דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
הוסף דירוג לספר 6 מדרגים

השיכון העממי הישראלי

קרית שמונה
קרית שמונה
שוש ביטון
הרב ינאי, אשדוד
הרב ינאי, אשדוד
עוז אלמוג
יבנה
יבנה
עוז אלמוג
נווה דוד, חיפה
נווה דוד, חיפה
עוז אלמוג
נווה דוד, חיפה
נווה דוד, חיפה
עוז אלמוג
קרית שמונה
קרית שמונה
שוש ביטון
רמת הדר, חיפה
רמת הדר, חיפה
עוז אלמוג
שכונת מיכשוילי, אשדוד
שכונת מיכשוילי, אשדוד
עוז אלמוג
שכונת מיכשוילי, אשדוד
שכונת מיכשוילי, אשדוד
עוז אלמוג
שכונת מיכשוילי, אשדוד
שכונת מיכשוילי, אשדוד
עוז אלמוג
שכונת מיכשוילי, אשדוד
שכונת מיכשוילי, אשדוד
עוז אלמוג
ואדי רושמיה, חיפה
ואדי רושמיה, חיפה
עוז אלמוג
עוז אלמוג
שרון הורנשטיין סייע בתחקיר ובארגון החומר הויזואלי

נוצר ב-6/20/2008

המעברות

רקע היסטורי

נחשול העליה מצא את הממשלה הצעירה בלתי ערוכה לשיכון כמות כה גדולה של אנשים במבני קבע. לא היו בארץ די כלים ומכשירים לבניה המונית ברמה איכותית, וגם התעשייה המקומית של חומרי הבניין היתה בחיתוליה, ולא היה ביכולתה להדביק את הצרכים. בשלב הראשון של העלייה הגדולה, בשנת 1948 ובמחצית הראשונה של שנת 1949, שוכנו העולים החדשים בבתים ובדירות בערים, בפרברים ובכפרים הערביים, שמהם נסו או גורשו הערבים במלחמת תש"ח (בעיקר ביישובים לוד, רמלה, יבנה, עכו, בית שאן, תרשיחה, מגדל-גד ובאר שבע, וכן במספר כפרים בגליל). שיפוץ הבתים הערביים נעשה בעיקר על ידי מחלקת הקליטה של הסוכנות, אשר קיבלה מידי השלטונות את החלק הגדול ביותר של הרכוש הערבי הנטוש, והתאימה אותו לצורכי הדיור של העולים. 

ברם, תוך זמן קצר נוצלו אפשרויות שיכון אלו כמעט עד תום, והממשלה חזרה וניצבה בפני הבעיה הדוחקת של שיכון העולים החדשים. גם אלפי הצריפים מתוצרת הארץ וצריפים שבדים, אשר יובאו על ידי מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית ב-1949, לא הדביקו את הביקוש.

בעיה נוספת שהלכה והכבידה היתה אבטלת העולים ותלותם הכלכלית במוסדות הקליטה. נוצר אפוא צורך דחוף להפנותם למקומות מגורים, אשר בהם יוכלו למצוא פרנסה כלשהי. פתרון הדחק שעלה בממשלה היה הקמת שכונות של דיור ארעי בכל חלקי הארץ. שכונות אלה כונו 'מעברות' (מלשון 'מעבר'), ומיקומן נקבע על ידי הסוכנות היהודית, בהתייעצות עם מנהל התכנון ומחלקות התעסוקה והשיכון. 

בינואר 1950 הוקמה המעברה הראשונה, ושנת 1950 כולה מצטיינת בפיתוח המעברות. מספר המעברות הגיע בתקופת השיא (1951) לקרוב ל-100. מאז קום המדינה ועד 1952 עלו לישראל כ-650,000 איש (שהם כ-180,000 משפחות בגודל ממוצע של 3.7 נפשות) אשר הכפילו את אוכלוסיית היהודים בארץ. כ-177,000 מתוכם שוכנו במעברות. היתר שוכנו לפי החלוקה הבאה: כ-20,000 נשארו ב'בתי עולים' (שיכון מעבר שהוחזק על ידי הסוכנות), כ-140,000 הלכו ל'ערים ולפרברים', כ-34,000 ל'מושבות' וכ-110,000 'לקרובים ולסידור פרטי'. כ-37,000 הלכו ל'מושבי העולים', כ-13,000 ל'כפרי עבודה', כ-70,000 'למחנות עבודה', כ-27,000 לקיבוצים וכ-24,000 'לעליית הנוער'. אחרים פנו ל'התיישבות המעמד הבינוני', ל'מוסדות "מלבן" לעולים נחשלים', ל'בתי חלוצים וחלוצות ולמשקי פועלות, לשירותי ממשלה, לרשויות מקומיות, למוסדות ציבוריים לצבא ולמשטרה.

המגורים במעברה

הדיור במעברה הורכב מאוהלים צבאיים ומצריפי עץפח ואסבסט, שנקראו גם בדונים, פחונים ואסבסטונים. חלק מהצריפים הוגדל או תוקן במהלך הזמן על ידי התושבים (באמצעות תוספת ברזלים, קרשים וקרטונים) והוא שיווה למקום מראה של מחנה פליטים הבנוי טלאי על טלאי. שטח המגורים של משפחה (גם של משפחה מרובת ילדים) היה מצומצם מאד. 

יהודה עברון-נכברג, שכתב ספר על תולדות המעברה עפולה א' כותב: "על שטח של מספר דונמים התקבצו כ- 3000 נפש, בצפיפות רבה, בתנאי דיור קשים ושירותים דלים: שתי ברזיות, שתי מקלחות וארבעה מבנים בעלי ארבעה תאים של שירותים, שלא תמיד רוקנו במועדם."
 
דבורה ברנשטיין, שפרסמה מאמר על המעברות בשנות החמישים כותבת: "המעברות לא חוברו לרשת החשמל. אוהלים וצריפונים הוארו ע"י פנסי נפט אולם המעברה בכללותה נותרה בחשיכה. בתחילה כל משפחה קיבלה אוהל, אך לעיתים שתי משפחות היו צריכות לחלוק ביניהן אוהל גדול יותר. הפחון היה בנוי מלוחות פח מגולוון, שחוזקו במסמרים אל שלד העץ שהוצג על רצפת בטון. שני סוגי פחונים נבנו במעברה: פחון רגיל של 3X4 מטר, והשני 5X6 מטר שנועד למשפחות גדולות יותר. מאוחר יותר שופרו הפחונים בלוחות קרטון שכיסו את החלק הפנימי של הקירות והתקרה. בכך נוצר בידוד מסוים, הן מהקור והן מהחום, והדבר הקל מעט על הדיירים וגם החליש את הרעש של טיפות הגשם, שהיכו בגגות." "שטח הצריפונים, צורת הדיור המשוכללת יותר, היה 16 מ"ר למשפחה, ובמקרה של משפחה גדולה במיוחד – 25 מ"ר."

פלה יצחקי, בספרה "שערים פתוחים" מתארת את קשיי החיים באוהלי המעברה: "...קיבלנו אוהל גדול וכמה מזרונים. אנו, הילדים, עזרנו לאבא. אמא ישבה עצובה באוהל על אחד המזרונים הרטובים מהגשם. בלילה היתה סערה. האוהל נפל. הילדים הקטנים התחילו לבכות. אבא ניסה להרגיע אותם בהבטחות על מחר יותר טוב, על בית קטן ויפה שנקבל ולאמא הבטיח מטבח משלה. למחרת שוב היה גשם. תיקנו לנו את האוהל והביאו כלי אוכל והסבירו לנו לאן ללכת. אנחנו, הבנים, הלכנו. התור היה ארוך, ארוך מאד. קיבלנו אוכל נורא מוזר (אז כמובן) וכמה תפוזים. לאחר שעתיים הגענו בחזרה לאוהל. איש מאיתנו לא היה מוכן לאכול את האוכל המוזר. אותו יום אכלנו תפוזים בלבד.... במחנה היה עצוב. באוהלים היה צפוף. על ערימת מזרונים (כך סידרנו אותם ביום) ישבנו בטלים ומשתעממים. בחוץ גשם, ברקים. והאוהל? אליו היו נשואים מבטי כולנו: היחזיק מעמד? היעמוד הפעם בפני הסערה? אך הוא לא נתן לנו בטחון. כל רוח חזקה היתה מנמיכה אותו ומפחידה את יושביו." 

הצפיפות, הדחיסות וחוסר הפרטיות הובילו גם לדמורליזציה ולמתיחויות בין קרובי משפחה, בין השכנים ובין העולים לרשויות המוסדיות. חיים דרין, מקברניטי המערכת הקולטת והמשכנת, כתב על כך בספרו: "אמנם אנשיה קיבלו מקום מגורים ותעסוקה (לא תמיד קבועה) אולם במעברה נוצר הווי של ארעיות ממושכת, ארעיות ההורסת חיי משפחה, הורסת את האדם ומגבילה את נכונותו למאמץ. במעברה חי האדם לעיני כולם ומשולל פינה משלו. כל הילדים בחוץ. כל המשפחות ביחד. גג בלבד אין בכוחו להקנות הרגשת פרטיות. בשיכון קבע, הדירה משמשת מרכז לחיי המשפחה ומשענת לדריה. היא מחזקת את האדם ונותנת לכל אחד מבני המשפחה את הכח להתגבר על קשיי חוץ. ואילו בשיכון הארעי – להיפך. הפחון, הבדון והאוהל מגרשים את יושביהם החוצה – לבית הקפה במעברה, בו מבלים המבוגרים והנוער רבות משעותיהם. התנאים הקשים מגבירים את העצבנות, מחשמלים את האווירה הכללית. בתנאים אלה כל אי הבנה קטנה הופכת לתיגרה, לקטטה, להתפרצות...עד להקמת שיכון קבע, התפקיד הראשון היה שיפור טיב המבנים הארעיים ובראש וראשונה – חיסול האוהלים השחורים, אשר היוו כתם שחור על פני הנוף הישראלי. שלב ראשון בשיפור הדיור היווה שינוי הרכב המבנים בתוך המעברה. חיסול האוהלים, הכנסת צריפונים, חיזוק הבדונים – כלומר, יצירת תנאים אשר יאפשרו לדרי המחנות להתקיים בצורה יותר מתקבלת על הדעת עד שיגיעו לשיכון הקבע." 

