דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
הוסף דירוג לספר לא דורג

העיתונות בשפה הרוסית בישראל

עיתונים בשפה הרוסית
עיתונים בשפה הרוסית
איגור יבדוסין
עיתונים שבועיים בשפה הרוסית בתפוצה ארצית "גלובוס" ו"מיג"
עיתונים ומגזינים ברוסית
עיתונים ומגזינים ברוסית
איגור יבדוסין
העיתונים והמגזינים מיובאים מרוסיה
עיתון ברוסית
עיתון ברוסית
עירית קפלנסקי
פינת עיתונים בבית באשדוד
פינת עיתונים בבית באשדוד
זיו ברק ושלומי דהן
מגזינים ברוסית
מגזינים ברוסית
אורן בן שימול
צולם בחנות "מוסקבה" בחיפה
עיתונים בשפה הרוסית
עיתונים בשפה הרוסית
אדוארד סברלדין
מגזינים בשפה הרוסית
מגזינים בשפה הרוסית
אורן בן שימול
חנות "מוסקבה" בחיפה
עוז אלמוג, ליזה רוזובסקי
חלקים מערך זה נלקחו כלשונם או לאחר עיבודים מתוך הפריטים הבאים: בן יעקב אברהם, "גטו או גשר", ספר השנה של העיתונאים, 1998. מרקיש דוד, "המעצמה השלישית: כוח וחוסר אונים", 1991 פריסט הנריק, "עולה חדשה ושמה: העיתונות ברוסית", 1990. בן-יעקב אברהם, העיתונות הרוסית בישראל, 1998.

נוצר ב-7/26/2008

הקדמה

בעלייה ההמונית בשנותיה הראשונות של המדינה, נקבצו ובאו לכאן עולים מארבע כנפות תבל (בעיקר מארצות האיסלאם), שדיברו בשלל לשונות. לעומתם, שני גלי העלייה הגדולים, הראשון בשנות ה-70' מברית-המועצות והשני בשנות ה-90' מברית-המועצות לשעבר (מה שנקרא חבר המדינות), היו על טהרת דוברי הרוסית, לרבות עולים ממדינות מרכז אסיה. התוצאה: השפה הרוסית שגורה היום בפיו של אחד מכל שישה יהודים בישראל, ומספר קוראי הרוסית שווה כמעט למספר קוראי הערבית.

שני גלי העלייה התמזגו כאן לקהילה תרבותית-לשונית אחת, שלפחות בצעדיה הראשונים על קרקע המולדת החדשה, העדיפה להתבדל במישור התרבותי מהאוכלוסייה המקומית. לרוב, התבדלות היא מנוף הכרחי לשימור כוחה של קהילת מהגרים. במקביל, הלחצים על עולי חבר המדינות להשתלב בחברה הישראלית התרופפו ופינו את מקומם לתפישות רב-תרבותיות, שהניחו להם לכונן 'מובלעת' תרבותית. כך נוצרה קרקע פורייה לתקשורת המונים ענפה לקהילת דוברי הרוסית בישראל.

החוקרים נלי אליאס ודן כספי, במחקרם על התקשורת בשפה הרוסית בישראל ("להיות כאן, להרגיש שם", 1998), מנו חמישה גורמים עיקריים לפריחתה של תקשורת זו:

  • קריסתה של ברית-המועצות, שהובילה להופעתם של מאות עיתונים, כתגובת-נגד למשטר הריכוזי בעבר.
  • תרבות קריאה מפותחת בקרב ילידי ברית-המועצות, שאותה 'ייבאו' לישראל
  • תפקידה הכפול של התקשורת המגזרית, כמסייעת לעולים בהסתגלות למולדת החדשה, מצד אחד, ובשימור הזיקה התרבותית והקהילתית שלהם, מצד שני.
  • משבר בחברה הקולטת. התפלגות חברתית מקבילה להתפלגות תקשורתית.
  • פתיחות של ענף התקשורת בישראל ליזמות פרטית.

בסוף שנות ה-90', מספר העיתונים, כתבי-העת והפירסומים בשפה הרוסית שיצאו לאור בישראל, היה גדול מבכל ארץ אחרת מחוץ לחבר המדינות. לפי הערכות, דובר על יותר מ-120 פירסומים שונים. מתחילת שנות האלפיים פקדו את הענף זעזועים, שינויי בעלות, קשיים כלכליים, ובעיקר תחרות עזה מצד התקשורת האלקטרונית והאינטרנט. לקראת סוף העשור הידלדלה מאוד מצבת העיתונים, ורק החזקים והגדולים שרדו. 

רקע היסטורי

ביטאוני המפלגה השלטת

שנת 1968 נחשבת ציון-דרך בהתפתחות העיתונות בשפה הרוסית בישראל. בפברואר 1968, שמונה חודשים לאחר מלחמת ששת הימים, שעוררה את הזהות הלאומית הרדומה של יהודי ברית-המועצות, הופיע בדוכני העיתונים שבועון ושמו נָאשָה סְטְרָאנָה (ברוסית: ארצנו). העורך: שבתאי הימלפרב, לימים "מלך התקשורת הלועזית". השבועון הצטרף לקבוצה של עיתונים בשפות לועזיות (פולנית, רומנית, הונגרית, צרפתית, יידיש, גרמנית, ועוד), ביטאוני המפלגה השלטת, מפא"י, שיועדו לעולים החדשים. כל העיתונים מומנו, נערכו והודפסו בדפוס מפא"י, ששכן בפאתי התחנה המרכזית הישנה בתל-אביב. אגב, בשנת 1980 הפך נאשה סטראנה ליומון, אך שב כעבור ארבע שנים למתכונתו המקורית כשבועון.

בשנת 1971 יצא לאור המתחרה הראשון של נאשה סטראנה - שבועון בשפה הרוסית שנקרא טְרִיבּוּנָה (במה). העורך והבעלים: דניאל אמריליו, מו"ל ועורך העיתון היומי בשפה הבולגרית פָּאר טְרִיבּוּנָה. אמריליו נאלץ לסגור את העיתון ב-1970, כיוון שיהודי בולגריה השתלבו ונקלטו בהצלחה בחברה הישראלית ולא נזקקו עוד לביטאון מגזרי. ד"ר אברהם בן-יעקב, חוקר תקשורת ותיק, הגדיר את טריבונה כ"שבועון צהבהב עם נטיות פוליטיות ימניות". השבועון נעלם מהמפה בתחילת 1974, לאחר שאמריליו הסתבך בתביעה משפטית ופשט את הרגל.

בן-יעקב (לימים מרצה בכיר לתקשורת באוניברסיטת בר-אילן, אשקלון, ובמרכז בובר באוניברסיטה העברית. מילא תפקידים בשירות החוץ) זוקף לזכותם של הימלפרב ואמריליו, שני חלוצי המו"לות הרוסית בישראל, את העובדה כי נתנו פרנסה, אומנם זעומה, לקבוצה של כעשרים עולים חדשים, גרעין המייסדים של העיתונות ברוסית בישראל. "אנשים אינטליגנטיים ללא הכשרה מקצועית, וגם הרוסית שלהם לא תמיד הייתה ברמה נאותה", כהגדרתו.

ביטאון ספרותי ומדריך טלוויזיה

עם גבור זרם העולים החדשים מברית-המועצות בשנות ה-70' והתבססותם בארץ, היה ברור כי לא יסתפקו בעיתון יחיד בעל ציביון אינפורמטיבי. נוצר ביקוש לפירסומים נוספים, ואלה אכן לא איחרו להגיע. בשנת 1977 נוסד השבועון קרוג (חוג) במתכונת של מגזין, בעריכתו של גיאורגי מורדל. שבועון זה שרד עד שנת 1990 וזכה להצלחה יחסית הודות לחומרים המגוונים שהציע ולמחירו הנמוך. כתב-עת נוסף שראה אור באותו עשור היה זֶרְקָאלוֹ (ברוסית: ראי), ירחון בסיגנון דייג'סט, שהביא לקוראיו לקט כתבות ומאמרים מכל העולם.

התקופון היוקרתי וְרֶמְיָה אִי מִי (הזמן ואנחנו) יצא לאור במשך מספר שנים, בעריכתו של העיתונאי המוסקבאי הנודע, ויקטור פרלמן, שעלה ארצה בתחילת שנות ה-70'. פרלמן הצליח לייסד בתל-אביב ביטאון ספרותי מיוחד במינו ולמשוך אליו כותבים בעלי שם עולמי, אם כי במקביל נתן במה גם לכישרונות צעירים. וְרֶמְיָה אִי מִי חפף בעיצובו וברמתו הספרותית לקונטינט הרוסי, שבמשך כמעט דור היה ספינת-הדגל של מתנגדי המשטר בברית-המועצות, ועם כותביו נמנה גם הסופר אלכסנדר סולזניצין, זוכה פרס נובל. אלא שקונטינט התקיים מכספי קרן שהקים בשעתו איל-התקשורת הגרמני אקסל שפרינגר, שעה שפרלמן לא הצליח לגייס נדבנים יהודים לתמוך בעיתונו. אחרי כמה שנים של לבטים וקשיים, ירד פרלמן לניו-יורק והמשיך להוציא משם את כתב-העת.

הופעתה של צלחת הלוויין על גגות הארץ והביקוש הער ממנו נהנתה, על אף מחירה הגבוה, בקרב עולי ברית-המועצות, הולידו בשנת 1986 פירסום נוסף בשפה הרוסית - שבועון הטלוויזיה ספוטניק. מייסדו, קרול קינן, השכיל להבין, כי מי שמוכן להשקיע אלפי דולרים בצלחת לקליטת שידורי לוויין מברית-המועצות, ישקיע כמה שקלים נוספים במדריך טלוויזיה המספק מידע מוסמך ומקיף על השידורים הנקלטים בעזרת. במרוצת הזמן נוספו לספוטניק כתבות רקע על התוכניות בולטות ואף כתבות מקוריות, בהן טור שבועי על בעיות המשק, פרי עטו של 'אסיר ציון' לשעבר, ולאדימיר ליפשיץ. ב-1990 הפך ספוטניק עיתון יומי, אך לא שרד לאורך זמן.

