דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
הוסף דירוג לספר 6 מדרגים

היכרויות, אירוסין, חתונה וגירושין בעדה הדרוזית - מסורת ושינוי

הסרת ההינומה
הסרת ההינומה
עביר זידאן
דלית אל כרמל
הכלה בכניסה לבית הורי חתנה
הכלה בכניסה לבית הורי חתנה
עביר זידאן
דלית אל כרמל
רכב הכלה המקושט
רכב הכלה המקושט
עביר זידאן
דלית אל כרמל
סעודת חתונה בג'וליס
סעודת חתונה בג'וליס
פאדל נבואני
סעודת החתונה
סעודת החתונה
עביר זידאן
דלית אל כרמל
עוז אלמוג

תחקירנים: עזאת ביסאן, עביר זידאן


נוצר ב-7/8/2008

הערת פתיחה

ערך זה נכתב בעיקרו על סמך ראיונות עם משפחות דרוזיות (רוב הראיונות נערכו על ידי סטודנטים באוניברסיטת חיפה) וכן עם אנשי מקצוע מתחומים שונים הרלוונטים לנושא.

חשוב להדגיש שמסורות רבות, המתוארות להלן, עוברות בשנים האחרונות שחיקה בשל השפעות חיצוניות והחשיפה הגוברת למגזר היהודי ולמידע חיצוני (השכלה פורמלית, תוכניות טלויזיה, שירות צבאי, אינטרנט וכדומה).

מאמר זה הוא בבחינת נסיון ראשוני בלבד לשרטט תמונה בנושא מעניין זה. אין ספק שידרש מחקר נוסף כדי לאמת ולהרחיב את התמונה ששירטטנו.

רקע

הדת הדרוזית שומרת בקנאות על עיקרון האֶנְדוֹגָמְיָה (נישואים בין בני העדה לבין עצמם). דרוזי או דרוזית שנישאו לבן עדה אחרת, לרוב מוחרמים ומנודים הן על-ידי משפחתם והן על-ידי העדה ומוסדותיה (לדוגמה: הם לא יוכלו לפנות לבית-הדין הדתי הדרוזי). מסיבה זו, היכרויות ושידוכים נעשים בתוך העדה בלבד.

בשנים האחרונות קיימת תופעה של צעירים דרוזים, אשר מקיימים קשרי חברות ואף קשרים אינטימיים עם נשים מחוץ לעדה. קרוביהם של אותם צעירים נוטים להעלים עין, בידיעה כי קשר כזה לא יבשיל לכדי נישואים, אולם אנשי הדת עשויים להגיב בחריפות רבה לקשרים מסוג זה ואף לדרוש מאותם צעירים לנתק את אותו קשר.

גיל הנישואים

בעדה הדרוזית מקובל להתחתן בגיל 17 ומעלה, כאשר גיל הנישואים השכיח בקרב בנות נע בין 17 ועד 24 (בחורה מעל גיל 24 שעדיין לא התחתנה, מהווה במקרים רבים מוקד לרינונים). לרוב, החתן מבוגר יותר מכלתו.

בדומה לכלל האוכלוסייה בישראל, גם במגזר הדרוזי חלה עלייה בגיל הנישואים הממוצע. נכון לשנת 2005, גיל הנישואים הממוצע של גבר דרוזי הינו 26.5 (לעומת 23.2 בשנת 1970) ושל אישה דרוזית 21.9 (לעומת 19.4 בשנת 1970). גילים אלה נמוכים במעט מהממוצע במגזר המוסלמי. 

גיל הנישואין* הממוצע של דרוזים בהשוואה למגזרים אחרים
 
שנה דרוזים כלל האוכלוסייה  מוסלמים  יהודים 
  חתנים כלות חתנים כלות חתנים כלות חתנים כלות
1970 23.2  19.4  25.0 21.7 24.5 20.1 25.0 21.8
1980 22.1  18.9  25.3 22.4 24.3 20.3 25.5 22.8
1990 24.8  20.5  26.3 23.2 24.9 21.0 26.7 23.9
2000 25.5  21.0 26.9 24.0 25.8 21.5 27.2 24.8
2001 25.8  21.5 27.0 24.1 26.2 21.7 27.3 24.9
2002 25.8  21.8 27.1 24.2 26.4 21.7 27.3 25.0
2003 26.0  21.8 27.2 24.3 26.4 21.8 27.4 25.2
2004 26.1  21.9 27.4 24.5 26.9 21.8 27.6 25.4
2005 26.5  21.9 27.5 24.6 27.0 21.9 27.7 25.4


העלייה בגיל הנישואים מתבטאת גם בגיל החציוני של הנישאים במגזר. בשנת 2005, מחצית החתנים במגזר הדרוזי היו מעל בני למעלה מ-21.6 שנים, לעומת 25.2 שנים בשנת 1999. בקרב הכלות, העלייה בגיל החציוני מתונה יותר, נכון לשנת 2005 עמד הגיל החציוני שלהן על 20.9 שנים, לעומת 20.2 בשנת 1999.

גיל הנישואין* החציוני של דרוזים בהשוואה למגזרים אחרים
 
שנה דרוזים  כלל האוכלוסייה  מוסלמים  יהודים 
  חתנים כלות חתנים כלות חתנים כלות חתנים כלות
1999 25.2  20.2  26.2 23.4 25.0 20.3 26.6 24.2
2000 24.9  19.9  26.4 23.6 25.0 20.3 26.7 24.4
2001 25.2  20.5  26.5 23.7 25.4 20.5 26.8 24.5
2002 25.3  20.6  26.6 23.7 25.6 20.4 26.9 24.6
2003 25.3  20.4  26.9 23.9 25.6 20.4 27.2 24.9
2004 25.6  20.7  27.1 24.0 25.9 20.5 27.4 25.1
2005 26.1 20.9  27.3 24.2 26.1 20.6 27.5 25.2


כאמור, העלייה בגיל הנישואים הינה חלק ממגמה כללית באוכלוסייה. זאת, בנוסף לעובדה שבמגזר הדרוזי לא מקובל להינשא בטרם בנו בני-הזוג את ביתם. צעיר דרוזי שסיים את שירותו הצבאי, מקדיש את השנים הראשונות לאחר השחרור להתבססות כלכלית.

היכרויות בין בני-זוג

מוסד השידוכים

מוסד השידוכים היה במשך מאות שנים המסלול היחיד להיכרות בין בני-זוג. בימים עברו, השידוך נעשה עם הלידה או זמן קצר לאחר מכן, כאשר זוגות הורים טריים הועידו את צאצאיהם זה לזו לכשיתבגרו.

בתקופה מאוחרת יותר נעשה השידוך בסמוך למועד הנישואים עצמו. מקובל היה כי אימו של צעיר בשנות העשרה לחייו, תחפש עבורו מועמדת ראויה ותסגור את הפרטים עם אם הנערה. האישור הסופי ניתן על-ידי אביה, אשר לרוב שימש חותמת גומי ותו לא. שכן, שום הורה לא רצה להסתכן בכך שבתו תישאר רווקה. יש לציין כי בעבר היה מקובל להשיא נערות כבר בגיל 14 ולכן לא היו דוחים הצעת שידוך על הסף.

בשנים האחרונות הועם זוהרו של מוסד השידוכים, אם כי בני העדה הדתיים (עוּקָאל عقال) עדיין נעזרים בו. הדרוזים החילונים (ג'וּהָאל جهال) אימצו דרכים שונות להיכרות, כפי שיפורט בהמשך.

שידוכים בקרב הדתיים

כאמור, מרבית בני העדה הדתיים מסתייעים במסלול השידוכים, עם מעורבות פעילה של הוריהם, בני משפחתם, או שכניהם. יש היכרויות שנולדו במקום-מפגש ציבורי, דוגמת קבר יתרו (נבי שועיב, הנביא הקדוש על הדרוזים), השוכן בגליל התחתון, בקרבת כפר חיטים. לרוב, הגבר לא יפנה ישירות לאישה שמצאה חן בעיניו, אלא ישלח נציג ממשפחתו (לרוב אחותו) לגשש אם היא פנויה ומעוניינת להכירו. 

