דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
הוסף דירוג לספר 13 מדרגים

האידיאולוגיה והתרבות הצברית בישראל

אב וילדיו באתר של מורשת קרב
אב וילדיו באתר של מורשת קרב
יעל לנדאו
אנציקלופדיה עברית
אנציקלופדיה עברית
פרידה בר-רבי
שכונת אחוזה הותיקה בחיפה
גבר יושב על כורסה בסלון
גבר יושב על כורסה בסלון
אורי לוי
רמת שאול, חיפה
טיול עם חברים בחיק הטבע
טיול עם חברים בחיק הטבע
איילה לוי
עוז אלמוג

ערך זה עובד ברובו מתוך הפריטים המופיעים ברשימה הביבליוגרפית

נוצר ב-6/30/2008

הקוד הלאומי-פטריוטי

התפתחות התרבות, הזהות, והרגש הלאומיים בעולם

את שורשי הלאומיות המודרנית אפשר לאתר הרחק בעידן העתיק (מצרים, אשורים, יוונים, רומאים וכו'), אולם רק אחרי המצאת הדפוס בשנת 1450 והתפתחות העיתונות, החלה להתהוות בהדרגה הלאומיות המודרנית שהולידה את מדינת האזרחים, המוכרת לנו היום.

המהפכה הצרפתית שהתרחשה בשלהי המאה השמונה עשרה (המורדים הצרפתים כבשו את הבסטיליה בארבעה עשר ליולי 1789) סימנה את תחילת סיומו של משטר הפיאודליזם והתפתחות שלטון ההמונים. בעקבות המהפכה בוטלה האריסות וזכויות היתר של בעלי האחוזות נשללו מהם. אנשי הכמורה נושלו ממעמדם והמלך לא שרד את להב הגיליוטינה. המהפכה הצרפתית הייתה מחד תמהיל של רוח הנאורות, ובכלל זה אידיאלים של "זכויות האדם" (מושג חדש אז), ומאידך פרץ אדיר של לאומיות עממית אלימה, שביטאה את עוצמתו החדשה של העם.

רעיון הלאומיות לא היה ייחודי לצרפת. הוא הלך ונפוץ כאשר ההמונים החלו לדרוש לכונן עוד ועוד מדינות עצמאיות. עד מהרה התרחשו באמריקה ובאירופה סדרת מרידות בעלות אופי דומה, שהמשותף לכולן הייתה דרישה להכרה בזכות להגדרה עצמית.
פרץ הלאומיות, שהתרגש על העולם המערבי בין המאה ה-18 לבין המחצית הראשונה של המאה ה-20, קשור בתמורות תרבותיות, כלכליות ורעיוניות. בתוכן אפשר למנות את הרפורמציה של הנצרות, את התפתחות ההשכלה והאוריינות (כתיבה וקריאה) ומעל לכל את המהפכה המדעית והתעשייתית.

קו הייצור ההמוני הביא לשפע חסר תקדים של מוצרי תעשייה ושירותים, הרחובות והבתים הוארו באור נורות החשמל ויום הפעילות התארך מעבר לשעות שבין זריחת החמה ושקיעתה. הערים שגדלו במהירות מסחררת הצמיחו תרבות אורבנית חדשה וסגנון חיים צרכני ודמוקרטי. דחפורים, ספינות ואוניות ענק נטולות מפרש, רכבות עיליות ותחתיות, כלי רכב ממונעים ומטוסים - כל אלה קיצרו לאין שיעור את המרחק שבין היבשות, המדינות, היישובים, השכונות והשווקים, ואילפו את הנוף לצורכי האדם. הדואר, הטלגרף והטלפון שינו את קשרי העבודה, המסחר והחברה, וההמצאות המדעיות בכימיה, בביולוגיה ובפיזיקה שיפרו את איכות החיים והאריכו מאוד את תוחלתם.

שתי מלחמות עולם, שבהן נלחמו מדינות זו בזו חיזקו את הרומנטיקה הלאומנית ואת תרבות הפטריוטיזם. הן סייעו ביצירת מעורבות טוטאלית של האזרח, תוך שהם מגייסות למאמץ המלחמתי לא רק דעות אלא גם רגשות. בהדרגה נשזר הלאום בתרבות והתרבות נשזרה בלאום. כיוון שהאדם אינו יכול לבטא עצמו או אפילו לחשוב במנותק מתרבותו נוצרה חפיפה, גם אם חלקית, בין השאיפה הקולקטיבית לבין השאיפה האישית. במלים אחרות, כאשר ביטא אזרח המדינה רצון כלשהו הוא ביטא במידה רבה את רצונותיו ושאיפותיו של הלאום אליו השתייך.

במקום תהליכי הגאולה המטאפיזיים של הדת המסורתית הציעה הלאומיות את הקידמה הטכנולוגית והכלכלית כבחירה משחררת וגואלת, ובמקום גן העדן של מעלה, היא בנתה חזון לאומי אוטופי של חברת מופת רבת עוצמה. מגדל אייפל וגורדי השחקים שנבחנו בעקבותיו גימדו את הקתדרלות ונתנו ביטוי סמלי למדינה שדוחקת את הכנסיה ולמנהיגי האומה הכריזמטיים שמגמדים את החשמנים.

הנחלת הזהות והסולידריות המשותפת לאזרחי האומה נעשתה באמצעות חשיפתם למגוון גדול של טקסטים ממלכתיים במוסדות חינוך, בבתי קברות, באסיפות לאומיות ועוד. בולים, רחובות, כיכרות, אנדרטות, מבנים מונומנטאליים, גנים ציבוריים, כרזות, תצלומים, סרטי קולנוע ועוד – כולם הוטבעו בסימבוליקה לאומית.

האומות החדשות יצרו גם מעין מנגנון סמלי של שכר ועונש, כאשר הן מתגמלות את הנכונים להקריב בתחושת שייכות וגאווה לאומית, ומתייגות כאנוכיים את המשתמטים.

האידיאולוגיה הלאומית יצרה בקרב האזרחים דימוי עצמי של צודקים ונעלים ותפישה נעדרת לבטים המאופיינת באמיתות מוחלטות. הקסם של המכונה והחשמל איפשר למנסחי הלאומיות לטפח את האמונה לפיה ההיסטוריה היא תהליך של שיפור והתקדמות מתמדת. התמורות העמוקות שהתרחשו בחיי המין האנושי (ובראש כולן עליה עצומה בתוחלת החיים ושיפור עצום ברמת הבריאות) המחישה שבאמצעות המדעים השונים יכול האדם המודרני לשלוט בגורלו ולשלוט באיתני הטבע.

בנימין זאב הרצל ושותפיו בתנועה הציונית, ראו חברה מערבית הפושטת את לבושה המסורתי ולובשת את לבוש המודרנה, והבינו שמשהו גדול מתרחש לנגד עיניהם. הרצל אהב טכנולוגיה והעריץ מדענים, ממציאים ויזמים טכנולוגיים, כמו פרדינאן דה-לספרס, כורה תעלת סואץ, שהיה גיבור נעוריו. בחזונו ראה גם את המהפכה הציונית נישאת על גל חידושי המדע, והאמין שרק באמצעות השתלבותם של היהודים במהפכת הטכנולוגיה העולמית יושגו עצמאותם וריבונותם.

ואמנם, המהפכה התעשייתית שהולידה את הלאומיות החדשה הולידה בסופו של דבר גם את הציונות אשר הצמיחה את 'היהודי החדש' הוא איש הלאום הציוני. יהודי זה הגשים את חלומו של הרצל במובן זה שהוא הקים את מדינת היהודים והביא לכאורה לשיבתם של היהודים למשפחת העמים.

פולחן הלאום כמעין פולחן דתי

חוקרי חברה נוהגים להשוות בין הפטריוטיזם הלאומי לבין דת. בספרות הסוציולוגית התופעה הוגדרה כ"דת אזרחית". המושג "דת אזרחית" הוגדר למעשה בשמות ובגוונים שונים. ישנם חוקרים הדנים בדת האזרחית אף ללא שימוש במושג עצמו, או תוך שימוש במושג מקביל אחר כגון: "דת חילונית" (secular religion"), "דת ציבורית" (public religion), "דת פוליטית" (political religion), "דת החברה" (societal religion), "חסידות ציבורית" (public piety), "אמונה אזרחית" civic faith)), "אמונה משותפת" (the common faith), "הומניזם דתי" (theistic humanism), "פוריטניות חילונית" ((secularized puritanism, "פטריוטיזם מוטבע" (Baptized patriotism) ו"דת הלאום" (National religion). ברם, מרבית החוקרים מקבלים את תפישתו הבסיסית של בלה המקשר בין דת ללאומיות ונוקטים במושג "דת אזרחית" או בתרגום אחר "דת האזרחים" ("Civil Religion").

קוצר היריעה איננו מאפשר להיכנס לדקויות השונות של מגוון ההגדרות אשר ניתנו למושג "דת אזרחית". נסתפק אפוא בהגדרתם הממצה של הסוציולוגים ישעיהו ליבמן ואליעזר דון יחיא: "[...] מערכת מקיפה של מיתוסים, פולחנים וסמלים, המכוונים להגדיר את התחומים והמשמעות של הקהילייה המוסרית, לאשר את חזונה, לחנך את האוכלוסייה לערכים הגלומים בו, ולגייסם למאמץ הדרוש למימושו. מערכת זו של אמונות וסמלים, שמקנים להם תוקף מקודש, היא בגדר ה"דת האזרחית".

המגמות הלאומניות במאה התשע עשרה ובמאה העשרים הולידו דגמים שונים של דתות אזרחיות. המודל המוקצן ביותר הוא המודל הפשיסטי שצמח בגרמניה ובאיטליה. האזרח הפך במדינות אלה לחסיד פנט, המתייחס אל מדינתו ואל לאומיותו כאל ישויות מטאפיזיות, והתופש את מנהיגיו כבעלי סגולות אלוהיות. בדתות האזרחיות הפשיסטיות בולטת ההתרפקות הרומנטית על עברה ההרואי-מיתולוגי של המדינה, וכן הנכונות להקריב קרבן עבור האידיאלים השבטיים וההערצה העיוורת לדמות מנהיג-העל.

חשוב להדגיש כי הדתות האזרחיות בעלות האופי האוטוריטטיבי אינן עשויות מקשה אחת וקיים ביניהן שוני - לעתים ניכר - שמקורו במסורת התרבותית ובהיסטוריה המיוחדת לכל חברה וחברה. דוגמא ייחודית ומרתקת במיוחד לדת אזרחית אוטוריטטיבית היא יפן של ראשית המאה (State Shinto of Restoration Japan). המשטר היפני התבסס על אמונה בשושלת המקודשת של הקיסרות היפנית. הקיסר נחשב לאלוהי divine)) - להתגלמות החיה של האבות הקדומים של האומה. גם אדמת יפן נחשבה כארץ האלים ובתור שכזו כמאצילה מקדושתה על תושביה.

במדינות הקומוניסטיות - כמו סין, קובה, או צפון קוריאה - התבססה הדת האזרחית לא על זיקה להיסטוריה של האומה ועל מיתוסים לאומיים קדומים, או על ישויות טרנסצנדנטליות, אלא על מערכת ערכים אתיאיסטית. הקומוניזם לא שאב את תכניו מהדתות המסורתיות המונותאיסטיות - כפי שמקובל בדתות האזרחיות הדמוקרטיות - אלא שאף להחליף את הדת המסורתית (שנחשבה לכלי בורגני) במערכת ערכים המבוססת על העקרונות המרכסיסטיים. האופי הדתי של הקומוניזם התבטא במכבש האינדוקטרינרי חסר הפשרות, בשלטון המרכזי הפירמידלי אשר בראשו עומד מעין אפיפיור (יו"ר המפלגה) וכן במערכת חגיגות וטקסים לאומיים (כמו יום הולדתו של לנין, יום המהפכה, יום העבודה וכו') שהוקדשו לפאור ולתרגול ה"אמונה הקומוניסטית".

בדמוקרטיות המערביות ניתן למצוא דתות אזרחיות אשר בהן המסורת הנוצרית מהווה את הבסיס התכני/אידאי לקידושם של סמלים לאומיים ואזרחיים. כך למשל באוסטרליה, בהולנד ובבריטניה. בבריטניה, לדוגמא, מספקת הכנסייה האנגליקנית חלק גדול מסמליה של הדת האזרחית הבריטית. המלך או המלכה הבריטיים, המוכתרים בטקס דתי בכנסיית ווסטמינסטר, מהווים את הגשר הסמלי-רגשי בין דת ומדינה. הכנסייה היא זו המעניקה את חסותה לסמכות המונרכית ומכאן גם לכל הסדר הפוליטי הנגזר ממנה והמקודש על ידה. הקונצנזוס הלאומי באנגליה מתורגל באמצעות טקסים וחגיגות לאומיות הזוכים לחסות הכנסייה.

המושג דת אזרחית חשוב להבנת סגנון החיים הפטריוטי, שכן הוא נועד לבטא את העובדה שגם אנשים שנחשבו חילונים - למעשה מבחינת צורת החשיבה וההתנהגות שלהם חיו בדרך חיים המזכירה את דרך חייו של אדם דתי, הכפוף לדוגמות ולפיקוח חברתי הדוק.

הפטריוטיזם הציוני

אידיאליזם טוטלי נוטה להתפתח בחברות מהפכניות שמפתחות תפישה של בריאת עולם חדש ואדם חדש. החברה הישראלית נולדה מתוך אידיאולוגיה מהפכנית ועל ידי תנועה לאומית ששמה לה למטרה לגאול את היהודי ממארת הגלות. הציונות יצרה מעין עמוד אש ערכי (תערובת של זיקה יהודית מסורתית ותפישות לאומיות חדשות), שסביבו התפתחה הוויה אידיאולוגית חובקת כל. הדוגמה הציונית חדרה כמעט לכל פינה – לפוליטיקה, לכלכלה, לחינוך, לאמנות ולשטחים רבים נוספים, ויצקה משמעות קיומית עמוקה. נוצרה תחושה שיש עבור מי ועבור מה לחיות ולהקריב קורבן. מבחינה זו חייו של אדם יהודי בארץ, גם אדם חילוני בהשקפתו, דמו מבחינה פסיכולוגית לחייו של אדם הדתי.

הזהות המשותפת והסולידריות החברתית הגבוהה, שהקנו לחיים בישראל של תקופת היישוב וראשית המדינה אופי של חברת מאמינים, נוצרו מהזהות היהודית המשותפת ומתחושת החזון שהולידה התנועה הציונית. הן חוזקו באמצעות ארבעה גורמים נוספים:

מדיניות כור ההיתוך מחד וסגרגציה אתנית מאידך

ישראל, כארה"ב (שהוגדרה גם כן כ"דת אזרחית") היא חברת מהגרים, חברה בעלת תפישה אליטיסטית, וכן חברת ספר שהתמודדה (גם ברמה המיתולוגית) עם יישוב והפרחת חבלי ארץ בלתי מפותחים ועם עוינות מצד תושבי המקום. בשתיהן נוצרה החתירה לאסימילציה ואקולטורציה בתרבות הילידית מחד, תוך שמירת גבולות תרבותיים ברורים המבוססים על תפישות של עליונות תרבותית, מאידך. זאת ועוד, שתי החברות יצרו אידיאולוגיה של כור היתוך תרבותי של תרבויות המהגרים. שתיהן שמרו גם על זיקה לתרבות המקור של החלוצים ולדת המקור (הישראלים ליהדות והאמריקאים לתרבות האנגלו-סקסית ולפרוטסטנטיות) תוך חתירה לעיצוב תרבות חילונית ייחודית.

הומוגניות אתנית

אוכלוסיית ישראל היתה הומוגנית יותר מבחינה דמוגרפית ותרבותית ממדינות לאום אחרות. בבסיס החברה הישראלית החדשה מצוי היה המכנה המשותף הרחב של דת, לאום, היסטוריה ותרבות יהודיים.

הפרדה חלקית בין דת למדינה

ההפרדה בין דת (אורתודוכסית) ומדינה במודל הדת האזרחית הישראלית מצומצמת יותר מזו המצויה במודל לאומיים בחברה המערבית. הקשר הרגשי והאידיאולוגי בין היהדות לבין הציונות הפך אפוא את המערכת הפוליטית והאידיאולוגית בישראל ואת המערכת הדתית לקשורות זו לזו בקשר סבוך. קשר זה הכתיב את אופים המטאפיזי של המיתוסים, הריטואלים והאידיאלים הישראלים.

אם על חוקרי חברה הוטלה מלאכה קשה של הוכחת הקשר הסמוי בין דתיות ללאומיות, באמצעות ניתוח משמעויות של טקסטים, הרי דומה כי בישראל קשר זה קל יותר להוכחה, כיון שהוא מצוי בחלקו הגדול ברובד הגלוי והמוצהר של התרבות (ראה למשל את דיני האישות, חוק השבות, או הגדרת מיהו יהודי). המדינה הישראלית הגדירה עצמה מראש במונחים של זהות דתית - "מדינת היהודים" - ואינה מהווה, מבחינה זו, מדינה חילונית בנוסח הדמוקרטיות המערביות. אמנם, הציונות ביקשה להפוך פניה לאורתודוקסיה היהודית של הגלות, ואולם, כפי שהראו חוקרים רבים, לא הושם מסך על העבר, אלא בוצעה התאמה בין הערכים הדתיים הישנים לבין המציאות הארץ ישראלית החדשה והאידיאולוגיה החלוצית.

הקונפליקט הישראלי-ערבי

המלחמה המתמדת, המלווה את המהפכה הציונית משחרותה, יצרה תלכיד חברתי הדוק אשר מיתן (לפחות עד מלחמת יום כיפור) את השסעים החברתיים הפוטנציאלים. במלחמה, יש להניח, מתחדד הקונצנזוס סביב ה"אנחנו" מול האויב ועוקצו של הפיצול הפוליטי הפנימי מתקהה. 

הצבר כאברך חילוני של דת הלאום הציונית

מתוך המחקר הסוציולוגי, הספרותי וההיסטורי שהצטבר עד כה, ניתן להצביע על מספר סממנים של דת אזרחית בהווית היומיום של תקופת היישוב וראשית המדינה. (נהוג לראות את התקופה שבין 1920 ל-1967 כתקופה שבה פרח האידיאליזם הציוני התמים והטוטלי):

  • תפישת מדינת ישראל כחברת מופת של נבחרים, המגשימה חזון עתיק והנתונה להשגחתו של הקב"ה.
     
  • התייחסות אל ארץ-ישראל כאל "הארץ המובטחת" ואל אדמתה כאל אדמת קודש.
     
  • ריבוי בשימוש במונחים דתיים מצד מנהיגים ואנשי רוח: תורה, מצוות, קדושה, ברית, קורבן, קידוש, עלייה ועוד.
     
  • תפישת הציוויים הלאומיים של הציונות (חקלאות ובטחון) במונחים מטאפיזיים, והטפה לדבקות בהם כבמצוות מקודשות.
     
  • התייחסות לסוטים מהדוגמות הקולקטיביות כאל מתפקרים, וגינויים בהתאם. דוגמא בולטת היא השימוש במושג הישראלי הייחודי "יורד", המקביל - מבחינה סמנטית - למושג "מתפקר" או "משתמד".
     
  • קיומם של מיתוסים לאומיים המושתתים על מיתוסים יהודיים-דתיים עתיקים: מיתוס עם הבחירה, מיתוס המכבים, מיתוס מצדה, מיתוס המעטים מול הרבים ועוד. 
     
  • ייצור ושימוש בסמלים לאומיים-ויהודיים שקיבלו ערך של קדושה: דגל, המנון, סמל המנורה, מטבעות, בולים ועוד.
     
  • התפתחות מנגנון חינוך וחברות מגויס, החודר לרוב תחומי החיים: קולנוע, ספרות יפה, ספרות לילדים, ספרי לימוד, תנועות נוער, שירות צבאי ועוד.
     
  • פיתוח מסורת של חג ומועד המשלבת בין היסטוריה וסימבוליקה יהודית עתיקה לבין היסטוריה וסימבוליקה ציונית חדשה: חנוכה, ל"ג בעומר, פסח, שבועות, סוכות, ט"ו בשבט, יום תל חי, יום הצהרת בלפור, מות הרצל, יום ההסתדרות, האחד במאי.
      
  • התפתחות תפישה אסקטית (נזירית) ופרולטרית הדוחה (לפחות ברמה המוצהרת) את החומרנות מפני הרוחניות (רוח המהפכה). למשל, בגדי חאקי וסמלים של סוציאליזם ואנטי בורגנות.
     
  • תפישת המציאות הישראלית במונחים משיחיים ופיתוח אוריינטציה אל עבר חזון עתידי קולקטיבי בתודעת האזרחים ("נבנה", "נקים", "נכבוש" וכדומה).
     
  • תפישת ההתיישבות החקלאית (בעיקר הקיבוץ והמושב) כמעין מקדשי-מעט ציוניים, אשר בהם נעשית עבודת קודש צרופה על ידי כוהנים ולויים חלוציים.
     
  • התפתחות סימבוליקה לאומית מקודשת ומארג עשיר של טקסים סביב השירות הצבאי - שנתפס כפסגת השירות ללאום ולמדינה - והנצחת נופלים בקרב, שצוירו כמרטירים שהקריבו נפשם עבור האומה: ימי זיכרון, חגיגות עצמאות, ספרי זיכרון, אנדרטות וגלעדים לחללי מלחמה, שירי קינה ליטורגיים ועוד.
     