הוצאה-לאור דתית בחסות חב"ד

המחנה הדתי הפגין אף הוא נוכחות כלשהי בזירת התקשורת הרוסית. בשנת 1972 הקים הרמן-ירמיהו ברנובר, אסיר ציון לשעבר, ולימים פיזיקאי בעל שם עולמי, את אגודת שמי"ר. ברנובר, חוזר בתשובה שהצטרף לחב"ד, הקים את האגודה בעצתו של מנהיג התנועה החסידית, הרבי מלובאביץ', במטרה להפיץ יהדות בין דוברי רוסית באמצעות ספרים. שמי"ר הוציאה לאור עשרות עלוני הסברה בעלי נופך דתי וכן כתב-עת לענייני דת, הגות ומדע, שנקרא התחייה - ביטאון אגודת האקדמאים שומרי מצוות יוצאי רוסיה (שאחד מראשיה היה ברנובר עצמו).

ב-1981 ראה אור השבועון הדתי אלף, שנכתב ונערך בסיגנון קליל יותר. בדומה לתחייה, גם עלויות הייצור והמערכת של אלף מומנו ממקורות מקורבים לחסידי חב"ד. העורך, ולאדימיר חננליס, עלה בתחילת שנות ה-80' מברית-המועצות, שם עבד כעיתונאי ואף פירסם כתבות רבות בביטאון הצבא הסובייטי, הכוכב האדום. חננליס דיווח בזמנו שמספר רב של גיליונות אלף נשלחים לחו"ל, ובכלל זה לקהילות יהודיות בברית-המועצות. אגב, הוא התעקש להגדיר את אלף לא כביטאון "דתי" אלא "יהודי". המוטו בו השתמש: "השבועון היחיד בעל גישה יהודית בשפה הרוסית". אלף שרד עד שנת 1997.

יש לציין, כי בשונה מהמצב בתקשורת המודפסת בעברית, המשופעת בעיתונות דתית, אין במגזר הרוסי בישראל ולו ביטאון דתי אחד. לדברי ד"ר אברהם בן-יעקב, הסיבה לכך ברורה: הרוב המכריע של יוצאי חבר המדינות הם חילונים, התומכים בהפרדת הדת מהמדינה וערוכים למאבק נגד כפייה דתית. "מובן מאליו שהעיתונות בשפה הרוסית תומכת בפה מלא בעמדות קוראיה, ומהווה את חוד החנית במאבק נגד הממסד הדתי והמפלגות הדתיות", הוא כותב. לכן לא מפתיע למצוא בעיתון יומי בשפה הרוסית מודעה בנוסח: "כל יום תמצאו אצלנו נקניקיות חזיר טריות", שאין סיכוי שעיתון ישראלי, אפילו חילוני, יפרסם.

עיתונים עם אג'נדה פוליטית

גל העלייה השני והגדול, שהתחיל בסוף 1989, הגדיל מאוד את הביקוש לעיתונות ברוסית. לפי חישובים זהירים, בין השנים 1991-1989 הגיעו ארצה מחבר המדינות כ-500 עיתונאים מקצועיים (כולל עורכים וצלמי עיתונות). רק לקומץ שיחק המזל והם נקלטו בעיתונים ובכתבי-העת. ואולם, הקומץ הזה תרם תרומה משמעותית לשיפור רמתם של העיתונים בשפה הרוסית, שעד לאותה עת הייתה ירודה למדי.

בשלהי שנות ה-80' נולדו מספר ביטאונים, שלא הסתירו את הזדהותם עם עמדה פוליטית זו או אחרת. כך, למשל, השבועון פניקס, בעריכת מיכאל קאלאשניקוב, ייצג עמדות ליבראליות שמאלה מן המרכז. לעומתו, השבועון נוֹבָאיָה פָּנוֹרָמָה (האופק החדש) נתפש כתומך בהשקפות ימניות. השבועון נוֹבוֹסְטִי נֶדֶלִי (חדשות השבוע), שנוסד ב-1989 וסימן לעצמו כקהל-יעד את העילית האינטלקטואלית, מיצב את עצמו במרכז הקשת הפוליטית. נוֹבוֹסְטִי נֶדֶלִי, בעריכת ארקדי בן-מרדכי, היה השבועון הנקרא ביותר על-ידי העולים בתפר שבין שנות השמונים והתשעים של המאה הקודמת.

ב-1990 שב השבועון נָאשָה סְטְרָאנָה להופיע כיומון, כשהעורך הראשי והמו"ל, שבתאי הימלפרב, מוזיל את מחיר הגיליון באופן דראסטי. שנה לאחר מכן כתב עליו הסופר היהודי-רוסי הנודע דוד מרקיש: "נָאשָה סְטְרָאנָה, שהיה ללא ספק העיתון הרוסי בעל האיכות הנמוכה ביותר בישראל בשנות ה-70' וה-80', התחיל סוף-סוף לדבר בלשון רוסית מתוקנת ו'אשמים' בכך ללא ספק העולים החדשים שנתקבלו למערכת. מספר מוספים בעיתון זה תואמים את טעמם של הקוראים; אחד מהם, 'אלת הזמן', מיוחד לשיכבת האינטליגנציה".

יומון רוסי במימון איל-הון אנגלי

העורך הוותיק דב יודקובסקי נחשב כמי כתרם תרומה מכרעת להפיכתו של ידיעות אחרונות לעיתון של המדינה. הוא ליווה את העיתון בימיו הקשים, כשמרבית העיתונאים ועובדי הדפוס והמינהלה פרשו והקימו את העיתון המתחרה, מעריב. צחוק הגורל שלאחר הדחתו מהעיתון, בנובמבר 1989, מצא יודקובסקי את דרכו אל כס העורך הראשי של מעריב. באותה שנה רכש איל ההון היהודי-אנגלי רוברט מקסוול את מעריב, שנקלע לקשיים כלכליים, מינה את יודקובסקי ליו"ר מועצת המנהלים של החברה, ולאחר מכן לעורכו הראשי של מעריב.

באותה עת פנה אברהם בן-יעקב ליודקובסקי, והציע לו להוציא לאור יומון חדש ומושקע לאותם מאות אלפי עולים חדשים, שחשו עצמם זרים בארץ וכמהו לעיתון ברמה גבוהה. יודקובסקי קיבל את ההצעה וב-29 במרץ 1991 הופיע הגיליון הראשון של העיתון החדש, וְרֶמְיָה (ברוסית: זמן) במימונו של רוברט מקסוול, ובעריכתו של אדוארד קוזנייצוב.

וְרֶמְיָה נחשב לעיתון המקצועי הראשון בשפה הרוסית בישראל. אומנם קדמו לו מספר עיתונים אחרים, אלא שהם לא עמדו על רמה עיתונאית גבוהה. רוב השמות הידועים שכתבו בהם (דוד מרקיש, מיכאל חפץ, מיכאל אגורסקי, אלכסנדר ונינה ורונל, פליקס קנדל, הרמן-ירמיהו ברנובר, מאיה קגנסקיה ואחרים) לא היו עיתונאים ופובליציסטים מקצועיים, ומאמריהם התאימו יותר לכתבי-עת אינטלקטואליים. דב יודקובסקי, ואיתו העיתונאי והעורך אדם ברוך, אף הוא פליט ידיעות אחרונות, הנהיגו בוְרֶמְיָה סטנדרטים של עיתון מקצועי. אפשר לומר, כי עם הופעתו עלתה העיתונות בשפה הרוסית בישראל על דרך המלך. בן-יעקב, יוזם המהלך, התמנה לתפקיד מרכז המערכת.

לאחר מותו המסתורי של רוברט מקסוול, בנובמבר 1991, רכשה משפחת נמרודי את הבעלות על מעריב, ויחד איתו על ורמיה. כעבור זמן לא רב פרץ סיכסוך עבודה בין עופר נמרודי, המו"ל הטרי, לבין חברי מערכת ורמיה, על רקע דרישתו לקיצוצים כואבים בשכרם. התגובה הייתה עריקה המונית של צוות המערכת וההפקה לתאגיד המתחרה, ידיעות אחרונות. שם, אחרי התארגנות קצרה, נולד היומון וסטי (ידיעות), שתפס עד מהרה את ההובלה בשוק העיתונים ברוסית מבחינת התפוצה והרמה המקצועית כאחת. נמרודי המשיך להוציא את ורמיה תקופה קצרה באמצעות צוות חדש, עד למכירתו למו"ל אלי עזור.

תופעה בפני עצמה היה השבועון רוּסְקִי יזראילטיאנין ("הישראלי הרוסי"), שהחל לצאת לאור בשנת 1997 במימונו של איש-העסקים והזמר היהודי-רוסי הנודע יוסף קובזון, והחזיק מערכת כפולה, במוסקווה ובתל-אביב. העורך הראשי היה דוד (דמיטרי) קון, לימים מגיש ועורך פופולארי בערוץ 9. מנהל העיתון בארץ היה ויקטור טופלר, עורך השידור ברוסית בטלוויזיה החינוכית, ומגיש מגזין התרבות בשפה הרוסית, זווית ראייה. בעבר פורסם כי במועצה הציבורית של העיתון חברים נשיא ברית-המועצות לשעבר מיכאל גורבצ'וב, השגריר הרוסי לשעבר בישראל אלכסנדר בובין והזמר היהודי-רוסי הנודע יוסף קובזון.