במקרים אחרים מבקש הגבר מאחותו או מקרובת משפחתו לאתר עבורו בת זוג פוטנציאלית. לאחר מכן הוא מברר פרטים שונים אודותיה, כגון המראה החיצוני שלה, תכונותיה, מידת אדיקותה הדתית וכו'.

בהמשך הולכת אמו של הבחור או אחיותיו אל בית הוריה של הבחורה על מנת "לבדוק את הדופק" (ביטוי סלנג, המקובל בעדה הדרוזית), כלומר, לבדוק מהי עמדתה של הבחורה ושל הוריה בנוגע לשידוך אפשרי.

בשלב זה ממתינים לתשובת אביה של הבחורה. זו נמסרת באמצעות אמה של הבחורה לאמו או לאחותו של הבחור. משנתקבלה תשובה חיובית, ניתן לערוך את טקס האירוסין. (ראו בהמשך).

יש הנוהגים לקרוא את "סורת אלפאתחה" (פסוקי הפתיחה של הקוראן) עוד באותו יום, שבו נתקבלה תשובה חיובית מהורי הבחורה, ואילו את טקס האירוסין הגדול, הכולל חתימה על חוזה הנישואין (עאקד), הם עורכים במועד מאוחר יותר. מאידך יש הנוהגים לשלב את שני הטקסים באירוע אחד.

לאחר קריאת "אלפאתחה" רשאי הבחור לבקר את הבחורה בבית הוריה, אולם הדבר נעשה תמיד בנוכחות מישהו מבני משפחתה של הנערה. בני-הזוג לא יורשו לשהות ביחידות. הפיקוח הצמוד מונע לזות שפתיים מיותרת. בשלב זה, דבר הקשר אינו מתפרסם ברבים. זאת, למקרה שהשניים יחליטו לבטל את תוכניות הנישואים מכל סיבה שהיא. 

יש הנוהגים לבקר את הבחורה גם לפני קריאת אלפתאחה, אם כי מקרים אלה מעטים יחסית, והם תלויים במנהגים המקובלים בכל כפר.

היכרויות בקרב החילונים

הצעירים החילונים מעדיפים להכיר את בני-זוגם באופן עצמאי ולא באמצעות שידוך. למעשה, כמעט ואין פיקוח מצד בני המשפחה על תהליך ההיכרות.

מראיונות שערכנו עולה, כי לצעירות וצעירים חילונים יש שלל אפשרויות להיכרות - בשכונת המגורים, בבית-הספר, במוסד להשכלה גבוהה, במקום-העבודה, במסגרות חברתיות ביישוב (מתנ"ס, לדוגמה) וכן באירועים חברתיים שונים, דוגמת חתונות. זירת היכרות נוספת הם חנויות ובתי-עסק, המעסיקים מוכרות צעירות מהעדה. כמו כן קיימים אתרים, המהווים מוקד משיכה ובילוי למשפחות דרוזיות רבות.

בשנים האחרונות התפתח הבילוי בבתי-קפה בתוך הכפרים הדרוזיים, ואלה משמשים אף הם מקום להיכרות. עם זאת, יש לזכור כי עדיין אין זה מקובל עבור בנות לשבת בבית-קפה, שלא במסגרת בילוי משפחתי (בשנים האחרונות הקוד הזה נסדק וניתן להבחין, בעיקר בכפרי הכרמל, גם בנות דרוזיות, רובן סטודנטיות, מבלות ביחד בבית קפה ביישוב).

היכרות באמצעות האינטרנט

המעבר לחיפוש בן-זוג באינטרנט, חולל שינוי דרמטי בדפוסי ההיכרות בעדה. רבים מדווחים, כי הם מחפשים בני-זוג באתרי היכרויות שונים, בפורומים אינטרנטיים (דוגמת פורום סטודנטים דרוזים, פורום צעירי הכרמל) וכן במהלכן של שיחות (צ'אטים) המתקיימות בחדרי שיחות וירטואליים לדרוזים. אימוץ האינטרנט כאמצעי היכרות נפוץ מחולל שינויים מרחיקי לכת, שהבולטים בהם:

נישול ההורים מתהליך ההיכרות

ההורים מילאו בעבר תפקיד מרכזי כמשדכים ויועצים לילדיהם, באשר למערכת יחסים זוגית. גולשים דרוזים רבים מציינים, כי ההיכרות באינטרנט, כמו גם הפגישות שנערכות בעקבותיה, נעשות בהסתר וללא ידיעת ההורים. זאת, מחשש לביקורת שלהם או של גורמים אחרים בכפר, עד כדי שלילת עצם התהליך. ההורים ובני המשפחה האחרים מוכנסים בסוד העניינים רק כאשר הקשר הזוגי שנרקם הופך רציני, ושני הצדדים מעוניינים למסד אותו.

ירידת קרנו של מוסד השידוכים

מוסד השידוכים, שהיה בער מסלול ההיכרות העיקרי, אם לא היחיד, מפנה את מקומו למערכת השידוכים הווירטואלית. הפרט גולש באינטרנט, ויכול למצוא לעצמו בן/בת-זוג מבלי להסתייע בגורמים חיצוניים. באופן כזה, חיפוש בן/בת הזוג ברשת מתנהל תחת מעטה של פרטיות מוחלטת, הרחק מהעין הציבורית.

הזדמנות שווה לנשים

צעירות דרוזיות רבות מדווחות, כי הן גולשות באינטרנט במטרה להכיר בן-זוג. מאחר וגירושים בעדה אינם שכיחים וגם לא מתקבלים בעין יפה, הן חשות כי עליהן לבחור בקפידה את בן-זוגן. אתרי ההיכרויות באינטרנט מעמידים לרשותן מספר בני-זוג פוטנציאליים, שמתוכם הן יכולות לבחור את האחד שאיתו יקשרו את גורלן.

כבוד האישה הוא ערך מרכזי בעדה, ולפיכך רוב הנשים מקפידות לשמור על חשאיות כאשר הן יוצאות עם גבר שהכירו דרך האינטרנט. מראיונות שקיימנו עם נשים בעדה הדרוזית עולה, כי בכפרים רבים יש 'רשימה שחורה' של נשים וגברים שהתנהגו "באופן בלתי-הולם". בהגדרה זו נכללת התרועעות של אישה עם גבר שאינה נשואה לו, גם אם שניהם רווקים.

מאחר ויציאה לבילוי משותף עם גבר נתפשת בחומרה בעיני גורמים מסוימים בעדה, נשים רבות הקובעות פגישה עם גבר שהכירו ברשת לא רק מקפידות על דיסקרטיות, אלא גם דורשות מה'דייט' שלהם לנצור את לשונו ולא "לרוץ ולספר לחבר'ה".

פתח למתירנות מינית

מראיונות שקיימנו עם גברים דרוזים עולה, כי האינטרנט מאפשר לחלקם לערוך טבילת-אש מינית לפני החתונה עם נשים שאינן דרוזיות. במרבית המקרים, מדובר במערכות יחסים קצרות-טווח, אם כי ידוע גם על מערכות יחסים ארוכות יותר שהתפתחו בין דרוזים ליהודיות ומנוהלות בחשאיות, כדי להימנע מביקורת מצד המשפחה.

הגדלת אפשרויות הבחירה

אתרי ההיכרויות באינטרנט חושפים בני-זוג פוטנציאליים מכל רחבי הארץ. הצעיר הדרוזי אינו מוגבל לאזור מגוריו בלבד בחיפושיו אחר בני-זוג וזהו יתרון של ממש, כשמדובר בעדה קטנה יחסית, המרוכזת במספר קטן של כפרים.

שיטות החיזור

שיטות החיזור משתנות מזוג לזוג, והן תלויות באופיו של הזוג ובמידת אדיקותו הדתית. נכללות בהן, בין היתר, שיחות טלפון, בעיקר בטלפון הסלולארי (המבטיח לנשים דיסקרטיות, כיוון שהשיחה מגיעה ישירות למכשיר שלהן), מפגשים, טיולים קצרים בחיק הטבע והענקת מתנות.

