דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
הוסף דירוג לספר 1 מדרגים

דפוסי הצבעה בחברה הדתית-לאומית

מפגינים בירושלים
מפגינים בירושלים
סימה זלצברג
גברים בהפגנה
גברים בהפגנה
סימה זלצברג
גברים בתפילת מנחה
גברים בתפילת מנחה
סימה זלצברג
כיפה סרוגה וזקן זיפים
כיפה סרוגה וזקן זיפים
סימה זלצברג
גבר בחליפה
גבר בחליפה
סימה זלצברג
גבר בחליפה
גבר בחליפה
סימה זלצברג
אם ובתה
אם ובתה
סימה זלצברג
גבר חובש כיפת שאנטי
גבר חובש כיפת שאנטי
סימה זלצברג
צעירה בחצאית מעל המכנסיים
צעירה בחצאית מעל המכנסיים
סימה זלצברג
צעירים בהפגנה בירושלים
צעירים בהפגנה בירושלים
סימה זלצברג
תלמידי הסדר
תלמידי הסדר
סימה זלצברג
אשר כהן

נוצר ב-6/23/2008

רקע

את ההיסטוריה הפוליטית האלקטוראלית של הציונות הדתית בתקופת המדינה ניתן לחלק לשתי תקופות עיקריות: תקופת היציבות הארגונית והמנהיגותית, מהקמת המדינה עד למהפך הפוליטי ב-1977 ותקופת הזעזועים והשינויים משנת 1981 ועד היום. אחד ממושגי המפתח להבנת ההבדלים בין התקופות הוא המושג 'מפלגת מחנה' שעליו יורחב בהמשך. בעוד שתקופת היציבות מזוהה עם תפקודה של המפד"ל כמפלגת-מחנה, הרי תקופת השינויים והזעזועים מזוהה עם אובדן מעמדה כמפלגת מחנה. 

הישגי המפד"ל ורשימות מתחרות מאז הקמת המדינה
כנסת שנים אחוזים מספר קולות מושבים תיאור והסבר לגבי מפלגות שזכו בקולות ציונים דתיים בהיקף משמעותי
1 1949     10 מפלגות הפועל המזרחי והמזרחי שותפות לחזית דתית מאוחדת עם אגודת ישראל ופועלי אגודת ישראל, המקרה היחיד בהיסטוריה של רשימה משותפת לכל המפלגות הדתיות
2 1951     10 המזרחי והפועל המזרחי מתמודדות בנפרד, הפועל המזרחי זוכה ל-8 מושבים והמזרחי ל-2 מושבים
3 עד 9 1955 עד1977     10 עד 12 מערכת בחירות 1977 מסיימת תקופה של יציבות ארגונית, תפקודית ואלקטוראלית שהחלה עם הקמת המדינה ושבה זכתה המפלגה בקביעות ב-10 מושבים לפחות ולא יותר מ-12 מושבים.
10 1981 4.9 95,932 6 פילוג עדתי שהתבטא בהקמת תמ"י; פילוג פוליטי שהתבטא בהקמת התחייה; מעבר קולות לליכוד, שהפך מכאן ואילך לגורם חשוב בהצבעת הדתיים הלאומים.
11 1984 3.5 73,530 4 על התחייה-צומת ותמ"י נוספו מפלגת ש"ס וכן מפלגת מורשה, שכללה את מצ"ד של הרב חיים דרוקמן ופועלי אגודת ישראל.
12 1988 3.9 89,720 5 על התחייה וצומת נוספו מולדת מימין ומימ"ד משמאל, שהתמודדה באופן עצמאי.
13 1992 5.0 129,663 6 לצד התחייה, שלא עברה את אחוז החסימה, ולצד צומת ומולדת, התמודדו עוד כמה רסיסי מפלגות ימין, דוגמת זו של הרב לוינגר.
14 1996 8.1 240,271 9 צומת הצטרפה לליכוד, התחייה נעלמה מהמפה הפוליטית ומולדת נותרה מפלגת הימין היחידה.
15 1999 4.2 140,307 5 בבחירות אלו קמה מפלגת האיחוד הלאומי שכללה את חרות (בראשות בני בגין), תקומה (פורשי המפד"ל) ומולדת.
16 2003 4.3 132,370 6 מפלגת האיחוד הלאומי כוללת את ישראל ביתנו בראשות ליברמן ובלי חרות (בראשות קליינר), שהתמודדה באופן עצמאי.
17 2006 כ-7 224,083 9 רשימה משותפת למפד"ל ולאיחוד הלאומי (מולדת, תקומה וסיעת אפי איתם ויצחק לוי)

