דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
הוסף דירוג לספר לא דורג

השבת בחברה החרדית

אפיית חלות
אפיית חלות
הדס חנני
מגש לחלה
מגש לחלה
הצורפים
עשוי כסף, תוצרת הצורפים
נייר טואלט לשבת
נייר טואלט לשבת
חבילת ניר טואלט הנקנה כשהוא חתוך ומוכן לשימוש בשבת.
גביע לקידוש
גביע לקידוש
הצורפים
עשוי כסף, תוצרת הצורפים
גביע לקידוש
גביע לקידוש
משה לב
צולם בחנות "הצורפים"בבני ברק
הדס חנני
ערך זה מבוסס על פרק בעבודת הדוקטורט, שהוגשה בחוג ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה, בהנחיית פרופ' עוז אלמוג
תוספות לערך: יוסי טישלר

נוצר ב-7/24/2008

זמני השבת

שבת היא יום המנוחה היהודי, החל ביום השביעי בשבוע. על-פי תפיסת היהדות, היממה מתחילה בָּערב סמוך לשקיעת השמש, ומסתיימת עם צאת הכוכבים ביום המחרת, ככתוב: "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד" (בראשית א' ה'). כלומר - הלילה משויך תמיד ליום שאחריו. ההגדרה הזאת של הזמן איננה מוחלטת מפני שהזמן בין שקיעת השמש ובין צאת הכוכבים ("בין השמשות") ספק שייך ליום הקודם וספק שייך ליום הבא.
על-פי דעת חז"ל, מצווה להוסיף לזמנה של השבת מעט מיום שישי ומעט מיום ראשון. המצווה הזאת נקראת "תוספת שבת". אורכה של תוספת הזמן לפני שקיעת השמש ביום שישי משתנה ממקום למקום בהתאם למסורות מקומיות (20-40 דקות). ברוב הארץ מקובל להוסיף 20 דקות כ"תוספת שבת" מלבד בירושלים ובפתח תקוה (שנוסדה על ידי אנשי ירושלים ועל כן נוהגים בה מנהגי ירושלים להבדיל מן "הישוב החדש") בהן נוהגת תוספת שבת של ארבעים דקות. תוספת הזמן הארוכה ביותר נהוגה בירושלים. וכיוון שכך - השבת נמשכת מעט יותר מיממה - החל בשקיעת השמש ביום שישי, וכלה בצאת הכוכבים למחרת. רבים נוהגים להוסיף עוד דקות אחדות לאחר צאת הכוכבים, על-מנת שלא להוציא את השבת מיד כשהדבר אפשרי מבחינה הלכתית, וחלק מהחרדים נוהגים על-פי שיטת רבנו תם להוסיף לשבת שעה.
יציאת השבת נקבעת על-פי הימצאותם של שלושה כוכבים. מוצש"ק (מוצאי שבת קודש) - זהו כינוי לזמן שבין צאת השבת לבין עלוֹת השחר ביום ראשון.
יש להבחין בין "ערב שבת" ובין "ליל שבת". כאשר אומרים בעברית "ערב", הכוונה היא ליום הקודם. "ערב שבת" מתייחס ליממה הקודמת לשבת, כלומר - ליום שישי עד הדלקת הנרות וכניסת השבת. זוהי המשמעות של אמירת חז"ל: "מי שטרח בערב שבת - יאכל בשבת, מי שלא טרח בערב שבת - מהיכן יאכל בשבת" (תלמוד בבלי, סדר נזיקין, מסכת עבודה זרה, ג' ע"א). ליל שבת הוא הלילה הקודם ליום השבת. המילה "ליל" בעברית מתייחסת תמיד ללילה הקודם ליום המוזכר. כלומר - ליל שבת הוא יום שישי בערב לאחר השקיעה. ככתוב בתוספתא: "לילי שבתות ולילי ימים טובים יש להם קדושת היום על הַכּוֹס" (תוספתא, סדר זרעים, מסכת ברכות, ג' י"ב).

השבת ביהדות - רקע כללי

שמירת השבת היא המצווה החשובה והמשמעותית ביותר בחיי יהודי אורתודוקסי מכל הזרמים. די אם נצטט אִזכורים אחדים אשר תוכנם והקונטקסט שבו הם מובאים מעידים על מקומה ועל חשיבותה של השבת ביהדות:
השבת נזכרת לראשונה בפרק ב' בספר בראשית: "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם: וַיְכַל אֱלהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה: וַיְבָרֶךְ אֱלהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלהִים לַעֲשׂוֹת" (בראשית ב', א'-ג').
החיוב בשמירת השבת מופיע בדיבר הרביעי בעשרת הדיברות (שלושת הדיברות הראשונים מתייחסים להכרה באלוהי ישראל כאל היחיד): "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ: שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ: וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ: כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ:" (שמות כ', ח'-י'). בַּנוסח השני של עשרת הדברות כתוב " שָׁמוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת, לְקַדְּשׁוֹ" (דברים ה' י"א).
שמירת השבת משמשת אות לברית שנכרתה בין ה' לבין בני-ישראל: "וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדורותָם בְּרִית עוֹלָם: בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ:" (שמות ל"א, ט"ז –י"ז). על-פי ה"קידוש" (הברכה הנאמרת לפני סעודת ליל השבת), השבת היא "זִיכָּרוֹן למעשה בראשית". כמו שהאלוהים שָבַת ביום השביעי ממלאכת הבריאה, כך בני האדם צריכים לִשְבּוֹת מכל מלאכה ביום השביעי בשבוע.
השבת היא זֵכֶר ליציאת מצרים: "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיּוצִאֲךָ ה' אֱלהֶיךָ מִשָׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה עַל כֵּן צִווךָ ה' אֱלהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת:" (דברים ה', י"ד).
שמירת השבת נחשבת ביהדות לַמצווה החשובה ביותר, וחילול השבת הוא עבֵרה חמורה: "אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: אם תזכו לשמור שבת, מעלה אני עליכם כאילו שמרתם את כל המצוות שבתורה, ואם חיללתם אותה, מעלה אני עליכם כאילו חיללתם כל המצוות" (מדרש שמות רבה, פרשה כ"ה י"ב).
השבת, הנקראת גם "חמדת ימים" (היום שאליו מכוונים כל ימות השבוע), היא יום של קדוּשה, התעלות והתרוממות הנפש, הפסקה במירוץ החיים והתענגוּת על הטוב. לכן בשבת אין נוהגים מנהגי אבלות ויש להימנע ממצב של צער ועוגמת נפש. נאסר לעשות בשבת כל מלאכה על- מנת לאפשר את ההתעלות מעל היום-יום. התורה מדברת על הבערת אש ועל יציאה אל מחוץ לתחום היישוב, אולם בתורה שבעל פה יש איסורים ברורים ומפורטים. המשנה מפרטת ומרחיבה את המלאכות האסורות בשבת ל־39 טיפוסים שונים שאותם מכנים "ל"ט אבות מלאכה". אבות המלאכה האסורים בשבת הם המלאכות שבוצעו בזמן הקמת המשכן: "אֲבוֹת מְלָאכוֹת אַרְבָּעִים חָסֵר אֶחָת: הַזּוֹרֵעַ וְהַחוֹרֵשׁ, וְהַקּוֹצֵר, וְהַמְעַמֵּר, הַדָּשׁ, וְהַזּוֹרֶה, הַבּוֹרֵר, הַטּוֹחֵן, וְהַמְרַקֵּד, וְהַלָּשׁ, וְהָאוֹפֶה; הַגּוֹזֵז אֶת הַצֶּמֶר, מְלַבְּנוֹ, וְהַמְנַפְּצוֹ, וְהַצּוֹבְעוֹ, וְהַטּוֹוֶה, וְהַמֵּסֵךְ, וְהָעוֹשֶׂה שְׁנֵי בָתֵּי נִירִין, וְהָאוֹרֵג שְׁנֵי חוּטִין, וְהַפּוֹצֵעַ שְׁנֵי חוּטִין, הַקּוֹשֵׁר, וְהַמַּתִּיר, וְהַתּוֹפֵר שְׁתֵּי תְפִירוֹת, הַקּוֹרֵעַ עַל מְנָת לִתְפֹּר שְׁתֵּי תְפִירוֹת; הַצָּד צְבִי, הַשּׁוֹחֲטו, וְהַמַּפְשִׁיטוֹ, הַמּוֹלְחוֹ, וְהַמְעַבֵּד אֶת עוֹרוֹ, וְהַמּוֹחֲקוֹ, וְהַמְחַתְּכוֹ, הַכּוֹתֵב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת, וְהַמּוֹחֵק עַל מְנָת לִכְתֹּב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת, הַבּוֹנֶה, וְהַסּוֹתֵר, הַמְכַבֶּה, וְהַמַּבְעִיר, הַמַּכֶּה בַפַּטִּישׁ; הַמּוֹצִיא מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת; הֲרֵי אֵלּוּ אֲבוֹת מְלָאכוֹת אַרְבָּעִים חָסֵר אֶחָת:" (מסכת שבת, פרק ז' משנה ב'). 

פירוט ל"ט אבות המלאכה
זריעה/נטיעה - זריעה, נטיעה וכל פעולה אחרת המביאה לגידול צמחים או מסייעת לכך.
חרישה - הכשרת קרקע הראויה לזריעה למטרת זריעה, נטיעה, או יפויהּ.
קצירה - עקירת דבר ממקום גידולו.
עימור - איסוף גידולי קרקע תלושים, שעדיין נמצאים במקום גידולם, לנקודה אחת.
דישה - הפרדת גידולי קרקע מקליפתם.
זרייה, ברירה והרקדה - על פי התלמוד הירושלמי, מוגדרת מלאכת הזרייה בתור כל פיזור של חומר על ידי רוח אולם על פי התלמוד הבבלי, מהותן של כל שלושת המלאכות היא זהה והיא הפרדת "אוכל" מ"פסולת".
טחינה - פירוק גוף מוצק, שגידולו מהקרקע, לחלקים נפרדים קטנים, על ידי כלי המיועד לכך.
לישה - עירוב מוצק ונוזל לבלילה אחת.
אפייה/בישול - הכשרת דבר לשימוש על ידי חום האש. איסור מבשל כולל גם הכשרה בדברים שאינם למאכל כגון להתיך מתכת וכדומה.
גזיזה - ניתוק דבר ממקום גידולו על גוף האדם או בעלי חיים, כמו: צמר, שערות וצפרניים.
ליבון - פעולה המביאה לניקוי בגדים, אריגים, חוטים וכד'.
ניפוץ - אחר שמלבנים את הצמר סורקים את הצמר כדי להפריד בין השערות ולהכשירו לטוויה (טוויה היא עשיית החוטים), ופעולה זו נקראת ניפוץ.
צביעה - צביעת צבע או חיזוק צבע קיים.
טוויה - עשיית חוטים בכל דרך שהיא, מחומר גלמי (צמר, פשתן, כותנה וכד').
המיסך - מתיחת חוטי השתי (חוטי אורך) כדי להכניסם לאריגה.
עשיית שני בתי נירין - פעולת הכנה למלאכת האריגה. יש סוברים שהמלאכה היא עשיית טבעות (=נירין) להשחלת חוטי השתי במכונת האריגה. ויש סוברים, שהמלאכה היא השחלת שני חוטי שתי לטבעות הנירין, כל חוט לבית ניר אחר.
אריגה - יצירת אריג על ידי הכנסת חוטי הערב (חוטי הרוחב) בין חוטי השתי.
פציעה - סתירת האריג ע"מ לתקן את האריג. כאשר יש קרע באריג נוטלים (=פוצעים) חוטים ממקום אחר לצורך התיקון.
קשירה - חיבור שני דברים והידוקם ב"קשר של קיימא" (קשר קבוע וחזק).
התרה - התרת "קשר של קיימא".
תפירה - חיבור שני דברים בתפר המתקיים.
קריעה - קריעה או הפרדה של דברים המחוברים בחיבור בר קיימא.
צידה - כל פעולה שעושה אדם כדי לשלול את חירותו של בעל חיים בכל אופן שהוא, כגון: צייד בעל חיים ביד, ברשת, במלכודת או במצודה.
שחיטה - נטילת נשמה של בעל חיים בכל צורה שהיא.
הפשטה - הפשטת עור מבעל חיים לאחר מותו.
עיבוד/מליחה - עיבוד העור כדי להכשירו לשימושים שונים. המלאכה כוללת מליחה במלח, שרייה בסיד או בחומרים אחרים.
הממחק - החלקת עור בע"ח כדי להכינו לשימוש.
שרטוט - ציור סימנים על קלף או נייר כדי לכתוב עליהם ישר, או כדי לחתוך אותם ע"פ סימנים אלה.
חיתוך - חיתוך דבר כלשהו לפי מידה או לפי צורה מסוימת.
כתיבה - כתיבת אותיות.
מחיקה - מחיקת כתב כדי לכתוב במקום שנמחק. כמו שאר אבות המלאכות שנלמדו ממלאכות המשכן, גם מלאכת מוחק הייתה במשכן שכאשר קרה שטעו ורשמו אות לא נכונה על קרשי המשכן היו צריכים למחוק אותה כדי לכתוב אחרת במקומה.
בנייה - איסור לעשות בשבת מעשה העונה בניה בצורה כל שהיא, נלמד מהמשכן שהיו מחברים את הקרשים בתוך האדנים, כתב הרמב"ם על הגדרת המלאכה "שכל המקבץ חלק אל חלק ודיבק הכול עד שיעשו גוף אחד, הרי זה דומה לבניין" (שבת ז, ו).
סתירה - הריסת בנין או חלק ממנו לשם בנייתו מחדש.
כיבוי - הפסקת תהליך הבעירה או הקטנת להבה.
הבערה - הדלקת אש או הגדלתה.
הכאה בפטיש - כל פעולה הגורמת ומשלימה את הכלי אפילו אינה אלא הכאה אחת בלבד.
הוצאה מרשות לרשות - הוצאת חפץ מרשות היחיד לרשות הרבים או להיפך על ידי נשיאתו, זריקתו, הושטתו, משיכתו או דחיפתו.

