דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
הוסף דירוג לספר לא דורג

וְרֶמְיָה Vremya - עיתון לדוברי רוסית

ליזה רוזובסקי

נוצר ב-7/7/2008

נתונים כלליים

זהות

 וְרֶמְיָה (Vremya) - ברוסית: "זמן", או "תקופה" -  היה עיתון יומי/ שבועי ליוצאי חבר המדינות.

שפה

רוסית

שנות פעילות

 1991-2004

תפוצה

בסוף שנות ה-90', על-פי הערכות (העיתון לא נהג לפרסם נתונים רשמיים) עמדה תפוצת ורמיה בסופי-שבוע על כ-12 אלף עותקים. תפוצת העיתון מאז ועד לסגירתו ב-2004 אינה ידועה לנו.

מערכת וכתבים בולטים

עם עזיבתם של העורך הראשי אדוארד קוזנייצוב ואנשיו, באוגוסט 1991 (ראו הרחבה בהמשך) מונה לתפקיד זה רומן ברונפמן, עיתונאי צעיר ולימים חבר-כנסת מטעם ישראל בעלייה ובהמשך, מרצ. ברונפמן כיהן בתפקיד חמישה חודשים בלבד, עד למכירת העיתון לבעלים חדשים. בתקופתו, החלה ד"ר מרינה סולודקין, בעלת תואר שלישי בכלכלה ובמדעי החברה, לפרסם בעיתון מאמרי ביקורת חברתית. לדעת רבים, מאמרים אלה פילסו את דרכה לפוליטיקה, תחילה במפלגת ישראל בעלייה, במסגרתה כיהנה כסגנית שר הקליטה, ומ-2006 במפלגת קדימה.

עם הכותבים הידועים בעיתון נמנה הכלכלן אלכסנדר אטרמן, לימים, פרשן כלכלי בוסטי ובערוץ 9. בבחירות לכנסת השש-עשרה, בתחילת 2003, התמודד אטרמן במסגרת מפלגת אזרח ומדינה, שהקים עם שותפו-לדרך, אלכסנדר צינקר. במצע המפלגה נאמר, בין היתר, כי "העולים מחבר המדינות הם החלק המשכיל ובעל הפוטנציאל הרב ביותר באוכלוסיית ישראל...ולכן עליהם ליטול לידיהם את הובלת המדינה". המפלגה לא עברה את אחוז החסימה.

כותב נוסף בעיתון היה ויקטור טופלר, עיתונאי בכיר ומגיש תוכניות, בין היתר גם בטלוויזיה החינוכית. לאחר סגירת העיתון רוסקי איזראילטיאנין שבו כתב, עזב את הארץ והשתקע בניו-יורק, משם הוא מגיש (נכון ל-2008) את התוכנית מניו-יורק עם ויקטור טופלר בערוץ הלוויין RTVi.

היסטוריה

איל-הון בריטי משקיע בעיתון

גל העלייה השני מברית-המועצות לשעבר, שהתחיל בסוף 1989, הגדיל מאוד את הביקוש לעיתונות ברוסית בישראל. עד אז שלטה על המדפים עיתונות-רוסית-מטעם של מפלגת השילטון מפא"י, ובראשה נָאשָה סְטְרָאנָה ("ארצנו") הוותיק. ב-1989 ראה אור היומון נובוסטי נֶדֶלִי ("חדשות השבוע") וב-1990 הפך שבועון הבידור סְפּוּטְנִיק (שהחל את דרכו ב-1986 כמדריך תוכניות טלוויזיה) לעיתון אקטואליה יומי.

לב מלמיד, אז עורך ספוטניק, מספר כי בסוף 1989 דיווח לו עמית-למקצוע, איגור טופל, על מהלכים להקמת עיתון בשפה הרוסית בישראל. מאחורי היוזמה עמד איל התקשורת היהודי-בריטי הנודע רוברט מקסוול, שבאותה שנה רכש את העיתון מעריב, וחילץ אותו מהקשיים הכלכליים שאליהם נקלע.

