דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
הוסף דירוג לספר 12 מדרגים

זרמים אידיאולוגיים וסגנונות חיים באוכלוסיה הדתית-לאומית

אב ובנו
אב ובנו
סימה זלצברג
אב ובתו
אב ובתו
סימה זלצברג
אם ובתה
אם ובתה
סימה זלצברג
גבר דתי
גבר דתי
מאיר שריקי, קשת רוזנברג
צעירות בחצאיות ארוכות
צעירות בחצאיות ארוכות
סימה זלצברג
עוז אלמוג, דוד פז

בשרטוט 'הגנום התרבותי' ובפילוח המגזר לזרמים וסגנונות חיים נעזרנו בד"ר סימה זלצברג ודוד מלכה


נוצר ב-6/17/2008

בין מסורת למודרנה

הגנום התרבותי-היסטורי של הציונות הדתית

השקפת היסוד הדתית-לאומית, שאותה אפשר להגדיר כ"גנום תרבותי" (המכנה המשותף ההיסטורי) היא השקפה המנסה להתמודד עם המתח הכרוך בהליכה על החבל הדק שבין המסורת למודרנה. הדתיים הלאומיים ניסו ועדיין מנסים למצוא את שביל הזהב בין נאמנות לערכי המסורת וההלכה, לבין נאמנות לתרבות החילונית הכללית והציונית. את ההשקפה הזאת תמצת הרב אברהם יצחק הכהן קוק באימרה: "הישן יתחדש, והחדש יתקדש". משמעה כי היהדות בנויה על מסורת ("הישן"), שאותה יש להפגיש עם המציאות העכשווית ("החדש"), והיא פתוחה כלפי החברה והעולם, ואינה מסתגרת.
אבל כאמור הדבר לא פשוט כלל ועיקר ויש לכך מחיר לא פשוט, שהולך ומאמיר עם השנים. להלן נפרוט בתמציתיות את ההשקפה הדתית לאומית הקלאסית לתפישות בתחומים יותר ספציפיים (מבלי להיכנס בשלב זה לשינויים ולניואנסים בין הפלגים):

הדת והרבנים

• נכונות למתוח ביקורת רעיונית על עמדה דתית, הנתפסת כבעייתית מבחינה מוסרית או חברתית (על-פי אמות מידה דמוקרטיות).
• שלילת ה'פונדמנטליזם' - היינו, התייחסות לתכנים של כתבי הקודש או התפילות בהקשר של זמן, חברה ותרבות, מבלי להתקבע על מובנם המילולי הפשטני.
• הסתמכות על השכל הישר ולא על צייתנות עיוורת לרבנים, בכל הנוגע לנושאים שאינם הלכתיים.
• מוכנות להגמשת הלכות ופסיקות של רבנים, על-פי צרכי השעה בארץ (היתר חליבה בשבת, זכות בחירה לנשים וכדומה).

הציונות

• תפישת הלאומיות היהודית והקמת מדינת ישראל, כציווי דתי הנובע מתורת ישראל.
• צידוד במעורבות פעילה להבטחת ריבונות יהודית על הארץ (כצעד מקדים לגאולת ישראל), בניגוד לתפישות חרדיות הגורסות כי גאולת הארץ תתממש רק עם ביאת המשיח.
• התיישבות בכל חלקי ארץ-ישראל, והגדרת עבודת האדמה ויישוב הארץ כערכים מקודשים.

חינוך והשכלה

• יחס חיובי ביותר כלפי השכלה כללית-'חילונית'.
• צידוד במערכת חינוך ממלכתית-דתית אחידה - המשלבת לימודי קודש ולימודי חול.
• תנועת-נוער מעורבת, המושתתת על ערכי תורה ועבודה, ותורה עם דרך ארץ.

מעמד האישה וגבולות הצניעות

• יחס שיוויוני ומכובד כלפי האישה ועידוד קיומה של חברה מעורבת. זאת, מתוך הבנה כי הצניעות (קרי, גבולות החיכוך בין גברים לנשים) הינה מידה נכונה וטובה. ברם, הואיל והאישה נבראה אף היא 'בצלם אלוהים', אין להרחיקה מעולם הגברים. לפיכך, חברה דתית יכולה להיות חברה מעורבת, ועדיין לא לחרוג מגבולות הצניעות.
• תפישה ברורה ומוגדרת של חלוקת התפקידים המגדריים (אמהוּת וחינוך הילדים כייעודה החשוב של האישה ותרומתה לחברה), ובה בעת עיצוב זהות נשית חדשה, שאינה מדירה עצמה מתחומי פעילות 'גבריים'. מדובר בתחומים שאינם בגדר התרסה נגד ההלכה והמסגרת הדתית, אלא להיפך, נגזרים מהן.
• ביטול הייעוד המסורתי של הנערה או האישה היהודייה, כפי שנגזר מהביטוי "כל כבודה (של) בת מלך פנימה". שומרי הצניעות נטלו ביטוי זה, שהופיע במקרא (תהילים מ"ה, י"ד) ופירושו כך: האישה היהודייה היא בת מלך, ועליה לשמור על כבודה. כלומר, לכסות את גופה ורצוי אף להתכבד ולשבת בביתה. לעומתם, יש פרשנים הטוענים שהפסוק הוצא מהקשרו, במטרה לכלוא את האישה בדל"ת אמות ביתה.
• חיוב שירות צבאי מלא גם לבנות (דתיות).
• רצון להידמות חיצונית, ככל האפשר, לציוני הכללי המודרני, תוך שמירה על כללי צניעות בסיסיים.

המדינה ותושביה

• קבלה עקרונית של הערכים והתובנות של הדמוקרטיה (שיוויון, חירות, כבוד האדם, הפרדת רשויות ועוד), ותפישתם כערכים ותובנות אוניברסליים שמקורם ביהדות.
• הטמעת השילוב של עם ישראל, תורת ישראל וארץ-ישראל, באורח-החיים.
• חיוב שיתוף-פעולה בין דתיים לחילונים, וקיום דיאלוג עם החברה החילונית לפלגיה.
• יחס של כבוד לנוכרי החי בארץ, מתוך תפישה כי כל אדם נברא בצלם אלוהים.
• תפישת הקבוצה הציונית הכללית, הדמוקרטית והמודרנית, כקבוצת ההתייחסות.

מעורבות והשתלבות בחברה הכללית

• אנשי עבודה ועמל המעורים בהוויה ובעולם העשייה בארץ-ישראל.
• שילוב תורה ועבודה מתוך אידיאל ההשתלבות במערכות המדינה.
• השתלבות חברתית ותרבותית בחברה הישראלית הכללית.
• שירות צבאי מלא, כולל במסגרות כלל-צבאיות (שאינן ייחודיות למגזר הדתי).

לסיכום, חשוב לציין שכמעט בכל אחת ממרכיבי ההשקפה ששורטטה לעיל, חלו בשנים האחרונות שינויים, והדבר מבטא את הפיצול המתחולל במחנה הדתי-לאומי. פירוט ראו בהמשך.

סגנון החיים הדתי-לאומי

אנשי הציונות הדתית-לאומית מטביעים כיום את חותמם כמעט על כל תחומי החיים בישראל - פוליטיקה, צבא, כלכלה, משפט, אקדמיה, תקשורת, תרבות ואמנות. הם מגיעים לעמדות-מפתח לא מעט בעידודה של החברה הדתית, הדוחפת אותם להרחיב ולחזק את אחיזתם בתחומים אלה.

לא כך נראו הדברים בתחילת הדרך, לפני למעלה ממאה שנה. ראשוני הציונות הדתית, מייסדי תנועת המזרחי, היו רבנים חרדים שדחו על הסף כל ניסיון של הציונות החילונית לגעת בזהות התרבותית-דתית של העם היהודי. הם תבעו מהרצל לקבוע במפורש, שהציונות לא תעסוק בשאלות תרבותיות, ואף היתנו בכך את עצם הצטרפותם לתנועה הציונית.

הרב שמואל חיים לנדוי, ממנהיגי תנועת המזרחי טבע, בתחילת בשנות ה-20', את הסיסמה המיתולוגית "המרד הקדוש". באומרו: "אי-אפשר לנו להשליט את רוחנו, רוח התורה והמסורה, על בניין אחרים... עלינו להיות בעצמנו הבונים... וארץ-ישראל תיבנה כחפצנו". אבל בסופו של דבר ארץ ישראל ומדינת ישראל נבנתה קודם כל ולפני הכל כחפצם של המתפקרים. המסורת היהודית לא נעלמה. אדרבא, היא תמיד היתה חלק חשוב ובלתי נפרד מהוויה הארץ ישראלית. אבל זה היה התבלין בתבשיל הציוני ולא התרביך עצמו.

מצד שני, גם אידיאל "היהודי החדש" המתנער מהדת בדרך לעצמאות מדינית, לא ממש תפס. הציונות היתה בסופו של דבר לא כל כך אתיאיסטיות והרבה יותר סובלנות בגישתה לזרמים האורתודוקסים. מן העבר השני, התברר שגם יהודים דתיים הולכים בהמוניהם שבי אחר האידיאל החדש, ומגבשים תפישה, לפיה שלילת הגולה אינה מחייבת את שלילת המסורת ההלכתית. כך נוצר מודל היהודי המקדש שם שמיים ובמקביל, מקדש גם ערכים ארציים, כמו בניין הגוף ובניין ארץ-ישראל. במרוצת השנים צמחו שתי תנועות מעשיות - הקיבוץ הדתי ובני עקיבא - שנטלו על עצמן להגשים את אידיאל 'היהודי הדתי החדש'.

בתוך הציונות הדתית נקבעה הבחנה מעניינת שסייעה לדתיים לתפקד בין שני העולמות: הנהגה הרוחנית (רבנים) המסתופפת באוהלה של תורה ולעומתה, חלק ניכר מצאן מרעיתה הדתי-לאומי המעדיף לאמץ עוד ועוד סממני זהות תרבותיים מן העולם החילוני (דיכוטומיה זו משתנה בשנים האחרונות, ועל כך להלן).
בחברה הדתית לאומית על מגוון זרמיה וקבוצותיה, רבים מן הרבנים נתפסים בעיני עצמם ובעיני צאן מרעיתם, כ"תלמידי חכמים", ולפיכך הם מקבלים על עצמם להלך בלבוש מכובד, מאופק וסולידי.

לאורך ההיסטוריה היהודית נחשבו הרבנים במובנים רבים למורמים מעם וזכו למעמד חברתי מיוחד. הקהילה אותה הנהיג הרב ציפתה ממנו להקפדה רבה יותר מבחינה דתית (ולמעשה מכל הבחינות), ובכלל זה להקפדה בתחום ההופעה החיצונית.
תפישות אלה עודן שרירות בקרב פלחים נרחבים במגזר הדתי לאומי. למעשה, בקרב אנשי המגזר הדתי לאומי ההבדלים בין הרבנים לבין צאן מרעיתם, לגבי מרכזיותה של הדת בחיים, גדולים יותר מההבדלים במגזר החרדי. שהרי אצל החרדים, רוב הגברים עוסקים בלימוד תורה (או לפחות נמצאים במסגרת של "כולל" או ישיבה) ומקפידים על תפילה במניין שלוש פעמים ביום, ואילו רוב הגברים במגזר הדתי לאומי אינם עסוקים רוב היום בדברים הקשורים לדת, אלא בעיקר בענייני חולין, בדומה לאלה שבהם עסוקים החילונים, קרי: עבודה, בילוי וכדומה.

לכן, הרבנים במגזר הדתי לאומי נחשבים במובנים רבים, בקרב פלחים נרחבים בו, למעין "עוגן בקרקע" הדתית בתוך אוקיינוס של פעילות שאינה בהכרח דתית. קצת בדומה לעקרות הבית שדואגות למשפחה בזמן שהבעל עובד. רבני המגזר הדתי-לאומי דואגים לכל הקשור בדת בזמן שהציבור שלהם עסוק בפרנסתו ו"בהבלי העולם הזה". עם זאת, בקהילות מסוימות ובזרמים מסוימים, מעמדם של הרבנים במגזר כמורי הלכה נעשה דומה יותר ויותר למעמדם של הרבנים החרדים, שעל פי הם יישק דבר, והם נושאים בתפקיד מנהיגותי ופסיכולוגי, כמי שמתווכים בעצותיהם והנחיותיהם בין התיאוריה ההלכתית לפרקטיקה היומיומית. המוכשרים שבהם מהווים גם מעין מורי דרך ואיקונים רוחניים (בעיקר באמצעות הדרשות והפרסומים הכתובים שלהם).

ההבחנה הזאת בין הרב לבין צאן מרעיתו יצרה גם הבחנה בלבוש. כיוון שהרב נחשב למנהיג רוחני ודתי, בגדיו הם כמעין מדים שאיתם הוא מופיע בציבור. בהתאם לכך, רוב הרבנים מקפידים על לבוש בצבעים אחידים, שקטים וסולידיים, כמו חולצה לבנה ומכנסיים כהים, בדרך כלל שחורים, אפורים או כחולים-כהים, ונמנעים מביגוד אופנתי ורב-גוני. הופעתם של רבים מהם נקייה ומסודרת. בהופעתם זו הם רוצים לשדר הקפדה דתית, שמרנות וניקיון – המבטאים גם ניקיון כפיים וטוהר מידות, קדושה, סמכות, משמעת עצמית, שליטה וסדר.

רבים מן הרבנים, בעיקר מן הדור הבוגר בזרם החרד"לי ומתלמידי המחזור הראשון של הרב צבי יהודה, הולכים בחליפות ולעיתים אף חובשים מגבעת. המגבעות הנפוצות הן כובע המבורג, אותו נוהגים לחבוש ראשי ישיבות ליטאיות, וכן פדורה, שהוא כובע קלאסי, בדרך כלל מצמר. גופו קטן, שוליו בינוניים, והוא פונה כלפי מעלה ומתעקם מעט, מן הכובעים המפורסמים של חברת בורסלינו.

הרב יעקב אריאל והרב זלמן מלמד, למשל, מן הזרם החרד"לי, הולכים בחליפה ובמגבעת. הרב אהרן ליכטנשטיין, מן הזרם האורתודוקסי מודרני, הולך אף הוא בחליפות. רבני עיר וחלק קטן מראשי הישיבות ומרבני שכונה, בעיקר מהדור הבוגר יותר, ילכו גם בפרַ‏אק, הנלבש בעיקר בקרב חרדים מן הזרם הליטאי. הפראק הוא מעין מעיל ארוך הדומה לקפוטה, אך לפראק, בניגוד לקפוטה, יש שסע מאחור ושני כפתורים באזור הגב התחתון.

חשוב לציין כי ישנם רבנים - בעיקר רבני עיר, דיינים ורבני שכונה - שהופעתם מלמדת על מידה בלתי מבוטלת של גנדרנות והידור. בלבושם הם מדגישים את מעמדם המכובד, הרם והנישא, כלומר את היותם מורמים מהעם ונבדלים מיתר חברי הקהילה.

מנגד, ישנם רבנים שהופעתם משדרת את ההפך הגמור: צניעות במובן של פשטות הליכות והעדר ראוותנות. אלה הם בעיקר רבנים מן הדור הצעיר, אנשי יישובים והתנחלויות כמו גם רבנים צעירים החברים בעמותת "צהר". לבושם זה נועד גם להצהיר על רוחם הצעירה ולשדר "לא התברגנו, לא התמסדנו ובתוך עמנו (ובכלל זה צעירים) אנחנו יושבים".

ניתן לומר כי המחלוקת בין החרדים לציונות הדתית, כמו גם המחלוקת הפנימית בתוך הציונות הדתית, נעה סביב מספר מרכיבי הזהות. עבור החרדים הדת היא לב הקיום; המיעוט החרד"לי (חרדים-לאומיים, המזוהים בעיקר עם האגף השמרני והרדיקאלי של הציונות הדתית) נע בין הממד הדתי והלאומי, תוך נטיה גוברת לזה הדתי, ואילו 'הרוב הדומם' של הציונות הדתית מיטלטל בין שלושת מרכיבי הזהות: דת, לאומיות וחיים מודרניים.

חשוב להדגיש כי הפער בין בית שמאי החרדי ובית הלל הדתי-לאומי (בעיקר החלקים שאינם מהפלג החרד"לי) רחב למדי, והדתיים אינם טורחים לטייחו. הדתי-לאומי הממוצע מרשה לעצמו להתגלח. הוא אמנם מקיים תרי"ג מצוות, אך אינו נוהג על פי "הוראות הפעלה" מחמירות ומאד ספציפיות בכל פעולה ופעולה בחיי היומיום שלו, כפי שעושה זאת החרדי (לרוב תוך כפיפות לרב זה או אחר). רבים פוסחים מעת לעת על תפילת מנחה או מעריב ואפילו על הנחת תפילין. גם ההפרדה בין נשים לגברים בעולם הדתי-לאומי אינה כה חדה ומחמירה כנהוג במגזר החרדי. הכשרות גם היא אינה כה מחמירה כמו בעולם החרדי, ויש לא מעט דתיים לאומיים שסועדים במסעדות, בתי קפה ודוכני מזון ברחבי ישראל ובחו"ל מבלי לבדוק קודם לכן אם למקום תעודת כשרות תקפה (כמובן שמזון טרף וערבוב בין בשר וחלב, הם קו אדום שאיש אינו חוצה).

אורח-חייו של הדתי-לאומי הטיפוסי משיק בקווים רבים לזה של הצבר החילוני/מסורתי, המודרני. לרוב, הוא אינו מסתגר בגטאות, מכבד את זכותו של החילוני לחיות את חייו כראות עיניו, אינו חוסם כבישים במחאה על חילול שבת. הוא/היא עצמו, במקרים רבים, מוצא את שביל הזהב בין החובה לשמור על מצוות לבין הנוחות שמציעה הטכנולוגיה. בבתים רבים יש שעון שבת (המתוכנת להדליק ולכבות את האורות בשעה מסוימת), כיריים חשמליות לחימום תבשילים, ובבתי-קומות - גם מעלית שבת. כמעט מיותר לציין, שבמגזר החרדי נתפשת התנהגות כזו כחילול שבת מובהק.

התשתית המחברת בין הדתי-לאומי לאחיו החילוני, הונחה כבר בשנות נעוריה של החברה הציונית-דתית. תנועת בני עקיבא חרתה על דגלה את הסיסמה "תורה ועבודה בחזון ומעש", כאנטי-תזה לבדלנות החרדית. צמד המילים תורה ועבודה ביטא את תמצית ההוויה הדתית-לאומית, המשלבת קיום תורה ומצוות יחד עם מימוש פעולות מעשיות לבניין האומה והארץ. כך, במקביל ללימוד תורה והקמת ישיבות, הם נטלו חלק פעיל ומשמעותי בבניין הארץ והמדינה: בתחומי ההתיישבות (הקמת קיבוצים דתיים, מושבים ויישובים קהילתיים), החינוך (הקמת מערכת החינוך היסודי ממלכתי-דתי, האולפנות, הישיבות התיכוניות וישיבות הסדר), ההשכלה הגבוהה (רבים מנציגיה תופסים עמדות בכירות באקדמיה, במחקר, בהוראה, ברפואה ובטכנולוגיה), הכלכלה (רבים נמצאים בעמדות ניהול), הצבא (רבים נמצאים ביחידות נבחרות ובעמדות פיקוד), האמנות והעשייה הפוליטית.

בשונה מהחרדים, רוב הדתיים הלאומיים לא אימצו את המושג "תורתו אומנותו" ולרוב "לא המיתו עצמם באוהלה של תורה". רובם ככולם עובדים, מפרנסים את עצמם ואת משפחתם, ואינם סמוכים על שולחן הקיצבאות לאברכים. העובדה שרבים מהם רכשו השכלה כללית ותעודת בגרות, הקלה את השתלבותם בשוק העבודה, במגוון רחב של עיסוקים.

בניגוד לחרדים (לפחות הפלגים הקיצוניים שבמחנה זה), המגזר הדתי-לאומי היה, ונותר, בשר מבשרה של החברה הישראלית. בניו מעורים בכל שדרות הציבור ומזדהים ברובם עם מדינת ישראל וחוקיה, כולל שירות צבאי (לפחות של גברים). בניגוד לחרדים, אינטראקציה עם חילונים נתפשת כטבעית לחלוטין. הם אינם חוששים, שמא החילונים "יוציאו אותם לתרבות רעה". הדיאלוג בין הקבוצות סובלני, תרבותי ולא מתלהם. איש אינו מנסה להמיר את דתו (ודעתו) של האחר. כשדתי-לאומי אומר "כמה מחברי הטובים ביותר הם חילונים", לרוב אין בנימת קולו אפילו שמץ של ציניות.

על פי ניתוחו הסוציולוגי של הרב יובל שרלו, הוגה דעות חשוב ומקורי ואחד ממובילי הדעה בציונות הדתית היום, המכנה המשותף של הציונות הדתית לאומית, על כל מרכיביה ורבדיה, הוא העמידה על שתי רגליים, כאשר כל אחת נטועה בעולם אחר. האחת מוצבת על קרקע תורנית, מקבלת עליה עול מצוות, מחשיבה תלמוד תורה, נאמנה לעיקרי האמונה היהודית ומנהלת סדר-יום דתי. השנייה מוצבת על קרקע חילונית ומעורבת במדע ובתרבות, במדיניות ובעסקים, ביישוב הארץ ובשירות צבאי. תמיכתה במדינת ישראל מוחלטת, והיא מקבלת על עצמה את כללי החיים במדינה הדמוקרטית.

"הרגל התורנית", מציין שרלו, לא הלכה עד הסוף. מסלול תלמוד התורה המוסדי הטוטאלי, לא היה חלק אינטגרלי של הציונית הדתית. בבתי-הספר היו שיעורי תורה ותורה שבעל-פה, אך לא התמקצעות או הקדשת שנים רבות ללימוד תורה. כמעט ולא היו ישיבות גבוהות (לבוגרי תיכון) שנוסדו על ידה. אלה מבניה שביקשו ללמוד תורה לשמה, הלכו לישיבות חרדיות, כמו הישיבה התיכונית נחלת ישראל בכפר חסידים או ישיבת חברון. עד למלחמת ששת הימים היה גם מספר מצומצם של ישיבות הסדר. בנות הציונות הדתית עשו שירות צבאי במסגרת הנח"ל, או שהשתחררו מהצבא מטעמי דת ומצפון והלכו כל אחת לדרכה.

הליכה הזהירה בין שני העולמות הכתיב לציונות הדתית אג'נדה מתונה (פוליטית ודתית), וזו הייתה תמונת-המצב עד ערב מלחמת ששת הימים. המתינות באה לביטוי בתחום המדיני (הזדהות עקרונית עם המצע של מפלגת השילטון, מפא"י), הכלכלי (אימוץ עמדות סוציאליסטיות מתונות) וגם הדתי (ריקודים מעורבים בין בנים ובנות, נשים ללא כיסוי ראש, היעדר מוסדות חינוך תורניים על-תיכוניים ועוד). בשלושת העשורים האחרונים האיזון הזה מופר ויש לכך השלכות מרחיקות לכת על החברה הדתית לאומית, שבהן נדון בהמשך.

עם זאת, גם היום רוב הדתיים הלאומיים חשים קרבה גדולה יותר לחילונים ולמסורתיים מאשר לחרדים.
לרוב, הדתי-לאומי אינו מגביל את עצמו למקום-מגורים מסוים. הוא מרגיש נוח בעיר הגדולה, בשכונה מעורבת, בבית שחלק משכניו הם חילונים. עקרונית, הוא אפילו חי בשלום עם הידיעה שהשכנים שלו אוכלים חמץ בפסח, או לא צמים ביום כיפור (גם אם הוא מצר על כך). הגם שתנועת מכוניות, כמו גם פתיחת מרכזי קניות ובתי שעשועים בשבת הן לצנינים בעיניו, אין הוא מטיף לחילוני לחזור בתשובה ומקבל את המצב הנתון בהבנה.

בחירת מקום-המגורים של הדתי-לאומי מונעת לרוב משיקולים תועלתיים (נוחות, קירבה למקום-העבודה, מוסדות חינוך איכותיים לילדים), ומעט מאוד משיקולים דתיים. התגבשות שכונות דתיות נוצרת, בדרך כלל, משיקולי נוחות (בתי-כנסת, בתי-ספר וקיני תנועת נוער המשרתים את האוכלוסייה באותה סביבה).

לאחרונה, במסגרת ההתקרבות של חלק מהמגזר הדתי-לאומי לסגנון החיים החרדי, ניכרת מגמת התכנסות לשכונות רוויות אווירה דתית, המאפשרת גם לגדל ולחנך ילדים לאורח-חיים דתי מעט יותר סטרילי. אבל בסך-הכל, רוב רובם של הדתיים חיים בשכונות ובבתי-דירות מעורבים. המקומות היחידים שבהם קיימת הומוגניות מוחלטת, או כמעט מוחלטת, של אנשי המגזר הדתי-לאומי הם ההתנחלויות בשטחים והקיבוצים הדתיים.

ניתן לזהות דתי-לאומי בנקל על-פי הופעתו החיצונית. תו הזיהוי העיקרי של גברים היא הכיפה הסרוגה ושל נשים (נשואות) בדרך כלל כיסוי מטפחת או כובע אופנתי. המלתחה הגברית מודרנית, ועם זאת בדרך כלל בסיסית, עממית משהו, דלת מותגים ולרוב לא מנקרת עיניים. אין בה פריטי לבוש חרדיים מובהקים (קפוטה, שטריימל, מגבעת שחורה), מצד אחד, או פריטים חילוניים מובהקים (ג'ינס צמוד, נעלי מגף, מעילי עור, חולצות בצבעים צעקניים), מצד שני. עם זאת, היום דברים משתנים לשני הקצוות – לבוש בעל אופי יותר חרדי (חולצות לבנות ומכנסיים כהות) מצד אחד, ולבוש יותר מותגי-חילוני-מתירני מצד שני. הדבר משקף את שני התהליכים הקוטביים העוברים על החברה החרדית, שבהם נדון בהמשך.

אותם דפוסי לבוש, פחות או יותר, מאפיינים את נשות המגזר הדתי-לאומי לדורותיהן. הן לבושות מודרני ואופנתי, אך בדרך כלל לא חושפני ולבטח לא ארוטי. הן מתעניינות בחידושי האופנה, מעריכות מותגים, אך רובן מציבות לעצמן גבולות ברורים. צניעות, איפוק וסולידיות מהוגנת הם שם המשחק. ארון הבגדים שלהן על פי רוב אינו כולל ג'ינסים צמודים ונמוכים, חולצות בטן, שמלות סטרפלס, חזיות פוש-אפ, נעלי עקב גבוה ומחודד וכדומה.

הן מטפחות את הופעתן החיצונית, מעצבות שיער, ובניגוד לאחיותיהן החרדיות, רובן אינן חובשות פאה או מכוסות מכף-רגל עד ראש. התחליף הוא שלל כיסויי-ראש, מכובעי מצחייה אופנתיים ועד כיפות צמר ססגוניות. ויש בהן כאלה שאינן מכסות כלל את ראשן.

אצל שני המינים אין בדרך כלל (למעט יוצאים מן הכלל) אלמנטים חיצוניים יוצאי-דופן כמו איפור מודגש, קעקועים, פירסינג או עיצובי שיער חריגים (תספורת קוצים, תגלחת ראש קצוצה דק, קוקו, בלורית משוחה בג'ל, בלונד לגברים וכדומה). מאידך, רוב הגברים מגלחים את זקנם ואינם מגדלים פאות לחיים, כפי שעושים זאת החרדים. גם התכשיטים הם במידה, אם בכלל. גברים לא יתקשטו בתליונים, צמידים או טבעות.

מהמזרחוניק למתנחל

הציבור הציוני-דתי עבר תהליכים ושינויים מפליגים, מאז ימיו הראשונים של המפעל הציוני ועד ימים אלה. ניתן לחלק את השינויים לארבע תקופות עיקריות:

1948-1902. התגבשות במסגרת התנועה הציונית

תנועת המזרחי, הארגון המדיני-דתי בתוך התנועה הציונית, שנוסדה רשמית בשנת 1902, החלה להתגבש הרבה לפני הקמת מדינת ישראל. כתביו של הרב יהודה אלקלעי (1878-1798), רב ספרדי מאזור הבלקן, שנחשב להוגה רעיון הציונות, למעשה קדמו לאלה של חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל, ואפשר לראות בהם ניסוח ראשוני של השקפת העולם הציונית-דתית. הרב אלקלעי, שהיה ספוג רעיונות משיחיים בנוגע לגאולת עם ישראל, לא הסתפק ברקימת חזון, אלא תיכנן תוכניות מעשיות לפרטיהן. דיבר על תחיית הלשון העברית, על פנייה לסולטאן הטורקי ולמעצמות, על הקמת מסגרת מארגנת ליישוב הארץ ועל הקמת בנקים, שירכזו הון פרטי לפיתוח הקרקעות.

פרט לרב אלקלעי היו עוד כמה "מבשרי ציונות", שהבולטים בהם:
הרב צבי הירש קלישר (1874-1795). רב יליד ליטא. טען כי גאולת ישראל מן הגלות וביאת המשיח, תתרחש לאחר שישוב עם ישראל לארץ-ישראל ויקיים מצוות הקשורות בארץ. ספרו דרישת ציון היה לספר יסוד להסברת רעיון השיבה לארץ-ישראל בקרב החרדים. יצא למסעות תעמולה באירופה כדי לעשות נפשות לרעיונותיו בקרב מנהיגי הקהילות היהודיות בתפוצות.

משה הס (1875-1812). הוגה-דעות יהודי-גרמני ומאבות הסוציאליזם הרעיוני. החל להתעניין בעם היהודי בעקבות עלילת דמשק (1840) שבה הואשמו יהודים ברצח נזיר נוצרי. בספרו הנודע רומא וירושלים (1862) הביע את שאיפתו להקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל. רעיונותיו השפיעו על ראשי הציונות הסוציאליסטית.

משה מונטיפיורי (1885-1784). נדבן ועסקן ציבור יהודי-אנגלי. בגיל 40 פרש מעסקיו הכלכליים והתמסר לעזרת בני עמו היהודים. שימש שנים רבות כנשיא ועד שליחי הקהילות. ביקר שבע פעמים בארץ-ישראל, ופעל רבות לביסוס היישוב היהודי כאן. בזכות פעולותיו זכה לכינוי "שר היהודים".

אדולף כרמיה (1880-1796). מדינאי צרפתי, עסקן ולוחם זכויות יהודי. פעל בענייני היהודים בצרפת ובעולם כולו. ייסד את חברת כל ישראל חברים (אליאנס).

מרדכי עמנואל נוח (1851-1785). עיתונאי, סופר ודיפלומט יהודי-אמריקני. חלוץ הרעיון הציוני-טריטוריאלי. הגה רעיון להקים עיר-מיקלט יהודית בארצות-הברית, וכבסיס לכך הקים בבפאלו, ניו-יורק, מושבה ושמה אררט. משלא צלח הדבר בידו, הציע במאמר שכתב, לפתור את בעיית היהודים בתפוצות על-ידי ריכוזם בארץ-ישראל.

תנועת המזרחי (ראשי תיבות וסופי תיבות של "מרכז רוחני") הוקמה בשנת 1902, באסיפת יסוד בליטא. רק בחלוף תשעה עשורים התגלה לראשונה, כי הרצל הוא שיזם את הקמת המזרחי. את המידע הזה חשף הרב יהודה לייב מימון, ממקימי המזרחי, במסיבה שנערכה לכבודו בהגיעו לגבורות (1955). וכך סיפר: "הרצל הרגיש צורך בהקמת גוף מדיני-דתי בתנועה הציונית, כמשקל-נגד לחובבי ציון, שהתנגדו לעמדת הציונות המדינית שלו. הרצל האמין שימצא תמיכה לעמדתו בקרב היהדות הדתית, ולכן פנה אלי בנדון... הטלתי את המשימה על הרב יצחק יעקב ריינס, וכעבור חצי שנה נערך כינוס היסוד של המזרחי".

