דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
הוסף דירוג לספר 6 מדרגים

דפוסי תעסוקה, פרנסה וצריכה באוכלוסיה הדרוזית בישראל

מאבטח
מאבטח
גנאם סולימאן
אוניברסיטת חיפה
מוכר בשוק
מוכר בשוק
עסאקלה וחיד
כפר מג'אר
עבודה במוסך
עבודה במוסך
עותמאן שאדי
כפר ראמה
מוכרת בחנות
מוכרת בחנות
נבואני נבואני
ג'וליס
קניות בכפר מג'אר
קניות בכפר מג'אר
עותמאן לנא
איש קבע, המשרת במג
איש קבע, המשרת במג"ב
גנאם סולימאן
מג'אר
עבודה בריצוף
עבודה בריצוף
גנאם סולימאן
ריצוף רחובות, מג'אר
חדר אירוח בג'ת
חדר אירוח בג'ת
עזאת ביסאן
מוכרת בחנות
מוכרת בחנות
נבואני נבואני
ג'וליס
עוז אלמוג

הפרקים "שיעורי השתתפות בכוח-העבודה במגזר", "שיעורי ההשתתפות בכוח-העבודה לפי מאפיינים שונים" ו"אבטלה במגזר הדרוזי" נלקחו תוך עדכונים ושינויים קלים מתוך: הכנסת - מרכז המחקר והמידע, דף מידע בנושא הדרוזים והצ'רקסים בישראל, 9 בפברואר 2007


נוצר ב-8/23/2008

רקע

מכפרים ליישובים עירוניים

במשך דורות, כלכלת הכפר הדרוזי לא הייתה שונה בהרבה מזו של כפרי המיעוטים האחרים בארץ-ישראל: אלה וגם אלה התפרנסו בעיקר מחקלאות מסורתית. בשל התנאים הטופוגרפיים של הכפרים, ההרריים ברובם, התבססה החקלאות על גידולי מטעים (זיתים, ענבים, פירות נשירים) ופחות מכך על תבואה ודגנים. מעטים עבדו למחייתם במתן שירותים בתוך הכפר ובודדים יצאו לעבודה מחוץ לו.

מאז זרמו מים רבים בנחלי הצפון, והחקלאות ירדה מגדולתה. נכון להיום, פחות מ-5% מכלל המועסקים במגזר מוציאים את לחמם מעבודת אדמה. גם אם נוסיף להם בני משפחה (ילדים, נשים, מבוגרים) המגויסים לעיבוד הקרקע המשפחתית ולטיפול במטעים ככוח-עזר, עדיין אין לכך חותם של ממש על המשק הדרוזי, שהוא כיום עירוני באופיו.

התפרוסת הגיאוגרפית יצרה מספר מקבצים דרוזיים בעלי אופי של 'מטרופולין' או רצף פיזי. לדוגמה: דאלִית-אל כרמל ועוּסְפִיֶה במחוז חיפה, יִרְכָּא, ג'וליס, כפר יאסיף ואָבּוּ-סְנָאן בצפון. לדברי הגיאוגרף וחוקר הדמוגרפיה של מדינת ישראל, פרופ' ארנון סופר, הכפר הדרוזי מצוי בין זינוק אל המאה ה-21 והמודרניות, מחד גיסא, ובין שמירה על גחלת העבר והמסורת, מאידך גיסא. עיני העדה נשואות קדימה מבחינת רמת החיים, העיור, משלחי-היד, הבעלות על נכסי דלא ניידי וההתמודדות עם אתגרים מודרניים. תורמים לכך הגידול בניידות (יותר רכבים פרטיים) ובתעסוקה מחוץ ליישובים, על חשבון נטישת החקלאות.

סופר מצביע על המהפך המתחולל בשנים האחרונות בכפרים הדרוזיים, בדרך להפיכתם יישובים עירוניים לכל דבר. שטחי היישובים גדלו לממדים של ערים בינוניות, והוא מונה שלוש סיבות עיקריות לכך:

  • הנטייה לבנות בתים פרטיים חד-קומתיים או דו-קומתיים בלבד, המתפרשים על מרחבים גדולים.
  • כינון תשתיות עירוניות הכוללות כבישים, מדרכות, חשמל, טלפון, מים וביוב.
  • הקמת מוסדות חינוך מודרניים, מוסדות קהילתיים ותשתית מסחר בחלק מהיישובים.

חדירת המודרניזציה

החברה הדרוזית בישראל נמצאת כיום בשיאו של תהליך התפוררות הסדר החברתי הישן, שהחל עם כינון המדינה, ותחילת התגבשותו של סדר חברתי חדש.על פי החוקר ג'מאל חלבי, מדובר בהתנתקות הדרגתית משלושה עמודי-תווך קיומיים של העדה:

  • הקרקע החקלאית כבסיס כלכלי ומקור פרנסה ותעסוקה עיקרי.
  • המשפחה המורחבת (החמולה) כגורם הדומיננטי בשאלות של סדר, שילטון ומנהיגות חברתית.
  • הדת והמסורת כמקור רוחני וכסמכות העליונה בנושאים חברתיים-תרבותיים.

מקורות התעסוקה הולכים ומסתעפים לתחומים נרחבים, כגון זרועות הביטחון, שירותים, מסחר, תעשייה ועוד - ויש לכך מחיר. המשפחה המורחבת יורדת בהדרגה מגדולתה ומפנה מקום למשפחה הגרעינית. במקביל, מתחולל תהליך של התפצלות לקבוצות דתיות וחילוניות, והיווצרות רבדים בעלי מאפיינים חברתיים-כלכליים שונים.

חכמי-הדת הדרוזים, שבמשך דורות הכתיבו סגירות ונוקשות, נאלצים לסגת לנוכח מתקפת המודרנה, שחוד החנית שלה הם התקשורת וההתחככות היומיומית עם החברה היהודית-ישראלית. 'קורבנות' המתקפה הם צעירי העדה, שהפנימו נורמות חדשות בלבוש, בשפת הדיבור (מעין מיזוג של ערבית ועברית) ואפילו בצורת החשיבה.

הדרוזים, בדומה לחברות מסורתיות אחרות, אינם ששים כולם לאמץ את כל סמלי ודפוסי המודרניזציה (בעיקר הדור המבוגר). ואולם, גם הם מודעים לרצון של הדור הצעיר שלא לפגר אחר העולם המודרני. ואכן, ביישובים הדרוזיים יש נוכחות לא מבוטלת של סוכני הקידמה. לפי שעה, מי שמנסה לתקוע מקלות בגלגלי המהפכה, היא החמולה (המשפחה המורחבת), ובמיוחד הפוליטיקה החמולתית.

קצב התפתחות לא אחיד

ההתפתחות הכלכלית אינה מתקדמת בקצב אחיד בכל יישובי הדרוזים בצפון. דאלית אל כרמל ועוספיה, לדוגמה, מבוססים כלכלית הרבה יותר ממרבית היישובים האחרים. בשניהם מתנהלת פעילות מסחר תוססת, במיוחד בענף התיירות. אלפי מטיילים ותיירים מהארץ ומחו"ל גודשים את שני היישובים בסופי-שבוע, לשמחתם של הסוחרים והמסעדנים המקומיים.

השיגשוג הכלכלי תורם להעלאת רמת החיים, מצד אחד, אך מערער את יסודות המסורת וקודי ההתנהגות החברתית, מצד שני. גורמים בעדה מביעים חשש אמיתי מפני הסגידה לקפיטליזם המערבי, בה הם רואים סכנה קיומית של ממש לעדה.

בכפרים בגליל המצב שונה. ממדי הפעילות הכלכלית קטנים בהרבה מאלה של האחים בכרמל (אותם הם מכנים "הדרוזים האשכנזים"), בין היתר בשל קשיי הגישה והריחוק מערים מרכזיות. בנוסף, הדרוזים של הגליל עדיין מתאמצים לשמור על גחלת המסורת.

תמורות במבנה התעסוקה במגזר

התמורות בהרכב התעסוקתי במגזר הערבי בארץ-ישראל, החלו בראשית המאה העשרים, ונמשכו בתקופת המנדט הבריטי, כאשר הכפריים הועסקו בעבודות תחזוקה ושירותים במחנות צבא בריטיים, וכן בענפי החקלאות והבנייה אצל היהודים. עם הקמת המדינה, ובעקבות תהליכי העיור והמודרניזציה, הסתמנה עלייה חדה במספר הכפריים שיצאו לעבודה מחוץ ליישובם, רובם במגזר היהודי.

כניסתם של ערביי השטחים לשוק העבודה הישראלי, אחרי מלחמת ששת הימים, דחפה את ערביי ישראל, ובכללם הדרוזים, במעלה הסולם הריבודי. רבים עברו קורסים והכשרות מקצועיות, ושיפרו את מצבם הכלכלי. עם זאת, חלק נכבד מכוח-העבודה הדרוזי נשאר במקצועות 'הצווארון הכחול' ובמשלוחי-יד לא-מקצועיים. במקצועות 'הצווארון הלבן' ובענפי תעסוקה עתירי-ידע, שיעור המועסקים הדרוזים לא עולה על שליש מזה של המועסקים היהודים.

תחום שמשך ומושך אליו דרוזים רבים, הוא מערכת הביטחון. רבים מהם משרתים בצה"ל, במשטרת ישראל ובשירות בתי-הסוהר, כמשרתי קבע. השירות הזה עונה על ציפיותיהם הן בהיבט הכלכלי (תנאי שכר טובים, קביעות, הטבות) והן מההיבט הלאומי (ביטוי לנאמנותם למדינת ישראל). (ראו הרחבה בהמשך).

למרות המעבר לתעסוקות 'עירוניות', הריבוי הטבעי הגבוה והתמורות החברתיות, העדיפו דרוזים רבים להישאר בכפר הולדתם ולא להשתקע בעיר הגדולה. בכך הם הפכו את יישוביהם ל"כפרי שינה" - מהם הגיחו בכל בוקר למקום-העבודה שלהם בעיר, ושבו בערב לחיק משפחתם (ראו הרחבה בתת-פרק "יוממות", בהמשך). בין הגורמים שעודדו את הישארותם בכפרים, היו:

  • פער חברתי, תרבותי ומנטלי בין אוכלוסיית המיעוטים, שרובה כפרית, לבין האוכלוסייה היהודית שרובה עירונית.
  • קשר משפחתי הדוק בחברה המסורתית, שאינו מעודד הגירה העירה.
  • חברה פטריאכלית, החוששת עדיין מלשחרר את הרסן מהנשים (רוב הנשים אינן עובדות מחוץ ליישוב, ואלה שעובדות, מגיעות למקום עבודתן בהסעה מאורגנת ולא במכונית פרטית).
  • פער עצום בין עלויות הדיור והקיום באזורים העירוניים, בהשוואה לעלויות בכפר.

החשיפה לענפי תעסוקה מתקדמים, עודדה רבים לרכוש השכלה וחינוך מקצועי, שתבטיח להם הכנסה גבוהה יותר. היוממות לערים הגדולות חשפה אותם לסיגנון חיים עירוני מודרני, שלפחות את חלקו הם העתיקו בהתלהבות. תרבות הצריכה ואביזרי הנוחות לא פסחה גם עליהם, ונוצר ביקוש למוצרי אלקטרוניקה וחשמל ביתיים, טלוויזיה וגם רכב פרטי, למי שידו השיגה.

הישגיות ותחרותיות

הגבר הדרוזי מייחס חשיבות רבה ביותר להישגיות. הוא רואה עצמו כאחראי העיקרי, אם לא היחיד, לקיומם ולרווחתם של אשתו וילדיו ולכן מתרגם את ההישגיות במונחים של עבודה והכנסה כספית. הוא לא יבחל גם בעבודת כפיים, אם זו תהיה הברירה היחידה שלו לפרנס את משפחתו בכבוד. הישגיות היא גם מנת חלקן של הנשים בגיל העבודה, אם כי הן נותנות לה פרשנות שונה. לגבי דידן, יציאה לעבודה נתפשת בראש ובראשונה כביטוי של מימוש פוטנציאל עצמי, ורק אחר-כך כמקור הכנסה נוסף.