רוברט מקסוול (1991-1923), היה מיליארדר יהודי-בריטי יליד צ'כיה, איל תקשורת, שעשה את הונו מאפס. משפחתו נספתה בשואה, אך הוא ניצל, היגר לאנגליה ב-1940 והתגייס לצבא הבריטי. ב-1951 רכש את בית ההוצאה לאור פרגמון פרס, ותוך עשור הפך איש עשיר. ב-1964 נבחר לפרלמנט הבריטי כציר של מפלגת הלייבור, אך כעבור שש שנים פרש ושב לעסקים. ב-1980 הקים את תאגיד מקסוול מדיה, שכלל בשיאו את קבוצת עיתוני Mirror הבריטית, בית ההוצאה לאור מקמילן, רשת בתי-הספר לשפות ברליץ, 50 אחוזים מהבעלות על רשת הטלוויזיה MTV האירופית, קבוצת כדורגל אנגלית ועוד. 

הקשר הראשון בין מקסוול לישראל נרקם לאחר מלחמת העולם השנייה, כשהיה שותף למגעים בנושא מכירת נשק מתוצרת צ'כוסלובקיה למדינה שבדרך. בהמשך, לפי ידיעות שלא אושרו רשמית, סייע מקסוול ל'מוסד' (שירות הביון החשאי) בתרומות ובקשרים שטווה עבורו בארצות מזרח אירופה. 

לקראת סוף שנות ה-80' החל מקסוול את פעילותו העסקית בארץ. הוא רכש חבילת מניות של החברות טבע וסייטקס וניהל משא-ומתן על רכישת קונצרן כלל ומפעלי ים המלח. השקעותיו בתחום התקשורת כללו את בית ההוצאה לאור כתר, העיתון מעריב והעיתון בשפה הרוסית ורמיה.

מקסוול הקים את חברת מירור ישראל, ומינה את דב יודקובסקי, לשעבר עורך ידיעות אחרונות, ליו"ר מועצת המנהלים שלה, ובהמשך, לעורך הראשי של מעריב. ולאדימיר גלוזמן, אז מנכ"ל הפורום הציוני (אירגון-הגג של יוצאי ברית-המועצות, שבראשו עמד נתן שרנסקי), אישר את המידע של טופל, והוסיף כי צוות ההקמה של העיתון עסוק בחיפושים אחר עורך ייצוגי ומוכר לעיתון.

אגב, לפחות שני אנשים טוענים ל'זכויות היוצרים' על רעיון הקמת העיתון. האחד, נתן שרנסקי, "אסיר ציון" המפורסם מכולם, שעלה לישראל שלוש שנים קודם לכן ומייד פתח בפעילות נמרצת למען אחיו שנותרו בברית-המועצות. לפי העיתונאי היהודי-רוסי הנודע מיכאל ורטבורג, שרנסקי הוא זה ששיכנע את רוברט מקסוול להשקיע בהקמת עיתון בשפה הרוסית ואף היה מעורב בשלבי ההקמה הראשונים, בעיקר בהחלטות על בחירת העורך הראשי וצוות המערכת.

השני, אברהם בן-יעקב, לשעבר איש משרד החוץ, ולימים מרצה בכיר באוניברסיטת בר-אילן (אשקלון) ובמרכז בובר באוניברסיטה העברית. לדברי בן-יעקב, הוא פנה בסוף 1989 לדב יודקובסקי, העורך הראשי של מעריב, והציע לו להוציא לאור יומון חדש וגדול ברוסית למען העולים החדשים, שרבים מהם חשו עצמם זרים בארץ והשתוקקו לעיתון ברמה מקצועית גבוהה. יודקובסקי קיבל את ההצעה וב-29 במרץ 1991 הופיע הגיליון הראשון של וְרֶמְיָה ("זמן") במימונו של רוברט מקסוול. בן-יעקב התמנה למרכז המערכת הראשון.

ב-1990 החלו עיתונים ברחבי העולם לחקור את עסקיו של מקסוול, לאחר שהתברר כי הוא שקוע בחובות כבדים. לאחר מותו התברר, כי היקף חובותיו הסתכם ב-400 מיליון ליש"ט. מה שהוביל כנראה לקריסת עסקיו, היה המיזם השאפתני אותו הגה וניסה להקימו ב-1990: עיתון רב-לאומי אירופי שנקרא The European. המיזם לא התרומם והנפילה החלה. ב-5 בנובמבר 1991 מצא את מותו ביאכטה שלו בלב ים באיים הקנריים, בנסיבות שנותרו מעורפלות עד היום. הלווייתו נערכה בירושלים, בהשתתפות צמרת המדינה של הימים ההם.

