דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
הוסף דירוג לספר 6 מדרגים

דפוסי קניית דירה באוכלוסיה החרדית בישראל

שילוט מודיעין עילית
שילוט מודיעין עילית
הדס חנני
משכנתא
משכנתא
בנק פאגי
דף פרסום של בנק פועלי אגודת ישראל
פרסומת
פרסומת
משפחה 25.9.07 עמ' 47
משכנתא
משכנתא
בנק ירושלים
דף פרסום בנק ירושלים
פרסומת
פרסומת
משפחה 25.9.07 עמ' 65
פרסומת
פרסומת
פרסומת לדירת 3 חדרים בעיר אלעד במחיר של 539,000 ש"ח, מתוכם 100,000 ש"ח בהלוואה ללא ריבית. יתד נאמן (15.12.06) עמ' 12
פרסומת
פרסומת
מרום שיר פרסומת לפרויקט מרום שיר בבני ברק, מודגשת הקרבה לגדולי הרבנים, לבתי הכנסת, לישיבות ולמרכזי החסידויות. משפחה עמ' 9 (17.5.07)
הדס חנני

ערך זה מבוסס על פרק בעבודת הדוקטורט, שהוגשה בחוג ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה, בהנחיית פרופ' עוז אלמוג

נוצר ב-7/24/2008

תפיסת המגורים במגזר החרדי

עד לסוף שנות השבעים, ואפילו מעט אחר כך, ניתן היה למצוא קהילות חרדיות פורחות גם בערים חילוניות מובהקות ואפילו ב"עיר העברית הראשונה" תל אביב.
למרות האבסורד שבדבר, דווקא תל אביב הכל כך חילונית משכה אליה אדמו"רים רבים וחסידיהם, ועובדה זו הפכה אותה לפחות לתקופה מסוימת לסמל של "דו קיום" בין חרדים וחילונים.

הבולט שבאדמו"רי ת"א היה האדמו"ר מבעלז, הרב אהרון רוקח (1880 – 1957). כשהגיע לארץ, לאחר שהצליח להימלט מאירופה הבוערת (1944), בחר להתגורר בתל אביב כשהוא מנמק את בחירתו בכך שבתל אביב אין כל מסגד או כנסיה. בתל אביב הקים האדמו"ר מחדש את מוסדות החסידות.

אדמו"ר נוסף שבחר דווקא את תל אביב כמקום מגוריו היה האדמו"ר ממודז'יץ, הרב שמואל אליהו טאוב (נפטר ב1984). ב-1938 עלה לארץ עם משפחתו ושם ייסד את מוסדות החסידות. כשנפטר, המשיך בנו לטפח את המוסדות ששכנו ברחוב דיזנגוף בתל אביב עד שנת 1995 - אז החליט כי תל אביב אינה מקום ראוי לקהילה חרדית והעביר את מוסדותיו לבני ברק.

שושלת נוספת שקבעה את מקום משכנה בתל אביב היתה שושלת בית סדיגורא. מוסדות החסידות היו ממוקמים בצפון העיר, אך בסוף שנות התשעים עזב גם האדמו"ר האחרון לבית סדיגורא את תל אביב לטובת בני ברק. כאמור, הדוגמאות רבות והרשימה עוד ארוכה, ונסתפק בזאת.

עזיבת האדמו"רים את תל אביב סימנה את תחילת שקיעת הקהילה החרדית במקום. צעירים שנישאו עברו לריכוזים חרדיים אחרים ובמשך הזמן הצטרפו אליהם אף הוריהם. כיום קיימות בעיר שלש קהילות חרדיות קטנות, זכר למה שהיה. קהילה אחת שייכת לחסידי גור, קהילה שניה מורכבת ממעט חסידי בעלז וקהילה שלישית היא קהילת בעלי תשובה אקדמאים.

יש המנסים לעשות ניסיונות החייאה לחיים החרדיים בתל אביב, אך אלו זוכים להצלחה מועטה. הקהילה הגוראית במקום מנסה לשנע את הצעירים הנישאים לבנות את ביתם בעיר, וזאת באמצעות הטבות כלכליות, אך ההצלחה מוגבלת. רשת ה'כוללים' של וולפסון (ראו ערך "תעסוקה וקריירה מקצועית" במדריך זה) פתחה אף היא מספר שלוחות במקום (בדרום העיר, במרכזה ובצפונה) אך גם כאן מדובר בזוגות צעירים הבאים לתקופה קצרה ו"בורחים" חזרה לחממה הבני ברקית.

עזיבת החרדים את תל אביב לטובת הערים החרדיות המרכזיות היא אולי סמל למגמה החרדית הקיימת כיום: מגורים בריכוזים חרדיים בלבד. בז'רגון החרדי מכנים זאת "לגור בתוך הצ'ולנט".

מדוע מעדיפים החרדים להתכנס בתוך עצמם? כנראה שבראש ובראשונה בשל הנוחות. הנוחות לגור עם אנשים הנוהגים כמוך ומנהלים את אורחות חייהם בדומה לך.
סיבה משנית, אך בעלת חשיבות רבה גם היא, היא הקושי לחנך ילדים בתוך סביבה חילונית. חרדים רבים המקפידים על "שמירת העיניים" (זהירות מלראות מראות שאינם צנועים) מקפידים שלא להסתובב כיום ברחובות ערים חילוניות, בהן המתירנות רבה. את ילדיהם, הם אפילו לא רוצים להעמיד בניסיון. יש לציין כי גם חרדים מודרניים יותר, ואפילו מודרניים מאד לא יתגוררו מסיבות אלו בעיר חילונית. 

הריכוזים החרדיים הגדולים

ירושלים

אמרת "ירושלים" ביטאת את משאת נפשו של כמעט כל יהודי חרדי. רבים חולמים על מגורים בעיר המשלבת את כל היתרונות האמורים למשוך את הציבור החרדי: א. זו העיר הקדושה ביותר לעם היהודי, והכותל המערבי, שמעולם לא סרה שכינה ממנו, שריד בית המקדש, שוכן בה. ב. לכל חוג או קהילה אחיזה בעיר, וכל אדם שיגיע אליה יצליח להשתלב בקהילה כלשהי. ג. העיר נחשבת למרכז החיים היהודיים בעולם ונהנית מריבוי מוסדות תורה וחינוך: ישיבות, חיידרים, בתי ספר לבנות. למעשה כמעט לכל חוג מוסדות עצמאיים. ד. כמובן, אוויר הרים צלול כיין.

כצפוי, לכל כך הרבה יתרונות מוצמד גם תג מחיר, והוא גבוה מאד. מחיר חדר בירושלים נע בין 60 ל-120 אלף דולר. 60 אלף דולר לחדר בשכונה כמו "קרית יובל" שהיא שכונת מצוקה מרוחקת המתחרדת לאחרונה, ו-120 אלף דולר לחדר במרכז העיר. זהו המחיר אותו מציעים המתווכים לישראלים. לחוצניקים המעוניינים לרכוש דירה בעיר (וכאלו יש רבים מאד) יוצעו תעריפים גבוהים בהרבה.

האוכלוסיה החרדית הירושלמית היא אוכלוסיה ענייה (ירושלים נחשבת לאחת הערים העניות במדינה), מה שיצר את האימרה הצינית כי "ירושלים היא עיר של עניים הגרים בדירות של מליון דולר".

הגורמים למחירי הדיור הגבוהים בעיר הם תושבי חוץ לארץ או "החוצניקים", עשירים מחו"ל המעוניינים לרכוש דירה בעיר בכל מחיר. והם אכן רוכשים דירות במרכזה במחירים שבינם לבין שווי הנכס האמיתי גדול המרחק. רכישות יקרות הללו מעלות את ערך הדירות בעיר כמעט מידי יום.

באופן טבעי נוצר מצב כי לזוגות צעירים ירושלמים אין כל אפשרות לרכוש דירה בעיר והם נאלצים לנדוד לשכונות מרוחקות כמו נווה יעקב וקרית יובל. אך בשל הביקוש העצום, גם בשכונות אלו עולים המחירים בקצב מהיר ביותר.

למרות שמרבית הזוגות הצעירים מבני העיר עוברים לאחר נישואיהם ל"פרויקטים", בתקופה הראשונה הם עדיין רוצים לגור על יד ההורים, ומחפשים דירה העומדת להשכרה. ושוב, הביקוש העצום לעומת ההיצע מעלה את המחירים לרמות גבוהות. דירת שלושה חדרים באזור מבוקש (מרכז העיר) תושכר בלא פחות מ-1500$ בחודש, וזהו התעריף לישראלים. חוצניקים ישלמו הרבה יותר (נכון לתחילת 2008). הדירות להשכרה הן לא תמיד דירות קונבנציונאליות. לא פעם מדובר במחסן שהוסב לדירת חדר, בגג בנין שעליו הוקמה דירונת קטנטנה או בדירה אחת גדולה שחולקה למספר יחידות דיור - נתון שאינו מוזיל את מחירי השכירויות הגבוהים.
הפוטנציאל הכלכלי הטמון בנכס להשכרה מעודד ירושלמים רבים לאלתר דירה (כפי שתואר לעיל) ולהעמיד אותה להשכרה.

בני ברק

בני ברק היא העיר הענייה בישראל. נוסף על כך היא צפופה, מרבית בתיה ישנים ובקיצור אין לה לא תואר ולא הדר. למרות זאת מחירי הדירות שלה מזכירים יותר מחירי דירות בערי יוקרה.

דירת שניים וחצי חדרים, הזקוקה לשיפוץ יסודי עולה לא פחות מ-130 אלף דולר. דירת שלושה חדרים, הגודל המבוקש ביותר אצל זוגות צעירים, עולה בין 180-220 אלף דולר, ומחיר דירת ארבעה חדרים מתקרב ל-300 אלף דולר.

המחירים הגבוהים הביאו בשנים האחרונות לזליגה של זוגות צעירים לשכונת "פרדס כץ". רשמית שייכת שכונת פרדס כץ לעיריית בני ברק, אך זה היה החוט המקשר היחיד בינה לבין העיר הסמוכה. השכונה היתה שכונת מצוקה קשה, היא סבלה מכנופיות ששלטו בה ומהגירה של פועלים זרים שבחרו בה למגוריהם. בשנים האחרונות השתנה אופי השכונה מאד. יותר ויותר זוגות צעירים חרדים עוברים להתגורר בה, בזכות מחירי הדירות הזולים שלה.

כצפוי, בתוך זמן קצר החלו מחירי הדירות בשכונה לטפס, ולהזכיר יותר ויותר את המחירים במרכז בני ברק. כאן נכנסו הרבנים בעובי הקורה, וקבעו טבלת מחירים לדירות בשכונה, תוך הנחיה מפורשת שלא לשלם יותר מהוראת הרבנים. על הצלחת המהלך ימים יגידו.

אשדוד

במשך השנים היו מספר ניסיונות פריצה חרדיים לריכוזים חילוניים, אך בדרך כלל הסתיים מהלך שכזה בקהילה חרדית קטנה אי שם. ההתיישבות החרדית באשדוד הייתה הפעם הראשונה שהתיישבות מחוץ לבני ברק או ירושלים הצליחה בגדול.

