקפה זו השתלב הכפר הערבי המסורתי במבנהו ובמראו באורח אורגני בקווי המתאר של ההר. הבנייה באבן מקומית, המצריכה סיתות סבלני, והמאפשרת התקדמות איטית והדרגתית בתוך הנוף, תוך התחשבות בתנאי הטופוגרפיה והאקלים – לא התאימה לרוח התזזית של החלוץ. החלוצים הציונים לא ביקשו להשתלב בהר אלא "לכובשו", כמאמר הפתגם שרווח אז "למות או לכבוש את ההר". יצויין גם כי רוב ההתיישבות הציונית במחצית הראשונה של המאה העשרים התנחלה בעמק, לא בהר. הבתים שבנו היו בבחינת דגלים המסמנים השתלטות על טריטוריה. היציקה בבטון, שהיתה באותה תקופה חומר תעשייתי חדש, סימלה את רוח הקידמה והמודרניות, ואיפשרה בנייה מהירה. "נלבישך שלמת בטון ומלט" הם שרו בהתרגשות, בפזמון שהפך לאחד מהמנוני החלוץ האהובים ביותר באותה תקופה.

נשמעה טענה שחוסר הנכונות של היהודים ללמוד מניסיון הבנייה של הערבים ומדרך התמודדותם עם תנאי האקלים והטופוגרפיה המקומיים נבע גם ממידה כלשהי של התנשאות ואתנוצנטריזם תרבותי, המאפיין את האירופים ביחסם לתרבויות המזרח. החלוצים היהודים, שהגיעו ברובם ממזרח אירופה, ואשר הושפעו מתרבות ההשכלה ומרוח המהפכנות הרוסית, תפסו עצמם כמי שמביאים את בשורת הציביליזציה למרחב השמי הנחשל, ועל כן כמי שאינם מחויבים לשמור על רציפות של מסורות בנייה מקומיות. העיתונאי והסופר הבריטי ארתור קסטלר, שביקר בארץ בשנות השלושים, כתב על החלוצים היהודים שפגש בזו הלשון: "הם לא למדו מן הערבים לבנות בתים קרירים ומרווחים, המתאימים לאקלים ולמראות הנוף; הם הביאו אתם את הארכיטקטורה מעיירות פולין ואת הפונקציונאליזם הגרמני משנות העשרים. לבושם, מזונם, מנהגיהם ודרך חייהם הכללית הועתקו לכאן מארצות מוצאם" (ארתור קסטלר, הבטחה והגשמה - ארץ ישראל 1917–1948, הוצאת אחיאסף, ירושלים, תש"י, ע' 50).

הביקורת של קסטלר ושל אחרים ברוח דומה אינה מקובלת על הכל. לדעת אחרים נוטים המבקרים מבחוץ ליפול בפח של רומנטיזציה של המזרח, בלי להבין את המלאכותיות שבהעתקה מדוגמאות הנראות מושכות בעיני מסתכל מבחוץ, אך קשה לחיות בתוכן. מאלפת העובדה, כי הבנייה בכפרים הערבים כיום קרובה מבחינות רבות יותר לבנייה בקיבוצים מאשר לבנייה הערבית המסורתית. והרי בתחומים אחרים, כמו לבוש (ראה לבושם של חברי ארגון ה"שומר"), מזון (פינג'ן, פיתות לניגוב, שיפודים, חומוס), מוסיקה (שירי רועים), ריקוד (דבקות) וביטויים לשוניים – היו החלוצים קשובים יותר למזרח, ושאבו רבים מיסודותיו לפולקלור הארץ ישראלי החדש שיצרו.

לדעת כמה חוקרים מבליטה גם הצמחיה של "גן הנוי" בקיבוץ – במודע ושלא במודע – את השוני שבין הקיבוץ המטופח לבין הכפר הערבי השכן. הצמחייה השונה משקפת את השוני בין תרבות קידמה מערבית של מודעות עצמית לבין תרבות מזרחית של זרימה בתוך המרחב בלי לשאול שאלות ולהציב תהיות נוקבות.
יש המתייחסים בחשדנות לניסיונות אלה לייחס אידיאולוגיה לבחירה בין בנייה בסגנון מקומי-מזרחי לבין בנייה בבטון בהשפעה אירופית. לשיטתם הבנייה בבטון היתה זולה יותר, ומה שלא פחות חשוב: מהירה יותר, בתנאים שהיה חשוב להשלים מהר את הבנייה.