אחרי מותו של מקסוול עברה הבעלות על העיתון לידי משפחת נמרודי, בעלי העיתון מעריב. כעבור תקופה לא ארוכה, ולנוכח עריקת מרבית צוות המייסדים לקבוצת ידיעות אחרונות, נמכר העיתון למו"ל אלי עזור. עם המכירה, איבד העיתון את עצמאותו ובשנת 2001 הפך מיומון לשבועון (כלומר, מוסף שבועי שצורף לעיתון נובוסטי נדלי בבעלותו של עזור). בסביבות שנת 2004 נסתם הגולל סופית על ורמיה. 

מחפשים עורך ל"עיתון הטוב ביותר"

בחזרה לחיפושים אחר עורך לעיתון, ששם לעצמו מטרה להיות "העיתון הטוב ביותר בשפה הרוסית ליוצאי חבר העמים". המועמד המוביל היה אדוארד קוזנייצוב, שבעיני רבים ממכריו נחשב אגדה חיה.

קוזנייצוב היה אחד ממסורבי העלייה המפורסמים של ברית-המועצות. בין השנים 1968-1961 הוא ריצה עונש של שבע שנות מאסר באשמת פעילות אנטי-סובייטית. עם שיחרורו החל לתכנן, יחד עם קבוצה קטנה של מסורבי עלייה נוספים, חטיפה של מטוס נוסעים רוסי, במטרה לצאת מגבולות ברית-המועצות. לסוכני הקג"ב (המשטרה החשאית הרוסית) הגיע מידע מוקדם על התיכנון, אך הם לא מיהרו לעצור את חברי הקבוצה, אלא חיכו ללכוד אותם על חם. בבוקר ה-15 ביוני 1970, שעה קלה לפני החטיפה, עצרו כוחות הביטחון את כל משתתפי המבצע, 34 איש בסך-הכל. בית-המשפט גזר על כולם עונש מוות, אך בלחץ דעת-הקהל העולמית הומתק עונשם למאסרים ממושכים. קוזנייצוב נידון לחמש-עשרה שנות מאסר עם עבודת פרך, אך שוחרר ב-1979 בעיסקת חילופי שבויים והועבר למערב.

קוזנייצוב עלה לישראל, וניסה להתאקלם. כעבור מספר שנים חזר לאירופה וניהל במשך שבע שנים את דסק החדשות בתחנת-הרדיו סְבוֹבּוֹדָה ("חירות"), בגרמניה. ב-1988 נמנה עם גרעין המייסדים של הפורום הציוני, בראשותו של ידידו הטוב, נתן שרנסקי. בתחילת 1990 נענה להצעתו של שרנסקי, לקבל על עצמו את תפקיד העורך הראשי של וְרֶמְיָה.

חשוב לציין, שעם כל הילת הגבורה שנרקמה סביבו, היחס לקוזנייצוב לא היה חד-משמעי. העובדה שהחליט 'לרדת' מהארץ לטובת ג'וב בתחנת-רדיו בגרמניה, לא התקבלה בעין יפה בקרב יוצאי ברית-המועצות. בנוסף, רבים תהו איך אדם שחי שנים רבות מחוץ לישראל, מסוגל לערוך עיתון יומי הדורש בקיאות רבה במתרחש כאן.

למרות ההתלבטויות הוחלט לבסוף כי קוזנייצוב יהיה העורך. את הכף הכריעו עברו המפואר, פעילותו רבת השנים למען יהודי ברית-המועצות ומעמדו הבינלאומי (הספר יומנים, שכתב במחתרת בתקופת מאסרו, הוברח למערב, יצא לאור ב-1974 באירופה וזכה בפרס ספרותי יוקרתי בצרפת). תרמו לכך גם ידידותו רבת-השנים עם נתן שרנסקי וקשריו עם איל-ההון רוברט מקסוול, בתחום פעילותו למען יהודי ברית-המועצות.

הצעדים הראשונים

קוזנייצוב חזר לישראל, השלים את שלבי הקליטה של תושב חוזר, והחל לגבש את צוות המערכת. המלאכה לא הייתה קשה במיוחד, הואיל וחלק ניכר מהכותבים כבר נבחרו מראש על-ידי ראשי הפורום הציוני, שרנסקי וגלוזמן. בין חברי המערכת הראשונים היו ולאדימיר פלנצ'יק (לימים זאב בן-אריה, שגריר ישראל בבלארוס), פליקס דקטור ואיגור גוברמן (אשר עזבו אחרי תקופה קצרה יחסית), מארק דרצ'ינסקי ומארק זייצ'יק.