מתוך הראיונות שלנו עולה  כי במרבית המקרים - ובמובן זה, הדרוזים אינם שונים בהרבה מבני עדות אחרות - הגבר המחזר הוא היוזם והפונה, בין אם מדובר בשיחת טלפון רגילה, ובין אם צ'ט באינטרנט. גם התשלום על הוצאות הבילוי מוטל עליו. גברים דרוזים נוטים לחזר באמצעות מתנות יותר מאשר נשים - הן חוששות כי אם ירעיפו מתנות על הגבר, עלולה לדבוק בהן סטיגמה של 'זולות' או יוזמות ושמן הטוב ייפגע.

עם זאת, מראיונות שקיימנו עם צעירים דרוזים עולה, כי חלקם לפחות אינו מאושר מדפוס התנהגות זה. הם היו מעדיפים שנשים תתקשרנה אליהם. הפתעה מסוימת סיפקו חלק מהצעירות הדרוזיות שאיתן שוחחנו. לדבריהן, הן מתעקשות לשלם בפגישות את חלקן ואף מתקשרות ביוזמתן אל בן-הזוג. לרוב, אותן נשים הדוגלות בשוויון זכויות וחובות מיני הן משכילות, בעלות תואר ראשון או שני.

כיוון שחל איסור חמור על קיום יחסי מין לפני החתונה, זוגות דרוזים בשלב החיזור ממעיטים במגע גופני. רבים מציינים, כי בשלב החיזור הם החזיקו ידיים, או נשקו ללחייה של בת-הזוג. חלק מן הצעירים מספרים, כי התנשקו במהלך פגישה רומנטית. צעירות דרוזיות שאיתן שוחחנו סיפרו, כי גברים שאינם שולטים ביצרם מרתיעים אותן והן מעדיפות מחזרים עדינים, שאינם כופים עצמם עליהן. ציפיות דומות יש להן מתקשורת הצ'ט באינטרנט. גבר המשתמש בלשון בוטה וברמזים מיניים, לא ייענה.

התכונות הנחשבות בעיני בני-הזוג

מראיונות עם צעירים וצעירות דרוזים, ניתן להרכיב בזהירות ובהסתייגות (שכן אין מדובר במדגם מייצג) את רשימת התכונות שאותן הם בוחנים במהלך החיזור: רגישות, התחשבות, תמיכה, חום, ייחודיות, אופטימיות, טוב לב, חוכמה ושאפתנות. תכונות אלו, השכיחות גם במגזרים אחרים, נתפשות כמתכון לחיי נישואים ארוכים ומוצלחים. במקביל, רבים מציינים את ההשכלה הגבוהה כמרכיב מרכזי בשיקולי בבחירת בן/בת-הזוג. זאת, בידיעה שכושר ההשתכרות של אדם משכיל גבוה יותר.

צעירות דרוזיות מדווחות, כי גם השכלת הורי בן-הזוג חשובה להן. ההסבר: בבוא היום, לאחר שיינשאו ויביאו לעולם ילדים, צפויים הורי הבעל לסייע בגידולם ובחינוכם, כשהן תצאנה לעבודה. סבא וסבתא חסרי השכלה לא יוכלו לסייע לנכדיהם בהכנת שיעורי בית, לדוגמה.

גם למקום מגוריו של בן-הזוג יש משקל. בראיונות שקיימנו עם דרוזיות מכפרי הכרמל, הן מצביעות על שוני מהותי בין דרוזים מכפרי הגליל, לבין בני העדה המתגוררים בכרמל. לדבריהן, דרוזי הכרמל הם לרוב ליברליים יותר ביחסם לנשים, ועל כן הן מעדיפות בעל מסביבתן הקרובה. הן מביעות חשש, כי מחיר הנישואים לדרוזי גלילי עלול להיות שלילת חירותן, כולל איסור על יציאה ללימודים, עבודה, בילויים וסתם נסיעות. זאת, בנוסף על אי-הרצון להינתק מהוריהן, ממשפחתן הקרובה ומכל חברות-הילדות בכפר (לפי המקובל בעדה, אישה עוברת לאחר נישואיה להתגורר בבית שבונה לה הבעל ליד בית הוריו).

משך החיזור עד לחתונה

משך החיזור אינו קצוב בזמן. בני-הזוג מנצלים את התקופה הזאת לבחינה יסודית של התאמתם זה לזו, ולא נדיר למצוא בעדה זוגות שיוצאים קבוע אפילו שלוש שנים, לפני שהם מקבלים את ההחלטה. צעירים רבים נוהגים לשתף את הוריהם בתקופת החיזור, ומייחסים משקל רב לדעתם. האב והאם נתפשים לא רק כסמכות הורית מכוונת, אלא כשותפי סוד לפרטים אינטימיים. מטבע הדברים, נשים נפתחות יותר בפני אימן או אחיותיהן, גברים חולקים את חוויותיהם ולבטיהם עם האב או האחים הבוגרים. מנגד, יש צעירים דרוזים המעדיפים שלא לשתף את הוריהם בפרטי מערכת היחסים הזוגית שהם מנהלים, עד לקבלת ההחלטה על מיסוד הקשר.

מקומות מפגש בשלב החיזור

בשלב החיזור ("דייטינג") בני-זוג  רבים נוהגים להיפגש במסעדה, על חוף הים, או בכל מקום אחר שאינו מרוחק מדי ממקום-מגוריה של האישה. המפגשים נערכים לרוב מחוץ לכפר, כדי למנוע רינונים. פגישות הגישוש הראשונות נעשות בדיסקרטיות מלאה, כיוון שבשלב זה מוקדם לדעת אם הדברים יתפתחו לקשר רציני, ועל כן עדיף להימנע מפומביות. 

לעיתים, פגישות אלו מתקיימות בהרכב רחב יותר. לדוגמה, כל אחד מבני-הזוג מגיע עם אחותו, כך שהמתבונן מבחוץ אינו יכול 'לחשוד' שמדובר במפגש רומנטי. זו גם שיטה בדוקה להגן על שמה הטוב של האישה.

האמור לעיל מתייחס בעיקר לדרוזים דתיים. בני עדה חילונים אינם נרתעים היום מפגישות במקומות ציבוריים, ואף בתוך הכפר.

בקשת ידה של הכלה

לאחר שבני-הזוג קיבלו החלטה למסד את הקשר, הם מבשרים זאת להוריהם ומבקשים את ברכתם. במשפחות שמרניות מקובל, כי משפחת הבחור מגיעה לבית הורי הבחורה ומבקשת את ידה בשמו. במשפחות אחרות, הבחורה מודיעה להוריה על רצונה להינשא לבחיר ליבה, ובכך מייתרת את הצורך בטקס הנ"ל. במקרים כאלה, המיועד מתייצב בעצמו בבית הוריה לפגישת היכרות. יש משפחות המבקשות שהות לפני שיתנו את הסכמתן, ומנצלות אותה לבירורים אודות משפחת בן-הזוג.

במשפחות דתיות, בני-הזוג אינם רשאים להיפגש ביחידות לפני נישואיהם. הנוהג הוא שמשפחת הבחור בליווי נציגות של נכבדי המקום (גָ'אהַה - جاهة ), פונים להורי הנערה בבקשה כי יסכימו לנישואים. משנענו בחיוב, נערך בבית הורי הכלה מפגש בהשתתפות שתי המשפחות הגרעיניות והמכרים הקרובים.

במפגש זה דנים בתנאים שעל החתן המיועד למלא כדי לזכות ביד כלתו, כמו גובה המוהר, מקום המגורים, פרטים אחרים הנוגעים לעתים בענייני דת וחברה, והחשוב מכל- קביעת המועד לעריכת אלעָאקֶד (العقد), שהוא טקס החתימה על חוזה הנישואים (ראו הרחבה בהמשך). ותיאום היקף החגיגה. מפגש מעין זה נהוג גם בקרב החילונים.

מערכת היחסים עד האירוסים

לאחר ההחלטה למסד את הקשר הזוגי, וקבלת ברכתם של ההורים, אין עוד צורך להסתיר את מערכת היחסים מעיני הציבור והפגישות נעשות פומביות יותר ויותר. מעתה, הבחור רשאי להגיע לבית אישתו-לעתיד ולשוחח עמה מחוץ לבית בלבד. במשפחות שמרניות יותר רשאי הבחור להיכנס לבית בחירת-ליבו, אך לא להתייחד עמה. במשך כל שהותו אצלה יהיה נוכח אדם נוסף ממשפחתה, על תקן של 'משגיח כשרות'. 

