דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
הוסף דירוג לספר 4 מדרגים

השכונה והרחוב החרדיים

שלטים קרית צאנז
שלטים קרית צאנז
הדס חנני
גני משחקים רמת בית שמש
גני משחקים רמת בית שמש
הדס חנני
הדס חנני ערך זה מבוסס על פרק בעבודת הדוקטורט, שהוגשה בחוג ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה, בהנחיית פרופ' עוז אלמוג

נוצר ב-7/23/2008

דרישות בתכנון שכונה חרדית

צרכיה המיוחדים של האוכלוסייה החרדית מחייבים גמישות ב"פרוגרמה התכנונית" ושינוי בייעודי הקרקע בהשוואה לַמקובל בשכונות חילוניות. העובדה שהחברה החרדית בוחרת לגור בשכונות נפרדות (או ביישובים נפרדים) מחייבת התייחסות תכנונית לצרכים המיוחדים הנובעים מאורח-החיים של אוכלוסייה זאת, בעיקר בתחום של אספקת שירותים. כך, למשל, יַקצו למבני חינוך שטח כפול בהשוואה ליישוב חילוני בעל גודל זהה, והשטח שייועד למוסדות דת יהיה גדול כמעט פי 10. לעומת-זאת - השטח שייועד ל"תרבות, נוער וספורט" או למגרשי חניה יהיה מצומצם הרבה יותר.

ברֵאָיוֹן שקיימנו עם הרב פנחס זלצמן, המנכ"ל והבעלים של חברת הבנייה "נאות הפסגה," (חברת "נאות הפסגה" נחשבת לאחת מחברות הבניה החרדיות הגדולות, ומחזיקה בחלק ניכר מהשטחים לבנייה עתידית במודיעין-עילית), הוא ציין כי השלב המקדמי לתכנון או ייזום שכונה או עיר חדשה לאוכלוסייה החרדית הוא הצורך לקבל את ברכת גדולי התורה ואת הכוונתם לגבי מיקום ההקמה ותזמונה. הקמת השכונה רמת בית-שמש, למשל, התעכבה שמונה שנים בהתאם להמלצת הרבנים. הסיבה לכך היתה רצונם של גדולי התורה לבסס את העיר ביתר-עילית ולעבות את העיר ירושלים בפרוייקטים כגון 2,500 יחידות דיור ברכס שועפט והמשך העיבוי של שכונת רמות. גם הקמת העיר אלעד הומלצה על-ידי גדולי התורה רק לאחר שהוקמו השכונות החרדיות בפתח-תקווה. 

הקהילה החרדית נתפסת בעיני עצמה כקהילה אשר הקדוּשָׁה שורה בה, קהילה שדרך חייה היא דרך החיים הראויה והנכונה ליהודי. מכיוון שכך - הקהילה מעוניינת לבודד את עצמה מהעולם שמחוצה לה.

הקהילות החרדיות שואפות ליצור לעצמן "מרחב של קדוּשה". מרחב מעין זה כולל סביבה פיסית וסביבה תרבותית שהן "נקיות" מכל ההשפעות המזיקות של התרבות החילונית. בערים החרדיות החדשות העיר כולה מהווה מרחב של קדוּשה, ובתכנונן באו לידי ביטוי מרבית הדרישות של האוכלוסייה החרדית.

שכונת מגורים חדשה כוללת, מבחינת היזם, כ-500 יחידות דיור. הבניינים צריכים להיות בגובה של 5-6 קומות (במקרים רבים - הקומות החמישית והשישית מהוות יחידת דיור אחת), עקב הקושי לעלות במדרגות ברגל בשבת. כאשר השכונה בנויה על צלע הר אפשר לבנות גם 9 - 8 קומות כי הכניסה נמצאת באמצע הבניין (גשר מהכביש) כך שישנן 4-5 קומות לעלות או לרדת.

העמדת הבניינים נעשית כך שייווצר כמה שפחות "היזק-ראייה". כלומר, שלא יהיה אפשר להביט מבית לבית בקלות ולפגוע בפרטיותה של המשפחה. לפיכך המתכנים אינם מעמידים חזיתות גדולות ורחבות זו מול זו, אלא תמיד בהזזה.

השכונה החרדית מרוכזת סביב מבני הציבור המשמשים את הקהילה באינטנסיביות רבה - בתי-הכנסת, המקוואות ומוסדות החינוך.

השכונות צריכות לכלול מעונות יום לתינוקות וגני-ילדים נפרדים לבנים ולבנות. כמו כן - בתי-ספר וסמינרים של "בית-יעקב" (לבנות), תלמודי תורה, ישיבות קטנות (לבנים) ו"כוללים" (לאבות). אין צורך בחטיבות-ביניים רבות, מפני שרק הבנות לומדות בחטיבה, והבנים לומדים בישיבות הנמצאות לרוב במקום אחר (ילדים מעל גיל 13 בדרך-כלל אינם נמצאים בעיר). בתי-הספר לבנים ולבנות צריכים להיות ממוקמים כך שלא יהיה ביניהם קיר צמוד.

מספר בתי-הכנסת בשכונה צריך להתאים למספר המתפללים. התחשיב הוא 2-3 מקומות ישיבה לגברים לכל משפחה בשכונה. כלומר, בשכונה של כ- 500 משפחות צריכים להיות בסך הכל כ- 1,000-1,500 מקומות ישיבה בבתי-הכנסת.

ההעדפה היא להקים בתי-כנסת קטנים רבים בני 150-200 מקומות ישיבה המרוכזים באותו מבנה. לעיתים, על-מנת לחסוך בשטח אדמה ובחלק מהעלויות מנצלים גגות של פעוטונים, גנים ומרפאות (אשר נבנים כמבנה צמוד קרקע בעל קומה אחת) על-מנת לבנות עליהם כקומה שנייה, בתי-כנסת. לעיתים משתמשים בכיתות בבתי-ספר לתפילות בקבוצות קטנות.

בכל שכונה יוקמו מקווה לגברים ומקווה לנשים. המקוואות יכולים להיות ממוקמים באותו מבנה עם כניסות נפרדות, מכיוון ששעות הפעילות שונות - גברים בשעות היום ונשים בערב. ההעדפה היא למַקם את המקווה במקום מוצנע על-מנת לאפשר לנשים להגיע לטבילה מבלי שֶׁתֵּחָשַׂפְנָה בפני ציבור רחב, ועם זאת - במקום שלא יהיה מבודד מדי על-מנת שלא תפחדנה להגיע אליו.

בשכונות החרדיות אין צורך במגרשי ספורט, בבריכות שחייה או במתנ"סים.
בערים החדשות מקימים קניונים קטנים או מרכזים מסחריים - בהתאם לגודל האוכלוסייה.

בשכונות החרדיות החדשות מוטל על המתכנן לשים דגש על בניית גני משחקים לילדים. הגנים צריכים להיות קטנים, ממוקמים בין כל 4-5 הבניינים וכוללים מעט משחקים (מגלשות, ארגז חול, נדנדות וכד') וספסלים לאימהות. האוכלוסייה החרדית איננה מעוניינת בגינות גדולות על-מנת לשמור על הצניעות ולא לאפשר מקומות מפגש של בנים ובנות.
על המתכננים להקצות שטח נרחב לכינוס תורני המתקיים מעת-לעת בשכונה או לחגיגת שמחות קהילתיות שונות כגון שמחת בית השואבה.

קיימת העדפה למקם את השכונות הרחק מכבישים ראשיים כדי למנוע מבט על מחללי השבת והחג.

בשל רמת מינוע נמוכה אין צורך להקצות בשכונות החרדיות החדשות מקומות חניה רבים.

השכונה החרדית כמרחב מגורים אוטונומי ואמוני
השכונות החרדיות, הנמצאות בתוך הערים (ירושלים, אשדוד, חיפה, נתניה, בית-שמש ועוד), מגינות על עצמן הן באמצעות בידול והעדפה לגור בשכונות פרבריות, נפרדות ורחוקות מכבישים ראשיים והן באמצעות התכנסות פנימה אל תוך השכונה, כך שהתושבים אינם נזקקים כמעט לשירותים שמחוץ לשכונה.

המתהלך ברחוב החרדי עטוף בִּמְסרים אמוניים-תורניים המזכירים לכל אחד מי הוא, למי וּלְמה הוא מחויב ומי הוא לא. ברחובותיהן של השכונות והערים החרדיות מפוזרים סימנים רבים המזכירים לציבור (הן החרדי והן הכללי) כי המקום הוא חלק ממרחב מקודש:

מסביב לשכונות החרדיות תלויים שלטים המכריזים על כך שאלה הן שכונות דתיות ולכן מתבקשים כולם לעבור בהן בלבוש צנוע, ואין להיכנס לשכונה ברכב בשבתות ובחגים חלק מתושבי השכונה "טורחים" להבהיר לזרים כי אינם רצויים בשכונתם. לעיתים הם עושים זאת בבקשה מנומסת, ולעיתים - בצעקות ואף באלימות פיסית (בעיקר בקרב הקבוצות הקנאיות בירושלים).

הגדילו לעשות בקריית-צאנז בנתניה - בצד הכביש הראשי המבדיל בין קריית-צאנז לבין האזור החילוני של העיר נתניה הוקמה סוללה בגובה של כ- 1.5-2 מטר ועליה דשא ירוק ומטופח ועצים. כאילו רצה מישהו לומר: "עד כאן הכל יפה ומטופח, ומכאן שוררת עזובה קדוֹשה."
השלטים על החנויות מבקשים מהנשים להקפיד על לבוש צנוע בכניסתן לחנות.
כתובות הגרפיטי המרוססות על הקירות: "לבגדים צמודים צרות נצמדים", "יופי וחן בצניעות תבחן", "לא נשחק באש – צנוע נתלבש". 

קופות הצדקה המפוזרות ברחובות אינן מיועדות רק לתרומה לשמה. הן מוצבות בפרהסיה על-מנת לשמש תזכורת לכל אדם ההולך ברחוב כי זוהי חובתו המוסרית וההלכתית לתרום.

לקראת חודש ניסן נתלים שלטים עם "ברכת האילנות".

בחדרי המדרגות נמצא לעיתים פתקאות המזמנות את הנשים לאמירת תהילים או לתפילת מִנחה באחת הדירות בבניין.

האנשים המתגוררים בשכונות החרדיות מסמנים את אופיה של השכונה באמצעות לבושם החרדי האופייני המהווה הצהרת השתייכות גלויה וברורה לקבוצה. 

שלושה מרחבים בשכונה החרדית

המוסדות והשירותים בשכונה החרדית נחלקים בין שלושת המרחבים כדלהלן:
המרחב האמוני-תורני כולל את מוסדות הליבה הנבנים בכל שכונה חרדית. אלה הם מוסדות הקשורים ישירות לדת היהודית, ובלעדיהם לא ייתכנו חיים חרדיים – בית-הכנסת, מקווה הטהרה ומוסדות החינוך. בית-הכנסת והמקווה הינם מוסדות הנמצאים גם בשכונות דתיות שאינן חרדיות. ההבדל הוא בכמות. כמות בתי-הכנסת והמקוואות בשכונות ובערים החרדיות גדולה הרבה יותר. מוסדות החינוך גם הם נמצאים בשכונה החרדית במספר גדול יותר מאשר בכל שכונת מגורים אחרת, וזאת עקב ההפרדה הנהוגה בין בנים לבין בנות, ונוסף על כך – בציבור החרדי קיימים פלגים שונים, וכל פלג שואף להקים לעצמו את מוסדות הלימוד התואמים את השקפת עולמו.
דרג הביניים כולל את המוסדות ואת השירותים תומכי האמונה. מוסדות ושירותים אלו אינם הכרחיים לפרקטיקה הדתית אך הם מקובלים בחיים החרדיים ומאפיינים את השכונות החרדיות - מיכלי גניזה, קופות צדקה, לוחות מודעות, גני-משחקים ועוד. הימצאות חלקם ברחוב החרדי מקילה על האדם החרדי במילוי המצוות, וחלקם קשורים לנוהגי החיים המאפיינים את החברה החרדית.
המרחב המודרני כולל מוסדות ושירותים המקובלים, מתוקף החיים במאה ה-21 במדינה מודרנית ואין להם כל קשר לאורח החיים החרדי - מרכז מסחרי, קופת חולים, גינון ציבורי, טלפונים ציבוריים, פחי-אשפה וכדומה.

מוסדות ושׁירותים בשכונה החרדית

בשכונה החרדית נמצאים, על-פי אבחנתי, שלושה סוגים של מוסדות ושׁירותים.
א. מוסדות הליבה - לב המוסדות הקהילתיים בשכונה החרדית הם בית-הכנסת, מקווה
הטהרה ומוסדות החינוך. בלא מוסדות אלה לא ייתכנו חיים קהילתיים חרדיים.
ב. מוסדות ושֵׁירותים תומכים - מוסדות ושׁירותים שהם חלק בלתי נפרד מחיי הקהילה
החרדית: בית-מדרש, מיכלי גניזה, קופות צדקה, לוחות מודעות וגני משחקים.
ג. מוסדות ושירותים קהילתיים מודרניים – מוסדות ושׁירותים הנדרשים על-ידי כל קהילה החיה.במאה ה-21, והם חלק מדרך החיים המודרנית: מרכז מסחרי, קופת-חולים, גינון ציבורי,
טלפונים ציבוריים ופחי אשפה.

מוסדות הליבה

בית-הכנסת

בית-הכנסת, בית-התפילה היהודי. שמו נגזר מן השורש כ.נ.ס, משום היותו מקום ההתכנסות של הקהילה היהודית לצורך תפילה. הוא מכונה גם "מקדש-מעט" מפאת קדושתו והשוואתו לבית-המקדש שחרב.

ההתכנסות לתפילה היא משמעותית לגבר היהודי המחויב להתפלל שלוש פעמים ביום, מפני שחלק מהתפילות צריכות להיות "תפילה בציבור". לצורך כך נדרש מניין - מינימום של עשרה גברים בוגרים (מעל גיל בר-מצווה). "ומנין לעשרה שמתפללין ששכינה עמהם? שנאמר אלהים נצב בעדת אל" (תלמוד בבלי, מסכת ברכות, ו' ע"א). גבר שמסיבות שונות איננו יכול להתפלל במניין איננו ממלא את חובותיו כיהודי מאמין.

בבתי-כנסת אורתודוקסיים קיימת הפרדה בין נשים לבין גברים. ברוב בתי-הכנסת מוקצה לנשים איזור מסוים ביציע או מאחורי איזור הגברים או לצידו. הוא קרוי "עזרת-נשים" (השם נלקח מהאיזור שעד אליו יכלו הנשים להיכנס בבית-המקדש). על-פי ההלכה, די שתהיה מחיצה בגובה של מטר בין הנשים לבין הגברים, ויש פוסקים המחמירים - שגובה המחיצה יהיה עד מעל לראשי המתפללים. בבתי-הכנסת החרדיים המחיצה מותקנת כך שלא יהיה אפשר לראות את הנשים. הטכניקות הן שונות - החל בסבכה הבנויה מסרגלי עץ צפופים מורכבים שתי-וערב וביניהם סדק צר (בתולדות-אהרן), דרך סבכת מתכת העשויה מעוינים וביניהם מרווחים קטנים (בבעלז) וכלה בזכוכית חד-כיוונית המשמשת כמראה מצד הגברים (בקרלין).

הנשים בקהילות החרדיות (בשונה מהקהילות הדתיות-לאומיות) אינן נוהגות להתפלל בבית- הכנסת בליל-שבת. בקהילות החסידיות הן באות לעיתים להשתתף ב"טיש" הנערך בשעות הערב המאוחרות, אך גם שם נוכחותן דלה למדַי בדרך כלל.

בית-הכנסת הוא המוקד המרכזי של החיים החרדיים, הן כמקום תפילה והן כמרכז חברתי וקהילתי. על כל בית-כנסת מתנוסס שילוט המציין שיוך מודגש וברור למניעת בלבול – "בית-הכנסת של ....", ובמקומות שבהם עומד להיבנות-בית-כנסת מציבים זמן רב מראש שלט המכריז כי במקום זה ייבנה "בית-הכנסת של....." (שלט לקראת בניית בית כנסת)

השאיפה היא שמבנה בית-הכנסת יהיה גדול, מפואר ומרשים אך קיימים גם בתי-כנסת קטנים מאד הממוקמים במבנים ארעיים. לעיתים מוצב המבנה הנייד - כיוזמה של אנשים פרטיים - במגרש החניה של בית מגוריהם. חזית המבנה מצופה באבן אך הצדדים האחרים נשארו כשהיו, ומעל הדלת מותקן שלט המציין כי זהו בית-כנסת. האסתטיקה וחוקי הבנייה אינם נראים כמשמעותיים במיוחד. במקרים אחרים בתי-כנסת ממוקמים בדירות מגורים "בקומה ג'".

בתי-כנסת קטנים אלה המפוזרים בכל רחבי השכונה הם חלק מיצירת סביבה אמונית-תורנית, ועם-זאת - הם עדוּת לפלגנות ולסקטוריאליות של החברה החרדית.

התפילות הן חלק נכבד מהפרקטיקה הדתית היום-יומית, ולכן לתת-קבוצה קטנה המעוניינת להתפלל יחד על-פי סגנונה והרגליה נוח מאד להציב בית-כנסת קטן וקרוב למקום מגוריה.

חברי הקהילה מתגוררים במרחק הליכה סביר מבית-הכנסת. מרחק ההליכה משמעותי גם בימי החול, מפני שלְרוב האנשים אין מכונית, אך הוא משמעותי הרבה יותר בשבת ובחג שכן הנסיעה במכונית אז אסורה על-פי ההלכה וחייבים לצעוד מספר פעמים מהבית לבית-הכנסת וחזרה.

מקווה טהרה

בכל שכונה יש מקווה אחד לפחות לגברים ולנשים. המקוואות יכולים להיות ממוקמים באותו מבנה ורק מקפידים על כך שתהיינה להם כניסות נפרדות, מכיוון ששעות הפעילות שונות: גברים – בשעות היום ונשים - בערב. המקוואות בנויים בשלוש שיטות העונות על פסיקות ההלכה בשאלה "מהו מקווה כשר?":

שיטת הזריעה - במקווה הזריעה בונים שני בורות. בור אחד הוא מקווה הטבילה, ובבור השני ממלאים ארבעים סאה מי גשמים (330 או 650 ליטר, לפי שיטות שונות), והוא נקרא "אוצר זריעה". עושים נקב בקיר בין שני המקוואות, וממלאים את מקווה הטבילה על-ידי כך ששופכים את "מי העיר" (=מים שאובים) לתוך בור מי הגשמים עד שהם נשפכים לתוך מקווה הטבילה. פעולה זאת נקראת "זריעה". מים פסולים מתערבבים בה בתוך המים הכשרים, והרי הם כנזרעים בתוכם, והזריעה מטהרת אותם.

שיטת ההשקה - במקווה השקה בסמוך למקווה הטבילה חופרים בור נוסף, וממלאים אותו בארבעים סאה מי גשם. הבור הזה נקרא "בור השקה". עושים נקב בקיר בין שני הבורות. ממלאים את מקווה הטבילה במי העיר (=מים שאובים) עד מעל הנקב, כדי שיתחברו עם מי הגשמים שבבור השני דרך הנקב. זוהי – השקה. משיקים מים כשרים למים פסולים, ועל-ידי זה מכשירים את המים הפסולים.

שיטת ההשקה "בור על-גבי בור" – על-פי שיטת חב"ד בונים מקווה על-גבי מקווה, המוכשר על-ידי השקה וזריעה כאחד. יוצרים בור עמוק. מחציתו התחתונה היא אוצר למי הגשמים, מעליו בונים רצפה, ומעל לרצפה ממשיכים את הבור כך שנוצר מקווה נוסף. כלומר - תקרת המקווה התחתון היא רצפת המקווה עליון. המקווה העליון ממולא במי ברז, ובו טובלים. ברצפה/תקרה שבין שני המקוואות יש שני נקבים (כשיעור טפח כל אחד) אשר באמצעותם מתחברים המים שבמקווה העליון למים שבמקווה התחתון.