העיתון הציב לעצמו רף גבוה: לא להתבסס על חומרים מהעיתונות רוסית והעברית, אלא לעשות עיתונות חוקרת עצמאית, שתעסוק באקטואליה הישראלית והרוסית. התוצאות העסקיות המאכזבות בשנה הראשונה לא ענו לציפיות של קובזון, ורוסקי נמכר לעיתון הרוסי מוסקובסקי קומסומולץ. העיתונאית ויקטוריה מונבליט (לשעבר עורכת המוסף השבועי של נאשה סטראנה וכתבת וסטי) קיבלה לידיה את שרביט העריכה. לאחר מספר שנים תפס את מקומה פיוטר לוקימסון (לימים כתב ופרשן בכיר בנובוסטי נדלי), אך גם הקונספט הצהבהב שאותו הנהיג לא הזניק את המכירות. בשנת 2003 עבר רוסקי יזראילטיאנין לבעלותה של קבוצת נובוסטי נדלי וב-2007 חדל להתקיים.

"חדשות" ברוסית

השבועון חדשות (Хадашот) בשפה הרוסית החל להופיע בשנת 1990, כיוזמה של רשת שוקן, מו"ל היומון חדשות (עיתון יומי שהוציאה רשת שוקן, בין השנים 1993-1984, בניסיון לערער את ההגמוניה של שני עיתוני הערב המובילים, ידיעות אחרונות ומעריב). המערכת המצומצמת, שמנתה שלושה כתבים-עורכים, התמקמה פיזית במשרדי מערכת העיתון חדשות, בלב תל-אביב.

העורך הראשי בשלוש שנות קיומו של העיתון, היה מקס לוריא. בעל רקורד עיתונאי עשיר במולדתו, ברית-המועצות. עלה ארצה בשנת 1990 ונקלט כמעט מיד בעיתונות הרוסית - תחילה כעורך העיתון חדשות ברוסית, ובהמשך בעיתונים וְרֶמְיָה, וסטי ונובוסטי, באתרי חדשות באינטרנט ובערוץ הטלוויזיה RTVi.

חדשות ברוסית התבסס ברובו על תכנים מהמהדורה העברית, אם כי אלה לא תורגמו מילולית. העורכים והכתבים עיבדו וערכו את התכנים כך שיתאימו להרגלי הקריאה ולציפיות של הקורא הרוסי. בנוסף, מערכת העיתון יזמה מספר לא-מבוטל של כתבות מקוריות.

לדברי מקס לוריא, חדשות היה העיתון הראשון ברחוב הרוסי, אשר התאים את עצמו לסטנדרטים של התקשורת הישראלית המודפסת, מבחינת הגישה הגראפית והתוכנית.

חדשות ברוסית חדל להתקיים בנובמבר 1993, עם ההודעה על סגירת יומון-האם חדשות בעברית.

דפוסי קריאה

שנות ה-90' היו תור הזהב של העיתונות בשפה הרוסית בישראל. זאת, הודות לשילוב המנצח בין צמא עצום של העולים החדשים למידע, הדומיננטיות של התקשורת המודפסת (לפני הקמת ערוץ הטלוויזיה ישראל פלוס) ועובדת היותם של הרוסים צרכני תקשורת מובהקים.

צרכני העיתונות ברוסית ראו אז בעיתון (חלקם הגדול רואה בו עד היום) מוצר-חובה שאין לו תחליף. הם הוקירו והעריכו את המילה המודפסת הרבה יותר מהישראלי, האירופי או האמריקאי הממוצע. היו לכך מספר הסברים. אחד מהם - רמת ההשכלה הממוצעת של העולים, הגבוהה מזו של קורא העברית הממוצע.

כך ניתן היה לראות בימי שישי עולים השבים הביתה מסיבוב קניות לשבת, אוחזים ביד אחת סל ירקות ופירות וביד האחרת חבילת עיתונים וכתבי-עת. בדרך כלל נכללו בה אחד היומונים (וְרֶמְיָה, וסטי, נובוסטי, נאשה סטראנה) וכן, שבועון או כתב-עת בתחום הקרוב לליבו של הקונה.

ד"ר אברהם בן-יעקב מציע הסבר מעניין לדומיננטיות של העיתונות הרוסית. לדבריו, במהלך שבעים וחמש שנות חיים תחת שילטון סובייטי, הלכה ונשחק אחד המאפיינים הבולטים של יהודי רוסיה בתחילת המאה הקודמת, והוא הרב-לשוניות. יהודי שכיבד את עצמו שלט לפחות בשלוש שפות (רוסית, יידיש ושפה מערבית או סלבית כלשהי). ברם, מרבית היהודים שעלו ארצה, בפרט בגל העלייה השני מ-1989 ואילך, שולטים בשפה אחת בלבד - רוסית. לכן, מידת ההשפעה של העיתונות ברוסית עליהם (וכפועל יוצא מכך, מידת תלותם בה) גדולה לאין שיעור מזו של כלי התקשורת בעברית על האזרח הישראלי.

ואכן, בסקר של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה שנערך בדצמבר 1993, נמצא, כי 14.3% בלבד מהעולים החדשים קוראים עיתון עברי בימי חול, ו-13.3% בסופי-שבוע, בעוד שקריאת העיתונות הרוסית היוצאת לאור בארץ מקיפה את כלל ציבור העולים.

בסקר טלפוני שנעשה בשנת 2006 על-ידי מכון ברנדמן למחקרי שוק, בשיתוף עם מגזרים תקשורת שיווקית (חברה המתמחה בפיתרונות פירסום ושיווק למגזרים אתניים), נמצא כי 88% מהעולים מעל גיל 12 קוראים עיתונים. 23% מהם קוראים עיתונים בעברית בלבד ו-37% ברוסית בלבד. 28% מהם קוראים עיתונים בשתי השפות, כאשר 5% קוראים יתר עיתונים בעברית מאשר ברוסית, 9% קוראים יותר עיתונים ברוסית מאשר בעברית ו-14% מקוראים עיתונים בשתי השפות ללא עדיפות לאחת משתיהן.

קריאת עיתונים ברוסית ובעברית*, עולי חבר העמים, 2006


בחלוקה מגדרית, יותר גברים מנשים מהמגזר קוראים עיתונים בשפה הרוסית. סקר שהתפרסם ב-1999 העלה, כי 68% מהגברים קוראים עיתון יומי ברוסית לפחות פעם בשבוע, לעומת 62% מהנשים. 

נראה כי נשים חשופות יותר לעיתונות בשפה העברית. מסקנה זו עולה גם מהסקר של מכון ברנדמן משנת 2006. על-פי הסקר, 40% מהגברים (לעומת 34% מהנשים) קוראים עיתון בשפה הרוסית בלבד ו-11% מהם (לעומת 7% מהנשים) קוראים יותר עיתונים ברוסית מאשר בעברית.

החשיפה לעיתונות בשפה העברית הולכת ויורדת ככל שעולים בגיל. המבוגרים חשופים יותר לעיתונות בשפה הרוסית ופחות לעברית. 74% מקרב בני 50 פלוס קוראים אך ורק עיתונים ברוסית (כלומר, אינם קוראים כלל עיתון בעברית), לעומת 33% בקרב גילי 49-35, 12% בגילי 34-25 ו-8% בקרב גילי 24-12 (נכון ל-2006).

הצעירים קוראים בעיקר עיתונות בשפה העברית. 67% מקרב בני 24-12 קוראים עיתונות בעברית בלבד ו-3% קוראים יותר עיתונים בעברית מאשר ברוסית. זאת, לעומת 30% ו-12% בהתאמה בקרב גילי 34-25 ולעומת 9% ו-5% בקרב גילי 49-35. בקרב בני 50 פלוס רק אחוז אחד קורא עיתונים בעברית בלבד, ו-2% קוראים יותר עיתונים בעברית מאשר ברוסית (נכון ל-2006). 

העיתונים הנפוצים בקרב העולים

בסקר שערך מכון המחקרים גיאוקרטוגרפיה עבור התאחדות התעשיינים ואיגוד תעשיות המזון בשנת 2004, הוצגה לנחקרים עולי חבר המדינות השאלה: אלו עיתונים קראת בסוף-השבוע האחרון? על-פי התשובות התברר, כי העיתון הפופולארי ביותר הוא וסטי (נקרא על-ידי 23% מהעולים), במקום השני ידיעות אחרונות (10%) ואחריו נובוסטי נדלי (8%). 

העיתונים הפופולאריים בקרב עולי חבר העמים*, 2004


דירוג דומה התקבל גם בסקר של חברת מגזרים משנת 2005, אם כי כאן, הפער בין וסטי לשאר העיתונים גדול בהרבה: 51% מהעולים נוהגים לקרוא וסטי, 18% נוהגים לקרוא ידיעות אחרונות, 17% קוראים נובוסטי נדלי, ו-15% קוראים מעריב. עוד ממצא מהסקר: 40% מהעולים ציינו את וסטי כ"עיתון העיקרי" שאותו הם קוראים. 

תפוצה

יזמים פרטיים, אשר זיהו את הפוטנציאל המסחרי הקיים והמתפתח בקרב העולים, החלו כבר בשנת 1988 להוציא לאור פירסומית מסחריים מגוונים בשפה הרוסית. לקראת שנת 1990 החלו המו"לים הגדולים בשפה העברית לפרסם נספחים לעיתוניהם בשפה הרוסית. תוך פרק-זמן קצר הפכו נספחים אלה לעיתונים, וכבר בשנת 1991 עמדה תפוצת העיתונים ברוסית בישראל על כמיליון עותקים בשבוע.

במחקרו על מדיניות קליטת העולים בתעסוקה מציין הסטטיסטיקאי והדמוגרף משה סיקרון, כי לקראת סוף שנת 1993 היו בישראל 54 עיתונים וכתבי-עת בשפה הרוסית, מהם שלושה עיתונים יומיים, תשעה שבועונים ותשעה מקומונים.

