דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
הוסף דירוג לספר 3 מדרגים

נוֹבוֹסְטִי נֶדֶלִי - שבועון בשפה הרוסית

נובוסטי נדלי
נובוסטי נדלי
ליזה רוזובסקי
מקומון
מקומון "נובוסטי" בחיפה
איגור יבדוסין
שכונת הדר, חיפה
עיתון נובוסטי ניידלי
עיתון נובוסטי ניידלי
איגור יבדוסין
ספורט נובוסטי
ספורט נובוסטי
נובוסטי - רשימת חברי המערכת
נובוסטי - רשימת חברי המערכת
נובוסטי נדלי
נובוסטי נדלי
31.1.2008
פרסומת
פרסומת "הרוסים על חדשות"
נובוסטי, פברואר 2008
ליזה רוזובסקי

נוצר ב-7/29/2008

נתונים כלליים

זהות

נוֹבוֹסְטִי נֶדֶלִי Новости Недели ("חדשות השבוע") הוא שבועון בפורמט טבלואיד המוקדש לסיכום שבועי של חדשות, פרשנות, כתבות חברה, תרבות ובידור. כולל מספר מוספים.

שפה

רוסית

שנת הקמה

1989

תדירות הופעה

העיתון החל את דרכו כיומון. בשנת 2003, אחרי שנים רבות בהן נחשב למתחרה האולטימטיבי של וֶסְטִי בנישת היומונים בשפה הרוסית, ועקב ירידה דרמטית בתפוצה, הפך נוֹבוֹסְטִי נֶדֶלִי ("חדשות השבוע") לשבועון המופץ בימי חמישי. עם זאת, המותג נוֹבוֹסְטִי נֶדֶלִי הוא לא רק שמו של השבועון, אלא גם שמה של קבוצת התקשורת המוציאה לאור מספר ביטאונים בשפה הרוסית.

תפוצה

הנהלת העיתון מסרבת לחשוף נתוני תפוצה, בטענה שמדובר בסוד מסחרי. לפי דיווח מתחילת 2005, שפורסם בתקשורת, התפוצה בסופי-שבוע עמדה של 10,000 עותקים. ניתן להניח שתפוצה זו נכונה גם ל-2008.

מחיר לגיליון

10 שקלים (נכון ל-2008)

מיקום המערכת

רחוב האחים מסלאוויטה 15, תל-אביב

בעלים

קבוצת התקשורת נוֹבוֹסְטִי נֶדֶלִי בבעלותו של אלי עזור

עורכים וכתבים בכירים

ליאוניד בלוצרקובסקי, העורך הראשי של ביטאוני הקבוצה; פיוטר לוקינסון, כתב ופרשן בכיר (בעבר, העורך הראשי של השבועון רוסקי יזראילטיאנין); רינה שוורצמן, עורכת ועיתונאית לענייני חברה ותרבות.

היסטוריה

העיתון הוקם בשנת 1989 בידי קבוצת עולים מברית-המועצות לשעבר, ובתחילת דרכו היה שבועון דל תפוצה. שני עיתונאים צעירים מהיומון הישראלי חדשות, הריחו שיש כאן פוטנציאל לא מנוצל, והחליטו לרכוש את העיתון ממייסדיו. השניים, אילן כפיר, הכתב המדיני של העיתון ואפרים גנור, כתב הספורט, לא הצליחו לגייס את ההון הדרוש, ולכן פנו אל אלי עזור, לשעבר כתב ספורט בחדשות שפרש והחל לעשות חיל בעסקי התקשורת. גנור שיכנע את עזור שמדובר בהשקעה בטוחה, האחרון גייס את הכסף. בתמורה, דרש וקיבל 50% ממניות העיתון.

ערב פרוץ מלחמת המפרץ הראשונה (ינואר 1991), כשהעורף בישראל נכנס לכוננות ספיגה מפני ירי טילים מעיראק, פורסמו בכל כלי התקשורת בשפה העברית הודעות תכופות בדבר היערכות לקראת מתקפה אפשרית. ובהן הצטיידות במסכות מגן, הכנת חדרים אטומים, התנהגות בשעת אזעקת אמת וכיוצא באלה. מאות אלפי העולים מחבר המדינות, שלא שלטו בעברית, היו זקוקים לכלי הסברה משלהם, ונוֹבוֹסְטִי נֶדֶלִי היה הדבר הנכון בזמן הנכון. העיתון נבחר לשמש ערוץ להעברת מסרים מיידיים מדובר צה"ל ומרשויות נוספות לאוכלוסיית העולים, ובעצם הפך ליומון הראשון ברחוב הרוסי.

