דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
הוסף דירוג לספר 6 מדרגים

פרק 1: מדיניות קליטת תלמידים יוצאי אתיופיה במערכת החינוך

ילדים
ילדים
אראלה יריב
ילדה
ילדה
אראלה יריב
ילדים בשכונה
ילדים בשכונה
אראלה יריב
סטודנטית
סטודנטית
נתיב רחמים, רחל זילברמן
באוניברסיטת חיפה
סטודנטים
סטודנטים
נתיב רחמים, רחל זילברמן
באוניברסיטת חיפה
תמר אלמוג

מאמר זה עובד ושוכתב בהתבסס על המקורות המופיעים ברשימה הביבליוגרפית.


נוצר ב-7/7/2008

כללי

מדינת ישראל היא ארץ קולטת עלייה מאז היווסדה. מוסדותיה אמורים להיות בעלי ניסיון עשיר בקליטת עלייה בכלל, ועלייה ממדינות מתפתחות בפרט. קליטת עולי אתיופיה חייבה היערכות מקדימה של משרדי הממשלה והמוסדות הרלוונטיים, לצורך מתן פיתרונות דיור, תעסוקה, רווחה, בריאות, שירותי דת וכמובן חינוך. בערך זה נתמקד במדיניות הקליטה של עולי אתיופיה, כפי שבאה לידי ביטוי במערכות החינוך השונות.

שילוב באמצעות פיזור

מדיניות הקליטה הממשלתית דגלה בשילובם של עולי אתיופיה בחברה הישראלית, באמצעות פיזורם ביישובים ותיקים המוגדרים כבעלי חוסן חברתי-כלכלי בינוני. בפועל, נוצרו ריכוזים גדולים יחסית של משפחות עולים, במספר קטן של יישובים ושכונות, המאופיינים בחתך חברתי-כלכלי נמוך. בהתאם לכך, גם מוסדות החינוך בשכונות אלה מתאפיינים, בדרך כלל, ברמת לימודים נמוכה.

להתכנסות ביישובים מסוימים הייתה השלכה ישירה על ריכוז התלמידים יוצאי אתיופיה. בסוף שנת 2000, לפי נתוני משרד החינוך, כשני-שלישים (65%) מכלל התלמידים יוצאי אתיופיה התרכזו בשש ערים: נתניה, רחובות, באר-שבע, אשקלון, חדרה ואשדוד.

"מדיניות המכסות" של משרד החינוך

כמו בתחום הדיור, מדיניות הקליטה הממשלתית המוצהרת בתחום החינוך, חתרה לשלב את הדור הצעיר של עולי אתיופיה, בדרך של ניתוב קבוצות קטנות של תלמידים למוסדות חינוך ישראליים ותיקים. ברוח מדיניות זו, הינחה משרד החינוך בעבר את הרשויות המקומיות למנוע ריכוז תלמידים יוצאי אתיופיה בשיעור הגבוה מ-30% מכלל תלמידי בית-הספר ומ-25% מתלמידי הכיתה.

במשרד החינוך ייחסו חשיבות ראשונה במעלה לנושא הפיזור, ולכן הורו כי במקומות שבהם יש ריכוז גבוה של ילדים ממוצא אתיופי, הם יוסעו לבתי-ספר שאינם במקום מגוריהם, או יופנו לבתי-ספר ממלכתיים חילוניים, בהתאם להעדפת ההורים .

מאחורי הפיזור עמדו גם שיקולים ענייניים. התלמידים העולים נזקקו לסיוע ברכישת השפה, ובהשתלבות בלימודים ובחברה. פיזורם על-פני מספר גדול של מוסדות חינוך, היה אמור לסייע בהפחתת העומס על המערכת.
אך למרות שהיעדים הוגדרו וננקטו צעדים לפיזור, חוקרים וגורמים שונים הנוגעים בדבר מצביעים זה זמן רב על תמונת מציאות שונה: מרבית התלמידים יוצאי אתיופיה מרוכזים במספר מצומצם של מסגרות חינוכיות, ומופרדים משאר התלמידים. מצב זה הוביל לטענות רבות על אפליית עולי אתיופיה במערכת החינוך (ראו בהמשך).

מדיניות המכסות של משרד החינוך בוטלה בדצמבר 2002, בעקבות עתירה לבג"ץ של אב עולה מאתיופיה שבנו לא התקבל לבית-ספר יסודי בחדרה, ועל-פי חוות-דעת היועץ המשפטי לממשלה. פרקליטו של העותר בירך על ההחלטה, תוך שהוא מאשים את משרד החינוך בשיקולים שעל גבול הגזענות ("העיקרון היחיד לקבלת תלמיד לבית-הספר, היה צבע עורו ולא יכולתו האישית"). יצוין כי עוד קודם לביטול הרשמי, לא יושמה ההנחיה באופן גורף, ועל-פי-הרוב הייתה נתונה לשיקולים מקומיים ובית-ספריים.

מדיניות הפיזור של תלמידי המגזר בין בתי-ספר שונים באותה רשות מקומית, נקבעת לרוב על-ידי העומדים בראשה. יש רשויות עם שיעור גבוה של תלמידים יוצאי אתיופיה במוסדות החינוך שלהן, ויש רשויות הנעזרות בהסעות על-מנת לפזרם בין מספר בתי-ספר.

בחוזר מנכ"ל משרד החינוך ממאי 2004, נמסר על הפסקת השימוש במכסות כגורם בשיבוצם וברישומם של תלמידים בני העדה האתיופית, עולים כילידי הארץ, בכיתות או בבתי-ספר. "אין למנוע מהורי תלמיד בן העדה האתיופית לרשום אותו לבית-הספר, בשל חלקם היחסי או מספרם של בני-העדה מתוך כלל התלמידים", נאמר בחוזר. "עם זאת...ייעשה מאמץ ויינקטו פעולות להכוונת התלמידים יוצאי אתיופיה, בהסכמת הוריהם, למוסדות חינוך שיש בהם אינטגרציה ראויה."

ממחקר של מכון ברוקדייל שנעשה שנת 1994, בנושא היערכות של בתי ספר יסודיים לקליטת תלמידים עולים מאתיופיה, עולה, כי בתי-הספר בהם אחוז התלמידים יוצאי אתיופיה בינוני (15%-29%), מתמודדים בצורה הטובה ביותר עם קליטתם. יש הטוענים כי שורש הבעיה אינו הריכוז הגבוה של העולים, אלא אי-היכולת של המוסד החינוכי להקצות להם משאבים אנושיים וחומריים.

עמדת מרכז ההיגוי של יוצאי אתיופיה בסוגיית הפיזור

ביוני 2006, במכתב למרכז המחקר והמידע של הכנסת, כתב דוד מהרט, מנהל מרכז ההיגוי של יוצאי אתיופיה במערכת החינוך, בין היתר, כי מערכת החינוך אמורה למלא תפקיד מרכזי בהפעלת כור ההיתוך הישראלי. זאת, בתוקף ייעודה כמנגנון שוויוני לכל פלחי האוכלוסייה, הן מבחינה חברתית והן מבחינת פיתוח משאבי התלמידים ומתן הזדמנות שווה לכל. הדרך הטבעית להשגת המטרה היא באמצעות הקמת מסגרות חינוכיות המושתתות על אינטגרציה חברתית ולימודית, ולצורך זה חשוב לממש את עיקרון פיזור התלמידים. במסגרת עיקרון זה, חשוב שהחברה הקולטת תראה בקליטת התלמידים העולים, אתגר ולא בעיה.

מהרט הציע לבטל אזורי רישום לבתי-ספר יסודיים, ולגייס משאבים למימון הסעות תלמידים למוסדות חינוך מחוץ לאזורי הרישום ומחוץ לרשות המקומית. עם זאת, הוא קרא להיענות בחיוב להורים המבקשים שילדיהם ילמדו קרוב לקהילה שהם מתגוררים בה, משום שהנסיעה לבתי-ספר מרוחקים גורמת לקשיים במשפחה.

מדיניות המכסות כמס שפתיים

רבים ממנהיגי הקהילה האתיופית, טוענים כי נעשה שימוש לרעה במדיניות המכסות. העירפול המכוון שנקט משרד החינוך בנושא, הביא לשימוש אינטרסנטי בהגבלת מספרם של יוצאי אתיופיה בבתי-הספר. לדבריהם, ההוכחה החותכת למדיניות המעורפלת מצויה בדו"ח של מרכז מחקר ומידע בכנסת (2001), שם נכתב במפורש: "למשרד החינוך אין מדיניות קבועה לפיזור התלמידים עולי אתיופיה באותה הרשות בין בתי-ספר שונים, והמדיניות נקבעת לרוב על ידי הרשות המקומית".