בכל מקרה - משתדלים למקם את המקווה במקום מבודד מעט שאינו גלוי לעיני העוברים ושבים על-מנת לשמור על צנעתן ועל פרטיותן של הנשים הבאות לטבול בו. (מיקום המקווה)

מקווה כלים

ליד מקווה הטהרה נמצא מקווה כלים המיועד לטבילה ולטיהור של כלים חדשים שאינם מתוצרת יהודית. לפני הטבילה יש לנקות את הכלים מכל תווית ומדבקה. על המטביל לאחוז בכלי ברפיון או להניחו בתוך סל רשת. גם הסרת המדבקות וגם צורת האחיזה חשובות על-מנת שלא תהיה חציצה בין הכלי ובין המים. את הכלים יטביל אדם מעל גיל בר–מצווה או בת-מצווה. המטביל כלי מתכת וזכוכית מברך "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על טבילת כלים". כלי חרס המצופים ציפוי זכוכית נוהגים להטביל בלי ברכה.

מוסדות החינוך

מוסדות אלה הם חלק ממוקד הקהילה. למוסדות הלימוד של הבנים ול"כולל" של האב נודעת משמעות מרכזית בבחירת מקום המגורים. הם מרכזיים ומשמעותיים בחיי החרדים עד כדי כך שמשפחה לא תעבור לדירה גדולה יותר באיזור אחר של העיר, ותעדיף להצטופף בדירתה מאשר להחליף את מוסדות חינוך שבהם לומדים האב והילדים.

מעונות יום לתינוקות: משותפים במרבית הזרמים לבנים ולבנות.

החל מגיל 3 מפרידים בין בנים ובנות, ומוסדות הלימוד מחולקים בהתאם לכך:

מוסדות החינוך לבנות:
גן ילדות - המקביל לגן ולגן חובה (גיל 3-6). בחלק מהגנים השפה המדוברת היא יידיש.

בי"ס יסודי - רשת "בית-יעקב" או בי"ס המשתייך לחינוך העצמאי כגון "בית-ברכה" של חסידות
קרלין ו"בית-מלכה" של חסידות בעלז". (גיל 6-13).

סמינר – מקביל לחטיבת-ביניים ולתיכון (גיל 13-18). במרבית הסמינרים הבנות ממשיכות ללמוד עוד שנה או שנתיים מעל גיל 18. הלימודים האלה מיועדים להכשרה מקצועית בנושאים מגוונים כגון הנהלת חשבונות, עיצוב פנים, יישומי מחשב ועוד.
הסמינרים של רשת "בית-יעקב" פתוחים לכלל הציבור החרדי. לפיכך לומדות בהם בנות מזרמים שונים, אשר לא תמיד מקובלים על כל ההורים. בעיקר הם אינם מעוניינים שבנות אשכנזיות תלמדנה עם בנות ספרדיות או עם בנות למשפחות של "בעלי תשובה", ולכן הוקמו בשנים האחרונות סמינרים שונים המבדלים את עצמם בצורות שונות (לימוד ביידיש, שייכוּת לחסידות מסוימת) כמפורט בהמשך. הלימודים ב"בית-יעקב" כוללים לימודי חול ולימודי קודש. מרבית השעות מוקדשות ללימודי חול ואלה כוללים: אנגלית, ספרות, חשבון, היסטוריה, הבעה, טבע, ספורט, מלאכה, גיאוגרפיה, דקדוק וכד'. לימודי הקודש כוללים: תורה, תולדות עם ישראל, דינים –קיצור שולחן-ערוך, פרקי אבות, יהדות, פרשת השבוע ביאורי תפילה וכד'. אלה הם נושאים האמורים לסייע לבנות למלא בהצלחה את תפקידן כאשה יהודייה טובה ולהחדיר בהן את החשיבות שבנישואין לבן תורה ובתמיכה בו במהלך לימודיו.

הסמינרים לבנות מותאמים לקהילות השונות ולדרישותיהן מבחינת תכנית הלימודים ומידת ההקפדה הדתית. הסמינרים בירושלים, למשל, נעים על הסקלה שבין "בנות-ירושלים" הקיצוני לבין "אפיקי-דעת" המודרני.

בסמינרים החרדיים הקיצוניים, המזוהים עם קהילות כגון נטורי-קרתא, תולדות-אהרן וברסלב המתגוררות בסביבות מאה שערים – "בנות-ירושלים", "בנות-רחל" ו"הסמינר הישן" – שפת הלימוד היא יידיש, התכנים הנלמדים כוללים לימודי קודש מתוך מקראות אשר נערכות במיוחד בעבור התלמידות ולא מהטקסטים המקוריים, סיפורי תורה, דינים שונים ובעיקר כלכלת בית – תפירה, בישול, רקמה וכד'. ה"סמינר הישן" יוצא דופן כיוון שהוא שייך לרשת "בית-יעקב". מתוקף השיוך הזה הוא פתוח לבנות מכלל גוֹני הציבור החרדי, אך יש בו כיתות חסידיות וכיתות נייטרליות. בכיתות החסידיות לומדות כמעט אך ורק בנות ממשפחות חסידיות ומעט מאד בנות ספרדיות. בכיתות הנייטרליות לומדות כל שאר הבנות (והן בבחינת סוג ב'). עם זאת, מקפידים בו על צניעות ועל מילוי מצוות ברמה גבוהה ביותר. מנהל הסמינר עומד בכל בוקר בשער הסמינר ובודק את הופעתן של הבנות, קרי - אם הן לבושות בהתאם לכללי הצניעות המחמירים ביותר.

סמינרים במרכז הסקלה מזוהים בעיקר עם החסידויות השונות כגון, "בית-מלכה" של חסידות בעלז, "בית-ברכה" של חסידות קרלין, "סמינר חסידי" של חסידות גור ועוד. בסמינרים האלה הלימודים מתקיימים בחלקם ביידיש ובחלקם בעברית (או בלשון הקודש - עברית ללא חידושיו של בן-יהודה ובהברה אשכנזית). רוב הבנות דוברות עברית מהבית ומשתמשות בה לתקשורת ביניהן. הסמינרים מקפידים ללמד ביידיש על-מנת לסנן ביתר קלות בנות שאין חפצים בהן – בעיקר ספרדיות ו"בעלות תשובה". הלימודים בסמינרים האלה כוללים קשת רחבה של נושאים הן בלימודי החול והן בלימודי הקודש. על-מנת ללכת "בין הטיפות" ולתמרן בין ההורים המצדדים בהשכלה רחבה לבנות ובין אלה המתנגדים לכך מוצאים לעיתים בסמינרים פתרונות יצירתיים. כך, למשל, ב"בית-מלכה" מלמדים אנגלית במעין שיעורים פרטיים המוסדרים בבית הספר ונערכים בכיתות הלימוד. הבנות בוחרות אם להשתתף בהם או לא.

במקביל לסמינרים החסידיים קיימים סמינרים ליטאיים כגון:
"סמינר הסניף" של הרב מנדלסון מיועד לבנות אברכים ליטאיים, ומחנכים בו לקו חזק ולהקפדה במצוות.
"הסמינר החדש" של הרב ליברמן מיועד לבנות ממשפחות ליטאיות שבהן האב עובד אך גם לבנות אברכים. סמינר זה נחשב לפחות נוקשה מ"הסניף".
בשני הסמינרים ישנם מסלולים להוראה ולימודי מקצועות נוספים כגון הנדסאות מחשבים, גרפיקה, הנה"ח, חינוך מיוחד וכד'.

בקצה השני של הסקלה נמצאים סמינרים המוגדרים כפתוחים וכמודרניים. כך, למשל, "מעלות", "אפיקי דעת" ו"סמינר דו פארק". סמינרים אלה מיועדים לבנות מבתים מודרניים, אמריקניים, שבהם שני ההורים עובדים. לעיתים אפילו יש טלוויזיה בבית, מותר ללכת בחצאית ג'ינס ומותר לבנות ללכת לקניון או למסעדה. הלימודים בסמינרים האלה כוללים אנגלית, ספרות, חשבון, היסטוריה, הבעה, טבע, ספורט, מלאכה, גיאוגרפיה דקדוק ולימודי קודש (תורה, תולדות עם ישראל, דינים –קיצור שולחן-ערוך, פרקי אבות, יהדות, פרשת השבוע ביאורי תפילה וכד'). קיימים בהם גם מסלול ללימודי הוראה ומסלול ללימודי מקצוע כגון, מחשבים, עיצוב פנים, הנה"ח, גרפיקה ועוד.

מוסדות החינוך לבנים:
גן-ילדים – (גיל 3-4) מקביל לגן-הילדים החילוני. השפה המדוברת בחלק מהגנים היא יידיש.

מכינֶה - (גיל 4-6) מקבילה לגן-החובה בחינוך הכללי. המכינֶה - כשמה כן היא - מכינה את הילד לקראת לימודיו בבית-הספר היסודי, הנקרא גם "תלמוד-תורה" או "חיידר".

תלמוד-תורה - "חַיידֶר" בהגייה אשכנזית, (גיל 13 - 6). תלמודי-התורה המכונים ת"תים, נמצאים בשכונה והילדים הולכים אליהם ברגל או מוסעים אליהם באופן מאורגן. בדרך כלל נהוג בהם יום לימודים ארוך.
ישיבה קטנה - (גיל 13-15/16) איננה נמצאת בהכרח בשכונה. ברוב הישיבות הקטנות, הפנימיה מופעלת לתלמידים מן הפריפריה בלבד. ב- 25% מהישיבות הקטנות נוסעים הילדים בהסעות מאורגנות, המביאות אותם לישיבה בשעות הבוקר ומחזירות אותם הביתה בשעות אחר-הצהריים. הלימוד כולל לימודי קודש בלבד – 75% גמרא ופירושים ו- 25% תורה וחז"ל.

מתיבתא - (גיל 12-17) ב- 60% מהמתיבתות הלימודים נערכים בתנאי פנימייה, וב- 40% מתקיימים לימודי יום ארוך. "מתיבתא" היא המילה הארמית ל"ישיבה", והיא שונה מהישיבה הקטנה בתוכן הלימודים. הרכב הלימודים: 80% לימודי קודש, 5% חשבון, 5% דקדוק, 5% גיאוגרפיה, 5% היסטוריה.

ישיבה גדולה - (מגיל 16 עד הנישואין) איננה נמצאת בדרך-כלל בשכונת המגורים. ב- 85% מהישיבות הגדולות הלימודים הם בתנאי פנימייה, והם כוללים לימודי קודש בלבד: 100% גמרא. סדר-היום המקובל בישיבות הוא: בשעה 07:00 - תפילת שחרית וארוחת בוקר; בין השעות 09:00-13:00 סדר א' (לימוד בעיון כולל שיעור); הפסקה לארוחת צהריים; בין השעות 15:00-19:00 סדר ב' (לימודי בקיאות); לאחר מכן מוסר - וערְבית, הפסקה לארוחת ערב, ומשעה 21:00 ועד שעות הלילה המאוחרות - סדר ג' - לימוד חופשי בהתאם לרצונו של הלומד.

"כולל" – (מיועד לגברים נשואים). בעבר שימש המונח "כולל" לציון קופות לגבייה ולחלוקה של כספי תרומות (ה"חלוקה") של יהודי חוץ-לארץ ליהודים היושבים בארץ-ישראל. היות שברוב המקרים כיום האברכים מקבלים מלגה חודשית קבועה בזמן לימודיהם כדי שיוכלו לקיים את משפחתם, הושאל המושג "כולל" לציון מוסדות לימוד לחרדים נשואים.

הילדים והילדות החרדיים מוּסעים בהסעות מאורגנות למוסדות החינוך שהם לומדים בהם. ריבוי ההסעות המאורגנות נובע מכך שכל אחד ממוסדות החינוך (כמו בתי-הכנסת) מיועד לשרת קבוצה אידיאולוגית ספציפית, קרי - חצר רבנית, פלג מסוים וכד'. חברי הקבוצה מפוזרים לעיתים באזורים שונים בעיר, ולכן יש צורך להסיע אותם אל המוסד החינוכי של הזרם שהם משתייכים אליו.

מוסָדות ושֵׁירותים תומכים

בית-המדרש

המונח "בית-מדרש" מציין מקום מיוחד המשמש ללימוד התורה, שלא כמו "בית-כנסת" המציין מקום תפילה. (בית מדרש)

ההבדל בין בית-כנסת לבין בית-מדרש גורם לכך שיש דינים שונים המתייחסים לשני המקומות. אסור, למשל, לישון בבית-כנסת, אך מותר לנוח ולישון בבית-מדרש לצורך המשך הלימוד (הטעם הוא שבבית-הכנסת נמצאים זמן מועט ובקלות אפשר להישאר בו ערים, אולם בבית-המדרש נשארים שעות רבות וקשה יותר להישאר בו ערים).

הישיבה וה"כולל" הינם מוסדות לימוד שהמשתתפים לומדים בהם באופן קבוע. אל בית-המדרש באים אנשים שונים על-מנת ללמוד תורה. בבית-המדרש ישנם כל הספרים הנדרשים ללימוד, ולעיתים ה"כולל" נמצא בבית-המדרש.

המושגים "כולל" ו"ישיבה" מתייחסים לתוכן, לאופי ולאינטנסיביות של הלימוד. המושג "בית- מדרש" מתייחס למקום ולמבנה הפיסי.

מיכלי גניזה

בכל הריכוזים החרדיים נמצאים מיכלי גניזה במקומות אחדים ברחבי העיר. מיכלים אלה צבועים תמיד בכחול ונראים כבית קטן עם גג משופע. על הגג המשופע או על הדופן הקדמית של המיכל מותקנות דלתות אשר דרכן מכניסים את הדרוש גניזה, כגון - ספרי תורה, תפילין ושאר תשמישי קדושה. נוסף על כך מופיעה מדי-פעם על דפי העיתונות החרדית הערה באותיות אדומות ובה מצוין ש"דף זה מכיל דברים הדורשים גניזה", ולכן מכניסים גם עיתונים למיכל הגניזה.

חובת הגניזה נובעת מהאיסור ההלכתי להשמיד או לגרום למחיקה של כל מסמך כתוב שמופיע בו אחד משמותיו של הקב"ה. בשם "גניזה" מכנים גם את המקום שבו גונזים את הכתבים האלה.
כדברי הרמב"ם : "כל המאבד שם מן השמות הקדושים הטהורים שנקרא בהן הקדוש ברוך הוא, לוקה מן התורה; שהרי הוא אומר בעבודה זרה, ואיבדתם את שמם ... לא תעשון כן, לה' אלוהיכם" (דברים, י"ב ג'-ד').

בגניזה טומנים תשמישי קדושה (סידור, ספר תנ"ך, דברי תורה, תפילין, מזוזות ושאר כתבי קודש) פגומים שיצאו מכלל שימוש. המשתמשים בשׁירותי הגניזה מתבקשים לשלם באמצעות הכנסת הכסף לחריץ המיועד לכך במיכל. היות שאין דרך לבדוק את זהותם של האנשים ולא אם הם הפקידו די כסף במיכל, רשומה על המיכל אזהרה: "מי שלא משלם עובר בגזל" על- מנת להרתיע ולהתריע על העבֵרה הכרוכה באי תשלום הסכום הנכון (ראו - תמונה 17). את תכולת המיכלים מרוקנים וקוברים באזורים מיוחדים בבתי-קברות יהודיים. בדורות קודמים היו גונזים תשמישי קדושה גם מתחת לאבני היסוד של בתי-הכנסת או בעליות-גג מיוחדות.

קופות צדקה

ברחוב החרדי פזורות קופות צדקה שונות: קופות המיועדות לתרומות כסף נפוצות בעיקר בירושלים, ונראות כחריץ בקיר של בית-מדרש, תלמוד-תורה וכד'. בשאר המקומות קופות אלה נדירות יותר, ונראות ככספות קטנות המחוברות לבסיס בטון כלשהו.
קופות המיועדות לתרומות של מצרכי מזון יבשים "קופות" אלה גדולות ונראות כקופסאות או כעגלות סגורות ובהן פתח להכנסת המוצרים.

הגופים המציבים את קופות הצדקה רבים (מקומיים או ארציים). שם הגוף המתרים מצוין על הקופה. קופות צדקה מסוג זה נפוצות מאד בערים החרדיות החדשות, אך הן נמצאות גם בכל הריכוזים החרדיים האחרים.

מיקומן של קופות הצדקה איננו מקרי. הן מוצבות ליד מרכזי קניית מזון - חנויות מזון או דוכני מזון מהיר, כמו רוצות לומר לקונים - לכם יש אוכל, יש כאלה הזקוקים לעזרה. זוהי נקודת לחץ פסיכולוגי, מפני שאדם העובר ליד הקופות האלה כשהוא אוחז בידיו שקיות מלאות בכל טוב, יעצור לרגע ויחשוב על כל הטוב שבעולמו ואז יתרום מעט ממצרכי המזון שקנה לאחרים שלא שפר עליהם גורלם. העידוד לתרומה מועצם על-ידי כיתוב (אולי של קופירייטר) על הקופות - "תרומה אחת יותר דמעה אחת פחות". בחלק מהקופות ישנו גם פתח המיועד לתרומת כסף.

קופות לקוויטלך הן קופות נדירות יותר, נראות כקופסאות מתכת קטנות ונעולות המותקנות על עמוד מתכת בפינת הרחוב. בקופות אלה אפשר, כפי שמצוין עליהן, "להכניס פתקים (קויטלך) למען נזכירכם בתפילתם הזכה של תשב"ר לרפואה הצלחה ושאר מילי דמיטב". כלומר, הבקשה כאן היא הפוכה - אנא אַפשרו לתינוקות של בית רבן (תשב"ר) להתפלל בעבורכם. תפילתם הזכה מתקבלת מהר ובקלות בשמיים ובכך שתאפשרו להם להתפלל בעבורכם תְּזַכּו אותם במצווה.

לוחות מודעות ופשקווילים

מאות לוחות מודעות מוצבים ברחובות הערים בני-ברק וירושלים. גם בערים החרדיות החדשות ובשכונות החרדיות בערים החילוניות ישנם לוחות מודעות אך במספר קטן יותר. נוסף ללוחות המודעות הרשמיים אפשר לראות מודעות מודבקות במקומות שונים שאינם מיועדים לכך, כגון תחנות אוטובוס, גדרות, קירות וכד'.

לוחות מודעות אלה, שאינם קיימים כמעט בשכונות החילוניות, משמשים כמקור מידע חשוב בגלל הֶעדר מוחלט של טלוויזיה ובשל מיעוט ההקשבה לרדיו. האוכלוסייה החרדית קוראת כל מילה שהיא נתקלת בה. בימי החול ובעיקר בימי השבת נוהגים החרדים לטייל ברחובות וכחלק מהבילוי - לקרוא את המודעות התלויות על לוח המודעות. המודעות ברחוב החרדי כוללות פרסומים של מוצרים כגון גבינה, ספרים, מגבעות, טלפונים סלולריים, ריהוט ועוד, ושירותים שונים, כגון הסעות למירון, הסעות לים וכד'. ועוד מופיעות מודעות על אירועים שונים כגון הכנסת ספר תורה, ערב נשים וכד'.

