דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
הוסף דירוג לספר 8 מדרגים

תפישת הרווקוּת בחברה הדתית-לאומית

בחורים ליד ביתם
בחורים ליד ביתם
סימה זלצברג
צעירות
צעירות
סימה זלצברג
צעירים בשיעור תורה
צעירים בשיעור תורה
סימה זלצברג
סימה זלצברג, עוז אלמוג

נוצר ב-7/17/2008

רקע

מאמר זה אינו מתבסס על סקר מדעי, אלא בעיקר על אינטגרציה של מקורות כתובים ועל שיחות עם מומחים שונים הקשורים בנושא המחקר (מקצתם ביקשו להישאר בעילום שם). המאמר הוא בבחינת נסיון ראשוני בלבד לגבש תמונה בנושא מעניין זה. אין ספק שיש מקום למחקר נוסף כדי לאמת ולהשלים את התמונה ששירטטנו.

החברה הדתית-לאומית ניצבת על פרשת דרכים, שמצידה האחד העולם המסורתי ומצידה האחר השער לעולם המודרני. ממיקום זה נגזר יחסה לרווקות, לתהליך מציאת בן-הזוג, לגיל הנישואים ולמוסד הנישואים עצמו. פרשת דרכים זו גם חושפת אותה לרוחות המנשבות מן העולם הדתי-מסורתי והמערבי-חילוני גם יחד.

המסורת מגוננת על הפרדה מגדרית, מקדשת את מוסד הנישואים ומעודדת נישואים בגיל צעיר, במטרה להגן על תומתם של הצעירים, להקים משפחה יציבה ולשמר את מוסד המשפחה במובן הרחב של המילה. לעומת זאת, הרוחות המערביות מביאות בכנפיהן משב אינדיווידואליסטי, נותנות רוח גבית למימוש עצמי באמצעות בניית קריירה ומעודדות מתירנות מינית וטישטוש מגדרי.

מגמות אלו מחוללות שינויים במשקלו הסגולי של קשר הנישואים, ובמוסכמות באשר לזוגיות ולהקמת משפחה. הדבר נותן את אותותיו בחברה הדתית-לאומית, בדמות עלייה בשיעור הגירושים, עידכון הגדרות המגדר הישנות, דחיית גיל הנישואים, ועוד.

החברה הדתית-לאומית, על כל פלגיה, שואפת לראות את בניה ובנותיה נשואים ומקימים משפחה בישראל. אומנם, יש אי-הסכמה בדבר גיל הנישואים הרצוי, כאשר המתחרדים דוחפים להקדים אותו ככל האפשר (משיקולי צניעות, מניעת פריצות מינית וקיום מצוות פרו ורבו), בעוד הליברלים מבקשים לתת לצעירים אורכה לרכישת השכלה ולבניית קריירה קודם שייכנסו לחופה. עם זאת, הרווקות נתפשת בעיני רבים בציבור זה כ'נכות' זמנית, שיש לעשות הכל על-מנת לרפאה.

דא עקא, המודרניזציה, הפמיניזם והאינדיווידואליזם שקנו להם אחיזה בחלקים נרחבים של הציבור הדתי-לאומי, בעיקר בקרב הדור הצעיר, מכתיבים סדר-יום שונה. יותר ויותר רווקות ורווקים דתיים רוצים קריירה תחילה ורק אחר-כך משפחה. רבים גם מגלים שהשד אינו נורא כל-כך, שחיי רווקות יכולים להיות נעימים ומספקים, ובהחלט מצדיקים את 'המחיר' שהם נדרשים לשלם (לחץ בלתי-פוסק של ההורים, הדרה מאירועים חברתיים-דתיים, נתק מחברי-ילדות שנישאו וכדומה).

מכאן גם מגמת העלייה בגיל הנישואים, שנרשמה בשנים האחרונות בציבור הדתי-לאומי. חוקרים, דוגמת ארי אנגלברג, מגדירים אותה כ"רווקות מתמשכת". רבנים החוששים כי מדובר במידרון חלקלק של מתירנות מינית שסופו מי ישורנו, מנפנפים בציווי האלוהי "והיה מָחָנֵךָ קדוש" ומגדירים את הרווקות כפצע מדמם.

מוסד הנישואים בחברה הדתית-לאומית

מרכזיותם של מוסד הנישואים והתא המשפחתי

בעשורים האחרונים חלו תמורות מרחיקות-לכת במבנה המשפחה בחברה הישראלית, ועדיין התא המשפחתי ומוסד הנישואים תופסים מקום מרכזי ונתפשים כרצויים ומועדפים חברתית.

תפישות אלו רווחות, וביתר שאת, בחברה הדתית על רבדיה השונים. זאת, בדומה לחברות מסורתיות, בהן מושם דגש על תפקידו החברתי של היחיד. קשריו עם הזולת נתפשים לא רק כאמצעי למימוש מטרות אישיות, אלא גם, ולמעשה בעיקר, כאמצעי למימוש מטרות דתיות וחברתיות.

חשיבותו המרכזית של מוסד הנישואים בחברה הדתית-לאומית (בדומה לחברה החרדית), נעוצה בראש ובראשונה במצווה "פרו ורבו ומלאו את הארץ" (בראשית, א', כ"ח), היינו, הבאת ילדים לעולם. תכלית זו, מעבר למשקלה האישי, נושאת גם מטען קולקטיבי, לאמור: הבטחת המשכיותו של עם ישראל.

זאת ועוד, המשפחה בחברה הדתית-לאומית, בדומה למקבילותיה בחברה החרדית ובחברות דתיות אחרות, מהווה מוקד לפעילות דתית ובמסגרתה מתרחשים עיקר תהליכי החיברוּת בתחום זה. חשיבותו של קשר הנישואים גם נעוצה בכך, שהוא מבטא באורח סמלי את הקשר בין האדם והאל. כך הבהיר הרב שלמה וילק, רב הקהילה בשכונת בקעה בירושלים ומרבני עמותת צוהר, בהרצאתו "למה נכנסת כלה לחופתה" (2005).

בנוסף, הנישואים הם קרקע פורייה לפיתוח יכולות חברתיות ולהגשמת חזון או אידיאלים משותפים של בני-הזוג, כפי שציין הרב יוסף דב סולובייצ'יק (1993-1903. מראשי תנועת המזרחי וממנהיגיה הרוחניים של יהדות ארצות-הברית) בספרו אדם וביתו. לדבריו: "שני אנשים מתאחדים כדי לצפות לחבר שלישי שיצטרף לקהילתם. ומדוע הילד כה חשוב? כיוון שנוכחותו היא תנאי בל יעבור לכך שהאיחוד שבנישואין יעמיד קהילה המושתתת על מחויבות מוסרית ועל מסירות של הקרבה. ומה היא המחויבות המשותפת של ההורים? מה הוא החזון המשותף המאחד את חבריה של קהילת הנישואין? דברי התורה על אברהם: 'כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" (עמ' 45).

ערך הנישואים במערכת החינוך הממלכתי-דתי

על מרכזיותו של מוסד הנישואים בחברה הדתית-לאומית ניתן ללמוד מהעובדה, שמרבית האולפנות הדתיות לבנות מתגייסות ליטול על עצמן את משימת חיזוק מוסד הנישואים בקרב התלמידות הצעירות, והנחלת ערך הקדושה המיוחס למשפחתיות במסורת היהודית. 

ביטוי לכך ניתן למצוא במאמרה של פרופ' תמר רפפורט, מבית הספר לחינוך והפקולטה לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית, "ההבניה הפדגוגית של אישה מסורתית בעידן המודרניות: מחקר אתנוגרפי של 'שיעור קדושה'"? (1999). ממאמרה זה עולה כי תוכנית הלימודים הרשמית לחיי משפחה בחינוך הממלכתי-דתי, שוללת באופן נחרץ תשוקה מינית ויחסים אינטימיים שלא במסגרת הנישואים, תוך שימת דגש על הממד הרוחני-רגשי של התא המשפחתי.

להמחשה היא מצטטת את רציונל התוכנית על-פי משרד החינוך: "אין אנו עוסקים בחינוך מיני, כי אם בחינוך לחיי משפחה. כלומר, חיי המין של האדם אינם בעינינו תחום עצמאי, אלא תחום שצידוקו הוא רק במסגרת חיי משפחה, שזה תחום מקיף יותר הכולל נושאים כמו קדושה, אהבה, אחריות, צניעות, שיתוף, חלוקת תפקידים והבנה וכבוד הדדיים..."

