דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
הוסף דירוג לספר 5 מדרגים

בר מצווה בחברה הדתית-לאומית

הנחת תפילין בכותל
הנחת תפילין בכותל
סימה זלצברג
הנחת תפילין בכותל
הנחת תפילין בכותל
סימה זלצברג
סימה זלצברג, עוז אלמוג

נוצר ב-7/26/2008

רקע

בר-מצווה הינו טקס דתי במקור, לציון מלאות שלוש-עשרה שנים לילד היהודי. טקס זה מציין את המעבר שלו מילדות לבגרות, הן מבחינת ההתפתחות הגופנית והן מבחינת קבלת האחריות ההלכתית למעשיו. חז"ל רואים בבן השלוש-עשרה כשיר לקיים את כלל מצוות היהדות, ומכאן מגדירים אותו כ"איש" או "בר-מצווה" (כלומר, בן מצוות).

גיל המצוות מחייב שלוש-עשרה שנים מלאות. הנער חייב להיות, כדברי חז"ל, "בן שלוש-עשרה ויום אחד". יש להקפיד על הוראה זו עד כדי כך, שאם נולד הבן בחודש אדר של שנה רגילה, ונכנס לגיל בר-מצווה כאשר השנה מעוברת (והיא מונה שלושה-עשר חודשים), אין הוא הופך בר-מצווה אלא רק מאדר ב' ואילך.

בימים עברו, הדעה הרווחת הייתה, שהבגרות הגופנית-מינית היא אמת המידה היחידה להבחנה בין קטן לגדול. הופעתם של סימני בגרות, כגון צמיחת שתי השערות הראשונות תחת בית-השחי או הערווה, הופעת הדימום הווסתי ("מחזור") אצל ילדות ותופעות גופניות אחרות, הן שהעניקו לנער או נערה סטאטוס של 'גדול'.

אלא שההלכה לא הסתפקה במבחן הבגרות הגופנית, והוסיפה עוד תנאי לפני חיובם של ילדים במצוות מסוימות בעלות משמעות משפטית-הלכתית, וזוהי הבגרות השכלית. למצוות אלה נקבע גיל מסוים, הנע בין גיל אחת-עשרה לשלוש-עשרה. חכמי המִשנה קבעו, כי בטווח גילים זה מתרחשת ההתבגרות השכלית, ומכאן גם המעבר מקטן לגדול. כך נקבע לגבי היכולת לנדור נדרים, לקדש אישה או ליטול התחייבויות כספיות. כל היכולות הללו דורשות מן הנער להבין מהי המשמעות של נדר או הבטחה, ולהיות מסוגל לעמוד בדברתו.

מניתוח המקורות עולה, כי גיל הכניסה למצוות השתנה בהתאם לאופי המצווה. יתר על כן, קביעה מדויקת של גיל החובה בכל מקרה ומקרה, חייבה בדיקה פרטנית של הילד/ה הנוגע בדבר מבחינת היכולת הגופנית והבגרות השכלית. מצב זה גרם להכבדה על המערכת המשפטית-הלכתית, וכפה על החכמים לקבוע גיל אחיד לחיוב כל המצוות האמורות בתורה. כך נקבע גיל שלוש-עשרה לבנים כגיל המעבר מקטן לגדול, הן לעניין החיוב הן לעניין הענישה (שהרי בלי יכולת לבחור ולקחת אחריות, אי-אפשר גם להיענש).

טקס בר-המצווה במקורות

ציון הגעתם למצוות של נערים ונערות, הינה תופעה חדשה יחסית בדברי ימי ישראל. בתנ"ך לא מתואר טקס התבגרות כלשהו, ובן השלוש-עשרה היחיד המוזכר במפורש הינו ישמעאל בן אברהם, אשר נימול בגיל זה. "וישמעאל בנו בן שלש עשרה שנה בהימולו את בשר עורלתו" (בראשית י"ז, כ"ה).

האיזכורים הראשונים לטקס בר-המצווה הם מתקופת התלמוד (המאה השנייה עד החמישית לספירה). המִשנה קובעת: "בן חמש למקרא, בן עשר למִשנה, בן שלוש-עשרה למצוות" (מסכת אבות, פרק א'). למעשה, אין בתורה שבכתב יסוד מוצק כלשהו לקביעה זו, והיא נשענת על אסמכתות ורמזים מן המקרא. על שמעון ולוי, בני יעקב, שפשטו על בני העיר שכם והיכו בהם בשל הפגיעה באחותם דינה, נאמר: "וַיִקְחוּ...שִמְעון וְלֵוִי, אֲחֵי דִינָה, אִיש חַרְבּוֹ". לוי היה באותה עת בן שלוש-עשרה שנים, והוא בעל הגיל הצעיר ביותר הזוכה לתואר "איש". הואיל וכל מערכת המצוות והמשפטים שבתורה דנה ב"איש" או ב"אישה", הסיקו מכך חכמינו כי רק בגיל שלוש-עשרה נקרא אדם בתואר זה, ואו-אז הוא מחויב במצוות.