השם וְרֶמְיָה כבר נבחר, והעיתון המקצועי הראשון בשפה הרוסית היה בדרכו לכבוש את יוצאי ברית-המועצות בישראל. אומנם, למרבית ראשי המערכת לא היה רקע עיתונאי (קוזנייצוב סיים שנתיים בפקולטה לפילוסופיה בברית-המועצות לפני שנכלא, לב מלמיד היה מתמטיקאי במקצוע, אנטון נוסיק היה רופא בהשכלתו). יחד עם זאת, הכישרון ורוחב האופקים פיצו על חוסר הניסיון. חברי מערכת אחרים הגיעו מתחומים משיקים, כגון ספרות ותרגום, או צברו ניסיון מקצועי במסגרת העיתונות הרוסית המתהווה.

דב יודקובסקי, בסיועו של אדם ברוך, אז עורך מעריב, הנהיג בוְרֶמְיָה סטנדרטים של עיתון מקצועי ולכן לא יהיה זה מוגזם לקבוע, כי עם הופעתו עלתה העיתונות ברוסית בישראל על דרך המלך.

חשוב לציין, כי הבעלים, רוברט מקסוול, תרם לכך תרומה משמעותית, בכך שהישווה את משכורתם של עיתונאי וְרֶמְיָה לזו של עמיתיהם כותבי העברית. באותה תקופה, כששאר העיתונים בשפה הרוסית שילמו שכר רעב לעובדיהם, זה היה בהחלט מהלך משמעותי. זאת ועוד, ההתייחסות לעיתון הייתה רצינית כבר מהרגע הראשון. ששת חודשי ההרצה הראשונים, בהם שולמה לצוות משכורת מלאה, הוקדשו להפקת גיליונות דוגמה (פיילוטים) וללמידה.

למשימה גויסו שני עיתונאים ותיקים, יוצאי הג'רוזלם פוסט, שהעבירו קורס הדרכה מקיף בחוקי המשחק של העיתונות הישראלית ובמושגי יסוד, עד לרמה של ניסוח כותרת, תת-כותרת, טיזרים וכדומה. בוגרי הקורס הודו כעבור שנים, כי חומרי הלימוד תרמו להם רבות, חרף חילוקי הדעות הפוליטיים (צמד 'המורים' היו בעלי השקפת-עולם שמאלנית, בעוד קוזנייצוב נטה לכיוון הימני של המפה הפוליטית). אחרי ארבעה-חמישה חודשים נמאס לכולם מהפיילוטים. "אלה היו מהדורות מצחיקות מאוד", משחזר מלמיד. "עשינו שם מה שבראש שלנו".

מערכת וְרֶמְיָה מוקמה בבית מעריב בתל-אביב. בחודשים הראשונים, טוען מלמיד, נחשפו הוא וחבריו ליחס מתנשא משהו מצד עמיתיהם כותבי העברית. בעיניהם, העיתונות בשפה הרוסית בישראל יוצגה על-ידי היומון המפלגתי נָאשָה סְטְרָנָה, שרמת הגרפיקה והעיצוב שלו (כמו גם של עוד כמה עיתונים ומגזינים ברוסית, שהופיעו אז) הייתה ירודה בעליל.

הופעת בכורה בצל טילי הסקאד

ב-17 בינואר 1991 פרצה מלחמת המפרץ הראשונה (מערכה צבאית רבת-היקף של ארצות-הברית ובנות בריתה נגד עיראק, בתגובה לפלישת הצבא העיראקי לכוויית. עיראק, מצידה, הגיבה בירי עשרות טילי סקאד לעבר ישראל, במטרה לגרור אותה למערכה. ירי הטילים נמשך 40 ימים ברציפות, עד סיום המלחמה). במעריב החליטו להוסיף למהדורה בעברית עמוד אחד בשפה הרוסית, לטובת מאות אלפי עולי ברית-המועצות שכבר נמצאו בישראל. הביצוע הוטל על חניכי וְרֶמְיָה. ב-29 במרץ 1991, כחודש לאחר סיום המלחמה, יצא לאור הגיליון הראשון של וְרֶמְיָה, ונחל הצלחה אדירה.