1948-1977: מפלגת המחנה

"מפלגת מחנה" היא מפלגה המזוהה כמייצגת מחנה חברתי-תרבותי מוגדר בחברה. שתי תכונות מרכזיות הופכות מפלגה למפלגת מחנה: 

התכונה האחת היא העובדה שאף מפלגה אחרת במערכת הפוליטית לא מתיימרת ולא מנסה לייצג את המחנה המוגדר. כלומר, אין ניסיון משמעותי של מפלגות אחרות לפנות אל חברי המחנה בגיוס תמיכה פוליטית. למפלגה יש מעין בלעדיות בעצם הפנייה אל המשתייכים למחנה במטרה לזכות בתמיכתם בבחירות; 

התכונה השנייה, המשלימה, היא תמיכתם במפלגה של רוב גדול מבין המשתייכים למחנה. ואכן, בהנחה שהיקף הדתיים שאינם חרדים הוא כ-12% ניתן לראות עד 1977 שהמפד"ל זוכה בקביעות להישגים של 10-12 מושבים (כלומר מרבית הציונים הדתיים בוחרים בה). באותן שנים במערכת הפוליטית אין ניסיון משמעותי להציב לה חלופה אחרת הטוענת לייצוג המחנה הציוני הדתי.

תקופת מפלגת המחנה היא תקופת יציבות בכל ההיבטים המשמעותיים של המציאות הפוליטית: 

במישור המנהיגות ניתן לראות יציבות רבת שנים המשתקפת במנהיגותו של משה חיים שפירא, מנהיג הפועל המזרחי בעבר, ומנהיג המפד"ל מאז הקמתה בשנת 1956, עד למותו בשנת 1970. למרות השינויים הטבעיים המתרחשים בכל מפלגה, פועלים לצידו של שפירא נציגים פוליטיים קבועים כשהבולטים הם יוסף בורג, זרח ורהפטיג ויצחק רפאל.

במישור הארגוני המפד"ל, שקמה בשנת 1956, ממשיכה לפעול כשילוב של שתי מפלגות הציונות הדתית בעבר – המזרחי והפועל המזרחי. אומנם בשנת 1951 התמודדו שתי הרשימות בנפרד אולם יש לראות בכך את היוצא מהכלל המלמד על הכלל, לאמור: יציבות ארגונית הנמשכת משנת 1956 ועד 1977.

במישור האלקטוראלי ניכרת היציבות בהישגים קבועים כמעט ללא שינוי: הישגיה של המפד"ל מעולם לא פחתו מ-10 מושבים, וגם זאת רק פעם אחת ויחידה בשנת 1973, ומעולם לא עלו על 12 מושבים. הישגים אלה מבהירים שאכן רוב המזהים עצמם כציונים דתיים תמכו במפלגה באופן קבוע למדי.

במישור התפקודי ניתן להצביע על יציבות בכמה הבטים:

ראשית, המפלגה השתתפה באופן קבוע בקואליציות עם מפא"י, מה שידוע בכינוי 'הברית ההיסטורית' שראשיתה עוד בתקופת הישוב. אומנם במהלך התקופה התפתחו לא מעט משברים והמפד"ל אף פרשה מהקואליציה לתקופה של כשנה וחצי (במשבר 'מיהו יהודי?' בשנת 1958), אולם הכלל של שותפות קואליציונית ניכר בצורה ברורה.