כל אחת ממלאכות השבת כוללת בימינו בהגדרתה אין-ספור פעולות הנובעות מהעולם המודרני. החרדים מאמצים את דרך ההקפדה לחומרה באופן כללי, ועל אחת כמה וכמה ביחס לשמירת השבת. כך, למשל, משום איסור צובע אין לנגב קטשופ במפית ואין לצחצח או להבריש נעליים. משום מלאכת תופר וקורע אין לחבר דף בנעץ ללוח מודעות, אין להדביק פלסטר. משום מלאכת מחתך אין לתלוש נייר טואלט מגליל, אין לתלוש שקית מגליל שקיות, אין לגזור במספרים, אין להפריד גביעי מעדן חלב אם יש ציור אחד על כולם. משום מלאכת מעבד אין לפזר מלח על כרוב קצוץ, אלא אם כן שופכים עליו גם שמן או חומץ. משום מלאכת ממחק אין להשתמש בשבת בסבון מוצק או במשחת סבון, אין למרוח משחה, אין להחליק מאכלים (כגון חומוס או אבוקדו) על הצלחת, אין לשחק בפלסטלינה. משום מלאכת כותב אין לשחק בפאזל היוצר תמונה או אותיות, אין להניח אותיות שיש בהן מגנט על גבי לוח כך שנוצרת מילה. משום מלאכת מוחק אין לפתוח שקיות ממתקים באופן שנקרעות האותיות, אין להשתמש בנייר טואלט שיש עליו ציורים, אין לשבור ביצה מהחמין על מקום האותיות הרשומות עליה. משום מלאכת בונה וסותר אין להחזיר למקומה מגירה שיצאה מהמסילה, אין להדק לקיר מתלה ואקום שנפל, אין לפתוח מטרייה, אין לפרוש שמיכה על כסאות (מעין אוהל) על מנת לשחק, אין לכסות סירים גדולים בנייר אלומיניום (אפילו הוכן מראש), אין לנפח בלון שלא נופח קודם לכן ביום חול. משום מלאכת מכה בפטיש אין ליישר כובע קשה שהתקמט.
דעותיהם של הרבנים חלוקות בנושאים אחדים, כגון - הַאִם מותר לפתוח פקק פלסטיק של בקבוק שתייה, כך שנקרעת טבעת הפלסטיק המחוברת אליו או האם מותר לפתוח פחית שתייה או פחית שימורים או האם מותר או אסור להפריד גביעי לֶבֶּן ועוד.

רשויות השבת

אחד מאבות המלאכה האסורים בשבת הוא הוצאה מרשות לרשות. ארבע רשויות השבת הן ארבעה תחומים: רשות היחיד, רשות הרבים, כרמלית ומקום פטור. אלה הם אזורים בעלי אִפיונים ופונקציונליות שונים שהוגדרו בהלכה היהודית לצורך איסור מלאכת הוצאת חפצים מתחום לתחום וטלטולם בשבת. 

רשות היחיד היא תחום שנועד לשימוש של היחיד. זהו שטח בכל תחום בגודל של לפחות ארבעה על ארבעה טפחים (1024 סמ"ר), מוקף בלפחות שלוש מחיצות, שגובהן או עומקן לפחות עשרה טפחים (80 ס"מ). מחיצות רשות היחיד נחשבות אף הן כרשות היחיד, וכמו כן "רשות היחיד בוקעת ועולה עד לרקיע" (קיצור שולחן ערוך, סימן פ"א סעיף ב') דין זה מתייחס למשל לעפיפון שאסור להעבירו לרשות הרבים גם באוויר. מקומות שנחשבים לרשות היחיד: אוהל, בית, סוכה, דיר, סירה, מכונית, חצר משותפת, באר רחבה, בסיס צבאי המוקף גדר ואף קרטון אריזה גדול כגון זה המשמש לאריזת מקרר חדש.

רשות הרבים היא תחום שנועד לשימושם של הרבים. הגדרת תחום זה היא שטח שרבים מהלכים בו, שאינו מקורה ושרוחבו למעלה מ־16 אמה (כ-8 מטרים). להגדרה זו מתאימים רחובות שעוברים בכל עיר, שווקים ודרכים בינעירוניות. תנאי נוסף הוא שיעברו בו או שיהיו בסביבתו שישים ריבוא (600,000) איש ביום, כמספרם של בני דור המדבר. אף שתנאי זה מאוחר יותר ואינו מופיע בתלמוד, רבים מן הפוסקים סוברים שהוא נדרש. לכן כיום רוב הערים והרחובות שבהן, אינם נחשבים לשיטה זו לרשות הרבים אלא לכרמלית (כפי שיוסבר להלן), בשל העובדה שלא מהלכים בהם שישים ריבוא איש ביום. למעשה בישראל, רק נתיבי איילון, כביש 6 או כביש גהה (יש הסוברים שגם נמל תעופה בן גוריון) הם רשות הרבים.

כרמלית היא תחום ביניים, שאינו רשות הרבים ואף לא רשות היחיד. הוא מוגדר כשטח בגודל של לפחות 4×4 טפחים (32X32 ס"מ), שגובהו בין שלושה לעשרה טפחים (24-80 ס"מ), כמו תל או תעלה רחבים ונמוכים. אוויר כרמלית תופס רק עד גובה עשרה טפחים (80 ס"מ). שטחים אופיינים כאלו הם שדות, עמקים, נהרות וימות. גם מדרכה או מפתן בית בשל היותם שטח ביניים, אסור לטלטל בהם חפץ או להעבירו מרשות היחיד לרשות הרבים מדרבנן. לשיטת המצריכים שישים ריבוא איש כתנאי לרשות הרבים, גם כל דרך שאינה מקיימת תנאי זה (כלומר, רוב הדרכים בישראל) היא כרמלית.
מקור השם אינו ברור. חלק מן הפרשנים גזרוהו מן רך מל שמשמעותו בינוני. על פי פירוש רמב"ם כארמלית (=כאלמנה), כאישה שאינה רווקה ואיננה נשואה, ועל פי פירוש רש"י "מלשון יערו וכרמלו (ישעיהו י', י"ח) - שאינו לא הילוך תמיד לרבים, ולא תשמיש רשות היחיד" (תלמוד בבלי, מסכת שבת, ג' ב').

מקום פטור הוא שטח שאינו יכול להיחשב אפילו כרשות היחיד. הוא מוגדר כשטח שגודלו פחות מ-4×4 טפחים (32X32 ס"מ) וגובהו משלושה טפחים (24 ס"מ) ומעלה.
חפצים הקיימים ברשות הרבים כמו באר צרה, פח אשפה, גדר, עמוד חשמל, מדחן.
מקום פטור הוא פחות מרשות היחיד, ולכן מותר לטלטל בו חפצים או להעביר אליו חפץ מרשות היחיד.

האיסורים
על פי התורה ישנן שתי רשויות - רשות הרבים ורשות היחיד, ושני איסורים עיקריים:
1. לעקור חפץ הנמצא ברשות הרבים, לטלטלו ארבע אמות (2 מטר) ולהניחו בקרקע רשות הרבים.
2. לעקור חפץ מרשות היחיד, להעבירו לרשות הרבים ולהניחו שם ולהיפך. נלמד מכך שבני ישראל לא הוציאו מאהליהם (רשות היחיד) ולא הביאו למשה שהיה במשכן (רשות הרבים) חפצים לבניית המשכן.
חכמים הוסיפו עוד שתי רשויות - כרמלית ומקום פטור. כמו כן הוסיפו חכמים איסורים נוספים:
1. איסור לטלטל אל כרמלית מרשות היחיד ומרשות הרבים ולהיפך.
2. איסור לטלטל מרשות היחיד לרשות היחיד שבבעלות אחרת.
3. איסור לעשות רק חלק מהמלאכה (עקירה, העברה או הנחה).
4. איסור העברה כלאחר יד, בזריקה או אפילו בכיס.
5. איסור להניח לאו דווקא בקרקע הרשות.
6. איסור להוציא מרשות היחיד לרשות הרבים כשהחפץ נח במקום פטור (אולם מותר לעשות כל אחת מההוצאות בנפרד).

על פי איסורים אלו ניתן ללמוד שמותר לטלטל חפץ פחות מארבע אמות ברשות הרבים. ושמותר לטלטל בגדים, אביזרי לבוש ותכשיטים שנלבשים ונענדים כפי שנהוג על גוף האדם. לכן למשל ענידת שעון והרכבת משקפיים לא יחשבו להוצאה או טלטול.

ישנן שתי שיטות מקובלות לפתרון בעיית הטלטול מרשות לרשות: "צורת הפתח" ו"עירוב חצרות ושיתוף מבואות".

צורת הפתח

חכמים התירו להפוך אזורים גדולים לרשות היחיד על-ידי צורת הפתח, הבנויה מחוט מתוח מעל מוטות אשר תקועים בקרקע. בכך נהפך כל האיזור שהיא מקיפה לרשות היחיד. בטעות מכנים את השיטה הזאת בשם "עירוב". כיום רוב הערים במדינת- ישראל מוקפות צורת הפתח ובשולי שטח המגורים של הערים אפשר להבחין בעמודים ובגדרות ועליהם שלטים המציינים את גבול העירוב. ישנן ערים שבהן מסיירים לאורך הקו פעם בשבוע ומוודאים שהחוט לא נקרע, וישנן ערים ההופכות את החוט לחשמלי כך שאם החוט נקרע הזרם פוסק ואז אפשר לדעת זאת ולתקן.

עירוב חצרות ושיתוף מבואות

עקרונית, אם ישנו מקום אכילה משותף לכל באי רשויות היחיד או הרחובות מותר להם לטלטל זה אל זה. הפתרון ההלכתי לטלטול מבוסס על כך. ברשויות היחיד מכונה הדבר "עירוב חצרות", ולגבי הרחובות מכונה הדבר "שיתוף מבואות". כיום נהוג לעשות רק עירוב חצרות שעל-פי ההלכה אפשר להסתמך עליו גם לרחובות (מבואות).

השבת בחוקי מדינת ישראל

חוק שעות עבודה ומנוחה אוסר העבדה של יהודי בשבת - "המנוחה השבועית תכלול לגבי יהודי – את יום השבת". לשר העבודה ניתנה הסמכות להתיר עבודה בשבת כאשר היא חיונית.
על מטרתו של האיסור על העבדת יהודי בשבת עמד נשיא בית המשפט העליון, מאיר שמגר: "בקביעת העיקרון של קיום יום מנוחה שבועי והועדתו בשבת חתר המחוקק להגשים שתי מטרות משולבות: ראשית, מטרה חברתית, לפיה ראוי לייחד יום מנוחה שבועי לכל אדם כדי שיוכל לנוח בו ממלאכתו, לשהות עם משפחתו או בחברת ידידים ולהתפנות לנופש ולבידור לפי בחירתו והעדפותיו. כן נועד קביעת יום המנוחה להגן על בריאותו של העובד ולהבטיח תנאי עבודה הוגנים. שנית, הועדת יום המנוחה בשבת נעשתה על רקע ציווי ההלכה ומסורת ישראל."
נשיא בית המשפט העליון, שמעון אגרנט, ציין כי אין זה מקרה, שהמחוקק קבע את יום השבת כיום המנוחה של היהודים: "דבר המלמד שהוא ראה את העניין של שמירת השבת, במובן האמור, משום קניין לאומי של העם היהודי, שיש לשמור עליו במדינת-ישראל, וכן שיתחשב ברגשות הדת, שהם נחלתם של חוגים רחבים בציבור, אשר אותו ערך סוציאלי, הטמון במצוות המחוקק שלא להעביד יהודים ביום השבת, מקודש עליהם גם כערך דתי".
הרצון של מעסיקים להעסיק עובדים בשבת הלך והתגבר ככל שהתרבו העסקים הפועלים בשבת. על-פי החוק, החנויות במרכזים מסחריים הפועלים בשבתות תופעלנה על-ידי עובדים שאינם יהודיים. איסור העבדת יהודים נדון פעמים אחדות בבית-הדין לעבודה ובבית-המשפט העליון. ועלתה טענה שהאיסור עומד בסתירה לחוק יסוד: חופש העיסוק. טענה זאת נדחתה על-ידי שופטת בית-המשפט העליון, דליה דורנר, ביום 20.3.03. בין נימוקיה היא מציינת ש"קביעת יום המנוחה ליהודים בשבת מגשימה את ערכיה של המדינה כמדינה יהודית ודמוקרטית. שני ערכים אלה משתלבים בהרמוניה מלאה בחוק הנדון. ליום מנוחה לעובדים מטרה סוציאלית וחברתית, ואילו היהדות, שהנחילה לאנושות את הקונספציה של יום המנוחה השבועי, קידשה את יום השבת כיום המנוחה של בני העם היהודי. יום השבת הוא ערך לאומי לא פחות מאשר ערך דתי. 'השבת היא היצירה הגאונית ביותר של הרוח העברי' כתב חיים נחמן ביאליק (מאזניים י'-י"א, תרצ"ד). ואחד העם אמר: 'מי שמרגיש בליבו קשר אמיתי עם חיי האומה בכל הדורות, הוא לא יוכל בשום אופן לצייר לו מציאות עם ישראל בלי 'שבת מלכתא' (על פרשת דרכים, ח"ג, ל')."

