דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
הוסף דירוג לספר 9 מדרגים

דפוסי מגורים באוכלוסיה החרדית בישראל

מרפסות סוכה במודיעין עילית
מרפסות סוכה במודיעין עילית
הדס חנני
הסתגרות באשדוד
הסתגרות באשדוד
הדס חנני
תוספות בניה בני ברק
תוספות בניה בני ברק
הדס חנני
בניינים רמת בית שמש
בניינים רמת בית שמש
הדס חנני
בית דירות בשכונה חרדית, אשדוד
בית דירות בשכונה חרדית, אשדוד
עוז אלמוג
הדס חנני
ערך זה מבוסס על פרק בעבודת הדוקטורט, שהוגשה בחוג ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה, בהנחיית פרופ' עוז אלמוג

נוצר ב-7/24/2008

מאפיינים של בנייני מגורים במגזר החרדי

מיקום הבניינים במרחב

כאשר עוסקים במושג "פרטיות" בהקשר של מגורים, אפשר לבחון אותו בשתי צורות: מבחינת החיים בתוך הדירה או מבחינת הזיקה בין הדירה ובין החוץ. במחקרם של צ'רצ'מן ופרנקל נמצא כי 57% מהמשפחות בחרו להתייחס בהגדרת הפרטיות לקשרים שבין הדירה ובין החוץ. לתפיסתן, פרטיות היא חופש מתצפית או משמיעה. 

העמדת הבניינים בערים החרדיות החדשות בהחלט מתייחסת לכך, והמתכננים נמנעו ממה שמכונה "היזק-ראייה". הם השתדלו למקם את הבניינים כך שיהיה קשה לצפות מבית-לבית (מרפסת מול מרפסת או חלון סלון רחב מול חלון סלון רחב). כמו-כן התחשבו המתכננים בְּמיקום החלונות של חדרי השינה.

הדת היהודית מתייחסת לפרטיות בזיקה לראייה כחלק מתרבות של צנעת הפרט. בתורה נאמר: "וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו...נאום בלעם...מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל" (במדבר, כ"ד ב'-ה'). רש"י פירש את הפסוק הזה כתיאור מצב בו פתחי האוהלים היו מסודרים כך שאחד לא פנה לעבר משנהו והובטחה הפרטיות: "מה ראה בלעם? ראה שאין פתחי אוהליהם מכוונים זה לזה, אמר: ראויין הללו שתשרה עליהם שכינה" (תלמוד בבלי, סדר נזיקין, מסכת בבא בתרא, ס' ע"א).

הבטחת הפרטיות על-ידי מיקום נאות של פתחי הבתים אינה עניין של מידה טובה בלבד. בַּמשנה מצוינת זכות משפטית המוקנית לאדם על-מנת למנוע מחברו לפתוח פתח לביתו אם הדבר עלול לפגוע בפרטיותו. לא רק ביתו של אדם מוגן, אלא אף חצרו. "לא יפתח אדם חלונות לחצר השותפין...לא יפתח אדם לחצר השותפין פתח כנגד פתח, וחלון כנגד חלון. היה קטון, לא יעשנו גדול; אחד, לא יעשנו שניים." (משנה, סדר נזיקין, מסכת בבא בתרא, ג' ט' י'). הרמב"ם מוסיף: "אחד מן השותפין שביקש לפתוח לו חלון בתוך ביתו לחצר חברו מעכב עליו, מפני שמסתכל בו ממנו; ואם פתח, יסתום. וכן לא יפתחו השותפין בחצרן פתח בית כנגד פתח בית, או חלון כנגד חלון" (משנה-תורה לרמב"ם, ספר קניין, הלכות שכנים, ה' ז').

התפיסה התלמודית מתייחסת לחלון בעיקר כמקור לאור. בזמן התלמוד היו החלונות קטנים וכדי להרבות אור בבית היו הפתחים פתוחים במשך שעות רבות. מכיוון שכך התאפשרה גם ההסתכלות לתוך הבית. בימינו פתחי החלונות מוגנים בתריסים. כשאדם רוצה להגן על פרטיותו, הוא מגיף את התריסים.

המושג ההלכתי "היזק-ראייה" נתפס על-ידי בתי-המשפט כיום באופן נרחב כפגיעה בפרטיות בתחומי חיים שונים. שופט בית-המשפט העליון, אליקים רובינשטיין, למשל, התייחס לסוגיית הפרטיות בהקשר של הטרדה בטלפון ובפקס. בנימוקיו ציין את הסתמכות המשפט המודרני על המושג ההלכתי "היזק-ראייה" תוך הדגשת התפיסה במשפט העברי המתייחסת לחומרה שבפגיעה בפרטיות.

גובה הבניינים

גובהם של רוב בנייני המגורים במגזר החרדי אינו עולה על שש קומות. הסיבה לכך היא הרצון להקל על הדיירים, כך שלא יצטרכו לטפס מדרגות רבות בשבת ובחג. החרדים אינם משתמשים במעלית גם אם מותקן בה מנגנון של מעלית-שבת, וזאת עקב ספקות לגבי כשרותה ואפשרות השימוש בה בשבת. בניינים שגובהם עולה על שש קומות בנויים לרוב על צלע הר - הבנייה הזאת מאפשרת להציב כניסה במחצית גובה הבנין - באמצעות גשר המוביל מהכביש לקומת הכניסה.

ברוב הבניינים החדשים נבנות הקומות החמישית והשישית כיחידת דיור אחת - מיני קוטג'. כלומר - הופכים את החיסרון במגורים בקומה גבוהה ליתרון של דירה גדולה, מרווחת ויוקרתית יותר. דירה שכזאת מותאמת לאוכלוסייה החרדית האמידה יותר.

גם באזורים וותיקים גובהם של הבניינים הוא שש קומות, מפני שהאוכלוסייה החרדית ברובה מתגוררת בבניינים שנבנו בשנות ה- 60 וה-70 של המאה ה-20 שבהן לא היה מקובל, ממילא, לבנות בניינים בעלי יותר משלוש קומות מגורים (לעיתים - בתוספת קומת עמודים).

חומרי גימור

בבניינים החדשים ההעדפה היא לציפוי חיצוני של הבניין – לפחות בחלקו - באבן ירושלמית. במקומות יישוב אחדים (ירושלים, אלעד, מודיעין-עלית, רמת בית-שמש, ביתר-עלית ומעלה אדומים) החוק מחייב זאת (בבני-ברק החוק מחייב לצפות באבן צד אחד של הבניין), ובאחרים הדיירים מעדיפים את ציפוי האבן עקב הזיקה לעיר-הקודש. בשיחות שערכתי עם קבלנים התברר כי בדרך-כלל כדאי להם לצפות את הבניינים באבן מפני שהעלות אינה גבוהה אך היתרונות גדולים הן מבחינת הבידוד והאיטום, הן מבחינת השימור לאורך זמן והן מבחינת המכירה.
בבניינים הישנים הגימור החיצוני הוא בדרך-כלל טיח חלק או מותז (המכונה בסלנג "שפריץ"). סוג גימור זה אינו מחזיק מעמד שנים רבות בלא טיפול. חוסר תשומת-הלב ניכר, ובמרבית הבניינים הישנים אפשר לראות על הקירות החיצוניים עקבות ברורים של פטריות הגורמות לכתמים שחורים.

מרפסת-הסוכה כאלמנט אדריכלי

סוכה ביהדות היא מבנה ארעי הבנוי על-פי כללים הלכתיים מוגדרים שאליו מועברות פעולות המגורים העיקריות, קרי - האכילה והשינה - למשך שבעת ימי חג הסוכות. הסוכה מכוּנה בספר הזוהר "צילא דמהמנותא" (=צל האמונה, השכינה). גודלה המינימלי הוא ריבוע של שבעה טפחים 56-70 ס"מ) וגובהה - עשרה טפחים (80-100 ס"מ). הגובה המקסימלי הוא 20 אמות (= כ- 10 מטרים, שכן מבנה מעל הגובה הזה איננו מוגדר עוד מבנה ארעי), אך לאורכה ולרוחבה של הסוכה אין הגבלה. מידות אלה הן המינימום ההכרחי על-פי ההלכה, ובמציאות מידותיה של הסוכה גדולות יותר. הסכך חייב להיות מחומר צמחי תלוש, שאינו מקבל טומאה וצריך להיות מפוזר על-פני כל השטח המיועד לקירוי, כך שהוא יכסה בסך-הכל מעל למחצית שטח התקרה, באופן שכמות הצל תהיה גדולה יותר מכמות אור השמש - "צִלתה מרובה מֵחמתה". כמו כן, הסוכה צריכה להיות פתוחה לשמיים במידה שתאפשר לגברים הממלאים את מצוות "ישיבה בסוכה" לישון בה כאשר רוב גופם איננו תחת גג כלשהו.

הסוכה היא אמנם חלק מהדת היהודית, ולכן היא מקובלת גם במגזרים הדתיים האחרים, אך במגזר החרדי מדובר בסוכה שונה. בשנים האחרונות נוהגים מרבית הדתיים שאינם חרדיים לבנות "סוכה לנצח" - מבנה המורכב ממוטות מתכת המתחברים זה לזה ועליהם נמתחות יריעות בד לא יציבות המתנופפות ברוח, ומונעות בכך את תלייתם של קישוטים מהודרים ויקרים.למרות שכשרותן של סוכות אלו במידה ויוצרו והורכבו כנדרש – אינה מוטלת בספק, הרי שבשל גדלה האחיד ומידותיה הסטנדרטיות אין היא מתאימה לחלק גדול מן המשפחות החרדיות ועל כן לא רבות הסוכות מסוגה במגזר החרדי. הסוכה במגזר החרדי ניכרת בגודלה, בהיותה בנויה מעץ, במידת ההשקעה בקישוטיה ומעל לכל - בהיותה כשרה למהדרין.

קישוטי הסוכה מהווים מקור לגאווה גדולה למשפחה. במהלך החג מבקרות המשפחות בסוכותיהם של מכרים וידידים. במהלך ביקורי חג אלו נערכת מעין תחרות סמויה לקביעת הסוכה היפה ביותר. חלק מקישוטי הסוכה נקנים וחלקם נוצרים על-ידי בנות המשפחה תוך השקעת זמן ומאמץ רבים. קישוטים אלה הם המקור העיקרי לגאוות המשפחה. הקישוטים נהוגים בכל הזרמים החרדיים למעט בחסידות חב"ד שבה אין מקשטים את הסוכה כלל, משום שהיחס אליה הוא כאל משהו קדוש ביותר אשר אין זה ראוי לקשט אותו בניירות צבעוניים ונוצצים. בחג הסוכות נראות סוכות עץ גדולות בנויות בכל שטח פנוי בשכונות החרדיות - בחצר, ברחוב ובמרפסות המיועדות לכך.

בעבר נהגו לבנות את הסוכה ליד הבית - בחצר או ברחוב. בימינו, כאשר הצפיפות גָדלה ואין אפשרות לבניית כל סוכות הדיירים המתגוררים בבניין בשטח החצר, נוצרה בעיה, אשר חייבה את המתכננים להעלות פתרון שיהיה תואם להלכה אך גם לבנייה המודרנית. הפתרון שנמצא הוא בניית מרפסת-סוכה שתהיה בולטת מהבניין ובה-בעת לא תשמש כגג בנוי למרפסת שבקומה מתחתיה. מרפסות אלה בנויות בצורה מדורגת ומהוות את אחד האלמנטים הארכיטקטוניים הבולטים ביותר של בניין שנבנה במיוחד לאוכלוסייה החרדית.

בערים החרדיות החדשות הוקדשה תשומת-לב ארכיטקטונית למרפסות-הסוכה והן מהוות אלמנט אדריכלי קישוטי, נאה בדרך כלל, של הבניין. מרפסות סוכה מדורגות הדגשת החזית של המרפסת נעשית באמצעות קורות בטון עבות או קירות חלקיים מקושתים, הנראים כחזית תפאורת תיאטרון. מרפסות סוכה קורות בטון האלמנטים האלה יוצרים תחושה של הצנעת הנמצאים על המרפסת, ממש כפי שנעשה בעזרת הנשים בבית-הכנסת. כמו-כן הם משמשים כקישור ויזואלי בין הבניינים. לא תמיד קיים קשר פיסי בין המבנים, אך במבט מרחוק הם נראים כמקושרים באמצעות ה"שרשראות" העוברות לאורך החזיתות ולרוחבן. "שרשראות" אלה כאילו קושרות את הבניינים זה לזה ומסמלות את הקשר ואת התלות של הפרטים בחברה החרדית זה בזה. מרפסות הסוכה בבניינים חרדיים ישנים שונות – ראו הרחבה להלן בפרק "אסתטיקה ותחזוקה".
הנחיית משרד השיכון משנת 2000 היא לבנות מרפסת-סוכה בגודל 3.6-4 מ"ר. המקובל הוא לבנות מרפסת-סוכה גדולה יותר שלפחות 5 מ"ר מתוכה פתוחים לשמיים. 

הסוכה משמשת לעיתים גם כסממן עושר. בחברה החרדית, כאמור, אין כמעט אזורי מגורים המיועדים באופן מוצהר לאוכלוסייה המבוססת מבחינה כלכלית. מרבית עשירי הקהילה מתגוררים בבתי הדירות. ההבדלים הם בפרטים הקטנים ובעיקר - בתכולת הבית. דוגמא להבדל קטן כזה היא מרפסת-הסוכה. בבתיהן של המשפחות העשירות מרפסת-הסוכה גדולה יותר מכל שאר המרפסות שבבניין. 

במחקרם של צ'רצ'מן ופרנקל התברר כי רוב המשפחות (87%) אכן משתמשות במרפסת- הסוכה לצורך הקמת הסוכה. שאר המשפחות מקימות את הסוכה על הגג, בחצר הבית או ברחוב. כמו-כן נמצא כי 52% מהמשפחות השתמשו במרפסת-הסוכה לפעילויות נוספות כגון אחסון, כביסה ומשחקי ילדים וזאת עקב הצפיפות הקיימת בתוך הדירה פנימה. מבין המשפחות שאינן משתמשות במרפסת במשך השנה, כשליש טענו כי אינן מעוניינות כלל להשתמש בה, שליש אחר טענו כי אינן משתמשות בה בגלל גודלה או מכיוון שהיא חשופה למזג-האוויר ושליש נוסף טענו כי אינן משתמשות בה משתי סיבות אלה גם יחד.

שביל הכניסה לבניין 

שביל הכניסה בבניינים החדשים מרוצף לרוב בלבני בטון קטנות וריבועיות בגוֹני אפור ו/או אדום מתוצרת אקרשטיין או דומה לזה. במקביל לשביל הכניסה בנויה "רמפה" קטנה המיועדת לדחיפת עגלות ילדים ואופניים. בשכונת "נאות הפסגה" (במודיעין-עילית) הכניסה לחלק מהבניינים נמצאת הרבה מעל גובה הכביש, ויש צורך לטפס במדרגות כדי להגיע לדלת הבניין. על-מנת להקל על האימהות בהעלאת עגלות הילדים דאגה החברה הקבלנית ליצור בתוך גרם המדרגות "רמפה" המיועדת לדחיפת עגלות הילדים או האופניים.

בחלק מהבניינים הישנים שביל הכניסה עשוי מרצפות בטון אפורות שחלקן מתנדנדות ושבורות, ובחלק אחר השביל מורכב מפרוסות אבן מחוברות זו לזו בבטון.

דלת הכניסה לבניין

בכניסה לבניינים החדשים או המשופצים מותקנת דלת אלומיניום וזכוכית, ולידה - תיבות הדואר. לעיתים קרובות מותקן מכלול עשוי אלומיניום וזכוכית, הכולל את דלת הכניסה ואת הקיר שלידה ובו אינטרקום ותיבות דואר כחלק מקיר הזכוכית. כניסה מסוג זה היא בבחינת סמל סטטוס ומשדרת יוקרה ומגורים בסטנדרט גבוה. 
לעיתים, למרות הרצון להצגת סטנדרט יוקרתי, ישנה הזנחה בדמות קרטונים הזרוקים ליד דלת הכניסה. לעומת-זאת - בבניינים הישנים אין דלת בכניסה והשביל המוביל לבניין מתחבר ישירות לחדר המדרגות, כפי שאפשר לראות בתמונה.

לובי הכניסה

בבניינים הישנים בשכונות הוותיקות של ירושלים יש לעיתים אזור כניסה מובדל מעט מהרחוב אך למעשה, זהו חדר מדרגות מורחב ובו מניחים את עגלות הילדים. 

בבניינים הישנים בבני-ברק, בקריית-צאנז, בשכונת רוממה בירושלים, בכפר חב"ד ובדומיהם אין דלת כניסה לבניין. מהרחוב נכנסים ישירות לחדר המדרגות. השטח של איזור הכניסה לבניין מצומצם ביותר. רוחבו הוא כרוחב שני גרמי מדרגות, ובחלל שנוצר תחת הפודסט של הקומה הראשונה או תחת המשך גֶּרֶם המדרגות המוביל לקומה הראשונה מונחים עגלות ילדים, אופניים וגם סלי קניות שמחוברים אליהם גלגלים - להקלה על סחיבתם.
בבניינים משנות ה- 70 של המאה ה-20 הכניסה לבניין נמצאת בקומת העמודים ושם גם מניחים את עגלות הילדים ואת האופניים. 
בבניינים החדשים ישנו לובי/חדר כניסה נקי ומטופח ובו ממוקמות המעלית והמדרגות. ליד המעלית ישנו שטח נרחב המשמש כחדר כניסה לבניין. בדרך-כלל תלויים בו, עציצים עם צמחי פלסטיק, תמונות נוף לקישוט, לוח מודעות ולעיתים מראה. חדר כניסה בניינים חדשים בלובי של הכניסה מוקצה מקום מוגדר לעגלות ילדים ולאופניים. עגלות ילדים ואופניים לעיתים זהו שטח פתוח ולעיתים זהו חדר ספציפי עם דלת ושלט.
שטח זה הכרחי בבניינים המיועדים לאוכלוסייה החרדית, מפני שבכל משפחה יש בדרך-כלל תינוק או שניים הזקוקים לעגלה. החדר הזה נועד להקל על האימהות ולחסוך מהן את סחיבת העגלות במדרגות ואת מקום האִחסון בדירה.
אם אפשר - משאירים בלובי של הכניסה לבית שטח המשמש גם למשחקים לילדי הבניין.

ברוב הבניינים דלת הכניסה פתוחה. נראה כי אין חשש מגנבות, מפני שהעיר מאוכלסת בשומרי מצוות שהדיבר "לא תגנוב" משמש נר לרגליהם. עם-זאת - יש המנצלים זאת לרעה, כפי שסיפר לי שלמה, שוטר קהילתי חרדי: "לפני זמן מה נעלמו עגלות שהושארו בכניסה לבניינים. האנשים שמו לב שנעלמות בעיקר עגלות חדשות מפירמות יוקרתיות והידיעה הזאת עשתה לה כנפיים. לא עברו כמה ימים עד ששכנה שמה לב למונית שעצרה בכניסה לאחד הבניינים, וממנה יצאה אשה שבזריזות הכניסה לבגז' שתי עגלות ונסעה. אותה שכנה צלצלה אליי וסיפרה לי על זה וכעבור עוד כמה ימים כבר תפסנו את האשה". מהסיפור הזה אפשר ללמוד הן על השארת העגלות בכניסה לבניינים ללא שמירה או קשירה מתוך אמונה שאיש לא יגע בהן, והן על הלכידות הקהילתית המפצה על כך בפעולה מהירה לתפיסת הגנבת. 

מעלית

ברוב הבניינים החדשים מותקנת מעלית המאפשרת גם את הפעלתה כמעלית שבת. השימוש במעלית נעשה רק בימות החול. לא כל הפוסקים מאשרים את השימוש במעלית שבת, ולכן נוהגים שלא לעשות בה שימוש, למעט במקרים של חולים, זקנים או נכים. הנוהג בחברה החרדית הוא כי כאשר קיימת מחלוקת בין הפוסקים, מעדיפים לנהוג על-פי הדעה המחמירה כדי להימנע מחילול שבת. בכל מקרה - המעלית גדולה יחסית על-מנת לאפשר שימוש סביר למשפחות הגרות בבניין, כלומר - המעלית מספיקה לכניסתם של מספר אנשים ונוסף על כך - גם עגלות ילדים.

חדרי מדרגות

בבניינים החדשים הנבנים במודיעין-עילית, באלעד ובביתר-עילית חדרי המדרגות רחבים יותר מאשר בבניינים משותפים במגזר הכללי כדי שיהיה נוח לסחוב בהם עגלות (אם מחליטים שלא להשאירן בחדר העגלות שבלובי). בבתים הישנים המידות מצומצמות יותר ותואמות לחדר המדרגות הסטנדרטי.