לטענתם, הדבר מעיד על כך שמשרד החינוך ראה במדיניות המכסות מס שפתיים, מבלי יכולת או רצון לאכוף אותה בפועל. בדיעבד, גם נציגי משרד החינוך מודים שמדיניות המכסות במתכונתה הנוכחית הייתה צריכה לעבור מן העולם. "אני יכול להבין את העניין החמור בנושא האפליה ואני מקבל אותו", אמר עמיהוד בהט, מנהל אגף קליטת עליה במשרד החינוך (קל"ע) לכתב מגזין "קו האופק" - ביטאון אגודה ישראלית למען יהודי אתיופיה, "לא יכולה להיות במדינה כמו שלנו אבחנה בין אדם לאדם על בסיס צבע עור".

מוסדות חינוך מרובי תלמידים יוצאי אתיופיה

ממחקרים ומפרסומים עדכניים בכלי התקשורת עולה, כי בכמה יישובים בארץ יש בתי-ספר עם רוב של תלמידים ממוצא אתיופי. על-פי אחד הפרסומים (הארץ, 30.5.2006), חלקם ממוקמים בשכונות שרוב תושביהן יוצאי אתיופיה, ואילו באחרים הסיבה לכך הייתה הימנעות הורים לילדים שאינם ממוצא אתיופי מלרשום את ילדיהם לאותם בתי-ספר.

ממחקר של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, נכון ל-2008, עולה שבבתי-הספר היסודיים בהם לומדים בני העדה האתיופית, הם מהווים 24.8% בממוצע מכלל התלמידים במוסד, בשעה ששיעורם בקרב כלל שכבת הגיל עומד על 2.9% בלבד. בבתי-ספר תיכוניים בהם לומדים אתיופים, עומד שיעורם על 20% בממוצע, בעוד שיעורם בקבוצת הגיל נמוך משני אחוזים.

מנתוני גף קליטת העלייה במשרד החינוך, נכון ל-2006, עולה כי בכ-30 בתי-ספר יסודיים וחטיבות ביניים, שיעור התלמידים יוצאי אתיופיה גבוה מ-40% מכלל מצבת התלמידים, מהם ארבעה עם שיעור גבוה מ-60%. המספר הגדול ביותר של בתי-ספר בעלי ריכוז גבוה במיוחד הוא בעיר נתניה, שבה כ-3500 תלמידים יוצאי אתיופיה.

נראה שהשיא שייך לבית-הספר היסודי נר עציון, בשכונת קריית אלון בפתח תקווה (הידועה בשמה המקורי, פג'ה): 254 מתוך 292 תלמידי כיתות א'-ו' בבית-הספר, הם יוצאי אתיופיה (כך, על-פי פירסום באתר NRG מעריב באוגוסט 2007).

הורים לילדים הלומדים בבית-ספר, האשימו את עיריית פתח תקווה בהכשלת הניסיונות לשלב תלמידים ממוצא אתיופי בבתי-ספר שונים בעיר. "העירייה מייצרת גטאות של אתיופים. ריכוז כזה של אתיופים במוסד חינוכי הוא פצצה מתקתקת, שבעוד מספר שנים תתפוצץ לכולנו בפרצוף. כל מי שמתעסק בחינוך מבין את הנזק העצום שנגרם לעולים, ברגע שנמנעת מהם האינטגרציה", טענו. (הרחבה בנושא אפליה במוסדות החינוך בפתח תקווה, ראו בהמשך)

עמדת מרכז ההיגוי של יוצאי אתיופיה בסוגיה

במקרים שבהם הורים יעדיפו שילדיהם ילמדו קרוב למקום-מגוריהם (הן משום שלימודים בבית-ספר מרוחק מערימים קשיים על המשפחה והן מסיבות אחרות), עשוי הדבר להתבטא בריכוז גבוה של תלמידים יוצאי אתיופיה בבית-הספר המקומי. במקרים אלה, ממליצים במרכז ההיגוי של יוצאי אתיופיה, להפוך את בית-הספר למוסד יוקרתי, ולהשקיע בו משאבים חומריים ומקצועיים רבים.

בית-ספר כזה, שבו יגיעו התלמידים להישגים מרשימים בתוך זמן קצר, יהווה מוקד משיכה גם לקבוצות אוכלוסייה אחרות. כמו כן, מומלץ לפתח מסגרות חיצוניות לבית-הספר, שיאפשרו לתלמידים יוצאי אתיופיה פעילויות חברתיות בשיתוף עם האוכלוסייה הוותיקה.

גילויי גזענות ואפליה במוסדות החינוך

מחלוקות שונות בהקשר של ריכוז תלמידים יוצאי אתיופיה ביישובים ובבתי-ספר מסוימים, עלו שוב ושוב בשנים האחרונים על סדר-היום הציבורי. התקשורת הקדישה כותרות ראשיות לדיווחים על ילדים בני העדה האתיופית שלא התקבלו לבית- ספר מסוים, או על ילדים שלומדים בגן/כיתה של יוצאי אתיופיה בלבד (ראו הרחבה בהמשך).

הפניה לכיתות ולהקבצות נפרדות

רבים מהתלמידים יוצאי אתיופיה במוסדות החינוך השונים, לומדים בתנאי הפרדה. על-פי דו"ח של האגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה (2004), בחטיבות ביניים רבות נעשית ההפרדה בדרך של הקמת "כיתות הומוגניות מדורגות" (או מוסללות) - כלומר, כיתות תורניות או מדעיות המורכבות מתלמידים מצטיינים בלבד - ומנגד, כיתות 'חלשות', שרוב תלמידיהן יוצאי אתיופיה. בחטיבות העליונות יש "כיתות הכוון" (המתוארות ככיתות ברמה נמוכה), ששיעור התלמידים יוצאי אתיופיה בהן גבוה במיוחד. יתר על כן, בכל המוסדות שנסקרו בדו"ח האגודה, נמצאו הקבצות נפרדות לתלמידים יוצאי אתיופיה לא רק בעברית, אלא גם במתמטיקה, אנגלית ומדעים.
הנימוק להקבצות הנפרדות הוא האפשרות להתמקד בחומרי הלימוד לבגרויות, הרלוונטיים לתלמידים עולים מאתיופיה. חומרים אלה שונים מהחומרים שתלמידים ותיקים נבחנים עליהם בבגרות, עקב ההקלות שתלמידים עולים זכאים להן (ראו להלן).

הפנייה לחינוך הממלכתי-דתי

יש הטוענים, כי שורשי ההפרדה נטועים בהפניה הגורפת של תלמידים עולים מאתיופיה לחינוך הממלכתי-דתי. הדבר נעשה כחלק מהליך הגיור ומתוך רצון לחזק את שורשיהם היהודיים, אך גם ממניעים פוליטיים שונים. הגורמים שפעלו להעלאת יהודי אתיופיה לישראל, יישמו את לקחי גל העלייה הראשון ממדינות ערב, בתחילת שנות ה-50'. אז ניטש מאבק בין זרמי החינוך הממלכתי-דתי והחרדי מחד, לבין הזרמים החילוניים מאידך, על קליטת ילדי העולים למערכותיהם.

המאבק התפתח למשבר פוליטי שבסיומו נחקק חוק חינוך ממלכתי (1953) אשר ביטל את הזרמים החילוניים (זרם העובדים והזרם הכללי) ואיחד אותם לחינוך הממלכתי. זרם המזרחי שינה את שמו לחינוך הממלכתי-דתי. הזרם של אגודת ישראל נשאר אוטונומי. בדיעבד, זרם החינוך הממלכתי-דתי זכה ב'נתח' גדול של ילדי העלייה ההיא.

בנובמבר 1984, עם תחילת מבצע משה (הראשון משני מבצעי העלאת יהודי אתיופיה), החליט ראש הממשלה דאז, מנחם בגין, שכל ילדי העולים מאתיופיה יופנו לחינוך הממלכתי-דתי. ההחלטה, שעוגנה בהסכם הקואליציוני בין המפד"ל לליכוד, וזכתה לתמיכת המחלקה לעליית הנוער בסוכנות היהודית, התקבלה ללא היוועצות בבני העדה.

בשונה מהמצב בתחילת שנות ה-50', למערכת החינוך הממלכתי-דתי של המפד"ל הייתה חזקה כמעט מוחלטת על עליית אתיופיה. הזרם החרדי לא לטש עיניו אל אוכלוסיית התלמידים החדשה, בין היתר בגלל הספקות של רבניו בדבר יהדותם של ביתא ישראל (שמם המסורתי של יהודי אתיופיה). גם הזרם הממלכתי חילוני לא נחפז לפתוח את שעריו בפניהם, ובעצם נתן הסכמה בשתיקה ל'השתלטות' של הזרם הממלכתי-דתי.

ריכוז התלמידים-העולים בבתי-הספר הממלכתיים-דתיים, נבע מהחלטת הנהלת בתי-הדין הרבניים, כי משפחה העוברת גיור חייבת לשלוח את ילדיה למוסד חינוך דתי. לעיתים קרובות, זו הייתה גם העדפת המשפחה. כך נוצר רוב משמעותי לתלמידים העולים בבתי-הספר הממלכתיים-דתיים.