ואולם, נוֹבוֹסְטִי נֶדֶלִי נהנה תקופה קצרה בלבד מבלעדיות ברחוב הרוסי. במרץ 2001 פרץ לשוק מתחרה חדש עם אבא עשיר, העיתון וְרֶמְיָה, בבעלותו של איל-ההון היהודי-אנגלי רוברט מקסוול. בעזרת פנקס הצ'קים הפתוח של מקסוול, לא היה קושי מיוחד 'לקנות' את מיטב כותבי ועורכי נובוסטי. עד מהרה התגלעו חילוקי-דעות בין אלי עזור לאילן כפיר. הראשון ביקש להילחם בעיתון החדש של רוברט מקסוול באמצעות שותפות עם משפחת שוקן (בעלי העיתונים הארץ וחדשות), השני העדיף את ההון והחסות של משפחת מוזס (בעלי קונצרן ידיעות אחרונות). בסופו של דבר, עזור דחק את רגליו של כפיר מהעיתון תמורת פיצוי נאה ודרכיהם נפרדו. נכון ל-2008, אלי עזור הוא הבעלים של נובוסטי ושל העיתונים האחרים השייכים לקבוצה (ראו פירוט בהמשך). אילן כפיר הוא המו"ל והבעלים של השבועון גלובוס.

בשלהי 1991, אחרי מותו המסתורי בטביעה של מקסוול ופרישת מרבית אנשי מערכת ורמיה לצורך הקמת עיתון חדש, וסטי (ראו הרחבה בפרק על העיתון "וסטי" במדריך), המשיכה משפחת נמרודי להוציא לאור את ורמיה במשך מספר חודשים, ובמקביל, חיפשה לו קונה. זה נמצא בדמותו של אלי עזור, שרכש את השליטה בורמיה בתוספת בונוס - הזכות להשתמש בחומרים המתפרסמים במעריב (ראו הרחבה בהמשך, בפרק "הפרת זכויות יוצרים"). בהמשך, קנה עזור את העיתון הוותיק נָאשָה סְטְרָאנָה (ברוסית: ארצנו) ממפלגת העבודה, והשתלט על חמישה שבועונים-צהובונים, כאשר מאחורי רכישה זו עומד סיפור בפני עצמו.

עיתוני הלוויין של נובוסטי

סיפור עיתוני-הלוויין של נוֹבוֹסְטִי נֶדֶלִי קשור באדם בשם יאן ולרשטיין, הבעלים של רשת חנויות הספרים בשפה הרוסית דוֹסוּג (ברוסית, "פנאי"), שהוקמה בתחילת שנות ה-90' ופרסה סניפים ברחבי הארץ. לדברי טימור ואולין, אחד מעורכי וסטי (שעבד גם בעיתון ורמיה, לאחר שנרכש על-ידי קבוצת נובוסטי), את הכסף הגדול עשה ולרשטיין ממכירת הקלטות פיראטיות של סרטי קולנוע זרים בתרגום רוסי. הסרטים נקנו ברוסיה במחיר אפסי, נשלחו לישראל בדואר ונמכרו כאן ברווח רב.

בשנת 1990 הקים ולרשטיין את השבועון הצהוב אֶחוֹ (ברוסית, "הד"). לדברי ואולין, 'הידע' המקצועי של ולרשטיין שמומש לראשונה באֶחוֹ, היה הדפסת צילומי פורנו בשחור-לבן על גבי נייר באיכות נמוכה - טכניקה שאיפשרה לגרוף רווחים עצומים בהשקעה כספית אפסית. כעבור זמן פנה יאן ולרשטיין לאלי עזור, והציע לו את אֶחוֹ וכן את השבועון לוץ'.

בשנות ה-90' מיצב נוֹבוֹסְטִי נֶדֶלִי עצמו כקבוצת תקשורת, שאיגדה תחת כנפיה מספר עיתונים יומיים ושבועונים בשפה הרוסית:

