דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
הוסף דירוג לספר 4 מדרגים

הפן הכלכלי של הנישואין באוכלוסיה החרדית

אולם אירועים
אולם אירועים
שרון הורנשטיין
אולם אירועים "כתר הרימון" בבני ברק
תזמורת בחתונה חרדית
תזמורת בחתונה חרדית
שרון הורנשטיין
אולם אירועים בבני ברק
אולם אירועים בבני ברק
שרון הורנשטיין
אולם אירועים "כתר הרימון" בבני ברק
חנן אלפר, עוז אלמוג

נוצר ב-8/18/2008

רקע

כמעט ואין עוד נושא חברתי שנדון, נלעס ונטחן עד דק כמו הוצאות החתונה הכבדות המקובלות במגזר החרדי. העיתונות החרדית שפכה על הנושא נהרות של דיו, רבנים ניסו לעצור את הסחף, וגם האנשים הפשוטים ברחוב דשים בו בלי סוף. עם זאת עבור משפחות רבות במגזר מדובר "במכה שאין לה פתרון". ערך זה במדריך יעסוק בהוצאות הסטנדרטיות המקובלות, יסקור אותן וכמובן ינסה לענות על השאלה המתבקשת מאליה: "מאין הכסף?!"

הוצאות הדירה

ההוצאה הגדולה והמשמעותית ביותר בפניה עומד זוג הורים הרוצה להשיא את ילדם היא הדירה. זאת, מבלי לחשב את הוצאות החתונה, הנדוניה, הביגוד לכל המשפחה - קניות המגיעות לעשרות אלפי דולרים. בשורות הבאות נסקור את ההוצאות הבולטות והמשמעותיות ביותר.

קודם שנסגר שידוך כלשהו עולה השאלה "ומה הם נותנים?" כאשר הכוונה היא: כמה מוכנים הורי המוצע או המוצעת לשלם בעבור דירה לזוג. מדובר בשאלה הרת גורל, עליה נפלו שידוכים רבים, כיון שאחד הצדדים לא עמד בציפיות. בדרך כלל, כשהורים מתחילים לשמוע הצעות שידוכים בעבור אחד מילדיהם, הם דואגים שהסביבה הקרובה תדע "בגדול" כמה פחות או יותר הם מוכנים לתת, כדי למנוע עוגמת נפש ואי נעימות. בציבור הספרדי לא מקובל לתת דירה לזוג שנישא, והשורות הבאות יעסקו בציבור האשכנזי בלבד.

בציבור החסידי מקובלת ביותר חלוקת נטל הדירה לשלוש: שליש משלמים הורי החתן, שליש הורי הכלה ושליש כמשכנתא המוטלת על כתפי בני הזוג. נוסף על כך, זוגות צעירים חסידיים נוטים לחפש מגורים זולים בערים מרוחקות ובפרויקטים (ראה להלן בפרק תפיסת המגורים בערך "קניית דירה במגזר החרדי"), כך שהנטל על ההורים הוא כארבעים עד חמישים אלף דולר לילד (יש להכפיל בכשמונה ילדים למשפחה!).

בציבור הליטאי שונה תמונת המצב. הורי בחורה המעוניינים להשיא אותה עם בחור "מעולה" מ"ישיבה ליגה א'" נאלצים להתחייב על שני שליש מהדירה לפחות, ופעמים רבות אף על "סידור מלא", קרי: דירה והוצאות חתונה. הדירה, רצוי שתהיה "בעיר" – בני ברק או ירושלים. כך שבחשבון פשוט, להורים הנמנים על החוג הליטאי כדאי שייוולדו בנים בלבד...(בדיחה ליטאית שגורה).
מובן שמדובר בתמונת מצב כוללנית וייתכנו חריגות לכאן ולכאן.

החתונה

מעבר לתשלום על הדירה, חייבים הורי החתן או הכלה לשלם גם את הוצאות החתונה - סכומים מכובדים בפני עצמם.
מחיר אולם כולל האוכל מתחיל בכ-4,000$ ל"אולמות חסד" (להלן) ועשוי לטפס אף ל-15,000$ באולם יוקרה (נכון ל-2008). כידוע, חתונה ללא תזמורת "אינה חתונה", ומחירי התזמורות נעים בין 1,000$ ל-2,000$ ואף יותר (נכון ל-2008). התשלום לצלם המנציח את האירוע לדורות הבאים נע בין 700$-1200$ (נכון ל-2008). 

בחתונות רבות לא יסתפקו המחותנים בפרחים שמספק האולם, ויזמינו סידורי פרחים ממעצבת מיוחדת. התשלום נע בין 500$ ל2,000$ (נכון ל-2008).

בחתונות חסידיות בהן נערך 'מצווה טאנץ' בסוף הערב יוזמן גראמען (חורז חרוזים - ע"ע "תעסוקה ופרנסה במגזר החרדי" במדריך זה), לו משלמים בין 800-1,500$ (נכון ל-2008).

הנדוניה

קנית הנדוניה מסתכמת בסכומי עתק, אך כאן ניתן מעט מרחב תמרון להורים. ההחלטה מה לקנות, איך לקנות ובאילו מחירים נתונה בידיהם. עם זאת, קיימים מספר 'פריטי חובה' עליהם לא ניתן לוותר.

הנדוניה לכלה

הנדוניה לכלה כוללת את הפריטים הבאים:

  • פאה – מתחילה ב-250 ₪ ועשויה להגיע אף ל-3,000$, אך מרבית הכלות קונות כיום פאה שמחירה בין 1,000 ל-1,500$. רבות קונות 2 פאות שמחיר כל אחת כ-500$ (נכון ל-2008).
  • ביגוד – מערכת מושלמת. חורף קיץ, שבת ויום יום. בגדי ערב לשבע ברכות, חלוקים, מטפחות, הלבשה תחתונה, נעליים (נעל לכל בגד), תיקים, איפור - קניה המסתכמת באלפי שקלים רבים.
  • טקסטיל לבית – מצעים ומגבות, שמיכות לקיץ ושמיכות פוך לחורף, כריות – תוספת של עוד אלפי שקלים.
  • כלי בית בסיסיים, כמו מטאטא, מגב, פח, מעט כלי מטבח (רבים מגיעים עם מתנות החתונה).