ההכנות לשבת

הביטוי "שמירת שבת" מורכב משמירת כבוד השבת ומההנאה מעונג השבת, בהתאם לכתוב "וקראת לשבת עונג, לקדוש ה' מכובד" (ישעיהו נ"ח,י"ג). לדעת הגר"א (1720-1797), ההכנות לפני השבת הן בגלל כבוד שבת, ואילו במהלך השבת מתקיים עונג שבת. השמירה על כבוד השבת כוללת רחצה במים חמים ככתוב "מצווה על אדם לרחוץ פניו ידיו ורגליו בחמין בערב שבת, מפני כבוד השבת", לבישת בגדים חגיגיים ונקיים - "מכיבוד השבת, שילבוש כסות נקייה. ולא יהיה מלבוש החול, כמלבוש השבת", נוסף על כך "צריך לתקן ביתו מבעוד יום, לכבוד השבת; ויהיה נר דלוק, ושולחן ערוך, ומיטה מוצעת שכל אלו לכבוד שבת הן".
עונג שבת כולל קיום שלוש סעודות, ובתפריט שתיים מהן לפחות ייכללו יין ובשר - "חייב אדם לאכול שלוש סעודות בשבת אחת ערבית, ואחת שחרית, ואחת במנחה", "אכילת בשר ושתיית יין בשבת, עינוג הוא". סעודות אלה אינן חייבות להיות מפוארות ויקרות, אלא מיוחדות לשבת וכוללות מאכלים טעימים שאינם זהים למאכלים של ימי החול. גם העשירים שמאכליהם משובחים במשך כל ימות השבוע חייבים לשנות ממנהגיהם כך שיהיה הבדל בין שבת לבין ימי החול: "מי שהיה ענוג ועשיר, והרי כל ימיו כשבת צריך לשנות מאכל שבת, ממאכל החול. אם אי-אפשר לשנות, משנה זמן האכילה, אם היה רגיל להקדים, מאחר, אם היה רגיל לאחר, מקדים". קיום יחסי מין גם הוא כלול בהגדרת עונג השבת - "תשמיש המיטה, מעונג שבת הוא".
חז"ל סיכמו את נוהגי השבת ואמרו: "שלא תהא אכילתך בשבת כבחול", "שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול", "שלא יהא דיבורך של שבת כדבורך של חול", "שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול". כלומר - השבת חייבת להיות שונה בכל תחום מימי החול.
על כל אדם להשתדל להכין משהו לשבת בעצמו. גם אדם עשיר המעסיק משרתים בביתו בכל ימות השבוע צריך לדעת שאין זה מתחת לכבודו, ועליו לטרוח במשהו לכבוד שבת המלכה.
שמירת השבת מתקיימת בכל החוגים הדתיים. הייחודיות של הציבור החרדי בתחום הזה היא בתחושת הקדושה האופפת את האנשים במהלך כל טקסי השבת. הטקסים האלה נערכים מתוך התרוממות הנפש ולא מתוך פעולה אוטומטית של מילוי סדרת הוראות, תוך הקפדה רבה על כל תג ותג. מעבר להקפדה הזאת - התנהלות החיים במשך כל ימי השבוע היא מוכוונת שבת. על-מנת לאפשר את קיום השבת כהלכה מתחילה המשפחה החרדית (ובעיקר האשה) את ההכנות לשבת כבר ביום ראשון ומסיימת אותן ביום שישי אחר הצהריים, לקראת כניסת השבת. חלוקת העבודה המתוארת להלן איננה הוראה מחייבת אלא היא בבחינת נוהג נפוץ. אם האשה איננה מספיקה, למשל, לברור את הקטניות ביום שלישי היא תעשה זאת ביום שלאחריו. כלומר - הדברים נזילים אך באופן כללי הדפוס המקובל הוא דפוס של הכנות המתפרסות על-פני כל ימי השבוע. בתחילת השבוע ההכנות מינוריות, פיאניסימו. מיום רביעי הן הולכות ומתגברות לקראת סוף השבוע עד לסיומן בפורטיסימו עם כניסת השבת.
לפני שאנו מפרטים, חשוב להדגיש שסדרת הפעולות הללו מייצגות את הסכמה הכללית במגזר – סכמה שאצל החרדים מכונה "סכמת ה'בעלבוסטע הייקית'. ברור שכל אישה יש את המנהגים וההרגלים המיוחדים לה ולביתה. עם זאת, הרעיון שהשבת היא מרכז השבוע וכי על כל השבוע להיות מוכוון שבת – מקובל בקרב רוב ורבן של המשפחות החרדיות.

ביום ראשון

מנקים את פמוטי השבת, מכבסים את בגדי השבת, את המצעים, את המגבות ואת המפות.

ביום שני

מגהצים את בגדי השבת ואת מפות השולחן לשבת.

ביום שלישי

בוררים את החומוס, את השעועית, את האורז וכד' ושמים בהקפאה.

ביום רביעי

עורכים את הקניות לקראת שבת ומפרישים תרומות ומעשרות. מקובל מאד שהגבר עורך קניות עם רשימה שקיבל מהאישה.
ביום זה נוהגים להשרות את החומוס ואת השעועית (המיועדים לטשולנט). בשעות אחר הצהריים האישה אופה חלות לשבת. אפיית החלות היא מצווה שלא מעט נשים חרדיות מקפידות למלאה הן מפני שמצווה היא והן בשל הנוהג החברתי המחייב אפיית חלות.
החלות מוקפאות מיד עם סיום האפייה, ונשארות כך עד יום שישי אחר הצהריים. אז מוציאים שתיים מהן ומניחים על פלטת השבת על-מנת שתַּפשרנה ותהיינה מוכנות לקידוש שייערך עם חזרתם של הגברים מבית-הכנסת. רצוי לאפות את החלות ביום שישי מכיוון שביום זה נברא האדם, והוא מכונה "חלתו של עולם" (מדרש רבה, פרשת בראשית), כלומר - הדבר הטוב ביותר בעולם. למרות זאת - עקב עבודה רבה וחוסר זמן - רוב הנשים מנצלות את האפשרות המודרנית להקפאת מזון, ואופות את החלות כבר ביום רביעי.
בעת הכנת הבצק לחלות השבת יש למלא את מצוות "הפרשת חלה". מצווה זאת היא אחת משלוש המצוות (חלה, נידה והדלקת הנר) שנמסרו לנשים, והיא אחת מהמצוות התלויות בארץ - היא מבטאת את קדושתה של ארץ-ישראל. את החלה מפרישים מעיסה העשויה מאחד מחמשת מיני דגן: חיטה, שעורה, כוסמת, שיפון ושיבולת-שועל. כל אשה דתית האופה חלות לשבת ממלאת את מצוות "הפרשת חלה". קיימת מחלוקת בנוגע לכמות הקמח המחייבת הפרשת חלה. המשקלים נעים בין 1,600 גרם ל- 2,250 גרם. הנשים החרדיות נוהגות על-פי החומרה, ולכן הן אופות חלות משניים וחצי ק"ג קמח לפחות. 
הפרשת החלה נעשית כאשר הבצק תפח למלוא גובהו, והאשה טרם יצרה ממנו צורה כלשהי. הבצק מכוסה, האשה עומדת ליד הקערה, מרימה מעט את הכיסוי, תולשת חתיכת בצק בגודל אגרוף, אומרת ‮"‬הֲרֵי זוֹ חַלָּה‮" ומברכת על הפרשת חלה "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קִדשנו במצוותיו וציוונו להפריש חלה מן העיסה". נוסף על כך קוראת האשה מִסֵּפֶר תהילים ומתפללת תפילה מיוחדת, מכיוון שבעת קיום המצוות הבקשות האישיות והתפילות מתקבלות אצל בורא העולם.
את החלק המופרש צריך לשרוף. ישנן נשים השורפות אותו מיידית ויש העוטפות אותו בשתי שקיות ניילון, שומרות במקפיא ושורפות יחד כמה הפרשות.
בזמן לישת הבצק, רידודו וקליעת החלות אומרת האישה פעמים אחדות: "לכבוד שבת קודש", ובכך, לדברי הנשים, טמון סוד הטעם המופלא של חלות השבת. 
הילדים אוהבים להצטרף להכנת החלות והם מקבלים חתיכת בצק ויוצרים לעצמם חלות קטנות או לחמניות.
לכל אישה יש מתכון האהוב עליה, ורק בו היא משתמשת, כפי שאמרה לי שרה: "המתכון הזה הוא משהו מיוחד. כל מי שבא אלי וטועם את החלות משתגע עליהם". בחג הסוכות בעת שביקרתי בביתה של אחת המשפחות נערכו בו הכנות לקראת ארוחת ערב שאליה הוזמנו כאושפיזין לסוכה כמה מחבריו של הבעל. מובן שהאישה אפתה לחמניות טריות. כאשר החלו האורחים להגיע, התברר כי אחד מהם יאחר מעט והוחלט שהארוחה תחל בלעדיו. הדבר הראשון שאמרה האישה לבניה שעזרו לה בהגשה היה - "אל תעלו לסוכה את כל הלחמניות תשמרו לרוזנשטיין כמה לחמניות" ואליי היא פנתה והסבירה בגאווה גלויה: "הוא חבר מאד טוב של בעלי ומאז שטעם פעם את החלות שלי הוא לא מוותר ומבקש ממני תמיד להכין לו חלות בכל מיני אירועים". חני, אישה צעירה המתגוררת בבית-שמש סיפרה לי: "כשחזרתי הביתה אחרי הלידה של מוישי שלי הילדים לא ויתרו על החלות לשבת." באומרה זאת נצצו עיניה בהנאה ובגאווה על כך שהחלות שהיא אופה אהובות כל-כך על ילדיה.
כיום, עם התרחבותו של ה"טרנד" הבריאותי, מעדיפות חלק מהנשים לאפות את החלות מקמח שמחציתו קמח לבן, ומחציתו קמח מלא.
ישנן צורות שונות של קליעת חלות והן מותאמות לאירועים מיוחדים ולחגים שונים. לאירוסין - צורת כוכב, לראש השנה - שבלול ועליו מפתח, לשבתות מיוחדות קולעים כל חלה בעזרת ששה סרטים כך ששתי חלות השבת כוללות שניים-עשר סרטים כשניים-עשר שבטי ישראל.
חשוב להדגיש כי בשנים האחרונות מתרחב אמנם ה'טרנד' של אפיית חלות ביתיות וזאת עקב פעילותן של נשים שעורר למצווה נשית יחודית זו. הן עורכות ערבי הסברה ומציעות עזרה בקיום המצווה. עם זאת, עדיין רוב הנשים קונות את החלות, בעיקר בשל חוסר זמן . די להתבונן בכמויות החלות הנמכרות בחנויות המכולת ובמאפיות (לחסידים / ליטאיים) בערב שבת כדי להסיק שלא כולן אופות חלות לשבת. 
בחלקים האחרים של הציבור הדתי לא תמיד נוהגות הנשים לאפות חלות עקב חוסר הזמן, אינטנסיביות החיים והאופציות לקניית חלות

ביום חמישי

הָאֵם והבנות מבשלות. לעיתים - משעות הבוקר, אך לרוב משעות אחר הצהריים עד השעות המאוחרות של הלילה. ביום זה נוהגים לבשל את מרק העוף, את הטשולנט, את הדגים, את הסלטים ואת הלפתן. בחלק מהמשפחות נוהגים גם לנקות את הבית ביום הזה.

ביום שישי

הָאֵם מבשלת את העוף ואת התוספת, את האטריות למרק, את הקלופס ואת הקוגל. כל בני המשפחה מנקים את הבית ועורכים קניות אחרונות. חלק מהקניות האחרונות הן שקיות הענק ובהן פופקורן מוכן. שקיות אלה הן חלק בלתי נפרד ממראה רחובות הקניות החרדיים בימי חמישי ושישי. לקראת כניסת השבת עורכים בני הבית הכנות אחרונות ובודקים שהכל מוכן לקראת שבת, כמפורט להלן:

הכנות בבית

לפרוס מפות לבנות על השולחנות.
לחתוך נייר טואלט לשירותים או להניח חבילות פתוחות של נייר הנקנה חתוך.
לחתוך צמר-גפן אם יש צורך בכך.
לפנות משחקי ילדים המכילים סוללות.
להכין נרות בפמוטים.
לרכז דברי מוקצה (חפצים שלא אמורים להשתמש בהם בשבת) ולהצניעם. חפצים כגון מספריים מסרקים, משחות, מכשירי כתיבה, כלי איפור, סיגריות, קלטות, כסף וכד'.
להציע את המיטות.
לערוך את שולחן שבת.
להכין כסף לצדקה – מאפיין במיוחד את החרדים.

טלית ובגדי שבת

לנקות את בגדי השבת ולהברישם.
לגהץ את בגדי שבת.
להפריד את הטלית מהתפילין.
רצוי שתהיה טלית מיוחדת לשבת.
לצחצח את נעלי השבת.
להוציא את המוקצה מהכיסים.

במטבח

להרתיח מים במיחם.
להכין תמצית תה.
לפתוח קופסאות שימורים, אריזות מאכלים, ממתקים ותרופות - מאפיין במיוחד את החרדים.
לשחרר את הפקקים המתברגים של בקבוקי שתייה, בקבוקי יין או תרופות מהטבעת המהדקת אותם - מאפיין במיוחד את החרדים.
לחתוך מפות ניילון חד-פעמיות לשלוש הסעודות, שקיות ניילון לפח אשפה, שקיות אוכל וכד' על-פי הצורך.
להפריש תרומות ומעשרות. נוהג זה מאפיין חוגים מחמירים בלבד (" חזוןאישניקים = תלמידי ה"חזון איש" / בריסקערס = הנוהגים כשיטת בריסק) החוזרים ומפרישים תרומות ומעשרות (ללא ברכה) מכל מוצר הנכנס אל ביתם למרות שהוא בהכשר ו"הופרשו ממנו תרומות ומעשרות" כדין.
לסדר על כיריים גז או פלטה חשמלית את המאכלים המבושלים ואת המים הרתוחים שרוצים שיישארו חמים לשבת.
לשטיפת כלים יש להכין סבון נוזלי מעורב במים, אין להשתמש במשחה או בסבון בשבת - מאפיין במיוחד את החרדים.
פרי וירק מלוכלך יש לשטוף לפני שבת - מאפיין במיוחד את החרדים.
לפנות אביזרי רחיצת כלים שהם "מוקצה" כגון, ספוגים ,סמרטוטים רטובים ,כריות ניקוי וכד'.
לעשר את הפירות וירקות.
להכין יין.
להכין חלות.
להכין פלטה/מיחם לשבת.
להכין שקיות ממתקים (פעקאלע) לילדים – מאפיין רק את החרדים.

חשמל

לנתק את הנורה במקרר או להדק את הכפתור, כך שהנורה לא תידלק בפתיחה הדלת או תכבה בסגירתה.
לכסות מתגי חשמל בכיסויים מיוחדים או בנייר דבק - מאפיין במיוחד את החרדים.
לנתק את הטלפון, את האינטרקום ואת המחשב.
לנתק את השעון המעורר.
לכוון שעון-שבת לכיבוי האור ולהדלקתו.
להדליק אורות לשבת.
לכבות את ה"בוילר", את מכונת כביסה, את התנור, את המגהץ וכד'.