במסגרת הניסיונות לפתור את בעיית ריכוז התלמידים העולים בבתי-ספר ממלכתיים-דתיים, הועלתה ב-2001 הצעה ולפיה, ביישובים בהם שיעור התלמידים האתיופים גבוה מ-20%, הם ישובצו לבתי-ספר ממלכתיים חילוניים, שבהם מלמדות מורות דתיות. אחד המתנגדים התקיפים להצעה, הרב מנחם ולדמן, רב הקיבוץ ניר עציון, טען, כי מדובר בהצעה מפלה היוצרת סוג חדש של מערכת חינוך "לא ממלכתית ולא ממלכתית-דתית". שכן, היא מיועדת רק לאוכלוסייה האתיופית. זאת ועוד, ההצעה עלולה לחבל בתהליך הגיור. שכן, לא ניתן לדעת אם ילדים שלמדו בחינוך הממלכתי, בסביבה שאינה דתית, יעברו בהצלחה את בחינת בית-הדין לגיור (הרב ולדמן עומד בראש עמותת שבות עם, העוסקת בגיורם ובהעלאתם ארצה של בני הפָלָשְמוּרָה). לגבי עולים שכבר סיימו את תהליך הגיור - מעבר לבית-ספר מסוג זה תלויה בהחלטת ההורים.

החל מ-1995 אין חובה על ילדים ממגזר אתיופי ללמוד במערכת החינוך הדתית. זוהי אופציה הנתונה לשיקול-דעתם.

חרף המאמצים למצוא פיתרון, הנתונים מספקים תמונה שונה: בשנת הלימודים 2003/4, לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 68.2% מכלל התלמידים העולים למדו בחינוך הממלכתי-דתי; 31% בחינוך הממלכתי ו-0.8% בחינוך החרדי.

הפניה לפנימיות

פנימייה הינה מוסד חינוכי, המספק גם תנאי מגורים וכלכלה זולים או חינם אין כסף. החניכים שוהים בפנימייה במשך מספר שנים, כשהם מנותקים במרבית הזמן ממשפחתם ומקהילתם, ומתראים איתם לרוב רק בחגים ובחופשות. זאת, במגמה להשפיע על החניכים בכיוון מסוים או לגרום לשינוי. כפר נוער הינו קהילה חינוכית, לרוב במסגרת של פנימייה, בה לסביבה החברתית יש משקל רב בטיפוח הנוער וחינוך לחיים עצמאיים.

אוכלוסיית שתי המסגרות החינוכיות הנ"ל מורכבת, ברובה, מבני-נוער המצויים במשבר זהות, עוד בטרם הגיעם למוסד. משבר זה מחמיר כאשר שיגרת חיי הפנימייה, השונה משיגרת חיי המשפחה, כמו במקרה של העולים מאתיופיה, מחייבת את החניכים לשנות מנהגים, הרגלים ודפוסי חשיבה בקצב מהיר ועוצמתי, עקב הפער התרבותי בין ארץ-המוצא ובין התרבות הישראלית.

עד 1995 הפנימיות פעלו במסגרת הסוכנות היהודית ועליית הנוער, ומאז הן באחריות המינהל לחינוך התיישבותי, פנימייתי ועליית הנוער. בתחילת שנות ה-90' היו בישראל 120 פנימיות, באמצע העשור הנוכחי גדל מספרן ל-290.

כ-3500 תלמידים יוצאי אתיופיה למדו בשנת 2006/7 בפנימיות של האגודה לקידום החינוך ושל עליית הנוער, ברחבי הארץ. מדובר בחמישית מכלל התלמידים (כ-17,000) במסגרות אלו. כך עולה מנתוני המינהל לחינוך התיישבותי, פנימייתי ועליית הנוער במשרד החינוך.

מדיניות הפיזור לא נשמרה גם בתוך הזרם הממלכתי-דתי. תלמידים יוצאי אתיופיה בגילאי 17-12, הופנו באופן גורף לפנימיות דתיות - רובן של החינוך הממלכתי-דתי ומיעוטן של החינוך החרדי (בשנות ה-80', שני-שלישים מהפנימיות בישראל היו נתונות לפיקוחם של שני זרמים דתיים אלה). הילדים נשלחו לפנימיות, כיוון שהוריהם לא היו מסוגלים, באותה עת, לסייע להם בלמידה מודרנית. בנוסף, חלק לא מבוטל מהילדים עלו ללא הוריהם. מדיניות הממשלה באותה תקופה הייתה להקנות לילדים חינוך יהודי דתי, והפנימיות הדתיות היו הכתובת המתאימה.

"בשנות ה-80', הפנימיות היו קרש הצלה עבור עולי אתיופיה", מספר מלקמו יעקב, מפקח ארצי ואחראי על יוצאי אתיופיה בפנימיות בראיון למגזין קו האופק, ביטאון האגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה (2007), "כשהגענו ארצה, לא פרסו לנו שטיח אדום. באנו עם חוויות קשות של אובדן במשפחה בעקבות המסע לסודן. באותה תקופה ההורים לא היו בתמונה, היה ניתוק. אבל הילדים, שחלקם עלו בגפם, היו ציוניים, והרוב הגדול ידע למה הוא פה. היה רצון גדול ללמידה ולא הייתה חשיפה לתופעות תרבות שליליות של בני-נוער."

"בשנות ה-90', הקהילה הסתגרה בתוך עצמה ולא נחשפה לציבור הרחב. ההורים לא התחברו לילדיהם וגם לא התעניינו בהם כל-כך. הם שפטו, ראו וניתחו הכל לפי אורח-החיים באתיופיה. למורים שם היה תפקיד מרכזי וזה לחנך. הייתה להם אחריות מלאה, עם פיקוח של ההורים. ההורים חשבו שגם כאן, כמו באתיופיה, האחריות היא של המחנך. הייתה האמונה שאתה בא לארץ שחלמת עליה ושאין מה לדאוג".

הפניה לפנימיות 'חלשות'

מחקרים שונים מצביעים על כך שגם במסגרת החינוך הפנימייתי, תלמידים יוצאי אתיופיה הופנו לפנימיות מסוימות בלבד, על-פי-הרוב מוסדות 'חלשים', שרמת הלימודים בהם נמוכה. כך נוצרו בסוף העשור הקודם ריכוזים גדולים של תלמידים מהמגזר במספר פנימיות בכפרי נוער.

בשנים האחרונות ניכרת מגמת ירידה במספר הצעירים ממשפחות של יוצאי אתיופיה המופנים לפנימיות: כ-3500 חניכים בשנת 2006, בהשוואה ל-5200 חניכים בשנת 1991. עם זאת, מחקר של האגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה (אפריל 2004) הצביע על המשך התופעה של ריכוז תלמידים טעוני טיפוח מהמגזר, בפנימיות טכנולוגיות שרמת הלימודים בהן נמוכה. נקודת-אור במחקר: המינהל לחינוך התיישבותי במשרד החינוך עושה מאמצים לשלב תלמידים יוצאי אתיופיה בפנימיות עיוניות שרמתן גבוהה. המאמצים אכן נושאים פרי, אם כי חלקי: כרבע מכלל תלמידי המגזר ב-2006, שולבו בפנימיות ברמה גבוהה.

הקשר של תלמידי הפנימייה עם המשפחה והקהילה

ההפניה לפנימיות לא רק יצרה ריכוז גבוה של יוצאי אתיופיה במספר מצומצם של מוסדות חינוך, אלא גם השפיעה במישור המשפחתי והקהילתי. ההפניה נתפשה כהפקעת האחריות והחובה של ההורים לגידול ולחינוך ילדיהם. מחסום השפה והתקשורת, כמו גם הריחוק ממקום-המגורים והמצוקה הכלכלית, היקשו על הורים רבים את המעורבות בחינוך ילדיהם בפנימייה. הדבר פגע בדימוי האב, האם והמשפחה ויצר במקרים רבים קרע בין המתבגר ומשפחתו.

בעיה זו מתגלה במלוא חריפותה בקרב אוכלוסיית החניכים מקרב יוצאי אתיופיה, בגלל הרקע הייחודי של מרבית ההורים, שתרבות בית-הספר הייתה זרה להם לחלוטין. בעקבות ההבנה שבני העדה האתיופית המתחנכים בפנימיות זקוקים להתייחסות נפרדת, פותחה תוכנית חינוכית חדשנית שעיקרה עבודה שיטתית עם ההורים ועם צוות הפנימייה, על-מנת לקרב את ההורים לעולם החדש של ילדיהם.

המערכת החינוכית עוסקת במשך כל השנים בטיפוח הקשר בין ההורים למוסד שבו לומד ילדם. כשמדובר ביוצאי אתיופיה, זהו קשר טעון מיוחד, על רקע פער התרבויות, משבר העלייה וההסתגלות לקוד ההתנהגות ולתרבות של המולדת החדשה.