תחושת חוסר שביעות הרצון של תושבי המעברות, שהביאה אף לתסיסה ראשונה בקרב העולים (הפגנות, עצומות וכדומה), בין השאר על רקע קנאה במקומיים שגרו ביישובי קבע מסודרים, זכתה לאילוסטרציה אמנותית בסרטו הפופולרי של אפרים קישון "סאלח שבתי".

החיים במעברה היו קשים גם בשל תנאי מזג האוויר בארץ. האוהלים והצריפים להטו בקיץ והקפיאו בחורף. רובם גם דלפו בסופות הגשמים ומקצתם הוצפו בעונות הסוערות (בעיקר בשיטפון שארע בינואר 1952). כתוצאה מהעדר מרחב מחיה ותנאי מזג האוויר התנהלו חלק גדול מחיי המעברה מחוץ למבנים, בדומה למחנות פליטים ולשכונות 'סלמס' ברחבי העולם השלישי.

השטח המצומצם שהוקצה לכל משפחה, הביא לכך שהפונקציות השונות הנעשות בבית חולקו במעברה לכאלה הנעשות במרחב הפרטי, בתוך האוהלים/הצריפים ולכאלה הנעשות בפומבי, במרחב הציבורי.
 
במרחב הפרטי - בתוך האוהלים והצריפים - תפסו את עיקר השטח המצומצם המיטות לשינה של ההורים וילדיהם. אחסון הבגדים והחפצים השונים של המשפחה היה בתוך ארגזי מסע או ארונות מאולתרים מארגזים וקרשים שונים. הילדים נאלצו לאלתר לעצמם פינה בה יכולים היו להכין את שיעורי הבית.

במרחב הציבורי - כל השאר. המקלחות היו ציבוריות, השירותים משותפים, הכביסה והגיהוץ באזורים מוגדרים ומשותפים, וכמובן הבילוי, הן של הילדים והן של המבוגרים, מחוץ לאוהלים או בבית הקפה של המעברה.

בישול הארוחות והאכילה היווה תחום מעורב, שכן, לעיתים הארוחות הוכנו בתוך האוהל/הצריף ולעיתים הובא האוכל ממטבח מרכזי, והאכילה התבצעה גם בתוך האוהל וגם מחוצה לו בהתאם לתנאי מזג האוויר.

חיסול המעברות

המעברה, כשמה כן היא, נתפסה על ידי המוסדות כשלב מעבר, והכוונה היתה שסמוך לה ייבנו שיכוני הקבע, אשר אליהם יעברו העולים בבוא העת. ואכן, בראשית 1952, החלה תושבי המעברות לעבור למבני קבע, ועד 1958 חוסלו למעלה מ-70% אחוזים מהשיכונים הארעיים, ויושביהם קיבלו דירות קבע (ראוי לציין כי מקצת מהעולים אף סרבו לעבור לשיכוני קבע במקומות שהוצעו להם על ידי משרד השיכון). אף שחיסולן הסופי של המעברות ארך זמן רב מכפי שצפו המוסדות והמשתכנים (המעברה האחרונה פורקה רשמית ב-1966 ושרידי מעברות המשיכו להתקיים מעט אחר כך), עצם העובדה שלא נותר מהן ולו זכר כעבור שני עשורים בלבד, היא תעודת כבוד לחברה הישראלית. ישראל לא הצליחה למנוע אמנם התפתחות תרבות עוני, אך פירוק המעברות ושיכון העולים במבני קבע מנע עוני קשה בסגנון מדינות העולם השלישי.

בתי סוכנות

רקע היסטורי

במקביל להקמת המעברות, וליתר דיוק, במחצית שנת 1949, עם הקמת אגף השיכון במשרד העבודה, החל מפעל הבניה ההמוני לעולים. המפעל התנהל על ידי ארבעה גופים: אגף התכנון במשרד ראש הממשלה, אגף השיכון במשרד העבודה, מחלקת הקליטה של הסוכנות וחברות בניה ציבוריות.

רוב השיכונים שנבנו בשנות החמישים היו פרי תכנית שהכין צוות אדריכלים בכירים בראשותו של האדריכל אריה שרון, באגף התכנון של משרד ראש הממשלה, בשיתוף פעולה עם עשרות אדריכלים ומהנדסים. התכנית, שנקראה 'תכנון פיסי בישראל', התוותה את הקווים המנחים לתכנון הפיסי של פיזור האוכלוסין והבניה, מהרמה הארצית ועד לרמה המקומית, ובכלל זה פירוט של מיקום השיכונים וצורתם. 'העבודה היתה בלא דיחוי, על אף המלחמה', סיפר לימים שרון."[...] צוותנו ניחן במרץ, דמיון והתלהבות. היתה שם רוח לחימה ונחישות לגבור על אינטרסים פרטיים, שאיפות מקומיות ומטרות חירום קצרות טווח". פעולות השיכון רוכזו, על פי התכנון, בעיקר מחוץ לערים הגדולות, וניתנה עדיפות לאזורים כפריים ולאזורי פיתוח במרכזים עירוניים חדשים.

בשנת 1949 נוסד לראשונה 'מרכז הקבלנים והבונים בישראל', והוא איגד 18 ארגוני קבלנים מקומיים, אשר בחלקם נוסדו שנים רבות קודם כן. עם זאת רוב חברות הבניה הגדולות לא היו פרטיות אלא בבעלות ציבורית: 1. 'החברה הלאומית לשיכון עולים – עמידר', שהיתה בבעלות הממשלה והסוכנות. המטרה שהוצבה לה עם הקמתה היתה לרכז את פעולות הבניה לעולים תוך תאום בין הגופים השונים, שפעלו באותה תקופה תוך פיצול). 2. חברת 'רסקו' מיסודה של הסוכנות היהודית. 3. חברת 'משכנות' של הפועל המזרחי. 4. חברת 'סלי' של התנועה הרוויזיוניסטית. 5. חברת 'נווה עובד' מיסוד המרכז החקלאי. 6. חברת 'שיכון' בע"מ', חברת 'חצרות הדר' ו'סולל בונה' - שלושתן של הסתדרות העובדים העבריים.

מבין כלל חברות הבניה 'סולל בונה' הייתה הקבלן הגדול ביותר. החברה ההסתדרותית הכשירה בשנים 1949- 1959 כ-22 אלף פועלי בניין, רובם עולים חדשים, פיתחה את המפעלים שלה לייצור חומרי בניין ('אבן וסיד', 'חרות' ו'נשר'), והפכה אותם לקונצרן רב תכליתי. כן בנתה 180 אלף דירות ו-2 מיליון מ"ר של בנייני ציבור. היקף בניה זה היווה 65% מהיקף בניית השיכונים בכל הארץ'.

חרף כל הקשיים - והם היו רבים ולא פשוטים - הצליחו המוסדות הקולטים להתארגן בזמן קצר ביותר. המדינה ייבאה חומרי בניה זולים מחו"ל, והכשירה במהירות עובדי בנין. תוך עשור אחד הצליחו המוסדות הישראליים לשכן כמעט את כל העולים במבני קבע. העולה, שקיבל את דירתו, נדרש להשתתף בהוצאות הבנייה בשליש עד מחצית מסכום ההשקעה בלבד, והשאר ניתן לו בצורת הלוואות (למשל תוכנית שזכתה לשם 'חסכון לבניין') ובמשכנתא בתשלומים חודשיים. מקצת מהדירות נשארו בבעלות עמידר, והושכרו לעולים בשכר דירה חודשי סמלי (מה שזכה לכינוי 'דיור ציבורי').

המבנים

הצורך להקים מקסימום יחידות דיור במינימום של זמן וכסף הוביל לבניית דירות פשוטות, אחידות ומינימאליות, שהעניקו ליישובים דמות של מעין מחנות צבאיים. המבנה החיצוני של בתי העולים - שזכו לכינוי 'בתי סוכנות' או 'בלוקונים' - היה אחיד למדי: בית קובייתי (מלבני) קטן, מסויד לבן ועטור גג רעפים (דו שיפועי או ארבע שיפועי) או גג אסבסט גלי.

מקצתם - בעיקר אלה שנבנו במושבי העולים - היו חד קומתיים (דירה או שתיים) ומקצתם דו קומתיים (4-8 דירות).

הבית כולו (פנים וחוץ) סויד בלבן, והחלונות היו עשויים עץ צבוע. הריצוף היה אחיד – מרצפות טרצו אפורות בגודל 20X20 ס"מ, בכל חלקי הבית. הפאנלים לא היו חלק אינטגראלי מהריצוף. בחדר הרחצה השתמשו לרוב באותן מרצפות טרצו אפורות גם לחיפוי הקירות באזור המקלחת. נגרות הבניין כללה רק את איטום הפתחים החיצוניים באמצעות חלונות, ללא תריסים. בתוך הדירה לא היו דלתות. הצבעים המקובלים לבית היו בהירים.

הדירות היו קטנות – 24 - 48 ממ"ר – וכללו: חדר מגורים (נועד לאירוח, אכילה, הכנת שיעורים, שימש גם כחדר שינה להורים או לילדים), חדר שינה (לילדים או הורים שלא ישנו בחדר המגורים) מטבחון, ולעתים (לא תמיד) גם מקלחת, בית שימוש ופרוזדור. טיב הבניה בבתים אלה היה ירוד למדי, ובמקרים רבים הטיח הדק ורצפת הבטון לא עמדו בפני חדירת רטיבות, והצריכו תיקוני טלאים.

