דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
הוסף דירוג לספר 7 מדרגים

וסטי - עיתון לדוברי רוסית

עיתון וסטי
עיתון וסטי
איגור יבדוסין
המוסף הכלכלי קזנאצ'י ווסטי
המוסף הכלכלי קזנאצ'י ווסטי
ליזה רוזובסקי
kaznachei vesti
השבועון ?beseder
השבועון ?beseder
ליזה רוזובסקי
וסטי
וסטי
ליזה רוזובסקי
מוסף של ווסטי
מוסף של ווסטי
ליזה רוזובסקי
המדור
המדור "בסדר" במוסף "אוקנה"
פברואר 2008
המוסף אוקנה-חלונות
המוסף אוקנה-חלונות
פברואר 2008
המוסף הכלכלי קזנצ'יי
המוסף הכלכלי קזנצ'יי
וסטי
וסטי
עמוד השער, 8.2.2008
וסטי
וסטי
כתבה על אביגדור ליברמן
וסטי
וסטי
13.1.2008
וסטי
וסטי
עמוד השער, 1.2.2008
וסטי
וסטי
עמוד השער, 17.8.2007
זדורוביה - מוסף בריאות
זדורוביה - מוסף בריאות
מוסף בריאות זדורוביה
מוסף בריאות זדורוביה
נוטה בנה
נוטה בנה
פברואר 2008
עניין של טעם
עניין של טעם
עניין של טעם - רשימת חברי מערכת
עניין של טעם - רשימת חברי מערכת
ליזה רוזובסקי

נוצר ב-7/7/2008

נתונים כלליים

זהות

 וֶסְטִי (ברוסית, "ידיעות") הוא עיתון יומי.

שפה

רוסית

שנת הקמה

 1992

מיקום המערכת

תל-אביב

בעלים

קבוצת ידיעות אחרונות

תפוצה

בשנותיו הראשונות דווח על תפוצה של 60-50 אלף עותקים בסופי-שבוע. מתחילת שנות ה-2000, כשהחלה ירידה בתפוצת כל העיתונים בשפה הרוסית, חדלה הנהלת העיתון לשחרר לפירסום את נתוני התפוצה. במקום זה פורסם ב-2003 סקר של מכון גיאוקרטוגרפיה, ולפיו, 58% מקוראי העיתונים בשפה הרוסית קוראים וֶסְטִי, ולפיכך, "וֶסְטִי הינו העיתון הנפוץ בישראל בשפה הרוסית".

נכון לשנת 2008, וֶסְטִי הוא העיתון היומי היחיד בשפה הרוסית בארץ (יוצא לאור חמש פעמים בשבוע - מראשון עד חמישי). מצבת כוח-האדם הצטמקה באופן דרמטי, מ-170 עובדי מערכת בשנת 2000 לעשרים-ושניים בלבד ב-2008. נתוני התפוצה שמורים עמוק בכספת של המו"ל. הנהלת וֶסְטִי סירבה לחשוף אותם בפנינו, מטעמי "סודיות מסחרית". בעידן של העורך הראשון, אדוארד קוזנייצוב, עמדה תפוצת העיתון על שיא של כ-50 אלף עותקים בסופי-שבוע. גם מבלי לקבל נתונים מדויקים על התפוצה הנוכחית, יודעי-דבר טוענים כי המספרים נמוכים משמעותית מכפי שהיו שמונה-תשע שנים קודם לכן.

יחד עם זאת, בכירים בעיתון מצטטים סקרים ולפיהם, וֶסְטִי שולט בשנים האחרונות ביותר מ-60% משוק התקשורת המודפסת בשפה הרוסית. בכל מקרה, אין לייחס את הנסיגה בפופולאריות של העיתון להחלפת צוות המערכת בלבד. מדובר, ככל הנראה, בחלק ממגמת התרסקות התקשורת המודפסת בשפה הרוסית הארץ, אולי אף כחלק ממגמה כלל-עולמית של ירידה בתפוצת העיתונים (ע"ע דפוסי קריאה במגזר).

מערכת וכותבים בולטים

העורך הראשי הראשון היה אדוארד קוזנייצוב. אחרי פיטוריו בסוף 1999 שימשה המנכ"לית, יוליה שָמָאלובָה-ברקוביץ, כממלאת-מקום זמנית. בסוף 2001 מונתה העיתונאית ורה ידידיה לעורכת, וכעבור פחות משנה החליף אותה לב בלצן. הוא פוטר בפברואר 2005 ואת מקומו מילא, במשך כשנתיים, סרגיי פודרז'נסקי. ב-2007 מונתה לתפקיד העורכת הראשית אנה סדגורסקי. פודרז'נסקי מונה לתפקיד סגן העורכת.

למרות הצימצומים והירידה בתפוצה, עדיין נותרו עיתונאים, סופרים ומסאים ידועים מהארץ ומחו"ל, התורמים מפרי עטם לוֶסְטִי, ובהם הסופר וההיסטוריון מיכאיל חייפץ, הסופר ליאוניד גירשוביץ' והעיתונאי האוקראיני ויטלי פורטניקוב. עיתונאים ותיקים וידועים לא פחות, הם הפרשן פוליטי דב קונטורר, הכתבת והפרשנית הפוליטית ילידת גרוזיה נינו אבסדזה (שבאמצע נובמבר 2008 פוטרה, לאחר שהודיעה כי היא מתמודדת על מקום ברשימת קדימה לכנסת, בבחירות המתוכננות להתקיים בפברואר 2009), המראיינת אירינה סולגניק, מבקר התיאטרון והפרשן יעקב שאוס, התחקירן יאן טופורובסקי (המתמחה בתחקירים היסטוריים) והעיתונאית שלי שריימן (אמה של העיתונאית נטשה מוזגוביה), המסקרת בעיקר את התחום החברתי.

במרוצת השנים, הועסקו בוֶסְטִי עורכים מוערכים, ובהם מקס לוריא. כיום, ארבעת עורכי-המישנה של העיתון - אליעזר דנוביץ', טימור ואולין, ולרי סרדצה, דניאל דוידזון - תורמים גם מכישרון הכתיבה שלהם.

היסטוריה

בכיר העיתונות הרוסית

וֶסְטִי נתפש מאז הקמתו, ב-1992, כראש החץ של התקשורת בשפה הרוסית בישראל, הן בקרב המגזר הרוסי והן בעיני ישראלים ותיקים. העובדה ששרד את הזעזועים שפקדו את שוק התקשורת בישראל ונותר העיתון היומי היחיד בשפה הרוסית, נכון ל-2008, מדברת בעד עצמה. במרוצת השנים, שימש העיתון בית חם לעשרות רבות של עיתונאים, תחקירנים, עורכים ופרשנים מהארץ ומחו"ל. אחדים מהוותיקים יודעים לספר גם על רגשות, תככים ויצרים שרחשו במסדרונות ובחדרי החדרים של העיתון. זה המקום לציין, שכמעט ולא קיים בארץ כלי תקשורת בשפה הרוסית, שלפחות אחד מעובדיו לא עבר את "טירונות וֶסְטִי". אחדים מיוצאי וֶסְטִי פילסו את דרכם לפיסגת יחסי הציבור בארץ ובחו"ל, אחרים פרשו ועשו חיל בעסקים בחבר המדינות. 