הכנות פרטיות

להסתפר.
לגזוז ציפורנים ולזרוק אותן לאסלה.
לנקות אוזניים.
גברים ליטאיים ובחורים מתגלחים.
כל הגברים מעדיפים להסתפר ביום שישי כחלק מההכנות לשבת.
גברים ישתדלו לטבול במקווה - מאפיין במיוחד את החסידים אבל גם ליטאים רבים.
להתרחץ במים חמים, לחפוף ראש, להסתרק ולקלוע שיער.
לבדוק בכיסים אם אין בהם מוקצה.
הָאֵם התשושה נוהגת לנוח עם סיום כל המטלות ואם אפשר - אף לישון מעט.
ההכנות לשבת נערכות גם בספירה הציבורית:

גנרטורים

 בתים חרדיים רבים מתחברים לפני השבת לגנרטורים פרטיים לצורך אספקת חשמל בשבת. בשנות ה-50 של המאה העשרים פסק ה"חזון-איש" (1878-1953) כי מכיוון שחברת- החשמל מחללת שבת אסור לצרוך ממנה חשמל בשבת. בשכונות החרדיות בירושלים ובערים החרדיות בני-ברק, אלעד, קריית-ספר ומודיעין-עלית משתמשים רבים מהתושבים בגנרטורים בשבת. גנרטורים אלה מייצרים חשמל מסולר, ומופעלים באמצעות מלכ"רים. נראה כי הם סובלים מתקלות לא מעטות, ואפשר לקרוא על כך בעיתונות החרדית.

הכרזה על כניסת השבת

בזמן שבית-המקדש היה נהוג היה להכריז על כניסת שבת ומועד באמצעות תקיעה בחצוצרה. התקיעה נעשתה על-ידי אחד הכהנים מ"בית-התקיעה" שהיה ממוקם במרומי פינת הכותל המערבי והכותל הדרומי, בנקודה גבוהה מאוד הצופה הן אל העיר והן אל השדות שמחוצה לה, כדי להבטיח שכולם ישמעו את התקיעות. "תנו רבנן, שש תקיעות תוקעין ערב שבת ראשונה להבטיל את העם ממלאכה שבשדות שניה להבטיל עיר וחנויות שלישית להדליק את הנר דברי ר' נתן ר' יהודה הנשיא אומר שלישית לחלוץ תפילין ושוהה כדי צליית דג קטן או כדי להדביק פת בתנור ותוקע ומריע ותוקע ושובת" (תלמוד בבלי, סדר מועד, מסכת שבת, ל"ה ע"ב). גם על צאת השבת הכריזו באמצעות תקיעה בחצוצרה.
כיום נהוג בירושלים, בבני ברק, באשדוד, בפתח-תקווה ובמקומות נוספים לציין את כניסת השבת באמצעות צפירה או השמעת ניגון שבת כגון "שלום-עליכם" ברמקולים גדולים הממוקמים בשכונות החרדיות.
הצפירה מורכבת משני שלבים. צפירה ראשונה מושמעת כעשרים דקות קודם לכניסת השבת ןמשמשת כהתראה לזו שתבוא בשעת כניסת השבת. הצפירה הראשונה משמשת כזרז למי שטרם התרחץ / סיים את שעליו לסיים קודם שבת ומזכירה ל כי נותרו עשרים דקות בלבד עד ל"צפצוף השני" היא הצפירה השניה המושמעת בעת כניסת השבת ומקבילה ל"זמן הדלקת הנרות"
בשנים האחרונות, רבים מצופרי השבת הומרו למערכות כריזה המשמיעות ניגוני שבת כגון "שלום-עליכם".

סדר השבת

צדקה

 עם התקרבות זמן השקיעה נוהגות הנשים החרדיות לשים כסף בקופת הצדקה שבביתן.

הדלקת נרות

כארבעים דקות לפני השקיעה, מדליקות האישה והבנות (בגיל שאחרי בת-מצווה) נרות שבת. הדלקת הנרות צריכה להיעשות עד לשקיעה. הדלקת הנרות אינה נזכרת במקרא אלא בתלמוד הבבלי "הדלקת נר בשבת חובה " (תלמוד בבלי, סדר מועד, מסכת שבת, דף כ"ה ע"ב). 

האישה האשכנזייה מדליקה את הנרות, עוצמת את עיניה ומכסה אותן בשתי כפות הידיים כשהן מקבילות לגוף ומברכת: "בָּרוּךְ אַתָּה ה ', אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהַדְלִיק נֵר שֶׁל שַׁבָּת." לאחר הברכה פוקחת האשה את עיניה ומביטה באור הנרות. זמן הדלקת הנרות הוא עת-רצון, ולכן נוהגת האישה להתפלל על בעלה ועל כל בני ביתה שיֵּלכו בדרך הטובה והישרה ובדרך התורה והמצוות. הנוסח המקובל הוא: "יהי רצון מלפניך ה` אלהי ואלהי אבותי שתחונן אותי, (ואת אישי ואת בני ואת אבי ואת אימי), ואת כל קרובי ותיתן לנו ולכל ישראל חיים טובים וארוכים, ותזכרנו בזכרון טובה וברכה, ותפקדנו בפקודת ישועה ורחמים, ותברכנו ברכות גדולות, ותשלים בתינו, ותשכן שכינתך בינינו. וזכנו לגדל בנים חכמים ונבונים, אוהבי ה', יראי אלהים, אנשי אמת, זרע קודש, בה' דבקים ומאירים את העולם בתורה ובמעשים טובים ובכל מלאכת עבודת הבורא. אנא שמע את תחינתי בעת הזאת, בזכות שרה ורבקה ורחל ולאה אמותינו. והאר נרנו שלא יכבה לעולם ועד והאר פניך ונושעה. אמן." 

הדלקת הנרות היא אחת משלוש המצוות בהן מחויבות הנשים. הדלקת הנרות היא חלק מכיבוד השבת - משום שהם מודלקים לפני כניסת השבת וחלק מעונג השבת - מפני שנהנים מֵאוֹרָם בזמן השבת. מדליקים לפחות שני נרות כנגד "זכור" ו"שמור". יש הנוהגות להדליק נר נוסף לכל אחד מבני הבית או לכל אחד מהילדים, יש הנוהגות להדליק שבעה נרות כנגד שבעת ימי השבוע, ויש הנוהגות להדליק עשרה נרות כנגד עשרת-הדברות. זמן הדלקת הנרות מהווה אחד מנושאי השיחה בין הנשים החרדיות לבין עצמן. "מתי את מכניסה שבת?" הן נוהגות לברר, ואז הן מנצלות את השיחה למעין "קיטורים" ושיתוף בתחושה כי בעונת החורף כניסת השבת בשעה מוקדמת יוצרת לחץ רב להספיק הכל. בעונת הקיץ נשמעת אנחת רווחה על הזמן המספיק שיש לסיום ההכנות בנחת.

תפילה בבית כנסת

עשר דקות לפני כניסת השבת מתפללים הגברים בבית-הכנסת מנחה של יום חול. לאחר מכן הם מתפללים את תפילת קבלת-השבת הכוללת בין השאר את הפיוט "לְכָה דּוֹדִי" ואת תפילת ערבית של שבת הכוללת את קריאת שמע וברכותיה, ואחריה את תפילת שמונה-עשרה. לאחר תפילת שמונה-עשרה, אומר החזן את ברכת "מעין שבע" המהווה מעין חזרה מקוצרת על תפילת שמונה-עשרה. 

תפילת קבלת השבת מורכבת ברובה מפרקי תהילים, והיא כוללת בין השאר את הפיוט "לְכָה דּוֹדִי". את הפיוט כתב ר' שלמה הלוי אלקבץ מצפת במאה ה- 16, האותיות המתחילות את הבתים מרכיבות את שמו: "לכה דודי לקראת כלה,/ פני שבת נקבלה.// שמור וזכור בדיבור אחד,/ השמיענו אל המיוחד,/ אדוני אחד ושמו אחד,/ לשם ולתפארת ולתהילה.// לקראת שבת לכו ונלכה,/ כי היא מקור הברכה,/ מראש מקדם נסוכה,/ סוף מעשה במחשבה תחילה.// מקדש מלך עיר מלוכה,/ קומי צאי מתוך ההפכה,/ רב לך שבת בעמק הבכא,/ והוא יחמול עלייך חמלה.// התנערי, מעפר קומי,/ לבשי בגדי תפארתך עמי,/ על יד בן ישי בית הלחמי,/ קרבה אל נפשי גאלה.// התעוררי, התעוררי,/ כי בא אורך, קומי אורי,/ עורי, עורי, שיר דברי,/ כבוד ה' עלייך נגלה.// לא תבושי ולא תכלמי,/ מה תשתוחחי ומה תהמי,/ בך יחסו עניי עמי,/ ונבנתה עיר על תילה.// והיו למשסה שאסיך,/ ורחקו כל מבלעייך,/ ישיש עלייך אלוהייך,/ כמשוש חתן על כלה.// ימין ושמאל תפרוצי,/ ואת ה' תעריצי,/ על יד איש בין פרצי, ונשמחה ונגילה./ בואי בשלום עטרת בעלה,/ גם בשמחה ובצהלה,/ תוך אמוני עם סגולה,/ בואי כלה, בואי כלה." נוהגים לומר את הבית האחרון של הפיוט תוך פניה לכיוון מערב - כקבלה סמלית של פני השבת.

התפילה בבית-הכנסת נמשכת בין חצי שעה לשעתיים - בהתאם לַזרם שאליו משתייכים. החסידים נוהגים להאריך בתפילתם, ללמוד באמצע התפילה ולשמוע את הדרשה של הרב. בחסידות בעלז אף מאריכים מאד בתפילה. עם סיום התפילה נוהגים לגשת אל הרב / הרבי ולברכו ב"שבת-שלום". המתפללים כולם מברכים האחד את משנהו ב"שבת שלום" או ליתר דיוק ב"גוט שאבעס".
ההליכה מבית הכנסת לבית אינה דומה להליכה של "יום חול". היא איטית, נינוחה, ומשדרת את מצב הרגיעה השבתי. המקור לכך הוא הפסוק בנביא (ישעיהו נח' נג') המתייחס לשבת: "וכבדתו מעשות דרכיך", מפסוק זה נלמד: "שלא יהא הילוכך בשבת כמו בחול" , לפיכך אין לרוץ בשבת כי אם לדבר מצווה (חיי אדם ח"ב ס') ישנם חסידים / "ירושלמרס" (אנשי ירושלים) הנוהגים לברך כל אדם הנקלע בדרכם (גם אם אינו מוכר להם ב"גוט שאבעס" מתנגן.

הנשים שסיימו להדליק נרות פנויות לפטפט עם שכנותיהן או עם קרובות משפחתן עד לחזרת הגברים מבית-הכנסת. הנשים החרדיות אינן הולכות לבית-הכנסת לעיתים קרובות, אלא לפעמים בשבת בבוקר ובחגים. "אין לי כח כבר. אני עייפה מההכנות... אני מעדיפה לנוח קצת עד שבעלי והבנים חוזרים מבית-הכנסת", שחה לי פייגי. לפיכך - מרבית הנשים מתפללות בביתן.

הברכות סביב שולחן השבת

הגברים חוזרים הביתה מבית-הכנסת וכל בני המשפחה נאספים סביב שולחן השבת הערוך בהידור – מפה לבנה פרושה, כלי האוכל המהודרים ביותר מוכנים לשימוש, היין והכוס לקידוש ניצבים, ושתי החלות מכוסות במפה מיוחדת לכבוד השבת. המשפחה יושבת סביב שולחן השבת (שו. האב יושב בראש השולחן על כסא מהודר יותר (בעל משענות ידיים) משאר הכסאות, וְהָאֵם יושבת ממולו בראש השולחן השני. בחלק מהמשפחות כסאה של הָאֵם זהה לכסאו של האב, ובחלק מהמשפחות הוא זהה לשאר הכסאות. בחסידויות הקיצוניות, כאשר יש אורחים בארוחת השבת, עורכים שולחנות נפרדים לגברים ולנשים.

המסובים סביב השולחן פותחים בשירת "שלום-עליכם": "שָלוֹם עֲלֵיכֶם מַלְאֲכֵי הַשָרֵת מַלְאֲכֵי עֶלְיוֹן/ מִמֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְלָכִים הַקָדוֹשׁ בָרוּךְ הוּא/ בּוֹאֲכֶם לְשָלוֹם מַלְאֲכֵי הַשָרֵת מַלְאֲכֵי עֶלְיוֹן/ מִמֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְלָכִים הַקָדוֹשׁ בָרוּךְ הוּא/ בָרְכוּנִי לְשָלוֹם מַלְאֲכֵי הַשָרֵת מַלְאָכִי עֶלְיוֹן/ מִמֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְלָכִים הַקָדוֹשׁ בָרוּךְ הוּא/ צֵאתְכֶם לְשָלוֹם מַלְאֲכֵי הַשָרֵת מַלְאָכִי עֶלְיוֹן/ מִמֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְלָכִים הַקָדוֹשׁ בָרוּךְ הוּא". התלמוד מספר ששני מלאכים מלווים את האדם בליל שבת מבית הכנסת לביתו. בשירת "שלום עליכם" מברכים את המלאכים לשלום בכניסתם, מבקשים את ברכתם, ונפרדים מהם לשלום. לאחר מכן מברכים את הָאֵם-האשה ב"שבת-שלום", וכאות הערכה לה - מנהג מקובל הוא לשיר את "אשת חיל". השמעת השיר בערב שבת, באווירה השלווה הביתית לאור נרות השבת והמפה הלבנה מוסיפים הוד למילותיו של השיר, ובעיקר מהווים הערכה כנה לאשה: "אשת חיל מי ימצא, ורחוק מפנינים מכרה./ בטח בה לב בעלה, ושלל לא יחסר./ גמלתהו טוב ולא רע, כל ימי חייה./ דרשה צמר ופשתים, ותעש בחפץ כפיה./ היתה כאניות סוחר, ממרחק תביא לחמה./ ותקם בעוד לילה, ותתן טרף לביתה, וחוק לנערותיה./ זממה שדה ותקחהו, מפרי כפיה נטעה כרם. / חגרה בעוז מתניה, ותאמץ זרועותיה./ טעמה כי טוב סחרה, לא יכבה בלילה נרה./ ידיה שלחה בכישור, וכפיה תמכה פלך./ כפה פרשה לעני, וידיה שלחה לאביון./ לא תירא לביתה משלג, כי כל ביתה לבוש שנים./ מרבדים עשתה לה, שש וארגמן לבושה./ נודע בשערים בעלה, בשבתו עם זקני ארץ./ סדין עשתה ותמכור, וחגור נתנה לכנעני./ עוז והדר לבושה, ותשחק ליום אחרון./ פיה פתחה בחכמה, ותורת חסד על לשונה./ צופיה הליכות ביתה, ולחם עצלות לא תאכל./ קמו בניה ויאשרוה, בעלה ויהללה./ רבות בנות עשו חיל, ואת עלית על כולנה./ שקר החן והבל היופי, אשה יראת ה' היא תתהלל./ תנו לה מפרי ידיה, ויהללוה בשערים מעשיה." (משלי ל'). בחסידויות הקיצוניות שרים רק הגברים, בגלל האיסור המסתמך על "קול באשה - ערווה". בחלק מהמשפחות נוהג האב לברך את הילדים. הוא מניח את שתי ידיו על ראש הילד (כדרך הכהנים), ומברך את הבנים: "ישמך אלוהים כאפרים וכמנשה" (בראשית מ"ח כ') "יברכך ה' וישמרך, יאר פניו אליך ויחנך, ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום" (במדבר ו' כ"ד – כ"ו), ואת הבנות: "ישמך אלוהים כשרה רבקה רחל ולאה" "יברכך ה' וישמרך, יאר ה' פניו אליך ויחנך, ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום" (במדבר ו' כ"ד – כ"ו).