מחסנים

ברוב הבניינים אשר נבנו החל משנות ה-70 של המאה ה-20 ישנו מחסן לכל דירה. בבניינים ישנים יותר יש "בוידעם" (חדרון קטן המיועד לאִחסון ונמצא בדרך-כלל מעל לחדר הרחצה). במחסנים האלה מאחסנים כלים לפסח, חלקים לבניית הסוכה, ונוסף על כך - בגדי ילדים אשר אינם בשימוש ו"מחכים" לילד הבא שייוולד למשפחה.

שימוש נוסף במחסנים נעשה, כפי שכתבתי, לצורך "מסחר הלילה". בחלק מהשכונות בירושלים (גבעת-שאול, למשל) ובבני-ברק נוהגים הקבלנים לבנות את המחסנים אך אינם מוכרים אותם לדיירים הרוכשים דירות בבניין. הם משאירים את השטח הזה ברשותם, ולאחר קבלת כל האישורים הרשמיים הנחוצים לאכלוס הבניין הם הופכים אותו לדירות קטנטנות המיועדות להשכרה לזוגות צעירים אשר זקוקים לדירה בשכירות זולה לפרק זמן מוגבל - בדרך-כלל עד שדירתם תהיה מוכנה. אותם קבלנים משכירים לעיתים את הדירות הקטנות האלה גם כמשרדים. 

אסתטיקה ותחזוקה

הבניינים

השכונות הוותיקות בירושלים (מאה שערים, מקור-ברוך, זכרון-משה, גאולה, בית-ישראל, בתי אונגרין, אוהל-משה, מזכרת-משה, בתי-ברוידא, בתי-מונקטאש, בתי-ראנד וכד') אשר נבנו בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20, היו בזמן בנייתן שכונות מתוכננות ומודרניות, וחלקן אף נחשבו לשכונות יוקרה. בנייני האבן הינם בעלי ייחודיות, אופי וערך ארכיטקטוני, והם מצטיינים בפרטי בניין מרהיבים ביופיים. אולם עם השנים השתנתה האוכלוסייה המתגוררת במקום, והשכונות הפכו לחרדיות. שינוי זה גרם להזנחת הבניינים ולכיעורם באמצעות תוספות בנייה מאולתרות מחומרים זרים לבניין ובאמצעות צינורות וכבלים הנמתחים לאורך הקירות.

נוסף על כך - הוזנחו גם מרצפות האבן. התחושה המלווה את המבקר היא של ארכיטקטורה וסביבה הנשענות על העיקרון - "איש הישר בעיניו יעשה". כלומר - אין חוק ואין התייחסות כלשהי לאסתטיקה. השכונות שלא זכו לשימור ראוי (בניגוד לשכונות אחרות בעיר כגון, ימין-משה ומשכנות-שאננים) נראות כיום למבקר כאסופה של רחובות צרים - לעיתים עד-כדי סמטאות - ישנים, מוזנחים, צפופים, חסרי אופי ארכיטקטוני ולא נעימים.

במרבית ריכוזי האוכלוסייה החרדית (כגון, בני-ברק, קריית-צאנז ואשדוד) אשר נבנו לאחר קום המדינה איכות הבנייה נמוכה הן מפני שלא היו די יֶדַע וחומרים בשנים הראשונות של המדינה והן משום שבשנים המאוחרות יותר חיפשה האוכלוסייה דרכים להוזיל את עלות הבנייה, והקבלנים עשו זאת באמצעות שימוש בחומרים זולים.

בבני-ברק בנויים הבניינים מבלוקים ומטיח, כפי שנהוג בבנייה המודרנית (היישוב נוסד בשנת 1924 והוכרז כעיר בשנת 1950). הבנייה היתה והינה באיכות נמוכה, ובלא תחזוקה מתאימה ניכרות שיני הזמן הנוגסות בבניינים - הטיח החיצוני מתקלף, טיח מתקלף בני ברק הבניינים אינם נצבעים ולכן ישנם כתמי פטריות שחורים על הצבע, חלק מהבניין מסויד וחלק - לא. בבניינים שעליהם הותז "שפריץ", כפי שהיה נהוג בבנייה של אמצע המאה ה-20, איבד הצבע עם השנים את החיוניות ואת הרעננות. רבים מהבניינים מגובבים בתוספות בנייה שונות ומשונות - רובן מאולתרות ונראות כטלאים על הבניין. גם תוספות אשר נבנו מבלוקים נעשו בצורה בלתי מקצועית, ולכן נוצרו סדקים בין החלקים המקוריים של הבניין ובין התוספות.

תוספות החדרים נועדו להקל על הצפיפות הָרַבָּה בדירות. המשפחה החרדית שבֵּיתָהּ נעשה קטן מדַי אינה נוהגת לעבור לדירה גדולה יותר. ההעדפה היא להישאר בדירה הקיימת ולהרחיבה. הסיבה לכך היא כלכלית, אך בעיקר נודעת השפעה למוסדות החינוך שהילדים הולכים אליהם ושאותם אין רוצים לעזוב. לפיכך - אפשרויות המעבר הן מצומצמות והמשפחה נשארת באותו המקום. אם בכל-זאת עוברים דירה, עושים הכל על-מנת שהדירה החדשה תהיה בקרבת מקום, כך שהילדים לא ייאלצו להחליף את מוסדות הלימוד.

בבניינים החדשים ברמת בית-שמש ובערים החרדיות אלעד ומודיעין-עילית הבנייה איכותית, ונעשית על-פי מפרטים של משרד השיכון. 
ברמת בית-שמש הבניינים חדשים יחסית, כאמור, מצופים באבן ירושלמית, ומרביתם בני 5-6 קומות. חלק מהגגות מכוסים רעפים ומותקנים עליהם קולטים של דודי-השמש. ישנם גם מעט קוטג'ים טוריים יוקרתיים יותר. בסך הכל המראה הוא אסתטי ומסודר.

בקריה החסידית, קריית-צאנז הבניינים הם מסוף שנות ה-50, משנות ה-60 ומשנות ה-70 של המאה ה-20. כלומר - הם ישנים ומוזנחים מאד, קירותיהם החיצוניים מטוּיחים, וניכר כי לא טופלו ולא תוחזקו במשך שנים. במרבית הבניינים מצאתי צבע מתקלף, תוספות בנייה מאולתרות ולא אסתטיות, צינורות וכבלים גלויים וסדקים בקירות.

ברובע ז' החרדי באשדוד וברובע ג' שכמעט כולו חרדי בנויים שיכונים משנות ה-60 של המאה ה-20 אך גם בניינים חדשים יחסית. כל הבניינים מוזנחים למדַי. השיכונים הישנים נבנו כפי שהיה נהוג בשנות ה-60 של המאה ה-20 – "שיכוני רכבת" באיכות נמוכה ביותר של חומרים ועבודה. הבניינים לא סוידו ולא טופלו, מתוחים עליהם כבלים וצינורות רבים ועל הגגות מותקנים דודי שמש. בבניינים החדשים, אשר צופו באריחי קרמיקה על-מנת ליצור מראה עשיר, מכובד ויוקרתי, נושרים האריחים עקב בנייה באיכות נמוכה ועבודה זולה ולא מקצועית. התופעה הזאת בולטת עוד יותר בגלל הקרבה היחסית לים – הלחות והמליחות מחייבות הקפדת-יתר על איכות החומרים ועל העבודה. נוסף על כך - הצבע מתקלף בבניינים רבים, וישנן תוספות בנייה בעייתיות מבחינה אסתטית.
ברובע ג' המתחרד אפשר להבחין מיד אלו מהבניינים מאוכלסים בחרדים ובאלו בניינים האוכלוסייה מעורבת – על-פי מספר אנטנות הטלוויזיה המוצבות על הגג. בבניין חילוני בניין חילוני מותקנות אנטנות רבות, בבניין מעורב - אנטנות בודדות, ובבניין חרדי- אין כלל אנטנותבניין חרדי (בכך תרמו החרדים, ללא ספק, לשיפור אסתטי של סביבת המגורים).
בבניינים אחדים בשכונה המתחרדת הותקנו רמקולים גדולים המכריזים על כניסת השבת. הרמקולים האלה גדולים, בולטים, מלווים בכבלים רבים ואינם חלק אינטגרלי מהבניין. נוכחותם הכעורה מדגישה שוב כי בעיניהם של החרדים האידיאולוגיה ויצירת הסביבה האמונית עדיפות על ערכי האסתטיות.

רוב הבניינים שבהם שבהם מתגוררים חסידי סערט ויז'ניץ (כ-700 משפחות) ברמת-ויז'ניץ בחיפה, נבנו בשנות ה-70 של המאה ה-20 ושייכים לטיפוס הבית הקבלני המשותף. לאחרונה עברו מרבית הבניינים האלה שיפוץ חיצוני שכלל צביעה, עיטור החזיתות באבן, התקנת דלת כניסה לבניין, התקנת גגון רעפים מעל לדלת הכניסה ושיפור המסתורים של בלוני הגז. בבניינים שלא שופצו אפשר לראות פטריות שחורות על הקירות, צבע דהוי וכד'. חלק קטן מהבניינים הם בבנייה חדשה. דווקא בניינים אלה, המצופים באריחי קרמיקה, סובלים מהזנחה, מסגירת מרפסות-סוכה באופן לא אחיד וכד'.
חוסר האחידות וההזנחה הבאים לידי ביטוי בחזיתות הבניינים הבולטים לעין בערים ובשכונות החרדיות, כפי שתואר לעיל, מגיעים לדרגה של "מפגע אסתטי". 

בערים החדשות - אלעד, מודיעין-עילית וביתר-עילית - הבניינים מצופים אבן (כל הבניין או חֶלְקוֹ) והם אסתטיים ומטופחים. אפשר לומר בהכללה כי הבניין הטיפוסי איננו משדר פתיחוּת והזמנה להיכנס בשעריו. נהפוך הוא - הבניין בכללותו משדר תחושה של מבצר. החלונות קטנים למדַי והווילונות והתריסים מוגפים ברוב שעות היום - תחושת הסתגרות כלפי פנים וניתוק מהחוץ הסובב. בניין אינטרוברטי. בניינים מבצר מודיעין עילית ישנה תחושה כי התופעה הזאת משקפת גם את החברה החרדית בכללותה, אותה חברה המתייחסת לעצמה ולחבריה כמי שניצבים כחומה בצורה וכהגנה על הדרך האמיתית של היהדות. במעגל החיצוני חברה זאת מתנתקת מהעולם החילוני והמודרני הסובב אותה. היא יוצרת במוּדע ובמתכוון חומה הסוגרת עליה. גטו. במעגל הפנימי יותר המשפחה החרדית מסתגרת בביתה, חשדנית ומתעלמת מהסביבה החיצונית.
הבניינים בערים החדשות מתוכננים מראש כך שלכל משפחה ישנה אפשרות להרחיב את ביתה (כולל - אישור בנייה מראש מוועדת התכנון והבנייה) בחדר או בשניים נוספים. זוהי הסיבה לכך שכמה מן הבניינים בנויים כפירמידה - הדירות בקומת הקרקע מעידות על מקסימום שטח הבנייה, ובכל קומה שמעליהן השטח הבנוי מראש קטן יותר, כך שאפשר להגדיל את הדירות עד למקסימום שטח הבנייה על-פי הבנייה של קומת הקרקע. כאשר משפחה מרחיבה את דירתה, ההרחבה נראית כחלק אינטגרלי של הבניין ולא כטלאי.
הבניינים בערים החרדיות החדשות נראים מטופחים ושמורים בצורה אסתטית. עם-זאת - קיים חוסר אחידות מינורי בחזיתות הבתים - תוספת סורגים ומעקות שונים, גידור החצר בקומות הקרקע בתוספת בד שמשונית בצבעים שונים, פרגולות במרפסות, מנועי מזגנים גלויים וכד'. חוסר האחידות הזה נובע הן מצרכים שונים של המשפחות המתגוררות בבניין והן מחוסר רגישות לאסתטיקה במרחב הציבורי ומהעדר פיקוח עירוני.

השפעת מרפסת-הסוכה על האסתטיקה

מרפסת-הסוכה משמשת לצורך דתי במשך שבוע אחד בשנה. עקב הצפיפות הרבה בדירה החרדית הטיפוסית ובשל ההזדקקות לכל שטח אפשרי סגרו בדירות רבות בבניינים חרדיים ישנים את מרפסת-הסוכה בקירות קלים (בדרך-כלל - תריסים מפלסטיק וחלונות במסגרות אלומיניום) ובתקרה מיוחדת המאפשרת את הזזתה בעת הצורך ואת פתיחת שטח הסוכה לשמיים. באזורים אשר לא נועדו לאוכלוסייה החרדית בונים את הסוכות בחצר, ברחוב או על הגג. לעיתים מעדיפים להקים קונסטרוקציית מתכת המשיקה למרפסת הסלון, ועליה בונים את הסוכה. אפשר לראות את סגירת מרפסות-הסוכה כמעט בכל ריכוזי האוכלוסייה הוותיקים. בערים החדשות המינון אמנם נמוך יותר עדיין אך הוא קיים, וסביר להניח שעם השנים גם בערים אלה תיראינה יותר ויותר מרפסות סגורות באותו אופן. סגירה פרקטית זאת יוצרת חלק מהכיעור האסתטי הנפוץ ביותר במגזר החרדי.
מרפסות-הסוכה הבולטות מקו המבנה מזכירות את הבנייה בסגנון הבאוהאוז. הסוכות מותאמות בדיוק לגודלה של המרפסת המיועדת לבנייתן, גם כאשר המרפסת מעוגלת או בעלת זווית כצורת האות 'ר'. בחלק מהמרפסות מוסיפים הדיירים פרגולה, וזו משמשת הן להצללה מסוימת של המרפסת לאורך השנה והן כבסיס טוב להנחת הסכך בחג הסוכות. פרגולה למרפסת סוכה יש לציין כי פרגולות העץ במרפסות הן מאפיין טיפוסי לכלל החברה הישראלית, ולכן בהתקנתן בבניינים המשמשים את החברה החרדית יש משום אלמנט המשמש כמפחית סטיגמות. בבניית פרגולות מסוג זה על-ידי החרדים ישנה עדוּת לקשרים ולספיגת נְהָגים מכלל האוכלוסייה. בניית הפרגולות היא אימוץ אלמנט פיסי מהחברה החילונית והתאמתו לערכי המסורת והדת.
"תוצר לוואי" של חג הסוכות הם חומרי הבנייה של הסוכה שאותם יש לאחסן במשך השנה. היות ששטחי האחסון הדירתיים מצומצמים, מוצאים החרדים פתרונות שונים, כגון - קשירה לתקרת המרפסת, אחסון בקומת העמודים של הבניין, במקום מסתור ליד הבניין ועוד. בכל הפעולות האלה יש משום מפגע אסתטי. בערים החדשות מאחסנים הדיירים את חלקי הסוכה במחסנים הפרטיים שלהם,אך לעיתים ישנם גם פתרונות אחרים, למשל - במסתור הכביסה.

סורגים

במרבית הפתחים בדירות המגזר החרדי מותקנים סורגים לא בגלל איום חיצוני של פריצה, אלא כהגנה מפני נפילה של ילדים - "ונשמרתם מאד לנפשותיכם" (דברים, ד' ט"ו). הסורגים מורכבים על החלונות וכהגבהה למעקות המרפסות (הגבהה זאת משמשת גם כתמיכה לצורך חיזוק וייצוב הקירות של הסוכה). לעיתים נראה הבניין כבית-כלא מסורג ומוגן, האומר למתבונן מבחוץ - "אין כניסה למרחב הפרטי". תחושת ההסתגרות מתעצמת ב"עזרתם" של התריסים המוגפים והווילונות המוסתים במרבית שעות היום. כל משפחה מתקינה סורגים כִּראוּת עיניה, כך שהתוצאה היא בניין בעל מראה של טלאי על טלאי. 

חלק מהסורגים ישרים ונמצאים במישור אחד עם הקיר, וחלקם מעוגלים ובולטים מהקיר. בכך נוסף שטח קטן לדירה הצפופה. על השטח הזה אפשר להניח צעצועים, מצעים ופריטי לבוש קטנים לייבוש. בעת הצורך נוהגת הָאֵם החרדית להניח על תחתית הסורג את ילדה הפעוט. שהייתו שם נעימה לו ומעניינת מפני שמרחב המבט שלו גדול. הָאֵם יכולה לעמוד ליד החלון עם בנה הפעוט ובה-בעת גם לצפות בילדיה הבוגרים יותר המשחקים ליד הבית או להשאירו לבדו ולעסוק בענייניה. הסורג מְתַפקד בעצם כ"לול התינוקות" במגזר הכללי. במבט על הבניינים אפשר לראות שבמרבית הדירות קיימת אחידות בהחלטה על איזה חלון להרכיב סורג עגול ועל איזה - סורג שטוח. הסורגים השטוחים מורכבים על חלונות חדר השינה של ההורים, ועל כל שאר החלונות - סורגים מעוגלים. חדר השינה של ההורים הוא מקום מאד אינטימי, ולכן הם משתדלים לא לפתוח בו את התריסים יותר מהדרוש לאוורור, ובוודאי שלא להניח שם מצעים או ילדים. לכן אפשר לחסוך את עלותו של הסורג הבולט ולהתקין בחדר השינה של ההורים סורג שטוח שעלותו זולה יותר.

חבלי כביסה

בדירות רבות בבני-ברק, באשדוד, בכפר חב"ד, בקריית-צאנז וכד' מתוחים חבלי כביסה לאורך קירות הבית, ועליהם תלויה בפרהסיה הכביסה לייבוש. הכביסה כוללת ציציות לבנות, חולצות לבנות, גופיות לבנות, מכנסיים שחורים, מעילים שחורים, בגדי ילדים - בעיקר בשחור ובלבן - בגדי ילדות צבעוניים, מצעים ומגבות. ערכי הצניעות נשמרים בכך שלא נראים תלויים על החבלים פרטי לבוש אינטימיים. אלה נתלים לייבוש בתוך הדירות, או שהם תלויים על חבלי הכביסה כך שהם מוצנעים מאחורי סדין גדול התלוי בַּחלק הפונה לרחוב.

בערים החדשות, אלעד ומודיעין-עילית, מותקנים בהתאם לחוק מסתורי כביסה בכל הדירות. ברוב הדירות הכביסה אכן תלויה מאחורי מסתורי הכביסה או מיובשת במייבשי כביסה. למרות-זאת - לעיתים, בימים של עומס, נראית גם כביסה תלויה על חבלים.

תיבות דואר

בשכונות הוותיקות של ירושלים ובעיקר בבתים הבנויים סביב חצר מרכזית מותקנות תיבות הדואר ליד דלת הבית. תיבות הדואר מוזנחות בדרך-כלל, בלא שמות הדיירים עליהן, וחלקן אפילו שבורות. בבתים החדשים בבני-ברק, בקריית-צאנז, באשדוד, ברמת ויז'ניץ וברמת בית-שמש תיבות הדואר מסודרות למדי, ושמות הדיירים רשומים עליהן (בכתב יד). בחלק מהבניינים התיבות מותקנות ליד דלת הכניסה לבניין, ובאחרים הן מהוות חלק בלתי נפרד מדלת הכניסה לבניין. זוהי יחידה העשויה אלומיניום וכוללת דלת כניסה (מסגרת אלומיניום שבתוכה זכוכית) ולצידה מעין קיר שבו קבועות תיבות דואר ומעליהן ומתחתיהן - זכוכיות.

בערים החדשות, אלעד ומודיעין-עילית תיבות הדואר הן במצב טוב, שלמות, ועל מרביתן רשומים שמות הדיירים. בערים אלה מיועדות תיבות הדואר לחלוקת דפי מידע ועלוני פרסום. דברי הדואר מחולקים בנקודות חלוקה שכונתיות.
ליד תיבות הדואר ניצב בדרך-כלל פח אשפה המיועד להשלכת דפי פרסום המחולקים בהן.

לעיתים מותקן על הקיר שליד תיבות הדואר לוח מודעות לשימוש דיירי הבניין. בעיקר מופיעות שם מודעות פרסום שונות. ומעט מודעות עוסקות בעניין תרומות, מצוות או שכנות טובה. בבניינים שבהם לא מותקן לוח כזה מדביקים מודעות ישירות על הקיר ליד תיבות הדואר.