הבתים הללו נבנו במעין פס ייצור אחיד, ונועדו לספק את המינימום שבמינימום. יצחק סלע מתאר בספרו "עם זריחת החמה" את הדרך המתועשת שבה נבנו הבניינים הללו:

"עברו חודשים מספר מאז התחיל 'התותח' יורה בתים בני שתי קומות שארבע דירות בהם. באחד הימים נעלם 'התותח' מהמגרש והשאיר אחריו מאות בתים שבהקו בלובנם והוריקו בחלונותיהם ובגזוזטרותיהם. משנסתיימה הבנייה ויושר השטח וסומנו הדרכים, הוגרלו הדירות הסטאנדארטיות, כלומר, בלי דלתות פנימיות ובלי ריהוט המטבח ובלי הדוד החשמלי ובלי האמבטיה. ברם, המשתכנים היו רשאים להשלים את כל אלה במיטב כספם. הבריות התחילו לעזוב את צריפיהם ומאורותיהם ועברו לשיכון".

היו דיירים שסברו שעל השלטונות לציידם גם באיבזור פנימי. בספרו של יצחק סלע "עם זריחת החמה", מתוארת אסיפת משתכנים: 

- "חברים, אנו דורשים בוילר חשמלי, אמבטיה סוג א' וטליפון, שיהיו לנו מים חמים באמבטיה ובמטבח.
- איזה טליפון? איזה טליפון?
שאלו רבים את שכניהם, ומיד נמצאו מבארים: הטליפון אינו טליפון, אלא זהו מין צינור של גומי המחובר לדוד שאפשר לקחת ביד ולהשפריץ מים על כל הגוף בכל מקום שתרצה וכמה שתרצה ומראהו של הצינור עם כל הקלפרגיציג (אביזרים) נראה כמו טליפון. זוהי המצאה בשביל העשירים.
- ואנו דורשים פאנלים לכל אורך הקירות, שהנשים שלנו תוכלנה לשטוף את הרצפה ולא תלכלכנה את הקירות. ואנו דורשים מרפסת למטבח, ואנו דורשים שייש, שני שיישים למטבח ואנו דורשים תריסים לכל חלונות הדירה ודלתות פנימיות".
תשובת נציגי המוסדות המשכנים:
"טענותיכם אינן מוצדקות ואין אתם יכולים לבוא בדרישות מופרזות כגון: דוד חשמלי ומרפסת ליד המטבח ועוד ועוד". 

החשמל גם הוא לא מובן מאליו:

"ראו המשתכנים את האור שבשכונה הסמוכה לשיכון ואת החושך שבשיכון והרהרו בגורלם המר: ערב ערב ולילה לילה אתה יושב בחושך ואינך שומע ראדיו, לא הרצאה ולא תסכית ולא מוסיקה, לא דז'אז ולא סימפוניה. וי וי! עששיות הנפט מתקופת מתושלח גרמו צרות צרורות: הן העלו פיח ונשברו הזכוכיות ונשפך הנפט ונחלד המכשיר המעלה את הפתיל, ואין קץ ואין שיעור לייסורים ופגעים הכרוכים בכלים טרומהיסטוריים הללו." 

ותשובת חברת החשמל: 

"חברת החשמל מעוניינת להתקין חשמל בכל מקום לא פחות משמעוניינים אנשי השיכון עצמם. אולם, כאמור, אנו מוגבלים בחומרים ועלינו לחכות עד שחומרים חדשים יגיעו מחוץ לארץ
לקומות העליונות והתחתונות בבתים הדו קומתיים היו יתרונות וחסרונות כפי שמתאר סלע: "התושבים כידוע נחלקו מלכתחילה לשתי מפלגות עיקריות: דרי-מעלה ודרי-מטה. האחרונים קינאו בראשונים על שום היותם קצת יותר מרוחקים מגנבים על שתיים ועל ארבע, ודרי-מעלה נתקנאו בדרי-מטה בשל שטח האדמה (60-70 מטרים מרובעים) שהוקצה להם מסביב לדירתם והם היו זכאים לחרשו ולזרעו ולשתלו וליפותו כאוות נפשם, ואילו לדרי-מעלה היתה חלקת אדמה בחצר מעבר לשביל".

החיסכון במלט והיציקה החפוזה יצרה בעיות של רטיבות ובידוד. המרחב הקטן הקשה על החיים, ועורר לעתים תחושות של תסכול ומרירות.

יש לציין כי גם מבני הציבור ביישובים החדשים - גנים ומעונות ילדים, בתי כנסת, מרפאות, צרכניות ועוד - נבנו על פי המתווה הארכיטקטוני וההנדסי של 'בית הסוכנות' וה'בלוקון', אלא שבתים אלה היו, כמתבקש, גדולים יותר מהבתים לדיור פרטי, ונבנו לעתים קרובות במבנה של חית או ריש.

המשמעויות החברתיות של הקמת בתי הסוכנות

הבניה האחידה לכולם שיקפה ותמכה בעת ובעונה אחת במדיניות 'כור ההיתוך' שתומצתה בביטוי השכיח באותה תקופה 'קיבוץ גלויות'. הבית החדש נועד לא רק לספק קורת גג אלא גם ליצור את הזהות הישראלית החדשה אשר אותה התבקש המהגר לאמץ תוך התנשלותו מעור הגלות. פס הייצור של השיכונים הישראלים הזהים - שהיו שונים בחזותם הכוללת מבתים אירופאים, אסייתים או אפריקאים טיפוסיים - שימש אפוא גם כפס הייצור של הזהות הישראלית האחידה שהוקנתה לכל. השיכונים השבלוניים שיקפו גם את החסות הממסדית - בדומה לארצות קומוניסטיות - ואת טמיעתו של הפרט בתוך הקולקטיב הלאומי. בתי הבטון הקטנים, אשר היוו משאת נפש לעולים למודי סבל המעברות, היו מאד מצומצמים, אך בו בזמן נתנו תחושה של בית אמיתי – כזה שאינו דולף ואינו מתמוטט ברוח, כזה שרצפתו יציבה ואין צורך לבוסס בו בבוץ, כזה שניתן לחיות בו בפרטיות מסוימת למרות הצפיפות.

מפעל הבניה הגדול בשנות החמישים היווה גורם מרכזי בקליטת הגל העצום של העולים, לא רק משום שהוא הצליח לספק קורת גג לאלפי מהגרים תוך זמן קצר, אלא גם משום שהוא סיפק פרנסה לרבים, ומשום שהוא שימן את גלגל המשק בהיותו ענף מוביל ומעין ברומטר לפעילות הכלכלית. בין 1950 ל-1971 תפשו ההשקעות בבניה כ-65% מסך ההשקעה בנכסים קבועים. תפוקת ענף הבניה גדלה בתקופה הזו פי 3.8 ובשיעור גידול של 6.5 אחוזים בממוצע לשנה. ההשקעה בבניה למגורים גדלה בשיעור גידול ממוצע של 5.4% לשנה, וההשקעות בבנייה שלא למגורים ב-6.2% לשנה. בתקופה הזו הענף העסיק כ-8% - 10% מסך המועסקים במשק.

הבניה המסיבית בשנות החמישים שלשה את שטחה המאוכלס של מדינת ישראל, ויצרה מרקם יישובי חדש, שכלל הקמת יישובים חקלאיים חדשים (בשנים 1948- 1950 בלבד הוקמו 210 יישובים חקלאיים, בתוכם מושבים, קיבוצים ומושבים שיתופיים) ומרכזים עירוניים חדשים בעלי תפקודים אזוריים, ועיבוי הערים הקיימות (בין השנים 1949 ל-1964 הוקמו 21 'ערי פיתוח' ועוד 9 ערים קטנות). מקצת מהערים והעיירות החדשות התהוו סביב מושבות ותיקות (כדוגמת 'ראשון לציון' או 'רחובות'), ומקצתן סביב מעברות עולים (כדוגמת 'אשדוד' או 'ראש העין'). ערים אחרות התהוו כתוצאה מאיחוד שכונות ותיקות סמוכות או מעיבוי שכונות פרברים גדולות (כדוגמת 'גבעתיים', 'בני ברק', או 'קרית ביאליק'). מספר ערים (כדוגמת 'רמלה', 'לוד', 'בית שאן', טבריה, או 'באר שבע') צמחו בעקבות אכלוס מזורז של עולים חדשים בערים ובשכונות ערביות, שתושביהן נטשו בבהלה או גורשו במלחמת העצמאות.

המרקם החדש ריכך במידה ניכרת את החלוקה הקוטבית בין מרכז לפריפריה, שאפיינה את המבנה היישובי הקודם. משקל שלושת המטרופולינים - תל אביב, חיפה וירושלים - בתוך כלל האוכלוסייה ירד מ-54% בשנת 1948 עד 45.1% ב-1970. לגבי האוכלוסייה היהודית היתה הירידה מרשימה עוד יותר – מ-68% בשנת 1948 עד 49% בסוף 1970. המשקל הדמוגרפי של מטרופולין תל אביב בתוך האוכלוסייה היהודית ירד באותה תקופה מ-40.5% עד 26.3%. במידה מקבילה ירד גם המשקל הדמוגרפי של רצועת החוף המרכזית (מחוזות חיפה, מרכז ותל אביב) בתוך כלל האוכלוסייה מ-71% בשנת 1948 ל-62.6% ב-1970 ובאוכלוסיה היהודית מ-78.9% ל-68% בהתאמה.

הערים הישראליות, שהתהוו בעקבות העלייה ההמונית, היו שונות באופיין מערי הקודש העתיקות (טבריה, צפת וירושלים) ומתל אביב וחיפה בכמה מובנים: הן היו הומוגניות יותר באוכלוסייתן (כמעט ללא אוכלוסייה ערבית), הן היו כמעט ריקות ממבנים עתיקים, ולכן חסרו סמלים היסטוריים ומיתולוגיה של מקום, הן גם חסרו מבנים מונומנטאליים (הן משום הצנע הכלכלי והן משום שרוב משרדי הממשלה ומרכזי המסחר והתעשייה נבנו בשלוש הערים הגדולות), ורובן ככולן הורכבו כמעט אך ורק משיכונים מלבניים רכבתיים שנבנו סביב רחובות צרים. כל המאפיינים הללו, בתוספת הטופוגרפיה המישורית, שאפיינה את רובן, הפכו אותן לערי שינה מונוטוניות, חסרות זהות ואופי מיוחד (למעשה עד עצם היום הזה).