אחת המורות המצוטטות במאמר, מגבה את התוכנית ואת משמעות מוסד הנישואים: "...אני מלמדת על הקשר האמיתי בין גבר לאישה, ובתוך זה חינוך ילדים ומהות הטהרה. אני מעמידה את חשיבות הבית כערך עליון מבחינת מחשבה והלכות..."
נראה, איפוא, כי מוסד הנישואים ניצב בראש סולם הערכים של החברה הדתית-לאומית, נתפש כמסגרת האולטימטיבית להגשמה עצמית ואפוף הילה של קדושה. כיוון שכך, דתי או דתייה שהגיעו לפירקם ועדיין לא נישאו, נחזים כ'נכים' במובן מסוים, כמי שלא הגיעו למימוש עצמי. במילים אחרות, גיל הנישואים מהווה סוגיה משמעותית ביותר בחברה הדתית.

גיל הנישואים

ציפייה חברתית

הציפייה בחברה הדתית-לאומית היא שגברים יינשאו בטווח הגילים 20-25, ונשים מעט מוקדם יותר. גיל הנישואים הממוצע בפלח אוכלוסיה זו לא נבדק באופן מחקרי. עם זאת, ניתן לשער כי הוא גבוה מהממוצע בחברה החרדית ונמוך מהממוצע בקרב החילונים והמסורתיים.

עיתוי הנישואים - כשלב בחיים

באופן כללי ניתן לומר, כי מרבית המשפחות הדתיות-לאומיות מתנהלות על אותו מסלול, פחות או יותר, עם ציוני-דרך המתווים גם את גיל הנישואים: בנים שסיימו את לימודיהם בתיכון הדתי או בישיבה התיכונית, מתגייסים לשירות צבאי/ מכינה קדם-צבאית, או ממשיכים ללמוד בישיבת הסדר או בישיבה גבוהה (ראו הרחבה בערכים הדנים בנושא החינוך במגזר הדתי לאומי במדריך זה). ברוב המקרים, מחשבות על חתונה צפות רק לקראת סיום השירות הצבאי או לאחריו.

תלמידי ישיבות ההסדר נותנים דעתם לכך כבר במהלך לימודיהם. יש שיעדיפו לדחות את החתונה עד לאחר השלמת לימודיהם הגבוהים, או אף לאחר שישתלבו במעגל העבודה.

בנות דתיות שסיימו את לימודיהן בתיכון או באולפנה, מתגייסות לרוב לשירות לאומי, ומיעוטן לשירות צבאי (מתוך דוח מחקר של מרכז המידע והמחקר של הכנסת, שנכתב על ידי אורלי לוטן ויובל וורגן, עולה כי בשנת 2005 התגייסו לצה"ל 1,581 בוגרות החינוך הממלכתי-דתי, שהיו כ-21.2% מכלל בוגרות החינוך הממלכתי-דתי באותה שנה. משנת 2000 עד שנת 2005 חלה ירידה של 3.6% בשיעור בוגרות החינוך הממלכתי-דתי שהתגייסו לצה"ל בכלל בוגרות חינוך זה באותן שנים"). 

מרביתן מתחילות לחשוב ברצינות על החתונה רק לאחר השיחרור. חלקן מקפיאות את החיפושים אחר בן-זוג לחיים עד לסיום לימודיהן הגבוהים. ברמה המעשית, קידום רעיון הנישואים בתקופה זו מתבטא ביציאות של הצעירים ל'דייטים' בתדירות גבוהה, עד למציאת בחיר/בחירת-ליבם (ראו הרחבה בערך "בחירת בני זוג במגזר הדתי לאומי" במדריך זה).

הבדלי גישות ביחס לגיל הרצוי

לרוב, החרד"לים (חרדים לאומיים) חלוקים עם בני הזרם המרכזי או הזרם הליברלי בציונות הדתית, בשאלת גיל הנישואים הרצוי. הרב יהושע שפירא מישיבת ההסדר ברמת-גן, והרב אליעזר מלמד, רב היישוב הר ברכה, מהזרם החרד"לי, שחלקים נרחבים בציבור הדתי-הלאומי כורים אוזנם למוצא פיהם - מטיפים לנישואים מוקדמים ולעידוד ילודה. הרב מלמד סבור כי על גברים להיכנס לחופה סמוך לאחר סיום שירותם הצבאי. הרב אלישע אבינר, ראש 'הכולל' בישיבת מעלה אדומים, ממליץ לגברים לעשות זאת בין הגילים 24-19. שניהם סבורים כי נשים צריכות להינשא בגיל צעיר יותר.

המניע המרכזי להקדמת גיל הנישואים, הוא הרצון לשמר את תומתו של הדור הצעיר. הפלג החרד"לי, כמו גם מרבית בני הזרם המרכזי והזרם והליברלי, אינם רואים בעין יפה מגורים משותפים ללא נישואים, לא כל שכן קיום יחסי מין לפני הנישואים. רבים מהם חוששים כי דחיית הנישואים עלולה לדרדר את הרווקים ל"הירהורי עבירה" ומשם לפעילות מינית אסורה. לעומת זאת, נישואים בגיל צעיר ינתבו את יצר המין לאפיק מותר ורצוי מבחינה הלכתית.

סיבה נוספת לצידוד בנישואים מוקדמים, נעוצה בשעון הביולוגי הקוצב את שנות הפוריות של הנשים (ובמידת-מה, גם של הגברים). מאחר שאחד מאדני מוסד הנישואים היא מצוות "פרו ורבו", מוטב כי הצעירים יזדרזו לקיימה בהקדם.

מנגד, הליברלים מעודדים את הצעירים "לקחת את הזמן". לדידם, אין פסול בדחיית הכניסה לחופה לטובת בניית קריירה ומימוש עצמי. טיעון נוסף: נישואים מוקדמים עשויים להתפתח למערכת זוגית בוסרית וכושלת, לתלוּת כלכלית של הזוג הצעיר בהוריו ולבסוף לגירושים בלתי-נמנעים.

הבדלי גישות אלה ביחס לגיל הנישואים בין החרד"לים והמתונים-ליברלים במחנה הדתי, משקפים במידה רבה את הבדלי התפישות ביניהם בכל הנוגע למקומה ותפקידיה של האישה.

התפישה הרווחת בזרם הליברלי, ובמידה לא-מבוטלת גם בזרם המרכזי, מכירה בזכותה של האישה ללימודים גבוהים ולפיתוח קריירה. מנגד, התפישה השלטת ברחוב החרד"לי כולאת את האישה בדל"ת אמות ביתה, כפי שטוענת ד"ר חנה קהת, מרצה לתנ"ך ולמחשבת ישראל, ומייסדת התנועה הפמיניסטית הציונית-דתית קולך. לדבריה, הרבנים החרד"ליים מתייחסים לאישה - וליתר דיוק, לגוף הנשי - כאל מכונה להולדת ילדים, ותו לא. צרכיה האישיים, שאיפותיה ורצונה למימוש עצמי, כלל אינם עומדים על הפרק.

לעומתה, הרבנים שפירא ומלמד טוענים, כי הם מחנכים את תלמידיהם לכך שהאישה היא בעצם שותפה, שהיא מתוגמלת מנישואים מוקדמים ולמעשה בוחרת בהם מרצונה החופשי. עם זאת, הרב אלישע אבינר מודה, כי הנשים הן אלה הנושאות בעיקר הנטל, בגלל הצורך לתמרן בין הבית, הלימודים והעבודה. רבות מהן משמשות כמפרנסות עיקריות ולעיתים אף יחידות, כיוון שבעליהן לומדים בישיבה או ב"כולל".