שנית, המפלגה נטתה לראות את תפקידיה המרכזיים בשימור המחנה הציוני-דתי ובמאמצים לחיזוק והעמקת אופייה היהודי של המדינה. המטרה הראשונה הושגה בעיקר באמצעות מערכת החינוך הממלכתית-דתית. המטרה השנייה הושגה באמצעות השותפות הקואליציונית עם מפא"י. אמנם הדבר היה כרוך במחלוקות ומשברים פוליטיים סביב סוגיות דת ומדינה, אך בסיכומו של דבר המפד"ל יכולה להתגאות בהישגים לא מעטים, גם אם רובם היו כרוכים בפשרות פוליטיות.

אין להבין את המושג 'מפלגת מחנה' כאחידות והומוגניות שבתוכה אין מחלוקות. זרמים וגישות שונות במגוון נושאים ניכרו בציונות הדתית מראשית התארגנותה הפוליטית בתחילת המאה ה-20. כך, למשל, המתח סביב המגמות הסוציאליסטיות של הפועל המזרחי מול המחנה הבורגני, או הויכוח לגבי שיתוף הפעולה עם הציונות הסוציאליסטית לעומת הרביזיוניסטים.

תפקודה היציב של המפד"ל כמפלגת מחנה התאפשר באמצעות טכניקה פוליטית של 'סיעתיות ממוסדת'. לגוונים השונים בתוך הציונות הדתית ניתנה אפשרות להתארגנות ממוסדת והמפלגה הייתה בפועל מעין פדרציה של מפלגות וסיעות שהתלכדו במפד"ל על רקע זהות אידיאולוגית ואינטרסים שהייתה חזקה יותר מההבדלים בין הסיעות השונות.

לסיכום, את התקופה הנזכרת לעיל מאפיינים מספר תופעות ותהליכים מרכזיים: 

ראשית, המפד"ל התרכזה במהלכים שנועדו לשמר את המחנה הציוני הדתי, במיוחד ובעיקר באמצעות הקשר למערכת החינוך הממלכתית-דתית. 

שנית, המפד"ל התמקדה בניסיון לקדם ולחזק את אופייה היהודי של המדינה מנקודת המבט שלה, היינו מתן מעמד רשמי וחוקי לצביונה היהודי-דתי של מדינת ישראל. האמצעי הבולט להשגת מטרה זאת היה חקיקה דתית כשגולת הכותרת שלה היא: חוק שיפוט בתי הדין הרבניים; חוק שעות העבודה והמנוחה; חוק חינוך ממלכתי המבטיח עצמאות לחינוך הממלכתי הדתי; חוק הכשרות במקומות ציבוריים; תיקון חוק השבות בשנת 1970.

ככלל, בתקופה זו התנהל השסע הדתי-חילוני על פי דפוסי הפוליטיקה ההסדרית, היינו שני השחקנים המרכזיים – מפא"י והמפד"ל – הסדירו את המאבק על מעמד הדת במדינה באמצעות מערכת מגוונת של פשרות והסדרים. 

1981 ואילך: דעיכת המפד"ל

כפי שניתן לראות מטבלה 1, המפד"ל לא איבדה את מעמדה כמפלגת מחנה באיטיות ובהדרגה אלא במהלך חד וברור - במערכת בחירות אחת בשנת 1981. מהישג של 12 מושבים היא איבדה מחצית מכוחה והשיגה רק 6 מושבים. 

במערכת הפוליטית קמו לה שתי חלופות שפנו באופן ישיר אל הבוחרים הציונים הדתיים והציבו עצמן כחלופות הראויות למפד"ל: התחייה שאחד ממרכיביה היו יוצאי גוש אמונים דוגמת חנן פורת, גרשון שפט, בני קצובר והרב ולדמן; תמ"י בראשות אהרן אבוחצירה שהיה עד אז מהדמויות הבולטות במפד"ל. שתי המפלגות ייצגו תהליך שסימניו ניכרים עד היום – נטישת המפד"ל על רקע מדיני-בטחוני ועל רקע עדתי.

