דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
הוסף דירוג לספר 15 מדרגים

פרק 6: שיער וכיסוי ראש של נשים בחברה הדתית-לאומית

צעירה חובשת מטפחת
צעירה חובשת מטפחת
סימה זלצברג
צעירה חובשת מטפחת
צעירה חובשת מטפחת
סימה זלצברג
צעירה חובשת מטפחת
צעירה חובשת מטפחת
סימה זלצברג
צעירה חובשת מטפחת
צעירה חובשת מטפחת
סימה זלצברג
אשה המכסה ראשה בבית כנסת
אשה המכסה ראשה בבית כנסת
סימה זלצברג
סימה זלצברג, עוז אלמוג


נוצר ב-6/25/2008

עיצוב שיער הראש

רקע

בדתות רבות בעולם, שיער ראשה של אישה מסמל מיניות, ארוטיות ויצריות. השיער, מפאת היותו גלוי לעין ונוח לתימרון, כחומר ביד היוצרת, גם מהווה מדיום סמלי לביטוי זהות אישית וקבוצתית. מסיבות אלה, תסרוקתה ותספורתה של האישה נושאות משמעות חברתית כבדת-משקל.

גלריית התספורות והתסרוקות של נשות המחנה הדתי-לאומי, כוללת קשת רחבה של סיגנונות ועיצובים. בדומה לאחיותיה החילוניות, הבחירה של האישה הדתית בעיצוב שיער כזה או אחר, מושפעת מהצעקה האחרונה באופנה (בעיקר זו הרווחת במקומותיה), סוג השיער, מאישיותה ומן המסר שהיא חפצה להעביר לסביבתה.

ילדות, נערות ומתבגרות

תסרוקתן של ילדות בגיל הגן ובשנים הראשונות של בית-הספר היסודי, מוכתבת במידת-מה על-ידי אימותיהן, אך במידה לא-מבוטלת גם מטעמן שלהן, שבמקרים רבים, מתגבש כבר בגיל צעיר. לא בדקנו זאת בכלים סטטיסטיים, אך מהתבוננות נראה כי הרוב הגדול של הילדות והנערות במגזר הדתי-לאומי מעדיפות שיער ארוך וגולש, לפחות עד הכתפיים. בדומה לאחיותיהן החילוניות, גם הן מחבבות אביזרי שיער, כגון קשתות, סרטים, גומיות, קוקיות וכיוצא באלה.  

רובן אוספות את שיערן בסיגנונות שונים (זנב סוס, קוקיות, צמות וכדומה), יותר מטעמי היגיינה ונוחות (בעיקר לאמהות, שעול הסירוק מוטל עליהן) ופחות מטעמים אופנתיים. פעמים רבות הן מעדיפות תספורת פוני, המתקשרת עם מראה ילדותי, תום ותמימות. להיבטים אלה משמעות רבה במיוחד בחברה דתית, המקיימת פיקוח הדוק על גילויי מיניות. תום ותמימות בקרב בני הדור הצעיר נתפשים, איפוא, כערכים חשובים ומרכזיים.

בשנות חטיבת הביניים והתיכון, תסרוקתן של הבנות כפופה, בין היתר, גם לתכתיבי המוסד בו הן לומדות. בתי-הספר דתיים רבים ניסחו "קיצור שולחן ערוך" משלהם, הכולל הוראות צניעות ובהן תסרוקתן של הבנות. בתקנון של תיכון עירוני דתי מעורב צייטלין בתל-אביב, המוגדר כ"אמנה בית-ספרית", כלולה ההנחיה הבאה: "חובתה של התלמידה להקפיד על תספורת הולמת, אסורה קרחת, וכן אסור לצבוע את השיער או לעשות גוונים בשיער".

לפיכך, מרבית הבנות בגילאים אלה מגדלות שיער ארוך, המכסה את הצוואר ואף למטה ממנו, ובכך מפגינות מראה נשי מובהק. ניתן למצוא בקרבן מגוון של תסרוקות: איסוף השיער והידוקו בסיכה על הראש ("קוקס"), איסוף חלקי של השיער, קוקו, צמה, או שיער פזור.

הרוב הגדול לא תלכנה בשיער פרוע, הנתפס כבלתי-צנוע. שכן, הוא מתקשר עם ארוטיקה שלוחת רסן. יש המפרשים את "ופרע את ראש האשה" (במדבר ה, י"ח) כפשוטו, היינו, עושה את שיערה פרוע, ומכך למדים כי בנות צנועות אינן הולכות בשיער פרוע, אלא מסורק או קלוע. למען הדיוק, פריעת הראש במובנה המקראי היא הסרת הכיסוי מעל ראשה של האישה.

חלקן משתמשות במוס, קרם או פֵן לעיצוב השיער, החלקתו או קירזולו, אחרות משאירות אותו בצורתו הטבעית. רק מיעוט מקרב הבנות הדתיות-לאומיות מסתפרות קצוץ, דבר המשווה להן מראה נערי. תספורת קצוצה כן, קרחת לא.
נדיר למצוא בת שומרת מצוות שגילחה את שיער ראשה. אפשר שהדבר נובע מאיסורים הלכתיים שונים, הרואים בכך סטייה מדרך הנשים.

בטור יורה דעה, סימן קפ"ב, נאמר: "לא תגלח אישה כאיש" (יורה דעה הינו אחד מארבעה טורים, קובץ פסקי הלכה שיטתי, המסכם את כל ההלכה הנוהגת לאחר החורבן. כתב אותו רבי יעקב בן אשר [1270-1343] המכונה גם בעל הטורים. שימש בסיס לכתיבת ה"שולחן ערוך"). בדומה, כתב הרמב"ם: "לא תעדה אישה עדי האיש, כגון שתשים בראשה מצנפת או כובע או שתלבש שיריון וכיוצא באלו, או שתגלח שיער ראשה כאיש..." (פרק יב: יא).

בשונה מבנות חילוניות, מתבגרות מהציבור הדתי-לאומי כמעט שאינן צובעות את שיערן. ההימנעות נגזרת ממספר גורמים: 
• שיער צבוע (בעיקר בגוונים מושכי-עין כמו בלונד) נתפש כהפגנת ארוטיות ובשלות מינית. 
• צביעת שיער מתפרשת כשימת דגש יתר על חיצוניות וחומרנות, על חשבון הדגשת הפנימיות, הרוחניות והמוסריות של הבת. 
• בת שצובעת את שיערה כמו רוצה לומר, שאין היא מסתפקת ביופייה הטבעי, במראה שנתן לה האל. 
• רצון שלא להזדהות עם האופנה החילונית ואימוץ קוד היופי 'המודרני'.

חיילות ובנות השירות הלאומי

תסרוקתן של בנות דתיות המשרתות בצבא, מוכתבת בחלקה על-ידי התקנון הצה"לי, המגביל שיער גולש ופזור. לרובן שיער לפחות עד הצוואר, ואלו ששיערן ארוך יותר אוספות אותו במגוון אופנים (קוקו, צמה, 'קוקס' וכדומה).