זמן קצר לאחר ייסודה נרתמה המזרחי לפעילות חינוכית בארץ-ישראל. אנשיה שיתפו פעולה עם אגודה דתית לעזרה הדדית, בשם אחווה, שפעלה בארץ בתחילת המאה הקודמת. בשנת 1905 הוקם ביפו 'חדר' ללימוד תורה, שנקרא חדר אחווה, ובו שולבו לימודי קודש וחול (מאוחר יותר שונה שם המוסד לתחכמוני, כשמה של הישיבה שהקים הרב ריינס בליטא, בסוף המאה ה-19. במרוצת השנים נקראו בשם זה עשרות רבות של בתי-ספר דתיים בישראל ומחוצה לה). במהלך העשור הראשון הוקמו 'חדרים' נוספים, ובכך הונחה התשתית הרעיונית והחינוכית לשילוב בין האתוס הציוני החדש לבין המסורת היהודית.

ב-1918 נערכה ועידת המזרחי הראשונה בארץ-ישראל, וב-1920 הועבר המרכז העולמי של המזרחי לירושלים. שנתיים אחר כך (ב-1922) הוקמה הפועל המזרחי, תנועה פוליטית שדגלה בבניין הארץ ובסוציאליזם המשולבים בשמירת מצוות, לימוד תורה וחינוך דתי, לאור הסיסמה "תורה ועבודה". שנה לאחר שהוקמה, השתתפה הפועל המזרחי לראשונה בקונגרס הציוני ה-13. הפועל המזרחי התקיימה כמפלגה עד 1956, אז התאחדה עם המזרחי לשם הקמת המפד"ל.

האירועים הנ"ל בישרו את תהליך ההתבססות וההשתרשות של התנועה, בתוך המסגרת הציונית הרחבה. אירוע מכונן בתולדות התנועה היה הקמת הרבנות הראשית (1921) ומינוי הרב אברהם יצחק הכהן קוק לרב הראשי. לימים יהפוך הרב קוק לאב הרוחני ומקור ההשראה והגאווה של הציונות הדתית כולה.

בראשית שנות ה-20', לאחר שהוענקה לה אוטונומיה בתחום החינוך הדתי ביישוב היהודי בארץ-ישראל, החלה המזרחי להקים את מוסדותיה החשובים, בהם: הסמינר למורים דתיים (1923), בית-הספר התיכון הדתי-לאומי הראשון, תחכמוני (1924), ישיבת מרכז הרב בירושלים, הישיבה הציונית הראשונה (1924); בית-הספר הדתי הראשון לבנות, תלפיות, בתל-אביב (1923), תנועת הנוער הדתי בני עקיבא (1929) ובית מדרש לגננות (1933).

במקביל הוקמו המוסדות הכלכליים של התנועה: בנק המזרחי (1925) וקופת-חולים של הפועל המזרחי (1923, אוחדה כעבור ארבע שנים עם קופת-החולים של ההסתדרות).

בשנות ה-20 וה-30 התפתחה גם תנועת ההתיישבות הדתית חקלאית בארץ ישראל. ב-1923, לאחר מאבק של זרם המזרחי בקונגרס לקבלת הקצאת קרקע להתיישבות, נפתחו מטבחים כשרים לפועלים. כעבור ארבע שנים (ב-1927), תקעו חברי הגרעין הדתי של הפועל המזרחי יתד ראשונה על אדמות שייח אָבְּרֵק בעמק יזרעאל. ב-1935 הוקם חבר הקבוצות של הפועל המזרחי (תנועת הקיבוץ הדתי) ובחודש יוני 1937 עלה לקרקע טירת צבי, הקיבוץ הדתי הראשון ביישובי חומה ומגדל בעמק בית שאן. באותה שנה הוקמה קבוצת הכשרה במושב החקלאי כפר גדעון שבעמק יזרעאל, שהועברה תוך זמן קצר לכפר פינס. עד להכרזת העצמאות בתש"ח, הספיקה התנועה הקיבוצית הדתית להעלות על הקרקע באזורי הספר עשר קבוצות: טירת צבי, שדה אליהו, יבנה, בארות יצחק, כפר עציון, משואות יצחק, עין הנצי"ב, סעד, עין צורים ושלוחות.

במלחמת העצמאות ספגו קיבוצי התנועה פגיעה קשה. עם פרוץ המלחמה נמצאו כל הקבוצות בקו החזית הקדמי: בפברואר 1948 הדפו חברי טירת צבי התקפה כבדה של "צבא ההצלה" (צבא מתנדבים מארצות ערב בפיקודו של פאוזי קָאוּקְגִ'י הלבנוני); כפר עציון, משואות יצחק ועין צורים, שלושת יישובי גוש עציון, עמדו במצור ממושך והדפו את כוחות הצבא הירדני במבואותיה הדרומיים של ירושלים, עד שנפלו, יום לפני הכרזת המדינה. רבים ממגיני כפר עציון נהרגו, האחרים שנכנעו לכוחות סדירים של הצבא הירדני, נטבחו על-ידי חיילי הליגיון הערבי וערביי האזור ורק ארבעה שרדו. חברי הקיבוצים האחרים נפלו בשבי הירדני. כפר דרום ננטש אחרי עמידה במצור במשך חודשיים. חברי קיבוץ בארות יצחק, שהוקם ב-1943 בסמוך לעזה, הדפו את חיילי הצבא המצרי מתוך חצר המשק.

המחיר היה כבד מנשוא. עשרות חברים נפלו בקרבות, חמישה יישובים חרבו עד היסוד, ומלבד בארות יצחק, נותרו כולם מחוץ לשטח מדינת ישראל. אחרי מלחמת ששת הימים ב-1967, עברה תנועת הקיבוץ הדתי תהליך שיקום. בני הדור השני של נופלי כפר עציון, הקימו אותו מחדש על חורבות היישוב המקורי. על חורבות עין צורים ורבדים, קם הקיבוץ ראש צורים וליד חורבות משואות יצחק קם היישוב בת עין. בסך-הכל הוקמו שמונה קיבוצים חדשים: ראש צורים, עלומים, בית רימון, בני דרום, לביא, מגדל עוז, מירב ומעלה גלבוע.

תנועת המזרחי הצמיחה מתוכה מנהיגים כריזמטיים והוגי-דעות חשובים, אך רק בודדים הצליחו להשתלב בהנהגה הפוליטית, החברתית והאידיאולוגית המובילה של התנועה הציונית, ולהיכנס לפנתיאון היישוב הציוני ומדינת ישראל בראשיתה (כולל הרב קוק, שתולדותיו והגותו כלל לא נלמדו בשיעורי ההיסטוריה של החינוך הממלכתי וגם הממלכתי דתי). הסיבות לכך רבות ולא נרחיב בנושא. נציין רק שלוש סיבות מרכזיות:

א. האתוס האנטי-גלותי העומד ביסוד הציונות, ובמילים אחרות, הפניית עורף ליהדות ההלכה. לא במקרה, הרוב המכריע של מנהיגי התנועה הציונית בשנותיה הראשונות, היו יהודים שגדלו בבית דתי והסירו בבחרותם את הכיפה.

ב. האתוס הסוציאליסטי, שהיה דומיננטי בתקופה המעצבת של הציונות. אתוס זה ראה בדת "אופיום להמונים", ברוח קביעתו של קארל מרקס, מאבות הקומוניזם.

ג. מחלקות דתיות הוקמו במסגרת אירגון ההגנה כבר בשנים 1937-1936 (על אחת מהן פיקד ישעיהו לייבוביץ, לימים מהנודעים בהוגי-הדעות היהודים במאה העשרים). ב-1942 הוקמה המחלקה הדתית של הפלמ"ח, ולוחמיה נטלו חלק חשוב בפעולות היחידה שנחשבה ליוקרתית ולמובילה בכוחות ההגנה. באותה עת הוקם הגדוד הדתי של הגדנ"ע (גדוד מודיעין) אליו התנדבו למעלה מ-800 בני-נוער, רובם מבתי-הספר של האליטה הדתית בירושלים: מעלה וחורב המעורבים, המזרחי לבנות וליפשיץ לבנים.

ברם, בסופו של דבר, "יפי הבלורית והתואר" (שהונצחו בשירו של נתן אלתרמן, "מגש הכסף" וב"שיר הרעות" של חיים גורי) נתקבעו בזיכרון הלאומי ובמיתוס המכונן של מלחמת תש"ח, בדמות הצבר החילוני. הדגש היה על סמלי החלוציות, הביטחון והשורשים הארץ-ישראליים, ולא על סמלי המסורת היהודית הגלותית. הדתיים חשו אומנם כשותפים פעילים בתנועת התחייה הלאומית, אך עדיין בתפקיד כינור שני ושלישי בתזמורת הציונית.

1967-1948. שוליות חברתית במדינה הצעירה ושותפות פאסיבית בהנהגה

שלושה תהליכים הביאו להתבססותו ולגיבוש דרכו וזהותו, של המגזר הדתי-לאומי בשנות החמישים והשישים:

הקמת המפד"ל

המפלגה הדתית לאומית נוצרה כתוצאה מאיחוד תנועות המזרחי והפועל המזרחי. בבחירות לכנסת השלישית (יולי 1955) התמודדו המפלגות ברשימה משותפת תחת השם חזית דתית לאומית, וזכו ב-11 מנדטים. ב-1956 התאחדו סופית והקימו את המפד"ל. עד 1967 הייתה המפד"ל מפלגת מרכז וישבה בקואליציה עם מפא"י. כנגד התחייבותה ל"משמעת קואליציונית" קיבלה המפד"ל במרוצת השנים את משרדי הפנים, הדתות, הבריאות והסעד, כמו גם הבטחה לשמר את הסטאטוס קוו (הסכם משנת 1947 של דוד בן-גוריון, המכבד את האינטרסים הדתיים במדינה בארבעה תחומים: שבת, כשרות, אישות וחינוך).

קשה להגדיר את מערכת היחסים בין מפא"י והדתיים כירח דבש מתמשך. חילוקי-דעות ומתחים צפו ועלו פעם אחר פעם. תחילה הייתה זו מחלוקת בשאלת החינוך במעברות. ב-1958, בעקבות גל העלייה הגדול מפולין שבמסגרתו הגיעו נשים רבות ממוצא לא-יהודי, פרסם שר הפנים דאז, ישראל בר-יהודה, בעצת היועץ המשפטי לממשלה דאז, חיים כהן, הנחיות לפקידי הרישום ולפיהן, "אדם המצהיר בתום-לב שהוא יהודי יירשם כיהודי, ולא תידרש ראיה נוספת". המפד"ל ראתה בכך הפרת הסטאטוס קוו ופרשה מהקואליציה.

בחיפושיו אחר מוצא, פנה ראש הממשלה דוד בן-גוריון לחמישים אישים, שנחשבו באותם ימים ל"חכמי ישראל", כדי שיחוו דעתם בשאלת "מיהו יהודי", לעניין רישום הפרטים "דת" ו"לאום" בתעודת הזהות. הרוב המכריע של 'החכמים' (ובהם הוגי-דעות, רבנים, שופטים, פרופסורים וסופרים) תמך בעמדה האורתודוקסית-דתית, לפיה ההלכה היא הבסיס היחיד להגדרת הזהות היהודית. בן-גוריון מיהר לבטל את הנחיות שר הפנים שלו, הקים בדצמבר 1959 ממשלה חדשה, והמפד"ל שבה והצטרפה אליה. זמן קצר לאחר מכן פורסמו החניות חדשות, ולפיהן יירשם כיהודי "מי שנולד לאם יהודייה ואינו בן דת אחרת, או מי שנתגייר כהלכה".

הפולמוס סביב שאלת "מיהו יהודי" נרגע לתקופה קצרה בלבד. בשנת 1962 הגיש האח דניאל (דוד רופאייזן), כומר שנולד כיהודי והתגורר בישראל, עתירה לבג"ץ בדרישה להכיר בו כעולה על-פי חוק השבות. בג"ץ דחה את הבקשה, ובכך יצר תקדים לפירושה של המילה "יהודי" בחוק השבות, בשונה מן הדרך בה היא מתפרשת על-ידי היהדות האורתודוקסית.

בשנת 1968 עתר רב-סרן בנימין שליט לבג"ץ, בדרישה להורות למשרד הפנים לרשום את ילדיו כחסרי דת, אבל בני הלאום היהודי. אם ילדיו הייתה סקוטית נוצרייה שלא המירה את דתה, והצהירה על עצמה כחסרת דת. שליט נימק את עתירתו בכך שהוא מתכוון לחיות בארץ עם משפחתו ולחנך את ילדיו כיהודים.

בג"ץ קיבל את העתירה ברוב דחוק, וקבע שעל משרד הפנים לרשום את הילדים כיהודים. פסק-הדין חולל סערה פוליטית, ובעקבותיה התקבל בכנסת ב-1970 תיקון לחוק השבות, ונוספה ההגדרה כי יהודי הוא "מי שנולד לאם יהודייה, או שנתגייר והוא אינו בן דת אחרת".

באמצע שנות ה-60' דבק במפד"ל רבב השחיתות. היה זה בעקבות מה שנודע אז כ"פרשת תל גיבורים". במוקד הפרשה עמד יצחק רפאל, ממנהיגי המפד"ל, אז סגן שר הבריאות. רפאל יזם ב-1965 הקמת בית-חולים ממשלתי בשכונת תל גיבורים בחולון, והעיתונות האשימה אותו בקבלת שוחד מקבלנים שהיו מעורבים בפרויקט. חסינותו הוסרה והוגש נגדו כתב-אישום, אך אז החליט העד המרכזי והיחיד בפרשה למלא פיו מים, ורפאל זוכה מחוסר ראיות.

עם זאת, המפד"ל יצאה שרוטה וחבולה מהפרשה. בסיכומו של דבר, היא קיבעה את מעמדו השולי של המגזר הדתי בעיני הציבור הלא-דתי. רוב האוכלוסייה המסורתית-המזרחית, כלל לא הייתה מודעת למאבקים הפוליטיים ובקושי הכירה את מנהיגי המפד"ל. החילונים, המשכילים והמבוססים היו אדישים למפלגה הדתית ולמאבקיה.

התבססות החינוך הממלכתי

באוגוסט 1953 אושר בכנסת חוק החינוך הממלכתי, אשר נועד לבטל את שיטת הזרמים המפלגתיים בחינוך ולהנהגת חינוך ממלכתי דו-ראשי, אחד דתי ואחד כללי. ב-1959 הוקמה במושב הדתי כפר פינס שבשרון, האולפנה הראשונה בישראל לבנות (ומכאן כינויה "אם האולפנות"). האולפנה, השייכת למרכז ישיבות בני עקיבא, הניחה את התשתית להתפתחות המוסד החינוכי החשוב הזה בתרבותה של הציונות הדתית-לאומית. (להרחבה ראו ערך "בתי ספר על יסודיים לבנות במגזר הדתי לאומי").

הפריחה של תנועת בני עקיבא והישיבות התיכוניות

אומנם, ישיבת בני עקיבא הראשונה הוקמה כבר ב-1938 בכפר הרוא"ה, על-ידי הרב משה צבי נריה, אך במקור התנהלה במתכונת חרדית. רק ב-1948 היא הוסבה לישיבה תיכונית, ובעקבותיה הוקמו לראשונה גם ישיבות חקלאיות.

תפקיד מכונן היה גם למדרשיית נועם (בקיצור, "המדרשייה"), ישיבה תיכונית שהוקמה בפרדס חנה ב-1945. המייסדים היו מיכאל צור (אז ליברמן) וישראל סדן, מראשי תנועת הנוער נוע"ם ("נוער המזרחי") והרב יהושע יגל, תלמידו של החזון אי"ש (מגדולי הרבנים במאה הקודמת). לימים סיפר הרב יגל, כי באותן שנים הצעירים התביישו לחבוש כיפה, ודתי היה כינוי גנאי. המדרשייה הוקמה, בין היתר, לחזק את הביטחון העצמי של הנוער הדתי, ובמקביל, לתת בידיו כלים להשתלבות במשק ובחברה הישראלית הכללית. (להרחבה ראו ערך "בתי ספר על יסודיים לבנים במגזר הדתי לאומי").

מדרשיית נועם, הנחשבת "אם הישיבות התיכוניות", הוציאה מתוכה בוגרים רבים שעשו חיל במישור המקצועי. עם זאת, רק מעטים הצליחו להגיע לעמדות בכירות כשהכיפה עדיין על ראשם (רבים נטשו את הדת בשלב זה או אחר בחייהם). שיעורם של הדתיים בעמדות מפתח בצה"ל, בתקשורת, באמנות, בתעשייה, באקדמיה, במערכת המשפט ובתחומים אחרים, היה ונותר (לפחות עד שנות השמונים) נמוך באופן ניכר משיעורם באוכלוסיה.

הדור הצעיר של הציונות הדתית היה מודע לכך, שכל עמדות המפתח במדינה תפוסות על-ידי המנהיגות החילונית. לכן, לא נותר לו אלא להשתלב בתפקידים זוטרים, בניסיון להוכיח שגם הוא מסוגל לתרום. למעשה, הייתה זו דינאמיקה סוציולוגית של ריבוד חברתי ומכפיל כוח של דור המייסדים. יוצאי אירופה האשכנזים (והחילונים), שחוללו את המהפכה הציונית וייסדו את היישוב החדש בארץ, הם וצאצאיהם (דור תש"ח ודור המדינה), החזיקו מטבע ראשוניותם והשכלתם ברוב התפקידים הבכירים ומינו עצמם ל'שומרי החומות' של התרבות הישראלית הדומיננטית.

תנועות הנוער החילוניות (השומר הצעיר, הצופים) גייסו את חניכיהן מקרב בני המעמד הבינוני והבינוני-גבוה, כלומר מהגימנסיות העירוניות, מהפנימיות החקלאיות ומבתי-הספר בקיבוצים. הפלמ"ח גייס אף הוא את לוחמיו ומפקדיו בעיקר מקרב תנועות הנוער, המושבים והקיבוצים החילוניים (כאמור, רק מעטים היו דתיים). המנהיגות הצבאית גויסה משורות ההגנה, הפלמ"ח ויוצאי הבריגדה היהודית (מתנדבים יהודים שלחמו לצד בריטניה בשלהי מלחמת-העולם השנייה), שהשתייכו רובם לאותו חוג חברתי. המנהיגות הפוליטית ניזונה אף היא ממאגר אנשי הצבא הבכירים. בפני הצבר היה, איפוא, מסלול קידום סגור ומובטח: הדרכה ומנהיגות בתנועת-הנוער, שירות צבאי (רצוי ביחידה מובחרת) וקורס קצינים, פיקוד זוטר על כוח צבאי, השתתפות בקרבות, עלייה בסולם הפיקוד והיקלטות באחת מזרועות השילטון ולחלופין, בתפקיד בכיר במשק או בשירות הציבורי.

אומנם, היו חובשי כיפה שמונו לתפקידים בכירים במוסדות השילטון או בשירות הציבורי, אבל הם היו מיעוט בטל בשישים (ביחס למשקלם הדמוגראפי) והצלחתם לא יוחסה לרקע הדתי שלהם. במצב עניינים זה, המעט שנותר לנוער הציוני-דתי באותה תקופה היה להוכיח ש 'גם הוא בסדר', ולהטות שכם למאמץ הלאומי.

1982-1967. התזוזה לעבר מרכז הבמה הפוליטית

הניצחון הסוחף במלחמת ששת הימים ב-1967, בה כבשה ישראל שטחים נרחבים, בעיקר בגדה המערבית, הקים לתחייה את רעיון "ארץ-ישראל השלמה" (ארץ-ישראל בגבולותיה ההיסטוריים, כפי שתוארו במקורות). אנשי ציבור ואנשי-רוח רבים, שחלקם תמך ברעיון עוד לפני המלחמה, האמינו שתוצאות המלחמה הופכות אותו ישים. באותה שנה קמה התנועה למען ארץ-ישראל השלמה, שעם חבריה נמנו אישים דוגמת נתן אלתרמן, ש"י עגנון, אורי צבי גרינברג, חיים הזז, חיים גורי,יהודה בורלא, זאב וילנאי ומשה שמיר. אלה פרסמו גילוי-דעת, בו נאמר בין היתר: "ארץ-ישראל היא עתה בידי העם היהודי, וכשם שאין לנו רשות לוותר על מדינת ישראל, כך מצווים אנו לקיים מה שקיבלנו מידיה: את ארץ-ישראל. הננו חייבים בנאמנות לשלמות ארצנו, כלפי עברו של העם וכלפי עתידותיו גם יחד, ושום ממשלה בישראל אינה זכאית לוותר על שלמות זו".

יצוין, כי גם חוגי שמאל חברתי פעלו לקידום הרעיון, במסגרת התנועה למען ארץ-ישראל השלמה וחוג עין ורד. ב-1975 נערך בעין ורד, מושב עובדים בשרון, כינוס של חוג נאמני ארץ-ישראל השלמה של ההתיישבות העובדת, אשר כונה בהמשך "חוג עין ורד". אחד מראשי החוג היה אהוביה טבנקין, איש קיבוץ עין חרוד ובנו של יצחק טבנקין, ממייסדי תנועת העבודה. עם זאת, הרעיון והחזון הפכו בבת עינה של הציונות הדתית, ונפרסו לרבדים רבים במסגרת מערכות החינוך והדת שלה.

ההתיישבות בשטחי יהודה ושומרון שנכבשו (ולגירסת הציונות הדתית, שוחררו) החלה זמן קצר לאחר שוך הקרבות. כפר עציון שחרב במלחמת השיחרור שב ונבנה בספטמבר 1967; יישובים הוקמו בבקעת הירדן, בגולן, בקריית ארבע ועוד. בפברואר 1974, אחרי מלחמת יום הכיפורים, הוקמה "גוש אמונים" - תנועה חברתית דתית-לאומית ששמה לעצמה מטרה לחדש את ההתיישבות ביהודה ושומרון, בחבל עזה, בגולן, בנגב ובגליל. התנועה העלתה גרעיני התיישבות נוספים לשומרון (עופרה, קדומים) בתמיכת ניצי המערך, ובראשם ישראל גלילי.

תומכת נלהבת ברעיון הייתה תנועת הליכוד, אז עדיין באופוזיציה. מנהיגה, מנחם בגין, הבטיח להאיץ את תנועת ההתנחלות והתייחס למתנחלים כאל החלוצים החדשים. ב-1974 הוא הגיע לביקור הזדהות בהתנחלות אלון מורה ליד שכם והודיע, כי לשום ממשלה אין זכות למנוע מיהודי להתיישב בכל מקום בארץ-ישראל. במהפך של 1977, כשהליכוד עלה לשילטון, הבטיח בגין חגיגית: "יקומו עוד הרבה אלוני מורה". בגין והליכוד מימשו את הבטחתם, אם כי לא מיידית, והזרימו כספים רבים לבניית התנחלויות (מושג שהפך אז לקוד תרבותי) ביהודה, שומרון, חבל עזה ורמת הגולן.

הניצחון המזהיר במלחמת ששת הימים, שנתפש בציבור הרחב (לא רק בקרב יהודים דתיים) כמהלך של ההשגחה העליונה, העלה למרכז הבמה של הציונות הדתית את בית-מדרשו של הרב קוק, שהיה עד אז שולי למדי. פירות הניצחון היו מהפך בדמותה, אופייה ומקומה של הציונות הדתית בחברה הישראלית, כמו גם הצמחת אליטות חדשות ושינוי עמדות יסוד.

רוח חדשה החלה מפעמת בליבם של צעירי הציונות הדתית. לראשונה, הם חשו עצמם ראויים לאחוז בהגה המפעל הציוני, לא במקום ההנהגה החילונית הקיימת, אלא לצידה. גוש אמונים קם אומנם מתוך שליחות ואידיאל דתיים, אך סחף אחריו גם רבים מהציבור המסורתי. באותן שנים גדל בהדרגה מספר הצעירים הדתיים שהשתלבו בתפקידי פיקוד וקצונה בצבא, בתנופת ההתיישבות (בעיקר מעבר לקו הירוק), ועוד.

גוש אמונים ומפעל ההתיישבות שהוביל, מילאו תפקיד מרכזי בבניין הזהות העצמית של חלק גדול מהנוער הציוני-הדתי – שרובו כבר נולד בישראל. הצעירים הללו, שהקימו את גוש אמונים, חשו לראשונה גאוות יחידה, אשר חיזקה בצורה משמעותית את זהותם הציונית-דתית ואת תודעתם העצמית כאוונגרד לפני המחנה. את הגושפנקא הדתית-רוחנית למפעל ההתיישבות העניק הרב צבי יהודה קוק, ראש ישיבת מרכז הרב בירושלים. בעקבות השבר העמוק שחוללה בעם מלחמת יום הכיפורים, ציווה הרב על תלמידיו לשבות מלימודי קודש וללכת ליישב את יהודה ושומרון – השטחים מעבר לקו הירוק, שהפכו למזוהים עם הציונות הדתית ועם הקונפליקט המעצים עם הפלשתינים.

"מלחמת ששת הימים שימשה לציונות הדתית הוכחה מוחלטת לנכונות תפישתה", כותב הרב יובל שרלו במאמרו "האליטות הדתיות-לאומיות החדשות" (2007). "השיבה למרחבי ארץ-ישראל, המעבר החד מסכנת השמדה אל ניצחון מזהיר, הישועה הפלאית שמלחמה זו הביאה בכנפיה - כל אלה נתנו חיזוק להשקפת-עולמה. אך לציונות הדתית הקלאסית לבדה לא היו כלים רוחניים מתאימים, כדי להכיל את מלוא משמעות ההישג הצבאי... השיבה לנחלת אבות תבעה משמעות עמוקה לארץ-ישראל, אפילו על חשבון התפישה הממלכתית והמדינית שלה. זו נמצאה לה במשנתו של הרב קוק, שלימד כי ארץ-ישראל איננה קניין חיצוני לאומה, כי אם חלק בלתי-נפרד ממהותה".

עד למלחמת ששת הימים, האליטה של הציונות הדתית-לאומית הורכבה מההנהגה הפוליטית (בעיקר ראשי המפד"ל), אנשי הקיבוץ הדתי, אנשי רוח ואקדמיה ומעט רבנים. האחרונים היו מופקדים בעיקר על 'תיק החינוך'. מעבר לכך, לא היה להם מעמד של ממש. לרוב הקיבוצים הדתיים לא היה רב; רבנים לא תפשו מקום מיוחד בהנהגה, ושובצו ברשימה הפוליטית כעיטור ותו לא.

המהפך של מלחמת ששת הימים, והחיבור עם ממשיכי דרכו של הרב קוק, הוליד שתי אליטות חדשות - רבני הציונות הדתית והנהגת המתיישבים. הרבנים נעשו מורי הדור ומתיישבי יש"ע ראו בהם גורם מהותי בתהליך קבלת ההחלטות. הקיבוץ הדתי מינה לראשונה רבנים לקיבוציו. ראשי ישיבות ומוסדות חינוך נישאו על כפיים. חברי האליטה השנייה היו ראשי תנועת גוש אמונים, מי שהביאו את בשורת הציונות הדתית המתחדשת.

ההילה הכמעט משיחית שאפפה את תנועת גוש אמונים, השפיעה גם על המפד"ל, שהחלה לנקוט קו דתי וניצי יותר. באותה תקופה התחזק מאוד כוחם של צעירי המפלגה. ניצני המרד של הדור הצעיר במפד"ל זוהו לראשונה באפריל 1960, עם כינונו של "חוג הצעירים" במפלגה, כיוזמה של זבולון המר, יהודה בן-מאיר, דניאל ורמוס ומיכה ינון. הם שמו לעצמם מטרה לנער את הממסד המפד"לי השמרני והמאובן, שלדעתם לא הבין את מלוא המשמעות של התעצמות הדור החדש בציונות הדתית, ואת הפוטנציאל העצום של חובשי הכיפות הסרוגות כמחוללי מיפנה בעיצוב דמותה של החברה הישראלית.

זבולון המר (1998-1936), מראשי "המורדים הצעירים", הפך לימים שר וסגן ראש הממשלה. בדברים לזיכרו שנשא ראש הממשלה, אהוד אולמרט לזכרו של המר בינואר 2008 (בעת ישיבה מיוחדת לציון עשר שנים לפטירתו), הוא אמר בין היתר: "צעירי המפד"ל, בהנהגתו של זבולון המר, הפכו להיות הגורם המתסיס והמהפכני ביותר בחיים הפוליטיים של ישראל, בסוף שנות השישים וראשית שנות השבעים... הם שינו את אופייה של המפד"ל - ממפלגה שייצגה את המרכז הפוליטי, המאוזן, המאופק, השומר על אופייה היהודי של המדינה, המגן על מורשתה ההיסטורית - אך מציב גדרות ברורים ביותר של סובלנות ושל פשרה, כן גם פשרה טריטוריאלית - והפכו אותה לחיל החלוץ של תנועת ההתיישבות, שפרצה גבולות ויצרה עובדות ששינו את פניה של הארץ..."

בשלהי 1976 הביאה המפד"ל להפלת ממשלת רבין, על רקע חילול שבת. הפרשה החלה ביום שישי, ה-10 בדצמבר 1976. שלושת מטוסי F15-A הראשונים של חיל האוויר הגיעו בטיסה ישירה מארצות-הברית לבסיס חיל האוויר תל נוף. שם המתינו להם ראש הממשלה ושר הביטחון, יצחק רבין, הרמטכ"ל, מפקדי חיל האוויר ונציגי הסגל הדיפלומטי. ואולם, בגלל תקלות שונות במהלך הטיסה הארוכה הסתיים הטקס החגיגי באיחור, סמוך לכניסת השבת. חלק מהשרים שבו לביתם לאחר כניסת השבת, וזו הייתה עילה מספקת לאגודת ישראל, להגיש הצעת אי-אמון בממשלה. שניים משלושת שרי המפד"ל נמנעו בהצבעה, שהתקיימה כעבור ארבעה ימים, רבין פיטר אותם ושבוע לאחר מכן התפטר בעצמו מראשות הממשלה. בכך, בעצם, תרמה המפד"ל תרומה לא-מבוטלת למהפך שהתחולל בבחירות, שהתקיימו במאי 1977, והעלו את הליכוד לשילטון.

שנים מאוחר יותר צמחה מתוך המכינות הקדם-צבאיות אליטה נוספת - מפקדים בכירים בצבא הנושאים בגאון את זהותם הציונית-דתית. במקביל ההנהגה הפוליטית, הציונית הדתית הוותיקה, הלכה ונדחקה לשוליים ובמקביל הלך ונחלש כוח השפעתם של הדתיים-הלאומיים בזירה הפוליטית, תוך התעצמות מקבילה של כוחם של החרדים.

1995-1982. מתחים בין ימין לשמאל, והתפתחות זהות הדתיים כ"מתנחלים"

הבחירות לכנסת העשירית, שנערכו ביוני 1981, היוו נקודת-מיפנה מבשרת רעות במעמדה של המפד"ל. בבת אחת היא איבדה מחצית ממספר המנדטים שלה, מ-12 בכנסת התשיעית לשישה בלבד בעשירית. הנפילה הגדולה אירעה בעקבות התפצלות המצביעים המסורתיים של המפד"ל לשלושה כיוונים:
• העדתי. יוצג תחילה על-ידי תמ"י, ולאחר מכן על-ידי ש"ס.
• הלאומי. יוצג על-ידי מפלגת התחיה, בהנהגתם של גאולה כהן ופרופ' יובל נאמן, שאליה עבר ח"כ חנן פורת, מראשי גוש אמונים. עד אז, המפד"ל הייתה "דמוקרטיה זוטא", עם סיעות שניהלו את המאבקים האידיאולוגיים בתוך הבית. הפרישה של פורת זיעזעה את אמות הסיפים, וחוללה שרשרת שינויים, פיצולים ואיחודים, שדחקו את המפלגה ימינה במפה הפוליטית.
• החרדי. עד 1977 נהגו קבוצות קטנות של חרדים בעלי נטיות לאומיות, להצביע גם למפד"ל. אחרי הבחירות, משצורפה אגודת ישראל לקואליציה, הם נטשו את המפד"ל והצביעו למען אגודת ישראל ובהמשך, למען דגל התורה וש"ס.