  • התפתחות מארג של טקסים ומנהגים שנועדו לתרגל את הסולידריות והזהות היהודית והציונית המשותפות ולהעצים את הרגש הלאומי: תרומה לקרן הקיימת ולגופים לאומיים אחרים, ריקודי עם, שירה בציבור, נאומים וקריאת שירה בפומבי, השבעות במקומות היסטוריים, מצעדים וצעדות, מסעות להכרת הארץ, חפירות ארכיאולוגיות, נטיעת עצים, תרומה לקרן הקיימת, קנית "תוצרת הארץ" ועוד.
     
  • הערצת המנהיגות המכוננת ופולחן אישיות של גדולי האומה המתים והחיים (דור החלוצים).

אישיותם והשקפת עולמם של הצברים והצבריות עוצבה במסגרות החינוך הציוניות, שתפקדו כמעין "ישיבות ציוניות" והולידו "אברכים ואברכות" עם אש יוקדת בחזה (על כך בפירוט להלן).

לכן, אף שרובם עברו במהלך שנות חייהם תהליך של אכזבה והתפכחות, הם נשארו בבסיסם נאמנים לערכי היסוד של הציונות, אם כי לא באותה דבקות ותמימות שאפיינו אותם כילדים ונערים. ההתרחקות מהקוד הציוני הדוגמתי ניכרת יותר בקרב הילדים, הנכדים והנינים של חלוצי העליות הראשונות.

מיתוס הצבר כמודל חברתי

צמח הצבר המזוהה יותר מכל צמח עם ישראל, איננו, למרבה האירוניה, אחד מצמחיה האותנטיים של אדמת ארץ ישראל, אלא צמה שהובא מחוצה לה (מקורו במרכז אמריקה) לפני כמאתיים שנה ואוקלם בה. ואולם קליטתו במרחב הארצישראלי עלתה כה יפה, עד שהוא נעשה לאחד מסמלי המקום המובהקים של הארץ. עוד קודם שהחל שמו לשמש כינוי וסמל לילידי הארץ, הופיע הצבר בציורים, בסיפורים ובשירים של אמנים בני הארץ ושל עוברי-אורה כסמל חזותי טיפוסי של הנוף הארצישראלי.

השימוש הרחב במלה "צבר" כשם כללי לדור בני הארץ החל בשנות השלושים, אך ניצניו הופיעו כארבעים שנה קודם לכן בכינוי התנ"כי "עברי". כינוי זה התפשט באירופה בסוף המאה ה-19 ונעשה לאחד הקודים המרכזיים של התנועה הציונית. הכינוי "עברי", שנעשה נפוץ מאר בתקופת היישוב (בעיקר בהתייחסות לבני הנוער), והכינוי "צבר", ששימש במקביל לו בשנות השלושים והארבעים והחליפו בשנות החמישים, נועדו לבטא את ההבחנה שהלכה והתחדדה בקרב הציונים בין ה"יהודי" בן הגלות ל"יהודי החדש" - בן הארץ.

הדור שכונה 'צברים' כלל את ילידי הארץ שנולדו בשלהי מלחמת העולם הראשונה ובשנות העשרים והשלושים של המאה וחונכו במסגרות החברתיות שהיו מסונפות באופן פורמלי ולא פורמלי לתנועת הפועלים בארץ (מה שנהוג לכנות בשם "ארץ ישראל העובדת") וכן נערים מהגרים שבאו ארצה בצעירותם (לבד, או עם משפחותיהם) ונטמעו באותן מסגרות. מסגרות אלה כללו את הקיבוץ ומושב העובדים ומוסדות החינוך שלהם, הגימנסיות העבריות בערים הגדולות, כפרי הנוער החקלאיים, תנועות הנוער החלוציות, החג"ם והגדנ"ע, המחתרות, ההגנה (ובעיקר הפלמ"ח) ולאחר קום המדידה גם הנח"ל ויחידות העילית הראשונות של צה"ל (יחידה 101, הצנחנים, הקומנדו הימי והטייסים), שהמשיכו את מסורת הפלמ"ח.

הפופולריות הגואה של הכינוי "צבר" בשנות השלושים וראשית שנות הארבעים שיקפה את יוקרתו העולה של הדור השני של תנועת הפועלים בארץ - שבאותן שנים הגיעה לכלל הגמוניה פוליטית ותרבותית ביישוב. בד בבד עם התהוותו של הארכיטיפ והסטריאוטיפ של דמות הצבר הצעיר - בן הארץ העברית החדשה - התחילה מתגבשת בקרב חניכי הגימנסיות העבריות, בני הקיבוצים והמושבים וחניכי תנועות הנוער והפלמ"ח מורעות לייחודם התרבותי, ועמה צצו ושוכללו סמלי זהות ילידיים וסגנון חיים ארצישראלי מיוחד בשפה, בלבוש ובתרבות הבילוי בצוותא.

התופעה התרבותית המכונה "צבריות", כלומר, תרבות נוער ילידית ארצישראלית אותנטית, הופיעה לכאורה מוקדם יותר, עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, בקרב בניהם של אנשי העלייה הראשונה ופורשי "היישוב הישן" ביפו ובירושלים, ובקרב המחזור הראשון של בוגרי הגימנסיה העברית (קבוצה שנקראה "הגימנזיסטים"). אהרן אהרנסון ואבשלום פיינברג - שכונה לימים "הצבר הראשון" - הם אבטיפוסים של הצבר בן המושבה, ואילו אליהו גולומב, דב הוז, שאול אביגור, דוד הכהן ומשה שרת הם במידה רבה אבטיפוסים של הצבר בוגר הגימנסיה. לצעירים אלה היו כבר אז מאפיינים צבריים, כמו עברית כשפת אם, צורת ביטוי מחוספסת וישירה, ידיעת הארץ, שנאת הגלות, תחושת אדנות ילידית ואידיאליזם ציוני יוקד. ואף-על-פי-כן מוסכם היום על רוב חוקרי ראשית הציונות כי אין אלה אלא ניצנים של תופעת הצבריות, וכי רק בשנות השלושים והארבעים, עם התהוות קבוצה רחבה של ילידי הארץ בקיבוצים, במושבים ובשכונות הוותיקות, עם התפתחות תרבות תנועות הנוער והפלמ"ח והופעת מבטאיה האמנותיים, האידיאולוגיים והלשוניים של הילידות הארצישראלית - רק אז נעשתה הצבריות לתופעה בעלת משקל תרבותי, הלובשת עוד ועוד רבדים תרבותיים.

יוקרת הצבר, המוסכמה בדבר חזותו הטיפוסית והשימוש בכינוי "צבר" הגיעו לשיאם במלחמת העצמאות ובעיקר לאחר סיומה. הציבור הישראלי, ובייחוד הדור המבוגר, נטה ליחס את הישגי המלחמה לבני הארץ - צברים או "מצוברים" - ולהמעיט בחלקם של העולים החדשים (שהצטרפו ללחימה מיד עם עלייתם ארצה) ושל קבוצות אחרות.

דוגמה לכך אפשר למצוא בעיתונים הצבאיים הממוסדים (במחנה, במהנה גדנ"ע, ועיתון המגן) והבלתי ממוסדים (עיתוני הגדודים והחטיבות) שפורסמו בזמן המלחמה ולאחריה: רבים מדפיהם (ובעיקר שעדיהם הקדמיים ואחוריים) מעוטרים בציורים ובתצלומים של לוחמים ולוחמות בעלי חזות צברית טיפוסית ופריטי לבוש פלמ"חאיים אופייניים (כובע גרב, כאפייה וכדומה. גם ההווי הפלמ"חי-צברי - הסלנג הילידי, הקומזיץ, השירה בציבור - הובלט בעיתונים אלה, מקומו המרכזי של הצבר-הלוחם בסגה הלאומית של תש"ח הובלט גם בשל העובדה שרוב אלבומי הניצחון וספרות המלחמה שהביאו רשמים והוויות של לוחמים מחזית המערכה נכתבו בראשית שנות החמישים על-ידי כותבים צברים - רובם יוצאי פלמ"ח.

תפקיד מרכזי ביצירת המיתולוגיה של בן הארץ ובקיבוע המושג "צבר" נודע לתרבות ההנצחה שהתפתחה בארץ לאחר המלחמה, מחיר הדמים הכבד שתבע הניצחון נטע בדור המבוגר תחושת אשמה מהולה בהכרת תודה עמוקה לדור הצעיר, ובעיקר לפלמ"ח, שנחשב ל"בן יקיר" של הנהגת היישוב ואיבד רבים מלוחמיו, תחושה זו מצאה את ביטויה בעיתונות, באמנות ובעיקר בספרות הזיכרון וההנצחה הענפה שהחלה יוצאת לאור לאחר המלחמה. שם התואר "צבר" הופיע שוב ושוב בקובצי הזיכרון של נופלי תש"ה ובקבצים הממלכתיים (בהוצאת משרד הביטחון) יזכור וגווילי אש ונהפך למעין קוד לשוני-לאומי, המבטא את אהבת העם לנעריו המסורים,

באותה תקופה נעשה הצבר לגיבור תרבותי גם באמנות הישראלית (ספרות, שירה, פזמון, ציור, פיסול, קולנוע, תיאטרון ובידור), שהדגישה את הצדדים הסטריאוטיפיים של דמותו, אלבומי המלחמה הבליטו אף הם צילומים של דמויות צבריות "יפות בלורית ותואר" - בעיקר של אנשי פלמ"ח. תצלומו של אברהם אדן ("ברן") - פלמ"חניק יפה תואר, לוחם ומפקד בעל חזות צברית טיפוסית, המניף את דגל הדיו באילת - נהפך לסמלה הלאומי של המדינה הצעירה ושיקף את ההקבלה הסמלית-מיתולוגית בין יופיה של המדינה עולת הימים ליפי עלומיהם של בניה הצברים. צעירים בעלי חזות דומה לזו של אדן החלו להתבלט כדמויות צבריות אהודות בקולנוע, בתיאטרון ובמודעות הפרסומת,

תרומה חשובה במיוחד לביסוס דמותו המיתולוגית של הצבר היתה לציירים ולקריקטוריסטים יוסי שטרן, נחום גוטמן, יוסף בס, אריה נבון, דן גלברט, שמואל כץ ודוש (קריאל גרדוש), שרישומיהם איירו את הכתבות על המלחמה ועל צה"ל שפורסמו בעיתונות היומית, ובעיקר בעיתונות הצבאית (מקצתם הוציאו גם אסופה של רישומיהם). ציירים אלה, שניחנו ב"עין תרבותית" חדה מאוד, הנציחו את דמות הצבר במכנסיו הקצרים, בסנדליו התנ"כיים, בהופעתו המרושלת ובבלוריתו המתבדרת ברישומים ובקריקטורות, והדגישו את ה"שאדם" הצברי הסטריאוטיפי: נערות, ממזריות, בטחון, עצמי, עוז רוח וחכמת המעשה (בכמה מן הציורים מופיעים הצברים בסמוך לשיה צבר קוצני כמעין סימן דורי).

הקריקטורה הידועה ביותר של הצבר הופיעה לראשונה ב-1953 בעיתון מעריב. היא צוירה על ידי הקריקטוריסט דוש (קריאל גרדוש) וזכתה לכינוי הסמלי 'שרוליק' (על משקל ישראליק הקטן). 'שרוליק', שכלל כמה מרכיבים צבריים טיפוסיים- כובע טמבל, סנדלים תנכיות או נעלי צבא, בלורית, חולצה ומכנסי חאקי קצרים – הופיע במשך שנים רבות בקריקטורות שפרסם דוש בעיתון - על ענייני השעה או במוספים מיוחדים - והפך למותג ישראלי המסמל את היהודי החדש, החזק והאופטימי – מעין תשליל לקריקטורות האנטישמיות. העגה והניב הצבריים, שהתהוו בתנועות הנוער, בכפרי הנוער, במסגרות הצבאיות ובקיבוצים בשנות השלושים והארבעים, החלו להתפשט אף הם בשנות החמישים למעגלים חברתיים רחבים יותר, מתוך התמוגגות מן הדור הצעיר והעוקצני, מפיצי ה"צבריות" היו בעיקר סופרים צעירים, עיתונאים ואמנים הדי עין ואוזן (מקצתם פלמ"חניקים לשעבר), שתיעדו והפיצו את הפולקלור וההומור הצעיר. 

העברית הילידית-הצברית, על רבדיה החווייתיים ודקויותיה התרבותיות, נהייתה שכיחה מאוד בעלוני תנועות הנוער, הגדנ"ע והצבא, בפזמונים, במערכוני "הצ'יזבטרון", בתכניות להקת הנח"ל (ובלהקות צבאיות אחרות שקמו בסוף שנות החמישים), במחוות לילדים ולמבוגרים (הדוגמאות הבולטות הן המחוה בערבות הנגב של יגאל מוסינזון והמחזה הוא הלך בשדות של משה שמיר - על-פי ספרו) ובספרות לילדים ונוער. ב-1951 כבר הופיע הערך "צברים" בלקסיקון ההומור שחוק פינו של ההומוריסטן אפרים דוידזון, בשולי הדף, ב"הערות והבהרות", כתב המחבר: "לשון ה'צברים' המיוהדת וסגנונם בחיים ובספרות, המבשרים שידוד מערכות בלשון העברית, גרמו לוויכוחים בעיתונות ובספרות. 'הצברים' יצרו מושגים ומונחים וגינוני סגנון הדשים אשר לא ידעום הדורות הראשונים. גם העיתונות היומית החלה לתת מקום לסגנון הצברי והתמוגגה מהעברית המדוברת של ילידי הארץ - פרות הביכורים של הציונות.

בראשית שנות החמישים החלה לצמוח לצד ספרות המלחמה וההנצחה ספרות תיעודית ונוסטלגית ובכללה ספרות ילדים ונוער, שאל סופריה הצטרפו יוצאי פלמ"ח, כיגאל מוסינזון, ע, הלל וישראל ויסלר (פוצ'ו) ספרות זו עסקה בעיקר בתקופת המחתרות ומלחמת העצמאות, ובמרכזה עמד הצבר-הלוחם.

תפקיד מרכזי במיסוד ובהפצת התרבות הצברית בשנות החמישים נודע להומוריסטנים אנשי פלמ"ח, ובראשם חיים חפר, דידי מנוסי, שאול ביבר ודן בן אמוץ, שהצליחו להפוך את ההווי הפלמ"חאי לתעשיית בידור משגשגת (במונחי התקופה). 'ילקוט הכזבים', מדור של סיפורים קטנים ובדיחות מהווי הפלמ"ח ותנועת הנוער ("צ'יזבטים" בעגת הצברים) מאת דן בן אמוץ וחיים חפר, שפורסם ב-1953במשא (הביטאון הספרותי של "אחדות העבורה"), והיה לספר רב-מכר בשנת 1956 – הוא הביטוי הידוע והמשפיע ביותר מז'אנר זה.
,
תפקיד מכריע בעיצוב הסטריאוטיפ, המיתוס, והמושג "צבר" מילאה האליטה הספרותית של דור הפלמ"ח. מדובר בקבוצת סופרים ומשוררים, רובם חניכי תנועות הנוער החלוציות, שהחלו לפרסם את סיפוריהם בסוף שנות השלושים, ובעיקר בשנות הארבעים וראשית שנות החמישים, והתקבעו אט-אט בתודעת הממסד הספרותי בתור "המשמרת הצעירה" של סופרים בני הארץ. גרשון שקד, חוקר הספרות העברית, קובע את ראשית צמיחתה של סיפורת ילידי הארץ בהופעת סיפורו הראשון של ס. יזהר "אפרים חוזר לאספסת" בשנת 1938 בכתב-העת גיליונות. בשלהי שנות הארבעים החלו כמה סופרים ומשוררים בני דורו של ס. יזהר לפרסם מפרי עטם, תחילה בעיתונות של תנועות הנוער (על החומה, השומר הצעיר, במבחן) ואחר-כך בעיתונות ובכתבי-עת של תנועת הפועלים (דפים לספרות, בשער, משא, דבר, משמר). סופרים ומשוררים אלה הושפעו במידה רבה משני יוצרים שעמדו באותה העת כמרכזה של הספרות העברית וגילו עניין רב בתרבות הצברית המתהווה; אברהם שלונסקי ונתן אלתרמן, שלונסקי ואלתרמן טיפחו והפיצו את הספרות הצעירה, ומיקדו את תשומת-הלב הציבורית בדור הצעיר.

בארבעה תווי היכר, מלבד הגיל הצעיר, ניכרו הסופרים והמשוררים הצברים: א. העברית היתה להם שפת אם, או לפחות שפת ילדות, ב. הם כתבו על ההווי הצברי והמציאות הארצישראלית בשגרת היומיום (בפלמ"ח, בתנועת הנוער, בקיבוץ ובהכשרה) ובשדה הקרב מתוך הזדהות. ג. רבים מגיבורי סיפוריהם היו צברים טיפוסיים. ד. כתיבתם היתה מתובלת, במידה זו או אחרת, בעגה מבית היוצר הצברי ובסגנון ובהומור האופייניים לבני הארץ. ואולם לא רק בסגנון הכתיבה ובתוכן הסיפורים והשירים גילמו המופרים והמשוררים האלה בעיני הציבור את הדור החדש שצמח בארץ, אלא גם בדמותם ובביוגרפיה שלהם, שהיתה דומה לזו של גיבורי יצירתם.

דור הצברים הראשון, ודורות הצאצאים שהמשיכו בדרכו (ילידי שנות הארבעים, החמישים והשישים של המאה העשרים) הם דורות שהשקפתם עוצבה בידי מערכת החינוך העברי-ציוני בארץ, דורות שהעברית היתה להם שפת דיבור וקריאה והם חונכו לאור מיתוס החלוץ-המתיישב והשומר. בני נוער אלה היו רובם בנים ובנות למשפחות של מהגרים יהודים שעלו ארצה לפני קום המדינה (ממניעים ציוניים) ולמשפחות יהודיות מזרח-אירופיות שנספו בשואה. הם התחנכו בבתי-ספר ובפנימיות של זרם העובדים ושל זרם החינוך הכללי, בילו שעות רבות בימי בחרותם בקני תנועות הנוער, התנדבו בתום לימודיהם התיכוניים להגשמה בהתיישבות (בני המושבים והקיבוצים כבנים ממשיכים, ובני העיר בתנועות הנוער, בהכשרות המגויסות של הפלמ"ח ובגרעיני הנח"ל), ולחמו בשורות ה"הגנה", הפלמ"ח, הצבא הבריטי (במלחמת העולם השנייה), וביחידות הלוחמות במלחמת העצמאות, מבצע קדש, מלחמת ששת הימים, מלחמת יום כיפור ומלחמת לבנון.

חשוב להדגיש כי מאפייני החשיבה וההתנהגות של הצבר הטיפוסי היו הרבה פחות הומוגניים וחד ממדים מכפי שתוארו במיתולוגיה של מדינת ישראל. למעשה מדמותו של הצבר עולים צמדי ניגודים: מצד אחד, אידיאליזם ציוני יוקד וקונפורמיות טוטלית ערכי האבות המייסדים, ומצד שני, עקיצת הממסד ופיתח אפיקים של התבלטות ועצמאות תרבותית; מצד אחד, רצינות תהומית של מהפכנים, ומצד שני אנטי פאתוס מחמיר בדיבור; מצד אחד, אתוס אנטי אינטלקטואלי של איכר וחייל, ומצד שני, תרבות מפותחת של דיון בצוותא וקריאת ספר; מצד אחד, עילגות דוגרית בעל פה, ומצד שני, כושר ביטוי מפותח בכתב; מצד אחד, דבקות באתוס שתפני ובסולידריות אנושית, ומצד שני, התבדלות מקבוצות אחרות; מצד אחד, התנשאות כלפי העולה החדש ה"גלותי", ומצד שני, הזדהות עם סבלו כיהודי והתגייסות העלאתו ארצה ולקליטתו; מצד אחד, גאוותנות של "אנו אנו הפלמ"ח, ומצד שני, ענווה של גיבורים בסתר; מצד אחד, פיתוח תרבות צבאית והערכה לסגולות הצבאיות, ומצד שני, שנאת המלחמה והמיליטריזם; מצד אחד, אימוץ סמלים של ערביות מקומית, ומצד שני לעג ובוז למוסלמי ולתרבותו; מצד אחד, אסקטיות של חאקי, ומצד שני, גנדרנות של סמלי סטטוס ילידיים וצבאיים.

לכאורה הניגודים הללו מוזרים ועשויים להעיד על צביעות. בפועל, אין אלה בהכרח ניגודים, אלא במידה רבה תכונות או ערכים משלימים, המאפיינים תרבות מורכבת המטלטלת בין צורכי הקולקטיב לצורכי היחיד, בין יהודיות לאנטי יהודיות, בין אוטופיזם לפרגמטיזם, בין חדשנות למיסוד ובין מלחמה לשלום. צמדי הניגודים הללו, שאפיינו את התרבות הצברית, מעלים על הדעת את שתי הדמויות ההיסטוריות הידועות ביותר שצמחו מקרב הצברים: יגאל אלון ומשה דיין. על הדעת עולה גם אותה תמונה מפורסמת, שצולמה בחניתה, שבה עומדים השניים משני צדי "הזקן" (יצחק שדה) המחבק את שניהם כשני בניו האהובים. שני המצביאים הצברים הללו, יליד הארץ שבאו מאותו רקע תרבותי, היו למעשה טיפוסים מנוגדים זה לזה, אולם מיזוג האישיויות של שניהם הוא אולי תמצית הדיוקן הצברי.