ב-1969 הוקמה בעיר הצעירה (נוסדה ב1956) על ידי הרב כהנמן "ישיבת גרודנא", סניף של "ישיבת פונוביז' הבני-ברקית. בתחילתה היו בה 350 תלמידים ואברכים שאף יסדו את "קריית הישיבה" – השכונה החרדית הראשונה באשדוד. שנה לאחר מכן (1970) הגיע לעיר הרבי מפיטסבורג (ארה"ב) עם חסידיו והשכונה נקראת מאז "קרית פיטסבורג". ב-1978 הגיעו לעיר חסידי גור שהתיישבו בשכונה שנבנתה בצמוד לבית הקברות ולכן לא נמצאו לה קונים. במהלך השנים הגיעו לעיר חסידי בעלז וההתיישבות החרדית בעיר התרחבה בקריות חסידיות נוספות.
כיום נחשבת אשדוד לעיר החרדית השלישית אחרי בני ברק וירושלים.

הפרויקטים

צפיפות הדיור הגבוהה בערים החרדיות הקלאסיות, הצורך הנואש למצוא יחידות דיור עבור אלפי זוגות חרדים הנישאים בכל שנה, נוסף על מחירי הדירות הגבוהים בבני ברק או בירושלים הביאו את ההנהגה החרדית לנסות ולמצוא פתרונות דיור זולים ונוחים. הפתרון שנמצא היה "פרויקטים" – ערים חרדיות חדשות וזולות.

שני מאפיינים עיקריים לערים החרדיות החדשות: אחד, הן אושרו בזמן שכיהנה ממשלה אוהדת חרדים ותומכת התיישבות (לרוב, בתקופת כהונתו של אריאל שרון). הערים החדשות הוקמו ברובן באזורי עדיפות לאומית. שנים, חלקן הגדול נמצא קרוב מאד לקו הירוק, ולעיתים אף מעבר לו, נתון שהבטיח את עלותו הנמוכה של רכיב הקרקע.
לרוב, כשהוחלט על הקמת עיר חדשה, שווקו הקרקעות הראשונות בחינם, מה שאיפשר מכירת דירות במחירי ריצפה. רק לאחר ההתאכלסות הראשונה, כשמחירי הקרקע החלו לעלות, שווקו גם הקרקעות בתשלום ומחירי הדירות עלו בהתאם.

הפרויקטים אמורים לתת מענה לאוכלוסיה הצעירה שאין ידה משגת קניית דירה בעיר. רק משפחות בוגרות מעטות עברו להתגורר בהם, וכך נוצרו ערים צעירות שעיקר האוכלוסיה שלהם מורכבת מילדים ותינוקות.

עמנואל

הניסיון הראשון להקים עיר חרדית חדשה היה רעיון עמנואל, אותה הקימה חברת "כוכב השומרון". עמנואל הייתה ניסיון נפל טראומתי שאת תוצאותיו העגומות משלמים רבים עד היום.

"עמנואל" ניסתה להוות פריצת דרך בציבור החרדי בכמה תחומים: א. הרעיון לעזוב את הערים החרדיות הגדולות ולהקים עיר חדשה. מן פריצת חומות הגטו, רעיון שקודם לכן איש לא העז לחלום עליו. ב. בניגוד לערים הקיימות, עמנואל היתה אמורה להיות עיר של איכות חיים: דירות מרווחות, גנים ופארקים, ונקודת השיא היתה אמורה להיות רכבת חשמלית שתעבור במהירות וביעילות ברחובות העיר. את רכביהם הפרטיים אמורים היו התושבים להשאיר בחניונים גדולים שיוקמו מחוץ לקריה. ג. השיווק: עד להקמת העיר פרסומת חרדית הייתה דבר כבד ומסורבל. משווקי עמנואל ( "פרסום גל") טבעו את הסלוגן הקצר והקולע: "וולוול, בעמנואל כבר היית?!" שהמחיש למפרסמים שהשיטה יכולה לעבוד גם במגזר החרדי.

מעלה בולטת נוספת בה התהדרה עמנואל, נוסף על אלו שהיו אמורות להיות על פי התכנון, היתה מחירי הדירות הנמוכים. היזמים (איש עסקים חרדי לונדוני בשם מרגלית ואיש העסקים הישראלי מוטי זיסר) קיבלו את הקרקע כמעט בחינם והצליחו לשווק את הדירות במחירים נמוכים ביותר.

עמנואל התקבלה בציבור החרדי בהתלהבות רבה. האדמו"ר מסלונים עודד את חסידיו לרכוש דירות בעיר החדשה, וכן אדמו"רים רבים נוספים. רק הרב שך הביע התנגדות עזה לכל המיזם, כיון שעמנואל שוכנת עמוק בתוך שטחים ערביים עוינים (הוא היה בעל עמדה מדינית יונית).

כאשר עמדו בתי העיר על תילם, אך הפיתוח הסביבתי והתוכניות הגרנדיוזיות עדיין לא, פשטה החברה הבונה את הרגל, וחלום עמנואל החל להראות סימני דעיכה. אלו שעברו להתגורר בישוב גילו שהמרחק מבני ברק גדול וזמן הנסיעה ארוך, מה שמצמצם את אפשרויות התעסוקה בצורה ניכרת. עוד התברר שהדרך הארוכה גם מסוכנת מאד, וכשפרצה האינתיפאדה התרוקנה העיר מיושביה.
עם הזמן התרכזה בעמנואל "אוכלוסיה חלשה", או כמאמר המקום: בעמנואל גר מי שגָרוש, מי שאין לו גרוש ומי שלא שווה גרוש.

מחיר דירה בעמנואל עומד נכון ל-2008 על כמה עשרות אלפים בודדים של דולרים. כיום בעמנואל כ-2700 תושבים, שכאמור הדירוג הכלכלי שלהם נמוך ביותר .

פחות מעשר שנים לאחר טראומת עמנואל הוקמו שתי ערים חרדיות חדשות: ביתר עילית וקריית ספר. לשאלה המתבקשת מאליה, כיצד נמצאו רוכשים לדירות המוצעות, כשזכר הכישלון המוחץ בעמנואל עדיין היה חי וטרי קיימת כנראה תשובה אחת: חוסר ברירה. מחסור בדירות ומחירים בשמים בערים הגדולות היו הבסיס עליהם קמו הערים החדשות הנוספות.

ביתר עילית

כבר ב-1980 התקבלה החלטת ממשלה על הקמת עיר חרדית בערי יהודה, אך רק עשר שנים מאוחר יותר, בשנת 1990, השתכנו בה המתיישבים הראשונים.
נכון להיום מתגוררות בביתר עילית כ-6000 משפחות, שהן כ-35,000 נפש. מקורם של רוב התושבים בירושלים ובבני ברק.

מודיעין עילית

העיר מודיעין עילית נוסדה בשנת 1990 על ידי חברת קריית ספר, וזה גם היה שמה המקורי. ועדת השמות פסלה את השם כיון שזהו שמה של החברה הבונה, וכן בשל העובדה שהישוב מרוחק מקריית ספר המקורית.

למרות העובדה שמודיעין עילית נחשבת להתנחלות היא משמשת אבן שואבת לצעירים מבני ברק וירושלים. הרבה בזכות מחירי הדירות הזולים שלה. הסלוגן הפרסומי שליווה את העיר בתחילת דרכה בישר על מקום חדש המרוחק "שבע דקות מבני ברק ועשר דקות מירושלים בלבד" מה שהוליד תעשיית בדיחות ענפה במיוחד, כשהידועה שבהן היא: כיצד נוסעים מבני ברק לירושלים בשבע-עשרה דקות בלבד? דרך קריית ספר... (זמן הנסיעה הממוצע בין השתיים כשעה).

שנים רבות סבלה העיר מעוני ומאבטלה, הן בשל המרחק מבני ברק ומירושלים ומקורות התעסוקה שלהן והן בשל העובדה שהעיר הוקמה על קרקעות פרטיות ללא שטחי תעסוקה כלל. בשנים האחרונות חל מהפך בנושא וראש המועצה עמל להביא משקיעים לעיר בכדי שיקימו בה מרכזי תעסוקה. (ראו פירוט נרחב בערך במדריך זה העוסק בתעסוקה וקריירה מקצועית).
דירת שלושה חדרים במודיעין עילית עולה כיום כ-130 אלף דולר. מחירה של דירת ארבעה חדרים עומד על 150 אלף דולר . כיום במודיעין כ-34 אלף תושבים, והעיר מדורגת בדירוג כלכלי נמוך מאד.

רמת בית שמש

רמת בית שמש היא שכונה חרדית גדולה מאד בעיר בית שמש. יישובה החל ב-1997, ולמרות שאינה עיר חדשה אלא שכונה בתוך עיר קיימת היא נחשבת לאחד מן הפרויקטים.

רמת בית שמש נחשבת לאחד הפרויקטים המוצלחים והמבוקשים ביותר, בשל מרקם התושבים האיכותי שלה. מחיר דירת 3 חדרים בעיר עומד על כ-145 אלף דולר (2008). .

אלעד

אלעד היא הצעירה מבין הערים החרדיות החדשות, ויישובה החל רק ב-1998. כשאושרה העיר, היא היתה אמורה להיות עיר נוספת מתוך ערי שבעת הכוכבים שיזם אריאל שרון (שבע ערים שתוכננו ללינה בלבד, ומרכז התעסוקה שלהן במרכז הארץ). אך במשך הזמן פיתחה העיר מסחר עצמאי משלה ולאחרונה החל ראש העיר לנסות וליצור מרכזי תעסוקה למקום, כחיקוי למודל המוצלח של מודיעין עילית.

שוני בולט נוסף בין אלעד לשאר הערים החרדיות החדשות: אלעד לא ממוקמת בלב שטחים עוינים או באזור עדיפות לאומית, אלא במרכז הארץ, סמוך לראש העין ולפתח תקווה. אומנם לא "שבע דקות מבני ברק", כפי שהבטיחו המפרסמים בתחילת דרכה של העיר, אך גם לא הרבה מעבר לכך (כרבע שעה).

כיום (2008) דירת שלושה חדרים באלעד עולה כ-160 אלף דולר, דירת 4 חדרים כ-220 אלף דולר ואילו דירת גן ככ-300 אלף דולר.

באלעד כ-29 אלף תושבים, המדורגים בדירוג כלכלי נמוך (נכון ל2008).

חריש וכסיף

שתי ערים חרדיות נוספות אושרו על ידי משרד השיכון, ושתיהן נמצאות עדיין בשלב התכנונים בלבד: חריש וכסיף.

חריש ממוקמת בואדי ערה, בסמיכות רבה, ויש הגורסים רבה מידי, לבאקה אל גרביה. העובדה שמשרד השיכון שולח את החרדים להתיישב עמוק בתוך המשולש העוין יוצרת התמרמרות רבה בקרב הציבור ותחושה כי מישהו מלמעלה מעוניין להרחיק את החרדים מהמרכז.

כסיף עתידה לקום על יד העיר הבדואית כסייפה שבנגב, וכאחותה חריש היא מתקבלת בעקימת אף ובתחושה קשה של דחייה מצד ראשי הציבור החרדי.