תמורות בגיל הנישואים בשנים האחרונות

על אף הציפייה הכללית בציבור הדתי-לאומי לנישואים בגיל צעיר, בשנים האחרונות ניכרת דווקא מגמת עלייה בגיל החופה. ארי אנגלברג, החוקר את תופעת "הרווקות המתמשכת" בציבור הדתי-לאומי, במסגרת עבודת דוקטורט לאוניברסיטה העברית, מסביר כי עלייה זו נובעת ממספר גורמים:

  • השפעת התרבות החילונית המודרנית וחדירת נורמות של זוגיות מהעולם החילוני. קרי, רווקות ורווקים משקיעים יותר בזוגיות ופחות במשפחה.
  • עליית קרנה של "האהבה הרומנטית" כתנאי הכרחי לנישואים מוצלחים. 
  • עלייה באינדיווידואליזם וברצון למימוש עצמי באמצעות בניית קריירה. יותר ויותר רווקות ורווקים מעדיפים לרכוש השכלה ולהתבסס בחיים, בטרם יכבלו עצמם לסורגי התא המשפחתי.
  • החינוך הנפרד והפתיחות היחסית הנהוגה בחינוך הנשים לעומת הגברים, מחדדים את ההבדלים בין המינים בציבור הדתי-לאומי ומעמיקים את פער הציפיות ההדדיות.
  • חילחול ערכים פמיניסטיים, המשפיעים על שאיפותיהן של צעירות המגזר ותפישותיהן ביחס למימוש עצמי, וקוראים תיגר על החלוקה המגדרית המסורתית. בנוסף, נשים משכילות נעשות בררניות יותר בבחירת בן-הזוג. 
  • הפיצול הפנימי המעמיק בציבור הדתי-לאומי (מבחינה דתית ופוליטית כאחת), מעודד חיפוש אחר בן-זוג מתאים מבחינת אדיקותו הדתית, ולעיתים גם מבחינת דעותיו הפוליטיות (ראו הרחבה בפרק העוסק בשיקולי בחירת בן-זוג).

פועל יוצא של העלייה בגיל הנישואים היא רווקות מתמשכת. רבים בציבור הדתי-לאומי מוטרדים מהתופעה ורואים בה בעיה חברתית, בעיקר לנוכח הלכי-הרוח בציבור זה ביחס למעמד הרווקות.

מעמד הרווקוּת בחברה הדתית-לאומית

תפישת הרווקים כ"נחותים" ו"פגומים"

בחברה הדתית-לאומית, מוסד הנישואים והתא המשפחתי נמצאים בדרגת חשיבות עליונה. זוגיות כדת משה וישראל והקמת בית בישראל, נסמכות על ציטוטים רבים מספור מהמקורות ("זכר ונקבה ברא אותם", "לא טוב היות האדם לבדו", "ואל אישך תשוקתך", ועוד), כמו גם אימרות חז"ל. מכאן, שצעיר או צעירה שהגיעו לפירקם ולא נישאו, נתפשים כאיום על 'הסדר החברתי'. לאיום הזה יש כינויים רבים, רובם ככולם לא מחמיאים: נחותים, "סחורה פגומה", יצורים לא-שלמים, לוקים בחסר ועוד כהנה וכהנה. רווקוּת בחברה הדתית-לאומית מהווה, איפוא, קטגוריה חברתית גבולית (לימינלית) ובלתי-רצויה.

על מעמדם 'הנחות' של הרווקים והגדרתם כיצורים הלוקים בחסר, ניתן ללמוד מדבריה של מיכל, רווקה דתייה בתחילת שנות השלושים לחייה: "כלא-נשואה, אני נחשבת בעיני חברותי הנשואות כנחותה מהן, כאחת שמשהו אצלה דפוק. אני מהווה דוגמה לא טובה לבנות של חברותי הנשואות. חלק מהן פחות ופחות מזמינות אותי אליהן הביתה".

הסיבות למעמד הנחות של הרווקות

הרווקים והרווקות נדחקים לשוליים החברתיים, כיוון שעצם קיומם קורא תיגר על הסדר החברתי הרצוי, הטוהר המיני ושלמות מבנה המשפחה המסורתי. שכן, לא זו בלבד שבוגרים לא-נשואים אינם מקיימים את מצוות פרו ורבו, אלא אף עלולים לקיים יחסי מין לסיפוק יצרם ותו לא - דפוס התנהגות שאינו מקובל על המחנה הדתי, בלשון המעטה. יתירה מזאת, הם מהווים איום על שלמות חיי המשפחה של זוגות נשואים. היטיבה לבטא זאת מיכל: "עצם נוכחותי בביתן של חברותי, מהווה איום שמא אגזול מהן את הבעל".

בדומה, כתבה רווקה בת 27 לרב יובל שרלו, הנתפש בעיני רבים כדובר האסכולה האורתודוקסית-מודרנית, וכמי שאוזנו קשובה לסוגיות אישיות: "...לאחרונה, השתתפה חברתי הטובה בהרצאה של רבנית מהזרם הדתי-לאומי, ובו קבעה הרבנית בצורה חד-משמעית, כי זוהי טעות מרה לארח בבית בחורות רווקות, כיוון שהן עלולות להוות מיכשול לבעל".

יש נשים נשואות שאימצו את ההמלצה, והן נמנעות מלהזמין את חברותיהן הרווקות להתארח אצלן בשבת. כתוצאה מכך, המשיכה וכתבה אותה רווקה לרב שרלו, "אני נאלצת לשבת לבדי או בחברת רווקים ורווקות, במקום לבלות באווירה משפחתית ראויה".

בתשובתו כתב הרב שרלו, בין היתר: "אני מצטער שזו עמדת הרבנית, ואני מצטער כי חברתך קיבלה הדרכה מסוג זה. ההנחות כי בחורות רווקות הן מכשול בבית, ובשל כך לא מארחים אותן... שכל דבר הוא 'מכשול' ואישה צריכה כל הזמן להגן על בעלה, הן הנחות בעייתיות מאוד, וכואב מאוד שכך נאמר".

לדבריו, נקודת המוצא צריכה להיות הפוכה: בית נועד להיות פתוח ומזמין. אם למרות הכל בעלת הבית הנשואה חוששת מהשלכות האירוח, היא יכולה להזמין יותר מרווקה אחת, ואולי לנצל את ההזדמנות להיכרות עם בחור רווק. "רק אם מדובר בבעיה רצינית ובחשש אמיתי להעמדת הבעל במבחן קשה - לא מזמינים", קבע הרב.

מצוקת הרווקים והרווקות

פחד במקום חמלה, איבה במקום רחמים

דחיקת הרווקות והרווקים לשוליים החברתיים, וצביעתם כמי שאינם מממשים את האידיאל הדתי-הלכתי, שלא לומר כאיום על סביבתם - כל אלה תובעים מהם מחיר שאין להקל בו ראש. חשוב לזכור כי רבים מהם אינם רווקים מבחירה. הם ניסו, התאמצו, השתדלו, אך לדאבונם לא מצאו את בן-הזוג המתאים. אלא שהחברה הדתית אינה מבחינה בין רווקים מבחירה ורווקים בעל-כורחם. היא דנה את כולם לכף חובה.

ניתן, אם כן, להניח כי הרווקים בעל-כורחם לוקחים קשה יותר את 'העליהום' הציבורית. רבים מהם מדווחים על תחושות קשות של אי-נוחות, מועקה, בושה וניכור חברתי. התחושות הללו מחריפות בשבתות ובחגים, שעה שהם מגיעים לבית-הכנסת וזוכים למבטי חמלה, במקרה הטוב. יעל ושירה, חברות רווקות דתיות, באמצע שנות השלושים לחייהן, מספרות: "עשינו הכל, אבל ממש הכל, כדי לא להיות בבית בחגים. החלטנו לטוס לבת-דודה של שירה בניו-יורק, שם אנחנו אנונימיות. אף אחד לא מכיר אותנו ואף אחד לא יסתכל עלינו בבית-הכנסת במבט מלא רחמים".

נטע יוסף-בודניק, עיתונאית צעירה, בוגרת תואר במשפטים בבר-אילן, נשואה טרייה המגדירה עצמה כ"דתייה פמיניסטית ונון-קונפורמיסטית", ייחדה לתופעה זו מאמר מעניין, שכותרתו "לילית נגד חווה" (אתר NRG יהדות, אוקטובר 2006). "נראה שאם פעם הרגשות הדומיננטיים כלפי הרווקות הדתיות היו חמלה ורחמים, הרי מאז שנתרבו הרווקות הדתיות ובד-בבד, התרבו הגירושים בקרב צעירים דתיים, התחלפה החמלה בפחד ואת הרחמים החליפה האיבה", היא כותבת. "הרווקות הדתיות מהוות איום על הסדר החברתי התקין, שהוא אבן-יסוד בחברה שמרנית. חוסר האונים של הרבנים, המחנכים וההורים אל מול התופעה, מביא להתגוננות תוקפנית ולחוסר רגישות בוטה המאמללים את הרווקות ביתר שאת".