הנדוניה לחתן

הנדוניה לחתן כוללת בין היתר כובע ליום יום וכובע לשבת. המחירים נעים בין 500-900 ₪. חתן חסידי זקוק לכובע אחד ולשטריימל, שמחירו נע בין 1,000-2,000$ (נכון ל-2008). 
חתן ליטאי זקוק לחליפה ליום-יום ולחליפה לשבת, ואילו חתן חסידי זקוק לחליפה ליום יום וקאפטן לשבת (1,500 ₪ נכון ל-2008). 
נוסף על כך, כל חתן זקוק למערכת ביגוד מלאה. רובם גם יביאו עימם לביתם החדש נדוניה נוספת, כמו מצעים ומגבות, מתנת הוריהם. 
נוסף על כל אלו, כל זוג צעיר מקבל ריהוט בסיסי במתנה מההורים: תנור, מקרר, מכונת כביסה וכמובן ריהוט לחדר שינה.

ביגוד לכל המשפחה

ההופעה בחתונה היא פרק בפני עצמו והוצאה כספית של אלפי דולרים.
שמלת הכלה עולה מעל 1,000$, אך בעניין זה כלות רבות חוסכות ושואלות שמלה מגמ"ח. פרט לשמלה, כרוכה החתונה בעלויות איפור הכלה (כ-750 ₪), ועיצוב שערה ופאתה (400-600 ₪) (נכון ל-2008).

שמלת המחותנת (אם החתן או אם הכלה) עשויה לעלות אף היא 1,000$ ואפילו יותר, ומחותנות רבות אף תרכושנה פאה לכבוד האירוע (נכון ל-2008).

יש המלבישים את כל אחיות החתן והכלה באותה השמלה, מעין שמלת כלה מוקטנת וצבעונית, שמחירה מגיעה למאות שקלים. עם זאת, גם בבגדי הילדות יש רבים המעדיפים לחסוך, ולשאול שמלות מגמ"ח. לאחרונה פשטה אופנה חדשה – שכירת בגד ערב ליום אחד. מספר חנויות להשכרה נפתחו, ואלו מעוצבות ונראות כמו חנויות יוקרה לכל דבר. גם מחירי השכירות שלהן אינם נמוכים – כ-100$ תמורת הזכות לשימוש חד פעמי בבגד.

הוצאות החתונה מתחלקות לרוב שווה בשווה בין שני זוגות ההורים. בהערכה גסה ניתן לומר כי עלותה של חתונה ממוצעת (כולל ההוצאות הנלוות אליה) נעה בין 10,000$ ל-20,000$ (נכון ל-2008).

מתנות בתקופת האירוסים

בתקופת האירוסים מחליפים ביניהם החתן והכלה מתנות רבות. רובן ככולן "מתנות חובה" הנהוגות מימים ימימה, ואי אפשר לוותר עליהן. ויתור או חיסכון במתנות נחשב לעלבון. בשנים האחרונות יותר ויותר מחותנים מסכמים ביניהם סכומי גג למתנות, כדי להימנע מבזבוז מיותר.

בשעת ה"וורט" (שתיית לחיים המסמלת את סגירת השידוך) מקבלת הכלה תכשיט זהב מחמותה לעתיד, לרוב שרשרת.

באירוסים מעניקים החתן והכלה שעון זהב אחד לשני. מחיר שעון זהב סטנדרטי הוא כ1,500$ (נכון ל-2008). כיום חתנים וכלות רבים מוותרים על שעון הזהב ומעדיפים שעון ממותג, שמחירו לעיתים עולה בהרבה על הראשון (יצוין כי בחוגים רבים, בפרט החסידיים, החתן אינו מקבל שעון זהב, אלא רק הכלה).

כדי להותיר בידי הזוג הצעיר את אפשרות הבחירה ועדיין לא לחרוג מרמת ההוצאות עליה, נוהגים הורים רבים לשלוח את הזוג הצעיר "לבחור שעון" בחנות (או ב"מכירה" - ע"ע בערך "צרכנות במגזר החרדי"). נערך סיכום מוקדם עם בעלי החנות אודות רמת השעונים והמחירים, אותם יציגו לבחירה לזוג הטרי.

בחג הראשון החל בתקופת האירוסים, מקבלת הכלה טבעת זהב, שבה משובץ יהלום. ערכו של היהלום נקבע על פי מצבה הכלכלי של המשפחה. יש שתזכינה ביהלום נקי בן קרט, ויש בו רק מעט נקודות (הבהרה: גודלו של היהלום נמדד בנקודות. 100 נקודות מהוות קרט. גודלו של היהלום הוא אחד הפרמטרים לקביעת ערכו). לא מעט כלות תקבלנה אבן 'סברובסקי' מלוטשת שמחירה רק 100$.

במקביל, יקבל החתן סט "ש"ס חתנים" (סט של 20 כרכי התלמוד הבבלי בכריכה מהודרת) שעלותו נאמדת בכ- 2,000 - 3,000 ₪ (נכון ל-2008).

בהגיע ה"רגל" הקרוב (פסח, שבועות וסוכות נקראים "שלשת הַרְגָלִים". מקור השם: לשון הפסוק המתייחס לחגים אלו: "שָׁלשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה" ) תקבל הכלה סט מחזורים (סידורי תפילות לחגים) בכריכת עור, כשמחיר הסט הזול הוא כ-1000 ₪ (נכון ל-2008).

"מתנת חובה" נוספת היא "סט" לכלה – צמיד ושרשרת תואמים. ערכם נקבע על פי מצבה הכלכלי של משפחת החתן.

החתן יקבל גביע כסף לקידוש ומתנות, הקשורות לתקופת השנה בה היה מאורס. למרות ש'מעמדו המשפטי' היא "ארוס", הרי שכינויו בציבור הוא: "החתן". ("החתן מגיע אלינו השבת..." "נפגשתי אתמול עם חתני... " "חתני אומר ש..." "איזה חתן שיש לכם..." וכו'. לאחר החתונה יהפוך החתן (הארוס) ל'בעל' ואשתו תגיד למשל: "בעלי אומר ש...") .