  • ורמיה ("זמן"), עיתון יומי שרכש אלי עזור מקבוצת מעריב בשנת 1993 (נסגר ב-2004).
  • נאשה סטראנה ("ארצנו"), אחד העיתונים הוותיקים בשפה הרוסית. יצא לאור לראשונה ב-1968 במימון מפא"י (אז המפלגה השלטת בישראל).
  • מרידיאן ("קו הצהריים"), לוץ' ("קרן אור"), ויד ("מראה"). שלושה שבועוני לקט (דייג'סט) של מאמרים צהבהבים מרוסיה.
  • רוסקי יזראילטיאנין ("ישראלי-רוסי"). שבועון שיצא לאור לראשונה בשנת 1997, במימונו של איש-העסקים והזמר היהודי-רוסי הנודע יוסף קובזון. העיתון הציב לעצמו רף גבוה: לא להתבסס על חומרים מהעיתונות רוסית והעברית, אלא לעשות עיתונות חוקרת עצמאית, שתעסוק באקטואליה הישראלית והרוסית. עורכו הראשי הראשון היה דוד (ואדים) קון, לימים מגיש ועורך פופולארי בערוץ 9. התוצאות העסקיות המאכזבות בשנה הראשונה לא ענו לציפיות של קובזון, ורוסקי נמכר לעיתון הרוסי מוסקובסקי קומסומולץ. העיתונאית ויקטוריה מונבליט (לשעבר עורכת המוסף השבועי של נאשה סטראנה וכתבת וסטי) קיבלה לידיה את שרביט העריכה. לאחר מספר שנים תפס את מקומה פיוטר לוקימסון (לימים כתב ופרשן בכיר בנובוסטי נדלי), אך גם הקונספט הצהבהב שאותו הנהיג לא הזניק את המכירות. בשנת 2003 עבר רוסקי יזראילטיאנין לבעלותה של קבוצת נובוסטי נדלי וב-2007 חדל להתקיים.
  • סיקרט ("סוד"). שילוב של לקט עיתונות עם חומר מערכתי אקטואלי.
  • אֶחוֹ נֶדֶלִי ("הד השבוע"). שבועון שהוקדש למאמרים ולסיפורים סנסציוניים, הלקוחים מהעיתונות הרוסית בעיקר. גירסה מרוככת למקור הפרוע של ולרשטיין. 
  • טלקלאב. מדריך טלוויזיה שבועי ובו לוח שידורים של הערוצים הנצפים על-ידי דוברי הרוסית בארץ.
  • מקומונים.

נכון ל-2008, קבוצת התקשורת נובוסטי נדלי נותרה עם חמישה שבועונים בלבד: נובוסטי נדלי, סקרט, אחו, לוץ' וטלקלאב. התכנים, ברובם המכריע, מבוססים על לקט מאמרים וכתבות ממקורות שונים, בעיקר ברוסית, לצד כתבות מתורגמות מעברית ומאנגלית.

קיצוצים, פיטורים וירידה בתפוצה

מקס לוריא, שערך את נובוסטי נדלי במשך כמעט שנה, ממאי 2003 עד מרס 2004, סיפר בראיון לאתר הכלכלי דה-מארקר (דצמבר 2004), על תנאי העבודה הירודים, אפילו בהשוואה לסטנדרד הנמוך הנהוג בעיתונות הרוסית. לוריא, שהגיע לעיתון אחרי שמונה שנות עבודה בוסטי, הופתע לגלות יום אחד שאין בשירותי המערכת נייר טואלט. "ניגשתי לנציג של אלי עזור בעיתון ושאלתי אותו למה אין נייר בשירותים", סיפר. "הוא אמר לי, 'תשכח מוסטי. אנחנו עיתון קטן וזה מה שיש. אין לנו כסף".

לדבריו, בשנה שבה ערך את נובוסטי הועסקו בעיתון מעל שלושים עובדים, אבל הם נאלצו להסתדר עם ארבעה קווי טלפון חיצוניים בלבד. "כשנכנסתי לתפקיד", סיפר, "קיצצתי במצבת כוח-האדם והעליתי משכורות למי שנשאר".

בדצמבר 2007 דיווח אתר העיתון הכלכלי גלובס על צימצומים ופיטורים במערכת נובוסטי נדלי. מספר עמודי השבועון, על שלל מוספיו, צומצם מכ-230 ל-200 עמודים; שמונה עובדים, בהם ותיקים ובכירים, פוטרו. בין המפוטרים: יבגניה קרבצ'יק (זוכת פרס האגודה לביקורת התקשורת לשנת 2007, כתבה בעבר בורמיה ובוסטי), וגלינה מלמנט (עורכת מדור הפלילים). סמנכ"ל קבוצת נובוסטי, מוטי זינגרביץ', הסביר, כי צעד זה הוא חלק מההתאמות והשינויים הנעשים מעת לעת, בעקבות הידלדלות העלייה מחבר המדינות והקיטון במספר הקוראים.

ליאוניד בלוצרקובסקי, העורך הראשי של רשת עיתוני נובוסטי, סירב למסור לנו מידע על מספר העובדים שנשארו לאחר צעדי ההתייעלות. הוא הסכים לומר, כי גם לדעתו, הירידה בביקוש לעיתונים בשפה הרוסית בכלל ולנובוסטי בפרט, נובעת מכך שהמסה הגדולה של העולים מברית-המועצות לשעבר כבר התאקלמה, למדה עברית ואינה זקוקה לעיתונים אלה כמקור מידע בלעדי או עיקרי.