קו מדיני ימני מובהק

וֶסְטִי נתפש בקרב האוכלוסייה הישראלית הוותיקה ככלי תקשורת רב-עוצמה, המכתיב במידה רבה את הלך-הרוח של המגזר הרוסי בישראל. בהקשר זה חשוב לציין, כי כתבי ועורכי וֶסְטִי מעולם לא הסתירו את דעותיהם הימניות ולא היססו לתת להן ביטוי בעיתונם. קשה לקבוע חד-משמעית, אם העיתון ותכניו אכן עיצבו את דעת-הקהל בקרב העולים, או שמא "רוח וסטי" תאמה את הלך-הרוחות במגזר. דבר אחד בטוח: במישור הפוליטי, לקוראים לא היו טענות כלפי העיתון.

האג'נדה של העיתון וכותביו, גם היא תרמה לניכור בינו לבין הברנז'ה הוותיקה. באליטה העיתונאית רווחה הדעה, שהרוסים הם ימניים וקשה לשנות את דעתם. הארץ פירסם מאמרים אודות וֶסְטִי, בהם נכתב שמדובר בעיתון ימני, המעצב דעת-קהל "לא נכונה" בקרב הרוסים. לב מלמיד, סגן העורך, שרואיין לאחד המאמרים, נשאל, בין השאר, למה העיתון נוקט קו מדיני ימני. "אנחנו לא ימניים", השיב. "צוות הכותבים שלנו הוא, ברובו, בעל דעות ימניות - כמו שהעיתונאים שלכם הם ברובם שמאלנים. אבל אני בהחלט בעד איזון, ואשמח אם תמליצו לי על עיתונאי שמאלני ברמה גבוהה. אנחנו לא הצלחנו למצוא".

חשוב לציין, עם זאת, כי העיתון - לפחות בעמודי החדשות - הקפיד על סיגנון ענייני, שנתפש לעיתים כ'יבש' לטעמם של חלק מהקוראים. דוגמה להמחשה שנתן אחד המרואיינים שלנו: כשנכתב על שליט עיראק סאדאם חוסיין, מעולם לא הוצמד לשמו תואר מתלהם בנוסח "הדיקטטור האכזרי סדאם חוסיין", אלא פשוט "מנהיג מפלגת הבָּעָת'" או "שליט עיראק".

המדיניות הייתה ברורה: אין מקום להבעת דעה פוליטית בידיעה או כתבה חדשותית. את הכלל הזה למדו ותיקי העיתון בקורס לעיתונאות שהתקיים במהלך חודשי ההקמה של העיתון ורמיה (ראו ערך נפרד של "ורמיה" במדריך זה). עד אז הייתה גישה שונה לחלוטין לניסוח ידיעות חדשותיות, ולא אחת השתרבבו לתוכן הערות והגיגים אישיים של הכותב.

שערורייה בביקור רבין במוסקבה

במרץ 1994, חודשים ספורים אחרי חתימת הסכם אוסלו, נקלע וֶסְטִי לשערורייה פוליטית. ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין, הוזמן לביקור רשמי ברוסיה, ואדוארד קוזנייצוב, עורך העיתון, היה בין נציגי התקשורת הישראלית, שהתלוו לנסיעה. בדיווח ששלח קוזנייצוב לעיתונו, הוא תיאר את פגישתו של רבין עם נשיא רוסיה, בוריס ילצין. משם נסע רבין לביקור בבית-הכנסת המרכזי של מוסקבה, שם המתינו לו אלפי יהודים. אחד המקומיים שאל: "מי זה החמור הזה?" אמרו לו שמדובר בראש ממשלת ישראל, יצחק רבין, והוא פלט: "אה, חמור"...

"כשהדיווח הגיע אל שולחני", משחזר מלמיד, "לקחתי בחשבון, שזה עלול להיות פרי דימיונו של קוזנייצוב, אבל מאחר והוא טען במפורש כי שמע זאת במו אוזניו, לא הייתה לי סיבה שלא לפרסם. ברור שהייתה כאן אמירה בוטה, אבל אם הדברים אכן נאמרו, לא הייתה סיבה לפסול את פירסומם".

הסיפור נגמר לא טוב. באותה תקופה הוציאה מערכת וֶסְטִי לאור, בשיתוף עם נתיב (לשכת הקשר של משרד החוץ, שימשה מאז הקמתה ב-1953 כגוף המייעץ העיקרי לממשלה בענייני יהודי ברית-המועצות) ובמימונה, מגזין שנקרא ירוסלימסקי בולטן ("בולטין ירושלמי"). התכנים כללו כתבות ומאמרים שהתפרסמו בוֶסְטִי, לצד חומרי הסברה של נתיב. בעקבות הדיווח ממוסקבה התפרסם מאמר חריף בעיתון ישראלי, שתהה איך זה ייתכן, שגוף ממשלתי יממן עיתון שקורא לראש הממשלה "חמור"! בעקבות הפירסום הופסקה ההתקשרות עם נתיב.

ימי הזוהר של וסטי

ההגמוניה של וֶסְטִי ברחוב הרוסי, חייבה השקעת מאמצים חריגה על-מנת לשמר את הקיים. אנשי המערכת עבדו לעיתים מסביב לשעון, תחת עינו הפקוחה של קוזנייצוב, שהנהיג משמעת ברזל. כל מי שרצה יכול היה לבלות עם העורך הראשי בשתיית וודקה עד השעות הקטנות של הלילה, אך בבוקר היה חייב להתייצב לעבודה בזמן. מאחרים כרוניים נענשו ללא רחם, עד כדי השעיה.

אנשי "נבחרת החלומות" של וֶסְטִי מספרים, שקוזנייצוב היה נוהג להתקשר לעורך החדשות שלו בשש בבוקר, ודרש לדעת מדוע ידיעה מסוימת לא נכנסה לעיתון. העורך היה בטוח שבהגיעו למערכת, יצפה לו מכתב פיטורים. אך אדיק (כינוי החיבה של קוזנייצוב) היה מקדם את פניו בחיוך ואומר: "אני מקווה שהבנת איפה טעית. אנחנו ממשיכים הלאה", והעניינים שבו לשיגרה.

מקס לוריא, אחד העורכים בוֶסְטִי, מספר כי קוזנייצוב סחף בהתלהבותו ובמסירותו את כל עובדי העיתון. התחושה הייתה שהם עובדים לא רק בעיתון הטוב ביותר בשפה הרוסית בארץ, אלא בעיתון הטוב ברוסית בעולם. ההתלהבות התבטאה גם המספרים. לדברי לוריא, באמצע שנות ה-90', וֶסְטִי מכר בסופי-שבוע יותר עותקים מהארץ: כ-50 אלף עותקים לעומת כ-40 אלף עותקים של היומון הישראלי הוותיק. בשיא פריחתו, העסיק וֶסְטִי כ-170 עובדים.

קוזנייצוב ובכירי המערכת תוגמלו על התוצאות העסקיות, אם כי לא בנדיבות מופרזת. עם השנים, והירידה ההדרגתית בתפוצה, חלה שחיקה גם ברמת השכר. בשנים האחרונות, לדברי לב מלמיד, המשכורות המשולמות בוסטי צנועות ביותר, בלשון המעטה.