האירוסים

הטקס הבסיסי

טקס האירוסים במגזר הדרוזי דומה לזה שבמגזר המוסלמי. הוא נערך בבית הורי החתן, בהשתתפות בני משפחת הכלה. יש הנוהגים להזמין גם בני דודים וחברים. הנשים והגברים יושבים בחדרים נפרדים.

לטקס מוזמן שייח מהעדה, שמקריא את אל פָאתְחָה (الفاتحة), שהם פסוקי הפתיחה של הקוראן. קריאת אל פָאתְחָה (الفاتحة) הינה תנאי להכרה באירוסים, ומכאן והלאה רשאי החתן המיועד לבקר בבית כלתו (גם אם זו משפחה דתית).

בתום הטקס עונד הבחור לארוסתו תכשיטי זהב, והמוזמנים מתכבדים בדברי מתיקה. יש משפחות הנוהגות לציין את האירוע בארוחה חגיגית משותפת במסעדה.

הסכם עאקד

בחלק מהמקרים נוהגים לכלול בטקס האירוסים גם חתימה על עָאקֶד العقد (חוזה נישואים). פירושה המילולי של המילה "עאקד" הוא "קשירה", כמטאפורה לקשר שנוצר בין שני בני הזוג. זהו טקס פורמאלי המתקיים לפני החתונה עצמה, ועיקרו מתן פומבי לחתונה, הממשמשת ובאה, וחתימה על הסכם נישואים בנוכחות האימאם (שהוא ממונה מטעם בית הדין הדרוזי לביצוע החתונה) ונציגי הכלה והחתן.

העָאקֶד נערך על-ידי האימאם המקומי, (לכל כפר יש אימאם שהוא מבצע את הטכס), הרושם על טופס סטנדרטי את פרטי הצדדים, את התנאים שסוכמו ביניהם, שמות העדים, וכמובן, את הסכמתה של הכלה לנישואים.על המסמך חותמים שני בני הזוג ושני עדים מטעם החתן והכלה.טכס זה נחתם בדרך-כלל בקריאת פסוקי אל פָאתְחָה (الفاتحة).

העָאקֶד (العقد) תקף מן הבחינה הדתית, בתנאי שמלאו לנערה שבע-עשרה שנים לפחות. נוסח העָאקֶד (العقد) חייב להיות מקובל על הגבר והאישה, ולהיערך בנוכחות עדים של שני הצדדים.

מכאן ואילך רשאי הארוס לבקר אצל ארוסתו בבית הוריה בכל זמן שירצה בכך, אך היא עדיין מנועה מלעבור לביתם המשותף (במידה ויש כזה).

קורה שהבעל-לעתיד הוא חילוני והאישה דתייה, אך לא ההיפך. בחורה מבית דתי שעומדת להינשא לצעיר חילוני, עשויה להתנות את הסכמתה לטקס העָאקֶד (العقد) בכך שבחיר-ליבה יחזור בתשובה ויזכה לברכת השייחים, אחרת היא עלולה להיות מוחרמת מהדת לכל החיים.

משך האירוסים

תקופת האירוסים שונה מיישוב ליישוב, ולרוב נעה בין שישה חודשים לשנתיים ובמקרים נדירים, אף למעלה מכך. זאת, משום שבתקופה זו בני-הזוג עסוקים בבניית ביתם ובריהוטו. הם יינשאו לרוב רק לאחר שהקן המשפחתי יהיה מוכן למגורים. באופן מסורתי, עול בניית הבית והביסוס הכלכלי מוטל על כתפי הגבר. ואולם, בשנים האחרונות, כשיותר ויותר צעירות דרוזיות יוצאות לעבודה ומצליחות לחסוך סכומי כסף נאים, גם הן תורמות את חלקן, בעיקר במימון הריהוט (אל גִ'הָאז - الجهاز) והמכשירים החשמליים.

ביטול האירוסים

במידה ואחד הצדדים נמלך בדעתו ומבקש לבטל את האירוסים, חייב (על פי המסורת) להתבצע טקס רשמי והכרזה רשמית על פרידה וסיום הקשר. כל עוד לא הושלם הליך הביטול, אסור לגבר אחר לבקש את יד הארוסה.במידה ובני הזוג טרם חתמו על הסכם הנישואין (עָאקֶד -  العقد), אין הפרידה כרוכה בפרוצדורה כלשהי. מאידך אם בוצע העָאקֶד (العقد), הם נחשבים כנשואים מבחינה דתית, ועל כן עליהם לפנות לבית הדין הדרוזי, שם מתבצע ההליך הרשמי שבעקבותיו יירשם בתעודת הזהות של כל אחד מבני הזוג הסטטוס "גרוש". 

החתונה

ההכנות לחתונה

אירגון החתונה

מטבע הדברים, בני-הזוג, הוריהם ומשפחתם הגרעינית הם האמונים על אירגון החתונה. בחברה הדרוזית מגייסים גם את המשפחה המורחבת, ובכלל זה דודים, דודות וקרובים נוספים. כולם מפשילים שרוולים ותורמים איש כפי כישוריו בחלוקת ההזמנות, באירגון והכנת הארוחות, סידור השולחנות, הכיסאות, הכיבוד וכיוצא באלו.

סיוע נוסף מושיטים שושביני החתן והכלה. שושבינת הכלה מטפלת בפרטים הקשורים בלבוש ובאיפור, השושבין של החתן מסייע לו בבחירת הלבוש, בהסעות וכדומה. השושבינים צמודים לבני-הזוג לאורך כל ההכנות לחתונה ובמהלכה.
לפי הנוהג, חתן רשאי לבחור שני שושבינים וכלה שתי שושבינות, לרוב מקרב חבריהם הטובים ביותר.

בחירת מקום החתונה

מהראיונות עולה כי השיקול המרכזי בבחירת המקום לטקס החתונה, הוא מספר המוזמנים. במקרים רבים, שכן או קרוב-משפחה שביתו רחב-ידיים, עשוי להציע לבני-הזוג לקיים בו את ארוחת החתונה. כיום, מקובל לערוך את הארוחה באולם אירועים, שבו קיימת הפרדה בין הנשים והגברים. לרוב, תהיה באולם חציצה לשני מתחמים: באחד, מקבלים בעלי השמחה את פני המוזמנים (גברים ונשים בנפרד), בשני, שולחנות ערוכים לארוחה.

הזמנות לחתונה

כריזה בחוצות הכפר

המנהג עתיק-היומין להכריז בחוצות הכפר על מועד החתונה, השתמר עד היום (אף שאיננו נפוץ כבעבר), והוא משמש בין היתר לגיוס התושבים לסייע בהכנות. הכריזה נעשית באמצעות הרמקולים המותקנים על גג בית העם בכפר. לרוב, נוסח ההודעה הוא: "הורי החתן ...מתכבדים להזמינכם לחתונה שתתקיים בתאריך ... בשעה ..." להודעה זו מתלווה, כאמור, קריאה לנשות הכפר לבוא ולסייע בהכנות לארוחה. שם הכלה אינו מצויין על גבי ההזמנה.

כשההזמנה נעשית באמצעות כריזה, לא מקובל לשלוח לתושבי הכפר גם הזמנה מודפסת, למעט מקרים שבהם מתעוררת בעיה מסוימת, כגון סכסוך בין הורי החתן או הכלה למשפחה אחרת שאותה הם מבקשים להזמין לחתונה. במקרה כזה, תישלח הזמנה מודפסת בדואר או במסירה אישית, על-ידי שני נציגים קרובי החתן והכלה.

הזמנות מודפסות

הזמנות מודפסות לחתונה נהנות מביקוש גם במגזר הדרוזי, בעיקר לאור תהליך החילון שעובר על החברה הדרוזית וההתערות עם האוכלוסייה היהודית. נקודה חשובה נוספת: כיום, מקובל להזמין אורחים גם מכפרים אחרים ומרוחקים, ואף מוזמנים שאינם דרוזים (חברים יהודים ממקום-העובדה, לדוגמה).