בחנוכה יקבל החתן חנוכיית כסף (כ-1,500$), בפורים מגילת אסתר (700$) ובפסח קערה לליל הסדר או סט רקום לליל הסדר, הכולל ציפה לכרית המשמשת להסבה, שקית רקומה לאפיקומן ושקית רקומה למצות (כ-1,000 ₪) (נכון ל-2008).

בערב "שבת אופרוף" (שבת העלייה לתורה של החתן, השבת הקודמת למועד החתונה) מקבלת הכלה זוג פמוטות מכסף, בהן תדליק נרות שבת לאחר חתונתה. הכלה שולחת לחתן "טלית", בה יתעטף (בשעת התפילה) למחרת חתונתו.

תשומת לב רבה ניתנת הן לבחירת המתנות והן ל"אריזתן". כל מתנה תלווה בזר פרחים או באריזה מיוחדת. לאריזה יתלווה כרטיס ברכה ובו מילים שנבחרו בקפידה על ידי החתן / כלה, ובו מביעים הם את תקוותיהם ואיחוליהם ההדדיים.

העומס הכלכלי

כשעובר אמבולנס באזור חרדי אומרים העוברים ושבים כי ככל הנראה מדובר ביולדת או באב המחתן את בתו. ואין זו הלצה גרידא, אלא מציאות כואבת אותה חיים אלפי אנשים, הנתונים בתוך מעגל קסמים ולא יודעים כיצד להיחלץ ממנו.

קריקטורה שפורסמה בעיתונות החרדית באין ספור וריאציות, מציגה תמונה של זוג צעיר ומאושר הנכנס אל דירתו החדשה, העומדת על כתפי ההורים הכורעים תחתם. דרכן של קריקטורות להקצין תמונות ומצבים, אך במקרה זה אין מדובר בהקצנה אלא בדבר האמיתי.

אלפי זוגות הורים חרדים, בהגיעם לגיל נישואי ילדיהם, קורסים תחת הנטל הכלכלי, ומיעוטם אף קורסים מהבחינה הפיזית והנפשית. ההתחייבות היא לסכומי עתק, כאלו שגם לבעלי הכנסה רגילה ואפילו למבוססים קשה לעמוד בהם.

מקורות המימון

תוכניות חיסכון

יש שהצליחו לפתוח תוכנית חיסכון כשהילדים עדיין היו קטנים. לרוב מדובר בדחיית הגזירה בלבד, כיון שתוכנית שכזו קיימת בדרך כלל רק לילדים הראשונים. בסופו של דבר יש גבול לסכום שאותו מסוגלים בעלי הכנסה נמוכה להפריש באופן קבוע.

גמחי"ם

אחרים, כשהם מארסים את ילדם הבכור, עומדים לפני שוקת שבורה. אין להם כל אפשרות לממש את התחייבויותיהם, וזה השלב שבו הם פונים לגמ"חים. הדגש הוא על גמ"חים כיון שההלוואה הגבוהה ביותר אותה ניתן להשיג בגמ"ח עומדת על 10,000$, בפריסה של כשלוש שנים.

מובן שאין די בעשירייה אחת, שכן הכפל את סכום ההחזרים לחודש לכמה גמ"חים, חשב את הכנסתה הממוצעת של משפחה חרדית ותקבל תמונה סוריאליסטית לחלוטין. ברוב המקרים ההורים אכן לא עומדים בהחזרים ומחוסר ברירה לוקחים מידי חודש הלוואות גמ"ח קטנות - מה שמכניס אותם למעגל הקסמים של גלגולי גמ"חים. ושוב, הכפל זאת בשמונה ילדים למשפחה, וקיבלת זוג פנסיונרים הרצים מגמ"ח לגמ"ח עד אחרית ימיהם.

רבים מאלה שראיינו בתחקיר לצורך כתיבת ערך זה, סיפרו כי בשעת חתונת ילדם, כשהכול סביבם רקדו, נהנו ואיחלו מזל טוב זה לזה, הם התהלכו בתחושה של "אבל בין חתנים". רק הם ידעו לאיזה חובות עצומים הכניסו עצמם, ורק הם ידעו כי אין סיכוי שיוכלו אי פעם לעמוד בתשלומים.

נטילת משכנתא

יש המוותרים על שרותיהם של הגמ"חים ומעדיפים לקחת משכנתא. לשם כך הם ממשכנים את דירתם שלהם (לעיתים אף יותר מפעם אחת) או את דירת הזוג ומשלמים את ההחזרים מדי חודש. העדפה ללקיחת משכנתא למרות תשלומי הריבית הגבוהים המצורפים אליה (בניגוד לגמ"חים הפועלים ללא ריבית) היא בשל הפריסה הארוכה של התשלומים, המעניקה מרווח נשימה.

תופעה הצוברת תאוצה בשנים האחרונות היא חלוקת ירושת ההורים עוד בחייהם. בדרך כלל מדובר בהורים שביתם נמצא באחת הערים המרכזיות – בני ברק או ירושלים. דירה במקומות אלו שווה מאות אלפי דולרים. יש המוכרים את דירתם, בה גרו כל ימי חייהם, רוכשים דירה קטנה יותר בשכונה צדדית או בפרויקט (עיינו בערך "קניית דירה במגזר החרדי") ובעודף שנשאר, מחתנים כמה מילדיהם או סוגרים את חובותיהם. כך שבמקום להזדקן בשלווה ובנחת בבית, אותו טיפח כל ימיו, נאלץ לפתע זוג מבוגר לעבור לדירה קטנה ובמיקום זר ולא נוח.