מקס לוריא שימש בתחילת שנות ה-90' עורך ראשי של העיתון חדשות בשפה הרוסית, והשתכר כ-2700 שקלים בחודש. בוְרֶמְיָה, שם עבד כעורך מן השורה, הרוויח 3500 שקלים בחודש ובוֶסְטִי - 4000 שקלים. ההבדל העיקרי היו ההטבות השונות (קרן השתלמות, קרן פנסיה, ועוד), שהעניקה הנהלת וֶסְטִי לעובדיה. אלו שבו את לב העולים החדשים, חברי המערכת .

מוספים יומיים, שבועיים וחודשיים

באותן שנים חל גידול ניכר במספר מוספי העיתון. וֶסְטִי החל להפיק מוספים אזוריים (מעין מקומונים), מוספי סופשבוע (מגזין לנשים, מגזין כלכלי, מוסף סאטירי, ועוד), מוספים יומיים (ספורט, בריאות, ועוד) ומוספים דו-שבועיים או חודשיים. נציין כאן שלושה מוספים בולטים מבחינה תוכנית וסיגנונית, שזכו לפופולאריות רבה בקרב קוראי וֶסְטִי:

אוקְנָה (Окна, Okna)

מוסף המוקדש למאמרי דעות, הגות, ספרות, כתבות עומק וסיפורי צבע. במרוצת השנים כתבו בו עיתונאים, סופרים ואנשי תרבות בולטים - חלקם כאלה שהתפרסמו גם מחוץ לרחוב הרוסי. אוֹקְנָה (ברוסית, "חלונות") היה ונשאר גולת הכותרת של מהדורת סופשבוע של וֶסְטִי.

בסדר? (Beseder?)

השבועון הסאטירי נולד בתחילת 1991, כבמה לפולקלור שנוצר עם גל העלייה הגדול מברית-המועצות. המעבר לארץ חדשה, המפגש עם תרבות חדשה ומציאות לא מוכרת, ההתמודדות עם קשיי הקליטה - כל אלה יצרו תמהיל של אירוניה, גיחוך, סרקאזם וצחוק עד דמעות, פשוטו כמשמעו. בסדר? רכב על גל הצחוק העצבני הזה, צחוק של מי שנאלצו להתחיל הכל מהתחלה באמצע החיים. מהר מאוד רכש לעצמו השבועון מוניטין כדבר המצחיק ביותר ברחוב הרוסי. שם המוסף ותת-הכותרת שלו ("שבועון לאלה שעוד מצחיק להם") אומרים הכל על סיגנונו הייחודי - שילוב מנצח של הומור יהודי, סאטירה פוסט-סובייטית וחיספוס רוסי-ישראלי.

בסדר? ראה אור לראשונה במסגרת מוסף שישי של העיתון הוותיק נָאשָה סְטְרָנָה. במהלך השנים נדד בין מספר עיתונים מארחים - וְרֶמְיָה, נובוסטי נֶדֶלִי ולבסוף וֶסְטִי. כיום, השבועון ממשיך להתפרסם במסגרת אוֹקְנָה וגם בגירסת און-ליין: http://www.beseder.ru/. הרכב מערכת השבועון אינו קבוע. היחיד שנשאר בתפקידו מיומו הראשון של השבועון הוא העורך הראשי, מארק גלסניק. מלבדו, יש מספר מצומצם של כותבים השומרים על קשר הדוק עם השבועון לאורך שנים. רוב הוגי הבדיחות והמאיירים, עובדים על בסיס פרי-לאנס.

בסדר? חתום על מספר בדיחות, אשר ליוו וממשיכות ללוות את עולי חבר המדינות לאורך השנים. אחת הידועות בהן, בדיחה שהפכה לסמל השבועון, מבוססת על כרזה רוסית מפורסמת משנת 1990. נראה בה חייל במדי הצבא האדום מצביע לעבר הצופה ותובע לדעת: "אתה התנדבת?" הכרזה המקורית נועדה להמריץ את בני מעמד הפועלים להצטרף לשורות הצבא האדום ולסייע לרוסיה המהפכנית, הבולשביקית, במלחמת הקיום שלה. עורכי בסדר? שינו את הכיתוב בכרזה ל"כמה זמן אתה בארץ?" - שאלה, שלא פסחה על אף עולה חדש ושעלתה לרבים על העצבים.

השבועון נחל הצלחה גם מחוץ לגבולות ישראל. זה שנים שהוא משתף פעולה עם העיתון הסאטירי הרוסי הנודע Krasnaya burda, וזוכה לתגובות אוהדות של סאטיריקנים רוסים בעלי שם. בשנת 1994 הוענק לשבועון הפרס הרוסי היוקרתי אוסטפ הזהב.

טינאייג'ר (Teenager)

טִינְאֵייגֵ'ר (גיל הטיפש-עשרה) - מוסף לקוראים הצעירים. אחד הפרויקטים שצצו במסגרת המוסף אוקנה באמצע שנות ה-90. תחילה יצא המוסף לאור פעם בחודש תחת השם טרמפ, לאחר מכן הוחלף השם לטוּסוֹבְקָה (ברוסית, מפגש חברתי-אינטלקטואלי של קבוצת אנשים), ואחרי מספר מהדורות מוצלחות הפך למוסף שבועי בשם טִינְאֵייגֵ'ר.

שלושת הכוחות שעמדו מאחורי המוסף היו ארקדי מזין (לימים, עיתונאי ואיש יחסי ציבור), נטשה מוזגובייה (בתה של שלי שריימן, עיתונאית ותיקה בוֶסְטִי, ובעצמה עיתונאית, מגישת טלוויזיה ואושיית תקשורת מוכרת גם בקרב דוברי העברית) ואנטולי מוטקין (לימים הבעלים של אתר האינטרנט Cursorinfo.co.il).

לדברי מקס לוריא, שהיה העורך הספרותי של המוסף, טִינְאֵייגֵ'ר התבסס בראש ובראשונה על סיגנון החיים המיוחד של החבורה - כמעט 'קומונה' - שכתבה אותו. לחבורה זו השתייכו אנשים צעירים מכל הגוונים - מוסיקאים, אנשי מחשבים, ואפילו אנשי צווארון כחול. כולם התלהבו מההזדמנות שניתנה להם ליצור משהו משותף, להמציא דברים. הם נהגו להיפגש לעיתים קרובות, גם בשעות לא-שיגרתיות, סתם כדי לבלות יחד. במפגשים הללו נולדו הכותרות והכתבות של המוסף.

טִינְאֵייגֵ'ר עסק בנושאים שמטרידים מתבגרים וצעירים, בכלל, ואת המתבגרים המהגרים, בפרט. הגישה הייתה רעננה, עוקצנית ומשוחררת מכבלי התָקינוּת הפוליטית. ניתן לומר שטִינְאֵייגֵ'ר גם המציא שפה חדשה - רוסית המתובלת בסלנג ישראלי ובסלנג רוסי עדכני גם יחד. השפה הקלילה והקליטה דיברה לליבם של הקוראים הצעירים, אלה שהגיעו ארצה בתחילת העשור השני לחייהם והרגישו נוח יותר בסביבה דוברת רוסית. פה ושם חרגו הכותבים מגבולות הטעם הטוב וגלשו לניבולי פה - מה שהכעיס את הקוראים המבוגרים של וֶסְטִי.