רוב בני-הנוער שהגיעו ארצה בגל העלייה הגדול הראשון (מבצע משה, סוף 1984), נקלטו בפנימיות של עליית הנוער לאחר תלאות, נדודים וטראומות של פרידה מהמשפחה. בשנים האחרונות, עם מעברן של המשפחות לדיור קבע והתחזקות המגמה של גיבוש קהילתי, חלה ירידה הדרגתית במספרם של הנערים האתיופיים בפנימיות (ראו נתונים לעיל). בנוסף, נמתחה ביקורת על כך שההפניה המאסיבית לפנימיות, יצרה ניכור בין המתבגרים למשפחתם בפרט, והאיצה הינתקות מהקהילה בכלל.

על כך יש להוסיף את השינויים המשמעותיים שפקדו משפחות אלו. המהפך התרבותי שחוו עולי אתיופיה, קיעקע את יסודות המבנה הפטריארכלי, ויחד איתו את המרוּת הדתית, המוסרית והחינוכית של האבות וזקני העדה. מרגע שנאלצו לרשום את בניהם לפנימיות עקב קשיי קליטה, ניטלה מידם השליטה על חינוך הצאצאים. אגב, במחקר מעקב של וייל (1997) אחר יוצאי אתיופיה שלמדו בתיכון בסוף שנות ה-80', נמצא כי 70% מהאבות הביעו התנגדות לכך שילדיהם ילמדו בפנימייה.

הנערים שנשלחו לפנימיות נקלעו למשבר זהות חריף. האב, שהיה עבורם מקור הסמכות הבלעדי מאז הגיעם לאוויר העולם, הפך בבת אחת לא-רלוונטי. נוספו לכך הריחוק הפיזי מהמשפחה והנתק התקשורתי עם ההורים.
כל אלה השפיעו לרעה על מסוגלותם להשתלב בתהליך החינוכי ובחיי הפנימייה.

בעד ונגד "פנימיות האתיופים"

מלקמו יעקב, מפקח ארצי ואחראי על יוצאי אתיופיה בפנימיות, רואה דווקא את חצי הכוס המלאה. בראיון למגזין קו האופק, ביטאון האגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה (2007), אמר בין היתר: "הציבור הישראלי תופס את הפנימייה בקונוטציה שלילית ומעבירים מסר שלילי. ללמוד בפנימייה זה לא בושה ולא אסון. רוב המנהיגים ונבחרי הציבור בישראל, למדו בפנימיות. מחצית מחברי הכנסת הנוכחית למדו גם כן בפנימייה. בשנים האחרונות, לא רק האוכלוסייה האתיופית, אלה גם רבים מהאוכלוסייה הוותיקה, רושמים את ילדיהם לפנימיות".

לדבריו, הפנימיות היום ערוכות הרבה יותר מבעבר לקליטת תלמידים יוצאי אתיופיה. "בפנימייה, בניגוד לבית-ספר בקהילה, יש סדר-יום מוגדר. משבע בבוקר עד שתיים נמצאים בבית-הספר, משתיים יש חוגים, שיעורי עזר ופעילות חברתית. בנוסף, רמת החיים של התלמידים היא אחידה. יש לימודים משותפים, חדר אוכל משותף וברובם תלבושת אחידה. יש להם דמי כיס וסיוע בנסיעות, וזו עזרה גדולה", אמר באותו ראיון.

דעה שונה לחלוטין השמיע בראיון הנ"ל ברקו סמואל, מנחה קבוצת הורים, ולשעבר מקשר בין ההורים, צוות הפנימייה והתלמידים, במינהל ההתיישבותי. לטענתו, "צוות הפנימייה לא מסוגל לחנך ילד, לא יודע איך לקלוט אותו, כי הילד לא בא משום מסגרת מודרנית."

סמואל תקף גם את יחסו המתנכר של צוות הפנימייה להורי התלמידים. "היה ילד שלמד ארבע שנים בפנימייה, והמדריך לא הכיר אפילו את ההורים שלו. צוות הפנימייה פשוט גוזל את האחריות של ההורים... הם אינם מכירים בסמכות של ההורים".

דניאל (שם בדוי), אדם המכיר את החינוך ההתיישבותי והפנימיות מקרוב, מתח אף הוא בראיון למגזין קו האופק ביקורת חריפה על המסגרת החינוכית: "היום כל פנימייה חיה על תלמידים יוצאי אתיופיה", האשים. "אם לא כן, היא עלולה להיסגר. הפנימיות הללו זקוקות לתלמידים ולכן הנציגים שלהן הולכים לישובים ואוספים תלמידים, ללא בדיקת עברם או בלי לדעת מה הצרכים שלהם, ומביאים אותם לפנימיות. הם פשוט רוצים למלא את המכסה על מנת לשרוד. הפנימייה לא יודעת איך לטפל בתלמידים הללו, שחלקם עם עבר מפוקפק..."

הפניה למסלול לימודים מקצועי

הריכוז של יוצאי אתיופיה במוסדות מסוימים, נובע גם מהפנייתם בעיקר למסלולי הלימוד המקצועיים. בשנותיה הראשונות של העלייה, רוב התלמידים נשלחו ללמוד מקצועות מעשיים ופחות לבגרות. המטרה הייתה לסיים 12 שנות לימוד עם מקצוע ביד, כדי שיוכלו לסייע בפרנסת משפחתם. שיעור הזכאות לבגרות באותה עת היה פחות מ-8%. 

עקרונית, התמונה לא השתנתה באופן דרמטי גם שני עשורים לאחר מכאן. מנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, נכון ל-2006, עולה כי שיעור יוצאי אתיופיה הלומדים במסלול על יסודי טכנולוגי- מקצועי (כולל חקלאי) גבוה בהרבה מזה של ילידי ישראל (50.8%, לעומת 32.6%). שיעורם מכלל תלמידי החטיבה העליונה גבוה עוד יותר (61.2%). 

עם זאת, נראה שתלמידים יוצאי אתיופיה מצטיינים יותר בלימודים עיוניים מאשר מקצועיים. סקר של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בשנת 2003/4, שהשווה בין הישגים של תלמידי י"ב ילידי אתיופיה במסלול העיוני לעומת המסלול הטכנולוגי-מקצועי (כולל חקלאי), העלה שההישגים במסלול העיוני טובים משמעותית בכל פרמטר שנבדק: שיעור הנבחנים בבחינות בגרות (כ-93% בעיוני לעומת 75% בטכנולוגי-מקצועי), שיעור הזכאים לבגרות (כ-55% לעומת כ-33%) ושיעור המצליחים בבחינות הבגרות (כ-60% לעומת כ-44%).

הפנייה לחינוך המיוחד

בשנת 1988 חוקקה הכנסת את חוק חינוך מיוחד. לפי החוק, כל ילד בישראל בגילאים 21-3, שאובחנה אצלו מוגבלות כלשהי (שכלית, נפשית, גופנית או התנהגותית), או כזה המתקשה להסתגל למסגרת לימודית רגילה, זכאי לטיפולים מיוחדים ולחינוך מיוחד במימון המדינה. ועדת השמה קובעת את זכאותו של ילד לחינוך מיוחד ואת המסגרת המתאימה לו: כיתה רגילה, כיתה מיוחדת בבית-ספר רגיל או בית-ספר לחינוך מיוחד. להורי הילד יש זכות להשתתף בדיוני הוועדה ולקבל את החלטתה ונימוקיה, כמו גם זכות לערער על ההחלטה, תוך 21 יום ממועד קבלתה.

ואולם, במרוצת השנים הופנו לחינוך מיוחד גם ילדים רגילים, בעיקר אלה שהשתייכו למעמד חברתי נמוך, ומגזרם העדתי היווה מיעוט בקרב האוכלוסייה, כמו ילדי עולים מאתיופיה. הפניית הילדים הרגילים באה בעקבות אבחון שגוי של מצבם ופירוש לא נכון של לשון החוק. חלקם אף מופנים לקבלת טיפול תרופתי לבעיות קשב והתנהגות.
 
אנשי המועצה לשלום הילד וחוקרי מרכז אדוה (מכון לחקר החברה הישראלית ולקידום רעיון השוויון והצדק החברתי), טוענים כבר שנים, כי תלמידים-עולים רבים מאתיופיה לומדים במסגרות החינוך המיוחד, למרות שלא עברו תהליכי מיון הולמים. על-פי הנתונים האחרונים, שנאספו ב-2002, למעלה מ-3% מכלל התלמידים יוצאי אתיופיה לומדים במסגרות אלו.