לאחר קביעת תאריך לחתונה, מוסרים את נוסח ההזמנה, המנוסח בדרך כלל גם בעברית וגם בערבית. בניגוד למקובל כיום בחלק מהמגזר היהודי החילוני, בחברה הדרוזית לא מקובל להזמין מספר מצומצם של אורחים לחתונה ואין זה נהוג להוסיף בקשה שלא להביא ילדים לאירוע. כמו כן אין המוזמנים נדרשים לאשר את הגעתם מראש בניגוד למקובל בחברה היהודית. לבית-דפוס מתמחה באזור, שיעצב וידפיס את הכמות המבוקשת. על ההזמנה חתומים הורי החתן והורי הכלה. החתן הוא המממן את עלויות הפקת ההזמנות. בנוסף, הכלה מכינה הזמנות נפרדות למסיבת החינה (الحنة) שתערוך לחברותיה (ראו הרחבה בהמשך). גם הזמנות אלה מודפסות וממומנות לרוב על ידי החתן.

ההזמנות נמסרות במקרים רבים באופן אישי למוזמנים, אפילו אם הם גרים בכפר מרוחק. שכן, מסירה אישית של ההזמנה יוצרת מחויבות של המקבל להגיע ולהשתתף בשמחה. לצורך זה נעזרים בחברים ובקרובי משפחה אשר מוסרים את ההזמנות בשם המשפחה. לדוגמא, מקובל להביא מספר הזמנות לחבר שגר בכפר מסויים על מנת שיחלקם לשאר המוזמנים מאותו הכפר. אבל מטבע הדברים הנוהג הזה הולך ונשחק ויותר זוגות מזמינים לחתונתם באמצעות הדואר.

רשימת המוזמנים

החתן והכלה מכינים את רשימת המוזמנים שלהם (חברי-ילדות, חברים לספסל הלימודים, חברים לעבודה). בנוסף, הורי החתן והכלה, כל אחד בנפרד, מכינים רשימות של קרובי-משפחה ומכרים. בשלב הבא מרכזים את כל הרשימות, ממיינים את המוזמנים לפי מקום-מגוריהם ומזעיקים את המפיצים - חברים ובני-משפחה. אלה נוטלים על עצמם לחלק את ההזמנות לפי אזורי מגורים. החלוקה נעשית כשבועיים לפני החתונה.

עקרונית, אין הגבלה חדה על מספר המזומנים (יש שיערוך כללי). בחלק מהחתונות, המוזמנים הם בעיקר בני כפרם של בעלי השמחה וקומץ קטן מכפרי הסביבה. ברם, בדרך-כלל מקובל להזמין אורחים מכל הכפרים ואף חברים של החתן והכלה, שאינם דרוזים.
העובדה שין הגבלה חדה על מספר המוזמנים נעוצה בכך, שלא מדובר באולם אירועים ישראלי סטנדרטי, המחשב כל מוזמן כ'מנה'.

ההכנות לסעודה

ההיערכות לסעודת החתונה מתחילה כחודש לפני המועד שנקבע. היערכות זו כוללת קניית כלי-אוכל וכלי הגשה חד-פעמיים, אשר ישמשו הן את המוזמנים והן את הקרובים אשר יבואו לסייע בהכנות. בנוסף, משכירים רשתות צל, מקררים, שולחנות וכיסאות לסועדים.

כשבוע לפני החתונה, כשבעלי השמחה יודעים כמה מוזמנים צפויים להגיע, קונים את המצרכים העמידים לסעודה החגיגית (בשר, אורז, שמן, תבלינים, שתייה קלה). את הפירות, הירקות ודברי המתיקה מזמינים בדרך-כלל ביום האירוע עצמו, או בלילה שלפניו.

הבנות והנשים במשפחות שני הצדדים מגויסות לסייע בהכנת הסעודה. אחרים נוטלים חלק בניקיון ובאירגון כלי הבישול וההגשה.

כיומיים לפני מועד החתונה פורסים את הרשתות על מנת ליצור אזור מוצל מפני השמש (החתונות נערכות בדרך כלל בחודי הקיץ ובשעות היום) ומתחילים לארגן את הריהוט.

סידור הבתים

במהלך החודש שלפני החתונה, נוהגים הורי החתן והורי הכלה להתארגן לקליטת מספר גדול מהרגיל של אורחים. ממרקים את הבית ומרחיקים רהיטים מיותרים, על-מנת לפנות מקום לכל האורחים. במקביל, החתן והכלה טרודים בסידור ביתם המשותף. הגבר מנצח על עבודות הצביעה, השיפוצים והובלת הרהיטים. האישה דואגת לפרטים הקטנים.

בגדים חגיגיים לטקס

במסגרת ההכנות, מוקדש פרק שלם לנושא הלבוש החגיגי של החתן והכלה. שמלת הכלה נרכשת (פחות מקובל לשכור שמלה) לערב החתונה ממעצב אופנה המתמחה בכך, ועלותה עשויה להסתכם בכמה אלפי שקלים. לפני ההחלטה הסופית, האישה עושה סבב בדיקות במספר סלונים לשמלות כלה. לעיתים היא בוחרת שמלה ממלאי קיים, ולעיתים מזמינה דגם או גיזרה בתפירה מיוחדת. תהליך הבדיקה והחיפושים מתחיל לרוב מספר חודשים לפני החתונה, על-מנת לאפשר לכלה להכניס שינויים בשמלה וכן להביא לסלון ידידותה וקרובות-משפחה לצורך קבלת חוות-דעת.

לרוב, הכלה רוכשת גם שמלה מיוחדת (שמלה שאינה לבנה) למסיבת הכלה. החתן המיועד משתדל להתאים את לבושו לזה של כלתו. לדוגמה: החולצה שילבש מתחת לחליפה השחורה תהיה תואמת לצבע השמלה של כלתו.

הכלה מתאמת את האיפור עם מאפרת מקצועית, בדרך כלל המאפשרת מגיעה לסלון הכלות אם כי ישנן מקרים בהם היא מגיעה לבית הכלה ביום האירוע על מנת לאפרה בביתה.
עלויות אלו עשויות להגיע לאלפי שקלים, וברובן נושא החתן, בכפוף ליכולותיו הכספיות.

קישוטים

בבית הורי החתן והכלה מכינים קישוטים שכוללים זרי פרחים, סרטי קישוט, ברכות, פנסי תאורה צבעוניים וכדומה. בבית הורי הכלה מכינים במה מיוחדת, שנקראת מָרְתָבֵה (مرتبة), ומקשטים אותה בבד תחרה ופרחים (המהדרים ובעלי האמצעים שוכרים את שירותיה של מעצבת במות מקצועית). על במה זו יושבת הכלה, שעה שהמוזמנים באים לברכה ולאחל לה אושר.
בדומה למקובל בחתונות במגזרים אחרים, גם במגזר הדרוזי, הרכב המסיע את החתן והכלה מקושט בסרטי תחרה ובפרחים.

נוכחות השושבינים והשושבינות

שושביני הזוג צמודים לזוג לאורך כל שלבי ההכנות. שושבין החתן מופקד בדרך כלל על ההסעות. בלילה שלפני החתונה נוהגות שושבינות הכלה, ולפעמים חברות נוספות שלה, לבלות איתה עד השעות הקטנות ולהעלות זיכרונות מתקופת ילדותן המשותפת.

עלויות החתונה

כאמור, מרבית עלויות החתונה נופלות לרוב על שכמו של החתן. הוא מממן את הבגדים, האוכל, הקישוטים, ההזמנות ושאר ההכנות. כיום, יותר מבעבר, מקובל כי גם הכלה ומשפחתה משתתפות בעלויות. עלות חתונה משתנה בהתאם למספר האורחים ומיקומה (בבית החתן או באולם), והיא עשויה להגיע ל-60 אלף שקלים. 

סוגי הטקסים

בעדה הדרוזית קיימים שני סוגי חתונות:

  • חתונה דתית - טקס מאופק וצנוע, ללא מסיבה וריקודים. כולם משתתפים בטקס הבאת הכלה מבית הוריה לבית הורי החתן. לאחר מכן עורכים סעודה חגיגית לאורחים ולבני המשפחה, מכונה גם "חתונה שקטה" ( تاهيل  - תָאהִיל).
  • חתונה חילונית - טקס עליז, רעשני וקופצני, עם מוסיקה, שירים וריקודי דֶבְּקָה (دبكة) עממיים. מכונה גם "חתונה שמחה" (פרח - فرح).