הפולקלור הצברי הקלאסי

מנהגים ומוסכמות

מודל ההתנהגות הצברי נעשה מזוהה בחברה הישראלית בעיקר עם המנהגים והמוסכמות הבאים:

  • חינוך לשליחות ציונית בבתי ספר חקלאיים, בקיבוציים, בתנועות הנוער ובגימנסיות העירוניות.
     
  • תחושת אחריות לאומית, מסירות והתנדבות למשימות לאומיות.
     
  • שלילת הגלות ופיתוח תחושת עליונות על היהודי הגלותי והגוי.
     
  • שירות מאתגר ומפרך ביחידות עלית של ההגנה וצה"ל (פלמ"ח, צנחנים, סיירות, קומנדו ימי, טיס ועוד).
     
  • אופנת החאקי, בגדי העבודה בקיבוץ, הסנדלים התנכיות, כובע הטמבל ובלורית מתבדרת.
     
  • תרבות השירה בציבור שהפכה למעין מזמורי ליטורגיה ציונית – תופי טם טם שהניעו באמצעות מוסיקה וחרוזים רגשות לאומיים (צ'יזבטרון, להקות צבאיות, חבורות זמר וכו').
     
  • תרבות ריקודי-עם - בעיקר הורה, שנהפך למעין שרל'ה חסידי ציוני.
     
  • תרבות הקומזיץ, הפינג'אן והצ'יזבט – שתרגלו את ה"ביחד'נס".
     
  • אתוס העמל והמעשיות – תכל'ס (down to earth) – שפירוש: היה חלוץ, פועל, שומר וחייל במקום פילוסוף ותלמיד חכם.
     
  • סגנון דיבור ישיר, במבטא עברי (ארצישראלי) ובסלנג בלתי פורמלי, הכולל מלים וביטויים מערבית ומיידיש.
     
  • תרבות ידיעת הארץ, שפירושה בקיאות בגיאוגרפיה ובביולוגיה הארץ ישראלית ובמורשת הקרב.
     
  • טיולים ומסעות אתגריים לחיק הטבע ובעיקר לגליל, מדבר יהודה והנגב.
     
  • תרבות החבר'ה (סחב'י, חבר'מן), האחווה, הקן, השכונה והיחידה (נערים ונערות המבלים את רוב זמנם ביחד, מחוץ לבית).
     
  • ריסון מיני ואיפוק רגשי.
     
  • סוציאליזם קיבוצי והסתדרותי.

מושגי מפתח

תרבות וסגנון חיים פירושם בין היתר, עולם מושגים ואסוציאציות משותף. להלן מספר מושגי מפתח בתרבות הצברית, שאפשר לומר עליהם, שמי שמבין את המשמעותם וההקשר שבו נוצרו נחשף למודל הצברי הקלאסי:

ציונות במירכאות, קרירה מול שליחות, תכלס, כובע גרב, ברן, דווקא, ככה, בטח, מאה אחוז, סמוך, חבר'ה דוגרי, שועלי שמשון, חיות הנגב, דגל הדיו, מגש הכסף, בני היורה, אנשי בראשית, יה משלטי, היה הג'יפ, אנשי פנפילוב, לא אגדה רעי, סחיבה, תנ"ך, אור לגויים, שלילת הגלות, אבק אדם, יהודי חדש, יפי הבלורית, דור שני, יגאל אלון, משה דיין, ארץ חמדת אבות, חבורה שכזאת, שארית הפליטה, אנו אנו הפלמ"ח, כצאן לטבח, יום השואה והגבורה, בית הילדים, חברת הנוער, עוזי ושו'ת, זעקס, יחידה 101, טיול שנתי, ביריה, מצדה, תל חי, טרומפלדור, יזכור, הקסטל, עקידה, הבטחה, מחנך, ביכורים, ט"ו בשבט, דני מס, צנחנים, עם ישראל, ילקוט הרעים, שבת אחים גם יחד, הורה, הגשמה, מתנדב, עולה, יורד, מפוחית, אקורדיון, משפחת השכול, שדמתי, ארצי מולדתי, בחייהם ובמותם לא נפרדו, השומר הצעיר, הנוער העובד, הצופים, המחנות העולים, הי הג'יפ, באב אל וואד, דן בן אמוץ, הגימנסיה, קן התנועה, קיבוץ, מושב עובדים, הכשרה מגויסת, גדנ"ע, יהודי חדש, הנה מוטלות גופותינו, עברי, חלוץ, נופלים, גוויל אש, חברים מספרים, יפי הבלורית, נערים, שיירת הל"ה, גאולה, תחיה, שואה, גלעד, כיבוש הקרקע, היאחזות, חוצפה, מעלש, דוגרי, סמוך, ביאליק, אלתרמן, מגש הכסף, הוא הלך בשדות, ימי צקלג, אפורים כשק, במו ידיו, מצבה, יום הצהרת בלפור, קק"ל, דונם פה ודונם שם, יום העצמאות, כיפק הי, אהלן, חבר'מן, פטרה, גרבי פעטס, בבריתך, חולצה כחולה, זמר לך מכורתי, צ'יזבט, צ'זבטרון, תחמושת קלה, חסמב"ה, הרעות, ילקוט הכזבים, כדורי, יצחק רבין, בן שמן, נבי יושע, דודו, קומזיץ, מדורה, סיירים, במעלה, חאקי, השומר, הכשרה מגויסת, חטיבת יפתח, חטיבת הראל, חטיבת הנגב, מכבים, אל המדבר, ארטיסט, משמר לילדים, אנשי בראשית, בני היורה, העפלה, שירה הנוער, מסע, מצדה, מדן ועד אילת, דגל הדיו, מגן בסתר, הקבוץ המאוחד, בריגדה, נס לא קרה לנו, ל"ג בעומר, בר כוכבא, עמלק, מקווה ישראל, תש"ח, מם-מם, ברן, צביקה א', מבצע דני.

האליטה הצברית

תרבות הלאום הציונית השפיעה בתקופת היישוב ובעשורים הראשונים של המדינה על כל החברה הישראלית וחצתה מעמדות כלכליים, עדות ומקומות מגורים. אולם השפעתה היתה משמעותית במיוחד, בכל הקשור לעיצוב סגנון החיים הארצישראלי (שכונה צברי) בקרב האליטה האשכנזית-הוותיקה-החילונית-משכילה-מבוססת - כלומר מהגרי העליות הראשונות (בתקופת היישוב) וצאצאיהם התרבותיים והביולוגים (דור הצברים). נציין מספר סיבות לכך:

א. לתנועות הנוער והקיבוץ היה תפקיד משמעותי בהחדרת סגנון החיים הציוני-חילוני (שכונה צברי). רוב חניכיהן באו או מקרב ההתיישבות העובדת (קיבוצים, מושבים, מושבות) או מקרב שכונות עירוניות עם אוכלוסיה מבוססת (במונחי אותה תקופה). לעומת זאת, האוכלוסיה בפריפריה (מושבי עולים, עיירות פיתוח, שכונות מצוקה בערים) לא נחשפה באותה עוצמה לסגנון החיים הזה. זו הסיבה, למשל, לכך שרבים מעולי ארצות האיסלאם שימרו את המבטא הערבי של בית אבא ולא אימצו מבטא ארצישראלי שאפיין את הצעירים האשכנזים.

ב. התעמולה הציונית התבססה בעיקר על חומר כתוב (ספרים, עיתונים). חלקים נרחבים בציבור התקשו בעברית (בעיקר עולים מארצות ערב) והדבר השפיע על רמת החשיפה שלהם לתעמולה הציונית-צברית בארץ.

ג. להגנה, לפלמ"ח וליחידות הקרביות הראשונות של צה"ל היה תפקיד חשוב בייצור והפצת סגנון החיים הצברי. כיוון שבתקופת היישוב וראשית המדינה היחידות הללו כללו רוב אשכנזי, השפעתן על שכבה זו היתה חזקה יותר.
 

ד. אימוץ אורח חיים מודרני (שכלתני, פרודוקטיבי, עצמאי, דמוקרטי וכו') היה חלק בלתי נפרד מהאתוס הציוני. כיוון שקיים מתאם בין הנכונות לאמץ תפישות ואורח חיים מודרני לבין רמת השכלה, טבעי שהשכבה המשכילה יותר הושפעה והשפיעה יותר על התרבות הציונית-צברית.

ה. המיתולוגיה הציונית הבליטה בעיקר את חלוצי ומנהיגי תנועת העבודה, שהיו גם למובילי התנועה הציונית והיישוב בארץ ישראל. רובם באו מאותו רקע חברתי ותרבותי (מזרח אירופה, תנועות נוער ציוניות, גרעיני ההתיישבות הציונית הראשונים בא"י). לכן, קל היה לצאציהם (הצברים) להזדהות עם האידיאולוגיה שהם ייצרו. התחושה של הנכדים והנינים היתה "הציונות זה אנחנו. אנחנו מנהיגים ומובילים את המחנה כולו". מנגד, הדבר פגע בגאוות יוצאי עדות המזרח ויצר חסמים פסיכולוגיים של טמיעה תרבותית.

ו. כבר מראשית הדרך נוצר מתח מובנה בין האידיאולוגיה הציונית, שהיא חילונית מבחינת ערכי היסוד שלה (בריאת יהודי חדש מודרני שאינו משועבד לדוגמה הדתית), לבין האורתודוכסיה הדתית. המהגרים הדתיים והמסורתיים שסירבו לוותר על האוריינטציה הדתית שלהם (והיו רבים) דחו כמה ממוסכמות היסוד בתרבות הציונית (למשל מתן שמות ארצישראלים במקום השמות היהודים המסורתיים) והאטו את תהליך האדפטציה של הקודים הציונים-צבריים. למעשה, התפישה הלאומית-ציונית של חלק ניכר מעולי ארצות האיסלם היתה שונה במעט (מבחינת הדגשים והאוריינטציה) מהציונות המזרח אירופאית. היא היתה יותר משיחית-דתית ביסודה, חלק מכמיהה רבת שנים של "לשנה הבאה בירושלים". לכן, הם גם לא חשו כל צורך להסיר את הכיפה ולהתכחש לדת. אדרבא, אחת התמונות הסמליות של הגירת יהודי המזרח היא יהודי היורד מכבש המטוס ומנשק את אדמת המולדת.

הדור השני והשלישי של משפחות שעלו סמוך לקום המדינה ובשני העשורים שאחרי הקמתה, שרובו נולד בארץ, נצבע בחותם הרבה יותר צברי מאבותיו ואבות אבותיו. זאת, משום שהוא נחשף יותר מהם לקודים הללו (בעיקר דרך בית הספר, הרדיו והטלביזיה, הצבא ומקומות העבודה). היום, הצבריות מוטמעת באשכנזים ומזרחיים כאחד, בחילונים ובדתיים. אפילו מגזרים רחוקים לכאורה מהסגנון הצברי, כמו החרדים, העולים מחבר העמים והערבים, הושפעו ומושפעים עדיין מהמודל הצברי ומשלבים אותו, באופן מודע ובלתי מודע, בסגנון החיים שלהם (למשל, באופן הדיבור).

צברים בדימוס

דור הפלמ"ח (ילידי 1920-1935) ודור המדינה (1935-1965) שנצבע ברובו בצבע הצברי, מורכב היום ברובו מגברים ונשים בגיל העמידה ומעלה. כמו מדינת ישראל כולה, הם עברו תהליך ארוך ומורכב של התפתחות והתפכחות ומתבוננים על המציאות הישראלית והעולמית בעיניים אחרות. הם בוודאי אינם תמימים וחדורי מוטיבציה כבעבר והביקורת שיש להם על מה שמתרחש במדינה קשה ונוקבת. 

רוח הזמן המעצבת את עולם המושגים ודפוסי ההתנהגות של ילדיהם ונכדיהם, שונה בתכלית מרוח הזמן שעיצבה את עולמם כילדים ונערים. עם זאת, עדיין המינרלים הצבריים לא נעלמו מאישיותם ואפשר לראות סימנים ורמזים לנוכחותה בדברים רבים.
למשל, במעורבות הגדולה שלהם במתרחש במדינת ישראל ובאכפתיות לגורלה (שגורמת גם לאינספור שיחות של קיטורים והתפלצויות), בהנאה הגדולה שהם שואבים ממפגשי חברים "שאכלו מאותו מסטינג", מהנטייה המובהקת שלהם לנהל יחסים ישירים וקשרים בלתי פורמאליים (כולל עם זרים), בגישתם הפחות חומרנית לחיים ובנטייתם להעדיף את הפשוט והפונקציונאלי על פני המצועצע והמנקר עיניים.

הגנום הצברי במנטליות הישראלית

רקע

מודל הצבר המשיך להיות דומיננטי בחינוך הישראלי היהודי-חילוני (ובמידה רבה גם הדתי-לאומי) עד שלהי שנות השבעים. דורות הצעירים שנולדו משנות השמונים ואילך להורים ילידי הארץ החלו לפתח מאפיינים סגנוניים חדשים. תהליכים חברתיים עמוקים ארוכי טווח, לצד אירועים טראומטיים, שינו את מודל הערכים השליט בחברה הישראלית ויצרו תבנית נוף תרבותית חדשה שעיצבה את דמות הישראלי החדש. 'שרוליק' הפוסט-צברי שונה מאד מ'שרוליק' הצבר, לא רק משום שתנאי החיים והקודים התרבותיים השתנו מאד, אלא גם משום שהחברה הישראלית היום היא חברה פחות הגמונית מבחינה מעמדית – חברה שבה חיים מגזרים שונים התובעים לעצמם בצדק חלק בתרבות הדומיננטית. שרוליק הוא אפוא לא רק פחות צברי ויותר 'גלובלי' אלא גם פחות שוביניסטי, פחות אשכנזי, פחות חילוני ויותר רב תרבותי. יש בו מיזוג מרתק של מגדרים, עדות, מעמדות, דתות וסגנונות חיים.

אולם, חרף התהליכים העמוקים שעברה החברה הישראלית, דומה שה"גנום הצברי" לא נעלם לגמרי וספק אם יעלם בעתיד הנראה לעין. 'הקיבוץ' עדיין מבצבץ מתחת לרחוב העירוני הישראלי וה'יאללה' המקומי עדיין מחספס את ה'היי' וה'ביי' האמריקנים. ההשפעה הצברית עדיין ניכרת מאוד בתרבות הפופולרית בארץ ובמנטליות הישראלית. להלן נאפיין כמה מתכונות היסוד הללו. כיוון שחלק גדול מהתכונות הללו קשות למדידה אמפרית, ההכללה נעשתה בעיקרה על בסיס אינטואיטיבי: התבוננות אישית ארוכת שנים וניתוח יצירות שונות העוסקות בהוויה הישראלית. כמו כן הסתייענו בכתבות רבות שפורסמו בישראל (בעיקר בימי עצמאות וראשי שנה) אודות "הישראליות".

אליטיזם והתמוגגות עצמית

אפשר והתכונה הבולטת ביותר של הישראלי זה לדבר על עצמו, או יותר נכון על "עצמנו", לרוב בלווית חיוך של שביעות רצון עצמית. כתבות בסגנון "מיהו ישראלי" הן עניין שבשגרה בכלי התקשורת הישראלים, והן זוכות לפופולאריות רבה. גם בשיחות פרטיות הישראלים מרבים לדון במנטליות הישראלית, לעתים קרובות תוך ביקורת עצמית, אבל לרוב בגאווה ושביעות רצון עצמית. הישראלי מורגל לחשוב על עצמו כעל זן מיוחד, שאין כמוהו בעולם. המיתוס התנכ"י של "העם הנבחר" לצד ההשגים ההיסטורים המרשימים של היהודים בכל רחבי העולם מחזקים ומאוששים את התחושה הזאת. גם השגיה הלא מעטים של מדינת ישראל תורמים לכך.

רוב הישראלים תופשים עצמם אפוא לא רק כמי ששייכים ל'שבט אחד גדול' אלא גם לשבט מובחר. מכאן גם צומחת הנטייה מצד אחד לגונן על המדינה בחו"ל ולראות במבקריה 'אנטישמיים' ומצד שני להחמיר בביקורת הפנימית (בבחינת רק לבני המשפחה מותר להשמיץ). אפרופו ביקורת, הישראלי מרבה לבקר את זולתו וממעיט לבקר את עצמו. כמעט תמיד 'הם אשמים' ולא 'אני אשם'.

ישירות (דוגריות)

ישראל היא חברה ללא מסכות, חברה שבה אנשים מתחברים זה לזה במהירות הבזק, מעדיפים קשר אישי ובלתי אמצעי ומרבים לגלות הלב איש לרעהו (ופעמים רבות גם לאדם שהכירו לפני חמש דקות). הישירות מתבטאת בין השאר בלבוש חושפני ובדיבור קולני, המאפשר לסובבים להאזין לשיחות הפרטיות ביותר (ראו, למשל, שיחות צעקניות בטלפון הסלולארי במקומות ציבוריים).

חספוס וזלזול בגינוני נימוס

הישירות והקולניות שהוזכרו לעיל נובעים מתפישת יסוד ישראלית נוספת: בוז לנימוסים והליכות, שגורר לעתים קרובות חוסר טקט. ככלל, נימוס ואיפוק הם כמעט מילים גסות בישראל - סוג של 'פלצנות' דקדנטית ו'מרובעות'. הדבר קשור לרקע החלוצי-סוציאליסטי, לאופי המשפחתי של החברה, לחינוך הלא-סמכותני, לנטיה המרדנית-שובבה ולגישה הסלחנית כלפי פורעי חוק.

ההוויה הישראלית היא מרפקנית (הישראלי אינו רוצה ואינו יכול לעמוד בתור) ובמקרים רבים גם בוטה. אולם, רוב הישראלים למדו לחיות עם החספוס הזה, ומה שנראה לאדם זר כויכוח אלים (צעקות, נפנופי ידיים וכו') נתפס כאן בדרך כלל כמשהו טבעי. כאשר הדברים יוצאים משליטה ופורצת מריבה, ההתפייסות מגיעה מהר – עד למריבה הבאה.

שייכות למקום, הזדהות עם המדינה, מעורבות חברתית

ה'אני' הישראלי הוא עדיין מאד 'אנחנו'. אף שישראל היא חברה רב מגזרית ואף שקיים קיטוב לא מבוטל בין קבוצות שונות, המתח הפנימי מרוכך על ידי תחושה של שותפות-גורל וזהות משותפת. תחושה זו באה לידי ביטוי בין השאר בחיבה לנוסטלגיה ישראלית ובהתרפקות על קודים לשוניים ותרבותיים משותפים: בדיחות שכולם מכירים, אסוציאציות משותפות, סיפורים ואירועים היסטוריים שמרבים להזכיר ולהיזכר בהם ועוד.

אפשר ותחושה זו נובעת מגודלה הזעיר של המדינה ומהיותה אי במרחב גיאו-תרבותי, מההיסטוריה הקצרה של ישראל והיותה חברה צעירה שבה הביוגרפיה הלאומית חופפת את הביוגרפיה אישית של רבים, מהמכנה המשותף היהודי, מהאיום המתמיד מצד אויבים חיצוניים, מהטראומות הרבות שרבים חוו ביחד, מהקורבן שרבים הקריבו עבור המדינה, ומהשירות המשותף בצה"ל (סדיר ומילואים).

רוב הצברים חשים 'בעלי מניות' (ורבים גם 'מניות בכורה') במדינה, כלומר שישראל, על נכסיה הציבוריים, שייכת להם. זו תחושה מאד נדירה ומיוחדת בנוף העולמי, שכן ברוב מדינות תבל, קיימת הבחנה מאד חדה בין הספירה הממלכתית-ציבורית לבין הספירה המשפחתית והפרטית. לכן ההצלחות והכישלונות של הישראלים באשר הם (כולל כאלה שמתגוררים בחו"ל) מתורגמים כאן במהירות להישגים וכישלונות ברמה האישית: אם 'הוא/היא' הצליחו 'אני הצלחתי' ולחילופין אם 'הוא/היא נכשל/ה - הכישלון הוא שלי. לתופעה זו השלכות מנוגדות: מצד אחד הניכור מצומצם ו'אין רגע דל', מצד שני, החיים אינטנסיביים מדי, 'מניה דיפרסיים', ונעים בין 'הו הא מה קרה - צ.ס.ק.א אכלה אותה'' ל'חיים במיץ של הזבל'.

חברותיות (סחבקיות)

ההורה והקומזיץ במתכונתם הפלמחאית הולכים ומתאדים מלב התרבות אך לישראלי עדיין חשוב מאד להיות חברמן. הוא מרבה לבלות במחיצת ידידים ובני משפחה (ויש לו רבים) ולשתף בצרותיו והצלחותיו את "מי שאכל איתו מאותו מסטינג". הישראלי הוא גם רכלן לא קטן, מרבה לאסוף ולהפיץ מידע על הזולת ומתקשה לשמור סוד. הרצון להרשים את החבר'ה מוביל לנטיה להגזמה (הוצאת דברים מפרופורציות, לטוב ולרע) בתיאור המציאות בכלל ובתיאור החוויות האישית בפרט (תמיד היה לנו 'עשר' – לא תשע ולא שמונה).

הלחץ החברתי להיות מקובל והביקורת הגלויה של הסביבה, הם אלה העומדים ביסוד החשש להיתפס 'פראייר' – מילה ישראלית הקשה לתרגום.