שנות ה-80 וה-90 עמדו בסימן פרישות ופיצולים במפד"ל. הבולטים שבהם:

1980: מוקמת מועצת יש"ע, ארגון-העל של המתנחלים ביהודה, שומרון וחבל עזה. הקמתה מסמנת את העברת מרכז-הכובד המנהיגותי במגזר הדתי-לאומי, מהמפד"ל אל 'השטח', קרי למתנחלים ומנהיגיהם.

1981: שר הדתות, אהרן אבו-חצירא, פורש מהמפד"ל ומקים את סיעת תמ"י (תנועת מסורת ישראל). בבחירות שנערכות חודש לאחר פרישתו, ביוני 1981, זוכה תמ"י בשלושה מנדטים.

1982: עימות בישיבת מרכז הרב, הישיבה שעיצבה את הציונות הדתית, מוביל לפיצולה ולהחלשת מוקד כוח חשוב של המפד"ל. העימות פורץ בין ראש הישיבה החדש, הרב אברהם שפירא, לבין תלמידו הקרוב של הרב צבי יהודה קוק - הרב צבי טאו. טאו ואנשיו מאשימים את הרב שפירא, כי הוא מרוקן את הישיבה מאופייה התיאולוגי המיוחד והופך אותה לעוד ישיבה מן המניין. הם פורשים ולימים, כאשר העימות החריף, מקימים (ב-1997) את ישיבת הר המור, הנחשבת כיום למעוז של הזרם החרדי-לאומי.

1983: קבוצה של אנשי מפד"ל פורשת מהמפלגה, כמחאה על כך שנשארה בממשלה גם לאחר פינוי חבל ימית.
הפורשים, בראשותו של ח"כ הרב חיים דרוקמן, מקימים את מפלגת מצ"ד (מחנה הציונות הדתית). בהמשך, הם חוברים לפועלי אגודת ישראל במסגרת רשימת מורשה. הרשימה זוכה בשני מנדטים בלבד בבחירות לכנסת ה-11 בשנת 1984, ומתפרקת כעבור שנתיים.

1988: הרב יהודה עמיטל, מראשי ישיבת הר עציון, מקים מפלגת שמאל-מרכז ציונית-דתית, מימ"ד (ראשי תיבות של "מדינה יהודית, מדינה דמוקרטית"). הייתה זו מעין ריאקציה לתהליך ההקצנה ימינה. המסר שביקשה מימ"ד להעביר לציבור הדתי: אנחנו נסחפים ומתנתקים מהאליטה הוותיקה. בואו נחזור למרכז.

כל הפיצולים הללו הכשירו את הקרקע לפיצול הגדול יותר, שהחל להבשיל בין ראשי הפלג החרדי-לאומי (החרד"לים) לשאר המגזר הדתי-לאומי.

בעקבות פינוי חצי האי סיני וחבל ימית (באפריל 1982), והמחלוקת הציבורית המתלהטת סביב מלחמת שלום הגליל (מלחמת לבנון הראשונה, שפרצה ביוני 1982 ונמשכה שמונה-עשרה שנים), החריפו העימותים בין הימין והשמאל בישראל. הדתיים-לאומיים, ובראשם המתנחלים, הפכו לאחד מסמלי המחלוקת הזו, בין מרצונם ובין בעל-כורחם. בשלב זה, החלה נוצרת זהות תדמיתית בין הדתיים הלאומיים לבין המתנחלים. האסוציאציה של דתי בעיני החילונים והמסורתיים, הייתה של אדם המחזיק בדעות ימניות (לרוב קיצוניות) ורק במקום השני שומר מצוות.

ב-1984 רעשה הארץ בעקבות מעצרם של חברי "המחתרת היהודית". זה השם שניתן להתארגנות של מתנחלים, שביצעו מעשי טרור ונקם נגד פלסטינים. הרקע להקמת ההתארגנות הייתה שורה של מעשי טרור רצחניים מצד הערבים כלפי המתנחלים, והתערערות תחושת הביטחון של המתנחלים. המחתרת הוקמה והחלה לפעול ב-1980 חבריה הספיקו לבצע שני פיגועי נקם (מילכוד מכוניות של ראשי ערים חברי אש"ף ופיגוע במכללה האיסלמית בחברון), ונתפסו באפריל 1984 על-ידי השב"כ, לפני שעלה בידם לממש את תוכניתם לפוצץ חמישה אוטובוסים במזרח ירושלים.

עשרים ותשעה חברי "המחתרת היהודית" נעצרו בתוך זמן קצר, והועמדו לדין. הציבור הגיב ברגשות מעורבים, שנעו בין זעזוע מעצם העובדה שיהודים מבצעים פעולות טרור, לבין הבנה ואהדה. חלק מהנאשמים הסכימו לעיסקות טיעון ואחרים ניסו להפוך את התביעה למשפט פוליטי. בגזר-הדין המרכזי בפרשה נידונו שלושה מחברי המחתרת למאסר עולם, והאחרים לעונשים של שבע שנות מאסר ומטה. אסירי העולם שוחררו ב-1990, לאחר שהנשיא דאז, חיים הרצוג, קצב את עונשם.

פרשת "המחתרת היהודית" העמיקה את השסע בין הציבור החילוני לבין הציבור הדתי-לאומי, ובראשו המתנחלים. תגובת רוב המתנחלים הייתה התבצרות בעמדות הפוליטיות והעמקת העוינות כלפי 'יפי הנפש', שרובם נמנו עם השיכבה המשכילה והאשכנזית.

בה בעת החל תהליך הדרגתי של שינוי ערכי היסוד, שעליהם הושתתה מדינת ישראל מאז היווסדה - תהליך שהעמיק את הפער בין האוכלוסייה החילונית-אשכנזית-ותיקה לבין הציונות הדתית. ההתיישבות החלוצית איבדה את מעמדה כיעד ציבורי מרכזי (בין השאר, עקב הפיחות במעמדו של ענף החקלאות). הביטחון ואפילו קליטת עלייה נדחקו מעט לטובת שורה ארוכה של ערכים ועיסוקים אחרים, מזכויות הפרט ועד היי-טק, מחשבים, כלכלה ופיננסים; מחלומות של "שלום עכשיו" ועד עיסוק קדחתני בסוגיות מוסר, רווחת הפרט, זכויות האישה, ועוד.

מצב זה יצר ויוצר מבוכה אצל צעירי הציונות הדתית. הם, שהמשיכו להתחנך על ערכי תרומה והתנדבות, ציונות והתיישבות, מצאו עצמם מניפים בגאון דגלים שהאליטה החילונית המשכילה קיפלה זה מכבר. נתנו להם להבין שהם בשר מבשרה של החברה הישראלית כולה, והנה הם נדחקים לקבוצה שערכיה אינם רלוונטיים, אנכרוניסטיים או אף מאיימים על התפישה הערכית החדשה. לפתע מאשימים אותם - בעיקר מפלגות השמאל ורוב התקשורת החילונית - בחבלה ב'תהליך השלום' עם הפלסטינים ובאימוץ דפוסים אנטי-דמוקרטיים (גזענות כלפי הערבים, וכדומה). התוצאה הייתה תחושת איום מתמיד על גאוות היחידה והערך העצמי של הדתיים, לצד תחושות ניכור ומרירות כלפי האליטה החילונית שמאחזי השלטון.

2005-1995. עלבון, גאווה והחרפת הפיצול פנימי

ישיבות הסדר, מכינות קדם צבאיות ומדרשות תורניות לבנות

תפקיד חשוב במעמד המרכזי שקיבל צה"ל בהוויית הציונות הדתית ובהשתלבות הגוברת של צעירי המגזר ביחידות המובילות של הצבא, היה לישיבות ההסדר, למכינות הקדם צבאיות ולמדרשות התורניות לבנות – כולם מוסדות שהתפתחו ונפוצו בעשור הזה.

מכינה קדם-צבאית דתית היא מסגרת שנועדה לבוגרי ישיבות תיכוניות או בוגרי בתי ספר תיכוניים, ובאה להכשירם מבחינה נפשית ופיזית, במשך שנה או שנה וחצי, לשירות בצה"ל. במיוחד באה המכינה למנוע מצב שבו המפגש של הנער הדתי עם העולם החילוני במסגרת השירות הצבאי יגרום לו לנטישת החברה הדתית. בהתאם לכך מושם דגש מיוחד במסגרת זו על לימודי אמונה ומחשבה, בשילוב עם הכנה פיזית לצבא הכוללת אימוני ספורט וגדנ"ע. המכינה שמה דגש על הנחלת חשיבות השירות בצה"ל ומעודדת את החניכים לשירות קרבי. בנוסף מכשירות המכינות את חניכיהן למנהיגות על ידי הרצאות ושיעורים. אחד הדברים שעושה את המכינה אטרקטיבית, היא שאין חובת נוכחות בשיעורים (שלא כמו מסגרת בית ספרית) וזה מעודד את החניכים לשיתוף פעולה יעיל ופורה יותר. בכך גם נבנית המשמעת העצמית של החניכים.

המכינה הקדם-צבאית הראשונה היא מכינת בני דוד, שהוקמה בשנת 1988 ביישוב עלי שבשומרון על ידי הרב אלי סדן והרב יגאל לוינשטיין.

היום (נכון ל-2009) יש כ-30 מכינות קדם צבאיות, אשר הצפונית ביותר נמצאת במעיין ברוך (מכינת גליל-עליון), והדרומית ביותר נמצאת בחצבה (מכינת ערבה).

ישיבת הסדר היא ישיבה המשלבת לימודים תורניים גבוהים ושירות צבאי מקוצר במסגרת דתית. תלמידי ישיבות ההסדר (המכונים בני"שים - בני ישיבות) מגיעים ברובם מהזרם הציוני דתי, לאחר סיום הלימודים בתיכון דתי או ישיבה תיכונית.

הישיבה בה הוקם לראשונה מסלול "הסדר" הייתה הישיבה הגבוהה "כרם ביבנה", שהוקמה בתחילת שנות החמישים. אולם רק בשנות התשעים תפשה התופעה תאוצה והפכה לאחד המוסדות החשובים בציונות הדתית – סמן לחשיבות העולה של השירות הצבאי בעולמה.

מעמדן החוקי של ישיבות ההסדר התקבע בתקנות שהוציא שר הביטחון. בסיסו של ההסדר ברעיון הקמת נח"ל תורני, אולם בעקבות החלטת בג"ץ ב-1999 כי יש לקבוע את הסדר דחיית השירות לחרדים בחוק, עוגן בחוק גם הסדר השירות הצבאי המקוצר.

היום (נכון ל-2009) קיימות 47 ישיבות הסדר ברחבי הארץ, ובהן יותר מ-7500 תלמידים. מספר המתגייסים לצה"ל במסגרת ההסדר עמד בשנת 2009 על כ-1,350 תלמידים, שהם יותר מחמישית מבוגרי החינוך הציוני דתי. שאר בוגרי החינוך הציוני דתי הולכים לישיבות גבוהות, מכינות או שרות צבאי רגיל. יש לציין שישנם גם תלמידי ישיבות הסדר שמחליטים בסופו של דבר לשרת שירות צבאי מלא, כתוספת למסלול או על ידי נטישת מסלול ההסדר באמצעו.

מדרשה תורנית לנשים היא מוסד תורני הכולל לימוד תורה אינטנסיבי במגוון מקצועות היהדות. ברוב המדרשות ניתן דגש על התודעה הדתית של הלומדות, ולכן הציר המרכזי של הלימודים הוא סביב מחשבת ישראל. בנוסף נלמדים במדרשות באינטנסיביות תחומים כמו מקרא הלכה, ובחלק מהמדרשות אף חסידות. הגמרא נלמדת ברוב המדרשות, אך ברמת אינטנסיביות משתנה. בדרך כלל מדובר על לימוד של סוגיות מסוימות (בעיקר באגדה) בלבד, לעתים תוך תרגום לעברית, אך בחלק מהמדרשות ישנו לימוד מעמיק הכולל לימוד של מסכת "על הסדר".

היקף הלימודים הוא בדרך כלל של שנה או שנתיים מלאות, לפני או אחרי שירות לאומי. הקף כזה מקביל לזה של מכינות קדם צבאיות, בהן גם תוכן הלימודים (הכולל עיסוק מועט בגמרא) דומה. רק מעט מדרשות, דוגמת זו שבמגדל עוז, מקיימות הקף לימודים דומה לזה של ישיבת הסדר, בדרך כלל תוך שילוב של תואר אקדמי או תעודת הוראה.

המוסד העל תיכוני הראשון שהעניק לימודים תורניים מעמיקים לנשים היא המכללה ירושלים, שהחלה את פעילותה בשנת הלימודים ה'תשכ"ה (1964/1965) כמכללה להוראה, אך מטרתה הבסיסית הוגדרה כחינוך התלמידות לחיי תורה ומצוות שלמים. המדרשה הראשונה בארץ שהוקמה כמוסד שתכליתו הבלעדית היא לימוד תורה וכלל שבוע לימודים מלא, היא מדרשת לינדנבאום (בשנים 1977-1986, היא נקראה "ברוריה") שהוקמה בשנת הלימודים ה'תשל"ז (סוף 1976). במקביל נפתחה באותה שנת לימודים המדרשה לבנות באוניברסיטת בר-אילן (בשמה כיום: המכון הגבוה לתורה - המדרשה לנשים). מדרשה זו כוללת לימודים באופי ישיבתי ומקנה ללומדות מלגת לימודים ותחליף לחלק מהשעות האקדמיות.

במהלך שנות השמונים הוקמו מספר מדרשות נוספות, ביניהן מדרשת שובה בעפרה, מדרשת עין הנצי"ב של הקיבוץ הדתי, ומת"ן המיועד ללומדות מבוגרות יותר ולבעלות רקע תורני קודם. אבל רק עם הקמת מדרשת נשמת ב-1990, הוקם מוסד המעניק לבוגרותיו רקע לימודי מקביל לזה הישיבתי, כאשר בהמשך אף הוכשרו יועצות הלכה, המהוות למעשה פוסקות בשאלות של טהרת המשפחה. גם התוכנית להכשרת טוענות רבניות בחסות מדרשת לינדנבאום שהוקמה ב-1991 היוותה חלק מהעלאת רף הלימודים התורניים לנשים, בראשית שנות התשעים. החל מאמצע שנות התשעים הלימוד במדרשה תורנית הפך למרכזי בציבור הדתי, והוקמו מדרשות חדשות רבות. בין המדרשות הבולטות שהוקמו בתקופה זו - מדרשת הרובע, מדרשת אביב ומגדל עוז. בשנת ה'תשס"ז הוקמה לראשונה מדרשה המהווה למעשה מכינה קדם צבאית לבנות דתיות בשם צהלי.

קיימות היום לפחות 25 מדרשות תורניות לבנות הפזורות ברחבי הארץ, שבהן לומדות כ-1000 בנות, לפני ואחרי שרות צבאי או לאומי, בתוכנית מלאה, ועוד כ-2500 נשים ונערות בתוכניות חלקיות.

הרצח במערת המכפלה והתפתחות הימין הקיצוני

כאמור, ישיבות ההסדר, המכינות הקדם-צבאיות והמדרשות לבנות, הזניקו את מחנה הכיפות הסרוגות לעמדת-כוח משמעותית במסגרות הצבאיות והפיחו בהם תחושת מובילות חברתית. בה בעת, חל קיטון במספר הצעירים המאיישים גרעיני התיישבות בתוך הקו הירוק, לצד תנופת הקמה של מאחזים ויישובים לא-מורשים בשטחי יהודה ושומרון (פעילות שהחריפה את העימות עם השלטונות).

הסכמי אוסלו שנחתמו עם הרשות הפלסטינית (ספטמבר 1993), גרמו לשבר גדול במחנה הדתי-לאומי, שאחד מביטוייו היה הטבח שביצע הרופא הדתי ברוך גולדשטיין במערת המכפלה.

התקופה שקדמה לטבח במערת המכפלה הייתה של מתיחות ביטחונית גדולה בעקבות הסכמי אוסלו והעברת שטחים רבים ביהודה ושומרון לשליטה של כוחות השיטור הפלסטיניים. תקופה זו לוותה בהסלמה בניסיונות הפיגוע נגד מטרות צבאיות ואזרחיות, בעיקר מצד גורמי אסלאם קיצוניים דוגמת חמאס והג'יהאד האיסלאמי, שראו בהסכמים אלו כבגידה.

כרופא חירום, ברוך גולדשטיין טיפל בחיילים ואזרחים שנפגעו בפיגועים אלו, ואף זכה לתעודת הוקרה מידי קצין הרפואה הפיקודי של פיקוד המרכז, אריה אלדד, על סיועו בטיפול בחיילים שנפצעו בפיגוע ירי בחברון.

בפורים תשנ"ד (25 בפברואר 1994), בשעה 5 לפנות בוקר, הגיע גולדשטיין למערת המכפלה כשהוא לבוש מדי צה"ל ונושא דרגות סרן. ב"אולם אברהם" שבמערה התפללו 13 יהודים וב"אולם יצחק" התפללו באותה עת כ-800 מוסלמים, בתפילת יום השישי שלפני תחילת צום הרמדאן. גולדשטיין עבר ל"אולם יצחק", ובאמצעות רובה "גליל" שהיה ברשותו, רצח 29 מתפללים מוסלמים ופצע 125 מהם. לאחר שחדל מלירות, משום שאזלה התחמושת שהייתה ברשותו או עקב מעצור בנשקו, הצליחו המתפללים להשתלט עליו ולהרוג אותו. היה זה המקרה הקשה ביותר של טרור יהודי בישראל.

וועדת החקירה הממלכתית שחקרה את הטבח במערת המכפלה הגיעה למסקנה כי גולדשטיין פעל לבדו, ללא תמיכה או סיוע מגורמים אחרים. יתר על כן, ברוך גולדשיין לא היה חובש כיפה סרוגה טיפוסי. הוא נולד בברוקלין, ניו יורק, ונעשה לימים פעיל בליגה להגנה יהודית בארצות הברית – באותה עת ארגון קקיוני שרוב חובשי הכיפה הסתייגו ממנו. הוא עלה ארצה רק ב-1983 ולמרות שהיה רופא קהילתי בקריית ארבע ושירת כרופא במילואים, עדיין נחשב אאוט-סיידר.

אבל חרף הרקע האישי הלא טיפוסי שלו, היותו תושב חברון (מתנחל על פי ההגדרה הרווחת) וחובש כיפה טען את מעשהו בסמליות והטיל כתם על הציונות הדתית כולה.

הרב יהודה עמיטל, ראש תנועת מימד, כתב כי גולדשטיין "הצליח להכתים את העם היהודי ואת תורת ישראל בכתם של שפיכת דם נקיים. מעבר לשפלות המוסרית והדתית של הריגת חפים מפשע, שעה שכרעו ברך בפני בורא עולם - הרצח הנורא הביא לידי חילול שם שמים בעיני העולם כולו." (נסים משעל [עורך], ואלה שנות, הוצאת ידיעות אחרונות, 1997).

חשוב לציין שמנהיגי המגזר הדתי לא עשו ברובם מאמץ כביר להסיר את הכתם הזה. נכון שכמעט כולם הביעו הסתייגות עד שאט נפש מהמעשה, אבל בסה"כ התגובות מימין היו מעורבות. בגילוי דעת שפרסמה מועצת קריית ארבע נאמר, בין השאר: "אנו משתתפים בכאב ובצער המשפחות שיקיריהן נפלו, אך את כתב האישום יש לכוון נגד ממשלת ישראל והעומד בראשה שלא פעלו כנגד הפיגועים, ובכך גרמו בעקיפין לטבח". כשנשאל הרב דב ליאור (רבה של קריית ארבע) על הרצח ביקש להזכיר לשואלים שברוך גולדשטיין היה רופא וטיפל בהרבה מקרים וייתכן שנטרפה דעתו ממה שראה והיו שהעידו שקודם הטבח אמר "אני לא מסוגל יותר".

15 שנים לאחר הטבח, התייחס הרב שלמה אבינר למעשה ואמר "ברוך גולדשטיין הוא זכר צדיק לברכה, אך המעשה שלו היה מעשה לא נכון". בתשובה שנתן בשו"ת "מעלה" הבהיר ש"ברור שברוך גולדשטיין לא פעל מתוך רגשי נקמה פרטיים", ו"דווקא בגלל זה הוא היה צריך לבקש רשות מהאומה, כי אחר כך מי שיצטרך לקחת את המעמסה של האחריות זו האומה כולה. אם הוא היה שואל אותנו היינו אומרים לו לא לעשות את זה. ככה לא פועלים. אבל הוא לא שאל אותנו. והוא נהרג. הרי הוא ידע שמה שהוא עושה זה מסוכן, לכן ודאי שהוא זכר צדיק לברכה, זכר קדוש לברכה, אבל המעשה היה מעשה לא נכון" (צופיה הירשפלד, "הרב אבינר: ברוך גולדשטיין טעה, אבל הוא קדוש", Ynet, 3.3.2009).

חלקים מאנשי הימין הרדיקלי בישראל (רובם ככולם חובשי כיפה) ואחדים מתושבי חברון הביעו לאורך השנים תמיכה מפורשת במעשהו של גולדשטיין. חלק מאנשי הימין טוענים עד היום שהטבח מנע פיגוע גדול שעמד להתבצע.

גולדשטיין נקבר בקריית ארבע, בגן שהקים לזכרו של הרב כהנא, לאחר שנדחתה בקשת משפחתו לקבור אותו בבית הקברות היהודי בחברון. במקום הוקמה אחוזת קבר, והוא הפך לאתר עלייה לרגל לאנשי ימין קיצוני שעורכים במקום הילולה ביום השנה למותו של גולדשטיין, יום הטבח. נוסח המצבה על קברו מדבר בעד עצמו: פ"נ הקדוש הרופא ר' ברוך קאפל גולדשטיין זצוק"ל הי"ד בן ר' ישראל יבדלחט"א. דור שביעי לאדמו"ר הזקן "בעל התניא" ר' שניאור זלמן מליאדי. מסר נפשו למען עם ישראל תורתו וארצו. "נקי כפיים ובר-לבב". נולד ה' בטבת תשי"ז. נרצח על קידוש ה' י"ד באדר, פורים תשנ"ד. תנצב"ה".

לזכרו של גולדשטיין הוציאו תומכיו את הספר "ברוך הגבר". עורכיו של הספר הועמדו לדין והורשעו בעבירה של הסתה לגזענות. זאת ועוד, בקרב פעילי ימין קיצוני יש הקוראים לילדיהם על שמו, ויש המתחפשים בפורים בתחפושת ברוך גולדשטיין.

ב-6 באפריל 1994, עם תום תקופת האבל המוסלמית של 40 יום לאחר הטבח, בוצע פיגוע מכונית התופת בעפולה, שהיה פיגוע ההתאבדות הראשון בתוך תחומי הקו הירוק ופתח גל פיגועים אשר חמאס הכריז עליו כנקמה על הטבח. לטענת המזרחן מתי שטיינברג המעבר של חמאס ממיקוד פיגועי ההתאבדות ביעדים צבאיים ובתחומי השטחים, ליעדים אזרחיים בתחומי הקו הירוק נבע ישירות מטבח גולדשטיין.

המאבק נגד הסכמי אוסלו ורצח ראש הממשלה יצחק רבין

ממשלת העבודה-מרצ, שאימצה את עיקרון "שטחים תמורת שלום", הכירה באש"ף כנציגו הרשמי של העם הפלסטיני והסכימה להקמת ישות פלסטינית בגדה וברצועה – נתפשה ברוב הציבור הדתי-לאומי כ"ממשלת זדון" שיש להעבירה מהארץ. פרץ של עוינות ותחושת עלבון בקע מתוך מחנה הכיפות הסרוגות. המחאה שנעשתה בוטה ואלימה מיום ליום, איימה לחולל מלחמת אחים.

אחד הסימנים לכך היה מחאה רבנית קולקטיבית נגד פינוי יישובים. באותה עת, עם פתיחת הדיון הציבורי אודות מסירת שטחים במסגרת הסכם שלום ("שטחים תמורת שלום"), הוקמה עמותת רבנים לפיקוח נפש, בראשות הרב יעקב יוסף, בנו בכורו של הרב עובדיה יוסף. העמותה, שאיגדה כ-250 רבנים, פירסמה פסק-הלכה נגד ממשלת רבין והסכמי אוסלו. בשאלת ההשתתפות בפינוי יישובים, פסקו הרבנים חד-משמעית: "…ברור ופשוט שאסור לכל יהודי לקחת חלק בכל מעשה של סיוע לפינוי יישוב, מחנה או מתקן, כפי שפסק הרמב"ם, שגם אם המלך ציווה לעבור על דברי תורה - אין שומעין לו. (הלכות מלכים ג, ט),

גוף נוסף שנוסד באותם ימים, היה קונגרס הרבנים למען השלום פיקוח נפש, בו היו חברים למעלה משלוש מאות רבנים. כולם חתמו על פסק-הלכה הקובע, כי תורת ישראל אוסרת למסור שטחים תמורת שלום. שכן, הדבר מסכן את ביטחון יושבי הארץ. במשך שנות קיומו קיים קונגרס הרבנים הרבנים פעילות ציבורית ענפה, במטרה לסכל את הכוונה למסור חלקים מארץ-ישראל לפלסטינים.

ציון-דרך נוסף הייתה "זו ארצנו", תנועת ימין חוץ-מפלגתית שהוקמה בתחילת 1995, על-ידי משה פייגלין ושמואל סאקט, מהיישוב קרני שומרון. שם התנועה נועד להביע את עמדת מייסדיה, ולפיה ארץ-ישראל שייכת באופן בלעדי ליהודים. בשיאה מנתה התנועה עשרות אלפי חברים ופעילים משני עברי הקו הירוק. מחאת זו ארצנו, שכוונה כנגד ממשלת רבין והסכמי אוסלו, התבטאה בפעולות של מרי אזרחי, כגון חסימת צירי תנועה, אי-תשלום מיסים והפגנות ללא רישיון מהמשטרה.

ב-1997 הוגש נגד פייגלין כתב אישום בגין המרדה, והוא נידון למאסר בפועל, שהומר לעבודות שירות. לימים, לאחר שיחרורו, הקים את תנועת מנהיגות יהודית, הצטרף לליכוד והתמודד על ראשות המפלגה ומועמדה לראשות הממשלה. בפריימריס של הליכוד, שהתקיימו באוגוסט 2007, הגיע פייגלין למקום השני אחרי בנימין נתניהו, עם קרוב לרבע מכלל קולות המצביעים. ראשי הליכוד, יש לציין, לא אימצו את התנועה ומנהיגה אל חיקם, אלא להיפך, הביעו הסתייגות וחשש מהנזק התדמיתי שהיא עלולה לגרום למפלגה ביום פקודה. החשש היה מפני זיהוי של הליכוד כתנועה ימנית קיצונית.

הזילזול והביטול שהפגין ראש הממשלה דאז, יצחק רבין, במחנה הדתי-לאומי, רק ליבו את האש (שתי התבטאויות זכורות שלו בגנות המתנחלים, היו "פרופלורים", במובן של כאלה שעושים סתם רוח ו"הם לא מזיזים לי"). דומה שיותר משכעסו וכאבו במחנה הדתי-לאומי את הפגיעה בשלמות ארץ-ישראל, הם חרדו מקריסת האידיאולוגיה "הגוש אמונית" ומהתנפצותו של החלום המשיחי, שעליו נבנתה תרבות שלמה. גוש אמונים נלחם מאז על חייו, יותר משנלחם על חייה של ארץ-ישראל.

לאחר רצח יצחק רבין, ב-4 בנובמבר 1995, כאשר מחנה הכיפות הסרוגות ספג ביקורת חברתית קשה, נראה שהגוש עומד לערוך חשבון-נפש ולבצע שידוד מערכות ערכי. ימים ספורים לאחר הרצח, אמר הרב אהרן ליכטנשטיין, ראש ישיבת ההסדר הר עציון, את הדברים הבאים: "אנחנו משפחת הרוצח. הוא טופח במיטב מוסדותינו. לא יתכן שמי שלוקח קרדיט כשהשמש זורחת, יתנער פתאום כשמתחיל לרדת גשם". הוסיף על כך הרוצח עצמו, יגאל עמיר, בעדותו לפני ועדת שמגר: "ללא פסק הלכה או פסק דין רודף, שחלו על רבין מפי מספר רבנים שאני יודע עליהם, הייתי מתקשה לרצוח. רצח כזה חייב להיות מגובה. אם לא היה לי גב ולא היו עומדים מאחורי אנשים רבים נוספים, לא הייתי פועל".

ואולם, דבריו של הרב ליכטנשטיין ודברים אחרים שהשמיע הרב יואל בן-נון, ממייסדי גוש אמונים (לפיהם, יש בידיו ראיות ושמות של רבנים שפסקו לרבין "דין רודף", ובכך הכשירו, לדעתו, את הקרקע לרצח), היו לא יותר מקולות בודדים באפלה. רוב המחנה הדתי-לאומי הדחיק את אחריותו, ונקט בגישה של התקפת התוקפים (שחלקם ניצלו את הרצח לבוא חשבון עם המתנחלים בכלל).

עם זאת, בסופו של דבר, הרצח והשלכותיו אכן זרעו מבוכה ותחושת אי-נוחות. רבים מהמחנה הדתי-לאומי הודו, שיגאל עמיר כמו הטביע אות קין על מצחם, לפחות במהלך השנה הראשונה שלאחר הרצח, והדבר היקשה עליהם להזדהות עם ציבור הכיפות הסרוגות. אפשר שבנקודת-זמן זו החלה התפנית החשובה בצורת מקצת מהכיפות, גודלן ומיקומן – שינוי קוסמטי חיצוני, שביטא שינוי פנימי עמוק.

גם אם לא התרחש תהליך של חשבון נפש עמוק בציבור הדתי-לאומי, וגם אם התגובה היתה בעיקר הדחקה, רצח יצחק רבין, הבהיר לציונות הדתית את עוצמת העוינות כלפיה מצד חלקים נרחבים בציבור. היא גילתה שכבר אין היא מהווה גשר בין חלקי העם. חמור מזאת, היא נתפשת כמובילת תנועת ההתנחלות, שהייתה לצנינים בעיני חלק גדול מהציבור החילוני המשכיל (ובכלל זה התקשורת שעוצמתה בישראל גדולה), שאליו נשאה עיניה במשך שנים בהערצה האליטה הדתית.

הרב יואל בן-נון כתב על כך במאמרו "הלב השבור של הציונות הדתית" (1996): "עונשו האמיתי של יגאל עמיר וחבריו הוא בכך, שהם עשו למען הפלשתינים יותר מכל השמאל הישראלי במשך 28 שנים. הם נתנו להסכם אוסלו גושפנקא של עם ישראל, וחיסלו את הימין הלגיטימי, בעיקר הדתי, אולי לדור שלם... האיש הזה, הרוצח, ירה בכולנו, וחיסל את האיש האחרון שעוד נלחם באמת על "תוכנית אלון משופרת"... המסקנה היא אחת, היא נהירה לי כבר שנים רבות: 'תהליך השלום' הוא גזירת-שמיים ואין לעצרו. אפשר רק להשתלב בו, או לזוז הצידה."

תקופת פיגועי התופת ושיקום התדמית של הכיפות הסרוגות

כשלושה חודשים לאחר רצח רבין, שטף את המדינה גל פיגועי טרור רצחניים. ב־25 בפברואר 1996 נהרגו 27 אנשים בשני פיגועי התאבדות בירושלים ובאשקלון. כשבוע לאחר מכן, ב־3 במרץ, התפוצץ מחבל מתאבד נוסף באוטובוס בירושלים והרג 18 אנשים. למחרת, ערב חג הפורים, פוצץ עצמו מחבל מתאבד ברחוב דיזנגוף בלב תל-אביב, וקטל 13 בני-אדם.