מבחינות רבות, טִינְאֵייגֵ'ר היה ניגוד גמור לסיגנון הרציני והיבש של עיתון-האם, אך ותיקי וֶסְטִי נטו להתייחס לכך בסלחנות, בידיעה שאחת המטרות של טִינְאֵייגֵ'ר הייתה לגדל דור המשך של כותבים. המטרה הושגה, אלא שמרבית כותבי טִינְאֵייגֵ'ר עזבו את הקן ולא המשיכו את הקריירה שלהם בוֶסְטִי. המוסף התקיים מספר שנים וחדל להופיע בסוף העשור הקודם.

התמיכה ב"ישראל בעלייה" והקרע עם שרנסקי

קשרי עיתונות-שילטון, שהתקשורת הרוסית-ישראלית נוטה לטפח, הם אשר ליבו את סיפור האהבה-שינאה בין וסטי, העיתון המוביל ברחוב הרוסי, לבין ישראל בעלייה, המפלגה שייצגה את הרחוב הזה באופן בלעדי כמעט במשך שבע שנים. נתן שרנסקי, מקים התנועה והמפלגה ואדוארד קוזנייצוב, עורך וֶסְטִי ואחד ממקימיו, היו חברים בלב ובנפש שחלקו חוויות וגורל משותף בברית-המועצות, כאסירי ציון ולוחמי חופש. שניהם גם הקימו את הפורום הציוני, גוף שממנו צמחה מפלגת ישראל בעלייה.

שרנסקי היה גם זה שהמליץ על קוזנייצוב לתפקיד העורך הראשי של וְרֶמְיָה, ולאחר מכן של וֶסְטִי. מיום הקמת העיתון ועד לבחירות 1996, כיהן שרנסקי כיושב-ראש מועצת המערכת של וֶסְטִי, ומטבע הדברים ניצל את הפלטפורמה הידידותית לקידום מפלגתו החדשה. העיד על כך סשה מיסטרוגוי, כתב העיתון נובוסטי נדלי, בראיון למגזין התקשורת העין השביעית (יוני 1997): "וֶסְטִי משמש ערוץ תעמולה פרטי של המפלגה, מזדהה לחלוטין עם השקפת-העולם של שרנסקי ויולי אדלשטיין (מראשי המפלגה) ומתעלם באופן עקבי מהאופוזיציה בתוך המפלגה, ומפוליטיקאים עולים דוברי רוסית הפועלים במסגרות אחרות".

"היות ושרנסקי לקח חלק פעיל בהקמת העיתון, אנחנו, כמובן, תמכנו בו ובמפלגתו", מספר לב מלמיד. "התמיכה לא הייתה ישירה ובוטה, כיוון שהשתדלנו לשמור על איזון. סגן-השר מהליכוד, אפרים גור (יליד גרוזיה), התמודד בבחירות 1996 כסיעת יחיד, ואנחנו פירסמנו מאמרים שלו לצד מאמרים של שרנסקי. אבל, רוב העיתונאים שלנו תמכו בשרנסקי והדבר בא לידי ביטוי במאמרי הפרשנות. הרוח נשבה בבירור לכיוון ישראל בעלייה של שרנסקי. ההתייחסות לאפרים גור הייתה מזלזלת. היו שכתבו 'לאן הוא נדחף, הגרוזיני הזה?' אחרים הביאו את סיפור עריקתו מהמערך לליכוד, והניחו לקוראים לשפוט על אופיו. אין ספק שהעיתון יצר דעת-קהל אוהדת לשרנסקי, גם אם הדברים לא נכתבו שחור על גבי לבן.

בתקופה שקדמה להקמת מפלגת העולים, הקדיש וֶסְטִי, כמו גם עיתונים אחרים בשפה הרוסית, מאמרים ודיונים נרחבים לנושא. תחושת האכזבה שהתפשטה בקרב העולים מרצונן ומיכולתן של ממשלות ישראל לפתור את בעיותיהם, חידדה את הצורך במפלגה סקטוריאלית. עיתונאים ידועים, פובליציסטים בעלי השפעה וסופרים בעלי שם במגזר היו בין התומכים הנלהבים בהקמת המפלגה והתגייסו למען הצלחתה בבחירות. כבר באותה תקופה הבינו אלה מבין העיתונאים שהסתייגו מתמיכה במפלגה עדתית, שדעותיהם , שלא היו מקובלות על הקוראים, עלולות לסכן את עצם קיום העיתון.

בבחירות 1996 קיבלה ישראל בעלייה שבעה מנדטים, הישג עצום לתנועה פוליטית חדשה. העיתונאית אינה שפירו מספרת, כי עם היוודע תוצאות ההצבעה, אחזו ברחוב הרוסי אופוריה, אופטימיות ותחושת ניצחון. ציבור העולים חש הזדהות מוחלטת עם המפלגה ועם העיתונות, שיצאה בכותרות בנוסח: "היום הרמנו כולנו את הראש והתחלנו לדבר רוסית קצת יותר בקול רם".

מאז הבחירות נתנו כל העיתונים בשפה הרוסית סיקור נרחב, לרוב אוהד, לפעילות המפלגה ונציגיה בכנסת ובממשלה (שרנסקי מונה לשר התמ"ס ואדלשטיין לשר הקליטה). וֶסְטִי, שנתפש כרציני והמכובד ביותר בעיתונות המגזר, נחשב ידידותי במיוחד למפלגה. שוב ושוב התפרסמו בו ראיונות ארוכים עם מנהיגי המפלגה. הישגיה והצלחותיה של ישראל בעלייה זכו להדגשה, ליקויים בתיפקודה הובלטו פחות.

מטבע הדברים, וסטי ציפתה לגזור את הקופון על תמיכתה הבלתי-מסויגת במפלגה, אך תקוותה נכזבה. לב מלמיד: "שרנסקי לא גמל לנו על מה שעשינו למענו. ציפינו לדבר מאוד פשוט: העיתון הוא גוף מסחרי שמתקיים בעיקר מפירסומות. שרנסקי, כשר בממשלה, חילק את תקציב הפירסום [הממשלתי] אבל לא עזר לנו כפי שציפינו. לא דיברנו על כך בגלוי במערכת, אבל התחושה הכללית הייתה של נבגדות".

התחושה הזו הצטרפה להרגשה הכללית, שישראל בעלייה כשלה במילוי שליחותה המרכזית, כלוחמת למען האינטרסים של עולי חבר המדינות. בתוך פחות משנה התהפכה המגמה, והביקורת על תיפקוד המפלגה ונציגיה בממשלה הפכה שיחת היום ברחוב הרוסי ובמערכות העיתונים. עם זאת, העיתונאים נמנעו לפי שעה ממתקפה חזיתית והמשיכו לכתוב בנימה אוהדת למפלגה.

לדברי העיתונאית אינה שפירו, ניתן להבין זאת לאור העובדה שחלק ניכר מהעיתונאים הכותבים רוסית היו עולים חדשים, חסרי אמצעים, הזקוקים למקום-העבודה שלהם ואינם שולטים בעברית כדי לנסות ולהתקבל לעבודה בעיתון ישראלי. נקודה חשובה לא פחות: המפלגה 'שלהם' נהנתה מהשפעה ומעמדות-כוח והייתה מקור לא-אכזב לטובות הנאה או משרות. עיתונאים רוסים נימקו את ההתקרנפות שלהם בביטויים דוגמת "לא יורקים לבאר שממנה שותים", "לא כורתים את הענף שעליו יושבים" וכדומה .