בנות דתיות בשירות לאומי מסדרות את שיערן, בדומה למקובל בקרב החיילות הדתיות. אלו וגם אלו, מאמצות את המראה הזרוק, המרושל לעיתים (בשיער בפרט ובלבוש בכלל), המשדר לכאורה אדישות להופעה החיצונית. יש בכך משום הצהרת כוונות לסביבה: זה המראה הטבעי שלי. קבלו אותי כמו שאני.

תסרוקת פרועה מדי אינה מקובלת, משום שהיא מעידה על החצנה ובוטות, ובעקיפין, גם על הזדהות עם האופנה ותפישת-העולם החילוניות.

צעירות לאחר השירות הצבאי או הלאומי

רובן הגדול של בוגרות השירות הצבאי או הלאומי, נרשמות ללימודים במוסד אקדמי או במדרשות למיניהן. חלקן ממשיכות לאמץ את המראה הטבעי, ומניחות לשיערן לגלוש עד הצוואר לפחות. שיער ארוך במיוחד נאסף בדרך כלל בסיגנון זנב סוס (קוקו), אך ניתן למצוא שלל תסרוקות המסתייעות באביזרי שיער כמו קשתות, סיכות, בנדנות ועוד.

אחרות, בעיקר בנות ממרכז הארץ וכן סטודנטיות באוניברסיטת בר-אילן (חלקן טרודות לא רק בהוצאת תואר, אלא גם במציאת בעל) משקיעות זמן, מחשבה ומשאבים בהופעתן החיצונית, ובכלל זה שיער מעוצב, צביעה בגוונים וכדומה. גם בקרב קבוצה זו ניתן למצוא מגוון תסרוקות לפי צו האופנה האחרון בחברה הכללית, כמו קָארֶה, מדורג, מסולסל וכדומה. חלקן פוקדות בקביעות סלונים של מעצבי שיער ידועים.

הופעתן החיצונית של בנות המוגדרות כ"אברכיות" (הנשואות לאברכים) או כ"אברכיות לעתיד" (המתעתדות להנשא לאברכים או שבעליהן עומדים ללמוד ב"כולל") ודור שני למשפחות חוג "מרכז הרב", מאופיינת בצניעות, גם במובן של פשטות. בהתאם לכך, גם שיערן עשוי בפשטות וכמעט תמיד אסוף.

עם השנים, לאחר סיום הלימודים האקדמיים והכניסה לשוק העבודה, גם 'הזרוקות' בחבורה נעות לעבר המראה המטופח, המתבטא, בין היתר, בשיער מעוצב ולעיתים בתספורת קצרה. מבחינתן, אופנת "הקוקו והסרפן" כבר לא רלוונטית. נדיר למצוא בקבוצה זו בנות מהזרם האדוק יותר בציונות הדתית, קרי, ממשפחות "מרכז" ו"אברכיות" של ישיבות הקו ושלוחותיהן. שכן, בגיל זה רובן ככולן כבר נשואות ומכוסות ראש (ישיבות הקו הוא כינוי לקבוצת ישיבות גבוהות וישיבות הסדר, אשר הולכות בדרכו של הרב צבי ישראל טאו, נשיא ישיבת הר המור בירושלים. מוסדות אלה שותפים לאותו קו רעיוני, ומכאן מקור הכינוי. הקו דוגל בתפישה ממלכתית, המייחסת למדינת ישראל ערך קדושתי עליון, אשר איננו תלוי במעשי שליטיה בפועל. אנשי הזרם מדגישים את חשיבותו של עם ישראל ומקפידים שלא לנקוט בצעדים כפייתיים, ובפרט שלא להתעמת עם חיילי צה"ל).

נשים נשואות

עיצובי השיער המקובלים בקרב נשים דתיות-לאומיות נשואות שאינן מכסות ראשן, אינם שונים מהותית מאלה של אחיותיהן החילוניות. מדובר במגוון רחב של תספורות ותסרוקות, המושפעות מצו האופנה באותה עת, מסוג השיער ומאישיותה של האישה.

כמעט שלא ניתן להצביע על מאפיין מיוחד בשיערן של נשים מפלח זה, למעט העובדה שהן נמנעות מתסרוקות 'משוגעות' כמו 'קוצים חדים', גילוח הראש וכדומה. בנוסף, רובן נמנעות מלגזוז את השיער סמוך לאוזניים, כדי שהאוזן לא תישאר חשופה לגמרי. רבות משתדלות גם שלא לגלח את שיער העורף עד דק, ומותירות קווצת שיער שתבצבץ מתחת לכובע שהן חובשות, בלכתן לבית-הכנסת, לדוגמה.

צביעת שיער מקובלת לרוב בקרב נשים שהשיבה זרקה בשיערן, או נשים המבקשות לרענן את הצבע הקיים, להוסיף גוונים ולעיתים אף לשנותו לגמרי. עם זאת, נדיר למצוא נשים דתיות-לאומיות הצובעות את שיערן בגוונים עזים או צעקניים.

תסרוקתן של נשים המכסות ראשן לאחר נישואיהן, מותנית במידה רבה באופן חבישת הכיסוי. אלו הנוהגות להגניב קווצת שיער אל מחוץ לכיסוי-הראש, מקפידות ששיערן ייראה אסתטי אך ורק בהיותן ברשות הרבים, ולכן מתאימות את תסרוקתן לכיסוי-הראש, תוך התעלמות מצורתו לאחר הסרת הכיסוי. משפט אופייני להן: "אני מסתפרת רק אחת לכמה חודשים, כדי שהשיער ייראה נורמאלי עם הכובע. כשאני בבית, לא איכפת לי איך הוא נראה".

לעומתן, יש הנותנות את דעתן למראה השיער גם כשהן בדל"ת אמותיהן. האסתטיקה והנשיות במרחב הפרטי חשובות להן, לא פחות מאשר לבעליהן, הרואים אותן ללא כיסוי-הראש. לפיכך, רבות מהן משקיעות ומטפחות את מחלפות ראשן, לרבות צביעתם, מהטעם כי זה הדבר הראשון שצד את עינו של הבעל.

נשים המבקשות להימנע מגילוי שיערן מחוץ לכיסוי-הראש, נוהגות לאמץ תספורת קצוצה, גם מטעמי נוחות. חלק מאברכיות ישיבת הר המור ושלוחותיה, המקפידות בקלה כחמורה, נוהגות לגלח את עורפן, שמא תתפרץ חלילה קווצת שיער סוררת מתחת לכיסוי-הראש. מנגד, יש המעדיפות שיער ארוך, על אף הכיסוי. הן מקפידות לאספו ולכסותו במלואו.

נשים רבות במחנה הדתי-לאומי פוקדות ספר מקצועי. מיעוטן, בעיקר בנות הזרם החרד"לי (חרדיות-לאומיות), תעדפנה להסתפר אצל אישה, בשל הקפדתן על "שמירת נגיעה" (איסור הלכתי על מגע פיזי בין גבר ואישה,שאינם נשואים זה לזו).