במדרש בראשית רבה מצטטים את הפסוק: "וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם מִשְׁתֶּה גָדוֹל בְּיוֹם הִגָּמֵל אֶת יִצְחָק" (בראשית כ"א ח'). הפרשנות המקובלת היא כי מדובר במסיבת גמילה מהנקה. ואולם, המדרש גורס כי זוהי מסיבת גמילה מן הילדוּת המתרחשת בגיל שלוש-עשרה (מדרש בראשית רבה לפרשת וירא). מקורות מדרשיים אחרים מציינים כי דרכיהם של האחים התאומים יעקב ועשיו, בניו של יצחק אבינו, נפרדו בגיל שלוש-עשרה, משנתגלה אופיים הבוגר. רמז נוסף מצאו חז"ל בפסוק בספר ישעיהו: "עַם זוּ יָצַרְתִי לִי, תְּהִלָתִי יְסַפֵּרוּ". המילה "זו" - בגימטריה 13. כלומר, רק לאחר שהעם מגיע לגיל זה, חייב הוא לספר בתהילת הבורא.

האיזכורים הראשונים לטקס התבגרות יהודי מופיעים בתקופת התלמוד (המאה השנייה עד החמישית לספירה). האמורא הבבלי רב יוסף, שנתבשר בגיל שלוש-עשרה כי הוא חייב במצוות, סבר שיש לציין זאת בעריכת מסיבה, אותה הגדיר "יום טוב לחכמים" (מסכת בבא קמא, פ"ז א'). ואילו במסכת סופרים מתואר מנהג ירושלמי עתיק, על-פיו נהגו ביום הכיפורים להביא אל זקני העיר בנים ובנות שגיל המצוות שלהם, על-מנת לקבל את ברכתם: "כדי לברכו ולחזקו ולהתפלל עליו שיזכה בתורה ובמעשים טובים" (מסכת סופרים, פרק י"ח הלכה ז').

מרכיבים טקסיים בראי ההיסטוריה

בעת העתיקה הוכנסו ילדים וילדות יהודים לעול המצוות בהדרגה, בהתאם ליכולתם הגופנית וההכרתית לקיימן. אפילו הנחת תפילין נחשבה למצווה המתאימה לילדים קטנים, ובתנאי שהם מסוגלים לשמור עליהם כראוי. ניתן למצוא בספרות העת העתיקה (מהופעת הכתב ועד המאה החמישית לספירה) מקורות רעיוניים והלכתיים כאחת, המאזכרים את הגילים שתיים-עשרה ושלוש-עשרה. עם זאת, בעת העתיקה ובימי הביניים המוקדמים לא נלוותה לגיל המצוות חגיגה טקסית.

המנהג לציין את גיל שלוש-עשרה בעלייה לתורה בבית-הכנסת, נקבע ככל הנראה במאה השמינית בבבל (תקופת הגאונים). במאה ה-11 באשכנז (אזור גיאוגרפי במרכז אירופה, שכלל את יהודי גרמניה, צרפת והמדינות הסמוכות, עד אנגליה במערב) נלוותה לטקס לראשונה ברכתו של אבי חתן הבר-מצווה, "ברוך שפטרני מעונשו של זה". במאה ה-13, בעיר וורמייזא שבגרמניה, נזכרת לראשונה קיומה של חגיגה לציון הגיעו של בן לגיל מצוות. חגיגה זו התבטאה ב"מלבושים חדשים" ובסעודה בשבת אחר הצהריים.

בסוף ימי הביניים התפשט מנהג הסעודה והתמסד, תחילה בקהילות אשכנז ומאוחר יותר גם באיטליה ובארצות המזרח. מהמאה ה-16 בפולין השתמר בכתבי ר' שלמה לוריא (המהרש"ל), תיאור אירוע בר-מצווה מלווה בחגיגה, בסעודת מצווה רשמית ובדרשה, בנוסף לעלייה לתורה: "עושים שמחה ונותנים שבח והודיה לה' שזכה הנער להיות בר מצווה...ומחנכים את הנער לדרוש על הסעודה".

במרוצת הדורות אימצו לעצמן קהילות רבות דרכים ומנהגים משלהן, לחגוג את בר-המצווה:

  • בקהילות הספרדים נהגו להרגיל את הנער בקיום מצוות הנחת תפילין, כבר בגיל שתיים-עשרה.
  • בקהילות האשכנזים מתחילים בהנחת תפילין כחודש לפני בר-המצווה.
  • יהודי צפון-אפריקה נהגו לספר את שיער הנער, ביום חמישי שלפני העלייה לתורה. נהגו ללוות את הנער לבית-הכנסת בשירה וריקודים ולהמטיר עליו אגוזים וסוכריות. בבוקר העלייה לתורה יצקה האם מים על ידיו של הבן, והוא מצידו ביקש שתמחל לו אם פגע בה בשנות ילדותו.
  • יהודי תימן נהגו להשקות את הנער בעראק (משקה אלכוהולי חריף) במהלך החגיגות, כביטוי להצטרפותו לחברה הבוגרת.

טקס בר-המצווה בציבור הדתי-לאומי

בציבור הדתי-לאומי, כמו גם בציבור המסורתי והחילוני, בר-מצווה הוא טקס התבגרות שנערך לנער בהגיעו לגיל שלוש-עשרה ויום אחד. הטקס נחלק לשניים: הנחת התפילין הראשונה, המתקיימת באמצע השבוע (בשבת, לפי ההלכה, אין מניחים תפילין) והעלייה לתורה בתפילת שחרית של שבת בבוקר.