עורך וֶסְטִי, אדוארד קוזנייצוב, לא הכחיש כי עיתונאים בשפה הרוסית, ובעיתון שלו בפרט, נזהרים מלמתוח ביקורת חריפה במיוחד על תיפקוד המפלגה ומנהיגיה. לדעתו, הסיבות לכך אינן קשורות דווקא לחשש מפני הפסקת פירסום מודעות ממשלתיות, אלא ללחץ כלכלי מסוג אחר. "אנחנו עיתון מסחרי", הסביר, "ואם הקוראים שלנו יבקשו עיתון עם דפים ריקים, זה בדיוק מה שנעשה. עד עתה, ציבור הקוראים של העיתונות הרוסית לא היה מוכן לקבל ביקורת על המפלגה".

אך האשראי של ישראל בעלייה בעיתונות המגזר, הלך ואזל במהירות. הפיתרון המקורי שהגו במערכות העיתונים היה שימוש במדור מכתבי הקוראים, כבמה למתקפה על המפלגה. כך הצליחו העיתונים לאחוז במקל משני קצותיו - גם לבקר בחריפות וגם לרחוץ בניקיון כפיהם. באפריל 1997 פירסם וֶסְטִי מכתב, שנשלח אל שר הקליטה, יולי אדלשטיין, וקרא לו להסיק מסקנות ולהתפטר. על המכתב היו חתומים 114 נציגי קבוצות עולים, שנפגעו בעבודות טיהור הכור הגרעיני בצ'רנוביל. "תיפקודך ביחס אלינו לא ענה על התקוות שתלינו בך, לא הצלחת למלא את הבטחותיך לפני הבחירות, זילזלת באמוננו", הטיחו בו.

הסכר נפרץ, הכפפות הוסרו והביקורת הפכה יותר ויותר גלויה ובוטה. עוד ועוד מכתבי קוראים הצביעו על תחושת אכזבה מצטברת מהמפלגה. כך, לדוגמה, תמיכת המפלגה ב"חוק ההמרה" (חוק המעניק לבתי-הדין הרבניים סמכות ייחודית בענייני גיור), עוררה סערה. בתחילת אפריל 1997 התפרסם במדור המכתבים של וסטי 'אני מאשים' של ארקן קריב, תחת הכותרת "בגידה", בו כתב, בין היתר: "היום ניתן לטעון במצפון נקי שמפלגת ישראל בעלייה לא מילאה אף אחת מהכוונות הטובות, שמהן נסללה דרכה לניצחון... ישראל בעלייה בגדה בבוחריה, פשוטו כמשמעו".

באותו חודש, פתח וֶסְטִי בפירסום סידרת מאמרים, שחשפו העברות כספים תמוהות לכאורה לעמותות הקשורות לפורום הציוני, בהן עמותת גשר עלייה בראשותו של אביגדור ליברמן.

בשיחות פרטיות אישר קוזנייצוב, כי ראשי המפלגה רגישים ביותר לפירסומים הנוגעים להם, ומתקשים לקבל ביקורת. לדבריו, הוא מקבל לעיתים קרובות בקשות או דרישות טלפוניות שלא לפרסם חומר הפוגע בדימוי המפלגה או מנהיגיה, שאותן "הוא דוחה על הסף".

בתחילת 1999 פירסם וֶסְטִי סידרת תחקירים על פרשת מקבצי הדיור (דירות קטנות בבתים משותפים שבהם מאכלסים עולים). חושף הפרשה, ארקדי מזין, הכתב הכלכלי של העיתון, טען כי מדובר בזיכיונות שהעניק משרד הקליטה, בראשותו של השר יולי אדלשטיין, למקורביו ולמקורבי ישראל בעלייה. המקורבים, לטענת מזין, ניצלו את הזיכיון כדי לגלגל פרויקטים של שיפוץ ואיכלוס בעשרות מיליוני דולרים, תוך ניצול מחפיר של עולים חדשים וקשישים.

"זה היה תחקיר לגמרי בלתי-תלוי", אומר מלמיד. "לא הכרזנו מלחמה על ישראל בעלייה, ואף המשכנו לפרסם את מאמריו של שרנסקי, אבל לא נמנענו מלפרסם מאמרים ותחקירים נגדו ונגד מפלגתו. המבחן היה איכות החומר. כשקיבלנו מאמר מעניין נגד שרנסקי - פירסמנו אותו בלי שום בעיה".

ההדחה של קוזנייצוב

אחרי בחירות 1996 לכנסת, ועלייתה המטאורית של מפלגת ישראל בעלייה, פרץ סיכסוך בין נתן שרנסקי ואדוארד קוזנייצוב. על הרקע לסיכסוך יש יותר מגירסה אחת, אבל הכל מסכימים כי שני הידידים הטובים, ששיתפו פעולה במשך שנים, עלו על מסלול התנגשות. הדברים הגיעו לשיא בהתבטאות חריפה של שרנסקי בוועידת מפלגתו, ב-1998. "האויב הראשי שלנו הוא העיתונות ברוסית", אמר.

העוינות של ראשי מפלגת ישראל בעלייה כלפי העיתון הלכה והתעצמה. היו תלונות רבות על כך שוסטי מסקר את פעילותם באופן מגמתי. בתחילת 1999, באחת הישיבות של מטה הבחירות לכנסת החמש-עשרה, צוטט שרנסקי כמי שאומר: "מה נעשה עם וסטי? הבחירות בפתח, הם תומכים בליברמן וצריך לרסן אותם איכשהו". (אביגדור ליברמן ייסד באותה שנה את מפלגת העולים הימנית ישראל ביתנו, וזכה בארבעה מנדטים בבחירות לכנסת החמש-עשרה).

ב-2 בדצמבר 1999 רעדו אמות הסיפים של העיתונות הרוסית בישראל: אדוארד קוזנייצוב, עורך וסטי ואחד ממקימיו, פוטר מתפקידו. המשפטן רן איציק, שחקר את הנושא, פירסם מאמר מקיף ("העין השביעית", ינואר 2000) בדבר הרקע להדחה. לדבריו, היה זה שיאו של רצף סיכסוכים וחילוקי-דעות שנמשכו מספר שנים ונסבו סביב שלושה מוקדים עיקריים, הקשורים זה בזה: חוסר שביעות-רצון של הבעלים ("ידיעות אחרונות") מהקו המדיני המאוד ימני שנקט וסטי בניצוחו של קוזנייצוב; סיכסוך מר בין קוזנייצוב ועיתונו לבין שר הפנים, נתן שרנסקי, ומפלגת ישראל בעלייה; מערכת יחסים עכורה בין קוזנייצוב לבין מנכ"לית העיתון, יוליה שָמָאלוֹבָה-ברקוביץ'.