בלוצרקובסקי מודע לעובדה, שהדור הצעיר, אלה שהגיעו ארצה כילדים וגדלו כאן, כבר לא קורא עיתונים ברוסית.
לדבריו, הנסיגה בפופולאריות של העיתונים בשפה הרוסית, החלה עם הצפת מסכי הטלוויזיה במסה אדירה של שידורי לוויין מרוסיה. דווקא ערוץ 9 לא שיחק תפקיד קריטי בעניין. "אם זה היה רק ערוץ 9", הוא סבור, "העיתונות הייתה יכולה אולי להתמודד עם המצב. מה שקבע זו הכמות האדירה".

פגיעה נוספת בעיתון באה מכיוון האינטרנט. קוראים בני 50-40 ('צעירים' לפי אמות המידה של המו"לים של העיתונות הרוסית) החלו להעדיף את האינטרנט המהיר והנגיש כמקור מידע.

היה גם גורם כלכלי-חברתי: מחיר העיתון לצרכן התייקר בהדרגה והגיע ל-10 שקלים, הוצאה שבועית לא-מבוטלת עבור קהל-היעד העיקרי שלו, העולים הקשישים. מנגד, הקשישים הם קבוצה מלוכדת למדי. הפנסיונרים נמצאים בקשר יומיומי זה ברחוב, בחצר בניין המגורים, במועדון השכונתי, במתנ"ס, או בהוסטלים ובמקבצי הדיור, שם רבים מהם מתגוררים. אחד הביטויים של אינטראקציה זו הוא העברת עיתונים מבית לבית, מיד ליד. יוצא, אם כן, שעותק אחד של עיתון 'זוכה' לעיתים לעשרה קוראים.

כל הגורמים הללו עומדים מאחורי הירידה בתפוצת העיתון בשנים האחרונות. על אף שהנהלת העיתון סירבה למסור נתונים מדויקים (מטעמי סודיות מסחרית), ניתן לשער, שהירידה במכירות הייתה דרמטית ביותר. עובדה, תחילה הפך נוֹבוֹסְטִי נֶדֶלִי מיומון לשבועון ובהמשך, צומצם למינימום נפח החומרים המקוריים.

בעקבות הקיצוצים של סוף 2007, עבר העיתון טלטלה רצינית. כעת, כפי שמעיד העורך הראשי, בכל הנוגע לדיווחים מהשטח, נוֹבוֹסְטִי נֶדֶלִי נשען בעיקר על כתבי העיתון הוותיק בשפה האנגלית, Jerusalem Post (אף הוא בבעלותו של המו"ל אלי עזור). בעקבות זאת נעלם מהעיתון המדור רפורטר (Репортер), אשר ניזון קודם לכן מדיווחיהם של כתבי נובוסטי, מדור הכלכלה בעריכת רינה שוורצמן הצטמק ומדור הפלילים איבד גובה בעקבות פיטורי העורכת, גלינה מלמנט.

יחד עם זאת, בלוצרקובסקי מתעקש שלא לכלוא את העיתון בהגדרת דייג'סט. לדבריו, אפילו המוסף ברוסית של
הג'רוזלם פוסט הוא לא סתם אוסף של כתבות מתורגמות מהעיתון. "מערכת נובוסטי משאירה לעצמה את הזכות להוסיף הסברים ופרשנויות לכתבות המתורגמות באנגלית, על-מנת לקרב אותן לקורא דובר הרוסית", טוען העורך. מתוך עיון במהדורתThe Jerusalem Post ברוסית לא הצלחנו להבין, כיצד הזכות הזו ממומשת.

התחרות עם "וסטי"

בלוצרקובסקי, העורך הראשי של קבוצת נובוסטי נדלי, טוען, שהתפוצה המצרפית של עיתוני הקבוצה עולה על זו של קבוצת וסטי. אחרי הכל, נובוסטי מוכרת חמישה עיתונים נפרדים, בעוד וסטי מרכזת כמעט את כל מוספיה במהדורה אחת. עם זאת, הוא מודה, שבתחרות אחד על אחד, נובוסטי מפסיד לוסטי.

מנגד, אנשי וסטי טוענים כי מילת-המפתח בתחרות היא איכות. לדבריהם, בעלי העיתון, הוצאת ידיעות אחרונות, מקפידים לשמור על רמה נאותה של עיצוב, תכנים וכוח-אדם מקצועי, למרות הקיצוצים וההשקעה הנמוכה במערכת העיתון הרוסי.