חברות רווקות שעימן שוחחה טענו, שהיחס כלפיהן כמוקצות מחמת מיאוס הינו בגדר התעללות נפשית ממש. "לא ירפו מאיתנו עד שנתחתן", התלוננה אחת מהן, רווקה בת 32. "דווקא בנושא כה עדין ורגיש מגלה החברה שלנו דורסנות ואכזריות, שהופכות את החיים לבלתי-נסבלים".

לדברי אהובה (שם בדוי), הכי גרועות הן הנשואות. מרגע כניסתן למועדון האקסקלוסיבי של עונדות הטבעת וחובשות כיסוי הראש, הן מתייחסות אל חברותיהן הרווקות כאל אויבות. "כאילו היינו בנות דמותה של לילית, השדה התאוותנית, המרדנית ורעת הלב, שלפי המסורת היהודית, מפתה גברים, מסיתה ומדיחה".

הטחת האשמות הדדית בין נשואות ורווקות

הטוקבקים באתר NRG יהדות משמשים מזה שנים זירת התגוששות בין נשואות לרווקות. לרוב, הן אינן מהססות להזדהות בשמן המלא. אחת מהן, טלי גולדברגר הנשואה, ירדה ללא רחם על "הרווקות הממורמרות" ועוררה גל של תגובות כעס ועלבון. אחת הבוטות הייתה של אפרת ליבמן, רווקה, שכתבה: "נשואה זה שִּיכּוּל אותיות של שנואה, דווקא מתאים".

נשואה דתייה אחרת, מילכה מעפולה, טענה ש"להכניס רווקה לבית זה מתכון בטוח לצרות צרורות. אם הבחורה לא התחתנה, כנראה משהו בסיסי ביותר רקוב אצלה והיא עלולה לנסות לפתות את הבעל". אחרת, שהסתתרה תחת הכינוי "ג'ינג'ית מבני ברק", הייתה קיצונית עוד יותר. "לא הגיוני להזמין רווקה לבית משפחה. למה שהילדים יקבלו חינוך רע? למה לפתות את הבעל עם בחורה שכל יצריה משתוללים?" כתבה.

גם הרווקים לחוצים

מצוקתן של הרווקות הדתיות נחשפה לראשונה בפומבי, בשנת 2002, על-ידי הסופרת, העיתונאית ואשת התקשורת שהרה בלאו, רווקה דתייה-לייט. במאמר שכותרתו "על ראש הרווקה בוער השיער", היא שפכה קיתונות של רותחין על יחס החברה הדתית כלפיהן:

"אין עוד חברה שבה מעמד הרווקות הוא כה לא לגיטימי כמו בחברה הדתית, וכה רחוק מהחוג הסגור של הנשואות המדושנות והמרוצות מעצמן שאנחנו כל-כך שונאות. כן, אנחנו שונאות אתכן, את כיסוי הראש שלכן, את הניסיונות העלובים והכאילו-דאוגים שלכן להכיר לנו מישהו ... אתן, אמהות האומה, משמרות הגזע, אמהות האדמה בלה-בלה-בלה. והטלפונים שלכן שמתמעטים והמחיצות שמתגבהות והמבטים שנחסמים והאגודה הסגורה שנכנסתן לתוכה והתחושה הזו שאתן נותנות לנו, שאנחנו כל-כך לא חשובות ולעולם כבר לא נהיה".

מרבית זעקות השבר עולים מכיוונן של הרווקות, הן בשל נטייתן כנשים להחצין ולשתף אחרים בבעיותיהן האישיות, והן משום שבדומה לחברה הכללית, הסטאטוס של רווקה מתבגרת במגזר הדתי-לאומי, נחות מזה של רווק בן גילה. עם זאת, המצוקה היא גם מנת חלקם של הרווקים הדתיים, על אף ששוועתם עולה לעיתים רחוקות יותר.

היטיב לבטא זאת יוסי, רווק תל אביבי, בתחילת שנות השלושים לחייו: "אני נמצא במצב שאיני שלם אתו, איני גאה בו, והייתי מעדיף לא להמצא בו. אני משווה את עצמי להומלס, בן בלי בית, וכל עוד איני נשוי אמשיך להרגיש הומלס".

קונפליקט ערכי והתנגשות עקרונות

לדברי פרופ' אלי ואקיל, ראש המחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת בר-אילן, בעשור האחרון יש ממש קיטוב בנושא הנישואים, שלא היה קיים לפני עשרים-שלושים שנה. אז היה מסלול אחיד לכל הגברים: צבא, אוניברסיטה וצעירים התחתנו מתישהו באמצע. כיום, דוחים את גיל הנישואים לטובת קריירה ומימוש עצמי. 

מנגד, יש רבנים המאיצים בצעירים להתחתן בגיל מוקדם יותר (כמאמר חז"ל, "בן שמונה-עשרה לחופה"), כדי לצמצם את ממדי הרווקות. ואקיל סבור ש"שתי התופעות מצביעות על קונפליקט ערכי ומפגש בין שני עקרונות: ערך המשפחה מול הגשמה עצמית. הבעיה היא שבשני המקרים, אנשים נדחפים לקצוות".

לדעתו, אין לשלול על הסף את הארכת תקופת הרווקות. "אני רואה את התלמידות שלי שלומדות לדוקטורט, עד כמה קשה להן", הוא אומר. "הן נישאו בגיל צעיר, והן נקרעות בין הבית, לילדים ולקריירה. עליהן להצטיין. הן מגיעות עם התינוק על הידיים ללימודים, למעבדה או לפגישה איתי כמנחה שלהם. התינוקות זוחלים על השטיח. אני מבין אותן. הן נקרעות".

ספיחי הרווקות המתמשכת

התהוות 'הביצה'

אחד מתוצרי-הלוואי של מוסד הרווקות המתמשכת היא הָבִּיצָה, כינוי בפי רווקי המגזר למתחם בו מתגורר ריכוז גדול של רווקים ורווקות. ארי אנגלברג, שחקר את תופעת הרווקות המתמשכת בציבור הדתי-לאומי, במסגרת עבודת דוקטורט לאוניברסיטה העברית, מוסר פרטים על מיקומן: הָבִּיצָה הגדולה נמצאת באזור שכונת קטמון הישנה והמושבה הגרמנית בירושלים. 'בִּיצָה' גדולה נוספת קיימת בעיר גבעת שמואל, הגובלת עם תל-אביב, פתח תקווה ובני ברק ונושקת לאוניברסיטת בר-אילן. בשנים האחרונות, החלה לרחוש בִּיצָה קטנה גם במרכז תל-אביב (הביצה ממוקמת סביב בית הכנסת "איחוד עולם" שבפינת הרחובות בין יהודה וסמילנסקי. חברי הביצה מתגוררים מטבע הדברים ברחובות הסמוכים).

על-פי אנגלברג, האלמנטים ההופכים סתם מתחם לבִּיצָה, הם סעודות שבת משותפות לרווקים בסביבה, וכן בית-כנסת מסוים, אחד או יותר, שבו הם מתכנסים ומתפללים בשבתות ובחגים. דיירי הָבִּיצָה נוהגים לסעוד ארוחות שבת בצוותא, זה בביתו של זה, כשלרוב, כל אורח מביא איתו מאכל כלשהו. 'סעודות הביצה' הפכו שם דבר, והן מושכות אליהן גם רבים מאלה שאינם מתגוררים במתחם. המיקום אינו סודי. כל שצריך לעשות זה לעקוב אחר צעירים חובשי כיפה, אחרי תפילת ליל שישי בבית-הכנסת. אלה מהם שנושאים בידם קערת סלט, תבנית עוגה או בקבוק יין - קרוב לוודאי שהם בדרכם ל'סעודת בִּיצָה'' אצל חברים.

הסעודות המשותפות הללו מספקות מענה חברתי משמעותי לרווקים ולרווקות, תחליף ראוי לתחושת העגמומיות הנלווית להסבה ערירית אל שולחן השבת או החג. מעבר לכך, סעודות אלה מהוות קרקע פורייה להיכרויות (ראו הרחבה בפרק על דפוסי ההיכרות במגזר).