התערבות ההנהגה החרדית בסחר החופשי בנדל"ן

בחודשים האחרונים (מאז תחילת 2008) חלה עליה דרמטית במחירי הדירות בכל הריכוזים החרדיים. לעיתים מדובר בעליה של 40% בערך הדירה ואף יותר מכך (כ-15% מערך העלייה נובע מירידת שער הדולר).

במקרים רבים מאחורי עליית המחירים הזו עומדים מתווכים המעוניינים להגדיל את נתח הרווחים שלהם, ובמקרים אחרים מדובר במחפשי הדירות לקניה, הגורמים לעלייה בביקוש וכתוצאה מכך לעלייה תלולה במחירים.

כדוגמה ניתן להביא את שכונת פרדס כץ הבני ברקית. כשהתחילה השכונה להתחרד, נמכרו בה דירות גדולות ויפות בפחות מ-100 אלף דולר. השמועה על הפוטנציאל המצוי מעבר לכביש (כביש אחד חוצץ בין השכונה לבני ברק) עשתה לה כנפיים, ודירה בפרדס כץ הפכה ללהיט. רבים שרצו לרכוש נכס בשכונה פשוט עברו מדלת לדלת וביקשו לקנות את הדירה. תושבי השכונה הבינו את העיקרון, וחיש קל זינקו מחירי הדירות באיזור בעשרות אחוזים.

בשלב זה פנו חרדים שכבר הספיקו להתיישב בשכונה לרבנים, ובקשו מהם לדאוג ולעצור את עליית המחירים, לטענתם אם השכונה תישאר מחוץ להישג ידם של רוכשים נוספים, יוותרו הראשונים בשכונה מעורבת ובתוך אוכלוסיה חלשה.
הרבנים אכן התערבו, ופרסמו טבלה מפורטת למחירי דירות בשכונה על פי רחוב, גודל ומצב הנכס. הטבלה פורסמה בתוספת הוראה חד משמעית שלא לרכוש דירה מעבר לסכומים הנ"ל.

תופעה דומה התרחשה בשכונות "קרית יובל" ו"נווה יעקב" בירושלים. יש וההנהגה החרדית מתערבת בסחר בנדל"ן בכדי למנוע הפקעת מחירים. באשדוד ניסו המתווכים להעלות את מחירי הדירות באזורים החרדיים, אך גם במקרה זה פרסמו הרבנים הוראות חד משמעיות כמה יש לשלם עבור דירה.

בשולי הדברים, ראוי להתייחס לבעיה עימה מתמודדים זוגות צעירים רבים ומאיימת ליצור משבר קשה בדיור למגזר החרדי - ירידת ערך הדולר המתרחשת בשנת 2007-2008
כאשר זוגות אלו נישאו, הם קבלו מהוריהם סכום סביר לדירה, וכמקובל במגזר, הכסף ניתן בדולרים. כאשר מחירי הדירות עלו ואילו הדולר "נפל", נראית הדירה רחוקה מתמיד.

בחירת מקום המגורים

כאמור, אנשי המגזר החרדי מעדיפים להתגורר בסביבה הומוגנית חרדית עד כמה שאפשר. על-פי נתוני מכון גיאוקרטוגרפיה משנת 2006, 60% מהחרדים מעדיפים להתגורר ביישוב שכולו חרדי, 15% מעדיפים לגור בשכונה חרדית ביישוב גדול יותר (בערים חיפה, נתניה, אשדוד וכד') ו- 12% מעדיפים לגור ביישוב שיש בו אוכלוסיה דתית וחרדית.
נתונים אלה תואמים את השאיפה החרדית ליצור "סביבה קדושה". עם-זאת - קיימת שכבה קטנה (כ- 7%) הכוללת בעיקר צעירים משכילים יחסית המעורים יותר באוכלוסייה הישראלית הכללית (באמצעות מקום עבודתם), המוכנה להתגמש ולקנות דירה באזורים יותר הטרוגניים – ובלבד שהם קרובים למוסדות חינוך חרדיים.

על-פי נתוני מכון גיאוקרטוגרפיה משנת 2006, היישובים המבוקשים ביותר למגורים על-ידי האוכלוסייה החרדית הם ירושלים והסביבה ובני-ברק. 60% מהחרדים המחפשים לעצמם דירה מעוניינים להתגורר בערים אלה. עם-זאת - רמת המחירים הגבוהה יחסית בירושלים ובבני-ברק והמחסור בהיצע של דירות העונות לדרישות של האוכלוסייה החרדית, הביאו חרדים רבים לחפש חלופות המציעות דיור מרווח יותר במחירים נמוכים יותר. תושבי בני-ברק מחפשים דירות באלעד ובפתח-תקווה הקרובות, ותושבי ירושלים - בבית-שמש, במודיעין-עילית ובביתר- עילית.

בסקר שערך מכון גיאוקרטוגרפיה בשנת 2000 נבדקו הסיבות לבחירת מקום המגורים במגזר החרדי. כ- 50% מן המרואיינים ציינו, כי הסיבה העיקרית שבגללה בחרו במקום מגורים מסוים היא כלכלית, כלומר – בשל "המחיר" או בשל "מענק גדול/הטבות".

הסיבה השנייה בחשיבותה (37%) לבחירת מקום המגורים במגזר החרדי היא "מיקום הדירה בסביבה חרדית". מראיונות שערכתי עולה שלקונה הפוטנציאלי חשובה מאד הרמה הרוחנית החרדית של הבניין. משפחה חרדית לא תקנה דירה אם השכנים בבניין אינם דומים לה בהתנהגותם הדתית המחמירה.

בהגדרה "סביבה חרדית" נכללים גם מוסדות הלימודים הראויים לאב המשפחה. אם הוא אברך - חשוב סוג ה"כולל" הנמצא באיזור המגורים, כלומר - מהי התמחותו (למשל – "כולל הלכה", "כולל גמרא", "כולל קבלה" ועוד). חשוב גם מיהו ראש ה"כולל" ומהו גובה ההכנסה הצפויה מהלימוד שם. נוסף לכך - חשוב לדעת האם קיימים בסביבה מוסדות חינוך לילדים, התואמים את הזרם החרדי שאליו משתייכת המשפחה. האם לחסידות שאליה משתייכת המשפחה (או לחסידויות קרובות אידיאולוגית) ישנם מוסדות לימוד הממוקמים בקרבת מקום.
שיקולים נוספים של בחירת מקום מגורים, אף שהם פחותים בהרבה בחשיבותם (5%-8% בסקר של גיאוקרטוגרפיה ), קִרבה להורים ולבני משפחה אחרים וגודל הדירה ומאפייניה.
הקִרבה למקום העבודה הוזכרה על-ידי כ- 4% בלבד מכלל המרואיינים - שיעור נמוך יחסית.

ראויה לתשומת-לב העובדה שבין הסיבות לבחירת הדירה לא צויינו מאפיינים פיזיים של הדירה ושל סביבת המגורים. עובדה זאת מלמדת אולי על אופיה של הקהילה החרדית, הנוטה להסתפק במועט, להשלים עם מה שהיא מקבלת ולהתלונן פחות או לחילופין - נוטה להתאים ציפיות מול תקציב מצומצם ביותר. הדבר עשוי ללמד גם על מעמדה הנמוך של האסתטיקה בסולם הערכים החרדי. בית גדול איננו חלק מהצגת היכולת הכלכלית של המשפחה, אלא מושג פרקטי המתייחס לנוחיותה של האשה בתפעולו יותר מאשר למידת הצפיפות של חדרי הילדים. סביבה יפה עם פרחים ועצים נלקחת בחשבון במכלול השיקולים, אך המשפחה החרדית נזהרת לא להצהיר על כך בגלוי, בעיקר מחשש ל"מה יגידו" על מה שייתפס כסולם ערכים לקוי.
החסידים נוהגים להתייעץ עם האדמו"ר בכל דבר ועניין, וכך גם לגבי בחירת מקום מגוריהם.
הליטאים גמישים יותר. ההתייעצות עם הרב נעשית יותר מתוך ההרגשה הטובה, מתוך עצה טובה, ברכת הדרך וכד'.

מחירי הדירות במגזר החרדי

מראיונות עם אנשים בענף ומפרסומים בעיתונות החרדית עולה כי מחירה של דירת 3 חדרים טיפוסית במגזר החרדי נע סביב 100,000$ (נכון ל-2007). הסיבה לשמירה על מחיר זה היא העובדה שזוהי הדירה הנקנית בדרך-כלל לזוג צעיר לקראת חתונתו. מימון העלות של הדירה נחלק בין הורי החתן לבין הוריה של הכלה (ברוב המקרים), וסכום זה הוא בר-השגה ממקורות שונים - כמפורט בהמשך. 

השמירה על מחירה של הדירה נעשית בשתי דרכים: האחת, באמצעות תכנית "מחיר למשתכן" של משרד-השיכון שעל-פיה המדינה מוציאה למכירה במכרז קרקעות המיועדות לבניית דירות. הזוכה במכרז הוא מי שמציע את המחיר הנמוך ביותר בו תימכר הדירה למשתכן. משנת 2002 הנהנה הכמעט יחיד מהדירות בתכנית זאת היה המגזר החרדי. הדרך השנייה לשמירה על מחירה של הדירה היא באמצעות הוראה של הרבנים. הוראה שכזאת מביאה קבלנים חרדיים לשמור על מחיר הדירה כפי שנקבע. אחרת יאסרו הרבנים על הציבור לקנות דירות מאותו קבלן. הציבור יציית, והקבלן לא יוכל עוד למכור את הדירות שבנה. פירוש הדבר - הפסדים עצומים ולעיתים אף התמוטטות כלכלית. לכן הקבלנים החרדיים מוכנים להרוויח פחות על-מנת לקבל את ברכת הרבנים לעשייתם. 

בסקר שערך מכון גיאוקרטוגרפיה נמצא כי בשנים 1995-2000 כ- 41% מהדירות שנרכשו עלו פחות מ- 100 אלף דולר לדירה. מתוכן - כ- 39% עלו פחות מ- 75 אלף דולר. רק כ- 5% מהדירות עלו יותר מ- 200,000$. העלות הממוצעת של דירה, שנרכשה על-ידי משפחה חרדית מראשית 1995 עד 2000 היתה $119,000.

על פי נתונים בלתי רשמיים שבידינו, מחירי הדירות עלו בשנה האחרונה (2008) ללא יחס למחיריהם ה'ריאלים'. הסיבות לתופעה זו הן: אי בניית דירות חדשות ע"י משרד השיכון; עלייתם של תושבי חוץ (ארה"ב, צרפת) הקונים במחירים גבוהים מאד דירות בירושלים ומריצים את השוק כלפי מעלה; הקפאת הבניה בביתר ובמודיעין עילית בהן הייתה עתודת קרקע לבניה ואליהן הגיע ציבור חרדי גדול שחיפש דירה במחיר זול; והתייקרות הדירות הכללית בארץ (ירידת ערך הדולר / עליית מחירי חמרי הגלם - ברזל ועוד).