תכנים

כתבות מקוריות

נוֹבוֹסְטִי נֶדֶלִי הוא הבולט והמכובד בביטאוני הקבוצה, למרות הקיצוצים והפיטורים. השבועון מציע אחוז לא מבוטל של חומרים עצמאיים, ובהם ראיונות בלעדיים, כתבות מקוריות ואנליטיקה (מאמרי פרשנות). עיון בגיליון שיצא לאור ב-31 בינואר 2008, יום לאחר פירסום הדו"ח הסופי של ועדת וינוגרד (בנושא מחדלי מלחמת לבנון השנייה), עשוי לשפוך אור על תמהיל התכנים:

  • מאמר מערכת מאת העיתונאי הבכיר פיוטר לוקימסון, שכותרתו "וינוגרד חמוץ" (משחק מילים. ברוסית, "וינוגרד" זה ענבים). לוקימסון מביא את עיקר דבריו של יו"ר הוועדה, השופט בדימוס אליהו וינוגרד, מותח ביקורת על כפל המשמעות הטמון, לדידו, במסקנות הוועדה ומסכם שהקרב בין תומכי אולמרט למתנגדיו רחוק מסיום. 
  • ראיון בלעדי של העיתונאי אלכסיי אוסיפוב עם מזכיר הממשלה, עובד יחזקאל, שנערך מיד עם תום מסיבת העיתונאים של ועדת וינוגרד.
  • מאמר פרשנות פרי עטו של אפרים גנור, לשעבר העורך הראשי של נאשה סטראנה. כותב המאמר קובע, כי דו"ח וינוגרד היה מיותר לחלוטין מבחינת תרומתו במישור המדיני או הצבאי.
  • מאמר פרשנות מאת קסניה סבטלובה, הכתבת לענייני ערבים, על פריצת מעבר הגבול ברפיח על-ידי הפלסטינים והנהירה ההמונית לשטח המצרי. סבטלובה סוקרת את תולדות רצועת עזה, מאז הייתה תחת שילטון מצרי ועד היום וטוענת, בין השאר, כי פריצת המעבר החזירה את גלגל ההיסטוריה לאחור, ועזה שוב הפכה להיות "הבעיה של מצריים".
  • לצד מאמר זה מתפרסם מאמר נוסף של אפרים גנור. הכותב מספר לקוראיו על המצור שהטילה מצריים על ישראל בתחילת שנות ה-50' של המאה הקודמת, כשסגרה את תעלת סואץ למעבר אוניות מטען לארץ. הוא משווה את המצב אז (כשהמערב שתק ולא גינה את מצריים על המצור) למצב כיום, כשישראל נתונה ללחץ מאסיבי של מדינות המערב להסיר את המצור מעל רצועת עזה. חלקו הגדול של המאמר מוקדש לתיאור הרקע ההיסטורי לפרוץ מלחמת ששת הימים (יוני 1967).
  • המדור "על רקע כוכב הלכת" מאת גאורג מורדל, הוא מעין סקירת עיתונות אלקטרונית ומודפסת מהארץ ומהעולם, בדגש על הנושאים הבוערים בישראל. אין כל קושי להבחין, כי לא מדובר בסקירה אובייקטיבית יבשה. ציטוט לדוגמה:
    "... מגיש תוכנית חדשות בערוץ 2 הזמין לשיחה את אחמד רנטיסי, אחד מדוברי החמאס, אשר למד בכלא את כל הדקויות של השפה העברית, כולל ריש גרונית. הוא [רנטיסי] נתן לו [למגיש] בראש עם שטף ציטוטים מהתקשורת 'הפרוגרסיבית' שלנו, על העוולות כלפי תושבי עזה החפים מפשע".
  • ראיון של העיתונאית ויקטוריה מרטינובה עם חאלד מוחמד, עורך-דין מנצרת. חאלד אירגן תהלוכה של פלסטינים ממוזיאון יד ושם בירושלים למחסום קלנדיה, לציון יום השואה הבינלאומי החל ב-27 בינואר.
  • ראיון עם אביו החורג של רומן זדורוב, החשוד ברצח הילדה תאיר ראדה מרמת הגולן. המראיין, פיוטר לוקימסון, העלה לא מעט תהיות לגבי התנהלות חוקרי המשטרה, אך לא טרח לקבל את תגובת המשטרה לדבריו של האב החורג - מה שיצר תחושת החמצה.
  • המדור "סיטואציה" (מצב) מוקדש לשני סיפורים. האחד, מאת אלה מולודצקיה, הוא על משפחת עולים שהסתבכה עם חברת אשראי, אחרי שאלמוני משך סכומי כסף גדולים מחשבון הבנק שלה, באמצעות מספר כרטיס האשראי שלה בחו"ל.
    הסיפור השני, מאת אינה סטסל, תחת הכותרת "אכזריות", מגולל עימות בין משפחות מחבר המדינות לבין גורמי הרווחה. מקרה קלאסי של אי-הבנה טרגית, שכתוצאה ממכה אחת שהחטיפה אם חד-הורית לבנה, ברגע של מצוקה, הוא נלקח ממנה ונשלח לפנימיה.
    בהמשך מצוטטת תגובתה של העובדת הסוציאלית שטיפלה בתיק, המסתתרת מאחורי השם "גברת פרידה", בזו הלשון: "הבעיה של 'הרוסים' היא שהם לא רואים שום דבר מיוחד בפשעים כגון אלה...ההורים היכו אותם כשהם היו קטנים. כעת הם מכים את הילדים שלהם. עבורם זו הנורמה, בישראל ברבריות כזו היא בלתי מקובלת. המטרה שלנו היא ללמד את 'הרוסים' לתת יחס הולם לילדים".
    הסיפור, יש לציין, פורסם ללא שום פרט מזהה, ומבלי שהכותבת תטרח לקבל את תגובת משרד הרווחה על האמירה המקוממת.
  • סיקור חדשותי-רכילותי על המסיבות הנוצצות שאירגן האוליגרך רומן אברמוביץ' לרגל "גביע הערוץ הראשון" (טורניר כדורגל בהשתתפות קבוצות מובילות מרוסיה, אוקראינה וישראל, שהתקיים בתל-אביב ובירושלים). בכתבה מסופר על מוסיקאים מפורסמים שהגיעו כדי לשעשע את הקהל, על המתחמים הנפרדים לסלבס שבאו מרוסיה, הסלבס הרוסים-ישראלים והישראלים.