ברחוב החרדי בולטות מאד מודעות האבל. המודעות האלה שונות ממודעות האבל המקובלות בחברה החילונית הן במראן והן בתוכנן. במראה – הן גדולות, וככל שהנפטר חשוב יותר, מודעות האבל גדולות יותר ומספרן רב יותר, כך שלעיתים הן ממלאות כל שטח אפשרי. מודעות האבל אינן מוקפות במסגרת שחורה. בתוכן – מהללים את הנפטר ומציינים את כל תאריו. פרידמן מציין כי "קריאה מדוקדקת בהן מלמדת על הזיקה לסביבה הפיזית-חברתית, על הזהויות הקהילתיות והמשפחתיות ועל מעמדו החברתי של היחיד." בתחתית המודעה בצד שמאל יצוין שם משפחתו של הנפטר ומתחתיו בני משפחתו בלי פירוט שמי - אשתו בניו בנותיו, כלותיו וחתניו, נכדיו ולעיתים גם ניניו - מתחת לשורה זאת יופיעו שמות משפחה נוספים מן המעגל השני של האבלים (המחותנים) בלא שמות פרטיים. ההסבר לכך, כפי שמציין פרידמן, טמון בעובדה שבחברה החרדית "די בציון שמות המשפחה כדי לזהות את הרשתות המשפחתיות-חברתיות לא רק של הנפטר, אלא גם של ילדיו. כמו-כן - די לפרסם את דבר האבל במודעות קיר, כדי שהוא יובא לידיעת קרובים וידידים, גם אם הם מתגוררים במקום אחר."
מלבד לוחות המודעות נפוצים - בעיקר בירושלים - הפשקווילים. הפשקווילים הם הדרך בה מביעים דעה בנושא "בוער". אליבא דפרידמן משמשים הפשקווילים ביטוי לאורח החיים החרדי הייחודי ולאופיו הדתי-חברתי של הגטו החרדי. הקהילה החרדית מקיימת אורח-חיים קהילתי הדוק, "זיקתה של הקהילה היא מרכיב בזהותו של היהודי החרדי...הוא מבטא את זיקתו הקהילתית ומחזקה לפחות פעם בשבוע ביום השבת...בדרכו לתפילות הוא פוגש במכרים ומשוחח עימם ואף חולף על פני מודעות הקיר והפשקווילים וקורא בהם. השבת גם מוקדשת לביקורי חברים וקרובים...לעיתים נסבות השיחות על תוכנן של מודעות הקיר. אלו מהוות אפוא חלק מהשיח המורכב בין החרדי וסביבתו החברתית והפיזית."

הפשקווילים מודפסים בדרך-כלל באותיות שחורות על נייר לבן (לעיתים רחוקות יהיו מודפסים באותיות אדומות על נייר לבן). הכותרת מודפסת באותיות גדולות ומנוסחת בדרמטיות על-מנת למשוך את תשומת-ליבם של העוברים והשבים - "הצילו!", "פרויען! האט'ס רחמנות!!!" (נשים! שתהיה בכן רחמנות!!!), "הסכמה שבשתיקה", "שאלי שרופה באש. תורה תורה חגרי שק!", "מחאה", "אלוקים שונא זימה", "אל יישאר איש בביתו". הנושאים שהפשקווילים מתייחסים אליהם מגוונים – מחאות נגד המדינה הציונית, צניעות הנשים, חידושים טכנולוגיים, מצעד הגאווה, מלחמות פנימיות ועוד. אורך החיים של המודעות קצר ביותר, כפי שמציין פרידמן: "מי שמדביק מודעה בבוקר עלול כעבור זמן קצר למצוא אותה מושחתת או מכוסה במודעות אחרות. מודעות ופשקווילים בעלי רגישות פוליטית-דתית או אישית עשויים להישחת בתוך זמן קצר. לכן במקרים רבים מודבקים מודעות ופשקווילים כאלה זמן קצר ביותר לפני כניסת השבת, ופשקווילים המכוונים נגד סמכויות דתיות מודפסים בפורמט קטן ומפוזרים ברחוב מתוך מכונית נוסעת." הפשקווילים יכולים להיות מודפסים על-ידי גוף רשמי כמו הבד"צ או על- ידי אלמונים. על-פי מידת החשיבות של החתום על הפשקוויל כך מידת השפעתו על הלך הרוח בציבור. השחתת הפשקווילים מעידה, לדעתי, על חוסר הסובלנות לדעה שונה. משמידי הפשקווילים מביעים בכך את מחאתם על הכתוב, ובמקום לנסח דעה אחרת ולתלות לצד הפשקוויל הם מעדיפים לקרוע את הדעה המובעת בו ולהשמידהּ. נוסף על כך, הלהט לדבוק בדעה מסוימת מעיד על סוציאליזציה מוצלחת, על-פי שיטתם של החרדים. הציבור החרדי מתחנך על הסכמה ועל צידוד בדעת מנהיגיו, כך שכל קבוצה משוכנעת בָּאמת המובעת על-ידי הרב המנהיג אותה, ובאופן אוטומטי אף אינה מוכנה להקשיב אפילו לדעות אחרות (גם אם הן מגיעות מרבנים).

האדם החרדי קורא באותה מידת עניין את מודעות הפרסום, את הפשקווילים ואת מודעות האבל. הפשקווילים בירושלים מודבקים בחלקם באופן רשמי על-ידי מדביק הפשקווילים של העירייה ובחלקם על-ידי "חאפרים". ההדבקה נעשית לרוב על קירות הבתים או על גדרות האבן אפשר להבחין במקומות אחדים בסימון של פס צבע אדום או כחול על קירות האבן. אלו הם הסימנים של מדביקי הפשקווילים הרשמיים והלא רשמיים, והם מורים על חלוקת השטח. אדום – לעירייה, וכחול – ל"חאפרים".
מחוץ לירושלים מודבקים הרבה פחות פשקווילים, ולכן גם ההדבקה היא אקראית ואינה מוסדרת או סדירה. בערים החדשות אין מדביקים פשקווילים, אך יש בהן מוֹדעוֹת המנוסחות כמו הפשקווילים ודומות להם במראן.

גני משחקים

בסקר שערך מכון גיאוקרטוגרפיה בשנת 2000 התברר כי 69% מהמשפחות החרדיות משתמשות בגן ציבורי. כצפוי, משפחות עם ילדים משתמשות בשטחים אלה בשכיחות גבוהה יחסית. ההרכב הדמוגרפי של האוכלוסייה החרדית והעובדה שרמת המינוע שלה נמוכה, מחייבים הקצאת שטחים בעבור הילדים ביישובים החרדיים.

גני משחקים המותקנים בשכונות חילוניות הם חלק מסמל הסטטוס של השכונה. חלקם משודרגים ונראים כגן-פסלים מודרני בעל ערך מוסף אמנותי. גני המשחקים, המכונים בפי החרדים "גינה", מותקנים בינות לבנייני המגורים ועונים, למעשה, על צורך בסיסי. הם מסַפקים שעות תעסוקה ובילוי לילדים שאין בביתם מחשבים או טלוויזיה, ולעיתים אפילו לא מרחב מספיק למשחק בעבור מספר ילדים.

כל אחד מגני המשחקים כולל בדרך-כלל מתקן מרכזי גדול ומספר מתקנים קטנים. המתקן הגדול מורכב מסולמות, ממגלשות, מצינורות זחילה, ממוט גלישה, מחבלים וכד'. המתקנים הקטנים הם נדנדות מאזניים, חיות על קפיץ, קרוסלה ונדנדות מושב. מתקני המשחקים מורכבים על משטח חול או על אריחים רכים מיוחדים(גני משחקים ירושלים ) (ויקרים) המיועדים למנוע פציעה במקרה של נפילה. בצידם ניצבים ספסלים לנוחות האימהות המלוות את הילדים ל"גינה". גני המשחקים הם בבחינת נקודה צבעונית ועליזה בנוף החרדי המונוטוני.

בריכוזים הוותיקים של האוכלוסייה החרדית בירושלים ובבני-ברק מעטים גני המשחקים לילדים. מספרם נמוך באופן משמעותי לעומת גני המשחקים בערים החרדיות החדשות.על חשיבותם של גני המשחקים מעיד מכתב הורים שפורסם ב"יתד נאמן" ובו שוטחים ההורים את תחינתם בפני ראש העיר בני-ברק על-מנת שיקים גן משחקים באיזור מגוריהם. בערים החדשות מותקנים גני משחקים קטנים יחסית בין כל שניים-שלושה בניינים או לידם, כך שמספרם רב ביותר. בשכונות החרדיות בערים החילוניות ישנם באופן יחסי גני משחקים רבים יותר מאשר בבני-ברק ובירושלים אך פחות מאשר בערים החדשות.

האוכלוסייה החרדית מעדיפה גנים קטנים רבים על גנים גדולים ומעטים. כאשר פזורים גנים רבים בשכונה סביר להניח שהילדים לא ייאלצו ללכת רחוק מהבית על-מנת לבלות בשעות אחר הצהריים, וגם אם אימם איננה נמצאת עימהם ב"גינה", היא יכולה להשקיף עליהם מבעד לחלון הבית. טעם נוסף שלא להקים גנים גדולים, מרובי צמחיה - פינות המסתור שבהם עלולות להוות מכשלה בקשרים שבינו לבינה. בהעדפה לגנים קטנים יש גם היבט פרקטי – בכל בניין חרדי טיפוסי מתגוררים ילדים רבים, כך שאם גן המשחקים משרת רחוב, למשל, הרי שהעומס עליו, הצפיפות והבלאי יהיו גדולים ביותר. בגן קטן המשרת שניים-שלושה בניינים בלבד יהיה קל יותר לשמור על המתקנים, והצפיפות בו תהיה פחותה. בריכוזים הוותיקים הגנים אינם ירוקים או מטופחים, אלא הם שטחים קטנים המרוצפים לעיתים באריחים רכים ובטיחותיים, ולעיתים אין בהם ריצוף כלל אלא רק תשתית חול. בדרך-כלל כל סביבת הגן אינה נקייה במיוחד.

בערים החדשות (אלעד ומודיעין-עילית) הגנים מרוצפים כנ"ל, אך הם נקיים ומסודרים, והחול מוחלף בהם מדי-פעם על-ידי הרשות המקומית. בחלק מהגנים (בעיקר במודיעין-עילית) הותקנו רשתות הצללה, כך שהם מותאמים למשחקים גם במזג אוויר לא נוח.

הילדים הם המשתמשים העיקריים בשטחים פתוחים לא פרטיים בשכונה החרדית. התופעה של משחק ילדים בקרבת הבית שכיחה בעולם ונובעת מהצורך של הילדים לשחק ולהתגודד יחדיו. גני המשחקים משמשים את הילדים ברמת אינטנסיביות שונה בגילאים השונים. הבנים משחקים בגני המשחקים עד היותם בני-מצווה. לאחר בר-המצווה הם משנים את לבושם ללבוש זהה לזה של המבוגרים וגם התנהגותם משתנה בהתאם לכך. יתר על כן, הם עוברים ללמוד בישיבה קטנה אשר לא תמיד נמצאת בעיר מגוריהם. לעומתם - הבנות - גם אחרי גיל בת-מצווה באות עדיין לגן המשחקים - בעיקר עם אחיהן הצעירים.

אל הגנים בכל השכונות מגיעים בשעות אחר הצהריים ילדים רבים. לעיתים לבדם, לעיתים ילדים בוגרים שומרים על אחיהם הצעירים (ובכך לא רק שהם מסייעים לָאֵם, אלא גם מפתחים אחריות ולומדים מהר מאד מיומנויות של הורים), לעיתים באים הילדים בחברת אבותיהם ולרוב בלוויית אמהותיהם. בזמן שהילדים משחקים יושבות האימהות על הספסלים או על הגדר הנמוכה המקיפה את הגן ומשוחחות על הא ועל דא.

השהייה בגן מלווה כמעט תמיד באכילה של חטיפים או כריכים, ובשתייה של מים או מיץ הנמזגים מבקבוקי פלסטיק גדולים לכוסות חד-פעמיות. המזון והשתייה מוּבאים בשקיות מהבית.

מוסדות ושֵׁירותים מודרניים

מרכז מסחרי

בשכונות הוותיקות בירושלים ובבני-ברק מרבית החנויות מתרכזות ברחובות הראשיים (רבי עקיבא וז'בוטינסקי בבני-ברק, ורחובות שכונת גאולה בירושלים), אך ישנן גם חנויות הנמצאות ברחובות צדדיים. אלה הן בעיקר חנויות מכולת, חנויות סידקית וכד'. בדרך-כלל החנויות קטנות בשטחן (20-30 מ"ר) ולכן הן צפופות מאד ודחוסות בסחורה המסודרת על מדפים לאורך הקירות מהרצפה ועד לתקרה. במרץ 2006 נפתחה ברחוב רבי עקיבא בבני-ברק בצעד יוצא דופן חנות הכל-בו הראשונה בעולם המיועדת לנשים בלבד. החנות נפתחה על-ידי המשביר החדש לצרכן בהשקעה של 2 מיליון דולר ושטחה 1,100 מ"ר. היא מוקמה בתוך קניון בני-ברק, והוביל אליה גרם מדרגות נעות שעליו הורשו לעלות רק נשים. הניסיון הזה לא עלה יפה ונכון לאמצע שנת 2007 החנות פתוחה גם לגברים, אף-על-פי שעיקר הסחורה בה עדיין מיועדת לנשים.

בשכונות החרדיות בערים החילוניות, הדברים שונים מעיר לעיר. ברמת בית-שמש ישנם מרכזים מסחריים הכוללים חנויות רבות ומגוונות אשר מרוכזות במבנה מרכזי. המעבר מחנות לחנות נעשה תחת כיפת השמיים. בעיר אשדוד ישנם מרכזים מסחריים קטנים הכוללים בעיקר חנויות מזון - מכולת, ירקות ופירות, בשר ודגים. בקרית-צאנז ישנן מעט מאד חנויות, בעיקר מתחום המזון, ונוסף על כך - חלפני כספים. ברמת- ויז'ניץ - מעט מאד חנויות וכולן בתחום המזון.

החנויות הרשמיות בערים החדשות (להבדיל ממסחר הלילה - כמפורט להלן) מרוכזות במרכזים מסחריים, ואינן פרוסות על-פני רחובות שלמים. מרכזים אלה בנויים בחלקם כקומת הקרקע של בניין מגורים, וחלקם נפרדים ממגורים וכוללים קומה תחתונה שבה נמצאות החנויות וקומה עליונה שבה נמצאים משרדים שונים (ביטוח, הכשרה מקצועית, ייעוץ כלכלי ועוד) וכן קופת-חולים. החנויות במרכזים האלה מצומצמות מאד מבחינת תחומיהן - מזון, ירקות, בנק, דואר, מזון מהיר, אופטיקה, כלים חד-פעמיים ולעיתים ביגוד וכלי כסף.

על ההיצע המצומצם של החנויות בכל האזורים החרדיים מחפות ה"מכירות". זהו הכינוי השגור בפי בני המגזר החרדי ומתייחס למה שאפשר לכנות בשם "מסחר הלילה" (ראו - פרוט בערך "דיור – רכישה והשכרה"). "מסחר הלילה" מתנהל במקביל למסחר הרגיל - מסחר היום - וכולל את ה"חנויות" הנמצאות בדירות הפרטיות. הסידור הזה מאפשר ללקוחות להגיע לקניות בשעות הערב, לאחר שהילדים נרדמו והבעלים חזרו הביתה מעיסוקיהם. המחירים ב"חנויות" האלה זולים באופן משמעותי מן המחירים בחנויות של מסחר היום מפני שלבעליהן אין הוצאות רבות (שכר דירה, מיסים, שכר עבודה) - כאלה של בעלי החנויות הרגילות. חנויות "מסחר הלילה" מפרסמות את עצמן רק לעיתים רחוקות בעיתונות החרדית היומית ("המודיע", "יתד נאמן"). רוב הפרסום נעשה באמצעות שילוט על הבניין, מודעות בעיתוני פרסום שכונתיים וכמובן - מפה לאוזן.

למסחר הבלתי רשמי ישנם גם גוונים נוספים: כך, למשל, חנות "אלטרנטיבית" הממוקמת במגרש חניה ומציגה את מרכולתה (נעליים) על מדפים מאולתרים. כך גם אוטומטים למכירת משקאות קרים או חטיפים מתוקים ומלוחים המוצבים בעיקר בקרבת הישיבות - לשׁירות התלמידים.

מקומות אוכל

במרבית המרכזים המסחריים נמצא מקומות למכירת מזון מהיר כגון פיצה, פלאפל ושווארמה. אפשר לראות בכך חלחול של דפוסי חיים חילוניים אל תוך החברה החרדית. היהודי החרדי לא העז עד היום לאכול בעמידה ברחוב. אכילה כזאת נתפסה בעיניו כראויה לבהמות. לפיכך - מכירת המזון המהיר נעשית ברובה בתוך חנות שאפשר לשבת בה ליד שולחנות ולאכול. נוסף על כך - בדוכן מזון מהיר אי-אפשר להקפיד על הפרדה בין המינים ובכך עוברים על איסור חמוּר ביותר. כיום ישנם מעט מקומות כאלה המיועדים לציבור החרדי. על המקומות האלה חל איסור להיות פתוחים בשעות הלילה, והם פועלים באינטנסיביות בשעות היום במרכזים המסחריים. כשרות המזון בדוכנים ברורה מאליה, אך בעליהם טורחים לציין במפורש מקומות שבהם הכשרות היא מהודרת, כגון בד"צ העדה החרדית. דוכנים אלה נקראים בשמות שונים, ועם-זאת - השלטים המתנוססים מעליהם מכריזים ברמה על יהדותם כגון "בס"ד", "פלאפל יהודי" "באישור רבני הקריות" וכו'.

קופות חולים

בערים החרדיות החדשות קיים מספר גדול של סניפי קופות החולים השונות. ריבוי הילדים וההריונות ומיעוט המכוניות מקשים על הניידוּת, מצריכים פתיחת סניפים בכל שכונה על-מנת לענות על צרכיה של האוכלוסייה. בשיחות שקיימתי עם נציגים של חלק מקופות החולים, הם הדגישו בפניי את היותם קשובים לצרכים הספציפיים של האוכלוסייה החרדית. כך, למשל, ההקפדה על איוש משרת הגניקולוג ברופאה אִשה אשר נוכחותה מַשרה ביטחון והרגשה נוחה יותר לפציינטיות שאינן מורגלות בקשר עם גברים ולא כל שכן בנושא כל-כך אינטימי. והיות שהנשים הן אלה המטפלות בילדים משתדלים לאייש גם את משרת רופא-הילדים ברופאה אִשה. רופאי משפחה גברים מטפלים בגברים ורופאות - בנשים. נוסף על כך - קופות החולים יוצאות במבצעים של ביטוח-משלים הכוללים את המשפחה (הורים וילדים מתחת לגיל 18) כחבילה אחת מבחינת גובה התשלום בלא התייחסות למספר הנפשות בה. גם בנושא הפרסום מתחשבים בציבור החרדי – אין תמונות נשים אף על אחד מעלוני הפרסום.

טלפונים ציבוריים

לא כל המכשירים הסלולריים מותרים לשימוש על-ידי הרבנים (ראו - הרחבה על הטלפונים הסלולריים בערך נפרד במדריך זה) ולכן - על-אף שכיחותם של הטלפונים האלה (בעיקר טלפונים סלולריים "כשרים" – כאלה שאין בהם אפשרות לגלוש באינטרנט או להתקשר למספרים המציעים שיחות אירוטיות) אפשר לראות עדיין ברחובות הערים החרדיות מכשירי טלפון ציבורי לא מעטים המוצבים שם לטובת אלה המעוניינים להחמיר ולא להשתמש כלל בטלפונים הסלולריים. (טלפון ציבורי)

שמות שכונות ורחובות

שמות השכונות

ועדת השמות העירונית היא האחראית לקביעת שמות לשכונות. בערים החרדיות החדשות נוהגים היזמים של הפרוייקטים השונים להעניק את השם לשכונה שאותה הם בונים. כך, למשל, אחוזת ברכפלד במודיעין-עילית נקראת על שם החברה שהקימה אותה.