המבצע שבו ממשלה צעירה מצליחה לספק קורת גג למספר כה רב של מהגרים, בפרק זמן כה קצר, תחת לחץ בטחוני ומתוך מיעוט אמצעים, היה לדעת רבים מבצע הרואי, אך הוא גבה מחיר אסתטי כבד. הייצור החפוז, הסדרתי וההמוני של שיכוני העולים קבע במידה רבה את אופיו הציבורי, השבלוני של הנוף האורבאני והכפרי של ישראל לשנים הבאות, ויש הסוברים, כי הוא גזר כליה אסתטית בלתי הפיכה (או לפחות למשך שנים רבות) על הנוף הישראלי ובכייה לדורות. למעשה, בעקבות הבניה של שנות החמישים השתנה המראה של שלוש הערים הגדולות שינוי דרסטי, והן התרחקו מחזות אירופאית והתקרבו בחזותם לערי העולם השלישי. לא עוד רחובות ראשיים רחבים, אשר משני צדדיהם בתי דירות הדורים וצמודים היוצרים קיר-רחוב, המותאם בתבניתו לעיקולי הרחוב (ראה, למשל, שכונת 'הדר' בחיפה ושכונת 'פלורנטין' בתל אביב), אלא עיר של שכונות הומוגניות, המכילות בתי דירות 'אילמים', המופרדים זה מזה בחצרות אפלות וחסרות שימוש.

הכישלון האסתטי צרם במיוחד ביישובים החקלאיים החדשים, שהוקמו בשנות החמישים ובעיירות הפיתוח. הבית הכפרי האותנטי הוא פרי תרבות בת דורות ומסורת בניה אזורית העוברת מאב לבנו. הוא מושתת במקרים רבים על חומרים מקומיים ועל כשרון וניסיון בעל הבית או הבנאי המקומי. אולם בתי הסוכנות נבנו מחומרי בנייה תעשייתיים ואחידים - ללא קשר לתנאי מזג האוויר והקרקע המקומיים - ועל ידי בנאים שאינם בני המקום. 

התוצאה שהתקבלה היתה רפיטציה שבלונית, חסרת כל ייחוד, שאיננה הולמת את הנוף הטבעי. זאת ועוד, ארגון הבתים במרחב הטופוגרפי סתר את המבנה הטיפוסי של כפר חקלאי בעולם. בניגוד לכפרים מקומיים - כדוגמת אלה הערביים - בהם הבתים צומחים מתוך תוואי השטח, בבניה הישראלית נכפו הבתים על השטח. תמונות מאותה תקופה מראות יישובים חדשים, המורכבים מטורי בתים זעירים שהוצבו במרחקים קצובים זה מזה בראש הר או גבעה. הם נראים כקוביות לבנות, התקועות במקום לא להן, חשופות לרוחות ולשמש. היישוב איננו מקרין פסטורליות אלא מבוכה ואפילו מעט גרוטסקיות. דפוס זה של בניה מוסדית מהירה, היוצרת מעין כפרי פוטיומקין, תציין את ישראל עוד שנים רבות, ונראה שהיא גם אחת הסיבות לכישלונם הכלכלי ומצוקתם החברתית של היישובים הכפריים, אשר צמחו מתוך הכוונה מלמעלה ובניה מרוכזת.

הבניה המסיבית והזולה לוותה באיכות בניה נמוכה, שהביאה להתרפטות מהירה של הבתים. בפריפריה הישראלית נוצרו 'ערי מסכנות', הסובלות מניוון סביבתי וחברתי. הטרגדיה של שיכוני העולים היתה שפתרון הומניטארי אחד הוליד מצוקה חברתית מסוג אחר, שכן מצוקת הדיור זרעה את הזרע הראשון להתפתחות תרבות המצוקה והעזובה בישראל ולפער סוציו-אקונומי בין מזרחים לאשכנזים. 

על פי פרסומי האו"ם משנת 1958, ב-1957 התגוררו 11% מאזרחי ישראל בדירות בנות חדר אחד, 25.5% דירות התגוררו בדירות בנות 3 חדרים ו-62% בדירות בנות 2 חדרים (לא כולל מטבח). אם לוקחים בחשבון שממוצע הנפשות למשפחת עולים עמד באותה תקופה על 5.6-6.8 נפשות, מתקבלת תמונה של דיור בצפיפות גבוהה. צפיפות זו הייתה גדולה במיוחד בקרב משפחות עולים מארצות האיסלאם, שהתברכו במספר גדול של צאצאים (ולעתים גם הסבא והסבתא התגוררו באותה דירה של ילדיהם ונכדיהם). עבור המשפחות האשכנזיות תנאי הדיור הקשים היוו ברוב המקרים תחנת ביניים בדרך למוביליות כלכלית, שכללה מעבר לדירה מרווחת יותר ('דירות לוקסוס' בשפה של אותם ימים), אך עבור רוב המשפחות המזרחיות מצוקת הדיור הייתה בבחינת גזירת גורל לשנים רבות.

לבניה בשנות החמישים הייתה גם משמעות פוליטית מרחיקת לכת - זאת כיוון שרוב היישובים היהודיים החדשים, אשר הוקמו אחרי מלחמת העצמאות, נבנו על הריסותיהם של כפרים ערביים או של שכונות ערביות, שדייריהם ברחו או גורשו במהלך מלחמת העצמאות. מקצת משמות הכפרים, שעליהם צמחו היישובים החדשים, הוחלף בשמות עבריים, ומקצתם נותר על גבי מפת הטיולים בלבד כ'חירבה' (ולא על גבי תמרורי הדרכים). שעה שפליטים יהודיים, למודי סבל, זכו לבית במולדתם החדשה, הצטופפו אלפי פליטים פלשתינים במחנות אוהלים בלבנון, בירדן ובמצרים, והחלו צוברים זיכרונות מרים ושנאה יוקדת לאלה, שירשו את אדמתם ואת בתיהם. 

הצמיחה המהירה של יישובים יהודיים על חורבות אלה הפלשתינים מחקה מהתודעה הישראלית את המחיר הכבד, ששילמו הפלשתינים במלחמה, והרחיקה את כאבם מלב הישראלים לשנים רבות. בשנות החמישים התחדדה גם החציצה הגיאוגרפית בין תושביה הערביים של ישראל (אלה שנותרו בבתיהם ולא עזבו במלחמה) לבין התושבים היהודיים. הערבים-הישראלים הסתגרו ברובעים מופרדים בערים הגדולות, בנצרת, בעכו ובכפרי הגליל והמשולש. ישוביהם ושכונותיהם זכו ליחס מפלה מצד רשויות הממשלה, ונידונו לעזובה ולמצוקה כלכלית וחברתית.

בלוק עמידר

רקע היסטורי

במחצית שנות החמישים חלה התפתחות מהירה בתעשיית חומרי הבניה וטכנולוגיית הבנייה בארץ. המפנה החשוב ביותר חל בשטח יצור המלט, כאשר לצד 'נשר', בית החרושת למלט הוותיק בחיפה, נוספו שני בתי חרושת ברמלה ובהר טוב. מצאי חומרי הבניה ואיכותם השתפרו עם הקמתם של בתי חרושת חדשים לחומרי גלם לבניה: קאולין, חול זכוכית, לבני סיליקט למרצפות, חרסינה וקרמיקה, לבידים (דיקטים), מזונית, לוחות זכוכית, אלמנטים מוכנים מבטון ועוד. חשיבות גדולה במיוחד להתפתחות ענף הבנייה המקומי הייתה להקמת בית החרושת 'חרסה' בבאר שבע, שסיפק את כל תצרוכת הארץ בתחום האינסטלציה הסניטרית, לבית חרושת 'איטונג', שייצר בלוקים מהסוג המתאים ביותר לתנאי האקלים בארץ, למפעל 'ספן', שייצר לוחות בידוד ולוחות ציפוי מפסולת של מפעלי עץ לבוד ומעצים מקומיים, ולמספר מפעלים לבנייה טרומית, שהוקמו בשלהי שנות החמישים בעקבות הסכמים עם חברות זרות. תעשיית חומרי הבניה, לרבות מוצרי הלוואי השונים לבניינים, היוותה עד סוף שנות החמישים כ-6% מהתעשייה הישראלית, וענף חומרי הבנייה מנה כ-600 מפעלים שהעסיקו קרוב ל-6,000 עובדים.

ההתפתחות בענף הבניה לצד ההקלה בזרם ההגירה הביאו לבניית שיכונים עם דירות מרווחות יותר – מגמת שיפור שנמשכה לכל אורך שנות המדינה.

על פי נתונים שפורסמו בשנתון הממשלה, ב-1949 כללה דירת שיכון ממוצעת 1.3 חדרים, ושטחה עמד על 31 מ"ר בממוצע. ב-1955 עלו המידות ל-1.9 ול-41 מ"ר בהתאמה, ב-1960 ל-2.5 ול-53 מ"ר וב-1967 ל-2.8 ול-62 מ"ר. אם ב-1957 רק 38% מהמשפחות היהודיות גרו בצפיפות של פחות משתי נפשות לחדר, ב-1961 המספר עלה ל-46.7, וב-1965 הוא עמד על 52.9.
בנוף העירוני של שכונות העולים הופיעו שיכונים מדגם משופר, שהחליפו את 'שיכוני העולים', ונקראו 'שיכונים לזוגות צעירים'. רובם נבנו על ידי חברות ציבוריות - ובראשן 'שיכון ופיתוח לישראל בע"מ' (שהוקמה ב-1961), 'שיכון עובדים' ו'עמידר', שנעשתה יותר מכל חברה אחרת מזוהה עם הדגם הזה. בתחילת 1964 טיפלה חברת 'עמידר', שהיתה בבעלות הממשלה והסוכנות היהודית, ב-630,227 יחידות דיור, שהיו מפוזרות על פני יותר מ-200 שיכונים בכל חלקי הארץ, ושבהם גרו כמיליון נפש. רבים משיכונים אלה – שכונו בפי העם 'שיכוני עמידר' - יצרו כמכלול ישובים שלמים חדשים, והפכו מאז ועד היום לבניין הנפוץ ביותר בישראל – סמל למעמד הפועלים הרחב והמנוכר (הדירות האחידות, שלא תוכננו על ידי הבעלים, הן ביטוי מעשי וסמלי לניתוקו של הפועל מאמצעי הייצור).