פרסום ושיווק דירות במגזר החרדי

מודעות הפרסומת בעיתונות החרדית לדירות חדשות הנבנות בעבור המגזר החרדי מדגישות בעיקר את הסביבה התורנית, את השכונה המיועדת לבני תורה ואת השכנים הנבדקים על-ידי ועדת הקבלה. להלן כמה מהן: "פרוייקט לב בית-ישראל נבנה בלב ליבה של העיר. ליד ישיבת מיר ובמרחק הליכה קצר ממרכז גאולה, הישיבות, חצרות האדמו"רים והכותל המערבי", "קריית דגל התורה... במיקום הטוב ביותר בעיר ולצד שכנים כלבבכם, שאושרו ע"י ועדת הקבלה", "אחוזת ברכפלד הינה המקום היחיד בו תמצאו את מגוון הקהילות החסידיות והליטאיות החיות יחדיו בהרמוניה מושלמת באחווה וברעות. יתרון חשוב זה הושג בין השאר ע"י ועדת קבלה קפדנית האחראית על בחירת התושבים החדשים", "הודעה חשובה! לידיעת הרוכשים והנרשמים קבוצת הדיירים הראשונה אשר עברה את וועדת האִכלוס נסגרת בימים הקרובים", באתר אחוזת ברכפלד נאמר על העיר מודיעין-עילית כי "כבר כיום קיימים בעיר עשרות רבות של בתי-כנסיות ובתי-מדרשות, למעלה משמונים 'כוללים', חמש עשרה ישיבות גדולות וקטנות, תלמודי-תורה ובתי-חינוך, גני-ילדים ומעונות יום וחמישה מקוואות." בפרסומת לפרוייקט "מרום-שיר" בבני-ברק מצוינים במודעה בתי האדמו"רים, הישיבות, בתי- הכנסת, מרכזי החסידויות ותלמודי-התורה הנמצאים במרחק של "עד 5 דקות הליכה". לעיתים כמעט שאין מזכירים את הדירות עצמן, אלא רק את השכונה ואיכויותיה תוך הדגשת הנקודות החשובות לחיי היום-יום של הקהילה החרדית כגון - מרכזי מסחר וגני משחקים. כך, למשל, בפרסומת לדירות בגבעת-זאב נכתב: "5 דברים שלא ידעתם על גבעת- זאב: 1. להגיע מגבעת-זאב לגאולה לוקח פחות זמן מאשר מבית-וגן לגאולה; 2. רק תחנת אוטובוס אחת מפרידה בין רמות לבין גבעת-זאב; 3. מאות משפחות אנ"ש (אנשי שלומנו) כבר גרים במקום ונהנים משרותי קהילה מגוונים...", באתר פרוייקט "פנינת-האחוזה" מצוין שבשכונה קיים "פיתוח סביבתי מושלם הכולל גינות משחקים ומדשאות ברמה גבוהה ביותר", וכן "מרכזים מסחריים גדולים, סניפי ענק של כל הצרכניות הידועות בארץ, עשרות חנויות ובתי-עסק, סניפי בנקים, סניפים של כל קופות-החולים."

אחוזת ברכפלד במודיעין-עילית מכנה את עצמה "סביון של הציבור החרדי". מובן שאין כל קשר פיסי בין הווילות המרווחות בסביון לבין בנייני הקומות של אחוזת ברכפלד, אך הכוונה היא למגורים יוקרתיים ואיכותיים על-פי קנה-מידה חרדי, כמפורט: "הסִסמא שהוכיחה את אמיתותה מלווה את החברה בכל עת. באחוזת ברכפלד תמצאו מרחבי דשא מוריקים, גינות משחקים, כיכרות, שבילי גישה לעגלות, מעלית ייחודית למרכז העסקים עילית, והכל תוך התחשבות מֵרָבִית בצורכי התושבים הנהנים מאווירה של שקט ושלווה באזור המגורים המפותח והמטופח ביותר."

לאחר התמוטטות חברת "חפציבה", אשר בנתה דירות רבות לציבור החרדי החלו היזמים להוסיף בפרסומים שונים כי חברת הבנייה שלהם היא בעלת גב כלכלי חזק ומעניקה לכל רוכש דירה ערבות בנקאית מלאה.

כאשר מתייחסים בפרסומות לתוך הדירה מציינים בדרך-כלל - "מפרט עשיר" "דירה מרווחת" ואת מספר החדרים בה. לעיתים מודגשים האלמנטים ההכרחיים לאורח החיים החרדי, כגון כיורים כפולים במטבח, פינה לנטילת ידיים וכד'. בחברת "רייסדור" הגדילו לעשות וּפרסמו מודעות קצרות (המכונות "סטריפים") ובהן פירטו את היתרונות של הדירה לאב, לָאֵם ולמשפחה. סדר הופעת סטריפים אלה בעיתון הוא משמעותי - המודעה לאב מופיעה בעמ' 4, המודעה למשפחה - בעמ' 8, המודעה הכללית על הפרוייקט -בעמ' 9 והמודעה לָאֵם - בעמ' 12. סדר זה תואם את הנהוג במשפחות החרדיות שבהן הגבר הוא הקובע בעניין מקום המגורים, והחשיבות העליונה היא למיקום הדירה בקרבת מוסדות הלימוד של האב והבנים. מן האשה מצופה להסתדר עם כל השאר - גודל הדירה, תכנונה, מפרטה, מיקומה ומידת ריחוקה או קִרבתה למקום עבודתה.

על-פי נוהג זה פונה המפרסם לקונים הפוטנציאליים, קרי הגברים. גם הנשים אשר תקראנה את המודעות המיועדות לאב ולמשפחה לפני המודעה לָאֵם, תתייחסנה לכך בהתאם לנוהג - אם הדירה טובה לגבר ולבנים ברור שהיא טובה גם לה.

דירות יד-שנייה כמעט שאינן בנמצא. דירות מעטות מפורסמות בלוחות המודעות בעיתונות החרדית. רוב המשפחות החרדיות מעדיפות להרחיב את דירתן ולא לעבור לדירה באיזור אחר על-מנת שלא להעביר את האב ואת הבנים ממקומות הלימוד שלהם למוסדות לימוד אחרים.
זאת גם ככלל הנראה הסיבה לכך שבשנים האחרונות לא נבנות דירות חדשות ובכך נמנעת ניידות של "שיפור דיור". כזכור, כאשר נבנו פרויקטים חדשים (רכס שועפט בירושלים, אלעד ועוד) הייתה תנודה של מוכרי דירות ששיפרו את רמת דיורם ועברו לעיר / שכונה חדשה.

רכישת הדירה

באף אחד מהפלגים השונים במגזר החרדי לא "ייסגר" שידוך בלי לסכם את נושא הדירה לזוג הצעיר ואת פרטי התמיכה הכלכלית של ההורים בזוג הצעיר בשנים הראשונות לאחר הנישואין. לאחר ה"וורט", בו הוסכם על מה כל אחד מהצדדים נותן, הולכים האבות או החתן לחפש דירה באמצעות אחד ממשרדי השיווק של הפרוייקטים החדשים הנבנים או באמצעות מתווך או באופן ישיר - לדירת יד-שנייה (על כל הנושא ראו בהרחבה בפרק "הפן הכלכלי של הנישואין" בתוך הערך "נישואין במגזר החרדי".

קיים הבדל בין הסדרי הנישואין המקובלים בקרב הציבור הליטאי לבין אלה המקובלים בקרב הציבור החסידי:

בציבור הליטאי

הנוהג המקובל הוא שהורי הכלה מממנים 60%-70% מהדירה, והורי החתן - 30%-40%, אלא אם כן מדובר בחתן הנחשב למוצלח במיוחד (תלמיד-חכם, עילוי, גאון). במקרה זה ידרשו הוריו "סידור מלא" בעבורו. "סידור מלא" כולל דירה, ריהוט, מכשירי חשמל, קצבה חודשית קבועה למשך שנים אחדות ועוד. הדבר נפוץ בעיקר בישיבות הליטאיות שם הרבנים הם אלה המעודדים את התלמידים/החתנים הטובים לדרוש זאת, ובכך הם מעלים את ערך הישיבה בעיני כלל הציבור.

במשפחות גדולות הופכת מחויבותם של ההורים החרדים לילדיהם - בעיקר לבנותיהם - "לבור ללא תחתית". משפחה שיש בה שש-שבע בנות צריכה להכין הון עָתֵק למימון הדירות. חשוב לציין שאם ההורים אינם מסוגלים לממן רכישת דירה לְבִתָּם, קשה יותר למצוא לה שידוך הולם, וזוהי אחת הסיבות לכך שבנות חסרות אמצעים נותרות רווקות עד גיל מאוחר יחסית (תופעה זאת אינה שכיחה). בעיית המימון של הדירות הולכת ומחריפה בשנים האחרונות, כשהחוסן הכלכלי של הציבור החרדי נמצא בירידה. מקורות הכסף של דור ניצולי השואה מ"הסכם השילומים" עם גרמניה, מעבודה בשכר וממקורות נוספים, שהספיקו לתמיכה בשני דורות של תלמידי-חכמים נסתתמו פחות או יותר. הדור השלישי מתקשה לסייע לילדיו, לחתן אותם ולקנות להם דירות תוך הסתמכות על חסכונות זמינים. קיימים מקרים שבהם ההורים מוכרים את דירותיהם ועוברים לדירות קטנות יותר או ליישובים יוקרתיים פחות על-מנת לסייע לילדיהם במימון הרכישה.

בציבור החסידי

ההסדרים המקובלים הם יותר שוויוניים, ורכישת הדירה מתבצעת תוך התחשבות בקשיים הכלכליים המלווים את המשפחות אשר צריכות לממן את נישואי הילדים.
סוגי הסדרים מקובלים:
• ההורים משני הצדדים מתחלקים חצי-חצי במימון הדירה.
• שליש - הורי הכלה, שליש - הורי החתן, ושליש - הזוג הצעיר.
• 50% מחסכונות ההורים ו-50% משכנתאות. ההורים משלמים בהתחלה את המשכנתא ואחר-כך לוקח הזוג הצעיר על עצמו את תשלום יתרת המשכנתא. העברת האחריות לתשלום נעשית בהתאם ליכולתו של הזוג הצעיר להתפרנס ובהתאם לקושי של ההורים לעמוד בתשלומים. בשוליים ישנם גם מקרים שבהם הזוג הצעיר לוקח על עצמו יותר מההורים.
המחיר שסוכם (ב"וורט") בעבור הדירה הוא הקובע ברוב המקרים את מיקומה. האם תהיה זאת דירה יקרה (170,000$) בירושלים או בבני-ברק (נדיר) או דירה זולה יותר (85-105,000$) באלעד, בביתר-עילית או במודיעין-עילית. כיום קונים גם דירות בשכונות חילוניות מתחרדות, כגון: קטמונים, קריית-יובל ונווה-יעקב.
מכון גיאוקרטוגרפיה מציין כי בקרב האוכלוסייה החרדית קיימת נטייה משמעותית לרכוש את הדירות באמצעות גופים מאורגנים, ובעיקר - עמותות. רכישה באמצעות עמותה מאפיינת בעיקר את דרך הקנייה של דירות חדשות (67% מהן נקנו באמצעות עמותות, נכון לשנת 1999).