לעיתים ניתן לשכונה שם וכך היא ידועה, אך תושביה ואנשי המגזר החרדי מכנים אותה בשם אחר. כך, למשל, רמת-ויז'ניץ בחיפה נקראת בפי תושביה וגם בפי חרדים אחרים "השיכון". חברת "נאות הפסגה" הקימה את "קריית דגל התורה" במודיעין-עילית, אך השכונה נקראת בפי כל "נאות הפסגה" על-שם החברה היזמית. שכונת רמת שלמה בירושלים הבנויה על רכס שועפט קרויה בפי תושביה וידועה בציבור החרדי בשם "הרכס".

כאשר האוכלוסייה החרדית "משתלטת" על שכונה אשר היתה מאוכלסת קודם לכן בחילוניים, נותר שם השכונה על כנו.

ההגדרה הפנים מגזרית לַמונח "שכונה" או "קריה" שונה מהתפיסה הכללית ומההגדרה שהיזמים והקבלנים נותנים לה. בחברה החרדית הכינויים "שכונה" ו"קריה" יכולים להתייחס גם לתחום מגורים המיועד לקבוצה מסוימת. למשל - אנשי "כולל" מסוים או קבוצה הדוגלת בהחמרות רבות מהמקובל, המתגוררים באותו בניין או במספר בניינים סמוכים. משפחה שאיננה חלק מאותה קבוצה לא תוכל לקנות דירה באותו בניין (ראו - תמונות 92-97).( שכונה חרדית)

שמות הרחובות

שמות הרחובות בערי ישראל נקבעים על-ידי ועדת השמות העירונית. באזורים החרדיים השמות הניתנים לרחובות הם בעלי קשר לאורח-החיים החרדי:
שמות השבטים - ראובן, שמעון, לוי, יהודה, יששכר, זבולון, גד, אשר, נפתלי, דן, בנימין, מנשה, אפרים ובשם הכולל - שבטי ישראל.
שמות נביאים ומלכים מהתנ"ך - שמואל הנביא, ירמיהו, יחזקאל, עמוס, מיכה, יונה הנביא, שלמה המלך, שאול המלך.
שמות רבנים, ואדמו"רים - הרב ש"ך, הרב אשלג, הרב סורוצקין, האדמו"ר מגור, האדמו"ר מבעלז.
שמות קבוצות רבנים - האדמו"רים מספינקא, גאוני בריסק, הגאונים, חכמי לובלין.
שמות הזוגות (או אחד מבני הזוג) - שמעון הצדיק, הלל, שמאי, שמעיה ואבטליון
שמות התנאים - רבי עקיבא, רבן יוחנן בן זכאי, רבי חייא, רבי אלעזר.
שמות הראשונים - רש"י, רד"ק, הגר"א.
שמות האחרונים - החזון איש, הבעל שם טוב, החת"ם סופר.
שמות מארון הספרים היהודי - בעיקר בשכונת קריית-ספר במודיעין-עילית: אור החיים, נתיבות משפט, מסילות יוסף, משך חכמה, אבני נזר.
שמות ערי הקודש בארץ ישראל - טבריה, צפת, ירושלים.

בירושלים ובבני-ברק אפשר לראות לעיתים שלט עם שם הרחוב ועליו או בצידו שלט אחר ועליו שם חדש לרחוב. אלה הן עדויות לשינוי הרכב האוכלוסייה באיזור. האוכלוסייה הנוכחית אינה מעוניינת,בשם הישן של הרחוב, ועל-כן היא משנה אותו בהתאם לערכיה ולהערכותיה.

התושבים

זהותם של התושבים

בעבר נהגו אנשי חסידות מסוימת או תלמידי "כולל" להתרכז באיזור ספציפי. מאוחר יותר החלו החסידויות לבנות קריות שיועדו מראש בעבור אנשי החסידות שלהן, כגון – קריית-בעלז בירושלים, קריית-צאנז בנתניה, קריית-ויז'ניץ' בבני-ברק, רמת-ויז'ניץ בחיפה וקריית-גור באשדוד. בקריה שכזאת מתגוררים בדרך-כלל חסידים מאותה חסידות אך לא רק הם. גם חסידים המשתייכים לחסידויות אחרות יכולים לגור שם ובלבד שיקבלו עליהם את חוקי הקריה, כלומר - את קוד ההתנהגות המאפיין את החסידות המרכזית במקום. באלעד, למשל, קבלנים זכו במגרשים, בנו יחידות דיור אחדות ומכרו אותן לציבור מובחן (ליטאים/ חסידים/ ספרדים/ כפה סרוגה). כך נוצר מצב בו ישנם בניינים אחדים שבהם מתגוררים תושבים מזרם מסוים ולידם בניינים שבהם מתגוררים תושבים מזרם אחר. התושבים עצמם יודעים בדיוק מי גר והיכן.

ועדת אִכלוס

במגזר החרדי בודקים את המיועדים לקנות דירה הרבה לפני שהם מגיעים לבניין שבו הם מעוניינים לקנות דירה. בשכונות חדשות הנבנות בערים מעורבות ובערים החרדיות החדשות - אלעד, מודיעין עילית וביתר-עילית - קיימות ועדות אִכלוס עירוניות שייעודן הוא לשמור על האיכות הרוחנית התורנית של תושבי העיר. הוועדות פועלות באופן רשמי תחת חסותם של רבני הערים, וחברים בהן אברכים שזהותם חסויה. ועדות אלה בודקות אם משפחה המעוניינת לרכוש דירה בשכונה מסוימת מתאימה להתגורר בשכונה מבחינת אורח-חייה, התנהגותה, ייחוסה, מידת אדיקותה, תפיסותיה וכד'. ועדות אלה מאפיינות את השכונה בהתאם לרמת הביקושים ותוך שמירה על תמהיל נכון של היהדות החרדית על מאפייניה ועל זרמיה השונים. אִם משפחה עומדת בתנאי הוועדה היא מקבלת את אישורם של הרבנים להתגורר בשכונה.
קיומן של ועדות האִכלוס מפורסם כחלק בלתי נפרד מהידיעות בעיתונות לגבי תחילת בנייתה של שכונה מסוימת וכחלק ממודעות הפרסום לפרוייקטים שונים.

מלבד ועדות האיכלוס העירוניות, גם משווקי הדירות בפרוייקטים השונים בודקים את המשפחה המעוניינת לרכוש דירה ספציפית. לעיתים פועלות גם ועדות ספציפיות לשכונה מסוימת, קרי - בניין או קבוצת בניינים שבהם מתגוררות משפחות השייכות לקבוצה מאד ספציפית (כגון תלמידי "כולל" מסוים או תלמידי רב מסוים). בעיניים חילוניות נתפסת הבדיקה הזאת כפלישה בוטה לפרטיות, אך בעיניים חרדיות יש בה דאגה לגיטימית לשמירת הצביון ואורח-החיים הראוי של תושבי השכונה. הכוונה היא לבדיקת פרטי-פרטים, כגון - האִם אֵם המשפחה גורבת או אינה גורבת גרביים (גם בבית)? האם אב המשפחה לובש גופייה בהיותו בבית? מהו הרזומה הלימודי של האב ושל הבנים? מהי דעתם של הרבנים הרלוונטיים - ועוד.
החדירה לטריטוריה הפרטית של השכנים נובעת מדפוסי השכנות המקובלים במגזר החרדי. על-פי-רוב דלתות הבתים פתוחות והילדים הרבים בבניין ו/או בשכונה נכנסים לדירות השכנים כרצונם. וכיוון שההורים החרדיים משגיחים על ילדיהם שלא יושפעו לרעה מדברים זרים, הרי שסגנון החיים ודרך ההתנהלות של השכנים (גם בד' אמותיהם) חשובים ביותר ונתונים תחת זכוכית המגדלת החברתית.

בפועל, חלק מוועדות האִכלוס האלה מציבות קריטריונים בעייתיים (בלשון המעטה), ונוקטות אמצעים שונים ומשונים על-מנת להרתיע אנשים שאינם מקובלים על חברי הוועדה מלהתגורר בעיר.
עיקר הבעייתיות בקריטריונים היא האפליה העדתית שאותה נוקטות חלק מהוועדות – דוחים בעיקר משפחות ממוצא ספרדי. אמצעי אכיפה מגוונים ובעייתיים במיוחד ננקטים בביתר- עילית, כפי שכותב העיתונאי אבישי בן חיים: "כוחה של ועדת האִכלוס עצום: פרסומים על מכירת והשכרת דירות במקומונים של העיר מופיעים עם מספר הטלפון של הוועדה ותחת הלוגו שלה. כל המעוניינים בדירות בעיר חייבים לקבל את אישור הוועדה לפני שבכלל יגיעו אל המוכרים. תושבים שניסו למכור או להשכיר את דירותיהם באופן עצמאי קיבלו מכתבי אזהרה מאיימים. על דף רשמי של ועדת האִכלוס מופיע גם ההסכם שלה עם הקבלנים הבונים בעיר: 'בהתחלת ניהול שיחה עם מתעניין בקניית דירה, על הקבלן להבהיר שכל עסקה שתתבצע מותנית באישור מוועדת האכלוס. . . באם הוועדה תימנע ממתן אישור לקונה מסוים, על הקבלן לנתק איתו כל קשר'. משפחה שהצליחה בכל זאת להסתנן לעיר החרדית ולרכוש דירה קיבלה את המכתב הבא: 'הובהר לכם מפורשות שאין אנו מאשרים את התיישבותך בעירנו. . . ועם כל זה נכנסתם לגור בעירנו. . . על כן באנו בזאת להזהירכם שתעזבו את העיר באופן מיידי ללא שהיות כלל'. נוסף על כך, מפעילה ועדת האכלוס מלשינון ומפרסמת מספר טלפון מיוחד הקורא לציבור לדווח על 'מפגעים רוחניים', בהם אחזקת מכשיר טלוויזיה או אנטנת לוויין."

תלונות רבות שהגיעו למשרד הבינוי והשיכון גרמו לפרסום הודעה וזו לשונה: "לאחרונה הגיעו למשרד הבינוי והשיכון מספר רב של תלונות בדבר קיומה של 'ועדת אכלוס' בעיר ביתר- עילית, המפלה אפליה עדתית. המתלוננים מלינים על כך שהוועדה משמשת כוועדת קליטה ומיון עבור הזכאים המועמדים לאִכלוס ומספקת אישורים לחברות הבנייה, זאת בניגוד גמור להנחיות ולנוהל פרויקט 'מחיר למשתכן'. לפיכך, משרד הבינוי והשיכון מודיע כי רכישת דירה ביישוב ביתר-עילית אינה מותנית בקבלת אישורים מ'ועדת אכלוס' של היישוב או כל ועדה אחרת שאינה שייכת למשרד הבינוי והשיכון."

בשיחות שקיימנו עם נשים ממודיעין-עילית הן העידו כי ועדת האִכלוס גורמת קשיים ועוול מיותר למשפחות רבות. במודיעין-עילית אין מקפידים על השכרת דירות אלא רק על קנייה, כך שמשפחות אשר נדחו על-ידי ועדת הקבלה יכולות עדיין לשכור דירה בעיר. אחת הנשים המתגוררת במקום בשכירות סיפרה לי: "אני גדלתי במודיעין-עילית, ההורים שלי הם מראשוני התושבים כאן, ולמרות זה אחרי שהתחתנתי ועדת האכלוס לא אישרה לי לקנות דירה". אשה אחרת סיפרה על שכנתה השוכרת דירה בקומה מעליה: "את לא מאמינה כמה צדיקה האשה הזאת... והם לא אישרו להם לקנות דירה". הדים להיותה של ועדת האִכלוס שנויה במחלוקת עולים גם בפורום האתר "בחדרי חרדים":
"ועדה שעושה הכל מתוך גיבוי הִלכתי ושיקולים טהורים - יכולה לעבור בשקט לסדר היום. ועדה ששיקולים זרים ופסולים הם חלק מהמניעים שלהם - זה לא בסדר ולא יעבור לסדר היום." (פנטיום 4, 4.6.07)
"בנאדם כמו (כאן נקבו בשמו של האיש, ה.ח.) שהוא ממקימי הוועדה והוא עושה בוכטות של כסף מהנושא - זה לא בסדר וזה לא יעבור לסדר היום." (פנטיום 4, 4.6.07)
"התעללות בפרענקים, העדפת מי שהפרוטה בכיסו ועוד ועוד שטינק..." (ממוחשב, 7.6.07)
"אני בטוח, שרוב המשמיצים כאן בפורום, עשו זאת כיון שלא עברו את ועדת האִכלוס של ביתר. בראותי את סגנון כתיבתם, הריני מודה לוועדת האִכלוס שהשאירה את כל הזבל האנושי הזה מחוץ לביתר. בזכותם אני יכול להיות רגוע כשבִּתִּי הולכת לאירועים חברתיים גם אחרי 8 בערב ! בזכותם, שמשות הרכב שלי עדיין שלמות, ובזכותם, אינני צריך לעשות ביטוח תכולה לבית שלי." (אלגוריתם, 7.6.07)

קיומה של ועדת איכלוס הוא בבחינת הכרזה על כך שהמקום הוא אקסטריטוריאלי. כאן אין מוּחלוֹת פסיקות בג"צ. עצם הדיון וההחלטה המתקבלת בוועדות האלה לגבי מי שראוי ומי שאינו ראוי להתגורר במקום הם הפרה בוטה של זכויות האזרח. הדבר מתאפשר, בין השאר, עקב הסכמת האוכלוסייה לכך ושיתוף-הפעולה שלה עם הוועדה. אין מסתירים את הסגרגציה ואת הסינון – הדברים מוכרזים בעיתונות – אך השלטים התלויים על בניינים באלעד ומזהירים כי משפחה המעוניינת לגור בשכונה חייבת לקבל את אישור ועדת האִכלוס, מצהירים בכך כי ישנן בעיות בנושא. ישנם מאבקים סמויים. אילו לא היו כאלה לא היה צורך, כמובן, בשלט. הדברים היו ברורים ומובנים מאליהם לכלל האוכלוסייה.

ועד שכונתי

ועד השכונה בדרך כלל חלש, ועיקר תפקידו - מגעים שונים עם הרשויות. נוסף על כך הוא מתערב כאשר מתעוררת בין התושבים בעיה כלשהי, כגון סוכה הבנויה בצורה בה היא מפריעה לעוברים-ושבים או בעיות אחרות אשר הטיפול בהן הוא אד-הוק.

ביוני 2007 התקיימו לראשונה בשכונת גאולה בירושלים בחירות דמוקרטיות. 1,300 בעלי זכות בחירה התכנסו ב"אולמי בנות ירושלים", ונקראו להצביע בעד או נגד מועמדותם של נציגי החסידויות השונות בשכונה (סלונים, בויאן, תולדות אברהם יצחק, סאטמר, העדה החרדית). המטרה היתה, כפי שציין העיתון "משפחה," "הכרה עירונית וממשלתית בפעילות הוועד למען טוהר השכונה". הנושא הבוער שעמד על הפרק היה "מאבק בתוכנית המע"ר החרדי ובקו הכחול", כלומר - מניעת תנועה של חילונים בקו התחבורה הציבורית המכונה "הקו הכחול" אשר חוצה את השכונות החרדיות.

קשרים בין התושבים

קשרים בין הנשים

הקשרים בין הנשים החרדיות בנות משפחה או בין אלה הגרות בשכנות הם חזקים. הנשים תומכות זו בזו ועוזרות למי שזקוקה לכך. לא תמיד נרקמת חברות אמיצה ביניהן. יש כאן יותר "יחסי קח-תן", קרי - "היום אני זקוקה לעזרה ומחר אַתְּ". למשל, בעת מחלה או לאחר לידה של אחת הנשים שכנותיה דואגות לבשל, לנקות, לשמור על הילדים ולעזור בכל הדרוש. כאשר אחת הנשים זקוקה לשמרטף ביום מסוים עקב לימודים או עבודה היא תגיע קרוב לוודאי להסדר חילופין עם שכנה אחרת שהרי גם היא תהא זקוקה לכך ביום אחר. לקראת שמחות או בימי אֵבֶל מתגייסות הנשים לבשל, לאפות, לאחסן ציוד ועוד. השכנות נוהגות לברך זו את זו בכל שמחה משפחתית – לידה, בר-מצווה, חתונה – הן על-ידי תליית שלט באיזור הכניסה לבניין (ראו - תמונה 104) והן על-ידי הענקת דברי תבשיל ומאפה מעשה ידיהן לבעלת השמחה.

נוהג נפוץ נוסף הוא לשלוח בת בוגרת לעזור לשכנה צעירה, המטופלת בילדים קטנים. הנערה מקבלת לעיתים תשלום צנוע על עזרתה (1 ש"ח לשעת שמרטפות), ובעיקר היא מפנימה את ערך העזרה ההדדית.

האימהות החרדיות נוהגות להיפגש זו עם זו בשעות הפנאי, למשל, בשעות אחר הצהריים, כשהן מבלות עם הילדים בגן המשחקים או בימי שישי מכניסת השבת ועד לחזרת הגברים מבית-הכנסת. הן יושבות יחד על הספסלים בגן או על גדר הבית מפטפטות, מחליפות מידע בנושאים הנוגעים לילדים, מבצעים בחנויות שונות, בגדים, מתכונים, וכמובן - רכילות העטופה בהצטדקויות שונות על-מנת שלא לעבור על איסור לשון הרע.

הישיבה כמסגרת "חברים"

הקשרים בין הגברים מתבססים בעיקר על לימודים או תפילה משותפים. חבריו של הגבר יהיו אלה הלומדים איתו ב"כולל" (אם הוא אברך) או אלה המתפללים איתו בבית-הכנסת. הקשר בין הגברים מוגבל יחסית מכיוון שעל כתפיהם מונח כל עול המצוות, ואין בידיהם זמן פנוי לטיפוח קשרים חברתיים.

עזרה הדדית / גמ"חים

בַּמסגרת הקהילתית הרחבה יותר העזרה ההדדית היא גורם משמעותי ומרכזי מאד. עזרה זאת מנותבת בעיקר למוסדות הגמ"ח (גמילות-חסדים) הקיימים בחברה הדתית בכללותה, ונפוצים בחברה החרדית הרבה יותר. על-פי ההלכה, על האדם להיטיב עם הזולת בכל אמצעי אפשרי: ממונו, גופו (עזרה פיזית), נפשו (חיוך, מילה טובה) ושכלו (מתן עצה טובה או הדרכה מועילה).
חז"ל קבעו כי ערכה של גמילות-החסדים רב יותר מהצדקה: "תנו רבנן בשלושה דברים גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה. צדקה בממונו, גמילות חסדים בין בממונו בין בגופו. צדקה - לעניים, גמילות חסדים בין לעניים בין לעשירים. צדקה לחיים, גמילות חסדים בין לחיים בין למתים" (תלמוד בבלי, סדר מועד, מסכת סוכה, מ"ט ב'). כלומר - הצדקה מתבטאת במתן כסף או רכוש לזולת, ואילו גמילות-החסדים הינה רחבה הרבה יותר. וכיוון שהצדקה היא במהותה עזרה כספית, הרי שהיא מתייחסת לעניים ומן הסתם לחיים, בעוד שלחסד (לתמיכה הנפשית, למשל) עלולים להזדקק גם עשירים, והוא מתייחס גם למתים (נקרא "חסד של אמת", משום שזוהי גמילות חסד טהורה. למת אין דרך להודות על דרך הטיפול בגופה והבאתה לקבורה בצורה מכובדת ובהתאם לדת היהודית). דרגתה של גמילות-החסדים גבוהה כל-כך עד שחז"ל קבעו אותה כאחד מהיסודות שהעולם עומד עליהם: "שמעון הצדיק היה משיירי כנסת גדולה. הוא היה אומר: על שלושה דברים העולם עומד, על התורה, ועל העבודה ועל גמילות-החסדים". (משנה, סדר נזיקין, מסכת אבות א' ב').