מאזן האימה של הפיגועים, שבהם נרצחו עשרות ישראלים ונפצעו מאות, שינה את האווירה הציבורית מן הקצה אל הקצה. רצח רבין נדחק לשולי התודעה הציבורית, והסקרים לקראת בחירות 1996 הצביעו לראשונה על יתרון קל למועמד הימין, בנימין נתניהו, על פני ראש הממשלה המכהן, שמעון פרס. בבחירות לכנסת הארבע-עשרה, שהתקיימו בסוף מאי 1996, זכתה המפד"ל בתשעה מנדטים, הישג מרשים שהזכיר את ימיה הגדולים. נראה היה שהמחנה הדתי-לאומי התאושש ועלה מחדש על מסלול ההמראה.

למעשה, ההישג החד-פעמי הזה (בבחירות לכנסת החמש-עשרה צנחה המפד"ל לחמישה מנדטים) סלל את דרכם של חובשי הכיפה הסרוגה חזרה ללב הקונצנזוס. גם כך הורגשה נטייה (פטרונית משהו, ניתן לומר) של האליטה הדמוקרטית לחבק אותם במקום לנדותם. זאת, משהתחוור לרבים בציבור החילוני שהשלום עם הפלסטינים רחוק כרחוק מזרח ממערב (תרתי משמע), וישראל זקוקה לצבא חזק וללוחמים חדורי מוטיבציה ושליחות לאומית (תכונות שיוחסו לצעירי המחנה הדתי-לאומי). לכן, החלו לרומם שוב את הציבור הזה. במקביל, חל תהליך פיצול בתוך המגזר, שעליו נעמוד בהמשך.

בשנת 2002 התפרסם בכתב-העת ארץ אחרת, סקר של מכון דחף, בנושא יחסו של הציבור היהודי הבוגר למתנחלים. לשאלה: "האם בשנתיים האחרונות יחסך למתנחלים השתנה לטובה או לרעה, או לא השתנה?" השיבו הנסקרים כך: 21% השתנה לטובה. 60% לא השתנה, 16% השתנה לרעה (3% לא השיבו). לשאלה: "מה יחסך למתנחלים, אוהד, אדיש או עוין?" התקבלו התשובות הבאות: 25% אוהד מאוד. 28% די אוהד, 26% אדיש, 8% די עוין, 6% עוין (7% לא השיבו). כלומר, התמונה הכללית היא שרק מחצית מהציבור הישראלי אהד אז במידה כזו או אחרת את המתנחלים והרוב היה אדיש כלפיהם. מנגד, רק מיעוט (13%) הפגין כלפיהם עוינות ברמה זו או אחרת. אפשר לשער שהתמונה הזאת אינה שונה בהרבה גם היום (2010).

בתקופת ההתנתקות מגוש קטיף (קיץ 2005), המתנחלים עוררו אמפטיה מקיר אל קיר, כי רוב הציבור הזדהה עם המצוקה והשבר שפקדו אותם והעריך את הקו המתון הכללי והמאוד אנושי שהנחה אותם (מתפנים ובוכים). עם זאת, האמפטיה לא עירערה את ההסכמה הרחבה בדבר הצורך לפנות את יישובי גוש קטיף וארבעה מיישובי צפון השומרון. במילים אחרות, רוב הישראלים לא קיבלו את העיקרון של אי-פינוי בכל מחיר. במובן זה, המתנחלים נוכחו פעם נוספת שהם לא ממש הצליחו להתנחל בלבבות הציבור הרחב. מספר מנהיגים מתוך המחנה נתנו לתחושה הזאת ביטוי פומבי.

2005 ואילך. פיצול עמוק בתוך המחנה וחיפושי דרך

זעזועים במפד"ל ובישיבת מרכז הרב

פרופסור אשר כהן מהחוג למדעי המדינה באוניברסיטת בר-אילן, חקר את הסיבות לירידה בכוחה האלקטורלי של הציונות הדתית, והגיע לתובנות הבאות: "לעולם לא נוכל להנהיג את עם ישראל דרך הכיפה. האג'נדה צריכה להיות יהודית ולא דתית. אם נבוא לעם ישראל עם מסורת וערכים, אבל לא עם דרישה לקיום מצוות - נוכל להוביל... מבחנו של הציבור הדתי הוא יכולתו לקבל כלגיטימיים גם אנשים ללא כיפה... אם נסיר את המחסום הדתי ונעבור לפן היהודי, נוכל לפנות לקהל רחב יותר, החל מיהודים שעושים קידוש בערב שבת ונוסעים למשחק כדורגל של בית"ר בשבת ועד הרבנים. רק כך נוכל להדביק את שברי האומה" (ראיון לאתר דתילי, "מושלים בכיפה?", ינואר 2007).

ועד שזה יקרה, אם בכלל, המפד"ל המשיכה להתפצל ולאבד גובה עד להיעלמותה מהבמה (העיתונאי הדתי אורי אורבך כתב באחד ממאמריו, כי "המפד"ל היא המפלגה היחידה שרוב התומכים שלה לא מצביעים בעדה"). במרוצת העשור האחרון הוקמה מפלגת האיחוד הלאומי, שתחת כנפיה חסו מספר מפלגות ימין. תחילה היו אלה "מולדת" (של רחבעם זאבי ובני אלון) ו"חרות" (של מיכאל קליינר), בהמשך "ישראל ביתנו" (בראשות אביגדור ליברמן) ו"תקומה" (סיעתם של פורשי המפד"ל, אורי אריאל וצבי הנדל). ב-2005, עם פרישתה של "ישראל ביתנו", הצטרפה אליה סיעת "ציונות דתית לאומית מתחדשת", שהוקמה אף היא על-ידי פורשי המפד"ל, יצחק לוי ואפי איתם.

זעזועים נוספים שפקדו את המחנה הדתי-לאומי בעשור האחרון, היו הופעתה בזירה של תנועת "נוער הגבעות" (רובם בני הדור השני בהתנחלויות הוותיקות, המזוהים, באופן רשמי או בלתי-רשמי, עם הימין הקיצוני), החסד"לים, (חסידים לאומיים. ידועים גם בכינוים חבקו"קים. ראו בהרחבה בהמשך), הקמת ישיבת "הר המור" על-ידי פורשי ישיבת מרכז הרב והתחזקות הזרם החרדי לאומי (חרד"לי). לשיא הגיע המשבר בתקופת ההתנתקות (פינוי גוש קטיף באוגוסט 2005 והריסת בתי הקבע בהתנחלות הדתית עמונה, בפברואר 2006), כשיצר פיצול אפילו בתוך המחנה החרד"לי, בין היתר, בשאלה כיצד לנהוג ביחס לצה"ל ולמדינה.

הפמיניזם הדתי

במקביל, הלך המחנה הליברלי בציונות הדתית והתחזק. חוד החנית של המגמה הזאת היה ועודנו הפמיניזם הדתי החדש. פמיניזם דתי הוא זרם המבקש להחיל ערכים פמיניסטיים על המחשבה וההלכה היהודיים. רצף הדעות על פני הזרם רחב למדי, החל מקריאה כללית ובלתי מוגדרת לעצמאות גדולה יותר לנשים במרחב הדתי האורתודוכסי, וכלה בתביעות ספציפיות מרחיקות לכת, כגון שינוי פסקי הלכה שיוצרים העדפה לגברים, מעורבות של נשים בפסיקת הלכה ואפילו תביעה לשינוי נורמות תפילה בבתי הכנסת.

ראשיתו של הפמיניזם הדתי בארצות הברית – מולדת הפמיניזם המודרני בחברה המערבית. את ניצני הפמיניזם הדתי בישראל, ניתן לראות בפעולתן של פנינה פלאי שהקימה לראשונה בישראל מנייני נשים אורתודוקסיים, שאף קראו בתורה ושל חנה קהת, שהקימה בשנת 1998 את ארגון "קולך". "קולך" הוא פורום נשים דתיות שהתגבש במגמה להשפיע על המודעות הנשית בציונות הדתית ובכדי לפעול מעשית לשינוי מקומה וקידומה של האשה הדתית בחיי הקהילה והמשפחה.

מנהיגות הארגון והתומכות הרבות שנוספו לו עם השנים, הגיעו למסקנה שיש לבחון את מעמדה של האישה הדתית ולשנות מוסכמות מושרשות הפוגעות במימוש הפוטנציאל האינטלקטואלי שלה ויכולת השפעתה הפוליטית והחברתית. כל זאת תוך הליכה בין טיפות ההלכה בתוך המחנה האורתודוכסי וללא "גלישה" לזרם הקונסרבטיבי, שנחשב מוקצה ברוב הציונות הדתית.

הארגון הזה, שצבר פופולריות וכוח במהירות רבה, הגדיר את מטרותיו כדלהלן (על פי המצע המופיע באתר האינטרנט של 'קולך'):
• יצירת שיח הלכתי משותף לנשים ולגברים.
• העצמת נשים ולעידוד שיח נשי יוצר בעולם היהודי.
• תמיכה חברתית בנשים, בעולמן היהודי והישראלי. בבחינת "לא תעמדי על דם רעותך".
• תיקון עוולות בסוגיות הקשורות בנשים ובעולמן היהודי.
• התנהלות יהודית מהוגנת במסגרת הארגון ומחוצה לו.

מבחינה מעשית "קולך" עוסק בהפצת עלון פרשת שבוע בשם "קולך" הנכתב ע"י נשים מנקודת מבט פמיניסטית (מופצים 60,000 עותקים ב 4,700 בתי כנסת בארץ); בהקמת סניפים בכל רחבי הארץ והתלכדות סביב לימוד ושוויון מגדרי; בהכשרת לוביסטיות דתיות שמבקשות להוביל חקיקה נשית חדשה; בארגון כינוסים בינלאומיים בנושא "האישה ויהדותה"; בחברות בקואליציות שונות של נשים בישראל ובפעילויות רבות נוספות שהכותרת שלהן היא "העצמת נשים".

כיוון שמדובר בארגון הפועל בתוך חברה דתית-שמרנית, הופעתו והתחזקותו, חרף הקשיים הרבים שנערמים על דרכו, היא בבחינת לא פחות ממהפכה.

פרופ' אליס שלוי (לשעבר יו"ר שדולת הנשים בישראל), שהייתה מנהלת של בית הספר התיכון הדתי לבנות פלך בירושלים בשנים 1975-1990 היא דמות מפתח נוספת במהפכת הנשים השקטה בציונות הדתית. מעבר לפעילותה האקדמית, היא הפכה את "פלך" למודל משפיע מאד (היום יש עוד שני סניפים - ברחובות ובזיכרון יעקב). שלוי חינכה את תלמידותיה להגשמה אישית מלאה באופן שיוויוני לגברים, ואכן בין בוגרות תיכון זה, ישנן לא מעט נשים בתפקידים בכירים.

באופן כללי גבר בשנים האחרונות העניין הציבורי בטענות ובדרישות הפמיניסטיות בקרב הציבור הדתי. מסוף שנת התשעים ואילך החל הפמיניזם הדתי בישראל לעשות יותר ויותר נפשות ולנחול הצלחה אחר הצלחה, שטלטלה והסעירה את המחנה כולו. להלן כמה חשובות:
כניסת נשים ללימוד התלמוד, שהיה באופן מסורתי נחלת הגברים, ופתיחת מדרשות תורניות לנשים כדוגמת מדרשות לינדנבאום (ברוריה), נשמת, מתן ומגדל עֹז; התפתחות קבוצות תפילה לנשים (בייחוד בולט הדבר בהתכנסות לצורך קריאת מגילת אסתר); פתיחת מניינים שוויוניים כגון שירה חדשה; נשים דתיות לומדות ומלמדות תורה, אם באקדמיה ואם במוסדות אחרים; נשים שהוכשרו לכך בתוכנית מיוחדת במדרשת נשמת, משמשות כיועצות הלכה בהלכות טהרת המשפחה, ומהוות כתובת נשית לשאלות הלכתיות בנושאים הקשורים לנשים.

בעשורים האחרונים, ועם התרחבות ההשכלה התורנית של נשים בעולם הדתי, חלו תמורות גם במידת מעורבות הנשים בתוככי בית-הכנסת. תופעה זו השפיעה על אופן חגיגת בת-המצווה, שבעבר כלל לא היתה מקובלת בחברה הדתית לאומית.

לדוגמה, בבתי-כנסת מסוימים, בעיקר מן הזרם הליברלי ולעיתים מן הזרם המרכזי, מקובל שאבי בת-המצווה עולה לתורה בשבת שלאחר האירוע, ומברך את בתו בזו הלשון: "מי שברך אבותינו, אברהם יצחק ויעקב, ואמותינו שרה, רבקה, רחל ולאה, הוא יברך את ... שמלאו לה שתיים-עשרה שנה והגיעה למצוות, ועלה אביה לתורה לתת שבח והודיה לה' יתברך על כל הטובה שגמל עם בתו. ישמרה הקדוש-ברוך-הוא ויחיה, ויכונן את לבה להיות שלם עם ה' וללכת בדרכיו ולשמור מצוותיו כל הימים, ונאמר אמן".

בחלק קטן מבתי הכנסת מקובל כי כלת השמחה עצמה נושאת דרשה לאחר התפילה. יש בנות שאת הדרשה כותב/ת להן בן/בת משפחה בוגר/ת (אחד מן ההורים או האחים הגדולים יותר) והיא אך מקריאה אותה, ויש הרואות בכתיבת הדרשה אתגר, ומשקיעות את מירב מרצן ומאמציהן בכתיבת דרשה מרשימה.

יש לציין, כי מידת מעורבותן של בנות בפולחן הטקסי בבית-הכנסת, הינה נושא שנוי במחלוקת הלכתית וציבורית. ידוע על מקרים בודדים של נשים שהניחו נשים תפילין ועלו לתורה, אך בדרך כלל ולאורך הדורות, נשים לא נטלו חלק בטקסי קריאה ועלייה לתורה, לא התעטפו בטלית ולא הניחו תפילין. לפיכך, גם טקס כניסת הבת לגיל מצוות, לא כלל מרכיבים טקסיים ופולחניים בבית-הכנסת.

מנהג הדרשות של בנות-המצווה בתום התפילה, קידוש לרגל האירוע בבית-הכנסת ועלייה לתורה לנשים, כמתואר לעיל, אינם מקובלים בקהילות הזרם החרד"לי. כמו כן, משפחות הנמנות עם זרם זה כמעט שאינן מקיימות חגיגת בת-מצווה באולם גדול לנשים ולגברים. תחת זאת, חלק ניכר מהחגיגות נערך במסגרת נשית: מארגנים לבת מסיבה על טהרת המין הנשי, שבמהלכה, הבת ובדרך כלל גם אמה נושאות דרשה.

גם במעמד הנשים בעולם המשפט היהודי חלה התקדמות, והעיסוק של טוענות רבניות בבתי הדין הרבניים נפתח בשנים האחרונות בפני נשים, לאחר מסלול לימודים מתאים (כיום קיים רק המכון להכשרת טוענות בית דין המכשיר נשים לתפקיד). נשים גם השתלבו במועצות דתיות שונות, לאחר המאבק הממושך שניהלה על כך לאה שקדיאל, באמצעות האגודה לזכויות האזרח.

בשנת 1997 הוקם בישראל ארגון "יד לאישה" למתן עזרה לנשים מסורבות גט (עד סוף שנת 2004 הוא עזר ללמעלה מ-300 נשים להשיג גט).

כמו כן החלה להינתן עזרה, סיוע וליווי לנשים שהוטרדו מינית במוסדות דתיים, וכן גובש והוחדר קוד אתי למניעת הטרדות מיניות במוסדות דתיים, בעקבות תלונות על הטרדות מיניות בידי רבנים (ובהתאם לדרישת החוק במדינת ישראל, ארגון אמונה וארגון קולך.

 

כאמור, הפמיניזם הדתי נתקל מראשיתו בהתנגדות של הממסד הדתי בישראל. אך עם השנים, כפי שטוענת האנתרופולוגית פרופסור תמר אלאור "הרדיקלי הפך נורמלי" ומעשים שנחשבו ל"פמיניזם קיצוני" היום נראים נורמטיביים, לפחות בקרב הציבור הדתי לאומי.

אלטרנטיבה חברתית להתנחלויות

במקביל הלכה והתחזקה במחנה הדתי הליברלי אלטרניבה ערכית להתנחלות – שירות חברתי בתוך הקו הירוק – בעיקר בעיירות פיתוח ובשכונות חלשות בערים הגדולות. המובילים במגמה זו הם הגרעינים התורניים. גרעין תורני הוא קבוצה של משפחות או יחידים מתוך הציונות הדתית (לאו דווקא הפלג הליברלי), שמתארגנים להתגורר ביחד באזור שאינו נחשב "דתי", מתוך מטרה לחזק את זיקת תושביו לדת וליהדות, ליצור אינטגרציה ולהניע שינוי חברתי. סיסמת-הקרב שלהם הייתה: "להתנחל בלבבות". לא פעם קרה שקהילות דתיות בפריפריה, שחשו חלשות מבחינה חינוכית, יזמו או עודדו הבאת גרעין תורני ליישובם.

הגרעין הראשון הוקם כבר בסוף שנות ה-60', בקריית שמונה, ביוזמת הרב צפניה דרורי. אבל לא הצליח להדביק את הציבור הדתי כולו. רק כאשר הסתבר שההנחלויות בשטחים מיצו את עצמן התחזקה האלטרנטיבה הזאת.

בשנת 1997 התארגנו הגרעינים התורניים והקימו את קרן מורשת, במטרה לתחזק את הגרעינים הקיימים ולהקים גרעינים חדשים. בשיאה, תמכה הקרן בכ־40 גרעינים ובתוכם כ־700 משפחות. נשיא הקרן היה הרב מרדכי אליהו, לשעבר הרב הספרדי הראשי לישראל, והשקפת-עולמו השפיעה על ציביונם של הגרעינים התורניים שהיו תחת חסותו. בשנת 2005 נקלעה קרן מורשת לקשיים כלכליים, שהביאו לסגירתה.

רבני צהר

תופעה נוספת המשקפת כמיהה להשפעה באפיקים אלטרנטיבים היא "רבני צהר". באמצע העשור הקודם הקימה קבוצת רבנים מהציונות הדתית את עמותת רבני צוהר, במגמה "ליטול חלק בעיצוב דמותה היהודית של מדינת ישראל, מתוך הידברות וחיפוש אחר מרכיבי זהות משותפים". עמותת צֹהר- חלון בין העולמות (ע"ר), הנתמכת על ידי קרן אבי חי מיום הקמתה, היא איגוד של רבנים אורתודוקסיים, מהזרם הציוני, המונה היום למעלה מ-800 רבנים. העמותה הוקמה לאחר רצח יצחק רבין ראש ממשלת ישראל בשנת 1995, כאשר בקרב כמה רבנים צעירים במגזר החלה לחדור ההכרה שבעקבות המשבר בציונות הדתית נדרש שינוי קונצפציה, הן בעיצוב נתיבים ערכיים לחברה הדתית-לאומית והן במערכת היחסים עם הציבור החילוני.

הפעילויות של צֹהר נעה בעיקרה במגמה לעצב דמות חדשה ועדכנית של רב חובש כיפה סרוגה במדינת ישראל של היום. השאיפה היא לעשותו לדמות אהודה ובעיקר גם "ידידותית לסביבה" החילונית.

פעילות העמותה מכוונת לציבור המגוון בישראל וכוללת בין היתר עריכת חופות (בדרך כלל ברוח סחבקית יותר ממה שהיה נהוג בעבר), הדרכת חתנים וכלות, קידום וליווי רבנים המעורבים בכל תחומי החיים והחברה, הוצאת כתב עת, וארגון כנסים רעיוניים (תחת מסר של הידברות וקשב הדדי), ארגון תפילות משותפות למעוניינים, בעיקר בימים הנוראים; פרסום מחקרים וניירות עמדה בנושאים שעל סדר היום הציבורי; הצעה וקידום חקיקה בתחום החברה, המשפחה והאתיקה מתוך עולם ערכים יהודי; ארגון כנסים וימי עיון לרבנים ולמומחים מתחומי דעת שונים בנושאים שעל סדר היום הציבורי.

צֹהר פיתחה פרויקט ייחודי אשר מלווה ותומך במשפחות אבלות לאחר פטירת יקיריהן. מתנדבי צֹהר נפגשים עם המשפחה האבלה בבית החולים, תומכים בה נפשית, ורגשית ומסייעים לה בהוצאת התעודות השונות ובהדרכה לקראת הלוויה, השבעה, השלושים וכו'. הפרויקט התחיל באזור המרכז ועתיד להתרחב לכל הארץ.

עלון פרשת שבוע- צֹהר לשבת מחולק בבתי הכנסת וזוכה לפופלריות רבה. כתב עת צֹהר - אחת לשלושה חודשים מוציאה צֹהר גיליון אשר מהווה במה לשיח הציבורי הציוני דתי במדינת ישראל. בכתב העת כותבות דמויות רבניות בולטות בקרב הציבור הציוני דתי, על נושאים שונים העומדים על סדר היום של מדינת ישראל בכלל ושל הציונות הדתית בפרט.

"עסקים ולומדים" הוא גם פרויקט ייחודי ומעניין המשקף את הגישה האינטגרטיבית של צוהר. מדובר בגיליון שבועי המיועד לאנשי עסקים בכירים , העוסק בסוגיות ערכיות ומנהיגותיות הנוגעות לעולם העסקים. הגיליון מבוסס על פרשת השבוע הנקראת בכל שבת בבתי הכנסת‏.

"מתפללים ביחד" היא יוזמה של מניינים משותפים לדתיים וחילוניים ברחבי הארץ. מתוך רצון לגשר בין שתי מגמות, מצד אחד קדושתו של יום כיפור המדבר אל רוב הציבור ומצד שני הניכור כלפי בתי הכנסת והתפילות הרשמיות הוחלט בצֹהר להזמין את הציבור הכללי "למגרש נייטראלי", מקום בו יוכל כל אדם להרגיש בנוח. התפילה מנוהלת בצורה מסבירה- מסבירת פנים ומסבירת הנהלים, המילים והכוונות. לציבור המתפללים מחולקים מחזורים מיוחדים ודפי הסבר אשר מסבירים בקצרה את התוכן והחשיבות של הקטעים השונים בתפילה.

הבט מעניין בפעילות צהר, הוא המאבק הגלוי והסמוי כאחד נגד הכיבוש הזוחל של "טריטוריות דתיות" על ידי העסקנים החרדיים. כך, למשל, בזמנו הגיש צוהר בקשה לבטל את החלטת הוועדה למינוי דיינים מאחר שהיא מנוגדת לדבריו "לערכיה היהודיים והדמוקרטיים של מדינת ישראל ומהווה פגיעה קשה ביותר באמון הציבור במערכת בתי הדין הרבניים. לטענת הארגון, החלטת הוועדה נגועה בפגמים חמורים ומהווה פגיעה חמורה בזכויות היסוד של שוויון בזכות לבחור ולהיבחר ובזכות לחופש העיסוק".

גם התמיכה של רבני צֹהר במערך הגיור של הרב דרוקמן, שהותקף בשצף קצף על ידי מנהיגי הציבור החרדי, מבטאת את הקו הכללי שהוא מוביל, של מתינות דתית (אנטי כפייה דתית) ועשיית נפשות ליהדות בדרך של קירוב לבבות וגמישות.

אין ספק שארגון צוהר תרם תרומה עצומה לשיפור בתדמיתם של הדתיים הלאומיים בציבור החילוני והמסורתי בישראל. כמה ממנהיגיו הצעירים הפכו לדמויות מוכרות ואהודות, הן בציבור הדתי והן החילוני. כך למשל, הרב רפי פוירשטיין, פסיכולוג קליני, בעל מדור פרשנות ב-ynet, הרב יעקב אריאל, רב העיר רמת גן, הרב דוד סתיו רב היישוב שוהם; הרב יובל שרלו, ראש ישיבת ההסדר פתח תקווה; הרב אלישע אבינר רב בישיבת ההסדר מעלה אדומים ורב שכונה בעיר; הרב שי פירון, מנכ"ל תנועת "הכל חינוך" ורב השכונה הדתית "היכל משה" באורנית.

במקביל החלו קבוצות של דתיים בעלי השקפה פלורליסטית לפעול בגלוי - בארגונים, בבתי-כנסת, בתקשורת, בכנסים וכדומה'. כך למשל, ב-2001 הוקמה תנועת ציונות דתית ריאלית, קבוצה של צעירים ציונים דתיים, שחששו ממצבה ההולך ומידרדר (לשיטתם) של החברה הציונית-דתית. הם האשימו את מנהיגי הציונות הדתית בהתמקדות בחיזוק האחיזה בשטחי יש"ע, תוך התעלמות משלל הבעיות הכרוכות באחיזה זו, כמו גם מבעיותיה האמיתיות של החברה הישראלית בכלל ושל הציבור הציוני-דתי בפרט. המסר המרכזי של תנועה זו: קריאה לכלל הציבור הציוני-דתי להתעורר מחלום ארץ-ישראל השלמה. האם המסר הזה חלחל לציבור הדתי לאומי? התשובה: תלוי אצל מי.

חלקים מהחברה הדתית לאומית, לא רק שאינם מקבלים את הדיאגנוזה הזאת, אלא שלדעתם יש להעמיק את מפעל ההתיישבות ולשים אותו בראש סולם העדיפויות הלאומי. זהו האגף החרד"לי שבו נדון בהרחבה בהמשך. חלקים אחרים, שהם להערכתנו הרוב בחברה הדתית, מסכינים עם הידיעה (לרוב בלית ברירה ומתוך תחושת כאב) שחלום ארץ ישראל השלמה כבר לא יוגשם ושיש להפנות את החברה הדתית לאומית לאפיקי הצטיינות והגשמה אחרים. רבים לא יודו בזאת בפומבי, כי עדיין נושא ההתנחלות היא בבחינת טאבו ברוב המגזר הדתי-לאומי. אבל עצם העובדה שהיום רוב רובו של הציבור הדתי הלאומי לא מתגורר ביישובים שמעבר לקו הירוק, אומרת דרשני. גם המיעוט היחסי של המשתתפים בהפגנות בתקופת ההתנתקות מעיד על הרוח הכללית. למעשה עם הקמת חומת המגן החוצצת בין מדינת ישראל לבין שטחי יהודה ושומרון, נגוז חלום ארץ ישראל השלמה.

שיפור בתדמית הדתיים

באופן פרדוכסלי, דווקא כאשר מפעל ההתנחלויות הלך ואיבד מזוהרו, תדמיתם של הדתיים הלאומיים השתפרה מאד בעיני הציבור היהודי כולו ובכלל זה בעיני חלק גדול מהשכבה האשכנזית המשכילה. השיפור התדמיתי הזה נמצא בסתירה לתדמיתם הלא מחמיאה והסטריאוטיפית בעליל (כמתנחלים) בעיני התקשורת הזרה ובעיני חלק גדול מהאליטה המערבית המשכילה. מדוע השתפרה תדמיתם של הדתיים בקרב הציבור היהודי החילוני. להלן נציע מספר סיבות סוציולוגית:
א. הישגיהם ותרומתם הסגולית הגבוהה של הדתיים בצה"ל. השיעור הגבוה של דתיים ביחידות קרביות יוקרתיות ובקרב שכבת המפקדים, יצרה להם תדמית של נוער איכותי ופטריוטי, ששם את השירות למען המדינה בראש סולם הערכים. התדמית הזאת מתחזקת לנוכח הגל המתחזק הנגדי של השתמטות מצה"ל וסוציומטיות כללית בחברה הישראלית. התקשורת חושפת לעתים קרובות למדי סיפורים של חיילים וקצינים חובשי כיפה, שלחמו באומץ לב והקריבו את גופם ואפילו חייהם למען המולדת. במידה מסוימת הסיפורים הללו מזכירים את סיפורי המופת שנקשרו לאנשי הקיבוצים בתקופת היישוב ובעשורים הראשונים למדינה. לא מעט אנשים בקרב שכבת הבורגנות החילונית (צאצאי תנועות הנוער שהיו לפנסיונרים), שגינו בעבר את הדתיים בשל ההתנחלויות בשטחים, רואים בהם היום אנשים ערכיים ואיכותיים, שנותרו נאמנים לערכי השירות לכלל – ערכים שהולכים ונזנחים על ידי ילדיהם ונכדיהם, לטובת מטרות אישיות וחומרניות. יתרה מזאת, כיוון שתהליך השלום קרס, וכיוון שפלשתינים אכזבו רבים בשכבה המשכילה, הכעס הגדול על הימין הדתי שרווח בשנות התשעים, הלך נחלש.

ב. בשנים האחרונות חלה עליה משמעותית בנוכחות התקשורתית של אנשים דתיים. מקצתם נעשו סלבריטאים ברדיו, בעיתונות ובטלוויזיה והשפעתם על התדמית המוכללת של הדתיים-הלאומים לא מבוטלת. אפשר לשער שהסדרה "סרוגים" תרמה באופן משמעתי להכרות האינטימית יותר של הציבור הישראלי – ובכלל זה השכבה החילונית - עם אורח החיים של צעירים דתיים. פתאום התברר שיש בלבטים הכנים שלהם הרבה כנות וקסם אנושי.

ג. במהלך שני העשורים האחרונים צמח דור של צעירים וצעירות דתיים שאימץ לעצמו סגנון חיים המשלב מרכיבים רבים מסגנון החיים השליט בציבור החילוני. למשל, תרמילאות למזרח הרחוק ודרום אמריקה, השתתפות בפסטיבלי מוסיקה ולבוש מותגי. כך הלכו וכהו ההבדלים בין שני המגזרים (חילוני ודתי) ונחלשה הסטיגמה הישנה. יתרה מזאת, היום, יותר מאין פעם, התרבו נקודות המפגש בין חילונים/מסורתיים לדתיים, כיוון שהדתיים חודרים לטריטוריות שבעבר הודרו או הדירו עצמם מהם. המפגש הזה – שיוצר חברויות ומקטין סטיגמות הדדיות - מתרחש בצה"ל, באקדמיה, באתרי בילוי, במקומות העבודה ועוד.

ד. הדימוי השלילי של הדתיים הלאומיים רווח בעבר בעיקר בקרב השכבה האשכנזית הוותיקה. אבל בשנים האחרונות החברה הישראלית סוגרת פערים בתחום העדתי. אחת הסיבות והתוצאות לתהליך הזה הוא אימוץ של טעמים, תפישות עולם וסגנון חיים מזרחי (ים תיכוני) ללב התרבות הפופולארית. המזרחיים תמיד היו קרובים לדת והצביעו לימין. לכן גם רובם לא חשו עוינות לדתיים. לכן התחזקותם הפוליטית והתרבותית תרמה בעקיפין להתקרבות בין השכבה החילונית האשכנזית לבין הדתיים.

גם העולים מברה"מ לשעבר אינם עוינים את הדתיים הלאומיים ורבים אף רוחשים להם הערכה רבה. נכון שרבים מהעולים וצאצאיהם ילידי הארץ רחוקים מהדת וחלקם אף לא יהודי. אבל התפישה הפוליטית הרווחת בציבור הרוסי היא ימנית-לאומנית מובהקת והדבר יוצר מכנה משותף עמוק עם המגזר הדתי-לאומי. יתרה מכך, בשנים האחרונות בצה"ל (בעיקר ביחידות הלוחמות) נוצרה אליטה צעירה חדשה, שהיא מעין קואליציה של מיעוטים, שהיו בעבר מקופחים ודחויים: עולים, מזרחיים ודתיים. בקואליציה הזאת נוצרת תחושה של אחווה, שותפות גורל והערכה הדדית. דבר דומה מתרחש בענף ההיי טק (שמכיל שיעור גבוה של דתיים ועולים מחבר העמים) וכן בשירות הציבורי (מועצות מקומיות, בתי ספר, משטרה, וכדומה).