"עדיין קיימים כנראה מקרים שבהם משמש החינוך המיוחד כתחליף לא נכון ולא מתאים לילדי עולים, שלא היו צריכים להגיע אליו", התריע ד"ר יצחק קדמן, מנכ"ל המועצה לשלום הילד, במכתב ששיגר בנובמבר 2004 למנכ"לית משרד החינוך דאז, רונית תירוש. קדמן סיפר על הישנותם של מקרים מסוג זה במערכת החינוך. "מניסיוננו בטיפול בפניות ובתלונות המגיעות לנציבות קבילות ילדים ונוער, הייתה לא פעם תחושה שהחינוך המיוחד משמש תחליף להשקעה יחידנית הנדרשת בילד עולה, תוך הכלה של קשייו בכל הקשור למשבר ההגירה, על כל השלכותיו".

בסוף 2004 התקבלה תלונה במועצה לשלום הילד, בדבר הפנייתם לחינוך מיוחד של 15 תלמידים יוצאי אתיופיה (מתוך כיתה של 37 תלמידים) בבית-ספר באשדוד. לא הייתה זו הפעם הראשונה, ולבטח לא היחידה. כבר בדו"ח מבקר המדינה לשנת 1998 צוין, שהורים עולים מאתיופיה שילדיהם הופנו למסגרות של חינוך מיוחד, הביעו תרעומת על דרך הטיפול של משרד החינוך בתלמידים שמתקשים בלימודים. לטענתם, רבים מתלמידים אלה הועברו למסגרות החינוך המיוחד, אף שהם מסוגלים ללמוד במסגרות חינוך רגילות, והדבר גרם להם נזק.

המבקרים, בגיבוי אירגונים הפועלים למען בני העדה האתיופית, סברו שהיה אפשר לשפר את הישגי התלמידים האלה, באמצעות השקעת משאבים נוספים במסגרת החינוך הרגיל. לדבריהם, הטעויות באבחון התלמידים נבעו בין השאר משימוש בכלי אבחון תלויי-תרבות, שלא התאימו ליוצאי אתיופיה. (להרחבה בנושא – ראו ערך יוצאי אתיופיה בחינוך המיוחד)

סיוע ותמיכה של משרד החינוך במהלך הלימודים

במשרד החינוך קיימת מדיניות סיוע לתלמידים עולים בכלל, ולתלמידים יוצאי אתיופיה, בפרט. מדובר בתוספת שעות ותוכניות העשרה לבתי-ספר המבוססות על הגדרת נצרכות ("סל טיפוח"), תוספת שעות הניתנת בגין תלמידים עולים ("סל השעות לעולים"), השתתפות בתשלום הוצאות בית-ספר על ספרי לימוד, טיולים, עזרי לימוד וכיוצא באלו ("סל קליטה"), שיעורי עזר לתלמידים עולים, תוכניות ייחודיות לתלמידים עולים חדשים והקלות בבחינות בגרות (לדוגמה: אפשרות להיבחן בעל-פה בחלק מהמקצועות).

"סל שעות לעולים"

משרד החינוך מגדיר תלמיד כ'עולה' במשך ארבע שנים, החל מ-1 בספטמבר שלאחר יום עלייתו, אם הוא בחטיבה העליונה - ובמשך שנתיים, אם הוא בבית-ספר יסודי או בחטיבת ביניים. תלמידים שעלו מאתיופיה נהנים מתקופת זכאות של ארבע שנים לכל הגילאים.

מנתונים של משרד החינוך לשנת 2000 עולה, כי כ-80% מעולי אתיופיה שלמדו בבתי-ספר בישראל, היו זכאים ל"סל השעות לעולים".

"סל השעות לעולים" אמור להוות כלי מרכזי להשלמת חומר הלימודים ולצמצום פערים לימודיים. שעות העזר מוקצות לזכאים על-פי קריטריונים קבועים. ככלל, תלמידים עולי אתיופיה זכאים להרבה יותר שעות-עזר מאשר התלמידים עולי מדינות חבר העמים ותימן, לדוגמה. בית-ספר שבו לומד עולה מאתיופיה, זכאי לקבל בעבורו תוספת של 1.75 שעות הוראה שבועיות (בהשוואה לשעה אחת בלבד לעולה ממדינה אחרת). יוצא אתיופיה בכיתות י"א-י"ב, שניגש לשלוש בחינות בגרות או יותר, מזכה את בית-ספרו בשעת הוראה נוספת.

שעות ההוראה הנוספות מועברות ישירות לבית-הספר, וניצולן נתון לשיקול-דעתו/ה של המנהל/ת. עומדות בפניו/ה שש חלופות אפשריות:
• הוראה של עולה בודד או קבוצת עולים, במסגרת נפרדת מחוץ לכיתה-האם
• שילוב של מורה נוסף בכיתה-האם
• שעות עזר לעולה בודד או קבוצת עולים, לאחר שעות הלימודים
• הקמת כיתה נפרדת (כיתת קלט) בכל מקצועות הלימוד או בחלקם
• איגום כלל השעות הנוספות והקצאתן על-פי צרכי הפרט או קבוצה קטנה
• הקצאת שעות הוראה להקבצות, בשילוב עם תלמידים ותיקים

תוספת השעות משמעותית במיוחד עבור בתי-ספר עתירי תלמידים עולים. ואולם, עם כל חשיבותה, אין בה כדי לשנות את מעמדם בהשוואה לבתי-ספר וותיקים ומבוססים. מרבית בתי-הספר שבהם לומדים יוצאי אתיופיה, סובלים ממצוקת משאבים, והסיוע הייחודי שניתן להם בגין קליטת העולים, בטל בשישים.

האגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה הגישה בנובמבר 2003 נייר-עמדה לוועדת העלייה, הקליטה והתפוצות של הכנסת, ובו קבלה על כך שהקצאת השעות נעשתה בצורה כושלת והוכחה כלא-יעילה. שעות-העזר של העולים הועברו ישירות לבתי-הספר, ללא הנחיה ברורה בדבר אופן ניצולן וכמעט ללא בקרה: הפיקוח מצד משרד החינוך רופף, ואין בדיקה רצינית של הפרויקטים השונים שעושים שימוש ב"סל שעות העולים". כתוצאה מכך, תרומת המשאבים הללו להעלאת ההישגים הלימודיים ולמניעת הנשירה, היא קטנה.

על-פי הקריטריונים הקיימים, תלמיד עולה בחטיבה העליונה מקבל שעת-עזר שבועית אחת בממוצע, על-פי גילו, מוצאו וצרכיו האישיים (כגון בחינות בגרות). מדובר במספר שעות קטן, שאינו מספיק ללימוד החומר לבחינות וגם ללימוד עברית. בדו"ח שוהמי משנת 2003 (ועדת מומחי חינוך בראשותה של פרופ' אילנה שוהמי מאוניברסיטת תל-אביב), שעסק בהישגים לימודיים של עולים, נקבע כי משך זמן זה אינו מספיק בשום תנאי. זאת ועוד, אין יסוד לציפייה שסיוע זה יהיה משמעותי לקליטתו של העולה, ויש צורך דחוף בהרחבתו.

בתגובה לדו"ח פרסם משרד החינוך הבהרה, ולפיה, ברבים מבתי-הספר היה ריכוז של תלמידים עולים, ועל-כן היה אפשר לרכז את שעות-העזר שכל תלמיד ותלמיד זכאי להן על-ידי לימוד בקבוצות. כך כל תלמיד קיבל בפועל מספר שעות-עזר גדול יותר. כיום, לנוכח הירידה במספר העולים החדשים ופיזורם בין בתי-הספר, אין אפשרות לרכז את שעות-העזר, ועל כן בפועל כל תלמיד מקבל מספר שעות קטן.

'סל קליטה'

משרד החינוך משלם "סל קליטה" לבית-הספר, עבור כל תלמיד עולה. תשלום זה נועד לכסות את ההוצאות המוטלות בדרך כלל על הורי התלמידים (פעילויות תרבות, ספרי לימוד, טיולים וכדמה). גובה הסכום נקבע על-פי ארץ המוצא של העולה, הוותק בארץ וחטיבת הלימוד.

סל הקליטה לתלמידים עולים מאתיופיה נקבע על-פי הוותק בישראל בלבד, ללא קשר לחטיבת הלימוד. הסל זהה בבתי-ספר יסודיים, בחטיבות הביניים ובחטיבות העליונות. להלן הפירוט: 

  • לתלמידים שעלו מ-1 בינואר 1991 עד 31 בדצמבר 1992 שולם ב-2002 סך של 250 שקלים.
  • לתלמידים שעלו מ-1 בינואר 1993 עד 31 בדצמבר 1998 שולם ב-2002 סך של 400 שקלים.
  • לתלמידים שעלו מ-1 בינואר 1999 עד 31 באוגוסט 2003 שולם ב-2003 סך של 850 שקלים.

הסעות

משרד החינוך משתתף בהסעות של תלמידים יוצאי אתיופיה על-פי החלוקה הבאה (נכון ל-2003):

  • מימון מלא של הסעות תלמידים הגרים במרכזי קליטה.
  • מימון מלא של הסעות לפרויקט למידה בקיבוצים.
  • השתתפות בהסעות תלמידים שעקב מספרם הגבוה בבית-ספר באזורם, הוריהם החליטו לרשום אותם לבית-ספר מחוץ לאזור מגוריהם.