מספרם הרב של הגמ"חים הוא תופעה ייחודית לחברה החרדית: "הראש החרדי חושב גמ"ח. אין בית אשר אין בו גמילות חסד כלשהי. אין כמעט משפחה שאינה משולבת במערכת כלשהי של הגשת עזרה לזולת." אנשים רבים מקימים גמ"חים קטנים וגדולים בבתיהם. גמ"חים אלה נוגעים בכל תחומי החיים שבהם עלול האדם להזדקק לעזרה כלשהי. אפשר לשאול מהם כמעט כל דבר אשר אדם עשוי/עלול להזדקק לו לזמן קצר, ולכן לא כדאי להוציא כסף לקנייה. זאת ועוד - ישנם גמ"חים הנותנים ציוד מתכלה כגון מוצצים, טיטולים, מזון ותרופות, למי שנזקק להם בפתאומיות. חלקם ניתן ללא תשלום, וחלקם בתשלום סמלי ביותר. בנקודה זאת רבה השפעתה של החברה החרדית על החברה החילונית. בשנים האחרונות חווה חלק לא מבוטל מהחברה החילונית קשיים כלכליים. כחלק מפתרון הקשיים הללו קמו ארגונים פרטיים רבים המוגדרים כמלכ"רים (מוסד ללא כוונת רווח), עסקו באיסוף תרומות מזון וחילקו אותן בדיסקרטיות למשפחות נזקקות בלא לביישן.

באזור גוש דן פועלים כ- 1,700 גמ"חים, ובירושלים - כ- 3,000 גמ"חים בנושאים: אביזרים אורטופדיים, אביזרים לברית (בגדים, כריות וסידורים), אבלות, אבני סגולה, אוכל לחולים, אוכל לחולים בשבתות, אוכל למשפחת היולדת, אירוח לשבת למתעניינים ביהדות, איפור ותסרוקת לכלה, אמבולנסים להעברת חולים, אמבטיה לתינוק, אמירת קדיש, אמצעי למידה, אפייה, ארבעס (חומוס), ארוחות לבתי נצרכים, ארונות קודש, בגדי הֵרָיוֹן, בגדים, בגדים לשמחות, בוץ מים-המלח, בדיקות רפואיות, ביגוד תינוקות, בלוני גז, בקבוקים, ברכונים לשמחות, מוצרי גז (לפתיחת סתימות בכיריים), גזרות, גרבי גומי לוורידים, דברי דואר, דיסקים, הגברה, הגעלת כלים, הזמנות לשמחות, החזרת נקעי ידיים, הטסת חולים למרכזים רפואיים, הינומות, הכנסת אורחים, הכנסת אורחים בקרבת בתי חולים, הכנסת כלה, הכנסת ספרי תורה, הלכות שבת – לימוד, הנקה – אביזרים, הנקה – ייעוץ, הסעות, הסעות מוגבלים, הרחקת יונים ובע"ח, השאלת ספרי קודש, השבת אבדה (השבת אבדה היא מצווה חשובה, ועדות לכך מהוות המודעות המתפרסמות מִדי יום בעיתונות החרדית על מציאות שונות מתוך תקווה שבעליהן יבואו לקחתן. במציאות הללו גם דברי ערך כשעונים, עגילי יהלומים, טבעות זהב, כסף מזומן ועוד. גם מי שמאבדים מפרסמים מודעות ומקווים שמי שמצא את האבדה ישיב אותה לבעליה. (ראו - תמונה 106), השבת ילדים אובדים, השכמה, ויטמינים, חוט מאריך, אירוח משפחות חולים, ביקור וסיוע לחולים, חופות להכנסת ספרי תורה ולחתונה, חלב אם, חלות, אביזרים לחתונה, טבע ובריאות, טיולים, טיטולים למבוגרים, טיטולים לתינוקות ולפגים, טייפ, טליתות, טלפונים, טלפונים סלולריים, טפסים לתיאוריה, טפסים שונים, טרומבוציטים, טרמוסים לשוהים בבתי חולים, ייבוש כביסה, יין, ייעוץ, ייעוץ והפניה לרופאים, ייעוץ רפואי, כוויות – טיפול ותרופות, כיריים, כלי אוכל, כלי מיטה, כלי עבודה, כלים חד-פעמיים, כלים לשמחות, כסא בטיחות לרכב, כסא אליהו הנביא, כסאות גלגלים וכסאות לנכים, כתרים לכלה, לולים, לוקסים, לימוד משניות, לימוד תורה, לימוד תורה בטלפון, למינציה, לפידים להכנסת ספרי תורה, מאווררים, מגבות, מוסיקה, מוהלים, מוצצים ובקבוקים לתינוקות, מזוזות, מזון לתינוקות, מוצרי מזון בסיסיים, מורים פרטיים, מזוודות ותיקים, מזוזות, מזרונים, מחיצות, מחשבים, מיחם לשבת, מיטות מתקפלות, מיטות תינוק קטנות, מכונה למיץ פירות, מכונה לפוליש, מכונת תפירה, מכשירי אדים/אינהלציה, מכשירי חשמל, מלח למליחת בשר, מספרי טלפון, משקל לתינוקות, משקפיים, מכונות תספורת, מכשיר בייבי סיטר, מכשירים רפואיים, מלכודות לעכברים, מנורות כחולות, מנות דם, מפות, מפות לחלות, מפזרי חום, מצלמות, מקרן שקופיות, מקררים ומקפיאים, מרפאות שיניים, משאבות חלב, משחקים, משקפיים, מת מצווה, מתלים לבגדים, נייר טואלט, נעליים, נרות ונרות נשמה, סגולות, סוללות, סולמות, סידורים, סירים גדולים לשמחות, סל קל, ספרי ברית יצחק ושמחת עולם, ספר תורה/ארון קודש, ספרי קודש, ספרי קריאה ולימוד, ספריות, עגלות לילדים, עגלות ומושבים, עגלות משא, עדשות מגע, עזר ליולדת, עזרה לחתנים ולכלות, עזרה ראשונה במקרי פציעות, עיצוב שולחנות לשמחות, עמודים לתליית בגדים, עריסות, עששיות ונרות לחתונה, פדיון הבן, פיאות, פילים למצלמות, פלאפונים, פלטות ומוצרים לשבת, פקסים, פרוז'קטורים, פרחים ואגרטלים לשמחות, צהבת - ריפוי, צידניות וקרחונים, ציוד הגברת קול, צילום, צילום וציוד אור קולי, ציוד רפואי, צילום מסמכים, צמחי מרפא, צמידים להקלת בחילות, צניעות, צעצועים, קוטלי חרקים, קופות עם מנעולים, קיטורן, קלטות, קליבות לחיזוק כסאות, קרטונים להובלות, קריאת שמע לתינוק, רב-בריח, רדיאטורים, רהיטים, רולים לפיאות, ריקודים לחתונה, ריסוס, שואב אבק, שולחנות ספסלים וכסאות, שטרות של כתובה ותנאים, שידוכים, שלטים, שמלות כלה, שמלות לשושבינות, שמיכות וכריות, שמירת הלשון – לימוד ומבחנים, שמרטפיות לאבלים, יולדות וכו', שמן זית, שעון שבת, שקי שינה, תאורה, תהילים, תוכנות חופשיות וספר מדור למחשבים וייעוץ, תחפושות, תיווך דירות, תלבושות למסיבות, תיקון בגדים, תיקון קלטות, תיקי נסיעות, תפילה לכלה, תפילין, תפירה, תקשורת, תרופות, תרופות הומאופטיות.

מספר הגמ"חים במציאוּת גדול יותר, מפני שהגמ"חים הקטנים ביותר אינם רשומים במדריך "דפי-זהב". כך, למשל, גמ"ח המשניות "ובלכתך בדרך" הנמצא בארון החשמל בבניין במודיעין-עילית (ראו - תמונה 107). חלק מהגמ"חים הפכו למוסדות גדולים. כך, למשל, הייעוץ הרפואי של הרב אלימלך פירר והשאלת ציוד לנכים "יד-שרה" מיסודו של הרב אורי לופוליאנסקי.

כסעיף משנה של הרצון לעזור לזולת נמצא הצער על גרימת עוול או אי נוחות מסוימת לאנשי הקהילה. כך, למשל, במודעה שפורסמה בעיתונים החרדיים נכתב: "בעל רכב ספארי שתפס ביום ד' מקום חניה ברחוב הושע בבני ברק מול חלוקת גור מבקש מחילה!".

התנייעות

הליכה ברגל

בחברה החרדית מקובל מאד לצעוד ברגל ממקום למקום, מפני שמרבית צורכיהם של חברי הקהילה מרוכזים בתחום מחיה מצומצם יחסית.

באופן כללי נראים ברחוב החרדי אנשים רבים ההולכים ברגל. מרביתם נראים יותר כרצים וכממהרים ולא כמטיילים להנאתם.

בשעות הצהריים מתמלאים הרחובות באנשים רבים. הילדים מסיימים את לימודיהם בגנים (בנות), בחיידר (בנים), בתלמודי-התורה (בנים) ובבתי-הספר (בנות). בשער מוסדות החינוך המיועדים לילדים בגילאים הצעירים (גנים, חיידר, תלמוד-תורה ובי"ס יסודי) ניצבים בעיקר אבות, אברכים שגם הם יוצאים להפסקת הצהריים, ואימהות מעטות, ואלה מלווים את הילדים הביתה. הילדים הגדולים יותר חוזרים הביתה בעצמם.

גברים רבים נראים כשהם הולכים ברחוב ומדברים ללא הרף בטלפון הסלולרי.

בשעות אחר הצהריים או בחופשים נראים ברחובות ילדים ההולכים עם אימהותיהם לקניות ובעיקר - לגני המשחקים. כמו-כן אפשר לראות גם ילדים בוגרים (בגילאי 8-12) השומרים על אחיהם הצעירים יותר (בגילאי 3-6).

אופניים

האופניים חדרו בשנים האחרונות לחברה החרדית כהשפעה של החוזרים בתשובה ושל האמריקנים - ה"חוצניקים". ילדים רבים (ואף מעט מבוגרים) רוכבים על אופניהם כאמצעי תחבורה זול וזמין. רוב הבנים רוכבים על אופניהם לתלמוד-התורה שבו הם לומדים. מחוץ לתלמודי-התורה אפשר לראות זוגות אופניים רבים ברחוב. נוסף על כך - הבנים וחלק מהבנות רוכבים על אופניהם כחלק מבילויי אחר הצהריים.

מכוניות

מספר המכוניות בערים החרדיות החדשות אמנם קטן יחסית ליישובים חילוניים בגודל דומה, אך בהחלט אפשר לראות מכוניות במגרשי החניה ליד הבניינים. תנועת המכוניות ברחובות מצומצמת, משום שהמשפחות החרדיות חוסכות בעלויות ונוהגות לנסוע רק כאשר הדבר הכרחי. על חלק מהמכוניות מודבקת מַדבקה המציינת כי "רכב זה אינו נוסע בשבת".

בשנים האחרונות חלה עלייה במספר המכוניות במגזר החרדי. ישנן לכך סיבות אחדות:
עליה ברמת החיים - חלק משמעותי מהזוגות הצעירים הם אנשים עובדים המרוויחים למחייתם. הוצאות המחיה שלהם נמוכות באופן משמעותי מההוצאות של זוג בחברה החילונית (מחירי מזון מוזלים, הלבשה זולה ואופנות שאינן מתחלפות, אין הוצאות על בילויים, אין הוצאות על טלוויזיה-אינטרנט-כבלים, אין הוצאות על מסעדות ובילויים, עלויות החינוך נמוכות ועוד). לפיכך יש באפשרותם לקנות ולהחזיק מכונית.

חשיפה לחברה החילונית - יותר ויותר אנשים (בעיקר צעירים) חווים קשר כלשהו עם החברה החילונית (בעיקר בעקבות עבודתם), והם רוצים לאַמץ חלק מדרך החיים החילונית. הם מעוניינים לקחת את הקטעים המאפשרים להם לחיות בשלום עם אורח-החיים החרדי, ומכונית היא דוגמה לאביזר המקובל בחברה החילונית ואיננו מאיים על אורח-החיים החרדי.

שינויים בהרכב האוכלוסייה - בעיקר ברמת בית-שמש מתגוררים "חוצניקים" רבים. אלה הם צעירים חרדים שהגיעו לארץ ממדינות אנגלו-סקסיות, בעיקר מארה"ב, לצורך לימוד בישיבה לתקופה של שנתיים-שלוש. חלקם נישאים ונשארים לאחר מכן בארץ. אנשים אלה רגילים לצורת חיים שונה מזאת של החרדים בישראל. הם מהווים קהילה בתוך קהילה, מדברים ביניהם וגם עם ילדיהם בשפה האנגלית, וברוב המקרים הם אינם אברכים אלא עובדים לפרנסתם (מקצתם במקצועות חופשיים). יתר-על-כן, הם פתוחים לחידושי הטכנולוגיה המודרנית, ולפיכך הם גם רוכשים מכוניות.

מבנה טופוגרפי ותכנון עירוני - אלעד, מודיעין-עילית, ביתר-עילית ורמת בית-שמש בנויות באיזור הררי, כך שההליכה ברגל איננה פשוטה כמו במישור – בקריית-צאנז, בבני-ברק, באשדוד. נוסף על כך, התכנון העירוני המודרני מיקם את המרכזים המסחריים שבהם מרוכזות החנויות בשטחים מרוחקים מעט מאזורי המגורים, דבר המַקשה על חסרי המכונית להסתדר בחיי היום-יום.

המכונית המשפחתית מיועדת בעיקר לשימוש בנסיעות משפחתיות מחוץ לעיר או לעבודתו של הבעל. האשה החרדית עדיין נמנעת מהוצאת רשיון נהיגה. נהיגת נשים נתפסת כבעייתית – ישנם סמינרים לבנות שאינן מוכהנים לקבל תלמידות שאימם נוהגת, וגם לשידוכים הנהיגה איננה מועילה. נשים מעטות בעלות עוצמה אישית ומדרג חברתי גבוה כן נוהגות, ובכך הן סוללות את הדרך לשינוי בתחום זה. "פעם הסבירה לי אשה חרדית כי הסיבה שהיא לא נוהגת ברכב, היא, כי לנשים אין את השיקול הדעת הנחוץ כדי לקבל החלטות חשובות הנדרשות בעת הנהיגה...עובדה כי התורה אינה מצווה על בנות מצוות שתלויות בזמן, כיוון שקשה להן לבנות, להיצמד ללוח זמנים מדויק, כמאמר המובא בגמרא: 'נשים דעתן קלה'."

מרבית הגברים החרדיים אינם מצויים ברזי שוק המכוניות. לא תמיד הם מכירים שמות ודגמים של מכוניות, וזאת מפני שהבעלות על מכוניות היא נושא חדש יחסית במגזר החרדי, ומשום שהמכוניות אינן נתפסות כסמל סטטוס אלא כאמצעי להובלת המשפחה ממקום למקום. עדות לכך מצאתי במודעות למכירת מכוניות אשר בחלקן מסודרות כמו בעיתונים החילוניים על-פי שם היצרן והדגם, ובחלקן על-פי מספר מקומות הישיבה האפשריים. כלומר - לא משנה הדגם או יצרן המכונית אלא רק כמה מבני המשפחה יוכלו לנסוע בה יחד. במרבית המשפחות אין בדרך-כלל אפשרות לכל בני המשפחה לנסוע יחד, וכל משפחה מוצאת פתרונות ייחודיים לה.

תחבורה ציבורית

בכל הריכוזים החרדיים פועלות חברות אוטובוסים מקומיות (כגון "סופרבוס" במודיעין-עילית ובאלעד, ו"קווים" בביתר-עילית) אשר מפעילות קווים פנים עירוניים וכן קווים קבועים בין הערים החרדיות.

נוסף על כך ישנן חברות הסעות המפעילות קווי מוניות לנקודות ספציפיות כגון נתב"ג. על-מנת לנסוע בקו כזה יש להזמין מקום מראש והמונית אוספת את כל אחד מהנרשמים לנסיעה מביתו. 
מוניות "ספיישל" נפוצות מאד בשכונות החרדיות. הנשים החרדיות נוסעות במוניות כשם שהנשים החילוניות נוהגות במכוניותיהן. לכל מקום ובכל עניין - לקופת חולים, לקניות וכד'.

התנדבות

 האוכלוסייה החרדית מורגלת מאז ומעולם להתנדב למען הקהילה. במחקרו "דפוסי תרומה והתנדבות של הציבור בישראל" מצא גדרון כי "המשתנה הבולט ביותר בהשפעתו על שיעור המתנדבים הוא הדתיוּת...יש קשר לינארי עולה בין שיעור המתנדבים ודרגת הדתיוּת". נוסף על כך מציין גדרון כי "שיעור המתנדבים בקרב החרדים היה גבוה מאד יחסית 44%, לעומת 15% מתנדבים בקרב הציבור החילוני." כחלק מהשינויים ומהרצון להתקרב לאוכלוסייה הכללית וכתוצאה של החשיבות שהדת היהודית מייחסת להצלת חיי אדם, מתנדבים חרדים רבים למד"א. התנדבות רבה נרשמת גם לזק"א אשר חלק מעיסוקיו מוגדר כ"חסד של אמת". הביטוי "חסד של אמת" מתייחס לחסד שעושים עם מישהו, בלא מטרה של קבלת תמורה או גמול. ביצוע חסדים עם המתים נחשב ל"חסד של אמת" היות שהמת אינו יכול לגמול בחזרה. לכן הפעילות הזאת של זיהוי גופות והבאתם לקבר ישראל נחשבת למצווה גדולה.

קטנועים וטרקטורונים של ארגוני ההצלה מד"א וזק"א נראים חונים ליד הבתים בשכונות חרדיות רבות. המתנדבים רואים בהתנדבותם שליחות הנוגעת בדיני נפשות, ולכן בהתאם להלכה, פיקוח-נפש דוחה שבת, כפי שמעיד הרב גרילק: "בשכונתנו הירושלמית הר נוף פועל ארגון החובש הנענה לכל קריאה ביום ובלילה בימי שבת וחג כמו בימי חול. המתנדבים באים לבית הכנסת בשבת וגם ביום הכיפורים והביפר צמוד לגופם. כשהביפר מצפצף באמצע התפילה, פושט המתנדב את טליתו, סוגר את הסידור, נכנס לרכב ומגיע למקום שנדרשת בו עזרה. פיקוח נפש דוחה הכל."

ההתנדבות למען כלל הציבור (החילוני והחרדי) בנושא הצלת נפשות וזיהוי קורבנות משמשת עדות לתחום חיים נוסף שבו מתחולל שינוי בחברה החרדית: יש בכך ניצני הכרה של החברה החרדית במדינת-ישראל וסיכוי לפיוס ולהתקרבות בין הקהילה החרדית לבין הציבור הכלל- ישראלי.