מנגד, יש הסוברים שסגנונות הבניה הציוניים לא הושפעו רק משיקולים פונקציונאליים אלא שיקפו גם אוריינטציה תרבותית ואידיאולוגית. על פי טענה זו, בניגוד לבניה במושבות, שניסתה לשלב בין הסגנון האירופאי לסגנון הערבי המקומי (על כך בהרחבה בעבודותיו של ההיסטוריון פרופ' יוסי בן ארצי) ושיקפה בכך איזו משאלת לב תמימה של היטמעות בלבנט, שיקפה הבניה בקיבוצים סוג של התפכחות, לאמור: פנינו לתרבות אירופה (לקדמה ולתיעוש המשתקפים בבטון) ולא ללבנט המנוון והפרימיטיבי. בניגוד לתקופתנו, נראתה בתקופת היישוב "שלמת הבטון והמלט" לחלוצי ההתיישבות הקיבוצית יפה וחדשנית – ביטוי לעולם חדש שהצומח תחת הריסות הישן ש"עדי היסוד נחרימה". ואפשר לראות כאן עוד אלמנט סמלי חבוי: בתי האבן המסותתת של האצולה הערבית המקומית (בעיקר העירונית) סימנו אולי בעקיפין את טירות האצולה באירופה. בתי הבטון של הקיבוץ, לעומת זאת, סימנו בפשטותם את רוח הסוציאליזם המצניע לכת.

כך או אחרת, הקיבוצים שנבנו בשנות השלושים והארבעים לא הרבו לשלב אבן בבניה ולכן חזותם לא השתלבה בחזות היישובים הערבים.

מחלוקת סביב יופיו של הקיבוץ

האדריכל מסטצ'קין (1908–2004) שימש כאדריכל של הקיבוץ הארצי. הוא היה חניך הבאוהאוס, וראה באדריכלות קודם-כל משום מסר חברתי. לדעתו, במבט היסטורי, מומש הבאוהאוס האמיתי, בלי התייפייפות סגנונית, רק בקיבוץ. (לפי אסתר זנדברג, הארץ 3,7,08, בראיון עמו על ספרם של מוקי צור ויובל דניאלי).

דעה שונה לגמרי על האדריכלות של בתי הדירות בקיבוץ מביע דוד פיין. דוד הוא אמן ידוע, ששימש שנים רבות כרכז ועדת התכנון בקיבוצו, וכן רכז מדור האמנות בתנועה הקיבוצית. וכך הוא מסכם את נסיונו:
"הבתים בקיבוץ טובלים בירק של עצים ודשאים, מקושטים במטפסים ומוקפים בגינות-נוי בשלל צבעים. כל זה מסווה מעט את העובדה כי הבתים מכוערים! הם חסרי דמיון ונעדרי השראה, אפורים ודהויים בתכנונם ולקויים באחזקתם, מתלכלכים ומתפוררים טרם זמנם. הם ממוקמים במרחב כחיילים במסדר. במהלך בנייתם נערכו דיונים מתישים בין נציגי המוסדות לבין חברי הקיבוץ על כל פרוטה: שטח הדירה צומצם ככל האפשר ואף מעבר לכך; כל השקעה שתקל על האחזקה בעתיד קוצצה; השקעה באסתטיקה או בנוחיות לדיירים – הס מלהזכיר; בחלק מן המקרים תוכננו הבתים, בלחץ הנסיבות, בחיפזון וברשלנות".

היו קיבוצים מעטים שהעזו ליטול על עצמם חובות נוספים ולבנות מעל לסטנדרט שאושר להם. בסאסא ציפו את הבניינים באבן; בגונן קיבלו למראית-עין את הבנייה של משרד השיכון, אך למחרת סיום הבנייה הרסו קיר, הרחיבו את הבית, ובנו בתכנית רבת-השראה מבחינה חברתית, כפי שהחליטו על כך בקיבוץ. אך אלה חריגים בודדים.

עיצוב פנים הבית

רקע

עיצוב פנים הבית מבטא – בקיבוץ ובעיר, בישראל ובכל העולם – את טעמו ויכולתו של בעל הבית ושותפיו לעיצוב. הוא כולל השפעות ודוגמאות שעמדו לפניו ומצאו חן בעיניו, ביקורת על בתים אחרים שאינם לטעמו, הדברים שהוא רוצה לראות מול עיניו, צרכים מיוחדים לו, וכן, בין היתר, גם את הדמות שהוא רוצה להופיע בה בפני אורחיו. יש בכך משום מידה רבה של חיקוי השכן, ויחד עם זה גם הבלטת הייחוד של בעלי-הבית. 