מוספים

ג'רוזלם פוסט ברוסית

לשבועון נוֹבוֹסְטִי נֶדֶלִי מצורפים שני מוספים גדולים: האחד, The Jerusalem Post ברוסית, תרגום של חומרים מהעיתון באנגלית השייך לבית ההוצאה-לאור. השני, Vremya NN, מוסף דייג'סט המכיל כתבות משלל מקורות - עיתונים ואתרי אינטרנט רוסיים, אוקראיניים, בלארוסיים, אמריקניים, ועוד, מכל הבא ליד.

הקולן היהודי

המוסף הקולן היהודי (יֶבְרִיֶיסְקִי קָמֶרְטוֹן, Еврейский Камертон) נחשב לתופעה תרבותית וחברתית של ממש, ומקור גאווה לאנשי נובוסטי נדלי. במשך למעלה מעשור שימש המוסף במה לעשרות רבות של ניצולי שואה ילידי ברית-המועצות, בה העלו זיכרונות על ילדותם, המקומות מהם נעקרו במלחמה, יקיריהם שנספו בשואה, ועוד. לא אחת התקבלו במערכת המוסף מכתבים ומסמכים, שכללו חומרי ארכיון נדירים.

הקולן היהודי הוא יציר רוחם של העיתונאי ליאוניד שקולניק והמשורר האידי וֶעלְוֶול (זאב) טְשֶרְנִין. "הקולן היהודי צמח מהשטעטל, תרתי משמע", מספר שקולניק. השטעטל (העיירה היהודית במדינות מזרח אירופה) הייתה אחד הנושאים המרכזיים במוסף. שטעטל היה גם שם המדור שקיבל שקולניק בתחילת דרכו בנובוסטי, בשנת 1991. מעמוד בודד בעיתון צמח הקולן היהודי ל-32 עמודים בשנות השיא שלו, לפני עזיבתו של שקולניק, בסוף 1999.

הצהרת הכוונות של המוסף השבועי החדש הייתה לספר לציבור העולים על ההיסטוריה של העם היהודי בעת החדשה, כלומר לחשוף את מה שיהודי ברית-המועצות לא ידעו, ולעיתים - אף לא יכלו לדעת. החשיפה כללה גם את תולדות היהדות הסובייטית, פרק ששילטונות ברית-המועצות טרחו לטשטש. פתיחת הנושא הטעון והמסקרן הזה לדיווחים שבועיים, הייתה מתכון בטוח להצלחת המוסף.

מערכת הקולן היהודי הציעה שכר סופרים מכובד לכותבים, והדבר דירבן קוראים רבים לשלוח זיכרונות, מכתבים, צילומים ועדויות, שגוללו לא רק את סיפורם האישי, אלא גם את מר גורלה של יהדות מזרח אירופה במלחמת העולם השנייה ובשואה. חלק מאותן עדויות הזין ערכים רבים באנציקלופדיה היהודית הקצרה בשפה הרוסית (11 כרכים, בהוצאת מאגנס של האוניברסיטה העברית).

מלבד זיכרונות של אנשים מן היישוב, שימש הקולן היהודי פה לסיפור חייהם של יהודים סובייטים מפורסמים, שחקני קולנוע ותיאטרון, סופרים, משוררים, במאים ואמנים. סיפורים אלה, חלקם טראגיים, ריגשו את הקוראים המבוגרים עד עמקי נשמתם. אחרי שנים ארוכות של סתימת פיות, נחשף לפתע הצד האפל בחייהם של אלילי נעוריהם. לראשונה הם למדו לדעת, כי גם יהודים דגולים סבלו מרדיפות אנטישמיות, ממש כמוהם.