מבחני בגרות מותאמים לעולים

במטרה לסייע בקליטתם הנאותה של העולים בארץ ומתוך רצון להיענות לצורכי התלמידים והתחשבות בקשייהם הלימודיים, קבע משרד החינוך כללי היבחנות ייחודיים לעולים.

ככלל, קיימת במשרד החינוך הבחנה בין עולה ותיק ועולה חדש. תלמידים מוגדרים כעולים ותיקים, אם עלו לישראל אחרי גיל 12 ולפני גיל 15. כעולים חדשים מוגדרים מי שהתחילו את לימודיהם בישראל לאחר שמלאו להם 15 שנים, ו/או שהחלו את לימודיהם כאן בכיתה י'. תלמיד כזה יהיה זכאי לתנאי ההיבחנות הייחודיים לעולה חדש, מה-1 בספטמבר שלאחר עלייתו ארצה ולתקופה של עד עשר שנים.

גם במקרה הזה, העולים החדשים מאתיופיה נהנים מתנאים משופרים: הם זכאים לתנאי היבחנות לבגרות למשך 12 שנים (במקום עשר שנים לעולים מארצות אחרות), וכן אם החלו ללמוד כאן בכיתה ט' (במקום בכיתה י' לעולים מארצות אחרות).

בחוזר מנכ"ל משרד החינוך משנת 2007, עודכנו זכויות התלמידים-העולים הניגשים לבחינות הבגרות:

שפת הבחינות

עולים חדשים יכולים להיבחן באמצעות שאלונים המתורגמים לחמש שפות: רוסית, אמהרית, אנגלית, צרפתית וספרדית, במקצועות החובה (תנ"ך, ספרות, היסטוריה, אזרחות ומתמטיקה) ובמקצועות הבחירה (מדעי המחשב, פיזיקה, כימיה, אלקטרוניקה). 

תלמיד עולה חדש יוכל להיבחן בשפת אמו במקצועות החובה ובמקצועות הבחירה שלעיל, במשך ארבע שנים שלאחר עלייתו ארצה. לאחר מכן הוא ימשיך וייבחן עד תום זכאותו לזכויות עולה חדש, באמצעות אותם השאלונים - אך ישיב בעברית בלבד.

שימוש במילון/ מונחון

עולה ותיק רשאי להשתמש במונחון ו/או במילון עברית-שפת-אם/שפת-אם-עברית בכל המקצועות, למעט בידיעת הלשון. בבחינות בשפות זרות יוּתָר השימוש במילון, בהתאם להנחיות שתפורסמנה בחוזרי המפקחים המרכזים (המפמ"רים).

תוספת זמן

לעולה ותיק תינתן תוספת זמן של 15 דקות לכל שעת בחינה, בכל אחד ממקצועות הבגרות.

הקראת השאלון

במקצועות דלי המלל (כימיה, פיזיקה, אלקטרוניקה ומחשבים) תתאפשר הקראת השאלון לעולה הוותיק.

בחינה בעל-פה

במרבית המקצועות (ראו בהמשך) לא ניתנת לעולים האפשרות להיבחן בעל-פה. לטענת אלי זרחין, יו"ר אגודה ישראלית למען ילדים עולים, בני-נוער רבים אינם מסוגלים להתמודד עם הדרישה להיבחן בבחינות הבגרות בעברית ובכתב, אף כשהם מצליחים להבין את החומר הנלמד. זאת, בשל הפער בין התבטאות בכתב להתבטאות בעל-פה. לדבריו, הדבר מביא לנשירתם ממערכת החינוך.

אגודה ישראלית למען ילדים עולים הוקמה בשנת 2001 על-ידי מספר אנשי-מקצוע בתחום החינוך, ובהם אלי זרחין, איש חינוך שעלה ב-1990 ממינסק, ברית-המועצות. האגודה הוקמה במטרה לסייע לילדים עולים להשתלב שוויונית בחברה הישראלית.

שאלונים מיוחדים לעולים

תלמידים עולים (חדשים וותיקים) זכאים להיבחן בחלק מהמקצועות באמצעות שאלונים מיוחדים לעולים ו/או בתוספת של נקודות לשאלון הרגיל. 

תנאי ההיבחנות המיוחדים לעולה חדש
המקצוע

אופן ההיבחנות

  היבחנות בעברית היבחנות בשפת אם
מקצועות החובה
למעט לשון* ואנגלית**
שאלון רגיל + תוספת 15 נקודות
שאלון לעולה, תשובות בעברית + תוספת 5 נק'
שאלון לעולה מתורגם, תשובות בעברית + תוספת 5 נקודות
שאלון לעולה בעברית ומענה בשפת אם + תוספת 5 נקודות
שאלון לעולה מתורגם ומענה בשפת-האם ללא תוספת ניקוד
מקצועות הבחירה
דלי המלל
(כימיה, פיזיקה,
אלקטרוניקה ומחשבים)
שאלון רגיל + תוספת 10 נקודות
שאלון רגיל מתורגם, תשובות בעברית + תוספת 10 נקודות
שאלון רגיל בעברית ומענה בשפת האם + תוספת 10 נקודות
שאלון רגיל מתורגם ומענה בשפת האם ללא תוספת ניקוד
עתירי המלל שאלון רגיל + תוספת 15 נקודות
שאלון רגיל מתורגם + תוספת 10 נקודות
היבחנות בע"פ בעברית ללא תוספת ניקוד
שאלון רגיל בעברית ומענה בשפת האם + תוספת 15 נקודות
שאלון רגיל מתורגם ומענה בשפת האם ללא תוספת ניקוד


תנאי ההיבחנות המיוחדים לעולה ותיק
המקצוע אופן ההיבחנות
מקצועות החובה
למעט אנגלית ומתמטיקה
שאלון לעולה ללא תוספת ניקוד
שאלון רגיל+תוספת 10 נקודות
אנגלית שאלון רגיל ללא תוספת ניקוד
מתמטיקה שאלון רגיל ללא תוספת ניקוד
מקצועות הבחירה
עתירי המלל
שאלון רגיל+תוספת 10 נקודות

דלי המלל (כימיה, פיזיקה, אלקטרוניקה ומחשבים)

שאלון רגיל ללא תוספת ניקוד; אפשרות להקראת שאלון

שפה זרה ראשונה

עולה ותיק יכול לבחור בשפת אימו כשפה זרה ראשונה, ולהיבחן בה ברמה של 5-3 יחידות לימוד. העולה הוותיק רשאי שלא להיבחן באנגלית כלל ועדיין להיות זכאי לתעודת בגרות, אם השלים את כל חובותיו לצורך הזכאות. יצוין כי לצורך קבלה למוסד להשכלה גבוהה, המועמד צריך להיבחן ב-4 יחידות לימוד באנגלית לפחות. לפיכך, אם הוא מעוניין להתקבל ללימודים גבוהים, אין היבחנותו בשפת-האם כשפה זרה ראשונה (המוכרת לצורך קבלת זכאות לבגרות) משמשת חלופה להיבחנות באנגלית.

בחינת בגרות באנגלית

בבחינה זו יוּתָר שימוש במילון אנגלית/שפת-אם. חל איסור על שימוש במילון אלקטרוני.

בחינת בגרות בתנ"ך

בבחינה זו תינתן לעולה הוותיק האפשרות להשתמש בתנ"ך מתורגם.

שאלון מותאם ללקויי-למידה

תלמיד עולה ותיק בעל לקויות למידה, שאושר לו על-ידי ועדת ההתאמות המחוזית שאלון מותאם, יוכל להיבחן באמצעות שאלון זה.

אפליית תלמידים יוצאי אתיופיה במערכת החינוך

אפליה על רקע מוצא

ידיעות וחשיפות בדבר אפליית עולי אתיופיה במערכת החינוך, מתפרסמות בתקשורת חדשות לבקרים. בדרך כלל, האפליה מתבטאת בסירוב לקבל את התלמיד לבית-הספר, או בריכוז העולים בכיתות מסוימות.

שורש הרע הייתה "מדיניות המכסות" של משרד החינוך בשנות ה-80' וה-90', ולפיה יש להימנע מריכוז תלמידים יוצאי אתיופיה בשיעור הגבוה מ-30% מכלל תלמידי בית-הספר ומ-25% מתלמידי הכיתה. מדיניות זו בוטלה בדצמבר 2002, בעקבות עתירה לבג"ץ של אב עולה מאתיופיה שבנו לא התקבל לבית-ספר יסודי בחדרה, ועל-פי חוות-דעת היועץ המשפטי לממשלה. רשמית, נכנס הביטול לתוקף במאי 2004, עם פירסום חוזר מנכ"ל משרד החינוך בנדון.