בין טעמו של היחיד לטעם הכלל

הקישוט הפנימי של הדירה נתון היה תמיד כולו להחלטת החבר ולטעמו האישי, במגבלות החמורות של התקציב. עם זאת אפשר היה למצוא – לפחות בעבר ובמידה מסוימת גם היום – מידה רבה של ייחוד להווי הקיבוצי ושל אחידות בין הקיבוצים ובין הדירות בתוך כל קיבוץ. הגורמים לאחידות ולייחוד הם: המגבלות הכלכליות; המניעים האידיאולוגיים (לאומיים ומעמדיים); הרקע התרבותי הדומה; החיקוי, האופנה; והמערכת של קנייה משותפת.

הקישוט הטיפוסי כלל וילונות, אהילים, ציפוי-קירות (ממחצלאות עד לציפוי קירות שלמים בעץ לפי יוזמת החבר וכשרונו הנגרי), כיסויי-מיטה, שטיחים ושטיחונים, אוספים של קרמיקה, חפצי נחושת, פסלונים, וכמובן תמונות.

תמונות

בתרבות האירופאית מקובל שהדיירים (בעיקר מהשכבות המשכילות) מציגים בביתם יצירות של אמנים, ורצוי כמובן "אורגינאלים" ולא העתקים. בקיבוץ נהוג היה, כמו בבתים אחרים בישראל, לתלות תמונות על הקיר, לרוב רפרודוקציות של ציורים של אמנים אירופיים מן המאות ה-16 עד ה-19, קלאסיים ואימפרסיוניסטים (לא מאוחר יותר, לרוב); וכן של ציירים ארצישראליים מן המאה ה-20. האחרונים כוללים נופים ארצישראליים עם הרבה אור, נופי צפת וירושלים, הרים וכפרים ערביים; תמונות רומנטיות עם דמויות של חלוצים (גז הצאן); וגם דמויות מבני המזרח, יהודים וערבים, צעירים וזקנים, מעדות שונות ובלבוש עדתי.

רבים תלו תמונות מקוריות של ציירים חובבים, חבריהם לקיבוץ. כמו כן נהגו ההורים הגאים להציג ציורים ושרבוטים של ילדי המשפחה. לעיתים היו תלויים על הקיר גם שטיחונים אתנוגרפיים מארצות העולם השלישי (שבהם טיילו ההורים או הילדים). חביבות במיוחד היו צלחות קרמיקה מצויירות מטורקיה או מדרום-אמריקה.

רבים מחברי הקיבוץ פיתחו חיבה ורגישות לטבע, והדבר השתקף בפריטים שונים שקישטו בהם את ביתם: למשל, בלוטי אלון, אצטרובלים, נוצות טווס, קונכיות ויצירות שנעשו מחומרים שנאספו מהטבע. תלו גם צילומים של טבע מקומי ועולמי, וכמובן תמונות של הצאצאים לדורותיהם ובני משפחה אחרים.

ספרים

קישוט חשוב בחלק גדול מן הדירות בקיבוץ היתה תמיד כוננית הספרים. ראשיתה במדף מאולתר שהונח על שתי לבנים, המשכה בכונניות המשתרעות על קיר שלם לרוחבו ולגובהו. אוסף הספרים ביטא את אישיותו ואת התעניינותו של בעל-הבית, ויש משמיצים כי הוא ביטא את התדמית שהוא רוצה להציג בפני אורחיו. רבים מחברי הקיבוץ פיתחו במשך השנים תחביבים ונושאי-התעניינות ברמה גבוהה, ורכשו ספרים בהתאם לכך לספרייתם הפרטית.

ריהוט הדירה

הריהוט הפנימי של הדירה, כמוהו כקישוט הדירה, היה נתון מצד אחד במידה זו או אחרת להחלטת החבר וטעמו האישי, ומצד שני היה בו משום מידה רבה של ייחוד להווי הקיבוצי ושל אחידות בין הקיבוצים ובין הדירות בתוך כל קיבוץ.