דרכי מימון

על-פי מכון גיאוקרטוגרפיה, רוכשי הדירות במגזר החרדי משתמשים בקשת של דרכי מימון לצורך רכישת הדירה (נתונים אלה נאספו אמנם בשנת 1999, אך יש להניח שהתמונה הכללית לא השתנתה בהרבה מאז):
73% מרוכשי הדירות השתמשו בהלוואה ו/או במענק ממשלתי למימון הרכישה.
66% השתמשו בחסכונות או בתמיכת ההורים.
40% - 43% השתמשו באחד המקורות הבאים לפחות: הלוואה בנקאית משלימה, חיסכון של בני הזוג, הלוואה מגמ"ח / הקהילה.
כ- 31% מהרוכשים השתמשו בהלוואות מחברים ומִמכרים.
כ- 5% השתמשו בכספים, שגויסו בחו"ל.
בקרב משפרי הדיור מהווה התמורה לדירה הקודמת מרכיב מרכזי בסל המימון. גודלו הממוצע של מרכיב זה הוא $109,000 מתוך עלות ממוצעת העומדת על כ - $150,000. 

להלן פירוט מקורות המימון השונים:

גמ"ח

מטרת הגמ"ח (גמילות חסדים) היא לעזור למי שזקוק לכך בלי לביישוֹ. הגמ"ח הוא מוסד הקיים בחברה היהודית לאורך ההיסטוריה, ובהתאם לכך הוא נמצא גם בחברה הדתית- לאומית וגם בחברה החרדית. ההבדל הוא בַּכּמות וּבַתדירות שבה עושֶׂה בהם הציבור שימוש (החרדים מייסדים ונעזרים בגמ"חים השונים בתדירות גבוהה יותר מכל ציבור אחר). מספר הגמ"חים בחברה החרדית הוא עצום ונוגע בתחומים רבים. לעניינו של פרק זה רלוונטיים הגמ"חים העוסקים בהלוואת כספים. הפעילות הפיננסית של הגמ"חים בעולם החרדי ערה ביותר. אנשים מתייחסים לגמ"ח כאל מקור לגיטימי להלוואת כספים ולא בקונוטציה של סעד או של נדבה.
גמ"ח כספים נשען על שני מקורות כספיים:
תרומות 
חברי הקהילה תורמים בכל חודש בהוראת-קבע בבנק סכום קבוע לגמ"ח. כסף זה הוא חלק מכספי המעשר שאותם מחויב כל אדם חרדי לתרום לצדקה. הסכום המקובל הוא 10-30 דולר.

הפקדות
חברי הקהילה מפקידים בגמ"ח סכום כסף. כסף זה הוא מעין הלוואה לגמ"ח ואפשר לקבל אותו בחזרה תוך זמן קצר מרגע הבקשה. הפקדת הכסף והחזרתו מבוצעות בדולרים ללא ריבית. הרציונאל העומד מאחורי הפקדה זאת הוא העובדה שבכך מקיים האדם מצווה אשר עומדת לזכותו עד עולם. פרסומת של אחד הגמ"חים מזכירה: "הכסף שלך יכול או לקבל רווח אפסי בבנק או לשמש כקרן-קיימת לעולם הבא. מה עדיף?".

המצוקה הכלכלית והצטמצמות המקורות הכספיים של הציבור החרדי מביאים לכך שאנשים רבים מעוניינים ללוות סכומי כסף יותר ויותר גדולים מהגמ"חים, דבר הגורם ללחץ כספי עליהם ועלול להביא לקשיי נזילות.
במסגרת זו נציין את "הגמ"ח המרכזי" המאפשר להגיע להלוואה של 30,000$ לכל זוג צעיר (ראה הרחבה: ב"הפן הכלכלי של הנישואין").

גמ"ח גדול יכול לתת כ - 10,000$ ומעלה, אבל יש מעטים כאלה. רוב הגמ"חים נותנים סכומים קטנים הרבה יותר. העסקאות בגמ"ח נעשות בדולרים בלא ריבית. על-פי ההלכה היהודית, אסור ליהודי לקחת ריבית על כסף שהלווה ליהודי אחר.
 
מראיונות שונים שקיימתי עולה כי מילת המפתח במגזר החרדי היא "מגלגלים", שמשמעותה לוקחים הלוואה אחת ומחזירים את ההלוואה הקודמת, לוקחים מגמ"ח אחד ומחזירים לגמ"ח אחר, לוקחים הלוואה מקרוב אחד ומחזירים לְאחר - וכך הלאה.

תרומות

לעיתים האב או הֶחתן נוסעים לחו"ל (ארה"ב, אירופה, דרום-אמריקה) ומגייסים תרומות מהקהילה החרדית במקום. פעמים רבות אוספים בדרך זאת כ- 25,000$. מקור זה מקובל כאמצעי אחרון ובמקרים של מצוקה כלכלית קשה, וכן אצל החסידויות הקנאיות יותר במאה- שערים (סאטמר, תולדות-אהרן) שאנשיהן מולידים ילדים רבים ולכן בונים על תמיכת כל העם. בקרב חסידי ברסלב התרומות מהוות את עיקר המימון של הדירה. כפי שאמרה לי אֵם לְבחור העומד להתחתן - "יוסי יודע שאין לנו יכולת לעזור לו. הוא עילוי. הרב של הישיבה נתן לו מכתב והוא נוסע לבלגיה בעוד שבועיים לאסוף כסף".

חסכונות

ההורים במגזר החרדי, אשר קונים את הדירה בעבור הזוג הצעיר, יודעים אל-נכון כי בדיוק כשם שהם צריכים לדאוג לביגוד ולריהוט בעבור בני הזוג, כך הם צריכים לרכוש להם דירה. לפיכך - תרבות החיסכון (בכל תחומי החיים) בעולם החרדי מפותחת ביותר. מיום הנישואים מתחילות משפחות חרדיות "לשים כסף בצד" ולדאוג לדירה לילדיהם שנולדו או שייוולדו. דאגה זאת מלווה אותם עשרות שנים - עד לאחר קניית הדירה לילד האחרון.

המחויבות הזאת גוררת אחריה קשיים גדולים, משום שאותם הורים צריכים להשתתף בקניית 8-10 דירות, מה שאומר - הוצאה של כ- 500,000$. זהו נטל כבד ביותר לכל משפחה ועל אחת כמה וכמה - במגזר שהכנסתו אינה גבוהה.

לדברי חיים פרייליכמן, מנכ"ל בנק אגוד, יש דמיון רב בין המגזר הכללי לבין המגזר החרדי בנושא החיסכון, עם נטייה גדולה יותר לחיסכון בקרב המגזר החרדי. החרדים מתמקדים בעיקר בתכניות חיסכון ובפקדונות - גם אם הסכומים החודשיים קטנים. זוגות צעירים מתחילים לחסוך כבר בראשית דרכם. הם חוסכים כספים בעבור ילדיהם שטרם נולדו.

משכנתא/הלוואה מהבנקים

על-פי ממצאי מכון גיאוקרטוגרפיה, גובה ההלוואה או המענק, שמשרד הבינוי והשיכון העמיד בעבור הזכאים שרכשו דירה בשנים 1996-2000 עמד על כ- $34,000 בממוצע. סכום זה היווה כ-30% מערך הדירה הממוצעת שנרכשה במגזר החרדי בשנים אלה.

חיים פרייליכמן, מנכ"ל בנק אגוד, ציין כי 30%-40% מלקוחות הבנק במגזר החרדי לוקחים משכנתאות - לעומת כ- 20% מהלקוחות מהמגזר הכללי.
ממצאי מכון גיאוקרטוגרפיה הצביעו על כך שההֶחזר החודשי הממוצע של מי שלקח הלוואה כלשהי לצורך מימון דירה שנרכשה בעבורו מאז ראשית 1995, עמד על 390 דולר. מלבד זה שילמו התומכים בזוג (לרוב - ההורים) בכל חודש עוד 97 דולר. פירוש הדבר הוא שסך כל ההחזר הכספי על דירה שנרכשה במגזר החרדי הגיע בממוצע חודשי ל - 487 דולר. 60% ממי שלקחו הלוואות לרכישת דירה מראשית 1995 התלוננו על קושי או על קושי גדול לעמוד בהחזר ההלוואה שלקחו. 28% ציינו, שהם "מסתדרים". רק 12% דיווחו שלא קשה להם לעמוד בהלוואות שלקחו על עצמם.
מראיונות עם בנקאים עולה כי נכון לשנת 2006/2007 עומדים לרשות אזרחי מדינת-ישראל שני סוגי הלוואות לרכישת דירה: הלוואה מכספי המדינה באמצעות "זכאות משרד השיכון", ו"הלוואה משלימה" מהבנקים המסחריים.

הלוואה מכספי המדינה באמצעות "זכאות משרד השיכון"

כל זוג נשוי או כזה העומד להינשא בתוך שלושה חודשים ואין (ולא היתה) בבעלותו דירה, זכאי לקבל מהמדינה הלוואה בתנאים נוחים לרכישת דירה. קביעת הזכאות להלוואה נקבעת באמצעות צבירת נקודות. הקריטריונים לכך הם: מספר שנות נישואין, מספר הילדים ומספר האחים (החיים בארץ, כולל - אחים שנפטרו) שיש לבני הזוג. הגדלת ההלוואה אפשרית למי ששירת בצבא (המדיד הוא מספר החודשים שבהם שירת כל אחד מבני הזוג בצה"ל או בשירות לאומי) ומיקום הדירה (עיירות פיתוח, אזורי עדיפות לאומית ועוד).

סכום הנקודות המינימלי המאפשר קבלת הלוואה הוא 1,000 נקודות והמקסימלי - 2,200 נקודות. צבירת 1,000 נקודות מאפשרת לקבל מהבנק הלוואה של 62,400 ש"ח ו-2,200 נקודות מאפשרות לקבל הלוואה של 161,665 ש"ח. רק 20% מהנשאלים בסקר של מכון גיאוקרטוגרפיה רצו או ידעו לציין מהו הניקוד שלהם לצורך קבלת משכנתא ממשלתית. הניקוד הממוצע נאמד ב- 1,554 נקודות.
ההחזר החודשי בעבור הלוואה מינימלית הוא כ-330 ש"ח, ובעבור הלוואה מקסימלית - 830 ש"ח. ההלוואה המינימלית ניתנת ל-25 שנה, והמקסימלית - ל-28 שנה. הריבית היא 4% צמודים למדד.