בלוני גז

ברוב הבניינים הישנים בבני-ברק, בשכונת רוממה בירושלים, בקריית-צאנז, בכפר חב"ד ועוד, מותקנים בלוני גז בגדלים שונים ובאופן הרחוק מלהיות בטיחותי. בלוני הגז האלה גלויים לאורך קיר הבניין או בקומת העמודים והצנרת שלהם מתוחה לאורך הקירות וּמוּעדת לפגיעה. אפשר לומר שסכנה גדולה נשקפת מהם.

בשכונות הוותיקות בירושלים בלוני הגז הם בעיקר בלונים קטנים, וגם הם מותקנים באופן לא בטיחותי - בדרך-כלל ליד דלת הכניסה לדירה. ברמת-ויז'ניץ מותקנים בלוני הגז בצורה בטוחה במסתור המיועד להם.

באלעד ובמודיעין-עילית בלוני הגז מותקנים באופן בטיחותי. בלוני הגז הגדולים מגודרים ומוגנים, ובבניינים שבהם מותקן צובר גז באדמה נמצאים המונים באזור תָּחוּם, וצינורות הגז מסומנים על-פי החוק בצבע צהוב.

גדרות

בהתאם לכללי הצניעות, המקובלים בחברה החרדית, אין זה נאה שאדם העובר ברחוב יוכל להביט אל החצר הפרטית או אל המרפסת הפרטית. לכן נוהגים הדיירים להסתיר את עצמם ולמנוע אפשרות להביט בהם. הם עושים זאת בעזרת מתיחת בד שמשונית בצבעים שונים או על-ידי התקנת גדר צפופה. בדי השמשונית הצבעוניים נמצאים בדרגות התבַּלוּת שונות, ולכן הם יוצרים מראה לא אסתטי.

גינון

כחלק מחוסר ההתייחסות לנושא איכות הסביבה במגזר החרדי, ברוב היישובים החרדיים הוותיקים הגינון בשטחים הפרטים אינו זוכה לתשומת-לב. העזובה ניכרת. במקום המיועד לגינון יש בעיקר חול, מרצפות שבורות, עשבים או שברי רהיטים. בכל מקום זרוקים ניילונים, ניירות, אריזות חטיפים וכלים חד-פעמיים. כך בבני-ברק, בקריית-צאנז, באשדוד, ברמת בית- שמש ועוד.

בחלק קטן מהבניינים ישנו גינון מינימלי הכולל בעיקר גדר חיה, עצים בודדים, דשא שנאבק על חייו ובנקודות מעטות ממש שתולים פה-ושם פרחים.

בערים החרדיות החדשות כמעט שאין חצרות המשותפות לכל הדיירים, מפני שהניסיון בריכוזים החרדיים הוותיקים הראה כי חצרות אלה נותרות מוזנחות ולא אסתטיות. הדבר נובע משילוב בין מספר סיבות - חוסר מוּדעוּת (וחוסר יֶדַע) של הציבור החרדי לטיפוח השטחים המשותפים בבניין בכלל ובגינה בפרט. נוסף על כך - משאבים כלכליים מצומצמים אשר אינם מאפשרים שכירת גנן לטיפול בגינה. השטח העוטף את הבניין מחולק בדרך-כלל בין הדירות הבנויות בקומת הקרקע והופך לחצרות פרטיות. משיחות עם קבלנים ועם משווקי דירות התברר כי הם מעדיפים למכור את הדירות צמודות הקרקע לציבור הספרדי המוּדע יותר לטיפוח. הציבור החסידי איננו מעוניין בדרך-כלל לקנות דירות עם גינה, ואם הם רוכשים דירה צמודת קרקע – הם מרצפים את כל השטח. בגינה הטיפוסית נשתלים שיחים מסביב לשטח ומשמשים כגדר חיה וכהגנה על צנעת הפרט, ומלבדם - עץ נוי או שניים. חלק מהשטח מרוצף ומשמש לבניית הסוכה ובשאר הימים מציבים עליו שולחן פלסטיק וכסאות. בשטח הנותר שותלים דשא.
בהכללה אפשר לומר כי בעיר אלעד שבה מתגורר, כנראה, רוב ספרדי נראות חצרות הבתים מסודרות ומטופחות למדַי אף שאפשר להבחין מידי פעם בגינות פרטיות צחיחות ומוזנחות. אלעד היא העיר החרדית היחידה שבה מוצבות ברחובות מכולות לאיסוף גזם מגינות התושבים. נוסף על הארנונה הרגילה גובה המועצה המקומית אלעד מן התושבים 10 ש"ח נוספים, והיא משתמשת בהם על- מנת לטפח את השפ"פים (שטחים פרטיים פתוחים), כלומר - את השטחים השייכים לכלל הבניין והמיועדים לגינון לא כחצרות פרטיות של דירות בקומת הקרקע. במודיעין-עילית ישנם הבדלים בין השכונות השונות. ב"קריית-ספר" הוותיקה ישנן גינות מטופחות למדַי, אך ב"אחוזת ברכפלד" וב"נאות הפסגה" שבהן הבניינים חדשים רוב החצרות צחיחות
.
ביישובים החרדיים החקלאיים כפר חב"ד ומתיתיהו מרבית הגינות דומות מאד לגינות במושבים חילוניים. השטחים רחבים ומטופחים למדי. שתולים בהם עצים, שיחים, דשא ופרחים. כמו-כן נמצאים גם משחקי ילדים - מגלשה, נדנדות, "בית" וכד'.

פרוייקט יחיד מסוגו במגזר החרדי הופעל בשכונת רוממה בירושלים. שותפים לפרוייקט עיריית ירושלים, החברה למתנ"סים והמִנהל הקהילתי ברוממה. תחילת הפרוייקט באוגוסט 2006, ומטרתו להפוך שטחים פרטיים פתוחים (שפ"פ) מוזנחים למטופחים, תוך עידוד המוּדעוּת ולקיחת האחריות של הדיירים לנעשה בסביבת מגוריהם. בפרויקט הזה השתתפו דיירים של חמישה בניינים בשכונת רוממה.
השם שניתן לפרוייקט הוא "חצר גינת ביתן המלך" (מגילת אסתר א' ו'), וכוונתו היא לרמוז לכך שכאשר חצר הבית וגינתו יושלמו ויטופחו, ירגישו הדיירים המתגוררים בבית כמלכים. לצורך העבודה סיפקה העירייה מטאטאים, מגרפות ושקיות לאיסוף האשפה. על הדיירים הוטל לנקות את השטחים השייכים לבניינים שבהם הם מתגוררים, והילדים שהשתתפו במבצע הניקיון קיבלו מתנה - כובע וחולצה. לאחר ניקוי השטח, שתל גנן במקום צמחים ודשא, והוא מגיע פעמיים בחודש לטפל בגינה. הדיירים השתתפו גם בכשליש מעלוּת הפרוייקט. הסכום למשפחה היה 40-100 ש"ח בהתאם למספר הדיירים בבניין וביחס לשטח הגינון.

בביקור שערכנו בחודש מאי 2007 בבניינים שדייריהם השתתפו בפרוייקט, נראה היה שהדיירים משתדלים לשמור על שטחי הגינון נקיים, והצמחים מושקים ומטופלים. בשיחה שקיימתי עם העובדת הקהילתית היא ציינה שהדיירים מרוצים מאד מהתוצאה של הפרוייקט. לדעתי, אפשר שזוהי סנונית ראשונה המעידה על התחלה של יצירת תבניות התנהגות חדשות במרחב הפרטי והציבורי בחברה החרדית. השינוי הזה יושג רק לאחר שהחרדים ישַנו את התפיסה הערכית ויפנימו אותה, ולכך אפשר יהיה להגיע רק אחרי חינוך הציבור.

מבנה הדירה החרדית הטיפוסית

שטח הדירה

על-פי מכון גיאוקרטוגרפיה נכון לשנת 2000, שטח הדירה הממוצעת במשק-בית חרדי הוא 94 מ"ר (באוכלוסייה כולה - 104 מ"ר), אך רוב המשפחות (כ- 60%) מתגוררות בדירות קטנות מ- 100 מ"ר.
32.4% הן דירות קטנות מ- 85 מ"ר.
37.5% הן בנות 86-100 מ"ר.
30.1% גדולות מ - 100 מ"ר.

מספר חדרים

סקר של מכון גיאוקרטוגרפיה (נכון לשנת 2000), מצא כי בדירת משק-בית חרדי יש בממוצע כ - 3.6 חדרים, לעומת 3.7 חדרים בכלל האוכלוסייה היהודית. כ- 17% בלבד ממשקי-הבית החרדיים מתגוררים בדירות, שגודלן יותר מ- 4 חדרים, וכ - 45%, מתגוררים בדירות בנות שלושה חדרים ופחות.

בהנחיות משרד השיכון לתכנון בנייני מגורים לחרדים מומלץ כי גודל דירת 2 חדרים יהיה 63-74 מ"ר, גודל דירת 3 חדרים יהיה 70-92 מ"ר, גודל דירת 4 חדרים יהיה 93-111 מ"ר, גודל דירת 5 חדרים יהיה 112-130 מ"ר וגודל דירת 6 חדרים יהיה 120-140 מ"ר. הגודל המומלץ של הדירות משתנה בהתאם לגובה הבניין מ- 2-7 קומות. ככל שהבניין גבוה יותר כך הדירה גדולה יותר.

צפיפות הדיור

על-פי נתוני הלמ"ס, צפיפות הדיור הממוצעת של משקי-הבית החרדיים באוכלוסיית הגרעין הגיעה ל- 1.4 נפשות לחדר (באזורים מסוימים היא אף גבוהה יותר: 1.9 נפשות לחדר בשכונות כרם אברהם, תל-ארזה ומחניים בירושלים; ו- 1.8 בשכונת רמת אלחנן דרום). הנתון המקביל באוכלוסייה היהודית הכללית הוא 1.0 נפשות לחדר, ובאזורים שבהם מתגוררת אוכלוסייה יהודית ברמה חברתית-כלכלית גבוהה, צפיפות הדיור נמוכה יותר - 0.6 נפשות לחדר. רווחת הדיור של האוכלוסייה משמשת כאחד האינדיקטורים המשקפים מעמד כלכלי. ככל שהרמה הכלכלית גבוהה יותר, צפיפות הדיור נמוכה יותר - ולהיפך.

דרישות בתכנון דירה בעבור המגזר החרדי

התכנית של הדירה החרדית הטיפוסית יכולה להיות דומה באופן עקרוני לדירה החילונית הטיפוסית, אך צריכים להיות בה מספר אלמנטים שונים:
על המתכננים להציב את הסלון ואת המטבח כך שהמשפחה הרוצה בכך תוכל לסגור כל אחד מהחללים הללו במחיצה קלה וניידת או בקיר קבוע ובו דלת. משפחות שירצו יוכלו להשאיר את החללים האלה פתוחים, כפי שמקובל במגזר הכללי. אלה שמעדיפים להשאיר את החללים פתוחים הם בדרך-כלל בני משפחות צעירות ומודרניות המהוות חלק מקבוצה הולכת וגדלה של חרדים (גם חסידים וגם ליטאים) העוברים תהליך של היפתחות לחברה הכללית בישראל. המשפחות הללו מאמצות לעצמן חלקים מהתרבות הישראלית הכללית אשר אינם מתנגשים בדרישות החיים החרדיים. לא כל המשפחות הצעירות מעוניינות לאמץ שינויים. ישנם רבים המעדיפים לשמור על התפיסות המסורתיות המקובלות בקרב רוב הציבור - וכך גם בנושא המגורים. לאלה צריכה להינתן האפשרות לסגור את המטבח ואת הסלון בדלת.
בדירה החרדית חייבת להיות פינה לנטילת ידיים - נפרדת מחדרי הרחצה והשירותים עקב האיסור לברך במקום שבו נמצאים ערומים אך בסמוך להם (חדרי השרותים והאמבטיה הינם היחידים ללא מזוזה בפתחם וזאת מן הסיבות הנ"ל) .פינה שכזאת קיימת גם בדירות של דתיים ממגזרים אחרים, אך שם נהוגה גם נטילת ידיים בכיורים אחרים עקב הקפדה פחותה.
בדירה החרדית חייבים להיות שני חדרי ילדים לפחות או אופציה להרחבת הדירה, כך שהמשפחה תוכל ליצור חדרים נפרדים לבנים ולבנות.
לדירה חייבת להיות צמודה מרפסת שתשמש לבניית סוכה. מרפסת זאת חייבת להיות פתוחה לשמיים, לפחות בחלקה. כלומר - אסור שתהיה מרפסת נוספת בנויה מעליה.

חלוקת הפונקציות בדירה

כניסה

דלת הכניסה במרבית הדירות ממוקמת כך שבעת פתיחתה לא יוכלו הבאים לבית להביט פנימה ולצפות במה שמתרחש בו (בעיקר בגלל הצניעות), אך זוהי בפירוש אינה מבואה, ולכן בדירות רבות לא נמצא מקום לתליית מעילים ליד הדלת, אלא במקום אחר בדירה, למשל - במסדרון.

בדירות ישנות או בכאלה שלא נבנו במיוחד לאוכלוסייה החרדית נמצא מגוון פתרונות לאיזור הכניסה לדירה - מחלל פתוח הכולל את המטבח, את הסלון ואת הכניסה ועד סגירת החדרים כך שגם למטבח וגם לסלון תהיה דלת שאפשר לסוגרה כדי שלא כל הנכנס לדירה יהיה מסוגל לראות את כל השטח.

הנחיית משרד השיכון המתייחסת לדירות חדשות אשר נבנות בעבור האוכלוסייה החרדית, היא לתכנן את הכניסה לדירה באמצעות מבוא ובו מקום לתלות מעילים וכובעים שהם חלק מהלבוש המקובל על האוכלוסייה החרדית (ובעיקר אצל החסידים) בכל ימות השנה.

סלון

על-פי הנחיות משרד השיכון מומלץ כי שטח הסלון בדירות 2-3 חדרים יהיה 15 מ"ר ורוחבו המינימלי יהיה 3.4 מ'. בדירת 3.5 חדרים מומלץ כי שטח הסלון יהיה 15 מ"ר ורוחבו המינימלי יהיה 3.6 מ'. בדירות 4-4.5 חדרים מומלץ כי שטח הסלון יהיה 18 מ"ר ורוחבו המינימלי יהיה 3.6 מ'. בדירות 5-6 חדרים מומלץ כי שטח הסלון יהיה 20 מ"ר ורוחבו המינימלי יהיה 3.6 מ'. כמו-כן יש לתכנן אפשרות לסגירת חדר הדיור על-ידי מחיצה או דלת.
הנחיות אלה תואמות את המציאות בשכונות החדשות. הרוחב המינימלי של הסלון נקבע על- מנת לאפשר הצבת שולחן אוכל גדול וארון ספרים. אם החדר רחב מעט יותר אפשר להוסיף גם ספה.

לעיתים אפשר למצוא בסלון החרדי (בעיקר אצל משפחות שאינן נמנות עם הקבוצות הקיצוניות) גם פינת ישיבה הכוללת ספות ושולחן סלוני. בדרך-כלל הפינה הזאת היא מצומצמת, ואת עיקר השטח תופס בה שולחן האוכל הגדול, הניצב במרכז הסלון.

בראיונות שקיימנו התברר כי המשפחות החרדיות מעדיפות שבמידת הצורך אפשר יהיה להפריד את הסלון משאר חדרי הבית. במחקרם של צ'רצ'מן ופרנקל נמצא כי 72% מן המשפחות שגרו בדירות שלא היתה בהן אפשרות לסגור את הסלון, היו רוצות לעשות כך. ההפרדה יכולה להיות על-ידי דלת או "אקורדיון" (דלת נגררת עשויה מחומר רך היוצר במראהו קפלים כשל אקורדיון) או כל צורה אחרת. היא דרושה לצורך תפקודיו השונים של החדר בשעות שונות של היום ובימים שונים. למשל: בנות המארחות חברות מעדיפות לסגור את הדלת וליצור הפרדה מהבנים. הסלון הסגור מאפשר לבנים או לאב ללמוד בו בשקט. כאשר מדובר בבית ובו בנות בוגרות, וכאשר מדובר בקבוצה (לרוב, מן המגזר הליטאי) בה מקובלות "פגישות" בין בת המשפחה לבין המועמד להיות חתנה הפוטנציאלי, הופך הסלון הסגור להכרח. אליו יוכנס ה"בחור שבא לפגוש" וכאשר יפרשו ההורים, תתאפשר לזוג ה"נפגשים" פרטיות מסוימת בה יוכלו להתחיל בבניית היכרותם.

סגירת הסלון מאפשרת לשמור על נקיונו בְּיֶתֶר קלוּת. סגירה או אי סגירה של הסלון משפיעה על אפשרויות ההלנה בו. כאשר אי-אפשר לסגור את החדר יוכלו לישון בו בעיקר הילדים הקטנים והבנים. כשהוא ניתן לסגירה, יוכלו לישון בו בוגרים או בנות. למשל, אפשר לארח ללינה ילדים נשואים או בנים הלומדים בישיבה וגרים ברוב הזמן מחוץ לבית, כך שאין להם מיטות קבועות בחדר הבנים. כלומר - בהתאם למידת הפרטיות בסלון מחליטה המשפחה מי מתאים לישון בו.

מטבח

הנחיות משרד השיכון ממליצות על תכנון מטבח בשטח 10 מ"ר וברוחב מינימלי של 2.4 מ' בלא קשר לגודל הדירה.

מידת הרוחב המומלצת מאפשרת להתקין במטבח ארונות ודלפק אכילה או שולחן קטן. בפועל לא תמיד נבנים המטבחים בדירות החדשות בהתאם להמלצות אלה. במחקרם של צ'רצ'מן ופרנקל נמצא כי גודל המטבחים בדירות השונות נע בין 7-19 מ"ר.

בהמלצות משרד השיכון יש קשר בין הגדלים המוּצעים לחדרים השונים (סלון, חדרי שינה) ובין מספר החדרים בדירה. כלומר - ככל שישנם בדירה יותר חדרים והיא גדולה יותר כך גדלים החללים השונים. ביחס למטבח, לעומת זאת, צוין בהנחיות המשרד כי הגודל המומלץ של המטבח בכל הדירות הוא 10 מ"ר וזאת מפני שבמגזר החרדי לא תמיד יש קשר בין מספר החדרים בדירה לבין מספר הנפשות המתגוררות בה. המשפחות החרדיות מגיעות לשיא גודלן מהר יחסית, אך הן אינן ממהרות להחליף את דירתן. כך שמטבח בדירת 3 חדרים צריך להתאים בגודלו לשירות משפחה המונה לעיתים 8-10 נפשות.

הנחיית משרד השיכון היא כי אם מאווררים את המטבח דרך מרפסת שירות, יש להוסיף וֶנטה לקיר חוץ. כמות הבישולים במטבח של המשפחה החרדית היא רבה, ולכן יש לדאוג לאוורור טוב כדי למנוע מריחות טיגון ובישול להישאר בתוך הדירה. במרבית הדירות המטבח הוא חדר סגור ובו חלון חיצוני לאוורור, ולעיתים יש גם יציאה למרפסת-שירות סגורה או למרפסת פתוחה המשמשת בחלק מהדירות כמרפסת-סוכה.

כאשר התכנית מאפשרת לבחור בין מטבח פתוח לבין מטבח סגור, מרבית המשפחות מעדיפות את האופציה של מטבח סגור. המשפחות החרדיות גדולות, ולכן המטבח נדרש לשעות פעילות רבות. המטבח איננו מקום ייצוגי ושיתופי כמו בחברה החילונית אלא מקום של עבודה, בעיקר בעבור האשה ובנותיה. המטבח הוא מקום שבו צריך להכין אוכל לנפשות רבות. השימוש באוכל מוכן וקפוא מקובל במידה מועטה בלבד, לכן לא תמיד הוא מסודר ועדיף שאפשר יהיה לסגור את הדלת ובכך להסתיר מעיני האורחים את אי הסדר. כאשר חוסר הסדר מוסתר לא נפגע המוניטין של אֵם המשפחה כעקרת בית למופת, כ"בלאבוסטע".

פינת אוכל

ברוב הדירות, הן הישנות והן החדשות, לא קיימת פינת אוכל נפרדת. בחיי היום-יום אוכלים בני המשפחה במטבח סביב שולחן קטן או דלפק צר, ובשבתות וחגים הארוחות נערכות סביב שולחן האוכל הגדול הנמצא במרכז הסלון.

אף שאין שימוש בפינת האוכל מגדיר משרד השיכון את שטחה. בהנחיית משרד השיכון נרשם כי גודל פינת האוכל יהיה 8 מ"ר והיא תתוכנן באחת משתי האלטרנטיבות: הגדלת המטבח לאפשרות אכילה של כל המשפחה בו או הקטנת המטבח וצירוף השטח הנותר לפינת אוכל גדולה מחוץ למטבח בעבור כל בני המשפחה.