בבחירות 1984 נוספה על התחייה רשימת מורשה שהייתה ניסיון מעניין לחבר בין פלג ציוני דתי בראשות הרב חיים דרוקמן ופועלי אגודת ישראל. באותה שנה קמה ש"ס שעתידה במשך השנים להחליף את תמ"י כמייצגת הזהות העדתית של המסורתיים והדתיים. מאז רבים מהמזרחיים המזוהים כדתיים שאינם חרדים מעדיפים לתמוך בה ולא במפלגות הציוניות-הדתיות.

בבחירות 1988 המשיכה מגמת הפיצול הפוליטי. כתגובת נגד למה שנחשב להקצנה פוליטית של המפד"ל קמה תנועת מימ"ד שאומנם לא עברה את אחוז החסימה אך קיבלה מספיק קולות שערכם שווה למושב בכנסת. במהלך השנים בחרה מימ"ד לחבור למפלגת העבודה ובמערכות הבחירות האחרונות הרב מלכיאור הוא נציג קבוע של מימ"ד ברשימת העבודה. באותה עת קמה גם רשימת מולדת בראשות רחבעם זאבי שזכתה בקביעות לקולות ציונים דתיים רבים.

בשנות התשעים עלתה מגמת הנטישה של המפד"ל מדרגה, והדבר התבטא במספר פרישות נוספות של בכירים במפלגה, ובראשן פרישתם צבי הנדל ואורי אריאל, שהקימו את תקומה (קודם לכן זו היתה סיעה בתוך מהאיחוד הלאומי). נראה כי הסמל הבולט של התפוררות המפד"ל הוא העובדה ששני אנשים שהיו מנהיגיה, הרב יצחק לוי ואחר כך אפי איתם, פרשו מהמפד"ל וכיום (2008) הם מובילים את סיעת אח"י – ארץ, חברה יהדות – בתוך הרשימה המשותפת.

לקראת הבחירות לכנסת ה-17 בשנת 2006 נעשה ניסיון נדיר לאחד את כל הפלגים הציונים הדתיים הקיימים – המפד"ל, מולדת, תקומה ואח"י – כהקדמה אפשרית לאיחוד הציונות הדתית. בחירות אלו ינותחו בהרחבה להלן. עד כה, שנתיים לאחר הבחירות, אין שום סימן לאיחוד מחודש של פלגי הציונות הדתית. סיעת אח"י ארגנה מפקד בוחרים כצעד מקדים לאיחוד, אך כול הסיעות האחרות יצאו נגדו והמפד"ל נראית כמתארגנת להתמודדות עצמאית כפי שעשתה בעבר. העיתונות הציונית הדתית מלאה בביקורת ובביטויי אכזבה מחוסר היכולת לאחד את כוחות הציונות הדתית. האכזבה ניכרת גם בהישגים נמוכים בכל הסקרים המודדים את כוחה של המפלגה הפוטנציאלית (המאוחדת) כיום. 

הבחירות לכנסת ה-17 בשנת 2006

בבחירות לכנסת השבע-עשרה ב-2006 ניתן להצביע על מספר נקודות משמעותיות ביחס למעמדה של המפד"ל:
ראשית, לראשונה בהיסטוריה הפוליטית שלה בחרה המפד"ל שלא להתמודד באופן עצמאי. המפד"ל הצטרפה לרשימה מאוחדת (להלן: ר"מ) עם האיחוד הלאומי שאליה הצטרפו גם מולדת ושתי הסיעות, תקומה ואח"י, שפרשו בשנים האחרונות מהמפד"ל.

שנית, מבין תשעה חברי הכנסת של הרשימה המשותפת, רק שלושה הם נציגי המפד"ל לעומת שישה של האיחוד הלאומי. זהו ההישג הנמוך ביותר אי פעם של המפד"ל (השיא השלילי הקודם של ארבעה חברי כנסת נרשם בשנת 1984).

ולבסוף, זו הפעם הראשונה מאז 1977 שרשימה בעלת אופי ציוני דתי מובהק התמודדה בבחירות מבלי שתתמודד מולה רשימה ציונית דתית אחרת, או רשימה שיש בה מרכיב ציוני דתי חשוב הפונה באופן מובהק לאוכלוסייה הציונית הדתית. 

הרשימה המאוחדת: הצלחה או כישלון?