בשני סוגי החתונות יש מרכיבים זהים, ובהם טקס הבאת הכלה, מסיבת הכלה, טקס החִינָה (الحنة) והסעודה המרכזית. ההבדל המרכזי הוא בחגיגה הגדולה הנוספת על טקסים אלה.

בעבר התפרשו אירועי החתונה נערכים על-פני שבעה ימים, מתוכם חמישה ימי הכנות ושני ימים לחגיגות.

יום ראשון: הכנת המצרכים הבסיסיים לתפריט החתונה.

יום שני: חָשִי אּלְ קוּרָן (حشي القرن) השלמת הנדוניה של הכלה - סריגה, תחרה, תפירה וכדומה. המימון מוטל על משפחת החתן.

יום שלישי: שַקְ אֶל קִלָאדֵה (شك القلادة), הכנת שרשרת מציפורן לכלה על-ידי חברותיה. מנהג זה מקובל כיום רק בחלק מהכפרים.

יום רביעי: יום האפייה.

יום חמישי: ליל החינה והתעלילה (الحنة والتعليلة) מסיבת החינה של החתן.

יום שישי: ליל הצָמְדֶה الصمدة (מסיבת הכלה), והתֶגְלָאי تجلاي (טקס מרכזי לכלה).
יום שבת: הבאת הכלה.

עקרונית, אין חובה להיצמד לסדר האירועים הנ"ל, וכיום אין הקפדה דווקנית על מספר ימי ההכנות. עם זאת מקפידים על קיומן של המסיבות המסורתיות, שהן מסיבת החתן, מסיבת הכלה וטקס הבאת הכלה שבסיומו נערכת הסעודה המרכזית.
בכל מקרה טקס הבאת הכלה והסעודה המרכזית יתקיימו תמיד ביום האחרון של החגיגות.

מסיבות נפרדות לחתן ולכלה

שיאו של שבוע החתונה הוא קיומן של המסיבות והבאת הכלה. קיימת הקפדה על הפרדה בין מסיבת הכלה ומסיבת החתן, אם כי אין הקפדה על מועדן (הן יכולות להתקיים באותו יום או בימים נפרדים).
לאחרונה יש אשר נוהגים לקיים מסיבות אלה יחד ללא הפרדה, בעיקר מטעמי חיסכון בהוצאות והיחלשות מעמדה של המסורת.
בכל מקרה מסיבות החתן והכלה יתקיימו ביום או ביומיים שלפני טקס הבאת הכלה.

מסיבת הכלה

המסיבה שעורכת הכלה לחברותיה נקראת מסיבת החינה (الحنة). חברות הכלה ובני משפחתה מתכנסים בבית הוריה, ואחת הבנות מורחת את כף-ידה של הכלה בצבע אדום-כתום המופק מהצמח, ששמו העממי חִינָה (الحنة), כסמל למזל טוב ולפוריות.
הכלה, לבושה בשמלה שאינה לבנה, מחלקת לכל אורחת מתנה ופרח כמזכרת. יש הנוהגים להושיב את הכלה על במה מיוחדת, המקושטת בפרחים ובלונים.

במהלך הערב מגיח החתן עם משפחתו למסיבת הכלה, מביא עוגה וזר פרחים לבחירת-ליבו ושוהה שם במשך שעה קלה.

מסיבת הכלה ממומנת בדרך כלל על ידי הוריה, אם כי לעתים משתתפת משפחת החתן בהוצאותה ארוחה, ומביאה את הכיבוד והאוכל לבית הכלה לפני תחילת המסיבה.

מסיבת החתן

מקובל לערוך באותו הלילה חגיגה דומה לחתן בבית הוריו עם חבריו. מסיבה זו נקראת אֶל זיַאנֶה الزيانة (או זְיָאנֶת אֶל עָריס - زيانة العريس), ובמהלכה מגלחים את זקנו, רוקדים דבקה ושרים. לעיתים שוכרים להקת זמרים עממיים (אֵל חֵדַאא' - الحداء). במהלך המסיבה כוללת ארוחה ולפעמים גם משקאות אלכוהוליים. בדומה למסיבתה כלה נהוג למרוח גם את ידי החתן בחינה.

מסיבת החתן ממונת על ידי משפחתו. 

האירוע המרכזי: יום החתונה

הכנות אחרונות של החתן והכלה

את חלקו הראשון של היום מבלה הכלה בסלון הכלות, שם מלבישים אותה בשמלה הלבנה, מאפרים, מעצבים את שיערה ומכינים אותה ליום החשוב בחייה. במקביל, החתן מגיע עם בני משפחתו לבית שושבינו. החליפה שילבש בחתונתו מובלת אל בית השושבין בתהלוכה חגיגית, כשהיא מונחת על מגש גדול ומעוטרת בפרחים. לפני לבישת החליפה עובר החתן טקס תספורת וגילוח. הוא יושב במרכזו של מעגל, מוקף חברים ובני משפחה, ספר הכפר מטפל במחלפותיו, בעוד הנוכחים שרים לחתן השמחה שיר מיוחד בליווי מחיאות כפיים קצובות.

תהלוכה בכפר

ביום החתונה יוצא החתן יחד עם אורחיו הגברים בתהלוכה (זָפֶה - الزفة) בחוצות הכפר, כאשר הגברים עומדים בשורות משני צידי המסלול ורוקדים את הסַחְגֵ'ה السحجة (ריקוד איטי המתבצע תוך ניענוע הראש והגוף קדימה ואחורה, ומחיאת כפיים בקצב השירה של הזמרים העממיים, ה חֵדַאא' - الحداء). לעיתים החֵדַאא' (الحداء) מובילים את השיירה.

קבלת-פנים למוזמנים

המוזמנים לחתונה מגיעים ביום האירוע לבית הורי החתן או הכלה (המקום בו מתקיימת הסעודה) ויש אשר מביאים איתם ארגזי שתייה קלה, שקי אורז, או כבשים. בנוסף, הם מביאים סכום כסף במעטפה (בדרך כלל במזומני ולא בצ'קים). המוזמנים בדרך כלל מודעים לעלויות הגבוהות של החתונה, ותורמים את חלקם בנדיבות באמצעות המתנה.

החתן, משפחתו הגרעינית (הורים, אחים ואחיות, סבא וסבתא) ומשפחת הכלה, מקדמים את אורחיהם בלחיצות ידיים, חיבוקים ונשיקות על הלחי. הגברים מופנים אל מתחם קבלת-הפנים, שבו ישובים נכבדי העדה במרכז ומסביבם שאר האורחים. כך קובעות הלכות האירוח בעדה הדרוזית. הישיבה במתחם היא בשורות, אחת מול השנייה. הורי החתן והורי הכלה מסתובבים בין האורחים, ומודים להם על השתתפותם בשמחה.

כל אורח מתכבד בשתייה קלה, דברי מתיקה וספל קפה. הנשים מופנות אל מתחם הנשים, ואף הן מתכבדות בשתייה ובכיבוד קל.

טקס הבאת הכלה - "דוחלה" (دخله)

לאחר שכל המוזמנים הגיעו, פונה אליהם אבי החתן ומבקשם להתלוות אליו לבית הורי הכלה. אם הבית בקרבת מקום, הם יצעדו לעברו ברגל. במידה ולא, הם ייסעו לשם ברכבם הפרטי. בראש צועדים השייחים, אחריהם שאר המוזמנים והנשים במאסף. החתן אינו מצטרף לשיירה, אלא נשאר בביתו או בבית שכנים על-מנת לקבל את פני כלתו.

בהגיעם לבית הכלה, הם מסתדרים בשני טורים מקבילים - גברים ממשפחת החתן מול גברים ממשפחת הכלה. הורי הכלה יוצאים לקראתם ומחלקים להם כיבוד קל. אבי החתן פונה לשייח המכובד והמבוגר שבחבורה, ומבקש ממנו לפנות בשמו למשפחת הכלה ולבקש את ידה. הנוסח המקובל הוא: "התבקשתי על-ידי הורי החתן לבקש את ידה של הכלה... על-פי המסורת הדרוזית לחתן..." וכאן הוא נוקב בשמותיהם.