רקע הלכתי לכיסוי-ראש

כיסוי-ראש כחלק מהלכות צניעות

כיסוי הראש מהווה מרכיב במיכלול רחב של הלכות צניעות, מרביתן כאלו המקובלות על נשות ישראל מקדמת דנא. המושג "צניעות" מתייחס לסדרה של הנחיות, הנועות להתנהגותה וללבושה של בת ישראל. ואולם, במילון האורתודוקסי העדכני, המושג "צניעות" מקפל בתוכו את האחריות המוטלת על נשים ובנות דתיות להימנע מפיתוי גברים, הן בהתנהגותן והן בלבושן. ברוח הקביעה ההלכתית "שיער באשה ערווה" (ברכות כד ע'א), היינו, חלק בגופה המסמל מיניות, ארוטיות ויצריות - חובה לכסותו.

כמו דפוסי התנהגות, הפושטים צורה ולובשים צורה במרוצת השנים, כך גם דפוסי הצניעות - הם משתנים, מתעצבים ומתפתחים ברוח התקופה. כיוון שכך, חלק מפוסקי ההלכה של המחנה הדתי-לאומי סבורים, כי יש צורך בהגדרה מחודשת של ההלכות הנוגעות לצניעות האישה, ובכלל זה גם לכיסוי-הראש שלה.

העוגן ההלכתי לחובת כיסוי-הראש ברשות הרבים

מעמדה העכשווי של מצוות כיסוי-ראש של אישה נשואה בפרהסיה, אינו חד-משמעי. העוגן ההלכתי שלה מצוי במשנה: "ואלו יוצאות שלא בכתובה העוברת על דת משה ויהודית [...] ואיזוהי דת יהודית? יוצאה וראשה פרוע" (מסכת כתובות ז, ו). משנה זו דנה בנשים שאיבדו את זכאותן לדמי הכתובה, כיוון שעברו הן על 'דת משה' (קרי, מצוות מדאורייתא, תורה שבכתב), והן על 'דת יהודית', מונח המתייחס להוראות צניעות שאינן מפורשות בתורה שבכתב. על-פי המשנה, אישה היוצאת ו"ראשה פרוע", כלומר ללא כיסוי-ראש, נחשבת כמי שעוברת על 'דת יהודית'. גילוי השיער בפרהסיה נתפש כביטוי לחוסר נאמנותה של האישה לבעלה, ועל כן מתירים לו לגרשה ללא מתן דמי הכתובה.

פרשנות זו, אם כן, אינה רואה בכיסוי-ראש לאישה נשואה מצווה מדאורייתא, אלא הוראה על-פי 'דת יהודית'. כיוון שכך, יש פוסקים הסבורים כי נשים נשואות אינן חייבות לכסות ראשן, הואיל והוראות על-פי 'דת יהודית' הן תוצר של נורמות חברתיות תלויות תרבות וזמן (ראו הרחבה בהמשך).

מנגד, מרבית הפוסקים רואים בכיסוי-הראש מצווה מדאורייתא. כתימוכין לכך הם מביאים את הפרשנות התלמודית למשנה זו (מסכת כתובות עב, ע"א), ולפיה איסור פריעת ראש הוא מדאורייתא. הם למדים זאת מדין אישה סוטה (אישה החשודה על-ידי בעלה בניאוף), שעליה אומרת התורה: "והעמיד הכהן את האישה לפני ה' ופרע את ראש האישה" (במדבר ה, י"ח). משמע, לפני הטקס היה שיערה מכוסה.

כך התנהל הטקס בימי קדם: איש שחשד באישתו ששכבה עם גבר זר, הביאה לפני הכהן ואיתו גם מנחת קנאות. הכהן הכין בכד חרס מים מאררים (חופן קרקע מהמשכן מעורבב במים), פרע את שיער ראשה והשביעה: "אם לא שכב איש אותך ואם לא שטית טומאה תחת אישך, הינקי ממי המרים המאררים האלה, ואת כי שטית תחת אישך... יתן ה' אותך לאלה ולשבועה בקרב עמך בתת ה' את ירכך נו‏‏פלת ואת בטנך צבה". אחר כך כתב הכהן את "האלות האלה" בספר, מחה את הכתב אל המים והישקה בהם את האישה.

הגישות השונות ביחס למידת הכיסוי הנדרשת לאישה ברשות הרבים

בספטמבר 2003 פירסם עו"ד אילן פוקס (אז דוקטורנט למשפטים ותלמיד מחקר במחלקה לתולדות עם ישראל, באוניברסיטת בר-אילן), מאמר שכותרתו "עיון במשנתם של פוסקים בני עדות המזרח לכיסוי ראש". במאמר (מתוך ספרו להיות אישה יהודיה)נסקרו, בין היתר, מקורות שונים הדנים במידת כיסוי-הראש הנדרשת, כמפורט להלן:

רבי ישמעאל אמר, כי אין איסור מדאורייתא לאישה לצאת לרשות הרבים "בּקָלְתָה על ראשה" (קֶלֶת היא מילה תלמודית לסל, טנא פירות או בית קיבול. רש"י פירש קֶלֶת ככיסוי-ראש שאיננו מספק), אבל על-פי 'דת יהודית', גם קלתה אינה מספיקה.

הרמב"ם ראה בחיוב האישה לצאת בכיסוי-ראש מצווה מדאורייתא. את דברי המשנה על 'דת יהודית' הסביר כמתייחסים לאישה שיוצאת לרשות הרבים, כאשר ראשה פרוע ומכוסה במטפחת בלבד ללא מעטה נוסף. משמע, האישה צריכה לצאת לרשות הרבים בשני כיסויים (משנה תורה, הלכות אישות, כ"ד, י"ב).

הגמרא דנה גם בשאלה היכן נדרש כיסוי של ממש והיכן די בּקָלְתָה בלבד. בעל התוספות, ר' ישראל איסרלין, מגדולי הפוסקים וגדול הדור באשכנז (1460-1380), הסביר כי החובה היא רק מחוץ לבית. בין כותלי ביתה היא רשאית ללכת גם בלא קָלְתָה, ואין בכך איסור ("תרומת הדשן", סימן רמ"ב).

רבי יוסף קארו, מחבר השולחן ערוך, פסק בעניין זה: "איזו היא דת יהודית, הוא מנהג הצניעות שנהגו בנות ישראל. ואלו הם דברים שאם עשתה אחת מהם, עברה על דת יהודית: יוצאת לשוק או למבוי מפולש או בחצר שהרבים בוקעים בו וראשה פרוע ואין עליה רדיד ככל הנשים, אף על פי ששיערה מכוסה במטפחת" (אבן העזר, קט"ו ס' ד).