לצד ההישגיות, מסתמנת בחברה הדרוזית המודרנית מגמת תחרותיות. אחת המרואיינות לתחקיר זה, צעירה מעוספיה, תיארה זאת כך: "כשאתה נמצא ביישוב דרוזי, התחושה הדומיננטית היא שאנשים מביטים לימינם ולשמאלם, ובוחנים היכן הם עומדים ביחס לסביבה. הבחינה היא בעיקרה חיצונית, ומתמקדת בגובה ההכנסה, בסוג הרכב, בעיצוב הבית ובשטח הקרקעות שבבעלותך... ייתכן שזה מסביר מדוע אנשים משקיעים בעיקר בסמלים חיצוניים. יש כאלה שמעדיפים לרכוש בגדים ממותג מפורסם, על חשבון חומרי ניקיון לבית. אדם עשיר יפגין את הונו באמצעות רכב מפואר ובית ענק".

השילוב של הישגיות ותחרותיות נוטה לערער את הלכידות החברתית ביישובים הדרוזיים, בעיקר הגדולים והמבוססים יותר כלכלית. לכאורה, ניתן להניח כי בחברה קטנה וסגורה יחסית, בה מרבית האנשים מכירים זה את זה ורבים מהם גם קשורים זה עם זה בקשרי דם (בשל קידוש ערך הנישואים האנדוגמיים), הקשר הבין-אישי יהיה חזק בהרבה מהקשר המאפיין ריכוזים עירוניים גדולים. ואף-על-פי-כן, קשה להימלט מתחושת הניכור וההסתייגות המתחזקת ברחוב הדרוזי, מהניסיון הבלתי נמנע להסתיר מידע מהזולת בכל תחום שהוא, החל במחיר ובחנות בה נקנתה חולצה וכלה במשרה החדשה שקיבל אבי המשפחה.

הבדלי תעסוקה בין נשים לגברים

החברה הדרוזית נחשבת לחברה שמרנית, כאשר השמרנות נאכפת בעיקר על הנשים. מקומה של האישה הדרוזית נהיר בדרך כלל לחברה, ולה עצמה. אכן, בעשור האחרון חלו תמורות מסוימות במעמדה בהשוואה בעבר. אך, קשה לומר שמדובר במהפך המשנה סדרי עולם. האישה תקבל עליה בהכנעה את עול המשפחה, גידול הילדים וטיפוח הבית ולעולם לא תערער על מוצא פיהם של בעלה, אחיה או אביה.

אם קיימת תחושת אפליה בעדה הדרוזית, אזי היא ניכרת ביחסי הכוחות בין הגברים לנשים. ברור לכל מי המפרנס, מי מקבל ההחלטות בבית, מי נהנה ממגוון אפשרויות תעסוקה ומי אמון על טיפוח המשפחה ואחזקת הבית. ההבדל מתחדד אפילו בנושא כמו חתונה; כשהבן מתחתן, נהוג לערוך חאפלה גדולה בבית בנוסף למסיבה באולם. לעומת זאת, כשהבת נישאת, אין הכרח לקיים מסיבה/חגיגה.

בעבר, התמקדו הנשים הדרוזיות בעיקר בניהול משק-הבית ונמנעו מלצאת לעבודה בחוץ. היו לכך סיבות מסורתיות (כפיפות מוחלטת לבעל), דתיות (מגע עם גברים זרים) ופרקטיות (עניין הניידות, לדוגמה). התמונה השתנתה בעשור האחרון, כתוצאה מתהליכי החילון והמודרניזציה שפקדו את החברה הדרוזית, כמו גם הרצון לשפר את איכות החיים, יעד שחייב מפרנס נוסף במשפחה. ואכן, יותר ויותר נשים החלו להשתלב במעגל העבודה. רבות מהן אף מומרצות על-ידי משפחתן לרכוש השכלה אקדמית, ובכך להשיג יתרון בשוק העבודה.

מרבית האקדמאיות הדרוזיות פונות למקצוע ההוראה. זאת, משום ששעות העבודה במקצוע זה הן הנוחות ביותר, ומאפשרות לנהל במקביל את התא המשפחתי. ואולם, בשל היצע המשרות הנמוך, רבות מהן נשארות מובטלות, או עושות הסבה למסחר (לרוב, בעסק המשפחתי), לעבודה במסעדה או בבית-מאפה. מקצתן מועסקות כפקידות במועצה המקומית או בסניפים של מוסדות ציבוריים ביישובים. מנגד, יציאת נשים נשואות ואמהות לילדים לעבודה מחוץ לכפרן, חייבה הקמת גנונים ומשפחתונים, ובעקבות זאת התפתח ענף חדש של מטפלות, גננות וסייעות.

אך חרף תהליכי הפתיחות והליברליזציה ביחס לנשים, השמרנות (היונקת גם מאיסורים דתיים) עודנה מושלת בכיפה. הדרוזים מתקשים לעכל את השינויים בתפקידיה המסורתיים של האישה, שאמורה להתנזר מכל פעילות ציבורית או עבודה עם גברים. קושי זה אינו מנת חלקם של הדתיים בלבד, אלא גם של חלק לא מבוטל מהחילונים בעדה.

לפיכך, מקצועות רבים הם מחוץ לתחום עבורן. לדוגמה, שחיטת חיות למאכל (משלח-יד גברי מובהק) או רפואה, וזאת עקב הרתיעה מהחשיפה למגע עם גברים במהלך העבודה. נכון לשנת 2005 הייתה רופאה דרוזית אחת בלבד (בשפרעם). עם זאת, ניתן למצוא אחיות דרוזיות אשר רכשו השכלה אקדמית בתחום הסיעוד ומועסקות בעיקר במרפאות ביישוביהן. את מספר הדרוזיות העוסקות במקצוע עריכת-הדין, ניתן למנות על אצבעות יד אחת. הסיבה: מקצועות אלה כרוכים בשעות עבודה ארוכות, ולא אחת גולשים לשעות הערב המאוחרות, מה שלא מקובל במגזר. גם הפולמוס המקצועי עם גברים, שהוא חלק בלתי-נפרד ממקצוע המשפטים, מתקבל ברתיעה על-ידי שני המגדרים.

נשים דרוזיות אינן מועסקות לרוב כמנהלות (גם לא בדרג הביניים), כיוון שלא מקובל שגבר יהיה כפוף לאישה בכל צורה שהיא. גם מקצועות האמנות (קולנוע, משחק וכדומה) חסומים בפניהן, בעיקר מטעמי צניעות ומוסר, כמו גם בשעות העבודה הלא-מקובלות.

בעשור האחרון הוקמו כמה וכמה מפעלי תעשייה ומלאכה זעירה בכפרים הדרוזיים. מפעלים אלה, המתבססים בעיקר על עבודת נשים, מעוררים את חמתם של זקני העדה, הרואים בעבדות האישה חילול המסורת.

שיעורי ההשתתפות בכוח-העבודה במגזר

הגדרות

שיעור ההשתתפות בכוח-העבודה מוגדר על-ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) כדלהלן:" שיעור השייכים לכוח-העבודה בקבוצת אוכלוסייה מוגדרת, מכלל האנשים בגיל העבודה (מעל גיל 15)".
כוח-העבודה האזרחי מוגדר על-ידי הלמ"ס כדלהלן: "כל בני חמש-עשרה ומעלה, אשר מועסקים או חיפשו עבודה באופן פעיל בארבעת השבועות שקדמו לסקר. תלמידים, מתנדבים, עקרות-בית, אנשים שאינם מסוגלים לעבוד, אנשים החיים מקיצבאות ובני משפחה העובדים ללא תשלום פחות מ-15 שעות בשבוע, אינם כלולים בכוח-העבודה".

נתונים

בשנת 2005 חיו בישראל כ-115 אלף דרוזים (1.6% מכלל אוכלוסיית ישראל), 76,000 מהם בגיל העבודה, בחלוקה כמעט שווה בין גברים (38,300) ונשים (37,700). אגב, לפי נתוני הלמ"ס, בשנתיים שחלפו מאז, גדלה אוכלוסיית הדרוזים בכ-4% ועמדה על כ-120 אלף נפש, נכון לסוף 2007. לפי תחזית הלמ"ס, שפורסמה באפריל 2008, בתוך שני עשורים צפויה האוכלוסייה הדרוזית למנות כ-175 אלף נפש.

מסקרי כוח אדם שערכה הלמ"ס בשנת 2005 ו-2006 עולים הנתונים הבאים (הם פורסמו גם בדו"ח שפרסם מרכז המחקר והמידע של הכנסת בשנת 2007) עולים הנתונים הבאים: 

שיעור ההשתתפות של הגברים הדרוזים בכוח-העבודה במשק, נכון ל-2005, היה 53%, לעומת שיעור השתתפות של כ-61% בקרב הגברים היהודים. שיעור ההשתתפות של הנשים הדרוזיות בכוח-העבודה היה 19.6%, לעומת 56% בקרב הנשים היהודיות. 

חשוב לציין כי שיעורי ההשתתפות שיובאו להלן מתייחסים לכוח-העבודה האזרחי (ראו הגדרה לעיל), ואינם כוללים שירות במערכת הביטחון, שהוא אפיק תעסוקה של רבים מהגברים הדרוזים. 

שיעור השתתפות בכוח-העבודה לפי מין ודת, 2005
 

בין השנים 2005-1987 נרשמה ירידה קלה בשיעור ההשתתפות של גברים דרוזים בכוח-העבודה, מ-56% ל-53%, בעוד שיעור ההשתתפות של הנשים הדרוזיות כמעט הוכפל בתקופה זו, מ-11% בשנת 1987 ל-19.6% בשנת 2005. 

שיעור ההשתתפות בכוח-העבודה במגזר הדרוזי לפי מין, 2005-1987*


שיעור ההשתתפות של הנשים הדרוזיות בכוח-העבודה (19.6%) נמוך במידה ניכרת, הן משיעור ההשתתפות של גברים דרוזים 53%) והן משיעור ההשתתפות של נשים יהודיות (56%); אולם הוא גבוה במעט משיעור ההשתתפות של נשים ערביות (מוסלמיות ונוצריות), שהוא 18%.

יש לציין כי בשנת 1990 היה שיעור ההשתתפות של נשים דרוזיות נמוך משיעור ההשתתפות של נשים ערביות, אולם בשנת 1995 נסגר הפער, ובשנים 2002 ו-2005 שיעור ההשתתפות של הנשים הדרוזיות היה גבוה מזה של הנשים הערביות. 

בחלוקה פנימית, כ-39% מהנשים הדרוזיות שבכוח-העבודה מועסקות במשרה מלאה, ו-61% במשרה חלקית. חלוקה זו דומה לחלוקה הקיימת בקרב המועסקות הערביות. בקרב הגברים הדרוזים המועסקים, המגמה הפוכה: 83% עובדים במשרה מלאה ו-17% במשרה חלקית (על פי סקר כוח אדם של הלמ"ס, 2005). 

מספר המועסקים והתפלגותם לפי דת, מין והיקף העסקה, 2005
  גברים יהודיים גברים מוסלמיים גברים דרוזיים נשים יהודיות נשים מוסלמיות נשים דרוזיות
מספר המועסקים 1,031,600 165,800 90,200 963,200 35,500 62,100
שיעור המועסקים במשרה מלאה 79% 84% 82% 55% 41% 39%
שיעור המועסקים במשרה חלקית 21% 16% 18% 45% 59% 61%
 

שיעור השתתפות בכוח-העבודה לפי מאפיינים שונים

במחקר של משרד התמ"ת (תעשיה, מחסר ותעסוקה) על מאפייני כוח-העבודה באוכלוסיית הדרוזים בישראל (להלן: מחקר התמ"ת), נבחנה מידת ההשפעה של משתנים שונים על שיעור ההשתתפות בכוח-העבודה בקרב גברים ונשים בני 65-18 במגזר הדרוזי. המחקר מתבסס על נתוני שנת 2003, אלא אם כן צוין אחרת. להלן הממצאים העיקריים.