שמחה לאיד

דומה שבישראל הומצאה האמרה המשעשעת-עצובה 'אין שמחה כשמחה לאיד'. ואמנם, היחסים האינטימיים והחבריים בין הישראלים אינם מונעים מהם לשמוח בכישלון הזולת. גם הפרגון מהם והלאה. עצם העובדה שהמילה 'פרגון' לא תורגמה מעולם מיידיש מלמדת על הקמצנות במחמאות. מצד שני, יש בישראלים גם הנטייה לרחם על מי שחטא ונענש ולמהר לסלוח. כך נוצר הטקס התקשורתי הסיבובי: קודם מעלים אדם על המוקד, מגנים ומבזים ואחר כך מתארים אותו כמסכן ומגנים את המגנים.

מזג סוער ושמחת חיים

זר המבקר בישראל חש מייד במוחצנות ובשמחת החיים הישראלית. הישראלים אוהבים מאד הומור ומרבים להתבדח (בעיקר על עצמם). האירוניה והציניות הם מינרל מאד מרכזי בכל תחומי החיים. ככלל, הישראלי התברך בשמחת חיים ובעליצות והוא נוטה להתבונן על החיים בחיוך (לעתים חיוך מר). עם זאת המעבר מצחוק לדמע ומשמחה לאבל הוא מהיר מאד בארץ. הטמפרמנט הסוער, המאפיין מאד את הישראלים, קשור ככל הנראה לגנטיקה, לאקלים החם ולחוסר חינוך למתינות ולאיפוק. אפשר שהוא קשור גם לאקלים החם והסביבה הים תיכונית.

סקרנות ויזמות

החינוך הישראלי, המושתת בבסיסו על המסורת היהודית, מדגיש תחרותיות, הצטיינות וחשיבה לא שבלונית. המקור לכך הוא מן הסתם שיטת האיפכא מסתברא התלמודית.

הישראלים אינטליגנטים מאד, תופסים דברים 'צ'יק צ'ק', סקרנים, ואינם מקבלים דברים כמובנים מאליהם. הם גם יזמים 'בנשמתם' ומרבים לאסוף מידע חיוני, לאלתר ולהמציא פטנטים. החלום הישראלי השכיח הוא 'להביא את המכה' – ואכן לא מעט ישראלים 'הביאו אותה' וחיזקו את המיתוס הישראלי שהעושר מחכה בפינה לכל אחד. התקווה הזאת מפעמת ברבים בין השאר משום שהישראלים נוטים לא להסתפק במה שיש להם ולהרהר כבר בקניה של מוצר חדש על הדגם המשופר שירכשו בעתיד.

נונ-קונפורמיזם וביקורתיות

הישראלי הוא מרדן מטבעו. הוא אינו מציית באופן עיוור לסמכות ולמוסכמות וכועס כאשר מגנים או מענישים אותו גם כאשר הוכח שעבר עבירה וחרג מהתקנון. יש הגורסים שבישראל 'השטח האפור' המפריד בין השחור ללבן הוא כמעט אינסופי והחוק הוא בבחינת 'המלצה'.

הישראלי ביקורתי מטבעו ואוהב להשמיע את דעתו בפומבי ובאסרטיביות. כך, לדוגמא, כאשר יחידת המילואים בצבא מתכנסת לסיכום התרגיל, אפשר לשמוע ביקורת על איכות הביצועים והצעות יעול ממפקד היחידה ועד אחרון הטוראים. לכולם יש דעה ועמדה וכמעט כולם רוצים שהיא תישמע. במיוחד חביבה הביקורת על בעלי סמכות וכוח בחברה, ובעיקר על הפוליטיקאים והפוליטיקה.

הנטיה הרווחת לביקורתיות הולידה מנהג ישראלי רווח: "קיטורים" (או "קוטראי"), שפירושו על פי לקסיקון הסלנג העברי והצבאי (פרולוג, 1993) "טרוניות, תלונות ומענות בלתי פוסקים". לקטר פירושו בעצם להתלונן, להנות מהתלונה ולא לעשות כלום. כאשר חברים ישראלים נפגשים לשיחה הם כמעט תמיד יקטרו. למעשה הפירוש המדויק יותר של "קיטורים" הוא להתלונן ולהינות מהתלונה. למעשה יש בקיטורים סוג של פורקן מתח ותסכול באמצעות דיבור. הקיטורים המשותפים גם מסייעים לחזק את הדבק הקבוצתי – בבחינת דיבור על צרה משותפת.

אנטי-פורמליזם

הישראלי מעדיף לנהל יחסים בלתי אמצעיים ובלתי פורמאליים (קריאה הדדית בשמות פרטיים, דיבור תוך גדי נגיעות הדדיות) ומשתדל להפחית בפאתוס, 'להקטין דיסטנס', להקטין סמכות, ולחספס טקסים רשמיים באמצעות בדיחות, הלצות ונימה חברית. תכונה זו היא אחת הסיבות לנטיה הישראלית לעגל פינות, לזלזל בחוק היבש ולעקוף תקנות. הבריחה מפורמליזם משתקפת בין השאר בלבוש ובתרבות הצבאית. שנים רבות נמנעה רוב האוכלוסיה הישראלית החילונית מלענוד עניבות (גם באירועים רשמיים) ועד היום ממעטים בצה"ל בהצדעות, במצעדים ובגינוני הדר והיררכיה אחרים.

יופי חיצוני כערך חשוב

אומרים שהישראלים הם עם יפה וזה ככל הנראה נכון (תוצאה של מיזוג תרבויות, אקלים נוח ומזון טרי ובריא). אך גם אם חולקים על ההערכה זו (שהיא כמובן סובייקטיבית לחלוטין וקשורה בטעם אישי) קשה לחלוק על העובדה שהם מעריצים אנשים יפים ועושים כל מאמץ להיראות טוב (ניתוחים פלסטיים, חנויות הלבשה והנעלה וכו'). מקור הנטיה הזאת במיתולוגית הצבר (שהוצג היפוכו של היהודי הגלותי המכוער) ובהשפעת פולחן היופי של החברה המערבית.

שרדנות

הלחץ הביטחוני המתמיד והטראומות הבלתי פוסקות הפכו את הישראלים לשרדנים גדולים. כלי ההתמודדות מגוונים, החל מהדחקה וניהול 'שגרת חירום' (מושג ישראלי למהדרין) וכלה בקיטורים המשחררים לחץ.

היחלשותו של מיתוס הצבר

'על הנוער שלפניך, קדימה הסתער!!'

בספרו "מה קרה", שיצא לאור בשנת 1964 סיפר דוש על לבטיו באשר להתבגרותו של שרוליק: "מה לעשות עם שרוליק בשנים הבאות? להשאיר אותו כילד בלתי משתנה, או "לבגר" אותו, בהתאם לשנים החולפות? למעשה – ואני מקווה שהקוראים הבחינו בכך – "שרוליק" גדל במקצת מאז שהתחלתי להשתמש בו, לפני שנים רבות למדי, כסמל המדינה. הוא גבה, צווארו ורגליו נהיו ארוכים, מבטו החריף ונעשה – נדמה לי – פיקח יותר. עוד שנה-שנתיים אוכל להמשיך לצייר את שרוליק בתור ילד, מבלי ליצור ניגוד חריף בין צורתו ובין גיל המדינה. אך, כמובן, יבוא יום וההחלטה תיפול. מה היא תהיה? אני מתוודה – הייתי רוצה לשמור את ישראליק כמו שהוא עכשיו, נער קטן, תמים וחצוף. הוא ימשיך ללכת במכנסיים קצרים, לא יגדל שפם, לא ידבר בקול עמוק, לא יתחתן, לא יעזוב את הבית – ונוכל תמיד להושיב אותו על הברכיים שיספר לנו סיפורים".

אבל כמובן זאת היתה תקוות שווא. 'שרוליק' התבגר יחד עם המיתוס ודמותו הלכה ואיבדה מתמימותה, יחד עם דמותה של המדינה כולה. כבר בשנות החמישים, כאשר מיתוס הצבר היה עדיין בשיאו, מתחו אנשי ציבור ומחנכים ביקורת על דמותם של ילידי הארץ ובוגרי החינוך העברי. ידועה במיוחד האמירה של אברהם שפירא איש 'השומר' מפתח תקווה: 'זה נוער זה?! זה בררה!' אך זו לא היתה ביקורת שכוונה כנגד הדמות המיתולוגית של הצבר ולא כנגד הערכים הצבריים, אלא כנגד בגידתו כביכול של הנוער בערכים הציוניים. הצבר הואשם, בדרך כלל במשפטים המבוימים שקיימו תנועות הנוער, שבהם כמעט תמיד יצא הצבר 'אשם', בעיקר בקרייריזם אנוכי, בזניחת ערכי ההתיישבות וההתנדבות, ובאימוץ התרבות האמריקאית ההדוניסטית. כאשר נודע במחצית שנות החמישים ש'הריקודים הסאלונים' צוברים פופולריות גם בקרב 'בני טובים', קמה זעקה גדולה. כתבה שהופיעה ב'הצופה', יומון המחנה הדתי-לאומי, באוגוסט 1956 מדגימה ביקורת זו:

הכינוי 'חברה סאלונית' כבש לו מקום ניכר בלשוננו היומיומית. מכנים בו יושבי בתי הקפה ובתי השעשועים וכל אלה היוצאים מדי פעם 'לרקוד סאלוניים'. [...] הם התארגנו בחבורות חבורות שלכל אחת ואחת שם משלה והן מהוות את 'החברה הסאלונית'. מהי 'חברה סאלונית' ומה הרכבה? - לרוב מספר שווה של בנים ובנות, בתוכם כמה 'זוגות' לעתיד. הגיל הממוצע הוא: שש-עשרה, שבע-עשרה, בעיקר תלמידי בתי ספר תיכוניים מהמחלקות ששית ושביעית, ויש גם מהשמינית, במיוחד אלה הבוטחים בעצמם שיצליחו בבחינות בגרות גם כי ביזבזו כמה שעות יקרות לבילוי וריקודים. תוכנית קבועה אין לחברה סאלונית. התוכנית היא תמיד בסימן שאלה, אך כמובן שהריקודים הם העיקר. כמו כן כוללת התוכנית מעט 'בדיחות מפולפלות' על חשבון המורים והמחנכים, 'סקצ'ים' שמשעממים את הנוכחים כבר בתחילתם והם נפסקים על ידי המשתתפים בקריאות: 'רוצים לרקוד, רוצים לרקוד!' וכדי לשוות למפגש אופי אינטימי יותר ולהבטיח מצב רוח טוב דואגים גם לאורות עמומים, כמקובל בבארים. [...] הנסיונות של כמה 'חברות סאלוניות' לכלול בתוך התוכנית, הרצאות, או וויכוחים על נושאים אקטואליים נחלו כשלון חרוץ. [...] בשנים האחרונות הגיעו 'החברות הסאלוניות' לידי התנגשות עם תנועות הנוער. למעלה מתשעים אחוז של המשתייכים לחבורות אלה, הם חברי תנועות נוער לשעבר, או ששומרים, כביכול, על נאמנות כפולה, גם לתנועה וגם לחברה. [....] רפי בן השש-עשרה, איש תנועת נוער בתל אביב, המתעתד לצאת להתיישבות והוא לומד בבית ספר התיכון טוען: 'החברה הסאלונית יש בה הווי. אולם ההווי שבה הוא חיקוי מזויף לתרבויות זרות שאינן הולמות את המציאות הישראלית'. אנשי 'החברה הסאלונית' מחפשים את ההנאה מבילוי ושעשועים. חברה כזאת, החושבת רק על בילויים ושעשועים ומבססת את מעמדה על ערכי תרבות מושאלים ומזויפים - נוטעת בקרב חבריה רגשי אנוכיות וזלזול בערכים לאומיים. לכן יש להלחם בה בכל תוקף.

הסילוף, ההגזמה והנימה המכלילה והסטיגמטית שאיפיינו את המבקרים נבעו לא רק מהיקפה של התופעה, שהרי היה מדובר במאות בלבד, אלא בעיקר בשל החשש הגובר שההתפתחות הכלכלית והתחזקות ההשפעה מחו"ל יכרסמו בערכים הציוניים של בני הנוער.

בשנות השישים כבר נהפכו הראיונות עם בני נוער לפני הגיוס למנהג מחזורי בעיתונות, וכך גם תגובת הפלצות וה'געוואלד' של שומרי החומות והשמרנים שתשובות הצעירים לא תמיד נעמו לאוזנם הפטריוטית. התברר בכל פעם מחדש שדור הצברים של שנות השישים, או לפחות מקצתו, אינו חושב רק על מולדת והגשמה, אלא גם על דברים 'אגואיסטיים' יותר כמו קריירה ולימודים. פה ושם עלו בקרב הצעירים גם קולות של ספק וביקורת באשר לקלישאות הציוניות. הם צצו בשל ההשפעה הגוברת של תרבות ההדוניזם, המטריאליזם והקרייריזם האמריקנית והפרצות שהיא פתחה בחומת התרבות הישראלית, ובשל הפער המתרחב בין האידיאליזם התמים והיומרני של האבות-המייסדים ובין המציאות היומיומית העגומה. זאת ועוד, הדור השלישי של הציונות לא חווה את תקופת הסער המעצבת ולא היה שותף לגאוות היחידה של מי שנחשבו ל'מגש הכסף', ולכן פיתח ריחוק קל מן הערכים שלא הוא יצר. הסוציולוג יצחק בן דוד, קיבוצניק ובן דור המדינה, כתב על כך ב'שדמות' אחרי מלחמת יום הכיפורים: 'אנחנו לא ניפצנו ולא השלכנו אחרי גבנו, אלא התהלכנו זמן רב בהרגשה כי החמצנו את מעמד הר סיני - את מלחמת הקוממיות. אנו עמדנו לרגלי ההר ואך הבטנו באחים ובאבות שלנו בהורידם אלינו את לוחות הברית'. הביקורת של הצעירים היתה אפוא סוג של אסרטיביות חדשה - חתירה למבע דורי ייחודי. ביטוי לאותם סימנים חדשים של ביקורת ניתן בסדרת כתבות שפירסם העיתונאי שבתי טבת ב'הארץ', בתקופת המיתון של 1966:

תלמיד שמינית של אחת הגימנסיות הנודעות ביותר ביקשני לשוחח עמו ועם חבריו בשאלות המציקות להם. הלה קרא את ספרי 'שפע וחרדה' בו תיארתי פגישות עם סטודנטים יהודים ברחבי ארצות הברית. תלמיד השמינית כתב לי, כי לו ולחבריו שאלות דומות לאלה ששאלוני הסטודנטים היהודיים. לפגישה באו שלושה: כותב המכתב ושני חבריו לשמינית. האחד שכישרונות לו במקצועות הריאליים, ונקרא לו להלן המדען. האחר, שתקן, שקלן ובדקן, ונקרא לו להלן השתקן. כותב המכתב משתייך לתנועת נוער מקובלת (מהמחנה ההסתדרותי) ונקרא לו המדריך. המדריך פתח ואמר, כי כלל אין זה ברור לו ולחבריו מה הקשר בינם ליהדות. שאלתי מה לא ברור, הקשר של השלושה ליהדות, או ליהודים? האין הם חשים די קשר והזדהות עם יהודים בתפוצה, או שאינם חשים שייכות ליהדות? המדריך אמר שהיינו הך. אין הם מרגישים עצמם כיהודים ואין הם מרגישים כל קרבה ליהודים. אדרבה, הם חשים סלידה מאי-אלה תופעות ומנהגים אצל התיירים הבאים מארצות הברית. ובכלל, איך הם ירגישו קרבה לנוער יהודי הבא לביקור בישראל אשר מגלה בורות כה רבה בהיסטוריה של ישראל, במקרא ובגיאוגרפיה. [...] המדריך אמר, כי למדען שלנו כלל לא ברור מדוע עליו להישאר בישראל. זו שאלה שהשניים האחרים מתחבטים בה יותר. [...] שאלתי אותם אם הם אוהבים את ישראל. הם השיבו בחיוב, אבל לא בחום מיוחד. מה הם אוהבים בישראל? המדען לא השיב דבר. המדריך אמר: אני יודע, החגים, כשהייתי קטן נורא התפעלתי מהצבא, כולנו התפעלנו מהצבא. השתקן אמר כי גם עכשיו הם אוהבים את הצבא. [...] אחר כך אמר המדריך כי הם פטריוטים. שלא יהיו חששות בנושא זה הם פטריוטים טובים. הם אוהבים את הארץ? כן, אוהבים לטייל. מה לא אהוב עליהם, בארץ? המדריך אמר 'השנור'. זה שתמיד פושטים יד לתרומות. [...] הערבים, אמר המדריך. היחס לערבים. זה שאין שלום ויש יחס משפיל לערבים. [...] האוהבים הם את הלשון העברית? את ספרותה? את השירים? כן, אבל באותה מידה הם סבורים יכול אחד מהם לחבב גם לשון אחרת. אמנם יהיה זה קשה תחילה. אבל אין הם חשים שהקשר הזה חזק במיוחד. [...] הם מרגישים שאין אומרים להם אמת. המורים מדברים 'ציונות' אבל בעצמם נותנים שיעורים פרטיים, כדי להרוויח יותר כסף, לא כדי לעמול למען 'העם וציון'. [...] תנועות הנוער משקרות, כי הרוב של חניכיהן אינו מגשים, המדריכים עצמם בחלקם 'פוזלים' כבר בעת ההדרכה שלהם. הם מרגישים שמשקרים להם גם בדבר אהבת הארץ, כל אחד רוצה לנסוע לחו"ל עוד ועוד, תמיד מדברים על ההצלחה של מי שמצא ג'וב בחו"ל. [...] המדריך חוזר ומבקש שאשכנע אותם, אבהיר להם מדוע הם יהודים, מדוע צריכה להיות להם זיקה ליהדות, מהו הגורל המשותף שלהם עם העם היהודי, הבאמת יש גורל כזה משותף? [...] המדען חוזר ואומר שאין לו שום דבר נגד הארץ, אבל אם יש מקום יותר טוב ללמוד בו, מדוע לא לנסוע אליו?

הכתבה הזאת עוררה כצפוי הדים רגשיים, ו'הארץ' פירסם כעבור כחודשיים מבחר מכתבי תגובה לרשימתו של טבת. אחד המגיבים כתב: 'רשימה זו משאירה הרגשה מאד מאכזבת, מהדור החדש. אבל לדעתי מקור האסון הוא מההורים, מחנכים ומנהיגים שרוב זמנם מוקדש לחיפוש אחר הישגים חומריים ואין זמנם פנוי להחדיר אהבת העם והארץ בילדיהם. אני מקווה שאלה המסכימים עם השלושה הם מיעוט'. זוג קוראים ישראלים שהיו בשליחות או בלימודים בקיימברידג' מסצ'וסטס ניסו, ברוח הפטריוטיזם, לסלק ממוחם של הישראלים את חלום ההגירה וכתבו: 'נעיר רק על האמונה הטיפשית של ישראלים רבים כל כך, שמחוץ לישראל הכל טוב יותר. אכן, לבעלי מקצועות מסוימים יש בארצות הגדולות בעולם אפשרויות של עיסוקים מעניינים יותר ומכניסים יותר במקצועותיהם; אך מכאן ועד להכללה שה"כל טוב יותר", הדרך רחוקה'. המגיב השלישי היה 'תלמיד שביעית' שכתב: 'יש בקרבנו גם מבוגרים רבים שלא היו כאן בימות המאבק. אנשים, שהם עצמם חסרים את סולם הערכים הנעלה הזה, וממילא אינם יכולים לתתו לילדיהם. [...] אם מצאנו את האשם בחברת המבוגרים אין לנו מנוס, אלא לפנות אליה בתביעה לתקן את המעוות'. מחנך אחד כתב: 'התרשמתי מאד ממאמרו של מר טבת ומסרתיו לקריאה לכמה מורים ומחנכי כתות בבית ספרנו. בדעתנו למסור אותו לקריאה לכל תלמידי הכיתות הגבוהות (כיתות י"א וי"ב) להגות ולשיחה'.

מלחמת ששת הימים, שבה חזר והתגלה הנוער הישראלי במלוא הדרו הפטריוטי, הביא להפוגה בתוכחת הצעירים המחזורית. הניצחון הגדול 'סתם את הפה' ל'מתפלצים' המקצועיים. ביטויים ישנים כגון 'דור האספרסו', 'דור הטרנזיסטור', 'נוער הזהב', ו'זרע הפורענות' נעלמו מהשיח הציבורי ופינו מקומם לפולחן מחודש של הצבר 'יפה התואר'.