חדרי שירותים ורחצה

ברוב הדירות, הן הישנות והן החדשות, ישנם לפחות שני חדרי שירותים. באחד מהם ישנה אסלה בלבד, ובשני ישנם אסלה, כיור רחצה ואמבטיה. בהתחשב במספר הנפשות במשפחות החרדיות ברור הצורך ביותר מאסלה אחת בדירה. הדבר חשוב ביותר בעיקר בזמן ההתארגנות של בני המשפחה ליציאה לעבודה וללימודים בשעות הבוקר. בחדר הרחצה הראשי תהיה כמעט תמיד אמבטיה לשם רחיצת ילדים קטנים ובעיקר על-מנת לאפשר לאִִשה בתום ימי הנידה להכין את עצמה לקראת הטבילה במקווה. בבתים שבהם אין אמבטיה תעשה האשה את ההכנות לטבילה באחד מחדרי הרחצה המיועדים לכך במקווה. אם יש חדר שירותים נוסף בצמוד לחדר ההורים, הוא כולל בדרך-כלל כיור, אסלה ומקלחת.

המציאות אכן תואמת את הנחיית משרד השיכון, כי בכל יחידת דיור יש לתכנן שירותים כפולים. על-פי ההנחיות, השטח של חדר הרחצה הראשי יהיה 4 מ"ר וברוחב מינימלי של 1.65 מטר (רוחב זה מתאים לגודל האמבטיה המינימלית). שטח חדר השירותים יהיה 1.1 מ"ר. אם קיים חדר רחצה הצמוד לחדר השינה של ההורים יהיה שטחו 3.2 מ"ר. נוסף על כך יש להימנע מתכנון חדר שירותים וחדר אמבטיה כחדר פנימי בלי חלון, ואם חדר השירותים וחדר האמבטיה מתאווררים דרך מרפסת השירות, יש להוסיף וֶנטה לקיר חוץ ולמצוא פתרון לאוורור בזמן פעולת שעון שבת, משום שהפעולה הזאת איננה מאפשרת את הפעלת הוונטה ללא חילול השבת. בכל הדירות של המשפחות החרדיות בהן ביקרתי לא נתקלתי בוונטה אלא רק בחלון לאיוורור.

במחקרם של צ'רצ'מן ופרנקל נמצא כי גודלם של חדרי הרחצה נע בין 3.22 מ"ר ל - 4.83 מ"ר וחדרי השירותים - בין 1.04 מ"ר ל - 1.44 מ"ר.

פינה לנטילת ידיים

נטילת הידיים היא חלק מהלכות היהדות, ולכן איננה אופיינית רק למגזר החרדי, אך מכיוון שהחרדים מעדיפים לנקוט תמיד את השיטה המחמירה יותר, הם יעדיפו שלא לאלתר וליטול ידיים בכיור המטבח אלא ליצור כיור מיוחד המיועד לנטילת הידיים. בכל הדירות אשר נבנו בעבור הציבור החרדי ישנו כיור המיועד לנטילת ידיים. הכיור מותקן לעיתים בתוך גומחה ולעיתים במסדרון בצמוד לחדר השירותים (ובו האסלה) ובקרבה לחדר הרחצה. הסיבה להפרדה היא האיסור לברך על נטילת ידיים בתוך החדר שבו מתערטלים.
כיור זה משמש גם לנטילת ידיים לארוחה. כאשר מתארחים אורחים בבית המשפחה ו/או כאשר נערכת שמחה (בר מצווה / ארוסין / שבע ברכות) נוצר "צוואר בקבוק" עת נעמדים האורחים ליטול את ידיהם לסעודה. כיור זה ישמש כשסתום לחץ לנטילת ידיהם של האורחים ואף יאפשר למנוע אורחים (ואורחות) לא רצויים מכניסה אל המטבח אשר בעת שמחה אינו נראה במיטבו.

בדירות שלא נבנו במיוחד לציבור החרדי ונקנו על-ידיו בשלב מאוחר יותר נערכים בדרך-כלל שיפוצים על-מנת להתאים את הדירה לחיים החרדיים. אחד הפרטים הדורשים שינוי הוא הוספה של כיור לנטילת ידיים. משפחות חרדיות השוכרות דירה שאיננה מותאמת לצרכיהם מאלתרים פתרונות. למשל, נטילת ידיים בכיור המטבח.

על-פי הנחיית משרד השיכון, כיור רחצת ידיים (בעבור נטילת ידיים) יתוכנן מחוץ לתא השירותים בתוך גומחה.

חדר שינה להורים

על-פי הנחיות משרד השיכון, גודל חדר השינה המיועד להורים יהיה 10-12 מ"ר. רוחב החדר המומלץ על-ידי משרד השיכון הוא 2.9 מטר. רוחב זה מאפשר הצבת שתי מיטות ונוסף עליהן - שידה או שתיים. כאשר שטחו של החדר הוא 10 מ"ר, אורכו יהיה כ- 3.4 מטר, וארון הבגדים יהיה ממוקם על הקיר הניצב מול המיטות. דבר זה ישאיר מקום למעבר בין המיטות, מסביב למיטות ואל הארון וממנו. החישוב הזה מראה כי בחדר שאֵלֶּה הן מידותיו אי-אפשר לכלול את הריהוט המומלץ על-פי הנחיות משרד השיכון: שתי מיטות כל אחת 190X80 ס"מ, שולחן כתיבה 100X60 ס"מ, כיסא, ארון 180X60 ס"מ, כוננית לילה, אפשרות לשידה ומיטת תינוק.
על-פי שיטת המודול המרחבי, חדר שאפשר לשים בו גם מיטת תינוק וגם שידה חייב להיות בגודל של מינימום 13 מ"ר, במידות 3.803.40X מטר. במחקרם של צ'רצ'מן ופרנקל אכן נמצא כי כל החדרים ששטחם עד 9 מ"ר הוערכו כקטנים מדי. 68% מהחדרים בגודל 10 מ"ר הוערכו כקטנים מדי, ורק 17% מהחדרים בני 11- 12 מ"ר הוערכו כקטנים מדי.
בחדרי השינה שביקרתי בהם ריהוט החדר כלל שתי מיטות, שידה קטנה בין המיטות (לעיתים היו שתי שידות), ארון בגדים ולעיתים שולחן טואלט. בחלק מהחדרים היתה גם עריסת תינוק.

חדרי ילדים

הנחיית משרד השיכון לגבי גודלם של חדרי השינה בדירה היא: כשיש חדר שינה אחד גודלו יהיה 12 מ"ר. כשיש יותר מחדר שינה אחד - גודלו של חדר שינה 1 - חדר הורים, יהיה 10-12 מ"ר, שאר חדרי השינה: חדר שינה 2 – יהיה בגודל 14 מ"ר, חדר שינה 3 – יהיה בגודל 12 מ"ר, חדר שינה 4 – יהיה בגודל 10-12 מ"ר, חדר שינה 5 – יהיה בגודל 10 מ"ר, גודלו של חצי חדר יהיה 7 מ"ר. בפועל - במרבית הדירות החדשות הנבנות כיום חדרי הילדים הם בגודל של 10-12 מ"ר. בדירות הישנות טווח השטחים רחב הרבה יותר. בחלק מהדירות שביקרתי בהן החדרים גדולים יותר (כ-15 מ"ר), ומותאמים למגורי 3-4 ילדים ואף ליותר מכך. בדירות אחרות שעברו שיפוצים במשך השנים (ודיירים שונים) מצאתי גם חדרים קטנים (המוגדרים לעיתים כחצי חדר) המיועדים לילד אחד או שניים.
משרד השיכון ממליץ גם שחדרי השינה המיועדים לילדים יתוכננו כך שאפשר יהיה לחלקם לחללים קטנים יותר (באופן זמני או קבוע). המשפחות החרדיות מעדיפות ליצור בשטח נתון שני חדרי ילדים לפחות על-מנת לאפשר הפרדה לחדר בנים ולחדר בנות. אם ישנם יותר חדרים, אפשר לחלק את הילדים לא רק על בסיס מינם אלא גם על-פי קבוצות הגיל שלהם.
את השטח המיועד לחדרי השינה אפשר לחלק בשתי צורות: מספר קטן של חדרים גדולים, או מספר גדול של חדרים קטנים.
במחקרם של צ'רצ'מן ופרנקל נמצא שבמשפחות שבהן ישנים עד 3 ילדים בחדר היתה העדפה לחלופה הראשונה (61%), ובמשפחות שבהן ישנו 4-6 ילדים בחדר ההעדפה היתה לחלופה השניה (67%). כלומר - קיים קשר, אם כי לא חד-משמעי, בין מספר הילדים שאותם צריכה המשפחה לחלק בין החדרים ובין האפשרות המועדפת. מספר גדול יותר של ילדים מחייב מגורי ילדים אחדים בחדר אחד, ואז מעדיפים לחלק את החלל למספר חדרים נפרדים, כך שתתאפשר יותר פרטיות לילדים.
אם בחדר צריכים להתגורר ילדים אחדים, נמצא כי על-פי שיטת המודול המרחבי השטח הדרוש ל- 3 ילדים הוא 15 מ"ר (במידות של 3.903.90X), ול- 4 ילדים - 19 מ"ר (במידות של 3.904.90X). על-פי חישוב זה לכל ילד יש מיטה משלו, ובחדר ישנם שני שולחנות כתיבה וארון המוגדל ביחס למספר הילדים.
בכל הדירות שביקרתי בהן היתה הפרדה בין חדרי הבנים לבין חדרי הבנות. בחדרי הילדים הריהוט כלל מיטות בהתאם למספר הילדים וארון בגדים. בחלק מהחדרים היה גם שולחן כתיבה. בדירות שבהן לא היה שולחן כתיבה הכינו הילדים את שיעורי הבית על שולחן האוכל במטבח או בסלון.

מרפסת שירות

בכל הדירות שביקרתי בהן היתה מרפסת שירות כלשהי, שבה היו מכונת הכביסה ובדרך-כלל גם מייבש הכביסה ונוסף על כך - ארון לחומרי ניקוי ולכלי ניקוי.
הנחיית משרד השיכון היא שגודל מרפסת השירות יהיה 3.2-5 מ"ר, בהתאם לגודל הדירה. בפועל נמצא במחקרם של צ'רצ'מן ופרנקל שגודל מרפסת השירות הוא כ- 2-6 מ"ר. מנתוני המחקר עולה כי הקשר בין מרפסת השירות לבין המטבח משמעותי יותר מאשר הקשר לחדר הרחצה.

31% העדיפו מרפסת שירות שתהיה צמודה למטבח, 17% העדיפו מרפסת שירות שתהיה צמודה לחדר הרחצה, ו - 52% העדיפו שמרפסת השירות תהיה צמודה הן למטבח והן לחדר הרחצה.

מרפסת סוכה

מיקומה של מרפסת-הסוכה מבחינת הקשר אל הדירה אינו קבוע. משרד השיכון ממליץ כי הגישה למרפסת-הסוכה תהיה בעדיפות הראשונה מחדר הדיור, בעדיפות השנייה - מהמטבח (שלא דרך מרפסת השרות) ובעדיפות השלישית - מחדר השינה הגדול.

חדר ארונות

הנחיית משרד השיכון היא כי במקרים שבהם נבנה חדר ארונות גודלו המומלץ בדירת 4 חדרים יהיה 2.4 מ"ר עד לגודל של 3.6 מ"ר בדירת 6 חדרים. חדר ארונות הוא תופעה חדשה יחסית בבנייה בעבור החברה החרדית. לדעתי, חדר הארונות בגודל המוצע הוא בבחינת סמל סטטוס יותר מאשר מקום אחסון יעיל ונוח, כפי שהיה עם הופעתו בחברה הכללית. שטחו המצומצם מעיד על יעילותו הנמוכה, אך עצם הימצאותו בדירה מהווה סמל המעיד על העלייה הכללית ברמת החיים ועל הרצון לחקות נקודות קטנות מחיי החברה החילונית הכללית וּלְאַמְּצָן. 

מרחבים בדירה החרדית

רקע

במחקר אִובחנו שלושה מרחבים הנמצאים בדירת המגורים החרדית: 
1. המרחב האמוני – זהו לב-ליבו של הבית החרדי. המרחב האמוני מזכיר לאדם החרדי מי הוא ומה הוא, וכולל את כל הסממנים החיצוניים המבטאים בעצם את המהות העמוקה ביותר של המשפחה החרדית. בלעדי הסממנים הללו לא ייכון בית יהודי חרדי. המרחב הזה מתייחס בעיקר לשתי מצוות המהוות את לב האמונה היהודית – שמירת השבת וטהרת המשפחה. מצוות נוספות בעלות חשיבות רבה - קביעת מזוזות על משקופי הדלתות בדירה וזכרון לחורבן בית-המקדש.
2. המרחב האמוני-מודרני – זהו תחום הביניים הכולל את תומכי האמונה, קרי - האביזרים, הפינות בדירה והסממנים הקשורים לדת היהודית. קיומם של כל אלה מתאפשר עקב העלייה ברמת החיים וההתפתחויות הטכנולוגיות של העידן המודרני. חלק מן הסממנים האלה הוא נוהג של השנים האחרונות וחלקם - פתרונות מודרניים למצוות שבזמנים קודמים נמצאו להן פתרונות אחרים.
3. המרחב המודרני – בתחום זה נכללים מנעמי החיים במאה ה-21, כלומר - אביזרים ומכשירים שאין כל קשר ביניהם לבין הדת היהודית. הם מצויים בבית היהודי מפני שזהו העידן המודרני, ופיסות מאורח-החיים של החברה הכללית מחלחלות אל תוך החברה החרדית. מרבית המכשירים והאביזרים האלה אינם עומדים בסתירה להלכה ולמסורת היהודית, חלקם עברו "גיור" והותאמו לשימוש החרדים, ומיעוטם (כמו המחשב והאינטרנט) עדיין נלחמים על מקומם.

המרחבים האלה אינם מתוחמים וברורים. הם שזורים זה בזה וביחד הם יוצרים את מרקם החיים האופייני המתנהל בדירת המשפחה החרדית במאה ה-21.
להלן נמנה את הסממנים, את האביזרים, את הריהוט ואת החדרים שלכל אחד מהם חלק בפסיפס הגדול יותר המרכיב את התחום שעימו הם נמנים. חלק מן המרכיבים מנותח ומוסבר בהרחבה במקומות אחרים בעבודה זאת, וחלקם מוצג בהרחבה בפרק הזה.

המרחב האמוני

עיקר המרחב האמוני המתייחס, כאמור, למצוות שמירת השבת וטהרת המשפחה מתבטא בדירת המגורים החרדית בסלון ובחדר השינה. בחללים אלה ניכרים הפרטים הקשורים למצוות הרלוונטיות, והם מפורטים בהתאמה בפרק העוסק בשמירת השבת - בדירת המגורים ובפרק העוסק בַּקשר הזוגי.

מרכיבים נוספים של המרחב הזה הם המזוזה וציון זכר לחורבן בית-המקדש. אף שאינם ייחודיים למגזר החרדי מצאתי לנכון להזכירם עקב ההקפדה היתרה הנהוגה ביחס אליהם.

המזוזה

בפתח כל החדרים בדירה החרדית (כמו גם בבתיהם של דתיים מזרמים אחרים) מותקנות מזוזות על המשקוף בצד ימין של הכניסה לחדר, בהתאם לכתוב בתורה - "וכתבתם על מזוזת ביתך ובשערך" (דברים ו', ט' , דברים י"א, כ'), ובשולחן ערוך - "מצוות עשה לקבוע מזוזה בכל פתח, ואפילו יש לו כמה חדרים ולכל חדר פתחים אחדים העשויים לכניסה וליציאה, אף-על-פי שהוא רגיל רק באחד מהם, מכל מקום כולם חייבים במזוזה." (שולחן ערוך, הלכות מזוזה, סימן י"א א').

המילה "מזוזה" היא מילה נרדפת למילה "משקוף". במשך השנים שינתה המילה הזאת את משמעותה המקובלת, וכיום היא מציינת את הקלף שעליו רשומה פרשת "שמע" המותקן על משקוף הדלת.

בתי המזוזות (קרי - ה"קופסאות" שבתוכן מונח הקלף) המקובלים במגזר החרדי נחלקים לשני סוגים עיקריים בהתאם לפתח שבו קבועות המזוזות: בתי מזוזות מהודרים, יקרים (למשל, כאלה העשויים מכסף), מפוארים וגדולים מותקנים על משקוף דלת הכניסה לדירה ועל פתח הסלון, ובתי מזוזות פשוטים יותר מותקנים על הפתחים האחרים. בתי המזוזה היקרים והמפוארים זוכים להערכה רבה ומקובלים כמתנות לנישואין או לחנוכת בית.

הקלף של המזוזה עלול להיפגם כתוצאה מהזמן החולף או מפגעי מזג האוויר, ולכן המזוזה צריכה להיבדק 3 פעמים בשבע שנים. בדיקת המזוזה נעשית על-ידי סופר סת"ם מוסמך או על ידי דיירי הדירה.

המזוזה והנוהג לנשקה בכניסה לבית הם בבחינת תזכורת והצהרה – זהו בית יהודי, והיהודי הנכנס בשעריו מתחייב לנהוג בהתאם למצופה ממנו בהתאם לציוויי התורה וההלכה. מובן שהדבר נכון לכל בית יהודי דתי, אך בבית החרדי התזכורת הזאת מצטרפת לסממנים האחרים ומדגישה אותם ביתר-שאת.

זכר לחורבן בית המקדש

באיזור הכניסה לבית נוהגים להשאיר חלק מהקיר – בדרך-כלל ריבוע בגודל אמה על אמה = 48X48 ס"מ - ללא צבע ולעיתים אף ללא טיח - זכר לחורבן בית המקדש. "משחרב בית המקדש, תקנו חכמינו זכרונם לברכה שבכל שמחה יהא בה זכר לחורבן....וגזרו שלא יבנה לו ישראל בנין מסויד ומצויר כבנין המלכים. ולא יסיד את כל ביתו בסיד, אלא טח ביתו בטיט וסד בסיד, ומניח בו אמה על אמה כנגד הפתח בלא סיד כדי לזכור החורבן" (קיצור שולחן ערוך, סימן קכ"ו סעיף א'). בבתים שבהם אין משאירים חלק כזה נוהגים לתלות תמונה של ירושלים או של הכותל המערבי או תמונה ובה רשום פסוק מהמקורות המתייחס לעניין החורבן (נהוג בעיקר בבתים המשתייכים לזרמים דתיים אחרים).

שולחן השבת

השבתות והחגים באים לידי ביטוי פיסי בחדר האירוח המכונה בשיח החילוני – "סלון" ובפי חלק מהאוכלוסייה החרדית – "חדר שבת". השם הזה מעיד על מרכזיותו של החדר בעבור המשפחה החרדית בשל חשיבותה של השבת ומרכזיותה בחייו של כל יהודי חרדי.

שולחן האוכל המרכזי בבית החרדי נקרא "שולחן השבת". השולחן ממוקם בסלון שהוא החדר הגדול ביותר בדירה בשל סמליותו – הידור וכיבוד השבת והערך הרב של התכנסות המשפחה סביבו בכל שבת וחג. בדירות שביקרתי בהן נוכחתי כי השולחן הטיפוסי הוא בגודל 1.8X1מטר (עם אפשרות הגדלה במטר נוסף). הוא מיועד לישיבת 6-8 אנשים לפחות ובאמצעות ההגדלה אפשר להוסיף לשולחן עוד ארבעה אנשים. השולחן התופס את מרבית שטחו של הסלון משמש את המשפחה לארוחות המהודרות הנערכות בשבתות ובחגים בלבד. צ'רצ'מן ופרנקל ציינו במחקרם כי זהו הסטנדרט המקובל במשפחה החרדית. עוד נמצא במחקר כי ב - 100% מחדרי המגורים היה שולחן אוכל גדול (הניתן להגדלה). בדרך-כלל היו סביבו ששה כסאות או יותר (ב- 89% מהחדרים). במשפחות שבהן היכולת הכלכלית גבוהה, שולחן השבת גדול יותר, והמערכת כולה, קרי - השולחן והכסאות המפוארים - עשויה עץ כהה ומגולפת ביד אומן.
בבתים רבים הכסאות סביב השולחן הם משני סוגים – עם משענות ידיים ובלעדיהן. הכסאות עם משענות הידיים נחשבים למכובדים יותר. כסא בעל משענות ידיים יקר יותר מכסא בלי משענות ידיים. המשפחה החרדית רוכשת בדרך-כלל כסא אחד עם משענות ידיים והוא מיועד לאבי המשפחה. לעיתים נרכש כסא כזה גם לָאֵם. כסאות אלה ניצבים בראשי השולחן, והילד החרדי יודע שיש כסאות מיוחדים לאבא ולאמא שעליהם אין הוא מורשה לשבת. הילד החרדי לומד (גם באמצעות סדר הישיבה סביב השולחן) את הערך החשוב של כיבוד אב וָאֵם המופיע בעשרת הדיברות מיד לאחר שמירת השבת – "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶךָ - לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ" (שמות כ' י"א).
במשפחות שיש בהן ילדים צעירים מאד ותינוקות נהוג "להלביש" את הכיסאות בכיסוי פלסטיק שקוף וקשיח לצורך הגנתם ושמירה על נקיונם. לאותו צורך "מלבישים" גם את הספה הנמצאת בסלון. נוסף על כך - מכסים בעת סעודות השבת את המפה הפרוסה על השולחן במפה נוספת העשויה ניילון שקוף ועבה.