בין השמות שכתבו בקביעות במוסף: המשורר וועלוול טשרנין, יבגניה קרבצ'יק, נחום פורר, אלכסנדר בלואוסוב, אפרים גנור, סוולי קשניצקי, מארק גורין ושלמה גרומן.

שקולניק פרש בסוף שנת 1999 ונסע לניו-יורק, בעקבות הצעה שקיבל לערוך את העיתון היהודי הוותיק ביידיש, פָרוֵוערְטְס. החליפו אותו בעריכה העיתונאים גנדי פלטינסקי ואלכסנדר ברודסקי. בעקבות עזיבתו, וגם בגלל הקיצוצים, החל המוסף להתכווץ. נכון ל-2008, הקולן היהודי הוא מוסף חודשי בן שמונה עמודים בלבד.

נובוסטי בזירה הפוליטית

כשמפלגת העולים ישראל בעלייה זכתה בשבעה מנדטים בבחירות לכנסת הארבע-עשרה (1996), הייתה התקשורת בשפה הרוסית באופוריה. הגדיל לעשות העיתון וסטי, שנחשב ידידותי במיוחד למפלגה, בין היתר בזכות קשרי הידידות האמיצים בין עורכו הראשי, אדוארד קוזנייצוב ומנהיג המפלגה, נתן שרנסקי. האחרון אף נמנה עם מייסדי העיתון, וכיהן כיושב-ראש מועצת המנהלים שלו בעיני רבים, נתפש וסטי כערוץ התעמולה הפרטי של המפלגה, בהבליטו אך ורק את ההישגים והצדדים החיוביים.

בחודשים הראשונים שאחרי הניצחון המרשים, נסחף גם נובוסטי בגל ההתלהבות ששטף את הרחוב הרוסי. העיתון, כפי שתיארה העיתונאית אינה שפירו בביטאון העין השביעית (יוני 1997), "העמיד את עמודיו לרשות המפלגה ופירסם כל ידיעה והודעה לעיתונות שהגיעה מהדובר, או מחברי הכנסת והשרים שלה". עורך העיתון דאז, פנחס קליימן, ניסה להסתייג וטען כי הוא הוא מפרסם רק ידיעות שיש בהן עניין, אך מבט חטוף בעיתונים של תחילת 1997 מלמד, כי גם נובוסטי היה שפוט של ישראל בעלייה.

דוגמה מובהקת היה המדור ישראל בעלייה מדי יום, שבו התפרסם מידע שוטף על פעילות הח"כים של המפלגה: ביקור של ח"כ רומן ברונפמן בבתי הזיקוק בחיפה, שקלטו בשנים האחרונות מאות עולים מחבר המדינות; דיון בנוסח תקנון המפלגה שקיימו חברי המועצה העירונית של ישראל בעלייה בחיפה ועוד. בנושא התקנון, התפרסם גם ראיון נרחב עם מזכיר המפלגה.

ברם, כשהתגלו 'הקילקולים' הראשונים במפלגה, היה נובוסטי הראשון שמתח ביקורת על תיפקוד המפלגה, מוסדותיה ומנהיגיה והוביל קו אופוזיציוני מובהק. תחילה הושמה הביקורת בפי אנשי ציבור או קוראים, ולא נכתבה ישירות על-ידי העיתונאים (ככל הנראה, כיוון שהמו"ל לא שש להתעמת ישירות עם המפלגה ולכרות את הענף הכלכלי שעליו ישב העיתון). בחלוף הזמן, נחשפו יותר ויותר מחדלים ופעילויות הגובלות בשחיתות, ונובוסטי הסיר את הכפפות.

אחד המבקרים החריפים ביותר של ישראל בעלייה, בכלל ומנהיגה, נתן שרנסקי, בפרט, היה ד"ר יולי נודלמן, רופא, פעיל עלייה ועיתונאי-חוקר. במרץ 1997 החל נובוסטי לפרסם סידרת תחקירים של נודלמן, שבהם חשף פרשיות של אי-סדרים כספיים בפורום הציוני (גוף עצמאי לייצוג עולי ברית-המועצות לשעבר, שהוקם על-ידי שרנסקי תשע שנים קודם לכן). בהמשך, חשף נודלמן העברות כספים תמוהות לכאורה לעמותות הקשורות בפורום, ובהן עמותה שבראשה עמד אביגדור ליברמן.