רשמית, קוזנייצוב לא פוטר. הוצע לו להקים ולנהל את וֶסְטִי -אינטרנט ווֶסְטִי -בינלאומי, שני פרויקטים שאילו קיבל על עצמו, היה נאלץ להעתיק את מגוריו לניו-יורק. קוזנייצוב סירב, כיוון שהעריך כי וֶסְטִי ללא מרבית בכיריו, לא ישרוד לאורך זמן. עריכת העיתון הוצעה ללב מלמיד, סגנו של קוזנייצוב, אך זה סירב ויצא לחופשה. את החלל מילאה זמנית המנכ"לית, שמאלובה-ברקוביץ.

קוזנייצוב טען שהוא יודע מדוע פיטרו אותו, והוסיף כי אין לו שום ספק שיוליה שמאלובה-ברקוביץ' הייתה מעורבת בזה. גורם המקורב לשני הצדדים העריך שהיא לא פעלה נגד קוזנייצוב, אך גם לא גיבתה אותו מול ארנון מוזס. "סביר להניח כי הקו הימני של העיתון לא נתפס כנכון כלכלית, במיוחד לאור תוצאות הבחירות של 1999", טען. בבחירות אלו זכתה מפלגת ישראל אחת, בראשותו של אהוד ברק, ב-26 מנדטים, וברק נבחר לראשות הממשלה.

לדברי מלמיד, נתן שרנסקי עצמו היה מעורב מאחורי הקלעים במהלכים שקדמו להדחתו של קוזנייצוב. "שרנסקי פנה ב-1998 לאיש-העסקים רונלדו אייזן, שהחזיק ב-25% ממניות וֶסְטִי, ושיכנע אותו למכור אותן לידיעות אחרונות ברווח עצום. העיסקה הותנתה בכך, שקוזנייצוב יפוטר שנה לאחר השלמתה. אייזן, שהשקיע בעיתון כ-25 אלף דולר, קיבל תמורת מניותיו סכום של כמיליון דולר. ידיעות אחרונות מילאה את חלקה בעיסקה, ובדצמבר 1999 הודיעה לקוזנייצוב על סיום תפקידו כעורך וֶסְטִי".

למשוואה זו צריך להוסיף גורם נוסף: לריסה גרשטיין, אישתו של קוזנייצוב. לריסה, שהוגדרה בכתבה בעיתון הארץ כ"אינטלקטואלית ימנית קיצונית", הפכה תומכת נלהבת במפלגתו של אביגדור ליברמן, ישראל ביתנו, לקראת הבחירות של 1999. היא אף ניסתה להשתלב בין מועמדי המפלגה לכנסת, ללא הצלחה. מאוחר יותר נבחרה למועצת עיריית ירושלים.

בתגובה על פיטורי בעלה הגדירה לריסה את נתן שרנסקי כ"בנאדם לא אמין" ואת העיתון וסטי כ"סיפור כאוב, פוליטית, תרבותית וכלכלית. התפרקות של צוות כל כך מוכשר ומעניין מבחינה מקצועית, שבפעם הראשונה פה הפך עיתון בשפה זרה לסיפור הצלחה. עכשיו העיתון כבר לא עיתון והעיתונאים שם מקריים. חלק רציני בהשמדת העיתון ובפיטורי בעלי אני מייחסת ל'לוחם החופש' שרנסקי. בעלי היה היחיד שהירשה לעצמו לבקר אותו,והוא עשה את המקסימום להרוס אותו".

ההדחה המפתיעה הולידה תגובת שרשרת במערכת העיתון. כל העיתונאים הבכירים הגישו מכתבי התפטרות, לאות מחאה והזדהות עם העורך הנערץ. אך וֶסְטִי, למגינת-ליבם של הפורשים, לא קרס, והם עצמם לא הצליחו לשחזר את סיפור ההצלחה של הפרישה הקולקטיבית הקודמת, ב-1992, מוְרֶמְיָה לוֶסְטִי.

תחילה נהרו "אנשי קוזנייצוב" לפרויקט MIG News, מיזם חדש ומבטיח של המיליונר האוקראיני ואדים רבינוביץ', שכלל מגזין ואתר אינטרנט. אך אחרי כחצי שנה של עבודה קיבלו כולם מכתבי פיטורים. לדברי מלמיד, רבינוביץ' התכוון מלכתחילה לנצל את המוניטין והניסיון העשיר של קוזנייצוב וצוותו ואז להיפטר מהם, כי הם היו "יקרים מדי".

אדוארד קוזנייצוב ועמיתיו הלכו איש-איש לדרכו. חלקם מתרפק בגעגועים על ימי וֶסְטִי כתקופת השיא בקריירה המקצועית שלהם. קוזנייצוב עצמו הוציא לאור במשך מספר שנים, את כתב-העת הפובליציסטי Nota Bene (בלאטינית, "הערת שוליים"). נכון ל-2008, הוא אינו קשור עם שום כלי תקשורת.

חמישה עורכים בשבע שנים

מאז הדחתו של קוזנייצוב, בדצמבר 1999, מילאו את תפקיד העורך הראשי לא פחות מחמישה עורכים וממלאי-מקום. ראשונה הייתה המנכ"לית, יוליה שָמָאלובָה-ברקוביץ, שתפסה את מקומו כממלאת-מקום זמנית. החיפושים אחר עורך ראשי במשרה מלאה נמשכו קרוב לשנתיים, עד נובמבר 2001, אז מונתה לתפקיד ורה ידידיה. הרקורד שלה כלל כתיבה בעיתונים רבים בשפה הרוסית, ותפקיד עורכת ראשית ומפיקה של תוכנית היום, ששודרה בערוץ 33 של הטלוויזיה הישראלית. הרקורד לא הצדיק את הציפיות, ובאוגוסט 2002 היא נאלצה לפנות את כיסאה ללב בלצן.

בלצן, בעליה של הוצאה לאור של ספרות רוסית, נכנס לתפקיד בתקופת שפל. חרף מאמציו, התפוצה המשיכה לרדת וגם היקף הפירסום הצטמצם משמעותית. העיתון נקלע להפסדים והמצב חייב קיצוצים משמעותיים הן במספר העמודים והן במצבת הכתבים והעורכים. בשלב מסוים אף נשקלה האפשרות לסגור את המהדורה היומית המפסידה, ולהפוך את וֶסְטִי לשבועון.

בסופו של דבר, גם בלצן שילם את המחיר. בפברואר 2005 הוא קיבל במפתיע מכתב פיטורים מהמו"ל, ארנון מוזס. למקורביו מסר, כי פיטוריו נובעים מחילוקי-דעות מהותיים, שהתגלעו בינו לבין מוזס, לגבי עתידו של העיתון.

שוב התעוררה בעיה של מציאת עורך ראשי ראוי, בעיקר כזה שיהיה מסוגל לנווט את ספינת וֶסְטִי המקרטעת אל חוף מבטחים כלכלי. בינתיים, הוטל על סרגיי פודרז'נסקי לשמש ממלא-מקום זמני. פודרז'נסקי עבד במשך רוב חייו כעיתונאי, בעיקר בתחום הספורט. הוא נמנה עם גרעין המייסדים של וֶסְטִי ב-1993, בהמשך נטל פסק-זמן שבו שימש דובר מפלגת הליכוד למגזר הרוסי. בשנת 2000 חזר לוֶסְטִי, לבקשתה של הנהלת העיתון.

ב-2007 מונתה לתפקיד העורכת הראשית אנה סדגורסקי, מי שהקימה וערכה את מוסף הנשים הפופולארי שארם.