עד לפירסום החוזר, נערמו על שולחנות הארגונים למען יהודי אתיופיה תלונות רבות בגין אי-קבלה לבית-הספר. הבולטת מכולן הייתה, כאמור, זו של נתן בוגלה מחדרה, שביקש לרשום את בנו לבית-הספר הממלכתי-דתי היסודי מוריה בעיר. הבקשה נתקלה בסירוב של המנהל, שנימק זאת בכך: "בנכם לא יוכל להתקבל לכיתה א', כיוון שיש יותר מדי אתיופים בבית-הספר".

בשל הסירוב, נאלצו ההורים לרשום את בנם לבית-ספר אחר. אך הם לא ויתרו ועתרו לבג"ץ בגין האפליה. בתגובה לעתירה כתב היועץ המשפטי לממשלה חוות-דעת, לפיה ראוי לאמץ מדיניות של פיזור ואינטגרציה, אך יש לעשות זאת תוך בחינת דרכים חלופיות למדיניות המכסות.

משפחת בוגלה, מעודדת מפסיקת בג"ץ, הגישה תביעת פיצויים אזרחית נגד עיריית חדרה, משרד החינוך ומנהל בית-הספר. באוגוסט 2006 פסק בית-משפט השלום בכפר סבא, כי סירובה של הנהלת בית-הספר, בגיבוי מחלקת החינוך בעירייה, מהווה אפליה. בית-המשפט הורה למשרד החינוך ולעירייה לפצות את המשפחה בסכום של 80 אלף שקלים, ולשלם לה הוצאות עורך-דין בסך 12 אלף שקלים.

דוגמאות נוספות לא חסרו: בתי-ספר באור יהודה, בפרדס חנה ובאשדוד, סירבו לקבל ילדים ממוצא אתיופי.
בתחילת דצמבר 2007, יומיים אחרי פרשת בית-הספר למרחב (ראו בהמשך), עלתה פתח תקווה לכותרות פעם נוספת בהקשר דומה. על-פי פרסום בעיתון ידיעות אחרונות, בשכונת יוספטל בעיר ישנם שני גנים בהם מתבצעת הפרדה 'גזענית': בגן אחד, כל הילדים פרט לארבעה, הם לבנים. בגן השני, כל התלמידים בני ארבע-חמש הם אתיופים.

ההחלטה על פתיחת "הגן האתיופי" התקבלה באגף החינוך בעירייה. דובר העירייה הסביר, כי הגן שהוקם לילדים האתיופים נפתח לאחר שכל ההורים חתמו על הסכמתם להסדר הנדון. מנגד טען אביו של אחד הילדים, כי "בעירייה אמרו לנו לחתום על טפסים, שלא הבנו מה כתוב בהם".

דיווחים על גני-ילדים נפרדים ליוצאי אתיופיה כבר פורסמו לא אחת, אך כל פרסום כזה גורם זעזוע מחדש. כך למשל, דיווח מספטמבר 2004: הוריהם של כעשרים זאטוטים גילאי שנתיים-ארבע, יוצאי הקהילה האתיופית, המתגוררים בעיר לוד, נדהמו לגלות שבגן שלהם לומדים "רק אתיופים". בשני הגנים הנוספים הפועלים בתחומי בית-הספר העירוני של המעיין התורני (רשת החינוך של ש"ס), למדו ילדים 'צברים' בלבד. בעקבות פניית ynet, הורתה מנהלת האגף של החינוך המוכר שאינו רשמי במשרד החינוך, לפזר את הילדים שנותרו בגן (ממוצא אתיופי) בגנים מעורבים אחרים.

בנובמבר 2004 התפוצצה פרשיה נוספת, הפעם בעיר הדרומית ערד. הורים לילדים צברים בשני גני ילדים מקומיים (גן הגפן וגן ערבה), הביעו באוזני הגננות מורת-רוח מכך, ש"יש יותר מדי ילדים אתיופים בגן". בעקבות לחצים שהופעלו, החליטו הבעלים של הגנים להרחיק חמישה ילדים עולים. לחמישה לא הוצעה כל מסגרת חילופית. חמישה חודשים מאוחר יותר, ולאחר לחצים נגדיים של אירגון טבקה (מרכז לסיוע משפטי ליוצאי העדה), נמצא פיתרון חלופי לשניים מהילדים בגיל גן חובה. שלושת הילדים האחרים בגילאי טרום-חובה, נותרו ללא מסגרת חינוכית מתאימה.

אפליה על רקע דתי

בתחילת דצמבר 2007 סערה הארץ מחשיפת מקרה אפליה של יוצאי אתיופיה, במערכת החינוך של פתח תקווה. מנהל בית-הספר הממלכתי-דתי למרחב בעיר, הקצה לארבע עולות כיתה מיוחדת, מורה אחת לכל המקצועות, הסעה נפרדת הביתה ואפילו שעות נפרדות להפסקה - הכל כי הן "לא דתיות מספיק" ומשפחתן אינה שייכת לזרם הדתי לאומי. בכיר בהנהלת בית-הספר נידב הסבר לכתב ynet: "מדובר בבית-ספר אליטיסטי מבחינה לימודית ודתית. מטעמים דתיים, אנחנו מסרבים לקלוט תלמידים שבביתם יש מכשיר טלוויזיה או חיבור לאינטרנט. כמו כן, יש לנו זכות שלא לקבל את התלמידות האתיופיות, בשל הרמה הלימודית הירודה שלהן".

כותרות העיתונים זעקו "אפרטהייד בבית-הספר!", במשרד החינוך הביעו זעזוע מהתנהלות המוסד, וגינו את התופעה. יש להדגיש כי בית-הספר למרחב הוא מוסד "פטור" (מוסדות "פטור" ממומנים על-ידי משרד החינוך, אך פטורים מהוראת מקצועות יסוד ואינם מפוקחים על ידו), ולכן נתון לפיקוח מוגבל של המדינה.

פרס החינוך הדתי לשנת תשנ"ט (1999), הוענק לשני מוסדות חינוך של חב"ד - בית-הספר לבנות בקריית מלאכי ובית-הספר האזורי בגבעת עדה. אך שמחת הזכייה נמהלה בטונים צורמים. האגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה קראה שלא להעניק את הפרס לבית-הספר בקריית מלאכי, בטענה שרשת חב"ד מסרבת לקלוט תלמידים אתיופים שלא עברו גיור לחומרה. נשיא המדינה דאז, עזר ויצמן, צידד בקריאת האגודה והודיע שלא יעניק את הפרס. בעקבות זאת, החליט משרד החינוך להתקפל וביטל את הזכייה.

המולה תקשורתית דומה התעוררה עם פרסום הידיעה, כי בית-ספר נוסף של רשת חב"ד, בית-הספר האזורי בגבעת-עדה, זכה בפרס החינוך הדתי. לאחר דיונים ארוכים החליט שר החינוך דאז, הרב יצחק לוי, להעניק את הפרס ונימוקו (כפי שצוטט באתר חב"ד): "בחב"ד קיימת פסיקה של הרבי לקבל רק תלמידים שעברו גיור לחומרה, אבל הנחיה זו אינה מכוונת רק לגבי אתיופים, אלא לכל מי שצריך לעבור גיור. מי שאומר אחרת, עושה עוול גדול לחב"ד... אני חושב שנכונה החלטתם של ראשי המנהל הדתי לתת את הפרס בראש מורם, מתוך רצון להוסיף באהבת ישראל".

בבית-הספר הממלכתי-דתי צמח ב' באשדוד היו ב-2002 שני מסלולי לימוד: מסלול תורני שבו רק 5% מהלומדים הם ממוצא אתיופי, ומסלול רגיל ממלכתי-דתי שבו כ-70% ממוצא אתיופי. מועדי ההפסקות במסלולי הלימוד שונים, ובמסדרון יש סורג המפריד בין שני חלקי בית-ספר, וכך תלמידי המסלולים אינם נפגשים".

אפליה בזיהוי וטיפוח מחוננים

אחת הדרכים לקדם עולים חדשים, היא באמצעות פיתוח קבוצת מנהיגות מבני העדה. זיהוי המועמדים המתאימים והכשרתם לתפקידי מנהיגות, נעשים לרוב באמצעות התוכניות הייחודיות לטיפוח מחוננים שקיימות במערכת החינוך.

הנתונים שפרסם משרד החינוך אודות מספר המחוננים מבני העדה האתיופית, ממחישים את עומק האפליה. בשנת 2005, אובחנו 11,500 תלמידים מחוננים ברחבי הארץ, אבל רק שישה מהם היו יוצאי אתיופיה. כדי להמחיש את חוסר הפרופורציה המשווע, נציין כי באותה שנת לימודים, אחד מכל 40 תלמידים היה יוצא אתיופיה (32,000 תלמידים מתוך 1.3 מיליון בסך-הכל), אבל רק אחד מתוך 1917 תלמידים מחוננים היה ממוצא אתיופי.