מוסכמות התנהגותיות באזור המגורים

הקשר בין הקריה החסידית לבין המשתכנים

הקריה החסידית היא אולי החלק המשמעותי ביותר בקשירת החסיד לחסידות. בדרך-כלל מתגוררים בקריה החסידית (קריית-בעלז בירושלים, קריית-צאנז בנתניה, קריית-ויז'ניץ' בבני-ברק, קריית-גור באשדוד וכד') חסידים מאותה חסידות, אם כי לא רק הם. אנשי החסידות יכולים לגור גם מחוץ לקריה המיועדת לחוג החסידים שלהם, ואילו בקריה גרים לא אחת גם חרדים מחסידויות אחרות. התנאי הוא אחד: לקבל את חוקי הקריה. יש לקריה תקנון מחייב, שהוא קוד התנהגות כללי. להלן קטעים מתוך התקנות של קריית חסידות "שומרי-אמונים" בירושלים, כפי שהן מצוטטות אצל אמנון לוי:
"א. שהוא ומשפחתו, הגדולים והקטנים, ילכו בלבושי צנועות, כדרכי שמורי תורה ומצוות ויראי ה' (ולא ילכו ולא יתלבשו בדרכי השחצנים והשחצניות, כגון בשמלות קצרות ובשרוולים קצרים ובגדים שקופים)... והנשים יגזזו את שער ראשן כתקנת הגה"ק בעל החתם סופר ועוד גדולי קדמאי זי"ע, ולא יצאו הנשים הבתולות בלי גרביים מחוץ לפתח ביתם...
ב. הבנים והבנות יתחנכו אך ורק בבתי החינוך של חרדים ויראי ה', וגם בביתם יתחנכו באותו חינוך.
ג. כשיעשה אחד מן המשתכנים איזה שמחה בביתו בהבית שבהקריה ישגיח שלא ישמע קול שירת וזמרת נשים או בתולות באיזה גיל שהוא, מחוץ לכותלי ביתו.
ד. לא יכניס ולא יחזיק בביתו באיזה מקום שהוא שייך לזה הבית מקלט רדיו או טעלעוויז'ין וכדומה להם, ובאם יהיה לו תקליט (טייפרעקורדער) או פאטיפון, גראמיפון, וכדומה איזה כלי נגינה שהוא, לא ישמע כל ידי זה שירות וזמרות אל אפיקורסים וכדומה להם, או מנשים.
ה. הבנים והבנות לא יביאו להקריה ולהבית חברים, חברות וגם לא יתחברו עמהם בכאלו שאינם מתחנכים ומתנהגים באופנים ובתנאים הנ"ל, בכדי שלא יתלמדו ילדי דיירי קרייתנו מהתנהגותם ודרכיהם.
ו. המשתכן מתחייב בזה כי באם יעבור הוא או אחד מבני משפחתו אתו בבית הזה על אחת מהתקנות הנ"ל, ואחרי שלוש התראות שישלחו אליו מטעם החברה בכתב לא יתקן את המעוות, אז יהא חייב המשתכן ע"פ הסכמת החברה בכתב להעביר ולמסור את זכויותיו בהדירה ובהבית להחברה או לאדם אחר שישמור את כל התקנות הנ"ל וכל האמור בהחוזה, לא יאוחר משלושה חודשים אחרי משלוח התראה אחרונה מטעם החברה להמשתכן..."

הקריה החסידית דואגת לעיתים להשאיר בידיה את הטאבו על הדירה או לחייב את המשתכן בחוזה, כך שלא יוכל למכור את הדירה בלי רשותה. מנהל-מקרקעי-ישראל משתף פעולה עם הקריות ומסייע בעקיפין לביסוס שלטונו של הרבי על קהילתו. המנהל נותן לחסידות (כמו לקבלן) קרקע בתנאים נוחים; והיא בונה את הקריה, מוציאה תקנון כזה או אחר, מוכרת את הדירות לחסידים, ואחר-כך החסיד תלוי בה לכל ימי חייו. החסיד לא יוכל למכור את הדירה בלי אישורה ולא יוכל לגור בה, אלא אם כן הוא יתנהג כפי שהחסידות תובעת ממנו.

תחזוקה וטיפוח הרחוב והשכונה

רקע

אפשר לומר בהכללה כי הרחוב החרדי הטיפוסי סובל מהזנחה רבה הנובעת בעיקר מחוסר חינוך וּמוּדעוּת לסביבה. בחינוך החרדי אין חשיבות לאסתטיקה בכלל ובעיקר לא לאסתטיקה הסביבתית, וזאת בניגוד לתשומת-הלב המוקדשת לטיפוח האישי. כאשר הדברים מתרחשים בסביבה שבה גדלים ילדים רבים במשפחות ברוכות ילדים ומעוטות הכנסה, התוצאה אינה מאחרת לבוא.
בנושא אסתטיקה סביבתית אין כמעט הבדלים בין השכונות השונות, למעט הערים החרדיות החדשות. בערים החדשות (ובעיקר באלעד) שמה הרשות המקומית דגש על איכות הסביבה, והדברים אכן נראים לעין.

גינון ציבורי

כבר בפרק השני בספר "בראשית" מוזכר הגן שאותו נטע אלוהים "ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם...ויצמח ה' אלהים מן האדמה כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל" (בראשית, ב' ח'-ט'). בימי בית שני היו מחוץ לחומת ירושלים גנים שבהם גידלו בעיקר בעיקר עצים ושיחים מניבי פרי. "משנותק העם מארצו והתפזר לגלויות השונות לא היתה לו קרקע קבועה, וודאי שלא היה מקום להתפתחות גני נוי כתופעת חיים טבעית. תנאי הגולה חייבו את היהודים לפתח בית יהודי מופנם."

הערך המרכזי בחברה החרדית כיום הוא הערך הרוחני הלימודי-תורני, ולכן אין כמעט חשיבות לנושאים הנוגעים לאיכות הסביבה בכלל ולאיכות סביבת המגורים בפרט (ראו - הרחבה בנושא- להלן). לעיתים קיימת תחושה כי בציבור החרדי נעשה מאמץ הפוך – לזלזל בטיפוח הסביבתי ולשלול אותו בכל דרך אפשרית, וזאת למרות האמירה של חז"ל: "שלושה משיבין דעתו של אדם אלו הן: קול ומראה וריח. שלושה מרחיבין דעתו של אדם, אלו הן: דירה נאה ואשה נאה וכלים נאים" (תלמוד בבלי, סדר זרעים, מסכת ברכות, פרק ט', נ"ז ע"ב).

הרחוב החרדי הטיפוסי איננו נהנה מגינון ומצמחייה עשירה. ברוב הרחובות יש עצים מעטים (אם בכלל) והפרחים - נדירים ביותר. המעט ששתול סובל ברוב המקרים מהזנחה טיפולית, כך שהשתילים שורדים בקושי, ומהזנחה תחזוקתית - לכלוך רב זרוק באזורי הגינון. חוסר גינון יוצר תחושה של עזובה ושל ארעיות. תחושה זאת תואמת את התפיסה המייחסת לחיים בעולם הזה את אלמנט הארעיות. החיים בעולם הבא הם בעלי אלמנט הקבע. וכיוון שכך - אין טעם להשקיע במקום ארעי.
בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 ייחסו מייסדי השכונות שמחוץ לחומות העיר ירושלים חשיבות רבה לגינון הציבורי ואף כתבו בנושא זה סעיפים בתקנון השכונה. כך למשל, בתקנון שכונת מאה-שערים כתבו: "שמה ינטעו אילנות להביא רוח צח וריח טוב ליושבי הבתים". בתקנון שכונת זכרון משה נכתב: "על יד הדרכים הרחבות ומשני עבריהן תטע החברה שורות של עצים ותעסוק בגדולם". בתקנון שכונת מזכרת-משה כתבו: "בשני צידי הדרכים ינטעו אילנות נחמדות למראה, וכל אחד חייב לשומרם, וגם להשקות האילנות הסמוכים לביתו וחצרו".

למרות כוונותיהם של המייסדים, הצמחייה ברחובות השכונות הוותיקות בירושלים נדירה וכוללת עצים או שיחים בודדים השתולים ברחובות הראשיים כפי שתיאר הירשפלד: "כשאתה מתקרב למאה שערים הולכים העצים ונעלמים. בשכונות זכרון משה וגאולה נטועים עדיין כמה עצים מרוטים ואחורי הבתים מצמחים עדיין עשב בימי החורף, אבל בסמטאות המקיפות את מאה שערים ובתי אונגרין, ובתוך מאה שערים עצמה אין עץ ואין שיח. אף עשב אינו מבצבץ בין המרצפות וציבורי האבנים. אפילו צמחי הסדקים והחומות האופייניים לירושלים – השכרון, הצלף ולוע הארי, מדירים שורשיהם מכאן. האדמה אינה נראית. נוף שאדמתו עיוורת... אף עציץ אינו נראה. עולם בלי צבע ירוק. קירות אבן, בלוקים, פחים מגולוונים או חלודים, ערב רב של מעקות, סורגים, טלאי קירות, חבלי כביסה עמוסים לבנים צחורים. עולם אפור, חום, לבן ושחור, הממשיך את צבעי הלבוש השחורים-אפורים-מפוספסים. גם צבעי הפוספור של המודעות הנצעקות מן הקירות, ורוד וצהוב...אינם מפירים את עקת צבעי הדומם האופפים אותך. ואין כאן צפורי שיר."

הגינון הציבורי בבני-ברק מצומצם בכמותו, ומצוי בחלק מהרחובות הראשיים (בעיקר - באלה המפרידים בין אזורים חרדיים לבין אזורים כלליים). ברחובות האלה שתולים עצים ושיחים שונים. בגני המשחקים ישנם בעיקר עצים ושיחים מעטים ואלה מצליחים לשרוד על-אף הטיפול המועט בהם. בכל אזורי הגינון לא ניכר טיפוח, והסביבה מלוכלכת בניירות שונים, באריזות של חטיפים ובכוסות חד-פעמיות.

בקרית-צאנז, בנתניה, הגינון המועט שהעירייה מספקת איננו מחזיק מעמד אל מול חוסר תשומת-ליבם של התושבים, אשר אינם מקפידים על נקיון הרחובות ועל שמירת הצמחייה. יתר על כן, נראה כי העירייה "הרימה ידיים" אל מול אדישותם של התושבים.

ברובע ז' וברובע ג' באשדוד הגינון מועט - עצים ושיחים מעטים שתולים בשטחים הציבוריים.
ברמת בית-שמש הגינון סביר - בגנים הציבוריים ישנם עצים ומדשאות מטופחות למדַי.

הניקיון ואיכות סביבת המגורים

תפיסת המסורת היהודית וההלכה ביחס לניקיון

המקורות היהודיים מייחסים משמעות רבה לניקיון האישי, לנִקְיון הסביבה, למִחזור, לשמירה על הסביבה הקרובה ועל העולם - כמפורט בדוגמות שלהלן:
"מצוה על אדם לרחוץ פניו ידיו ורגליו בחמין בערב שבת, מפני כבוד השבת" (משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות שבת ל'' ב') כלומר, על האדם לרחוץ את גופו במים חמים לפחות פעם אחת בשבוע - לקראת שבת.

"מכיבוד השבת, שילבוש כסות נקייה. ולא יהיה מלבוש החול, כמלבוש השבת" (משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות שבת ל'' ג') מצווה ללבוש בגדים נקיים וחגיגיים לכבוד השבת.
"ואמר רבי חייא בר אבא אמר ר' יוחנן כל תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה" (תלמוד בבלי, סדר מועד, מסכת שבת, קי"ד ע"א), כלומר - על תלמידי החכמים להלך בבגדים נקיים ללא רבב, מפני שבכך הם מכבדים את בורא העולם שיצר את האדם בצלמו. בימינו משליכים הוראה זאת על כלל הציבור החרדי, ולכן חובה על כל אדם חרדי לצאת לרשות הרבים כאשר הוא לבוש כראוי – בחליפה מסודרת, נקייה ומכובדת ולא במכנסי ג'ינס קרועים, למשל, ובחולצת טריקו דהויה.

"שלשה משיבין דעתו של אדם אלו הן קול ומראה וריח" (תלמוד בבלי, סדר זרעים, מסכת ברכות נ"ז ע"ב). כלומר - ראוי שיהיו בסביבת האדם קולות, מראות וריחות הנעימים לו.
"היה מהלך במבואות המטונפות לא יקרא קריאת שמע" (תלמוד בבלי, סדר זרעים, מסכת ברכות, כ"ד ע"ב). דהיינו - במקומות מלוכלכים אסור להתפלל.

"מעשה באחד שהיה מסקל מתוך שדהו ונותן לרשות הרבים היה חסיד אחד רודפו אמר לו מפני מה אתה מסקל מתוך שאינו שלך ונותן לתוך שלך שחק עליו לאחר זמן נצטרך אותו האיש ומכר את שדהו והיה מהלך באותו מקום ונתקל אמר לא לחינם אמר לי אותו חסיד הרי את מסקל מתוך שאינו שלך ונותן לתוך שלך" (תוספתא, סדר נזיקין, מסכת בבא קמא, פרק ב' י'). כלומר - לא בטוח שהרכוש הנמצא בבעלותך היום יהיה בבעלותך גם מחר, אך תמיד יהיה לך חלק ברשות הרבים.

"ראה את מעשה האלהים כי מי יוכל לתקן את אשר עותו' (קהלת ז, יג). בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון נטלוֹ והחזירוֹ על כל אילני גן עדן ואמר לו: ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן, וכל מה שבראתי בשבילך בראתי, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת, אין מי שיתקן אחריך." (מדרש רבה, קהלת, ז, א [י"ג]). על האדם לשמור על העולם שברא הקב"ה מפני שאם לא יעשה כן אין מי שיתקן.

"כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תאכֵל וְאותוֹ לֹא תִכְרֹת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבוא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר: רַק עֵץ אֲשֶׁר תֵּדַע כִּי לֹא עֵץ מַאֲכָל הוּא אותוֹ תַשְׁחִית וְכָרָתָּ וּבָנִיתָ מָצוֹר עַל הָעִיר אֲשֶׁר הִוא עושָׂה עִמְּךָ מִלְחָמָה עַד רִדְתָּהּ" (דברים, כ' י"ט-כ'). איסור בל תשחית – מתוך הפסוק מובן שחל איסור מפורש להשחית עצים אשר אפשר לאכול מפריים. חז"ל הסיקו מכך שאסור להשחית כל דבר – חי, צומח או דומם - גם אם הדברים נעשים בדרך עקיפה כמו הסתת אמת המים המשקה עץ, ומותו של אותו עץ בשל כך..
"שיירי הדם היה שופך על יסוד מערבי של מזבח החיצון, ושל מזבח החיצון על יסוד דרומי; אלו ואלו מתערבין באמה, ויוצאין לנחל קדרון, ונמכרים לגננים לזבל, ומועלין בהן." (משנה, סדר מועד, מסכת יומא, ה' ו'). ממחזרים את דם הקורבנות שהועלו בבית המקדש על-ידי מכירת שיירי הדם לגננים לצורך זיבול. מכאן אפשר להסיק בעקיפין גם על קיומם של גנים שבהם טיפלו הגננים.

"מבלאי מכנסי הכוהנים ומהמייניהם היו מפקיעין, ובהם היו מדליקין" (משנה, סדר מועד, מסכת סוכה, ה' ב'). ממחזרים את מכנסי הכוהנים שהתבלו ומשתמשים בהם להדלקת לפידים.

"אמר רב הונא כל עיר שאין בה ירק אין תלמיד חכם רשאי לדור בה" (תלמוד בבלי, סדר מועד, מסכת עירובין, נ"ה ע"ב).

מתוך האזכורים האלה (שהם רק חלק מכלל האזכורים) עולה בבירור כי היהדות מציבה תשתית מוצקה ורחבה של הנחיות לשמירת איכות הסביבה. בשמירה זאת על הבריאה בא לידי ביטוי חלק מהכבוד שאותו חייב האדם לחלוק לבורא עולם. חלק ניכר מהציבור החרדי מקדיש תשומת-לב רבה לנקיון הגוף, הבגדים והבית, אך כמעט שאינו שם לב לנקיון הסביבה הקרובה לביתו, לרחוב או לשכונה - ולא כל שכן לאיכות הסביבה בהיבט הגלובלי.

בעיית הניקיון בריכוזים החרדיים

הרשויות המקומיות אמנם משתדלות לשפר ולהשקיע בטיפוח הסביבה על-ידי שתילת עצים, פרחים ודשא ועל-ידי התקנת גני משחקים והצבת פחי אשפה. ואולם על-אף תפיסת היהדות בנושא, כפי שפורטה לעיל, הציבור החרדי נראה כמתעלם משיתוף פעולה בשמירה על נקיון הסביבה.

בכל הריכוזים החרדיים, למעט בערים החדשות, המרחב הציבורי זרוע בלכלוך משני סוגים עיקריים:
האחד הוא הסוג הקל, המתעופף ברוח ממקום למקום וכולל ניירות, אריזות חטיפים, עיתונים ישנים, כוסות חד-פעמיות, עלים יבשים ועוד. כך, למשל, בגני המשחקים ניצבים הפחים מיותמים, והאדמה מכוסה בשקיות חטיפים, בבקבוקי פלסטיק וכד'. לצד הלכלוך משחקות ילדות לבושות במיטב בגדיהן. ליד פתח של חנות מכולת בקריית-צאנז בנתניה מצאתי פסולת רבה הכוללת עלים יבשים, בקבוקי פלסטיק, כסא פלסטיק, מדפי תצוגה ועוד. בעיר בני-ברק ראיתי ילדים לא מעטים אשר נכנסו לחנות קטנה על-מנת לקנות אוסף של קלפים ארוזים בנייר כסף מרשרש ועליהם תמונות של רבנים. הילדים האלה פתחו את חפיסות הקלפים בעודם עומדים בחנות, ואת האריזות השליכו בלא ניד עפעף על הרצפה. בעל החנות לא נראה נרגש במיוחד: "אין דבר אני אאסוף הכל אחר כך", הוא אמר.
הסוג השני של הלכלוך המוטל במרחב הציבורי של הריכוזים החרדיים הוא פריטי ריהוט שונים - חלקם כאלה שיצאו מכלל שימוש וזרוקים שבורים בחצרות הבתים וחלקם כאלה שמאוחסנים בשטח הציבורי – בחדר המדרגות או בקומת העמודים. נוסף על זה – אפשר לראות בחדרי המדרגות גם מיכלי מים מינרליים, מעילים ותיקים תלויים על הקיר ליד דלת הכניסה ופריטים נוספים שלא נמצא להם מקום בתוך הדירה. בכל מקרה - המראה המתקבל הוא של הזנחה ועזובה.

הזלזול בנקיון הסביבה שמחוץ לבית מחלחל גם אל סביבת בית-המדרש, אל בית-הכנסת ואל שאר המוסדות הקהילתיים. גם סביב בנייני הציבור האלה שוררות הזנחה ועזובה. כך, למשל, באשדוד - חוסר תשומת-הלב לניקיון מודגש על-ידי הניגוד בין הבניין המפואר של בית-המדרש ובין הסביבה המוזנחת ומכולות האשפה המוצבות בחזית הבניין.

חוקרים אחדים עסקו בגישתה של החברה החרדית לאיכות הסביבה. גרסטנפלד ציין את חששם של הוגים אורתודוקסים מגישות ביוצנטריות קיצוניות שהעניקו מעמד אלוהִי לטבע. הוא הדגיש גם את חששם של רבנים מהשפעתן של תנועות סביבתיות, והסביר כי אותם רבנים רואים את התנועות האלה כניאו-פגאניות. לעומתו העלה White את הגישה האנתרופוצנטרית שהעמידה את האדם במרכז. לטענתו, היהדות קרובה לגישה זאת מפני שהיא תופסת את האדם כ"נזר הבריאה" וככזה יש ביכולתו לרדות "בדגת הים ובעוף השמיים ובכל חיה הרומשת על הארץ" (בראשית, א' כ"ח). Schwartz טען כי בין שני הקצוות הללו נמצאות שיטות תיאואקוצנטריות (האל במרכז) המתייחסות לאל כמי שמצווה על בני-האדם לשמור על הארץ. שיטות אלה יכולות לעלות בקנה אחד עם אורח-החיים האורתודוקסי. חן הציג את שיטתו של הרב שמשון רפאל הירש, אשר פותחה והורחבה על-ידי נכדו, הרב ד"ר יצחק ברויאר, ונקראה "תורה עם דרך ארץ". על-פי שיטה זאת החיים האזרחיים (ובכללם נושאי איכות הסביבה) הם חלק מהותי ובלתי נפרד מתורת ישראל המציעה לאדם דרך חיים כוללנית.