התוצאות מול מערכת הציפיות

בחינה וההערכה של הישגי הר"מ יכולה להיעשות מנקודות מוצא שונות. מנקודת המוצא של מערכת הציפיות והתקוות של מנהיגיה ופעיליה מדובר בכישלון ברור, שהרוב מודים בו (על סמך שיחות רבות שקיימנו). 

במהלך מערכת הבחירות הצהירו רבים על שאיפתם להחליף את הליכוד ולהגיע להישגים גבוהים בהרבה ממה שהושג לבסוף, דוגמת ההישג של חמישה עשר מושבים. גם אם ניתן לראות בכך ציפיות יתר האופייניות למערכת בחירות, ההישג המינימאלי שעליו הצהירו רבים הוא מספר דו-ספרתי של מושבים - כשלרוב התכוונו לשנים-עשר מושבים לפחות. 

האכזבה ניכרה גם בתגובות הראשונות לאחר שנודעו תוצאות המדגמים סמוך לפרסום תוצאות האמת. כך, לדוגמה, צוטט אורלב כמי שאמר ש"התוצאה לא מסתדרת עם מה שראינו בשבועות האחרונים בשטח". בכל מקרה, מנקודת מבטה של המפד"ל, שזכתה בייצוג צנוע של שלושה מושבים בכנסת, מדובר בכישלון אלקטוראלי מהדהד. מנהיג המפד"ל זבולון אורלב תיאר את התוצאות כ"החמצה גדולה מאוד", תוך מתיחת ביקורת נוקבת על שותפיו לר"מ ועל תהליכים שונים העוברים על הציונות הדתית.

התוצאות מול אוכלוסיית היעד

נקודת מוצא שניה לבחינת הישגי הר"מ בבחירות 2006 היא תפיסת כלל האוכלוסייה הדתית שאיננה חרדית כאוכלוסיית יעד של הר"מ. מנהיגי המפד"ל בעבר ומנהיגי הר"מ כיום הצהירו מספר פעמים על שאיפתם לפנות אל ציבור רחב – בעיקר המסורתי - מעבר לגבולות הציבור הציוני הדתי. המפלגה אף הציגה מספר פעילים ואנשי ציבור תחת הכינוי "חילוניים תומכי הימין". על רקע זה ברורה תחושת הכישלון שהרי הר"מ השיגה רק כ-7% מכלל הקולות ומעט יותר מ-8% מקולות הציבור היהודי, שעה שחלקו של המגזר הדתי לאומי באוכלוסיה היהודית גבוה יותר. (על ממדי המגזר הדתי-לאומי ראו בערך "גבולות וממדי המגזר הדתי לאומי").

התוצאות מול הישגי המפד"ל ב-1996 וב-2003

נקודת מוצא שלישית לבחינת הישגי הר"מ בבחירות 2006 היא השוואה למקרה האלקטוראלי היוצא מהכלל של הבחירות לכנסת הארבע-עשרה בשנת 1996. המפד"ל זכתה אז בתשעה מושבים ונתמכה על ידי כ-240,000 מצביעים שהיוו 8.1% מכלל הקולות. יש להעריך הישג זה על רקע העובדה שאחוזי ההשתתפות הכלליים עמדו אז על קרוב ל-80% ובבחירות התמודדה מפלגת מולדת שהשיגה 2.4% מהקולות. 

מאז ועד לבחירות 2006 גדל פנקס הבוחרים בלמעלה מ-25%, מ-4 מיליון לערך ל-5 מיליון. בהתבסס על גידול דומה בקרב אותם 240,000 תומכי המפד"ל ב-1996 אנו מגיעים לפוטנציאל אלקטוראלי של כ-300,000 מצביעים לפחות. פוטנציאל זה גדול עוד יותר אם נביא בחשבון את מצביעי מולדת ב-1996. 

כפי שנראה בהמשך, לא ניתן לתלות את הדברים בירידה הדרמטית באחוזי ההצבעה בבחירות 2006. אחוזי ההשתתפות בקרב הציבור הציוני הדתי דווקא נותרו יציבים לעומת ירידה משמעותית בקרב כלל הבוחרים, מה שמגדיל עוד יותר את הפוטנציאל האלקטוראלי.