חפציבה שטול, בתו של רב וראש ישיבה בדרום הארץ, חייתה בתחילת העשור בקטמון הישנה וכתבה עבודת תזה בעבודה סוציאלית לאוניברסיטה העברית על הרווקות והחיים בביצה. לדעתה, הרווקות המתגוררות בביצה מקיימות תת-תרבות לכל דבר ויוצרות אלטרנטיבה לקהילה. עם זאת, בכל שבת הן מתגודדות ברחבה שלפני בתי-הכנסת בשכונה, מנסות לצוד במבטיהן חתן פוטנציאלי.

בתקופת מגוריה בבִּיצָה עברה שטול, "תהליך התרווקות", כהגדרה. סוג של העצמה המתאפיין, לדבריה, בעיקר בהתפתחות אינטלקטואלית ובאימוץ תפישה ביקורתית. "הצעירות שזורמות למתחם קטמון הישנה מההתנחלויות או מחיק הבורגנות הדתית, נחשפות שם לאורח-חיים דתי פלורליסטי, לדעות פוליטיות שמאליות, ליוזמות של מפגשי יהודים ערבים, לזרמים אחרים ביהדות וכדומה", סיפרה בשעתו בראיון לכתבת הארץ, תמר רותם.

התחזקות הפמיניזם הדתי

ב-2004 פורסם בביטאון נאמני תורה ועבודה, דעות, מאמר ביקורתי של חגית ברטוב, שכותרתו "אתגר הרווקות: האם הגדרת תופעת הרווקות כ'בעיה' עונה על צורך חברתי?". ברטוב טוענת כי ריבוי הרווקות הדתיות מוביל לכמות מרשימה של נשים המקיימות בעל כורחן מצוות וטקסים, כגון קידוש, הבדלה, ביעור חמץ ועוד, אשר לאורך המסורת היהודית היו בשליטה גברית מוחלטת, לא מתוך בחירה פמיניסטית אלא כפועל יוצא של חייהן ללא בן זוג. לטענתה, עובדה זו, הופכת מגמות פמיניסטיות – דתיות הנחשבות כפורצות גדר בחברה הדתית - לנורמה מקובלת לפחות בקרב נשים רווקות, שלעיתים בוחרות גם אחרי נישואיהן להמשיך ולקיים בעצמן טקסים אלו.

מכיוון שכך, אין זה פלא שהממסד הדתי מתייחס לרווקות בכל מקום תחת הכותרת "בעיה".
התייחסות זו מאפשרת לקהילה הדתית השמרנית לבטל את משמעותם של חיי הרווקות כאלטרנטיבה אפשרית (בתחום הנשי-דתי) וכך להזכיר לרווקות שחייהן הדתיים העצמאיים הם רק תקלה בדרך אל החיים האידיאלים כנשים נשואות שבני זוגן מקיימים עבורן את הריטואלים הדתיים.

לדבריה, "התופעה של נשים רווקות המנהלות אורח-חיים דתי שאינו נזקק לגבר, טומנת בחובה אתגר ואפשרות, לפחות בשביל מי שמבקש לגיטימציה חברתית למעורבות שווה של נשים בחיים היהודיים". (דעות, עמ' 30)

ברטוב אינה רוצה לקרוא תיגר על מוסד המשפחה, ובסך-הכל מאמינה בזוגיות, אבל לא בכל מחיר. יש מין אשליה, היא אומרת, שהנישואים הם התגלמות האושר בעוד שרווקות היא אסון. אבל אף אחד אינו מעז לדבר על הקשיים איתם מתמודדים זוגות נשואים, אולי משום שחיי נשואים משמרים יותר מכל את הסדר החברתי הקיים ומשמרים את חלוקת התפקידים המגדרית ואת אופייה של הקהילה הדתית.

עצמאות כלכלית ומימוש עצמי

יש רווקים ורווקות שכל יום חולף מגביר את הלחץ החיצוני ("נו, מתי כבר תתחתני?") והלחץ הפנימי (חשש לאחר את הרכבת, דימוי עצמי נמוך, גורל של 'בתולה זקנה'), המופעלים עליהם. אצל חלקם, הלחץ משתק. אחרים מתפכחים ומתחילים להבין שהרווקות אינה מצב זמני. או-אז הם משנים כיוון, לוקחים את עצמם בידיים, משקיעים בפיתוח קריירה, מתבססים כלכלית ומשתדלים למצות את מנעמי החיים.

אחת מהן, שלהבת רובין, עורכת-דין רווקה ובעלת דירה משלה בתל-אביב, סיפרה לתמר רותם, כתבת הארץ: "מגיל עשרים חשבתי שאו-טו-טו זה קורה לי השנה. אני מתחתנת וזהו". במשך מספר שנים ישבה בבית, בהמתנה דרוכה לאביר על הסוס הלבן, אבל אז הגיעה למסקנה שאין טעם לכלות את ימיה בציפייה והחלה לצאת ולבלות בבתי-קפה ובמופעי תרבות.

היא אינה מצטערת שלא נחפזה להתחתן, כמו אחיותיה, בגיל צעיר, אלא לבנות לעצמה קריירה כעורכת-דין עם משכורת מכובדת ("כדי אף אחד לא יכתיב לי ושלא אחיה על חשבון ההורים"). היא מגדירה עצמה כאישה עצמאית, העומדת בזכות עצמה. "כולנו רוצים לחיות בזוגיות, אבל אני מעריכה את העובדה שאני יכולה לקום ולנסוע לחו"ל מתי שמתחשק לי, בלי לדאוג מי יממן לי את הנסיעה. אני עובדת, מרוויחה, חשוב לי להתקדם בקריירה. נוח לי שאני בלי מחויבות".

טלי ברנר, רווקה מהמגזר, ריכזה בעבר את "מרכז לייפר" ללימודי נשים באוניברסיטה העברית, גורסת כי הרצון העז של רווקות להצליח בכל מחיר, הוא דחף בלתי-נשלט כמעט. "הן משקיעות בקריירה ומנסות להיות מוכשרות, מוצלחות ופופולריות כדי לחפות על 'הפגם' הנורא הזה. אבל זה לא מספק את החברה הדתית, ששולחת שוב ושוב מסרים סמויים: אל תהיי מוצלחת מדי, כדי שלא תבריחי את הגבר".

שרון מייבסקי, שנולדה בבית דתי ("הכי מפד"לניקי שאפשר", כהגדרתה) בפתח תקווה, לקחה את הרווקות שלה צעד אחד קדימה. כשהגיעה ל'ביצה' הירושלמית אחרי לימודי התיאטרון, נפקחו עיניה ובמידה רבה, גם חרצובות לשונה.
העצמאות שהיא חוגגת כרווקה, כוללת גם חופש מיני, דבר שעליו היא מוכנה לדבר ללא עכבות. "אני מרגישה שבגיל שלושים אני חסינה. יכולה להרשות לעצמי לומר דברים. אני מרשה לעצמי לעשות הכל", אמרה באותו ראיון להארץ.

היא יוצאת חוצץ נגד מיתוס שמירת הבתולים עד הנישואים, ואינה מבינה מה הטעם לאסור על מבוגרים לקיים יחסי מין, גם אם אינם נשואים. "בגיל עשרים זה עוד לגיטימי לאסור מגע מיני, אבל בחורה מבוגרת אומרת לעצמה, יש לי בן-זוג ואני רוצה למצות את הזוגיות".

המתח בין דרישות ההלכה והצרכים המיניים

ד"ר אלי שכטר, מבית-הספר בחינוך באוניברסיטת בר-אילן, חקר את מאפייני הזהות של רווקים ורווקות בציבור הדתי לאומי. ממצאי המחקר, שפורסמו ב-2004, העלו כי דתיים ודתיות בני המגזר אשר דוחים את נישואיהם, מדווחים על מתח גבוה יותר בין דרישת ההלכה להימנע מקיום יחסי מין לפני הנישואים, ובין נורמות מתירניות יותר, המקובלות בחברה החילונית.

המונח ההלכתי הוא "שמירת נגיעה", שם כולל לאיסורים המחמירים בכל הנוגע למגע פיזי בין גבר ואישה. האיסור נועד למנוע מראש כל מגע גופני בין גבר ואישה האסורים זה על זו (קרובי-משפחה, פנוי ונשואה), שמא מתוך המגע התמים הם עלולים להיסחף למגע אסור (גילוי עריות) שדינו כרת.