"הלוואה משלימה" מהבנקים המסחריים

הבנק מאפשר קבלת הלוואה נוספת לצורך קניית הדירה. סכום המימון המקסימלי (בנק+מדינה) יכול להגיע עד 95% מערך הדירה, בריבית של כ- 5% צמודים למדד ובכפוף ליכולת ההחזר של בני הזוג. הבנק דורש מהמיועדים להחזיר את ההלוואה שגובה ההחזר לא יעלה על 1/3 ההכנסות של בני הזוג. במגזר החרדי מגמישים את הדרישה הזאת, מפני שאין הכנסות רשמיות. אולם ידועה המחויבות המשפחתית הגבוהה והיא הקובעת בעבור הבנק את אישור ההלוואות. המעגל המשפחתי הקרוב והמעגל הקהילתי הרחב יותר נושאים בחברה החרדית בנטל במקרה של קשיים, והבנק מוּדע לכך.
שִׁעבוד הנכס לבנק משמש כביטחון להלוואה. החזר ההלוואות נעשה בהוראת-קבע בבנק.
דוגמא (החישובים הם על-פי שער הדולר בקיץ 2007) :
מחיר דירה ממוצעת בת 3 חדרים במגזר החרדי הוא כ- 100,000$, ובשקלים כ- 450,000 ש"ח.
אם לבני זוג העומדים להינשא יש יחד 13 אחים ואחיות, הם זכאים ל- 1,000 נקודות. נקודות אלה יאפשרו להם לקבל הלוואה של 62,400 ש"ח בריבית של 4% ל- 25 שנה. ההחזר החודשי יעמוד על כ- 330 ש"ח צמוד למדד.
סכום המימון המקסימלי שאותו מאפשר הבנק (כ- 95% מערך הנכס) שווה ל- 405,000 ש"ח. מכאן שלאחר קבלת ההלוואה של הזכאות יכולה המשפחה לקבל הלוואה משלימה מקסימלית בגובה 342,600 ש"ח. אם בני הזוג ייקחו את כל הסכום הזה כהלוואה ל- 32 שנים בריבית של 5% יעמוד ההחזר החודשי על כ- 1,800 ש"ח צמוד למדד.
ההחזר על שתי ההלוואות יחד יהיה כ- 2,130 ש"ח בחודש. על כך יש להוסיף תשלום ביטוחי חובה, קרי - ביטוח חיים, ביטוח מבנה וביטוח אשראי - תוספת של כ- 210 ש"ח, ובסך הכל החזר חודשי של כ- 2,340 ש"ח.
מבחינת הבנק, מתן הלוואה בסדר-גודל כזה יתאפשר רק לאחר הוכחת הכנסות בגובה של כ-6,400 ש"ח בחודש.

הלוואות ייחודיות

ישנם הסכמים של שיתוף פעולה בין המקורות הכספיים השונים. כך, למשל, בנק אגוד מקשר בין הנוטלים משכנתא מסכום של 100,000 ש"ח לבין גמ"ח הנותן הלוואה של 10,000 ש"ח בלא ריבית.
נוסף על כך נותן בנק אגוד הלוואה הנקראת "חבילת חתונה" לצורך מימון ההוצאות של זמן האירוסין או רכישת מוצרים לבית. גם בנק ירושלים מציע "הלוואת וורט" (בגובה של עד 30,000 ש"ח ב-100 תשלומים), לאותו צורך (ראו - תמונה 14).

היתר-עסקא

ההלכה היהודית אוסרת גביית ריבית. איסור הריבית נתפס כאקט סוציאלי, כלומר - אָסור לנצל את מצוקתו של מי שזקוק להלוואה ולתבוע ממנו תשלום תמורת ההלוואה, שהרי חובה להלוות לו (הלכות ריבית בטור ובשולחן-ערוך נמצאות בחלק "יורה דעה", העוסק בדיני האיסור וההיתר ה"דתיים", ולא כפי שהיה אפשר לצפות ב"חושן משפט", העוסק בדיני ממונות).

"היתר-עסקא" הוא הכלי המאפשר מתן הלוואה בריבית במסגרת ההלכה היהודית. תעודת "היתר-עסקא", תלויה על קיר הבנק. משמעות הכתוב בתעודה היא שכל ההלוואות שהבנק נותן או מקבל ניתנות למעשה לצורך עסקאות שאמורות להניב רווחים, והמלווה מסכים מראש לקבל אחוז מסוים מסכום ההלוואה (שנקרא "ריבית"), כדי לוותר ללווה על הצורך להוכיח את רווחיו או את הפסדיו. תעודה זאת היא משמעותית לכל הציבור הדתי, אבל החרדים מקפידים יותר ובעת חתימת הסכם ההלוואה בבנק הם מבקשים להכניס לתיק ההלוואה גם "היתר-עסקא".

ההשלכות המעשיות של "היתר-העסקא"

כל הבנקים בישראל ללא יוצא מן הכלל (וגם בנקים במקומות אחרים בעולם) חתומים על "היתרי-עסקא" המתייחסים לכל פעילותם הבנקאית על-מנת לאפשר ללקוחותיהם שומרי המצוות ללוות מהם כסף. היתרי- עסקא אלה הם מעין חוזים שהנהלת הבנק חתומה עליהם. בכולם קיימת התניה מפורשת לפיה כל עסק שיעשה הבנק יהיה אך ורק על-פי היתר זה.
אף שחוזי "היתר-עסקא" אלה מחייבים את הבנק, יש לקוחות חרדיים המקפידים על חתימת היתרי-עסקא מיוחדים. טפסים המיועדים לעניין זה ניתנים ללקוחות החרדיים בבנקים.
לדעת כמה מן הפוסקים, "היתר-העסקא" אינו מתיר כל הלוואה בריבית, אלא רק הלוואה שאיננה לצורך הקיום היום-יומי של הלווה. למשל, הלוואה לצורך קניית דירה או מכונית או לצורך עסקים. דעתם של פוסקים אלה מעמידה קושי גדול בפני האדם הפשוט בחברה המודרנית. הלוואה בימינו היא עניין שבשגרה. רבים כיום לווים מן הבנק בריבית, וגם משיכת- יתר (עליה גובה הבנק ריבית) היא תופעה נפוצה. חילוקי-דעות אלה הביאו לכך שהחרדים, הנוהגים להעדיף תמיד את דרך ההחמרה, לווים כספים לצרכים שונים (שאינם קניית דירה וכד') מהגמ"חים שאינם גובים ריבית. נוסף על כך – רוב החרדים מעדיפים לנהל את ענייניהם הכספיים השוטפים באמצעות חשבון בבנק-הדואר שאיננו מאפשר משיכת יתר, וכך אין חשש לעבֵרה.

התייחסות המחוקק והתייחסותה של מערכת המשפט במדינת-ישראל לריבית ול"היתר-עסקא"

המשפט במדינת-ישראל אינו שולל מלכתחילה ריבית, כפי שעושה המשפט העברי. עם-זאת - נעשה בו מאמץ חלקי למאבק בריבית מופרזת. יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט, ד"ר זרח ורהפטיג, חש חוסר נחת כלפי המונח "ריבית" וביקר את השימוש במונח הזה במקום שאין בו צורך: "...למה יש להכריחו לומר שהוא תובע ריבית? למה לא פיצויים? למה אתם רוצים לעשות מכל אחד "פרוצנטניק" (כינוי בעל קונוטציה שלילית למלווה תמורת אחוזים, ה.ח.) כשאין צורך בכך, כשאין זה מתאים למציאות..."

בבית-המשפט העליון עסק השופט אלייקים רובינשטיין בגובה הריבית המותרת אך עדיין לא נבחן שם תוקפו המשפטי של "היתר-העסקא". בהכרעת הדין מציין השופט רובינשטיין כי: "שונים דיני הריבית במדינה מן המשפט העברי בכך שאין בהם ראיה של הריבית כשלעצמה כעניין דחוי ואסור. במשפט מדינת-ישראל ריבית מופרזת באותם תחומים המצויים בפיקוח היא האסורה, ובמקרה כזה מתחברים בוודאי הערכים שבחוקי מדינת-ישראל והמשפט העברי, ובוודאי מתיישבים הדברים עם כבוד האדם ואי פגיעה בו. ואילו באשר לריבית אחרת, לרבות זו המופרזת שאינה מצויה בפיקוח, ככלל לא יתערבו בה בתי-המשפט, ואולם בהגיעה לדרגה 'רצחנית' תיתכן לה תקנה שתמנענה, וזאת בתחום שמחוץ לדיני הריבית, בדיני החוזים ובדוקטרינות כלליות במשפט המדינה כאמור. תרומת המשפט העברי והשראתו יכולה, לדעתי, להיות למצער בכיוון הערכי של הידוק הפיקוח וההתערבות במקומות שבהם ישנה אותה 'רצחנות' ושאינם מפוקחים כיום. הצמדה, פיצוי - כן; הפרזה קשה וחריגה - לא."
נוסף על כך ציין השופט רובינשטיין כי "בחקיקה בכנסת הנוגעת לריבית לא בוטאה על-ידי מרבית הדוברים שלילה ערכית של הריבית לכשעצמה כבמשפט העברי". שר האוצר לוי אשכול, בהציגו את חוק הריבית בכנסת, דיבר על הצורך במאבק כלכלי בריבית "שחורה". כך טען גם יו"ר ועדת הכספים, ח"כ ישראל גורי, בהביאו את החוק לקריאה שנייה ושלישית. הוא הדין להצגתה של הצעת חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, והצגתה לקריאה שנייה ושלישית ע"י ח"כ דדי צוקר, יו"ר ועדת החוקה. עם-זאת - עצם החקיקה באיסורי ריבית היא לכשעצמה חיפוש ערכי ספציפי של איזון בין תפיסה כלכלית של שמירת ערך וגם רווח בעולם עסקי ובין מניעת עושק וניצול מצוקה.

ב"היתר-העסקא" ישנו סעיף הפוטר את הלווה (חלקית) מהחזר במקרה של הפסדים. על-פי סעיף זה היו מקרים שבהם ניסו לווים שהפסידו לחמוק מהחזר ההלוואה לבנק על-ידי הסתמכות על הפטור שנותן להם "היתר-העסקא" שעליו חתמו עם הבנק.
"היתר-העסקא" נָדון פעמים אחדות בבית-המשפט המחוזי ובבית-משפט השלום. חוט השָׁני בכל ההחלטות של בתי-המשפט בשאלת "היתר-עסקא" הוא: "עולה כיתה, אך לא בבית ספרנו". כלומר - בכל המקרים שהובאו בפני בתי-המשפט, נקבע שאף שההיתר תקף, הלווים אינם יכולים להיבנות מממנו, להוכיח שהפסידו ולהיפטר מלשלם ריבית.

בדיון מקיף בעניין "היתר-העסקא" שנערך בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב קבע השופט אורי גורן בפסק דין תקדימי כי "שטר העסקא" הריהו חוזה ככל החוזים, ואין מקום לטעון שזהו שטר דתי או הלכתי בלבד.

במקרה אחר נקבע שעל-פי תנאי "היתר-עסקא", הלווה (=המתעסק) היה חייב להישבע בכל ערב ראש חודש שפעל כדין בניהול הכספים. משלא עשה כן, לא יוכל ליהנות מהתניית הפטור שנקבעה ב"היתר-העסקא".
במקרה נוסף פסק בית-המשפט שבדרך-כלל "היתר-עסקא" תקף, אך במקרה שדן בו, התובע מנוע מלהסתמך עליו, מפני שגילה את דעתו בהתנהגותו שאינו חפץ בקיום תנאי ההיתר, ויש לראותו כמבוטל מכוח התנהגות הצדדים.

אפשר לומר שמגמת בתי-המשפט היא לאחוז בחבל משני קצותיו: מצד אחד נמנע בית- המשפט מלערער את תוקף "היתר-העסקא" כדי שלא לפגוע בלקוחות שומרי המצוות המסתמכים עליו, ומצד שני הוא מוצא (ואפשר לעשות זאת בקלות) בכל מקרה עילה מסוימת שלא לתת "במקרה הנדון" תוקף להיתר כדי להימנע מגרימת זעזוע במערכת הבנקאית.