חובת כיסוי-הראש ברשות היחיד

במאמרו מציין אילן פוקס, כי כל המקורות הטוענים לחובת כיסוי-ראש, מסכימים שעל האישה לכסות ראשה ברשות הרבים, אך אינם תמימי-דעים בדבר חובה זו גם בביתה. רבי משה בן ישראל איסרליש, גדול פוסקי אשכנז במאה ה-16, קבע כי "אין איסור ללכת בפריעת ראש, אלא דווקא בשוק, אלא שיש בדבר צניעות ששום אישה לא תראה את שיערה אפילו בבית" (דרכי משה, אבן העזר קט"ו). מנגד, רבי יואל סירקיס, רב ופוסק נודע (1640-1561), בעל הב"ח (על-שם ספרו הנודע "בית חדש"), ציין כי "פריעת ראש לגמרי אסור אפילו נשארה בחצרה", והחת"ם סופר (רבי משה סופר, גדול רבני הונגריה. 1839-1762. כינויו נגזר מראשי-התיבות של פסיקותיו "חידושי תורת משה"), פסק כך גם לגבי אישה הספונה בביתה. אך הרב משה פיינשטיין (1986-1895), הפוסק החרדי הבולט בארצות-הברית במחצית השנייה של המאה העשרים (בפסיקותיו ובמורשתו אוחזים הן חוגים חרד"ליים והן חוגים אורתודוקסיים מודרניים), חלק עליו.

פוקס מוסיף ומציין, כי אליבא דרוב הפוסקים, אישה חייבת בכיסוי-ראש בכל מקום, למעט ביתה או כל מקום סגור, וזאת בתנאי שאין נוכח במקום גבר זר. ברם, ישנם הסבורים כי מצווה מן המובחר היא להסתובב בכיסוי-ראש גם בבית, גם אם אין נוכחים בו זרים. זאת למדים מן הגמרא (מסכת יומא מ"ז) המביאה את סיפורה של קַמָחית (סוחרת בקמח), אשר שבעת בניה שימשו כוהנים גדולים. לשאלת חכמים במה זכתה לכך, ענתה: "מימי לא ראו קורות ביתי קלעֵי שיערי".

אופן כיסוי הראש

סוגיה נוספת העולה בהקשר זה, היא האופן בו מצווה האישה לכסות את ראשה. גם בעניין זה אין תמימות-דעים בקרב הפוסקים, מהמגזר הדתי-לאומי והחרדי גם יחד. יש הסבורים (כמו החת"ם סופר והחזון אי"ש, הוא הרב אברהם ישעיה קרליץ, מגדולי הרבנים במאה ה-20. המנהיג החרדי הבולט ביותר בזמן קום המדינה), כי חובה לכסות את השיער כולו, ואילו הרב משה פיינשטיין, פסק כי ניתן לגלות טפח ממנו. הרב פיינשטיין התבסס על הגמרא במסכת ברכות, ולפיה "טפח באישה ערווה" (ברכות כ"ד ע"א). כלומר, אסור לגלות טפח של חלקי-גוף המוגדרים כ"ערווה".

הגמרא מבררת באלו חלקי-גוף מדובר, ומעלה כי שיער באישה ערווה. כלומר, חל איסור גילוי טפח של שיער באישה. לכן, לשיטתו של הרב פיינשטיין מותר להשאיר שיער חשוף בגודל של טפח (רוחב כף היד, רוחבן של ארבע אצבעות. מידת אורך קטנה שהייתה נהוגה בימי התלמוד. נאמדת בכ-9 סנטימטרים). ברם, אין מדובר באורך השיער, אלא בריבוע של 3X3 סנטימטרים בשיער כולו. בפועל, ניתן להשאיר מחוץ לכיסוי-ראש בלורית קצרה וקווצת שיער מאחור או בצדדים. בהתאם לגישה זו נוהגות כיום רבות מנשות המחנה הדתי-לאומי. החרדיות, לעומתן, נוהגות על-פי פסיקת החזון אי"ש.

אי-הקפדה על כיסוי הראש

כאמור, יש הטוענים כי נשים נשואות פטורות מכיסוי-ראש, הן בביתן והן מחוצה לו. לשיטתם, כיסוי-הראש מקורו ב'דת יהודית' ולא ב'דת משה'. משמע, מדובר במנהג שהוא תוצר של תהליכים היסטוריים, חברתיים ותרבותיים ספציפיים, ועל כן כפוף לשינוי ברוח כל תקופה וערכיה.

חשוב לסייג ולציין שלא מדובר בפוסקים מרכזיים במגזר. למעשה, רק מעטים יעזו לצאת בריש גלי נגד המוסכמה בדבר כיסוי-ראש לנשים נשואות. אומנם, פה-ושם היו נשות רבנים ומלומדים שלא כיסו ראשן, דוגמת הרבנית טוניה, אשתו של הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק (1993-1903), רב, פילוסוף דתי, מראשי תנועת המזרחי, וממנהיגיה הרוחניים של היהדות האורתודוקסית בארצות-הברית. היום, כולם מיישרים קו עם כיסוי הראש.

הרב יוסף משאש, מחשובי הפוסקים הספרדים, נשאל על נשים צדקניות ספרדיות שאינן מקפידות על חובת כיסוי-ראש. בתשובתו לימד עליהן הרב זכות, נתן פרשנות שונה לחלוטין לפסקי הראשונים שהובאו לעיל, וכך הגיע למסקנה שמבחינה עקרונית, נשים נשואות פטורות מכיסוי-ראש.

כיסוי-ראש כסמל השתייכות

סוגיית כיסוי-הראש תופסת, איפוא, מקום מרכזי בקרב הפוסקים השונים זה דורות רבים. על אף הגישות השונות שהובאו לעיל, כיסוי-הראש איפיין את לבושן של נשים יהודיות לאורך ההיסטוריה, וסוגייה זו, לדבריו של אילן פוקס, עמדה במהלך השנים במרכז מאבקי הכוחות בין קבוצות שונות בעולם היהודי.

אין די מקורות המתייחסים לנקודת-הזמן, בה החלו נשים יהודיות לכסות ראשן. ואולם, מאחר שבתקופות קדומות נהגו נשים לצאת את ביתן כשראשן מכוסה, החוקרים משערים כי שורשי המנהג נעוצים בתקופת המקרא, ולאו דווקא משיקולים הלכתיים. כיסוי-ראש לנשים הפך מצווה מחייבת, ככל הנראה רק בתקופת המשנה והתלמוד (המאה הראשונה עד המאה השישית לספירה).

בדומה לדתות אחרות, גם ביהדות משמש כיסוי-הראש לסימון מעמדה האישי של האישה, כלומר היותה נשואה, 'שייכת' לגבר אחד, ועל כן אסורה לגברים אחרים.

בחברה האורתודוקסית היהודית, כיסוי-הראש משמש להבחנה לא רק בין נשים אורתודוקסיות למי שאינן כאלה, אלא גם בין נשים אורתודוקסיות לפי קבוצת שייכותן הדתית ופעמים רבות גם החברתית, התרבותית והפוליטית.