גיל

המגזר הדרוזי והמגזר היהודי נבדלים זה מזה בשיעורי ההשתתפות בכוח-העבודה בכל קבוצות-הגיל, הן בקרב גברים והן בקרב נשים. עם זאת הפערים בין שני המגזרים גדולים יותר בקרב הנשים מאשר בקרב הגברים. הפערים הגדולים ביותר בשיעורי ההשתתפות בכוח העבודה בין הדרוזים ליהודים (בשני המינים) נמצא בקבוצת הגיל המבוגרות מ-45.

שיעור השתתפות לפי גיל*, דת ומגדר, 2003

רמת השכלה

כאשר בודקים את שיעורי ההשתפות בכוח העבודה לפי רמת השכלה, מגלים כי הפערים בין גברים דרוזיים וגברים יהודיים אינם כה גדולים, למעט בקבוצת הגברים שהשכלתם הפורמאלית הינה תעודת בגרות.

שיעור השתתפות של גברים בני 65-18 לפי רמת השכלה ולפי דת, 2003


בקרב הנשים נמצאו פערים של ממש בשיעורי ההשתפות בכוח העבודה בין יהודיות ודרוזיות, וזאת בכל רמות ההשכלה, להוציא השכלה על-תיכונית. בקרב בעלות השכלה על-תיכונית או תואר אקדמי (שני סוגי התארים הופיעו יחד במקור, וזאת בשל משקלן הנמוך של בעלות ההשכלה הגבוהה במגזר הדרוזי), שיעור ההשתתפות של הדרוזיות גבוה מזה של היהודיות. 

שיעור השתתפות של נשים בנות 65-18 לפי רמת ההשכלה ולפי דת, 2003


מהגרפים שהובאו לעיל עולה, כי לרמת ההשכלה יש השפעה ניכרת על שיעור ההשתתפות בכוח-העבודה. שיעור ההשתתפות בכוח-העבודה בקרב בעלי השכלה על-תיכונית (אקדמית או אחרת) במגזר הדרוזי, דומה לזה שבמגזר היהודי. ההשפעה של רמת ההשכלה על שיעורי ההשתתפות, ניכרת יותר בקרב נשים.

מספר הילדים

שיעור ההשתתפות בכוח העבודה של נשים בשני המגזרים תלוי במספר הילדים, כאשר שיעור ההשתתפות הגבוה ביותר הוא של נשים, אשר להן שני ילדים. מידת ההשפעה של מספר הילדים דומה בשני המגזרים, ולכן אין לתלות בו את הפער בין דרוזיות ליהודיות בשיעור ההשתתפות.

שיעור השתתפות של נשים בנות 65-18 לפי מספר הילדים ולפי דת, 2003

אבטלה במגזר הדרוזי בישראל

שיעור האבטלה במגזר הדרוזי בשנת 2005 עמד על 12%, לעומת 8.7% באוכלוסייה היהודית. שיעור האבטלה בקרב הגברים הדרוזים היה 6.9%, ובקרב הנשים הדרוזיות - 25.7%.
היות שרוב הדרוזים מתגוררים במחוז צפון (81%) ובנפת חיפה שבמחוז חיפה (19%), יש לבחון את שיעור האבטלה בקרב הדרוזים לעומת שיעורו בקרב היהודים באזורים אלה בשנת 2005:

  • בנפת חיפה: שיעור האבטלה בקרב גברים יהודים היה 9.7%, ובקרב נשים יהודיות - 10.2%.
  • במחוז הצפון: שיעור האבטלה בקרב גברים יהודים היה 9.5%, ובקרב נשים יהודיות - 10.7%.

מכאן עולה כי שיעור האבטלה בקרב הגברים הדרוזים, נמוך מזה של הגברים היהודים המתגוררים באותם מחוזות. 

חשוב להזכיר כי שיעור האבטלה אינו שיעור הבלתי-מועסקים בכלל האוכלוסייה, אלא בכוח-העבודה. כלומר, שיעור אבטלה של כ-25% בקרב הנשים הדרוזיות, משמעו שאחת מכל ארבע הדרוזיות אשר חיפשו עבודה באופן פעיל בארבעת השבועות שקדמו לבדיקה, אינה מועסקת. 

שיעור האבטלה של הנשים דרוזיות גבוה במידה ניכרת - כמעט פי-שלושה מזה של היהודיות באותם מחוזות. 

שיעור האבטלה לפי מין, דת ואזור בארץ, קבוצות נבחרות, 2005
 

תעסוקה

היחס לעבודה ולפרנסה

סוגיית ההכנסה והיכולת לקיים משפחה בכבוד, עומדת בראש סדר העדיפות. כבר מגיל צעיר, הדרוזי תר אחר מקום-עבודה ראוי ומכובד, ולרוב ימשיך בכך במשך כל חייו. גובה ההכנסה ובעיקר יציבותה, הם שיכתיבו את רמת החיים של המשפחה. על-פיה ייקבע אם בני המשפחה ייהנו ממותרות, ייצאו ללימודים, ירכשו השכלה ומקצוע. ובעיקר, היא תכתיב את אופן קבלת ההחלטות בתא המשפחתי.

עבודה ופרנסה נתפשות כהכרח וכצורך קיומי, בייחוד בקרב הגברים. ישנם מעט מאוד גברים מובטלים מרצון, וגם אלה עסוקים בחיפוש קדחתני אחר עבודה. לרוב, אבטלה היא תוצאה של אילוצים. לדוגמה, פועל פשוט במפעל שפוטר, נפלט לשוק העבודה ללא השכלה ומקצוע, ולכן יתקשה למצוא עבודה.

לעומת הגברים, הנשים רואות בעבודה מקור לקידום אישי ולביטוי עצמי. חשוב להן להוכיח לגברים, שגם הן מסוגלות לעבוד, להרוויח ולתרום את חלקן לרווחת המשפחה. במקרים רבים, תחושת העצמאות והדימוי העצמי חשובים להן יותר מעצם התרומה הכספית.

בחירת המקצוע

הדרוזים מייחסים חשיבות רבה ליוקרת המקצוע, וישאפו ללמוד מקצוע שנחשב מיוחס, אם כי, כמובן, לא תמיד זה מתאפשר. ההורים שותפים בהחלטה, דוחפים את ילדיהם לכיוון זה, ומתגאים בצאצא שהצליח לרכוש לעצמו מקצוע יוקרתי.

שיקול נוסף ומרכזי הם תנאי השכר והביטחון הסוציאלי. הדרוזים הינם בעלי מודעות גבוהה לתנאי השכר, ומעדיפים מקומות עבודה 'מסודרים', המציעים שכר גבוה יחסית, תנאים סוציאליים והטבות נוספות. כמו כן, יש אצלם העדפה למקומות עבודה יציבים ומבוססים, עם סיכוי גבוה לקבלת קביעות וסיכון נמוך לפיטורים. זו גם אחת הסיבות לכך שרבים פנו לשירות בכוחות הביטחון (אחד המקצועות היציבים ביותר במשק).

הדרוזים מודעים לחשיבות תנאי העבודה, יודעים לעמוד על זכויותיהם ולרוב מנהלים משא-ומתן עם המעביד על תנאי העסקתם.
בשיקולי בחירת המקצוע עשויים הדרוזים לוותר על דברים רבים, כגון שעות פנאי וקשר עם חברים, אך לעולם לא יוותרו על מקום המגורים (רק בודדים עושים זאת)

חשוב לציין, כי בבחירת מקצוע יש הבדל מהותי בין המינים. כשגבר בוחר מקצוע, הוא אינו כבול לאילוצים או מגבלות כאלה ואחרות. הוא יכול לעבוד במשמרות, לבחור לעצמו עבודה פיזית או אחרת, גם אם מקום-העבודה מרוחק מהבית. לרוב, איש מהסובבים אותו גם לא ימתח ביקורת על הבחירה. לעומת זאת, האישה חייבת לקבל הסכמה מראש של הוריה (אם היא רווקה) או בעלה, לכל מקצוע שבו היא בוחרת.

אחת המרואיינות לתחקיר זה, החליטה לעבוד כבודקת ביטחונית. לצורך זה היה עליה לעבור הכשרה בת כשלושה שבועות בתל-אביב. הוריה התלבטו ארוכות בטרם אישרו לה יציאה לקורס, הכולל לינה מחוץ לבית במשך כשלושה שבועות. לעומת זאת, אחיה עבד במשך שנים בתל-אביב ומעולם לא תוחקר באשר למקום מגוריו.

בחירת מקום העבודה

ככלל, הדרוזים מעדיפים לעבוד בתחומי היישוב בו הם מתגוררים או בקרבתו (למעט עיסוקים המחייבים ריחוק מהבית, כגון צה"ל). זאת, בשל זיקתם העמוקה למשפחתם ולאדמתם.

ביישובים הדרוזיים בצפון הארץ נהוג לעבוד בתוך היישוב. בדאלית אל כרמל ובעוספיה, הסמוכות לחיפה, מקובל גם לעבוד מחוץ ליישוב, אך אין זה מקובל לעבוד במקום מרוחק, כגון מרכז הארץ. עם זאת, יש מיעוט (שמספרו עולה בהתמדה) אשר עובד גם במקומות רחוקים, כגון גוש דן.

בעבור גברים, שלושת השיקולים המרכזיים בבחירת מקום העבודה הם: הכנסה, כבוד, קירבה לבית (מידע זה אינו מבוסס על סקר אלא על ראיונות של קבוצת מיקוד). הגבר הדרוזי רואה עצמו כמי שנושא לבדו בנטל הכלכלי המשפחתי, ועל כן ההכנסה מדורגת ראשונה. מטרת העבודה היא פרנסת המשפחה נטו, ללא מחשבות על מימוש עצמי או מיצוי פוטנציאל. מעבר להכנסה, סוגיית הכבוד חשובה לאין שיעור. לגבר חשוב שיכבדוהו, שמקומו ומעמדו לא ייפגע, חלילה. הכבוד חייב להישמר ולהיאכף הן בכפר ובייחוד בתא המשפחתי.

בעבור נשים, שני השיקולים המרכזיים בבחירת מקום העבודה, הם: קירבה לבית והכנסה. הכבוד לא מופיע בראיונות שערכנו כשיקול, אך אין להסיק מכך שהוא אינו קיים. אדרבא, עצם הבחירה בקירבה לבית כשיקול ראשוני, מהווה ביטוי לשמירה על הכבוד. אישה שעובדת הרחק מביתה, פוגעת בכבודה שלה, בכבוד בעלה ומשפחתה.

בסופו של דבר, האדם עצמו הוא שמקבל את ההחלטה הסופית, כל עוד היא עומדת בקריטריונים שהחברה מציבה לכל אחד מאנשי הכפר והעדה. לעיתים, יש כאלה שהולכים עם ההחלטה עד הסוף, גם אם אינה עולה בקנה אחד עם הערכים של החברה. לדוגמה, צעירה שמחליטה לעבוד משמרות לילה. סביר להניח שמהר מאוד תחל חרושת שמועות ורכילויות בכפר, אך היא תמשיך בשלה ובאיזשהו שלב אנשים ישלימו עם המציאות.

גיל העבודה

נהוג להתחיל לעבוד מגיל צעיר, בדרך-כלל עם סיום הלימודים בתיכון. יש צעירים שעובדים גם במהלך חופשות הלימודים. אבל הרוב הגדול נכנס למעגל העבודה המסודר אחרי השיחרור מהצבא. בשלב הזה אמורים הם להתחיל לצבור את הונם הפרטי, לעמוד ברשות עצמם ובאם יש להם בת זוג או ארוסה - להתחיל בבניית ביתם העתידי. מכאן הלחץ למצוא עבודה בהקדם האפשרי.