בשנת 1999, על-פי פירסום בעיתון הארץ, יצאו לאור בישראל מעל 50 עיתונים בשפה הרוסית, מהם ארבעה עיתונים יומיים, 11 שבועונים, חמישה ירחונים וכ-40 מקומונים. אומדן התפוצה של כל העיתונים והמקומונים ברוסית בסופי-שבוע, נכון לאותה שנה, עמד על כרבע מיליון עותקים. וסטי, העיתון הנפוץ ביותר, נמכר בכ-40 אלף עותקים (אף שלא פירסם נתוני תפוצה רשמיים), נובוסטי נדלי מכר 20 אלף עותקים, וְרֶמְיָה 12 אלף ונאשה סטראנה 3000.

בגלל הרגלי הצריכה והקריאה של קוראי הרוסית, תפוצתם של העיתונים בימי חול מזערית, ועומדת על אלפי גיליונות בלבד. עיתוני סוף-השבוע, ובהם כל המוספים הקבועים, מופצים ביום חמישי. ביום שישי לא יוצא עיתון כלל.

לפי סקרי תפוצה מתמשכים לאורך השנים, מספר קוראי העיתונים בעברית בסופי-שבוע כפול ממספרם בימי חול. במגזר הרוסי, לעומת זאת, המספר גדול פי שישה ושבעה. מכיוון שהעיתונים בשפה הרוסית אינם מוכנים לחשוף את נתוני התפוצה שלהם, העריכו אנשי-מקצוע (ב-2004), כי התפוצה של כל אחד מהעיתונים היומיים נעשה בימי השבוע בין 5000 ל-10,000 עותקים, ובימי חמישי 50-40 עותקים.

לפער הזה יש הסבר כלכלי (לרוב העולים אין כסף מיותר לקניית עיתון מדי יום), הסבר טכני (עולים רבים עובדים מחוץ לבית שעות ארוכות, וכשהם חוזרים בשעת ערב מאוחרת, אין להם עודף זמן לשבת ולקרוא עיתון), וגם הסבר שנעוץ בהרגלי הקריאה מבית. "אצלנו לא קוראים כמו אצלכם, מעיפים מבט על הכותרות וזורקים את העיתון", הסביר ב-2004 לב בלצן, העורך הראשי של וסטי. "הקוראים שלנו שומרים את מוספי סוף-השבוע וקוראים אותם ביסודיות מאל"ף ועד תי"ו, מילה מילה, במשך השבוע כולו".

לרוב, מחירי העיתונים בשפה הרוסית היו נמוכים מאלה של מקביליהם בשפה העברית. נכון ל-1998, כמעט כל היומונים והשבועונים גבו 5 שקלים לעותק. זאת, על-מנת להקל על העולים, שהכנסתם נמוכה מזאת של הוותיקים. עם זאת, המו"לים לא עבדו לשם שמיים, ואת 'ההפסדים' כביכול שנגרמו להם עקב המחיר המוזל, הם כיסו בדרכים אחרות (משכורות נמוכות, כוח-אדם מצומצם וכדומה). 

בעלות

בשנות ה-70' וה-80', מרבית העיתונים הביטאונים בשפה הרוסית שיצאו לאור בישראל, היו בבעלותם של יזמים פרטיים. בסוף שנות ה-80', עם תחילת גל העלייה הגדול מברית-המועצות לשעבר, השתנו כללי המשחק. מו"לים גדולים שזיהו את הפוטנציאל הכלכלי הגלום בקהילת המהגרים הענקית, נכנסו לתמונה ולקחו את העניינים לידיים.

לקראת סוף העשור הקודם, חלשו שלושה גופיים עיקריים על שוק התקשורת המודפסת בשפה הרוסית:

  • תאגיד ידיעות אחרונות, בבעלות משפחת מוזס, המוציא לאור את העיתון וסטי
  • תאגיד נובוסטי בבעלותם של אלי עזור ושותפו אפרים גנור, המכהן גם כעורך הראשי של העיתון נובוסטי. הם מוציאים לאור את היומונים ורמיה, נובוסטי נדלי (הכולל ביום שישי מוספים רבים ומגוונים) ונאשה סטראנה, ואת השבועונים רוסקי יזראליטיאנין (הישראלי הרוסי), אֶחוֹ (הד), לוץ' (קרן אור), מרידיאן (קו הצהריים), ויד (מראה) וסקרט (סוד).
  • ע.ש.ר. עיתונות רוסית, בבעלותו של המו"ל והעיתונאי אילן כפיר. בית הוצאה-לאור זה הפיק שלושה שבועונים - גלובוס, 24 שעות ופנורמה - חלקם בעלי סיגנון צהבהב.

מלבדם יוצאים לאור שבועונים ומקומונים, המופיעים ונעלמים לסירוגין. 

פירסומות

כמקובל בענף העיתונות המסחרית, מקור ההכנסה העיקרי של העיתונים בשפה הרוסית הוא מפירסום. לפי הערכות של אנשי-מקצוע, נכון ל-1998, עיתוני תאגיד נובוסטי נגסו בכ-45% מעוגת הפירסום למגזר, וסטי ב-33% והעיתונים האחרים ההחלקו ביתרה (כ-22%).

עיצוב

בעשור האחרון חל שיפור ניכר בעיצוב של מרבית העיתונים בשפה הרוסית בישראל. תרמה לכך במידה רבה התחרות על ליבו של הקורא. עם המעבר למיחשוב ולטכנולוגיות מתקדמות, ניכר שידרוג משמעותי באיכות הצילומים, האיורים והקריקטורות, הנייר וההדפסה.

תכנים

נושאים ומדורים

העיתונים בשפה הרוסית מקדישים דיווחים רבים למצב הפוליטי והחברתי בישראל. הם מסקרים את האירועים ומפרשים אותם מנקודת-מבט ישראלית, אגב קריצה מכוונת אל הקורא 'שלנו'. את העניין הטבעי של הקוראים במולדתם הישנה, סיפקו עיתוני העשור הקודם באמצעות תיאור נרחב ומפורט של המתרחש בחבר המדינות. לעיתים, הסיקור היה מקיף יותר מאשר בעיתונים הרוסיים, שאף הם הגיעו לארץ. יש לציין, כי בחלוף השנים, פחת מאוד העניין של עולי חבר המדינות במתרחש במולדתם הישנה, אלא אם כן יש למידע נגיעה לקרובים ולמכרים שנשארו שם.

העיתונים בשפה הרוסית כוללים מוספים ומדורים בכל תחומי העניין של קהל הקוראים: כלכלה וחברה, נשים ואופנה, נוער וילדים, בידור ואמנות, רכילות וספורט, ספרות ותרבות. בעיתונים מסוימים יש אפילו מדורי ארוטיקה.

מדורי הרכילות מגרים את הדימיון לא פחות מאלה שבעיתונות בעברית.

מדורי הספורט מסקרים בהרחבה אירועים בישראל, וברוסיה וכן תחרויות בינלאומיות. מקום נכבד מוקדש להישגיהם של הספורטאים יוצאי חבר המדינות.

מדורי התרבות והאמנות מפרסמים הרבה יותר קטעי פרוזה ושירה מאשר העיתונים בעברית, בידיעה שקוראיהם (בעיקר היותר מבוגרים) הם צרכני תרבות מובהקים. המדורים כוללים דיווחים שוטפים על חיי התרבות בארץ, ביקורת על הצגות בכורה (בעברית) בתיאטרוני ישראל, כתבות וביקורות על קונצרטים של התזמורות המובילות בארץ (שרבים מנגניהן הם יוצאי חבר המדינות), על פסטיבלים למיניהם וכמובן על היהלום שבכתר, תיאטרון גשר.

למכתבי הקוראים ניתנת תשומת-לב רבה ביותר, ויש עורך מיוחד ברמה גבוהה העוסק באלפי המכתבים המגיעים מכל קצות הארץ בכל נושא אפשרי. העיתון נתפש בתודעה של הקורא ברוסית כ"כותל דמעות", אליו אפשר לפנות בשעת מצוקה ולקוות שיעזור, גם אם אינו חלק מן הממסד.

המוספים להומור וסאטירה, המצורפים לחלק מהעיתונים, הם לרוב חריפים ועוקצניים. הכתיבה מותאמת לטעמו ולחוש ההומור של הקורא הרוסי, כך שכל ניסיון לתרגם לעברית מקהה את העוקץ. הידוע והמוערך מכולם הוא "בסדר?", מוסף ההומור והסאטירה המצורף לעיתון וסטי.

עיתונים אחדים מוסיפים בסופי-שבוע שני עמודים בעברית קלה.

מקורות המידע

מאז ומתמיד, מרבית הידיעות, הכתבות והמאמרים המתפרסמים בעיתונים ברוסית, אינן מקוריות, אלא מתורגמות או ערוכות מחדש. העיתונים המופיעים ברוסיה היו ונשארו ערוץ אספקה עיקרי לעמודי-הפנים בעיתונים היומיים, וכמעט לכל השבועונים והמוספים השבועיים. הדבר נעשה כדי לחסוך בהוצאות וגם בגלל המחסור בכותבים מקצועיים.

אברהם בן-יעקב, בסקירתו המקיפה על העיתונות הרוסית בישראל (1998), מציין, כי התרגומים לא תמיד היו מדויקים, ולעיתים קטועים... "מלאכת התרגום הוטלה בדרך כלל לא על עיתונאים מקצועיים, אלא על סטודנטים שראו בכך מעין 'השלמת הכנסה'. המטרה הייתה חיסכון בהוצאות. אך התוצאה מדברת בעד עצמה. הלשון הרוסית העשירה, העסיסית והמגוונת לא מצאה את ביטויה, כפי שהקוראים היו רוצים, בתרגומים על דפי העיתונות".

בשלהי שנות ה-90' נחתמו מספר הסכמים, שהבטיחו למו"לים ברוסיה תמלוגים (לפחות חלקיים) בתמורה לשימוש בחומרים שלהם. הסכמים אלה, אם להסתמך על ידיעות לא מעטות שפורסמו במהלך העשור הנוכחי, הופרו בשיטתיות. שלושת התאגידים הגדולים נתבעו שוב ושוב על-ידי מו"לים רוסים, באשמת הפרת זכויות יוצרים והעתקת חומרים שיטתית ללא קבלת אישור.