השייח המבוגר מצד המוזמנים של הורי הכלה, משיב באומרו שתהיה "מַבְרוּכָה" (مبروكة), כלומר מבורכת. בשלב זה, לוחצים בני משפחת החתן את ידיהם של בני משפחת הכלה. 

חשוב לציין כי כל העת נמצאים בבית הורי הכלה רק נשים, למעט אבי הכלה. הגברים ממשפחת הכלה ממתינים למשפחת החתן בבית סמוך (בדרך-כלל ביתו של אחד הדודים). בזמן ההמתנה למשפחת החתן מקובל כי הכלה מצטלמת עם בנות משפחתה ועם הוריה. הנשים ממשפחת החתן מורשות להיכנס לבית על מנת לקבל את פני הכלה ולברך את הוריה.

לאחר בקשת ידה של הכלה, נפרדים הורי הכלה מבתם, והיא יוצאת מן הבית. אביה ואחיה (לפעמים הדודים) מלווים אותה לעבר הרכב המקושט, הממתין לה בחזית הבית. בשלב זה מכסים את ראשה של הכלה בהינומה לבנה ( منديل - מָנְדִיל), כך שלא יזהו את פניה עד הגיעה לבית החתן. יש הנוהגים אף להלבישה בשכמיה דמוית מעיל, במקרה ששמלת הכלה שלה אינה צנועה דיה. אל הכלה מתלוות השושבינה וקרובת-משפחה מבוגרת.

הכלה ושאר המוזמנים נוסעים בשיירה לבית הורי החתן, שם מקבלים את פניה הורי החתן (ואם אחד ההורים אינו בין החיים מחליף אותו אחד האחים של החתן) נערך טקס סמלי נוסף: היא מקבלת גוש בצק עגול שבתוכו משוקעים מטבעות ופרחים, הנקרא الحداء חָ'מִירֶה ( خميرة ), ומדביקה אותו למשקוף הכניסה. על-פי האמונה הדרוזית, חָ'מִירֶה (خميرة) מהווה סגולה לעושר, פיריון ואושר. לאחר מכן היא נכנסת לתוך הבית, שבשלב זה מאוכלס בנשים בלבד. היא עושה זאת בהילוך לאחור, כלומר, עם גבה לכיוון הבית ופניה לעבר הרחוב, כביטוי סמלי לכך שהבית הוא שלה והיא מקדמת את פני הבאים.

לאחר כניסתה יוצא החתן מביתו (או מבית שכניו, בו שהה) ולאחר שהוא ואביו הודו למארחיו, מגיע החתן ומדביק גם הוא חָ'מִירֶה (خميرة) משלו, בצמוד לזה של כלתו. הוא נכנס פנימה בליווי שושבינו, ניגש לבחירת-ליבו ומסיר את ההינומה מעל פניה. יש חתנים הנוהגים גם לנשק את הכלה.

מקובל להדביק חמירה גם על משקוף ביתם המשותף של בני הזוג.

לאחר טקס זה נוהג החתן ללחוץ את ידיהם של הנוכחים, להתחבק ולהתנשק עם קרוביו ואף להצטלם איתם ועם אשתו הטרייה. גם משפחת הכלה (למעט הורי הכלה שאינם נוכחים כלל באותו מעמד) מתקבצת לצילום עם בני הזוג.

סעודת החתונה

בשעה שהמוזמנים הולכים להביא את הכלה, נשאר בבית הורי החתן צוות שתפקידו לארגן את הארוחה, כך שעם הגעתם האוכל כבר יהיה ערוך על השולחנות. 

סעודת החתונה הינה מנהג עתיק-יומין. בעבר הרחוק, אורחים שהגיעו ממרחקים הן ברגל והן על-גבי בהמות, התכבדו בארוחה כיד המלך, כפיצוי על הארוחות הדלות שאכלו בדרך הארוכה.

לאחר שהכלה הובאה לבית הורי החתן, ניגשם בני משפחת החתן אל מתחם קבלת הפנים, ופונים בקריאה לכל הנוכחים להסב אל סעודת החתונה.

הגברים והנשים סועדים בשולחנות נפרדים, ולעתים גם באולמות נפרדים (אם הסעודה נערכת באולם אירועים). באזור הגברים, אין סדר ישיבה מיוחד מבחינת היררכיה וגילים, אם כי מקובל להושיב את השייחים המכובדים במרכז. בני המשפחה מתיישבים אחרונים, לאחר שכל שאר הנוכחים תפסו את מקומם. במהלך הסעודה עוברים החתן ואביו (ולעיתים גם הורי הכלה) בין השולחנות ומחליפים מילות ברכה עם אורחיהם. 

האוכל המוגש לאורחים הינו ממיטב מעדני המטבח הדרוזי, וכולל כוּבֵּה, טלה ממולא באורז (קוׁזֶי - قوزة), קישואים ממולאים, חצילים ממולאים, אורז, מרק שעועית, לבן, בשר על האש, פיתות, שתייה קלה ומבחר סלטים.

כיום, בחתונות הנערכות באולמות אירועים, מוגשים גם מאכלים שאינם דרוזיים מובהקים, כגון ירקות מוקפצים, וכן מגוון רב יותר של סלטים. 

לקינוח מוזמנים האורחים (בין אם החתונה נערכת באולם ובין אם בחצר הבית) לשולחן הקינוחים, שם ימזגו גם ספלון קפה מר לכל דורש. 

אין זה מקובל להגיש משקאות חריפים, למעט באולמות או במסיבות שאליהם הדתיים לא מגיעים.

מוסיקה

אין מנהג אחיד בנוגע להשמעת מוסיקה בחתונה. יש השוכרים את שירותיו של זמר פופולארי במגזר, או תקליטן, בהתאם למגבלות התקציב. השירים הם לרוב בשפה הערבית. באולמות האירועים מושמעים גם פזמונים מערביים ואף מקובל להזמין את את החתן והכלה לריקוד סלואו. רחבת הריקודים באולמות האירועים היא משותפת לגברים ונשים.

מתנות

בסיום הסעודה נעמדים קרובי משפחת החתן בפתח האולם או מקום האירוע, על-מנת להיפרד מאורחיהם. בשלב זה, האורחים מוסרים לידי החתן מעטפה ובה כסף במזומן. אין זה נהוג להביא מתנות שאינן כספיות, למעט מצרכים לסעודה עצמה (כגון שתייה קלה), כפי שצוין לעיל, הנמסרים מיד עם הגעת האורחים לאירוע.

בעבר, עד לפני שלושה עשורים, היה מקובל שהאורחים מביאים עמם לחתונה מצרכי יסוד (אורז, קמח, סוכר), ולפעמים אף כבש לשחיטה. המטרה הייתה לסייע בהכנת הארוחה. כמו כן היה מקובל להביא כלי הגשה לקפה ולארוחה.

כיום, המתנה התקנית היא כסף, בדומה לנוהג באוכלוסיה היהודית. הסכום עשוי להגיע לכמה מאות שקלים למשפחה. גובה הסכום תלוי לרוב במידת הקירבה בין המשפחות. לא פעם מביאים האורחים סכום כסף דומה לזה (ולרוב גבוה בכמה עשרות שקלים) שקיבלו בזמנו ממשפחת החתן או הכלה, כשהם היו בעלי השמחה.

חברים עשויים להביא מתנות שימושיות לבית (מכשירי חשמל, לדוגמה). גם כאן, שווי המתנות זהה או דומה לשוויין של המתנות שקיבלו בעבר מאחד מבני-הזוג או משניהם.

צילומים

בסיום הסעודה נעמדים החתן והכלה לצילום מזכרת (לעיתים הם מצטלמים מיד לאחר הסרת ההינומה מעל פניה). מקובל להצטלם גם עם האורחים. לאחר מכן פורשים לביתם החדש. 