גיל המינימום לבנות הוא 18, לאחר סיום בית-הספר התיכון. גם כך, אפשרויות ההעסקה שלהן מצומצמות ולכן, סיום בית-הספר הוא תנאי בל יעבור. ככלל, מעט מאוד בנות עובדות במשרה מלאה. בת למשפחה קשת-יום תיאלץ לצאת לעבודה ולסייע בפרנסה, גם אם אינה מתלהבת מכך.

מקובל להעסיק צעירים מתחת לגיל 18. לרוב, אלה נערים שהוריהם חסרי אמצעים, ואינם יכולים לתת להם דמי כיס לבילויים או לקניות. לא מדובר בעיסוק מקצועי, קבוע ומסודר, אלא בעבודה מזדמנת, כגון עבודות בניין, ריצוף, גננות או קטיף, שהמכנה המשותף לכולן היא עבודה פיזית לא קלה. המעסיקים הם לרוב קרובי משפחה, חברים או שכנים.

כמו בחברה הישראלית כולה, גם אצל הדרוזים יש תופעות של מעסיקים המנצלים ילדים ובני-נוער, המבקשים לעבוד בכל מחיר, תרתי משמע. לדברי אחת המרואיינות לתחקיר זה, קורבנות הניצול העיקריים הן הנערות, שבניגוד לבנים, מוגבלות מאוד בהיצע התעסוקה. עבודה פיזית לא בשבילן, ויציאה אל מחוץ לתחומי הכפר לא באה בחשבון. לכן, הן נאלצות להסתפק במעט שהכפר מציע להן. יש מעסיקים המנצלים זאת לרעה, משלמים להן שכר-רעב של 9-8 שקלים לשעה ולא טורחים לספק להן תנאי עבודה בסיסיים.

בנות שנרשמות ללימודים באוניברסיטה שואפות לסיים עם תואר אקדמי. שכר הלימוד הגבוה וההוצאות הנלוות, מחייבים רבות מהן לעבוד במקביל ללימודים. מדובר בעבודות מזדמנות שמסתיימות בשעות סבירות, כגון: מכירה בקניונים, מתן שיעורים פרטיים, פרויקט פר"ח, מעורבות חברתית. יש בנות שמנסות לקבל מילגה, ובכך חוסכות מעצמן את הצורך לעבוד. בנים שעובדים ולומדים, לרוב יעסקו במקצועות האבטחה. לעיתים קרובות אף יאבטחו במוסד בו הם לומדים. מעבר לכך, אין מקצוע מאפיין במיוחד.

קבלה לעבודה

קבלה לעבודה מתבססת, במקרים רבים, על המלצה של חברים או קשרים אישיים, בעיקר מתוך העדה (אך לא רק). כאשר מתנהל מכרז לתפקיד מכובד בתוך היישוב (מנהל בית-ספר וכדומה), מתגייסת כל החמולה למען המועמד מטעמה (לדוגמה, חמולת נאסר אל-דין הידועה מדאלית אל כרמל, שאחד מראשיה כיהן בעבר כחבר כנסת). בדרך-כלל, מספר התפקידים ביישוב מצומצם, ועל כן התחרות הניטשת עליהם עזה והמתחים גדולים.

בחירות לראשות המועצה מהוות פיתרון תעסוקתי, שהשריש עם השנים ביישובים הדרוזיים. ראש מועצה נבחר יעדיף למנות בני-משפחה ומקורבים ל'משרות אמון' נחשקות. אין פלא, איפוא, שבמקרים רבים, כל האמצעים כשרים להשיג את הניצחון המיוחל בבחירות. ביישוב הדרוזי הצפוני ירכא, בין כרמיאל ועכו, אף הידרדרו המריבות לכדי חילופי מהלומות וירי, בתקופה שקדמה לבחירות 2003.

מאפייני תעסוקה

כל הנתונים שיוצגו להלן מתבססים על מחקר התמ"ת ונכונים לשנת 2003.

ענפי תעסוקה עיקריים

הענפים העיקריים שבהם הדרוזים מועסקים הם המגזר הציבורי (בעיקר מינהל, חינוך, בריאות ורווחה וסעד) - 40.5% מהמועסקים; תעשייה (20%) ובינוי (11.8%). אין נתונים מובחנים על ההתפלגות הענפית לפי מין.

משלח-יד

40% מהמועסקים הדרוזים מתפרנסים מעבודות מקצועיות, 18.6% הם סוכנים, אנשי מכירות ושירותים ו-14.1% בעלי מקצועות חופשיים ואקדמיים. כ-36% מהמועסקות הדרוזיות הן בעלות מקצועות חופשיים וטכניים, בעיקר בתחומי ההוראה.

מעמד תעסוקתי

שיעור העצמאים בקרב המועסקים הדרוזים - גברים ונשים כאחת - כפול מזה שבקרב המועסקים היהודים. שיעור הגברים הדרוזים המוגדרים כעצמאים הוא כ-20% (לעומת 11% אצל היהודים), ואילו שיעור הנשים הדרוזיות המוגדרות כעצמאיות הוא כ-12% (לעומת 6% אצל היהודיות). ייתכן כי שיעור העצמאים בקרב הגברים הדרוזים מוטה מעט כלפי מעלה, שכן לא ידוע כמה עובדים בכוחות הביטחון כשכירים. 
מרבית הדרוזיות העצמאיות עובדות בתחומי המסחר.

יוממות (עבודה מחוץ ליישוב המגורים)

תדירות

שיעור היומְמוּת (התופעה של יציאה מיישוב המגורים ונסיעה ליישוב אחר, לרוב מטרופולין אזורי, למטרת עבודה בשעות היום וחזרה ליישוב בסיום יום העבודה) בקרב המועסקים הדרוזים הוא כ-47%. שיעור זה דומה לשיעור היוממות בקרב יהודים, שהוא 49%. שיעור זה נמוך בהרבה בקרב המועסקות הדרוזיות - רק 19.1% עובדות מחוץ למקום מגוריהן, לעומת 43.4% מהמועסקות היהודיות (נכון ל-2005).

תדירות היומְמוּת והנסיעות לעבודה של המועסקים הדרוזים, היא נגזרת של עיסוקם. כמחציתם, יומְמִים בתדירות של חמש-שש פעמים בשבוע, מועסקים בענפים אזרחיים ובמוקדי עבודה קרובים יחסית ליישובם. המחצית האחרת, שרובה (מעל 80%) מועסקת בזרועות הביטחון לסוגיהן, נוסעת אל מקום-העבודה וממנו בתדירות של פעם עד שלוש פעמים בשבוע. זאת, משום שעבודתם מבוססת על משמרות. מספר הנסיעות, וכמובן מספר היציאות הביתה, נקבע על-ידי תדירות המשמרות, סידורן ומשכן.

כמחצית מן המועסקים הדרוזים בשירותי הביטחון, נוסעים לעבודה או לבסיס פעם או פעמיים בשבוע. זאת, כיוון שבשאר ימות השבוע הם נשארים ללון בבסיס, חלקם מתוך בחירה, חלקם מתוך אילוץ.

מרחקי הנסיעה

מפת התעסוקה הייחודית של הדרוזים, שחלקם הגדול משרת, כאמור, במערכת הביטחון, וברוב המקרים הרחק מהבית, מסביר את מרחקי הנסיעה הגדולים יחסית שלהם למקום-עבודתם. מאחר ולא ניתן לשרטט במדויק את נתיבי הנסיעה, ובעזרת זאת לחשב את אורך מסלולי הנסיעה שלהם, נעשה שימוש במדידת המרחק האווירי בין מוקדי העבודה לבין היישובים הדרוזיים. בסקר שנערך לפני מספר שנים (וסביר להניח שלא חלו מאז שינויים מרחיקי-לכת), נמצא כי המרחק האווירי הממוצע בין מוקדי העבודה לבין יישובי הדרוזיים, עומד על 20 קילומטרים. מרחק זה מתייחס למועסקים בענפים אזרחיים. לעומת זאת, המרחק האווירי הממוצע למשרתי זרועות הביטחון, הוא למעלה מפי ארבעה – 88.7 קילומטרים!

זמני הנסיעה

בבדיקה נוספת של זמן הנסיעה מהיישוב למקום-העבודה, נמצא כי דרוזים המועסקים בענפים אזרחיים, מבלים על הכביש 32 דקות בממוצע בכל כיוון, בעוד אחיהם המשרתים בכוחות הביטחון נוסעים 152 דקות בממוצע. לזמן הנסיעה הממושך יש מספר גורמים: מיקום מרבית היישובים הדרוזיים בגליל ההררי, תשתית כבישים לא מפותחת המאופיינת בדרכי גישה מפותלות, תלולות וצרות (חלקן חד-נתיביות). דקות יקרות מבוזבזות בנסיעה איטית, עד להתחברות עם צירי התחבורה האורכיים הארציים, שלצידם פזורים מרבית מוקדי התעסוקה.

אמצעי התחבורה

התנאים הטופוגרפיים של מרבית היישובים הדרוזיים השוכנים בהרי הגליל, מכבידים מאוד על נגישותם. הם רחוקים מהמרכזים העירוניים הגדולים שבמישור החוף, היציאה מהכפרים אל הכבישים הראשיים היא דרך כבישים משניים ובנוסף, מערכת התחבורה הציבורית אינה מפותחת. בסקר שנערך לפני מספר שנים נמצא, כי למעלה מ-70% מהמועסקים הדרוזים נוסעים לעבודה ברכב פרטי, ברכב של מקום-העבודה, בהסעה מאורגנת או בטרמפים. פחות משליש משתמשים בתחבורה ציבורית.

גם כאן יש הבדלים בין המועסקים בשירותי הביטחון לבין שאר המועסקים. באותו סקר נמצא, כי 38% מאנשי מערכת הביטחון נוסעים לעבודתם באוטובוס, בתוקף זכאותם להסעה בחינם. אמצעי התחבורה השני בחשיבותו הוא רכב של מקום-העבודה: 24% מהם מתניידים ברכב צבאי או משטרתי. מרבית האחרים נוסעים בטרמפים, בעיקר משום שאין תחבורה ציבורית ישירה ומהירה לבסיס בו הם משרתים.

מקרב המועסקים במקומות-עבודה אזרחיים, כמחצית נוסעים ברכבם הפרטי. המחצית האחרת מתפלגת לאלה המשתמשים בתחבורה ציבורית ולאלה הנעזרים בהסעות מאורגנות של מקום-העבודה.

ענפי תעסוקה

שירות ביטחוני

הדרוזים בישראל, בניגוד לנוצרים ולמוסלמים אזרחי המדינה, משרתים בצה"ל, ויתר זרועות הביטחון פתוחות לפניהם גם לאחר השירות הצבאי (צבא קבע, משמר הגבול, שירות בתי-הסוהר, משטרת ישראל). לעובדה זו נודעת חשיבות מבחינת החתך התעסוקתי של הדרוזים, בהשוואה למיעוטים האחרים. במגזר הדרוזי שיעור גבוה של עובדים ומשרתים בכוחות הביטחון. בכפרים מסוימים (בעיקר הכפרים ההרריים והמרוחקים, שאין בהם תשתית כלכלית לקליטת חיילים משוחררים), שיעור אנשי זרועות הביטחון מגיע ל-60% ויותר מכלל המועסקים.

יש לכך סימנים מובהקים בשטח: ביישובים רבים אין כמעט גברים צעירים במרבית ימות השבוע, אך בסופי-השבוע הרחובות מוצפים לובשי מדים. עדויות אילמות נוספות הם שיכוני 'בנה ביתך' ביישובים למשרתי כוחות הביטחון, וכמובן, בתי-העלמין הצבאיים - תופעה זרה ביתר כפרי המיעוטים בישראל.

ריבוי המועסקים בזרועות הביטחון נותן את אותותיו גם במשלח-היד: מיעוט בלבד עובד במקצועות אקדמיים ובמכירות, והרוב במגזר השירותים. אחת התוצאות הבולטות היא צימצום הפער בין עשירים לעניים במגזר הדרוזי לעומת הנוצרים והמוסלמים, משום שרובם מתבססים על משכורות ממשלתיות.