הרמב"ם, מייצג הגישה המחמירה בהלכה, פסק כי קיום יחסי מין בין פנויים כשהאישה טהורה, הוא איסור לאו רגיל שהעובר עליו חייב מלקות. פוסקים אחרים, ובהם הרמב"ן, הקלו וקבוע כי זהו "איסור עָשֵה" בלבד (איסור הנשמע מכלל מצוות עשה, ואינו אמור כלאו מפורש), או אף מותר, בהתקיים תנאים מסוימים. 

סוגיית יחסי המין לפני הנישואים עולה בשני הקשרים מרכזיים: האחד, רצונם של רווקים ורווקות לספק את צרכיהם המיניים, על אף שלא הצליחו למצוא בן-זוג למטרת נישואים. השני, כמיהתן של רווקות להביא ילד לעולם, כל עוד השעון הביולוגי שלהן מתקתק.

הסערה סביב "הסדר הפילגש" לרווקים דתיים

בחודש מרץ 2006 פירסם פרופ' צבי זוהר, בכתב-העת אקדמות, מאמר שהיכה גלים בציבור הדתי. כותרת המאמר, "זוגיות על-פי ההלכה ללא חופה וקידושין", אמרה בעצם הכל. מי שקרא אותו עד סופו (וספק אם היה אפילו קורא אחד שלא עשה זאת), למד כי לדידו של זוהר, יש היתר הלכתי לקיום יחסי זוגיות מלאים ללא נישואים. 

לדברי זוהר, מרצה בפקולטה למשפטים ולמדעי היהדות באוניברסיטת בר-אילן ועמית בכיר במכון הרטמן בירושלים, "קיימת בהלכה היהודית מסגרת של חיי זוגיות בהיתר, בלי חופה וקידושין...חיים משותפים של איש ואישה על-פי הסדר המכונה בהלכה 'הסדר פילגש', שאינם יחסי זנות, אלא מותרים בהחלט. גבר יכול אפילו לקיים מצוות פרו ורבו עם בת-הזוג שהוא חי עימה בהיתר, בלא שיהיה עליו לקדשה לו לאישה".

במאמר מלומד ומנומק, בחן פרופ' זוהר את יחסם של רבים מגדולי הפוסקים לדורותיהם, בהם הרמב"ן, הראב"ד, הר"ן (ר' ניסים בן ראובן), הרא"ש (ר' אשר בן יחיאל), ר' יעקב בן הרא"ש (בעל הטורים), ר' יואל סירקיס (מחבר ספר ההלכות בית חדש), ר' יוסף קארו (מחבר השולחן ערוך) ואחרים, לסוגיה הנדונה. מסקנתו: חכמים אלו סברו ש"הסדר פילגש"' בין גבר לאישה מותר מדאורייתא ומדרבנן, בתנאי שהיחסים מתקיימים ללא ניצול ותוך שמירה על טבילת נידה.

פרופ' זוהר קרא לממסד הרבני לחדול ממדיניות העמימות, ולחשוף את "הסדר הפילגש" בפני צעירי הציבור הדתי-לאומי. זאת, על-מנת להקל את מצוקתם לנוכח האיסור על קיום יחסי מין לפני הנישואים. חלקם בוחר בעל-כורחו בהתנזרות, אחרים, לדבריו, עוברים על האיסור, אך חשים שהם עושים שקר בנפשם.

"עצם קיומו של פער גדול בין מה שהרבנים קבעו כאידיאל בתחום חיי האישות לבין מה שהציבור נוהג, היה צריך לעורר את הרבנים לחפש חלופות פנים-הלכתיות, ולהימנע מהסתרת מידע מן הציבור", כתב זוהר.

כצפוי, המאמר הפולמוסי עורר סערה ותגובות מצד שומרי חומות המוסר של המגזר. הרב יעקב אריאל, רבה הראשי של רמת-גן, ומחשובי הרבנים בציונות הדתית, כינה את המאמר "חסר אחריות חינוכית", האשים את החוקר המלומד כ"מי שנוהג לצטט ציטטות חלקיות ולפרשן פרשנות מסולפת וחד-צדדית במסווה של מחקר אקדמי אובייקטיבי", ואף תקף את מערכת הביטאון על עצם הפירסום.

לגופו של עניין ציין הרב אריאל, כי "הדיונים [בהסדר פילגש] הינם תיאורטיים בלבד, כי למעשה לכל הדעות אין מקיימים בכך את המצווה של נישואין כהלכה, שרק בהם ה' מקדש את עמו ישראל על-ידי חופה וקידושין".

הרב והפוסק הירושלמי יהודה הרצל הנקין, אמנם הודה, כי "רבים מגדולי הפוסקים ומפרשי השולחן ערוך הסכימו שפילגש מותרת", אך הוסיף באותה נשימה, כי "ניתן להתיר פילגש רק באופן פרטי ובדיעבד". אי לכך, "הדורש היתר פילגש בפרהסיה, מכשיל את הרבים".

הרב שמואל אריאל, רב מלמד בישיבת ההסדר בהתנחלות עתניאל, שבדרום הר חברון, ניתח את המקורות, הפסיקות והדעות השונות שעליהם הסתמך פרופ' זוהר. מסקנתו: הרב יעב"ץ (מגדולי הרבנים בגרמניה במאה ה-18) היה היחיד שהתיר במפורש פילגשוּת, וגם זאת כקשר זמני ללא קביעות ומסגרת ברורה.

חיזוק מכיוון מפתיע משהו קיבלו הרבנים מהמחנה הנשי - עו"ד מיכל טיקוצ'ינסקי, ראש בית-המדרש לנשים בבית מורשה (מרכז אקדמי להכשרת מנהיגות ציונית-דתית) ורחלי שפרכר-פרנקל, יועצת הלכה בנשמת (מדרשה גבוהה ללימודי תורה לנשים בירושלים) ומחנכת במדרשת הבנות לינדנבאום בירושלים. במאמר תגובה לקריאתו של פרופ' זוהר, הן מודות שפילגשוּת התקיימה באופנים מסוימים לאורך הדורות. עם זאת, הן עומדות על כך שהסדר פילגש היה בדרך כלל שנוי במחלוקת ולא מעשי. "שום אב מסור לא הועיד את בתו להיות פילגשו של מאן-דהוא. מי שחרד לעתידה של בתו, דאג להשיאה כדת משה וישראל..."

שתי תלמידות החכמים מזהירות מפני פגיעה שעלולה להיגרם בעיקר לנשים, מפעילות מינית בוסרית ומוקדמת. הן גם מוחות על ניסיונו של פרופ' זוהר לקדם אג'נדה ליברלית, אשר איננה יהודית.

"אישור לידה" לרווקות בגיל מתקדם

הרב יובל שרלו, מראשי רבני עמותת צוהר, אף הוא הצטרף לקולות המחאה נגד "הסדר הפילגש". אך הדבר לא מנע ממנו מלפרסם, באוגוסט 2007, פסָק המתיר לרווקות דתיות בגיל מתקדם להביא ילד לעולם. מדובר בעמדה תקדימית אמיצה במיוחד, שמטבע הדברים לא הייתה מקובלת על רבים מפוסקי הדור. הרב שרלו ביסס את פסיקתו על גישתם של מספר רבנים, הסבורים כי הלכתית לא ניתן למנוע מרווקה להביא ילד לעולם, כששעון-החול הביולוגי שלה אוזל והולך, ובתנאי שעשתה כל שביכולתה להינשא ולא עלה בידה.

בתשובה לפנייתה הנואשת של רווקה בת 36, שלדבריה ניסתה במשך חמש-עשרה שנה להתחתן ולא הצליחה, פירט הרב את נימוקיו להיתר: "התורה עצמה מתארת את האישה ללא הילד כמי שחשה שחייה אינה חיים ("הבה לי בנים ואם אין מתה אנוכי"); אין איסור מפורש על אישה ללדת ללא בניין משפחה; אסור להיכנס לשאלת 'הרישיון להרות'; לפעמים, דווקא אם יולדת בן מיוחד משלה גם ללא אב, מגדלת אותו בחום ובאהבה יותר ממשפחה רעועה..."

ואולם, בשל החשיבות והקדושה שמייחס הרב שרלו למשפחה, הוא מגביל היתר זה רק לבנות 37 ומעלה, שנותרו רווקות בעל-כורחן. לדבריו, "גיל זה נקבע לאור עמדת הרפואה בדבר סיכויי הצלחת ההפריה. אין לעשות זאת בגיל צעיר יותר, אלא לחפש בכל דרך את האפשרות להקים משפחה בישראל".