השיכונים הללו נבנו על פי המתכונת הסדרתית, חסרת ההדר והעידון, שפותחה בעולם הקומוניסטי (לדוגמא שכונת קריית אליעזר בחיפה, שנבנתה בראשית שנות השישים על ידי 'שיכון עובדים', וכללה אלפי דירות). הבניין נמסר לאכלוס עם פיתוח מלא: שבילי גישה, משטחי אשפה, מתלי כביסה, תיבות דואר, גינון וכו'. לראשונה גם נבנו מגרשי משחקים בסמוך לבתים, שהפכו לחלק מנוף השיכונים בארץ.

המבנה החיצוני והפנימי של השיכונים החדשים היה שונה מזה של שיכוני העולים הראשונים: במקום המבנה החד-קומתי או הדו-קומתי הקטן של השיכונים הראשונים, הופיע מבנה רכבתי ארוך מבטון מזוין, שכונה 'בלוק', וכלל שלוש עד ארבע קומות, 2-4 כניסות, ובכל כניסה 6-8 דירות.

עמודי הבטון, שעליהם הוצבה הקונסטרוקציה גבהו בהשוואה ל'שיכוני הסוכנות' הראשונים, ונוצרה רחבת כניסה מתחת לבניין המובילה למספר חדרי מדרגות צרים. גם הצבע הלבן של השיכונים הישנים נעלם ובמקומו הופיע השפריץ המותז בגוון אפור-חום עם קישוטי בטון אופקיים בצבעי חום, אפור או ירוק, שהפרידו בין קומה לקומה.

מתחת לחלון מרפסת השירות נבנה מסתור כביסה, שהפך לאחד מתווי ההיכר המכוערים של השיכון מדגם זה.

גג הרעפים נעלם, ובמקומו הופיעו גג שטוח, שנאטם בזפת וסיד, ועליו הונחו דודי שמש. דוד שמש - מתקן לאנרגיה סולארית - כבש את גגות ישראל בסערה ב-1955. אבי הרעיון הוא פרופ' צבי תבור, שעבודותיו בתחום האנרגיה הסולארית הביאו לפריצות דרך רבות.

דוד השמש בנוי ממשטחים צבועים בצבע שחור לקליטת קרינת השמש, וממיכל (דוד), בו מצויים המים ונאגר החום. מיכל הדוד מחובר לקולטים על ידי צינורות חיבור. קרינת השמש נבלעת על ידי הקולטים הצבועים בצבע שחור, וגורמת לטמפרטורה שלהם לעלות. כדי לקלוט את מירב הקרינה, הקולטים מוטים בזווית לעומת המישור האופקי.

בישראל הקולטים מופנים כלפי צד דרום, הצד ממנו מגיעה קרינת השמש בארץ במשך רוב השעות החמות של היום. הקולט מורכב מקופסא שטוחה הבנויה בדרך כלל מתכת, ומכוסה בצידה הפונה לשמש בלוח זכוכית. על פני הלוח התחתון של הקולט, הצבוע בצבע שחור, מונחים צינורות נחושת דקים צבועים בשחור המחוברים ביניהם. בצינורות אלה נכנסים המים לקולט, מתחממים, ומכאן הם זורמים לדוד האגירה. הצינורות הדקים והלוחות הפנימיים של הקולט צבועים בצבע שחור, מכיוון שגוף צבוע בצבע שחור בולע את רוב קרינת השמש הפוגעת בו, וכתוצאה מכך עולה הטמפרטורה שלו. לצד מערכת החימום באמצעות דוד השמש, הותקנה מערכת גיבוי - גוף חימום חשמלי, המופעל במקרה שקרינת השמש אינה מספיקה לחימום המים. 

למפעל 'מירומית' באשקלון, שהוקם ב-1956, יצא שם של היצרן הגדול ביותר בארץ של דודי מים לחימום בעזרת קרני השמש. בשנתון הממשלה תש"ך נכתב בסעיף 'ניצול אנרגיית השמש': "מספר המשפחות המנצלות את המיתקן הביתי לחימום מים הולך ורב. העובר על פני הארץ נתקל במספר גדל והולך של דודי שמש המבהיקים על הגגות, דבר המעיד על השימוש היומיומי במיתקן זה". בעקבות הקמת הטלויזיה הישראלית ב-1968, נזרע הגג הישראלי הטיפוסי גם באנטנות הטלוויזיה, ויער הדודים והאנטנות הפך לחלק בלתי נפרד מהנוף האורבאני של ישראל. הוא אף הונצח בפזמון המקסים "דוד שמש ואנטנה" של ע' הלל וסשה ארגוב.

מבנה

רוב הדירות בשיכונים מהדגם החדש נבנו בשטח של כ-80-55 ממ"ר (פי שתיים לערך מדירות הסוכנות), והן כללו לראשונה סלון עם פינת אוכל נפרדת (שהיה החדר הגדול בבית), 2 חדרי לינה, מרפסת מגורים, מטבח זעיר עם מרפסת שירות סגורה, אמבטיה וחדר נוחיות.

בתוך הדירה, שסוידה בלבן, נוספו שיפורים פנימיים רבים כגון: חיבור לחשמל וגז והכנה למים חמים, משקופים ודלתות צבועי צבע שמן, מסגרת חלונות עשויה אלומיניום, ותריסולי פלסטיק (בגרסת השלבים הנפתחים או בגרסת הגלילה) לחלונות ולדלתות המרפסת. אלה החליפו את תריסול האסבסט האנכי והמסורבל, שלא נסגר הרמטית ואת תריס הגלילה מהעץ.

הריצוף היה אחיד – מרצפות טרצו בהירות בגודל 20X20 ס"מ, בכל חלקי הבית. הפאנלים היו כבר חלק אינטגראלי מהריצוף.

בכל בית היו 'סידורים' שונים להלנת אורחים: ספה נפתחת או מיטה מתקפלת.

פרויקט שיקום השכונות

הרקע לפרויקט

בבחירות לכנסת ב-1977 היה הפער המעמדי והקיפוח העדתי אחד הנושאים המרכזיים בתעמולת הבחירות של ה'ליכוד'. שכונות המצוקה הוצגו בתעמולת הבחירות כסמל לאפליה מכוונת, שסבלו בני עדות המזרח מהממסד האשכנזי-המפ"איניקי. לא בכדי אחד הסמלים הרטוריים, אשר הופיעו בנאומי הבכירות של מנחם בגין, נשאבו מתרבות דיור. באחד מנאומיו היותר מפורסמים הוא כינה בלעג את חברי הקיבוצים 'בעלי הבריכות', תוך שהוא רומז בכך לתרבות תנועת העבודה השבעה, העשירה, המתנכרת והמתנשאת לשכנתה המזרחית.

עם עלייתו של הליכוד לשלטון חשו מנהיגיו מחויבות לפרוע את החוב לבוחריהם. אחד משטרות הפירעון היה פרויקט שיקום שכונות המצוקה. שיקום שכונות המצוקה בישראל החל למעשה כבר בראשית שנות השישים, לאחר שב-1961 ועדת השרים לענייני כלכלה הקימה בשותפות עם עיריות ירושלים, תל אביב, חיפה ופתח תקווה חברות לשיקום משכנות עוני. גם חברת 'מעון לעובד', שהוקמה ב-1962 כשותפות בין הממשלה, שיכון עובדים וחברת העובדים, עסקה במציאות פתרונות דיור למשפחות במצוקה. כל אלה היו טיפות בים, והשפעתן היתה מזערית. רק בשנות השבעים התפנו זמן ומשאבים גדולים יותר לטיפול בנושא.

'פרויקט שיקום השכונות' ניזום למעשה ב-1976 על ידי משרד השיכון (מתוך השראה של פרויקטים דומים שנוסו בארה"ב), אך רק ב-1977 הוא הוכרז על ידי ראש הממשלה דאז מנחם בגין כפרויקט לאומי בעל עדיפות גבוהה. הנחת היסוד, שעמדה ביסוד הפרויקט, היתה שהבסיס להתמודדות עם מכלול הבעיות של שכונת מצוקה מתחיל בטיב הדיור. הוחלט לסמן שכונות מוזנחות ברחבי הארץ ולשפץ בהן את המעטפות החיצוניות של הבתים, ליפות את החצרות, ולסייע לדיירים להרחיב את דירתם ולרכוש אותה (סה"כ סומנו 160 שכונות כאלה). 

בתחילה שופצו שכונות שהפכו לסמל המצוקה (כמו 'שכונת התקווה' בתל אביב ושכונות 'מוסררה', 'קטמון', ו'שמואל הנביא' בירושלים). בהדרגה צורפו לפרויקט שכונות נוספות. בסוף 1982 נכללו בפרויקט 83 שכונות בכל רחבי הארץ, בהן התגוררו 600,000 נפש שהיוו כ-15% מאוכלוסיית ישראל. מתוך מיליוני הדולרים שהושקעו בפרויקט כמחצית הוצאו על שיפוצים והרחבות דיור (כ-67,000 דירות שופצו ולמעלה מ-10,000 דירות הורחבו). משאבים רבים הושקעו גם בתשתית הפיסית של השכונות, מניקוז וצנרת ועד לריהוט רחוב.

אולם, ככל שחלף הזמן כן ירד העניין הציבורי בפרויקט, שאיבד בהדרגה גם מערכו כסמל וכמשאב פוליטי. במשך השנים הלכו ורבו גם הביקורות כלפיו, הן מצד פוליטיקאים והן מצד חוקרי חברה וארכיטקטים, ותקציבו הלך והצטמצם. מחקרים שונים שנערכו בשכונות המשופצות מוכיחים כי בסופו של דבר התוצאה שהתקבלה נמוכה בהרבה מהציפיות המוקדמות. אך גם ללא מחקרים הכשלון ניכר לעין הבלתי מזוינת. השכונות ששופצו נראות אמנם פחות מוזנחות, אך החזות העניה לא נעלמה.