השקעות וחסכונות שוטפים

מעבר ל"גלגול הכספים" והמרוץ אחר הגמ"חים ראוי להתייחס לנקודות נוספות:

המגזר החרדי נחשב למגזר עני ברובו הגדול, אך קיימת בו קבוצה מכובדת של אנשים אשר מבחינת רמת הכנסתם ניתן לסווגם כשייכים למעמד הבינוני ומעלה. לו היו הם משתייכים למגזר היהודי החילוני, מן הסתם היו חיים בדירה נאה בשכונת יוקרה, מחזיקים ברכב חדיש, ונופשים מדי פעם. אך מאחר והם משתייכים ל'מגזר נותני הדירות', הם משתדלים לחיות ברמה סבירה ולחסוך כמה שאפשר.

במקרים רבים, סכום גבוה הנופל במפתיע לידיו של החרדי הטיפוסי (כמו ירושה) לא ילך על שיפור ברמת חייו של הזוכה המאושר, אלא ישמר כדי "לחתן ילדים".

מעבר לכך, רבים במגזר החרדי משקיעים את חסכונותיהם בהשקעות האמורות להניב דירה. עיתים אלו השקעות כושלות ועיתים מוצלחות (ראו הרחבה בערך "חיסכון והשקעה במגזר החרדי" במדריך זה)

הרקע לתופעה

מה נולד קודם, הביצה או התרנגולת? ובתרגום לנושא שעל הפרק: האם קודם דרשו הבחורים דירות, או שההורים הם אלו שהציעו דירות? ומתי בכלל נולד הרעיון כי זוג שנישא חייב לקבל דירה על מגש של כסף?

באירופה של לפני המלחמה, מקובל היה ש'גביר העיירה' בוחר לבתו את בכיר הישיבה, ומעניק לו 'קעסט' (דמי מחיה) של מספר שנים. 'פשוטי העם' התחייבו על נדוניה הכוללת ציוד לבית, והעניים ממש אכן היו בצרה והתקשו להשיא את בנותיהם.

יש הטוענים כי "המרוץ לדירה" החל בדור ניצולי השואה. כאשר חיתנו הם את ילדיהם, רצו לראותם מסודרים. כלכלית הייתה לחלקם הגדול האפשרות לתמוך בילדים ביד נדיבה, הן בשל העובדה שעבדו למחייתם, והן בזכות השילומים אותם קבלו מממשלת גרמניה. מקובל להניח כי מנקודה זו החל כדור השלג להתגלגל ללא שליטה, והגיע למימדים של היום.

יש המאשימים את ראשי הישיבות במצב הבלתי אפשרי הזה. כשבחור זוכה לשידוך שבצידו "סידור מלא" מסיקים מיד השומעים כי מדובר בבחור "משכמו ומעלה". כך קורה שככל שבחורים רבים יותר מישיבה אחת יקבלו "סידור מלא" הרי שקרנה של הישיבה יעלה והיא תתפרסם כישיבה למצוינים. מסיבה זו חלק מראשי הישיבות מעודדים את הבחורים לדרוש דירה בכדי שיוכלו "לשבת וללמוד כל החיים" ללא דאגות פרנסה ודיור (לפחות עד שיתחילו לחתן בעצמם את ילדיהם). 

להלן עדות מפי אם לבחור ישיבה מפתח תקווה: "ראש הישיבה אמר לי כי בעבור אפרים אנחנו צריכים לדרוש שתי דירות"... אם משפחה בבני ברק, הדורשת "סידור מלא" עבור בנה, הסבירה לנו: "אני יודעת שזה לא הוגן לדרוש דירה ממשפחת הכלה, אבל, כאשר חיתַנו את בתנו, נאלצנו לתת "סידור מלא". מניין ניתן עכשיו חלק מדירה לבננו?"

שיג ושיח על הנושא

המגזר החרדי הוא מהמגזרים העניים במדינת ישראל, אך ההתחייבויות, שמקבלים עליהם הורים ערב נישואי ילדיהם, מתאימות יותר לכאלו השייכים לאלפיון העליון. אדם, שלא מסיים את החודש, מתחייב על דירה מלאה לבתו והוצאות החתונה. הוא לא באמת רוצה לתת את הסכומים הללו, אך הוא יודע שאין לו ברירה. אם הוא רוצה לראות את בתו נישאת לבחור טוב, עליו לשלם טבין ותקילין.

"אין לך מושג כמה בנות מצוינות מסתובבות בעיר, הולכות ומתבגרות ולא מתחתנות. כל הבעיה שלהן היא שאין להן כסף, אבל הן לא מוכנות להתפשר" – כך סיפרה לנו בכאב אמא בני ברקית למספר בנות רווקות מבוגרות. כשהיא אומרת "להתפשר" היא לא מתכוונת לכך שעל הבנות לוותר על דירה. רובן היו עושות זאת בשמחה. כוונתה היא לכך שהבנות הללו אינן מוכנות להתפשר ולשמוע הצעות שידוכים פחות נוצצות, רק בשל חסרון הכיס של הוריהם. "ותגידי, זה נראה לך הוגן, רק בגלל שלהורים אין כסף בחורה צריכה לקחת בחור עם בעיה?!" סיימה את המונולוג הכאוב שלה, שלמרות היותו "מנופח" ומוקצן, מדגים את הבעיה.

בדרך כלל בסופו של דבר, לאחר מספר הצעות שידוכים שנפלו בשל חסרון כיס של ההורים וחוסר יכולתם להתחייב על דירה, מבינים הבחורה או הוריה את מצבם ונפתחים להצעות "מעט פחותות". בחורות מועטות בלבד לא מצליחות להינשא בשל מצבן הכלכלי.

אברך מבני ברק סיפר לנו: "כשאני התחתנתי, לפני כמעט 30 שנה אמרו שהטירוף הזה ייפסק, ואנחנו לילדים שלנו לא נצטרך לתת דירות. לילדים שלי נתתי, וכנראה שגם הם יצטרכו לתת לילדיהם".

הראשון שיצא נגד התופעה ובעוצמה, היה הסופר החרדי דוד זרצקי (1914-1978) שספריו "שימקה", "גשר צר" ו"למעלה מן השמש", עוסקים בעולם היהודי של לפני השואה, ומוּכָּרים על ידי משרד החינוך כחומר לבחינת הבגרות בספרות בחינוך החרדי. מלבד זאת פרסם עשרות סיפורים וכתב מאמרים בעיתונות. מאמריו הצטיינו בביקורת עצמית כלפי פנים. 