מנקודת מוצא של בחינת מספר המושבים בהשוואה לכנסת הקודמת, ניתן לראות את תוצאות בחירות 2006 כירידה מזערית בלבד הקרובה לשימור כוחה של הציונות הדתית: ב-2003 זכתה המפד"ל בשישה מושבים והאיחוד הלאומי זכה בארבעה מושבים במסגרת הרשימה המשותפת עם ישראל ביתנו, היינו עשרה מושבים ב-2003 שהפכו לתשעה ב-2006, ירידה קלה היכולה להיחשב כקרובה לשימור הכוח.

הנה כי כן, בניגוד להערכות הראשונות שנעשו מיד לאחר הבחירות, הרשימה המשותפת לא נכשלה. למעשה, מהבחינה האלקטוראלית, הרשימה המשותפת עלתה בהשוואה לבחירות בשנת 2003. הכיצד? חלק ניכר מתחושת הכישלון האלקטוראלי נשען על ההערכה שעשרת המושבים המשותפים למפד"ל ולאיחוד הלאומי משנת 2003 הושגו כנובע מתמיכת מצביעים ציונים דתיים. אולם מהשוואת קלפיות התברר שתמונת המציאות שונה לחלוטין. למעשה, ארבעת חברי הכנסת של האיחוד הלאומי משנת 2003 נבחרו, בחלקם הגדול, על ידי תומכי ישראל ביתנו בהנהגת אביגדור ליברמן.

שיעורי ההצבעה בריכוזים מובהקים של אוכלוסיה דתית-לאומית

שיעורי ההצבעה הכלל ארציים בבחירות 2006 ירדו ב-5.7% בהשוואה לשיעורי ההצבעה בבחירות 2003 (מ-68.9% ל-63.2%). נתון זה מחדד ומדגיש לכאורה עוד יותר את כישלון הרשימה המשותפת, כיוון ששיעורי ההשתתפות בקרב ציונים דתיים נותרו יציבים, מה שהיה אמור להעניק להם יתרון בבחירות האחרונות. בטבלה 2 להלן מוצגים שיעורי ההשתתפות בכל 139 הקלפיות שבהן זכתה הר"מ ברוב מוחלט של למעלה מ-50%. מהנתונים עולה בצורה ברורה שיש קשר הדוק בין תמיכה במפלגה לבין שיעורי השתתפות גבוהים: ככל שהתמיכה במפלגה עולה, עולים שיעורי ההשתתפות, וככל שהתמיכה יורדת, יש ירידה בשיעורי ההשתתפות. 

שיעורי הצבעה בקלפיות, שבהן זכתה האיחוד הלאומי - מפד"ל ברוב הקולות, 2006
שיעור המצביעים לאיחוד לאומי - מפד"ל מתוך כלל המצביעים בקלפי מספר הקלפיות שיעורי המצביעים בקלפיות  מתוך כלל בעלי זכות הבחירה בקלפיות אלה
80% ומעלה 25 86.46
70% עד 80% 46 83.63
60% עד 70% 33 79.20
50% עד 60% 35
75.93
סה"כ קלפיות, בהן שיעור ההצבעה לאיחוד לאומי - מפד"ל עלה על 50% מהמצביעים בקלפי 139 בין 75.93 ל-86.46


טבלה 3 להלן עורכת השוואה בין 132 קלפיות מהבחירות הקודמות ב-2003 ל-139 קלפיות מבחירות 2006. המכנה המשותף לכל הקלפיות הוא שהן מזוהות באופן מובהק עם אוכלוסייה ציונית דתית ושבכולן זכו שתי הרשימות יחדיו (ב-2003) והרשימה המשותפת (ב-2006) ברוב מוחלט של למעלה מ-50% מהקולות. בהקשר זה יודגש כי קיימת חפיפה כמעט מלאה בין שתי קבוצות הקלפיות הכוללות ישובים דתיים מעבר לקו הירוק; ישובים קהילתיים, מושבים וקיבוצים דתיים בתחומי הקו הירוק ומספר קלפיות עירוניות.