עם סיום השירה והברכות עורכים קידוש. בשעת הקידוש כל המסובים עומדים. אבי המשפחה מחזיק בכף ידו הימנית את כוס הקידוש כאשר אצבעותיו ישרות כלפי מעלה ועוטפות אותה, ומברך: "יום השישי. וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, וְכָל צְבָאָם. וַיְכַל אֱלקִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה; וַיִּשְׁבּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְבָרֶךְ אֱלקִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי, וַיְקַדֵּשׁ אותוֹ: כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ, אֲשֶׁר בָּרָא אֱלקִים לַעֲשׂוֹת. סברי מרנן ורבנן ורבותי. ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם, בורא פרי הגפן. ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם, אשר קדשנו במצותיו, ורצה בנו, ושבת קדשו באהבה וברצון הנחילנו, זכרון למעשה בראשית, כי הוא יום תחילה למקראי קודש, זכר ליציאת מצרים, כי בנו בחרת ואותנו קידשת מכל העמים ושבת קודשך באהבה וברצון הנחלתנו ברוך אתה ה', מקדש השבת."

רוב החרדים נוהגים להשתמש בכוס לקידוש. חסידי חב"ד מקפידים להשתמש בגביע. בהתאם להלכה - הכוס או הגביע צריכים להיות שלמים - בלא פגם או שבר בשפה או בבסיס - ולהכיל לפחות רביעית הלוג יין. הדעות חלוקות לגבי פירוש המידה הזאת כיום. ההערכות נעות בין 86 סמ"ק לבין 150 סמ"ק. כיום הולך וקונה לו מקום בעולם החרדי הספרדי "טרנד" קַבָּלי שעל-פיו נוהגים לחקוק בחלק הפנימי של הכוס את שמות הקודש.נוהגים לשטוף את כוס הקידוש במים (אף-על-פי שהיא בעצם נקייה) ורק לאחר מכן - למלא אותה ביין. על הכוס או הגביע להיות מלאים ביין עד שפתם כך שיישפך מעט בעת הקידוש.
לאחר הברכה לוגם אב המשפחה מן היין כשיעור "מלא לוגמיו", שהוא שיעור שתייה המיישב את דעתו של השותה - כמות הממלאת את חלל פיו כשהוא מנפח לחי אחת. על-מנת לאפשר לכל המסובים לשתות מיין הקידוש נהוג למזוג לפני הקידוש מעט יין לכוסותיהם של כל המסובים ואלה ישתו ממנו לאחר שישמעו את הקידוש. ישנן משפחות שבהן נוהג עורך הקידוש להעביר לכל המסובים את כוס הקידוש שממנה לגם על-מנת שגם הם ילגמו ממנה. במשפחות הנוהגות כך נוצרת בעיה, מפני שבימים שבהם האישה נידה הבעל אינו יכול להגיש לה את כוס הקידוש, ולכן הוא נוהג להניח אותה על השולחן, והיא לוקחת אותה בעצמה. אפשרות נוספת היא לתת לאחד הילדים את הכוס על-מנת שיעבירה לאימו.
עם סיום הקידוש כל בני המשפחה נוטלים ידיים (ממלאים את הנטלה במים, שופכים מים שלוש פעמים על יד ימין ולאחר מכן - שלוש פעמים על יד שמאל), ובזמן ניגוב הידיים מברכים: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קִדְּשנו במצוותיו וציוונו על נטילת ידיים".
בני המשפחה מְסִבִּים לשולחן השבת, אבי המשפחה מגלה את החלות, מחזיק את שתיהן, האחת מעל האחרת ומברך את ברכת המוציא: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם המוציא לחם מן הארץ". לאחר הברכה בוצעים את אחת החלות (לרוב התחתונה), טובלים כל פרוסה במעט מלח ונותנים לכל אחד מהמסובים.
על השולחן מונחות לפחות שתי חלות (חלק מהחסידים נוהגים להניח 12 חלות - י"ב חלות = יוד בעס חאלעס - כנגד 12 שבטי ישראל) ואלה מכוסות במפה מיוחדת. שתי החלות נקראות "לחם מִשְנֶה" = מנה כפולה, והן זֵכֶר למן שהוריד אלוהים לבני ישראל במדבר. המן לא ירד ביום שבת, אלא ירד בכמות כפולה ביום שישי כך שבני ישראל יכלו לאסוף כמות מספקת הן ליום שישי והן ליום שבת "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי, לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה - שְׁנֵי הָעומֶר, לָאֶחָד" (שמות ט"ז כ"ב). נוסף על כך - המן היה מוגן בין שתי שכבות טל ולכן ישנה מפה המגינה על החלות מלמעלה ומגש מיוחד או מפה המגינים עליהן מלמטה. סיבה נוספת לכיסוי החלות היא סדר הברכות. בדרך-כלל מברכים על הלחם בברכה הראשונה, כשם שברשימה של שבעת המינים מופיעה החיטה לפני הגפן "ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון, ארץ זית שמן ודבש" (דברים ח' ח'). היות שבשבת מברכים קודם על היין מכסים את החלות על-מנת שלא לבייש אותן.

סעודת ערב שבת

לאחר הברכה סועדים את סעודת ליל-השבת (סעודה ראשונה). ככל שיותר אנשים יושבים מסביב לשולחן, כך מכבדים יותר את השבת – "ברוב עם הדרת מלך" (משלי י"ד כ"ח), כלומר, מצווה הנעשית ברבים יש לה חשיבות והידור יתר.
ארוחות השבת המסורתיות המקובלות בחברה החרדית האשכנזית כוללות מאכלים האופייניים ליהודי מזרח אירופה, כמפורט להלן:
סלטי ירקות חיים ומבושלים. מוגשים בתחילת הארוחה.
דג. בדרך-כלל - גפילטע פיש, דג ממולא. קרפיון טחון ומבושל כקציצות, חלקן בתוך מעטפת של בשר דג. נוהגים לעטר אותן בפרוסת גזר מבושל. נהוג להגיש את קציצת הדג בלוויית מעט מהציר שבו בושל, ואשר מקבל בקירור מרקם של ג'לי. הסיבה לטחינת בשר הדג היא האיסור לברור בשבת את בשר הדג מהעצמות. בצורה כזאת אין עצמות ואפשר לאכול את הדג ללא חילול השבת.
עם הגפילטע פיש נהוג להגיש חריין, חזרת, העשויה משורש חזרת וסלק טחונים. זוהי תוספת חריפה-מתקתקה בצבע סגול עז, הגורמת לדמעות בעיני מי שמנסה להריח אותה.
החסידים מקפידים לאכול דגים בכל סעודות השבת מתוך מניעים קבליים. הליטאים מקפידים על אכילת הדגים רק בליל-שבת (בסעודה ראשונה). על אכילת הדג בשבת נהוג לומר "כל האוכל דג ביום דג ניצל מדג". פירוש: דג בגימטריה = 7, היום השביעי הוא יום השבת, וראשי תיבות ד"ג = דינו גהינום. מכאן שכל האוכל דג ביום שבת ניצל מן הגהינום. 
מרק עוף, יויך, "הפנצילין היהודי". מרק זה מכיל חלקי עוף ו/או הודו, קישואים, גזרים, כרובית, עשבי תבלין (פטרוזיליה ושמיר) וכמובן - מים. המרק מתבשל על אש קטנה במשך שעות ארוכות. נוהגים להגיש את המרק בתוספת לוקשאלאך (איטריות), פערפאלאך (פתיתים), קרעפלאך (כיסונים), קניידלאך (כופתאות מקמח-מצה) או מאנדאלאך (שקדי מרק).
עוף ו/או בשר עם אורז או תפוחי אדמה. כל משפחה נוהגת על-פי טעמה בבישול המנה העיקרית. רבים נוהגים לאכול את העוף שבושל במרק. 
קוגל, מאפה מתוק או מתוק-חריף העשוי מאיטריות או מתפוחי אדמה מרוסקים בתוספת שמן ותבלינים. נאפה בתנור במשך זמן ארוך ולאחר מכן ממשיך להיאפות על פלטת השבת. מקובל לאכול קוגל בסעודה שנייה (בשבת בבוקר).
צימעס, גזר מבושל עם סוכר וצימוקים. 
קומפוט, לפתן פירות, בו מבושלים במים וסוכר פירות שונים כגון תפוחי עץ, שזיפים, ענבים, משמשים וכד'. לעיתים מוסיפים אבקת פודינג הגורמת להסמכת מי הלפתן ולצביעתם בגוון וורדרד. אפשר לבשל את הקומפוט מפירות טריים או מיובשים.
לייקח, עוגה בחושה. בעבר נאפתה ב"סיר-פלא" על הפרימוס או הפתיליה. את העוגה אוכלים במהלך השבת. 
קלופס, קציצה מאורכת מבשר בקר טחון, אשר במרכזה טמונות ביצים קשות, כך שבפריסה נראית עטיפת בשר ובמרכזה מעגל לבן ובו עיגול צהוב.
גאלע, רגל קרושה, תבשיל מרגלי בקר המבושלות במים ותבלינים. בסיום ההכנה מקררים את נוזלי הבישול ומערבבים בהם פרוסות ביצה קשה וכן חתיכות מבשר הרגל. התבשיל מקבל מרקם ג'לי. מקובל לאכול גאלע בסעודה שנייה (בשבת בבוקר).
געהאקטע לייבער, כבד קצוץ, כבדי עוף צלויים, מטוגנים וטחונים בתוספת בצל מטוגן וביצים קשות. מקובל לאכול כבד קצוץ בסעודה שנייה (בשבת בבוקר). 
טשולנט, חמין, תבשיל קדרה הכולל בשר בקר, תפוחי אדמה, קטניות, ביצים וקישקע (מעיים ממולאים). התבשיל מתבשל על אש קטנה או בתנור במשך כ-12 שעות. מקובל לאכול טשולנט בסעודה שנייה (בשבת בבוקר). 
סלט ביצים ובצל, ביצים קשות מרוסקות ומעורבבות עם בצל קצוץ. נהוג לאכול את הסלט הזה בסעודה שנייה (בשבת בבוקר). בכל עדות ישראל נהוג לאכול ביצה באופני הכנה שונים בסעודה שנייה, כציון רמז ליום פטירתו של משה רַבֵּנוּ. יש המכינים את סלט הביצים והבצל בבוקר שבת על שולחן האוכל תוך-כדי הארוחה על מנת להדר בנוהג זה.
המנות הללו, כפי שפורטו לעיל, מאפיינות, כאמור, את המטבח המסורתי האשכנזי והן המקובלות ביותר בסעודות השבת. עם-זאת - במשפחות חרדיות מודרניות הנשים משנות מידי-פעם את התפריט וכוללות בו מנות אחרות. כך, למשל, לצד הדג, מוגשים סלטי חומוס, טחינה, מטבוחה, חצילים ושאר סלטים מבית "שטראוס" / צבר ו/או מתוצרת ביתית . במקום מרק עוף – מרק ירקות, במקום עוף מהמרק – עוף בנוסח סיני וכד'. השלד של הארוחה נשמר (סלטים / מרק / דג / עוף / קינוח), אך המנות משתנות מעט הן לצורך הגיוון והן לצורך הבריאות והדיאטה.
סעודת ליל-שבת היא זמן מקובל להזמנת חברים ובני משפחה לבלות יחד ולחגוג את אווירת השבת. בסעודה זאת נוהגים לשיר זמירות – שירי שבת מסורתיים – ולומר דברי תורה הקשורים לפרשת השבוע. בעיקר נוהגים החסידים להקפיד לשיר ניגונים האופייניים לחסידות שהם משתייכים אליה.