הנחת תפילין

מצוות הנחת תפילין היא מהתורה. בספר דברים נאמר: "וּקְשַרְתָּם לְאות עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטוֹטָפוֹת בֵּין עֵינֶיךָ". מצווה זו חוזרת עוד שלוש פעמים במקרא. התפילין ליד ולראש מורכבות מארבע פרשיות בתורה, שבהן מופיעים הפסוקים האמורים. הפרשיות כתובות על גבי קלף בכתב של סופר סת"ם, ונתונות בתוך נרתיקים מרובעים ("בתים"), העשויים עור של בהמה טהורה וצבועים שחור. לכל 'בית' מחוברת רצועת עור.

התפילין הונחו על-ידי יהודים גם בזמן העתיק. למעשה, בתקופת בית-המקדש השני נהגו גדולי החכמים להלך עם תפילין במשך היום כולו, ולא רק בתפילת שחרית. בחפירות ארכיאולוגיות בקומראן ובמצדה נמצאו תפילין עתיקות מן המאה הראשונה לספירה. במערות מסתור במדבר יהודה נחשפו תפילין מימי מרד בר-כוכבא במאה השנייה לספירה, הזהות כמעט לחלוטין לתשמיש הקדושה המוכר לנו היום. בתקופת הגאונים (מאות שישית-עשירית לספירה) פרצה מחלוקת בין גדולי הדור האשכנזים, לגבי סדר הכתיבה הנכון של פרשיות התורה שבתפילין. בעקבותיה, הונהגו שני סוגי תפילין - תפילין נוסח רש"י (ר' שלמה יצחקי, המאה ה-11, מבכירי פרשני התורה והתלמוד) ותפילין נוסח רבנו תם (נכדו של רש"י). רוב התפילין הנמצאות בשימוש היום הן בנוסח רש"י.

איך מניחים? מוציאים את התפילין של יד מן הנרתיק ומניחים את 'בית התפילין' על השריר שבחלק העליון של זרוע שמאל (ושמאליים על זרוע ימין), שתי אצבעות מעל המרפק. מטים את היד לכיוון הלב ומברכים: "בָּרוּךְ אַתָּה אֲדונָי אֱלוֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְווֹתָיו וְצִיוָּנוּ לְהָנִיחַ תְּפִילִּין". לאחר הברכה כורכים את רצועת התפילין על האמה שבע פעמים בשבעה סיבובים. אם יש שעון על היד, יש להסירו.

כעת מוציאים 'תפילין של ראש' מן הנרתיק, מניחים על השערות שמעל למצח, בין העיניים ומברכים: "בָּרוּךְ אַתָּה אֲדונָי אֱלוֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְווֹתָיו עַל מִצְוַת תְּפִילִּין". חוזרים לתפילין של יד וכורכים את קצה הרצועה על האמה (האצבע האמצעית) של יד שמאל, שלוש פעמים. במהלך הכריכה אומרים את הפסוק המעיד על הקשר החזק שבין עם ישראל לאלוהיו: "וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם, וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים, וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה, וְיָדַעַתְּ אֶת אֲדונָי" (הושע ב' כ"א כ"ב).

במסגרת תהליכי החיברות של הילד במשפחה הדתית, הוא לומד לקיים מצוות מגיל צעיר, על אף שאינו מחויב בהן עד הגיעו לגיל שלוש-עשרה. ואולם, להניח תפילין אין הוא רשאי לפני הגיעו למצוות, ועל כן, קיומה מהווה עבורו טקס מעבר מעולם הילדים לעולם המבוגרים.

בציבור הדתי-לאומי, בהתאם למסורת היהודית, מקיימים את טקס הנחת התפילין ביום חול, לעיתים ביום-הולדתו השלוש-עשרה של הנער, ולעיתים ביום שני או ביום חמישי שלאחריו (ימים שבהם קוראים בתורה). בעדות מסוימות (בעיקר עדות המזרח) נהוג, שהנער מניח תפילין לראשונה כחודש או חודשיים לפני הגיעו למצוות. אלה וגם אלה מייחסים חשיבות רבה להנחת התפילין הראשונה של הנער בהגיעו למצוות.

יש העורכים את טקס הנחת התפילין בבית-הכנסת, ויש העושים זאת בכותל המערבי. שכן, אבני הכותל מגלמות את זכר בית-המקדש שחרב, אלפיים שנות גלות וכיסופים לציון ושמחת שיבת עם ישראל לארצו גם יחד. לפיכך, משפחות רבות בוחרות לערוך את הטקס דווקא בכותל, ולהתחבר בדרך זו להיסטוריה היהודית ולשרשרת הדורות.

בכותל מתנהלות תפילות בכל יום ובמשך כל שעות היום כמעט, ולכן ניתן לקבוע מועד להנחת התפילין בכל אחת משעות האור. מי שמבקש לשלב את הנחת תפילין בתפילת שחרית, יוכל להצטרף לאחד המניינים הרבים המתקיימים בכותל מהנץ החמה ועד כארבע שעות לאחר מכן. בימי שני או חמישי שבהם קוראים בתורה, ניתן לשלב באירוע גם עלייה לתורה (בתנאי שלנער כבר מלאו שלוש-עשרה). חשוב לזכור כי בכותל ישנה הפרדה בין גברים לנשים. נשים תוכלנה לקחת חלק בתפילה, רק ברחבה שמימין לעזרת הגברים.