וְרֶמְיָה היה חידוש מרענן עבור קוראי העיתונים יוצאי ברית-המועצות לשעבר. רבים מהם לא ראו עיתון ברמה כזו מבחינת העיצוב, התכנים, הגיוון ואיכות הכותבים גם יחד. אבל את המחמאה המרשימה ביותר, משחזר מלמיד, חלקו להם עמיתיהם כותבי העברית. כשדיפדפו בגיליון הראשון, הם אמרו: "מעריב צריך לשאוף לרמה כזו".

לדברי סרגיי פודרז'נסקי (סגן-עורך בוֶסְטִי, נכון ל-2008), סוד הצלחתו המהירה ושרידותו רבת-השנים של וְרֶמְיָה, הייתה התשתית המערכתית המקצועית ותפישת-העולם שעליה נבנה. להבדיל מעיתונים רבים אחרים בשפה הרוסית, וְרֶמְיָה לא נועד להיות עוד ביטאון פוליטי או פרויקט תקשורתי לעשיית כסף קל ומהיר, אלא כלי תקשורת איכותי, עם מערכת משומנת ורמה עיתונאית נאותה.

ואכן, אחד מסימני ההיכר החשובים של וְרֶמְיָה הייתה אי-התלות הפוליטית שלו, להבדיל מנָאשָה סְטְרָאנָה, לדוגמה, שזוהה כביטאון של מפלגת השילטון, מפא"י. הבדל נוסף, משמעותי לא פחות, היה בתחום התכנים. העיתונים האחרים בשפה הרוסית שהופיעו באותה עת בישראל, התבססו ברובם על פירסומים בתקשורת הרוסית (במאמר מוסגר יצוין, כי באותן שנים של פרסטרויקה וגלסנוסט - תחילת עידן הפתיחות למערב - העיתונות הרוסית שפעה כתבות ומאמרים מרתקים). לעומתם, וְרֶמְיָה שם דגש על חומרים מקוריים. השימוש במאמרים שהופיעו בעיתוני ברית-המועצות נעשה במשורה, וגם זאת, לאחר קבלת אישור פירסום (לטענת ותיקי העיתון, מתחריהם לא בחלו בפירסום מאמרים וידיעות תוך התעלמות מזכויות היוצרים).

גישה מוגבלת למקורות מידע

מערכת וְרֶמְיָה כללה כתבים ותחקירנים משלה. אומנם, דסק החדשות (להוציא את הכתבת יבגניה קרבצ'יק) נשען באופן כמעט מוחלט על מעריב ועל סוכנות הידיעות עיתים, ובתחום הכלכלי או הפוליטי לא היו לעיתון כתבים עם גישה למקורות מידע 'חמים' - אבל וְרֶמְיָה פיצה על כך באמצעות סוללה מרשימה של פרשנים ובעלי טורים אישיים.

לדברי לב מלמיד, כתבי העיתונות הרוסית של אותן שנים לא הרגישו שייכים לברנז'ה המקומית. לרוב, הם חשו דחויים. המימסד וחברי הכנסת אף הם התייחסו אליהם כאל "רוסים שצריך ליחצן אותנו בפניהם". הפוליטיקאים סיגלו לעצמם דפוס פעולה אחד מול התקשורת המקומית, ודפוס אחר מול התקשורת הרוסית, שעיקרו: "בואו נספר להם כמה אנחנו אוהבים את הרוסים".

מה שהחמיר את המצב הייתה העובדה, שרוב העיתונאים של וְרֶמְיָה היו די ירוקים בתחום, ולא זכו לחיבוק של עמיתיהם הישראלים. זאת, למרות שמבחינת השליטה בעברית דווקא לא הייתה להם בעיה (וְרֶמְיָה הורכב ברובו מעולים ותיקים, שהגיעו לישראל בשנות ה-70').

כתוצאה מכך (ואולי מסיבות נוספות) נוצרה בעיה של כיסוי תקשורתי נרחב ומקיף. נקודת-המבט של העיתונאים והפרשנים על ישראל הייתה מוגבלת, בעיקר בשל העובדה, שלרוב, לא הייתה להם גישה למקורות יודעי-דבר. המקורות שכן שיתפו איתם פעולה, הדליפו מידע מהזווית הרוסית ולא הישראלית.