הגורמים לאחידות ולייחוד הם הפונקציות של הדירה, שהיו תחילה מוגבלות לעומת פונקציות של דירה מחוץ לקיבוץ, כי גורמים רבים נערכו מחוץ לדירת החבר, כגון האכילה וגידול הילדים. גורמים נוספים לאחידות הם: גודלה הזעיר של הדירה; המגבלות הכלכליות; המניעים האידיאולוגיים (לאומיים ומעמדיים); הרקע התרבותי הדומה; החיקוי, האופנה; והמערכת של קנייה משותפת. בשלבים מוקדמים סופק הריהוט בידי הסוכנות היהודית, והיה כמובן אחיד לחלוטין.

בריהוט, אולי עוד יותר מאשר בגורמים אחרים, ניכר השינוי המתמיד והעקבי עם השנים, תמיד בכיוון של הגדלת הכמות והעלאת הרמה. הריהוט כלל מראשיתו מיטה ומזרן, שהיו תחילה ברוחב 70 ס"מ ליחיד או 100 ס"מ לזוג. המיטה היתה מברזל, המזרן מולא תחילה בקש, אחר-כך בעשב-ים. פשפשים במיטה היו מטרד נפוץ, והמלחמה בהם היתה מאבק מתמיד. נהוג היה לטהר את המיטה (ללא המזרן, כמובן) מביצי פשפשים באמצעות אש ממבער-הלחמה.

במקום ארון נאלצו תחילה להשתמש בארגזי-עץ שנועדו במקורם לתוצרת חקלאית, ולספרים – במדפים עשויים קרש שהונח על לבֵנים. בהמשך נבנו ארונות כחלק מהדירה. כן סופקו על-ידי הסוכנות היהודית שולחן וכסא לכל חבר. לימים, כאשר חלק מהחברים החליפו ציוד זה או הוסיפו עליו ציוד שנקנה לפי בחירתם, קראו לציוד הישן בשם "מיטת-סוכנות", "כסא-סוכנות" וכיוצא באלה. ציוד זה היה מטבע הדברים פשוט וזול, אך נוח למדי. אני אישית יושב ברגע זה על "כסא-סוכנות" בן 55 שנה, עשוי שלד מצינור-ברזל ולוחות דיקט, שמצאתי אותו נוח ומותאם לגב שלי יותר מכל הכסאות המשוכללים והיקרים המיוצרים כיום, ומסתבר שגם עמיד יותר לאורך זמן.

חלק גדול מן האספקה לקיבוץ, הן למטבח והן לענפי החי, הגיע בשקי-יוטה חומים. שקים כאלה, אחרי שרוקנו מתכולתם המקורית, שימשו כשטיחונים לכניסה, כמעילי-גשם ועוד.

הצמצום המאולץ שנכפה על חבר הקיבוץ "דחף" חברים להפר את המגבלות ו"להגניב" מבחוץ ריהוט וציוד שחרגו מן הנורמה. הסמל לכך היה תמיד הקומקום החשמלי, ובעקבותיו באו הפטיפון והתקליטים, הרדיו ועוד. עד היום נחשב במיתוס הקיבוצי הקומקום החשמלי בתור מה שהתחיל את פריקת עול המסגרת הקיבוצית, ואשר בעקבותיו נהרס המבנה החברתי הקיבוצי כולו.

חימום וקירור

הקירור התחיל בתליית סדינים רטובים, המשיך במאוורר, אחר מאוורר-תקרה, לבסוף גם מזגנים.

החימום מגוון יותר, החל מפתיליה עם עציץ-חרס מעליה או סיר-מים, עבור בתנורי נפט למיניהם ("פיירסייד"), תנורי חשמל, וכלה במזגן. המהדרים והחרוצים התקינו במו ידם אח עם ארובה, וניהלו פולחן של הבאת עצים לשריפה, ייבושם, חטיבתם למידות המתאימות, אחסונם וטיפול בהם,

דפוסי מגורים בחיי היומיום

 בקיבוצים רבים היה מקובל להשאיר את הדירה כשהיא בלתי-נעולה. אחרים נעלו את הדירה, אך הסתירו את המפתח בחוץ סמוך לכניסה "במקום סודי": בכיס של מעיל-העבודה התלוי בארון-חוץ, בנעל-הבית, בעציץ או מתחת לשטיחון. רק לבני המשפחה ולאורחים נבחרים גילו את הסוד, שהיה בעצם ידוע לכולם. מזל שלא היה הרבה מה לגנוב מן הדירה. ההיבט של מניעת גניבות טופל בעיקר ברמה של היישוב כולו, ואילו בתוך היישוב לא חששו כלל מגניבות.