יש טקסים צנועים בהרכב מצומצם של המשפחה הגרעינית. מנציחים את האירוע במצלמה ולאחר מכן חוגגים בארוחה אינטימית במסעדה. יש העורכים טקס רב-משתתפים (בני משפחה, קרובים וחברים לכיתה), ולאחריו ארוחת בוקר חגיגית ולעיתים אף סיור מאורגן בסביבה (מנהרת הכותל, לדוגמה). אופי האירוע והיקפו נגזרים ממספר גורמים, ובהם רצונותיו של הילד, הנוהג המקובל בקרב חבריו לכיתה, היכולות הכספיות של ההורים וכדומה.

בציבור החרד"לי (חרדי-לאומי) מקובל לקיים טקס צנוע ומצומצם ו"להוציא כמות שפחות כסף", כפי שהסבירה לנו עליזה בן-דוד, מהיישוב בית אל ב' שליד ירושלים. לדבריה, "כשמגיעים לאירוע בני משפחה ממקום מרוחק, נהוג לחגוג איתם בארוחת בוקר אחרי הטקס, אבל הכל מאוד צנוע ולא מנקר עיניים".

העלייה לתורה

חלקו השני של טקס בר-המצווה הדתי-מסורתי מתקיים בשבת בבוקר, בבית-הכנסת. העלייה לתורה ואמירת ברכות התורה אל מול ספר התורה וקהל המתפללים, הן בעצם 'כרטיס הכניסה' של הנער לעולם המבוגרים.

גבאי בית-הכנסת קורא לחתן הבר-מצווה להתכבד ולעלות לדוכן, שם מונח ספר התורה. הנער העטוף בטלית עולה וניצב ליד הבעל-קורא (לרוב, בעל קול ערב הבקי בטעמי המקרא). זה מצביע בעזרת שרביט כסף קטן דמוי אצבע על הפסוק בפרשת השבוע שבו עצר, הנער ייגע בו בעדינות בעזרת ציצית טליתו, ינשק ויברך: "בָּרְכוּ אֶת אֲדונָי הַמְבוֹרָךְ". קהל המתפללים יענה לו: "בָּרוּךְ אֲדונָי הַמְבוֹרָךְ לְעוֹלָם וָעֶד". הנער יחזור על הפסוק ויסיים ב"בָּרוּךְ אַתָּה אֲדונָי אֱלוֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים, וְנָתַן לָנוּ אֶת תּוֹרָתוֹ. בָּרוּךְ אַתָּה אֲדונָי נוֹתֵן הַתּוֹרָה".

הקורא ממשיך לקרוא את הפרשה עד סופה, סוגר את שני חלקי ספר התורה בגלילה, מכסה אותו והנער מברך: "בָּרוּךְ אַתָּה אֲדונָי אֱלוֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר נָתַן לָנוּ תּוֹרַת אֱמֶת וְחַיֵּי עוֹלָם נָטַע בְּתוֹכֵנוּ. בָּרוּךְ אַתָּה אֲדונָי נוֹתֵן הַתּוֹרָה".

רובם הגדול של בני-המצווה בציבור הדתי-לאומי, קוראים בעצמם את פרשת השבוע כולה וכן את ההפטרה (פרק קצר יחסית מספרי הנביאים הנקרא אף הוא בטעמי המקרא).

בתום קריאת ההפטרה, אבי הנער, הניצב לצידו על הדוכן, אומר: "ברוך שפטרני מעונשו של זה" (או בנוסח מורחב: "בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלוֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֵׁפְּטָרַנִי מֵעָנְשׁוֹ שֶׁלָּזֶה"), ובכך מעביר אליו את האחריות למעשיו. הברכה, שנזכרה לראשונה במקורות מן המאה החמישית לספירה, קשורה בתפישה המסורתית כי עד לגיל מצוות נזקפים חטאי הילדים לחובת אביהם. מרגע שנכנס הילד בעול מצוות, הוא מתחייב גם בשכר ועונש עליהן. לפיכך, האב מברך ושמח על שנפטר מעונש על מעשי ילדיו.

בדומה, יש המפרשים את האמירה כאנחת רווחה של האב, על שנחלץ מ'עונש' אפשרי על שלא חינך את ילדיו כראוי. תפישה חינוכית שונה של הברכה רואה בה ביטוי כללי למעבר ולשינוי הסטאטוס בחיי הילדים, ולהבשלת מערכת היחסים בינם לבין הוריהם. הפטור שבברכה אינו על העונש להורים, אלא פטור ממערכת יחסים עונשית שבין קטן וגדול המבוססת על ציות, שכר ועונש, והמרתה במערכת יחסים בוגרת המושתתת על שותפות, התחשבות, אחריות והתייעצות.

הגבאי חותם את החלק הדתי של הטקס בברכה: "מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם, יִצְחָק וְיַעֲקב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת.... בּן ..... שֶׁמָּלְאוּ לוֹ שְׁלוֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְהִגִּיעַ לְמִצְווֹת, וְעָלָה לַתּוֹרָה, לָתֵת שֶׁבַח וְהוֹדָיָה לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עַל כָּל הַטּוֹבָה שֶׁגָּמַל אִתּוֹ. יִשְׁמְרֵהוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וִיחַיֵּהוּ, וִיכוֹנֵן אֶת לִבּוֹ לִהְיוֹת שָׁלֵם עִם אֲדונָי וְלָלֶכֵת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמוֹר מִצְווֹתָיו כָּל הַיָּמִים וְנאמַר אָמֵן".