ה. הרוחניות החדשה. בספרו "מעברי ישן ליהודי חדש- רנסנס היהדות בחברה הישראלי" (המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2010), סוקר העיתונאי וחוקר החברה הדתית, יאיר שלג, מגמה ההולכת וצוברת נפתח זה כשני עשורים: עיסוק מחודש ואינטנסיבי ביהדות. הדבר מוצא ביטוי באינספור יוזמות: בתי מדרש וקבוצות לימוד; קהילות תפילה חילוניות; טקסי חתונה יהודים אלטרנטיביים; תוכניות רדיו וטלוויזיה מיוחדות ליהדות; טורים עיתונאיים המוקדשים לפרשת השבוע; מופיע יידיש קייט והומור יהודי (כולל ביידיש); זמרים המלחינים ומבצעים פיוטים עתיקים, חדשים ומחודשים; לימודי חסידות וקבלה, ועוד ועוד. התופעה הזו נמצאת בזיקה למשבר הזהות שעובר על החברה הישראלית בעקבות היחלשות עמוד האש הציוני והופעת תרבות הרייטינג, הקרייריזם, הנהנתנות והאינדיווידואליזם. מדובר בערגה נוסטלגית לעידן התמימות, ובכמיהה לבסיסי, לקהילתי ולרוחני (אנטי חומרנות). התהליך שמתרחש בישראל מושפע וקשור באופן ישיר גם לגל המתגבר של "הרוחניות החדשה" (New Age) הפוקד את העולם המערבי כולו.
החזרה לשורשים היהודיים תורמת ללא ספק להידוק הקשר בין החילונים לדתיים בישראל ומייצרת הערכה חדשה, מאנשים שבעבר שטמו את הדת וקשרו לה אסוציאציות שליליות.

בשולי סדר היום החברתי

עם זאת, השיפור בתדמיתם של הדתיים הלאומיים, לא הביא להתחזקות בכוח השפעתם של הציונים-הדתיים על החברה הישראלית כולה. למעשה קורה בדיוק להיפך. רבים בציבור הדתי לאומי עצמו חשים היום, שלמרות שהם מגדלים נוער איכותי שזוכה להערכה, השפעתם הכללית על צביונה של החברה הישראלית דווקא פוחתת. הסיבה לכך אינה רק פוליטית-מדינית, אלא גם דמוגרפית ותרבותית. משקלה והשפעתה של הציונות הדתית בציבוריות הישראלית, קטנו בשנים האחרונות, עקב שני תהליכים מכוננים: האחד, הקמת תנועת ש"ס, שהביאה לנטישת הציונות הדתית על-ידי רבים מחבריה יוצאי עדות המזרח, והעמדת חלופה חרדית אגרסיבית נוספת לתפישת עולמה.
השני, שינוי סדר היום הערכי במדינה. הציונות דתית, על המסרים שלה, נדחקה לשולי סדר-היום הציבורי של מדינת ישראל, על חשבון נושאים כגון שילטון החוק, תרבות, אקולוגיה, פערים חברתיים, תנועות צדק וזכויות אזרח ודומיהם.

מפעל ההתיישבות בכללותו נדחק לשולי סדר-היום הלאומי, לא מעט בשל משבר הקיבוצים והירידה בחשיבות החקלאות וההתיישבות בספר. הציונות הדתית נאלצת, אפוא, לאסוף את שברי האתוס המרכזי של בארבעת העשורים האחרונים – אתוס ההתיישבות. התוצאה הבלתי-נמנעת: משבר פנימי ותחושה של אובדן כיוון ודרך. 

ההליכה לעבר שני הקטבים

המרכיב האמוני באורח-החיים של הדתי-לאומי, לא היה מעולם הומוגני. יש אמנם קוד בסיסי שאותו כינינו לעיל "גנום הציונות הדתית הקלאסית". אולם, בכל הנוגע להתנהגויות, מעבר למכנה-העל המשותף (חבישת כיפה, שמירת תרי"ג מצוות, לבוש צנוע לגברים ולנשים בפרהסיה) נפרשה כבר מראשית הדרך קשת גוונים רחבה.

אולם בשנים האחרונות המחנה הדתי-לאומי מסתעף למספר גדול של פלגים ותת-פלגים, אשר מידת דתיותם קשה להגדרה ולקטלוג, ומשתנה מקבוצה לקבוצה ומפרט לפרט בתוכה. העיתונאי והחוקר יאיר שלג הכליל את התופעה זאת תחת כותרת-הגג "הדתיות הרוחנית החדשה". נוצרה מציאות מעניינת שבה כל אדם נעשה "הרב של עצמו", לוקח מרכיבים מהגורן ומהיקב ומרכיב לעצמו את החליפה הדתית המתאימה לו.

מתי בדיוק התחולל המפנה הזה, אשר אולי גורר את הציונות הדתית אל סף הכחדה כתנועה חברתית, פוליטית ולאומית? כמו כל שינוי חברתי אפשר לאתר את תהליך הפיצול כבר עם הופעת גוש אמונים. יש הטוענים, כי הזיווג בין הציונות הדתית הקלאסית (המזרחניקית) לבין משנת הרב קוק, נועד מראש לכישלון. הציוני-הדתי אינו חסיד לקסיקון הגאולה והקדושה, ואינו להוט לוותר על התרבות והחברה המעורבת. במקביל, חסיד תורת הרב קוק מביט בבוז על ניסיונו של הציוני-הדתי להיאחז בקרנות המזבח החילוני.

אולם דומה שגורם העיקרי לשינוי היה דווקא חיצוני, לאמור השתנותה של החברה הציונית החילונית וליתר דיוק תהליך הקפיטליזציה והגלובליזציה, שהחל במחצית שנות השמונים.
הציונות הדתית הקלאסית, בשל היותה נטועה בשני העולמות, מותקפת ומאותגרת במפגש עם התרבות הפוסט-מודרנית. עולמה של ההלכה קבוע ויצוק, מוחלט, תובעני ושמרני. הפוסט מודרניזם לעומת זאת, ביסודו חותר לפירוק הקיים, נוטה להגמיש קטגוריות ותפישות ולטשטש היררכיות ודיכוטומיות מסורתיות. בשל כך מתגלע עימות יומיומי בין התרבות העכשווית, לבין תפישת הכל קודש.

גם למהפכת זכויות האזרח תפקיד חשוב בפיצולה הפנימי של החברה הדתית-לאומית, בראשה לפמיניזם.
מהפכה זו, ששורשיה בתחילת המאה העשרים, לא פסחה גם על הציונות הדתית על כל פלגיה. הציונות הדתית הקלאסית לא נזקקה לשינוי עמדות דרמטי, והפמיניזם הדתי השתלב היטב במישנתה. לעומת זאת, בית-המדרש של הרב קוק התקשה לעכל את השינוי. מישנת הרב קוק עושה הבחנה חדה בין גברים לנשים, בכל תחומי החיים, בדומה להבחנה החרדית, ועל כן אין היא מקבלת את הפמיניזם גם בגירסתו המתונה.

כאמור, מה שהתחיל בשנות ה-80' כקול ענות חלושה במחנה הציונות הדתית, הפך למגמה משמעותית הסוחפת רבים, ובעיקר רבות, כפי שכתבה חנה קהת, מייסדת פורום הנשים הדתיות קולֵך: "בצד פסקי רבנים שמונעים זאת, ואף מנסים לאסור זאת, קמות נשים חכמות ומפרסמות דברי תורה שיש בהם עירעור על פסקי הלכה של רבנים. נשים גם לא גדלו במסגרת הסוציאליזציה התורנית ההיררכית, שבה תלמיד מקבל את דברי ההלכה ואת דברי רבו כתורה מסיני, ולפיכך, דברים שהן מפרסמות ניכרים בחשיבה עצמאית, אוטונומית וביקורתית".

"מול ההערכה והתמיכה, יש כמובן ביקורת וניסיונות השתקה מן האגף השמרני של החברה הציונית הדתית. יתר על כן, גם מבחינה חברתית, נשים קובעות היום במידה רבה את סדר-היום הציבורי של הקהילה הדתית-לאומית. הן העלו את נושא בית-הדין הרבני ויחסו לנשים, את מעמדן של עגונות ומסורבות גט, את נושא האלימות במשפחה, הטרדות מיניות ועוד. נגישותן של מנהיגות דתיות לאמצעי התקשורת, מאפשרת להן לערער את סדר-היום הציבורי, שהיה גברי בעיקרו. התהליך הזה דומה במידה רבה למתרחש בחברה החילונית" (מתוך מאמרה "אליטות פמיניסטיות חדשות במגזר הדתי-לאומי").

באופן כללי וסכמטי ניתן לומר, שהציונות הדתית הקלאסית מתפצלת והולכת לשני נתיבים מנוגדים: האחד, הקצנה דתית, המתבטאת בהתחרדות ובחרדיות החדשה, לצד הקצנה לאומנית (נטייה חזקה ימינה). השני, התגמשות דתית (בין היתר, בתחום הפמיניסטי) והתפקרות חלקית או מלאה. להלן נסביר ונפרט את הגורמים והביטויים של שתי המגמות הללו.

המגמה החרדית לאומית (חרד"לית)

התחזקות דתית

בשנים האחרונות חלה התקרבות גדלה והולכת (איכותית וכמותית) בין המחנה הדתי-לאומי למחנה החרדי. התהליך בעיצומו ומוקדם עדיין להעריך כיצד יסתיים, אבל כל הסימנים מעידים על כך, שהקבוצה המכונה חרד"לים (חרדים לאומיים) גמרה אומר להתנתק מחבל הטבור הדתי-לאומי.

ניתן לומר, כי התחזקות דתית היא המאפיין הבולט והחשוב ביותר של הזרם החרד"לי. היא מתבטאת בגידול משמעותי במספר הישיבות התורניות ותלמידיהן, בהעצמת הדבקות בלימודי הקודש (מתוקף הציווי "והגית בם יומם ולילה") ובשימת דגש על לימוד תורה בקרב נשים.

הפלג הליטאי (קבוצה ביהדות החרדית ששורשיה נטועים בבית מדרשו של הגאון מווילנה. מלבד התנגדותם ההיסטוריות לתנועת החסידות מיסודו של הבעל שם טוב, ידועים הליטאים במוסד הישיבה שלהם, בה פיתחו ושיכללו את לימוד התורה בסיגנון ייחודי) משלו שנים רבות בכיפת האורתודוקסיה הדתית. מתוכו יצאו העילויים, גדולי התורה. ישיבות ההסדר והישיבות הגבוהות של הציונות הדתית-לאומית, ניגנו רק 'כינור שני' ובקושי כינור בכלל בתזמורת התורנית של ארץ ישראל. עיקר ייעודן היה השלמת ההשכלה התורנית של בוגרי התיכונים הדתיים. במידה מסוימת, הן הזכירו נוהג רווח בתאילנד, לשלוח צעירים בגיל ההתבגרות לשנה-שנתיים של לימודי דת במנזר בודהיסטי, כהכנה לחיים האמיתיים.

עד תחילת שנות ה-80' הייתה רק ישיבה אחת, שאיפשרה לבוגרי החינוך הממלכתי דתי ללמוד באווירה, המזכירה במשהו את הישיבות החרדיות הגדולות. הייתה זו ישיבת מרכז הרב בשכונת קריית משה בירושלים, שאותה ייסד בשנת 1924 רבה הראשי הראשון של ארץ-ישראל, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, ועמד בראשה עד פטירתו, בשנת 1935. בנו, הרב צבי יהודה קוק, נכנס לנעליו בשנת 1952 ועמד בראש הישיבה במשך שלושים שנה, עד פטירתו.

ישיבת מרכז הרב נודעה בכינוי "אם הישיבות הציוניות", משום שרוב מקימי הישיבות הציוניות במרוצת השנים חבשו את ספסליה, או היו תלמידיהם של רבנים בוגרי הישיבה. לתלמידי מרכז הרב ניתנה האפשרות לדחות את גיוסם לצה"ל גם לתקופה של עשר שנים, עד שיחושו מחוזקים רוחנית להתמודדות עם השירות הצבאי. ברם, בשלב זה כבר היו מרביתם נשואים עם ילדים, ולכן עשו שירות מקוצר. במרוצת השנים, בוגרים רבים 'חצו את הקווים' לישיבות חרדיות, שסיפקו להם אתגר תורני משמעותי יותר.

אנשיל פפר, עיתונאי וסופר צעיר, בוגר הישיבה התיכונית הדתית חורב בירושלים, מעורה היטב בעולם הדתי. במשך שנה עבד כמורה לתנ"ך ולתלמוד בתיכון מוריה בירושלים. משם עשה הסבה לתקשורת, שימש ככתב לענייני חרדים של עיתון הארץ וככתב עיתון הימין מקור ראשון. בין לבין חיבר, ביחד עם ניצן חן, את הספר "מרן" (הביוגרפיה של מנהיגה הרוחני של ש"ס, הרב עובדיה יוסף), וכן את הספר המאלף "בין תורה לדרך-ארץ. כיצד צמחה הקהילה החרדית-לאומית ולאן מועדות פניה" (2007).

פפר מתייחס בסיפרו הנ"ל לבינוניות של הישיבות הציוניות, ולהשלכותיה - מחסור במועמדים לתפקידים רבניים בכל רובדי מערכת החינוך הדתית-ציונית, הממסד הרבני והממלכתי. רבים מהרבנים-מחנכים (ר"מים) שלימדו בישיבות התיכוניות היו, איפוא, בוגרי הישיבות החרדיות, שכבר אז הוציאו משורותיהן יותר רבנים מכפי יכולתה של המערכת החרדית לקלוט. אלה התמנו עד מהרה למשרות רשמיות מטעם המדינה, ממשגיחי כשרות, רבני שכונות, רבני ערים, דיינים בבתי-הדין הרבניים ועד לרבנים הראשיים לישראל.

בתחילת שנות ה-90' פתחו ראשי הישיבות הציוניות, הרמ"ים וקבוצות בוגרים, במהלך לשידרוג הישיבות מתוך מגמה להתחרות עם החרדים. בשלב הראשון נוצר גרעין קשה של אליטה חרד"לית. המומנטום נמשך, זרם המצטרפים גבר ואיתו גם מספר הישיבות ומוסדות החינוך הייחודיים. עד מהרה הפכו החרד"לים לתת-קהילה מובחנת, שנוכחותה הומחשה גם בממד החזותי - כלומר, הופעה חיצונית עם סממנים חרדיים: כיפה גדולה, חולצה לבנה ומכנסיים כהות לגברים, ולבוש צנוע ופשוט המכסה את רוב הגוף, כולל כיסוי לשיער – לנשים.

מאפיין נוסף של ההקצנה היא רמת קיום המצוות. זו מתבטאת בניהול סדר-יום דתי הכולל הנחת תפילין ושלוש תפילות ביום, תפילה מתוך דבקות רבה, הקפדה בנושאי כשרות (אם כי לא בדרגת החומרה של החרדים), שמירה דקדקנית של השבת, הקפדה על דיני נידה וטהרה, והימנעות מגילויי חיבה (חיבוקים, נשיקות) לבן/בת-הזוג בפומבי.

למגמת "ההתחזקות" יש גם ביטויים משיחיות קיצונית ומיסטיציזם. רובם ככולם מתבססים על ההנחה, כי הניצחון המזהיר במלחמת ששת הימים ושיחרור ירושלים והכותל, הם סימני אתחלתא דגאולה מובהקים. להלן מספר גופים ואירגונים, הפועלים בקדחתנות לזירוז ביאת המשיח ולהקמת בית-המקדש השלישי על הר הבית. כולם משקפים ותומכים בעקיפין ובמישרין בתופעת החרד"לות. אף שבעיני רבים (בעיקר חילונים), פעילותם נתפשת כהזויה וחסרת תכלית, הם עצמם חדורי אמונה ולהט משיחי יוקד:

עטרת כוהנים. עמותה המתמקדת ביישוב העיר העתיקה שבירושלים, וביצירת רוב יהודי בעיר העתיקה ובמזרח ירושלים. למעשה, מאחורי המפעל הזה מסתתרת כוונה ושאיפה לשרת בבית-המקדש השלישי, לכשיקום (במהרה בימינו, לפי אמונתם)

נאמני הר הבית. תנועה פוליטית שנוסדה אחרי מלחמת ששת הימים (1967), במטרה להקים את בית-המקדש השלישי על הר הבית. באופן מעשי, מתרכזת פעילות התנועה בניסיונות לעלות להר הבית, לרוב תוך הפרת צווי בית-משפט ועימותים עם כוחות הביטחון. בראש התנועה עומד גרשון סלומון.

התנועה לכינון המקדש. תנועה ששמה לעצמה מטרה להקהיל קהילות ברבים ולעורר את דעת העם, רבניו ומנהיגיו, לכונן את בית-המקדש ולהשיב כוהנים לעבודתם. התנועה מארגנת עליות להר הבית, ליחידים ולקבוצות. ביטאון התנועה, ייבנה המקדש, משמש במה לדיון הילכתי והגותי במיכלול ענייני ההר והמקדש.

תנועת חי וקיים. פועלת למען תפילת יהודים בהר הבית.

אגודת אל הר ה'. חוג רעיוני בראשות ישראל מידד, הפועל למען זכויות היהודים על הר הבית.

אגודת אל הר המור. עוסקת במתן הרצאות בנושא ההילכתי של העלייה להר הבית, ובעידוד העלייה להר לפי דיקדוקי ההלכה.

נשים למען המקדש. תנועה הפועלת להנחלת נושא המקדש בלבבות הנשים. מתעמקת בלימוד המקדש, בדגש על עמדת ההלכה בנושא עליית נשים להר הבית.

מכון המקדש. ממוקם בעיר העתיקה בירושלים. עוסק בפעילויות חינוכיות לנוער ולמבוגרים, להגברת התודעה של בית-המקדש. בראש המכון עומד הרב ישראל אריאל, שבמקביל, נמנה עם הפעילים המרכזיים בקבוצה קטנה של אישים, שהחליטה ב-2004 להקים מחדש את הסנהדרין. במסגרת זו הוא מכהן כאב בית-דין ב"בית-הדין לענייני עם ומדינה" (ראו להלן).

הסנהדרין החדשה. תחילת היוזמה לחידוש הסנהדרין, באגודה שהוקמה בשנת 2002 על-ידי קבוצת רבנים, ושמה "השיבה שופטינו - לכינון בית-הדין הגדול". באוקטובר 2004 התקיימה בטבריה התכנסות רשמית ראשונה של "הסנהדרין החדשה", ובה 71 חברים. שנה לאחר מכן מונה הרב עדין שטיינזלץ, חוקר התלמוד הנודע וחתן פרס ישראל, לכהן כנשיא הסנהדרין. הרוח החיה שמאחורי המפעל, המבטא אכזבה ממערכת המשפט בישראל, הוא פרופ' הלל וייס, פרופסור לספרות באוניברסיטת בר-אילן וחבר בתנועת מנהיגות יהודית. וייס צוטט כמי שאמר: "כאן יהיה מלך, סנהדרין ובית מקדש. בלי שלושת האלמנטים האלה, עם ישראל לא ייכון על אדמות".

למגמת ההתחרדות של המגזר הדתי לאומי יש ביטויים חזותיים מובהקים. כך, למשל בתחום הציצית. לאורך כל השנים, נהגו הגברים בציבור הדתי לאומי לטמון את פתילי הציצית מתחת הבגד.

החל משנות השישים של המאה ה-20, בהשפעת תלמידי ישיבת "מרכז הרב" ובעקבות הנטייה להחמרה דתית שדבקה בקרב רבים בציבור הדתי לאומי, יותר ויותר מבני המגזר החלו מוציאים את פתילי הציצית מחוץ למכנסיים.

הוצאת פתילי הציצית מחוץ למכנסיים נועדה לבטא מספר משמעויות סמליות:
ראשית, המוציא פתילי ציציותיו מביע הזדהות עם התורה ומצוותיה. ישנם הסבורים כי הדבר חשוב במיוחד דווקא לאלה המצויים בסביבה חברתית חילונית, משום שהדבר מבטא סימן היכר לכך שהם מהדרים במצוות, ואינם מתביישים לקיימן גם בפרהסיה, בפני ציבור שאינו מקיים מצוות.

שנית, שיעור בלתי מבוטל של גברים המקפידים על הוצאת פתילי הציצית עושים זאת בעיקר משום שזו הנורמה המקובלת בסביבתם החברתית, זה "צו האופנה החברתי". קרי, מבחינתם, הוצאת פתילי הציצית מחוץ למכנסיים הינה אחד מן הביטויים המרכזיים של בן המחנה הדתי לאומי, בוגר "בני עקיבא", "אריאל" או "עזרא", תלמיד או תלמיד לשעבר בישיבת "הסדר" או באחת מ"ישיבות הקו" (הכוונה לקבוצת הישיבות הגבוהות וישיבות ה"הסדר" אשר הולכות בדרכו של הרב צבי ישראל טאו, נשיא ישיבת "הר המור". ישיבות הקו כוללות את "הר המור", "לנתיבות ישראל" ו"עטרת כהנים" בירושלים, "שבי חברון" בחברון, "מדברה כעדן" שבמצפה רמון, "איילת השחר" באילת, "נחלת יצחק" בתל אביב, ובית המדרש "נתיבות דרור" שבישוב תלם) ושכמותן, ההולך ב"דרך הנכונה". מדובר, אפוא, בנורמה שהשתרשה בעקבות קונפורמיזם חברתי.

אולם, הוצאת הפתילים היא, יותר מכל, הצהרת בטחון וגאווה קבוצתית. בעבר, הגישה שהנחתה את אנשי הציונות הדתית הקלאסית, היתה "היה דתי בביתך וחילוני בצאתך" - מבחינת ההופעה החיצונית. רבים ניסו ככל יכולתם להדמות בחזותם לחברה החילונית הסובבת, ולא להבליט את זהותם הדתית. הדבר נבע ממרכזיותו של האתוס החילוני בחברה הציונית והעמדת דמותו של הצבר "החופשי" כמודל. דתיים רבים (לא כולם כמובן) חשו באותה עת כבעלי דרגה חברתית נחותה בהשוואה לצבר החילוני המיתולוגי. דתיותם הביכה אותם לעתים בקרב חילונים והם ונטו להצניעה, בין השאר באמצעות גידול רעמת שיער שתצניע את הכיפה. היום, המגמה השתנתה. הוצאת פתילי הציצית מבטאת את הביטחון והגאווה העצמית הגוברים של פלחים מסוימים בציבור הדתי-לאומי ואת מעמדה העולה של הדת בחברה הישראלית כולה. מסורתיות ודתיות כבר אינן נחשבות לפחותות מעמד בקרב רוב האוכלוסייה הישראלית ולכן גם אין מקום להצניע אותן.

זאת ועוד, במקביל לנטייה להדמות בהופעה החיצונית לציוני הכללי המודרני, ניסו בעבר אנשי הציונות הדתית הקלאסית להבדיל עצמם מן החרדים, בין היתר באמצעות סממנים חיצוניים.

תהליך ההתחרד"לות הביא לשינוי כיוון. בעוד שבעבר הסתייגו אנשי הציונות הדתית מהוצאת פתילי הציצית מחוץ למכנסיים ונמנעו מלעשות כן, משום שזיהו זאת עם החרדים, ולא רצו להיות מזוהים עימם ומתויגים ככאלה, כיום, בקרב רבים מבני המגזר, ניכרת מגמה הפוכה: הם דוגלים באימוץ אלמנטים מהופעתם החיצונית של החרדים, דוגמת הוצאת פתילי הציצית, ומבטאים בכך את הזדהותם עימם בתחומים מסוימים וכן את הסתייגותם הבוטה מן ההופעה החילונית המודרנית בימינו.

הוצאת פתילי הציצית מחוץ למכנסיים הפכה לסמל כה מרכזי בקרב פלחים מסוימים בציבור הדתי לאומי, עד כי קבוצת חיילים בצבא סרבו לפקודת מפקדיהם להכניס את פתילי הציצית לתוך המכנסיים, והדבר עורר תרעומת גדולה בקרב רבים בציבור הדתי לאומי.

ביטוי למשמעות המרכזית שיש להוצאת/אי הוצאת הפתילים מחוץ למכנסיים, ניתן למצוא בעובדה שפעמים רבות, כאשר מנסים להכיר בין בחור ובחורה מן המחנה הדתי לאומי, אחד מן הנתונים הנשאלים על ידי הבחורה המיועדת או הנמסרים לה מתייחסים לאופן בו לובש הבחור את הציצית.

בדומה לכך, גם באתרי ההיכרויות השונים באינטרנט, המיועדים לציבור הדתי, בודקים בציציותיו של הבחור, תרתי משמע. כלומר, הבחור נדרש לציין אם הוא לובש ציצית ובאיזה אופן.

אופן לבישת הציצית מהווה, אפוא, בקרב חלק נכבד מן הציבור הדתי לאומי, אמצעי ליצירת מדרג דתיות של הגברים: ההולך כשפתילי הציצית מחוץ למכנסיו נחשב לאדוק יותר, למקפיד יותר מבחינה דתית, ל"יותר דוס" כלשונם של הליברלים. כיוון שכך, הסביר לנו אחד המרואיינים, בוגר ישיבת ה"הסדר" ישיבת הכותל: "בדרך כלל לא מכירים בחורה ההולכת בחצאית קצרה לבחור ההולך עם ציציות בחוץ" .

אלו ההולכים כשפתילי הציצית מחוץ למכנס וחולצתם בתוך המכנס נחשבים בקרב רבים במגזר ל"רציניים יותר", ל"מקפידים יותר", לעומת אלה ההולכים כשגם החולצה וגם הפתילים מחוץ למכנס. שכן, כאשר גם החולצה בחוץ, קיימת האפשרות שהפתילים בחוץ רק כדרך אגב, כחלק מן הרישול והזריקות המאפיינים את כלל הופעתו של הלובש, ואילו כאשר החולצה בפנים, ברור לכל שפתילי הציצית הוצאו מחוץ למכנס בכוונה תחילה, כדי להפגין את קיום המצווה והידורה.

אלה ההולכים כשהפתילים בתוך המכנסיים נחשבים ל"דוסים פחות", וכך נוהגים בעיקר "הרוב השקט" הבורגני, של הציבור הדתי לאומי, קרי, אותם גברים המגלים מעורבות בכל תחומי החיים במדינת ישראל ושיעור ניכר מהם/מילדיהם שירתו/משרתים בצבא באופן מלא. הם מפגינים פתיחות מרבית ביחס למודרנה ולעולם התרבותי שסביבם, לומדים או עובדים במסגרות חילוניות, ודוגלים בחברה מעורבת (מבחינה מגדרית) ובדיאלוג תרבותי ודתי.

התמורות שעברו על הציונות הדתית במהלך העשורים האחרונים הובילו להתפתחותו של עיסוק כפייתי במיוחד סביב הגוף הנשי, ובמיוחד סביב סוגיית הצניעות. כפועל יוצא, הדרך של נשים רבות בציבור הדתי לאומי להגדרת רמתן הדתית, הן עבור עצמן והן עבור החברה המתייגת אותן, היא באמצעות הלבוש. נוצר מדרג של רמת דתיות לפי מידת הכיסוי, כלומר לפי אורך החצאית, לפי אורך השרוולים, לפי אופי כיסוי הראש ולפי היות האישה לובשת או לא לובשת מכנסיים. מדד הלבוש מהווה מבחינתן גם מדד לגבי ערכים או מידות שלכאורה אינם קשורים, כגון חסד, צדיקות, חברות והתנהגות נכונה. ככל שהגוף מכוסה יותר, כך מתחדדת כביכול ה"צדיקות" של האישה החסודה.

תפיסות אלה הן פועל יוצא ובה בעת גם הגורם לכך שהממסד הדתי שם לעצמו מטרה חינוכית להשפיע על נערות דתיות להתלבש בצורה מכוסה יותר, והנושא תופס מקום מרכזי בסדר היום של אנשי החינוך במגזר הדתי לאומי. המסרים העוברים לבנות במרבית מוסדות החינוך הם כי לגבר, בשל טבעו האנושי, צורך בסיסי להתייחס לאישה כאל אובייקט התאווה המינית שלו. מאחר שהוא, בעצם מהותו, מתקשה לשלוט ביצרו, על הבנות מוטלת החובה והאחריות לכסות את גופן כדי "להגן" על עצמן מפני מבטם הארוטי של הגברים, ולמנוע מהם לחטוא. לנוכח זאת, נתונות הנערות במרבית מוסדות החינוך של המגזר הדתי לאומי תחת פיקוח ומשטור קפדניים בכל הנוגע לצניעות לבושן.

יוסף (יוסקה) אחיטוב, מורה ומחנך, מחשובי אנשי-הרוח של הקיבוץ הדתי והציונות הדתית, חיבר ב-2006 מאמר חשוב שכותרתו "מאורתודוקסיה ציונית-דתית לאורתודוקסיה חרד"לית". בין היתר כתב, כי באורתודוקסיה הציונית-דתית הקלאסית רווחה הנטייה להידמות חיצונית, ככל האפשר, לציוני הכללי המודרני, וכך גם באשר ללבוש האישה.

בעבר, מרבית נשות המחנה הדתי-לאומי היו מגולות ראש ביומיום, והמעטות 'שלא הלכו בתלם', הליטו ראשן במטפחת. אלה היו פני הדברים בקרב נשות הקיבוץ הדתי, חברות ובוגרות בני עקיבא ונשות המפד"ל, עד שנות ה-70'. או אז הנץ תהליך של החמרה דתית, שבעקבותיו חידשו כיסויי-הראש את ימיהם כקדם.

אסכולת "מרכז הרב", מבית-מדרשו של הרב צבי יהודה הכהן קוק (בנו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, מייסד ישיבת מרכז הרב. צבי יהודה ניהל את הישיבה במשך שלושה עשורים, משנת 1952) חוללה מהפך בכל הנוגע לגדרי הצניעות שהיו נהוגים עד לאותה עת בחברה הציונית-דתית.

כיום, רק שיעור קטן מקרב נשות הציבור הדתי-לאומי הנשואות אינן מכסות את ראשן והחרד"ליות מקפידות על כך במיוחד ומכסות עד המילימטר האחרון.

כיוון שכיסוי הראש נעשה כה חשוב במגזר הדתי לאומי, נוצר מגוון מרהיב של סגנונות: כיפות צמר לנשים בעיצוב מינימליסטי; כיפה אתנית (כובע דמוי כיפה רחבה, שהרקע שלה בדרך כלל שחור ושוליה בצבעים מרהיבים); כומתה קלאסית (בֶּרֶט) במגוון צבעים, בדים ומרקמים; כובע כותנה פשוט, בדרך כלל בצבעים אחידים, לעיתים עם נגיעות של פרחים קטנים בשוליו; כובע מעומלן בסיגנון אירופי קלאסי, בעל תיתורת צרה, קלוע מחומרים כמו קש או רָאטָן; כיסוי-ראש דמוי כיפה, שאליו מחוברת רשת המוסיפה נופך אלגנטי והידור.;כובע מצחייה (קסקט); כובע בייסבול; כובע שנות ה-20' (צמוד לקרקפת, ששוליו מכסים את אזור האוזניים והמצח); כובע שנות ה-30'; בָּנְדָנָה (מטפחת ראש צבעונית. לדתיות יובאה לישראל על-ידי צעירות אמריקניות ש"עשו עלייה"); כָּאפִיָה (כיסוי-ראש ערבי מסורתי).

גם סוגי הקשירות המרובים הם חלק מה"דוסי-שיק" שנשות המגזר מטפחות: קשירת צעיף; קשירה חזיתית; קשירת "כתר הולנדי"; קשירת כתר; קשירות חצי-חצי; קשירת שתי מטפחות; קשירה צפתית
ועוד ועוד.

התחרדות החינוך

תלמידי הישיבות, שחזרו בסופי-השבוע ובחופשות "בין הזמנים" (מושג מקביל לסמסטר במוסדות הלימוד האקדמיים) אל משפחתם, לשכונה, לקן תנועת בני עקיבא שבו בילו בנעוריהם, נוכחו כי רוב הציבור הדתי-לאומי מתחיל 'לחפף' בכל הנוגע לשמירה על ההלכה (אגב, החרדים ראו ב"כיפות הסרוגות" מאז ומהעולם חפיפניקים בתחום הדת, כאלה המנסים לרקוד על שתי החתונות ובסוף נשארים ריקים מכאן ומכאן, ולכן פיתחו כלפיהם בוז עמוק). היה מנוי וגמור עימם להחזיר את הבנים הסוררים אל דרך הישר. אך 'המשימה הקדושה' שנטלו על עצמם הוכתרה בהצלחה חלקית בלבד. תביעתם להפריד בין בנים לבנות כבר בבית-הספר היסודי, נתקלה בהתנגדות עזה, בעיקר של מחנכים מהקיבוץ הדתי, מתנועת נאמני תורה ועבודה (תנועה ציונית דתית א-פוליטית, שהוקמה בשנת 1978, במטרה לקדם ערכי יהדות ליברלית, ציונית ומוסרית בציבור הדתי ובכלל החברה הישראלית) והמנהיגות הליברלית של המגזר (אנשי אקדמיה, אנשי תקשורת, אמנים ועוד).