ארון הספרים

ארון הספרים הוא פריט ריהוט הכרחי בדירה החרדית - כמו שולחן השבת. הוא מוצב בסלון ומעבר לשימושו הפונקציונלי – אִחסון ספרי הקודש (תלמוד בבלי, מחזורים, ספרי פירושים, שו"ת וכד') - הוא מסמל את המהות הלמדנית התורנית של הבית היהודי. כמו-כן - האב החרדי נוהג ללמוד בשבת עם בניו נושא כלשהו הקשור בדרך-כלל לפרשת השבוע.
ארון ספרים פשוט הוא ארון פונקציונלי, בלא קימורים ובלא גילופי עץ ועיטורים. הוא עשוי מחומרים זולים – פורמייקה או מלמין, עיצובו בקווים ישרים, וגודלו צנוע. מחירו של ארון זה הוא כ- 3,000 ש"ח. במשפחות מעוטות יכולת ישתמשו גם במזנון ישן כל עוד יוכלו לאחסן בו ספרי קודש ולהצהיר בכך כי זהו "בית יהודי". ארון ספרים מהודר עשוי עץ כהה, בעל קימורים וגילופים וכולל בתוכו ויטרינה אחת לפחות. מחירו של ארון כזה הוא לפחות 10,000 ש"ח וככל שעולה דרגת הידורו כך עולה גם מחירו.
ארון הספרים המהודר מוזמן במיוחד מנגר שזהו תחום התמחותו, והוא נוצר על-פי המידה הנדרשת. הארון עשוי לרוב מעץ מלא וכהה (ההעדפה היא לעץ מהגוני) כבד מאד ומקרין מכוּבדוּת. חלקו התחתון עשוי דלתות סגורות ומעליהן חלק המיועד לאחסון ספרים. לעיתים יש לו דלתות זכוכית לשמירת הספרים מאבק ולעיתים המדפים שלו פתוחים. המדפים הפתוחים נועדו להקל על העיון ובה-בעת לסמל את הלמדנות של הגברים בבית – ללמדך שאלה הם ספרים שמשתמשים בהם לעיתים תכופות, וסגירתם מאחורי דלתות זכוכית תכביד על השימוש. בחלק התחתון הסגור מאוחסנים בדרך-כלל, תפילין, אלבומים משפחתיים, מפות שבת, כלי אוכל לשבת וכד'. הפרסומות בעיתונות החרדית מתייחסות לארון הספרים, לשולחן השבת ולכסאות במושגים של תורה, גדוּלה ומלכותיות.

הוויטרינה

הויטרינה (אחת או יותר) מהווה חלק בלתי נפרד מארון הספרים ולרוב מוצגים בה אביזרי היודאיקה של המשפחה - כלי כסף ותשמישי קדושה כגון כלי להחזקת נר להבדלה, גביעים לקידוש, פמוטים, מלחיות, קופסאות לבשמים, קופסא לאתרוג, כלי לדבש, חנוכייה ובית-מגילה למגילת-אסתר. במהלך חייה של משפחה גדֵלה כמות הכלים הן כתוצאה מהשיפור במצב הכלכלי המאפשר רכישת כלים נוספים מהודרים יותר והן כתוצאה מהתבגרות הבנים והתרחבות המשפחה. התרחבות המשפחה מתבטאת במספר הפמוטים לנרות שבת - בתחילת הנישואין נוהגות הנשים להדליק זוג נרות שבת, ועם כל לידת ילד נוסף עוד נר שבת, כלומר - פמוט נוסף. נהוג לקנות פמוט גדול הכולל נרות אחדים, ואם מספרם איננו די, מוסיפים פמוטים ככל הנדרש. כל אחד מן הבנים החוגג בר-מצווה מקבל כמתנות גביעים אחדים לקידוש. הגביעים האלה מיתוֹספים גם הם לוויטרינה.
כמות כלי הכסף בבתי חסידים עולה על כמותם בבתי הליטאים. הציבור החסידי עבד לאורך הדורות והרוויח כסף, לעומת הליטאים שעסקו בעיקר בלימוד תורה. מכיוון שכך יכלו החסידים להרשות לעצמם לרכוש כלים מהודרים רבים. כיום - גם אם ישנם ליטאים העובדים ומרוויחים כסף, הם נוהגים על-פי המסורת ואינם רוכשים כלי כסף רבים.

סטנדר

בחלק מהדירות מוצב בסלון החרדי סטנדר. הסטנדר הוא שולחן קטן, גבוה (דומה לדוכן נואמים) אשר על חלקו העליון מניחים את ספר הלימוד. כאשר יושבים ניתן "לנדנד" את ה'סטנדר', להרחיקו או לקרבו ואף להתנדנד עמו. הסטנדר הינו הריהוט הסטנדרטי בבתי המדרש שבישיבות. הימצאו של הסטנדר בסלון מדגישה את הקשר הישיבתי של בעל הבית.

הספה

 בסלון החרדי המודרני מוצבים בצד שולחן האוכל ספה וכורסאות לשם אירוח או ישיבה משותפת של בני המשפחה (במחקרם של צ'רצ'מן ופרנקל נמצא כי ב- 99% מהחדרים היתה ספה וב-56% היתה כורסה או שתיים). מידותיהן ומספרן של הספות ושל הכורסאות קשורים לשטח הסלון. אם יש די מקום מציבים גם שולחן סלוני נמוך (במחקר נמצא כי ב- 44% מהחדרים היה שולחן סלוני נמוך), ואם אין די מקום מציבים רק ספה בלא כורסאות. מקובל גם לארח סביב שולחן האוכל.
סוג הספות תלוי במצב הכלכלי של המשפחה. בבתי זוגות צעירים הספה החדשה מוגנת בניילון קשיח (כמו הכסאות שליד שולחן האוכל) על-מנת שתוכל להחזיק מעמד עוד שנים רבות. בבית שבו רוב הילדים כבר עזבו נותרות, בדרך-כלל, הספות המותשות מהוהות למדַי, אך למרבית הזוגות אין אפשרות לקנות ספות חדשות. בבית שבו הפרוטה מצויה הספות הן מודרניות, עשויות עור רך ואינן "ממוגנות", מכיוון שלא תהיה שום בעיה להחליפן בבוא העת. בבתי חרדים מודרניים נמצאים גם פריטי ריהוט שונים אשר נרכשו ב"איקֶאה" שהיא, כאמור, חנות שומרת שבת, ולכן הציבור החרדי מורשה לקנות בה.
בבתי המחמירים אין ספות בסלון. הסיבה לכך היא שישיבה על הספות משמעה מראית עין של ביטול זמן. ביטול זמן פירושו - אי עשיית דבר לשם תכלית (בישול, נקיון וכו') ובעיקר - ביטול תורה, ואלה נתפסים כדברים שליליים (מסיבה זאת ומסיבות נוספות לא נראה חרדים הולכים לאיטם ברחוב, ותמיד הם נראים ממהרים מאד, והליכתם היא על סף הריצה).
מיטה המיועדת לשנתם של בני זוג לא תוצב בדרך-כלל בסלון. במחקרם של צ'רצ'מן ופרנקל נמצא כי רק ב- 4% מהדירות היתה בסלון מיטה המיועדת לשינה. הסיבה לכך היא האיסור לקיים יחסי מין בחדר בו נמצאים ספרי קודש. אם אין למשפחה פתרון אחר להלנת אורחים, יציבו בסלון ספה הנפתחת למיטה, אך בזמן לינת בני זוג יכסו את ארון ספרי הקודש. "חדר שיש בו ספרי קודש, גמרות, חומשים מודפסים, מזוזות, קמיעות וכולי מותר לשמש [= לקיים יחסי מין, ה.ח.] בו ובלבד שיכסם בשני כיסויים".

ריהוט נוסף

בחלק מהדירות נמצאים בסלון פריטי ריהוט נוספים אשר אינם הכרחיים לצרכי הדת, וקיומם שם הוא חלק מהחיים המודרניים. כך, למשל, מזנון (על-פי מחקרם של צ'רצ'מן ופרנקל נמצא ב-45% מן החדרים), מכונת תפירה (על-פי מחקרם של צ'רצ'מן ופרנקל, ב-16% מן החדרים), רדיו או מערכת סטריאו (על-פי מחקרם של צ'רצ'מן ופרנקל, ב- 13% מן החדרים) ופסנתר (על- פי מחקרם של צ'רצ'מן ופרנקל , ב- 9% מן החדרים).
עקב האיסור המוחלט להכניס את "מכשיר השיקוצים" המכונה גם "טמבלויזיה" הביתה, לא ראיתי טלוויזיה אף באחד מחדרי הסלון שבהם ביקרתי. האיסור איננו מעוגן בפסקי הלכה אלא בצווים שפורסמו לאורך השנים בעיתונות החרדית ובהם אסרו הרבנים ופוסקי ההלכה על השימוש בטלוויזיה. האיסור נובע מהתכנים הלא ראויים המשודרים בה ולא בשל בעייתיות במכשיר עצמו.

תמונות

תמונת הרב

במקום בולט בדירה, בדרך-כלל בסלון, תלויה תמונתו של הרב או האדמו"ר שאליו נושאים בני המשפחה את עיניהם. על-פי התמונה אפשר לזהות את הזרם שהמשפחה משתייכת אליו. משפחות חסידיות תתלינה את תמונת האדמו"ר המכהן בחסידות שהם משתייכים אליה, ולעיתים אף תוסֵפנה כאות כבוד גם את תמונת האדמו"ר הקודם, שהוא בדרך-כלל אביו של האדמו"ר הנוכחי. אם יש למשפחה תמונה של האדמו"ר עם מישהו מבני המשפחה יתלו גם את התמונה הזאת.
אנשי הזרם הליטאי נוהגים לתלות את תמונתו של ה"חפץ-חיים" (רבי ישראל מאיר הכהן מראדין 1838-1933, ה"חזון איש" או "הסטייפלר" (רבי יעקב ישראל קנייבסקי. גיסו של ה"חזון איש" ואביו של הרב חיים קנייבסקי) למשל. באמצעות תמונות הצדיקים ו/או ה"גדולים" הללו מזכירים לעצמם בני המשפחה את מחויבותם למילוי המצוות ואת שאיפתם לנסות ולהגיע קרוב עד כמה שאפשר למדרגה הרוחנית העליונה שבה נמצא הצדיק (ראו - הרחבה בערך "השבת ושמירתה במגזר החרדי").. בחנויות בבני-ברק אפשר למצוא מבחר של תמונות רבנים, אדמו"רים וגדולי הדור מכל הזרמים ומכל הפלגים בעבר ובהווה.


אם תלויות בבית תמונות נוספות, הרי אלה הן תמונות נוף, תמונות פרחים, ועבודות-יד שנעשו בדרך-כלל על-ידי אֵם המשפחה או על-ידי אחת הבנות. עבודות יד אלה כוללות רקמת פסוקים מהתנ"ך, יצירת תמונות תלת-מימדיות של נופי הארץ, של מקומות קדושים וכד'. כלות צעירות נוהגות להכין תמונות בעבודת יד לחמותיהן. בדירות שבהן תלויות תמונות אין אלה תמונות אמנות בעלות ערך אלא הדפסים מסחריים באיכות נמוכה. יתר-על-כן - תליית התמונות היא אקראית. בדרך-כלל תלויה תמונה בודדת בגובה רב בלא כל התייחסות לעיצוב החדר. אם תלויות מספר תמונות אין גם כל התייחסות לקומפוזיציה בתלייתן.
בחנויות לקישוטי בית או בחנויות לתמונות בבני-ברק אפשר לקנות את תמונות הנוף, הפרחים והטבע הדומם. 

תאורה

התאורה הפלואורסנטית או התאורה מסוג PLהן הנפוצות ביותר. השימוש בתאורה הפלואורסנטית נפוץ הן מכיוון שזוהי תאורה הנותנת אור לבן, בהיר ורב והן משום שזו תאורה חסכנית בצריכת החשמל שלה. לעיתים מוצבת בסלון נברשת מהודרת יותר שבה מדליקים אור רק בשבת או בחג - לתוספת הידור השבת. בבתים שבהם היכולת הכלכלית גבוהה יותר מתקינים נברשות מהודרות. לעיתים יהיו אלה נברשות עם אבני קריסטלים (המזכירות את השנדלירים המקובלים בבתי-הכנסת המפוארים). אבני הקריסטל מנצנצות באור יקרות, ומשרות אווירה של הידור בעת ארוחת השבת.

חיפוי רצפה

בבתים הישנים הריצוף הוא בדרך-כלל מסוג טרצו בגודל 20X20 ס"מ. בבתים חדשים או בבתים משופצים מעדיפים החרדים אריחי קרמיקה או גרניט פורצלן בגודל 33X33 ס"מ או 40X40 ס"מ. הריצוף המקובל בדירות החדשות יותר הוא בגוונים בהירים – בז', קרם, חום בהיר וכד'.
מכיוון שנפשות רבות מתגוררות בדירה וקשה לשמור על נקיונה, משתדלים החרדים למצוא אריחים בעלי משחקי גוונים אשר עליהם לא ייראו הכתמים מהר מידי. מאותה סיבה אין בדרך- כלל שטיחים בדירה החרדית.
הנוהג המעודד שימוש בצבעים בהירים וסולידיים נובע מתוך תפיסת הצניעות הכללית, ונוסף לכך נכנס גם השיקול הכלכלי – שינוי של חיפוי הרצפה (והקירות) מתרחש רק לעיתים רחוקות מאד (אם בכלל). טבעם של צבעים צבעוניים – שהיום הם באופנה ומחר – לא. לכן מעדיפים החרדים לבחור גוונים אשר יתאימו לסגנון החיים החרדי לאורך שנים.

קירות

ברוב הבתים צבועים הקירות בצבע לבן. צבע זה מכניס הרבה אור לדירה, נותן תחושה של מרחב גדול יותר ושל ניקיון והוא קל לצביעה מחדש מכיוון שאין בעיה להתאים את גוֹן הצבע החדש לגוֹן הצבע הישן. החרדים מעדיפים את הצבע האקרילי המאפשר רחיצה במקרה שנוצרים כתמי לכלוך.

וילונות

רבים נוהגים לתלות בסלון וילונות מבדים כבדים, מפוארים, איכותיים ויקרים. מקובל לתלות וילונות המורכבים משתי שכבות בד. שכבה תחתונה מבד לבן שקוף ומעליה שכבה נוספת מבד כבד בצבע סולידי – חום, קרם, ירקרק, חרדל וכד'.
את הווילון תופרים בשיטות שונות:
א. בשיטה הקלאסית - החלק העליון של הווילון תפור קפלים במקבצים של שלושה קפלים ורווח ביניהם. לאורך החלק העליון תפורה בצד הבלתי נראה של הווילון רצועת בד קשיחה הנותנת יציבות לקפלים ומונעת את קריעת הבד העדין של הווילון מכוח הכובד. בחלק המרכזי של הקפלים מושחלים ווים סמויים המאפשרים את תליית הווילונות על המסילות. כאשר הווילון פרוס המסילה נסתרת. בחלק התחתון של הווילון בתוך המכפלת מושחל סרט בד שלכל אורכו הורכבו משקולות מתכת קטנות במרחקים של כ- 1-2 ס"מ, על-מנת להחזיק את הווילון במראה הנכון ולהוות תוספת משקל למניעת התעופפות הווילון בכל רוח קלה.
ב. שיטה נוספת היא יצירת לולאות מחוזקות בטבעות מתכת בחלק העליון של הווילון. בלולאות האלה מושחל מוט התלייה של הווילון.
ג. לעיתים יוצרים שילוב של שתי השיטות (הווילון השקוף תפור בשיטה הקלאסית והאטום - בלולאות).
הווילונות נועדו ליצור אווירה מכובדת בחדר המרכזי בבית שבו נערכות סעודות השבת והחג, ועם זאת - למנוע "היזק-ראייה".

המרחב האמוני-מודרני

זהו המרחב הרחב ביותר. הוא כולל, כאמור, בעיקר מכשירים וחפצים שהם תולדה של הזמן המודרני המאפשרים קיום קל יותר של מצוות שונות או מחזקים בצורה זאת או אחרת את האמונה או מכשירים שהותאמו לשימוש בידי בני המגזר החרדי, כמפורט להלן:

תנור האפייה והמקרר

מכשירי החשמל הנמצאים בשימוש במטבח  – תנור האפיה והמקרר – הינם מכשירים מודרניים שהמבנה המקורי שלהם לא אִפשר לחרדים (ולדתיים אחרים) להשתמש בהם עקב בעיות הכשרות היום-יומית או ההפעלה בשבת. נוסף על כך - הכיורים הכפולים המאפשרים הפרדה בין כלים לבשר לבין כלים לחלב המיועדים לרחיצה. כיורים אלה מצויים גם בבתי דתיים מזרמים אחרים אך בעוד שבבתיהם של אלה הכיורים נמצאים זה לצד זה, הרי שבבתי החרדים משתדלים להפריד ביניהם עד כמה שאפשר. ההפרדה המינימלית נעשית באמצעות "קיר" בגובה 20-30 ס"מ המותקן ביניהם. עדיף למקם אותם בחלקים מרוחקים של משטחי העבודה, ואם אפשר - מעדיפים ליצור גם הפרדה בין האזורים שבהם מותקנים הכיורים (ראו - הרחבה בפרק "תרבות האוכל והאכילה").

אמבטיה

באחד מחדרי הרחצה בדירה מותקנת אמבטיה, שנועדה בין השאר על-מנת לאפשר לאשה להכין את עצמה לקראת הטבילה במקווה. ההכנות לטבילה יכולות להיעשות גם במקווה, וכך הן נעשו בשנים עָבָרוּ, אך רוב הנשים מעדיפות לעשותן בפרטיות ובנוחיות בביתן, תוך ניצול המודֶרנה המאפשרת מים חמים זורמים בכל בית - מה שלא היה קיים בדורות הקודמים (ראו - הרחבה בערך "זוגיות במגזר החרדי").

במשפחות ברוכות ילדים, בהן האמבטיה נמצאת בשעות הערב בשימוש תכוף, רבות מן הנשים "בורחות" מן הבית למרות יתרונות האמבטיה הפרטית אל המקווה. זאת משום שמקצת מהמקוואות (לא אלה שבריכוזים החרדיים הגדולים) מצויידים היטב ומזכירים פינוק של ספא.

מזגן

בסוף שנת 2006 הוציאה חברת "תדיראן" לשוק מזגן-שבת יחיד מסוגו: המזגן הזה הוא פיתוח בלעדי של "תדיראן", והוא מאושר על-ידי המכון המדעי-טכנולוגי להלכה. במזגן-השבת קיימת פונקציה המאפשרת פעולת מנוע רציפה בלי התייחסות לשינויים בטמפרטורת החדר, עקב כמות הנוכחים בחדר או פתיחת דלתות וחלונות. הפעילות הרציפה הזאת היא שהופכת את המזגן ל"שומר-שבת". בבתיהם של דתיים לאומיים נוהגים להפעיל את המזגן באמצעות שעון השבת. בחלק לא גדול מבתיהם של החרדים אין נוהגים להפעיל את המזגן בשבת עקב ההעדפה של הנוהג המחמיר הבוחן את דקדוקי הפעולה של המזגן.