גם חכמי ההלכה נוטים לחזק את תוקפו התיאורטי של ההיתר, אך מונעים את יישומו בפועל, מחשש שמא יניע יישומו את הבנקים להפסיק את השימוש בו. לכן נוצר מצב תמוה ביותר: חכמי ההלכה עומדים על תוקפו של "היתר-העסקא", אך בה בעת, ומאותם נימוקים, מתנגדים לאפשרות שהלקוח יסתמך עליו. באחד המקרים שנבחן בהם תוקפו של "היתר-העסקא" בבית-הדין הרבני בתל-אביב בעניין מניות בנק צפון אמריקה נאמר: "יש לזכור כי נושא 'היתר- עיסקא' הוא נשמת אפו (ההדגשה במקור, ה.ח.) של כל בנק מודרני. אין שום אפשרות לנהל בנק בימינו, ואפילו בנק חרדי, מבלי להתבסס על 'היתר-עיסקא'... מטעם זה בלבד יש לצמצם ככל האפשר את אפשרויות הטענה כלפי בנקים הנוהגים לפי ההלכה".

תשלום המשכנתא

משיחות עם בנקאים עולה שכיום, בניגוד לעבר, ישנה ירידה בַּסדירוּת של החזר התשלומים עקב העומס הרב המוטל על ההורים. הם משלמים מאד בקושי, ואינם יוצרים פערים גדולים. מיד לאחר החתונה מתחיל הזוג הצעיר לשלם את המשכנתא בעזרת עבודת האישה וקצבת הבעל מה"כולל" או מהכנסה של עבודות צדדיות, כגון לימוד תלמידים, כתיבת מזוזות וכד' (לרוב עבודות ב"שחור", בלא הצהרה עליהן לשלטונות המס).

אישים העוסקים ביַזמות ובבנייה לציבור החרדי מציינים כי מוסר התשלומים במגזר החרדי הוא בסך-הכל גבוה. כך, למשל, פנחס זלצמן, מנכ"ל "משכן-הארץ" ו"נאות-הפסגה," אמר בראיון לעיתון "הארץ": "מתוך אלפי דירות שבנינו, טרם בוטלה אפילו עסקה אחת עקב מוסר תשלומים ירוד של הקונים. גם הבנקים למשכנתאות מתחשבים מאוד בזה, ויודעים כי גם אם בני הזוג אישית לא יעמדו בהחזרים, תמיד יימצא מישהו קרוב, שידאג להחזיר את המשכנתא וההלוואה. לכן למרות הכנסתם הנמוכה, הבנקים נוהגים לאשר להם לקיחת משכנתא". הוא חזר על דברים אלה ברֵאָיוֹן שקיימתי עימו וכן בכנס שיווק למגזר החרדי.

מעבר דירה

עם הנישואין נכנס הזוג הצעיר לדירה שנרכשה בעבורו מבעוד מועד על-ידי ההורים. הזוג נחשב בעיני החברה כזוג צעיר למשך כחמש שנות נישואין, עד שנולדים לו שניים-שלושה ילדים. הזוג צעיר נייד מפני שהילדים אינם הולכים עדיין למוסדות חינוך. כשהילדים גדֵלים אין כמעט מעברי דירה משמעותיים אלא רק באותו אזור/שכונה, כדי שהילדים ימשיכו ללכת לאותם מוסדות חינוך.

הנדידה מעיר לעיר נדירה. בסקר של מכון גיאוקרטוגרפיה משנת 1999 נמצא כי רק כ- 27% מכלל משקי הבית החרדיים החליפו דירה במהלך שנות נישואיהם.
העברת הדירה מתבצעת על-ידי חברות חרדיות המעסיקות בעיקר ערבים כסבלים.

דירות יוקרה

מרבית עשירי המגזר החרדי מעדיפים להתגורר בשכונות שבהן מתגוררים בני המעמד הבינוני ולא בשכונות מבודדות וסגורות (דוגמת כפר-שמריהו או סביון - במגזר החילוני). הסיבה העיקרית לכך היא הרצון שהילדים יגדלו בחברת בני גילם ובקרבת מוסדות החינוך ויבינו כי הערכים החשובים אינם נוגעים לחשבון הבנק אלא לתחום הרוחני-תורני. נוסף על כך - גם העשירים משתייכים לקהילה ואינם רוצים להרגיש מבודדים ממנה. הקהילה היא חלק בלתי נפרד מחיי היום-יום ומהפרקטיקה הדתית של האדם החרדי, וזוהי גם הסיבה לכך שמרבית העשירים החרדיים נוהגים בצניעות. לדברי רחל בולטון, פרסומאית חרדית, "ההתחככות המתמדת בקהילה הרגילה מחייבת אותו לחיות מעט בצניעות, כי אחרת הקהילה תקיא אותו. הקהל יפחד ממנו ויבודד אותו. לכן החרדי העשיר יסע במכונית מפוארת אבל לא בדגם יחיד מסוגו...אין כמעט בעלי מטוס פרטי, ואלה המחזיקים במטוס יעמידו אותו לטובת הטסת חולים לניתוחים בחו"ל."

השכונות הנחשבות ליוקרתיות יותר בירושלים הן, למשל, הר-נוף ובית-וגן. בשנים האחרונות התגבשו אמנם אזורים קטנים בבני-ברק הנחשבים ליוקרתיים יותר, אך בדרך-כלל העשירים מעדיפים לקנות דירת גג, ולרהט ולאבזר את דירתם בהתאם ליכולויותיהם הכלכליות. הם יטוסו לחופשות בחו"ל, ירכשו פריטי לבוש יקרים ומכוניות יקרות, אך לא יתנתקו פיסית מהשכונה החרדית. ברוב המקרים עולה ערך הדירות בשכונה ברגע שמגיעים אליה "חוצניקים" עקב יכולתם לשלם יותר בעבור הדירות.

פרוייקט יוצא-דופן של היזם החרדי שעיה בוימלגרין, שהוחל בבנייתו ברחוב שרי ישראל בירושלים, כולל בניין מגורים בן 19 קומות ובו 69 דירות בשטח של 150-250 מ"ר ובמחיר 1.2-1.8 מליון דולר. הבניין מיועד לחרדים, ובנייתו אמורה להסתיים בדצמבר 2009. בבניין יהיו מקווה טהרה, בית-כנסת, חדר עסקים, מועדון דיירים, חדר כושר וברֵכת שחייה.

השכרה

מסקר שביצע מכון גיאוקרטוגרפיה בקרב המגזר החרדי בשנת 1999 עולה כי כ- 16% ממשקי הבית החרדיים מתגוררים בדירות ששכרו מאדם פרטי. עוד כ- 10% ממשקי הבית מתגוררים בדמי-מפתח שיכון ציבורי או בדירה של קרובי משפחה. לכ- 63% מאלה המתגוררים בשכירות אין די כסף לרכוש לעצמם דירה.
יש להניח כי כל האחרים גרים בשכירות בגלל מצב רגעי מסוים או בהתאם לשלב בחייהם:
כ- 14% ממתינים לקבל את דירתם החדשה או דירת יד-שנייה.
ל- 5% יש דירה בבעלותם אולם ביישוב שאינם רוצים להתגורר בו.
ל- 3% נוספים יש דירה בבעלותם, אולם הדירה קטנה ולכן הם שכרו דירה גדולה יותר. לאחרים יש סיבות שונות שאינן קשורות בהיבט כלכלי דווקא.

על-פי מכון גיאוקרטוגרפיה , משק בית שהתגורר בשכירות שילם בשנת 1999 על דירתו כ- 409 דולר בממוצע לחודש.

בקיץ 2007 פִּרסם עיתון "בקהילה" כי מיזם ראשון וייחודי מסוגו של בניית דירות להשכרה למגזר החרדי מתגבש תוך שיתוף-פעולה בין הגמ"ח המרכזי לבין קבוצת יזמים מחו"ל. על-פי התכנית, האמורה לכלול 500 יחידות דיור במודיעין-עילית, יוכל מי שירצה בכך לשכור דירה לכל החיים במחיר שיהיה נמוך בשליש מהמקובל בעיר. כך, למשל, שכירות של דירת שלושה חדרים בעיר העומדת על 320 דולר בחודש תעלה 210 דולר בלבד בפרוייקט המוצע. במסגרת הפרוייקט תיבנינה דירות בנות שלושה חדרים ודירות בנות חמישה חדרים. חוזה השכירות יהיה לתקופה של 24 שנים ו-11 חודשים (מכיוון שבשכירות של 25 שנים הדירה עוברת לבעלותו של השוכר), ואופציה לתקופת שכירות נוספת זהה באורכה. בעת חתימת החוזה על השוכר להפקיד 25,000 דולר כפיקדון. הפיקדון הזה יוחזר לשוכר אם יחליט לעזוב את הדירה. לאחר חתימת החוזה יוכל השוכר לשכור את הדירה לכל החיים או לרכוש אותה כעבור שבע שנים מיום חתימת החוזה. מיזם זה הוא בבחינת פריצת דרך בתחום הדיור במגזר החרדי, ואם ינחל הצלחה יוריד עול גדול מכתפי ההורים השוקעים כיום בחובות גדולים על- מנת לרכוש דירה לילדיהם הנישאים.

מימון הקנייה או ההשכרה

האוכלוסייה החרדית מוגדרת על-ידי הרשויות השונות במדינת-ישראל כאוכלוסייה ענייה.
ב

דירוג הערים החרדיות על פי דירוג כלכלי-חברתי ושכר ממוצע
העיר דירוג כלכלי חברתי (על סקלה 1-10 לשנת 2005) שכר ממוצע בשנת 2005 (הממוצע הארצי – 6972 ₪)
מודיעין-עילית 2 שכירים 2,960 ₪
עצמאיים 3,224 ₪
ביתר-עילית 1 שכירים 3,156 ₪
עצמאיים 4,000 ₪
אלעד 2 שכירים 3,854 ₪
עצמאיים 4,065 ₪
בני ברק 2 שכירים 4,419 ₪
עצמאיים 5,861 ₪
, על-פי נתוני הלמ"ס, מדורגות הערים החרדיות בקצה הנמוך של הסקלה בדרוג הכלכלי-חברתי, והשכר הממוצע בהן נמוך באופן משמעותי מהשכר הממוצע במשק.

עם-זאת - יותר ויותר חברות גדולות במשק הישראלי עושות מאמצים רבים להחדיר את מוצריהן לשוק החרדי. מזה שלוש שנים נערכים על-ידי המי"ל (המרכז הישראלי לניהול) ימי עיון המוקדשים לשיווק למגזר החרדי. כנסים אלה מצטיינים ברמת השתתפות גבוהה ביותר. מכוני מחקר גדולים, כגון גיאוקרטוגרפיה, מפרסמים נתונים על כח הקנייה הגדול של האוכלוסייה החרדית, הבא לידי ביטוי באזורי המסחר שוקקי חיים כגון רחוב רבי עקיבא בבני-ברק.