מקור נוסף, שממנו דלו העיתונים ברוסית של שנות ה-90' חומר רב, הייתה העיתונות העברית. במקרה של וסטי, זה נעשה באופן רשמי, כיוון שהעיתון היה בבעלות תאגיד שהוציא לאור עיתון יומי (ידיעות אחרונות). במקרים אחרים, לא תמיד הייתה הקפדה על נוהל תקין של קבלת אישור לפירסום, או ציון מקור הידיעה, מהסיבה הידועה - רצון לחמוק מתשלום שכר סופרים.

גם בתחום הפובליציסטיקה היה נפוץ השימוש במאמרים מהעיתונות המקומית, שתורגמו מעברית לרוסית. אחת הסיבות לכך הייתה המחסור בפרשנים מקצועיים, המעורים בארץ והבקיאים בנעשה בה ובתולדות היישוב. התוצאה: פרשנות ברמה נמוכה יותר מאשר בעיתונים העבריים, וגישה רגשית וחד-צדדית.

נראה, כי המחסור בכותבים ובפרשנים מקצועיים בעיתונות ברוסית נבע, בין השאר, מרמת השכר הנהוגה בה. שכרם של חברי המערכת בעיתונים אלה הגיע, במקרה הטוב, למחצית שכרם של עמיתיהם בעיתונות העברית. זו הייתה תמונת המצב בסוף העשור הקודם, ולדאבון-ליבם של העיתונאים, לא חלו בה מאז שינויים דרמטיים. יוצאים מכלל זה עיתונאי וסטי, ששכרם גבוה יותר מהממוצע בענף שלהם.

מתחילת העשור הנוכחי התרחבו מאוד ערוצי המידע החדשותי (ערוצי טלוויזיה, אתרי אינטרנט, פורטלי חדשות באינטרנט) בשפה הרוסית, וכל מה שנותר לכתבים ולעורכים היה לבחור את הידיעה הרלוונטית, לשכתב ולפרסם.

חופש הביטוי

חוקר התקשורת רועי (ארקדי) פורטנוי, מציין כי העיתונות הרוסית של שנות ה-90', בניגוד לקודמתה מהעשורים הקודמים, לא היססה לבקר את הממסד הפוליטי ולהתעמת עימו. הסיבה לכך נעוצה בעובדה, כי שלושה-רבעים מהפירסומים בעיתונות הרוסית היו של תאגידים ולא גופים ממסדיים.

כללית, מדיניות הכתיבה והעריכה הייתה כפופה לתכתיבים של הבעלים. המו"לים נתנו חופש פעולה לעורכים ולכתבים, כל עוד הדבר לא פגע בעיתון מבחינה כלכלית. מאחר והעיתונות הרוסית נקטה לאורך השנים עמדה ביקורתית כלפי הממסד, ניתן להסיק מכך שזה מה שהקוראים רצו לקרוא. ניתן לומר שחופש הביטוי הכפיף עצמו למציאות העסקית, כשהמטרה היא שמירה על איתנות כלכלית של העיתון (וכפועל יוצא מכך, על מקום-העבודה).

מעבר לכך, הלכי-הרוח בעיתונות הרוסית חפפו את השינויים שחלו במצבם של עולי חבר המדינות, והכל על-מנת למקסם את רווחיהם של התאגידים. כל עוד השתלם לנקוט בגישה בדלנית, כך היה. לאחר שהמהגרים נקלטו בישראל והסגרגציה כמשאב כלכלי נחלשה - עברו העיתונים לגישה אינטגרטיבית יותר.

בתחילת דרכה של העיתונות בשפה הרוסית בישראל, כמעט ולא הייתה הבחנה בין מידע להבעת דעה. במקרים רבים, כתבים שירבבו לידיעות חדשותיות את דעתם האישית, ולעיתים, אפילו קוראים אינטליגנטיים התקשו להבדיל בין עובדות ופרשנויות. כשהעיתונות ברוסית החלה להתמסד, ומקצת מאנשיה הצטרפו לאגודת העיתונאים, הם קיבלו על עצמם את הוראות האתיקה של האגודה ושל מועצת העיתונות. ואולם, מחסום השפה הכביד מאוד על אכיפת כללי האתיקה.

גם לקראת סוף העשור הראשון של שנות האלפיים, יש עדיין לא מעט אנשי תקשורת דוברי וכותבי רוסית, המשרבבים את דעותיהם האישיות לדיווחים אובייקטיביים כביכול. ניתן לזהות את טביעת האצבעות שלהם במקצת משידורי הטלוויזיה הישראלית בשפה הרוסית, בכתבות מסוימות בעיתונים ובתוכניות רדיו. עם זאת, בהחלט אפשר לומר שהדור הצעיר של העיתונאים הרוסים בישראל, משתדל לעמוד בכללי האתיקה המקצועית. 

יחסי ותיקים-עולים בראי התקשורת הרוסית

מגמת השחיקה ביחס החברה הישראלית לעולים, בלטה לא רק בעמדות ובהתנהגות של הציבור הרחב, אלא גם בעיסוק התקשורתי בעלייה החדשה. ניתוח שיטתי של שלושה עיתונים מרכזיים בשפה העברית, העלה כי העלייה נתפשה כ"בעיה חברתית" ממדרגה ראשונה כבר בראשיתה (בשנת 1990).

במהלך שנות ה-90' הורע יחסה של התקשורת הישראלית כלפי עולי חבר המדינות במידה ניכרת. הסיקור התקשורתי של העלייה הרוסית נעשה שלילי יותר, וסטריאוטיפים קבוצתיים הודגשו ואף נוצרו בו. סטיגמות של רמאים, עבריינים, זונות ולא-יהודים הודבקו על ציבור עולים שלם.

דברים אלה כלולים בסקירת ספרות מחקרית בנושא "היחסים בין עולי חבר המדינות לבין הישראלים הוותיקים והתפישות ההדדיות שלהם" (נייר-עבודה של מחקר המחקר והמידע של הכנסת, שהוגש בספטמבר 2000 ליו"ר ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות דאז, ח"כ נעמי בלומנטל).

את הסיקור המוטה של העולים מחבר המדינות בכלי התקשורת בעברית, היטיבה לאפיין העיתונאית גייל הראבן (מעריב, 31.1.1992): "את העולים מאתיופיה קל מאוד לאהוב: מבחינה תרבותית הם אינם מאיימים עלינו ומשום מובן אינם נתפסים כמתחרים... אך במשחק התפקידים הטרגי, שעליו מנצחת התקשורת, נראה ש'הרוסים' נידונו למלא את התפקיד הנגדי: כועסים, תובעניים, שיפוטיים, מביאים עימם לארץ זנות, פשע, אלכוהול ותאונות דרכים. העובדות כמובן, אינן חשובות. לטענת המשטרה, שיעור הפשיעה בקרב עולי ברית-המועצות נמוך מזה שבקרב הישראלים הוותיקים, אך עולה חדש שפשע יזכה תמיד לכותרת שתזכיר את הסטאטוס השיוכי שלו..."

ומה הייתה תגובת התקשורת בשפה הרוסית באותן שנים? הסוציולוגית נטאשה (נרספי) זילברג, ערכה בשיתוף עם עמיתה, הסוציולוג אליעזר לשם, שני מחקרים מקיפים בנושא, שבמסגרתם ניתחה עיתונים מרכזיים בשפה הרוסית, שיצאו לאור בישראל בין השנים 1994-1990. אומנם, הניתוח מתרכז רק בשנים הראשונות של תהליך הקליטה. ואולם, שנים אלו היו גם המכריעות ביותר בעיצוב העמדות של עולי חבר המדינות בסוגיות של זהות ויחסים בין-קבוצתיים. באותן שנים גם נוצר הבסיס לפעילות הציבורית והפוליטית שלהם, והותוו הקווים המנחים אותם עד היום.

המסקנה שאליה הגיעה זילברג (לימים מרצה לתקשורת באוניברסיטה העברית ובמחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בר-אילן): הכתבות ברוב העיתונים הדגישו את הניכור החברתי בין ותיקים לעולים ובין נוער ישראלי לנוער עולה, וכן את הדימוי השלילי של העולים בעיתונות הישראלית.

לפי זילברג, רוב העיתונים ברוסית שניתחה עודדו בדלנות וגיבוש של זהות קהילתית מובחנת. העיתונים החצינו את מצוקותיהם האישיות של העולים, ובתוך כך הטיחו האשמות בחברה הקולטת ובמוסדותיה וחידדו את הפערים בין העולים לחברה הסובבת. אחת השיטות הנפוצות להדגשת הניגודים שבין העולים לחברה הקולטת, היה שימוש בלשון של "הם" ו"אנחנו": "חדלנו מניסיונות לעורר את תחושת האחדות היהודית, אין להם עניין בחיינו בקרוואנים ועל כן אין לנו עניין באוהלים שהם חיו בהם בעבר. הם גונבים את כספנו, שייחנקו בו... אנחנו נפרוץ קדימה, בעצמנו... איננו זקוקים להם" (השבועון נָש ירושלים, 14 במאי 1993).

בניתוח שערכה למוסף הסאטירי ברוסית בסדר? (המצורף לעיתון וסטי), מצאה זילברג, כי מרבית הסטריאוטיפים על העולים בתקשורת העברית זוכים לסיקור ולתגובה נרחבת בתקשורת הרוסית. לדוגמה, סטריאוטיפ נפוץ, שמפריע מאוד לעולים, הוא הטלת ספק ביהדותם. מודעה סאטירית מדגימה זאת היטב: "יהודים סובייטים, בואו לישראל! רק כאן חלומכם הכמוס להפוך לרוסים יתגשם!"