חדרים נפרדים לבנים ולבנות

בהתאם לכללי הצניעות, במגזר החרדי מעדיפים להפריד בין המינים בכל תחומי החיים - וכך גם לגבי הסדרי הלינה – בכל בית מקצים חדרים נפרדים לבנים ולבנות. המגורים המודרניים והעלייה ברמת החיים מאפשרים להגיע בקלות ובפשטות להפרדה הנדרשת. בעבר, כאשר דירת המגורים היתה קטנה יותר בשטחה וכפועל-יוצא מכך – במספר החדרים שבה, נאלצו המשפחות החרדיות למצוא פתרונות אחרים לנושא זה. הפתרונות האלה היו בעייתיים. פתרון נפוץ אחד היה, למשל, הלנת הבנות בחדר אחד, ההורים - בחדר אחר והבנים - בסלון. בחירה זאת נובעת גם היא מאורח החיים החרדי. ראשית, ההלכה אוסרת על לינת בני זוג במקום שנמצאים בו ספרי קודש, אלא-אם-כן כוסו בשני כיסויים, דבר המביא לסרבול. לינת הבנים בסלון פשוטה יותר משום שלא חלה עליהם המגבלה של כיסוי ספרי הקודש. נוסף על כך - רוב הבנים עוברים ללמוד בישיבה בגיל צעיר, כך שלינתם הרצופה בבית ההורים מוגבלת לשנים מעטות יחסית, והלינה בעת החופשות - שני לילות - פעם בשבועיים או שלושה יכולה להיעשות בסלון.

מרפסות-סוכה

בחג הסוכות מקימים סוכה המשמשת את המשפחה החרדית למשך שבוע אחד בשנה. בעבר בנו את הסוכה הזאת בחצר בקרבת הבית. כיום, כאשר הבנייה היא לגובה ושטח החצר מצומצם למדַי אין די מקום לבניית הסוכות של כל הדיירים בחצר הבניין. מכיוון שכך ומסיבות של נוחות ובטיחות בשימוש בסוכה נבנות בכל הדירות החדשות מרפסות-סוכה. צריך לומר כי גם במרבית הדירות הישנות ישנן מרפסות-סוכה. האפשרות הזאת הפכה להיות רלוונטית עקב העלייה ברמת החיים המאפשרת לקנות דירה יקרה יותר שיש בה מרפסת-סוכה וכן בשל התפתחות טכניקות הבנייה המאפשרות בניית מרפסות תלויות גדולות בשטחן. בדירות אשר לא נבנו מראש בעבור האוכלוסייה החרדית מאלתרים פתרונות שונים, קרי - בונים סוכות על הגגות או בחצר המשותפת, לעיתים מתקינים קונסטרוקציה של קורות מתכת בסמוך לדירה ועליה בונים את הסוכה ולעיתים אף בונים סוכות ברחוב.

נסחים של ברכות או של תפילות

תמונות קטנות הכוללות נסחים של ברכות או של תפילות תלויות במקומות אחדים בדירה – במטבח מעל שולחן האוכל או דלפק האכילה נהוג לתלות את "סדר ברכת המזון" שאותה נוהגים לומר בסיום הארוחה. מעל לכיור נטילת הידיים נהוג לתלות את ברכת "אשר יצר" אותה יש לומר ביציאה מהשירותים. בחדרי הילדים תלויות תפילת "שמע-ישראל" ו"המלאך". מעבר לפרקטיקה שבתלייתן של הברכות האלה ומעבר לאלמנט הקישוטי שבהן, הן מזכירות בעצם הימצאותן כי מי שחי בדירה הזאת מחוייב לאלוהיו בכל רגע ורגע.

פינה לנטילת ידיים

נטילת ידיים היא טיהור הידיים באמצעות שטיפה על-פי המקובל בהלכה היהודית, ומכאן שהנוהג הזה חל לא רק על האוכלוסייה החרדית אלא על כלל האוכלוסייה הדתית. עם-זאת - החרדים מקפידים יותר. נטילת הידיים מתבצעת בסיטואציות שונות כפי שמפרט ה"שולחן-ערוך": "אלו דברים צריכין נטילת ידיים במים: הקם מן המיטה, והיוצא מבית הכסא, ומבית המרחץ, והנוטל ציפורניו, והמגלח שערותיו, והחולץ מנעליו, והמשמש מיטתו, והנוגע בכינה, והמפלה את בגדיו, אפילו לא נגע בכינה, והחופף ראשו, והנוגע בגופו במקומות המכוסים, והיוצא מבית הקברות, והמלווה את המת או שנכנס באוהל המת, והמקיז דם." (שולחן ערוך, הלכות נטילת ידיים שחרית, סימן ב' ט').

המחלוקת בנושא נטילת הידיים כורכת מספר סוגיות, ובראשן - סוגיית "מים אחרונים", כפי שמכונה נטילת הידיים בסיום הארוחה. בימינו במהלך השבוע מקפידים על "מים אחרונים". בשבתות לעומת זאת נוהגים ליטול "מים אחרונים" ולהעביר בין הסועדים כלי על-מנת שירטיבו קלות את ידיהם.

נטילת הידיים נעשית באמצעות "נַטְלָה" (מעין כוס גדולה בעלת ידיות): ממלאים אותה במים מהברז, ושופכים ממנה את המים על כל יד בנפרד - ולסירוגין. מספר הפעמים שבהן שופכים מים על הידיים שונה מסיטואציה לסיטואציה ונע בין שטיפה אחת לכל יד ובין שלוש שטיפות.

כידוע, אסור לברך במקום בו האדם מתערטל, ולכן אי-אפשר לבצע את נטילת הידיים בחדרי הרחצה או השירותים. לכן ממוקמת הפינה לנטילת ידיים בדרך-כלל במסדרון באיזור השירותים וכוללת כיור (בדרך כלל מותקן על קונזולות), "נטלה" התלויה על וו ליד הכיור או מונחת על דפנות הכיור, מגבת קטנה ולעיתים סבון. באיזור הכיור ישנו חיפוי אריחי קרמיקה או חרסינה בגובה של כ-50 ס"מ וברוחב מעט גדול יותר מהכיור. בחלק מהדירות תלוי מעל הכיור נוסח ברכת "אשר יצר" שאותה יש לומר לאחר היציאה מהשירותים.

בעבר (וגם כיום בדירות אשר לא נבנו לאוכלוסייה החרדית) נהגו לנטול ידיים בכיור המטבח. הפתרון הזה אינו נוח לבני המשפחה בחיי היום-יום ועל אחת כמה וכמה - כאשר באים אורחים, משום שאז נאלצים להיכנס למטבח הנתפס כשטח פרטי.

ברכת הבית

בדירות רבות נהוג לתלות באיזור הכניסה את ברכת הבית. ברכת הבית הנוסח איננו אחיד אך בכל המקרים הוא כולל את הברכות לשלווה, לנחת, לשמחה, להצלחה וליצירת בית של תורה. לדוגמא: "יהא זה המקום נווה משכן לשלום, פה תנוח השלווה, כאן תדור האחווה יפגשו נחת ושמחה עם ברכה והצלחה סייעתא דשמיא מעל דור ישרים פה יגדל בצל זאת הקורה, יתרונן קול התורה בכל מקום בכל פינה תהא שרויה השכינה." תליית ברכה כזאת איננה אופיינית למגזר החרדי בלבד, אלא מקובלת בבתים רבים בישראל, ברם אימוצה על-ידי החרדים מהווה חלק ממנהגם להוסיף מעשים שונים לפרקטיקה הדתית בהתאם לפסיקה "מנהג ישראל – תורה היא". כלומר - אם משהו הופך לנוהג יש להתייחס אליו כאילו היה מצווה. בַּנְּסָחִים השונים של "ברכת הבית" אין פנייה לקב"ה, ולפיכך מתייחסים אליה בצורות שונות והיא איננה תלויה בכל בית.

נוסף ל"ברכת הבית" יש התולים בכניסה גם סגולה או תפילה אחרת אשר ייעודה זהה – הגנה ושמירה על שלום הבית והמשפחה.

שני סוגי הברכות הם דוגמא לאמונות העממיות הרווחות בחברה הישראלית ובתוכה החרדית (לחלקן יש מקורות קדומים - "סִטרא אחרא") ולקמעות ולמנהגים המתלווים לאמונות אלה.

המרחב המודרני

המרחב המודרני והפריטים הכלולים בו הוא המעורר סערות רבות במגזר החרדי על גווניו השונים.

ספה וכורסאות

הספה והכורסאות הנמצאים בסלון הם הפריטים המודרניים שאינם מעוררי מחלוקת גם אם הם אינם מקובלים על כל המגזר החרדי. בחלק מהדירות מציבים בצד שולחן השבת שבסלון גם ספות וכורסאות לצורך אירוח או לישיבה משותפת של בני המשפחה. בעבר לא הוכנסו ספות וכורסאות לבית החרדי, והאירוח (גם בימי חול) נעשה סביב שולחן השבת. גם כיום פריטים אלה אינם מקובלים בקרב הקבוצות הקיצוניות המשתייכות ל"עדה החרדית" (ראו - הרחבה בפרק "השבת ושמירתה בדירת המגורים").

פריטים נוספים

בחלק מהדירות נמצאים בסלון או בחדרים אחרים בדירה פריטים כגון - מזנון, מכונת תפירה, רדיו, מערכת סטריאו ופסנתר. שני האחרונים הם נדירים ומצויים בעיקר בבתים של חרדים מודרניים.

בשנות החמישים והשישים היה הפסנתר פריט חובה בבתיהן של משפחות חרדיות אמידות, הן כסמל למעמדן והן כאמצעי לשדרוג מניותיה של הבת המוסיקאלית בשוק השידוכים. כיום, נעלמו הפסנתרים. זאת בשל מחירו הגבוה של הפסנתר, קוטנן של הדירות (פסנתר סותם את הסלון) ובשל האפשרויות הקלות והעממיות יותר להוכחת כישרונותיה של בת מוזיקאלית (אורגנית, גיטרה וכו'). פסנתר יימצא לעיתים בבתים שבהם אחד מבני הזוג מגיע מבית "מזרוחניקי", הוא ירושה מבית ההורים והשימוש בו כיום מצומצם (אם בכלל).

טלפון סלולרי

למרבית המשפחות החרדיות יש לפחות טלפון סלולרי אחד. הטלפון הסלולרי נכנס לשימוש בחברה החרדית כמכשיר לגיטימי לצורך ניהול שיחות, כפי שמשמש המכשיר הקווי. עם ההתפתחות הטכנולוגית אשר אִפשרה משלוח הודעות SMS וחיוג למספרים המציעים שיחות אֶרוטיות, וביתר-שאת - עם האפשרות לגלישה באינטרנט הפך הטלפון הסלולרי למכשיר בעייתי. "בכינוס דרמטי שנערך בירושלים אסרו הרבנים על תלמידי הישיבות להשתמש בפלאפונים. הָאִיומים: תלמיד שייתפס עם מכשיר יעוף מהישיבה ולא יזכה להמלצות לשידוך." "הרבנים שואלים בשביל מה בחורי ישיבות צריכים מכשיר סלולרי. אבל מבחינת בחורי הישיבה איסור על השימוש בו הוא גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה. אז הם הולכים וקונים מכשירים קטנים עם רטט שהם מחביאים בכיס הקטן של החליפה. כך המשגיח בישיבה לא יכול לעלות עליהם."

את הבעיות שיצרה הטכנולוגיה המתקדמת פתרו בקלות יחסית בכך שחברות הסלולר אִפשרו לצרכנים החרדים לרכוש מכשירים כשרים, אשר אינם מאפשרים גלישה באינטרנט. המכשירים ה"כשרים" מזוהים על-ידי הציבור החרדי בקלות על-פי שתי הספרות הראשונות של מספר הטלפון (ב"סלקום" – 76, ב"פלאפון" – 41, ב"אורנג'" – 84 וב"מירס" – 31). את החשיבות הרבה המיוחסת לסלולרי הכשר אפשר להבין מכך שבחוגים מסוימים (בעיקר בקרב אנשי ירושלים) לא יחל תהליך שידוך אם מי מבני המשפחה מחזיק ברשותו סלולרי לא "כשר". נוסף על כך אין אפשרות לפרסם מודעה כלשהי בעתונות החרדית, אם מצויין בה מס' טלפון סלולרי שאיננו "כשר". יתר על כן - על מוֹדעוֹת שונות הנתלות ברחוב החרדי טורחת יד נעלמה לשים חותמת או מדבקה המציינת כי טלפון זה איננו כשר. לפיכך חלק רחב של הציבור אכן נשמע להוראה ומחזיק ברשותו טלפונים "כשרים" בלבד.

בפברואר 2008 פרסמה "ועדת הרבנים לענייני תקשורת" קריאה לציבור הרחב וזו לשונה: "כל אשר חפץ לשמור ולהדק את בדק ביתו הרוחני והחינוכי חובה עליו לחבר את הקו שבבעלותו לשירות זה ובכך הוא פועל את השתדלותו בשמירה על ביתו ומשפחתו ומונע מכשולים רוחניים". המלצת הרבנים היא לפנות לחברת "בזק" ולהפעיל את שירות הקו הכשר הנקרא "קו ונקי". שירות זה פועל בדומה לטלפון הסלולרי הכשר כך שלא מתאפשר חיוג למספרי טלפון השייכים לשיחות ארוטיות למיניהן. עלות השירות הזה היא 3.9 ש"ח בחודש. מיד עם פרסום הקריאה נענו לה רבים והפעילו את שירות הסינון המוצע.

טלוויזיה, מחשב ואינטרנט

שני מכשירים מודרניים מדירים שינה מעיני הרבנים – הטלוויזיה והמחשב.
הטלוויזיה נאסרה לחלוטין לשימוש לפני שנים רבות. היא מכוּנה במגזר החרדי "מכשיר השיקוצים" וגם "טמבלוויזיה". האיסור איננו מעוגן בפסקי הלכה, אלא בצווים שפורסמו לאורך השנים בעיתונות החרדית ובהם אוסרים הרבנים והמנהיגים על השימוש בטלוויזיה. האיסור נובע מהתכנים הלא ראויים המשודרים ולא מבעייתיות במכשיר עצמו. הרוב המוחלט של הציבור החרדי מקבל את ההוראה הזאת ומקיים אותה בלא עוררין. משפחות מודרניות בודדות מחזיקות ברשותן טלוויזיה, אך הן דואגות להסתירה היטב בארון בחדר השינה או בצורה אחרת - שלא תתגלה על-ידי ילד או על-ידי אורח.

בשנים האחרונות מתחילה להיווצר בעיה קלה בשולי החברה החרדית – נערי ישיבה מגיעים לחנויות המוֹכרות טלוויזיות ושם הם צופים בשידורים. כתגובה לתופעה זאת פורסם דף אזהרה בירושלים וזו לשונו: "הצופה בטמבלויזיה עובר על ג' עבֵרות החמורות בחורי הישיבות הצופים בחנויות גורמים גם לחילול שם שמים. איפה הבושה!".

המחשב נכנס למגזר החרדי "בדלת האחורית" ככלי המאפשר לנשים ולגברים להתפרנס. ככלי שכזה הוא זכה להתעלמות הרבנים ממנו. הציבור שלא שמע איסור מפורש מהרבנים בדבר השימוש בו הבין שזה בסדר וקנה מחשבים רבים. תוך זמן קצר החלו המחשבים הביתיים - באמצעות החיבור לאינטרנט - לשמש כמעין טלוויזיה.
סרטים רבים הוּרדוּ מהאינטרנט (לעיתים - במקומות העבודה) ונצפו בבית באמצעות צג המחשב. ככל שאיכות צגי המחשב עלתה וככל שנוספו להם אינצ'ים רבים יותר, כך הם נעשו פופולריים יותר ויותר.
במקביל התפתחה תעשיית סרטים חרדית. התעשייה הזאת מציפה את הרחוב החרדי בסרטים רבים מספור המיועדים לילדים ולמבוגרים. הקרנת הסרטים יצאה גם מהבית אל מקומות ציבוריים דבר שגרם לרבנים להוציא פשקוויל המזהיר מפני ההשתתפות בהקרנות האלה מפאת "הרס הצניעות". 

צעד נוסף בכיוון האיחוד בין המחשב לבין הטלוויזיה נעשה כאשר חברת "גרינטק" החלה להפיק דיסק המבוסס על קונספט של תכנית טלוויזיה. הדיסק נקרא כיום "סידיש" (ובעבר "חסידישקייט" ו"אקטואליש"), והוא יוצא פעם בחודש לקראת ראש חודש. בפתח התכנית, לאחר קליפ פתיחה קצבי, נראים שני מגישים חרדיים (מנחם טוקר וקובי סלע) יושבים ליד דלפק (דומה למגישי חדשות בטלוויזיה). הם מחליפים ביניהם מספר משפטי "סמול טוק" ועוברים להגשת הכתבות המצולמות. הכתבות עוסקות במגוון תחומים, כגון - אקטואליה, מוסיקה, חסד, ראיון, ביטחון, צרכנות, תפוצות, נשיונל-ג'יאוגרפיק, סקירה, הלכה, חידון וקליפ. אורך הדיסק כשעה והוא נמכר במחיר של 5 ש"ח בלבד הן באמצעות רכישת מנוי והן בחנויות הדיסקים.

על-פי הערכה אחת, כ- 20% מהציבור החרדי גולשים באינטרנט. הערכה אחרת מציינת כי "שיעור משתמשי המחשב בחברה החרדית חצה זה מכבר את המסה הקריטית הנחוצה להשמשה יעילה ונרחבת של המדיום." הביטוי "מסה קריטית" משמש חוקרים מתחום התקשורת הארגונית ומתחום הפצת החידושים ומסייע להבין את גודל הקהל הנדרש על-מנת שטכנולוגיה חדשה תיחשב למצליחה. חלק נכבד מהגולשים נוהגים לקחת חלק בוויכוחים ובדיונים הנערכים בפורומים החרדיים השונים באינטרנט ובעיקר ב"חדרי-חרדים". "תופעת הפורומים החרדיים הווירטואליים מגלה כי האיוּם האמיתי איננו נעוץ בזרותו לכאורה של האינטרנט להוויה החרדית, אלא דווקא בַּקִּרבה המהותית בין השניים: ההתאמה בין הקהילות הווירטואליות לבין צרכיה התקשורתיים של הקהילה החרדית הבין-לאומית וצמאונה הנדיר לוויכוחים אינסופיים. ברם - כמידת המשיכה ההדדית כן מידת הסכנה. החברה החרדית היא חברה היררכית, המגבילה את חופש הדיבור בשם עֶקרון הכבוד והמחויבות למנהיגות הרבנית...דעות אינן נשפטות לפי הגיונן או כוח השכנוע שלהן, אלא לפי הסמכות והמעמד של אומרן...לעומת-זאת - בחסות הבלוגים והניקים האנונימיים נוצרה קהילה ממוססת זהויות ומעמדות." האינטרנט ומרחביו הפתוחים לכל גולש הם בבחינת פריצה של כל חומות הצניעות, הסגירוּת וההתנתקות, אשר נבנו בעמל רב במשך הדורות. כל מה שאסור בפומבי יכול בקלות יחסית להפוך למותר בין ארבעת הקירות של הבית.

בחלק מהחסידויות אסרו האדמו"רים את הכנסת המחשבים לבתים, אך התירו להשתמש בהם במשרדים לצורך פרנסה. בפסגה העולמית של רבני חב"ד, שנערכה בבודפשט, הוחלט "להטיל מגבלות חמורות בשימוש באינטרנט ובמחשבים תוך פיקוח של הרבנים".

מובילת המאבק נגד השימוש במחשבים היא חסידות גור, הידועה בדרך החיים הנזירית שהיא מכתיבה לחסידיה ובכוחו הגדול של האדמו"ר. כ"ק האדמו"ר מגור הוציא הוראה חד-משמעית שנועדה להיפטר מכל המחשבים. "ההכרזה הרשמית היתה בפרשת 'חוקות' לפני קריאת התורה. בעשרות בתי החסידים של גור בארץ נעמד הגבאי דף כתוב בכתב ידו והקריא מתוכו את שש התקנות החדשות החלות על החסידים 'בשם הרבנים' כשכולם יודעים היטב מי הוא הגדול העומד על הרבנים וחתום לא רשמית על כל מילה ותג...'מחשב הוא דבר מסוכן. אין להחזיק מחשב בבית. אין לצפות בסרטים בשום מקום. בחורים ונערות לא יתקרבו למחשב בשום אופן ולשום מטרה. מי שצריך דואר אלקטרוני יעשה רק דואר חסום. מי שצריך מחשב בבית לצורך עבודה יירשם אצל אחד משלושת רבני המחשב. מי שחייב אינטרנט יתחבר אליו רק בחדר עבודה שאינו בבית ורק אחרי אישור חתום מאחד משלושת רבני המחשב...כל החסידים חתמו בחודשים החולפים על הצהרת התחייבות לשמוע להוראת רבני המחשב ועל כך שקיום ההתחייבות הוא תנאי ללימוד הילדים במוסדות החינוך של חסידות גור. באשדוד ובחצור נערכו ביקורי בית בבתים ממוחשבים. הביקורים היו מפגשי הסברה עם אבי המשפחה שהוזמן לשיחה בחדר סגור בבית, שבה התריעו בפניו על חומרת הימצאות המחשב בבית. בחלק מהביקורים התלווה טכנאי מחשבים מהחסידות שבשעת הפגישה של המסבירנים עם האבא בדק את מכמני המחשב שנמצא בבית." לפיכך החלו מיד להופיע בעיתונות החרדית מודעות רבות על מכירת מחשבים משומשים מחסידי גור.