דרוזי במדים נהנה ממעמד של כבוד ויוקרה בעדה, וזו אחת הסיבות לכך שאחוז המשרתים גבוה ביחס למגזרים אחרים בחברה הישראלית. בנוסף, השירות מציע תנאי שכר טובים והסדרי פרישה נוחים במיוחד (גיל פרישה מוקדם), ולא פחות מכך, הוא מהווה כרטיס כניסה לחברה הישראלית.

הניסיון שרכשו במהלך שירותם הצבאי, מאפשר לצעירים הדרוזים להשתלב במקצועות בעלי אופי ביטחוני גם באזרחות. רבים מבני העדה מועסקים כמאבטחים במקומות ציבוריים שונים (מוסדות ממשלתיים, קניונים, מקומות בילוי).

לראשונה גויסו דרוזים לצה"ל בסוף יולי 1948. בשנותיה הראשונות של המדינה, מספר החיילים הדרוזים היה דל יחסית. המהפך חל בשנת 1956, עם החלת חוק גיוס חובה על כל בני העדה. כיום, מרבית הצעירים הדרוזים, מלבד הדתיים, מתגייסים לצה"ל. (ראו בהרחבה בערך "שירות הדרוזים בצה"ל" במדריך זה). 

לדרוזים ייצוג נכבד בכל זרועות הביטחון, מצה"ל, דרך משמר הגבול, משטרת ישראל, השב"ס (שירות בתי-הסוהר) והתעשייה הצבאית. רבים מהם ממשיכים לקריירה ביטחונית מיד לאחר השירות הצבאי. יש העושים זאת לאחר התנסות קצרה בשוק האזרחי. רבים ממשוחררי השירות הסדיר ניסו תחילה את מזלם בשוק האזרחי, למשך תקופה קצרה, ואז עברו לעבוד באחת מזרועות הביטחון.

למרות הימצאות מפעלים של התעשייה הצבאית באזור הצפון, מספר המועסקים הדרוזים בהם דל ביותר - שניים בלבד בעשור הקודם.

מרבית הדרוזים מעדיפים את זרועות הביטחון, למרות תנאי העבודה הקשים יחסית (משמעת נוקשה, סיכון פיזי, ריחוק של מקום-העבודה מהיישוב, היעדרויות ממושכות מהבית). הגורמים המשפיעים על העדפה זו הם:

  • היצע גדול של משרות בזרועות הביטחון השונות, לעומת היצע דל בשוק האזרחי.
  • לרוב, התעסוקה אינה כרוכה בהכשרה מקצועית או תנאים מוקדמים, מלבד שירות צבאי מלא ללא דופי.
  • תהליך הקבלה לעבודה מהיר וקצר יחסית ואינו כרוך בבירוקרטיה מיותרת, במיוחד כאשר מדובר במעבר ישיר משירות סדיר לקבע.
  • עבודה בכוחות הביטחון פירושה שכר גבוה יחסית למה שיכלו לקבל בשוק האזרחי, רשת ביטחון סוציאלי והטבות כלכליות אחרות (מענקים, הלוואות, במקרים מסוימים רכב צמוד).
  • גיל הפרישה לפנסיה נמוך בהשוואה למגזרים אחרים במשק, ומאפשר פתיחת קריירה שנייה.
  • תחושה של שיוויוניות במקום-העובדה, ללא אפליה על רקע מוצא או דת.
  • העבודה במשמרות והחופשות השבועיות והחודשיות הקבועות, מאפשרות לרבים לעבד בזמנם הפנוי את אדמתם והמטעים שבבעלותם, כמקור הכנסה נוסף לרווחת המשפחה.
  • תחושת שייכות והשתלבות בחברה הישראלית, לצד תרומה אישית למדינת ישראל ולביטחונה.

כאמור, גורמים אלה הביאו לעלייה משמעותית בשיעור המועסקים הדרוזים בזרועות הביטחון. בעקיפין, הם חוללו שינויים במארג התעסוקה של היישובים הדרוזיים. אחד הבולטים בהם - ירידת חלקם היחסי של העובדים בענפי התעשייה מ-33% מכלל המועסקים בתחילת שנות השמונים, לכ-10% כיום.

השירות הציבורי

רבים מהמפרנסים הדרוזים ( 27.4% מהמועסקים בשנת 1998) מועסקים כפקידים בשירות הציבורי - לרוב במשרדים ובשלוחות הממוקמים ביישובם או ביישוב סמוך. לדוגמה: המועצות והרשויות המקומיות, משרדי איכות הסביבה, משרד החינוך, המוסד לביטוח לאומי, מרפאות קופת חולים ועוד.

179 מתוך 29,710 העובדים החדשים שהתקבלו לשירות המדינה בשנים 2005-2000 הם דרוזים - 0.6%. יצוין כי נתונים אלה אינם כוללים מורים ומורות. בשנת 2005 עבדו בשירות המדינה 338 דרוזים, שהם 0.6% מכלל עובדי המדינה (מהם 268 דרוזים בכל משרדי הממשלה). 14% מכלל העובדים הדרוזים בשירות המדינה הם נשים. זאת, בהשוואה ל-64% נשים מכלל עובדי שירות המדינה מהאוכלוסייה הכללית. 

עובדים דרוזים בשירות המדינה בשנים 2005-2003
שנה עובדים דרוזיים עובדות דרוזיות סה"כ דרוזים ודרוזיות בשירות המדינה כלל עובדי המדינה שיעור הדרוזים והדרוזיות בכלל עובדי המדינה
2003 256 35 291 55,409 0.52%
2004 286 40 326 56,914 0.57%
2005 292 46 338 57,085 0.59%
 
  

התפלגות העובדים הדרוזים לפי משרדי ממשלה, 2005
משרד עובדים דרוזיים עובדות דרוזיות כלל העובדים במשרד שיעור הדרוזים והדרוזיות בכלל העובדים במשרד
משרד הפנים 15 0 1,577 0.95%
משרד הרווחה 8 4 2,717 0.44%
משרד הבריאות 125 34 26,832 0.59%
משרד החינוך 24 3 2,057 1.31%
משרד המדע 0 0 55 0%
משרד החקלאות 10 1 550 2%
משרד המשפטים 9 1 2,374 0.42%
משרד התיירות 2 0 207 0.96%
המשרד להגנת הסביבה 1 0 457 0.2%
משרד התקשורת 2 0 131 1.5%
משרד התמ"ת 4 1 1,362 0.36%
משרד התשתיות הלאומיות 2 0 138 1.44%
משרד התחבורה 7 0 837 0.83%
המשרד לביטחון פנים 1 0 107 0.93%
משרד השיכון 1 0 675 0.15%
משרד ראש הממשלה 3 0 718 0.42%
משרד החוץ 5 0 932 0.53%
משרד האוצר 0 1 819 0.12%
משרד הקליטה 4 0 530 0.75%
סך הכל 223 45 43,075 0.62%
 

חקלאות

בשנים עברו, כלכלת הכפר הדרוזי לא הייתה שונה בהרבה מזו של כפרי המיעוטים האחרים בארץ, והתבססה על חקלאות מסורתית בעיקרה. תנאי השטח ההרריים של מרבית כפרי הדרוזים בצפון, הגבילו אותם לגידול מטעי זיתים בעיקר, ופחות מזה טבק ודגנים.

מרבית השטחים החקלאיים בכפרים הם סלעיים וטרשיים, כאשר הקרקע שניתן לעבדה נוצלה במשך הדורות ועתה קשה להרחיבה. במספר קטן של כפרים התפתחה חקלאות מודרנית, אך זו מפרנסת משפחות מועטות. בנוסף, משרד החקלאות לא יזם השקעות על-מנת להרחיב את הקרקע הניתנת לעיבוד, וגם הרשויות המקומיות הדרוזיות לא עודדו תהליך זה.

בשנות החמישים, כ-90% מהדרוזים עסקו בחקלאות ובמרעה. מספר זה צנח אל מתחת ל-20% כעבור שני עשורים. הירידה התלולה נמשכה וב-1983 עסקו בחקלאות רק 5.1% מהדרוזים. כיום, לפי הערכות, השיעור נמוך עוד יותר, והמעטים שמוצאים את פרנסתם מן האדמה הם עניי החברה הדרוזית. הירידה בקרנה של החקלאות בחברה הדרוזית מיוחסת לשישה תהליכים מרכזיים, שהתרחשו בעשורים האחרונים:

  1. הפקעת קרקעות על-ידי המדינה לצרכי ציבור. שטחי הקרקע של כל משפחה קטנו באופן משמעותי, והמעט שנותר שימש בעיקר לבנייה למגורים למשפחה, על חשבון עתודות הקרקע החקלאית.
  2. מגמת הצטמקות של הקרקע החקלאית, עקב מנהגי הירושה בחברה הערבית הכפרית, ולפיהם, כל הבנים מקבלים חלק שווה בנחלת אביהם. כתוצאה, יחידת הקרקע לכל יורש הייתה קטנה מכדי לספק לו ולמשפחתו קיום בכבוד.
  3. ירידה מתמשכת ברווחיות של ענפי החקלאות (ירידה שאיפיינה גם את החקלאות במגזר היהודי). במקביל, ירידה האטרקטיביות של העיסוק בחקלאות בעיני הדור הצעיר, על חשבון המשיכה לעבודה מחוץ לכפר.
  4. נגישות מתרחבת למוקדי תעסוקה חיצוניים (בעיקר במערכת הביטחון, המסחר והשירות הציבורי), בין היתר הודות להתפתחות התשתית התחבורתית.
  5. ביקוש לידיים עובדות בענפי הבנייה והשירותים במשק הישראלי, בשנות הפריחה הכלכלית.
  6. התפתחות מפעלי תעשייה בכפרים.

ענף החקלאות היחידי שעודנו נפוץ בקרב מרבית הדרוזים, הוא גידול זיתים. המטבח הדרוזי עשיר במאכלים המבוססים על שמן זית, ולכן, משפחות רבות מגדלות על אדמתן עצי זית לצריכה עצמית. אצת השמן הן מפיקות באופן עצמאי. לעיתים, מטע הזיתים הינו בבעלות משפחה אחת, אך הקרקע שלו היא בבעלות משפחה אחרת. במקרים כאלה, נוהגים הדרוזים לסמן את העצים השייכים להם, על-מנת למנוע מריבות בשאלת הבעלות.

בכפרי הדרוזים בגליל יש מספר רב של מטעי זיתים רחבי-ידיים, והכפריים מוכרים חלק מהיבולים. ביישובי הכרמל מספר המטעים מצומצם, ועל כן השימוש הוא בעיקר לצריכה עצמית. עם זאת, גם כאן יש לא מעט משפחות המפיקות שמן זית ומציעות אותו למכירה בדוכנים מאולתרים בצידי הדרכים. ענף זה מהווה מקור הכנסה נוסף ומשמעותי למשפחות עניות.

בעבר, השתמשו החקלאים בכלי-עבודה מסורתיים, חלקם פרימיטיביים. כיום, כשהקידמה חודרת לכל כפר, גם הדרוזים מאמצים כלים מודרניים ושיטות גידול מתקדמות. מסורת אחת לפחות לא נשברה: בני המשפחה מעבדים בעצמם את אדמתם, ולא מעסיקים פועלים מבחוץ.

בדלית אל כרמל קיימים שטחי-קרקע בפאתי היישוב, המשמשים לגידול אבטיחים. קרקעות אלו נמצאות בבעלות משותפת של כל התושבים, ואינן שייכות למשפחה ספציפית.

רעיית צאן

בעבר, רעיית צאן הייתה עיסוק נפוץ למדי, אחד מסימני-ההיכר של החברה הערבית הכפרית. גידול הצאן נועד לצריכה עצמית (חלב ומוצריו, בשר, צמר) ובהמשך, גם למכירה. עקב מלחמות הרשויות בעז השחורה (סוג הנפוץ בארץ) והמעבר מכלכלה מסורתית לכלכלה מודרנית, דילל מאוד מספר מגדלי הצאן. בדיעבד, הסתבר כי העיזים סייעו במניעת שריפות (חיסול החורש), באמצעות ביעור הקוצים, וכיום ישנם ניסיונות לעודד מחדש גידול צאן, בינתיים ללא הצלחה.