בקהילות רבות, נהוג להמטיר על חתן הבר-מצווה סוכריות ומיני מתיקה, בעיקר מ"עזרת הנשים" (מקום נפרד לנשים בצידי אולם התפילה או ביציע שמעליו). מנהג זה שאוב ממנהג דומה המתייחס לחתן העולה לתורה לפני נישואיו, ויש בו משאלה שחייו וחיי רעייתו יהיו משופעים ומתוקים. יש המלווים את מלאכת 'הרגימה' בפיזמון "טי לי לי לי לי..." המושר במנגינה מסורתית מסוימת.

הקריאה בתורה

כאמור, מרבית הנערים בציבור הדתי-לאומי קוראים בעצמם את פרשת השבוע ואת פרק ההפטרה. מדובר באתגר לא קל. שכן, הקריאה בתורה דורשת לימוד ותירגול רב. כידוע, פרשיות התורה נכתבות באותיות סת"ם, ללא ניקוד, ללא פיסוק, ללא דגשים וללא הפסקות בין הפסוקים. יתר על כן, הקריאה נעשית במנגינה מיוחדת, המשתנה מעדה לעדה, ועל-פי תגים ייחודיים הנקראים טעמי המקרא.

כיוון שכך, נער שמנוי וגמור עימו להתמודד עם המשימה, יפתח בהכנות חודשים רבים, ולעיתים אף שנה, לפני המועד. הוא יעשה זאת בעזרת חונך מבוגר ומנוסה בכגון זה, מקרב משפחתו הקרובה או המורחבת. במידה שאין כזה, ישכרו עבורו הוריו מורה פרטי המתמחה בהכנת נערים לקריאת התורה. עלותו שיעור פרטי בן כשעה היא 160-50 שקלים (נכון ל-1008). מספר השיעורים תלוי בכישרון המוסיקלי של הנער וכן באורך הקטע שבחר לקרוא (פרשת השבוע כולה, חלק מן הפרשה, מפטיר או הפטרה, גם הפרשה וגם ההפטרה). לרוב, תדירות השיעורים היא אחת לשבוע, בכפוף לזמן שנשאר עד הטקס וליכולות הכספיות של המשפחה.

בזרם החרד"לי, הדרדקים ב"תלמודי תורה" לומדים את טעמי מקרא במסגרת בית-הספר, כבר בגיל צעיר. עליזה בן-דוד, שבניה לומדים בתלמודי תורה, סיפרה לנו כי "כבר בכיתה ב' הבן שלי ידע לקרוא בתורה עם טעמים. לקראת הבר-מצווה מוצאים מישהו שיעבור עם הילד על הפרשה לצורך ריענון וליטוש. לפעמים, גם האבא יכול לעשות זאת, אבל אין צורך ללמוד הכל מהתחלה".

בעידן המחשב אפשר להיעזר בלומדה ללימוד קריאה בתורה, שמחירה כ-300 שקלים לפרשה אחת, או כ-550 שקלים לחמשת חומשי תורה (כולל הפטרות). יש גם קלטת או דיסק המכילים הקלטה של פרשה יחידה (100-40 שקלים), או כל הפרשות וההפטרות (800-500 שקלים).

לימוד הקריאה מחייב התמדה, השקעת זמן וריכוז. הורים שעימם שוחחנו, הודו כי הנערים מתייחסים לתהליך הלימוד ברגשות מעורבים. מחד, יש התלהבות, במיוחד כאשר הנער מרגיש שתפס את הפרינציפ והקריאה זורמת. מאידך, יש נערים שרואים בכך מטרד, משימה שהם חייבים לבצע ללא חשק ומתוך אילוץ.

רוב רובם של ההורים במגזר אינם חוסכים בהכנת ילדם לקריאה בתורה. מבחינתם, הופעה מוצלחת של הצאצא (היינו, קריאה רציפה בטעמים הנכונים) מהווה מקור לגאווה.

בתום התפילה, נהוג לערוך באולם בית-הכנסת (או בחצר, אם יש כזו) "קידוש", כמפורט להלן.

קידוש

"קידוש" הוא כינוי לסעודה חגיגית הנערכת בשבת אחרי התפילה, בדרך כלל בבית-הכנסת. לפי ההלכה אין לאכול בשבת בבוקר לפני הקידוש ועל כן, הסעודה הראשונה המתקיימת ביום שבת נפתחת ב'קידוש', ומכאן מקור הכינוי (שבמסורת היהודית נקרא "קידושא רבא"). במרבית הקהילות מקובל לערוך קידוש בבית-הכנסת, בבית המשפחה או לעיתים באולם סמוך, לרגל אירוע משפחתי, והדבר אמור גם לגבי בר-מצווה.

המוזמנים לקידוש הם קהל המתפללים ובנוסף, חברים ובני-משפחה, שאינם נמנים עם המניין הקבוע בבית-הכנסת (גברים ונשים כאחד).