אולם אחרי מלחמת יום הכיפורים חודש טקס ה'געוואלד'. ביטוי בולט לגל החדש היה הפולמוס הציבורי שהתעורר אחרי פרסומה של רשימה של הסופר ס' יזהר ב'שדמות' יג וב'דבר השבוע' (19.4.1974). יזהר, סופר ומחנך ותיק, שיצאו לו עוד קודם לכן מוניטין של נביא זעם ציוני, והיה ידוע בתוכחותיו הצדקניות על בני הנוער, רשם שלושים 'שאלות והערות' ששמע בפגישה עם בני כיתות י"ב מ'האיחוד' ו'הקיבוץ המאוחד' בגבעת חביבה. המסמך הזה, שהופץ אחר כך בין מחנכים, סופרים, פוליטיקאים ומנהיגים צבאיים, כלל כמה ביטויי 'כפירה' שלא נעמו, בלשון המעטה, לכמה אוזניים ציוניות. להלן מקצת מהמשפטים שהשמיעו בני הנוער באוזניו של יזהר ואשר הופיעו ברשימתו:

המדינה הזאת - היא מדינה שנגמרה; לנו אין כעת שום אידיאולוגיה ושום משאת נפש; אני לא חי בשביל העבר אלא רק בשביל ההווה שלי ובשביל העתיד שלי; הם רוצים שאהיה חייל, כלומר - רוצח די מקצועי; המלחמה שלנו? - הכל שטויות, ואין בה שום טעם; אני מפקפק בזכות שלנו על הארץ הזאת; יהודים? בסך הכל עם רגיל! מה כל כך חשוב להילחם על קיומו? אני שואל את עצמי למה לא לנטוש את הארץ - מה קושר אותי לכאן? החברים? המשפחה? הקיבוץ? נורא קצת; ההיסטוריה היהודית לא מדברת אלי כלום; קוראים לנו כמו לכולם לצבא, ללכת בעיניים עצומות. אבל, למען מה למות? מה יש? אסור למות בשביל שום דבר, מי שמת מפסיד את החיים ואת הכל.

הדברים הללו עוררו, כאמור, הדים נרחבים. 'האומה', כתב העת הימני של התנועה הרוויזיוניסטית, פירסם מאמר שכותרתו: 'שאלה לסופר יזהר סמילנסקי: מי גידל לנו באושים אלה?' בגוף המאמר נכתב: '"השאלות וההערות" מעידות באופן ברור ומובהק על ניהיליזם הרסני ועל תלישות מחרידה משרשי העם. נגע זה הולך ומתפשט בקרב העם והסכנה שבגילויי ריקבון אלה - ברורה וחמורה'. איש מהמגיבים לא הסכים חלילה עם האמירות הכופרניות שהשמיעו הצעירים שנחשבו ל'ממיטב הנוער', אך מקצתם ניסו לשים את הדברים בפרופורציה ולהזהיר את הציבור מהסקת מסקנות חפוזה, כפי שקרה לפני מלחמת ששת הימים: 'צריך שייאמר בבירור', כתב חוקר החינוך הנאור צבי לם, 'כי אחרי עשרים ושש שנות לחימה לא התערערה בלב הדור החדש שירש את המלחמה הזאת הכרת הכורח בחיי לחימה ומצור, כפי שהוכיח זאת במלחמה האחרונה במעשים. מה שנתערער בלבם של בני הדור הוא הצידוק והטעם לחיים כאלה, שקיבלו (עד כה בלי לבחון אותם הרבה) מהוריהם וממוריהם. [...] [מהפחד מפני השינוי] משתקף היעדר אמון בבני הדור הצעיר, היעדר אמון הגובל בהיעדר כבוד בסיסי אליהם ואל כושרם להכריע בדבר הדרך של חייהם.'

יצחק בן דוד במאמרו ב'שדמות' ניסה אף הוא למנוע 'עליהום' על כלל בני הנוער בקיבוץ והרגיע את הציבור שמדובר במיעוט והדברים אינם חמורים כפי שהם נשמעים: 'ראשית, לא כולכם ביטאתם אותם משפטים, ולא כולכם מסכימים עם הנאמר בהם - אך אני מאמין. [...] לא נוכחתי בשיחתכם, אך אני עוסק כבר שלוש שנים בניתוח ממצאי מחקר על הדור השני בקיבוץ - מחקר שהוא המקיף והגדול ביותר שנעשה אי-פעם על הקיבוץ. מתוכו למדתי לדעת כי אין להיחפז בהוצאת משפט על הדור הזה'.
בן דוד צדק כמובן מההיבט הסטטיסטי. ההערות שרשם יזהר מפי הנוער שפגש היו חריגות בחריפותן והן שיקפו דעת מיעוט. סביר גם שהיתה בהן מעין התרסה או 'איפכא מסתברא' המאפיינת שיח של צעירים ישראלים עם מחנכים חמורי סבר. עם זאת, הן אכן ביטאו את הופעתם של בקיעים בפטריוטיזם הבלתי מעורער של 'ילדי השמנת' ועוד יותר מכך את התערערות הדימוי המיתולוגי החיובי של הצבר.

הדיוקן הפסיכו-סוציוגרפי של הצבר המיתולוגי

סימנים להיחלשותו של מיתוס הצבר הופיעו בספרות, בתיאטרון ובקולנוע כבר בשנות החמישים. למשל, בנובלה 'ימי צקלג' של ס' יזהר ובקובץ המאמרים 'בשוטים ועקרבים' של עמוס קינן, שהוזכרו לעיל. בשנות השישים עלתה גם לראשונה ביקורת על ערך שלילת הגולה, שהוטמע במיתוס הצבר. למשל, ספרו של בן ציון תומר 'ילדי הצל', שהומחז והוצג בתיאטרון 'הבימה' ב-1962 (בבימויו של ישראל בקר). גיבור המחזה הגיע ארצה בנעוריו בגפו והצליח להתאים עצמו למודל הצברי ולהשתלב בין ה'ילידים', בין השאר גם שינה את שמו מיוסל'ה ליורם. אחרי המלחמה והשחרור מצה"ל הוא נושא לאישה את נורית, צברית צעירה, ומתפכח בעזרתה מהזיוף העצמי, מסיר מעצמו את מסכת הצבריות ומתפייס עם עברו הגלותי. ברקע מבליח מפעם לפעם אדם בשם ד"ר זיגמונט רבינוביץ (רמז לזיגמונד פרויד), המרמז על תהליך השיקום הפסיכולוגי שהוא עובר. חברו הצבר של 'יורם', דובי, בן קיבוץ שהיה מושא לקנאתו, מאבד בינתיים את הילתו המיתולוגית ונחשפות חולשותיו. 'ילדי הצל' הציג את המחיר הנפשי שנדרש יורם-יוסל'ה לשלם כעולה חדש כדי להתערות בחברה הצברית, והיה בו ביקורת מרומזת על המכבש הציוני החברתי, שלא היה רגיש למצוקתם של העולים החדשים:

יורם: מיום שבאתי ארצה ביקשתי לאכול מעץ השכחה. את זוכרת את ילדותך?
נורית: את הכל.
יורם: ואני, לפעמים אני לא זוכר כלום... קרעי תמונות... שום דבר שלם או נמשך.
נורית: שינוי השם מספיק בשביל לשכוח?
יורם: לא, (קם) אבל זה מספיק בשביל להעמיד פנים. בארץ הזאת, הרוצה לשנות את הביוגרפיה - משנה את שמו. (כמו לעצמו) מעכשיו יהיה שמך יורם! (צוחק צחוק סרקסטי) כל כך השתניתם מאז שבאתם אלינו. אם רק תלמד לרקוד קרקוביאק תהיה כמו כל אחד מאתנו. כמו כל אחד מאתנו! לעולם לא אשכח את הערב ההוא במוסד. הייתי תורן, יחד עם דובי ועם נעמי. ניקיתי את השולחנות. כמויות עצומות של אוכל נערמו על השולחן. כמויות שיכלו לפרנס את הורי, שם, במשך שנה. 'מה לעשות עם השיירים?' שאלתי. 'לאשפה!' ענה לי דובי. 'אינני יכול', אמרתי. שניהם התחילו לצחוק כאילו סיפרתי בדיחה טובה. פתאום התחלתי לשנוא את עצמי. אותם. את עצמי. את זכרונותי שמפריעים לי להיות אחד מהם.

אולם 'ילדי הצל' היה יצירת חריגה לזמנה מבחינת תעוזתה לעסוק בפן המוצל של מיתוס הצבר ובמחיר הנפשי והחברתי של כור ההיתוך הציוני. נדרשו עוד שני עשורים עד שהאמנות הישראלית, ובעיקר הספרות והתיאטרון, תחל לעסוק באינטנסיביות בתחושות העלבון ורגשי הנחיתות שמיתוס הצבר נטע ברבים מהעולים, וגם בהתנכרות לשורשיהם המשפחתיים ולתרבותם, שהוא כפה עליהם.

בניגוד למחזאים ולסופרים שקדמו לו, אשר מתחו ביקורת מתונה ומהוססת על כמה ממאפייני הצבריות, המחזאי חנוך לוין חרג כדרכו מהתלם והקדים את זמנו. ברוויו הסאטירי 'מלכת האמבטיה' (1970) הופיע מערכון בשם 'החיזור' שבו רומס לוין את המיתוס בדרכו הישירה והסרקסטית. במערכון זה, צבר וצברית מציגים את עצמם זה לזה באלה המילים:

חולדה: שמי חולדה. חולדה דֶבֶר. נולדתי בתל אביב באווירה סולידית לאבי הארכיטקט ולאמי הפובליציסטית. גדלתי והתפתחתי כמו נגינת חליל, ובגיל 17, בעוד אני מצחקת עם נערים בגימנסיה, נבחרת ל'חיננית הצנחנים' ברצועה ובצפון סיני לשנת הכספים 67/68 בזכות שדי הגמישים מחד והמוצקים מאידך. כעת אני מתמחה באוניברסיטה ביסודות משפט נזקי מלחמה, ומתכננת חיי אור ונחת לתפארת המדינה והלאום.
בועז: אני סגן בועז ואני ממ"ז. ידידים, שרי ממשלה ועיתונאי חוץ מכנים אותי ממ"ז בועז הנועז, דבר שהוא למורת רוחי מכיוון שאיני רואה בעצמי אלא חייל פשוט הממלא את חובתו, וכל אחד אחר במקומי היה נוהג כמוני בפשיטת הטנקים המפורסמת שלי שעליה קיבלתי ציון לשבח מיוחד מידי האפיפיור שאינני יודע מדוע נתן לי אותו, שהרי כל אחד אחר במקומי היה נוהג כמוני. בלוריתי הפרועה ועיני השובבות הן מורשת ילדותי הקונדסית בחיק אבי הפובליציסט ואמי האורתופדית. בגיל 15 נמשכתי לכוהן הגדול של הגדנ"ע, וכיום אני קצין מבריק ושועל טאקטי ומוכיח עצמי שעה שעה לתפארת המדינה והלאום.

אחרי מלחמת יום הכיפורים גברה הנטייה לנתח את דיוקנו של הצבר המיתולוגי בכלים פסיכולוגים וסוציולוגים. ב-1977 פירסם דן אלמגור ב'ידיעות אחרונות' מאמר חשוב בשם 'הצבר נכנס למרכאות' ובו שירטט את הסימנים למגמה זו, סמוך להתרחשותה: 'דמות הצבר בן דור תש"ח מנותחת על ידי כמה מבני אותו דור. עמוס אילון הקדיש מחצית מספרו "הישראלים" ל"דור הבנים". יורם קניוק פירסם באנגלית מאמר על הצבר בחוברת מיוחדת של ה"לייף", שיצאה בשנת 1973. שבתי טבת עסק בדיוקנו של הצבר בעת כתיבת ספרו על דיין. [...] בני הדור שבא אחריהם היו אכזריים עוד יותר. [...] כך הסאטירות הצולפות של חנוך לוין ובעקבותיהן באו גם מחזותיו המלגלגים על דמות הצבר הנרקיסיסטי'.

אלמגור, כמו רוב הציבור הישראלי, אולי לא היה מודע באותה עת או לא ייחס חשיבות לספרו של דן עומר 'בוקר טוב מהפכה' (1975), שעסק גם הוא בניפוץ דמותו המיתולוגית של הצבר. במבט לאחור נראה ספר חשוב זה כתמרור סוציולוגי המסמן את השינוי העמוק שעתיד להתרחש בתפיסת הזהות העצמית של האינטליגנציה הישראלית. בספר שתי נובלות: 'בוקר טוב מהפכה' ו'קשיים ביצירת גיבורים לאומיים'. הנובלה השנייה היא כתב האשמה חריף מאוד של צבר בן דור המדינה (עומר נולד ב-1940 ברמת גן), החש כי הציונות רימתה את בני דורו. היא מתוארת כמי ששטפה את מוחם, הפכה אותם לצְלָמים מיתולוגיים בהיכל הקודש הציוני, ואחרי שחנטה אותם עבור הדורות הבאים היא התכחשה לערכים שבשמם מסרו את חייהם. הבגידה בדורו מקושרת לבגידה החדשה בנוער שהוקרב במלחמת יום הכיפורים (הספר נכתב בעת שירות המילואים של עומר במלחמה זו). ייתכן שהספר לא זכה לתשומת הלב הראויה גם משום שהקדים את זמנו והיה בוטה מאוד (עומר השתייך לשמאל הרדיקלי). הנובלה, שאין בה עלילה מוגדרת, כתובה כשירה נבואית מלאה זעם ועמוסת מטפורות. להלן כמה קטעים מתוך הספר:

כלאתם אתנו את האמונה והנעורים שפיעמו בקרבנו. עשיתם כל שביכולתכם להפכנו לסמלים מצוחצחים. למרות כל הטוב שאתם מרעיפים עלינו, נותרנו עם משקע של זכרונות מרים. [...] ביום פקודה סיפרתם שאנחנו יוצאים לדרך שאין חזרה ממנה. ישבנו סביב מדורות ארגמניות במדבר צהוב. לגמנו קפה מפינג'ן. לעסנו בשר שלווים צלוי. היתה חשכה והיו לנו שאלות מביכות. סיפרתם שאתם ואנחנו נשנה את העולם. [...] עכשיו אנחנו עצובים. עינינו שקועות בארובותיהן. חדלנו לראות שקיעות שמש מרהיבות. [...] רק טרומפלדור רשאי לעקוב אחר המתרחש אצלנו. הוא עושה זאת בעזרת עדשות של מצלמות אלקטרוניות המפוזרות אצלנו. ממשמש אחר האטמוספירה החברתית שלנו. מוודא את הגיגינו. ברור שאין בכוונתו להתחלק אתכם במידע המצטבר אצלו. זו אינפורמציה חסויה שיש באפשרותה לנפץ את תדמיתנו החיובית וההרואית בעיניכם. [...] כאשר השלמנו את בחינות הבגרות ושכחנו את התנ"ך הלכנו לשחק את המשחק שלכם. שיחקנו את כל התפקידים שהטלתם עלינו. המשכנו במרדף אחר אבו-ג'ילדה עד שהגענו לכאן. עכשיו גזרתם עלינו להתבונן בחדר האוכל בכתובת צבועה האומרת: 'שנית - מצדה לא תיפול' מוקפת בתמונות של הרצל וביאליק, כפי שהיה מודפס על עפרונות תוצרת הארץ בימי הבריטים. [...] אתם המנצחים האמיתיים. הצלחתם להפכנו לחרס נשבר. לחציר יבש. לציץ נובל. לענן כלה ולאבק פורח של תקוותיכם.

ב-1977 עלה הליכוד לשלטון והחל גל חדש ותקיף יותר במתקפה על מיתוס הצבר. בשנה זו נדפסה ב'הארץ' סדרת מאמרים של אמנון רובינשטיין על מיתוס זה, שכונסה בספרו 'להיות עם חופשי' (שוקן, 1977). במאמרים אלה, שעוררו עניין רב, עסק רובינשטיין בגלגולה של המיתולוגיה הצברית ובתהליך סדיקתה, והסתייג מכמה פגמים בסיסיים במנטליות הצברית המסורתית: התלות בחבורה, האדנות על העולה החדש, ההתנהגות הוולגרית בחוץ לארץ, הגובלת לעתים בקרימינליות, ועוד. בין השאר כתב:

משהו קרה לצבר המיתולוגי: במקום כלשהו אבדה אמונתו בכוחו שלו. התפתחות חדשה זו באה בחלקה דווקא בשל עליית כוחו של הדור הצברי וכניסתו לעמדות של שליטה פוליטית. הצבר אינו עוד ילד יוצא דופן. בעבר היתה כל מלה שיצאה מפיו בגדר חידוש, וחכמותיו מילאו את מדורי 'צברינו החמודים והעוקצניים'. היום הצבר איננו עוד החריג אלא - הכלל. הוא שליט ברוב ענפי המשק ובחלק ניכר מזרועות השלטון. אולם, עלייתו לעמדות כוח לא מילאה את ציפיותיו ותקוותיו של דור קודם. להיפך, עלייתו הולידה אכזבה, והאכזבה היא לעתים כה עמוקה, עד שבשנים האחרונות - בפעם הראשונה - מופיע המנוח 'צבר' במשמעות שלילית. [...] אמור מעתה: חלק ניכר מהתכונות הבסיסיות המיוחסות לצבר ושהפכו להיות עבורו מורי דרך, הן האחריות למצוקה החברתית בה שרויה ישראל. לא ישראל השנייה, לא עולי צפון אפריקה ואסיה הם שגרמו למצוקה זו. שבירת המיתוס הצברי וכשלון החברה הצברית, נקבעו כתוצאה מתהליך פנימי ולא בשל המפגש עם חברה אחרת.

בספטמבר 1977 הופיע גיליון מיוחד של כתב העת הספרותי 'פרוזה' שהוקדש ל'מחדל הספרותי של תש"ח'. העורך יוסי קריים כלל קטעי סיפורת של סופרים 'כנענים', שנדחקו לדעתו שלא בצדק מן הקאנון הספרותי הצברי, ובכך כמו סימן תהליך של רהביליטציה ל'מקופחים'. זאת ועוד: קריים תבע את כבודם של האמיצים, אשר בשיא הקונפורמיזם הציוני העזו שלא ללכת בתלם ושילמו על כך. בראש הסופרים המקופחים כביכול הוצב עמוס קינן, אשר אמר בין שאר דברי ביקורת בריאיון מקיף עם דן עומר:

זה לא רק בספרות. העסק הזה ששמו פלמ"ח. אם אתה מקלף ממנו - ובמשך השנים הכל כבר התקלף ממנו - הרי שבסך הכל הוא לא היה שום דבר אלא 'הווי'. היו מדורות. היה סגנון דיבור. סגנון לבוש. היתה גם הופעה מסוימת, והיו מין נורמות חברתיות. אבל לא היתה בזה אף פעם אידיאולוגיה. בוודאי שלא היתה בזה אידיאולוגיה של התמרדות ב'דור המייסדים'. אם היום הם הגיעו למשבר - ואין להם כל ערכים - הרי שזה לא מפני שהם פשטו את הרגל. סוף-סוף - באופן ביולוגי ופוליטי - דור המייסדים פשט את הרגל. דור-הפלמ"ח לא הספיקו לאמץ לעצמם שום מחשבה משלהם. הם היום ערומים. וזה היה חייב להתבטא גם בספרות שלהם.

זו לא היתה הפעם הראשונה שדור הפלמ"ח הותקף. כבר בסוף שנות החמישים ובשנות השישים נערכו דיונים ביקורתיים על עיצוב הגיבור הצברי בספרות, אך דברי קינן היו בוטים במיוחד ועוררו הדים רבים, בעיקר בחוגים הספרותיים.
מיתוס הצבר ספג חבטה נוספת בדצמבר אותה שנה, כאשר מחזהו של דניאל הורוביץ 'צ'רלי קאצ'רלי' הועלה תעל במת תיאטרון 'החאן' הירושלמי (בימוי דניאל הורוביץ ואילן רונן). גיבור המחזה, ששמו לקוח משיר ילדים ידוע, הוא צבר, 'מלך הצופים והצופות', המחליף זהויות עם התבגרותה והשתנותה של החברה הישראלית. 'צ'רלי קאצ'רלי' היה מעין מסכת אבסטרקטית, עמוסת סמלים, שבאה להציב סימני שאלה סביב מוסכמות יסוד שהרכיבו את דמותו המיתולוגית של הצבר. האם הצבר באמת ניגוד לגולה או וריאציה של היהודי הגלותי? האם באמת צריך להעריץ את מי שמתו על מזבח הרעיון הציוני? האם זקיפות הקומה הצברית אינה אלא סוג של אדנות ונרקיסיזם מקומי? להלן קטע מהמחזה הממחיש את המבט הקריקטוריסטי על המיתוס:

אני הו הו של חולצה פתוחה,/ אני הו הו של חולצה עולה,/ של כף רגל עולה עולה עולה.// אני מתבן הו הו, עולה באש,/ אני הו הו חמש חמש של אש./ אני עד חצות לילה עולה/ וכלב מי שיוצא, אני עולה.// על כל העדיים אני עולה,/ למעלה למעלה כמו עשן חלב./ אנטי קרמאטורי אני/ מזיע-רטוב-יחף-עולה-פתוח/ חסיד כמעט, הו הו, למעלה.// הי וי וו הי ווא וו אני/ נקי, אני נקי, אני נקי, צח יותר מכתם פז/ אני בריא, עולה עולה בשביל חלב. אני הו הו/ הו הו, הו הו, הו הו.

סמוך להעלאת המחזה פירסם גדעון עפרת מאמר בשנתון אגודת הסופרים, שבו ניתח את משמעויותיו הסמליות של מיתוס הצבר ואת קריסתו בתקופתו. בין השאר כתב: 'את הבשורה הקשה ביותר נותן המחזאי בסוף מחזהו. "אולי נאבדתי", אומר הצבר על עצמו. מרוב פנים נותר הצבר ללא פנים. מרוב מסיכות ומרוב מיתוס - לא נותר צבר של בשר ודם'.