הרבה מן היחסים בתוך המשפחה ובין משפחות נוהלו מחוץ לדירה. הילדים בילו שעות רבות על הדשא שבין הבתים – הן לבדם, הן עם הוריהם, והן עם ילדים אחרים. השירה בלילה על הדשא זכורה לרבים מילדי הקיבוץ עד זקנתם כחוויה מהיפות בתולדותיהם. מוסד מיוחד לקיבוצים הוא "שיחת-מדרכות", המבטאת מה שנקרא מחוץ לקיבוץ בשם "דעת-הקהל". אחד מהמרואיינים שלנו אמר כי זכור לו מראה מטפלת ההולכת עם חבילת בגדים מהמכבסה לבית-הילדים, ומתעכבת בדרך לדיון נרחב בסוגיות העומדות ברומו של קיבוץ עם חברה שפגשה במדרכה – חצי שעה ויותר, כשהיא מתעלמת מחבילת הבגדים המעיקה על זרועה כל הזמן.

נוי וגינון

המרחב הציבורי

גינת הנוי העיקרית היתה הגינה הציבורית, שהושקעו בה הרבה מחשבה, מקצועיות, כסף ועבודה. היא כללה עצים, שיחים, פרחים ועוד ככל גינה ציבורית, אך בלט בה במיוחד היסוד של דשאים נרחבים. הגינון הציבורי בקיבוץ כונה בשם "נוי" או "שיפורים". יש בשמות אלה משום התנצלות והד למאבק בין ה"משקיסטים" והפוריטנים, שרצו להקדיש כל מאמץ רק לטיפוח הכלכלה, לבין "יפי-הנפש" ורועי-הרוח, שחיפשו השראה ויופי. השלט "נא לא לדרוך על הדשא" היה מן הקישוטים הנפוצים בחצר הקיבוץ, אם כי איש לא התחשב בו. דגש חזק הושם על גינת הנוי הציבורית, והוקדשו משאבים רבים כדי להפוך את שטח הקיבוץ "ממדבר לגן פורח", כפי שמספרת האנקדוטה הבאה:

ישראלי מראה בגאוה את הארץ לאורחו התייר, אחרי סיור מפורט בארץ שואל התייר: "דבר אחד לא הבנתי: מדוע בכל מקום יפה ובכל פארק אתם בונים קיבוץ?".

כל הנוי הציבורי היה פתוח לכל, בלתי מגודר, וללא הפרדה בינו לבין הגינות הפרטיות. עם זאת נותרה בשטח הגינון גם לחבר הבודד בקעה להתגדר בה, בחלקת הקרקע שעמדה לרשותו סמוך לדירתו.

הגינון הפרטי לא יובן במלואו בלי להבין את השתלבותו במערך הכללי של הגינון בקיבוץ. העצים המצלים והדשאים רחבי הידיים יצרו מקום נוח ונעים למפגש חברים, לבילוי בצוותא, ולחגיגות קהילתיות שהציבור כולו מתרכז בהן בגן, ובכך תמכו בהוויית היחד הקיבוצי. לכרי הדשא הנרחבים היה גם תפקיד פונקציונלי, הן במסגרת הקהילה והן במסגרת המשפחה. הבילוי על הדשא הפך לילדים ולמבוגרים חוויה חברתית מכוננת. המדשאות הסמוכות לחדרי החברים שימשו תחליף לחדרי הילדים, והיוו זירת מפגש ומשחק בין הורים לילדיהם. לימים הפכו המדשאות הירוקות למרכיב משמעותי בסטריאוטיפ של הקיבוץ, והן נוצלו על-ידי מתנגדי הקיבוץ והוצגו כמקום של עשירים ומיוחסים, בעיקר בנסיון להסית במפלגות הפועלים את תושבי עיירות הפיתוח, שהתגוררו בשיכונים חסרי דשא ומעוטי צמחיה. צורתו הטבעית, הפראית והבלתי מסודרת של הנוי בקיבוץ (בנוסח הגן האנגלי) והתרחקותו מצורות גיאומטריות וממרכיבים עיטוריים (בנוסח הגן הצרפתי) סימנה את הספונטניות, את הפשטות, הצניעות ואי-הפורמליות (ה"דוגריות") שאיפיינה את ההוויה החלוצית.