במהלך הארוחה נוהג האב לשאול את הבנים מה למדו, ובוחן את ידיעותיהם. בסיום הארוחה שרים המסובים את "שיר המעלות" (תהילים, פרק קכ"ו) ומברכים את ברכת המזון כפי שנוהגים בסיום כל סעודה שכללה לחם (הנוסח בשבת שונה מעט). 
"שִׁיר הַמַּעֲלוֹת. בְּשׁוּב יי אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחולְמִים: אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה. אָז יאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל יי לַעֲשׁוֹת עִם אֵלֶּה: הִגְדִּיל יי לַעֲשׁוֹת עִמָּנוּ. הָיִינוּ שְׂמֵחִים: שׁוּבָה יי אֶת שְׁבִיתֵנוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב: הַזּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצרוּ: הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכה נשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע. בּא יָבא בְרִנָּה. נשֵׂא אֲלֻמּתָיו: 

אם מברכים בזימון המברך אומר: רַבּוֹתַי נְבָרֵךְ:
המסובים עונים: יְהִי שֵׁם יי מְבורָךְ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם:
המברך אומר: בִּרְשׁוּת מָרָנָן וְרַבָּנָן וְרַבּוֹתַי נְבָרֵך (בעשרה: אֱלהֵינוּ) שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלוֹ:
המסובים עונים: בָּרוּךְ (בעשרה: אֱלהֵינוּ) שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלוֹ וּבְטוּבוֹ חָיִינוּ: בָּרוּךְ הוּא וּבָרוּך שְׁמוֹ:
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. הַזָּן אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ. בְּטוּבוֹ בְּחֵן בְּחֶסֶד וּבְרַחֲמִים. הוּא נוֹתֵן לֶחֶם לְכָל בָּשָׂר. כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: וּבְטוּבוֹ הַגָּדוֹל תָּמִיד לא חָסַר לָנוּ וְאַל יֶחְסַר לָנוּ מָזוֹן לְעוֹלָם וָעֶד. בַּעֲבוּר שְׁמוֹ הַגָּדוֹל. כִּי הוּא אֵל זָן וּמְפַרְנֵס לַכּל וּמֵטִיב לַכּל וּמֵכִין מָזוֹן לְכָל בְּרִיּוֹתָיו אֲשֶׁר בָּרָא: בָּרוּךְ אַתָּה יי. הַזָּן אֶת הַכּל:
נוֹדֶה לְּךָ יי אֱלהֵינוּ. עַל שֶׁהִנְחַלְתָּ לַאֲבוֹתֵינוּ אֶרֶץ חֶמְדָה טוֹבָה וּרְחָבָה. וְעַל שֶׁהוֹצֵאתָנוּ יי אֱלהֵינוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם. וּפְדִיתָנוּ מִבֵּית עֲבָדִים. וְעַל בְּרִיתְךָ שֶׁחָתַמְתָּ בִּבְשָׂרֵנוּ. וְעַל תּוֹרָתְךָ שֶׁלִּמַּדְתָּנוּ. וְעַל חֻקֶּיךָ שֶׁהוֹדַעְתָּנוּ. וְעַל חַיִּים חֵן וָחֶסֶד שֶׁחוֹנַנְתָּנוּ. וְעַל אֲכִילַת מָזוֹן שָׁאַתָּה זָן וּמְפַרְנֵס אוֹתָנוּ תָּמִיד. בְּכָל יוֹם וּבְכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה:
וְעַל הַכּל יי אֱלהֵינוּ אֲנַחְנוּ מוֹדִים לָךְ וּמְבָרְכִים אוֹתָךְ. יִתְבָּרַךְ שִׁמְךָ בְּפִי כָל חַי תָּמִיד לְעוֹלָם וָעֶד: כַּכָּתוּב. וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יי אֱלהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ: בָּרוּךְ אַתָּה יי. עַל הָאָרֶץ וְעַל הַמָּזוֹן:
רַחֶם נָא יי אֱלהֵינוּ עַל יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ. וְעַל יְרוּשָׁלַיִם עִירֶךָ. וְעַל צִיּוֹן מִשְׁכַּן כְּבוֹדֶךָ. וְעַל מַלְכוּת בֵּית דָּוִד מְשִׁיחֶךָ. וְעַל הַבַּיִת הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ שֶׁנִּקְרָא שִׁמְךָ עָלָיו: אֱלהֵינוּ. אָבִינוּ. רְעֵנוּ זוּנֵנוּ פַּרְנְסֵנוּ וְכַלְכְּלֵנוּ וְהַרְוִיחֵנוּ. וְהַרְוַח לָנוּ יי אֱלהֵינוּ מְהֵרָה מִכָּל צָרוֹתֵינוּ. וְנָא אַל תַּצְרִיכֵנוּ יי אֱלהֵינוּ לא לִידֵי מַתְּנַת בָּשָׂר וָדָם וְלא לִידֵי הַלְוָאָתָם. כִּי אִם לְיָדְךָ הַמְּלֵאָה. הַפְּתוּחָה. הַקְּדוֹשָׁה וְהָרְחָבָה. שֶׁלּא נֵבוֹשׁ וְלא נִכָּלֵם לְעוֹלָם וָעֶד:
וּבְנֵה יְרוּשָׁלַיִם עִיר הַקּדֶשׁ בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ. בָּרוּךְ אַתָּה יי. בּוֹנֵה בְרַחֲמָיו יְרוּשָׁלָיִם: אָמֵן:
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. הָאֵל. אָבִינוּ. מַלְכֵּנוּ. אַדִּירֵנוּ. בּוֹרְאֵנוּ. גּוֹאֲלֵנוּ. יוֹצְרֵנוּ. קְדוֹשֵׁנוּ קְדוֹשׁ יַעֲקב. רוֹעֵנוּ רוֹעֵה יִשְׂרָאֵל. הַמֶּלֶךְ הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב לַכּל. שֶׁבְּכָל יוֹם וָיוֹם הוּא הֵטִיב הוּא מֵטִיב הוּא יֵיטִיב לָנוּ. הוּא גְמָלָנוּ הוּא גוֹמְלֵנוּ הוּא יִגְמְלֵנוּ לָעַד לְחֵן וּלְחֶסֶד וּלְרַחֲמִים וּלְרֶוַח. הַצָּלָה וְהַצְלָחָה. בְּרָכָה וִישׁוּעָה. נֶחָמָה. פַּרְנָסָה וְכַלְכָּלָה. וְרַחֲמִים וְחַיִּים וְשָׁלוֹם וְכָל טוֹב. וּמִכָּל טוּב לְעוֹלָם אַל יְחַסְּרֵנוּ:
הָרַחֲמָן הוּא יִמְלךְ עָלֵינוּ לְעוֹלָם וָעֶד: הָרַחֲמָן הוּא יִתְבָּרַךְ בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ: הָרַחֲמָן הוּא יִשְׁתַּבַּח לְדוֹר דּוֹרִים. וְיִתְפָּאַר בָּנוּ לָעַד וּלְנֵצַח נְצָחִים. וְיִתְהַדַּר בָּנוּ לָעַד וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים: הָרַחֲמָן הוּא יְפַרְנְסֵנוּ בְּכָבוֹד: הָרַחֲמָן הוּא יִשְׁבּר עֻלֵנוּ מֵעַל צַוָּארֵנוּ וְהוּא יוֹלִיכֵנוּ קוֹמְמִיּוּת לְאַרְצֵנוּ: הָרַחֲמָן הוּא יִשְׁלַח לָנוּ בְּרָכָה מְרֻבָּה בַּבַּיִת הַזֶּה וְעַל שֻׁלְחָן זֶה שֶׁאָכַלְנוּ עָלָיו:
הָרַחֲמָן הוּא יִשְׁלַח לָנוּ אֶת אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא זָכוּר לַטּוֹב וִיבַשֶּׂר לָנוּ בְּשׁוֹרוֹת טוֹבוֹת יְשׁוּעוֹת וְנֶחָמוֹת: הָרַחֲמָן הוּא יְבָרֵךְ אֶת (אָבִי מוֹרִי) בַּעַל הַבַּיִת הַזֶּה וְאֶת (אִמִּי מוֹרָתִי) בַּעֲלַת הַבַּיִת הַזֶּה. אוֹתָם וְאֶת בֵּיתָם וְאֶת זַרְעָם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהֶם. (ואם סמוך על שלחן עצמו יאמר: הָרַחֲמָן הוּא יְבָרֵךְ אוֹתִי וְאֶת אִשְׁתִּי וְאֶת זַרְעִי וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לִי), אוֹתָנוּ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָנוּ. כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּרְכוּ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקב, בַּכּל. מִכּל. כּל. כֵּן יְבָרֵךְ אוֹתָנוּ כֻּלָּנוּ יַחַד בִּבְרָכָה שְׁלֵמָה. וְנאמַר אָמֵן:
בַּמָּרוֹם יְלַמְּדוּ עֲלֵיהֶם וְעָלֵינוּ זְכוּת שֶׁתְּהֵא לְמִשְׁמֶרֶת שָׁלוֹם. וְנִשָּׂא בְרָכָה מֵאֵת יי. וּצְדָקָה מֵאֱלהֵי יִשְׁעֵנוּ. וְנִמְצָא חֵן וְשֵׂכֶל טוֹב בְּעֵינֵי אֱלהִים וְאָדָם:
הָרַחֲמָן הוּא יְזַכֵּנוּ לִימוֹת הַמָשִׁיחַ וּלְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא: מגדול יְשׁוּעוֹת מַלְכּוֹ וְעֹשֶׂה חֶסֶד לִמְשִׁיחוֹ לְדָוִד וּלְזַרְעוֹ עַד עוֹלָם: עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן: יְראוּ אֶת יי קְדוֹשָׁיו כִּי אֵין מַחְסוֹר לִירֵאָיו: כְּפִירִים רָשׁוּ וְרָעֵבוּ וְדוֹרְשֵׁי יי לא יַחְסְרוּ כָל טוֹב: הוֹדוּ לַיי כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן: בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּיי וְהָיָה יי מִבְטַחוֹ: נַעַר הָיִיתִי גַם זָקַנְתִּי וְלא רָאִיתִי צַדִּיק נֶעֱזָב וְזַרְעוֹ מְבַקֶּשׁ לָחֶם: יי עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן יי יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם:"

לאחר הסעודה מְפַנּוֹת האם והבנות את השולחן ושוטפות את הכלים. הבנים והאב ממשיכים לזמר זמירות שבת.

טיש

מאוחר יותר מבקרים חברים ובני משפחה. בעיקר נוהגים לבקר חתנים וכלות. בחצרות החסידיות עורך האדמו"ר "טיש" (בחלק מלילות-השבת). והולכים אליו בעיקר הגברים עם סיום ארוחת השבת.
פירוש המילה "טיש" ביידיש הוא "שולחן". ה"טיש" נערך בליל-שבת וגם בחלק מהחגים. טקס ה"טיש" הוא מסורת הנמשכת מראשית ימי החסידות, ועל-פיה מצויה ברכה גדולה באכילת ה"שייריים" מארוחתו של הצדיק, האדמו"ר. בעבר, כאשר מספר החסידים היה קטן, הם נהגו לבוא לבית ה"רעבע", לשבת אל שולחנו ולסעוד עימו את סעודת השבת. כיום, כאשר החסידויות גדולות, האכילה היא סמלית. האדמו"ר והחסידים סועדים את סעודת ליל-השבת בביתם עם משפחותיהם. בסיום הסעודה (בדרך-כלל - לא לפני השעה 22:00) מתכנסים החסידים בבית-המדרש עם רבם לארוחת ערב סמלית. במרכז האולם בבית-המדרש מוצב שולחן ענק (גודלו הוא ביחס לגודל החסידות). בחסידות בעלז, למשל, רוחבו הוא כ- 5 מטר ואורכו מעל 20 מטר. בראש השולחן יושב האדמו"ר ולצידו ניצבים עוזריו הנקראים משב"קים (משמשים בקודש). מסביב לשולחן יושבים זקני החסידות. בכל שטח האולם מוצבות טריבונות מיוחדות ועליהן עומדים החסידים לאורך כל ה"טיש".
במהלך הערב שרים החסידים והאדמו"ר זמירות לשבת ומזמורים של החסידות, והאדמו"ר אומר דבר תורה. החסידים מביטים באדמו"ר בהערצה שאיננה יודעת גבולות, והטקס משמש אמצעי לחיזוק הקשר ביניהם. כך, למשל, במהלך הערב האדמו"ר מושיט את ידו אל עבר החסידים, כאילו הוא לוחץ את ידו של כל אחד ואחד מהם, ומברכו ב"שבת-שלום". החסידים כולם מושיטים את ידיהם אל עבר ידו המוּשטת של האדמו"ר כמברכים בחזרה.
בין לבין מגישים לאדמו"ר ארוחת שבת סמלית שהמנות בה מבושלות בדרך-כלל על-ידי נשים מהחסידות. האדמו"ר טועם מהמזון ואז מחלקים את השאר לחסידים. על-מנת להעביר את המזון לכל חלקי האולם עומדים חלק מעוזרי האדמו"ר על השולחן (כשהם בגרביהם, בלא נעלים), הם לוקחים את מנות המזון, צועדים על השולחן ומוסרים אותן למי שיושבים מסביב - סגולה מיוחדת נמצאת בחלה, שאותה פורסים ומחלקים לחסידים.
פיסות המזון קטנות, חלוקת המזון והאכילה הן בידיים, בלא צלחות. (במספר חסידויות מחלקים את ה"שיריים" לחסידים בצלחות ולא בידיים. מדובר בחסידויות גדולות (גור) וקטנות (נדבורנא). המשמשים = עוזרי הרעבע חותכים את המזון (הדג, העוף, התוספות) לחתיכות קטנות ביותר, לוקחים אותן בכפיות פלסטיק ומעבירים לחסידים. בזמן החלוקה נאבקים החסידים על-מנת לזכות בפיסת מזון מבורכת. מכיוון שאי-אפשר להגיע מהשולחן לקצוות העליונים של הטריבונות, נוהגים החסידים להעביר כמות כפיות ולחלק מאחד לשני. את הפירות נוהגים לזרוק לגובה, והחסידים תופסים אותם. 

לקראת סיום הערב האדמו"ר מבעלז, למשל, נוהג לרקוד עם החתנים המתעתדים להינשא בשבוע הקרוב ולברך אותם לקראת נישואיהם.
בסיום הערב נראים לא פעם חסידים, שלא זכו לקבל פיסת מזון, עוברים ליד שולחן האדמו"ר, מושיטים אצבע לצלחת ומלקקים שאריות רוטב או פירורים אחרונים.
במרבית החסידויות הנשים המעטות אשר לוקחות חלק ב"טיש" נמצאות בעזרת-הנשים. עיקר הבאות הן הבחורות המועמדות לשידוך, הבאות ל"טיש" על-מנת שתוכלנה להביט במיועד לשידוך דרך המחיצה המסתירה אותן מעיניו.
הילדים החרדיים אינם מקבלים כמעט ממתקים במהלך השבוע. לקראת השבת מכינה אֵם המשפחה שקית ממתקים לכל ילד. בשקית זאת היא שמה שוקולד, סוכריות, חטיפים מלוחים ועוד - בהתאם להעדפותיו של הילד וליכולותיה הכלכליות של המשפחה. השקית הזאת נקראת "פעקאלע" (= באידיש - חבילה). את ה"פעקאלע" נותנים לילד לקראת כניסת השבת או לאחר הסעודה. מטרתה היא לגרום לילד להפנים את הקשר בין המושגים "עונג" ו"שבת". בכך נותנים לילד סיבה נוספת לחכות לשבת ולאהוב אותה.

שבת בבוקר

בבוקר-שבת מתחילה התפילה בשעה 07:30-07:45 ומסתיימת בשעה 10:30-11:00 בערך. זמן סיום התפילה תלוי בעונת השנה (קיץ או חורף) ובאירועים מיוחדים (ראש-חודש, עלייה לתורה של חתנים).
בשבת בבוקר מתפללים תפילת שחרית של שבת, "ברכות השחר", "פסוקי דזמרא", קריאת שמע וברכותיה ותפילת העמידה. 