משנות השמונים ואילך הלכה והחריפה המתקפה על מיתוס הצבר ונושא זה היה אחד הנושאים המרכזיים בשיח האקדמי במדעי החברה והרוח. בשנת 1980 פורסמו שני מאמרי יסוד חשובים על התהוות התרבות הילידית בארץ. מאמרו של איתמר אבן זהר 'הצמיחה וההתגבשות של תרבות עברית מקומית וילידית בארץ-ישראל, 1982-1948' שפורסם ב'קתדרה' בעקבות דיון על הנושא שהתקיים בירושלים ב-12 בדצמבר 1979, ומאמרו של חיים נגיד 'המהפכה העברית', שפורסם באותה שנה בכתב העת 'סקירה חדשית'.

אבן זהר, אחד החוקרים החשובים של הספרות והפולקלור הישראלי ומניח היסוד למדע הסמיוטיקה בארץ, דן במאמרו בשאלה 'איך צמחה והתגבשה בתוך היישוב היהודי החדש בארץ ישראל, מתחילת העלייה הראשונה ועד להקמת מדינת ישראל, תרבות שנעשתה בהדרגה ייחודית ושונה מן התרבות היהודית הן של היישוב הישן והן של היהודים בארצות אחרות'. הוא טען שהתרבות העברית נוצרה על ידי שילוב בין ישן לחדש: 'בד בבד עם התמקמותם של רכיבים חדשים, נשארה מאסה לא מבוטלת של "התרבות הישנה"'. תהליך זה נוצר לדעתו באמצעות 'סינון' ו'תרגום' המציאות החדשה אל מודל תרבותי ישן, מוכר ומסורתי, שהתגבש ברוסיה בשלהי המאה התשע עשרה, ועל ידי כך נעשה אפשרי לעכל, להבין ולהפיץ את המודל החדש. כך, למשל, תפיסות סטריאוטיפיות של המזרח (לרבות זיהויו של הלבוש הבדווי עם הלבוש של תקופת האבות) שימשו מודל מוכן מראש לאימוץ פריטים מהפולקלור הבדווי כחלק מסמלי הילידות העברית. אבן זהר התמקד בהתפתחות השפה העברית והראה כיצד השתמרו רכיבים של היידיש והרוסית בשפת הדיבור הארץ ישראלית.
 
חיים נגיד, מבקר וחוקר ספרות ותיאטרון ומי שערך את המוסף הספרותי של 'ידיעות אחרונות', כתב מאמר יסוד הסוקר בשיטתיות את הפיגומים הערכיים ומקורות ההשפעה הראשיים של העבריות: אקטיביזם פיזי; שלילת הגולה; שלילת הדת; הנוף, הצמחייה והאדם המקומי בארץ ישראל שעימם באו החלוצים במגע; התנ"ך ועולמו הקדום; תרבות המזרח - התרבות הערבית ותרבות עדות המזרח; מקורות תרבות יהודיים שנזנחו ונדחו. המיוחד במאמרו של נגיד הוא הניסיון החלוצי לשרטט את קוו המתאר של המפעלים התרבותיים שנוצרו בין שתי מלחמות העולם בתחומי הספרות, האמנות החזותית, התיאטרון, המוסדות המוזיקליים, כתבי העת, הוצאות הספרים והאדריכלות החדשה. המאמר נכתב בתקופה שבה רוב רושמי קורותיה של התנועה הציונית בארץ ישראל כמעט לא טרחו להביא במניין מעשיה המהפכניים את מפעליה התרבותיים.

את מאמריהם של אבן זהר ונגיד הירבו לצטט בספרים ובמאמרים במדעי החברה והרוח, ואפשר לשער שהם העניקו דחיפה לפרץ גדול של מחקרים על המיתוסים וסמלי הלאום הציוניים, שהחל בראשית שנות השמונים ונמשך עד ימינו. המחקרים הללו יצרו רדוקציה מדעית למיתוס הצבר ותרמו להתפתחותה של תפיסה חדשה ביחס לדמותו ההיסטורית: מאיקונה לאומית לדמות בשר ודם.

שני ספרי היסטוריה רבי-תפוצה שיצאו לאור ב-1984 היו ציוני דרך חשובים נוספים במגמה של גימוד דמותו של הצבר: 'עלית ללא ממשיכים: דורות מנהיגים בחברה הישראלית' (ספרית פועלים) של הסוציולוג יונתן שפירא, ו-'1949: הישראלים הראשונים' (דומינו) של ההיסטוריון והעיתונאי תום שגב. שפירא מתאר את עקרותו הפוליטית של דור ילידי הארץ ('צעירי מפא"י') שהשאירו את הבמה לדור המהפכני הזקן, ומונה ארבע סיבות עיקריות: ראשית, הדור הילידי חסר עצמאות רוחנית והתמצאות בנבכי הפוליטיקה המפלגתית, בשל החינוך שניתן לו; שנית, הצברים לא יכלו להשתלב במציאות החברתית והפוליטית החדשה של מדינת ישראל, אחרי שהקדישו שנים רבות לפעילות צבאית במחתרת ובצה"ל בתקופת מלחמת השחרור; שלישית, ההערצה שרחשו הצברים מגיל צעיר לדור המהפכני, ובעיקר לבן גוריון, שיתקה אותם; רביעית, המנהיגים המזדקנים הצליחו לשמור על שלטונם כאילו מדובר בנכס פרטי שלהם, ולנטרל את הצעירים באמצעות הברית שכרתו עם הביורוקרטיה הפקידותית והפניית הצברים למשימות ביטחוניות, כגון הפיקוד הגבוה בצה"ל. הצברים נאלצו להמתין עד למותם של הנפילים כדי לרשת אותם ב-1973. אך כאשר הגיעה שעתם לשלוט הם נכשלו כמנהיגים לאומיים. נציגי דור תש"ח אינם מתוארים בספר זה במונחים הרואיים, אלא כשכבת גיל כושלת שסורסה בידי הדור הקודם. המשפט ששפירא מסיים בו את הספר מסכם דיוקן דורי סוציולוגי, אנטי-מיתולוגי: 'הדור הבתר מהפכני לא שעתק את העילית השלטת, וכישלונו מסביר רבות מההתפתחויות בפוליטיקה הישראלית של השנים האחרונות'.

תום שגב כתב את אחד הספרים החלוציים (ולדעתי גם המשפיעים ביותר בתחום ההיסטוריוגפיה והסוציוגרפיה הציונית) על הפער בין החלום הישראלי למימושו ובין המיתוס הלירי למציאות הפרוזאית. ספרו, '1949: הישראלים הראשונים', המבוסס על מאות תיקי ארכיון ואלפי מסמכים, מציג את המתחים והמניפולציות שאיפיינו את המפגש שהתרחש לאחר קום המדינה בין עולים לוותיקים, בין אשכנזים למזרחים, בין דתיים לחילונים ובין שמאל לימין, ובקיצור בין האליטה הוותיקה, כור מחצבתו של הצבר, ששלטה אז בארץ ללא מצרים, ובין כל שאר הקבוצות החברתיות בקרב העולים החדשים, שהושפלו, קופחו ונדחקו לשוליים החברתיים והפוליטיים של מדינת ישראל הצעירה. בהקדמה לספר הוא כתב:

סיפורם של הישראלים הראשונים הוא סיפור של תקווה גדולה ואמונה שהכל יכול רק להיות טוב יותר ואכן יהיה. הם חלמו על חברה נאורה וצודקת שטוב לחיות בה והיא מבטיחה לכל איש ואיש את אושרו, ברוח המשפט והמוסר, הצדק והשלום. [...] היתה בארץ הרבה נכונות לוויתורים ולהקרבה והיתה בכך משום חלוציות אמת, פטריוטית מאוד, ללא חשבון. במקביל, היתה רדיפה, אנושית מאוד, אחרי חיי השעה הטובים ורווחת הפרט, איש איש לעצמו, לא פעם על חשבון האחרים. היו שבזזו רכוש במלחמה, היו שלקחו ממנו אחריה; כעבור זמן התפתח שוק שחור. הישראלים לא היו איפוא מוסריים יותר ולא אידאליסטיים יותר מאלה שבאו אחריהם.

'הוא הלך ברחובות'

בד בבד עם התמורות במגמותיה של ספרות העיון והמחקר, התעצמה גם בספרות היפה המתקפה על מיתוס הצבר. הדוגמאות הבולטות והמסוקרות ביותר הן שני הרומנים של יעקב שבתאי, 'זיכרון דברים' (מפעלים אוניברסיטאים, 1977) ו'סוף דבר' (הקיבוץ המאוחד, 1984), שעוררו הדים רבים בזכות עיסוקם בהוויה הישראלית העכשווית מנקודת מבט פסיכולוגיסטית, סגנון הכתיבה החדשני (משפטים ארוכים משורשרים באמצעות ו"ו החיבור או באמצעות מילות זיקה, היוצרים מעין זרם תודעה), וההקשרים האקטואליים לקריסתו של מיתוס הצבר.
 
יעקב שבתאי נולד בתל אביב ב-1933 במשפחה פרולטרית משכילה – שילוב טיפוסי באותם ימים. אביו היה פועל בניין בעל הכרה מעמדית והבנה בספרות ובמוזיקה. יעקב היה חבר בתנועת 'השומר הצעיר', התגייס לנח"ל, הצטרף לקיבוץ סאסא, ועם נישואיו עבר לקיבוץ מרחביה. פרסומו הראשון היה מחזה לילדים - 'המסע המופלא של הקרפד' (1955) - חלקו מחורז. סיפורו הראשון למבוגרים 'הדוד שמואל', שפורסם ב-1966 במוסף 'תרבות וספרות' של 'הארץ', עוסק במסע חיפוש עצמי של אדם ידוע כישלונות, איש ה'השומר הצעיר' שנעשה רוויזיוניסט אחרי רצח ארלוזורוב. 'הארץ' היה הבמה העיקרית שבה פירסם שבתאי את סיפוריו, בעידודו של עורך המוסף הספרותי בנימין תמוז. באותה תקופה עבר שבתאי עם משפחתו לתל אביב והחל לכתוב ולתרגם סיפורת ומחזות מאנגלית ומיידיש. במהרה היה לאחד המתרגמים המבוקשים ביותר. קובץ סיפוריו הראשון, 'הדוד פרץ ממריא' (ספרית פועלים, 1972), התקבל באהדה על ידי רוב המבקרים שהבחינו בסגנונו המקורי. אך הביקורת שנחרתה יותר מכול בזיכרון היתה ביקורת לא מחמיאה של ניסים קלדרון, שפורסמה בגיליונו השני של כתב העת 'סימן קריאה'. קלדרון פסק כי בסיפורים 'אין דבר מלבד הווי, הווי'. רק ב-1976, בעקבות מאמר של גבריאל צורן שפורסם בגיליון החמישי של 'סימן קריאה' ופרסום פרק ארוך מפתיחת הרומן 'זכרון דברים', החלה 'הרפובליקה הספרותית' לסמן את שבתאי כנסיך חדש של הספרות העברית. המפנה הממשי בהערכת הסיפורת שלו התרחש רק ב-1978, כתשעה חודשים אחרי שיצא לאור 'זיכרון דברים'. את האות לשינוי נתן דן מירון במאמרים ובשיחות רדיו, 'שהעמידו את הרומאן כהישג הבולט ביותר בסיפורת הישראלית מאז "ימי ציקלג" לס. יזהר. הערכה זו הובילה את הביקורת גם להתבוננות חוזרת בסיפורי "הדוד פרץ ממריא" ולגילוי הגרעין המבני שבבסיס כל יצירותיו'.

'זיכרון דברים' יצא לאור זמן קצר לאחר עליית הליכוד לשלטון ב-1977, תקופה שבה החל, כאמור, חשבון הנפש של חניכי תנועת העבודה. הדמויות בספר חיות בקילומטר רבוע אחד בתל אביב של שנות השבעים, והספר הוא תיעוד אותנטי של ההוויה התל אביבית באותם ימים. אלה דמויות (יש בספר כמאה דמויות) של אנשים בגיל העמידה, בני דור המייסדים, שרובם שייכים 'למיגזר החברתי של פועלים, פקידים, ואינטליגנציה, שהשתמר עד לפני שנים לא רבות בצביונו המקורי, ואשר ניתן לכנותו "מעמד ההסתדרות"'. חייהם מסויטים והם הולכים לאיבוד בכרך הישראלי המודרני למחצה הנמוג מעברו הציוני, ונוצרת בקרבם מה שמבקרי הספרות כינו 'גלות פנימית'.

סיפור המסגרת עוסק במערכת יחסים תלותית בין אדם בשם גולדמן (אין הוא זוכה לשם פרטי) ובין אביו אפרים, אדם קנאי 'שהיושר שלו גבל בטירוף וחוש הצדק שלו היה אפל, ומעל לכל היה בו רצון עריץ ובלתי נכבש לכפות את עקרונותיו על כל העולם' - מערכת יחסים שסופה במותו של האב ממחלה ובהתאבדותו של הבן בעקבות מוות זה. התלות והעקרות הרגשית המאפיינות את היחסים הללו כמו רומזות על יחסי אבות-בנים בתולדות המדינה. הייאוש, תחושת הבזבוז וההחמצה, וחוסר הטעם שבחיי הבנים בעידן דמדומי האלים הציוניים עומדים כניגוד סמלי לטעם הקיום ולתחושת הצדק והייעוד של דור האבות. גם המבוכה, הבלבול והניהיליזם של הבן מהווים נגטיב אישי-תרבותי לעולמו המסודר של האב (ובמשתמע עולמם של בני דור האבות). את ההתאבדות של הבן בסוף הספר ראו מבקרים וקוראים רבים כמטפורה ספרותית לחוסר הטעם ולחלל שהשאירה אחריה הציונות בשקיעתה. לדעת חוקר הספרות יוסף אורן, האנלוגיה המרומזת בין השקיעה המשפחתית ב'זכרון דברים' לשקיעת הציונות, שכיחה בספרות שיצאה לאור בישראל אחרי מלחמת יום הכיפורים:

סדרה של רומאנים שיקפו את מצבה של הציונות בשיטה זהה, בעזרת עלילה משפחתית רב-דורית. כל עלילה כזאת פותחת באבי המשפחה, המייסד אחוזה משפחתית, אשר גודלה וחוסנה מעיד על מגמתה של האחוזה לשמש נחלה לדורות רבים. חזונו של המייסד אינו מצליח להיות מוגשם בדורות הבאים. מפעלו של המייסד נזנח, ננטש ונהרס בימי צאצאיו. [...] הרומאנים [...] כיוונו מפורשות את העלילה המשפחתית הרב-דורית כדי להעיד על כשלונה של הציונות בשנותיה של המדינה.

'סוף דבר' הוא מעין ספר המשך ל'זיכרון דברים' במובן זה שהוא עוסק בפנימיותה של דמות האופיינית ל'דור המדינה' - מהנדס בשם מאיר, נשוי ואב לשניים, חניך אחת מתנועות הנוער של 'ארץ ישראל העובדת' וחבר קיבוץ לשעבר. הוא נלכד בשרשרת אובססיבית של טקסים יומיומיים, בתל אביב ובטיוליו באמסטרדם, והולך לקראת מותו. בעולמו הבודד והמנוכר של הצבר המזדקן הזה אין יותר משאת נפש המחייבת מאמץ רגשי ואינטלקטואלי, אלא רק בריחה מכל מחויבות. נשארו בו רק זיכרונות על הילדות בקיבוץ והזיות על סקס ואוכל. הרומן דומה ל'זיכרון דברים' גם בדגש הפסיכולוגיסטי שלו, כלומר, במעקב אחרי מהלכי התודעה של היחיד. הוא פורסם אחרי מותו של שבתאי (שבתאי נפטר ב-1981 לפני שסיים את מלאכת הכתיבה. הספר נערך בידי עדנה שבתאי ודן מירון). במאמרים רבים נכתב ששבתאי כמו חזה את מותו, והמוות של הגיבור הספרותי ושלו עצמו התאחד עם המוות המיתולוגי של הצבר. מותו של שבתאי נטען במשמעות סמלית גם משום שתמונת הדיוקן שלו כחבר בתנועת 'השומר הצעיר', שצולמה בראשית שנות החמישים, היתה לאחת התמונות המייצגות ביותר של דיוקן הצבר 'יפה הבלורית והתואר'. סמוך למותו הופיעה התמונה המפורסמת בכרזות התעמולה של המפלגה הימנית הקיצונית התחייה והכעיסה מאוד את שבתאי, שדעותיו הפוליטיות היו מנוגדות למצעה של מפלגה זו. ב'חמיסת התמונה' ללא רשותו יש כמדומה מעין אירוניה לדרך שבה השתלט 'גוש אמונים' על מודל הצבר ותרם בכך לפוליטיזציה שלו ולפיחות בערכו בעיני האליטה החילונית המשכילה.

המשוררת והמבקרת ש. שפרה כתבה כי מאיר, גיבורו של 'סוף דבר', 'הוא נציגם של בני דור המדינה, העלמים הנצחיים, ממשיכי המסורת של גיבורי "דור בארץ", המאכלסים את סיפוריו של ס. יזהר. הם מעוררים רחמים ב"החמצה המכלה את החיים עצמם", אות "דלות של כוח החיים המפעם" בהם (עמ' 21 ב'סוף דבר'), כפי שמעיד מאיר על עצמו, ובד בבד מעוררי-זעם על היעדר כוח ההתממשות'. המבקר וחוקר הספרות ידידיה יצחקי הכתיר את מאמר הביקורת שלו על רומן זה בשם 'הוא הלך ברחובות', ללמדך על הניגוד בין מאיר הצבר המזדקן לאורי של משה שמיר ברומן 'הוא הלך בשדות'. ואכן, במרבית הפרקים הראשונים מתוארת הליכה ברחובות, שאין לה יעד מוגדר, ניגוד מוחלט ליעד הנשגב שהציגה הציונות. חוקרת הספרות חנה הרציג ביטאה את ההישג הסוציולוגי-ספרותי של שבתאי במילים הבאות:

'סוף דבר' כמעט המריא לדרגת מיתוס ששיקף תחושה של דור שלם: דור שצמח בישראל הקטנה, הקייצית, כחולת השמיים ורוויית הציפיות של השנים שלפני קום המדינה, וחווה את ההיות-אחד עם המקום וההוויה האנושית שבילדות ישראלית של 'פעם', ואת ההיפרדות וההתפרקות כחוויה אישית וחברתית.

שבתאי עצמו תקף את הצגת מיתוס הצבר בספרות בדברים שנשא בסימפוזיון על 'דמות הצבר בספורת העברית', שנערך בחוג לספרות עברית באוניברסיטת תל אביב ב-1980. בין השאר אמר:

נדמה לי שהצבר המקורי, אותו 'אורי', או איך שלא ייקרא שמו, בכל גילגוליו, אינו אלא עיוות אף שלא מתוך זדון או חוסר כישרון. עיוות זה הוא, לדעתי, בעל אופי כמותי או סטאטיסטי: חטיבות שלמות של צברים כשרים למהדרין, לא באו לכלל ביטוי ולא לקחו כל חלק באותה 'זהות' הצבר בספרות העברית. אני מתכוון לבני המושבות, בני היישוב הישן, בני סוחרים ובורגנים זעירים, כמו מיני טיפוסים מעודנים, תרבותיים, חיוורים.

ב-1982, בין ספרו הראשון של שבתאי לספרו השני, יצא לאור ספר חשוב נוסף שנגע בעקיפין במיתוס הצבר - הרומן של עמוס עוז 'מנוחה נכונה', שהיה לרב מכר (בתוך שנתיים נמכרו 36,000 עותקים). ביולי אותה שנה פירסם עוז מאמר ב'ניו יורק טיימס מגזין' שבו סקר את תהליך התפוררותו של 'החלום הציוני'. 'מנוחה נכונה' עוסק גם הוא בהתפוררות הזאת, שקיבלה הפעם עיצוב ספרותי. הספר התקבל בעניין רב והוליד שפע תגובות - 67 מסות, ביקורות ומאמרים בשנה הראשונה.

ציר העלילה של הרומן סובב רובו בקיבוץ 'גרנות' שבגליל, בתקופה שבין מבצע קדש למלחמת ששת הימים. יונתן (יוני) ליפשיץ, הדמות המרכזית בסיפור, הוא צבר טיפוסי, 'מלח הארץ'. הוא עובד מצטיין בענפי החקלאות, קצין בסיירת וחבר קיבוץ מסור. אך יום אחד, בחורף 1965, הוא מחליט לעזוב את אשתו ואת הקיבוץ שבו נולד וגדל, 'לקום ולנסוע אל מעבר לים, לגשת בכוחות עצמו אל לימודי ההכנה ולהתפרנס בינתים מכל עבודה שתזדמן לו, כגון שמירת לילה או פיקוח על איזה מתקן או אולי בלדר בשירותה של פירמה פרטית כפי שמצא במודעה הזעירה במדור הצעות העבודה בעתון. [...] יחידי לבדו יגור סוף-סוף בחדר שכור בקומה גבוהה בבנין גבוה בעיר זרה אכן באמריקה אכן במערב התיכון שבסרטי הקולנוע, ושם ישקוד בלילות על לימודי ההכנה שלו ואחר-כך ייכנס לאוניברסיטה ויבחר לו מקצוע ויעלה על הדרך הפתוחה לפניו ויתחיל לנוע אל היעד שבו מחכים לו ולא יחכו בלי סוף ואם יאחר יאחר'.