הרב יובל שרלו, מרבני אירגון צוהר, הנתפש בעיני רבים כמייצג המודל האורתודוקסי-מודרני (שילוב של ערכים מערביים ליברליים בעולם ההלכתי), רואה בהופעה החיצונית בכלל, ובכיסוי-הראש בפרט, סמל המייצג את קבוצת ההזדהות והשייכות של היחיד בחברה. מהטעם זה, בין היתר, הוא מייחס חשיבות לכיסוי-הראש.

ביטוי לחשיבותו של כיסוי-הראש כפריט מזהה, ניתן למצוא כבר בשלב החיזור הראשוני של צעירי המגזר. פעמים רבות, בפגישת ההיכרות הראשונה בין צעיר וצעירה, ולעיתים, אפילו בשיחת הטלפון המקדימה, עשוי הבחור לשאול אותה או את הגורם שהכיר ביניהם, אם תיאות לכסות ראשה לאחר נישואיהם, ולעיתים גם באיזה סיגנון.

בדומה לכך, גם באתרי ההיכרויות באינטרנט לציבור הדתי, נדרשות בחורות לציין אם יכסו ראשן לאחר שיינשאו, ואם כן, באיזה אופן. בנוסף, ניתן למצוא באינטרנט מספר רב של אתרי שו"ת (שאלות ותשובות) של רבנים ופוסקים, ובהם שאלות ותהיות של צעירים וצעירות העומדים לבוא בברית הנישואים, בנוגע לחובת כיסוי הראש.

כיסוי הראש כסימן היכר דורי

כיסוי הראש של האישה הדתית-לאומית, בדומה לזה של אחיותיה החרדיות, מושפע מהצבר של גורמים: זהותה הדתית, הזרם/הקבוצה/הקהילה הדתית שלה (והתפישה השלטת בה בנוגע לכיסוי-ראש), מקום מגוריה, האופנה השלטת בחברה הכללית, טעמה וסיגנונה האישי, ובמידת מה גם מצבה הכלכלי.

מאחר שמדובר בגורמים דינאמיים, המשתנים על פני ציר הזמן, ניתן למצוא שינויים בין-דוריים (כמו גם תוך-דוריים) באשר לאופן שבו נשים מכסות ראשן. יתירה מזאת, השינויים בצורת כיסוי-הראש יכולים ללמד במידה רבה על התמורות החברתיות והכלליות, שעברו ועוברות על הציבור הדתי-לאומי.

יוסף (יוסקה) אחיטוב, מורה ומחנך, מחשובי אנשי-הרוח של הקיבוץ הדתי והציונות הדתית, חיבר ב-2006 מאמר חשוב שכותרתו "מאורתודוקסיה ציונית-דתית לאורתודוקסיה חרד"לית". בין היתר כתב, כי באורתודוקסיה הציונית-דתית הקלאסית רווחה הנטייה להידמות חיצונית, ככל האפשר, לציוני הכללי המודרני, וכך גם באשר ללבוש האישה, שעל-פי-רוב לא כלל כיסוי-ראש. עם השינויים והתמורות שעברו על הציבור הדתי-לאומי, חלו גם שינויים ותמורות בהופעתן החיצונית של הנשים הדתיות, לרבות בכל הנוגע לכיסוי-הראש.

החמרה בגדרי הצניעות

כאמור, באורתודוקסיה הציונית-דתית הקלאסית רווחה הנטייה להידמות חיצונית לציוני הכללי המודרני, כולל לבוש הנשים, שלרוב היה חף מכיסויי-ראש. לפיכך, מרבית נשות המחנה הדתי-לאומי היו מגולות ראש ביומיום, והמעטות 'שלא הלכו בתלם', הליטו ראשן במטפחת. אלה היו פני הדברים בקרב נשות הקיבוץ הדתי, חברות ובוגרות בני עקיבא ונשות המפד"ל, עד שנות ה-70'. או אז הנץ תהליך של החמרה דתית, שבעקבותיו חידשו כיסויי-הראש את ימיהם כקדם.

אסכולת "מרכז הרב", מבית-מדרשו של הרב צבי יהודה הכהן קוק (בנו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, מייסד ישיבת מרכז הרב. צבי יהודה ניהל את הישיבה במשך שלושה עשורים, משנת 1952) חוללה מהפך בכל הנוגע לגדרי הצניעות שהיו נהוגים עד לאותה עת בחברה הציונית-דתית. מושגים ייחודיים לתורת הרב קוק, הקשורים בתפישה מטאפיזית של קדושת האומה הישראלית, וזיהוי המפעל הציוני כ"אתחלתא דגאולה", נעשו נכסי צאן ברזל בחברה הציונית-דתית.

מושגים אלה חילחלו גם אל תוך לקסיקון הצניעות, ועודדו מגמה של הקפדה והחמרה יתירה, בעיקר בקרב הנשים. זה התבטא בשרוולים ארוכים יותר (עד המרפק), חצאיות ארוכות יותר (הרבה מתחת לברך) וכן כיסוי הראש ביומיום, ללא חשיפת השיער.

דתיות-לאומיות ללא כיסוי ראש

כיום, רק שיעור קטן מקרב נשות הציבור הדתי-לאומי אינן מכסות את ראשן, אולם מדובר בפלח אוכלוסיה שהשפעתו בחברה הדתית-לאומית אינה מבוטלת, כמו גם המסרים שהוא מעביר. ניתן לסווג אותן לשלוש קבוצות עיקריות:

השמאל הדתי

בעיקר נשים אשכנזיות או אשכנזיות למחצה, בעלות השכלה כללית-חילונית גבוהה. רבות מהן, בעליהן או הוריהן, הם אנשי אקדמיה דתיים. הן גדלו במשפחות, שמגמת ההחמרה הדתית בחברה הדתית-לאומית פסחה עליהן.

רבות מהן (או הוריהן) ממוצא אנגלו-סקסי. אחרות הן דור שלישי או רביעי למשפחות דתיות ממזרח אירופה. הסבתא או הסבתא-רבא שלהן, בעומדה על סיפון האונייה שהובילה אותה לארצות-הברית או לארץ-ישראל, השליכה לים את הפאה הגלותית שלראשה. מבחינתה, היה זה אקט סמלי מובהק לכניסתה ל"עולם החדש", המודרני והנאור.

מרבית נשות קבוצה זו, הן ובנותיהן, שירתו ומשרתות בצבא. רובן הגדול בוגרות בתי-ספר ממלכתיים-דתיים, והן רושמות גם את ילדיהן למוסדות אלה ולא לישיבות תורניות. הן מפגינות פתיחות מרבית ביחס למודרנה ולעולם התרבותי שסביבן, ולומדות או עובדות במסגרות חילוניות. הן מעורות ומעורבות בכל תחומי החיים במדינת ישראל. הן דוגלות בחברה מעורבת (מבחינה מגדרית), בשיוויון בין נשים לגברים (המתבטא, בין היתר, בשיתוף נשים בטקסים דתיים ובהרחבת השכלתן התורנית) ובדיאלוג תרבותי ודתי.