לעומת זאת, עיקר כוחו והצלחתו של וְרֶמְיָה נבעו מכך, שהוא סיקר את כל הנושאים הבוערים של עולי חבר העמים, ללא מורא וללא משוא-פנים, ובמילים אחרות, מבלי להיכנע ללחצים פוליטיים מכל סוג שהוא. כך, לפחות, לטענת מלמיד. גישה זו מצאה חן בעיניי הקוראים, אך הדאיגה את המימסד ברמה כזו, שהיו פוליטיקאים אשר דאגו להצטייד בעותק מתורגם של העיתון.

וְרֶמְיָה נהנה מביקוש כבר בגיליון הראשון. בתוך חודשים ספורים עמדה תפוצת העיתון על כ-30 אלף עותקים, מספר מרשים במיוחד, בהתחשב בעובדה כי באותה שנה עדיין לא הגיעה לישראל המסה הגדולה של עולים מברית-המועצות לשעבר. מבחינת תפוצה, כמו מבחינות נוספות, וְרֶמְיָה הותיר את כל העיתונים האחרים הרחק מאחור (לצורך ההשוואה, התפוצה של ספוטניק באותה שנה הייתה כ-13 אלף עותקים בממוצע).

העריקה הגדולה ל"ידיעות אחרונות"

בתחילת נובמבר 1991 מצא רוברט מקסוול את מותו בטביעה, בנסיבות מסתוריות. כעבור מספר חודשים רכשה משפחת נמרודי את מעריב ואיתו גם את וְרֶמְיָה. זמן קצר לאחר מינויו של הבן, עופר נמרודי, לתפקיד המו"ל והעורך הראשי של מעריב, התגלעו סיכסוכים בינו לבין אנשי מערכת וְרֶמְיָה.

ותיקי העיתון נזכרים במפגש הראשון עם עופר נמרודי: "הוא נכנס למערכת שלנו, התיישב על כיסא המנהלים, שם רגל על השולחן והכריז, שהוחלט לקצץ לכולנו עשרה אחוזים מהמשכורת. הנימוק שלו היה שמשלמים לנו יותר מדי. בנובוסטי נדלי המשכורות נמוכות ב-25%, ובכלל, מעריב בהפסדים וחייבים לקצץ".

קוזנייצוב וחבריו למערכת לא היו מוכנים לסבול יחס מסוג זה, ופתחו במגעים חשאיים, בתיווכו של נתן שרנסקי, עם ידיעות אחרונות. שחקן נוסף בסיפור היה איש-העסקים היהודי-ארגנטינאי רולנדו אייזן (לשעבר הבעלים של מפעל הרהיטים רים, ודירקטור במספר חברות מובילות במשק). אייזן היה מקורב מאוד לשרנסקי ולמפלגתו, ישראל בעלייה, אז בהקמה. לדברי מלמיד, אייזן היה זה ש'שידך' בין קוזנייצוב לארנון מוזס, המו"ל ואחד מבעלי ידיעות אחרונות. נקבע, כי קבוצת ידיעות תרכוש 75% ממניות וְרֶמְיָה ואייזן ישקיע את 25% הנותרים.

לידיעות אחרונות היה עניין מיוחד בהשתלטות על וְרֶמְיָה, בעיקר לנוכח העוינות רבת-השנים למעריב. ארנון מוזס, ולמעשה, כל בני משפחת מוזס, מעולם לא סלחו על העריקה של רוב אנשי המערכת, המינהלה והדפוס של ידיעות, בתחילת 1948, והקמתו של עיתון מתחרה, ידיעות מעריב. לקח להם שנים ארוכות להתאושש מהמכה, ולקבל החלטה אסטרטגית, שלא להשאיר שום תחום תקשורתי לשליטה בלעדית של מעריב. זה היה המניע העיקרי להקמתו של השבועון לצעירים ראש 1, בתחילת 1988, כמענה לשבועון הפופולארי מעריב לנוער, וזה היה, קרוב לוודאי, גם המניע העיקרי לרכישת וְרֶמְיָה.

במקרה של וְרֶמְיָה, ההימור לא היה כבד במיוחד. המערכת בראשותו של קוזנייצוב כבר הספיקה להוכיח את עצמה, הן מבחינת תכנים והן מבחינת היכולת לייצר עיתון רווחי. בעלי ידיעות רצו מאוד את הצוות של וְרֶמְיָה מסיבה נוספת: מבחינתם הייתה זו נקמה מתוקה במעריב וסגירת מעגל - הרוב המכריע של צוות העיתון עבר ממעריב לידיעות.