קו ימני, שבירה קלה שמאלה ושוב חזק ימינה

וסטי נקט בתחילת דרכו קו מדיני ימני מובהק, ששיקף במידה רבה את השקפת-עולמם של עורכו הראשי, קוזנייצוב ושל הפרשנים והעיתונאים הבכירים. מלמיד טוען, כי זה בעצם מה שציפו הקוראים לקבל. "אנחנו עיתון מסחרי. אם היינו מגיעים למסקנה, על-סמך סקרים וקבוצות מיקוד, שיש ביקוש למאמרים 'שמאלניים', היינו נותנים במה רחבה יותר לפוליטיקאים מהצד השמאלי של המפה. אבל לא זו הייתה התמונה. עובדה, במשך מספר שנים פירסמנו מאמר שבועי של יוסי שריד, אך מרבית הקוראים הגיבו במחאה: "למה אתם נותנים במה לבוגד הזה?" 

לאחר הדחתו של קוזנייצוב, נעשה ניסיון להטות את הקו המוביל של וסטי מעט יותר למרכז ואף שמאלה. לב בלצן, העורך הראשי (2005-2002) התהדר בשני 'עלי התאנה' שלו, אלכסנדר אטרמן וד"ר מארק אמוסין, בעלי עמדות שמאליות ליברליות, שמפרסמים מאמרים במוספי סוף-השבוע, וכן את ח"כ רומן ברונפמן (במקור ח"כ במפלגת ישראל בעלייה, ממנה פרש בשנת 2000 והקים סיעה עצמאית. ב-2003 הצטרף למרצ ונבחר מטעמה לכנסת השש-עשרה. ב-2006 פרש מהחיים הפוליטיים). 

ברם, שלושת 'השמאלנים' לא ליקקו דבש. וֶסְטִי, חרף כל המאמצים להטותו שמאלה, לא זו בלבד ששמר על הקו הימני, אלא אף הקצין את מתקפותיו על השמאל. במאמרים שונים שפורסמו בתחילת העשור הנוכחי, תוארו אנשי השמאל הישראלי כ"אנשים חולים, הסובלים מתסביכי אשמה, נטיות התאבדותיות, יצר הרס עצמי ועיוורון... הם ממומנים על-ידי אירגונים עוינים לישראל, כדוגמת הג'יהאד האיסלאמי והחמאס, ועל-ידי גורמים אירופיים אנטישמיים".

רומן ברונפמן הודה, כי וֶסְטִי ממש לא מפרגן לו. "פורסמו עלי פרשנויות מעליבות, תוויות, סטיגמות, השמצות, ולא ניתנה לי זכות תגובה". לדבריו, העיתונות הרוסית נמוכה ועלובה, "כי העיתונאים מרוויחים גרושים, ואז מגרדים כל מיני כותבים מפוקפקים. דבר נוסף, כשהקול הימני מוביל בציבור, אז הטון הימני מוביל בעיתונות".

אלכסנדר אטרמן, מתמטיקאי, פרשן פוליטי, חוקר והיסטוריון, הגדיר את התקשורת הכתובה ברוסית בישראל כ"זירה של התפרעות לאומנית עם סממנים גזעניים ופשיסטיים". אומנם, וֶסְטִי נותן במה לפירסום דעותיו, "אבל היחס בין כותבים ימנים לשמאלנים שם הוא משהו כמו אחד לשלושים. מול כל שלושים מאמרים ימניים פשיסטיים לאומניים גזעניים, יש אחד שחושב וכותב כמוני".

גם עמיתו, ד"ר מארק אמוסין, מתח ביקורת על הנטייה החזקה ימינה של וֶסְטִי. "בשנות ה-90' זה היה בולט מאוד, כמעט שאי-אפשר היה להכניס משפט שאינו עולה בקנה אחד עם הקונצנזוס הימני. לקראת סוף העשור הקודם ניכרה קצת פתיחות, אבל היא נעלמה עם פרוץ האינתיפאדה השנייה, בשנת 2000. העיתונות הרוסית התעלתה על עצמה בהתבטאויות ימניות, גזעניות, בלתי סובלניות ושוביניסטיות. האינתיפאדה שיחררה את כל השדים".

אחת הדוגמאות היה מאמרו של ד"ר לב ורשינין, סופר, היסטוריון ואחד הפובליציסטים הבכירים של וסטי. בקיץ 2003, בשיא פיגועי הטרור, כתב ורשינין כי "מעבר לים יודעים את האמת: הפלסטינים אינם אלא חברות זומבים שגודלו במיוחד למעשי רצח; ההיסטוריה שלהם אינה אלא אגדת-כת מעוותת, התרבות שלהם היא אנטי תרבות, הראשונה בהיסטוריה שהעמידה פס יצור של ביו-רובוטים מחסלים".

יבגני סלץ, ראש מערכת החדשות של וֶסְטִי, בעל תואר ראשון במתמטיקה ותואר שני בספרות מאוניברסיטת מוסקבה, מיהר ללמד סנגוריה על המאמר. בשיחה עם ורד לוי-ברזילי, כתבת הארץ, טען במפגיע כי מדובר במאמר אינטליגנטי מאוד. "צורת ההבעה של ורשינין היא מתוחכמת, לא שיגרתית. כשאני מקבל מאמר ברמה גבוהה, לא משנה לי אם הכותב הוא שמאלי או ימני".

ממגננה עבר סלץ למתקפה חזיתית על הכתבת בפרט, ועל מדיניות עיתונה בכלל. "מה שנגיד לך לא משנה", אמר. "את במילא תכתבי שאנחנו ימניים, לאומניים...אתם לא מבינים כלום. אתם לא יודעים כלום. אין לכם מושג מה אנחנו. אנחנו בתוכן, בקונספט, ברמה תרבותית גבוהה יותר מכם. זאת הרמה שבה גדלנו. אנחנו לא עיתון צהוב, כמו שיש אצלכם, בעיתונים היומיים שלכם, ואף פעם לא נהיה. אנחנו עיתון איכותי עם השקפת עולם, עם רמת שפה גבוהה, ואנחנו לא עיתון פוליטי. אתם לא יודעים עלינו כלום!"

תוכן וסיגנון

אג'נדה פוליטית גלויה

קשה לומר, כי ערך אובייקטיביות המידע, שאותו חרת וסטי על דגלו בתחילת שנות ה-90', נשמר בקפידה בוֶסְטִי של שנות ה-2000. דוגמה אחת היא הכותרת בעמוד הראשון של העיתון מתאריך 13.1.2008: "חג הברווזים הצולעים", וההמשך: "אירועים משמעותיים כגון ביקור נשיא ארצות-הברית, בדרך כלל, מבטיחים פריצת דרך, תנופה מדינית או לפחות שינויים דרמטיים בעתיד. ניסיון העבר מוכיח, כי השינויים הללו אינם מביאים איתם שום דבר טוב. כך שצריך לשמוח על כך שהביקור הראשון מזה תשע שנים בישראל של ג'ורג' בוש, מנהיג מעצמת-העל היחידה בעולם, נשא אופי טקסי ולא מעשי".