מוטיב נוסף שהופיע שוב ושוב בעיתונות הרוסית, לימד על פערי תרבות ומנטליות בין הישראלים לעולים: העולים משייכים את עצמם לתרבות האירופית ואת הישראלים - לתרבות המזרחית. "ישראל מייצגת רק יהודים מארצות האיסלאם וצפון-אפריקה. יש להם מנטליות משותפת, תרבות משותפת, ואין ביניהם ויכוח... אלטרנטיבה לישראל, כפי שאני רואה אותה, היא למעשה העם היהודי במדינות אירופה ואמריקה" (נובוסטי נדלי, 13 בנובמבר 1993). 

ביקורת קשה על הממסד

הקורא הרוסי הממוצע רואה בעיתון 'שלו' כתובת שאפשר לפנות אליה בהצעות לשיפורים, כמו גם בקובלנות בכל דבר ועניין, החל בתלונה על המוסד לביטוח לאומי, הסוכנות היהודית, או כל מוסד ממלכתי אחר, וכלה בבקשת סיוע להשגת עבודה, דירה ועוד. בברית-המועצות, הם הורגלו להתייחס לעיתון כאל שלוחה של משרד מבקר המדינה, נציב תלונות הציבור, משרד עורכי-דין ואפילו תחנת משטרה. אלפי מכתבי קוראים נשלחו בכל חודש למערכות העיתונים. אלה שהתגוררו במרחק סביר ממשרדי המערכת, התייצבו שם פיזית, הביעו את דעתם על דברים שהתפרסמו בעיתון, ביקשו עזרה, או סתם באו לשפוך את הלב. נוהג זה היה נפוץ ביותר בברית-המועצות, ובמידה מסוימת, גם בישראל.

עולים רבים שהגיעו לארץ בגל העלייה הגדול של תחילת שנות ה-90', חשו מרירות ותיסכול, עקב קשיי ההסתגלות והקליטה, בעיקר בנושא דיור הקבע. ההיקף הנרחב של גל העלייה יצר מחסור חמור בדיור, במיוחד במרכז הארץ. שר השיכון דאז, אריאל שרון, הפעיל תוכניות חירום לעידוד הבנייה, אך גם הן סיפקו מענה חלקי בלבד, ועולים רבים נותרו ללא קורת-גג. הפיתרון שנמצא היה דיור זמני בקרוואנים. בתוך שנתיים הוקמו ברחבי כ-430 אתרי קראוונים, אשר הכילו 27,000 מגורונים.

בנוסף למצוקת הדיור נאלצו העולים להתמודד עם בעיית אבטלה מחמירה והולכת. העיתונאים בשפה הרוסית בישראל הירשו לעצמם לעשות מה שעמיתיהם בימי ברית-המועצות לא היו מעזים אפילו לחלום - למתוח ביקורת ישירה ונוקבת על הממסד. העיתון נובוסטי, לדוגמה, התבטא בעוינות כלפי ממשלת ישראל, הסוכנות היהודית ומוסדות ממלכתיים אחרים שהיו מופקדים על קליטת העלייה, כמו גם גם כלפי החברה הישראלית. במאמרים רבים תוארה ישראל כ"מידבר תרבותי", שאין לאינטליגנציה מקרב העלייה החדשה סיכוי להשתלב בו.

הפובליציסט ויקטור טופלר היה יקיר קוראי השבועון נובוסטי נדלי, עקב הביקורת הקשה שנהג למתוח על הסוכנות ומשרד הקליטה, שני גופים שהעולים תלו בהם את כל בעיותיהם. רשימותיו הביקורתיות, ולפעמים המעליבות, הלהיבו אותם והשכיחו מהם לשעה קלה את מצוקתם.

הסופר דוד מרקיש, כתב ב-1991 סקירה על העיתונות הרוסית בישראל והתייחס לתופעה: "ויקטור טופלר הוא ללא ספק המנהיג! הקוראים פונים אליו ומבקשים עצה ועזרה. רואים בו דמות של ענק, המסוגלת להשפיע על מהלך העניינים: מאבק נגד עסקנים חסרי נשמה, נגד חוסר הצדק בהקצאת דירות וכדומה... אלפי קוראים מחפשים בעיתונים ביקורת ולא שבחים...הם מוטרדים בראש ובראשונה ממצבם, ולכן מעוניינים לקרוא חומר מערכתי הנוגע לבעיותיהם...בינינו לבין עצמנו: כל עיתון רוסי היה מוכן לחטוף את טופלר מנובוסטי נדלי. שמו מעל דפי העיתון היה ללא ספק משפיע על התפוצה".

לדברי חוקר התקשורת רועי פורטנוי, אופיים וסיגנונם של העיתונים בשפה הרוסית הושפע רבות מ"השיחרור הפתאומי" מעול הפיקוח הסובייטי הפוריטאני. הדבר בא לידי ביטוי לא רק בנקיטת עמדה ביקורתית כלפי הממסד, אלא גם בפירסום של חומר ארוטי/פורנוגראפי רב בעיתונים, לרוב במסווה של מוספים.

לקראת סוף העשור הקודם, ולנוכח העובדה שבעיותיהם של עולים רבים נפתרו, והם החלו להרגיש עצמם ישראלים לא פחות מרוסים, ירד מפלס התוקפנות כלפי הממסד בעיתונות ברוסית. עם זאת, ביטויי עוינות כלפי מגזרים שונים בחברה הישראלית (מזרחים, עדות המזרח, ותיקים, צפוניים, ערבים, אתיופים, ובקיצור - כל מי שאינה 'משלנו') הוסיפו לצוץ מעת לעת.

יחסה של העיתונות ברוסית באותן שנים לתרבות הישראלית היה מסויג למדי, ולא השתנה מהותית מאז. לעומת זאת, המורשת התרבותית והאמנותית הרוסית נישאה על כפיים. הדבר קיבל ומקבל ביטוי בדיווחים נרחבים על גיבורי תרבות מהמגזר בישראל, סיפורי הצלחה מקומיים (תיאטרון גשר, לדוגמה), וגם מנה גדושה של קולטורה מהמולדת הישנה. 

קיפוח ומידור של עיתונאי המגזר

כאשר מדברים על התקשורת הישראלית בשפה הרוסית, אי-אפשר להתעלם מן התיסכול העמוק, תחושת הנחיתות וחוסר הסיפוק, שהם מנת חלקם של מרבית עיתונאי המגזר. תחושות אלו נובעות, בראש ובראשונה, מעצם ההדרה (או המידור, אם תרצו) שלהם ממרבית מוקדי ההשפעה והכוח במדינה. רוב משרדי הממשלה והמוסדות הציבוריים אינם מעסיקים דוברים למגזר הרוסי. גם כאשר יש דובר כזה, סמכויותיו מוגבלות ולעיתים הוא עצמו אינו בקי בנושאים המעניינים את התקשורת. מצב זה משליך על זמינות המידע אודות פעילות הגופים הנ"ל לתקשורת בשפה הרוסית.

נוצר מעין מעגל קסמים: מוקדי הכוח וההשפעה אינם מודעים למתרחש בתקשורת הרוסית ולכן מתעלמים מקיומה. הם אינם יודעים מה כותבים מעצבי דעת-הקהל ברחוב הרוסי, ונוהגים כבת-יענה ("מה שאיני רואה, אינו קיים"). ואם התקשורת הרוסית כביכול "אינה קיימת", אין סיבה להשקיע בה מאמצים.

ואכן, דוברי המשרדים השונים לרוב לא ממהרים לענות לשאילתות של הכתבים דוברי הרוסית, לא מעבירים להם מידע בלעדי ובטח שלא מדליפים להם ציטוטים חמים מישיבות ממשלה סגורות. כתב עיתון מוביל או ערוץ טלוויזיה בשפה הרוסית, יכול רק לפנטז על היחס לו זוכים עמיתיו, כתבי העיתונים היומיים הוותיקים, או אנשי חברת החדשות של ערוץ 2.

תחושת הקיפוח הממסדי מלווה רבים מאנשי התקשורת דוברי הרוסית כצל, לאורך כל הקריירה שלהם. גרוע מזאת, המאמץ שהם משקיעים גורר לא אחת התייחסות מזלזלת משהו אפילו מצד קהל הקוראים או הצופים שלהם. אחרי הכל, יותר ממחצית העולים מחבר העמים שולטים בעברית ברמה מספקת, כדי שיוכלו להשוות את 'הסחורה' שמוכרת להם התקשורת הרוסית עם המקור העברי. לרוב, מסקנת ההשוואה היא שהתקשורת הרוסית תלויה לקיומה בתקשורת העברית וחיה בצילה. בניסוח פחות מעודן, התקשורת הרוסית 'מעתיקה' בדרך כלל מאחותה הגדולה.

צרות אלו ואחרות מרפות את ידיהם של עיתונאים לא מעטים במגזר. אחרים, בעיקר הצעירים, שואפים לפרוץ את תקרת הזכוכית ולהגיע לכלי תקשורת בשפה העברית. היעד הזה נותר מבוצר בעשור האחרון, אם כי ישנם מספר יוצאים מן הכלל.

אחת הדוגמאות הבודדות לאיש-תקשורת, שהגשים את החלום, אם כי לא עד הסוף, היא נטשה מוזגוביה (ילידת 1979, בת להורים עיתונאים). ב-1990 עלתה לארץ עם אמה וכבר בגיל ארבע-עשרה החלה לכתוב בעיתון וסטי. בהמשך התקבלה לעבודה בידיעות אחרונות, הגישה תוכנית תחקירים בערוץ הרוסי ישראל פלוס (ערוץ 9) וצברה ניסיון הגשה גם בטלוויזיה הישראלית. 

בינואר 2006 נבחרה נטשה להגיש את מהדורת החדשות של השעה חמש אחר הצהריים בערוץ השני, לצידו של דני קושמרו. כעבור פחות מחמישה חודשים החליטו בחברת החדשות להוריד אותה מהמסך. הנימוקים שניתנו: קיצוצים, רייטינג נמוך, חוסר כימיה עם קושמרו וביקורות קשות של צופים, שהתמקדו בין השאר במבטאה הרוסי. מוזגוביה המתוסכלת טענה, כי הביקורת נבעה בחלקה מ"שנאת זרים". 