בסדרת כתבות שפרסם ב"המודיע" בקיץ תשל"ח (1978), העיז זרצסקי, במסגרת "פנייה למרנן ורבנן ראשי הישיבות שליט"א", לקרוא למוריהם ולמלמדיהם של הצעירים לעצור מרוץ הרסני זה. התגובות על מאמרו והאשמתו ב"בזוי כבוד התורה", גרמו לדעת רבים להתקף הלב שלו ולפטירתו זמן קצר לאחר מכן. בלוויתו, שהתקיימה בירושלים, הכריז ראש ישיבת מיר, רבי חייים שמואלביץ, כי "מעולם לא הייתה קפידא כנגד ר' דוד וכי כל דבריו תואמים לכוונתם של גדולי הדור" (המאמר התפרסם בספרו של הפרופ' פרידמן החברה החרדית. הפרופ' פרידמן אף מנתח במאמרו את התגובות החריפות למאמרו של דוד זרצקי ואת מותו הפתאומי).

מאז ועד היום דבר לא השתנה ובעצם החריף. מדי פעם מרים עיתון כזה או אחר את הכפפה ומעלה את הנושא לדיון ציבורי, אך מעבר לכך, דבר לא קורה. לאחרונה היה זה השבועון 'בקהילה' שיצא בקמפיין גדול תחת הכותרת "המלחמה על הבית". בסדרת כתבות תואר המצב המחפיר אליו מגיעים ההורים, רואיינו גדולי ישראל שהביעו את דעתם השלילית על העניין וגם פורסמו כתבות פרופיל על מקומות דיור זולים המתאימים לציבור החרדי, בעיקר בערי הפריפריה. כמות התגובות והמכתבים שזרמו למערכת הוכיחו כי העיתון נגע בנקודה כואבת במיוחד.

רעיונות לפתרון המשבר

אומרים כי לכל דור צרה משלו עימה הוא נאלץ להתמודד. רבים חשים ואומרים כי צרת הדור הנוכחי היא הוצאות הנישואים הגבוהות.
היו שניסו להילחם בתופעה בדרכים שונות. אם באמצעות כרוזים מגדולי ישראל ואם באמצעות תקנות מעשיות. חלק מהיוזמות צלחו, ובחוגים מסוימים יכלו ההורים לנשום לרווחה וחלקן נכשלו. בשורות הבאות נסקור את הרעיונות הבולטים שהועלו לאחרונה במטרה לפתור את הבעיה.

אולמות חסד

אחת היוזמות המצליחות ביותר להוזלת הוצאות החתונה היתה יוזמתו של הרב אשר פריינד (ע"ע "צרכנות במגזר החרדי") להקים אולם שמחות שיערוך אירועים במחירי עלות בלבד. האולם הוקם בבני ברק ונקרא "יד עזרה". מחירי המנות ב'יד עזרה' היו אפסיים לעומת המקובל בשוק הרחב, וחתונה יכולה היתה להסתכם בו ב-4,000$ דולר בלבד (נכון ל-2008).

מובן שאירועים במחירי עלות אינם יכולים להשתוות ברמתם לאירועים במחיר מלא. אין ספור בדיחות ומשחקי מילים ציניים נפוצו סביב 'יד עזרה' המתייחסים לרמתו הירודה של האירוע. הבדיחה הנפוצה ביותר הייתה, ש"כשהאוכל ביד עזרה מוכנס לאולם, צריך לקום". ("מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן ..." )

אך מעבר להומור ולבדיחות, "יד עזרה" התקבל בציבור בהתלהבות רבה, וחיש קל הצטרפו אליו אולמות נוספים. אמנם הכיבוד המוגש בהם הוא לא 'אי אי אי' והעיצוב הכללי מזכיר יותר חדר אוכל של ישיבה מאשר אולם אירועים, אבל העלויות סבירות.

בבני ברק נפתחו האולמות "גור", "גפן פוריה" (שזכה לתואר המחמיא "מחסן השמחות") ולאחרונה ממש "ארמונות חן". את "ארמונות חן" פתחה עמותת החסד "חסדי נעמי" התומכת בנזקקים ובמעוטי יכולת. העמותה עורכת באולם שמחות לנתמכיה, אך גם לקהל הרחב, ובמחירים מלאים. כך שכאשר אורח מוזמן לאירוע ב"ארמונות חן", אין הוא יודע אם החתונה היא חתונה רגילה או 'חתונת חסד'. בנוסף, האולם עוצב בצורה נאה וחדשנית, המעניקה למוזמנים תחושה של אירוע מכובד.

בירושלים הוקמו "אולמי גוטניק", אותם תרם הנדיב האוסטרלי וחסיד חב"ד יוסף יצחק גוטניק ו"ארמונות וולף" (המנוהלים על ידי אגודת "יד אליעזר"). שני האולמות ממוקמים באזור התעשייה של שכונת "גבעת שאול" בירושלים.

התקנות ב"גור"

כמו בנושאים רבים העומדים על הפרק בציבוריות החרדית, גם בנושא התקנות לחיסכון בהוצאות החתונה היתה חסידות גור החלוצה.

היה זה האדמו"ר "הלב שמחה" (הרב שמחה בונים אלתר) שכיהן באדמו"רות משנת 1977 ועד שנת 1994. עד מלאת לו 70 שנה, עסק "הלב שמחה" במסחר (נדל"ן) והיה לאחד מעשירי המדינה. כל השנים הללו הוא הסתיר את גדולתו. כשהיה בן 70 נפטר אחיו, ה"בית ישראל" (הרב ישראל אלתר) והוא התמנה לאדמו"ר. בשנים בהן כיהן כאדמו"ר עשה הכל כדי להקל מבחינה כלכלית על חסידיו והשקיע רבות בנושא העזרה ההדדית.

התקנות, או "הֲתַּקוּנֶס" כפי שנוהגים חסידי גור לקרוא להן (הנוגעות לחתונה) תוקנו על ידי האדמו"ר בעל (מחבר ספר) ה"לב שמחה" הרב שמחה בונם אלתר (כיהן באדמו"רות בין השנים 1977-1994) שעשה רבות כדי להקל את העול הכלכלי על חסידיו.