תרגום מ"ידיעות אחרונות"

אנשי מערכת וֶסְטִי מודעים לעובדה, כי היעדר התחרות בשוק פוגע באיכות העיתון, ברמה הספרותית והעיתונאית שלו. רוב החומרים במהדורות החול של העיתון מתורגמים מידיעות אחרונות, חלק מבוסס על סוכנויות הידיעות ורק אחוז שולי ביותר הוא מקורי.

לסרגיי פודרז'נסקי, סגן העורכת הראשית, יש הסבר מלומד לירידה ברמת העניין בעיתונות המודפסת בשפה הרוסית. לדבריו, הפער בין הקוראים לכותבים מבחינת ההתמצאות בארץ, בתולדותיה ובתרבותה, הצטמצם באופן משמעותי בהשוואה לתחילת שנות ה-90'. אם, לדוגמה, בעיתוני אותה תקופה הופיעה כתבת דיוקן על ראש הממשלה גולדה מאיר, שנקראה בשקיקה, פירסום דומה בשנות ה-2000 ייראה מגוחך. מרבית הקוראים אינם זקוקים ל"חיסול בּוּרוּת", כפי שהוגדר החינוך לערכים בברית-מועצות. באשר לתחקיר עצמאי או סתם כתבה מקורית - תקציב העיתון אינו מאפשר זאת על בסיס קבוע.

מוספים ומקומונים

לעיתון מצורף מדי יום אחד המוספים הבאים: מוסף בריאות, בעריכת יבגניה למחובה; מוסף ספורט, בעריכת טימור ואולין; מוסף חדשות חוץ בעריכת ולרי סרדצה; מוסף לגיל הזהב בעריכת אליעזר דנוביץ' ודניאל דוידזון.

מהדורת סוף-השבוע של העיתון, המופיעה בימי חמישי, כוללת מספר מוספים: אוקנה, בעריכת סרגיי פודרז'נסקי ויאן טופורובסקי; וֶסְטִי 2 (מוסף המתרכז בעיקר בפרשנות פוליטית) בעריכת טימור ואולין ו יעקב שאוס; המוסף הכלכלי קזנצ'יי ("גזבר"), בעריכתו של אלכסנדר דובינסקי, ונונסטופ (מדריך השידורים של ערוצי הטלוויזיה בעברית וברוסית) בעריכת בוריסלב פרוטצ'נקו.

בנוסף, מדי יום חמישי מצורף לעיתון אחד מארבעת המוספים החודשיים: מגזין הנשים שארם, בעריכת אנה סדגורסקיה; מגזין החיים הטובים אופטימה, בעריכת יבגניה למחובה; מגזין התיירות עולם המסעות, בעריכת ולרי סרדצה; מגזין האוכל עניין של טעם, בעריכת אנה סדגורסקי ויבגניה למחובה.

נכון ל-2008, וסטי מוציאה לאור גם שלושה מוספים מקומיים ( מקומונים) - נָאש יֶרוּסָלִים (מקומון ירושלמי), וֶסְטִי יוּגָה (מקומון לדרום הארץ), ווסטי צפון והשרון. כל המקומונים מצורפים לגיליון סוף-השבוע של וסטי, יחד עם המוספים האחרים.

תביעות בגין הפרת זכויות יוצרים

בנוסף לקשיים הכלכליים אליהם נקלע וֶסְטִי, עקב הירידה בתפוצה ובהכנסות מפירסום, ניחתו עליו שתי תביעות פיצויים בסכום כולל של 8 מיליון שקלים, בגין הפרת זכויות יוצרים. בינואר 2004 הגישה חברת Fashion Press , המוציאה-לאור של המגזינים בשפה הרוסית קוסמופוליטן ודומשני אוצ'ג (מגזין לבית), תביעה על סך של 4.2 מיליון שקלים, בגין הפרה שיטתית של זכויות יוצרים והעתקת מאמרים ללא קבלת רשות.

בסוף אפריל 2004 נחתה על וֶסְטִי תביעה שנייה בגין אותן עבירות. התובע: תאגיד התקשורת הרוסי United Press,
מו"ל המגזין Men's Health. בכתב התביעה נטען כי במהלך השנים 2003-2000 פורסמו במוסף סוף-השבוע של וֶסְטִי לא פחות מ-69 מאמרים שהועתקו מילה במילה מהמגזין הנ"ל. סכום תביעת הפיצויים הועמד על 3.8 מיליון שקלים.

"'לזכותם' של הנתבעים ייאמר", ציין התובע בציניות, "כי הם לא הסתירו מן הקורא את העובדה שהמאמרים המפרים האלה, מקורם במגזין האמור. נהפוך הוא. הנתבעים עשו גם בעובדה זו קרדום לחפור בו, לטובתם האישית ורווחתם, ופירסמו את המאמרים כפי שהופיעו במקור, תוך ציון שם המחבר והעובדה כי המאמר פורסם ב-Men’s Health. למותר לציין, כי מי מהנתבעים לא פנה מעולם לתובע, או למי מנציגיו המוסמכים, בבקשה להתיר להם לעשות שימוש שכזה".

כנראה שעורכי ובעלי וֶסְטִי לא למדו את הלקח, לפחות אם לשפוט לפי התביעה הנוספת, השלישית במספר, בגין הפרת זכויות יוצרים, שהוגשה נגדם ביולי 2007. התובעת: מו"לית העיתון הרוסי קומרסנט דיילי. עילת התביעה: העתקה ופירסום ללא רשות של 51 מאמרים. סכום התביעה: מיליון שקלים.

וֶסְטִי, כך מתברר, לא הסתפקה בהעתקה פיראטית של מאמרים וידיעות מהעיתונות הרוסית, אלא הרחיבה את 'פעילותה' גם לתחום הספרים. בשנת 2005 הוגשה נגדה תביעה על-ידי מיכאל ששר, מחבר הספר שיחות עם רחבעם זאבי (גנדי), בגין העתקת קטעים רבים מהספר, תירגומם לרוסית, תוך שינוי ועריכה ופירסומם בעיתון, והכל ללא רשות המחבר. בפסק-הדין שניתן בחודש מרץ 2008, חויב וֶסְטִי לשלם פיצוי בסך 20,000 שקלים לאלמנת המחבר, בגין הפרת זכויות היוצרים.

ביביליוגרפיה

מאמרים בכתבי עת ובספרים

מילונים, לקסיקונים ואינציקלופדיות

  • תורמי ויקיפדיה, "ישראל בעלייה," ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית,  (אוחזר יולי 11, 2008). 
  • תורמי ויקיפדיה, "נתן שרנסקי," ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית,  (אוחזר יולי 11, 2008).

כתבות ומאמרים בעיתונות

ראיונות

  • ראיון עם לב מלמיד, 2008.
  • ראיון עם מקס לוריא, 2008.
  • ראיון עם סרגיי פודרז'נסקי, 2008. 

הערות שוליים

    צפה בתגובות  תגובות על וסטי - עיתון לדוברי רוסית (2)

    עמי

    שלום, האם המוסף לדרום - וסטי יוגה - עדיין מופץ כיום ובאיזו תפוצה ? תודה
    יום רביעי כ' באב תשע"ו 24 באוגוסט 2016

    ללא שם

    יום רביעי י"ח בסיון תשס"ט 10 ביוני 2009

    הוספת תגובה




     

     

    * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של "אנשים ישראל" לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.