ד"ר אמנון שפירא, לשעבר מזכ"ל בני עקיבא, מתח ביקורת נוקבת על מגמת ההקצנה, וביטא בדבריו את השסע ההולך ומעמיק בתוך המגזר. במאמר לאתר YNET מנובמבר 2007, שכותרתו "בני עקיבא והסכנה החרד"לית", כתב שפירא בין היתר: "הבעיה היא שרוב המחנכים והמשפיעים בישיבות ובאולפנות של בני עקיבא נוטים, בהכללה רבה, לחרד"ל. יוצא, שרוב חניכי בני עקיבא, בוודאי אלה הלומדים במוסדות הנ"ל, נוטה להקצין (במובן של בריחה לקצוות אידיאולוגיים) בנושאים כמו הפרדה בין בנים לבנות, שאינה 'מצווה', לא מהתורה ולא מדרבנן, אבל נתפשת כחומרה חברתית. לדעתי, התופעה הזו אכן מדאיגה מאוד, והיא מסכנת את עתידה של התנועה, שהיא בעלת פוטנציאל גדול של 'תיקון עולם' בקרב החברה בישראל".

הואיל ותנועת הנוער הדתי הוותיקה, בני עקיבא, סירבה להיכנע לתכתיב ההפרדה המגדרית, הלכו החרד"לניקים והקימו, בשנת 1980, תנועת נוער משלהם, אריאל. ייחודה העיקרי: קינים נפרדים לבנים ובנות. המהלך החד-צדדי עורר מורת-רוח בקרב חוגים בציונות הדתית, שראו בו ביטוי להקצנה. אך אריאל הפכה עובדה קיימת. נכון ל-2008, היא מפעילה 59 קינים ברחבי הארץ, מהם 32 קיני בנות ו-27 קיני בנים. בסך-הכל מונה התנועה כחמשת אלפים חניכים.

הפרדה בין בנים ובנות כבר בכיתות הנמוכות של בית-הספר היסודי, לא הייתה חידוש של החרד"לים. עוד קודם להופעתם בזירה הדתית היו במגזר מסגרות חינוך בדרגות שונות של החמרה, ובהן רשתות החינוך העצמאיות למחצה נועם (רשת חינוך חרדית לאומית שהוקמה בשנת 1982 בפתח תקווה. מפעילה כיום בית-ספר יסודי, ישיבה תיכונית ואולפנה לבנות) וצביה (רשת אולפנות לבנות). אבל החרד"לניקים לא הסתפקו בזה, ופתחו במערכה להעלאת "רמת הדתיות" במוסדות החינוך הדתי. הם עשו זאת בדרכים שונות, כפי שמתאר אנשיל פפר: "עסקנים דתיים והורים צעירים דרשו מהנהלות בית-הספר לשנות את ההרגלים הדתיים; לחלופין, מורים ומורות מייצגי הגל החדש השתלבו בסגל ההוראה בבתי-ספר אלה. בהקשר זה חשוב לציין את מינוים של 'רבני בתי-ספר' במרבית המוסדות, וכן את שיבוצם של מורים גברים כמחנכי כיתות גם לגיל הצעיר, תופעה שאינה קיימת כלל בזרם החינוך הממלכתי... לכל בית-ספר מהזרם הממלכתי-דתי ש'שודרג', נוסף התואר "תורני".

בקצה השני של הקשת הוקמו מוסדות חינוך חרד"ליים, על טהרת לימודי הקודש, בנוסח חרדי. חלקם השלימו את לימודי המתמטיקה ושאר מקצועות החול בקורסים מיוחדים בחופשת הקיץ, אחרים ויתרו עליהם לגמרי. בחלק מהמקרים, מרכז החינוך הדתי במשרד החינוך סירב לפרוש את חסותו על בתי-ספר אלה, והם הוכפפו לפיקוח החינוך העצמאי החרדי.

פפר כותב: "שינוי משמעותי עבר גם על הישיבות התיכוניות הוותיקות. דור המחנכים הראשון, ובהם לא מעט רבנים חרדים, הצטמק בהדרגה, ובוגרי ישיבות הסדר וישיבות גבוהות ציוניות החלו להיקלט בצוותי ההוראה. לראשונה היו לתלמידים דמויות רוחניות שאיתן יכלו להזדהות, בזכות גילן הצעיר יחסית, כמו גם בזכות העובדה שהם שירתו בצה"ל ועברו זמן לא רב קודם את החוויות והדילמות שניצבו בפני תלמידיהם...הקשר המיוחד שיצרו הרמ"ים (רבנים מחנכים) הצעירים עם תלמידיהם, עודד בוגרי תיכון ללכת לישיבה גם אחרי כיתה י"ב..."

אך המהפכה המשמעותית ביותר שחוללו החרד"לניקים, הייתה הרחבת תחום הלימודים התורניים לבנות. "מאמצע שנות ה-80' החלו לקום מדרשות לנשים, ללימוד תורה לשמה", כותב פפר. "עד אז, כמעט בכל המקרים, לימודים תורניים על-תיכוניים לנשים היו במסגרת לימודי תואר או לימודי תעודה. בעשרים השנים האחרונות הקדישו אלפי נשים דתיות צעירות שנה מחייהן, ויש שהרבה יותר, ללימוד תורה שאין בצידו שום תמורה מלבד עצם הלימוד".

כיום, יש ברחבי הארץ מדרשות ואולפנות נפרדות לכל זרם, עם סגל מורים ומורות ותוכניות לימוד שונות בהתאם. במדרשות התורניות לבנות של הזרם החרד"לי, הדגש הוא על לימודי תנ"ך והלכה, כיבוד הסמכות הרבנית וכפיפות לעול תורה ומצוות. במדרשות התורניות המזוהות עם הפמיניזם הדתי, לומדות הבנות גם תלמוד.

התחרדות המשפחה

הרבנים החרדים-לאומיים מעודדים את צאן מרעיתם להתחתן בגיל צעיר, מיד לאחר השירות הצבאי, ולעיתים אף קודם לכן. בנשים מפצירים לוותר כליל על השירות הלאומי והשירות הצבאי, לטובת הקמת משפחה מוקדם ככל האפשר. כתוצאה, רבות מהמשפחות בזרם זה הן מרובות ילדים (חמישה עד שבעה בממוצע).

הקצנה פוליטית

הסימנים לתהליך ההקצנה במגזר הדתי-לאומי, שהכשיר את הקרקע להתפתחות תת-המגזר החרד"לי, זוהו עוד במחצית שנות ה-80' על-ידי פרופ' אהוד שפרינצק ז"ל (2002-1940), פרופסור למדעי המדינה באוניברסיטה העברית ומומחה בנושא הימין הקיצוני בישראל. בניגוד לרוב הציבור הישראלי ואף לברוני התקשורת, שהניחו בטעות שמדובר בתופעה שולית ואזוטרית שתיעלם עם הזמן, שפרינצק ושותפתו לאחד הספרים, פרופ' רות גביזון, התייחסו בכובד-ראש למורשתו האידיאולוגית והחברתית של הרב מאיר כהנא, ולמעשה חזו את הנולד.

הרב מאיר כהנא ותנועת "כך"

הרב מאיר כהנא (1990-1932), הטביע את חותמו על מפת הימין הקיצוני בישראל, באמצעות תנועתו כ"ך, והאידיאולוגיה הלוחמנית שלו. עד עלייתו לישראל, ב-1971, הוא חי ופעל בניו-יורק, שימש כרב קהילה, ערך שבועון יהודי-דתי וב-1968 ייסד את הליגה להגנה יהודית, אירגון ימין רדיקלי שדגל בשימוש בכוח במאבקים הבין-גזעיים בין יהודים ומיעוטים אתניים אחרים בארצות-הברית. תומכיו טוענים, כי כהנא הטיל את הליגה להגנה יהודית למערכה ציבורית אלימה למען פתיחת שערי ברית-המועצות ליהודים המעוניינים להגר ממנה.

ב-1971 עלה לישראל, ייסד את התנועה הפוליטית כך וגייס לשורותיה צעירים דתיים לוחמניים, שהלכו שבי אחר תפישת-העולם שלו. עיקריה: גירוש בכוח של ערביי ישראל (טרנספר) וכינון מדינת הלכה, היינו, ניהול המדינה על-פי חוקי ההלכה והמשפט העברי, ומתן קדימות לחוקים אלו על פני חוקי הכנסת.

כסמל התנועה נבחר דגל צהוב ובו אגרוף קמוץ המונף אל על, כשהוא בתוך מגן דוד, והמילים "רק כך". סיסמת הקמפיין שלו לקראת הבחירות לכנסת האחת-עשרה ב-1984, הייתה: "תנו לי את הכוח - אני אטפל בהם". ועדת הבחירות המרכזית פסלה את רשימתו, בין היתר בטענה שהיא "דוגלת בעקרונות גזעניים ואנטי-דמוקרטיים... תומכת בגלוי במעשי טרור, מנסה ללבות שינאה ואיבה בין חלקים שונים באוכלוסייה ומתכוונת לפגוע ברגשות וערכים דתיים של חלק מאזרחי המדינה".

הרב כהנא עתר לבית-המשפט העליון, וזכה. בבחירות שנערכו הוא עבר את אחוז החסימה, ונכנס לכנסת כחבר יחיד מטעם סיעתו. כחבר בית הנבחרים הוא המשיך לקדם את האג'נדה שלו, בנאומים מתסיסים ובהצעות-חוק שהוגדרו גזעניות, למורת-רוחם של מרבית הח"כים. הפרובוקציה נמשכה גם מחוץ לכותלי משכן הכנסת. באוגוסט 1984 הוא ביקר באום אל-פחם, במטרה לעודד את תושביה להגר למדינות ערב. ההפגנה הידרדרה למהומה אלימה עם פצועים רבים.

בעקבות אירוע זה ואחרים החלה מערכה פוליטית וציבורית להצר את צעדיו. מליאת הכנסת אישרה החלטה להגביל את חסינותו הפרלמנטרית, ולא לאפשר לו גישה חופשית לכל מקום. אמצעי התקשורת הממלכתיים הטילו עליו חרם (שבוטל בעקבות עתירתו לבג"ץ). גלי צה"ל הקדישו יום שידורים למאבק בגזענות ובכהניזם.

הכנסת נקטה צעדים שנועדו להגביל את יכולתו להציע הצעות חוק גזעניות, ובין היתר תיקנה את חוק העונשין וקבעה כי הסתה לגזענות תיחשב כעבירה פלילית, הנושאת עונש של עד חמש שנות מאסר. אך התיקון המשמעותי ביותר בוצע ב"חוק יסוד: הכנסת", ואיפשר לפסול רשימה המבקשת להתמודד בבחירות לכנסת, אם יש במטרותיה או במעשיה: שלילת קיומה של המדינה כמדינת העם היהודי ו/או שלילת האופי הדמוקרטי של המדינה ו/או הסתה לגזענות. לאור התיקון לחוק, נמנעה מרשימת כך ההשתתפות בבחירות לכנסת השתיים-עשרה בשנת 1988.

כהנא נפלט מהזירה הפוליטית ותנועת כך הוצאה אל מחוץ לחוק, אך היא לא התפרקה והמשיכה לפעול במחתרת. שנתיים לאחר מכן מצא הרב כהנא את מותו בנסיבות טראגיות: בנובמבר 1990, כשסיים נאום במלון בניו-יורק, קרב אליו אדם לבוש כיהודי חרדי וירה בו למוות מטווח אפס. הרוצח נתפס וזוהה כמוסלמי יליד מצריים. הוא נשפט באשמת רצח, אך חבר מושבעים זיכה אותו מחמת הספק.

כהנא חי והזיקה בין חרד"לות לימין קיצוני

לאחר מותו שונה שם התנועה לתנועת כהנא חי. בנו ממשיכו ומנהיג התנועה, הרב בנימין זאב כהנא, נרצח אף הוא בידי ערבים: בדצמבר 2000, בעת שנסע עם אשתו וששת ילדיהם לביתם בהתנחלות תפוח, הם נקלעו למארב ירי קטלני של מחבלים פלסטינים. בנימין ואשתו נהרגו, חמישה מששת ילדיהם נפצעו.

בתקופת פעילותו הפוליטית והציבורית של הרב מאיר כהנא, היה קונצנזוס לא רק בכנסת ובמערכת המשפט, אלא גם בציבור הישראלי, שמנהיג כך עבר כל גבול. בעיני רבים, התבטאויותיו שיקפו השקפת-עולם גזענית ואלימה, הרחוקה מרחק רב מרוח היהדות. למעשה, רוב הציבור ראה בו תופעה אזוטרית חולפת, אג'נדה של אדם שנוי במחלוקת, בלשון המעטה. לימים באה המציאות וטפחה על פניהם.

כהנא אומנם עבר מהעולם, אבל תפישתו ומורשתו לא רק שלא הסתלקו איתו, אלא החלו להכות שורשים ברבדים נרחבים למדי במחנה הדתי והחרדי. בתחילה, הייתה זו פעילות מחתרתית. אך בעקבות הזעם העצום שהוליד טרור המתאבדים הפלסטינים, היא פרצה אל פני השטח.

תנועת כהנא חי, ממשיכת המורשת, אומנם הוצאה אל מחוץ לחוק, אך המשיכה להתארגן בסניפים ולהגיח מעת לעת לפעולות מחאה. שני ממשיכיה של מורשת כהנא הם ברוך מרזל ואיתמר בן-גביר, שהתקשורת נוהגת להצמיד לשמם את התואר "פעיל הימין הקיצוני". בן-גביר התפרסם בפרובוקציות שלו נגד הממסד בכלל והפלסטינים בפרט. מרזל היה חבר במזכירות תנועת כך, ועמד בראשה לאחר הירצחו של כהנא. ב-2004 הקים את מפלגת חזית יהודית לאומית, על-מנת להתמודד בבחירות לכנסת השבע-עשרה.

כוכב תשדיר הבחירות, שהוקרן בתחילת מרץ 2006, היה לא אחר מאשר הרב מאיר כהנא. התשדיר נפתח בצילומים של הרב כהנא הצועד במסדרונות הכנסת, כשברקע מתנגן הג'ינגל של המפלגה. בסצנה הבאה נראה מרזל כשברקע תמונתו של כהנא, תוך שהוא נושא דברים: "הייתי העוזר של הרב בכנסת, וכולם נהגו לשאול אותו 'איך תגרשו את האויב'? היום ניתנה התשובה. כולנו ראינו מה שרון עשה בגוש קטיף. כך גם נפעל עם אויבינו - בנחישות וברגישות".

מי שהשתעשע במחשבה כי מורשתו הקיצונית והלוחמנית של הרב כהנא הסתלקה מהעולם יחד איתו, קיבל תזכורת כואבת בדמות רצח ראש הממשלה, יצחק רבין, חמש שנים בדיוק לאחר מכן. בעקבות הרצח התחוורו לציבור החילוני ממדי התופעה, מבחינה כמותית ואיכותית. לפתע נחשפה קרקע רעיונית ואירגונית פורייה במחנה הדתי-לאומי, המנביטה זרעי משיחיות דתית-לאומית בעלת מאפיינים המזכירים תנועות קיצוניות אחרות ברחבי העולם: תפישה עצמית אדנותית, השקפת עולם אנטי-דמוקרטית (במובן המקובל במערב) ואנטי-סובלנית (בעיקר כלפי יהודים 'שמאלנים' וערבים) ולגיטימציה לאלימות פוליטית.

צוהר לתפישת-העולם הזו ולממדי התופעה נפתח בספרו של ספי רכלבסקי, "חמורו של משיח", שיצא לאור ב-1998 ועורר הדים רבים. רכלבסקי ליקט מלוא החופן ציטוטים מתוך מקורות יהודיים קלאסיים ופסקי-הלכה עכשוויים, המבטאים חוסר סובלנות כלפי הזר והשונה. וכך כתב, בין היתר:

"במסורת היהודית המרכזית, כפי שהיא מקובלת ומתפרשת היום על-ידי מרבית העולם הדתי, עולם האדם היררכי הוא. ברומו, עומד האדם היהודי שרק לו יאה תואר האדם, ובתחתיתו - הגוי השפל, שאם נשמה יש לו הרי ממין נחות היא. שהרי הנשמה רוכבת היא על הגוף כאדם על החמור. אצל היהודי, טפל הוא החמור לרוכבו המכריע אותו, ולכן הגוף משני לנשמה, היהודי רובו ככולו נשמה אלוהית, לכן נכון לכנותו אדם... הגוי עיקרו גוף חוטא, חמור טמא, ומיעוט נשמתו נכנע הוא לחלוטין בפני הטומאה הגופנית, שהופכת למהותו האמיתית של הגוי ומרחיקה אותו מלהיות ראוי להיקרא אדם (מה שמבהיר את סוד 'ברוך שלא עשני גוי'' בתפילת שחרית, שקודמת ל'ברוך שלא עשני עבד' ו'ברוך שלא עשני אשה')."

רבים במגזר הדתי-לאומי, ובהם אישי ציבור ואנשי-רוח, דוגמת הפרופסורים למחשבת ישראל, אבי רביצקי ובנימין איש-שלום, שפכו אש וגופרית על הספר. הם האשימו את רכלבסקי בהכללות גורפות, תיוג והוצאת דברים מהקשרם, והישוו את גישתו לתגובתם של מנהיגים בציבור החילוני כלפי כל המגזר הדתי-לאומי אחרי רצח רבין. מערכות העיתונים הוצפו במאות מכתבי קוראים נזעמים, שטענו כי רכלבסקי שטחי ושטוף שנאה.

אבי גיסר, רב ההתנחלות עופרה, פירסם בפברואר 1999 מאמר נרחב בעיתון פנים (של הסתדרות המורים) שבו התפלמס עם רכלבסקי. בין היתר כתב: "ממצאיו של רכלבסקי ספגו ביקורת קטלנית ונוקבת כמעט מכל בר-סמכא בתחומים שבהם עוסק ספרו...אך זכו להערכה בקרב עיתונאים הלהוטים לחגוג את סיום עונת המפגשים והשיח המשותף בין דתיים לחילונים... אינני מבטל כלל את השפעת ספרו של רכלבסקי. להיפך, אני חושש שאוסף מקורותיו ומסקנותיו יוסיפו חומר בעירה למדורת האיבה, המאיימת לפרום את המארג העדין והרגיש של החברה בישראל, ולהגביה חומות של ניכור וחשדנות הדדית. לכן חשוב לי להדגיש, כי אני חולק על מסקנותיו של רכלבסקי, שחלק ניכר מהן נשען על עובדות שאינן נכונות, ועל אמינות הבחירה האקלקטית של מקורותיו, כל אחד מהם לחוד וכולם יחד".

רכלבסקי אכן נטה לנפח דברים ולנתח באופן חד-ממדי את הציונות הדתית. התרעתו על הסכנה שאורבת למדינת ישראל ("הקמת מדינת הלכה על חורבותיה של מדינת ישראל הציונית") נראית גם היום, עשר שנים לאחר שנכתבה, מרחיקת לכת, אם כי לא לגמרי מופרכת. עם זאת, גם הרב גיסר וחבריו המתונים לא יכלו להתכחש אז, ובוודאי אינם יכולים להתכחש היום, לעובדה שבערוגה הדתית-לאומית מלבלבת קבוצה לא מבוטלת של אנשים שהשקפת עולמם הדתית והחברתית-פוליטית תואמת את תיאוריו של רכלבסקי.

הנה כי כן, בתחילת ספטמבר 1998 התכנסו בבנייני האומה בירושלים לא פחות מאלפיים איש, כדי לדון בשאלת הקמתו מחדש של בית-המקדש. הגיב על כך העיתונאי ירון לונדון: "התכנסות ציבור לא מבוטל כדי להתכונן לבניית בית-המקדש, היא עדות מסייעת לטיעונו של רכלבסקי. אני קונה את העירעורים של אבי רביצקי ובנימין איש-שלום, אבל עם כל הכבוד שאני רוחש להם, תגובותיהם מתעלמות מלב העניין" (ידיעות אחרונות, 23.9.1998).

אותו רכלבסקי, אגב, חולל בתחילת 2008 פרובוקציה דתית נוספת, כשהוזמן לדיון בוועדת הפנים של הכנסת בנושא חוק החמץ. רכלבסקי יצא חוצץ נגד החוק, שאותו הישווה, במרומז, לחוקי הגזע של נירנברג. "דווקא בגלל ההיסטוריה שלנו, היינו צריכים להיזהר מפני כניסתם של חוקים גזעניים לספר החוקים הישראלי", אמר. "בחוק החמץ ובחוק הנישואין...יש יסוד גזעני, הדומה יותר מדי לחוקים ההם מהארץ ההיא". דבריו חוללו סערה, והוא הותקף בחריפות על-ידי ח"כים הן מימין והן משמאל, שתבעו ממנו לחזור-בו.

"לזרם החרדי-לאומי אין כיום תנועה פוליטית מובהקת משל עצמו", מציין אנשיל פפר בספרו "בין תורה לדרך ארץ – כיצד צמחה הקהילה החרדית לאומית ולאן מועדות פניה", "אבל התפיסה הדוגלת בדבקות חרדית, בשמירת מצוות ובלאומיות ישראל, מוצאת את ביטויה הפוליטי-ממסדי בקרב קבוצות וסיעות במפד"ל ובאיחוד הלאומי, בשולי אגודת ישראל, במובלעות בתוך ש"ס ואפילו בליכוד. הממסד שלהם אינו מתקיים במפלגות, אלא בישיבות - בישיבת מרכז הרב ובנותיה, בישיבות הר המור, שבי חברון, בית אל ובעוד שורה של 'כוללים', מדרשות לבנות ובתי-ספר המסונפים אליהן. האידיאולוגיה צומחת סביב רבנים כריזמטיים כמו הרב אברהם שפירא, זלמן מלמד, צבי טאו, שמואל טל, אליקים לבנון, דוד דודקביץ ועוד".

חלק מהחרד"לניקים מאס בממסד ובמערכת הפוליטית, מסרב להשתתף בבחירות ומצהיר אמונים לערכים לאומיים ודתיים 'נצחיים' ו'עליונים' יותר. בשונה מהקיצונים בעדה החרדית, הם אינם כופרים עקרונית בריבונותו של הממסד הממלכתי, אלא גורסים שמדינת ישראל בצורתה הנוכחית סיימה את תפקידה ההיסטורי, ועל כן יש לכונן תנועה חדשה שתממש את החזון. הקו הקיצוני בא לידי ביטוי לא רק בהצבעה (או אי-הצבעה) לכנסת, אלא גם בתקשורת (תחנת הרדיו ערוץ 7 והשבועון בשבע שבבעלותה), בדרשות, בשיעורים וכתבים של הרבנים, ועוד.

עם השנים נוצרה זיקה מובהקת בין הימין הקיצוני בפוליטיקה הישראלית, לבין החברה החרד"לית. זיקה זאת, מציין פפר, התחדדה מאוד במהלך המאבק שהובילו רבני החרד"לים נגד ההתנתקות מגוש קטיף. ברם, השסע והעוינות הגלויה כלפי רשויות המדינה נוצרו זמן רב קודם לכן. ההינתקות מהמדינה (ולמעשה, מהחברה החילונית) מתבטאת במישור הסמלי (למשל, הימנעות מהזמנת ראשי המדינה החילונים לכנס השנתי שעורכת ישיבת מרכז הרב לרגל יום שיחרור ירושלים), הציבורי (למשל, קריאתם של גדולי הרבנים החרד"לים, הרבנים הראשיים לשעבר אברהם שפירא ומרדכי אליהו לציבור הדתי, להשתתף בהפגנת הענק שאירגנו המפלגות החרדיות ב-1999 נגד בית המשפט העליון) ובמידה מסוימת, גם במישור הלאומי.

כשהם מקבלים צו גיוס, רבים מהצעירים החרד"לים מבקשים לשרת בנח"ל החרדי, תוך הפרדה מוחלטת בין גברים ונשים. גדוד הנח"ל החרדי מאפשר לבני-נוער חרדים, המשתייכים להסדר "תורתו אומנותו" ואינם לומדים בישיבות, להתגייס לשירות קרבי, תוך שמירה על ציביונם המיוחד ועל אורח החיים לו הורגלו: מסגרת יומיומית מסודרת לתפילות, שיעורי קודש מפי רבנים, מזון כשר למהדרין וכדומה. חיילות מדריכות הן מחוץ לתחום בבסיסיהם. לוחמי הנח"ל החרדי משרתים שלוש שנים, מהן שנתיים שירות קרבי ושנת לימודים.

אנשיל פפר מציין, כי "השיעור הגדל והולך שלהם בגדוד הנח"ל החרדי, הביא למצב שהרוח השלטת בו הייתה כהניסטית. חיילי הגדוד היו מעורבים בתקריות רבות עם האוכלוסייה הפלסטינית והדבר כמעט הוביל לפירוק היחידה, עד שאגף כוח-אדם בצה"ל התערב ומנע את המשך גיוסם".

גילוי נוסף הוא שיתוף-הפעולה בין תנועת חב"ד והמתנחלים בבחירות 1999, שהביא להקמת מטה בחירות משותף. ואכן, ביישובים מסוימים מעבר לקו הירוק (בהם יצהר ובית אל) שמרבית תושביהם מזוהים עם הפלג הקיצוני של החרד"לים, נרשמו אחוזי הצבעה ניכרים למפלגות החרדיות, בעוד המפד"ל זוכה רק לקולות בודדים. הפלג הזה גם החל להתנתק בהדרגה ממועצת יש"ע, שאותה הוקיע כמשת"פית של השילטון.

הקו הניצי מלבה גם עימותים בין אנשי המאחזים ביהודה ושומרון לשכניהם הפלסטינים, הכוללים התנכלויות לרכוש וחבלה במטעי זיתים. עידוד להתנהגות זו נתנו פסקי-הלכה של רבנים חרד"לים, ולפיהם מותר לפגוע בכל ערבי הכופר בריבונותו של עם ישראל על הארץ. בעצם, לא רק ערבים, גם חיילי צה"ל בשטחי יהודה ושומרון, קצינים ושוטרים שנשלחים לפנות מאחז לא-חוקי, לסכל עלייה לקרקע או התנכלויות לפלסטינים, נקלעים מעת לעת לעימותים אלימים עם החרד"לניקים. זה מתחיל באלימות מילולית (קללות ונאצות. מקצתם כינו את החיילים נאצים), ועלול לגלוש לאלימות גופנית וחבלה ברכוש - דברים שהיו בעבר טאבו.

גורמים וציוני דרך היסטוריים בהתגבשות החרד"לים

ההתרחקות בין המזרחי לפועלי אגודת ישראל

לרבים נדמה כי הזרם החרדי-לאומי בציבור הדתי הינו תופעה חדשה יחסית, שניצניה נראו לראשונה באמצע שנות ה-90'. אולם לדברי אנשיל פפר, גרעין התופעה - שאיפה לחיי הגשמה והתיישבות בארץ-ישראל תוך הקפדה על קיום המצוות - נבט כבר בשחר ימי הציונות.

"הנטייה הזאת בלטה על רקע הדימוי שנוצר לאנשי תנועת המזרחי הציונים-דתיים, כמי שמקלים ומתפשרים בשמירת ההלכה. בכל תולדות תנועת המזרחי היו בתוכה אישים שקראו להתרחק מהציונות החילונית ולהחמיר בכל הקשור לפולחן ולמסורת. זרם מקביל צמח גם בתוך אגודת ישראל החרדית. הייתה זאת תנועת הפועלים החרדית פועלי אגודת ישראל (פא"י), שהוקמה ב-1922 ודגלה בשיתוף-פעולה עם הציונות בבניית הארץ. שנים רבות היא התקיימה במתח מתמיד עם התנועה-האם, עד שחבריה נטמעו במפלגות דתיות וחרדיות אחרות. אבל לפני היעלמותה מהזירה הפוליטית, ב-1986, הספיקה פא"י לטבוע את המושג "חרדי-לאומי", ולהשתמש בה להגדרת תנועת הנוער שלה, עזרא".

עם זאת, תופעת החרדיות הלאומית התחזקה והפכה לתופעה חברתית סוחפת ומשמעותית רק החל משנות התשעים. להלן מספר סיבות אפשריות להתחזקות הפלג החרד"לי:

עלייה במעמד החרדים והתחברותם להוויה הישראלית

ככלל, החרדים כבר אינם נתפשים בעיני הציבור החילוני כמיעוט אזוטרי מנוכר ומנותק, בין השאר בזכות גיבורי תקשורת דתיים כמו הרב יעקב אייכלר, קובי אריאלי, ידידיה מאיר ואשתו, סיוון רהב-מאיר, דודי זילברשלג ואחרים. גם נציגיהם בכנסת, ובראשם הרב משה גפני, הם דוברים רהוטים של המגזר, שלרוב מספקים 'סחורה' ידידותית למשתמש החילוני.

עמותות ואגודות התנדבות חרדיות

החרדים נוכחים יותר ויותר במגרש הלאומי וצוברים נקודות זכות ואהדה ציבורית (בין השאר בקרב דתיים לאומיים), בין השאר בזכות גופים התנדבותיים, המציעים את שירותיהם לא רק לקהילה, אלא לכלל הציבור. בין הבולטים:
זק"א ("זיהוי קורבנות אסון"). אירגון מתנדבים חרדי המסייע למשטרת ישראל ולכוחות ההצלה בזירות של פיגועי טרור ואסונות.
יד שרה. אגודת מתנדבים המעניקה מגוון שירותים טיפוליים, רפואיים וסיעודיים לאוכלוסיות נזקקות. נוסדה בשנת 1976 על-ידי אורי לופוליאנסקי, חרדי בוגר ישיבה וראש עיריית ירושלים מ-2003.
עזר מציון. העמותה הגדולה בישראל בתחום הסיוע הפארא-רפואי לחולים ולמוגבלים. הוקמה בשנת 1979 על-ידי חנניה צ'ולק, בוגר ישיבת פוניבז' בבני ברק. ביום העצמאות ה-60 למדינה, זכתה העמותה ב"פרס ישראל" היוקרתי על מפעלה.
עזרה למרפא. אגודת מתנדבים הפועלת במישורים רבים להקלה על סבלם של חולים ובני משפחתם. הוקמה בשנת 1979 על-ידי הרב אלימלך פירר, חסיד בעלז, שהפך עם השנים יועץ רפואי מהמבוקשים בישראל. בשנת 1997 זכה פירר ב"פרס ישראל" על מפעל חייו.
הצלה ישראל. אירגון התנדבותי המאגד כונני מד"א דתיים וחרדים, ומאפשר להם לשלב את הרפואה והצלת החיים עם ההלכה.
בנוסף, יש מספר לא מועט של אגודות צדקה וסיוע במגזר החרדי, המספקות חבילות מזון, בגדים ומצרכי יסוד למעוטי יכולת ולנזקקים מכל שכבות האוכלוסייה.

הפופולאריות הגוברת של היוועצות וקבלת ברכות ממקובלים ויודעי נסתר, בין היתר של אנשי-עסקים חילוניים, מהבכירים במשק (הידוע מכולם הוא המיליארדר נוחי דנקנר, הנוהג להתייעץ עם הרב המקובל יעקב איפרגן, הוא 'הרנטגן'), לצד העלייה לקברי צדיקים, תרמו לטישטוש הגבולות בין הדתי/חרדי לבין המסורתי/חילוני.