יש זוגות הנוהגים להצטלם על רקע נופים, הקרובים לסביבתם מגוריהם (המוחרקה, הגנים הבאהים בחיפה, זיכרון יעקב וכדומה). לעתים צילומים אלה נערכים ערב החתונה ולפעמים מיד לאחריה. במקרים כאלה מקובל, כי שושבינת הכלה מתלווה אל הזוג לצילומים. 

ירח דבש

כיום, זוגות צעירים רבים נוהגים לבלות את ליל הכלולות בבית-מלון מרוחק מכפרם, ולמחרת חוזרים לבית הורי חתן ומשם ממשיכים לביתם החדש. זוגות בעלי אמצעים נוסעים לירח דבש בחו"ל, כשהיעדים המועדפים הם אתרי נופש באגן הים התיכון (יוון, טורקיה, טנריף, האיים הקנאריים, איטליה). מיקום ירח הדבש תלוי ביכולת הכלכלית של בני הזוג. יש אשר יבלו את ירח הדבש בארץ, יש שיבלו אותו בחו"ל, ויש אשר ישלבו בין שניהם.
זוגות דתיים יימנעו מבילוי ירח דבש.

גירושים

שיעור הגירושים

שיעורי הגירושים בעדה הדרוזי, נמוכים. בשנת 2005, לדוגמה, היה שיעור הגירושים במגזר כ-11% בלבד: 89 זוגות שהתגרשו לעומת 818 זוגות שנישאו. שיעורים אלה די קרובים לאלה של המגזר המוסלמי כולו (13.7%), ונמוכים באופן ניכר מכלל האוכלוסייה (26.9%) והאוכלוסייה היהודית במיוחד (31.2%). יצוין כי המגזר הדרוזי שומר על שיעור גירושים נמוך לאורך כל השנים, מהקמת המדינה.

הדין בנוגע לרכוש המשותף

על פי ההלכה הדרוזית במקרה של גירושין נשאר הרכוש בידי האישה, אלא אם מחליט בית הדין הדרוזי אחרת. הדבר תלוי בסיבת הגירושין, כפי שיוסבר להלן. 
הילדים בד"כ נשארים עם האישה עד גיל 16 אלא אם סוכם אחרת והבעל נדרש לשלם מזונות. ההנחה העומדת ביסוד גישה זו היא שהגבר יכול להסתדר טוב יותר מהאישה.

גירושים ביוזמת הגבר

במידה והבעל נוהג באשתו כדין והיא אינה סרה למרותו, למשל בנושאי לבוש, וכמובן אם בגדה בו, עומדת לו הזכות לגרשה ולשלול את כל זכויותיה, כולל הבית והרכוש המשותף.

לפני הליך הגירוש, עליו לפנות לגורם המוסמך בעדה (ההנהגה הדתית) ולבקש שישכנע את האישה 'לחזור למוטב'. אם זו מתמידה בסירובה, או-אז הוא רשאי לגרשה.

הגירושים יכולים להיעשות בשלוש דרכים:

  • אמירה שהבעל אומר לאשתו, כגון "גירשתיך", או "את מגורשת".
  • באמירת המילים הללו באוזני אנשים אחרים, והם משמיעים אותן באוזני האישה.
  • במכתב ששולח הבעל לאשתו.

מבחינת הדת והמנהג המקובל בעדה הדרוזית, די באמירה אחת כדי שהגירושים יהיו תקפים. בני-הזוג נפרדים סופית זה מזה, מבלי להיפגש או לדבר עוד ביניהם.

לאחר הגירושים עוזבת האישה את בית בעלה ומממשת את זכויותיה באמצעות גורם מתווך - בדרך כלל ועדה של אנשי דת הממונה על העניין. במקרים רבים מוסדרות זכויותיה של האישה במקרה של גירושין (כמו תשלומי מזונות ותשלומים אחרים של הבעל) בתוך העאקד (العقد) עצמו.

במידה והסיבה לגירושים אינה מוצדקת, ייאלץ הבעל לוותר על זכותו ברכוש המשותף, ובכלל זה על הבית, אשר נשאר בבעלות האישה. עם זאת במקרים רבים ממוקם הבית בסמיכות לבית הורי הבעל, דבר שיכול לגרום למפגשים אקראיים בין בני הזוג שהתגרשו. מפגש זה אסור על פי הדת הדרוזית. 

על מנת להתגבר על מכשול זה יש גברים הנוהגים לבנות עבור גרושתם בית חלופי במקום אחר, והאישה מוותרת על זכויותיה בבית המשותף. במקרים אחרים, בהם האישה נשארת בבית המשותף, מקובל לחצוב פתח יציאה חדש לבית (בדרך כלל בצדו האחורי) הפונה לכיוון אחר מזה של בית הורי הגרוש.

יש לציין כי זהו הדין הנהוג בבתי הדין הדרוזיים. במידה ונושא הרכוש נידון בפני בית הדין האזרחי, כלומר בית המשפט לענייני משפחה, מקובל כי הרכוש מתחלק באופן שוויוני בין בני הזוג. 

גירושים ביוזמת האישה

אם האישה היא זו שמבקשת להתגרש, עליה לפנות להנהגה הדתית ולבקש זאת. אם חכמי הדת מגיעים למסקנה שדרישתה מוצדקת, היא נוטלת מהבעל את כל זכויותיו, ובכלל זה זכויותיו בבית וברכוש המשותף, אף-על-פי שהיא זו שביקשה להתגרש.

ביטול הגירושים

על פי ההלכה הדרוזית, אסור לגרושים להתחתן מחדש ולקיים מפגש או מגע כלשהו. איסור זה מרתיע זוגות רבים, ומתבטא בשיעור הגירושים הנמוך. כאשר זוג חוזר בו מההחלטה להתגרש ושב לחיות ביחד כבעל ואישה, נחשב הדבר לסטייה מן היסוד הדתי והם צפויים לחרם ולנידוי.

כשמדובר בבעל חילוני, שגירש את אישתו, התחרט ומבקש שלא לממש את הגירושים, החוק אינו עומד בדרכו. הסנקציה היחידה היא, שבעתיד יהיה להם קשה להתקרב אל הדת (אלא אם ייפרדו זה מזה).

ביביליוגרפיה

ספרים ומאמרים

  • גרנות יגאל, הדרוזים, משרד החינוך והתרבות, 1982.
  • דנה נסים, הדרוזים: עדה ומסורת, משרד הדתות- המחלקה לענייני דרוזים, 1974.
  • פאלח סלמאן, הדרוזים במזרח התיכון, משרד הביטחון, 2000.

מאמרים בכתבי עת ובספרים

  • מעדי כמאל, "האשה הדרוזית", הדרוזים, נסים דנה (עורך), אוניברסיטת בר-אילן, 1998.

פרסומים מדעיים מקצועיים ודוחו"ת

  • הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, נשים וגברים, סטטיסטיקל 40, פברואר 2004.
    הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שנתון סטטיסטי לישראל 58, 2007.

כתבות ומאמרים בעיתונות

ראיונות

  • ראיון עם נביל נסר אלדין, רכז המורשת הדרוזית בדלית אל-כרמל, 2005.

כנסים וימי עיון

  • חלבי עטא, "המבנה הפיזי של הכפר הדרוזי", הרצאה ביום העיון: "הדרוזים בגולן", 10.5.1990.

אתרי אינטרנט

הערות שוליים

    צפה בתגובות  תגובות על היכרויות, אירוסין, חתונה וגירושין בעדה הדרוזית - מסורת ושינוי (1)

    עדנה

    edna1969s@gmail.com
    שלום יש לי שאלה: מישהי שאני מכירה עובדת עם ערבים ודרוזים ויש כאלה שרוצים להכיר בן/בת זוג למטרת נישואין דרך אתר היכרויות ולפי מה שהיא אומרת ולפי חיפוש שלי, אין אתר כזה. אתה מכיר כזה? אם לא - אז אולי מכיר מישהו שיקים אתר ותודיעו לי הכתובת שלו. שיהיה בחינם או במחיר סמלי. תודה בשמם. עדנה. בפייסבוק - Edna Saks
    יום שני כ"ג בתמוז תשע"ד 21 ביולי 2014

    הוספת תגובה




     

     

    * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של "אנשים ישראל" לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.