הסיבות לכישלון הפרויקט

נושא שיקום שכונות עוני זכה למאות מחקרים ברחבי העולם, וקצרה היריעה מלדון במכלול משמעויותיו. נוכל לציין רק חמש סיבות עיקריות לכישלונו של הפרויקט הישראלי בשנות השבעים והשמונים (לפחות בהשוואה ליומרות שהיו ליוזמיו):

הסיבה הראשונה היא העובדה, שבסופו של דבר הפרויקט שיפר במעט את החזות של מקבצי דירות אך לא את החזות הכוללת של השכונה ובכך קיבע את תדמיתה הנמוכה. 

הסיבה השניה היא העובדה שהתדמית הנמוכה של שכונות המצוקה היתה כה מושרשת בציבור הרחב, עד כי גם שיפור בחזותן לא הסיר את התווית השלילית שהודבקה להן ומכאן גם את דימוים העצמי של תושביהן. יתר על כן, הדימוי הנמוך מנע מכירת דירות, ומכאן גם הגירה פנימית של אוכלוסייה 'חזקה' יותר, שהיתה עשויה לשפר את איכות החיים בשכונה ואת תדמיתה. 

הסיבה השלישית היא טיב השיפוץ. הבתים ששופצו היו רעועים ופגומים מן היסוד, ולכן השיפוץ היה בבחינת שיפור קוסמטי בלבד. גם הקוסמטיקה עצמה היתה לקויה: חומרי הבניה, שבאמצעותם שיפצו את הבתים, היו זולים, והחזיקו מעמד לטווח קצר. בתים רבים חזרו למראה העלוב, שקדם לפרויקט, תוך שנים ספורות, ולא נודע כי בא צבע וטיח אל קירותיהם. 

הסיבה הרביעית היא תודעת התחזוק ותחושת האחריות העצמית של התושבים. בית, גם נאה לעין, זקוק לתחזוק שוטף, אך תושבי שכונות המצוקה לא קנו לעצמם הרגלים אלה (מסיבות כלכליות ואף תרבותיות). יש הסוברים, כי פרויקט השיקום לא רק שלא עודד את תיחזוק הבתים מצד התושבים, אלא אף הרע אותו. זאת, כיון שהוא חיזק בתושבים את מעמדם התלותי, הפסיבי והתובעני - בבחינת 'משפצים עבורנו'. 

הסיבה החמישית, והחשובה מכולן, היא העובדה שהפרויקט ריפא את הסימפטום ולא את הבעיה. הדיור הירוד הוא תוצאה של מעמד סוציו-אקונומי נמוך ולא סיבתו. הפרויקט שיקם את הדירות אך לא שיקם את מעמדם הכלכלי וההשכלתי של תושביהן. רבים מתושבי שכונות המצוקה היו ונשארו מובטלים. שיפוץ הבתים לא הגדיל את סיכוייהם למצוא עבודה מכניסה ומכובדת ולא הבטיח לבניהם השכלה טובה יותר ועתיד כלכלי בסביבותיה.

פרויקט שיקום השכונות כיום

בשנים האחרונות הורחבה הפעילות בפרויקט גם לתחום החברתי. בין היתר הוקמו גנים להעשרה תרבותית מיוחדת, מרכזי אבחון וטיפול בליקוי למידה, תוכניות הכנה לכיתה א' ועוד. 

פרויקט שיקום השכונות מפעיל כיום תוכנית לתגבור הלימודים הפורמאליים בבתי הספר. תוכנית זו כוללת בין היתר מערך משלים ותומך בכיתות, הכולל סייעות, יועצים חינוכיים, פסיכולוגים, עובדים סוציאליים, אחיות, קלינאי תקשורות ואנשי מקצוע אחרים. 

הפרויקט מפעיל תוכניות להעלאת מספר הזכאים לתעודות בגרות בקרב תלמידים בשכונות המצוקה ולשיפור איכות התעודה, וזאת באמצעות הפעלת תוכניות לאחר שעות הלימוד בבתי הספר. תוכנית זו נקראת "תנופה", והלימוד בה נעשה בקבוצות קטנות, כאשר מטרתה היא לפתוח בפני הצעירים את אפשרויות המשך הלימודים במוסדות להשכלה גבוהה. 

הפרויקט מקיים כיום גם תוכניות קהילתיות לפיתוח ההון האנושי והעלאת רמת ההכנסה, וזאת באמצעות מרכזי הכשרה מקצועית ופיתוח כוח אדם, שבמסגרתם ניתנים ייעוץ, הדרכה והכוונה מקצועית ותעסוקתית לתושבים בשכונות השיקום, בערי הפיתוח , במושבים וביישובים הערביים והדרוזיים. תוכניות אלה שמות דגש על פיתוח המוטיבציה להתקדם ועל הקניית מיומנויות אישיות ומקצועיות, כמו הכרת המחשב השפה האנגלית וכיו"ב. 

על פי נתוני משרד השיכון, נכון לשנת 2002 פועל הפרויקט ב-113 יישובים הפזורים מקרית-שמונה בצפון ועד אילת בדרום.  בישובים אלה התגוררו נכון לשנת 2002 כ-900,000 תושבים, אשר היוו כ-16% מאוכלוסיית ישראל באותה שנה. מדובר בעיקר בעיירות פיתוח בפריפריה ובשכונות חלשות בערים הגדולות, וכן ביישובים ערבים ודרוזיים. החל משנת 1995 הורחבה הפעילות גם למועצות אזוריות בכל רחבי המדינה, הכוללות בעיקר מושבים..

המשמעויות החברתיות של הקמת הבלוקים

מבצע הבנייה והאכלוס של השיכונים הביא להיחלצותה של ישראל מגורלן של ארצות העולם השלישי, כלומר מהתפתחות שכונות סלמס, עוני מרוד ללא תנאי קיום מינימאליים ורמת תברואה נמוכה. הנה כי כן, ב-1963 ב-97.5% מכלל הדירות בארץ היה חשמל, מים זורמים וביוב - וזהו ללא ספק השג חברתי גדול.

מבחינות אלה, השיכון היה באמת סיפור הצלחה גדול של מדינת ישראל הצעירה, כפי שהיא מתועדת בספרו של האדריכל צבי אפרת "הפרוייקט הישראלי: בנייה ואדריכלות 1973-1948". בראיון שנערך עימו ב"הארץ", דיבר אפרת על כלל מפעל הבנייה הישראלי, שמכוון מלמעלה כחלק משאיפה להפוך את מדינת ישראל למדינה אחידה ומתוכננת עד לפרט האחרון: "עד לחלונות, לתריסים והידיות".

אולם, בניית השיכונים, בעיקר בפריפריה הישראלית נועדה לשרת קודם כל ולפני הכל מטרה של פיזור אוכלוסין וכיבוש קרקע. העולים הוסעו לשיכונים בעיירות פיתוח נידחות כדי לאכלס את המקומות האלה. בנוסף היו להם גם מטרות חברתיות-כלכליות: להקטין פערים כלכליים בין השכבות הסוציו-אקונומיות בישראל. יש הגורסים שהיו כאן גם מטרות פוליטיות: לשלוט טוב יותר בעולים ולהשקיט מהומות חברתיות בנוסח ואדי סליב.

ואולם, כפי שקורה לא אחת, הסיפור הזה התמשך הרבה מעבר לנחיצותו, ובצד הישגיו הגדולים, ניכרו בו כמה היבטים שליליים, שקשורים במפעל השיכונים הגדול. אריק מירובסקי, שפרסם מאמר בנושא כותב: "השליטה הממשלתית הכמעט מוחלטת בשוק הדירות גרמה לפרדוקס, כשנוצרו עודפי ביקושים לדירות, אבל מצד שני מחירי הדירות לא עלו משום שדירות השיכונים סובסדו על ידי הממשלה, והבנייה בוצעה על ידי החברות הממשלתיות. כתוצאה מכך עוכבה התפתחות המגזר הפרטי.

השליטה הממשלתית המוחלטת גרמה לתנופה של בניית שיכונים גם בשנות ה-70 וה-80, שעה שכבר לא היה צורך בהם.
"המגזר הציבורי ששלט בשוק התקשה להיפרד מהנוסחה המצליחה שלו, והמתכננים, שבאו אף הם מהחברות הממשלתיות, היו אותם מתכננים של שיכוני שנות ה-50 וה-60, ולכן המשיכו באותה צורת התכנון", מסבירה ד"ר עמית כהן.

רק בשנות ה-90, כשחברות הבנייה הממשלתיות הופרטו והמגזר הפרטי, נכנס לענף הנדל"ן באופן מאסיבי, הופסקה בניית השיכונים, ואיכות התכנון והבנייה קיבלה דחיפה גדולה.

יש לזכור כי בשל המספר הרב של הצאצאים בקרב עדות המזרח, הדירה בשיכון הייתה עדיין צפופה, ותרמה לפיתוח תחושות קנאה וניכור בקרב האוכלוסיה המזרחית. ב-1963 עמד מספר הנפשות הממוצע לחדר בישראל על 1.7. אולם בקרב עולי ארצות המזרח היתה הצפיפות גדולה בהרבה – כ-4 נפשות בחדר, ולפי הערכת משרד השיכון באותה שנה, שליש מהמשפחות, שחיו בתנאי צפיפות, גרו בערי הפיתוח.

זאת ועוד, ים השיכונים התעשייתיים האפורים, שאין מאחוריהם דמיון יצירתי, גרם לנזק אסתטי-אקולוגי לדורות. בתהליך התיעוש ויציקות הבטון הלכו ונעלמו בעלי המלאכה והאמנים, שבנו את הבתים הנאים של תל אביב, חיפה וירושלים בתקופת היישוב. אריחי הקרמיקה והמוזאיקה, לבני זכוכית, פירזולי ברזל, פנסים מסוגננים וכיוצא באלה תוספות קישוטיות, שאפיינו את הבנייה העירונית החיננית בתקופת היישוב, נעלמו כלא היו מנוף השיכונים החדשים של ישראל הצעירה. גם העיטורים הארכיטקטוניים החיצוניים נעשו נדירים בעקבות הבניה הממשלתית המסיבית. גזוזטראות בולטות, חזיתות המתייחסות לפינת הרחוב, קרניזים, חלונות קשת, פתחים מעוגלים וכיוצא באלה, שאפיינו את הבניה בשנות העשרים, השלושים והארבעים, נבלעו בתוך ים של שיכונים תעשייתיים קודרים, שאין מאחוריהם דמיון יצירתי. במקום בתי האבן היפים של ראשוני המתיישבים והבתים האלגנטיים של האדריכלות הלבנה נבנו רכבות שיכונים אפורות, מרבי-דירות, עם מרפסות פנימיות וחלונות קטנים. 