השם וְרֶמְיָה נותר בבעלות קבוצת מעריב, ולכן נבחר שם חדש לעיתון: וֶסְטִי (ברוסית, "ידיעות"), שבאופן לא מקרי הזכיר במידה רבה את קודמו - אותו מספר אותיות, אותה אות פותחת, עיצוב גראפי וצליל דומה.

אלי עזור משתלט על ורמיה

על אף הפרישה המאורגנת של צוות המייסדים, הוסיפה משפחת נמרודי להוציא את וְרֶמְיָה ברציפות, עם חלק מצוות המערכת המקורי שנשאר. על-מנת לחזק את שורות המערכת, הם משכו כמה מהכישרונות הבולטים של נובוסטי נידלי. בשנת 1993 נמכר העיתון למו"ל הצעיר אלי עזור.

אלי עזור (יליד 1958) החל את דרכו בתקשורת ככתב ספורט בעיתון חדשות. לעיתונות ברוסית התוודע באמצעות אפרים גנור, שעבד איתו במדור הספורט, ואילן כפיר, הכתב המדיני של העיתון. בשנת 90', כשהחל גל העלייה החדש, ביקשו גנור וכפיר לקנות את נובוסטי, שבועון קטן ודל-תפוצה בשפה הרוסית, אבל לא הצליחו לגייס את ההון הדרוש. עזור נקרא לסייע, ובתמורה קיבל 50% מהבעלות על העיתון.

בתחילת 1991 יצא לאור היומון ורמיה, במימונו של איל-העיתונות רוברט מקסוול, ואיים על קיומו של נובוסטי. אילן כפיר ביקש להכניס לשותפות בעיתון את ארנון מוזס, מו"ל ידיעות אחרונות, בעוד עזור רצה לסגור עיסקה עם עמוס שוקן, המו"ל של עיתון חדשות. לבסוף נאלץ כפיר לפרוש מהעיתון תמורת פיצוי נאה.

כאמור, ב-1993 מכרה משפחת נמרודי לאלי עזור את הזכויות על ורמיה. במסגרת ההסכם קיבל נובוסטי רשות להשתמש בחומרים שפורסמו במעריב. באמצע שנות ה-90' רכש אלי עזור ממפלגת העבודה את היומון נאשה סטראנה והשתלט על עוד חמישה שבועונים ברוסית.

על-פי ההסכם, התחייבה רשת עיתוני נובוסטי לשלם למעריב בגין רכישת הזכויות בורמיה, תמלוגים חודשיים בשיעור 3% ממחזור המכירות הכולל שלה. לשם חישוב התמלוגים נקבע, כי נובוסטי תעביר למעריב מדי חודש דו"חות על מחזור המכירות שלה. מעריב התחייב בתמורה להעמיד לרשות נובוסטי זכות להשתמש בארכיון ובחומר המערכת של העיתון. בשנת 2000 הסתיים שיתוף-הפעולה עם מעריב בטונים צורמים, לאחר שאלי עזור הואשם בהפרת ההסכם.

מכתב-התביעה שהגישה הוצאת מעריב עולה, כי בינואר 2000 חדלו נובוסטי ועזור מלשלם את התמלוגים החודשיים, ואף להעביר את הדו"חות החודשיים. נובוסטי טענה כי החוזה בוטל ולכן החיוב להעביר את התמלוגים פקע. בפסק הבוררות נדחו טענותיה של נובוסטי, והיא חויבה לפצות את מעריב בסכום של 2.6 מיליון שקלים, לשנים 2003-2000.

ביביליוגרפיה

מילונים, לקסיקונים ואינציקלופדיות

  • תורמי ויקיפדיה, "רוברט מקסוול," ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית, (אוחזר יולי 11, 2008).
  • Википедия contributors. Вести (газета, Израиль) [Internet]. Википедия, свободная энциклопедия; 2008 июн 23, 01:06 UTC [cited 2008 июл 26]. Available from:. (הערך "וסטי" מתוך ויקיפדיה ברוסית).

כתבות ומאמרים בעיתונות

ראיונות

  • ראיון עם רומן ברונפמן, לשעבר העורך הראשי של "ורמיה", 2008.

הערות שוליים

    הוספת תגובה




     

     

    * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של "אנשים ישראל" לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.