בין תקנותיו, תקנות העוסקות בחיסכון בהוצאות החתונה. הראשונה שבהם היא איסור על זוגות צעירים לרכוש דירות בערים המרכזיות. בהוראתו, נשלחו הצעירים לערי הפריפריה, מחצור שבצפון ועד ערד שבדרום. בערים אלו רכשו החסידים דירות במחירים נמוכים מאד. מעבר למרכז הותר למשפחות הצעירות רק חמש שנים לאחר החתונה, וכמובן על חשבון בני הזוג ולא הוריהם. ברוב המקרים, לאחר חמש שנים כבר התבססו בני הזוג במקומם, ולא חשו כל צורך לעבור לבני ברק או לירושלים.

תקנותיו של ה"לב שמחה" לא הסתכמו רק בנושאי המגורים. בהוראתו, המוזמנים לחתונה הם רק בני המשפחה הקרובה, ואילו שאר המוזמנים מגיעים ל"קבלת פנים" בלבד (אחרי הסעודה) - מה שיצר חיסכון עצום במספר המנות.

נוסף על כך, בשבת האויפרוף (השבת הקודמת לחתונה, בה עולה החתן לתורה) מוגשות עוגות פשוטות בלבד, ולא שום דבר נוסף. עוגות פאר, צ'ולנט או כל דבר אחר – מחוץ לתחום.

מסופר על "גביר" גוראי שנכנס אל רבו ובפיו בקשה: "התקנות, טובות ויאות ואף מקלות את העול הכלכלי לחסיד מן השורה. אך לי, יש ברוך השם ממון רב, יכול אני להרשות לעצמי חתונה מפוארת ולאפשר לזוג הצעיר לגור בבני ברק / ירושלים ועדיין יוותר בידי סכום רב.. האדמו"ר ענה לקונית "אז תקנה לך רבי אחר".

כרוז ראשי הישיבות

לפני מספר שנים (בתחילת שנות ה 90 – אין תאריך מדויק) חתמו מספר ראשי ישיבות ליטאיות על כרוז הקורא לבחורים שלא לדרוש דירות ולא לנקר עיניים בחתונותיהם. ניתן לומר בפה מלא כי הכרוז נותר כקול קורא במדבר.

חתונה פלאן

בחודשים האחרונים צצה בארצות הברית יוזמה חדשה המכונה "חתונה פלאן" (תוכנית חתונה). מוביל היוזמה הוא האדמו"ר מסאטמר (הרב אהרן טייטלבוים, מנהיג פלג ה"ארוינים" בחסידות) אך אליו הצטרפו גדולי האדמו"רים בארצות הברית, וגם בארץ הקודש יש הרוצים לאמץ את הרעיון.

בסיס הרעיון הוא חיסכון בכל הוצאות החתונה, לאמור: הגבלת המתנות הנשלחות בין החתן לכלה, צמצום הוורט והאירוסים לאירוע אחד, הימנעות מהזמנת משפחת הכלה לשבת האויפרוף, עריכת חתונה למספר מצומצם של מוזמנים וכן קניות משותפות של מספר חתנים במחירים סיטונאיים.

כדי להדגיש את החשיבות הרבה שהוא מייחס לתוכנית, הזמין אליו האדמו"ר מסאטמר את עשירי החסידות, ודרש מהם לחתום כי אף הם ינהגו על פי הכללים.

כפי הנראה, מתקבלת התוכנית ברחוב האמריקאי בהתלהבות רבה. רק בעלי העסקים שפרנסתם נפגעה זועקים מרה.

הגמ"ח המרכזי

הרעיון של קרן חברים, בה תורם כל אחד מכספו במשך שנים וזוכה להלוואה לאחר זמן בהתאם לגודל תרומתו, אינו חדש. קרנות גמ"ח במתכונת זו קיימות עשרות שנים. כדוגמא: "קרן סייעתא" שנוסדה על ידי מספר מבוגרי ישיבת חברון - גבעת מרדכי (ישיבת חברון עברה בשנת 1977 מן המבנה המיתולגי שלה בשכונת 'גאולה' הירושלמית למבנה חדש בשכונת 'גבעת מרדכי'. לפני כעשור נוסדה בבניין הישן ישיבה בשם "חברון גאולה". כך שקיימות כיום שתי ישיבות המתהדרות בשם זה: "חברון גאולה" ו"חברון גבעת מרדכי" כאשר, "חברון" המקורית היא בשכונת גבעת מרדכי) כל חבר בקרן תורם 10$ מדי חודש וזכאי להלוואה של 5000$ בעת הצורך ובתנאי החזר נוחים.

מקימי הגמ"ח המרכזי היו הרב גבריאל יוסף לוי ראש ישיבת "באר התורה" בירושלים, ורבנים נוספים.
הגמ"ח מגדיר את עצמו כ"מרכזי" משום שאין הוא מגביל את עצמו לחוג או לקבוצה מסוימת (כל החפץ, יכול להצטרף למסגרת), ומשום שסכומי הכסף, אותם הוא מלווה, משמעותיים מאד ואינם עומדים בשום פרופורציה להלוואותיהם של הקרנות השיתופיות הקיימות.

כיצד פועל הגמ"ח?

כל הורה תורם לגמ"ח "יחידת השתתפות" בת 1,200$, תמורתה יקבל בנו / ביתו בעת חתונתה הלוואה בסך 10,000$. כיום ניתן לתרום עבור כל ילד 3 יחידות השתתפות (3,600$) ולזכות עבורו בהלוואה של 30,000$ .
את התרומה לגמ"ח ניתן להעביר בתשלומים חודשיים של 10$ (כלומר: התורם יעביר במהלך 10 שנים ובתרומה חודשית של 10$ סך של 1,200$ לגמ"ח). 