אולם יוני, כמו ישראלים רבים כמוהו, שניסו להשאיר את המציאות הישראלית מאחור ולפתוח דף חדש בנכר, אינו מצליח לממש את הפנטזיה הזאת. עוד לפני 'שיצא לעולם הגדול לכבוש לו ערים נוכריות', הוא יוצא במרס 1966 לפטרה, המקדש הנבטי רב-ההוד המצוי בממלכת ירדן, שבקסמו נשבו צברים רבים לפניו, ומקצתם אף שילמו בחייהם. הדחף לעזוב הכול נובע מתחושתו שחייו הם 'מדבר שממה', חיים שהוכתבו על ידי החינוך צר-האופקים שקיבל והמסרים השקריים שספג. יוני מבקש להימלט מצו הגיוס הבלתי נגמר למען הקולקטיב ולמען הצדק הסוציאלי. הוא מחפש אחר אושרו הפרטי, מבקש להשיב לעצמו את אישיותו הייחודית. לפני יציאתו מהקיבוץ הוא נפרד מהוריו, כשהוא עובר אל מול ביתם, בלי להיכנס אליו. בקטע זה, שהוא אחד משיאי הספר, בא הצבר חשבון עם דור ההורים:

אמא ואבא, שלום. לתמיד. אני לא אשכח אף פעם את כוונתכם הטובה. איומים וטובים הייתם אלי מאז שהייתי תינוק. לבשתם בלויי סחבות ואכלתם זיתים עם לחם יבש ועבדתם מחושך עד חושך כמו עבדים והייתם שטופי אכסטזה ושרתם עד לב שמי הלילה ולי נתתם חדר לבן צחור עם מטפלת בסינר צחור עם שמנת צחורה שאהיה בן נקי וחרוץ וישר אבל גם מחושל וקשוח. גבורים מסכנים גואלי כל הארץ, כובשי השממה, כובשי היצרים הנוראים, מושיעי ישראל, משוגעים חולי רוח, מאניאקים על כל הראש, עריצים אכולי דברת, נפשכם חרוטה בנפשי כמו מום אבל אני לא שלכם. לי נתתם הכל, אבל לקחתם כפלים כמו מין מלווים-ברבית. [...] הלוואי שתפסיקו לסבול, אנשים נפלאים שלי, מפלצות גאולה, תנו לי ללכת בשקט-בשקט לעזאזל, אל תחזיקו אותי ואל תרדפו כמו רוחות רפאים קדושות עד סוף העולם. מה זה איכפת לכם אם תהיה פה פחות טינופת אחת פחות כתם אחד. שאוהב אתכם ואין לו עוד כוח. שלום.

לא רק לחו"ל אין יוני מגיע אלא גם לא לפטרה. בעיצומו של המסע הוא חווה חוויה מיסטית חזקה ומזככת, המחוללת שינוי עמוק בתפיסת עולמו. הוא סב על עקביו אך אינו חוזר מיד אל הקיבוץ אלא אל קרונו של זקן תימהוני ואינדיבידואליסט בשם סאשה טללים שמקבל אותו כבן האובד. רק לאחר שעבר, בהשראת הזקן, מעין טרנספורמציה אישיותית, המנקה אותו מערכי ה'טוב למות בעד ארצנו', הוא שב לקיבוצו. בסוף הרומן יוני מוצא שלווה פנימית ולומד להשלים עם עצמו ועם הזולת, ובכלל זה עם אשתו. גם דמויות אחרות הקשורות בחייו, שעזיבתו של יוני טילטלה את חייהן, 'משתקמות' בסוף הספר, ומגיעות להשלמה עם המציאות.

דמות מרכזית אחרת בספר, היוצרת גם את המתח האידיאולוגי המקופל בו, היא דמותו של יולק אביו של יוני. יולק הוא מזכיר הקיבוץ, חבר כנסת ושר בממשלה לשעבר, וידיד של אשכול. הוא כואב את התנפצות החלום המגולמת בעזיבת הבן ובטרנספורמציה הערכית שעבר. עמוס עוז הירבה עוד קודם ל'מנוחה נכונה' לעסוק במערכות היחסים הסבוכה בין האבות-החלוצים לבניהם שנולדו כאן, למשל, בסיפור 'דרך הרוח' ובנובלה 'עד מוות', אך ב'מנוחה נכונה' המוטיב הזה מרכזי. ברומן זה, כמו גם במסותיו, עוז התריס כנגד שאיפתו של דור-המייסדים לגד דור המשך שיהיה מושלם: אמיץ, גא, יפה ומוסרי. מאחר שהתוצאה לא עלתה בקנה אחד עם הציפיות, נגרמו מפח נפש וייסורים לאבות ולבנים כאחד. המציאות העגומה התחוורה עם הקמת המדינה, כאשר הרומנטיקה החלוצית פגה ובמקומה הגיעה תקופה חדשה של רצונות פרטיים וצייתנות שאינה אוטומטית. כאשר יוני מסרב לבקשת אביו לקחת על עצמו את ניהול המוסך בקיבוץ, אומר לו יולק: 'עכשיו אף אחד לא רוצה לעבוד במוסך. מזל טוב. לפני איזה שנים היו קטטות שלמות כי כל אחד רצה להיות רק מכונאי, ועכשיו לא נאה לאף אחד לעבוד על-יד מכונות. סקיתים. הונים. טאטארים'. במכתב שיולק כותב לחברו אשכול הוא קובל:

בבנים כמו אלה שלי אי-אפשר לייסד שושלת. להיפך. האחד פלגמט והשני מלנכולשצ'יק. צפרים אצלו בתוך ראשו: מימוש עצמי, עצבים, תפנוקים, העולם הגדול, האפשרויות החסומות, השד יודע אותם. [...] והשערות הארוכות האלה: כולם כביכול אמנים. דור שלם של אמנים. וכולם כמו תפוסי נמנום. ובלי שום סתירה, גם מטורפים לספורט: מי בעט בכדור ומי מעד בבעיטה וכולי. עסק גדול. בן גוריון אמר פעם כנוח עליו הרוח שאנחנו, כביכול, הצלחנו להפוך אבק אדם לעם ועשינו מתולעת יעקב - הצבי ישראל. ובכן, יצא שאנחנו הננו האבק והתולעת ואלה, ארוכי השיער, אטומי הנפש, הם הצבי שאליו התפללנו. איך כתב פעם אלתרמן? 'כפלא היוָלד פרפר מן התולעת.' כל השומע יצחק, אני אומר לך. הלא לפנינו איזו אמריקה לעניים, קטנטנה, מחניקה, מכוערת, אכולת תפלות ותפנוקים.

גם המתח בין הילידיות לגלותיות מהדהד בספר. מסתבר שהיסודות היהודיים, שהחלוצים ניסו להתנער מהם לא בדיוק נמחקו מהדור שגדל ב'מעבדה' הציונית. 'ספיחי גלות', כפי שכותבת חיה הופמן במסה על 'מנוחה נכונה', 'שבים ומתגלים אצל אלה שהדחיקו אותם, והגולה, שלא סיימה את תפקידה, ממשיכה להזרים מדמה למחזור הדם של העם החי במדינת ישראל [...] ההיסטוריה היהודית מתנהלת, אם כן, בכעין תנועה מחזורית, והאופי הלאומי איננו נעלם בניגוד לחלומם של האבות המייסדים'.
המתקפה הספרותית על מיתוס הצבר נמשכה ואף התגברה בספרות העברית לקראת שלהי שנות השמונים. יוסף אורן, שחקר את התמורות בייצוגו של הצבר בספרות העברית, סיכם זאת במילים הבאות: 'הסיפורת הישראלית הפסיקה להעריץ את דמות-השלמות שגילפה בראשיתה. הצבר הולך ומולעג בה [...] בסיפורת הנכתבת בשנות השמונים בולטת הנימה האלגית-טראגית, המלווה את שקיעת האידיאל הצברי ומכריזה על סיום נוכחותו בסיפורת שתיכתב בעתיד'.

בד בבד עם הסופרים החלו גם מבקרי הקולנוע והתיאטרון לעסוק באינטנסיביות הולכת וגדלה במיתוס הצבר, בדרך כלל במסגרת הדיון הביקורתי על יצירות אמנות חדשות שנגעו בזהות הישראלית תוך כדי יצירת זיקה עם משברים אקטואליים, ובמיוחד המשבר המדיני-ביטחוני, הירידה מהארץ וגל העזיבה בקיבוץ. תפקיד מרכזי בטיפול במיתוס הצבר, כפי שהוא משתקף בסרטים הישראלים, היה למבקר וחוקר הקולנוע מאיר שניצר.

שניצר נולד ב-1950 בתל אביב, שם גם סיים את חוק לימודיו (בית הספר היסודי 'כרמל' ותיכון עירוני א'). כבר בגיל צעיר מאוד הוא בילה שעות ארוכות בבתי קולנוע, ולא פעם צפה במספר הצגות ביום אחד. בהדרגה גם רכש ידע אנציקלופדי ונעשה מומחה לקולנוע. בשנות השישים התקיים מדי שנה (בכל פעם במקום אחר בארץ) חידון קולנוע מטעם התאחדות בתי הקולנוע בישראל, ובחידון הזה זכו בין השאר מי שהיו בעתיד כמה מהחוקרים והמבקרים החשובים בתולדות הקולנוע הישראלי: זאב רבינוביץ, נחמן אינגבר, נסים דיין ושאול שירן. שניצר התמודד לראשונה בחידון בהיותו בן 15. בהיותו בן 19, לאחר ארבעה 'כמעטים' (הוא הגיע לשלב חצי הגמר ולגמר והפסיד), זכה במקום הראשון. הפרסים שניתנו למשתתפי החידון הזה היו צנועים במונחים כספיים, אך יקרי ערך למשתתפים, שכן נכלל בהם כרטיס כניסה חודשי/שנתי (בהתאם לדירוג) לבתי הקולנוע בארץ.
ב-1971, לאחר שחרורו מצה"ל, התקבל שניצר למחזור הראשון של החוג ללימודי קולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב, ובמהלך הלימודים החל לעבוד כנער שליח בסינמטק בתל אביב. למנהלי הסינמטק נדרשו לא יותר משלושה ימים לגלות שהצעיר הזה מבין בקולנוע יותר מרוב חברי ההנהלה, והם מינו אותו לוועדת הרפרטואר וב-1974 למנהל האמנותי של מוסד זה. ב-1978 עזב שניצר את הסינמטק והקים משרד ליחסי ציבור שהתמחה בקידום סרטי מקור ישראליים. מסלול 'קיצורי הדרך' בקריירה שלו הוביל אותו ב-1980 למקומון החדש 'העיר', כאשר קיבל הצעה חריגה להצטרף כסגן עורך ללא ניסיון עיתונאי. בד בבד עם עבודת העריכה החל לפרסם ב'חדשות' ביקורת סרטים, והתמקד בניתוח סרטים ישראליים מנקודת מבט סוציולוגית כלומר, הסרט כמשקף את רוח הזמן. בה בעת הירבה להרצות על הקולנוע ונעשה מרצה מבוקש. ב-1986 יזם מוזיאון תל אביב שבוע ימי עיון בנושא הצבר. שניצר הוזמן להרצות על הנושא, והידיעה על ההרצאה המעניינת עשתה כנפיים. מאז פירסם עוד מאמרים רבים שנגעו בדרך זו או אחרת במיתוס הצבר, בעיקר הצבר הלוחם. כתיבתו התאפיינה בסגנון רהוט, ציני וכסחני ששירטט מיתוס זה כקריקטורה נלעגת. וכך כתב לרגל ערב 'הצדעה לקולנוע הישראלי', שהתקיים באפריל 1991 באולם הסינמטק בתל אביב:

המספרה שקיצצה את בלוריתו של אסי דיין היא למעשה אותו מכון כושר, שנכשל בנסיונו לדלל את צמיגי הכרס של חיים טופול. ולא יהיה זה נועז מדי למקם מספרה זאת בעיבורה של מחלקת השיקום בתל השומר, שם טורחים על עיצובו מחדש של איקה זוהר נטול הרגליים, או במחלקה הסגורה בגהה, שם עובדים חזק כדי להשיב למסלול את דן תורג'מן ואשר צרפתי, שנותרו בהלם לאחר קרבות מלחמת יום הכיפורים. הלכה הבלורית, הלך הטוהר. שלושה דורות של אמנים ותועמלנים - סופרים, ציירים, פסלים, פזמונאים ומחזאים - פעלו פה כדי לצקת את מיתוס הצבר, והנה מגיעים קולנועני שנות השמונים ומקלפים את שכבת השומן הרומנטית הזאת. מאווררים את הקדושה הארצישראלית, מפרידים בין דת למדינה. זוהי הדת שהמנונה צווח 'אנו, אנו', ואלה הם הקולנוענים ששמו אצבע מכוונת על זייפנותה של מנגינה זו.

צבר הולך ונעלם

בד בבד עם המתקפה האינטלקטואלית על מיתוס הצבר הלכו ונחלשו הסממנים הצבריים המסורתיים באישיותו ובתרבותו של הנוער הישראלי החילוני שנולד והתבגר אחרי מלחמת יום הכיפורים. משלהי שנות השמונים ואילך, כאשר אפילו נוסטלגיה נחשבה למילה גסה, החלו נכדיהם של בני דור תש"ח לזנוח את 'תרבות החאקי' ולפתח תרבות נוער משלהם, יוניפורמית וצברית פחות ורבגונית יותר. לראשונה אף ניתנה לגיטימציה לשוב אל סמלי הגלות, שהצבר ביקש להתרחק מהם כמפני אש. למשל, שיבה לשמות משפחה גלותיים, כמין אנטיתזה הצהרתית לעיברות השמות בשנות החמישים והשישים. אפילו המושג 'צבר' נעשה פחות ופחות שכיח בדיבור היומיומי והוחלף במילה הניטרלית 'ישראלי'.

ב-1986 פורסמה בשער 'מוסף הארץ' כתבתה של תמר מרוז 'מודל 87''. העילה לכתבה היו התגובות לסרטון קצרצר בשם 'בוקר טוב ישראל', שהיה עבודת הגמר של אמיר הר גיל ב'בית צבי'. בסרטון, שהוקרן בטלוויזיה החינוכית בתוכנית 'שמיניות באוויר', תועדו חמישה צעירים ישראלים המספרים על עצמם: אחד מהם, סער בן ה-15, צולם כשהוא מתעורר למגע ידה של משרתת פיליפינית, קופץ לבריכת השחייה שבחצר ביתו, משתכשך בג'קוזי ומספר על שאיפותיו. חלומו לא היה פטריוטי (שירות העם והמולדת), אלא מטריאליסטי ואגוצנטרי להפליא: להיות שחקן קולנוע ובעל מכונית היוקרה האיטלקית למבורגיני. התגובות על השידור היו רגשיות וכועסות מאוד על סער. התברר, לפי ראיונות עיתונאים ('פולו-אפ') שנערכו עם נערים אחרים, שסער אמנם שייך במעמדו הסוציו-אקונומי לשכבה דקה ביותר של אזרחים ישראלים, אך מבחינת מערכת הערכים שלו, שהיא אנטי-צברית, הוא, כפי שכתב עיתון 'הארץ', 'תוצר - אחד מרבים; נציג, אולי נאיבי יותר, אולי גלוי לב יותר, אך אופייני למדי לבני גילו'. ועוד נכתב בכתבה:

הזעם מופנה מן הסתם כלפי עצמנו, כלפי מי שרצינו להיות, כלפי שברו של החלום. סער הוא נכד לשני סבים חלוצים, אידיאליסטיים, ובן לשני הורים שגדלו כבר בארץ שבה התגשם החלום הקולקטיבי, ועברו את התהליך החומרני שפשה בה. סער הוא המשך התהליך. הדור השלישי של החולמים. החלום ושברו. החלום ושברונו. אם נאהב אותו ואם לא, סער הוא הדגם החדש של נוער ישראלי במגזר מסוים. אם נאבה ואם לא, זהו נוער 'מודל 87'. משהו חדיש משהו מפחיד.

עד לסוף שנות השמונים, החלום החומרני של סער היה לא רק לחלום הסטנדרטי של הנער הישראלי החילוני, אלא שנימת הביקורת והאכזבה שהובעה בדברי כתבת 'הארץ' גם היא נעלמה ובמקומה הופיעו הציניות וההשלמה הכנועה אם הדה-צבריזציה ואף האידיאליזציה של מערכת ערכים חלופית. בד בבד גבר העניין האינטלקטואלי והאקדמי בדמות הנוער הישראלי החדש, שבישר על שינוי ערכים בחברה הישראלית, והתרבו הכתבות, המאמרים והדו"חות בכתבי עת עיוניים ומדעיים שעסקו באפיונים של 'הצעיר הישראלי החדש'. בנובמבר 1988 יזם כתב העת 'פוליטיקה' גיליון על צעירים, תחת הכותרת '25 פלוס מינוס', שנכתב כולו בידיהם והעיד על התמורה המתרחשת בדור הצעיר. בספטמבר 1990 פורסם גיליון נוסף שרובו עסק בצעירים, הכותרת היתה 'דור הכזה כאילו'. הפעם ההתרשמויות נכתבו על ידי אינטלקטואלים ואנשי אקדמיה וגם הם העידו על המגמה החדשה.

הדור הפוסט-צברי

בשנות התשעים, כאשר נראה היה שבארץ צומח דור חדש של צעירים בעלי מאפיינים פוסט-צבריים, גבר גם עניינה של העיתונות היומית בהם והחל גל של סקרים וכתבות שעסקו בסגנון החיים ובקודים ההתנהגותיים של ילדים ובני נוער בארץ. בניגוד לשפה המאדירה שבה תוארו 'צברינו העוקצניים' בעשורים הראשונים של המדינה, ההתייחסות אל הדור הצעיר היתה הפעם בדרך כלל משועשעת, לעתים אירונית, כמו רומזת: הם כבר במקום אחר משלנו. הכתבות והסקרים הללו נטו להגזים והיו על פי רוב מכלילים מדי ונוטים לערב מין בשאינו מינו, כלומר מכניסים לאותה קטגוריה צעירים בני קבוצות שונות באוכלוסייה. ובכל זאת, הן שיקפו נכונה את העובדה שמשנות התשעים ואילך תרבות הצעירים בישראל מזכירה פחות ופחות את התרבות שאיפיינה את הוריהם ואת הורי הוריהם בגילם.

צעירי העבר העבירו את ימיהם במשחקי רחוב ושאבו את גיבוריהם מהספרות ומהרדיו. לעומת זאת, ילדי ההווה מתבצרים בחדריהם ומוצאים את גיבוריהם בטלוויזיה. תמונת העולם שלהם מעוצבת לא באמצעות ספרים אלא באמצעות תמונות הזזות במהירות גבוהה (קליפים, למשל) מלוות בסאונד אלקטרוני. הם מרבים לצפות בטלוויזיה, בעיקר בשעשועונים, בסיטקומים מיובאים, בסדרות למתבגרים ובטלנובלות, לפטפט שעות ארוכות בטלפון הביתי והנייד, להשתמש במחשב כדי לשחק ולהדפיס את שיעורי הבית, לגלוש לאתרים ברחבי העולם, להעביר הודעות סתמיות זה לזה (דואר אלקטרוני, צ'טים, ICQ). הם אוהבים רעש סביבם ומאזינים בעיקר למוסיקה של להקות שעל קיומן למדו באמ-טי-וי. הם גם פוקדים בקביעות אתרי בילוי: מועדוני ריקודים, מסיבות חוף, בתי קפה, מסעדות מזון מהיר, פאבים, מסלולי באולינג, ועוד. שפתם עשירה פחות ועילגת מזו של הוריהם. הם מכירים פחות את ההיסטוריה היהודית והציונית, אך כושר הקליטה שלהם גבוה בהרבה והם מעודכנים הרבה יותר באופנות שמעבר לים. הם גם שאפתנים יותר מהוריהם, ומודעותם לחשיבותה של קריירה אישית שבצדה שכר גבוה מתפתחת אצלם בגיל צעיר מאוד. הם רכושנים וחומרניים, חובבי קניות, וצרכני אופנה ומותגים - בגדים 'קוליים', תסרוקות מעוצבות, פירסינג, כתובת קעקע וכדומה. בקיצור, דומים יותר ויותר לילדים ולבני נוער בגילם בארצות מערביות אחרות והרבה פחות 'ישראלים' מהדורות שקדמו להם.

התחושה שמודל הצבר עומד לסיים את דרכו בחברה הישראלית התחזקה גם משום שדור הפלמ"ח - מי שייצר את המודל הזה - הזקין, ואלה ששרדו את כל המלחמות החלו ללכת בדרך כל בשר. באפריל 1989 הדהים דן בן אמוץ את החברה הישראלית כאשר יזם מסיבת פרידה מתוקשרת מן החיים (הוא מת כעבור זמן קצר ממחלת הסרטן) שהוזמנו אליה כל ה'מי ומי'. התחושה היתה שאין זו מסיבה פרידה לבן אמוץ בלבד אלא מסיבת סיום נוסטלגית לדמותו של הצבר, על גלגוליו התרבותיים. העיתונאי יגאל סרנה כתב ימים ספורים לאחר מותו של בן אמוץ: 'לעתים, אולי בשל ההכחשה והדרך בה מחק דן את עברו, התגבש הרושם, כאילו מדובר במין ילדות גטו, משהו יהודי מביך, שפל רוח וגלותי מאד, אבל הזמן עושה את שלו בדרכו האכזרית, והארץ הצברית שהקימו דן וחברים אחרים הולכת ונדמית אט אט למה שנשאר מאחור, עד שכאשר אני שומע על בית תהילימזוגר נדמה כאילו סופר לי על בית תל-אביבי משגשג. השפע, היעדר האידאולוגיה, סוג של תרבויות נהנתנית'.
כעבור שלוש שנים, ב-1992, כאשר התפרסמה הביוגרפיה שכתב אמנון דנקנר על בן אמוץ ובה גילויים מזעזעים על עברו (נרמז בה שהוא שכב עם אמו וניצל קטינות מבחינה מינית), נהפכה האהדה הציבורית לבן אמוץ והנוסטלגיה למה שייצג לכתב האשמה מתלהם כלפי דור הצברים כולו. התחושה היתה שקוברים ולמעשה 'רוגמים' לא רק את בן אמוץ אלא גם את מיתוס הצבר.