תעשייה

התיעוש חדר לראשונה למגזר הדרוזי בשנת 1967, עם הקמת שלוחה של מפעל הטקסטיל גיבור בדאלית אל כרמל. בעקבותיו הוקמו מפעלים נוספים בכפרים אחרים.

בסוף שנות ה-60' הקים איש- העסקים הדרוזי סלמאן קדמאני, בסיוע ממשלתי, מפעל מתכת בכפרו, ירכא שבגליל התחתון. זאת, בעקבות פנייה של האחראי על הכוונת חיילים דרוזים במשרד ראש הממשלה. המפעל הכשיר כ-1500 חיילים דרוזים משוחררים וסיפק להם תעסוקה. עם זאת, צעירים רבים העדיפו לשרת בכוחות הביטחון ולא לעבוד במפעל. במקביל, הקימה משפחת קדמאני בירכא מתפרה גדולה של חברת ההלבשה התחתונה גיבור-סברינה, ובמרוצת השנים הקימה שם גם מפעל מתכת. כמו כן הוקמו בירכא מפעל טקסטיל, מפעל פלסטיק ותעשיות אחרות קטנות יותר.

בשנת 1977 הקימה משפחת קדמאני את מפעלי בטון קדמאני, כיום החברה הפרטית הגדולה בישראל לייצור בטון וטיט מוכן. בבעלות החברה המשפחתית חמישה מפעלים בצפון הארץ, בשפרעם, מראר, עוספיה, נצרת ועראבה. מלבד מפעלי המתכת של האחים קדמאני, אין כמעט תעשיה טכנולוגית במגזר הדרוזי.

אזור התעשייה של ירכא משמש מרכז כלכלי-תעשייתי חשוב במגזר הדרוזי. ואולם, רוב הדרוזים עובדים מחוץ ליישוביהם, והתעשייה במגזר הדרוזי אינה ממונפת. מרביתה מבוססת על חומרי-גלם לבניין (ייצור בלוקים וחיתוך אבן), מוצרי טקסטיל בסיסיים (בעיקר מתפרות), וייצור שמן. נכון לשנת 1998, פחות מרבע מהמועסקים הדרוזים עבדו בתעשייה. אפשר להניח שהנתונים לא השתנו באופן דרמטי, במהלך העשור שחלף מאז.

בתחילת שנות ה-80' נפתח אפיק תעסוקה נוסף והוא עבודה במפעלים, שהקימו צעירים מבני העדה בכפרים הדרוזיים - בעיקר באלה הקרובים לעיר, או באלה שהם הומוגניים מבחינת הרכבם העדתי.

חלק ניכר מהגברים הדרוזים מועסק במפעלים הגדולים באזור חיפה, במפרץ חיפה, עמק זבולון והגליל, בהם מפעלי המזון אוסם ועלית והמפעלים הפטרוכימיים. בעיניהם, מפעל תעשייה גדול נתפש כמקום-עבודה מסודר עם ביטחון סוציאלי.

נמל חיפה נחשב לאחד ממקומות-העבודה הנחשקים במגזר הדרוזי. הנמל מגלם בעיניהם מקום-עבודה יוקרתי, עם תנאי שכר טובים וביטחון סוציאלי מרבי. במשך שנים פעל בנמל, בחסות ועד העובדים החזק שלו, מנגנון של העסקת מקורבים. דבר זה יצר מעין אווירה משפחתיות, שקסמה לדרוזים. בעשור האחרון, לאחר הידוק הפיקוח של מבקר המדינה על מינויים והעסקת קרובים בשירות הציבורי, פג מעט הקסם.

תחבורה

במגזר הדרוזי בולט משקלם של העוסקים בתחבורה (נהגי תובלה, נהגי הסעות, נהגי מוניות) - בעיקר בשל הצורך של היוממים בהסעות למקום-העבודה וממנו. לחלקם אין רכב פרטי, ונשים אינן מורשות לנהוג מחוץ ליישוב.

גינון

מקצוע הגננות נפוץ במיוחד ביישובים דאלית אל כרמל ועוספיה, הסמוכים לשכונות היוקרה בכרמל (דניה, בית בירם, אחוזה, שושנת הכרמל, כרמליה ועוד), המשובצות בתים צמודי-קרקע עם גינות פרטיות וגדולות ממדים. בשכונות אלו יש ביקוש ער לשירותי גינון ותחזוקה. בשנים האחרונות נוספו גם שכונות הווילות והקוטג'ים באזור חוף הכרמל (עין הוד, עתלית, כרם מהר"ל ועוד) ובעמק יזרעאל (טבעון, גבעת אלה ועוד).

קבלנות בניין

רבים מבני העדה הדרוזית עובדים כקבלנים בתחום הבנייה - קבלני שיפוצים, קבלני בניין, קבלני ציפוי אבן ושיש וכיוצא באלה. הידע המקצועי אינו נלמד באופן מסודר, אלא נרכש במהלך החיים, כאשר בחור צעיר מתחיל לעבוד כשוליה, צובר ניסיון ומיומנות והופך עצמאי.

רבים מהקבלנים העצמאיים הם אנשים אמידים, בעלי נכסים וקרקעות, ומטבע הדברים, נמנים עם יקירי העדה. בין השמות הבולטים: משפחת קדמאני, בעלת מפעלי המתכת ומפעלי הבטון; חואן עמאר, בעל מפעל מרצפות בכפר פקיעין; משפחות מקלובי וכמאל, קבלני עבודות עפר וכבישים. הקבלנים הדרוזים מעסיקים לרוב פועלים מבני עדתם, ובעדיפות לבני הכפר והחמולה.

עם זאת, מתברר שתעסוקה בענף הבנייה אינה משאת-נפשם של הצעירים הדרוזים. לפי מחקרים שנעשו בשנים האחרונות, ענף הבנייה נמצא במקום האחרון, לצד ענף החקלאות, מבחינת חשיבותו בכלכלת הכפר הדרוזי. בסוף העשור האחרון הגיע שיעור המועסקים בבנייה ל-5% בלבד מכלל המפרנסים הדרוזים.

מסחר ועסקים קטנים

היישובים הדרוזיים מצטיינים בנוף פיזי ואנושי פסטורלי, ועל כן מושכים אליהם רבבות תיירים ומטיילים (בעיקר בשבתות ובחגים). כוח המשיכה נובע בחלקו גם מן המסעדות המזרחיות, השווקים הפתוחים וחנויות 'המציאות' והמזכרות. בין המוצרים המבוקשים: רהיטי קש ועץ טבעי, כדי חרס, כלי בית וחפצי-נוי מסורתיים (נרגילות, מגשי קש, דרבוקות, מחרוזות), פריטי לבוש (שמלות, צעיפים). תחושת הביטחון והביתית שמשרים היישובים הללו על הישראלים, תרמה לאטרקטיביות שלהם בשנות האינתיפאדה. ברוב המקרים, החנויות והמסעדות הן בבעלות משפחתית, ומועסקים בהם בני המשפחה בלבד, לרבות הנשים.

בשנת 1998, אחד מכל עשרה דרוזים עבד למחייתו במסחר, תחבורה או עסקים קטנים. עם זאת, בשנים האחרונות ניכרת האטה בענף, בשל צמיחת מרכזי הקניות הגדולים במפרץ וחנויות הבוטיק ביישובים הכפריים היהודיים.

סחר במכוניות משומשות

היישובים הדרוזיים מרוחקים מבחינה גיאוגרפית ממרכזי הערים והתחבורה הציבורית אל היישוב וממנו דלילה, ועל כן הצורך ברכב פרטי חיוני במיוחד. זו אחת הסיבות העיקריות לכך ששוק המכוניות המשומשות מפותח מאוד ביישובים הדרוזיים. בעוספיה פועלים ארבעה מגרשי מכוניות משומשות, ובדאלית אל כרמל - שניים נוספים (נכון ל-2005).

מקצועות אזרחיים ומשרות בכירות

דרוזים העוסקים במקצוע הרפואה, עריכת-דין או הנדסה, נהנים ממעמד רם ומיוקרה בקרב עדתם. שיעורם עולה בהדרגה בשנים האחרונות.

הכנסה צדדית

משפחות דרוזיות רבות יוזמות מקורות הכנסה נוספים, על-מנת לשפר את מצבן הכלכלי. מדובר, בין היתר, במכירת שמן זית או לָבָּאנֶה מתוצרת עצמית, בדוכנים מאולתרים בצידי הדרכים המובילות ליישובם ובפארקים הקרובים למקום מגוריהם.

בשנים האחרונות התפתח בעוספיה ענף הדירות להשכרה, לסטודנטים הלומדים באוניברסיטת חיפה הסמוכה. בדרך כלל מדובר ביחידת דיור נפרדת, בקומה התחתונה של בית המגורים המשפחתי.

משק-הבית בחברה הדרוזית

ניהול התקציב המשפחתי

השכר משמש לפרנסת בני-הזוג וצאצאיהם. במרבית המשפחות הדרוזיות, התקציב מנוהל בלעדית על-ידי הגבר, אבי המשפחה, אשר נחשב למפרנס הראשי ולעיתים גם היחיד. במסגרת אחריותו לניהול השוטף של התקציב, הוא מופקד גם על התשלומים והמגעים עם הרשויות והמוסדות (מועצה, דואר, בנק), מכיר היטב את אופי פעילותם ויודע איך להגיע לכל כתובת, גם כזו שמחוץ ליישוב. מעבר לכך, לאב המשפחה יש רישיון לא מוגבל לצאת את הכפר. מדובר הן ברישיון נהיגה המסייע לו להתנייד והן ברישיון 'חברתי' שמאפשר יציאות וסידורים ללא עין בוחנת וביקורתית מצד אנשי הכפר.

כמובן, שגם אם האישה עובדת, עדיין אין היא מהווה את מקור הפרנסה היחיד וברוב המקרים, גם לא את הגבוה מבין השניים. מלבד זאת, אין יותר מדי נשים דרוזיות בעלות רישיון נהיגה, וכמובן שכל הופעה במרכז כזה או אחר מחוץ לכפר, תגרור תהיות ושאלות.

קניות

מי מחליט מה ומתי קונים? התשובה לשאלה זו תלויה בעיקר במצבה הכלכלי של המשפחה. במשפחה אמידה ומבוססת המנהלת חיים ברמה טובה, כל בני הבית שותפים לקבלת ההחלטות ורשאים לחוות דעתם. לעומת זאת, במשפחה קשת-יום, שבה האב הוא המפרנס היחיד ורמת החיים נמוכה, ראש המשפחה יהיה המחליט היחיד והבלעדי.

קניית מצרכי מזון

משפחה דרוזית נוהגת לערוך קנייה חודשית אחת גדולה, הכוללת בעיקר מצרכי מזון ומוצרי יסוד לבית. השלמות יומיומיות (חלב, גבינות) נעשות בחנות המכולת הקרובה לבית. כ-70% מהתקציב החודשי של המשפחה, הם לקניות אלה.

בדרך כלל, בני-הזוג יוצאים יחד לקניות, מהסיבות הידועות: הבעל חש חובה לפקוח עין על אשתו במקום פומבי ומעורב כמו מרכז קניות; היא זקוקה לו לסיוע באריזה והובלת הקנייה. רשימת הקניות נמצאת בידי האישה. הקנייה נעשית מחוץ ליישוב, לרוב ברשתות המזון הגדולות (יוניברס, היפר נטו, מחסני מזון) ובמרכזי קניות, שמחיריהם זולים מאלה של החנויות ביישוב. המחירים מהווים שיקול מכריע בבחירת מקום הקנייה. מגוון המוצרים מהווה אף הוא שיקול, אם כי משני בחשיבותו. אין חנויות ייעודיות לאוכלוסיה הדרוזית.

היכן קונים מה?