הצמחייה העבותה שטבלו בה הקיבוצים הדגישה את תדמיתו הרומנטית של הקיבוץ כבוסתן פורח בלב השממה, וחידדה בכך את סמליותו של האתוס החלוצי של הינטעות באדמת המקום והפרחת השממה. הנוי הבליט את האופי הכפרי והחקלאי של היישוב. גוש הבתים הקטנטנים והלבנים (לרוב עם גגות של רעפים אדומים), שמתנשאים מעליהם מגדל המים או הסילו וצמרות העצים – יצרו את הסילואטה הכפרית האופיינית של קיבוץ, שהפכה בתקופת היישוב לאחד הסמלים החזותיים המיתולוגיים של הציונות. דמות זו מופיעה בכרזות תעמולה שהוציאו המוסדות, בגלויות "שנה טובה", במטבעות "כופר היישוב" ובספרי הלימוד לבתי ספר ולגנים, והיא עיטרה גם את אריזת סיגריות "קרואודור" שנמכרו בארץ.

הגינה הפרטית

איש לא העלה בדעתו בזמנו כי שטח-המגורים בקיבוץ יחולק לחלקות פרטיות – תופעה המתרחשת היום בקיבוצים רבים. סביב כל בית נותר שטח פרטי, שגודלו וצורתו היו שונים, מקריים ובלתי-שוויוניים. חלקה זו וגבולותיה לא היו מוגדרים בתקנון, מה שגרם לעתים לסכסוכי שכנים. בשטח זה טיפחו דיירי הבתים הסמוכים את גינותיהם הפרטיות.

הגינה הפרטית סבלה לעיתים מהזמן הקצר ומהכוח המועט שנותר לחבר אחרי העבודה, אבל היו חברים שהקדישו זמן, מאמץ ומשאבים לטיפוח גינה סביב ביתם. מים לא חסרו לרוב, ואיש לא הגביל את החבר בשימוש במים ולא דרש תשלום עבורם. רבים השתמשו גם בציוד חקלאי מענפי המשק: טרקטור, מרסס וכיו"ב.

מה צמח בגינות הפרטיות? עצי סרק שונים, מקומיים ומיובאים, הרבה עצי פרי, וגם צמחי נוי רב-שנתיים וחד-שנתיים. מטבע הדברים טיפחו חברים רבים פרחים חד-שנתיים בשנותיהם הראשונות בביתם החדש, ובמשך השנים נזנחו החד-שנתיים, הדורשים חידוש מדי שנה, והומרו ברב-שנתיים. בין הרב-שנתיים היו שכיחים במיוחד ורדים, וכן דליה, חרצית (כריזנטמה), ומאוחר יותר לגרסטרמיה, בין החד-שנתיים הרבו לשתול ציניה, וגם רגלה, אמנון-ותמר, לובליה, לוע הארי, פשתנית.

לינה משפחתית

מגמות אחדות חברו יחד בשנות ה-70 להאיץ מעבר לטיפוס שונה לגמרי של דירה: המעבר ללינת ילדים בדירת המשפחה; עליית הגיל הממוצע של החברים; עליית רמת החיים והדיור בארץ מחוץ לקיבוץ; התגברות השאיפה לפרטיות, למשפחתיות ולהעלאת רמת החיים בתוך הקיבוץ; עליית חלקו של האוכל המוכן והנאכל בדירה; והצורך בפינה נפרדת לצפייה בטלביזיה, שנכנסה בשנים אלה לקיבוצים. כך הוקדש מעתה חדר נפרד ללינת הילדים ולפעילויותיהם, ועבור משפחות גדולות – אף יותר מחדר אחד לילדים. תחילה פינו ההורים לצורך זה את חדרם ועברו לישון בחדר-המגורים (משמע ירדו באיכות חייהם, הן ההורים והן הילדים), אך במהרה התברר כי זה נסבל רק בתור סידור זמני. הלינה המשותפת של הילדים בבתי-הילדים התפרקה במהירות, בלי לחכות למענה הולם בבנייה של דירות-המשפחה. על-ידי כך נוצר לחץ כבד להתאים למצב החדש את דירת-המשפחה, ובמהרה הונהג תקן של דירות בשטח של 54 עד 60 מ"ר וחלוקה לחדרי-שינה אחדים ולחדר כללי, ובו סלון, פינת צפיה בטלביזיה, פינת-אכילה ומטבחון. עתה היתה זו דירה ממש (אף שהחבר המשיך לקרוא לה בשם "החדר שלי"). היא כללה חדר לילדים או לפעמים אפילו 2 חדרים לילדים, שחולקו לפי גיליהם או לפי מינם או לפי אופיים, וכן 2 בתי-שימוש: בית-שימוש זעיר נפרד, נוסף לזה שבמקלחת. חבר הקיבוץ ראה בכך משום התקדמות רבה. היתה זו דירה גדולה בהרבה מהתקן הקודם, עם מענה לצרכים שהתעוררו, אך החבר גם לא התעלם מכך שזו עדיין דירה קטנה מאוד בהשוואה לדירות של חבריו שעזבו את הקיבוץ. הבניין כבר לא היה בהכרח "רכבת" של דירות בטור, אלא נוסו תכניות שונות, כגון כוכב, או חצי עיגול ועוד. דירות אלה שימשו "שיכון סופי" עד לעידן ההפרטה.