מהנתונים עולה המסקנה, שלא חל שום שינוי בשיעורי ההשתתפות של הציבור הציוני הדתי והם נותרו יציבים לעומת ירידה של קרוב ל-6% בקרב כלל המצביעים. חבר הכנסת צבי הנדל הצהיר כי מסקר שערכה המפלגה התברר שבקרב תומכיה שיעור ההצבעה עומד על כ-90%. 

קביעה זו מקבלת אישוש מבדיקת המספרים המוחלטים: בהתייחס הן למספר בעלי זכות ההצבעה הן למספר הבוחרים בפועל ניכר שמספר הבוחרים הפוטנציאליים בקלפיות הציוניות הדתיות המובהקות עלה בהיקפים מרשימים הקרובים ל-20% מאז מערכת הבחירות הקודמת. 

בהקשר זה יש לזכור שמספר המצביעים הכולל בבחירות 2006 היה כמעט זהה למספר המצביעים בפועל ב-2003, זאת כתוצאה מהירידה בשיעורי ההשתתפות הכלל ארציים (ב-2003 הצביעו בפועל 3,148,364 בוחרים וב-2006 הצביעו בפועל 3,137,064 בוחרים). נתון זה מבהיר שלמפלגה היה יתרון יחסי שהיה אמור להעניק לה כוח אלקטוראלי גדול יותר, מה שלכאורה מחדד עוד יותר את תחושת הכישלון.

עם זאת חשוב לזכור, שבקרב הציבור הדתי-לאומי שמרה הרשימה המשותפת על כוחה. הציפייה להגדלת מספר המושבים בכנסת כתוצאה מהאיחוד בין שתי הרשימות לא הביאה בחשבון את העובדה כי חלק ניכר מתומכי האיחוד הלאומי בבחירות 2003 לא היו דתיים לאומיים כי אם חילונים בעלי עמדה מדינית ימנית, אשר הצביעו בבחירות 2006 למפלגת "ישראל ביתנו" בראשותו של אביגדור ליברמן. 

השוואה בין קלפיות, שבהן היה רוב למפלגות האיחוד הלאומי והמפד"ל* בבחירות לכנסות ה-16 וה-17
  בחירות לכנסת ה-16 (2003) בחירות לכנסת ה-17 (2006)
פירוט הקלפיות 132 קלפיות שבהן המפד"ל והאיחוד הלאומי זכו יחדיו ביותר מ-50%
139 קלפיות שבהן הרשימה המשותפת זכתה ביותר מ-50%
בעלי זכות הצבעה 53,476 63,673
(עלייה של כ-19%)
בוחרים בפועל 43,434 51,938
(עלייה של כ-19%)
אחוזי השתתפות 81.22% 81.57%
שיעור המצביעים לאיחוד הלאומי ולמפד"ל (או לרשימה המשותפת) מתוך כלל המצביעים בקלפיות אלה מפד"ל: 46.10
האיחוד הלאומי: 21.28
2 הרשימות יחד: 67.38
רשימה משותפת: 68.73
מספר המצביעים  לאיחוד הלאומי ולמפד"ל (או לרשימה המשותפת) בקלפיות אלה מפד"ל: 19,677
האיחוד הלאומי: 9,086
2 הרשימות יחד:
28,763
רשימה משותפת:
35,712
(עלייה של כ-24% במספר התומכים בהשוואה ל-2003!)
הערה קיימת חפיפה כמעט מלאה בין 132 הקלפיות של 2003 לרשימת 139 הקלפיות של 2006.

ביביליוגרפיה

ארכיונים ומאגרי מידע

  •  נתוני ועדת הבחירות המרכזית. 

כתבות ומאמרים בעיתונות

  • קרני יובל, "יש אצלנו אנשים הזויים שחיים באוטיזם אידיאולוגי", ידיעות אחרונות, המוסף לשבת, 19.5.2006, 8.
  • כהן אשר, "כתום דהוי", nrg, 29.3.2006. 

אתרי אינטרנט

הערות שוליים

    הוספת תגובה




     

     

    * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של "אנשים ישראל" לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.