ד"ר רינה דגני ממכון גיאוקרטוגרפיה הציגה בכנס שיווק למגזר החרדי נתונים לגבי כח הקנייה של הציבור החרדי, נכון לשנת 2006: סך כל כח הקנייה של המגזר החרדי הוא 4.8 מיליארד ש"ח בשנה, וסכום זה נחלק ל- 2.6 מיליארד ש"ח על מזון ו- 2.2 מיליארד ש"ח על כל השאר.

אם נתייחס להוצאה המשפחתית על מזון, נמצא כי משפחה חרדית ממוצעת בת 8 נפשות מוציאה בחודש על מזון בלבד כ- 2,880 ש"ח, וסכום דומה - על מוצרים שונים שאינם מזון.

נוסף על כך - יש למשפחה גם חסכונות המיועדים בעיקר לצורך קניית דירות לילדים עם נישואיהם. חישוב גס מראה שמחיר דירה בערים החרדיות החדשות (הזולות יותר) הוא כ- 100,000 דולר. מכאן שעל ההורים מכל צד לתת כ- 50,000 דולר. למשפחה נורמטיבית יש 8-10 ילדים להשיא, כלומר - בסיכום כללי עליהם להוציא כחצי מליון דולר. בשיחה שערכתי עם ציפי, אשה בשנות השלושים המוקדמות לחייה, חרדית מודרנית הבאה ממשפחה חסידית, היא ספרה לנו: "עבור אחי שהתחתן לפני כחודשיים דרשו הוריי 'סידור מלא' (כלומר - הורי הכלה משלמים עבור החתונה, הדירה, הריהוט, מכשירי החשמל ולעיתים כולל הסידור גם הקצבה חודשית של כסף למחיה. ה.ח.) כי הוא באמת עילוי. ההורים של הכלה הסכימו מיד וכששמענו את זה היינו בטוחים שהם מה זה מליונרים. כי אם הם הסכימו לזה כשהבת שלהם שמתחתנת היא האחרונה, העשירית, אז זה אומר שהם כבר נתנו הרבה כסף ויש להם מספיק כדי לתת גם לבת הזאת. בקיצור, כשבאנו אליהם הביתה פשוט לא האמנו, הבית כל כך פשוט, הרהיטים ישנים וככה, את מבינה, הם חסכו אני לא יודעת מאיפה כל-כך הרבה כסף, לפחות שבע מאות אלף דולר כדי לחתן את כל הילדים בכבוד".

אפשר להבין כי השפע אכן קיים בחברה החרדית גם מתוך התייחסויותיהם העקיפות של שלהב ופרידמן אשר כתבו על היחס הפרדוקסלי למותרות. תמר אלאור כינתה זאת "פרדוקס הקמח והתורה". במחקרה אשר נערך לפני שני עשורים כמעט היא תיארה שפע מכשירי חשמל הנמצאים בבתים ושימוש בחיתולים חד-פעמיים ובדייסות מוכנות לתינוקות. אלאור קבעה כי "ככלל - מצבה הכלכלי של כל קהילת החרדים הולך ומשתפר עם אוכלוסיית המדינה."

אף שלא ערכנו מדגם מייצג של האוכלוסייה החרדית האשכנזית, הביקורים שערכתנו בבתי חרדים לא הותירו רושם של אוכלוסייה ענייה במובן המקובל של העולם השלישי. הגדרת המושג "אוכלוסייה ענייה" בעייתית במידה מסוימת עקב עמימותו. מילון אבן-שושן מגדיר את המושג "עני" כ"דל, אביון, קבצן, חסר-כל", וגם "מסכן, עלוב, סובל, אומלל." בעולם מתייחס המושג "אוכלוסייה ענייה" לעיתים קרובות לאוכלוסייה המתגוררת בשכונות צפופות ביותר, ב"בתים" עשויים גרוטאות פח ודיקט, בלא תנאים הולמים של סניטציה. ה"אוכלוסייה הענייה" לובשת בגדים קרועים ומלוכלכים, היא חסרת השכלה, עוסקת בזנות והסמים שכיחים בקרבה. במדינת-ישראל אין שכונות חרדיות העונות ולוּ לחלק מן התיאורים הללו. האוכלוסייה החרדית מתגוררת בדירות בנויות בבנייה קבועה, בדירות הללו יש ריהוט, מכשירי חשמל, חשמל, מים זורמים וביוב. אוכל ובגדים אינם חסרים. למשפחות הנתקלות בקשיי פרנסה עוזרת הקהילה באמצעות תרומות מזון, בגדים, חיתולים חד-פעמיים וכד'. אפשר לומר במונחים ישראלים רבים במגזר החרדי אכן חיים בעוני ואפילו עוני מרוד. אבל זה בפירוש לא עוני של עולם שלישי ובוודאי לא עוני המהווה סיכון על עצם הקיום.

מהיכן מגיע הכסף? כיצד מצליחים ההורים החרדיים להוציא סכום עתק לקניית דירות לילדיהם? פירוט ראו בערך העוסק בפרנסה במגזר החרדי.

ביביליוגרפיה

ספרי עיון ומדע

  • אלאור תמר, משכילוּת וּבוּרוּת, מעולמן של נשים חרדיות, הוצאת עם-עובד/ירחון נעמת, תל-אביב, 1990. 
  • חנני הדס, תרבות הדיור והמגורים בחברה החרדית האשכנזית בישראל, חיבור לשם קבלת התואר "דוקטור לפילוסופיה", אוניברסיטת חיפה, 2008.
  • רקובר נחום, המשפט העברי בחקיקת הכנסת :המקורות היהודיים בשילובם בדיוני הכנסת ובחוקי מדינת ישראל ב,' מורשת המשפט בישראל, 1988.
  • שלהב יוסף  ופרידמן מנחם, התפשטות תוך הסתגרות - הקהילה החרדית בירושלים, מכון ירושלים לחקר ישראל, 1985.

ספרי קודש והלכה

  • פסיקתא רבתי, פרשה טו.

מאמרים בכתבי עת ובספרים

פרסומים מדעיים מקצועיים ודו"חות

מילונים, לקסיקונים ואינציקלופדיות

  • אבן שושן אברהם, המלון החדש, הוצאת קרית-ספר בע"מ, תשכ"ו, כרך חמישי, עמ' 1956.
  • תורמי ויקיפדיה, "אהרן רוקח," ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית, (אוחזר אוגוסט 21, 2008). 
  • תורמי ויקיפדיה, "ישראל דן טאוב," ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית, (אוחזר אוגוסט 21, 2008). 
  • תורמי ויקיפדיה, "עמנואל," ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית, (אוחזר אוגוסט 21, 2008). 
  • תורמי ויקיפדיה, "ביתר עילית," ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית, (אוחזר אוגוסט 21, 2008). 
  • תורמי ויקיפדיה, "אלעד," ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית, (אוחזר אוגוסט 21, 2008). 
  • תורמי ויקיפדיה, "מודיעין עילית," ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית, 9 (אוחזר אוגוסט 21, 2008). 
  • תורמי ויקיפדיה, "רמת בית שמש," ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית, (אוחזר אוגוסט 21, 2008).

כתבות ומאמרים בעיתונות

  • "לא רק בתל אביב: שעיה בומלגרין מתכנן להקים בירושלים מגדל יוקרה לחרדים",  גלובס, 30.10.2007.
  • גיל ר', "דירה למכירה (ולא לקניה)", יתד השבוע, 11.1.2008.
  • חברוני מ', "ערי המקלט נסגרות", יתד השבוע, 11.1.2008.
  • חן שושנה, "לבית הכנסת במרצדס", ידיעות אחרונות, מוסף כלכלה, 10.10.2006, עמ' 16.
  • כץ ט', "ירושלים של נדל"ן", יתד השבוע, 11.1.2008.
  • מירובסקי אריק, "שוק הנדל"ן החרדי - 65% זוגות צעירים", הארץ, מוסף דה-מארקר, 19.5.06, עמ' 10.  
  • מערכת msn, "החיים הטובים - הגירסה החרדית", msn, 15.5.2006. 
  • רייניץ יעקב, "200 דולר לחודש לכל החיים", בקהילה, 19.7.2007,עמ' 12.
  • מודעת פרסומת, משפחה, לבית היהודי, 25.9.2007, עמ' 47.
  • מודעת פרסומת, משפחה, לבית היהודי, 25.9.2007, עמ' 5. 
  • מודעת פרסומת, בקהילה, 3.5.2007, עמ 5. 
  • מודעת פרסומת, משפחה, 17.5.2007,עמ' 9.
  • מודעת פרסומת, בקהילה, 3.5.2007, עמ' 5. 
  • מודעת פרסום לגמ"ח, יתד נאמן, 3.1.2007, עמ' 1. 

אתרי אינטרנט

תוכניות טלוויזיה

  • שי גל, "כבוד למגזר: חרדים זוכים לדירות במחיר מוזל", אולפן שישי, ערוץ 2, 16.11.2007. פורסם גם באתר קשת, תאריך כניסה: 21 באוגוסט 2008.

ארכיונים ומאגרי מידע

  • דברי הכנסת 31, 2064,
  • דברי הכנסת, 23.7.56, 2360.
  • דברי הכנסת, 18.5.93, 4916.
  • דברי הכנסת , 3.9.93, 7260.
  • המ' (ת"א) 5317/86 בנק המזרחי המאוחד נ' טישלר צבי ואח', פ"מ תשמ"ח (ב) 353. 
  • ת"א (י-ם) 6136/89 בנק איגוד לישראל נ' ויזל בע"מ (לא פורסם).
  • ה"פ (י-ם) 145/00 אברהם אוחנה נ' בנק ירושלים לפיתוח (לא פורסם).
  • רע"א 5777/04 עדיאל מרנץ נ' גרציאלה רודריגז , פ"ד נט(1) 420.
  • היתר-עסקא במניות הבנקים, תחומין ח', תשמ"ז, 133, עמ' 142. 

ראיונות

  • ראיון עם הרב פנחס זלצמן, הבעלים והמנכ"ל של חב' נאות-הפסגה, 31.10.06.
  • ראיון עם חיים פרייליכמן, מנכ"ל בנק אגוד הרצאה בכנס שיווק במגזר החרדי, 11.7.07.

שונות

  • רינה דגני, גיאוקרטוגרפיה, הרצאה בכנס שיווק למגזר החרדי, שנערך ביום 14.5.06.

הערות שוליים

    צפה בתגובות  תגובות על דפוסי קניית דירה באוכלוסיה החרדית בישראל (2)

    אלישע קאופמן

    שלום הדס. נעזרנו מאוד במאמר זה בעבודה במסגרת לימוד תואר ראשון בעבודה סוציאלית. האם תוכלי לרשום לנו מהי שמה של עבודת הדוקטורט שלך שמתוכה לקוח פרק זה, על מנת שנוכל לרשום אותו כבעבודת דוקטורט ברשימת המקורות? תודה.
    יום שישי ט"ו ב אדר ב תשע"ו 25 במרץ 2016

    ללא שם

    מה צריך לדעת לפני שקונים דירה?
    יום רביעי כ' באלול תשס"ט 9 בספטמבר 2009

    הוספת תגובה




     

     

    * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של "אנשים ישראל" לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.