העליה בחשיבות המרחב הפרטי

החל באמצע שנות ה-80 חל שינוי גדול: לראשונה הוסרה האחריות על עיצוב הבית ועל מימון בנייתו מן "המוסדות" ואף מן הקיבוץ, והוטלה על כתפיו של החבר הגר בדירה. זה היה כרוך בין היתר בהעלמת עין כללית – בלתי ממוסדת וללא החלטה, אך גורפת – מן העובדה שיש לו לחבר מקורות כספיים פרטיים מחוץ למה שמוקצב לו מן הקיבוץ. הסלידה מן המצב הקודם, שבו הציץ כל אחד לצלחתו של שכנו וביקר את מה שיש בה, הביאה לרתיעה מן השאלה המתבקשת "מניין יש לו כסף להרחבת דירתו?", וכל חבר יכול להשקיע בהרחבת דירתו כיכולתו בלי לחשוש מביקורת ציבורית.

מעתה נבנו בקיבוצים דירות גדולות פי שנים מאשר קודם, בהגבלות כמו בכל רשות מקומית. לא נבנו דירות מנקרות-עיניים בגודל של 200 מ"ר, אך גודל של 80–120 מ"ר הפך לרגיל ומקובל ונפוץ בקיבוצים. לרוב השתרעו דירות אלה בקומה אחת, במגרש שגודלו 350–500 מ"ר, אך במקום שאי-אפשר להרחיב את השטח נבנתה גם קומה שניה. הדירה כללה מעתה גם חדר-אירוח לנכדים שמחוץ לקיבוץ, שהפכו במקרים רבים גורם חשוב בחייהם של חברים רבים.

עידן השיוך וההפרטה

חלק גדול מן הגורמים לאחידות בין הקיבוצים, ואף מן הגורמים לאחידות בתוך כל אחד מן הקיבוצים, מתפוגג כיום. המגמה הכללית (בעולם, בארץ ובקיבוץ) היא של הפרטה ושל גידול ברווחה החומרית. זה כולל הן את גודל הדירה והן את ציודה. בכל דירה בקיבוץ יש היום פינת טלביזיה ואירוח ("סלון"), חדרי-שינה להורים ולילדים, חדר-עבודה עם מחשב ואביזריו, חדר להלנת אורחים, מרפסת רחבת-ידיים מרוצפת ומקורה, וכן מטבח ושני בתי-שימוש. הדירה מצויידת באביזרים שלא עלו על דעתו של איש במחצית הראשונה של המאה ה-20: מקרר ומקפיא, טלפון, טלביזיה עם כל הנלווה אליה (וידיאו, נגן תקליטורים משובח, ספריית תקליטורים וקלטות וידיאו וכיו"ב), מחשב וציודו, מזגן, שאר אביזרי רווחה, בית-שימוש שני, וחפצי אמנות ליופי ולהרשמת המבקר.

יש המבכים את אובדן הטוהר וההילה של הצניעות החומרית מימי ראשית הקיבוץ, אולם ההבדל בין "צניעות חומרית" לבין "עוני" הוא סמנטי בעיקרו. מי שמצליח להיחלץ מן העוני איננו נוטה לקדש אותו ולהישאר בעומק מדמנת ה"הסתפקות במועט" מרצון. מי יוותר על טלפון, מחשב, טלביזיה? אין ספק שיש בחיים ללא אלה משום טוהר עם הילה מסויימת. אפשר להתגעגע ל"ימים הטובים ההם", אך מעטים, אם בכלל, יסכימו לחזור אל התנאים ההם.

ההסתפקות במועט בראשית ימי הקיבוץ לא היתה מטרה בפני עצמה, אלא כורח בגלל העוני, ורק בדיעבד תפרו והלבישו עליה רציונליזציה אידיאולוגית. מגמת העלייה ברמת החיים בכלל וברמת הדיור בפרט סוחפת את רוב העולם כיום, ובמיוחד את רוב שכבות הציבור הישראלי, כולל צעירים, ערבים, עולים חדשים ואחרים.