לפי משרד החינוך, אין לייחס את מספרם הנמוך של התלמידים האתיופים המאותרים כמחוננים להיעדר כישרון או יכולות שכליות גבוהות, אלא לאבחון שגוי וקשיי קליטה. התלמידים אובחנו במבחן אחיד, בשפה העברית, שלא לקח בחשבון את ההבדלים התרבותיים בינם לבין ילידי הארץ.

לאור הממצאים, הודיע משרד החינוך כי החל משנת הלימודים 2005/6, תופעל תוכנית ניסיונית בחמישה מרכזי יום והעשרה, לאיתור תלמידים מחוננים ממוצא אתיופי. המטרה: איתור מחוננים ובניית מבחן איתור שמותאם לצרכי הקהילה. לדוגמה: שינוי שפת המבחן לאמהרית, הצמדת מורים וחונכים אישיים, פעילויות העשרה ועוד. בסיום הפיילוט, כך הבטיחו אנשי משרד החינוך, יוחלט על המבנה הסופי של מבחן האיתור והוא יופעל בכל הארץ.

אפליה כתוצאה מלחץ הורים

אפליית יוצאי אתיופיה אינה בלעדית לממסד, ובמקרים לא מעטים היא גם צומחת מהשטח. כך, לדוגמה, באוגוסט 2007, חודש לפני פתיחת שנת הלימודים, מצאו עצמם 80 ילדים יוצאי אתיופיה, תושבי פתח תקווה, ללא שיבוץ לכיתה א' באף בית-ספר בעיר. הסיבה: ועד ההורים בבית-הספר השכונתי מורשה, הטיל וטו על קבלתם של ילדים אתיופים נוספים לבית-הספר.

דובר עיריית פתח תקווה מיהר לפרסם את התגובה הבאה: "מדובר בתופעה חמורה מההיבט החינוכי. אנחנו דוחים בשאט נפש את התנגדות ההורים, ולא מייחסים חשיבות לעמדתם. נעשה כל מה שנכון וראוי לכל התלמידים. נמצא מערכת לימודים ראויה, ואנו מקווים שגם ההורים יגלו סבלנות וסובלנות. בתי-הספר נועדו לחנך לסובלנות, ולא לשפוט תלמידים על-פי צבע עורם. אני בז להורים שמתנגדים לשלב תלמידים בשל צבע עורם". מנכ"ל משרד החינוך, שמואל אבואב, הצטרף לקולות המחאה והבטיח: "ניאבק בתופעה שאינה מתקבלת על הדעת".

מאבק ציבורי באפליה

פתח תקווה המשיכה לספק כותרות למדורי האפליה והגזענות. בתחילת דצמבר 2007 התכנסו חברי מועצות ההורים העירונית לישיבת חירום, בעקבות פרשת ההפרדה בבית-הספר למרחב, וקראו לראש העיר לפטר לאלתר את ראש מינהל החינוך. חברי המועצה גם דרשו הקמת ועדת חקירה לבדיקת השתלשלות העניינים, ועד אז, להקפיא את תקצוב בתי-הספר הפרטיים בעיר. מנכ"לית משרד החינוך, שהביעה זעזוע ושאט-נפש, הורתה על בדיקת הנושא ושלחה מפקח מטעם המשרד לבית-הספר.

הסערה הציבורית עשתה את שלה, וראש העיר, איציק אוחיון, הודיע כי עיריית פתח תקווה לא תעביר יותר כספי תמיכה עירוניים למוסדות חינוך פרטיים שלא יקלטו תלמידים יוצאי אתיופיה. אך נראה שהאיום בסגירת הברזים לא נקלט בצד השני. בסוף מרץ 2008 נודע, כי שמונה נערים יוצאי אתיופיה, שהגיעו בתחילת השנה עם משפחתם לפתח תקווה, אינם משולבים במסגרת חינוכית כלשהי ולמעשה, יושבים בבית חסרי מעש.

עוד באותו שבוע החליטו חברי ועד ההורים של ארבעה בתי-ספר ממלכתיים-דתיים, להשבית את בתי-הספר במחאה על אי-שילוב תלמידים יוצאי אתיופיה באופן שוויוני בכל מוסדות החינוך בעיר, עירוניים ופרטיים. השביתה הסתיימה לאחר שראש העיר התחייב לשלב תלמידים יוצאי אתיופיה גם בבתי-הספר הפרטיים בעיר.

התייחסות העדה לאפליה

אסמרה אקלה, רכז פניות הציבור ונציג הקהילה האתיופית במועצה לשלום הילד, מטפל מדי יום בעשרות תלונות של בני המגזר, על רקע אפליה במערכת החינוך. התלונות הן תמונת ראי של החברה הישראלית ושל יחסה כלפי עולים חדשים. כפי שמנסח זאת אקלה: "לתלמיד בצבע עור שונה קוראים כושי בבית-הספר, והוא מרגיש דחוי חברתית. אנחנו חיים בחברה גזענית. מדי בוקר שומעים בחדשות ורואים גילויי אפליה ממורים שאמורים להיות מודל לחיקוי ועדים לאלימות מילולית פיזית מצד מנהלי בתי-ספר".

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך

ביביליוגרפיה

ספרי עיון ומדע

  • אגודה ישראלית למען יהודי אתיופיה, בנים חורגים למערכת החינוך, 1995.
  • וייל שלוה, יוצאי אתיופיה בוגרי מערכת החינוך בישראל תשמ"ז-תשמ"ט: עבר, הווה ועתיד, המכון לחקר הטיפוח בחינוך, 1997.
  • וילצ'יק אביעד יעל, הקשר בין פער תרבותי לבין התמדה בלימודים בקרב תלמידי פנימייה, עבודת דוקטורט, אוניברסיטת בר אילן, 2005.

מאמרים בכתבי עת ובספרים

פרסומים מדעיים מקצועיים ודוחו"ת

ארכיונים ומאגרי מידע

  • הכנסת מרכז המחקר והמידע, הטבות הניתנות לעולים חדשים יוצאי מדינות ברית-המועצות לשעבר, אתיופיה ותימן, 2003.
  • הכנסת מרכז המחקר והמידע, מדיניות הפיזור של עולי אתיופיה וקליטתם במערכת החינוך, 2001.
  • הכנסת מרכז המחקר והמידע, מדיניות והתערבות בקליטת נוער וצעירים עולי אתיופיה - מעקב אחר יישום דוחות והחלטות בנושא, 2005.
  • הכנסת מרכז המחקר והמידע, קליטת תלמידים עולים במערכת החינוך - מוגש לוועדת העלייה, הקליטה והתפוצות ולוועדת החינוך והתרבות, 2003.
  • הכנסת מרכז המחקר והמידע, שילוב תלמידים יוצאי אתיופיה במערכת החינוך, 2006.
  • הכנסת מרכז המחקר והמידע, תלמידים יוצאי אתיופיה – כישורי אוריינות והפניה לחינוך מיוחד, 2007.
  • משרד החינוך, התרבות והספורט, חוזר מנכ''ל תשסז/8(א, י'ג בניסן התשס"ז, 1.4.2007.

כתבות ומאמרים בעיתונות

אתרי אינטרנט

הערות שוליים

    צפה בתגובות  תגובות על מדיניות קליטת תלמידים יוצאי אתיופיה במערכת החינוך (2)

    חסויה

    tzhayo@walla.com
    "דעה שונה לחלוטין השמיע בראיון הנ"ל ברקו סמואל, מנחה קבוצת הורים, ולשעבר מקשר בין ההורים, צוות הפנימייה והתלמידים, במינהל ההתיישבותי. לטענתו, "צוות הפנימייה לא מסוגל לחנך ילד, לא יודע איך לקלוט אותו, כי הילד לא בא משום מסגרת. הוא לא יודע מה זה פנימייה, לא יודע מה זה לאכול לפי לוח זמנים. הבעיה שבפנימייה מתייחסים אליו כמו כל ילד רגיל..." "הילדים נשלחו לפנימיות, כיוון שהוריהם לא היו מסוגלים, באותה עת, לדאוג לחינוכם. " אני דיי מזועזעת לקרוא את 2 הדברים הללו. לומר שהילדים לא באו משום מסגרת זו אמירה חצופה ולא מעריכה.הילדים האלו באו מארץ שבה הבית תקתק בלי שאף אחד אמר מילה כי היו להם הרגלים ואחראיות לבצע אותן על הצד הטוב ביותר. דבר נוסף,לגביי הציטוט השני צריך להיזהר במה שכותבים!אולי לא הייתה להורים את היכולת להקנות להם למידה אקדמאית אבל יכולת חינוך הייתה להם ועוד איך עד שקלקלו להם!!!
    יום שלישי כ"ח בחשון תשע"ו 10 בנובמבר 2015

    יוסף

    היה מעניין מאוד וטוב לדעת תודה
    יום שני י"ד בסיון תשע"ב 4 ביוני 2012

    הוספת תגובה




     

     

    * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של "אנשים ישראל" לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.