היישובים היחידים, שהצליחו להימלט מפני 'מתקפת השיכונים' ולשמר את הפסטורליות הארכיטקטונית של תקופת טרום המדינה, היו ירושלים היהודית (מפאת חוק הבנייה באבן שחוקק בזמנו המושל רולנד סטורס, ואשר אומץ בדיעבד על ידי העירייה היהודית) והיישובים הערביים, הדרוזים והצ'רקסים בכרמל, בגליל, במשולש ובשכונות הערביות בנצרת, חיפה, יפו, ועכו. למעשה, הממסד הישראלי כלל לא טרח לבנות שיכונים עבור האוכלוסייה הערבית, והערבים מצדם גם לא ששו לנתק עצמם מדפוסי הדיור המסורתיים, שלהם הורגלו מזה מאות בשנים.

לא די בכך שהבלוקים של 'עמידר' לא היו מצודדים מלכתחילה, רובם החלו להיסדק, להתקלף ולהתפורר כעבור זמן קצר יחסית - בין היתר בשל רמת תחזוק נמוכה של הדיירים, שגבלה לעתים קרובות בהזנחה של ממש - והדבר הוסיף לכיעורו של הנוף העירוני בארץ.

הבנייה המתועשת-החדגונית של השיכון הביאה לא רק לנזק אסתטי אלא גם לנזק חברתי-סוציאלי קרי: חוסר הזדהות של תושבים רבים עם מקום מגוריהם, אי פיתוח דפוסים של תחזוק הבניין, התפתחות אפטיה כלפי יופי וחוסר רגישות לנכסים ציבוריים. ישראל היתה תוך זמן קצר ל'ארץ השיכונים' - מדינה שבה קשה להבדיל בין עיר אחת לרעותה. זאת ועוד, רמת הבלאי הגבוהה של שיכוני הבטון, האנונימיות שהם מקרינים וחוסר התאמתם לאקולוגיה הטבעית של הארץ ולמסורת הדיור של רבים מהעולים (בעיקר העולים מארצות האיסלאם) הפכו את השיכונים (בעיקר את אלה שנבנו בפריפריה) לנכס בלתי נזיל (קשה למכירה והשכרה). הממשלה עודדה את המשתכנים לרכוש את הדירה בתנאי מימון נוחים, ומדיניות זו התבררה לימים כמזיקה מאד לחברה הישראלית, שכן היא גזרה על תושבי הפריפריה 'מאסר בית' ומנעה בכך ניידות בתעשייה.

השיכונים היום

אוכלוסיית הדיירים

שיכוני הבלוק הרכבתיים מאוכלסים גם היום בשכבות העניות במדינת ישראל, ומהווים אחד מתווי ההיכר החזותיים הבולטים ביותר של הפריפריה הישראלית ושל האוכלוסיות החלשות.

עם זאת, בניגוד לעבר, היום גרה בהם לא רק אוכלוסיה יהודית ממוצא מזרחי אלא גם עולים חדשים (לרוב כאלה שלא הצליחו לעבור תהליך מוביליות) ואוכלוסיה חרדית.

פה ושם נעשים ניסיונות מקומיים (עם או בלי אישורי בניה) לשיפוץ ומתיחת פנים של המבנה החיצוני, לעתים ביוזמה משותפת של הדיירים, לעתים ביוזמת חברת הדיור, המחזיקה עדיין בבעלות על הדירות. אולם בדרך כלל השיפוצים הללו מחזיקים מעמד זמן קצר, והשיכון שב לחזותו הבלויה.
 

סממנים חיצוניים טיפוסים בסביבת השכונה והרחוב

  • נתח משמעותי משכבה זו מתגורר בשכונות וביישובים מרוחקים הסובלים בשל כך מנתק גיאוגרפי ותרבותי מהמרכז התרבות, העסקים, והבילוי הישראלי. 
      
  • הבניה המתועשת של בתי המגורים (שיכוני הבטון) חסרת זהות, מנוכרת לנוף הטבעי המקומי (נוף מדברי, נוף גלילי וכו') ומבליטה את היות היישוב אי מכוער, נטוש ונבגד בסביבה טבעית עם פוטנציאל בלתי ממומש. 
     
  • חצרות ציבוריות מוזנחות, לא נקיות (לעתים עם אשפה שנזרקה במכוון או פוזרה מהפחים עם הרוח), עם מעט צמחיית נוי וגינון לא מוקפד. 
     
  • משטחי אשפה מטונפיםצפרדעי אשפה מחלידים, פחי זבל עולים על גדותיהם, זבל ביתי וגרוטאות ישנות המפוזרים ברחובות ולצידי הכביש – ביטוי לחוסר אכפתיות ולתחושה ניכור וטינה למקום. (ואמנם, כמעט כל הצעירים משכבה זו חולמים לעזוב את המקום בו גדלו לטובת סביבת מגורים מבוססת ונעימה יותר). 
     
  • מדרכות ישנות (אספלט ולא אבנים משתלבות), ללא תחזוקה שוטפת ותיקוני בלאי. 
     
  • שלטי רחוב ותמרורים שבורים – ביטוי לזלזול הרשות המקומית בשכונות הללו. 
     
  • רוכלים מסתובבים ברחובות, עם באסטות מאולתרות, כדי לעשות כמה גרושים. 
     
  • גני ילדים מוזנחים עם מתקני משחקים חלודים
     
  • בשכונות רבות ובעיקר במושבי העולים אפשר לראות תזכורות ושרידים לבתי הסוכנות הישנים, שהוקמו בראשית שנות החמישים. מקצתם שופצו טלאי על טלאי, ומקצתם נעזבו והפכו לחורבות. 
     
  • ברוב השכונות נבנו בתי כנסת ובתי מדרש תורניים – לרוב של ש"ס – ושירותי דת נוספים המיועדים לאוכלוסיה הדתית והמסורתית, כגון מקוואות לנשים. הם מהווים מרכזי מפגש ותמיכה מקומיים. במקרים רבים נבנה בית כנסת משפחתי-קהילתי מאולתר בשיכון עצמו (חדר שנסגר בקומת העמודים של השיכון). 
     
  • בתוך השכונות או בשוליהן נותרו המרכזים המסחריים הזעירים שהוקמו בשנות החמישים והשישים. הם בדרך כלל מרופטים ומוזנחים (בטון חשוף שהתבלה) ונועדו לשרת את האוכלוסייה המקומית (תושבים משכונות אחרות באים לקנות בהם לעתים רחוקות). הם כוללים בדרך כלל מכולת או מינימרקט שכונתי (שבהם מצרכי מזון זולים במיוחד), קיוסק ו/או בית קפה קטן, חנות ירקות או קצב, ולעתים גם חנויות בגדים זולות.  
     
  • עסקים רבים נפתחים ונסגרים חליפות, בשל מתח רווחים קטן ובשל חוסר אפשרות להשקיע ולפתח את העסק. 
     
  • קיוסקים קטנים ומאולתרים שבהם אנשים מחפשים להרוויח גרוש משכניהם, מכולת מקומית, או מינימרקט זעיר, שבה קונים בעיקר אנשי השכונה, הם חזון נפוץ בשכונות הללו - לאו דווקא במרכזים המסחריים שהוזכרו לעיל. בדרך כלל מדובר בצריף ישן, בית נטוש וכדומה. הם מאפשרים לתושבים לקנות בהקפה ובתשלומים מוצרי יסוד. יש להם גם חשיבות כמרכזי מפגש ותמיכה לאוכלוסיה המובטלת (המובטלים יוצאים לשתות קפה ולעשן סיגריה ביחד).
      
  • גם מרכזי סיוע לנזקקים (מעונות לילדים, בתי תמחוי וכדומה) הם חלק מנוף השכונות העניות.  

בחלק לא קטן מהערים בישראל הופכות שכונות העוני למובלעת תחומה בלב היישוב, כאשר לצדן או מסביבן מתפתחות שכונות אמידות יותר אשר בולעות את שכונות העוני. הדבר מתרחש הודות לשני תהליכים. האחד - התפתחותן של השכונות המבוססות והתרבות הבנייה לצד הקיפאון המאפיין את שכונות השיכונים. השני - באזורים הגובלים עם שכונות השיכונים מופשרת קרקע לבנייה, ועליה נבנות שכונות של בתים צמודי קרקע או בתים מלוניים, אם כי לא בדרגת הבנייה הגבוהה ביותר. הדבר מהווה הזדמנות לדיירי השיכונים לצאת מהם ולרכוש דירות גדולות יותר. את דירות השיכון הם מוכרים לעולים או לאוכלוסיות חלשות אחרות שהגיעו לשכונה. העיר אשדוד היא דוגמא טובה לכך. קליטתם של העולים בעיר הביאה הזדמנות לשיובי השיכונים לצאת מהם ולעבור לגור בבתים מלוניים וצמודי קרקע סמוכים.

סממנים חיצוניים טיפוסים בבית המגורים

בית המגורים השכיח ביותר הוא שיכון הרכבת (לרוב שיכון עמידר). הצורה הרכבתית המונוטונית והשבלונית מקרינה אנונימיות, קפיאה במקום ותיעוש (האדם כבורג במכונה ענקית). השיכון כמו נוטל את זהות דייריו.