"ברכות השחר" הן סדרה של 15 ברכות קצרות, בהן מודים לה' על כל הדברים היומיומיים על ההתעוררות, על פקיחת העיניים, על ההצלחה ללבוש בגדים, על יום חיים נוסף.
"בָרוּךְ אַתָה ה' אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. הַנוֹתֵן לַשֶכְוִי בִינָה לְהַבְחִין בֵין יוֹם וּבֵין לָיְלָה: בָרוּךְ אַתָה ה' אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. פּוֹקֵחַ עִוְרִים: בָרוּךְ אַתָה ה' אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. מַתִיר אֲסוּרִים: בָרוּךְ אַתָה ה' אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. זוֹקֵף כְפוּפִים: בָרוּךְ אַתָה ה' אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. מַלְבִּישׁ עֲרֻמִים: בָרוּךְ אַתָה ה' אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. הַנּוֹתֵן לַיָעֵף כחַ: בָרוּךְ אַתָה ה' אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. רוֹקַע הָאָרֶץ עַל הַמָיִם: בָרוּךְ אַתָה ה' אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. הַמֵכִין מִצְעֲדֵי גָבֶר: בָרוּךְ אַתָה ה' אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. שֶעָשָה לִי כָל צָרְכִי: בָרוּךְ אַתָה ה' אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. אוֹזֵר יִשְרָאֵל בִגְבוּרָה: בָרוּךְ אַתָה ה' אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. עוֹטֵר יִשְרָאֵל בְתִפְאָרָה: בָרוּךְ אַתָה ה' אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. שֶלֹא עָשַנִי גּוֹי: בָרוּךְ אַתָה ה' אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. שֶלֹא עָשַנִי עָבֶד: בָרוּךְ אַתָה ה' אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. שֶלֹא עָשַנִי אִשָה: (נשים אומרות "שעשני כרצונו"). בָרוּךְ אַתָה ה' אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. הַמַעֲבִיר שֵינָה מֵעֵינָי וּתְנוּמָה מֵעַפְעַפָי: וִיהִי רָצוֹן מִלְפָנֶיךָ ה' אֱלהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ שֶתַרְגִילֵנוּ בְתוֹרָתֶךָ. וְתַדְבִיקֵנוּ בְמִצְותֶיךָ. וְאַל תְבִיאֵנוּ לֹא לִידֵי חֵטְא. וְלֹא לִידֵי עֲבֵרָה וְעָוון. וְלֹא לִידֵי נִסָיוֹן. וְלֹא לִידֵי בִזָיוֹן. וְאַל יִשְלוֹט בָנוּ יֵצֶר הָרָע. וְהַרְחִיקֵנוּ מֵאָדָם רָע וּמֵחָבֵר רָע. וְדַבְקֵנוּ בְיֵצֶר טוֹב וּבְמַעֲשׂים טוֹבִים. וְכֹף אֶת יִצְרֵנוּ לְהִשְתַעְבֶד לָךְ. וּתְנֵנוּ הַיּוֹם וּבְכָל יוֹם לְחֵן וּלְחֶסֶד וּלְרַחֲמִים בְעֵינֶיךָ וּבְעֵינֵי כָל רוֹאֵינוּ. וְתִגְמְלֵנוּ חֲסָדִים טוֹבִים: בָרוּךְ אַתָה ה' הַגּוֹמֵל חֲסָדִים טוֹבִים לְעַמּוֹ יִשְרָאֵל: יְהִי רָצוֹן מִלְפָנֶיךָ ה' אֱלהַי וֵאלהֵי אֲבוֹתַי, שֶׁתַצִילֵנִי הַיּוֹם וּבְכָל יוֹם, מֵעַזֵי פָנִים וּמֵעַזּוּת פָנִים. מֵאָדָם רָע, וּמֵחָבֵר רָע, וּמִשָכֵן רָע, וּמִפֶגַע רָע. מֵעַיִן הָרָע, מִלָשׁוֹן הָרָע, מִמַלְשִינוּת. מֵעֵדוּת שֶקֶר. מִשִנְאַת הַבְרִיּוֹת, מֵעֲלִילָה, מִמִיתָה מְשׁוּנָה, מֵחֳלָיִם רָעִים, מִמִקְרִים רָעִים וּמִשָטָן הַמַשְחִית. מִדִין קָשֶה, וּמִבַעַל דִין קָשֶה. בֵין שֶהוּא בֶן בְרִית וּבֵין שֶאֵינוֹ בֶן בְרִית, וּמִדּינָהּ שֶל גֵיהִנום:" 

"פסוקי דזמרא", מורכבים מפרקי תהילים וגם מ"שירת הים", בהם מודים לבורא ומשבחים אותו על העולם הנפלא שברא. בבתי הכנסת האשכנזיים, כל אדם אומר את הפרקים בשקט, ושליח הציבור (החזן) קורא בקול רם את הפסוק האחרון בכל פרק, ובכך נשמר קצב אחיד. 

החלק הבא בתפילה הוא קריאת שמע וברכותיה, שם ממליכים את ה' על עם ישראל, ואומרים: "שְׁמַע, יִשְׂרָאֵל: ה' אֱלהינוּ, ה' אֶחָד. וְאָהַבְתָּ, אֵת ה' אֱלהיךָ, בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ, וּבְכָל מְאודֶךָ. וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר אָנכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ. וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ, וְדִבַּרְתָּ בָּם, בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ, וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת, עַל יָדֶךָ; וְהָיוּ לְטוטָפות, בֵּין עֵינֶיךָ. וּכְתַבְתָּם עַל מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ, וּבִשְׁעָרֶיךָ." (דברים, ו' ד'-ט')

לאחר מכן - תפילת העמידה, תחילה נאמרת התפילה בלחש, כל מתפלל מתייחד עם בוראו, ואח"כ חוזר שליח הציבור על התפילה בקול רם, ובהשתתפות המתפללים.

בסיום התפילות קוראים בתורה את פרשת השבוע. התורה מחולקת ל- 54 חלקים אשר כל אחד מהם נקרא פרשה. לכל שבת מותאמת פרשה אחרת, וקריאת התורה כולה מסתיימת ב"שמחת תורה". בשנים בהן יש פחות שבועות, קוראים בחלק מהשבתות שתי פרשות יחד, כך למשל, "ויקהל-פקודי" ו"בהר-בחוקותי".
שבעה מן המתפללים "עולים לתורה", כלומר, נקראים לעלות לבימה, לומר ברכה המקדימה את הקריאה ולקרוא חלק מפרשת השבוע. בחלק מהקהילות נהוג כי כל אחד מן העולים לתורה קורא בעצמו חלק מהפרשה. בקהילות אחרות העולה לתורה נושא את הברכה בלבד, ואת הפרשה קורא "בעל קריאה" המיטיב לקרוא. המנהג למנות בעל קריאה נבע מהרצון שלא לבייש את העולים לתורה אשר אינם מסוגלים לקרוא כראוי.
בגמר קריאת התורה, נאמרת ההפטרה, כלומר, דברי סיום. ההפטרה כוללת קריאת קטעים מספרי הנביאים הקשורים לפרשה בתוכנם או באופן אחר לדוגמא, יש הפטרה מיוחדת כאשר השבת חלה בראש חודש, ויש הפטרה מיוחדת אחרת כאשר השבת חלה בערב ראש חודש. 
ממשיכים עם תפילת מוסף , שהיא תפילה מיוחדת הנאמרת רק בשבתות ובימים מיוחדים, ובאה להזכיר את "קרבן מוסף" שהיה מוקרב בבית המקדש בימים אלו. 
נוסף על התפילות, נושא רב הקהילה בשבת דְּרָשָה.
בגמר התפילה חוזרים המתפללים לבתיהם. הנשים החרדיות אינן הולכות בדרך-כלל לבית- הכנסת, אלא נחות בבית, עורכות את השולחן ומחכות לשובם של הגברים.

סעודה שניה

כאשר הגברים חוזרים מבית-הכנסת לביתם הם עורכים קידוש: "וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶת הַשַּׁבָּת, לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדורותָם, בְּרִית עוֹלָם. בֵּינִי, וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא, לְעולָם: כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים, עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ. זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת, לְקַדְּשׁוֹ. שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבוד, וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ. וְיוֹם, הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת, לה' אֱלהיךָ: לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ, עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ, וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם, וַיָּנַח, בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי; עַל כֵּן, בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ. סברי מרנן ורבנן ורבותי. ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, בורא פרי הגפן."
המשפחה סועדת סעודה שנייה. הסעודה הזאת חייבת לכלול חלות (אותן בוצע אב המשפחה. אלא שהפעם, שלא כבסעודת הערב, החלה העליונה היא הנבצעת) ונוסף להן - מנות על-פי העדפת המשפחה. מקובל לכלול בארוחה זאת סלטים, דגים (בטמפרטורת החדר), כבד קצוץ, סלט ביצים, רגל קרושה, נקניקים, קוגל, טשולנט ולקינוח - קומפוט ופירות. לאחר הארוחה נחים בני המשפחה.

מנחה וסעודה שלישית

אחרי הצהריים הגברים מתפללים תפילת מנחה של שבת, קוראים בתורה את תחילת "פרשת השבוע" של השבת הבאה, ומתפללים "תפילת עמידה", "שיר הכבוד" ו"אדון עולם". בסיום התפילה החסידים נוהגים לסעוד בבית-הכנסת סעודה שלישית (מקובל גם "טיש" של סעודה שלישית). בסעודה שלישית אין עורכים קידוש אך היא צריכה לכלול חלות. כמו-כן נוהגים לומר בסעודה את המזמור "ה' רועי לא אחסר" מתהילים ואת הפיוט "ידיד נפש". זמן הסעודה נחשב לעת רצון וזמן להתעלוּת רוחנית. נשות החסידים ובנותיהם נאספות לסעודה שלישית אצל הסבתא (אם היא גרה בקרבת מקום) או שחברות אחדות נפגשות ואוכלות יחד. זוהי ארוחה קלה, בדרך-כלל פרווה. והיא כוללת סלטים, חלות, טונה, אבוקדו וכד'.
הליטאים נוהגים לשוב לבתיהם בסיום התפילה ואז סועדת כל המשפחה יחד את הסעודה השלישית. בסיומה חוזרים לבית-הכנסת לתפילת ערבית. החסידים אשר נשארו בבית-הכנסת לסעודה שלישית ממשיכים לתפילת ערבית.

ערבית והבדלה

לאחר זמן צאת השבת מתפללים תפילת ערבית רגילה של יום חול.
בסיום תפילת ערבית חוזרים הליטאים לביתם ועורכים שם "הבדלה". החסידים נשארים בבית- הכנסת, ה"רעבע" עורך "הבדלה," ורק לאחר מכן הם חוזרים לביתם ועורכים שם "הבדלה" עם משפחתם.
ה"הַבְדָלָה" היא הטקס החותֵם את היום הקדוש ומסמן את החזרה לימי החול. טקס ההבדלה כולל שתיית יין, הרחת בְּשָמִים, הדלקת אש וברכה המתאימה לכל אחת מהפעולות. 
ברכה על היין: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם בורא פרי הגפן." הנוהג הוא למלא את הכוס כמו בקידוש ולהחזיקה ביד ימין בזמן הברכה.
ברכה על הבשמים, הצמחים הריחניים: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם בורא מיני בשמים." בזמן הברכה מחזיקים את הצמחים (כגון הדסים) ביד ימין, ולאחריה מריח עורך ההבדלה את הצמחים ומעביר גם לשאר הנוכחים על מנת שיריחו מהם. נהוג להניח את הבשמים בכלי מיוחד הנקרא "מגדל בשמים". מברכים "מיני בשמים" מכיוון שנפש האדם כואבת בצאת השבת על כך שהנשמה היתרה מסתלקת, ולכן כדי להשיב את רוחה מריחים ריח טוב.
ברכה על האש: "ברוך את ה' אלוהינו מלך העולם בורא מאורי האש." נוהגים להשתמש בנר קלוע מיוחד להבדלה. לאחר ברכה זו נוהגים להגביה את הידיים ולהתבונן לאור הנר במקום החיבור שבין האצבעות לציפורניים. מברכים על האש מכיוון שעל פי המסורת במוצאי שבת נתן אלוהים דעה באדם הראשון ואז הוא הקיש שתי אבנים זו בזו ויצאה האש.
ברכת ההבדלה: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם המבדיל בין קודש לחול בין אור לחושך בין ישראל לעמים בין יום השביעי לששת ימי המעשה. ברוך אתה ה' המבדיל בין קודש לחול."
לאחר הברכותהללו מברכים את ברכת ההבדלה: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם המבדיל בין קודש לחול בין אור לחושך בין ישראל לעמים בין יום השביעי לששת ימי המעשה. ברוך אתה ה' המבדיל בין קודש לחול."
בסיום ההבדלה נהוג לשיר זמירות מיוחדות, שבהן מברכים את השבוע החדש, ולהביע את הציפייה לבואו של אליהו הנביא, אשר על-פי המסורת צפוי להגיע במוצאי שבת ולבשר על בוא הגאולה: "אליהו הנביא אליהו התשבי אליהו הגלעדי במהרה יבוא אלינו עם משיח בן דוד..."

סעודת מלווה מלכה

סעודת "מלווה מלכה, או "סעודה רביעית" מוזכרת בגמרא ואף נפסקה להלכה (שלחן ערוך, חלק אורח חיים סימן ש' א') "לעולם יסדר אדם שלחנו במוצאי שבת כדי ללוות את השבת אפילו אינו צריך אלא לכזית". בעל ה"משנה ברורה" מציין בשם הקדמונים: "דאבר אחד יש באדם ונסכוי שמו וזה האבר נשאר קיים בקבר עד עת התחיה ואפילו אחר שנרקבו בו כל העצמות וזה האבר אינו נהנה משום אכילה כ"א מסעודת מלוה מלכה" כלומר: קיים טעם קבלי לסעודת "מלווה מלכה" – על-פי הקבלה עם בוא המשיח ותחיית המתים תחל בנייתם מחדש של גופי המתים שהתפוררו מ"עצם הלוז" המצויה בראש עמוד השדרה. ברם מאחר וסעודה זו אינה חובה כשאר סעודות השבת אלא מצווה, לא הכל נוהגים בה. חסידים מקפידים לסעוד סעודה זו בה מלווים את שבת המלכה עם צאתה כפי שמלווים אורח יקר ואהוב העומד לעזוב, והולכים איתו עוד כברת דרך על-מנת לדחות את רגע הפרידה. אף שהשבת הסתיימה וכבר החלו ימי החול, מבקשים להמשיך ולהתענג על קדושתה.