את ההלוואה בסך 10,000$ הניתנת לזוג הצעיר, ניתן להחזיר ב-100 תשלומים חודשיים של 100$ כ"א.
תנאי התרומה והחזר ההלוואה הנוחים (להלן) מאפשרים את שיתופו של הזוג הצעיר בנשיאה בנטל הדירה.
בנוסף, מחצית מסך כל "יחידת השתתפות" יוחזר כ"מענק" לזוג הצעיר (הורה שהפקיד 1200$ ובנו זוכה להלוואה של 10,000$ יזכה למענק של 600$ שינוכה מכספי החזר ההלוואה). 

כדי להימנע מאיסורי ריבית, החוזה הנחתם עם הגמ"ח מפריד בין "יחידת ההשתתפות" המוגדרת כתרומת ההורה לבין ההלוואה הניתנת לבנו / ביתו של התורם. החוזה (המחייב משפטית) אף מציין במפורש כי אין כל התחייבות מטעם הגמ"ח להלוואה כלשהיא בגין תרומה זו אלא שבאם תאפשר הלוואה, יעדיף הגמ"ח את צאצאיהם של תורמיו וילווה להם כפי יכולתו.

מייסדי הגמ"ח מקווים לגדול ולהוות תחליף לשיעבוד לבנקים למשכנתאות בהן עלות המימון גבוהה ו"נושכת" את הלווים.
הונו העצמי של הגמ"ח מבוסס (מלבד על הפקדות ההורים) על סכומי הפקדה הניתנים לגמ"ח כהלוואה לטווח רחוק של כלל הציבור. מדובר לעיתים בעשרות אלפי דולרים שבעליהם מוותרים על הריבית הניתנת למפקידים בבנקים ומקיימים את מצוות גמילות חסדים בממונם. 

את הגמ"ח מנהלת הנהלה מקצועית בה חברים רבנים, רואה חשבון ואישי ציבור. מנהל הגמ"ח כיום הוא הרב משה מונטג כשלצידו עומד הועד המנהל המורכב מהרב יוסף הלברשטט, הרב ברוך נויבירט, הרב יוסף קריינדלר והרב שמעיה רייכמן.
לגמ"ח ועדת ייעוץ כלכלי בה חברים דוד איצ'יצ'סקו – רואה חשבון, יוסי שחור – עורך דין ועידו מרק – בנקאי.

התרחבות פעילות הגמ"ח מעבר להלוואות

הגמ"ח חרג מתחום ההלוואות ועשה 'גמילות חסד' עם הציבור בהובילו את המאבק בעליית מחירי הדירות ב"מתחרדים", (שכונות בירושלים, אליהן החלה נהירה של הציבור החרדי שגרמה לעליית מחירים לא פרופורציונאלית). 

כשלב ראשון הקימו אנשי הגמ"ח ועדה של רבנים, שמאי דירות ומומחי נדל"ן ששערכו את מחירן המקסימאלי והריאלי של דירות בשכונות אלו. לאחר מכן פורסמו המחירים ברבים. למוכרים הובהר כי לא יזכו לתמורה מעבר לסכומים הנקובים. לקונים הובהר כי באם יחרגו מן המחיר המקסימאלי לא יזכו הם ליהנות משרותי הקהילה. 

המאבק שהתנהל ברובו בשכונת קרית יובל הירושלמית נשא פרי, "הרגיע" את השתוללות מחירי הדירות בשכונה ואף הועתק לאחר מכן לאזורים ולערים אחרות. כדוגמא: מומחי הגמ"ח העניקו ייעוץ לועדת הרבנים הנאבקת בעליית מחירי הדירות בשכונת "פרדס כץ" המתחרדת שבפאתי בני ברק. 

הגמ"ח אף השתתף במכרז קרקעות האוניברסיטה העברית בירושלים, מנהלי הגמ"ח עניינו בעלי הון חרדים מהארץ ומחו"ל כדי לממן את רכישת הקרקע ולאחר מכן לבנות עליה דירות במחיר מוזל. בסופו של דבר לא זכה הגמ"ח במכרז והתכנית ירדה מן הפרק.

עם ירידת ערכו של הדולר ובמקביל, עם עליית מחירי הדירות בארץ ככלל, ובריכוזים החרדיים בפרט, הקפיאו מנהלי הגמ"ח (בהנחיית הרבנים, כמובן ובציון כי הרוצה לפרוש בשל הקפאה זו – הרשות בידו) את שער הדולר על 4 ₪ ובמקביל, הודיעו על הגדלת המענקים.

שידוכים ללא דירות

הגה מי שהגה את הרעיון המבריק להקים משרד שידוכים שיעסוק רק בשידוכי אותם שהוריהם לא נותנים דירה. הרעיון מבריק כיוון שעד להקמת הגמ"ח, התייחסו שדכנים רבים לנערה שהוריה חסרי אמצעים כאל בעלת מום. ברשימת משרד השידוכים החדש היא שווה בין שווים.

מדוע הוריה של בחורה ממהרים ונרשמים לגמ"ח שידוכים מעין זה אין צורך להסביר, לאור האמור לעיל. אך מאליה עולה השאלה מדוע ירצו בחורים היכולים לקבל דירה על מגש של כסף לוותר מראש על "זכויותיהם".

התשובה היא שלא כל בחור יכול לקבל דירה, ובודאי שלא על מגש של כסף. לדירה יזכה רק בחור הנחשב לבחור מעולה וכך, למרות שמרבית הבחורים 'דורשים' ולו כנקודת פתיחה' ו/או כדי שיאמרו עליהם כי קבלו (או לפחות דרשו...) דירה, הורי בחורות משלמים רק בעבור בחורים טובים באמת, ואילו בחורים בינוניים מורידים אט אט (או מהר מהר – בהתאם לרמת תפיסתם את המציאות) את סף בקשותיהם. בסופו של תהליך, נרשמים ל"גמ"ח שידוכים ללא דירות" בחורים אידיאליסטים (אותם שבאופן עקרוני אינם מעוניינים 'ללסטם' את הורי כלתם) או שאינם "נוצצים".

בעלי הגמ"ח מעידים כי זמן קצר לאחר הפרסום, הוצפו בטלפונים וידיהם מלאות עבודה...