בתחילת 2008 עזבה מוזגוביה את ידיעות אחרונות לטובת תפקיד כתבת עיתון הארץ בוושינגטון. בברנז'ה הרוסית היא נחשבת סיפור הצלחה, מה שלא עזר לה בניסיון לתקוע יתד בערוץ 2, ליבת מדורת השבט הישראלית.

נוכחות ערה במגרש הפוליטי

מבחינה פוליטית, יוצאי ברית-המועצות לשעבר נוטים להתנגד לכל מערכת שילטונית. שבעים שנות משטר טוטליטארי השרישו בהם יחס של חשדנות ועוינות כלפי השליט. הקליטה הכושלת בתקופת ממשלת הליכוד, הניעה רבים מהעולים להצביע הצבעת מחאה שתרמה, במידה רבה, לניצחונו של יצחק רבין בבחירות 1992.

בבחירות 1992 הייתה לעיתונות בשפה הרוסית, השפעה מועטה על דפוסי ההצבעה של העולים. לא כן במערכת הבחירות לכנסת הארבע-עשרה ב-1996 (הבחירות הראשונות בישראל שבהן הטיל הבוחר שני פתקים לקלפי - אחד לבחירת רשימה לכנסת, השני לבחירת ראש הממשלה), בה מילאה עיתונות המגזר תפקיד חשוב ביותר.

ד"ר יעקב אייזנשטדט, חוקר בכיר מהאוניברסיטה העברית בירושלים, קבע, כי במערכת בחירות זו לא נמצא אפילו עיתון אחד בשפה הרוסית, אשר תמך חד-משמעית במצע מפלגת העבודה (אם כי לפי האומדן, 40-35 אחוזים מהעולים הצביעו בעד שמעון פרס ובעד העבודה ומר"צ). לדעתו, אפשר שזו אחת הסיבות למפלתה של מפלגת העבודה בבחירות 1996.

מה שאמר ד"ר אייזנשטדט בהסתייגות, אמרו אחרים בפסקנות: בנימין נתניהו ניצח את שמעון פרס בקרב על הקול הרוסי, הודות לסיוע הנמרץ שקיבל מהעיתונים ברוסית. כותבי המאמרים תמכו בנתניהו והדבר בלט בעיקר בעיתון וסטי, ששימש למעשה ביטאון הליכוד בשפה הרוסית.

מטבע הדברים, העיתונות הרוסית תמכה בהתלהבות גם במפלגת העולים ישראל בעלייה, בראשותו של נתן שרנסקי. באותה עת היה שרנסקי יושב-ראש מועצת המערכת של וסטי, והוא ניצל היטב את מעמדו ואת ידידותו האמיצה עם העורך הראשי, אדוארד קוזנייצוב ועם עיתונאים אחרים, כדי לגייס תמיכה במפלגתו החדשה. ואכן, רבים מן העולים, שתמכו בנתניהו לראשות הממשלה, הצביעו בעד רשימת ישראל בעלייה לכנסת וזיכו אותה בשבעה מנדטים.

ב-1998 הופיעו בעיתונים ברוסית, בעיקר בוסטי, ניצני ביקורת על ישראל בעלייה, שלטענת הכותבים, לא עמדה בציפיות של ציבור בוחריה. תרמה לכך, בין היתר, גם החרפת היחסים בין שרנסקי וקוזנייצוב. בנאום בוועידת המפלגה ב-1998 אמר שרנסקי, לפי דיווח בהארץ: "האויב הראשי שלנו הוא העיתונות ברוסית" (ראו הרחבה בערך "וסטי" במדריך זה). עיתוני תאגיד נובוסטי השתדלו לשמור על ניטראליות ביחס למפלגת העולים, אם כי אף הם לא טמנו ידם בצלחת וחשפו פרשיות שחיתות וקילקולים בצמרת המפלגה (ראו הרחבה בערך "נובוסטי נדלי" במדריך זה).

מאז אמצע העשור הקודם, משעה שהמערכת הפוליטית הפנימה את מלוא כובד משקלו של הקול הרוסי, חלו שינויים משמעותיים במפה. מפלגת העולים הראשונה, ישראל בעלייה, קבעה עובדות חדשות בשטח. המפלגות הגדולות מיהרו לשריין מקומות טובים לנציגי המגזר ברשימותיהן לכנסת. קמפיינים מושקעים חיזרו בלהט אחר הקול הרוסי - בעיקר באמצעות התקשורת בשפה הרוסית.

המפלגות, השרים והח"כים ממוצא רוסי, מקיימים מערכת יחסים מיוחדת ואינטימית עם התקשורת 'שלהם'. האינטימיות נובעת מהאחדות הלשונית, התרבותית והקהילתית של שלושת קודקודי המשולש עיתונאים-פוליטיקאים-מגזר. בשל כך, נוצרת קירבה משפחתית כמעט בין הפוליטיקאים לעיתונאים המסקרים אותם. מיחסי קירבה בעייתיים אלה (לפחות במושגי האתיקה העיתונאית) אלה נולדים לעיתים 'צאצאים' לא הכי מוצלחים, בלשון המעטה. להלן שתי דוגמאות:

  • שיקולים זרים. עיתונאי המסקר פוליטיקה מגזרית, עלול להיחשף לפיתויים, כגון טובות הנאה או גמול כספי על פרשנות או סיקור 'נכונים' במקרה הרע. לחלופין, אי-נעימות וחוסר רצון לפגוע ברגשותיו של פוליטיקאי זה או אחר, שאותו הוא מכיר אישית, במקרה הטוב.
  • ניידות גבוהה בין התחומים. עשרות עיתונאים רוסים 'עבדו מהצד' כקופירייטרים, יועצים אסטרטגיים, יועצי קמפיינים ודוברים עבור מפלגות שונות (בעיקר מגזריות) ולאחר מכן חזרו לבסיס-האם, העיתונות. רבים משלבים את שני העיסוקים בו-זמנית. בכל מקרה, במגזר הרוסי, הרבה יותר מאשר במגרש הישראלי, הגבול בין שני צידי המתרס (פוליטיקה ותקשורת) דק עד בלתי-נראה.

קיימות שתי דוגמאות מפורסמות, הממחישות את שני צידי המטבע של הקשר הסימביוטי. האחת, סיפור האהבה-שינאה בין מפלגת ישראל בעלייה והעיתון וסטי (וליתר דיוק, בין מנהיג המפלגה, נתן שרנסקי לעורך העיתון, אדוארד קוזנייצוב, ידידים בלב ובנפש שהפכו צהובים זה לזה). השני, סיפור החברות המופלאה שנרקמה בין אביגדור ליברמן, ראש מפלגת ישראל ביתנו לכוכב ערוץ 9, יוסף שגאל. שיאו של הרומן היה צירופו של שגאל לרשימת המפלגה, בבחירות לכנסת השבע-עשרה. 

קיצוניות, לאומנות והסתה פרועה

דיווחים המתפרסמים בתקשורת הכללית על העיתונים בשפה הרוסית, עלולים ליצור את הרושם המוטעה שהקו המוביל בהם הוא שילוב של הקצנה, לאומנות, הסתה פרועה ודברי שיטנה. את הרושם הזה יצרו, בין היתר, דיווחים נרחבים (חלקם בנימה אוהדת) על טטיאנה סוסקין, אמנית צעירה שעלתה מרוסיה ולמדה באקדמיה לאמנות בצלאל בירושלים. ביוני 1997 היא נתפסה בחברון, כשברשותה כרוזים מעשה ידיה, ובהם ציור של חזיר עוטה כאפייה שדורך על ספר פתוח. על דמות החזיר נכתב "מוחמד" ועל הספר "קוראן". סוסקין הורשעה על-ידי בית-המשפט המחוזי בירושלים בניסיון לפגיעה ברגשות דתיים, ונגזר עליה עונש מאסר של שנתיים בפועל ושנה על תנאי.

אירוע נוסף היה מאמר בוטה במיוחד של פעיל הימין הקיצוני אביגדור אסקין, שפגע בזכרו של ראש הממשלה המנוח, יצחק רבין. המאמר פורסם בוסטי בספטמבר 1997, פחות משנתיים לאחר הירצחו של רבין. וסטי ועיתונים אחרים נתנו כיסוי חיובי במשתמע גם למעלליו האחרים של אסקין, שמאז החתימה של רבין על הסכמי אוסלו, החליט לרדוף אותו עד חורמה: ב-1994, במהלך ביקור ממלכתי של רבין במוסקווה, הוא נעמד מולו וניפנף לעומתו בראש של חזיר. באוקטובר 1995 אירגן אסקין טקס קללת "פולסא דנורא" (איחול למקולל שימות בהקדם, מידי אדם או מידי שמיים) מול בית ראש הממשלה בירושלים. חודש לאחר מכן נרצח רבין בידי יגאל עמיר. למחרת התראיין אסקין ולא הביע כל חרטה על הטקס.

נציגים רשמיים מיהרו להסתייג ממאמרי השיטנה של אסקין, טענו שהם אינם מייצגים את עמדת העיתונות הרוסית בכללה ואף ציינו, כי וסטי הפסיקה לתת לו במה. לדבריהם, העיתונאים כמו גם מרבית הקוראים מסתייגים ממגמות דתיות ומלאומנות קיצונית, שלא לדבר על הסתה פרועה ודברי בלע.

ד"ר אברהם בן-יעקב, שעל מאמר מפרי עטו מתבסס חלק גדול מהדברים המופיעים כאן, ציין כי "על סמך קשר אישי רב-שנים עם קוראי העיתונות ברוסית יכול אני לטעון, כי מגוון הדעות הפוליטיות בקרב העולים מרוסיה וגם השיעורים היחסיים של בעלי הדעות השונות, דומים לאלה שבקרב ישראלים ותיקים".