במחנה הדתי-לאומי קיים מגוון רחב של 'קידושים' לרגל בר-מצווה. יש משפחות העורכות קידוש צנוע, שבתפריטו שתייה חריפה, דג מלוח, מציות ועוגות. יש העורכות קידוש ברמה של ארוחה חגיגית, לעיתים חלבית ולעיתים בשרית. הקידושים הם כמעט תמיד בהגשה עצמית. אופי הקידוש ותכולתו מותנים במידה רבה בנורמות המקובלות בקהילה, במצבה הכלכלי של המשפחה ובאירועים מתוכננים נוספים לחתן הבר-מצווה.

בחלק מקהילות הזרם הליברלי, עורכים קידושים בסטנדרט גבוה במיוחד, עם תפריט שמזכיר אולם אירועים. מנגד, בזרם החרד"לי, ההסתפקות במועט מושלת בכיפה - עוגות, שתייה ופיצוחים ותו לא. יש חרד"לים הממירים את הקידוש ב'עונג שבת'. מדובר במתכונת זהה פחות או יותר לקידוש בשבת, אך במקום להמתין עד שבת בבוקר לאחר התפילה, מקדימים ומקיימים אותו לאחר סעודת ליל שבת (הסעודה ביום שישי בלילה נקראת סעודת ליל שבת ולא ליל שישי, על אף שמתקיימת ביום שישי).

שבת בר-מצווה

מקובל להזמין לטקס העלייה לתורה בני-משפחה וחברים קרובים, הן של הנער והן של הוריו. בהנחה שלא כולם מתגוררים במרחק הליכה מבית-הכנסת, ולנוכח האיסור לנסוע בשבת, התפתח עם השנים הנוהג להזמין את המקורבים לאירוח למשך כל השבת. חשוב לציין כי אין מדובר באירוח של מה-בכך, אלא ב'הפקה' של ממש הכוללת מקומות לינה עבור האורחים, שלוש סעודות, הענקת מזכרות (ראו פירוט בהמשך), ועוד.

בריכוזי חרד"לים ובהתנחלויות מקובל להלין את האורחים בבתים של שכנים שנסעו 'לעשות שבת' מחוץ ליישוב, או בחדרים של ישיבות/אולפנות ביישוב. את הסעודות אוכלים בחברותא באולם מתאים (בבית-הספר, בית-הכנסת, הישיבה) או בבית משפחת חתן בר-המצווה, אם זה רחב-ידיים דיו להכיל את כל האושפיזים.

בשנים האחרונות התפתח, בעיקר בקרב המשפחות המבוססות יותר במגזר, מנהג לארגן שבת משותפת במלון או בבית-הארחה, ובמסגרת זו לקיים את התפילה החגיגית בשבת בבוקר, שלוש הסעודות וכדומה. בעלי האמצעים בזרם המרכזי או הליברלי אף מרשים לעצמם אירוח מלא במלון ארבעה או חמישה כוכבים למשך כל השבת. במקרים כאלה, המוזמנים יביאו מתנה בשווי גבוה מהרגיל.

סעודת מצווה

את כניסתו של הנער לגיל המצוות נהוג לחגוג בסעודה חגיגית, הנקראת "סעודת מצווה". יש המקיימים אותה בחוג המשפחה המצומצמת, ויש המזמינים אליה את בני המשפחה המורחבת, מכרים וחברים של חתן בר המצווה. הכל על-פי היכולות הכספיות, הדפוסים המקובלים בקהילה ומעל הכל, רצונותיו של חתן בר-המצווה. יש המקיימים את הסעודה במסגרת "שבת בר-מצווה" או לאחר טקס הנחת התפילין (כארוחת בוקר חגיגית), ויש החוגגים אותה באולם או בגן אירועים.

לרוב, סעודת מצווה באולם או בגן אירועים אינה נופלת בהיקפה מחתונה, כולל להקה/תזמורת ומנות בהגשה אישית, או בהגשה עצמית. יש משפחות שמוותרות על תוכנית אמנותית בתשלום, בהנחה שהמוזמנים כבר יעשו 'שָמֵייחַ'. בכל מקרה, שירה וריקודים, בדרך כלל מעגלים שבמרכזם חתן בר-המצווה, הם חלק בלתי-נפרד מהשמחה.

משפחות חרד"ליות נמנעות ברמה העקרונית, ולרוב גם ברמה המעשית (עקב אילוצים כלכליים), מקיום סעודת מצווה מפוארת. במקרה הטוב, הן יחגגו באולם צנוע, עם תפריט צנוע ובהרכב מוזמנים מצומצם. בסעודת המצווה, בדומה לחגיגות אחרות בזרם החרד"לי, קיימת הפרדה בין נשים לגברים.

דרשת חתן בר-המצווה

רקע

יומן האירועים מזמן לנער כמה וכמה מעמדים מרגשים ביותר, מהנחת התפילין הראשונה, העלייה לתורה וקריאת התורה וההפטרה, ועד הדרשה שהוא מוזמן לשאת בפני המוזמנים, בדרך כלל בבית-הכנסת.

ראשיתה של הדרשה בימי בית-המקדש השני, כאשר הציבור היהודי התכנס לקריאה בתורה בשבתות, בחגים ובתעניות. באותם ימים, כל אחת מפרשות השבוע המוכרות לנו היום נקראה במשך שלוש שבתות רצופות, שליש פרשה בכל שבת. שאר הזמן הוקדש לתרגום הקריאה העברית לשפה מובנת לקהל וכן לנשיאת דרשה, היינו - הסברים ופרשנויות לפרק שנקרא.