כל היוזמות הללו, הן בחזקת ניסיונות ראשוניים ועדיין בוסריים להתמודד עם הבעיה. בינתיים, עד שלא יחול שינוי מהותי, הבעיה תישאר על כנה. במילים אחרות: כל עוד יהיו הורים המסוגלים ורוצים לתת דירות, וכל עוד הבחורים ידרשו דירות, קלוש הסיכוי שהמצב ישתנה בעתיד הנראה לעין.

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך

ביביליוגרפיה

ספרי קודש והלכה

  • ויקרא, יט, 32.
  • שמות, כג, 14

ספרי עיון ומדע

  • פרידמן מנחם, החברה החרדית – מקורות מגמות ותהליכים, מכון ירושלים לחקר ישראל, 1991.

כתבות ומאמרים בעיתונות

אתרי אינטרנט

ראיונות

  • ראיון עם ה"ב, אם לבחור ישיבה, פתח תקווה, 2008.
  • ראיון עם א"א, אם משפחה בבני-ברק, 2008.

שונות

  • עלון פרסומי "תוכנית תרומות הורים", הגמ"ח המרכזי.

מילות מפתח

חתונה | נדוניה | דירה | שידוך | מצווה-טאנץ | הוצאות-חתונה | חסיד | אירוסים | מתנה | עומס-כלכלי | דוד-זרצקי | אולמות-חסד | יד-עזרה | הלב-שמחה | חתונה-פלאן | גמח | הלוואה

הערות שוליים

    צפה בתגובות  תגובות על הפן הכלכלי של הנישואין באוכלוסיה החרדית (6)

    הילה

    אני חילונית ובמשפחתי לא נוהגת לסייע כלכלית לאף אחד מהילדים - בשום דבר, מאז הגענו לגיל 18 כל האחים. במהלך חיי הכרתי עוד כמה כמוני, אם כי אני יודעת שזה לא נהוג. אצל החילונים כן נהוג שההורים ישתתפו בחלק כלשהו של חתונת ילדיהם, אם כי כל נושא הדירה והנדוניות כמובן לא קיים. חתונה שנחשבת טובה אך לא מאוד יוקרתית תעלה בסביבות ה60000-70000 ש"ח, אך כשמדובר בנטל על בני הזוג בלבד - אין ספק שלוקח זמן לחסוך את הסכום הזה. אני אישית לא רואה צורך בלחגוג באולם מפואר או אולם בכלל, לדעתי לקשט באופן נאה שטח כלשהו שניתן לסגור בקיבוץ ולארח כמות מצומצמת של אנשים קרובים מספיקה בהחלט, ובשנים האחרונות ניתן לראות מגמה קטנה כזו של חתונות בציבור החילוני.
    יום שלישי כ"ה בחשון תשע"ה 18 בנובמבר 2014

    עמק יזרעאל

    תרדו מהעץ הגבוה מדי ותתחתנו ברבנות עם שמלת כלה ולבוש חתן יין וכמה כבודי שולחן מבטיחה לכם שזאת החתונה שהכי תזכר לטובה!
    יום חמישי כ"ב בתשרי תשע"ב 20 באוקטובר 2011

    אסתי

    לא בכל הזרמים זה המנהג. בזרם הליטאי אפשר לומר שככל שהבחור שווה יותר הדירה גדולה יותר, אבל אני לא יודעת עד כמה שזה נכון (כי לאא נראלי שקיימת בב"ב דירת 7 חדרים=) בשאר הזרמים נהוג להתחלקק חצי- חצי או לשלישים כמו שנאמר במאמר. לפי דעתי דבר זה אינו הוגן, אבל חוץ מלתלות שלטים ע"ג לוחות המודעות דעתי לא תועיל כאן. אם מעניין אותך, אני בת לאיש עסקים כך שכל ענייני החתונות במשפחתי הם לא סטנדרטיים ולא יכולים לשמש כמיצג.
    יום חמישי י"ג בחשון תשע"א 21 באוקטובר 2010

    גיא

    האמת שבקריאה במאמר נוצר אצלי הרושם שמדובר בסכום גבוה יותר. הוצאות החתונה עצמם אינם גבוהות יותר (אם כבר, הן זולות יותר) מההוצאה הממוצעת על ארגון 'החתונה החילונית'. אך יחד עם הוצאות אלו, מתווספים לפי המאמר הוצאות כבדות נוספות, שהעיקרית שבהן היא עלות קניית הדירה לזוג החדש. אני מניח שהסכום שציינת אינו כולל את ההשתתפות בדירה, ולכן מעניין אותי האם את מסכימה עם הטענה בדבר הנטל הנדרש בהשתתפות בדירה. במיוחד כפי שהוא בא לידי ביטוי בציטוט הבא: "קודם שנסגר שידוך כלשהו עולה השאלה "ומה הם נותנים?" כאשר הכוונה היא: כמה מוכנים הורי המוצע או המוצעת לשלם בעבור דירה לזוג. מדובר בשאלה הרת גורל, עליה נפלו שידוכים רבים, כיון שאחד הצדדים לא עמד בציפיות." (מהמאמר, פיסקה שלישית)
    יום שלישי י"א בחשון תשע"א 19 באוקטובר 2010

    אסתי

    האמת היא שלא היה לי כוח לקרוא ולחשב את כל ההוצאות, אבל תכל'ס הוצאות החתונה מסתכמות מכסימום 100000 ש"ח (אני חרדית ויש לי אחים שהתחתנו) שמתחלקים בין המשפחות. כמה זה אצל החילונים?
    שבת ח' בחשון תשע"א 16 באוקטובר 2010

    גיא

    מאמר מאוד מעניין, מומלץ בחום. מאמר ארוך, אך מאוד מעניין, על נושא שלא מדברים עליו, ואם מדברים עליו- בטוח שלא שומעים את הדיבורים עד 'העולם' החילוני. ואני חשבתי שהוצאות החתונה אצלנו יקרות...
    שבת ח' בחשון תשע"א 16 באוקטובר 2010

    הוספת תגובה




     

     

    * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של "אנשים ישראל" לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.