בעקבות סילוק המחשבים מהבתים נוצרה לילדי חסידות גור בעיית תעסוקה בחופשות. עקב כך "קבוצת אברכים הגיעה להסדר עם חברות שונות לייצור ולייבוא של משחקים ברמות שונות, כאלו שילדים ימצאו בהם עניין והם יימכרו בריכוזי חסידות גור בארץ בחצי המחיר."

למרות הצעדים ההחלטיים והאיומים, נראה שהרבנים מבינים כי הם "איחרו את הרכבת" ואי-אפשר עוד לעצור לחלוטין את השימוש במחשבים ובאינטרנט. אי-אפשר להחזיר את הגלגל אחורנית, חנויות המחשבים קיימות בכל עיר, במדור המחשבים המתפרסם אחת לשבוע ב"יתד נאמן" מנסים "לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה" ומציינים ליד כותרת המדור כי "המדור מיועד רק למשתמשים במחשב באופנים שהותרו על-ידי הרבנים". ב"משמרת הקודש והחינוך" מנסים באמצעות חברות אחדות להגיע לתקשורת מחשבים נקייה. כך, למשל, חברת "נתיב" פועלת כמעין סַפַּק אינטרנט ומאפשרת למנויה לגלוש לכאלף אתרים המאושרים על-ידי הרבנים ונמצאים בתוך "הרשימה הלבנה" של אתרים מורשים. "עד למציאת הפתרון עובדים בחסידות גור, על השלמת הרשימות ועל הפרטים של מחזיקי המחשבים בבית ובעבודה ונבחנות אפשרויות פיקוח זמניות...תוכנה בשם JCV מותקנת במחשב ומאפשרת מעקב און-ליין אחרי שולחן העבודה ממחשב אחר שאליו מחוברת התוכנה...או עבודה בחדר משותף עם אנשים נוספים ולא להתייחד עם המחשב. כל נרשם מחויב לשלוח את רשימת האתרים הנחוצה לו לצרכי עבודתו."

כיום "מותקפים" הרבנים מכל עבר בחידושים טכנולוגיים היוצרים בעבור החרדים דרכים עוקפות לאיסורים אשר מוטלים עליהם. בניסיון לעצור את השטף מקשרים הרבנים בין המצלמה הדיגיטלית לבין הטלוויזיה–במעגל-סגור, המחשב והאינטרנט שנואי נפשם. בפשקוויל שנתלה בירושלים טוענים הרבנים כי המצלמה הדיגיטלית הופכת למכשיר וידיאו ויש אף כאלה אשר הכניסו לביתם מחשב על-מנת לראות את התמונות. הטלוויזיה-במעגל-סגור אשר באמצעותה מעבירים תמונות מכנסים וארועים שונים כשרה לכאורה, אך הרבנים מזהירים לא לקחת את הצילומים ולהכניס אותם לאינטרנט.

"הבאלאבוסטע"

פירוש המילה "באלאבוסטע" ביידיש הוא עקרת בית. אולם כשאומרים על אשה שהיא "באלבוסטע" הכוונה היא לכך שהיא עקרת בית למופת. אשה זאת נושאת בעול הבית באופן מעורר כבוד. היא מקפידה על בית נקי ומצוחצח, הילדים ובעלה לבושים בבגדים נקיים ומגוהצים, הארוחות מבושלות והחסכנוּת היא נר לרגליה. "אפשר לאכול אצלה מהרצפה" או "לא רואים אצלה את החלון" יגידו השכנות בהערכה רבה.

"באלאבוסטע" הוא מושג מרכזי בחברה החרדית, ועל-פיו נמדדת האשה. המדידה מתחילה כבר בשלב השידוך, כאשר הוריו של הבעל המיועד בודקים את כשרונותיה. זהו אחד הכשרונות החשובים ביותר הנבחנים על ידיהם. העובדה שהאשה היא "באלאבוסטע" חשובה בדרך-כלל במגזר החסידי יותר מאשר במגזר הליטאי. במרבית החסידויות מקובל שהאשה איננה יוצאת לעבוד, ולכן מצפים שאֶת כל שעותיה תקדיש לטיפוח הבית ולתחזוקתו. הליטאים מעניקים חשיבות גדולה יותר בשידוכים להיותה של הבחורה בעלת מקצוע שיוכל להועיל לפרנסת המשפחה.

ביטויי ה"באלאבוסטע" בחיי היום-יום ניכרים בתחום עבודות הבית (ניקיון, כביסה, גיהוץ) וכן בעיצוב הבית ובקישוטו, כמפורט להלן, ונוסף על כך - גם בתחום הבישול והאפייה (ראו - הרחבה בפרק "השבת ושמירתה בדירת המגורים", בפרק "ילדים, הורים ומה שביניהם" ובפרק "תרבות האוכל והאכילה") ובחינוך הילדים (ראו - הרחבה בערך "הורות במגזר החרדי").

ניקיון הבית

רקע

 השמירה על נקיון הדירה ועל תחזוקתה היא אישית מאד. ישנם המקפידים על נקיון דירתם, וישנם אלה שהניקיון והסדר אינם בראש מעייניהם. בהכללה אפשר לומר כי החברה החרדית רואה בעין יפה תפקוד יעיל ומוקפד של עקרת הבית. זהו ייעודה.

עם ייסוד השכונות הראשונות מחוץ לחומות העיר העתיקה בירושלים עיגנו המייסדים את נקיון הבית בתקנון השכונה. כך, למשל, בתקנון שכונת משכנות שאננים: "...[בעל הבית ידאג] להזזת מים טהורים על-פני רצפת חדרי ביתו לכל הפחות פעם אחת ביום". בתקנון שכונת מאה שערים נכתב: "וְהָיָה מַחֲנֶיךָ, קָדוֹשׁ (דברים, כ"ג ט"ו) – זו מצוות עשה בתורה, על כן מחויבים כל החברים והיושבים בחברתנו 'מאה שערים' ת"ו, להיזהר בנקיון המקום כל אחד ואחד הן ברשותו והן ברשות הרבים."

נקיון הבית במהלך השבוע

נקיון הבית החרדי מופקד בימינו כולו בידי האשה, וזאת מאצילה בהדרגה סמכויות לבנותיה עם הגיען לגיל שבו הן יכולות להתחיל ללמוד לנקות.

חלק מהמשפחות שביקרתי בביתן מעסיקות עוזרת-בית פעם אחת בשבוע - לעבודות הקשות של הניקיון. מובן שאין בכך כדי להעיד על הכלל, אך אפשר לראות בזה מגמה הולכת ומתרחבת בחברה החרדית, המעידה על עלייה ברמת החיים.

העוזרת היא בדרך-כלל גויה. הגויים נתפסים על-ידי החרדים כנחותים באופן משמעותי מן היהודים, ולכן אין בעיה להעסיקם בעבודות נחותות ובזוּיוֹת. ומאחר שהעוזרת איננה יהודייה, בעלי הדירה אינם מרשים לה לגעת במטבח מחשש שתעבור על חוקי הכשרות ואינם מתירים לה להחליף מצעים במיטות מכיוון שמגעיל אותם לדעת שגוֹיָה נגעה במצעיהם. מאותה סיבה היא לא תכניס בגדים מלוכלכים למכונת הכביסה ולא תעביר בגדים למייבש הכביסה. העוזרת הגויה מנקה בעיקר את חדרי השירותים, את התריסים ואת החלונות ומטאטאת ושוטפת את הרצפה. שעות העבודה שלה בדירה מעטות (כשעתיים בלבד) ובדרך-כלל היא באה לעבוד בדירות אחדות באותו בניין על-מנת להשלים את יום העבודה. את שאר עבודות הניקיון מבצעות האשה והבנות.

במהלך השבוע הניקיון הוא מינימלי. הנשים המטופלות בילדים רבים אינן מספיקות להדביק את קצב הלכלוך הנוצר במשפחה ברוכת ילדים. רוב הנשים עובדות עד שעות הצהריים או אחר-הצהריים ואת עבודות הניקיון הן דוחות לשעות הערב והלילה שבהן הילדים הקטנים כבר ישֵׁנים. בשעות אלה האשה מסדרת את הבית, מחזירה צעצועים למקומם, מנקה שירותים, שוטפת כלים, ו"מעבירה סמרטוט" כדי לנגב את הרצפה מלכלוך קל שהצטבר עליה במשך היום – טיפות מיץ שנשפכו, ענב שנשר מהאשכול, פירורי אוכל שהגיעו לרצפה במהלך ארוחת הערב וכד'.

הניקיון השבועי העיקרי נעשה ביום חמישי בשעות אחר-הצהריים - לקראת שבת. ביום זה מנגבים אבק, מחליפים מצעים, מבריקים חלונות, מנקים שירותים וחדרי רחצה, מצחצחים את המטבח ומטאטאים ושוטפים רצפה באופן יסודי. ביום שישי אחר-הצהריים בוחנים היטב את מראה הדירה ומשפרים את הדרוש שיפור לקראת השבת. בדרך-כלל שוטפים שוב רצפה באיזור העיקרי של השבת - הסלון והמטבח.

ניקיון לקראת חג הפסח

לקראת חג הפסח הניקיון יסודי מאד ומשמעותי מאד. ניקיון שכזה - כולל הכנת הבית לחג - נערך פעם אחת בשנה, והוא מקובל מאד בכל גוֹני הציבור הדתי ובמידה מסוימת אף בציבור החילוני. גם בנושא זה החרדים מתייחדים בהקפדה יתֵרה ובהכנסת חומרות רבות מעל ומעבר לדקדוקי המצווה.

מיד לאחר חג הפורים מתחילות הנשים החרדיות לנקות את הבית לקראת חג הפסח מכל חמץ גלוי או נסתר. מטרת הניקיון היא להגיע למצב של אי הימצאות חמץ בדירה, ולכן מתחילות עבודות הניקיון מהחדרים הרחוקים מהמטבח שאין בהם לכאורה הכנסה של מזון, ולאט-לאט מתקרבים אל אזורי האכילה והבישול. כל חדר שנוקה מוכרז ככזה ובני הבית יודעים שאין להיכנס אליו עם מזון כלשהו או עם חפץ שטרם נוקה לקראת הֶחָג.

הנקיון בחדרים כולל ניעוּר של כל חפץ שֶעלול היה להסתתר בו פירור חמץ, מיון כל הניירת וזריקה של כל חפץ שאיננו הכרחי, ניגוב אבק נסתר, כביסה של כל הטקסטיל בדירה – החל בריפוד הספה והווילונות וכלה בבגדים שבארון (מוציאים את הבגדים הנקיים מהארונות ומכבסים שנית לְיֶתֶר ביטחון). במיוחד מקפידים בכביסת מכנסיים – "מוציאים" את הכיסים החוצה לפני הכביסה, כך שאם נחבא פירור חמץ בקפלי הכיס הוא יישטף בכביסה, שוטפים במים ובסבון כל חפץ או רהיט העמידים למים - כולל צעצועי הילדים, הכסאות, השולחנות והנברשות (צעצועים שאי-אפשר לרחוץ אותם ננעלים בארונות גבוהים עד לאחר החג).

בימים האחרונים לפני החג, כאשר אין כבר מצרכי מזון המוגדרים כחמץ האשה מנקה את המטבח. לצורך זה מוציאים את כל כלי היום-יום, מנקים את המגירות ואת המדפים ומניחים עליהם נייר על-מנת לשמור עליהם. את הכלים שבהם אין מתכוונים להשתמש בחג מאחסנים בארון אחד ונועלים אותו. את הכלים שבהם יש כוונה להשתמש בחג רוחצים ומנקים בהתאם להלכות (חלקם זקוק לליבון, חלקם להגעלה במים רותחים ואם מדובר בכלים חדשים: אף לטבילה במקוה לטבילת כלים). את המקרר מרוקנים מתכולתו, שוטפים את החלקים המתפרקים במים ובסבון, מנגבים את אלה שאינם מתפרקים, ומצפים בניר אלומיניום. את משטחי העבודה מנקים ביסודיות, ולאחר מכן מכסים אותם בכיסוי עמיד ואטום קרי, נייר אלומיניום עבה במיוחד או PVC החתוך בהתאם למידות המשטח. על הכיורים "מולבשים" כיורי פלסטיק מיוחדים לחג הפסח. במשפחות חסידיות נהוג להיזהר מחמץ שעלול להיות במים, ולכן על פיות הברזים "מולבשים" מסננים העשויים בד דק ארוג בצפיפות, וכך גם על הידית של כיוון המים.

ההקפדות בנושא אִחסון הצעצועים שלא נוקו, בנושא הכביסה ובכיורים ובברזים הן חלק מן ההקפדות הנהוגות במגזר החרדי ואינן נהוגות במגזרים דתיים אחרים.

בתום הניקיון מודיעים בני המשפחה על כך באמצעות תליית שלט על דלת הכניסה לבית. מטרת השלט כפולה: ראשית - זוהי הודעה פרקטית לשכנים ולילדים הנכנסים זה לביתו של זה – כאן כבר נקי ומוכן לחג "אז בבקשה, שכנים יקרים, אל תיכנסו אלינו כשמזון בידיכם". ושנית – זוהי גם הודעה לחברה הסובבת כי במקום הזה כבר סיימו את ההכנות לחג והמשפחה היא ברמה רוחנית גבוהה.

בימים האחרונים שלפני החג אפשר למצוא בבניינים החרדיים לא מעט ילדים האוכלים את ארוחותיהם בחדר המדרגות, מפני שהבית כבר נקי לחג. במשפחות שבהן האשה היא "חולת ניקיון" אפשר לראות זאת גם בימים אחרים, אך אז זה לא תמיד מתקבל כלגיטימי, כפי שמעידה אשה חרדית בעיתון "משפחה": "אני מכירה מישהי שהבית שלה מבריק, וכל הילדים שלה אוכלים ארוחת צהריים וארוחת ערב בחוץ, על המדרגות. אז הבית נשאר מבריק. גועל נפש!" בשיחה שערכתי עם תושבת בתי-אורנשטיין שליד כיכר-השבת בירושלים היא ציינה ש"לא פעם נוהגות הנשים בחצר שסיימו לנקות את הבית לפנות ערב במיוחד בקיץ להכין חביתה, וכריכים בכמות שמספיקה לכל הילדים, לשים הכל על צלחת אחת גדולה ולקחת את זה החוצה. הם מוציאות כסא ויושבות על-יד הבית והילדים באים אליה, לוקחים 'ביס' וממשיכים לשחק עד שנגמר האוכל ורק אז נכנסים הביתה לישון". בעיניה של בת שיחי הדבר לגיטימי, מפני שהיא מזדהה עם האם העייפה מכל מטלות היום - "אם היא יכולה לחסוך לעצמה קצת בלגן ולהאכיל את הילדים בחוץ ככה שהבית נשאר נקי עוד קצת זמן, אז מה רע?"

נִיקְיון הבית לעומת נִקְיון ה"חוץ"

נִקְיון הדירה מעוגן היטב בשגרת החיים גם מתוקף מצוות הדת וגם כמוסכמה חברתית. לעומת זאת - מעבר לדלת הדירה נמצא עולם אחר, כפי שהתבטא גבר חרדי ששוחחתי איתו: "הניקיון בבית חשוב פי-מיליון מאשר נקיון הרחוב. ביתי הוא מבצרי! והרחוב? שיילך לעזאזל!". מרבית חדרי המדרגות בבניינים המשמשים את בני המגזר החרדי סובלים מהזנחה ומלכלוך. קיים חוסר מוּדעוּת עמוק בכל הנוגע לָאיכות של סביבת המגורים, ובשטחים הציבוריים של הבניינים הדבר מתבטא בלכלוך ובאִחסון חפצים בשטחים הציבוריים בלא כל התחשבות באסתטיקה. וכך התבטאו נשים שונות בראיון בעיתון "משפחה": "סליחה, אני גרה בקומה שלישית, אני עולה תמיד במעלית, אני אמורה לנהל את מה שעושים הילדים מקומה ראשונה – שנייה?.../ בבניין שלנו יש אנשי חסד גדולים מאד. הם שמעו על משפחה שהוציאו אותם מהדירה, אז את כל החפצים שלהם שמו מאחורי הדלת שלי. יש לנו נישה כזו... זה לא מפריע למעבר אבל כל מי שעולה לקומה שלנו רואה ג'ונגל במיטבו. מכונת כביסה, מקרר, שמאטעס... זה עומד שם כבר חצי שנה.../ אנחנו שמנו ווים למעילים והכל היה יפה מאד. תלינו מעילים של חמישה ילדים...אין לי מקום אז שמנו בחוץ וזה לא הפריע לאף אחד..זה מאד מצא חן בעיני השכנה ממול. היא שמה מעילים וגם תקעה תמונה... ואז התחילו לעשות מחסן. שמו קרשים, דברים שצריכים תיקון, חלות משבוע שעבר.../ על המתלים יש עוד שורה של מתלים. שקיות בקבוקים...ג'ריקנים של מים מינרלים... אצלנו בבניין בקומה אחת משאירים נעלים מאחורי הדלת, בקומה אחת יש מזוודות מאחורי הדלת, בקומה אחת יש פחי אשפה מאחורי הדלת, כמעט אין אצלנו מישהו בלי איזה דבר, וגם מי שאין לו באופן רשמי, יש לו את הקופסאות של הירקן שבדיוק הביאו עכשיו ועוד לא הכניסו הביתה... כל אחד מספח לעצמו איזו חלקה שהוא רוצה מחדר המדרגות. אחד אפילו בנה שם ארון."

יתר על כן - חדרי המדרגות מנוקדים בכתמי מיץ שהתייבש או בשלוליות מים שנשפכו והפכו לבוץ. כתמי המיץ נגרמים בעיקר מ"איגלו", חטיף הקיץ הפופולרי של הילדים החרדיים. אלה הן שקיות ניילון קטנות וארוכות המכילות מיץ צבעוני ומתוק. שקיות המיץ מוקפאות ותוֹכנן נֶאֱכָל כמו קרטיב. בציבור החילוני השקיות אלה נקראות "פופ-אייס". הילדים החרדיים אינם מקבלים ממתקים רבים וה"איגלו" זול מאד ולכן פופולרי. הילדים יוצאים עם ה"איגלו" למדרגות ושם המיץ הקפוא מפשיר, מטפטף על הרצפה ומותיר כתמים דביקים. נוסף על כך - שקיות הניילון הקטנות נזרקות על הרצפה, כפי שציינה אחת הנשים: "הילדים שלי זורקים שקית איגלו על הרצפה גם בבית, ואני נלחמת בזה ועוד לא הצלחתי לחסל את התופעה...כן, כן, גם בבית קשה לי מאד עם השקית של האיגלו, כי זה כל כך זול שלא מתייחסים לזה."

חדרי המדרגות סובלים גם מטפטוף של שקיות אשפה הנקרעות מעט ובדרך אל פח האשפה משאירות "סימני דרך" בחדר המדרגות.

חלק מהאנשים, בעיקר אלה הנמצאים בקשר עם האוכלוסייה החילונית, מבינים שאפשר גם אחרת. הם נוקטים יוזמה לפינוי צבירי החפצים, כפי שספרה אחת הנשים: "אצלנו שכן נחמד השאיר פתק לפני שבועיים – 'חיריה עברה דירה. כל מי שהמזבלה למטה שייכת לו מתבקש לרוקן אותה בהקדם...' / גם אצלנו היה דבר כזה. אני הייתי בוועד הבית, כתבתי פתק: 'עד יום חמישי הבא יש לקחת את כל החפצים.' קראתי לערבי, שילמתי לו חמישים שקל, והכל עף החוצה. קרשים של סוכות, עגלות שלא בשימוש מימי אנטיקוקוס. אמרתי שבוע, נתתי להם שבועיים. הערבי הוציא החוצה ותוך כמה דקות כל שכן הכניס את הכל למחסן שלו." פתקים בסגנון דומה צולמו על-ידיי בבניין בבני-ברק. במקומות אחרים נוקטים תושבים יוזמה ותולים על גדר הבית שלט המבקש מהעוברים-ושבים, המבוגרים והילדים, לזרוק פסולת לפח האשפה. שלטים אלה מנוסחים לרוב בשילוב פסוקים או ביטויים המוכרים לציבור החרדי העובר במקום.