עד למלחמת יום כיפור היתה מדינת ישראל "חברת חזון", המוכוונת למטרות לאומיות, ובראשן הצלת העם היהודי והקמת מדינה עברית עצמאית שתהיה אור לגויים. עם הזמן היא איבדה את התמימות ואת הסולידריות השבטית שלה, ונעשתה ביקורתית, מסוכסכת ואגוצנטרית יותר. כמובן שהתהליך לא היה הומוגני בכל המגזרים. אצל הדתיים הלאומיים, למשל, התרחש לפחות עד לעשור האחרון תהליך הפוך. אבל בקרב השכבה הוותיקה, המשכילה, החילונית והמבוססת חלה רגרסיה הולכת וגדלה שהואצה כתוצאה מאירועים ותהליכים מקומיים (מלחמות, הגירה, מתחים פוליטיים ועדתיים, ליברליזציה של השוק הכלכלי ועוד) ומאירועים ותהליכים גלובליים. כתוצאה מכך חלה תמורה עמוקה במעמדם ותדמיתם של מוסדות לאומיים, ובראשם המוסד הפוליטי והביטחוני, ובחשיבותם של ערכים שהיו מרכזים בהוויה הישראלית, כגון שירות לאומי, התנדבות, שימור התרבות העברית ועוד. כך נוצרה קרקע פורייה לצמיחתם של טיפוסים חברתיים חדשים. גולת הכותרת של התהליך היא קריסתו של מודל הצבר, שהיווה מגדלור ערכי במשך שנים רבות, והחלפתו במודל גלובלי יותר שבמרכזו היאפי/ת והבובו/אית.

זהו שינוי דרמטי, במונחים ישראלים, שרוב הישראלים מודעים להתרחשותו, רך בה בעת מדחיקים את משמעויותיו מרחיקות הלכת. אנו בנו ארצה לבנות ולהיבנות בה. אבל ספק אם דמות היאפי והבובו היו בתוכניות של דור המייסדים.

כל המגמות הפוסט-צבריות שהחלו לצבור תאוצה בשנות השמונים והתשעים התחזקו עוד יותר בעשור הראשון של המאה ה-21 - בעיקר בזכות ההשפעה הגוברת של הטלוויזיה והאינטרנט, העליה ברמת החיים וההחרפה בעימות עם הפלשתינים.
להלן נסכם בקצרה את התהליכים שהשפיעו על דמותו של הנוער הישראלי:
א. הפמיניזציה של החברה הישראלית, כלומר המעבר למודל מגדרי מרוכך יותר שהצמיח את האישה העצמאית והאסרטיבית ואת הגבר הרגיש.

ב. המיזוג הגובר בין עדות המזרח לעדות אשכנז, שהוליד את המעמד הבינוני החדש – 'האשכ-מזרחי'. מיזוג זה נותן את אותותיו גם בסגנון החיים הישראלי המשלב בין ים-תיכוניות לבין אמריקניזציה.

ג. ההיפתחות לחו"ל והגלובליזציה של ישראל. תהליך זה מתבטא בין השאר בנורמליזציה ובבנאליזציה של הנסיעה לחו"ל ובעיקר של הנופשונים במלונות הים התיכון ותאילנד; בחדירת רשתות שיווק בינלאומיות ובנהירת הצעירים אחר מותגים בינלאומיים.

ד. מהפכת התקשורת, שהפכה את הטלוויזיה (ובאופק גם את האינטרנט) ל'חלילן מהמלין' של הישראלים. הישראלים נעשו מכורים לתקשורת, וזו מייצרת עבורם זרם בלתי פוסק של גירויים, גיבורי תרבות ומודלים לחיקוי. שרוליק/ית עבר מ'מגש הכסף' ל'מסך הכסף'. חלומו היום להיות 'כוכב נולד' – רקדן, זמר, דוגמן, מגיש – ולזכות בתהילת 'הסלב'. מהפכת הטלקומוניקציה קוראת תגר על נורמות החינוך במשפחה ובבתי הספר, ועל מסורת קריאת הספרים והעיתונים. היא גם תורמת לחיזוקן של מיומנויות אודיו-ויזואליות וכישורים דרמטיים (משחק) בקרב הדור הצעיר.

ה. המעבר מתרבות לאומית-קולקטיבית, השמה דגש על קשיחות, הדחקת רגשות, הצנעת האינטימי ומסירות להגשמת החזון הציוני לתרבות אינדיווידואלית השמה את הדגש על חיטוט פסיכולוגיסטי, על הבעה גלויה של רגשות ועל התפתחות אישית.

ו. המעבר מכור היתוך ציוני אנטי-גלותי לפלורליזם תרבותי וללגיטימציה לזהות ממוקפת (ישראל-רוסי, ישראלי-דרוזי, ישראלי-חרדי, ישראלי-אתיופי וכיוצא באלה). אם מודל הצבר היה בעיקרו מודל של יהודי-אשכנזי-גברי-וותיק-מבוסס-משכיל-חילוני-מפא"יניק, המודל ה'שרוליקי החדש' ממזג בין מגדרים, עדות, מעמדות, ואוריינטציות דתיות, אידיאולוגיות ופוליטיות.

ז. היווצרות חיבורים מפתיעים בין תרבויות וסגנונות לכאורה רחוקים זה מזה - מעין קולאז' פוסט מודרני שבו 'הכל הולך עם הכל'. אחד הביטויים הישראלים המובהקים של התופעה היא עליית תרבות הניו-אייג' שהיא מעין מיזוג (פיוז'ן) בין פרויד, המהרישי, הרב קרליבך וחסידות ברסלב.

ח. התפתחות השוק החופשי וחברת השפע, ועליית האוריינטציה החומרנית, הנהנתנית, האגוצנטרית והקרייריסטית.

ט. התפתחות תרבות הפנאי והבידור והופעת דור של בליינים ו'סטייליסטים' המעמידים מודל הופכי 'לנזירים בחאקי'. הצעירים של היום אינם מבלים בשביל להתאוורר ולשוב רעננים לעבודה, אלא עמלים בשביל לבלות - בבתי קפה, במסעדות, במועדונים ובקניונים שפזורים בהמוניהם בכל חלקי הארץ.

י. החברה הציונית לבשה חאקי והצטיינה באסקטיות מופגנת וזלזול ביופי החיצוני-. ישראל אמנם רחוקה מאוד ביחס לתרבויות אחרות, בעיקר נוצריות, בזיקתה לנוי ולאסתטיקה אולם הכלכלה הקפיטליסטית מחנכת את הישראלים בתחום זה ומקנה להם רגישויות חדשות. לישראלים יש היום יותר כסף וזמן להשקיע במוצרי נוי ובטיפוח אישי וסביבתי, וכיוון שהם למדו ולומדים את הערך השיווקי של המוצר המצודד והמלוטש בעל האריזה המושכת הנטוע בסביבה נאה. סביבת המוצר נתפסת בעצמה כחלק מהמותג והדימוי של החברה, ומבטאת את עושרה, תחכומה ועדכניותה, ואת השירות היעיל ללקוח ומתן תשומת הלב לפרטים. בד בבד עם תהליך הקפיטליזציה, הולך ומשתלט העיצוב על כמעט כל תחום מחיינו ודוחק את האפרוריות החזותית של העידן הציוני. כחלק מהתופעה הולך וגדל מספר המוסדות שבהם ניתן ללמוד עיצוב כמקצוע וכתחביב (מכללות, בתי ספר וחוגים).
'השרוליקים' החדשים אינם 'משלומפרים' כדורות הצברים שקדמו להם אלא מעודכנים בצוו האופנה הגלובלי ('קוליים'), יצירתיים מאד בתחום ההופעה החיצונית (בגדים, נעליים, תספורות, פירסינג, קעקועים וכו') ובשדה עיצוב הפנים (בתי קפה, מועדונים וכו').

יא. מהפכת המידע והטכנולוגיה הממוחשבת הביאה לפריחת ההיי-טק הישראלי ולהפיכתה של מדינת ישראל לאחת המדינות הממוחשבות והטכנולוגיות ביותר בעולם (מחשבים אישיים, אינטרנט, טלפונים ניידים וכו'). למהפכת המחשב והטלקומוניקציה, ולצמיחתו של דור 'הסייברספייס' הישראלי, השפעה עמוקה על מעמדה המתערער של התרבות הלאומית הציונית. תרבות מטבעה מתפתחת באמצעות אוסף של מוסכמות וגירויים קטנים שיוצרים התניות, רגישויות וטעמים. המחשב והטלוויזיה, המייבאים מבול של גירויים אוניברסליים, שאינם תלויי גיאוגרפיה, אקלים, סורת ושפה המקומיים,מעמידים חלופה לגירויים הלאומיים הפרטיקולריים. אם האדם הוא תבנית נוף מולדתו, הצעירים בימינו נעשים בהדרגה תבנית נוף הטלוויזיה הרב-ערוצית והאתרים ברשת האינטרנט. השרוליקים החדשים חיים בעולם דיגיטלי (mp3, טלפונים סלולארים, וכו'), חושבים ומדברים 'מחשבית'.

יב. השתלטות המודל היאפי-גלובלי (תל אביבי בעליל), המורכב בישראל משלושה תת מודלים: יאפיות אורבנית-קרייריסטית-קפיטליסטית-נהנתנית על פי מודל גיבורי סדרת הטלוויזיה הפופולרית 'רמת אביב ג'; יאפיות בוהמיינית-רוחנית- קהילתית על פי מודל גיבורי סדרת הטלוויזיה הפופולרית 'פלורנטין', יאפיות מזרח תיכונית, שזכתה לכינוי העממי "ערספואטיות".

מה המשאלות הטיפוסיות לדור הפוסט צברי בישראל (הכוונה בעיקר לשכבה החילונית והמסורתית)? מטבע הדברים שהן אישיות, אגוצנטריות ופונקציונליות יותר מבעבר. אהבה, קריירה, כסף, פרסום. מן הסתם הן גם יותר ממוקדות מטרה. היום לא נוטים לחשוב לטווח רחוק וחיים את ההווה. זה לא אומר שצעירים בישראל לא חולמים חלומות גדולים. להיפך, חלומות גרנדיוזים עומדים בבסיס ההצלחה של חברות ההיי טק, המאכלסות יאפים רבים. אבל מבחינה אישית, היאפים לא מסתכלים יותר ממגמה קדימה. מי יודע מה יהיה איתי בעוד עשור ואפילו בעוד חודש - אומר היאפי. הבורסה יכולה לפול, אני יכול להפוך ממנהל למובטל, וכמובן בישראל אפשר למות מאיזה פיגוע או תאונת דרכים. בתחומי היצירה והאומנות זה עוד יותר בלתי צפוי ואנשים שזה מקצועם - חיים בתחושה מתמדת של חוסר וודאות.

אבל כאן נדרשת הבחנה חשובה בין דור האקס-צברים (ילידי שנות החמישים, השישים והשבעים) - שעדיין חבו בילדותם חוויות צבריות טיפוסיות, למשל בתנועות הנוער - לבין דור הצאצאים שלהם (ילידי שנות השמונים ואילך). הילדים גדלו ללא מאבקים, בעולם פתוח - יש שיאמרו יותר מדי פתוח - שבו כבר קשה לגבש שאיפות קונקרטיות. הם גם תלותיים יותר בהוריהם וחסרים את הפרספקטיבה החברתית המוקנית בקריאת ספרים.

בסקר שנערך ב-2007 נשאלו בני-הנוער מה היו רוצים להיות בעתיד. 62% ענו שהם היו רוצים להתפרסם, אבל רק 30% מאוד רוצים ו-32% רוצים. 92% רוצים להשפיע, מתוכם 60% מאוד רוצים בכך, 49% מאוד רוצים להיות עשירים ועוד 42% רוצים בכך. 92% מאוד רוצים ליהנות מהחיים ו-80% מאוד רוצים להגשים את עצמם

הפרסומאי שערך את הסקר אמר: "בני-הנוער רוצים להצליח, לא ברור להם תמיד עוד איך זה יקרה, אבל הם רוצים לעשות את זה. באופן מפתיע הרצון 'להתפרסם' נמצא יחסית נמוך בסולם הרצונות שלהם. זה פחות מעניין אותם. זה דור שגדל על אקזיטים של טייקוני היי טק וסדרות כמו 'מסודרים', דור בו כל אחד לפחות נולד לרקוד אם לא כוכב נולד בפני עצמו, דור שמצד אחד יש בו הרבה פלורליזם ופתיחות, ומן הצד השני קיבעון והליכה בתלם. הם כבר הרבה פחות מורדים בהוריהם, איכשהו מסתדרים עם בית-הספר ויודעים טוב כבר בגיל 14 שהם רוצים להצליח. בגיל צעיר יחסית הם מדברים על הגשמה, ביטוי עצמי, אושר ואהבה. אבל יש תחושה הרבה פעמים של אחד בפה ואחד בלב. הם אומרים שהם רוצים לקחת חלק, אך בפועל סומכים על המבוגרים, הם רוצים להשפיע אך מעדיפים להיות פאסיביים. הם רוצים בעיקר ליהנות".

אחד מסימני ההכר המובהקים ביותר של החיים היאפים הוא חוסר היציבות. אתה יודע את האזימוט הכללי שבו החיים שלך יתקדמו אבל אין לך מושג מה יהיה בדרך. לכן גם קשה ואולי בלתי אפשרי לגבש תחזיות ולהציב משאלות. אפילו ברמת היחסים האישיים והרומנטיים זה נעשה קשה מיום ליום. הרי בתקופתינו, כל זוג שני או שלישי מתגרש ומי יודע מה יהיה עם האישה או הבעל בעתיד. אפילו הנשים, שהיו בעבר סלע היציבות המשפחתית, הן היום "פצצות אנרגיה", עצבים וחוסר שקט מתמיד.

אין ספק שהיום משאלות לטווח הקצר והרחוק הן הרבה יותר חומרניות מבעבר. חשבון בנק מנופח, דירה רחבה, מכונית מפוארת וכו'. גדל פה דור צעיר שמודד את עצמו ואת האחרים קודם כל ולפני הכל בכסף. בסקר צריכה שנעשה לאחרונה (2008) בקרב בני נוער, ושפורסם בגלובס, נמצא כי: "מבחינת הדימוי העצמי, בני-הנוער נעים בין הרצון "להיות כמו כולם" לבין השאיפה להיות יוצא-דופן ומיוחד: הם יקנו חולצה כמו של החבר, אבל בצבע ייחודי."

כשנשאלו בני-הנוער בסקר מה הפרס בו הכי היו מעוניינים לזכות במבצע קיץ, עלתה חד משמעית תשובה אחת: 43% ציינו חופשה בחו"ל כפרס המועדף. 12% יעדיפו מחשב נייד, 6% חופשה בארץ, 4% יעדיפו כרטיס VIP להופעות, 4% אייפון, אחוז אחד רוצה אייפוד ו-25% ענו שכולם במידה דומה

איש הפרסום והשיווק אמר לעיתון: "בני-נוער מעריכים מותגים שעושים למענם. מבחינתם, פירסומת ייחודית היא נושא לשיחה ואירוע חוויתי. הם מחפשים מה לעשות בזמן הפנוי ובחופשים והם שמחים לקחת חלק באירועים שיווקיים. הם מעריכים את המותגים שעושים בשבילם אירועים כאלה ורוצים לחזור ולבקר באירועים. הם רוצים שירגשו, יפתיעו ויחדשו להם אבל במסגרות ההנאות שלהם (חברים, הופעות, מוזיקה, ים, קניות).

כאמור, ביאפי יש גם שובע ולכן אדישות. קשה לרגש אותו ולכן, גם המשאלות שלו הן לא איזה תקווה עזה להגשים חלום. למעשה גדל בישראל דור מפונק למדי שיש לו כבר הכל ולכן אין לו כלום. דור שקשה לרצות אותו ולרגש אותו. הסופרת ארנונה גדות המחישה את המאפיין הזה בשיר ילדים שכתבה ב-1984 וששמו: "להיות ילדה":

אני רוצה משהו / לא מפה / לא משם / לא כחול / לא קטן / לא גדול / לא מלוח / לא בסקויט / לא תפוח / משהו.....

מצד שני, יש במשאלות והחלומות היאפים גם משהו אמיתי, כן, חסר יומרה וצביעות. הרי היה גם לא מעט צביעות ויומרה תמימה בתעמולה הלאומית. זה היופי בספרים כמו זה של אשכול נבו. התפישה הארצית הזו משתקפת בשיר ילדים של יהודה אטלס – אחד ממשוררי הילדים המעולים ביותר בישראל, ומהיוצרים היותר חשובים בתחום הסבת שירי הילדים משירים מגויסים ופלקטים לשירים המדברים על העולם האמיתי של הילד. השיר נקרא "ורק לא אני":

1. קוסמת טובה / אם היתה באה אלי / ומרשה לי לבקש / רק בקשה אחת ודי - / הייתי מבקש
רק טבעת קסמים / שיכולה למלא בקשות / אפילו מליון פעמים.

2. אני רוצה, / אני ממש מת, / שיהיה לי כלב / שלי באמת. / ואם לא כלב / אז לפחות - / שאמא תוליד לי / אח או אחות.

3. (אני רוצה שפתאום)/ אני רוצה שפתאום, / ביריד עם המון אנשים, / יקראו ת'שם שלי ברמקול / ויגידו: גש מיד למודיעין!
/ אני רוצה שפתאום, / סתם באמצע העיר, / יגש אלי מישהו ויגיד: / אותך כבר מזמן רציתי להכיר!

אני רוצה שפתאום / יגלו לי סוד צבאי, / שאפשר לגלות / רק למישהו מאוד אחראי

אני רוצה שפתאום / יכתבו עלי בעיתון / וידפיסו מתחת לתמונה: / זה הילד שהציל את המדינה!

אני רוצה שפתאום / אני אשמע מישהו קורא: / בוא נלך, בוא נסע, בוא נטוס - / העיקר שמשהו כבר יקרה.

ביביליוגרפיה

ספרי עיון ומדע

  • אלמוג עוז, הצבר - דיוקן, עם עובד, 1997.
  • אלמוג עוז, פרידה משרוליק – שינוי ערכים באליטה הישראלית, אוניברסיטת חיפה וזמורה ביתן, 2004.
  • Almog, O. (2000). Sabra - The Creation of the New Jew. Berkeley: The University of California Press.)

מאמרים בכתבי עת ובספרים

  • אלמוג עוז, "אנדרטות לחללי מלחמה בישראל: ניתוח סמיולוגי", מגמות, ל"ד (2), 1992, 179.
    המאמר פורסם גם ב: אנוך יעל, הלר  דניאלה ושביט זאב (עורכים). דפוסי חברה בישראל, מגמות ליכוד ופירוד - מקראה, האוניברסיטה הפתוחה, 1994, 162; פז איריס (אוצרת) עיצוב זיכרון-חלק ב' (קובץ מאמרים בקטלוג התערוכה), הגלריה לעיצוב אסכולה, מרץ 1998, 50.
  • אלמוג עוז, "דת חילונית בישראל", מגמות, ל"ז (3), 1996, 314.
  • אלמוג עוז ובלייס דותן, "הפטריוט מת - יחי היאפי! מהפכת התרבות בעולם המערבי - האדם הגלובלי", כיוונים חדשים 18, יולי 2008, 66.
  • Almog, O. (1997). "The End of the Sabra Myth and the Decline of Zionist Theology", Israel Studies Bulletin, 13/1 (Fall): 8-16.
  • Almog O. (2008). "The Sabra Genome in the Israeli Mentality", Tikkun Magazine.

הערות שוליים

    צפה בתגובות  תגובות על האידיאולוגיה והתרבות הצברית בישראל (3)

    מלכה חגית

    שלום הייתי מעוניינת לרכוש לילדי את רביעיות המשחר של שנות השמונים . רביעיות פרחי הבר של ארץ ישראל ורביעיית ירושליים היכן אפשר למצוא.? תודה רבה
    יום רביעי ז' בתמוז תשע"ה 24 ביוני 2015

    בצלאל דהן

    is1940da@gmail.com
    מאמר מקיף ורב מידע לכול מי שלומד או מתעניין בתרבות הישראלית וההתקבלות בה. המאמר משלים את החוג להתקבלות של פרופ' זיוה בן פורת ויכול לסייע לכול התלמידים הלומדים אצלה. יתרה מכך, המאמר מוסיף נידבך על הבנת התרבות המערבית ויכול לסייע לתלמידי החוג לתרבות בספיר. מצויין.
    שבת ה' בסיון תשע"ה 23 במאי 2015

    ללא שם

    http://www.global-report.com/hanan/?l=he&a=343257
    יום שישי כ"ה בתמוז תשס"ט 17 ביולי 2009

    הוספת תגובה




     

     

    * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של "אנשים ישראל" לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.