אגב, נודלמן לא הסתפק בעיתון והנציח את מסע הצלב שלו נגד שרנסקי בספר לוחמני, שנקרא שרנסקי בלי מסיכה. בין היתר, הוא ייחס לשרנסקי שיתוף-פעולה עם שילטונות הכלא בברית-המועצות (שם ריצה עונש מאסר ממושך כ'אסיר ציון'), ועם שירותי הריגול הסובייטיים. עוד רמז נודלמן בספרו, כי לשרנסקי היו קשרים עם 'המאפיה' הרוסית. שרנסקי לא הבליג והגיש תביעת דיבה על סך של שני מיליון שקלים. בדצמבר 2003, אחרי שלוש שנות דיונים משפטיים בבית-המשפט המחוזי בירושלים, הורשע נודלמן בהוצאת לשון הרע, והוא חויב לפצות את שרנסקי בסכום חסר-תקדים של 900 אלף שקלים. נודלמן עירער לבית-המשפט העליון, אשר לא דחה את הקביעה כי אכן מדובר בלשון הרע בוטה באופן חריג - אך הפחית את הפיצוי לשרנסקי מ-900 אלף ל-500 אלף שקלים (אוגוסט 2008).

כללית, מבחינת סיגנון הכתיבה, נתפש נובוסטי בזמנו כפחות מתלהם ומתון יותר מוֶסְטִי הימני במובהק, ושילם על כך ביוקר, כשהפסיד בעקביות קוראים לטובת העיתון המוביל ברחוב הרוסי. בראיון לעיתון הארץ (מרץ 2004), הודה אפרים גנור, ראש מערכת החדשות של נובוסטי: "נאבקתי קשות בסחף ימינה והייתי מוכן לשלם על כך מחיר בירידת התפוצה".

הפרת זכויות יוצרים

לצד החומרים המקוריים, מתפרסמות בנוֹבוֹסְטִי נֶדֶלִי ידיעות וכתבות רבות ללא ציון המקור. מדורים דוגמת טלטייפ ובקצרה, הכוללים ידיעות קצרות מאירועי השבוע החולף בארץ ובעולם, נשענים בעיקר על סוכנויות ידיעות, קומוניקטים ומקורות מידע פתוחים. כך גם מדורי הכלכלה, הפלילים וחדשות חבר המדינות; מרבית הידיעות המופיעות בהם אינן חתומות, ועל כן לא ניתן לקבוע את מקורן ומידת אמינותן.

בהקשר זה יש לציין שתי תביעות שהוגשו נגד קבוצת נוֹבוֹסְטִי נֶדֶלִי ובעליה, אלי עזור. האחת, על סך של 4.6 מיליון שקלים, הוגשה באוקטובר 2007 על-ידי מו"ל העיתון הרוסי הנפוץ קומרסנט דיילי. בכתב-התביעה נטען, כי בתקופה שבין ינואר 2001 ופברואר 2007, העתיקו המגזינים אֶחוֹ ולוץ' מהעיתון לא פחות מ-232 מאמרים, מבלי לבקש רשות ותוך הפרה בוטה של חוקי זכויות היוצרים. נגד אלי עזור נטען, כי כמנהל יחיד בחברה, היה עליו לדעת על ההפרה השיטתית של זכויות היוצרים.

נוֹבוֹסְטִי נֶדֶלִי, מתברר, הפרה לא רק זכויות יוצרים, אלא גם הסכם חתום. מדובר בהסכם משנת 1993 לרכישת העיתון ורמיה מקבוצת מעריב, שבו התחייבה נובוסטי לשלם למעריב תמלוגים עבור זכויות השימוש בארכיון ובחומרי המערכת של האחרונה. ההסכם לא היה תחום בזמן, אך בשנת 2000 הפסיקה נובוסטי, חד-צדדית, את העברת התמלוגים. בפסק-בוררות שניתן בתחילת 2007, חויבו נובוסטי ואלי עזור לשלם למעריב 2.6 מיליון שקלים בגין הפרת ההסכם.

יש להדגיש, שתביעות בגין הפרת זכויות אינן מנת חלקו של נוֹבוֹסְטִי נֶדֶלִי בלבד. ביולי 2007 הוגשה תביעה דומה נגד העיתון וסטי, על סך של מיליון שקלים. התובעת, שוב אותה קומרסנט, טענה כי העיתון העתיק ממנה 51 מאמרים שלא כחוק.

ביביליוגרפיה

ספרי עיון ומדע

  •  בן-יעקב אברהם, העיתונות הרוסית בישראל, 1999.

מאמרים בכתבי עת ובספרים

  • שפירו אינה, "האח הגדול משגיח", העין השביעית, יוני 1997.

כתבות ומאמרים בעיתונות

אתרי אינטרנט

ראיונות

  • ראיון עם לאוניד שקולניק, לשעבר עורך "הקולן היהודי", 2008.
  • ראיון עם לאוניד בלוצרקובסקי, העורך ראשי של קבוצת "נובוסטי נדלי", 2008.
  • ראיונות עם חברי מערכת נובוסטי, 2008.
  • ראיונות עם עיתונאים דוברי רוסית שעובדים או עבדו במקומונים באזורים שונים בארץ, 2008.

הערות שוליים

    הוספת תגובה




     

     

    * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של "אנשים ישראל" לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.