עם הזמן התרחבו תכני הדרשה אל מעבר לפרשת השבוע, ועסקו בענייני היום ובמסרים כלליים. לאחר חורבן בית שני (בשנת 70 לספירה) וכישלון מרד בר-כוכבא ברומאים (בשנת 135 לספירה), שימשה הדרשה גם אמצעי לעידוד רוחו הנכאה של העם ולמתן תשובות למצוקותיו. הדרשות כוונו בעיקר לאוזניהם של פשוטי העם, וכדי לרתק אותם נעזרו הדרשנים במשלים ובסיפורים, במשחקי מילים, בגימטריה ובדראמה. בימי הביניים, שימשה הדרשה תלמידי חכמים ביום חתונתם, על-מנת שיראו את כוחם בתורה. אמירת דברי תורה במהלך סעודת המצווה הייתה כמעט חובה. המנהג הועתק מן החתנים לנערים בהגיעם למצוות, ורווח עד ימינו.

יש לציין כי אין כלל אחיד לגבי מועד נשיאת הדרשה. חתן בר-המצווה יכול לשאתה בשבת בבוקר בבית-הכנסת, לאחר הקריאה בתורה ולפני תפילת מוסף; מיד בתום התפילה, במסגרת הקידוש או לפניו; ובסעודת המצווה המתקיימת בשבת או ביום חול בערב. יש נערים הנושאים דרשה רק פעם אחת, ויש העושים זאת פעמיים - גם בבית-הכנסת, גם בסעודת המצווה.

לרוב, הדרשה נישאת מעל הבימה (המקום בו עומד החזן בשעת התפילה), כשהנער עומד בגבו אל ארון הקודש ופניו אל הקהל. בבית-הכנסת (לפחות בזרמים היותר שמרניים) אין אמצעי הגברה, ולכן על הנער להתאמן היטב על קריאה בקול רם וברור.

תכני הדרשה

התכנים כוללים בראש ובראשונה דברי תורה, המתייחסים לפרשת השבוע, או להפטרה, שאותה קרא שעה קלה קודם לכן. על-פי-הרוב, הדרשה נסבה על משמעות הכניסה של נער יהודי לעול המצוות. יש המשלבים בדרשה גם סוגיות אקטואליות, הקשורות למדינת ישראל או לעם ישראל בכללו. בכל מקרה, נהוג לפתוח את הדרשה במילות תודה להורים ("שהביאוני עד הלום") ולבני-משפחה קרובים.

יש נערים המעדיפים דרשה שנכתבה עבורם על-ידי מבוגר, בדרך-כלל אחד ההורים או האחים. מנגד, שיעור בלתי-מבוטל של נערים כותבים את הדרשה בכוחות עצמם, לעיתים בשיתוף עם בן משפחה בוגר. אלה האחרונים רואים בכתיבת הדרשה אתגר ואמצעי להפגנת למדנותם.

דברי תורה וברכות

בסעודת המצווה וכן בסעודה של שבת הבר-מצווה, נהוג לכבד מוזמנים חשובים בנשיאת ברכה לחתן בר-המצווה ומשפחתו. המברכים הם על-פי-הרוב הורי החתן, אחיו, בני משפחה נוספים, ולעיתים אף רב בית-הכנסת או היישוב. הברכה מתובלת בדברי תורה, בחשיבות הכניסה לעול מצוות ומשבחת את הנער על היותו עוד חוליה ברצף ההיסטורי של עם ישראל.

חגיגת בר-מצווה במסגרת טיול

יש משפחות המקנחות את החגיגה בטיול בטבע או בסיור לימודי. הטיול נועד בדרך כלל לחבריו של חתן בר-המצווה ולעיתים גם לבני משפחתו. אתר הסיור קשור בדרך זו או אחרת לביוגרפיה המשפחתית, לתחומי העניין והתחביבים של חתן השמחה וכדומה. לחלופין, יש המסיירים באתר הקשור לחג סמוך מבחינה רעיונית (דוגמאות: תצפית כוכבים בעקבות אור וחושך בחנוכה, קטיף פירות בט"ו בשבט, סיור בעקבות מעיינות בסוכות, סיור בכרמים בט"ו באב, סיור במפעל כלי כסף בעקבות ארבע הכוסות בפסח) או מבחינה גיאוגרפית (קברות המכבים בחנוכה, ירושלים בתשעה באב).

רעיונות נוספים ניתן לשאוב מפרשת השבוע, מבחינה רעיונית (תצפית חלל בעקבות פרשת הבריאה, גן חיות בעקבות פרשת נח, ביקור באוהל בדואי בעקבות הכנסת האורחים של אברהם ושרה, דגם בית-המקדש או סיור בכותל בעקבות פרשות בספר ויקרא, ביקור בכפר דרוזי בעקבות סיפור יתרו), או מבחינה גיאוגרפית (עמק האלה בעקבות קרב דוד וגוליית, התבור בעקבות דבורה הנביאה או סדום בעקבות סיפור לוט).

ואולם, חשוב להדגיש כי הטיול אינו מהווה תחליף לעלייה לתורה בשבת ולקריאה בתורה. זאת ועוד, יש המשלבים את הטיול בשבת הבר-מצווה. לדוגמה: יוצאים ביום חמישי או שישי לטיול ברמת הגולן, ונשארים 'לעשות שבת' באחד מבתי-ההארחה באזור.