קבוצה זו משתייכת ברובה לאגף הליברלי של המחנה הדתי-לאומי, מה שמכונה לעיתים "השמאל הדתי", בשל עמדותיו השמאלניות במישור החברתי-דתי. כיום יכול אדם להיות ליברלי מבחינה חברתית וימני מבחינה פוליטית, ואכן, מרביתן אוחזות בהשקפה פוליטית ימנית (אם כי לא בהכרח של הימין הקיצוני).

חשוב לציין כי חשיפת הראש, אינה בהכרח ביטוי להקלת ראש בהקפדה על קיום מצוות. מבחינתן, זו בעיקר הצהרה סמלית בריש גלי (רשות הרבים וגם ראש גלוי) על עמדות ותפישות פמיניסטיות- הרואות בכיסוי-הראש ביטוי לדיכוי פטריארכלי שיש להעבירו מן העולם, כמו גם פרשנות אלטרנטיבית להלכה – בעקבות לימוד מעמיק של טקסטים הלכתיים ותורניים. חלק ניכר מהן הן לא פחות דתיות מאלה המכסות ראשן. אדרבא, יש בהן המקפידות על קיום מצוות במידה רבה, וגילוי הראש נעשה מטעמים אידיאולוגיים-פמיניסטיים ו/או מתוך רצון להימנע מתיוג חברתי, ולא בשל הקפדה פחותה על קיום מצוות.

בסירוב לכסות את ראשן, הן מצהירות: "אנו דתיות (לא פחות), מקפידות על קיום מצוות (לא פחות), אך בה בעת אנו נשים מודרניות, החיות בעולם המודרני, בו אין עוד מקום לכיסוי-ראש לאישה", או במילים אחרות: "לכיסוי הראש אין כיסוי הלכתי".
נשים אלה חדלו לציית באופן עיוור לפסקי הרבנים ותחת זאת, לומדות את הסוגיות ההלכתיות (לפחות אלו שנוגעות לחייהן האישיים) בכוחות עצמן, ומאתרות סימוכין לקולא בעניין כיסוי-הראש. בעשותן כן הן מבקשות להפקיע מידי הרבנים בפרט והחברה הגברית בכלל, את הסמכות לקבוע קודים הלכתיים וחברתיים בנוגע להופעתן החיצונית (כמו גם בנושאים נשיים אחרים). לגבי דידן, קביעות אלו נגועות בתפישת עולם גברית צרה, שאינה מתחשבת או מודעת לתחושותיהן, צרכיהן או מאווייהן.

המתריסות נגד הוריהן המחמירים

מדובר בנשים, שבשונה מאמותיהן מכוסות-הראש, החליטו שלא לכסות ראשן עם נישואיהן. בדומה לנשות הקבוצה הקודמת, גם הן בעלות השכלה גבוהה ומעורבות גבוהה בחברה ובתרבות הישראלית, ואינן להוטות לבדל עצמן ממנה באמצעות הופעתן החיצונית.

מקצתן מודות, כי מבחינה הלכתית, ראוי ורצוי שתכסנה את ראשן, אך בסעיף זה הן מרשות לעצמן להקל ו'לחפף', כלשונן. כלומר, החשיבות שהן מייחסות להופעתן החיצונית, דוחה את מצוות כיסוי-הראש. אומנם, הן מזדהות כדתיות לאומיות, אך יותר לכיוון ה"דתיות לייט". כבנות להורים דתיים, המסגרת הדתית היא אורח חיים שלתוכו נולדו, ולא בחרו בו מרצונן החופשי. לכן, נראה להן בסדר לפסוח על מצוות או איסורים מסוימים, הנתפשים בעיניהן כפחות מהותיים. עם זאת, הן מקפידות לקיים מצוות הנחשבות בעיניהן ובעיני הסביבה כחשובות ביותר, כגון  שמירת שבת, כשרות וכדומה. חלקן, בשל החשש מגינוי חברתי (בבחינת "מה יגידו"), וחלקן בשל כוחו של הרגל.

קבוצה נוספת של גלויות-ראש, מוּנעת בעיקר מרעיונות פמיניסטיים, הרואים בכיסוי-הראש ביטוי לדיכוי פטריארכלי שיש להעבירו מן העולם. נשים אלו מבטאות את הפמיניזם הדתי שלהן, בין היתר, בלימוד מעמיק של טקסטים הלכתיים ותורניים. הן חדלו לציית באופן עיוור לפסקי הרבנים ותחת זאת, משננות את הסוגיות ההלכתיות (לפחות אלו שנוגעות לחייהן האישיים) בכוחות עצמן, ומאתרות סימוכין לקולא בעניין כיסוי-הראש.

עצם ההתרסה נגד התלות במוצא פיהם של הרבנים, ונטילת גורלן הדתי-הלכתי לידיהן, היא אמירה פמיניסטית מהדהדת. בעשותן כן הן מבקשות להפקיע מידי הרבנים בפרט והחברה הגברית בכלל, את הסמכות לקבוע קודים הלכתיים וחברתיים בנוגע להופעתן החיצונית, כמו גם בנושאים נשיים אחרים. לגבי דידן, קביעות אלו נגועות בתפישת עולם גברית צרה, שאינה מתחשבת או מודעת לתחושותיהן, צרכיהן או מאווייהן.

ניתן לראות בכך מעין התקוממות נגד הזרם המרכזי המתחרד והולך בציבור הדתי-לאומי, כמו גם נגד הניסיון לתייגן כשייכות לזרם זה. בנוסף, הימנעותן מכיסוי-הראש מהווה גם קריאת תיגר על הנטייה להחמרה דתית שדבקה בהוריהן. הן, בניגוד לאימותיהן, מפגינות פתיחות, פמיניזם ומתינות דתית.

נראה, איפוא, כי הסרת כיסוי-הראש אינה דבר של מכך, אלא מרי בעל סמליות רבה. זאת ניתן ללמוד מטור אישי שפירסמה הדר גלרון, מחזאית, שחקנית וסטנדאפיסטית דתייה, באתר NRG מעריב (9.11.2004). וכך כתבה שם, בין היתר:

"היו כבר כמה נשים דתיות צעירות שניגשו ואמרו לי: 'וואו! איך הצלחת להוריד את הכובע?!' אני לא חושבת שכולן רוצות או צריכות להוריד, אבל אני נגד הכפייה החברתית שנוצרה בכמה עשרות השנים האחרונות, ותקעה נשים במצב לא טוב עם עצמן. זה ברור שההנחתות באות מלמעלה, ושהן נוצרו מתוך פחד.

"אני גדלתי בבית דתי, בבניין מגורים מעורב. חיינו חיי אמונה ודת, מבלי שאמא שלי תלבש את הדתיות שלה על הראש - ואני לא מרגישה צורך להוכיח את הדתיות שלי לאף אחד. אני מי שאני. מחד, לא מתביישת להגיד שאני דתייה, ומאידך, לא רוצה שיתייגו אותי למגזר מסוים. כיוון שזה עניין חברתי, מבחינתי, לכיסוי הזה אין כיסוי..."