הסברים לפער בין תפיסת היהדות ובין המציאות בפועל בריכוזים החרדיים

שלהב וקפלן העלו במחקרם הסברים משני סוגים עיקריים: האחד - הסברים היסטוריים-סוציולוגיים והשני - הסברים העוסקים בהעדר פסיקה הלכתית בנושא. בתחום ההיסטורי-סוציולוגי טענו שלהב וקפלן כי ראשית, היעדרה של ארץ (העם היהודי היה חסר טריטוריה במשך אלפיים שנות גולה) אינו מאפשר ליצור מסורת של זיקה ויחס לסביבה בגלל תחושת הזרוּת והארעיות שליוותה את היהודים במקומות גלותם. הדאגה לַסובב מֵעֵבֶר לרשות היחיד היתה נחלתם של הגויים, שבידיהם היה השלטון המקומי. גם הרב לאו בהרצאתו בכנס איכות הסביבה לחרדים טען כך, והוסיף כי לצערו תחושה זאת נמשכת גם היום במדינת-ישראל.

נוסף על כך - על-פי תפיסתן של חלק מהקבוצות החרדיות קיומה של מדינת-ישראל אינו לגיטימי כל עוד לא הגיע המשיח, ולכן המרחב הפיסי איננו משמעותי. רק לאחר הקמתה של ממלכת ישראל בידי משיח בן דוד יוכלו החרדים להיות פטריוטים למקום מגוריהם. שנית, שלהב וקפלן סברו שמקורה של החברה היהודית בסביבה עירונית מנותקת מערכי הטבע והסביבה, וגם החברה החרדית כיום היא חברה עירונית הנמנעת ממגע עם החי ועם הצומח. במחקר הזה מצאתי חיזוק לדעה זאת בשיחות אחדות שקיימנו עם נשים חרדיות. כך, למשל, סיפרה לנו אסתר: "לפני כמה שנים כשעשינו שיפוץ גדול בבית עברנו לגור בשכירות בבית שהיתה לו גינה. בגינה היו הרבה עצי פרי, אבל אף פעם לא קטפתי מהם כי זה היה נראה לי מגעיל לקטוף ככה פירות". כשניסיתי להבין מה בדיוק עורר בה גועל, היא לא הצליחה להסביר זאת אלא רק ציינה ש"לקנות בחנות זה פשוט יותר טוב". שלישית, כך גרסו שלהב וקפלן, נושא איכות הסביבה בכללותו קשור לעמדות ליברליות שמאלניות, בעוד החברה החרדית היא חברה שמרנית, בדלנית, מסוגרת ובעלת דעות ימניות.

סוג הטיעונים השני שנדוֹן על-ידי שלהב וקפלן מתקשר לחוסר הפסיקה ההלכתית. ראשית, ד' אמות של הלכה בלבד.תפיסת העולם של היהדות החרדית היום גורסת כי על האדם החרדי להקדיש את חייו ללימוד התורה ולקיום המצוות. חשיבה זאת בזה לקטנות – "להבלי העולם הזה ולכל מה שאינו קשור או מסייע לתורה וללומדיה. מכאן הריחוק וההסתייגות מכל עניין של גשמיות כשלעצמה, שאינה מועילה ואינה מוסיפה לעניין המרכזי - התורה והמצוות." כלומר - הרוח חשובה הרבה יותר מן החומר. שנית, שלהב וקפלן הראו כי מאז חורבן בית המקדש נעדרים הטקסטים היהודיים דיון בנושאי איכות הסביבה.

הניסיון שנעשה במחקר הזה להבין את הסיבות ללכלוך השורר במרבית האזורים שבהם מתגוררת האוכלוסייה החרדית העלה מספר השערות נוספות הנובעות משני מקורות מרכזיים: האחד, הלכתי-דתי-מסורתי והשני פרקטי וקשור בחיי היום-יום.

"הלל אומר: אל תפרוש מן הציבור" (משנה, מסכת אבות ב' ה'). כלומר - הייחודיות היא טובה כל עוד היא איננה מנתקת את האדם מכלל הציבור, מכיוון שהציבור מגן על האדם ומראה לו את הדרך לבל יטעה. פרישה מן הציבור עלולה להיות מסוכנת. מכאן מסיקים כי אם לא תנהג ככל הציבור הדבר עלול להתפרש לא נכון, ובחברה שבה חשוב מאד מה יגידו עליך אף אדם אחד אינו יכול להרשות זאת לעצמו. בהתאם לדרך חשיבה זאת אי-אפשר להתנהג אחרת מהכלל ולשמור על הניקיון כאשר כולם אינם טורחים לעשות זאת, כפי שהתבטאה אשה בראיון בעיתון "משפחה": "זה לא עניין של הרגלים. בגלל שגם אם הילדים שלי שבאמת לא זורקים כלום במדרגות, יושבים עם השכנים בחוץ ואוכלים ארוחת ערב ואף אחד לא מזיז צלחת, אז הבת שלי לא תגיד כלום, היא תעזוב את הכל ותעלה גם, כדי לא לפרוש מן הציבור. וזו ילדה שלא משאירה לכלוך בשום מקום...".

איסור לזרוק לחם – קיים איסור על השלכת לחם לפח האשפה, לכן נוהגים להניח לחם ליד הפחים. במקרה הטוב הלחם מונח בתוך שקית ניילון, ובמקרה הפחות טוב הוא מונח חשוף על גדר או כל משטח מוגבה. וכיוון שהלחם חשוף באות חיות שונות על-מנת לאכול ממנו, והדבר גורם לפיזורו בכל הסביבה וליצירת לכלוך. יתר על כן, בתת- המוּדע מבין הציבור החרדי שאם מותר לשים את הלחם בפרהסיה מותר גם לשים דברים אחרים. כתוצאה מכך נוצרים בשטח הציבורי מצבורי לכלוך.

ההורים במשפחות ברוכות הילדים מצווים לחנך את ילדיהם למצוות ולמעשים טובים רבים. הדבר גורם לעיתים גם לחיכוכים עם הילדים. נושא הניקיון איננו מוכתב במפורש, ולכן ההורים אינם מתאמצים ואינם מתעקשים על שמירתו בסביבת המגורים על-מנת "לחסוך" במריבות עם ילדיהם. נוסף על כך אין הם מסוגלים לפקח בכל עת על מעשי ילדיהם, וכשאין על הילדים פיקוח ו/או דוגמא אישית, הם מרשים לעצמם לזרוק כל פסולת בכל מקום. וכך התבטאה אשה בעיתון "משפחה": "האנשים שלנו כבר עייפים אין להם כח לחנך כל כך הרבה...אי אפשר לריב על כל כך הרבה דברים" וענתה לה אשה אחרת: "לא לוותר גם על התחום הזה. כמו שאת לא מוותרת על כיבוד הורים, ואת לא מוותרת על הניקיון בבית, אל תוותרי גם על הנקיון בחוץ."
ילדים הם יצרני לכלוך מעצם טבעם. היותם חסרי מוּדעוּת גורם לכך שלא חולפת במוחם אפילו חצי מחשבה לגבי זריקת שקית ה"במבה" הריקה לפח האשפה. הם פשוט שומטים אותה מידם ברגע שסיימו לאכול את תכולתה. ילדים מלכלכים גדלים להיות מבוגרים מלכלכים המגדלים ילדים מלכלכים - וחוזר חלילה.

בחלק נכבד מהבניינים פועל "מסחר הלילה", וכך - אנשים רבים, הרבה מעבר למספר הדיירים ואורחיהם, משתמשים בחדרי המדרגות, וגם זה בהחלט אינו מוסיף לשמירת נקיונם או חזותם של הבניין ושל הסביבה.

בתוך כל אלה נשאלת השאלה – מה מקומם של הרבנים ושל ההנהגה החרדית? כידוע, הציבור החרדי מורגל לציית בלא עוררין להוראות הרבנים וגדולי הדור בכל דבר ועניין. עד היום לא הוציאו הרבנים כל הודעה או פסיקה המחייבת לשמור על הניקיון ברשות הרבים, ולכן הציבור החרדי רואה את עצמו חופשי לנהוג ככל העולה על רוחו בנושא זה. במרבית תחומי החיים קיימות הוראות ברורות, והפרה שלהן גוררת סנקציות. כאשר אין הוראות מדויקות ישנו פתח להתפרקות, ונראה כי הדבר הזה מנוצל עד תום.
נשאלת השאלה - למה?
שלהב וקפלן מביאים במחקרם את טיעוניהם ואת הסבריהם של רבנים שונים ושל אנשי שם מהמגזר החרדי. כך, למשל, מצוטט הרב משה לייבוביץ': "ההתייחסות אל הסביבה בקרב החרדים צריכה לבוא מתוך ההלכה והמקורות. לדוגמא: כאשר החצר או הרחוב אינם נקיים, מתעוררת בעיה של איסור תפילה, איסור ברכה ואיזכור שם ה', ואפילו שאילת שלום – כל אלה אסורים 'במבואות המטונפים'. הלכלוך יוצר אפוא בעיה הלכתית. כך אפשר לחבר את הסביבה להלכה." כלומר - הרב טוען כי אין די מוּדעוּת של הציבור להלכות. הרב יחזקאל אסחייק מציג טיעון המתייחס לתפיסה העקרונית של איכות הסביבה: "החרדים יכולים לשתף פעולה עם הרשויות השלטוניות בנושאים סביבתיים, אך לא עם הגופים הירוקים. הרשויות עוסקות בנושא הסביבתי בהיבט האינסטרומנטלי שלו, והדבר מתאים לתפיסה החרדית. לעומת זאת, הגופים הירוקים מעלים את הנושאים הסביבתיים לרמה אידיאולוגית, ועם זה החרדים לא יוכלו להסכים."

אחרים מטילים את האשמה לחוסר העיסוק בסוגיית איכות הסביבה על הציבור שאיננו שואל: "לשאלת העדר היוזמה של המנהיגות הדתית בשאלות של איכות הסביבה, התשובה היא שסדר היום של הרבנים מוכתב על ידי הקהילה. אם הקהילה מעוררת עניין בנושא מסוים, הרבנים יתפנו לעסוק בו ולהכריע בו." שלהב וקפלן מציינים עוד כי "באופן ברור וחד ביטא זאת הרב הראשי הספרדי, הרב אליהו בקשי דורון. בתשובה לשאלה מדוע אין דעת תורה נשמעת במקרים חמורים של זיהום הסביבה...הוא השיב: ההלכה משגיחה על כשרות במפעלים ולא נשאלנו על נושאים כאלה של זיהום, אך ברור כי אם נישאל, נידרש לתת תשובות."

לעניות דעתנו, בטיעונים האלה יש משום התחמקות מסוימת ממבט ישיר ונוקב בעיני המציאות. ראשית, התחומים המוקפדים של הניקיון האישי והביתי הם באחריותה של האשה, ולכן קל מאד לאכוף את הסמכות הרבנית בנושא באמצעות הגברים הדואגים למילויה בביתם. באותה מידה קל להתעלם מהתחומים אשר מחוץ לבית שבהם יידרשו גם הגברים להתאמץ ולפעול לטובת הנושא, שהרי אף גבר אחד לא ישאל את הרבנים לגבי נושא שהפסיקה בו עלולה לדרוש ממנו מאמץ שהוא אינו חפץ בו. רמז על כך הרב לייבוביץ כפי שצוטט אצל שלהב וקפלן : "על האברך הצעיר המתחיל לגדל משפחה מוטל עומס רב והוא מוטרד בדאגות רבות, כך שענייני הניקיון ואיכות הסביבה יורדים למקום נמוך מאד בסדר העדיפויות שלו."

שנית, הסביבה החרדית המוזנחת משרתת בעקיפין אינטרסים פוליטיים של פרנסי הקהילה. הסביבה המוזנחת "משדרת" לעובר ברחובותיה עוני. הדבר מאושש את המידע בדבר עוניה של החברה החרדית ומנוצלת על-ידי העסקנים החרדיים להשגת תקציבים מהמדינה ותרומות מנדבנים שונים.

קידום הנושא של איכות הסביבה

על-אף ההתעלמות של הממסד הרבני מחשיבותה של איכות הסביבה נראה כי בציבור החרדי מתחילים יחידים בעלי תודעה סביבתית ואכפתיות קהילתית לדחוף להעלאת הנושא לסדר היום החרדי-ציבורי. כך הרב יהודה גנוט אשר הקים בשנת 2002 עמותה בשם "חרדים לסביבה". מטרת העמותה, כפי שהיא מוצגת באתר באינטרנט, היא "החדרת ערכי שמירה וטיפוח לסביבה במגזר החרדי להגשמת תכנית 'פיתוח בר קיימא' (תכנית פעולה לשילוב בין מטרות כלכליות חברתיות וסביבתיות המתבססת על עידוד החיסכון במשאבי הטבע המשותפים - קרקע מים ואוויר, צמצום מטרדים סביבתיים, שיפור איכות החיים העירונית, הגברת מעורבות הציבור, צדק סביבתי, הפנמת עלויות חיצוניות והסתכלות ארוכת טווח לצורכי הדורות הבאים)".

בינואר 2007 ערכה העמותה כנס ראשון לחרדים בנושא איכות הסביבה. הכנס התקיים בבני-ברק במעמד השר להגנת הסביבה, גדעון עזרא, ובנוכחותם של רבנים, ראשי ערים, פוליטיקאים ואנשי ציבור. בכנס עלו לדיון נושאים שונים הקשורים לאיכות הסביבה - תכנון סביבתי, חינוך סביבתי ותחבורה וסביבה. בכנס הוצג סקר שערך מכון המחקר "מותגים" ועל פיו 94.1% מהציבור החרדי מסכים לאמירה "איכות הסביבה היא נושא חשוב ביותר ויש להשקיע בה מאמצים רבים". הרב גנוט ציין בשיחה עימו את פועלה של העמותה בכחמישה- עשר בתי-ספר ותלמודי-תורה באיזור פתח-תקווה. בַּפעילות הזאת מוצגים בפני הילדים היבטים שונים הנוגעים לאיכות הסביבה כגון חשיבות שמירת המים באמצעות מִחזור וחיסכון, לימוד סוגיות הלכתיות הקשורות לנושא ועוד. כמו אחרים, גם הרב גנוט ציין את החשיבות בהעמקת החינוך והמוּדעוּת (הן בקרב ילדים והן באוכלוסייה הבוגרת) לשמירה על איכות הסביבה תוך קשירת הנושא לבריאות ולמצוות. לדעתו, למרות הפערים בין הרצוי לבין המצוי (כפי שבאו לידי ביטוי בסקר "מותגים" הנ"ל) מתעורר כיום הציבור החרדי ומתחיל לגלות עניין בנקיון הסביבה. הרב אמר כי ביטויו המעשי והניכר לעין של העניין הזה יגיע לידי ביטוי רק בעוד שנים אחדות.

עמותה נוספת שאיננה חרדית אך מקיימת פרוייקטים גם במגזר החרדי היא "שומרה לסביבה טובה". העמותה נוסדה בירושלים בשנת 1998 במטרה לתרום לבניית חברה וסביבה טובה, ערכית ובריאה. עמותה זאת עורכת מזה שלוש שנים עם המשרד להגנת הסביבה, עיריית ירושלים ומנהל קהילתי בשכונת רמת-שלמה בירושלים תחרות חיבורים בנושא "הסביבה בהלכה ובמחשבה". החיבורים הזוכים, העוסקים בנושאים שונים אשר קשורים לאיכות הסביבה מנקודת הדיון ההלכתית, יוצאים לאור בחוברת המופצת בשכונה.

הקמתן של עמותות אלה והאפשרות הניתנת להן לפעול בקהילה ובבתי-הספר מעידה על השינוי המתחולל ביחסה של החברה החרדית לאיכות הסביבה.

פחי אשפה

מסיורים בריכוזי אוכלוסייה חרדית נראה כי ההחלטה לגבי גודל פחי האשפה וסוגם נתונה בידי הרשות המקומית ומתקבלת בהתאם לשיקולים שונים, קרי - נפח האשפה, סוג משאיות האשפה של הקבלן המפנה את הזבל ועוד.
להלן פירוט לגבי אזורי המגורים השונים:
רוב פחי האשפה בבני-ברק הם הפחים הקטנים הַמֻּכָּרִים (מתוצרת ש. וש. פחטר), בגובה של כ- 1.2 מטר, בצבע ירוק. הם ריבועיים ומכסה הפח נמצא בחלקו העליון. הפחים מוצבים בכניסה לבניין - לעיתים לצד הגדר של הבניין ליד הכניסה לחצר ולעיתים מתחת לבית בקומת העמודים. ברוב המקרים סביבת הפחים נקייה ורק במיעוטם מצאתי שקיות אשפה המונחות לצד הפחים. ישנם גם פחים מסוגים אחרים: פחי אשפה בגודל בינוני שהם בעצם מכולות קטנות הנראות כפחי האשפה הקטנים, אך כפולות בנפח, וישנן גם מכולות אשפה גדולות המיועדות לבניינים אחדים.

בירושלים נמצאות ברחוב מכולות אשפה והן משותפות לבניינים אחדים. 

ברמת בית-שמש פחי האשפה הם מכולות קטנות, עשויות פלסטיק ירוק, בגובה של כ- 1.2 מטר, מתוצרת ש. וש. פחטר. הם מוצבים באיזור מוגדר על-ידי גדר אבן ולעיתים מותקן גם שער בגדר. ברוב המקרים האיזור נקי ורק במקרים מועטים נתקלנו באשפה זרוקה למרגלות המכולות. 

בקריית-צאנז פחי האשפה המשמשים בניינים אחדים הם מכולות אשפה גדולות וגבוהות - חלקן פתוחות וחלקן מכוסות ב"גג" ובו "דלתות" להשלכת האשפה לתוך המכולה. לעיתים מפוזרת האשפה לצד המיכלים עקב חוסר היכולת של הילדים להניף את שקיות האשפה ולהשליכן לתוך הפח.

גם ברמת-ויז'ניץ בחיפה פחי האשפה הם מכולות מתכת גדולות. 

בערים החדשות (אלעד ומודיעין-עילית) - פחי האשפה בדרך-כלל הם בגודל בינוני, עשויים פלסטיק ירוק. הם מלבניים וגובהם כ- 1.2 מטר (מתוצרת ש. וש. פחטר). במודיעין-עילית הפחים נמצאים ברחוב. בחלק קטן מהרחובות (בעיקר בקריית-ספר) ישנן גם מכולות אשפה גדולות העשויות מתכת. סביבתן נקייה במרבית המקרים. לעיתים אפשר לראות שקיות אשפה מושלכות לצד המיכלים.

מרבית פחי האשפה באלעד נמצאים באיזור מגודר ומותאם לכך. חלקם הקטן נמצא בחדרי אשפה סגורים. ברוב המקרים הסביבה נקייה ואין אשפה זרוקה ליד הפחים.

פחי האשפה הגדולים והגבוהים (מכולות אשפה) היו בשנים האחרונות מוקד לכלוך או ליתר דיוק - מִפגע תברואתי. המשפחות ברוכות הילדים "מייצרות" כמויות אשפה גדולות, והאימהות העסוקות עד מעל לראשיהן במטלות הבית שולחות את ילדיהן להשליך את שקיות האשפה לפחים. השקיות גדולות וכבדות, הילדים קטנים וחלשים, והמכולות גבוהות. וכך - במקרים רבים לא הצליחו הילדים להניף את שקיות האשפה לגובה המתאים ולהשליכן לתוך מכולת האשפה. לפיכך הושארו השקיות לצד המכולות או נקרעו ותכולתן נשפכה סביב המכולה. מובן שחתולי הרחוב "חגגו" ופיזרו את האשפה בכל האיזור. בשיחה עם אחת הנשים על הנושא היא ספרה: "בבניין שלנו גרה אשה זקנה שלא היה לה אף אחד, ובגלל הגיל היה לה קשה לרדת במדרגות כדי לזרוק זבל. מה היא עשתה? זרקה את השקית עם הזבל מהחלון שלה לחצר. היא חשבה לעצמה: 'מישהו כבר ייקח את זה לזבל' אבל בדרך כלל החתולים היו יותר זריזים ויותר יעילים מהאנשים, ופיזרו את האשפה בכל החצר."