מתנות ומזכרות

סל המתנות שמקובל להעניק לחתן בר-מצווה בציבור הדתי-לאומי, כולל: ספרי עיון ביהדות, אך גם בתחומים אחרים הקשורים לעם ישראל וארץ-ישראל; מנוי לכתב-עת בתחומי העניין של הנער; משחקי מחשב ואביזרים הקשורים למחשב ולמוסיקה; פריטי יודאיקה (לדוגמה: גביע לקידוש ששם הנער חרוט עליו); המחאות ושוברי קנייה למיניהם.

במקרים רבים, גם האורחים אינם יוצאים בידיים ריקות. המארחים מעניקים להם שי למזכרת, שיישאר ברשותם זמן רב אחרי האירוע, כגון: בירכונים (סיפרון או חוברת דקה, שמצידו האחד מודפסות ברכות ומצידו האחר תצלום ופרטים של חתן בר-המצווה), ספר הקידוש (הכולל את מגוון הקידושים למועדים השונים), פריטי יודאיקה שימושיים שעליהם מצוין כי הם "מזכרת מחגיגת הבר-מצווה של..."; שוקולד או מיני מתיקה עם שמו או תצלומו של חתן בר-המצווה על האריזה, ועוד.

פעילות בית-הספר לקראת האירוע

מראיונות שקיימנו עם תלמידים בגיל בר-מצווה ועם הוריהם, עולה כי הפעילות בבית-ספרם לרגל האירוע, מועטה יחסית לזו המתקיימת במוסדות לימוד לבנות בשנת הבת-מצווה שלהן. ככל הנראה, הדבר נובע מכך שלא כל המשפחות במגזר הדתי-לאומי נוהגות לציין את בת-המצווה בטקס מיוחד (על אף שבשנים האחרונות חלו תמורות בנושא ראו בערך "בת-מצווה במגזר הדתי-לאומי" במדריך זה). לפיכך, בתי-הספר הדתיים לבנות חשים חובה לציין את המועד החשוב הזה, במסגרת תוכניות הלימוד ושאר הפעילויות בכיתה ו'.

עם זאת, קשה לומר כי בתי-הספר לבנים במגזר הדתי-לאומי מתעלמים מתלמידיהם, העומדים לחגוג את בר-המצווה שלהם. בראש ובראשונה, מלמדים אותם הכל אודות התפילין - מקור המצווה, ממה הן עשויות, כיצד להניח אותן, ואף מארגנים להם ביקור אצל סופר סת"ם הכותב את התפילין.

יש בתי-ספר בהם מתרגלים עם התלמידים הנחת תפילין במשך כחודשיים. בנוסף, מצרפים חלק מתלמידי כיתות ח' לתפילה עם תלמידי כיתות ו'-ז', כשהבוגרים מדריכים אותם כיצד להניח תפילין.

חלק ממוסדות החינוך מטילים על בני-המצווה שבדרך, להכין עבודת שורשים. זאת, במטרה להעמיק את הקשר של הנער עם מורשתו הדתית והרוחנית. תכנים נוספים המועברים לנערי המצווה: משמעות הכניסה לעול מצוות וכן סוגיות שונות שאינן בעלות זיקה דתית ישירה, כמו בגרות אישית ואחריות.

בתי-ספר מסוימים שולחים את התלמידים לשני ימי סמינריון, במדרשה ללימודי יהדות וארץ-ישראל. במהלכם, הם משתתפים בסדנאות ומקשיבים להרצאות במגוון נושאים, ובהם קיום מצוות ואמונה, ארץ-ישראל ועם ישראל, התמודדות עם קשיים, אחריות הדדית וכיוצא באלה.

בדומה, בחלק ממוסדות החינוך הדתי מארגנים "שבת בר-מצווה", שבמסגרתה יוצאים התלמידים למדרשה או בית הארחה, מקיימים סעודות שבת משותפות, מקשיבים להרצאות על יהדות ועם ישראל, ולרוב, לא יוצאים משם בידיים ריקות: הנהלת המוסד מעניקה להם שי סמלי, כגון ספר עיון ביהדות.

ביביליוגרפיה

ספרי עיון ומדע

  • לאו מאיר, יהדות הלכה למעשה,מסדה, 1978.
  • משרד הביטחון, מן המסד, ילקוט מושגים ביהדות, 1986.

אתרי אינטרנט

ראיונות

  • ראיון עם עליזה בן דוד, מפיקה בערוץ 7, בית אל, 2008.
  • ראיון עם תמר חוברה, מרפאה בעיסוק, נווה דניאל, 2008.
  • ראיון עם נורית אהרוני, מורה, אפרת, 2008.
  • ראיון עם קרן בלס, פיזיותרפיסטית, ירושלים, 2008.
  • ראיון עם גד בלס, תלמיד בית-ספר ממלכתי דתי בירושלים, 2008.
  • ראיון עם שמואל בורז'ל, תלמיד בית-ספר ממלכתי דתי בירושלים, 2008.
  • ראיון עם א"ק, תלמיד בית-ספר ממלכתי דתי בירושלים, 2008.

הערות שוליים

    הוספת תגובה




     

     

    * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של "אנשים ישראל" לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.