בגלל ההתאחרות של הסעודה השלישית בקיץ מתחילים בחלק מהחסידויות את יום הלימודים בחיידר ובבתי-הספר ביום ראשון חצי שעה מאוחר יותר. קדושת השבת גדולה לאין ערוך מ"קדושת" מערכת השעות, קרי - גם בנושא זה ההידור במצוות עולה על כל שיקול אחר. 

שבת במשפחה החרדית

כל יהודי שומר מצוות, מקפיד באופן בסיסי על אותם הדברים: הוא נמנע מלחלל שבת, לפי כללי ההלכה, ומקיים את מצוות השבת החיוביות, כגון: קידוש, הבדלה וכו'. המייחד את החברה החרדית היא האווירה המיוחדת שמשתדלים ליצור בבית. הרבה דברים קטנים שעושים לקראת שבת שהם יוצרים את האווירה הזו.

אפיית חלות והפרשת חלה

זו מצוה שיש לקיימה כשמכינים בצק מכמות מסויימת של קמח, לא פחות מ 1.2 ק"ג קמח. בדרך כלל קונים בכל ימות השבוע לחם ודברי מאפה מוכנים כך שאין צורך להפריש חלה. אולם בהרבה משפחות חרדיות, נוהגות הנשים לא לקנות חלות ומאפים מוכנים לקראת שבת, אלא הן תלושנה בבית בצק, מהכמות הנ"ל, במיוחד כדי להתחייב בקיום מצות הפרשת חלה. לאחר ההפרשה הן תאפנה מהבצק חלות לשבת.

לבוש לשבת 

לכל אחד מבני הבית יש בגדים ונעלים מיוחדים לשבת. אצל הגברים הליטאים הדבר מתבטא בחליפה מיוחדת לשבת. הם, אמנם, לובשים חליפה כל ימות השבוע, אך לשבת יש לגברים החל מגיל בר מצוה, ולעיתים גם קודם לכן, חליפה מיוחדת. כמו כן יענבו הגברים עניבות יפות בשבת. גם לנשים ולבנות בגדים ונעלים מיוחדים לשבת. מלבד זאת יש לנשים הנשואות פאה מיוחדת לשבת, שבה הן מכסות את ראשן. אצל חלק מהחסידויות נוהגות הנשים שהן חובשות לראשיהן מטפחות לבנות על הפאה. יש גם נשים החוגרות סינר לבן קטן על שמלתן בשבת.

שולחן השבת

כדי ליצור אוירה חגיגית נוהגים לפרוס על השולחן מפה לבנה ועורכים עליה את הצלחות והסכו"ם. משתדלים להשתמש במערכת כלים וסכו"ם מיוחדות בשבתות וחגים.

נרות שבת

בכל משפחה שומרת שבת מדליקה האשה נרות לפני כניסת השבת. מספר הנרות המינימלי הוא שניים, וכשהמשפחה גדלה מוסיפים נר לכל ילד. בדרך כלל משתמשים בנרות פרפין לבנים. בציבור החרדי נוהגות רבות מן הנשים להדליק נרות בשמן זית. מניחים על הפמוטים כוסיות זכוכית ממלאים אותן בשמן זית, מכניסים לשמן פתילה, ואותה מדליקים. נרות אלו דולקים שעות ארוכות, לעיתים עד אור הבוקר, תלוי בכמות השמן שיוצקים לכוסית.

חלות על שולחן שבת

לפי הלכה צריך לשים על השולחן 2 חלות – לחם משנה – שעליהם מברכים אחרי הקידוש, ברכת 'המוציא לחם מן הארץ'. החלות מכוסות במפה מיוחדת – לבנה רקומה או צבעונית. אצל הרבה משפחות חסידיות מניחים על השולחן בעת עריכתו 12 חלות, כנגד 12 שבטי ישראל, 2 – גדולות, והשאר – קטנות.

שירי שבת

את החלק המרכזי של שולחן השבת, תופסים שירי השבת. כל משפחה עם המנגינות המיוחדות לה, שעברו במשפחה מדור לדור, יחד עם מנגינות חדשות הנכנסות לתוך מאגר השירים. שירים חדשים מביאים, בדרך כלל, הבנים שלומדים בישיבות. בישיבה שרים בסעודות שבת שירים במנגינות שונות ומגוונות, שאותם מביאים התלמידים מהבית, כך שהישיבה היא כור היתוך, במובן זה. בחוג החסידי יש לכל חסידות מנגינות משלה, שאותן שר הרבי ואותן מעבירים מדור לדור. גם בעולם השירה החסידית יש התחדשות. בחסידויות הגדולות יש 'מלחין החצר' המלחין מנגינות חדשות לשירי שבת, והמחבר שירים לקראת אירועים שמחים בבית הרבי. השירה בעת סעודות נמשכת שעה ארוכה, והיא גורם חשוב ביצירת אווירה מיוחדת בבית. יש לציין שבמשפחה חרדית משתתפים בשיר רק הגברים ולא הנשים. לעיתים, הן תצטרפנה בלחש לשירת הגברים.

דברי תורה

בכל אחת מסעודות השבת יאמרו דברי תורה סביב פרשת השבוע או נושאים אחרים. בדרך כלל יאמר אותם ראש המשפחה ו/או הילדים שבבית. זו אינה דרשה, זו יותר שיחה ערה שנוטלים בה חלק בני המשפחה.

הליכה ל'טיש'

'טיש' זו מלה באידיש שפירושה המילולי הוא – שולחן. מלה זו הושאלה לתאר את אחד המנהגים החסידיים, עוד מתקופת ראשית החסידות, שהרבי מיסב עם חסידיו סביב שולחן עם כיבוד בלילות שבת וחג. ה'טיש' לא נערך בבית הרבי, אלא בבית המדרש, שאותו מסדרים בצורה מיוחדת: מחברים מספר שולחנות, כך שיוצרים שולחן ארוך. משני צידי השולחן ישנם ספסלים לישיבה עבור החסידים המבוגרים והמכובדים. צעירי החסידים והאברכים אינם יושבים לשולחן. הם עומדים מאחורי הספסלים. בחסידויות גדולות מכינים עבורם טריבונות מדורגות כדי שיוכלו כולם להסתכל על הרבי, מבלי להפריע אחד לשני. בראש השולחן ישב הרבי על כורסה כשלצדו יושבים בני משפחתו הקרובים.

החסידים אינם באים לאכול ב'טיש'. הם אוכלים בבית. לאחר שהם סיימו לסעוד עם בני משפחתם באים הגברים אל ה'טיש'. אצל חלק מהאדמו"רים, זוהי סעודת השבת שלהם. הם אוכלים את סעודת השבת שמביאים להם מביתם, כאשר החסידים מסיבים איתם לשולחן. לאחר שהרבי עשה קידוש ומתחיל בסעודה, החסידים, היושבים ליד שולחנות ארוכים, שרים שירים שונים בעת שהרבי אוכל, אך גם מתבוננים בכל תנועה שהוא עושה. (התפיסה שעומדת בבסיס הדבר הזה היא, שהרבי הוא איש מיוחד, איש קדוש ויש ללמוד את התנהגותו ולעשות כמוהו). בין מנה למנה מנצח הרבי על שירת חסידיו, ואם הוא בעל חוש מוסיקלי הוא שר גם קטעי סולו. מלבד זאת אומר הרבי דברי תורה על פרשת השבוע או ענייני דיומא. בתוך דבריו הוא משלב דברי מוסר או הדרכות שונות שהוא מציג לשומעי לקחו. החסידים מטים אוזן קשובה לשמוע כל מלה. לעיתים נוכחים מאות איש ב'טיש', אך הרבי אינו מרים קולו. דממה שוררת באולם כשהרבי מדבר. אם דברי הרבי מתאימים לכל המשפחה, הרי שלמחרת בעת הסעודה יעביר ראש המשפחה את הדברים לכולם.

הנשים אינן באות ל'טיש'. אם יש נשים שרוצות לצפות ב'טיש', הן תעלינה לעזרת הנשים ותסתכלנה משם. קשה מאוד לראות טוב מעזרת הנשים כי המחיצה המוצבת בה היא מאוד צפופה.

לימוד תורה

בעולם החרדי מוקדש חלק מהשבת ללימוד תורה, אם בבית או בבית המדרש. המגמה היא לא לבזבז את הזמן הפנוי רק על שינה, אלא לקדש את הזמן בעיסוק בדבר קדוש – התורה. אחת התופעות המיוחדות היא לימוד של אבות ובנים. המבוגרים אינם לומדים לבדם. הם מקדישים חלק מהזמן ללימוד משותף עם ילדיהם. זהו 'זמן איכות' של מפגש הורים וילדים.
בשנים האחרונות התמסד, במידה מסויימת, הלימוד עם הילדים הקטנים: נוצרה מסגרת הנקראת "אבות ובנים". במסגרת זו באים כל האבות עם ילדיהם לבית כנסת / בית מדרש אחד, בשעה קבועה בשבת, המשתנה בין שעון קיץ לשעון חורף, ושם לומד כל אב עם ילדו/יו. בסיום שעת לימוד מקבלים הילדים צ'ופר, ממתק או תמונות של אדמו"רים / רבנים. הילדים המתמידים זוכים, אחת לחצי שנה, במתנות יקרות ערך. מסגרת זו מעודדת מאוד את הילדים לבוא ללמוד ועל ידי כך להביא גם את אבותיהם. גם לאבות טובה מסגרת כזו, כיון שהדבר נעשה במקום מרכזי, שאליו באים כולם ללמוד בשעה קבועה, זה יותר מחייב את האבות ובסופו של דבר מחבר אותם לילדיהם

קריאת עיתונים

מלבד כל הדברים האלו, ישנה עוד דבר התורם לאווירה המיוחדת של שבת: העדר עיתונים בבית. גם כל ימות השבוע הציבור החרדי אינו קורא את העיתונים היומיים המקובלים בחברה החילונית. הם קוראים את העיתונים המגזריים: הליטאים – 'יתד נאמן', החסידים – 'המודיע'. לקראת שבת עיתונים אלו יוצאים במהדורה מוגדלת. אולם רוב החומר במהדורה המוגדלת הם מאמרים הלכתיים או דרשות שעוסקות בנושאים עיוניים מחשבתיים. יש בעיתון גם הרבה מסות רציניות ומאמרים פובלציסטיים, העוסקים בבעיות דת ומדינה, או בבעיות פוליטיות שעל סדר יומו של הציבור החרדי. אין שם תחקירים 'צהובים' ולא מדורי הומור וסאטירה. העיתונים מצונזרים על ידי ועדה רוחנית ואין בהם דיווחים או מאמרים שאינם מתאימים לרוח הקהילה.

ביקורי קרובים

אחד הדברים המקובלים בקהילה החרדית בשבת הוא ביקורי קרובים, כמו: הורים, סבים וסבתות, אחים ואחיות. בשבת הציבור החרדי נמצא בבית ואז 'קופצים' לביקור. דבר זה מחזק את הקשר הבין – דורי והבין – משפחתי.

ביביליוגרפיה

ספרי עיון ומדע

  • בן דב מאיר, חפירות הר הבית, בצל הכתלים ולאור התגליות, כתר, 1982.
  • צ'רצ'מן ארזה ופרנקל אמנון, קווים מנחים לבנייני מגורים לאוכלוסיה החרדית, הפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים, הטכניון מכון טכנולוגי לישראל, חיפה, 1992.

ספרי דת וקודש

  • אויערבאך זלמן שלמה, שמירת שבת כהלכתה תיקונים ומלואים, מכון נשמת אהרן ויעקב, 1993.  
  • אליהו מרדכי, הראשון לציון, (עורך), קיצור דרכי טהרה, הוצאת מרכז טהרת הבית היהודי העולמי, ירושלים, חלק ג' הלכות צניעות, פרק י"ט, כיסוי ספרי קודש.
  • בלויא יעקב ישעי’, ספר נתיבות שבת: ליקוטים וביאורים בהלכה בהלכות רשויות והוצאה, עירובי חצרות תחומין, מכון להוראה מונסי-ירושלים, ירושלים, תשמ"ט 1989. 
  • בן איש חי, הלכות שנה שניה, פרשת וירא, הלכות קבלת שבת וסעודה אחרונה, עמ' ל'. 
  • נויבירט יהושע ישעה, שמירת שבת כהלכתה כולל דיני שמירת שבת, יום טוב וחול המועד, בשים לב לבעיות שהתעוררו בזמננו, פלדהיים, ירושלים, 1962-1989.
  • עדס אברהם חיים, השבת בתפארתה, הלכה למעשה, יפה-נוף, י. פוזן, תשס"ו.
  • ספר אהל רחל: הבית לאור מצוות-האשה : טהרת נדה, הפרשת חלה, הדלקת הנר, ירושלים, 1992.
  • משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות שבת ל'' ב'.
  • משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות שבת ל'' ג'.
  • משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות שבת ל'' ה'.
  • משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות שבת ל'' ט'.
  • משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות שבת ל'' י'.
  • משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות שבת ל'' ח'.
  • משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות שבת ל'' י"ד. 
  • מדרש תנחומא, פרשת בראשית, סימן ב'. 
  • תלמוד בבלי, סדר מועד, מסכת שבת, פרק ט"ו דף קי"ג ע"א.
  • תלמוד בבלי, סדר מועד, מסכת שבת, פרק ט"ו דף קי"ג ע"ב.
  • דיני צבא ומלחמה סעיף 197 וקיצור שולחן ערוך פ"א ג'.
  • דיני החוט והמוטות מפורטים בתלמוד בבלי, סדר מועד, מסכת עירובין. 
  • החיד"א, מורה באצבע, אות ק"ם. 

ארכיונים ומאגרי מידע

  • חוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א – 1951 סעיף 7 (ב)(1).
  • חוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א – 1951 סעיף 12. 
  • חוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א – 1951 סעיף 9.
  • בג"ץ 5073/91 תיאטראות ישראל בע"מ נ' עיריית נתניה, פ"ד מז(3) 192, בעמ' 206.
  • בג"ץ 287/69 מירון נ' שר העבודה ואחרים, פ"ד כד(1) 349.
  • רע"פ 10687/02 הנדימן עשה זאת בעצמך בע"מ נ' מדינת-ישראל, פ"ד נז(3) 1, בעמ' 5. 

כתבות ומאמרים בעיתונות

אתרי אינטרנט

הערות שוליים

    הוספת תגובה




     

     

    * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של "אנשים ישראל" לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.