התקשורת החילונית, למרות העוינות המסורתית שהיא מפגינה כלפי החרדים, כבר לא מתארת אותם בשחור ולבן (במשך שנים רווח הכינוי המכתים "השחורים", שנגזר מלבושם השחור האחיד), ומזהה אצלם קשת של גוני-ביניים. אתרי האינטרנט והפורומים הייחודיים לחרדים (בין הידועים: בחדרי חרדים), חושפים ים של מידע מרתק אודותם. לפתע מתברר שלא מדובר בחייזרים מזוקנים המבודדים מהעולם החיצון, אלא באנשים בשר ודם, שגולשים באינטרנט, נוסעים לחו"ל, מבלים במסעדות, מנצלים את חידושי הטכנולוגיה ומחוברים לעולם הגדול (הכל, כמובן, במגבלות הלכתיות מסוימות). כל התופעות הללו החלישו את הסטיגמה השלילית שהיתה לחרדים, לא רק בקרב חלקים בציבור החילוני והמסורתי אלא גם בקרב דתיים (המושפעים מהחברה החילונית), והקלו על ההתקרבות אליהם.

חב"ד מקרבת לבבות חילוניים ומעורבת בפוליטיקה

תנועת חב"ד תרמה תרומה משמעותית להפלת המחיצות בין הציבור החרדי והחילוני. רבים מראשי המדינה, סלבריטאים ואנשי ציבור, רובם ככולם חילונים, נהגו לנצל את שהותם בניו-יורק, כדי לעלות לרגל לביתו של מנהיג חב"ד, הרבי מלובאביץ', ולקבל את ברכתו. סניפי חב"ד הפזורים ברחבי תבל, מציעים בית חם בכל ימות השנה, ובעיקר בחגים, לאין-ספור ישראלים, תרמילאים ואחרים. טקסי סדר הפסח ההמוניים שהם מארגנים, הפכו שם דבר. בכל מפגש כזה בין צעירים זרוקים וחב"דניקים מזוקנים, נוצר קליק מיידי ונופלת עוד מחיצה.

חב"ד היא גם תנועה ימנית אקטיבית, ובמסגרת זו סייעה לליכוד ולבנימין נתניהו בבחירות 1996, כשיצאה בקמפיין ארצי תחת הכותרת "נתניהו טוב ליהודים". האג'נדה הפוליטית הזאת הוסיפה חישוק לחיבור, שנוצר בין הדתיים הלאומיים (בעיקר המתנחלים) לבין צעירי חב"ד. ככלל, החרדים 'שברו ימינה' מבחינת עמדותיהם הפוליטיות, מה שהקל על הדתיים להתחבר אליהם. זה התחיל בתקופת כהונתו של נתניהו כראש ממשלה, ונמשך ביתר שאת עד היום.

ש"ס מחזירה עטרה ליושנה

ש"ס, שהוקמה בשנת 1982 כמפלגה ספרדית חרדית, לא רק "החזירה עטרה ליושנה", אלא אף הנמיכה מאוד את מפלס הניכור רב-השנים של הציבור המסורתי ביחס לחרדיות. הרב עובדיה יוסף, המנהיג הרוחני של ש"ס, נעשה גיבור תרבות שסיפק לא מעט כותרות, חלקן בעקבות פסקי-הלכה שנויים במחלוקת. ההתרסה הבוטה שלו כלפי מעוזי האליטה 'הלבנה', יצרה גלי הזדהות בקרב רבים מהציבור המסורתי והדתי, שראו בו אדם חזק, עצמאי ועז כריזמה. החיקויים הרבים של דמותו בתוכניות בידור שונות בטלוויזיה, נלעגים ככל שהיו, רק העצימו את הפופולאריות שלו. אין זה מקרה שלא מעט רבנים מהמגזר הדתי (ובראשם הרב אליהו), החלו לחקות את הרב יוסף ולצבור עוצמה.

אייקון תקשורתי נוסף מבית-היוצר של ש"ס היה אריה דרעי, מטאור בשמי הפוליטיקה והציבוריות הישראלית. דרעי, שהחזיק בתואר "השר הצעיר ביותר בתולדות מדינת ישראל" (התמנה לשר הפנים בגיל 29), הורשע כעבור שנים בפלילים ואף ריצה עונש מאסר בפועל. אך כל זה כמעט ולא סדק את ההילה הכריזמטית והרומנטית שאפפה אותו, וכתוצאה מכך גם את ש"ס החרדית. ש"ס, בהנהגת דרעי ואחריו אלי ישי, המחישה לציבור הדתי-לאומי שעצמאות ופרובוקטיביות הן מתכון בדוק 'לסובב את החילונים על האצבע'. ההתרסה של ש"ס המחישה לדתיים ש'אצבע משולשת' כלפי הממסד החילוני והשתלטות מאורגנת על מעוזי השליטה המסורתיים, מניבים תוצאות טובות למגזר המאורגן.

הקסם של ברסלב

רבי נחמן מבְּרֶסְלָב (1810-1772), מייסד חסידות ברסלב, היה נינו של הבעל שם טוב, מייסד תנועת החסידות. עוד בטרם מלאו לו עשרים, הפך ר' נחמן מנהיג של חבורת חסידים. אך תפישת-העולם הייחודית שלו, התבטאויותיו וגילו הצעיר, עוררו תסיסה והתנגדות בקרב שאר מנהיגי החסידות בדורו. בגיל 24 נטש את משפחתו ונסע לארץ-ישראל. כאן שהה תקופה קצרה וחזר לעיר ברסלב שבאוקראינה, שם יצר את עיקרי תורתו. ר' נחמן נפטר בדמי ימיו ממחלת השחפת, והוא בן 38 בלבד, ונקבר בעיר אוּמָן שבאוקראינה.

חסידות ברסלב מדגישה את חשיבות השמחה בעבודת ה'. שני משפטים מרכזיים בהקשר זה, שאותם משננים החסידים: "אין ייאוש בעולם כלל" ו"מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד".

בתחילת שנות ה-90' התרחבה מאוד פעילותם של חסידי ברסלב בישראל. הם עוסקים רבות בקירוב חילונים אל הדת, על-ידי הפצת קלטות, חוברות, מדבקות ועוד ובהם עיקר תוכני החסידות (הסיסמה המזוהה יותר מכל היא "נ נח נחמן מאומן"). 'הנח-נחים' של ברסלב מתנחלים לא אחת בצמתים מרכזיים ובמקומות הומי אדם, מקפצים ומרקדים באקסטזה לצלילי נעימות חסידיות. המוסיקה והריקודים הקצביים – שמזכירים תרבות היפית של שנות השישים - קוסמים לצעירים רבים, גם חילונים.
במאמר מוסגר נדגיש כי 'הנחנחים' (המכונים "חסידי הפתק")– הם לא מהפלג המקורי אלא בעלי תשובה. למעשה, הברסלבים הוותיקים-המקוריים אינם מזהים אותם כחלק מן החסידות.

אחד המפעלים המשגשגים של חסידי ברסלב, הן הנסיעות המאורגנות לעיר אוּמָן, כדי להשתטח על קברו של הרבי ביום השנה לפטירתו. לנסיעות אלו מצטרפים לא רק חסידים, אלא גם מסורתיים וחילונים 'מתחזקים'.

אנשי-עסקים חרדיים עושים כותרות

רבים מהחרדים יצאו מהגטאות מוקפי החומה, עברו תהליכי מודרניזציה וביצעו נחיתה רכה על הקרקע החילונית. המחנה החרדי הוציא מקרבו לא מעט אנשי-עסקים, הנחשבים בשר מבשרה של קהיליית העסקים הישראלית, ואף הבינלאומית. הידוע מכולם הוא המיליארדר החרדי לב לבייב, שעסקי היהלומים והנדל"ן שלו חובקים עולם. הרב ישעיהו בוימלגרין, איל נדל"ן יהודי-אמריקני, מככב במדורי הכלכלה של ישראל מתחילת 2007, עת פרץ לכאן בסערה ורכש נכסים במאות מיליוני דולרים. בוימלגרין, חסיד חב"ד, ושותפו של לבייב למיזמי נדל"ן ענקיים בחו"ל, התחיל אף הוא את הקריירה המטאורית שלו בעסקי היהלומים ומשם לנד"לן. יזמים ומשקיעים המבקשים לעשות איתו ביזנס, ערוכים לכך שהוא יקום בעיצומו של משא-ומתן קדחתני, ויפרוש לתפילת מנחה או מעריב.

אפרופו אבנים טובות, הבורסה ליהלומים ברמת-גן משופעת ביהלומנים חרדים, חלקם מיליונרים כבדים. רבים מהם התחילו את דרכם כפועלים במלטשות יהלומים, וטיפסו בהתמדה למעמד של סוחרים. לפי הערכות של גורמים בענף, למעלה משליש מחברי הבורסה ליהלומים הם חרדים. ראוי לציין כי גם סחר היהלומים בניו-יורק ובאירופה (בעיקר בבלגיה) נשלט בידי משפחות חרדיות, שחלקן עלו לישראל.

חוזרים בתשובה מפורסמים כיחצני העולם החרדי

צוהר לעולם החרדי פתחו כמה וכמה חוזרים בתשובה מפורסמים מעולם הבידור, ובראשם הבדרן אורי זוהר, הזמר פופיק ארנון, שחקן התיאטרון והקולנוע שולי רנד והזמרת רותי נבון. בדרנים נוספים 'שגילו את האור' במרוצת השנים, ואגב כך עשו יחסי ציבור לעולם החרדי: נירה עדי ורפי גרנות (צמד מגישי תוכניות ילדים בטלוויזיה בשנות ה-80'); רקדנית הבטן ברכה (ברי) סימון; דדי בן-עמי ודני גולן (שני זמרים צעירים ומצליחים בתחילת שנות ה-80'); אשת הרדיו והטלוויזיה נועה ירון; הזמר בני אלבז (בצעירותו זמר רוק פרוע, ולאחר שחזר בתשובה, הפך זמר-הבית של ש"ס. התפרסם בשיר "הוא זכאי" על אריה דרעי, שאותו חיבר וביצע); השחקן יהודה ברקן; כתב הטלוויזיה אורי רווח ומגישת הטלוויזיה סיוון רהב-מאיר.

יש, כמובן, חוזרים בתשובה ידועים גם מתחומים אחרים, בהם איש-העסקים שלמה קאליש (מייסד ומנכ"ל קרן הון סיכון מצליחה); חבר-הכנסת שלמה בניזרי והרב עדין שטיינזלץ (הקים וניהל את מוסדות "מקור חיים", הקים ישיבות, כתב ספרות תורנית ענפה. חתן "פרס ישראל" למפעל חיים). לצידם, יש כמה כדורגלנים ידועים, שגילו כי הדשא החרדי ירוק יותר והפסיקו לשחק כדורגל משבת לשבת.

אם לסכם, הביטחון העצמי שמפגינים החרדים, והתחושה שהם נעשו מקובלים על חלקים נרחבים מהציבור בישראל, העלו את קרנם גם בעיני החברה הדתית. כאן, החיבור היה טבעי וקל יותר, בשל המכנה המשותף הדתי. ביטוי להתקרבות זו הם מחנות משותפים לנוער דתי וחרדי (בעיקר הליטאים), בילוי משותף בבתי-מלון כשרים וכדומה.

הרב יצחק גינזבורג, מנהיג חרדי כריזמטי

לנוכח ההתקרבות הזאת של הדתיים לעולם החרדי, רק טבעי היה שיימצאו דמויות כריזמטיות של רבנים לימינאליים (כאלה שמצד אחד אינם המנהיגים המוכרים של הציבור החרדי, ומצד שני אינם באים מקרב המנהיגות המסורתית של הציונות הדתית), שיתנו תוקף הילכתי לתהליך ויסחפו המונים. דוגמה לדמות חרדית כזאת, שחרד"לניקים רבים מזדהים איתה, הוא הרב יצחק גינזבורג, חסיד חב"ד ומיסטיקן המשלב מרכיבים מהאידיאולוגיה החרדית המסורתית, עם תפישה לאומנית קיצונית של ארץ-ישראל השלמה ושלילת זכויותיהם (ואף התרת דמם) של מי שאינם יהודים.

הרב גינזבורג נולד בארצות-הברית בשנת 1944, שם חזר בתשובה ובגיל עשרים-ואחת עלה לישראל. התחבר לחסידות חב"ד ועמד בראש ישיבת עוד יוסף חי בשכם וה'כולל' ביריחו, עד לנסיגת צה"ל משכם, ב-2001. עמותת גָל עֵינָי, שאותה הקים, מוציאה לאור את ספריו וכתביו, העוסקים בחסידות ובתורת הקבלה.

הרב גינזבורג נחשב לבעל דעות ימניות קיצוניות, ואף נחקר במשטרה בחשד להסתה (באחד מספריו הוא האשים את השמאל באחריות לרצח עשרות יהודים). בעקבות הטבח במערת המכפלה שביצע ד"ר ברוך גולדשטיין, בפברואר 1994, העביר הרב גינזבורג לתלמידיו שיעור שבו שיבח והצדיק את הרצח ההמוני. כותרת השיעור, "ברוך הגבר", נבחרה גם כשם הספר שהוציאו תומכי גולדשטיין לזכרו.

הגותו של הרב גינזבורג פורצת את מסגרות החשיבה המקובלות, ומציעה דרכים מעשיות להגשמת תכנים שהם מעבר לעולם הטבעי והחומרי. לנוכח המבוי הסתום אליו נקלעה, לדעתו, מדינת ישראל, רבים מחסידיו מאמינים שדווקא הגותו היא המפתח לתיקון החברה היהודית בארץ-ישראל. רבים מתלמידיו באים מרקע דתי-לאומי, ולכן נוטים לזהות קווי דימיון בין רעיונותיו לאלה של הרב קוק.

השאיפה להיות מובילים חברתיים

בשל רצון לפצות על רגשי הנחיתות של תקופת השפל, ובשל האליטיזם האוטופי המובנה בקבוצות דתיות, שואפת הציונות הדתית להיות מובילה חברתית לאומית. תחילה ביקשו לתפוס את מקומם של הקיבוצניקים בהובלת מפעל ההתיישבות (או ההתנחלות) בכל חבלי ארץ-ישראל. בהמשך, השתלבו רבים מהם ביחידות מובחרות ובקצונה הבכירה, ובשלב כלשהו גם בתחום ההילכתי הרבני.

הניצחון המזהיר במלחמת ששת הימים נתפש כחלק ממהלך ניסי. בעיני רבים בציבור הדתי, הניצחון - ובעיקר השיבה לירושלים ולשערי הר הבית - היווה הוכחה לכך שימות המשיח הולכים ומתממשים לנגד עינינו. לדברי הרב יובל שרלו, זו אחת הסיבות העיקריות לכך שהשבר בציונות הדתית בעקבות מלחמת יום הכיפורים, היה טראומטי הרבה פחות מאשר בחברה הישראלית כולה. מבחינה מסוימת, הציונות הדתית יצאה מחוזקת. שכן, שנה אחרי המלחמה החלה תנופת ההתנחלות הגדולה. הציבור הציוני-דתי ראה בה, איפוא, שלב בייסורי הגאולה וחבלי הלידה של התחייה.

הציונות הדתית הכביכול "בינונית" הפנימה את התובנה הזו ונסחפה אחריה. היסחפות זו באה לידי ביטוי גם במישור הפוליטי. סיעת הצעירים במפד"ל (בראשותם של זבולון המר ויהודה בן-מאיר) תפשה את מקום המבוגרים המתונים, והייתה שותפה מאוחר יותר למהפך הפוליטי של 1977, כמו גם לגיבוש הנאמנות לארץ-ישראל ולהתיישבות בה. שינוי זה, מציין הרב שרלו, היה חלק מתנועה רחבה בהרבה, שפירותיה הבכירו בעיקר לאחר מלחמת יום הכיפורים.

החברה הישראלית המוכה והנבוכה ציפתה לבשורה, והציונות הדתית פרצה אל קידמת הבמה. ממעמדה הנחות כ"משגיחת הכשרות בקרון המסעדה של רכבת הציונות", עברה הציונות הדתית לקרון הקטר, והצטרפה לצוות המנהיג את המדינה. המינוחים בהם דיברה אל בני-הנוער הדתיים, היו מינוחים הרואיים. אך בינתיים, מוסיף שרלו, המסילה השתנתה. המסילה הזאת היא התרבות ומיתולוגיה הלאומית, ההולכות ומאבדות מהקסם הראשוני והכריזמטי שלהן בקרב הציבור החילוני.

טראומת אוסלו והיווצרות הדיסוננס הקוגנטיבי של הדתיים

רבות נכתב על הרוח הגבית העזה, שהפיח מפעל ההתנחלויות במגזר הדתי-לאומי. אנשיל פפר סיכם זאת במילים הבאות: "דור חדש של מנהיגים דתיים שגדלו עם המדינה, ראו את ההתנחלות בשטחים כהזדמנות היסטורית לתפוס את ההובלה במהלך הלאומי. המעמד המשני, הנחות, שבו החזיקו עד אז עסקני המזרחי בתנועה הציונית ובממשלות ישראל, היה להם לזרא".
"לפי תפיסתם ההיסטורית והדתית, ההתנחלות בגבעות השומרון ובהר חברון, היא המשך ישיר לבניין הארץ מתחילת המאה ה-20 על-ידי התנועות החלוציות החילוניות. שאיפת המנהיגות הזאת דומה מאוד לזו, שכעבור עשרים שנה תדחוף אלפי צעירים דתיים לקצונה ופיקוד ביחידות המובחרות של צה"ל, ותוביל למהפכה בעולם הישיבות הדתיות, מתוך מיאוס במעמדן התורני הנחות ביחס לישיבות החרדיות".

מפעל ההתנחלויות אכן תרם תרומה עצומה לגאווה של המגזר הדתי-לאומי ולתנועתו לעבר הזרם המרכזי של החברה הישראלית, בעיקר בקרב תומכי הימין (שהם הרוב במדינה). לדאבון ליבם, זה היה מעט מדי ומאוחר מדי. האתוס הציוני הלך ונחלש בשל מיכלול תהליכים מורכבים שעברו עליו (ע"ע ספרו של עוז אלמוג "פרידה משרוליק - שינוי ערכים באליטה הישראלית"), ואת מקומו תפסו מוקדי יוקרה חלופיים - בעיקר בתחום הכלכלה והעסקים, המחשבים, האמנות והיצירה.

המגזר הדתי-לאומי כבר נמשל על-ידי הרב יובל שרלו ל"משגיח הכשרות בקרון האחורי של הרכבת הציונית", שעבר לקרון הקטר במטרה לדהור קדימה. אך אז גילה, למגינת-ליבו, כי הרכבת הוסטה למסילה צדדית ונבלמה. המסילה הצדדית, אם להמשיך במטאפורה, הייתה בשולי בית הנתיבות של אוסלו, בירת נורווגיה, שם נרקחו ב-1993 הסכמי השלום בין ישראל ואש"ף.

אחד הסעיפים המרכזיים בהסכם אוסלו, חייב את נסיגת כוחות צה"ל מהשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים. עבור מצדדי ההסכם, היה זה מהלך של "שטחים תמורת שלום". הימין, לעומת זאת, ראה בכך את תחילת חורבנו של מפעל ההתיישבות. התיסכול העמוק חידד את ההבנה, שמסלול ההתיישבות ביש"ע תקוע וצריך לחפש נתיב אליטיסטי אחר. אחד הנתיבים היה מצוינות דתית. ההכרה שהחברה הישראלית החילונית אינה רואה במפעל ההתיישבות בשטחים, גילגול מודרני של ימי "חומה ומגדל" (למעשה, רוב הציבור החילוני והמסורתי נמנע מלהתיישב מעבר לקו הירוק, גם כשתמך במפעל), יצרה דיסוננס קוגניטיבי.

אבי תיאוריית הדיסוננס הקוגניטיבי הוא ליאון פסטינגר, פסיכולוג חברתי אמריקני. הוא פיתח אותה ב-1953, בעקבות מחקרו על כת דתית שנקלעה למשבר זהות ואמונה, עקב אי-התממשות הנבואה של מנהיגה אודות ביאת המשיח. הנחת היסוד של פסטינגר הינה, שהאדם שואף לעקיבות פנימית (consistency) בין נתונים, רעיונות ואמונות שהוא מחזיק בהם. הסתירה או חוסר התאימות בין ידיעות, רעיונות, דעות או אמונות שונות על הסביבה, על עצמו, או על התנהגות הזולת, הנוצרות מפעם לפעם במוחו של האדם, מכונה על-ידי פסטינגר "דיסוננס" (צריר, בעברית). דיסוננס עשוי להתרחש כאשר האדם חווה אירוע חדש, או כאשר מגיע אליו מידע חדש, שיש בהם כדי לסתור או לערער דעות או אמונות קודמות שלו.

המחקר האמפירי מוכיח כי סתירה כזו, המערערת את יסודות הבניין הקוגניטיבי והרגשי שאדם בונה (ובעקיפין, גם את זהותו וביטחונו העצמי), יוצרת תחושת אי-נוחות נפשית (תיסכול, מועקה, חוסר שקט, חרדה וכדומה). תחושה זו, שניתן להגדירה "כאב פסיכולוגי", היא שמניעה את הפרט לנסות להיפטר, או לפחות לצמצם, את "הדיסוננס הקוגניטיבי" ולהגיע שוב לעקיבות ולהרמוניה בין האמונות והדעות שבהן הוא מחזיק. הדיסוננס גדל ביחס ישר לעוצמת הסתירה שיוצר המידע החדש, ולחשיבות העמדה/השקפה הישנה המותקפת.

על-פי תיאוריה זו, ניתן היה לצפות שקריסת "חזון ארץ-ישראל השלמה", תחולל דיסוננס כזה בקרב הציונות הדתית. אליבא דפסטינגר, בני-אדם נוטים לפתור את מועקת הדיסוננס באמצעות אחת משלוש דרכים טיפוסיות:

1. הודאה בטעות. פיתרון יעיל, אך קשה ליישום. ניתן לצפות ששני סוגי 'טיפוסים ימניים' יאמצו פיתרון זה. הראשון, ימניים שהנושא הפוליטי אינו בראש מעייניהם. קל להם יותר להודות בטעותם, משום שהדבר אינו מאיים על דימוים העצמי, או על המשמעות הקיומית והתוכן הרוחני בחייהם. השני, מיעוט שבמיעוט, הם ימניים אקטיביסטים אשר ניחנו באומץ-לב וביושרה אינטלקטואלית נדירה. המציאות החדשה אולי לא גורמת להם להכות על חטאי עברם האידיאולוגי, אך הם מסוגלים להודות באומץ ויושר בשגיאות שעשו. רבים מהם ינסו 'לרכך' את טעותם באמצעות טיעונים כמו "צדקנו ברעיון אך טעינו בדרך", "היינו צעירים ותמימים", או "הנסיבות דאז הצדיקו את אמונתנו". הם יישארו מתוסכלים ומיוסרים עוד תקופה ארוכה, וייתכן שפצעי ההתפקחות לא יגלידו לעולם בליבם. רובם ימשכו ידם ממעורבות פוליטית ויתכנסו לתוך עולמם הפנימי, המשפחתי והמקצועי.

2. שינוי משמעותו של המידע הסותר, באמצעות פרשנותו. האדם יעשה ככל יכולתו לצמצם את הפער בין אמונותיו הקודמות, לבין הנתונים החדשים. הוא יאמר, לדוגמה: לא טעיתי במהות של אמונתי וחזוני, אלא בפרשנות שנתתי לה, או בפרטים מסוימים שגרמו לציפיות לא מדויקות (כמו קביעת מועד לבואו של המשיח). אחד הפיתרונות השכיחים להשקטת הדיסוננס בדרך זו הוא הפונדמנטליזם, או חזרה לשורשים. לא זו בלבד שלא מודים בטעות, אלא מקצינים את ההשקפה המקורית. החזרה לשורשים מייצרת שקט נפשי מדומה. שכן, היא מרחיקה את העדות לזמנים עברו ומתנתקת מהחזון המיידי.

3. הכחשה והדחקה. במילים אחרות, בחירה להתעלם או להדחיק מידע סותר ו'מאיים'. זהו הדפוס שאותו אימצו, ועדיין מאמצים, חסידי חב"ד המשיחיסטיים עם פטירתו של מנהיגם הרוחני, הרבי מלובאביץ', בשנת 1994. הם סירבו להכיר בהסתלקותו ועושים מאז מאמצים בלתי-נלאים להוכיח את קיומו באותות ובמופתים. הם מאמינים שהוא מלך המשיח, ומדברים עליו בלשון הווה (זכור הקמפיין שלהם "היכונו לביאת המשיח"). אפשר לשער שהדחקה כזאת (אף שלא במובן הפרסונלי של חב"ד) רווחת היום גם בקרב הציבור הדתי-לאומי. רבים מודעים לכך שהציונות הדתית נמצאת באחת מתקופות השפל הקשות שלה, ובוחרים להעלים עין או לחכות עד יעבור זעם. דפוס התנהגות זה מזכיר במידת מה את ניסיונות ההדחקה של ותיקי התנועה הקיבוצית, לנוכח המשבר הכלכלי-חברתי שפקד אותה בשנות ה-80'.

לסיכום: חרד"לות היא, במידה רבה, אחת התגובות המשמעותיות לדיסוננס האמוני שחל בעקבות קריסת "חזון ארץ-ישראל השלמה" והפניית העורף של החברה הישראלית לערכים הציוניים. בפועל, החרדל"ות מאמצת את שני סוגי הפיתרונות שפורטו לעיל: שינוי המידע הסותר, הכחשה והדחקת המציאות הקשה באמצעות נסיגה לעקרונות הבסיס (זה, למעשה, טבעו של הפונדמנטליזם הדתי).

אכזבה ומיאוס מהחברה החילונית, ובעיקר מממשלות ישראל

דתיים-לאומיים וחילונים ניהלו כל השנים יחסי אהבה-איבה. כל עוד היו החילונים ציונים נלהבים המסורים לאתוס החלוציות וההקרבה למען העם והמדינה, היה קל לאהוב ואפילו להעריץ אותם. אך משהפכו נהנתנים וחומרניים, ורבים מהם גם נטו לצד השמאלי של המפה, בא הקץ לירח הדבש בין המחנות. תגובת-הנגד הייתה כינון התנועה החרד"לית, ששידרה מסר חד-משמעי: אנחנו מתנתקים ממי שסוגדים לעגל הזהב.

יתר על כן, החרד"לות הקצינה את הלך-הרוח שרווח בקרב הדתיים עוד מימי פינוי ימית וחצי האי סיני, בתחילת שנות ה-80', ולפיו הציבור הישראלי החילוני והמסורתי בוגד בהם ומפנה להם עורף. הלך-רוח זה התעצם בעקבות ההתנתקות מגוש קטיף ב-2005, שמתנגדיה הלוחמניים ביותר היו רבני החרד"לים. הם לא השתמשו בהגדרה המינורית "פינוי", אלא תיארו את המהלך במונחים אפוקליפטיים כגון "גירוש יהודים", "עקירה" ו"חורבן".

החרד"לות היא תנועה אנטי-ממסדית, ששוליה הקיצוניים מפנים עורף למכורתם הבוגדנית. מקצתם מסרבים היום להתגייס לצה"ל ולומר הָלֵל למדינה ביום העצמאות. הלל הוא חלק בתפילה היהודית הנקרא בימי חג ומועד, ומטרתו להודות לאל ולשבח אותו. ההלל מורכב מהמיזמורים קי"ג-קי"ח בספר תהילים. לפני ואחרי אמירת ההלל מברכים ברכה. יש חגים שבהם קוראים רק חלק מהמיזמורים הנ"ל, ויש חגים שבהם קוראים את המזמורים בשלמותם, עם ברכה בתחילתם ובסופם. מכאן גם מקור הביטוי "גומרים את ההלל".

אחרי מלחמת ששת הימים, שבה כבש צה"ל את שטחי יהודה, שומרון וחבל עזה, החליטה הרבנות הראשית לקבוע אמירת הלל בברכה ביום העצמאות. כבר באותה עת התעורר פולמוס נוקב בנושא - שמקורו בשאלה עד כמה יש לראות בקום המדינה מהלך אלוהי וניסי ולייחס לו משמעות "גאולית". בעקבות הפולמוס הזה אין דעה חד משמעית בנושא בקרב הציבור הדתי לאומי. יש בתי כנסת במגזר שמקפידים על הלל עם ברכה, יש שמקפידים על הלל ללא ברכה, ויש כאלה שאפילו אינם אומרים הלל. אולם, אך לאחר ביצוע תוכנית ההתנתקות מגוש קטיף וצפון השומרון והריסת הבתים ביישוב עמונה שב ופרץ הפולמוס במלוא עוזו וקולות המתנגדים נעשו רדיקלים מתמיד. לראשונה, נשמעו קולות רבים הקוראים לביטול התפילה החגיגית, כמו גם "התפילה לשלום המדינה", כמפורט להלן.

המחלוקת בסוגיית "התפילה לשלום המדינה"

תפילה לשלום המדינה היא תפילה הנאמרת בשבתות ובחגים בבתי-הכנסת בארץ ובתפוצות, שמתפלליהם נמנים עם החוגים הדתיים-לאומיים. בתפילה מובעת בקשה להשראת הברכה על מדינת ישראל, לקיבוץ גלויות לתוכה ולסיוע מן השמיים למנהיגי המדינה.

אין תמימות-דעים לגבי מחברי התפילה. לפי גירסה אחת, הנוסח נכתב על-ידי הסופר ש"י עגנון, ולפי גירסה אחרת, על-ידי הרבנים יצחק אייזיק הלוי הרצוג ובן-ציון עוזיאל, הרבנים הראשיים הראשונים של מדינת ישראל. החרדים נמנעים מלומר את התפילה, בין היתר משום שמדינת ישראל מכונה בה "ראשית צמיחת גאולתנו", דבר הסותר את השקפת-עולמם הדתית.

הבקיעים הראשונים נוצרו בשנות ה-90', בעיקר בשנתיים שבין החתימה על הסכם אוסלו לרצח יצחק רבין. המתח והעוינות בין הממשלה והמחנה הדתי-לאומי גאו, והתפילה לשלום המדינה נראתה לפתע לא-רלוונטית בעיני רבים. חלקם נמנעו מלומר אותה, אחרים ערכו בה שינויים ברוח הזמן (מאז אוסלו נוצרו יותר מ-60 נוסחים שונים לתפילה).

השבר הגיע לשיאו לאחר ביצוע תוכנית ההתנתקות מגוש קטיף. המחנה הדתי-לאומי, ובעיקר החרד"לי, ראה במהלך הדורסני של ההנהגה החילונית בבחינת תקיעת סכין בגב, והדבר האחרון שעלה בדעתו היה להתפלל לשלום המדינה ומנהיגיה. אחד הראשונים שנתן לכך את האות, היה הרב איסר קלונסקי, רבה של שכונת גבעת מרדכי בירושלים ומהבולטים שבתלמידי הרב צבי יהודה קוק. באוגוסט 2005, לאחר שבתו, חתנו וילדיהם פונו מביתם שבעצמונה, הורה הרב לצאן מרעיתו שלא לומר עוד את התפילה.

החרה-החזיק אחריו הרב ישעיהו רוטר, מנהל הפורומים של אתר רוטר נט הפופולארי, שפתח בקמפיין נגד התפילה לשלום המדינה, בנוסחה המקורי. רוטר, בוגר ישיבות חרדיות, קצין בצה"ל ורב קהילה של בני הכיפות הסרוגות, גמר אומר לשחוט במו ידיו את אחת 'הפרות הקדושות' של היהדות הדתית - היחס למדינת ישראל כאל דבר שבקדושה.

"מרגע שדבר מוגדר 'קדוש', ממילא כל מה שנובע ממנו אפוף מוטיב של קדושה, ולדברים קדושים מתייחסים באמונה תמימה ללא שאלות", כתב באתר. "לכן, למרות שהיו ראשי ממשלה בעלי עמדות הנוגדות לחלוטין את השקפת-עולמנו, עדיין בשיא התמימות והנאיביות המשכנו לעמוד על הבמה ולברך אותם, את שריהם ואת יועציהם. ... הכאב גדול יותר כשמתברר שדווקא החילונים צדקו. הם לא ראו במדינה שום דבר שבקדושה, לא התכנסו בבתי הכנסת לתפילה, לא קידשו שום דבר אזרחי במדינה".