המקומות, בהם הכי מקובל לרכוש מוצרי ביגוד והנעלה, הם הקניונים. בחנויות ההלבשה בכפרים קשה למצוא את הצעקה האחרונה באופנה, ובדרך כלל הסחורה שהן מציעות פשוטה, עממית וזולה. אלה שקונים בחנויות שבכפר, נחשבים לחסרי אמצעים. בנוסף, הם מוותרים מראש על השוטטות עם ילדיהם במרכזי הקניות הגדולים כחלק מבילוי משפחתי.

מוצרי הניקיון לבית נקנים לרוב בחנויות המקומיות, בסופרמרקטים או במרכזי הקניות הגדולים ובקניונים. מעטים קונים מוצרי ניקיון מיצרנים פרטיים. המחיר אומנם זול בהרבה, אך לרוב מדובר במוצרים באיכות ירודה.

הביקוש למוצרי קוסמטיקה והיגיינה בקרב הדרוזים, ובעיקר הדרוזיות, גבוה במיוחד. כאן אין פשרות והרוב קונה רק מוצרים של חברות יוקרתיות וברשתות גדולות ומוכרות, דוגמת המשביר לצרכן, סופרפארם ועוד.
מגמה זו עולה בקנה אחד הן עם הנטייה להשקיע בסמלים חיצוניים, הן עם הרצון להסוות לעיתים את המצב הכלכלי האמיתי (ראו סעיף "היחס לעניים" בהמשך)

לגבי מיקום הרכישה של מוצרי חשמל או רהיטים, אין העדפה ברורה. ביישובים הגדולים יש גם חנויות למוצרי חשמל ואלקטרוניקה (אם כי הן פחות נוצצות ומגוונות מחנויות הרשתות בקניונים) וגם חנויות רהיטים. מטבע הדברים, מחירי המוצרים הללו בכפרים זולים יותר.

לא נהוג להתייעץ עם אחרים, קרובים או חברים, על כדאיות קנייה של מוצר זה או אחר. לרוב, הדרוזים סומכים על שיקול-דעתם בנושא.

קניות עם ילדים

ילדים מתחת לגיל 13, לרוב יילכו לקניות בליווי הוריהם, הן משום שעדיין לא חסכו כסף משלהם, והן משום שהם צעירים מכדי להחליט או לדעת מה לרכוש והיכן. צעירים בגיל ההתבגרות שעובדים בעבודות מזדמנות, קונים בעצמם גם כביטוי לעצמאות ואי-תלות בהורים.

קניות באינטרנט

קנייה של מוצרי צריכה ביתיים באינטרנט, הנהנית מפופולאריות גואה באוכלוסייה היהודית הכללית, עדיין אינה נפוצה במגזר. האינטרנט חדר רק לאחרונה, וקהל הגולשים שלו הם בני הדור הצעיר בלבד. אלה נוהגים לקנות דיסקים ואביזרי מחשב דרך הרשת.

עמידה על המקח

הדרוזים ידועים כמחושבים מבחינה כספית, ולכן הם נוהגים לערוך סקר-שוק והשוואת מחירים לפני היציאה לקניות. בדרך כלל, מקום הקנייה הנבחר אמור להיות הזול והמשתלם ביותר, ועל כן לא מקובל להתמקח. גם במכולות ובחנויות ביישוב, שבהן המחירים ידועים, לא נהוג להתמקח. בשוק, לעומת זאת, די מקובל לעמוד על המקח. משפט בנוסח "אני מהכפר, מה אתה נותן לי מחיר כזה?" שכיח למדי במרחב הדוכנים.

אמצעי תשלום

כל אמצעי התשלום המקובלים באוכלוסייה הכללית (מזומן, המחאות, אשראי ללא העדפה מיוחדת לאמצעי תשלום מסוים), נמצאים בשימוש גם אצל הדרוזים. תופעת האוברדרפט נפוצה באותה מידה כמו באוכלוסייה הכללית.

שיח כלכלי

לרוב , לא מקובל לפתוח את הלב בפני בני המשפחה ולשוחח בפתיחות בנושאים כגון הכנסה, רווחים או משבר כלכלי. כאשר מדובר בקשיים או בעיות משפחתיות, השאיפה היא להסתיר או להסוות את המצב ככל הניתן. חשוב להבין, שאף שלכאורה מדובר במשפחה, כל הכפר הוא בסופו של דבר משפחה אחת גדולה. לכן, כשאדם משתף את משפחתו במצוקה או בבעיה שאליה נקלע, עליו לקחת בחשבון שהמידע הרגיש הזה עלול לדלוף במהירות ולהגיע לאוזנם של רבים ביישוב. הרצון להסתיר ולא לשתף אחרים נובע גם מהתחושה שאנשים לא יגלו אמפתיה אלא להיפך, ישמחו לאיד.

מאידך, איש-עסקים מבוגר מהכפר ירכא, שהתראיין לתחקיר זה, מציג תמונה שונה. לדבריו, מקובל לשוחח בבית על נושאי העבודה והפרנסה, גם בנוכחות הילדים. אפשר ונוהג זה בא לבטא את הסולידריות המשפחתית ואת הכבוד שהאישה והילדים צריכים לתת לאב הבית (הוא זה שעובד קשה בשבילנו ומפרנס את כולנו). לרוב, נושא הפרנסה עולה לדיון כאשר אדם אינו מרוצה ממקום-עבודתו, או מתקשה למצוא עבודה.

את הסתירה בין שתי הגרסאות לעיל אפשר ליישב בכך השיח הפתוח על פרנסה מקובל רק בשעה שהאדם אינו שרוי במשבר כלכלי. כאשר אדם נקלע למשבר הוא יטה להצניע את הבשורה מסביבתו, ובכלל זה מקרוביו.

ירושה

בדרך כלל, בית ההורים אינו נמכר לאחר פטירתם. רוב הרכוש (קרקע, נכסים) ניתן בירושה לבנים, על-מנת שיוכלו לבנות את ביתם, להתבסס ולמצוא שידוך ראוי. לכן, הבית משמש למגורי הבנות, למקרה שבת לא התחתנה או למקרה שבת מתגרשת, ונאלצת לעזוב את בית בעלה.

כשכל הבנים נשואים ומבוססים, וגם הבנות אינן זקוקות לבית כקורת-גג, מקובל שבן הזקונים הזכר נשאר לגור בו. הדבר נעשה עוד בחיי ההורים, שעוברים לגור בקומת הקרקע. עם מותם נשאר הבית בבעלותו. לעתים הבית נשאר כרזרבה במקרה חלילה שהבת תתגרש.

מאבקים ומריבות על ירושה נדירים ביותר, בין היתר בשל הנוהג המקובל לכתוב צוואה, הקובעת בדיוק כיצד יחולק הרכוש. אדם דתי שמת בלי לכתוב צוואה, נחשב ל"סימן לא טוב" (התנהגות לא ראויה).

חיסכון

תודעת החיסכון מפותחת למדי בחברה הדרוזית. החיסכון מיועד לענות על צרכי הילדים לכשיגדלו, למימון שכר הלימוד, לסיוע בבניית ביתם כשיגיעו לפרקם וכדומה.
רבים משקיעים בתוכניות חיסכון בנקאיות לטווח ארוך. חיסכון בקופת-גמל נפוץ למדי בקרב השכירים, אולם יש משפחות אשר מתקשות לכסות את הוצאות המחיה השוטפות, ומטבע הדברים לא נותר בידן כסף עודף לחיסכון. במצבים של מצוקה כלכלית קשה, 'שוברים' את תוכנית החיסכון לפני המועד.

תמיכה בהורים

בחברה הדרוזית, הורים מזדקנים המתקשים לתפקד באופן עצמאי, אינם נשלחים לדיור מוגן. בדרך כלל, הבן מעביר אותם לביתו על-מנת שיוכל לסעוד אותם. במקרים רבים, הסב והסבתא תומכים כלכלית בילדיהם, מכספים שחסכו במרוצת השנים, וכן מקיצבת הזיקנה.

קיצבאות

בשל שיעור האבטלה הגבוה יחסית במגזר וההכנסה הנמוכה לנפש בממוצע, משפחות רבות נסמכות על קיצבאות הביטוח הלאומי. השירותים החברתיים במועצות המקומיות הדרוזיות, כגון לשכות הרווחה, אף הם עמוסים עבודה.

עזרה הדדית

כאשר אדם מפוטר ממקום-עבודתו, נוהגים בני משפחה וקרובים 'להשתתף בצערו' ולהציע לו סיוע כספי, עד שימצא מקור הכנסה אחר. תופעת הקבצנות איננה מקובלת בחברה הדרוזית. בדרך כלל, מי שהגיע אל פת לחם, נתמך על-ידי בני משפחה וחברים, וכן מכספי צדקה הנאספים בבית התפילה.

היחס לעניים

עניים נתפשים כמי שהגורל התאכזר אליהם. עם זאת, מעטים יתנדבו לחלץ אותם ממצוקתם. הסביבה, ברוב המקרים, לא מתעניינת בהם ולא מגלה אמפתיה כלפיהם. בשונה מבעבר, כל אחד מרוכז בפרנסת משפחתו שלו, ולא פונים לעזור לאחרים הנזקקים לעזרה.

העניים בדרך כלל מתביישים במצבם. ילדיהם מתביישים בכך אף יותר, ומנסים להסתיר את מצבם הכלכלי כמה שרק אפשר. ניסיונות ההסוואה נעשים לעיתים בדרך של הפוך על הפוך: בני המשפחה ילבשו בגדים מהמותגים היותר נחשבים, יסעדו במסעדות טובות וייצאו לבלות. זאת, משום שהסביבה שלהם מתרשמת בעיקר מדברים חיצוניים. בפועל, הכספים שהושקעו בקמפיין ההסוואה, באים על חשבון דברים הרבה יותר בסיסיים כמו אוכל, לימודים וכדומה.

תרומות

מקובל לתרום לח'ילווה (בית התפילה הדרוזי) וכן לאתרים קדושים לעדה הדרוזית, כגון  קברי נביאים או מפיצי דת.

דמי כיס

מקובל להעניק דמי כיס לילדים בכל גיל, בדרך כלל בחגים ובמיוחד בעיד אל אדחא ("חג הקורבן", החג המציין את מועד העלייה לרגל). את דמי הכיס מעניקים ההורים או הדודים, איש כפי יכולתו.

רכישות יד שנייה

לא מקובל לרכוש מוצרים יד שנייה (רהיטים ולבוש), מלבד מכונית. הדרוזים מרבים להחליף רכב פרטי בתדירות גבוהה, בכפוף לתקציב. ריהוט לסלון מחליפים פעם בעשר שנים ואף יותר, בדרך כלל לאחר שהתבלה.

מתנות

מקובל להעניק לבני משפחה ולחברים טובים, ליומולדת, יום האם, אירוסים, חתונה, לידה במשפחה וכמובן חגים. המתנה לא חייבת להיות שימושית; גם מתנה סמלית, כגון סידור פרחים, תתקבל בברכה. ציון חגים כמו סילבסטר או חג האהבה, הינו תופעה חדשה יחסית במגזר, אך התנועה הערה בחנויות הפרחים ביישובים הגדולים, ערב החגים הנ"ל, מדברת בעד עצמה.

לרוב, המתנות מותאמות לסוג האירוע. בחגיגת אירוסים נהוג לתת תכשיטי זהב או סכום כסף. לחתונה מקובל להעניק סכום-כסף. להולדת בן או בת, נהוג לבקר בבית ההורים, להתכבד בשתיית כוס תה עם קינמון, ולאחר השתייה להניח סכום כסף מתחת לכוס. זהו מנהג ישן, שלא רבים האנשים שעדיין משמרים אותו.