הפובליציסטית והעורכת הדתייה במבי שלג, פירסמה ב-1999 מאמר נוקב שכותרתו "נשות התורה החדשות". בין היתר כתבה שם: "אני סבורה שיש סוגיות רבות הדורשות דיון הלכתי מחודש, כדי לבדוק האם הן עומדות במבחן המציאות הישראלית והיהודית המודרנית. למשל, האם כיסוי-ראש לנשים נשואות מעיד בהכרח על צניעות (לפי הכלל 'שיער באשה ערווה')? אני עצמי הולכת בכיסוי-ראש, ובכל זאת אינני בטוחה בתשובה. זו שאלה גדולה ומעניינת... ברור לי שכל סוגיית הצניעות, בקול, בלבוש ובתנועה, צריכה לעלות מחדש לדיון תורני. והפעם, שלא כבעבר, הנשים צריכות להיות שותפות מלאות בקביעת ההלכות שמעצבות את נורמות החיים הללו".

מעבר לטענה, כי כיסוי-הראש הינו ביטוי לדיכוי פטריארכלי ו/או לתיוג חברתי, יש נשים שהעקרונות הפמיניסטיים והחברתיים, מהווים עבורן עילה להפגנת הופעה חיצונית אטרקטיבית יותר. כלומר, לא אידיאולוגיה היא המניעה אותן לגלות את ראשן, אלא הרצון להיראות יותר מצודדות ודומות לאחיותיהן החילוניות.

בחלק מן המקרים, הבעלים אדישים למהלך ומניחים לנשיהם לנהוג כאוות נפשן; בחלק אחר, הבעלים שותפים לרעיונות הפמיניסטיים של נשותיהם ותומכים בהן. האחרים, גם אם אינם שלמים לגמרי עם החשיפה (מטעמים הלכתיים וחברתיים כאחת), מעלימים עין, משום שבסתר-ליבם הם מעדיפים את זוגתם ללא כיסוי-ראש.

המורדות המאוחרות

קבוצה זו כוללת נשים אשר נישאו בגיל צעיר, וקיבלו על עצמן כיסוי-ראש. ברם, לאחר מספר שנות נישואים (בדרך כלל כעשור ומעלה, לעיתים פחות) הן נזכרו לשאול את עצמן "למה כובע, בעצם?" - והחליטו להיפטר מכיסוי-הראש.

מדובר בנשים שרובן הגדול בוגרות תנועת הנוער הדתי בני עקיבא, חלקן בוגרות תנועת הנוער עזרא. חלק לא מבוטל נישאו לבוגרי ישיבות הסדר, וקיבלו על עצמן עול כיסוי ראש, בעיקר משום שבאותה העת זה היה "צו האופנה החברתי" בסביבת חייהן. במילים אחרות, הביטוי החיצוני המרכזי לבוגרת בני עקיבא ההולכת "בדרך הנכונה" והנשואה "לבחור הנכון".

יותר מכל דבר אחר, כיסוי הראש היווה עבורן תו איכות, ביטוי לשייכות ולזהות דתית וחברתית למוטו של "תורה ועבודה". כיסוי ראש כתצהיר שתמציתו: "אני אישה מודרנית, אך מובחנת הן מהחברה החילונית והן מהחברה החרדית" (שהרי, כיסויי-הראש שלהן שונים בתכלית מאלה של נשים חרדיות ).

במהלך שנות נישואיהן הן החלו להיחשף לעולם המודרני שמחוץ לחומות בני עקיבא וישיבות ההסדר, ובמידה רבה גם לרוחות הפמיניסטיות שנשפו בעורפה של החברה הדתית-לאומית. מקצתן גם שינו את מקום מגוריהם (מסיבות כלכליות, קירבה למקום-העבודה) לסביבה בה מרבית הנשים מגולות ראש.

ההמשך היה, במקרים רבים, בלתי-נמנע. נשים שאחרי שנים החליטו לוותר על כיסוי-הראש הצמוד, והעלו 'להגנתן' שלל טיעונים: הפריט הזה לא בהכרח מבטא את עומק ההקפדה הדתית; אישה מודרנית אינה חייבת להסתיר את שיערה; אין כל צורך להפגין את ההשתייכות הדתית קבל עם ועולם; תיוג חברתי אוטומטי אינו רצוי; האופנה החברתית החדשה במגזר הדתי-לאומי, נותנת יתר לגיטימציה לגישה של "אני דתייה, אך לא מכסה את ראשי". בנוסף, מהלך זה מעיד על מעבר למעגל חברתי "פחות מקפיד", גם ברמה האישית.

שיעור הנשים בקבוצה זו נמוך יחסית, בין היתר, משום שחישוף הראש לאחר מספר שנות נישואין, כרוכה בהתמודדות עם לחצים משפחתיים וחברתיים אדירים. ברם, על אף שאין מדובר בתופעה שכיחה, חשיבותה החברתית רבה בעליל.

במסגרת זו ניתן להכליל קבוצה נוספת של גרושות ואלמנות. בהיותן נשואות נהגו לכסות ראשן, אך עם הגירושין או האלמנוּת, ובשל רצונן להינשא מחדש, יש רבנים שפטרו אותן מכיסוי-ראש. עם זאת, גרושות ואלמנות רבות בציבור הדתי-לאומי ממשיכות לכסות ראשן.

צורות ונסיבות שונות של כיסוי-הראש

את מרבית הנשים הנשואות ומכוסות הראש מהמחנה הדתי-לאומי, ניתן לסווג כדלהלן:

נשים המכסות ראשן רק במהלך טקסים דתיים

מאפיינים

על אף שהנשים משלוש הקטגוריות שצוינו לעיל, אינן מכסות ראשן ביומיום, רובן הגדול נוהגות כך במהלך השתתפות בטקסים דתיים - בבית-כנסת, בבית-העלמין ובניחום אבלים, ולהבדיל, בחתונות, בר-מצוות, הדלקת נרות, קידוש וכיוצא באלה. בדרך זו הן מותחות קו מפריד בין זמנים "דתיים" ו"מקודשים" לבין זמנים שיגרתיים, זמני חולין. כך מסבירה נעמי מרמון-גרומט, דוקטורנטית לסוציולוגיה באוניברסיטת בר-אילן, שחקרה בשנים האחרונות את נושא כיסויי-הראש בחברה הדתית. לדבריה, היא קיימה ראיונות-עומק עם עשרות נשים דתיות ונהנתה משיתוף-פעולה מלא.

מכאן ניתן להסיק, שהעימות המגדרי מתחולל בעיקר בשדה החולין. אומנם, הן רוצות לחולל שינויים במעמדן ולסלק סמלי אדנות פטריארכלית, אך לא על חשבון המסורת היקרה לליבן. בנוסף, קיים אצלן החשש מפני התרסה פרובוקטיבית מדי והליכה עד הקצה, שעלולה להקים עליהן את המחנה הדתי כולו.