בהקשר זה ראוי לציין את העלייה שנרשמה בשנים האחרונות, במספר האמהות החד-הוריות בחברה הדתית-לאומית. על אף שמדובר במספרים נמוכים ובתופעה שולית במגזר, אין להתעלם מקיומה ומן המסרים שהיא משדרת: כירסום איטי של יסודות התא המשפחתי המסורתי וחילחול דפוסי משפחה חלופית.

בנוסף, הדבר מעיד כי יש נשים המוכנות לשלם מחיר גבוה ביותר תמורת מימוש ייעודן האמהי, גם אם הדבר כרוך בסטיגמות חברתיות ובהתמודדות יומיומית מפרכת עם גידול ילדים ללא עזר כנגדן.

רווקות כבעיה חברתית

האשם - החינוך הנפרד בחברה הדתית

לנוכח העלייה בשיעור הרווקים והרווקות בחברה הדתית-לאומית, הלכי-הרוח ברחוב הדתי כלפי התופעה והמצוקה המתמשכת של הרווקים והרווקות, אין תמה שרבים במגזר החלו רואים בכך בעיה חברתית.

איש החינוך והתקשורת הדתי אבי רט, התייחס לתופעה במאמרו "שיטת ה'דייטים' פשטה את הרגל" (ynet, 2007). רט, מרצה לתחומי יהדות, היסטוריה ותנ"ך במסגרות אקדמיות בארץ ובעולם, כתב בין היתר: "יש שלב מסוים שבו אנחנו מפסיקים לומר שיש כאן חריג כזה או אחר, או איזו מציאות מקרית וחד-פעמית, ומתחילים להבין שמדובר בתופעה, שיטה ומשהו הרבה יותר כולל... היום כבר ברור לכולם שזו לא בעיה פרטית של בחורה כזו או אחרת שאולי לא נראית טוב, או של איזה בחור לא בוגר שמתקשה לקבל החלטות ולקחת אחריות. מימדי התופעה כבר מזמן עברו כל יכולת להסביר אותה נקודתית, ויש צורך לנסות ולהבין אותה מערכתית, בראייה כוללת. לא מתוך התנשאות או האשמה - אלא מתוך רגישות, הבנה ואהבה".

שמואל שי-כהן, מחנך ורב, הקים ב-2003 מסגרת הרצאות מעורבת לפנויים ופנויות בגבעת שמואל, שנקראת קתדרה. לדבריו, החינוך הנפרד בחברה הדתית הוא אחד הגורמים העיקריים לבעיית הרווקות. "מכיתה י' מפסיקים ללכת לבני עקיבא, בשל ההפרדה בין בנים ובנות, ובכך נסתמות אפשרויות המפגש של הצעירים", הוא אומר. "הבחורים מתנתקים מהעולם, לומדים בישיבות ואחרי חמש שנים הם לא בדיוק יודעים מה לעשות במפגש עם בחורה. איך לדבר איתה".

התייחסותו של הציבור הדתי-לאומי לתופעת הרווקות המתמשכת כאל בעיה חברתית, מוצאת ביטוי בכנסים שונים הדנים בסוגייה. בכנסים האחרונים של אירגון קולך (פורום נשים פמיניסטיות דתיות), שחברותיו נמנות עם הזרם המרכזי והזרם הליברלי במגזר, הוקצו מספר הרצאות לדיון בסוגייה ובדרכים להתמודד עימה. נושא רגיש זה עלה לדיון גם בכנסים האחרונים של מכון בניין שלם בירושלים (כהגדרתו, "מכון העוסק בבניינה של המשפחה בישראל מתוך מעורבות ותחושת אחריות לכלל החברה בישראל, דתיים וחילוניים כאחד"), בהם נוטלות חלק נשים מהזרם החרד"לי בעיקר.

אוניברסיטת בר-אילן, המוסד האקדמי המזוהה יותר מכל עם המחנה הדתי-לאומי, גם היא הכירה בחשיבות הנושא. במאי 2005 אירחה המחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטה, בראשות פרופ' אלי ואקיל, כנס מיוחד ביוזמת אירגון רבני צוהר ומכון שילה (המספק שירותי ייעוץ לציבור הדתי), בנושא "בין נישואין מוקדמים לרווקות מאוחרת". הכנס, השני מבין ארבעה שהתקיימו באותה שנה, נועד ליצור שיתוף-פעולה בין רבנים לפסיכולוגיים מקצועיים בנושא זוגיות במגזר הדתי. זאת, בעקבות מגמה הולכת ומתחזקת של פניית דתיים וחרדים לגורמים פסיכולוגיים, במקביל להיוועצות עם רבנים.

במהלך הכנס נדונו סוגיות 'בוערות' כגון: המניעים הנפשיים-אישיים-חברתיים של זוג צעיר העומד להתחתן, הלחצים המשפחתיים-חברתיים המופעלים עליו, ההשלכות הנובעות כתוצאה מנישואין מוקדמים או מרווקות מאוחרת ועוד.

בפאנל המרצים ובקהל ישבו כמה רבנים מהזרם החרד"לי, בהם הרב יהושע שפירא מישיבת ההסדר רמת גן, והרב אליעזר מלמד, רב היישוב וראש ישיבת ההסדר הר ברכה, המטיפים לנישואים מוקדמים ולעידוד ילודה, ודעותיהם נותנות את הטון בקרב חלקים נרחבים בציבור הדתי-הלאומי.

בחלק שהוקדש לדיון הקהל, קם אחד המשתתפים והציע שהרבנים "יעשו מעשה אמיץ ויאשרו לזוגות לדחות את הקמת המשפחה". קולו אבד בהמולה שעוררה הצעתו. הרב שפירא הגיב להצעה בחיוך אירוני, ואמר שרבנים לא צריכים להיות אמיצים, אלא להישאר בתחומי ההלכה.

למרות ההבנה שגילו הפסיכולוגים בכנס למורכבות של סוגיות הנישואים והרווקות בחברה הדתית-לאומית, התברר כי עצם הדיון בסוגיות האישות מהלך אימים, וגורם להתבצרות מאחורי חומות השמרנות ההלכתית והדתית.

אחת המשתתפות, שלומית, מורה רווקה בת 29 מהמרכז, קבלה על כך שלא נערך דיון רציני בבעיות האמיתיות. הבעיה, לפי תפישתה, נעוצה בפערים בין גברים לנשים ובקצר התקשורתי בין המינים בגיל צעיר, בגלל ההפרדה בחינוך בציבור זה. "הרבה בנים שלמדו בישיבות התפקרו, או שהחלו לזלזל ב'שמירת נגיעה'. לעומתם, מרבית הבנות הן ממש דתיות".

דיון בשבירת הטאבו המיני

יש הרואים בכנס בר-אילן מעין המשך, או תגובה מאוחרת, לכנס באותו נושא ממש, שהתקיים חודשיים קודם לכן, באמצע מרץ 2005. היוזמים: האירגון הדתי-הליברלי נאמני תורה ועבודה ומרכז הרצוג (מרכז ללימודי יהדות של הקיבוץ הדתי). הנושא: אפשרות של קיום יחסי מין בהיתר בין רווקים ורווקות, המבקשים להישאר חלק מהציבור הדתי, אך מתקשים לקיים את איסור "שמירת נגיעה". המקום: בית-הכנסת אוהל נחמה בשכונת טלביה בירושלים, מקום-המפגש המרכזי של רווקי ורווקות הבירה הדתיים.

תמר רותם, כתבת הארץ שנכחה בכנס, דיווחה כי אולם בית-הכנסת היה מלא מפה לפה בצעירים וצעירות, רווקים ונשואים. "היה אפילו מי שהביא את ילדיו. בשורה הראשונה ישבו מבוגרים יותר, תזכורת לכך שמאחורי הדיון בשבירת הטאבו סביב יחסי מין לפני הנישואין, מסתתר בעצם מאבק על זהותה של החברה הדתית".

בתחילת אותו חודש התפרסם מאמר טעון במיוחד בביטאון של נאמני תורה ועבודה. במאמר, שכותרתו "בינו לבינה, בין הלכה למעשה", תואר הקונפליקט הקשה שבו נתונים הרווקים והרווקות במחנה הדתי, נוכח האיסור ההלכתי על קיום יחסי מין מחוץ לנישואין.