מקצת מהאוכלוסייה הענייה מתגוררת בבתים, שאינם שיכון. לרוב מדובר ב"בתי סוכנות" בגדלים ובדגמים שונים, שנבנו בשנות החמישים בשכונות העולים החדשות. (להרחבה ראו בערך: "בתים צמודי קרקע בישראל" במדריך זה). בתים אלה נבנו במקור באיכות בניה ירודה (בטון לא חזק מספיק, טיח המתקלף מהר) ולכן סבלו ועדיין סובלים משחיקה גבוהה וחזות בלויה. רוב הבתים הללו שונים היום מהצורה המקורית שלהם, בשל העובדה שעם השנים נוספו עליהם מרכיבים שונים טלאי על טלאי: כאן פתחו חלון, שם סגרו מרפסת או הדביקו חדר נוסף וכדומה.

שכונות מסוג זה נראות לעתים כמו כפרים אתניים מסורתיים בתוך המרחב העירוני הסואן.

סימן ההיכר המובהק ביותר של השכונות העניות הוא חוסר טיפוח של חזות הבניין החיצונית, עד כדי הזנחה מלאה. הדבר מתבטא במרכיבים הבאים:

  • סדקים, סימני חלודה, חלקי טיח ושפריץ שנפלו, צבע דהוי שלא חודש, ופתחים מאולתרים בקירות החיצוניים והפנימיים של הבניין. 
     
  • מזגנים ישנים התקועים בקירות באי סדר - במקרים רבים עם צינורות ניקוז המטפטפים זוהמה
     
  • צינורות מים וניקוז המכערים את המבנה החיצוני. 
     
  • חוטי חשמל וטלפון עיליים שניתקו ממקומם או התרופפו. 
     
  • טיח מתקלף ונושר. 
     
  • קירות ועמודים מוכתמים.  
     
  • דודי שמש חלודים. 
     
  • תריסי חלונות ומרפסות לא אחידים, ובמקרים רבים פגומים ושבורים. 
     
  • חדר מדרגות צר, לא תמיד נקי, לא מתוחזק, ובמקרים רבים גם עם בעיות תאורה – זאת בניגוד לדירה הפרטית בבניין שהיא לרוב נקיה ומצוחצחת. ככלל, קיים הבדל תהומי בין המרחב הפרטי לבין רשות הרבים – הבדל שהוא מסימני סביבת המגורים הענייה בכל העולם. 
     
  • מסתורי כביסה שבורים עם צבע מתקלף. 
     
  • תיבות דואר שבורות ומעוקמות, ובמקרים רבים ללא שמות הדיירים (בין היתר מהחשש לקבל דואר לא רצוי). 
     
  • כביסה תלויה בחזית הבית או על המרפסות. במקרים רבים לא במקום המיועד לה מראש (מסתור כביסה). 
     
  • כורסאות, ספסלים וכסאות ישנים בפתח חדר המדרגות. אלה נועדו לרוב לשימוש האוכלוסייה המבוגרת והמובטלת. זקנים יושבים בהם שעות על שעות במקומות הללו ובוהים למרחב. 
     
  • כבסים תלויים בחבלי כביסה הצמודים לחלונות ולמרפסות השירות. לעתים תולים בגדים לייבוש בחצרות ואף בחדר המדרגות. הדבר נובע מהיעדר מכונות ייבוש ביתיות, מרצון לחסוך בחשמל ומחוסר מקום בתוך הבית. תליית הכביסה, כולל פרטי לבוש אינטימיים עשויה להעיד גם על ויתור על פרטיות – מעין הרמת ידיים כיוון שבמילא כולם מכירים את כולם ואין מה להסתיר. אין גם מה להסתיר כי אין לאן להתקדם (חוסר תקווה). היא גם מהווה ביטוי לחוסר ההתחשבות ההדדית בין הדיירים (הצבת כביסה פרטית בפתח בית משותף) ואי יכולת לכפות את רצון הכלל על היחיד (בין השאר מתוך פחד). 
     
  • סורגי חלונות רבים (בשל ריבוי פריצות), המכערים את חזות הבניין, הן בשל החלודה והן בשל אי אחידות. 
     
  • סגירות ותוספות פרוביזריות, שנועדו לשרת צרכים של משפחה אחת, ובמקרים רבים אינן מתחשבות באסתטיקה של הבניין כולו (רבות נעשות על ידי בני המשפחה עצמה וללא אישורי העירייה).

סיכום: ההזנחה מהווה ביטוי למחסור בכסף, להרמת ידיים בכל הנוגע לשווי העתידי של הנכס, כמו גם לנתק ובמקרים רבים גם לאיבה בין השכנים (כל אחד עושה מה שמתאים לו, ללא התחשבות בדיירי הבית האחרים).

בשנים האחרונות אפשר להבחין ביותר ויותר שיפוצים והרחבות של דירות פרטיות בתוך השיכון (לעתים קרובות תוך עקיפת האישורים הנדרשים). הדבר גורם לא אחת לסכסוך בין הדיירים ומכער עוד יותר את הבניין. מצד שני הוא מאפשר למשפחה מרחב מחייה גדול יותר.

לאחרונה מתרבים גם הניסיונות לשיפוץ כולל של הבניין, שנעשה בסיוע האגודה לתרבות הדיור, העיריות המקומיות וגופי תמיכה אחרים. 

ביביליוגרפיה

ספרי עיון ומדע

  • אלחנני אבא, האדריכלות הישראלית במאה ה- 20, 1998.
  • בלס שמעון, תל אביב מזרח: טרילוגיה, הקבוץ המאוחד, 2003.
  • גינור פני, פערים חברתיים וכלכליים בישראל, עם עובד, 1983.
  • דרין חיים, שיכון וקליטה בישראל, ספרי גדיש, 1955.
  • זילברברג ר', תפרוסת האוכלוסייה בישראל 1948-1972, 1973.
  • משרד החינוך והתרבות, נקבצו ובאו – העליה ההמונית בשנים הראשונות למדינת ישראל, 1989.
  • משרד השיכון, ישראל בונה, 1964.
  • סלע יצחק, עם זריחת החמה, ניב, תשי"ט.
  • עברון-נכברג יהודה, סיפורה של מעברה – עפולה א', איריס, 1992.
  • פלה יצחקי, שערים פתוחים, ספרית הפועלים, 1968.
  • צ'רצ'מן ארזה וגינזברג יונה, המגורים בבניינים רבי כניסות - עמדות הדיירים ודפוסי התנהגותם, המרכז לחקר העיר והאזור, מוסד הטכניון למחקר ופיתוח, ומשרד הבינוי והשיכון - אגף הפרוגרמות, 1980.

מאמרים בכתבי עת ובספרים

  • שנתון הממשלה תשי"ג.
  • שנתון הממשלה, תש"ך, 39.
  • "בניה", שנתון הממשלה, תשל"ג-ד, 423.
  • "השיכון בישראל 1948-1968", שנתון הממשלה, תשכ"ט, 462-463.
  • "התפתחות המרקם היישובי בישראל", שנתון הממשלה, תשל"ג-ד, 359.
  • "חומרי בנין זכוכית וקרמיקה", שנתון הממשלה, תש"ך, 246.
  • "חקלאות", שנתון הממשלה, תשל"ג-ד, 369.
  • "מרכז הקבלנים והבונים בישראל", מי ומי בישראל, 1975, 312.
  • "עץ וענף הבניה", שנתון הממשלה, תש"יז עמ' 230-231.
  • אלזון אברהם, "שיקום שכונות", ישראל בונה, משרד השיכון, 1984.
  • ברנשטיין דבורה, "המעברות בשנות החמישים", מחברות למחקר ולבקורת, 1978-80, 10.
  • זהר יוסף, "אספקטים חברתיים באחזקת מבנים", רבעון משרד השיכון 2, אוקטובר דצמבר 1965.
  • חזן ד', "דו"ח הועדה הבין משרדית לתיאום השירותים הסוציאליים במעברות", מעברות ויישובי עולים, השלמה, 147.
  • טוביה מרים ובונה מיכאל, "שיכונים בשנות ה-50", בנין הארץ, שיכונים בשנות ה-50, טוביה מרים ובונה מיכאל (עורכים), פורום המוזיאונים לאמנות בישראל, הקיבוץ המאוחד, קו אדום, 1999, 16.
  • טומרקין יגאל, "האינטגרציה בין האמנות הפלסטית והארכיטקטורה", ארכיטקטורה, ינואר-מרץ 1966, 14.
  • סלייפר י', "פעולות המשרד בהקמת ערים חדשות", רבעון משרד השיכון 2, אוקטובר דצמבר 1965.
  • סלייפר י', "שיכון עולים - עבר ועתיד", רבעון משרד השיכון 2, אוקטובר-דצמבר 1965.
  • שרון אריה, "אנו באנו ארצה לבנות", סטודיו 28, דצמבר 1991, 31.

פרסומים מדעיים מקצועיים ודוחו"ת

  • דין וחשבון על השיכון העממי - מטרות מימון וביצוע, מוגש לשר האוצר ולמבקר המדינה, י' בתמוז תשט"ו, ירושלים, 30.6.1955, ספרית משרד השיכון.
  • אלתרמן רחל, היל משה וכרמון נעמה, הערכה כוללת של פרויקט שיקום השכונות בישראל, דו"ח מחקר מסכם, קרית הטכניון, 1985.
  • הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שנתון סטטיסטי לישראל, 1963.

כתבות ומאמרים בעיתונות

  • "הסוכנות קנתה 600 בתים מוכנים בשוודיה", קול העם, 22.3.1949, 4.
  • אורנה, "אשה נאה – דירה נאה", לאשה 10, 26.11.1952, 4.
  • מינבסקי אריק, "זאת כבר לא שכונת חיים", הארץ אונליין, 6.4.2006.

אתרי אינטרנט

סרטי קולנוע

  • אפרים קישון (תסריט ובימוי), מנחם גולן (מפיק), סאלח שבתי, 1964.

שונות

  • פרופסקט, שכון עובדים בע"מ, תמורות בפתוח שיכוני עובדים, 1962, ארכיון משרד השיכון.
  • פרסומת, ענג, מיטה מתקפלת המוכנה תמיד לקראת האורחים, ידיעות אחרונות, 2.4.1962, 12.

הערות שוליים

    הוספת תגובה




     

     

    * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של "אנשים ישראל" לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.