ההשפעות האידיאולוגיות על הבנייה בקיבוץ בראשיתו היו השאיפה לפשטות, ענייניות, הסתפקות במועט וצניעות אישית, יחד עם שיתופיות, שוויון, חלוציות ציונית, תודעת שירות לאומה ולמעמד הפועלים, ביקורת על הקפיטליזם ועל הבנייה העירונית. ניכרת גם השפעת אסכולת הבאוהאוס. הבנייה בקיבוץ כיום מבטאת נסיגה כלשהי מערכים אלה, ובה בעת גורמת לנסיגה כזאת.

האדריכל הקיבוצי פרדי כהנא אמר בראיון לעיתונאית "הארץ" אסתר זנדברג: "דמותו הפיסית של הקיבוץ – צורת יישוב ייחודית בתולדות התכנון בקנה מידה עולמי – היא תמונה נאמנה של האידיאולוגיה הקיבוצית על גלגוליה השונים והתמורות שחלו בה. מעידן הצניעות והצנע עם האדריכלים הנזיריים בראשית שנות ה-20, דרך התקופה האדריכלית ההירואית בשנות ה-30 וה-40, משם לתקופת השרירים של האדריכלים ה"ברוטליסטים" שהתפתחו בשנות ה-50 וה-60 ועד חגורת השומן האדריכלית שצימח הקיבוץ בשנות ה-70 וה-80.

היום, בעידן השיוך וההפרטה, כאשר שכונות חדשות של דיירים שאינם חברי קיבוץ נבנות בצמוד למשק הותיק, היישוב הקיבוצי מאבד את חזותו הייחודית ונעשה בהדרגה דומה ליישובים קהילתיים ושכונות פרבריות אחרות ברחבי הארץ.

ביביליוגרפיה

ספרי עיון ומדע

  • ביין א', תולדות ההתיישבות הציונית מתקופת הרצל ועד ימינו, 1943.
  • הדרי ח' (עורך), הקיבוץ המאוחד: החלטות ותעודות, ב: 1927 – 1939, 1985.
  • ועדת התרבות של הסתדרות העובדים העברים, הקבוצה: מאסף לענייני הקבוצה וחייה, תרפ"ה.
  • טל ע', על ראשית תכנון חדר האוכל הקיבוצי, עבודת גמר, אונ' תל אביב, 1984.
  • עמיר א', דירת המגורים בקיבוץ: אידיאולוגיה ותכנון, עבודת דוקטור, הטכניון, 1997.
  • צור מ', זבולון ת' ופורת ח' (עורכים), כאן על פני האדמה, 1981.

מאמרים בכתבי עת ובספרים

  • בארי ש', "הבניה בקומונה ותכנונה במחשבה הסוציאליסטית", מבפנים טו, 1952, 581.
  • בן שלום ע', "מפרובלימות הקבוצה" מבפנים, אוקטובר 1927, 10.
  • בסביץ' רחל ל', "השלישי", מבפנים א, 1934, 69.
  • דורמן מ' "רשימות", מבפנים א, 1932, 51.
  • דמיאל י', "על אשר לא מדברים", מבפנים א, 1933, 45.
  • טבנקין י', "שאלות אירגון (דברים במועצת הקיבוץ המאוחד – גבעת ברנר)", מבפנים, ינואר 1932, 45.
  • ישראלי א', "רמת החיים שלנו", מבפנים יח, 1955, 252.
  • כהן ר', "דירה לחבר", מבפנים ב', 1934, 29.
  • עמיר א', "חדר-בית: אידאולוגיה ותכנון בדירת המגורים בקיבוץ", קתדרה 95, תש"ס, 119.
  • רשיש פ', "לשאלת ההשוואה", מבפנים א, נובמבר 1931, 15.
  • שרון ע', "בית המגורים של הקיבוץ המאוחד", עיתון אגודת האינג'ינרים והארכיטקטים בישראל יג, דצמבר 1955, עמ' 8.

כתבות ומאמרים בעיתונות

  • ביילינסון מ', "נקמת השלישי", דבר, 15.11.1934.
  • קדמון סימה, "חדוה ושלומיק – הגירסה הגריאטרית", מעריב – סופשבוע, 11.2.1994, עמ' 8.

הערות שוליים

    הוספת תגובה




     

     

    * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של "אנשים ישראל" לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.