מתנות לחתונה

כאמור, לחתונה מביאים כסף (לרוב במזומן). באם החתונה מתקיימת באולם, גובה סכום המתנה לזוג נע בין
300-400 שקלים (נכון ל-2007), ללא תלות בטיב האירוע או בהשקעה של בעלי השמחה.
כשמוזמנים לארוחה בבית הורי הכלה, ערב הנישואים, חברה טובה תביא מתנה צנועה וסמלית, או סכום כסף שאינו עולה על 50 שקלים. חברים של הורי הכלה יביאו מתנה כספית כפי יכולתם.
כשמוזמנים לארוחת ערב נישואים בבית החתן, חבריו הטובים יביאו לו 150-100 שקלים במזומן. החברים של הורי החתן, גם הם יביאו מתנה כספית בסדר-גודל דומה. נשיהם יביאו לאם החתן מתנה צנועה או 100-50 שקלים במזומן נכון ל-2007).

היכן קונים מתנות?

אין מקומות ספציפיים לקניית מתנות. הרבה תלוי במצבו הכלכלי של נותן המתנה; אם מצבו שפיר, אזי סביר להניח שמעבר להשקעה במתנה נאה ומכובדת, הוא יקדיש תשומת לב וחשיבות גם למקום הקנייה, שם החנות או המותג. כשהיד אינה משגת, מסתפקים במתנה זולה ולא-מותגית, לעיתים גם בחנות בכפר.

הימורים

בחברה הדרוזית, פרנסה צריך להביא בזיעת אפיים, ולכן מוקיעים שימוש בהימורים כבדים כ'השלמת הכנסה'. כשזה קורה, השמועה פושטת במהירות בכפר, והמהמר מסתכן בפגיעה קשה בכבודו ובמעמדו החברתי. אחת המרואיינות לתחקיר זה, צעירה מעוספיה, סיפרה על תושב הכפר, בעל אדמות, שהימר על כל כספו ונותר חסר כל. הסיפור עבר מפה לאוזן, והאיש איבד לא רק את כספו אלא גם את עולמו. הוא הפך בין-לילה מאחד הנכבדים למושא קלס ושנינה.

מעמדות כלכליים במגזר הדרוזי

על-פי הנתונים הסטטיסטיים 'היבשים', כפי שהתפרסמו במחקרו של המזרחן וחוקר הדתות ד"ר ניסים דנה (1998, אוניברסיטת בר-אילן), החברה הדרוזית שייכת לרבדים (מעמדות) הכלכליים הנמוכים במדינת ישראל. כשליש מהדרוזים (32%) השתייכו לעשירון התחתון והרוב המכריע (87.1%) השתייכו לארבעת העשירונים התחתונים. רק אחוז אחד בלבד השתייכו לשני העשירונים העליונים. להלן ההתפלגות המלאה:

  • 32.5% מהדרוזים נמצאים בעשירון הראשון (התחתון).
  • 27.8% מהדרוזים נמצאים בעשירון השני.
  • 16.6% מהדרוזים נמצאים בעשירון השלישי.
  • 10.2% מהדרוזים נמצאים בעשירון הרביעי.
  • 5.6% מהדרוזים נמצאים בעשירון החמישי.
  • 2.7% מהדרוזים נמצאים בעשירון השישי.
  • 2.4% מהדרוזים נמצאים בעשירון השביעי.
  • 1.3% מהדרוזים נמצאים בעשירון השמיני.
  • 0.7% מהדרוזים נמצאים בעשירון התשיעי.
  • 0.3% מהדרוזים נמצאים בעשירון העשירי (העליון).

מן הראוי לציין, כי הנתונים הנ"ל הם משנת 1998 וקרוב לוודאי שמאז חלו שינויים. עם זאת, אפשר להניח במידה רבה של ודאות, כי לא מדובר בשינויים דרמטיים, ולכן אנו מפרסמים אותם (בין היתר, גם בשל העובדה שאלה הנתונים היחידים בנמצא).

חלק גדול מהדרוזים המשתייכים לעשירונים התחתונים, אינם 'עניים' במובן המערבי המקובל. זאת, ממספר סיבות:

  • הכלכלה 'האפורה' ו'השחורה' (תשלומים ללא חשבונית, תשלום באמצעות סחורות או שירותים במקום תשלום כספי, וכיוצא באלה) מקובלות ושכיחות במגזר.
  • מחירי המוצרים (בעיקר מוצרי מזון והלבשה) ביישובים הדרוזיים נמוכים, לעיתים משמעותית, מהממוצע ביישובים היהודיים.
  • תרבות העזרה והסיוע ההדדי, המושרשת בחברה הדרוזית, מונעת מאדם להידרדר לעוני מחפיר (רעב, היעדר קורת גג וכדומה).
  • בידי משפחות רבות אמצעי מחיה וקיום, שאינם נכללים בדיווחים הרשמיים, כגון מטעים, גינות ירק, בורות מים, וכיוצא באלה.
  • משפחות רבות אינן משלמות מיסים (בעיקר ארנונה) ואינן מדווחות על נכסיהן.
  • עלות בניית בית-מגורים ותחזוקתו נמוכות בהרבה מהממוצע במגזר היהודי, כיוון שמשפחות רבות מחזיקות בקרקע פרטית והבנייה נעשית במקרים רבים על-ידי קרובי משפחה.

השכר הממוצע במגזר הדרוזי

ממחקר שערך משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה (התמ"ת) בשנת 2003, עולה כי בכ-80% ממשקי-הבית במגזר הדרוזי יש מפרנס יחיד או שני מפרנסים, לעומת כ-69% ממשקי-הבית במגזר היהודי. הנתונים נוגעים לגילאי 65-18. 

התפלגות משקי-הבית לפי מספר המפרנסים במגזר הדרוזי ובמגזר היהודי, 2003
מספר המפרנסים במשק הבית* שיעור משקי הבית מכל סוג מתוך כלל משקי הבית במגזר הדרוזי שיעור משקי הבית מכל סוג מתוך כלל משקי הבית במגזר היהודי
ללא מפרנס 1.8% 9.6%
מפרנס יחיד 53.1% 24.3%
שני מפרנסים 26% 44.3%


בשנת 2002, השכר הממוצע של גברים ביישובים הדרוזיים היה כ-5400 ש"ח, והשכר הממוצע של נשים היה 2400 ש"ח. לשם השוואה, השכר הממוצע במשק הישראלי באותה שנה היה 7604 ש"ח.

להלן נתונים על שכר חודשי ממוצע בשמונה יישובים דרוזיים, על היחס בין שכר הנשים לשכר הגברים ועל שיעור המשתכרים פחות משכר מינימום בכל אחד מהיישובים. 

שכר ממוצע לחודש לפי מין ושיעור המשתכרים עד שכר מינימום בשמונה יישובים דרוזיים, 2002
שם היישוב שיעור הדרוזים בכלל האוכלוסייה ביישוב שכר הגברים בש"ח שכר הנשים בש"ח שכר הנשים כאחוז משכר הגברים שיעור השכירים המשתכרים עד שכר המינימום
מג'דל שאמס 99.7% 4,777 3,096 65% 53%
מסעדה 99.9% 5,020 2,894 58% 49%
בוקעאתא 99.8% 5,266 2,768 53% 48%
פקיעין 75.4% 7,490 3,913 52% 39%
סאג'ור 99.9% 7,526 3,246 43% 36%
עיר הכרמל 88.3% 7,874 3,336 42% 36%
בית ג'ן 99.8 7,907 3,213 41% 38%
חורפיש 95.9% 8,174 3,784 46% 34%
 
 

הרמה החברתית-כלכלית של רוב האוכלוסייה הדרוזית, נמוכה יחסית לכלל האוכלוסייה:
היישובים שבהם גרה האוכלוסייה הדרוזית מדורגים באשכולות 3 ו-4 (מתוך 10), בדירוג החברתי-כלכלי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.

ההכנסה החודשית הממוצעת של משפחה במגזר

בנושא זה יש להבחין בין זוגות צעירים שעושים את צעדיהם הראשונים המשותפים, לזוגות ותיקים שהקימו משפחה. במקרה של זוג צעיר, הנשוי חמש שנים לכל היותר, לרוב גם הבעל וגם האישה עובדים. ההכנסה המשותפת שלהם עשויה לנוע בין 10,000 ל-12,000 שקלים בחודש. במשפחה מבוגרת ומסורתית יותר, סביר להניח שרק אבי המשפחה עובד. משכורתו הממוצעת נעה באזור ה-6000 שקלים.

עורך-דין מכפר יאנוח, שהתראיין לתחקיר זה, מעריך כי השכר החודשי הממוצע (נכון ל-2006) נע בין מינימום 3000 שקלים למקסימום 6000 שקלים. מדובר, בדרך כלל, בשכירים המועסקים בעבודות לא מקצועות, או בעובדי הצווארון הכחול. לעומתו, מרואיין אחר, בעל עסק משפחתי למוצרי הלבשה והנעלה מכפר ירכא, מעריך כי השכר הממוצע המאפשר קיום בכבוד למשפחה, נע בסביבות 10,000 שקלים לחודש, וזה במצב ששני בני-הזוג עובדים.

כשמדובר בבעל עסק עצמאי מצליח, או בבעל מקצוע מבוקש (קבלן בניין לדוגמה), הכנסתו החודשית עשויה להגיע גם ל-20,000 שקלים.

פערי השכר בין גברים לנשים

פערי שכר בין גברים ונשים קיימים גם באוכלוסיה הכללית. אך הם ניכרים במיוחד בחברה הדרוזית, בשל המגבלות המוטלות על האישה מבחינת מקום העבודה או סוג העבודה. לדוגמה: אישה אינה יכולה להרשות לעצמה לעבוד במפעל במשמרת לילה. גם עבודה כנציגת שירות או אשת מכירות בחברה סלולארית מהווה בעיה, היות ומשמרות הערב באות על חשבון המשפחה.

אחד המרואיינים לתחקיר זה, איש-עסקים מכפר ירכא, מעריך כי פער השכר בין גברים ונשים נע בין 30% ל-50% לרעת האישה. בעל העסק המשפחתי מכפר ירכא אף מקצין וטוען, כי הפער עשוי להגיע עד 70% לרעת האישה.

מדד העושר

עשירי החברה הדרוזית נתפשים כמצליחנים. בעשירון העליון יש רק גברים, אין משפחות שהתעשרו הודות לאישה. לרוב, איש אינו מפשפש בנסיבות שבהן צבר האדם את הונו. ידוע על אנשים שהתעשרו מעסקים לא חוקיים (סחר בסמים), ועדיין זכו לכבוד מהסביבה.

תפיסת העשיר ככזה, נובעת מהחשיבות והצורך בהון כלכלי. עד כדי כך, שלעיתים גם אם השגת את כספך בדרכים לא כשרות, עדיין תיחשב למכובד. העשיר נתפש כמקור לקנאה, כמקור להשראה ומושא הערצה. אנשים מסביבו שואפים להגיע למקומו או למעמדו.

סיגנון החיים האופייני לעשירי המגזר בא לידי ביטוי, בדרך כלל, בסמלים חיצוניים. לדוגמה: מכוניות-יוקרה מנקרות עיניים, בתים מפוארים ומאובזרים בכל חידושי הטכנולוגיה, בגדי מעצבים וכדומה.

ביביליוגרפיה

ספרי עיון ומדע

  • דנה נסים, הדרוזים, 1998.
  • חסן יוסף, תמורות בישובים הדרוזיים כתוצאה משילובם במערכת הבטחונית הישראלית, חיבור לשם קבלת תואר מוסמך, אוניברסיטת חיפה, 1992.
  • חסן יוסף, גיאוגרפיה חברתית של הדרוזים בישראל - מערכת של אינטראקציה חברתית-מרחבית, חיבור לשם קבלת התואר "דוקטור לפילוסופיה", אוניברסיטת תל אביב, 1998.
  • פאלח סלמאן, תולדות הדרוזים בישראל, 1974
  • פאלח סלמאן, הדרוזים במזרח התיכון, משרד הביטחון, 2000.

ארכיונים ומאגרי מידע

  • הכנסת - מרכז המחקר והמידע, דף מידע בנושא הדרוזים והצ'רקסים בישראל, 9 בפברואר 2007.

פרסומים מדעיים מקצועיים ודחו"ת

הערות שוליים

    הוספת תגובה




     

     

    * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של "אנשים ישראל" לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.