רוטר קרא לאחיו הדתיים לאומיים להתפקח: "זו ההזדמנות להתנער ולהתחיל לחיות עם המדינה כאישה שבגדה, כמדינה שמטרתה לשרת את האזרח והוא משלם לה עבור השירותים. שום קדושה, שום תפילה, שום ברכה. נתחיל להיות 'חילוניים' ביחסנו למדינה".

מנגד, היו לא מעט רבנים בציונות הדתית, שחלקו על דעתו של הרב רוטר, וטענו, כי למרות השבר הנורא של ההתנתקות, קדושתה של מדינת ישראל לא נסדקה כהוא-זה. הרב חיים דרוקמן, ראש ישיבות בני עקיבא, הזכיר כי "מאז קום המדינה שמחנו עימה למרות פגמיה, ואין סיבה לשנות את העקרונות עכשיו". הרב מרדכי אלון, ראש ישיבת הכותל, טען כי חורבן גוש קטיף הוא חלק מתהליך הגאולה של עם ישראל. הרב שלמה אבינר, ראש ישיבת עטרת כהנים בירושלים, נתלה באילן גבוה (הרמב"ן) וקבע, כי לשילטון ישראלי על ארץ-ישראל יש קדושה, ועל אף שראש הממשלה (אריאל שרון) "משתמש במדינה לרעה ומטמא אותה, עצם המדינה היא טהורה".

ביטויים אלה ואחרים משקפים את הרצון של חלקים בציונות הדתית, בעיקר היותר מתונים, שלא לתת גט כריתות סופי למדינה. אבל טעה מי שחשב שנושא התפילה לשלום המדינה ירד בכך מעל סדר-היום הדתי-לאומי שלוש שנים לאחר ההתנתקות, בערב יום העצמאות תשס"ח (2008), שוב נשמעו קולות בעד ונגד משני צידי המחנה.

רבני עמותת צוהר החליטו לעשות מעשה לרגל חגיגות ה-60 למדינה, ולהשמיע את התפילה לשלום המדינה מעל בימות הבידור בחוצות הערים. שנה קודם לכן עשה זאת הרב רפי פוירשטיין, מראשי העמותה, כמבצע יחיד מעל בימת בידור אחת, וב-2008 יזם את הרחבת המפעל לבימות ב-12 יישובים ברחבי הארץ. "אנחנו רואים בכך הצהרת אמונים למדינה ואמירה שאנו הציונים הדתיים איננו נשארים רק בבתי-הכנסת עם תפילת ההלל, החומוס, הבורקס והדגל, אלא מחפשים לומר את שלנו".

מנגד, הרב שאר-ישוב כהן, רבה של חיפה, הציע לשנות במקצת את נוסח התפילה, ובמקום "ברך את מדינת ישראל, ראשית צמיחת גאולתנו", לומר: "ברך את מדינת ישראל שתהיה ראשית צמיחת גאולתנו". ההצעה מבטאת ספק באשר להבנה ששררה עד לפני שנים אחדות, כי מדינת ישראל היא השלב הראשון בתהליך הגאולה.

להלן נוסח התפילה המקורי:
אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם, צוּר יִשְׂרָאֵל וְגואֲלו, בָּרֵךְ אֶת מְדִינַת יִשְׂרָאֵל, רֵאשִׁית צְמִיחַת גְּאֻלָּתֵנוּ. הָגֵן עָלֶיהָ בְּאֶבְרַת חַסְדֶּךָ וּפְרשׁ עָלֶיהָ סֻכַּת שְׁלומֶךָ וּשְׁלַח אורְךָ וַאֲמִתְּךָ לְרָאשֶׁיהָ, שָׂרֶיהָ וְיועֲצֶיהָ, וְתַקְּנֵם בְּעֵצָה טובָה מִלְּפָנֶיךָ. חַזֵּק אֶת יְדֵי מְגִנֵּי אֶרֶץ קָדְשֵׁנוּ, וְהַנְחִילֵם אֱלהֵינוּ יְשׁוּעָה וַעֲטֶרֶת נִצָּחון תְּעַטְּרֵם, וְנָתַתָּ שָׁלום בָּאָרֶץ וְשִׂמְחַת עולָם לְיושְׁבֶיהָ. וְאֶת אַחֵינוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל, פְּקָד-נָא בְּכָל אַרְצות פְּזוּרֵיהֶם, וְתולִיכֵם מְהֵרָה קומְמִיּוּת לְצִיּון עִירֶךָ וְלִירוּשָׁלַיִם מִשְׁכַּן שְׁמֶךָ, כַּכָּתוּב בְּתורַת משֶׁה עַבְדֶּךְ: אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמַיִם, מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ: וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ, וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבתֶיךָ: וְיַחֵד לְבָבֵנוּ לְאַהֲבָה וּלְיִרְאָה אֶת שְׁמֶךָ, וְלִשְׁמר אֶת כָּל דִּבְרֵי תּורָתֶךָ, וּשְׁלַח לָנוּ מְהֵרָה בֶּן דָּוִד מְשִׁיחַ צִדְקֶךָ, לִפְדּות מְחַכֵּי קֵץ יְשׁוּעָתֶךָ. הופַע בַּהֲדַר גְּאון עֻזֶּךָ עַל כָּל יושְׁבֵי תֵּבֵל אַרְצֶךָ, וְיאמַר כּל אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּו: ה' אֱלהֵי יִשְׂרָאֵל מֶלֶךְ וּמַלְכוּתו בַּכּל מָשָׁלָה, אָמֵן סֶלָה.

לסיכום, ניתן לראות בפולמוס המתמשך בסוגיית התפילה לשלום המדינה, מעין נייר לקמוס של המאבק האידיאולוגי הפנימי המחריף במגזר והוכחה נוספת (אם מישהו היה זקוק לכך) למשבר הזהות הפוקד את המחנה הדתי-לאומי.

מסלול התנגשות עם הממשלה והצבא

בשנת 1984 עלתה לכותרות "המחתרת היהודית", התארגנות של מתנחלים דתיים, שתיכננו וביצעו במשך ארבע שנים סידרת פעולות טרור נגד אישים ויעדים פלסטיניים ביהודה ושומרון. חבריה נעצרו, נשפטו ונידונו לתקופות מאסר ממושכות. צודק אנשיל פפר בהערכתו, כי החלטת חברי "המחתרת היהודית" לפעול בניגוד לחוקי המדינה, ועל בסיס אידיאולוגיה שניתן להגדירה כחרד"לית, הקדימה בשני עשורים את מגמת ההתרסה החרד"לית העכשווית נגד המדינה שזנחה, לדעתם, את הערכים הלאומיים והיהודיים ואף פעלה כנגדם.

ההתנתקות הזניקה את התחושות הללו לשיא, כפי שכותב פפר: "עוצמת הרגשות הגיעה לנקודת רתיחה אצל המתנחלים החרד"לים, כשאריאל שרון הודיע על תוכניתו לפנות את היישובים היהודים שבחבל עזה ובצפון השומרון. העובדה שדווקא שרון, מי שמילא תפקיד מכריע בהקמת ההתנחלויות, היה זה שגם העלה עליהן את הכורת, רק חיזקה את קביעתם בדבר ריקנותה של הציונות החילונית. עד אז חיה הקהילה החרד"לית את חייה בנפרד מההוויה הישראלית הכללית. ההתנתקות העלתה אותה על מסלול התנגשות עם הממשלה, עם צה"ל ועם הזרם המרכזי בחברה. במאבק נגד הנסיגה השתתפו גם דתיים מזרמים אחרים וקומץ ימנים חילונים, אבל יותר מכל היא הייתה אירוע מכונן עבור הקהילה החרד"לית".

אומנם, רוב הרבנים החרד"לים פעלו להקטנת גובה הלהבות, ומנעו בסופו של דבר אלימות ושפיכות דמים. ברם, הפצע המדמם והצלקות לא הגלידו עד היום.

קריאות לסירוב פקודה

הרבנים אומנם התנגדו לאלימות כלפי חיילי צה"ל, אך חלקם קראו לחיילים הדתיים, במיוחד בוגרי הישיבות, לסרב פקודה אם יידרשו לפנות את אחיהם מבתיהם. אחרים לא אמרו זאת במפורש, אך גם לא גינו. העידוד חסר התקדים לסרבנות, המחיש את עומק הקרע בציונות הדתית ואת התנתקותו הרוחנית-תרבותית המואצת של הפלג החרד"לי מהמדינה החילונית.

הקריאה לסירוב פקודה כהתרסה כלפי הממסד הבוגדני, עשתה לה נפשות גם בקרב המתנחלות הצעירות. עשרות רבות של נערות דתיות, קטינות מבחינת החוק, נעצרו במהלך 2005, לפני ההתנתקות, במהלכה ואחריה, חלקן שעה שניסו להקים מחדש מאחז ליד חברון, רובן כשניסו להתנגד בכוח לפינוי מביתן. בפרשת המאחז בחברון, הן סירבו לחתום על התחייבות שיתרחקו מהאזור, והושארו במעצר לזמן בלתי-מוגבל. בתקופת ההתנתקות נעצרו עשרות מהן במתקני כליאה מיוחדים, ולא שוחררו רק בגלל שסירבו להזדהות בפני חוקריהן.

פרשה דומה נוספת התרחשה בסוף דצמבר 2007: שבע נערות קטינות נעצרו בעת פינוי מאחז סמוך לבית אל, בטענה שהפריעו לכוחות הביטחון בביצוע המשימה. הן סירבו להזדהות בפני חוקרי המשטרה, למסור פרטים על גילן, או להכיר בסמכות בית-המשפט לדון אותן (לרוב, בגיבוי מלא של הוריהן). בתגובה, החליט השופט שבפניו הובאו, להאריך את מעצרן עד שיתרצו.

היה זה מעין הד עמום לפרשת מרגלית הר-שפי, צעירה דתייה תושבת בית אל, שנמנתה עם מכריו של יגאל עמיר לפני רצח רבין, בנובמבר 1995. הר-שפי הורשעה לאחר הרצח בסעיף אי-מניעת פשע, על כך שידעה אודות כוונותיו של הרוצח ולא דיווחה עליהן למשטרה. היא נידונה לתשעה חודשי מאסר. לפי טענת חוקריה, הר-שפי התגלתה כסרבנית סידרתית: היא סירבה לעמוד דום בצפירה לזכר רבין, סירבה להוסיף את הביטוי ז"ל לשמו ונמנעה מלהביע מפורשות חרטה על מעשיה.

קרב ההישרדות של המפד"ל

השסע במחנה הציונות הדתית נתגלה במלוא עוצמתו בבחירות 2006, כשסקרים מוקדמים התריעו על כך שהמפד"ל עלולה להימחק מהמפה הפוליטית. התוצאה הייתה הקמת רשימה משותפת של המפד"ל והאיחוד הלאומי. ראשי המפלגה הבינו שהסיכוי היחיד שלהם לשרוד, זה להתיישר עם הקו ימינה. גם כך זכתה הרשימה המשותפת בתשעה מנדטים בלבד. רבים מהמחנה הדתי-לאומי, הן ימניים והן ליברלים, לא טרחו להצביע או שהצביעו למפלגות לא-דתיות, בין השאר לישראל ביתנו (בראשותו של אביגדור ליברמן) או לקדימה (בראשותו של אהוד אולמרט).

לקראת הבחירות לכנסת השמונה עשרה (2009) התאחדו מולדת ותקומה עם המפד"ל לקראת יצירת מפלגה חדשה - הבית היהודי, שאמורה הייתה להחליף מפלגות אלו, אך ערב חתימת הרשימות פרשו חברי הכנסת של "האיחוד הלאומי" ממפלגת "הבית היהודי". מפלגת אח"י הצטרפה לליכוד, תקומה ומולדת נשארו בשם "האיחוד הלאומי - מולדת", ואליהן הצטרפו מפלגת התקווה שבראשה אריה אלדד שהתמודד קודם לכן מטעם מולדת, ומפלגת ארץ ישראל שלנו, ממשיכתה של חזית יהודית לאומית. בראש הרשימה הוצב יעקב כץ (כצל'ה), מהאישים המזוהים ביותר עם ההתיישבות בשטחים. הרשימה זכתה בארבעה מנדטים בבחירות, המשקפים פחות או יותר את משקלה הפוליטי במחנה הדתי-לאומי.

לאחר פרישת האגף הימני הקיצוני, נותרה מפלגת "הבית הלאומי" בהרכב מצומצם אך מתון יותר. בראש הרשימה, שקיבלה את השם 'הבית היהודי - מפדל החדשה', נבחר (באמצעות אתר אינטרנט!) לעמוד פרופסור מהטכניון בשם דניאל הרשקוביץ – בחירה ששיקפה את הקו הפלורליסטי האינטגרטיבי של המפלגה החדשה.למקום השני והשלישי נבחרו חברי הכנסת זבולון אורלב (מפד"ל) אורי אריאל (תקומה), שגם הם נחשבים למתונים במחנה הדתי. המפלגה זכתה בבחירות ב-3 מנדטים שאינם משקפים להערכתנו את משקלה החברתי בציבור הדתי-לאומי, שכן רבים מהמתונים מצביעים למפלגות לא דתיות.

הנה כי כן, לראשונה בתולדות המחנה הדתי לאומי, קיבל הפיצול האידיאולוגי גם גושפנקה פוליטית.

צמיחה דמוגרפית והתפתחות כללית של ההשכלה הגבוהה

במגזר החילוני מתרחשת, החל משנות ה-80', מהפכת ההשכלה הגבוהה. יותר בוגרים של בתי-ספר תיכוניים עומדים בהצלחה בבחינות הבגרות, ונרשמים ללימודים גבוהים אחרי השירות הצבאי. בכל הארץ נפתחות מכללות אקדמיות וחצי אקדמיות, בתי-ספר למקצועות הפירסום, הקולנוע, האופנה, התקשורת ועוד, חוגים, קורסי השתלמות, סדנאות ועוד.

תהליך דומה התרחש במקביל גם בעולם ההשכלה הדתי. עד תחילת שנות ה-80' היו רק כעשר ישיבות הסדר (ישיבה המשלבת לימודים תורניים גבוהים ושירות צבאי מקוצר במסגרת דתית) ועוד קומץ ישיבות גבוהות (מוסד שבו לומדים רק לימודים תורניים). במרוצת העשורים הבאים גדל מספר ישיבות ההסדר והישיבות הגבוהות הציוניות פי ארבעה (נכון ל-2008, קיימות כ-40 ישיבות הסדר ברחבי הארץ), והמספר הכולל של בוגרי תיכון דתיים שהמשיכו ללימודים תורניים גבוהים, גדל פי שניים.

בה בעת התמנו מספר קטן של בוגרי ישיבות הסדר, בעיקר בוגרי ה'כולל' בשכונת פסגות בישוב-התנחלות פסגות שבהרי בנימין, ליד רמאללה ('כולל' הינו מוסד לימודים ישיבתי לאברכים הממשיכים ללמוד אחרי נישואיהם) לתפקידי דיינות, ובכך סללו נתיב חדש למצוינות תורנית.

סיבות כלכליות

הדתיים נוכחו לדעת שעיסוק בדת כמקצוע, עשוי להוות מקור הכנסה מתגמל ונוח למדי. באותן שנים הם היו עדיין מחוברים בטבורם לשילטון (דרך מפלגות הימין ועוד), וניצול הדת לצורך פרנסה היה, איפוא, מהלך מתבקש. הכוונה בעיקר לשנים שבהן מפלגות הימין היו בשילטון והמפד"ל בקואליציה. סביר להניח שבאותה תקופה היה קל יותר לחובשי כיפה להתברג בשירות הציבורי, או בגופים כלכליים הקשורים למימסד. כמו בעולם האקדמי, גם כאן ננקטו צעדים להרחבת אפשרויות הלימוד, ובהתאם, להגדלת מספר הבוגרים.

"השינוי היה לא רק במספר הישיבות והתלמידים; משך השהייה של התלמידים בישיבה גם הוא התארך", כותב פפר. "אם לפני עשרים שנה, כמעט כל מסיימי שנה חמישית בישיבת הסדר יצאו לשוק העבודה או לאקדמיה, כיום (2007) עשרות אחוזים, לעיתים רוב בני השנתון, נשארים לשנת לימודים שישית ושביעית, וחלקם אף מעבר לזה. לא רק שיש עידוד להישארות מצד הרבנים, גם התשתית הלימודית הורחבה מאוד ונפתח מסלול ללימודים תורניים מתקדמים הכולל, בין השאר, לימודי הסמכה לרבנות. במרבית הישיבות פותחה גם התשתית הפיזית ונבנו דירות לאברכים (תלמידים נשואים) עם ילדים, וכן מוענקות מלגות ומסופקות עבודות חלקיות המסייעות להם להתפרנס. מעל הכל, האווירה הלימודית אינה בנויה עוד סביב תוכנית של חמש שנים. התחושה היא שלימוד תורה לשמה עשוי להימשך שנים ארוכות, אפילו כל החיים".

הישיבות התורניות מספקות מלגות לאברכים, ובהרבה מקרים מסדירות להם ולמשפחתם מגורים בקרבת מקום, בבנייני דירות מיוחדים שהוקמו לצורך זה. החיים סביב הישיבה מזכירים קיבוץ או יישוב קהילתי, ובסך-הכל די נוחים למשפחות הצעירות.

תגובת-נגד למגמות עולמיות

לפי הספרות הפסיכולוגית, כאשר חברה מותקפת מבחוץ וחשה מאוימת, אחת התגובות הצפויות היא הסתגרות וחזרה לשורשים. זו מהותו של הפוּנְדָמֶנְטָלִיזְם, תגובה דתית למודרניות, לחילון ולזילזול בערכי הדת. הפונדמנטליסטים קוראים לחזרה אל מקורות הדת 'האמיתיים' ולהחלת חוקי הדת על החברה, תוך שימוש באמצעים מודרניים (דוגמת האינטרנט) או אלימים (דוגמת פעולות טרור). מקור השם הוא במילה הלאטינית פוּנְדוּ (לייסד), ממנה נגזר שם העצם פוּנְדוּם (יסודות). כלומר, על המאמין לדבוק ביסודות הראשוניים של הדת כפשוטם. המונח נטבע בתחילת המאה הקודמת, להגדרת זרם דתי נוצרי פרוטסטנטי בארצות-הברית, שהטיף לחזור ליסודות האמונה ולקבל את כתבי הקודש הנוצריים (התנ"ך והברית החדשה) כפשוטם.

החרד"לות היא למעשה פונדמנטליזציה של הדתיים הלאומיים, תגובת-נגד לחילחול הגובר של השפעות זרות (טלוויזיה, תרבות צריכה, מתירנות וכדומה) אל עורקי החברה הישראלית, והמגזר הדתי בכללה. ואכן, החרד"לים יצאו חוצץ נגד מגמות החילון, תוך שהם חוסמים את מוסדותיהם מפני השפעות זרות ומחזקים את עיקרון ה"לימוד לשמה" (לימוד תורה נטו, בלי עבודות, מבחנים או מסיחי-דעת למיניהם, לימוד שלא לשם קבלת שכר או טובת הנאה). החרד"לים הוכיחו שהם לא רק נאה דורשים, אלא גם נאה מקיימים: בשנת 1997, כשהנהלת ישיבת מרכז הרב בירושלים החליטה לפתוח בין כתליה מכון להוראה, שבו יילמדו גם מקצועות חול, קמה קבוצה של רבנים ותלמידים בהנהגת הרב ישראל צבי טאו, פרשה והקימה את ישיבת הר המור.

בכלל, ההתקרבות לעולם החילוני דרך השירות הצבאי, הלימודים באוניברסיטה והעיסוקים המקצועיים, הולידה דילמות הלכתיות לא פשוטות. לדוגמה: האם חייל דתי רשאי לפָנות מתנחלים, או האם מותר להגמיש הלכות דתיות, כדי להגדיל את סיכויי ההתעברות של נשים המתקשות להרות. הדילמות הללו התחדדו מאוד בשל תהליך הדמוקרטיזציה והפלורליזציה שהתרחש בחברה הכללית. גם החילונים נעשו פלורליסטיים יותר וקשובים לערכים של חירות אישית, זכויות אזרח וכדומה. הדת, שהיא שמרנית ופחות פשרנית מטבעה, נראתה לפתע בעייתית.

התהליך המשמעותי ביותר היה הפמיניזציה (חדירה של נשים למעוזים גבריים מובהקים, ואיום על ההגמוניה שלהם). דתות, ובכלל זה הדת היהודית, הן שוביניסטיות במהותן. לכן, המתקפה הפמיניסטית, חלקה גלויה וחלקה סמויה, על מוסכמות מושרשות יצרה רתיעה ואף חרדה. התגובה הייתה דו-קוטבית: הגמשת כמה מהמוסכמות הדתיות תוך התקרבות לנוהגים המקובלים בקרב הרפורמים והקונסרבטיבים, מחד; אימוץ קו הגנה נוקשה ותקיף יותר (קרי, חרד"לות), מאידך.

הבדלנות הפונדמנטליסטית של החרד"לים מתבטאת גם באופי המגורים. הם מעדיפים להתגורר במובלעות חרד"ליות ביישובים (בעיקר בהתנחלויות), בשכונות (בעיקר בירושלים) ובמיזמי בנייה ייחודיים להם (תופעה מתפשטת בערים הגדולות). עם הזמן, נוצרו גרעינים דתיים גם בעיירות פיתוח ובשכונות מצוקה, מתוך רצון לחזק את האוכלוסייה המקומית. אם בעבר, מרבית בוגרי מערכת החינוך הדתי התערו בחברה החילונית, היום הם נשארים במסגרת מגורים וחיים דתית, בדומה לדפוס החרדי.

רוב החרד"לניקים מתגוררים בשכונות עירוניות, אבל יש בקרבם גרעין הדוגל בחזרה אל הטבע (גם זה מאפיין פונדמנטליסטי), בדומה לדפוס ההתיישבות הקדומה בארץ-ישראל, כפי שמתאר זאת פפר: "אורח-חיים זה מתנהל בעיקר בחלק מהמאחזים הבלתי-מורשים ביהודה ושומרון, ומשלב בתוכו אלמנטים של ניתוק מהממסד והחברה הכללית, הקפדה על עבודה עברית וחקלאות אורגנית. יושבי המאחזים בונים את בתיהם במו ידיהם, לעיתים בשיטות עתיקות ומחומרים מקומיים, ואפילו אוגרים את מי השתייה שלהם בבורות ובכדי אבן. חלקם רועי צאן ומגדלי סוסים וחיות-משק אחרות".

החרד"לניקים נוטים יותר ויותר להתנתק מהסביבה החילונית ולהסתגר בתוך עצמם, כמגננה מפני פיתויי והבלי העולם הזה. הנתק הוא גם ברמה התקשורתית. משפחות רבות בפלג זה נוטות שלא להכניס טלוויזיה הביתה, בין השאר משום שערוצי הטלוויזיה נתפשים כשטופי זימה ופריצות. לכל היותר יחזיקו מכשיר טלוויזיה לצפייה בקלטות וידאו 'נקיות', שאין בהן חשש להשחתת המידות. כתחליף, הם מעצבים במות שיח סגורות משלהם, כדוגמת תחנת הרדיו ערוץ 7, עיתונות קהילתית ועלוני בתי-כנסת.

מרד הצעירים

כל דור מחפש להצטיין בתחום כזה או אחר, שקודמו כלל לא עסק בו, או עסק אבל לא הגיע להישגים מרשימים. אומנם, מבחינת הפרופיל הגילי, ראשי רבני החרד"לים משתייכים לדור השני של הציונות הדתית (בני המייסדים), אבל רוב הנוהים אחריהם הם צעירים, בני הדור השלישי של הציונות הדתית (הדבר מזכיר במעט את יצחק שדה, "הזקן", שהקים את הפלמ"ח ביחד עם צעירים בגיל בניו). צעירי הציונות הדתית, חדורי הלהט הדתי, חשים שבתחום זה הם יכולים להתעלות על הוריהם. הם כמו מצהירים: אתם הצטיינתם כחלוצים מודרניים, הייתם פורצי-דרך בהתיישבות בחבלי ארץ-ישראל, אבל חלשים באמונה הדתית. אנחנו נעלה עליכם בתחום זה.

ניו-אייג' וניאו חסידות

פפר כותב על החרד"לות: "יש בה שניוּת מרתקת. מצד אחד, היא שואפת להשתחרר מהשפעות וממוסכמות של התרבות החילונית הישראלית ושל התרבות העולמית, ומצד שני, היא חיקוי וניסיון ליצור חלופות כמעט לכל מה שקיים בחוץ. הרצון להינתק מתרבות המערב ולחזור לשורשים רוחניים קדומים, הוליד למעשה גירסה יהודית-דתית של תנועת הניו-אייג'".

New Age, או "העידן החדש", הוא מושג המתאר מיכלול תורות ואמונות מהמאה העשרים ועד ימינו. המושג הופיע לראשונה בשנות ה-80' בתקשורת האמריקאית, לצורך איפיון קבוצות רוחניות העוסקות במדיטציה, תיקשור, קריסטלים, רפואה הוליסטית ותחומים פסאודו-מדעיים נוספים, לצד תיאוסופיה ואמונות מטאפיזיות. בהכללה ניתן לומר ש"העידן החדש" הוא מעין דת בהתהוות, המשלבת קטעים נבחרים משלוש הדתות הגדולות, דתות פגאניות, מסורות מיסטיות, מקורות פילוסופיים ואחרים.

ואכן, התרבות החרד"לית (ובעיקר הזרם החסידי שלה – החסד"לים) משיקה במידה רבה לזרמים אידיאולוגיים ולסיגנונות חיים (צמחונות, טבעונות, אקולוגיה וכדומה), שנוצרו כחלופה לתרבות הצריכה הדקדנטית והנרקיסיסטית. אלה זרמים אליטיסטיים במהותם, שלרוב אינם מיועדים או מוכוונים להמונים. לרוב, הדגש הוא על רוחניות נטו, ללא שיקולים חומרניים או מסחריים. לכן, אין פלא שגם חילונים נמשכים לאלמנטים חרד"ליים מסוימים. יש השפעות הדדיות ונקודות מימשק רבות בין קהילות רוחניות וטבעוניות, שאינן דתיות, לבין קהילות חרד"ליות, כגון: לבוש, מוסיקה (לרוב, אתנית), מזון (טבעי, אורגני, כשרות מיוחדת) מיסטיקה יהודית (קבלה, חסידות וכדומה) ועוד.

בתחום היצירה האמנותית, רוח החרד"ליות הניו-אייג'ית מרחפת מעל יצירות ספרותיות, כמו אלו של הרב חיים סָבָּתוֹ, ממייסדי ישיבת ההסדר "ברכת משה" במעלה אדומים, שספריו הפכו רבי-מכר בציבור הדתי, ולא פחות מכך, בציבור הכללי. ספרו "תיאום כוונות" (תיאור החוויות הטראומטיות שחווה במלחמת יום הכיפורים) זיכה אותו ב"פרס ספיר" היוקרתי לשנת 2000.

החרד"לות מטביעה חותם גם בתחום התיאטרון והמשחק, בעיקר ברמה החובבנית קהילתית. אך הביטוי המובהק ביותר הוא בתחום הלבוש, אף הוא סוג של יצירה. שתי דוגמאות: שילוב בין לבוש הודי ולבוש חסידי וגידול זקן פרא. זה גם אחד ההסברים לרומן שמנהלים החרד"לניקים עם החסידות - זרם ביהדות המעדיף את הרגש ("עבודה שבלב") על-פני האינטלקט (לימוד תורה ופילפול). לכן, הריקודים שלהם ספונטאניים ואישיים, ושירי הדת מבוצעים בדבקות, בריכוז רב ובעיניים עצומות. לא במקרה, יש טישטוש גבולות מסוים בינם לבין חסידי ברסלב (בעיקר החוזרים בתשובה).

ביטוי מובהק נוסף הוא בתחום המוסיקה. מוסיקה יהודית עכשווית, שצליליה הראשונים התנגנו בפסטיבלי מוסיקה מזדמנים במגזר הדתי-לאומי, החלה לצבור תאוצה מאמצע העשור הקודם, והפכה תופעה תרבותית חוצה מגזרים וטעמים. קודם לתור הזהב של המוסיקה הזאת, צעירי המגזר הדתי-לאומי (בעיקר חובשי הכיפות הסרוגות) ניזונו מתפריט מגוון של מוסיקה ישראלית נטו ומוסיקה חסידית קלאסית (אברהם פריד, מרדכי בן-דוד, פרחי מיאמי ועוד).

להיטיו של שלמה ארצי הצעיר התנגנו בישיבות ההסדר ובאולפנות לבנות; שירי להקות דוגמת כוורת, משינה ואחרות בקעו מחדריהם של צעירי המגזר. מבחינה זו, הם לא היו שונים במאומה מאחיהם החילונים. הם הלכו להופעות, רכשו כל תקליט או קלטת (קָאסֶטָה בלשון העם, אמצעי השמע הפופולארי לפני עידן הדיסקים) של כוכב-הזמר האהוב עליהם ולא היו חפים מגילויי הערצה אופייניים לבני עשרה.

במהלך השנים התחזקה בחברה הדתית-לאומית ההכרה, שהגיע הזמן להעמיד חלופה תרבותית משלה, כמענה ראוי לתעשיית הלהיטים החילונית. רוח גבית למגמה זו נתנו לחני-הנשמה החסידיים והמקפיצים של הרב שלמה קרליבך ("הרבי המרקד"), שכבשו בסערה את בתי-הכנסת, הישיבות ושולחן השבת, וכן חזרתם בתשובה של אמנים שלא נטשו את המוסיקה, אלא 'גיירו' אותה.

העיתונאי הדתי ג'קי לוי סבור, כי הרב קרליבך הוא בעצם האב המייסד של המוסיקה היהודית העכשווית. לדבריו, כשמחברים את זה להופעה החיצונית, לתספורות, מקבלים גירסה יהודית של הסיקסטיז (גל 'ילדי הפרחים' של שנות ה-60' באמריקה), יהדות המתבססת יותר על חוויה רוחנית ופחות על הלכה, למדנות ופוליטיקה. האגף האלטרנטיבי במוסיקה היהודית, לקח את מורשת קרליבך הרחק אל גבעות יהודה ושומרון, שם היא עולה כפורחת לצד הגותו של ר' נחמן מברסלב.

אצל מתנחלי המאחזים והחבקו"קים (ראשי תיבות: חב"ד ברסלב-קוק) בהתנחלויות הוותיקות, מורשת קרליבך ושנות ה-60' תואמת את רוח המרדנות המנשבת בעורפם של צעירי המגזר ונערי הגבעות. להוציא אהבה חופשית ופציפיזם, יש לא מעט קווי דימיון בין ילדי המאחזים (נוער הגבעות) ל"ילדי הפרחים", שהם דור הבייבי-בום: סולדים מהממסד, מהחומרנות ומהבורגנות של הוריהם, מתרחקים מלמדנות, נוהים אחר טבע, רוחניות וחופש.

חשוב לציין, שיש המייחסים לרב קרליבך השפעה הגדולה מזו המוסיקלית. לטענתם, "הרב המרקד" הותיר מורשת עשירה בהרבה מפיזמוניו, בין השאר ספרים שנכתבו בהשראת המסרים שלו. למעשה, התפתח כאן ובחו"ל, בהשראתו, סיגנון חיים יהודי מסורתי, שכונה לימים בספרות המקצועית חסד"לות (חסידות-דתית-לאומית) ובלשון עממית ונפוצה יותר חבקו"ק.

ניתן לומר, כי הרב שלמה קרליבך (1994-1925), בן של רב ובעצמו מוסמך לרבנות, מלחין, זמר וחזן מחונן, היה במידה מסוימת "הרב הניו-אייג'י הראשון". שנות נ