מתוך שיחות נוספות שקיימנו עם נשים חרדיות עולה כי נראה שבדיעבד היו אלה החתולים אשר הביאו לשינוי באיזור פחי האשפה. "הילדים ממש פחדו ללכת לזרוק זבל בפחים הגדולים (מכולות האשפה, ה.ח.) כי היו שם חתולים שהיו קופצים החוצה כל פעם שמישהו זרק זבל. כשילד קטן הולך לזרוק זבל וחתול קופץ פתאום זה מאד מפחיד. במיוחד אם זה כבר ערב וחושך."

בחלק מהשכונות פתרו את הבעיה באופן חלקי על-ידי שינוי סוגם של פחי האשפה לפחים קטנים ונמוכים יותר המאפשרים לילדים להשליך את שקיות האשפה לתוכם בקלות. נוסף על כך, הרשות המקומית העלתה את תדירות פינוי האשפה, כך שכיום ברוב השכונות סביבת הפחים נקייה למדַי. בביתר-עילית, למשל, החליט ראש העיר לשנות בכח את נושא הלכלוך באיזור פחי האשפה. הוא שלח פקחים מטעמו לחטט בשקיות האשפה שלא היו בתוך הפחים ולזהות את המשפחה האחראית לכך (מתוך ניירת שנזרקה). משפחה שנמצאה אחראית ללכלוך נקנסה. נוסף על כך - הוזמנו פחי אשפה נמוכים יותר. לאחר כחודשיים פסקה התופעה של שקיות אשפה שהוטלו ליד פחי האשפה.

במודיעין-עילית ישנו ניסיון (המתחיל להניב פֵּרות, ככל הנראה) הן מצד התושבים והן מצד המועצה המקומית לחינוך הילדים והמבוגרים לשמור על סביבה נקייה. בבתים רבים תלויים שלטים המבקשים מהילדים לא ללכלך, וגם במקומות ציבוריים הציבה הרשות המקומית שלטים כאלה.

כיום אפשר לראות פחים גדושים בעיקר בימי סוף השבוע שבהם ההכנות לשבת - הן בבישול והן בנקיון הבית - גורמות למילויים במהירות.

מודעות והודעות

המודעות והפשקווילים מודבקים במקומות ציבוריים רבים אשר לא נועדו לכך כגון ארונות חשמל, תחנות אוטובוס, גדרות, קירות חיצוניים של בתים, קירות המרכז המסחרי וכד'. הדבקה פיראטית זאת יוצרת כיעור רב ברחבי השכונות ופולשת גם לתחום הפרטי יותר כגון, קירות הכניסה לבניין.

היות שחלק מן המסחר במגזר החרדי מתרחש בבתי המגורים אין כל קושי להבחין בשילוט הפרסום של "מסחר הלילה" המותקן על גדרות, על קירות הבתים ועל המרפסות בלא התחשבות באסתטיקה.

הגרפיטי גם הוא בבחינת סוג של מודעות/הודעות המרוססות על קירות ציבוריים. הילדים החרדיים רואים את הכתובות המרוססות על-ידי המבוגרים, וגם הם מקשקשים על קירות הבניין. גם בכתובות הגרפיטי האלה ניכרת התגברות האידיאולוגיה על האסתטיקה.

השינוי בתרבות הדיור בערים החרדיות החדשות

רקע

הצעירים המתגוררים בערים אלה חיים באופן שונה מהוריהם - הדיור שלהם מרווח ונוח יותר, סביבת המגורים מטופחת, הם מאמצים את החידושים הטכנולוגיים (טלפון סלולרי, מחשב), הם יוצאים לעבודה ובעקבות כך רבים מהם באים לידי היכרות ומגע עם החברה הכללית, קיימת לגיטימציה למימוש רמת-חיים גבוהה יותר ולשבירת המסגרת של האסקטיות החרדית.

בערים האלה אפשר למצוא ייצוג לשינוי מהותי המתחולל בחברה החרדית ומסומל על-ידי אלמנטים פיסיים, כגון צורת הבניינים שאיננה ריבועית רגולרית אלא בעלת אלמנטים פורצי גבולות (מרפסות סוכה בסגנון הבאוהאוז, וקומות שאינן אחידות בשטחן) המבטאים בעקיפין את הפריצה המתונה של המסגרות החברתיות בחברה החרדית. השינוי ופריצת המסגרת מתבטאים גם בַּצבעוניות החזקה של גני המשחקים הרבים. צבעוניות זאת איננה אופיינית לחברה החרדית המעדיפה, כזכור, את הצבעים הכהים והקודרים - שחור, חום כהה וכחול כהה ונוסף להם - הלבן. הצבעוניות באה לידי ביטוי גם בבגדיהן של הבנות הצעירות המתאפיינים בססגוניות רבה ובשלל צבעי הקשת.

הערים החדשות מסמנות בחברה החרדית את המודרניזציה ואת הפְּתיחוּת. אמנם המודרניזציה חודרת לערים באופן מדורג, מהוסס ותחת פיקוח קפדני, אך היא בהחלט מתרחשת וקורמת עור וגידים. הערים המתוכננות והמודרניות קוראות למשפחות צעירות מהמגזר החרדי לבוא ולגור בהן בסטנדרט חיים גבוה ומודרני מבלי לאבד כהוא-זה מאורח החיים החרדי.

אפשר לראות בערים אלה מעין גשר בין החברה החילונית לבין החברה החרדית. האופי הארכיטקטוני המודרני וטיפוח חזות העיר מקִלים על החילוניים לראות את החברה החרדית באופן פחות סטריאוטיפי ומביאים את החרדים לראות את עצמם כלואים פחות בגטו החרדי. המראות האלה מצדיקים את ה"סלוגן" המלווה את העיר אלעד "תורה ואיכות חיים ביופי של עיר". כל אחד מבין המתגוררים באלעד או במודיעין-עילית יכול לטעון בראש זקוף: אינני משדר עוני, אלא להיפך - רווחה.

לַמתבונן מרחוק נראות הערים אלעד ומודיעין-עילית כערים מודרניות היכולות להיות ממוקמות בכל מקום במדינת-ישראל. בבדיקה שערכתי הראיתי תמונות של ערים אלה למדגם לא מייצג של חילוניים ושאלתי אותם מי לדעתם מתגורר בבתים האלה. המשיבים לא הצליחו למקד את הערים האלה ולזהותן כערים חרדיות. כלומר - פרנסי הערים ומתכנניהן הצליחו במשימתם - להקים ערים מודרניות בעבור האוכלוסייה החרדית. כאשר מתבוננים בערים האלה אפשר להתרשם שהעוני אינו קיים בחלק מהחברה החרדית, וכך - סטיגמת העוני יכולה לחלוף מן העולם. עם-זאת - יש לזכור כי מרבית האוכלוסיה החילונית אינה עוברת כלל בערים האלה ואינה רואה זאת. כלומר - השינוי האסתטי הנובע מהפנמת ערכי האסתטיקה האופייניים לציבור החילוני בישראל מיושם בעצם בתוך "גטו" גדול, בעיר בה אין דריסת-רגל לחילונים.

הרצון לשינוי ולשיפור ההתנהגות של האוכלוסייה החרדית נובע ככל הנראה מהעלייה ברמת החיים ומהקשר עם האוכלוסייה החילונית. אנשי אלעד ומודיעין-עילית הם ברובם אנשים צעירים אשר חוו קשרים מסויימים עם הציבור הכללי בישראל. זוהי אוכלוסייה מגוונת אשר איננה חיה בגטו התרבותי החרדי, כפי שהוא מֻכָּר בריכוזים הוותיקים של המגזר החרדי. האוכלוסייה בערים החדשות מנסה לשלב בין שמירה על אורח חיים חרדי ובין שימוש במודרנה. ההתקרבות לערכי החברה הכללית בישראל נעשית מתוך ברירה ואימוץ התחומים המתאימים והראויים להצטרף לאורח החיים החרדי.

איכות סביבת המגורים בערים החדשות

בריכוזי האוכלוסייה הוותיקים של המגזר החרדי איכות הסביבה איננה נושא שמקדישים לו תשומת-לב בחינוך, בדוגמא אישית או בדוגמא קהילתית. כחלק מהשינוי בתפיסת תרבות המגורים מוקדשת בערים החדשות תשומת-לב רבה לאיכות הסביבה וזאת באה לידי ביטוי בתחומים אחדים:

ניקיון ושמירה על השקט

הרצון להנחיל ערכים של שמירה על הניקיון וועל השקט נעשה הן על-ידי הרשות המקומית בדאגתה לניקוי הרחובות והמרחב הציבורי והן בדרך המקובלת בחברה החרדית - באמצעות המילה הכתובה, שכן בחברה החרדית מקובל מאד לקרוא כל מילה כתובה ולייחס לה חשיבות רבה. בחלק מהשלטים הַמֶּסֶר ישיר ופשוט כגון בשלטים המוצבים בגני המשחקים וקוראים לשמירה על הנִקיון ועל השקט בין השעות 14:00-16:00, או השלטים התלויים בבניינים וקוראים לילדים ולמבוגרים לשמור על הניקיון.

שילוט אחר נוקט בדרך של חיבור הערכים הישנים, הַמֻּכָּרִים והראויים אל הערכים החדשים המבקשים לקנות חזקה בציבור. כך, למשל, בשלט התלוי על גדר של בית פרטי כתוב בראשו בפונט של ספרי קודש הציטוט "ואהבת לרעך כמוך" ולאחריו הבקשה לא לזרוק לחצר לכלוך.

מִיחזור

מיחזור הוא נושא חדש ביותר. נתקלנו רק במספר מצומצם של סלסלות המיועדות להשלכת בקבוקי פלסטיק למִיחזור. בחלקן היו אמנם מעט בקבוקים, אך הילדים ראו בכך כר פורה למשחקים, פתחו את דלת הסלסלה והשתעשעו בבקבוקים.

במודיעין-עילית מנסים גם בנושא זה לקשור באופן אסוציאטיבי בין הערכים הישנים, המוכרים והטובים לבין הערכים החדשים. כך - בשלט שנתלה על סלסלה אחת לאיסוף בקבוקים למִיחזור נרשם "קופת הקהל, מתן בסתר" כלומר - הכסף המתקבל מאיסוף הבקבוקים נועד להיות תרומה לקהילה, בדיוק כמו כל תרומה הניתנת במסגרת כספי ה"מעשר" (עשירית הרווחים שאותם מחויב האדם הדתי לתרום לצדקה, והחרדי אכן מקפיד לתרום). בשלט אחר נרשם "אבא טוב מחנך את ילדיו לזרוק את הבקבוקים במתקן".

מתקן מִיחזור יוצא דופן הוצב על-ידי אחד ה"כוללים" בעיר. המיכל מעוצב בצורה של מיכל גניזה - בגודל, בצורה, בצבע ובצורת הפתחים. אל מיכל זה הוצמד שלט המבקש מהציבור להכניס בקבוקים ריקים למיכל על-מנת שה"כולל" יוכל לפדות את כספי פקדון הבקבוקים ובכך להגדיל מעט את תקציבו. השלט משתמש במינוח של חליפין - תמורת בקבוק אתה זוכה במצווה: "הידעתם? שע"י בקבוק אחד אפשר לזכות במצווה" ונוסף על כך - "הבקבוק התרוקן משתייה אך לא ממצוות". המצווה מהווה בעבור האדם החרדי גמול גדול ביותר.

גינון

בערים החרדיות החדשות ניכר שינוי מהותי בתפיסת המרחב הציבורי. הגינון מטופח מאד, וּמַשרה אווירה נעימה בעיר הנשמרת נקייה ומסודרת הן על-ידי הרשות המקומית והן על-ידי התושבים. 
באלעד הגינון הציבורי מטופח ומושקע מאד, המרחב הציבורי נקי מאד, ולכן המועצה המקומית אלעד זכתה פעמים אחדות בחמישה כוכבי יופי ובכוכב זהב, בתחרות "קריה יפה" המאורגנת על-ידי המועצה לארץ-ישראל יפה ומשרד הפנים.

לעומת אלעד, במודיעין-עילית קיימים הבדלים בין האזורים השונים. בקריית-ספר שהיא האיזור הוותיק יותר הגינון מטופח למדַי, ועל כך זכה המקום בפרס "ארץ-ישראל יפה" לטיפוח הסביבה העירונית. בנאות-הפסגה הבנייה נרחבת ולכן הגינון מוגבל. בחלקים מאחוזת ברכפלד הגינון מטופח ובחלקים הנמצאים בבנייה עדיין אין גינון.
ביתר-עילית זכתה בחמישה כוכבי יופי ובכוכב זהב מטעם המועצה לארץ-ישראל יפה.

שילוט

בערים החדשות ישנו שילוט הַכְוונה מכיוון שרוב התושבים חדשים במקום והתקבצו לעיר ממקומות שונים. אין כאן מסורת של הכרת היישוב על-ידי האוכלוסייה שגדלה במקום במשך שנים רבות. יתר על כן, אני רואה בכך אלמנט נוסף המעיד על הכנסה ואימוץ של סדרי מִנהל ותרבות עירונית מהערים החילוניות. מלבד שלטי ההכוונה ישנם בערים החדשות שלטים הפונים לתושבים בכוונה לעצב דרכי התנהגות ראויות כלפי הסביבה העירונית - שמירה על הגינון, עידוד טיפוח גינות פרטיות, הקפדה על תברואה תקינה, עידוד מִיחזור וכד'.

כתוצאה מההשקעה הרבה של הרשויות המקומיות בערים החרדיות החדשות והנכונות לשיתוף פעולה של התושבים, הרחובות הרחבים מוארים, מטופחים והתחושה המלווה את הנכנס לערים אלה היא של עיר נינוחה, שלווה, נקייה ונעימה.

ערכים נוספים שעשויים לעניין אותך

ביביליוגרפיה

ספרי קודש והלכה

  • משנה תורה לרמב"ם, ספר המדע, הלכות יסודי התורה, ו' א'. 

ספרי עיון ומדע

  • אילן שחר, חרדים בע"מ – התקציבים, ההשתמטות ורמיסת החוק, כתר, 2000.
  • אלתרמן רחל וויטק מירי, מדריך לחישוב הדרישות לקרקע לצורכי ציבור, הוצאת המרכז לחקר העיר והאזור, הטכניון, בהזמנת משרד הפנים (1991).  
  • אפלבוים חיים בן צירל (שם בדוי), שחור על גבי לבן - הצצה אל תוך האינטימיות החרדית, מוח, 2000.
  • גדרון בנימין , דפוסי תרומה והתנדבות של הצבור בישראל, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 1997.
  • גרילק משה, החרדים: מי אנחנו באמת?, כתר, 2002.
  • הירשפלד אריאל, רשימות על מקום, עלמא/עם עובד, 2000. 
  • חנני הדס, תרבות הדיור והמגורים בחברה החרדית האשכנזית בישראל, חיבור לשם קבלת התואר "דוקטור לפילוסופיה", אוניברסיטת חיפה, 2008.
  • לוי אמנון, החרדים, כתר, 1988. 
  • רקובר נחום, איכות הסביבה, היבטים רעיוניים ומשפטיים במקורות היהודיים, מורשת המשפט בישראל, 1993.
  • שלהב יוסף  וקפלן מוטי , הקהילה החרדית ואיכות הסביבה, מכון ירושלים לחקר ישראל, המרכז למדיניות סביבתית, 2003.  
  •  Manfred Gerstenfeld, Judaism, Environmentalism and the Environment: Mapping and Analysis, Jerusalem Institute for Israel Studies, Jerusalem (1998).

מאמרים בכתבי עת ובספרים

  • ברויאר מרדכי , "שיטת תורה עם דרך ארץ במשנתו של ר' שמשון רפאל הירש", המעין, תשרי תשכ"ט.
  • חן שמואל, "מדוע נעדרת אתיקה סביבתית מההגות הציונית הדתית?", אקדמות י"ט, תמוז תשס"ז, 11.
  • יהב דן, "הגן כנוף מסומל ביהדות", חתך אא עיתון לאדריכלות ותכנון, מאי 2001, 35.
  • פרידמן מנחם, "פשקווילים ומודעות קיר בחברה החרדית", פשקווילים, מודעות קיר וכרזות פולמוס ברחוב החרדי, גניה דולב (עורכת), מוזיאון ארץ-ישראל ויד יצחק בן-צבי, 2005. 
  • שלהב יוסף, "משמעויות סוציו-גיאוגרפיות של הנטייה להחמיר", החינוך הדתי והנטייה להחמיר, משה ארנד ואברהם זלקין (עורכים), טפר, 1996, 32.
  • Lynn White Jr, "The Historical Roots of our Ecological Crisis", Science, 155 (10 march 1967) pp. 203-207. 
  • Eilon Schwartz, "Mastery and Stewardship, Wonder and Connectedness: A Typology of Relations to Nature in Jewish Text and Tradition", in Hava Tirosh-Samuelson (ed.), Judaism and Ecology: Created World and Revealed Word, Mass : Distributed by Harvard University Press for the Center for the Study of World Religions, Harvard Divinity, Cambridge (2003) pp 93-106.

פרסומים מדעיים מקצועיים ודוחו"ת

  • גונן עמירם, מהישיבה לעבודה הנסיון האמריקני ולקחים לישראל, מכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות, 2000.
  • גונן עמירם, בין לימוד תורה לפרנסה חברת לומדים ומתפרנסים בלונדון, מכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות, 2005.
  • דגני אבי ודגני רינה , הביקוש למגורים במגזר החרדי, גיאוקרטוגרפיה, 2000.

כתבות ומאמרים בעיתונות

  • "4 אמהות", משפחה, מוסף בתוך המשפחה, 12.4.07, 28.
  • "בסך הכל גינה קטנה!", יתד נאמן, 7.2.07, 26.
  • "הוקמה ועדת קבלה לשכונה החדשה בגבעת זאב", יתד נאמן, 20.4.07, 10.  
  • בן חיים אבישי, "חרדים לעירם", nrg, 9.7.2007.
  • חן שושנה, "הכניסה לגברים אסורה", ידיעות אחרונות, מוסף כלכלה, 8.3.06, 9. 
  • לוינסון חיים, "תנאי קבלה לבי"ס: אמא שלא נוהגת", ידיעות אחרונות, 6.9.05, 12.
  • פז רוחמה, "לראשונה בחירות דמוקרטיות בגאולה", משפחה, 7.6.07, 19. 

ארכיונים ומאגרי מידע

  • דפי הקהילה, מדריך טלפונים לקהילה החרדית בגוש דן, דפי זהב,2006-2007, עמ' 39-78.
  • המדריך החרדי, מדריך טלפונים לקהילה החרדית בירושלים, 2006-2007, עמ' 41-127.
  • מותגים - מכון למחקר - מחקרי שוק וסקרי דעת קהל, אומניבוס חרדי פרויקט 7628, 19.12.2006.

אתרי אינטרנט

ראיונות

  • ראיון עם הרב פנחס זלצמן, 30.10.06. 

מילות מפתח

שכונה | מגורים | חינוך | ישיבה | חרדי | איכות-סביבה | הלכה | דתי | ירושלים | נתניה | אלעד | נקיון | אברך | חרדים-לסביבה | גדעון-עזרא | מודעות | ויז'ניץ

הערות שוליים

    צפה בתגובות  תגובות על השכונה והרחוב החרדיים (1)

    ללא שם

    יום ראשון כ"ח באב תש"ע 8 באוגוסט 2010

    הוספת תגובה




     

     

    * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של "אנשים ישראל" לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.