הצהרות אלו, אגב, לא תמיד עומדות במבחן המציאות. בפברואר 2004 התפרסם בשבועון חדשות הצפון והגליל של תשלובת נובוסטי, מאמר יוצא-דופן בחריפותו, שכותרתו "האיידס היהודי". הכותב, סופר ועיתונאי בשם בוריס אסקין, השתלח באנשי השמאל בישראל והגדיר אותם כ"מרעילי נפשות החשים צורך לגדל את הילדים היהודים שלהם בתוך כבלי תסביך אשמה והרס עצמי... וירוס האיידס של השרידיזם-בייליניזם הורס בעיקשות בעם היהודי את הגנים הגאים של המכבים, בר כוכבא ומגיני מצדה".

דוגמה נוספת היא יחסם של חלק מהעיתונים בשפה הרוסית לקהילה ההומו-לסבית בישראל. בספטמבר 2002 פירסם העיתון הישראלי-רוסי רוסקי יזראילטיאנין, מאמר משתלח שבו הישווה הכותב, בוריס קמיאנוב, את ההומואים והלסביות, ובעיקר אלה יוצאי מדינות חבר המדינות, ל"פדופילים ונקרופילים". אחר-כך הוסיף, כי מקומם "בביב השפכים". לא הוא ולא עורכי העיתון טרחו להתנצל.

חודשים ספורים קודם לכן, בעקבות "מצעד הגאווה" בירושלים, פירסם אותו קמיאנוב, הפעם בוסטי, שיר הומופובי המטיח במשתתפי המצעד שמות-גנאי כגון "מתרוממים", "כלבות" ו"חלאות". אחת השורות בשיר אומרת כך: "אנחנו הענקנו להם בחסדנו/ זכות ללעוג לאמיתות הכתובות בתורה/ זכות לשוטט בפומבי ולחלל קודש הקודשים/ זכות להזדווג על מזבח בית המקדש..." עורך המוסף הספרותי, שהקדיש לשיר חצי עמוד, לא התרגש מהסערה שהתחוללה בעקבות הפירסום. "זה לא מאמר, זה בסך-הכל שיר", אמר. 

עתיד מבשר רעות לתקשורת בשפה הרוסית

האם פריחת העיתונות ברוסית מעידה על נטייה של העולים מרוסיה, להתבדל מהחברה הישראלית ולהסתגר במעין גטו תרבותי? התשובה לכך היא לאו מוחלט. הניסיון במדינות הקולטות מהגרים מלמד, כי עיתונות בשפתם היא, בדרך-כלל, כורח המציאות.

העיתונאי מיכאל ורטבורג שעלה לארץ ב-1976, כתב ש"הגטו התרבותי בשפה הרוסית" שהתגבש כאן, הוא בעיקרו כפוי והגנתי. כלומר, במידה רבה זוהי תגובה לגילויים של עוינות מצד חלקים בחברה הישראלית, המתייחסים אל 'הרוסים' כאל שלוחה של 'מאפיה' בעלת אלף ראשים, העוסקת במעשי רצח, סחיטה, גניבה והונאה, סחר סמים והעסקת "זונות בלונדיניות". דווקא יחס כזה של ישראלים, שאינם מכירים את העולים ואינם קוראים את עיתוניהם, תורם להסתגרותם ולהגברת תחושת הסולידרות ההדדית שלהם.

למרות זאת, אפשר לחזות בזהירות, כי תהליכים ביולוגיים, חברתיים ודמוגרפיים יביאו לצימצום הדרגתי של מימדי העיתונות ברוסית (אך לא להיעלמותם) ולהגדלת שיעור העולים, שיקראו עיתונים בעברית. סקר של מכון המחקר תצפית, בהנהלת ד"ר אהרון פיין, שנערך ב-1995, הראה כי שיעור קוראי העיתונים ברוסית גדול יותר בקרב עולים מבוגרים וזקנים. מגמה הפוכה הסתמנה בנוגע לקריאת עיתונים עבריים: כחמישית מהעולים הצעירים גילאי 24-16 קוראים אותם. שיעור הקריאה של עיתונים עבריים גדול יותר גם בקרב עולים משכילים יותר, ותיקים בארץ ומי שמצאו תעסוקה.

בדצמבר 2004, בראיון לעיתון הארץ, הודה אפרים גנור, עורך בכיר בנובוסטי, כי העיתונות בשפה הרוסית כבר לא מלבלבת. "קהל הקוראים הולך ונעלם. הדור הצעיר כבר קורא עברית, ובינתיים לא נולדים קוראים חדשים".

כיום, לאחר כמעט שני עשורים של עשייה תקשורתית מגוונת ומאומצת, עשייה שידעה עליות וירידות, הולידה כוכבים לצד 'עובדי קבלן' מנוצלים, חשיפות מרעישות ולא מעט 'ברווזים עיתונאיים' - רוב אנשי המדיה בשפה הרוסית בישראל נאלצים להודות, אם כי לא בפה מלא, כי זמנם קצוב.

העיתונים מתמעטים מיום ליום, התקציבים מקוצצים והתכנים פונים לקהל מצומצם תוך שימוש באמצעים דלים ביותר, בדרך כלל. ערוצי הטלוויזיה הזרים נמצאים במילכוד עקב החלטת בג"ץ האוסרת עליהם לשדר פירסומות ייעודיות לקהל הישראלי. בה בעת, ערוץ 9, הערוץ הישראלי הייעודי בשפה הרוסית, מכשיר אט-אט את הקרקע לשידורים בעברית. תחנות הרדיו מתמודדות אף הן עם תקציבים דלים ועם קיצוצים צפויים נוספים בדרך. אתרי האינטרנט בשפה הרוסית מחפשים בקדחתנות תכנים חדשים ומסחריים, אשר יסייעו להם לשרוד מבלי שיידרשו להחליף שפה.
 
נכון ל-2008, קיימים שישה עיתונים ארציים בשפה הרוסית:

  • וסטי, מקבוצת ידיעות תקשורת, ובו שני מוספים ארציים ("אוקנה", ו"בסדר?") ושלושה מוספים מקומיים - נָאש יֶרוּסָלִים (מקומון ירושלמי), וֶסְטִי יוּגָה (מקומון לדרום הארץ), ווסטי צפון והשרון. כל המקומונים מצורפים לגיליון סוף-השבוע של וסטי, יחד עם המוספים האחרים.
  • נובוסטי נדלי, בבעלותו של המו"ל אלי עזור, שאליו מצורפים מספר מוספים (ע"ע "נובוסטי נדלי" במדריך). 
  • אֶחוֹ נֶדֶלי ("הד שבועי"), שבועון המתמקד במאמרים ובסיפורים סנסציוניים (בבעלותו של אלי עזור).
  • לוץ' ("קרן אור"), שבועון לקט (דייג'סט) של מאמרים בעלי גוון צהבהב מהעיתונות הרוסית (בבעלותו של אלי עזור).
  • סֶקְרֶט ("סוד"), המהווה שילוב של לקט עיתונות עם חומר מערכתי אקטואלי (בבעלותו של אלי עזור).
  • גלובוס, שבועון בבעלותו של המו"ל אילן כפיר.

לרשימה המלאה של מערכות העיתונים ברוסית לחצו כאן.

לא יהיה זה מופרך להעריך, ששיאה של התקשורת הרוסית בישראל כבר מאחוריה ושקיעתה לא רחוקה. התפרצות הר הגעש התרבותי הזה קרובה לסיומה, אך להבדיל מהר-געש אמיתי, התקשורת הרוסית בישראל (שהעמידה במהלך שנות קיומה כ-150 צאצאים, חלקם מוצלחים למדי) לא תותיר אחריה אדמה חרוכה, אלא מורשת עשירה ומרתקת. בעוד מספר עשורים ניתן יהיה ללמוד, באמצעות דפי העיתונים המצהיבים וקלטות הווידיאו המקרטעות, את תולדות העלייה הגדולה של יהודי ברית-המועצות.

ביביליוגרפיה

ספרי עיון ומדע

  • בן-יעקב אברהם, העיתונות הרוסית בישראל, 1998.
  • כספי דן ואליאס נלי, להיות כאן ולהרגיש שם: על התקשורת בשפה הרוסית בישראל, 1998.
  • סיקרון מ' ולשם א' (עורכים ), דיוקנה של העלייה : תהליכי קליטתם של עולי ברית-המועצות לשעבר 1995 - 1990, מאגנס, 1998.

מאמרים בכתבי עת ובספרים

  • בן יעקב אברהם, "גטו או גשר", ספר השנה של העיתונאים, 1998, 239.
  • מרקיש דוד, "המעצמה השלישית: כוח וחוסר אונים", אותות 91, אוקטובר 1991,
    פריסט הנריק, "עולה חדשה ושמה: העיתונות ברוסית", אותות, ספטמבר 1990, 44.

מילונים, לקסיקונים ואינציקלופדיות

  • העין השביעית - לקסיקון אינציקלופדי לתקשורת ולעיתונות, הערך דב יודקובסקי, תאריך כניסה: 26 ביולי 2008.
  • תורמי ויקיפדיה, "ירמיהו ברנובר," ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית, (אוחזר יולי 26, 2008). 
  • תורמי ויקיפדיה, "נטשה מוזגוביה," ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית, (אוחזר יולי 26, 2008). 

ארכיונים ומאגרי מידע

  • הכנסת – מרכז המחקר והמידע, היחסים בין עולי חבר המדינות לבין הישראלים הוותיקים והתפיסות ההדדיות שלהם. סקירת ספרות מחקרית - מוגש ליו"ר ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות, נעמי בלומנטל, 2000.

כתבות ומאמרים בעיתונות

שונות


מילות מפתח

עלייה | עולים | רוסיה | תקשורת | עיתונאי | עיתון | יומון | שבועון | מגזין | בטאון | נאשה-סטראנה | וסטי | נובוסטי-נדלי | וְרֶמְיָה

הערות שוליים

    הוספת תגובה




     

     

    * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של "אנשים ישראל" לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.