במרבית הבניינים קיים ועד-בית מצומצם ביותר הן מבחינת מספר החברים (בדרך-כלל אחת המשפחות לוקחת על עצמה את האחריות הזאת) והן מבחינת היקף פעילותו. מרבית הוועדים עוסקים בגביית כספים מהדיירים בעבור חשמל ומים משותפים ובעבור נקיון חדר המדרגות (אם הדבר מתבצע). נוסף על כך - אין כל יוזמות לשיפוץ הבית, לצביעתו, לטיפוחו או ליצירת גינה.

היחס לנקיון הסביבה הקרובה מתחיל, כנראה, להשתנות. עדות לכך הם השלטים הנתלים על- ידי תושבים, והדעות התומכות בשינוי המצב המתפרסמות מדי-פעם באופנים שונים בעיתונות החרדית. כך עולה מסיפור קטן בנושא נקיון חדר המדרגות שהתפרסם בעיתון "בקהילה" וכך נכתב בכתבה בעיתון "משפחה" שממנה ציטטתי לעיל בה ארבע נשים רואיינו/שוחחו על בעיית הניקיון בחדרי המדרגות. בעיקר מצאתי התבטאויות יוצאות-דופן של נשים חרדיות אשר קיבלו את אישורה של הוועדה הרוחנית של העיתון. כך, למשל, אמרה אחת הנשים: "הילדים שלי תמיד מתלוננים שהאזורים החרדיים הכי מגעילים." אשה אחרת הוסיפה: "הילדים שלי אומרים: 'בואי נעבור את הכביש לאיזור החילוני, שם אף אחד לא מעז בחיים לעשות את זה. כלום, הכל ירוק, הכל פורח'."

ניקיון הגוף

רחצה

על-פי מצוות הדת היהודית, על כל אדם לרחוץ את גופו לפחות פעם בשבוע במים חמים, לקראת שבת. בכל יום אחר (וגם בשבת) על האדם לנטול ידיים פעמים אחדות ביום. בשבת אסור להשתמש בסבון מוצק, אלא בסבון נוזלי בלבד. כאשר בני המשפחה החרדית מעוניינים לחסוך, הם משתמשים בסבון מוצק בימי החול ובשבת יצניעו אותו ויציבו במקומו את הסבון הנוזלי היקר יותר. במרבית המשפחות החרדיות נוהגים להשתמש בכל ימות השבוע בסבון נוזלי.

פעם בחודש על הנשים לנקות את גופן ולרחוץ אותו בצורה יסודית לקראת הטבילה במקווה. הגברים נוהגים לטבול במקווה פעם בשבוע - ביום שישי - וחסידים אף משתדלים לטבול מִדי- יום. טבילת הגברים בעבר היתה בהתאם לתיקונו של עזרא הסופר והיא מכוּנה "טבילת עזרא". בהתאם לתקנתו של עזרא, על הגבר מוטל לטבול במים לאחר כל פעם שקיים יחסי מין עם אשתו "שלא יהו תלמידי חכמים מצויים אצל נשותיהם כתרנגולים" (תלמוד בבלי, סדר זרעים, מסכת ברכות, כ"ב ע"א). תקנה זאת מתבססת על התפיסה כי הזרע הגברי הוא מטמא, ולכן לאחר קיום יחסי מין נאסר על הגבר ללמוד תורה או לומר דברי קדושה - עד שיטהר את עצמו באמצעות טבילה במקווה. אמנם התקנה הזאת בוטלה, אך חסידים רבים (וחלק מהליטאים) נוהגים להקפיד ולקיימה מתוך תחושת היטהרות הנלווית לטבילה.

חלק מהחסידים נוהגים לטבול בכל בוקר בין אם קיימו יחסים עם נשותיהם ובין אם לאו על-מנת למנוע מבוכה. סופר סת"ם מחויב בטבילה לפני כל פעם שהוא עומד לרשום את אחד משמותיו של הקב"ה. היות שלא הגיוני שסופרי הסת"ם ירוצו כל היום משולחן הכתיבה למקווה ובחזרה, הם נוהגים לכתוב את כל המילים האחרות תוך שהם משאירים רווח, מקום ריק, בשורה לשמותיו של הקב"ה. לאחר הטבילה הם רושמים את שמות הקב"ה ברווחים שהושארו לצורך זה.

העידן המודרני, המאפשר נוֹחוּת בתחומי חיים רבים, אינו פוסח על תחום הרחצה. הימצאותם של מים חמים וזורמים בבית הביאה לשינויים רבים בדפוסי הרחצה האישיים אך גם הפולחניים. בעבר נהגו הנשים להכין את עצמן לטבילה תוך נקיון גוף יסודי במקווה, שם אפשר היה לעשות זאת בנוחות רבה יותר מאשר בדירת המגורים. כיום הן מעדיפות את הנוחות ואת הפרטיות של הבית לצורך ההכנות לטבילה. את הטבילה עצמה הן עושות במקווה.

מֵעֵבֶר לַמצוות הקשורות ברחצה, הרגלי הרחצה הם אישיים ולכן קשה להכליל בעניינים אלה.

חדרי רחצה ושירותים

ברוב הדירות החדשות ישנם לפחות שני חדרי שירותים. באחד מהם יש אסלה בלבד ובשני - אסלה, כיור רחצה ואמבטיה. בחדר הרחצה הראשי יש אמבטיה כמעט תמיד על-מנת לאפשר לאישה להכין את עצמה בתום ימי הנידה לקראת הטבילה במקווה. אם קיים חדר שירותים נוסף בצמוד לחדר ההורים הוא כולל כיור רחצה, אסלה ומקלחת.

ריצוף חדרי הרחצה

זוג צעיר הרוכש דירה חדשה לוקח בדרך-כלל את הסטנדרט של הקבלן. לעיתים קיימת חריגה אך היא בסכומים מזעריים - 200-400 ש"ח. הסטנדרט הניתן על-ידי הקבלן כולל ריצוף טרצו (ריצוף פשוט המורכב משברי אבן קטנים אשר מוטבעים בתוך מלט. הגוון המקובל הוא מלט בהיר לבן-צהבהב ואבנים בגוונים חומים-צהבהבים-לבנים), קרמיקה ובזמן האחרון, כהטבה מיוחדת - גם אריחי גרניט פורצלן.
בדירות הישנות מקובל ריצוף הטרצו, וגם כיום מעדיפות משפחות רבות את הטרצו הפשוט, מפני שהוא נתפס כפרקטי יותר. במשפחה החרדית ברוכת הילדים הרצפה מוכתמת לעיתים קרובות, ומכיוון שאי-אפשר לשטוף אותה כך שתהיה נקייה ומבריקה כל הזמן, מעדיפים ריצוף המטשטש את הכתמים. אלה שמעדיפים גרניט פורצלן הם בדרך-כלל משפרי הדיור. הצבע המועדף עליהם הוא לרוב בגוֹני קרם/אוף ווייט/ חום בהיר - לא כצבע אחיד אלא כתערובת המהווה חיקוי לאבן. ככלל אפשר לומר כי הפרקטיות חשובה יותר מהאסתטיות. הגודל המועדף של המרצפות הוא 33X33 ס"מ.

חיפויי קיר

חיפוי הקיר המועדף באמבטיה על-ידי זוגות צעירים וגם על-ידי משפרי דיור הוא הסטנדרט הניתן על-ידי הקבלן. לעיתים מוסיפים פס קישוט צבעוני. אריחי הקרמיקה המקובלים הם בגדלים של 20X20 ס"מ, 25X25 ס"מ או 30X30 ס"מ בגוֹני חום או בצבע לבן.
משפרי דיור בוחרים לעיתים חיפויים יוקרתיים יותר מבחינת החומר והחברה המייצרת ואופנתיים יותר מבחינת הגדלים - 30X10 ס"מ. אם קיים בדירה חדר רחצה לילדים הוא לא יהיה מרוצף בגוונים עליזים ומקושט באריחים עם מוטיבים ילדותיים, אלא באותם גוֹני קרם אשר יתאימו לשנים רבות, מכיוון שהמשפחה החרדית עוברת דירה רק לעיתים נדירות, והילדים גדלים כך שאין צורך לבזבז כסף על אלמנטים ילדותיים בחדר הרחצה.
בדירות ישנות, שלא שופצו בשנים האחרונות, אפשר למצוא עדויות לאופנות קרמיקה וחרסינה משנים קודמות. למשל, חרסינה בצבע כתום או ירוק ובעיטור ציורי פרחים כעדות לסוף שנות ה-70 של המאה ה-20 שבהן החלו להיות מקובלים בארץ חיפויי קיר צבעוניים. עם-זאת - החרסינה הלבנה נותרה מקובלת במידה זו או אחרת לאורך כל השנים.
גובה חיפוי הקרמיקה באמבטיה הוא בדרך-כלל כ-2 מטר.

כלים סניטריים

על-פי הסטנדרט המקובל בדירות החרדיות החדשות – צבעם של הכלים הסניטריים הוא לבן, אולם רוב הזוגות הצעירים הרוכשים דירה מקבלן מעדיפים להוסיף 170-180 ש"ח ולהחליף לפרגמון. ברוב הדירות הכיור של חדר הרחצה הוא מסוג פשוט ומורכב על קונזולות.
משיחות שקיימנו עם מוכרים בחנויות קרמיקה וכלים סניטריים העובדות עם קבלנים במגזר החרדי עולה כי בחירת הכלים הסניטריים, האביזרים וחיפויי הקיר שונה כאשר מדובר בזוג צעיר שזוהי דירתו הראשונה או בזוג המשפר את תנאי מגוריו. כאשר זוג צעיר עומד להינשא, באות שתי האמהות והכלה לבחור את אביזרי האמבטיה, את חיפויי הקיר ואת הכלים הסניטריים. כאשר מדובר בשיפור הדיור, באים כל בני המשפחה, קרי - הורים, ילדים, סבא וסבתא. כולם מביעים את דעתם ועורכים דיונים עד לקבלת ההכרעה בעניין.
בדירות ישנות שלא עברו שיפוץ אפשר למצוא גם כלים סניטריים צבעוניים, כפי שהיה מקובל בשנות ה-70 של המאה ה-20.

ברזים

הברז הסטנדרטי הוא ברז פרח של "חמת" לכיורים וסוללה סטנדרטית לאמבטיה, כלומר - ברזים פשוטים ופרקטיים.

מראה

סוגיית המבט של האדם על גופו היא נושא טעון בחברה החרדית מחשש למחשבות זימה ולגירוי. ככל שהמשפחה מקפידה יותר בנושאי הצניעות, כך תגבר ההחמרה בנושא המראה. במשפחות המשתייכות לחסידויות המחמירות בנושא צנעת הגוף אין כלל מראה בחדר הרחצה. עם-זאת - ברוב הדירות החרדיות מורכבת מראה בחדר הרחצה מעל הכיור. בדרך- כלל המראה הזאת קטנה על-מנת שתאפשר מבט רק על הפנים ולא על הגוף. רק במשפחות מודרניות יותקנו מראות גדולות המאפשרות מבט על כל הגוף. מראָה המיועדת לבחינת המראֶה לפני עזיבת הבית מותקנת בחלק הפנימי של דלת הארון בחדר השינה של בני הזוג, וזאת כדי שהמבט על מראה הגוף יהיה קצר ויעיל, ולא יוביל לגנדרנות.

כביסה וגיהוץ

"ואמר רבי חייא בר אבא אמר ר' יוחנן כל תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה" (תלמוד בבלי, סדר מועד, מסכת שבת, קי"ד ע"א), כלומר - על תלמידי החכמים להלך בבגדים נקיים בלא רבב, מפני שבכך הם מכבדים את בורא העולם שיצר את האדם בצלמו. בימינו משליכים הוראה זאת על כלל הציבור החרדי. חובה על כל אדם חרדי לצאת לרשות הרבים כאשר הוא לבוש כראוי – בחליפה מסודרת, נקייה ומכובדת ולא במכנסי ג'ינס קרועים, למשל או בחולצת טריקו דהויה. הגברים הליטאיים הם המתהדרים ביותר בלבושם. מרביתם יקפידו על רכישת חליפות יקרות, ובעיקר בולטות העניבות הצבעוניות הכרוכות סביב צווארם. בהתאם לכתוב, ההקפדה היא על אי הימצאות כתם על הבגדים, אך לא תמיד מקפידים על כביסה בתדירות גבוהה. גברים חרדיים יכולים ללכת באותה חולצה במשך ימים אחדים (כולל - הריח הנודף ממנה) בלי להניד עפעף, וכך - יש גם שישלחו את החליפה לניקוי רק בחלוף חודשים אחדים. יתרה מזאת - אלה המקפידים להחליף את חולצתם מדי-יום ביומו ולשלוח את חליפותיהם לניקוי יבש נתפסים לעיתים קרובות כגנדרנים, כעוסקים בהבלים.

המשפחה החרדית ברוכת הילדים, "מייצרת" כמויות גדולות של בגדים מלוכלכים, ולכן יש להפעיל בכל יום את מכונת הכביסה לפחות פעמיים – פעם אחת - לכביסה לבנה ופעם אחת - לכביסה כהה. כמויות הכביסה בימי ראשון גדולות הרבה יותר מאשר בשאר הימים מפני שבמהלך השבת אין מכבסים, ועוד נוספים לערמות הכביסה גם מפות השבת וגם בגדיהם של הבנים הלומדים בישיבות.

לתלמידי הישיבות הלומדים בתנאי פנימייה יש סֶט כפול של בגדים (כך שבכל עת סט אחד נמצא עימהם בישיבה וסט אחד נמצא בביתם). ביום ראשון הם לוקחים איתם לישיבה כמות בגדים, לבנים, מגבות ומצעים המספיקים לשבועיים (בהם ייעדרו מביתם). בבואם הביתה לקראת השבת הם מביאים עימהם את הכביסה המלוכלכת שלהם, שאין אפשרות לכבסה לפני כניסת השבת. לכן - ביום ראשון מכבסות הָאֵם והאחיות את סט הבגדים המלוכלכים שהובא הביתה ביום שישי. סט זה ימתין נקי ומגוהץ עד לבואו של הבן הביתה בפעם הבאה.

לרוב המשפחות, גם לאלו שמצבן הכלכלי קשה, יש מייבש כביסה. משפחה שמצבה הכלכלי מאפשר לה מפעילה את מייבש הכביסה בכל ימות השנה. במשפחה שבה המצב הכלכלי דחוק, משתדלות הָאֵם והבנות לצמצם את פעולתו של המייבש. הן משתדלות לנצל את הימים החמים של הקיץ ולתלות כביסה על החבלים המותקנים מחוץ לבית. כאשר אין לחץ זמן ואין צורך להספיק ולייבש כמויות כביסה במהירות, תיתלה כביסה על החבלים גם בימים פחות חמים. כלומר - המטרה היא להפעיל את המייבש, "זולל" החשמל, רק כשאין ברֵרה אחרת.

קיפול הכביסה והגיהוץ נעשים בדרך-כלל באותו יום או למחרת בבוקר (בזמן שהילדים נמצאים במוסדות החינוך) על-מנת שלא תיווצרנה ערמות גדולות מאד של בגדים.

הטיפול בכביסה נעשה על-ידי האם, וברגע שבנותיה מגיעות לגיל שש בערך היא מתחילה ללמד אותן כיצד עושים זאת. מובן שהכל - בהתאם לגילה של הילדה. ילדה בת שש יכולה להוריד כביסה מהחבל (או להוציאה מהמייבש) ולקפל את הבגדים שאינם דורשים גיהוץ. במהרה תלמד להפעיל את מכונת הכביסה, ובגיל שלוש עשרה (ולעיתים - גם קודם) תלמד לגהץ.
המגהץ וקרש הגיהוץ מאוחסנים באחד הארונות בחדרים או בפינה נסתרת בדירה, וּמוֹציאים אותם רק על-מנת לגהץ. בסיום הגיהוץ הם מוחזרים למקומם.

בכל הדירות שביקרתי בהן היו מכונות כביסה וכמעט בכולן - מייבש כביסה. בדירות חדשות או משופצות נמצאו המכשירים הללו במרפסת השירות, מרפסת שירות שהיתה צמודה לחדר הרחצה או קרובה אליו. נוסף למכונת הכביסה ולמייבש היו באותו שטח גם ארון לכביסה מלוכלכת וארון לכלי ניקוי ולחומרי ניקוי.

בבניינים ישנים, בעיקר בשכונות הוותיקות בירושלים, שבהן הדירות צפופות ביותר מוצאים הדיירים פתרונות יצירתיים לאיתור מקום למכונת הכביסה. כך - בשכונת רוממה - הונחה מכונת הכביסה במרפסת פתוחה לרחוב. פתרון אחר הוא הנחת מכונת הכביסה והמייבש בפינה הנמצאת מחוץ לבית. את הפינה הזאת תוחמים בקירות-סורגים. באיזור שכונת מאה-שערים ראיתי מכונת כביסה ומייבש הניצבים על משטח החורג משטח המרפסת (אשר מיועדת להקמת סוכה) וּמוּגנים בארון פלסטיק.

עיצוב הדירה

רקע

סגנונות העיצוב הנפוצים בקרב האוכלוסייה הכללית בישראל מבטאים תפיסת עולם כללית וכן שאיפה להצהיר על כך בריש-גלי. עיצוב כפרי, למשל, מעיד על אוריינטציה של חיבור לאדמה, לאקולוגיה ולרוחניות. עיצוב בקווים נקיים מעיד על יוקרה, על מעמד כלכלי גבוה, על פרפקציוניזם, על רגישות אסתטית ועל אהבת טכנולוגיה ועדכניות. במגזר החרדי, לעומת- זאת, הבחירה של פריטי הריהוט היא בראש ובראשונה פונקציונלית. השיקול המרכזי הוא למה ישמש הפריט והאם הוא יענה על הציפיות מבחינת היעילות והנוחיות של השימוש בו. השיקול האסתטי הוא משני ואין לו אפשרות לעמוד בפני עצמו. משפחה חרדית לא תרכוש רהיט רק כדי שיהיה מעין פסל נאה הניצב בדירה כאבן שאין לה הופכין.

מגמה של שינוי בעיצוב הבית

בשנים האחרונות אפשר להבחין בקיומה של שכבה חברתית אשר התבססה מבחינה כלכלית ובו-בזמן נחשפה גם לעיצוב הבית והסביבה ברמה אסתטית גבוהה (בדרך-כלל עקב חשיפה וקשר כלשהם עם האוכלוסייה החילונית).

אחד הביטויים ליכולת כלכלית, למודרניות ולטעם אישי הוא קניית אביזרים וריהוט לבית בחנות של רשת "איקיאה". בציבור החילוני נתפסת החנות כ"טעם של חו"ל" בשילוב מחירים זולים. בציבור החרדי היא נתפסת כמקום יוקרתי עם ניחוח עיצוב עדכני. הקנייה ב"איקיאה" אפשרית לציבור החרדי משום שהחנות בישראל נמצאת בבעלות חרדית, והיא חנות שומרת-שבת.

ראשית השינוי באזורים מרוחקים, מוצנעים יותר ומפוקחים פחות. במַקרו – השינויים מתרחשים בערים החרדיות המרוחקות מהמרכז הרבני, ובמיקרו – השינויים מתרחשים בחדרי הדירה הפרטיים, המוצנעים יותר מעיניים בוחנות.

סוכני השינוי

השינויים נעשים על-ידי אנשים משני סוגים: האחד - החזקים מבחינה חברתית בקהילה, אשר יש בידיהם הכח לומר "כך אני עושה, ואני בטוח שהדברים נכונים ואינם סותרים את אורח החיים החרדי" (וגם אם הדברים אינם מדויקים לגמרי, לא יעֵזו לצאת נגדם). במשפחות אשר מעמדן בקהילה איתן האשה, שבֵּיתה הוא ממלכתה, יכולה להחיל את רצונותיה בתחום העיצוב והקישוט בְּיֶתֶר קלוּת, וּבְיֶתֶר קבלה הן מצד בעלה והן מהסביבה. הנשים הן מובילות השינוי מפני שהן נתבעות פחות בתחום הדת, ולכן הן אינן נושאות הדגל הדתי. בגלל זה - היחס לרצונותיהן סלחני. מחוללי השינוי מהסוג השני הם אנשים הנמצאים על התפר שבין החברה החרדית לבין שאר האוכלוסייה. "בעלי תשובה&