המאמר נפתח בציטוט של צעירה דתייה, צורית דורון: "הבנות הללו, בעיקר בנות שצמחו באולפנות, הפנימו שאם הגיעו לגיל מבוגר בלא חתן, הן אמורות לוותר על חלק שלם מחייהן, הכוונה לחיי הגוף, ולהישאר נבולות וכבויות עד שארית ימיהן או עד שיבוא הגואל, אם יבוא. זוהי מחשבה מנוולת, מזעזעת, משתקת, ויותר מכל אנטי-יהודית בעליל".
בהמשך צוטטו צעירים שהגדירו את האיסור כ"דרישה לא לגיטימית".

כצפוי, המאמר זכה לתגובות אוהדות ומנאצות כאחת. בעקבות זאת הוחלט ליזום את הכנס, כדי לפתוח את הדיון בנושא הנפיץ. לא פחות מחמישה-עשר רבנים הוזמנו להשתתף בפאנל, אך סירבו בתירוצים שונים. היחיד שהסכים היה הרב אלי קהאן, ראש מדרשת עין הנציב לבנות דתיות.

המילה "מין", מדווחת רותם, לא הוזכרה אפילו פעם אחת במהלך הכנס. כולם דיברו על "זה" ("לעשות את זה"), על "הבעיה". הרב קהאן הגדיר את הדיון כ"מבוא לדיון עמוק יותר ביחסים בין גברים לנשים בחברה הדתית, שנעשו בעייתיים מאז כפה הזרם החרד"לי את צו ההפרדה בחינוך".

דובר אחר, ד"ר אריאל פיקאר, בעבר רב הקיבוץ הדתי שלוחות, קבל על הדגש המוגזם שניתן, לדבריו, לאיסור יחסי מין בציבור הדתי. "כל עניין 'שמירת נגיעה' גובל בהיסטריה", אמר. "זה לא רק סביב יחסי מין, אלא סביב יחסים בכלל בין בנים ובנות וכל נושא ההפרדה בחינוך. כתוצאה מכך מטילים עליהם פחדים וחרדות עד החתונה. יש עוד איסורים שהם מדאורייתא, הלנת שכר למשל. הייתה הלנת שכר של הבלניות. מישהו היה בהיסטריה?"

פיקאר התייחס גם לתלות המוגזמת שמפתחים הצעירים ברבנים. לדבריו, אתרי השו"תים (שאלות ותשובות) באינטרנט מוצפים בשאלות החוזרות על עצמן, בנוגע לפרטי הפרטים של אקט מיני זה או אחר. הרבנים, מצידם, עונים לרוב בקצרה, מדגישים את האיסור ההלכתי ומעודדים את השואל לגבור על יצרו. הוא הציע לכל אותם תועים לקחת אחריות על הזוגיות שלהם, על בן-הזוג שלהם, ולהחליט בעצמם, לפי מה שמתאים להם ולפי מה שמתאים לבת-זוגם, ולא לפי מה שחושב הרב.

לשרון מייבסקי, אחת הדוברות, לא היו ציפיות מההלכה או מהרבנים. מייבסקי, רווקה ירושלמית שלא עושה חשבון (ראו תת-פרק "התהוות הביצה"), כיוונה את דבריה לחבריה הרווקים והרווקות. "אני מצפה מבחורה צעירה או בחור צעיר שמתחבטים בעניין המיניות שלהם, שיתמודדו עם הנושא בידיים נקיות, לא מתוך רגשי אשם".

לסיכום: מדובר בסוגייה שהציבור הדתי-לאומי מתחבט ועוסק בה בשנים האחרונות באינטנסיביות, שלא לומר באובססיביות. חשוב לציין כי הדברים אינם נאמרים בחדרי חדרים ובפורומים ייחודיים למגזר, אלא מוצפים אל פני השטח על-ידי אמצעי תקשורת ארציים פתוחים ונגישים לכל, ובהם אתר NRG יהדות של מעריב, YNET יהדות של ידיעות אחרונות, ועוד.

לתופעת הרווקות המתמשכת יש זיקה ברורה לשיקולים המנחים את צעירי המגזר בבחירת בן/בת-הזוג, כמו גם לשלבי ולתהליכי הבחירה. על כך קראו בהרחבה בפרק "בחירת בן-זוג במגזר הדתי-לאומי".

ביביליוגרפיה

ספרי עיון ומדע

  • ליבליך עמיה, סדר נשים: סיפורי נשים במשפחה החדשה בישראל, שוקן, 2003.
  • סולובייצי'ק יוסף דב, אדם וביתו: שש מסות על חיי המשפחה, עמותת תורת הרב, תשס"ב. 

ספרי קודש והלכה

  • בראשית, א', פס' כ"ח.

מאמרים בכתבי עת ובספרים

  • ברטוב חגית, "אתגר הרווקות: האם הגדרת תופעת הרווקות כ"בעיה" עונה על צורך חברתי?". דעות 17, 2004, 28.
  • זוהר צבי, "זוגיות על-פי ההלכה ללא חופה וקידושין ", אקדמות יז, תשס"ו 11.
  • רפופורט תמר, "ההבניה הפדגוגית של אישה מסורתית בעידן המודרניות: מחקר אתנוגרפי של 'שיעור קדושה'"?. מגמות 39, 1999, 492.
  • Schachter, Elli 2004. "Identity configurations:" A new perspective on identity formation in contemporary society" Journal of Personality 72 (1): 167-199.

ארכיונים ומאגרי מידע 

  • הכנסת מרכז המחקר והמידע, שירות בנות דתיות בצה"ל: תמונת מצב ומדיניות מערכת החינוך, 2007.
  • גריינר-מייקין שפרה, "הרווקות המאוחרת בחברה הדתית", עלון קולך 116, 2007.

מאמרים וכתבות בעיתונות

אתרי אינטרנט

ראיונות

  • ריאיון עם אנגלברג ארי, בוגר ישיבת ההסדר ישיבת הכותל ודוקטורנט במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית (מחקרו עוסק בנושא: רווקות מאוחרת בחברה הדתית לאומית), 2008.
  • ראיון עם בן דוד עליזה, מפיקה בערוץ 7, תושבת בית אל, אשתו של הרב אורן בן דוד, 2008.
  • ראיון עם ב' שירה, מורה, מתושבות "הביצה" הירושלמית, 2008. 
  • ראיון עם ט' יעל, כלכלנית, מתושבות "הביצה" הירושלמית, 2008.
  • ראיון עם ל ' מיכל, עורכת דין, תושבת ה"ביצה" הירושלמית, 2008.
  • ראיון עם מ"ו, בוגר ישיבת ההסדר חיספין, 2008.
  • ראיון עם מ"י, בוגר ישיבת הסדר ירוחם, 2008. 
  • ראיון עם יוסי, רווק תל אביבי בתחילת שנות השלושים, 2008.
  • ראיון עם ספיר ראומה, יועצת ארגונית, רס"ן בצה"ל, 2008.
  • ראיון עם חיים כהן, רוקח ירושלמי, פעיל בהתנדבות לארגן מפגשי הכרות במגזר, 2008.

שונות

  • הרב וילק שלמה, למה נכנסת כלה לחופתה? מודלים אפשריים לחיי נישואים במסורת ישראל, הרצאה שניתנה בכנס אשה ויהדותה, הכנס הרביעי בישראל, מלון רמדה רנסס, ירושלים, 2.7.2005.

הערות שוליים

    צפה בתגובות  תגובות על תפישת הרווקוּת בחברה הדתית-לאומית (1)

    שיר

    shir17kandil@gmail.com
    שלום, אני עושה עבודה בנושא שמירת נגיעה בדת, רציתי לשאול של מי ההגדרה ? (מה השם של מי שהגדיר את המונך כך) המונח ההלכתי הוא "שמירת נגיעה", שם כולל לאיסורים המחמירים בכל הנוגע למגע פיזי בין גבר ואישה. האיסור נועד למנוע מראש כל מגע גופני בין גבר ואישה האסורים זה על זו (קרובי-משפחה, פנוי ונשואה), שמא מתוך המגע התמים הם עלולים להיסחף למגע אסור (גילוי עריות) שדינו כרת.
    שבת י"ח בשבט תשע"ה 7 בפברואר 2015

    הוספת תגובה




     

     

    * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של "אנשים ישראל" לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.