מרמוט-גרומט, ירושלמית המגדירה עצמה כדתייה-לאומית, מצאה, כי ההגדרות של "זמן מקודש", "טקס דתי" ו"זמן חולין", אינן חד-משמעיות ועשויות להשתנות מאישה לאישה ומעדה לעדה. לדוגמה, יש נשים המכסות ראשן רק בבית-הכנסת, ואילו אחרות יילכו בכיסוי ראש במשך כל השבת.

סיגנון הכיסוי

כיסוי-הראש לטקסים דתיים כולל מגוון כובעים, צעיפים ומטפחות – בהתאם לאירוע ולנסיבות. באירועים חגיגיים, הכיסוי יהיה בדרך כלל אלגנטי ושיקי, מ'מפית' תחרה מסוגננת ועד כובע רחב-שוליים אופנתי ויקר. בהדלקת נרות חפוזה בערב שבת, אפשר להניח על הראש מכל הבא ליד - כיפה בוכרית, שביס דק ולעיתים סתם ממחטה.

בכל המקרים, הכיסוי אינו מעלים את השיער כולו מהעין. ליתר דיוק, הן לא תעשינה מאמץ למנוע משיערן לבצבץ מהכיסוי. העיקרון המנחה אותן הוא הפרקטיות (שיהיה משהו על הראש) והאסתטיקה, ולא ש"השיער חלילה לא יבצבץ". זאת ועוד, החשיפה החלקית משקפת את החשיבות הרבה שהן מייחסות למחלפותיהן. השיער מהווה רכיב מרכזי בהופעתן ומקרין על זהותן העצמית, נשיותן ומידת האטרקטיביות שלן.

זאת ועוד, הגוף, ובעיקר הפנים, קמלים עם הגיל בקצב מהיר מזה של השיער. לכן, הסתרת השיער עלולה להבליט עוד יותר את הקמטים ושאר פגעי הזמן. אולי זה ההסבר לכך, שנשים מבקרות במספרה בתדירות גבוהה לאין שיעור מזו של הגברים.

נשים ללא כיסוי-ראש גם בטקסים דתיים

מדובר בקבוצה קטנה ושולית, בעיקר נשים המתפללות במסגרת שירה חדשה (קהילה שהוקמה ב-2001 על-ידי קבוצה מתושבי המושבה הגרמנית בירושלים, במטרה "ליצור קהילה דתית המשלבת מחויבות להלכה, מחויבות לתפילה ופמיניזם") וגם במסגרת קהילת בידידיה (קהילה ציונית-דתית, פלורליסטית ורב-תרבותית, המונה כ-150 משפחות ירושלמיות ממוצא אנגלו-סקסי. דוגלת בערכים הומניסטיים ובשיוויון בין המינים בכל הטקסים הדתיים). כיוון שמדובר במספר מועט ביותר של נשים, לא קמה מהומה והרוב מתייחסים לתופעה בביטול.

נעמי מרמון-גרומט סבורה, כי סירובן של נשים דתיות לכסות ראשן גם במהלך טקסים דתיים, נובע מהזדהותן עם עקרונות פמיניסטיים, הדוחים כל ניסיון לכפות עליהן כובע כגיגית. לכן, הן מנצלות כל הזדמנות להבהיר, שאין להן חלק ונחלה עם קבוצות-הרוב שדעתן שונה.

נשים המכסות ראשן ביומיום ואינן מקפידות על עומק הכיסוי

מאפיינים

מדובר ברוב נשות המחנה הדתי-לאומי, שבדומה לנשים מן הקטגוריות הקודמות, משלבות בין תורה, עבודה ומדע. החוקרת נעמי מרמון-גרומט מסבירה, כי באמצעות הופעתן החיצונית הן מאותתות לסובבים אותן על חיבור לעולם המודרני הנאור, ובה בעת גם לעולם הדתי, המהווה מרכיב חשוב ומהותי בהווייתן.

אין להן כללים ברורים ומוגדרים לגבי מידת הכיסוי ואזורי הכיסוי. כל אחת נוהגת בהתאם לנוחותה, טעמה האישי והשגותיה בדבר מידת הצניעות הנדרשת (כמפורט בהמשך). יש המכסות את מרכז הראש ומגלות את השיער בעורף ובפדחת (תספורת פוני, לדוגמה). יש הנוטות לכסות בעיקר את קידמת הראש, וחושפות את העורף.

על אף שאינן מקפידות על "טפח", יש מהן הנוטות לצמצם למינימום את השיער הגלוי. לעומתן, יש אחרות שאינן מייחסות כל חשיבות לכמות השיער המכוסה.

מניעים

חלק מכסות ראשן מטעמים הלכתיים, כמפורט לעיל. עבור מרביתן, כיסוי-הראש מהווה סמל. בראש ובראשונה, סמל למעמדן האישי כ'תפוסות' (היינו, נשואות). בעיני הצעירות, זהו מעמד נכסף, מבחינה אישית וחברתית גם יחד. לפיכך, מי שבאה בברית הנישואים ששה להכריז על כך קבל עם ועדה, גם באמצעות כיסוי-הראש. רוצה לומר: "יצאתי ממעגל הרווקים והרווקות, ומעתה אני חברה במועדון הנשואות".

כיסוי-הראש מסמן גם את ההשתייכות החברתית. עבור רבות מן המכסות ראשן ביומיום ואינן מקפידות על עומק הכיסוי, חשוב להיות מתויגות חברתית במגזר הדתי-לאומי המודרני והמתון. רבות מקבוצה זו היו רוצות להסיר את כיסוי-הראש, אך נמנעות מחשש לתגובת החברה הסובבת, בני המשפחה או הבעל. לכן, הן נוקטות בגישת אמצע: מכסות את הראש באופן המתפרש כ"אינני אדוקה פנאטית".

סיגנון הכיסוי

בקרב מי שאינן מקפידות על מידת הכיסוי, ניתן למצוא כיסויי-ראש במספר רב של סוגים וסיגנונות. יש הנאמנות לסיגנון קבוע ויש המתאימות את כיסוי-הראש ללבוש: מטפחת מבד הודי אוריינטלי ללבוש זרוק, בנדנה קצרה למראה קז'ואל וכובע אלגנטי כהשלמה לחליפה מחויטת.

מעבר לכך, סיגנון כיסוי-הראש מתכתב עם חליפות האופנה. באמצע העשור הקודם, המטפחות נתנו את הטון. בסוף אותו עשור, נכנסו לאופנה כובעים רחבי שוליים. עם הזמן השוליים הלכו והצטמקו, ופינו את מקומם לכיפות בוכריות, כיפות סרוגות, כובעי בייסבול (ייבוא אמריקני שהיה חביב בעיקר על הצעירות), ועוד. מאמצע העשור הנוכחי יש עדנה למטפחות-הראש, או השביסים, במגוון רחב של גדלים, צבעים וטקסטורות.

שביס גדול מכסה שטח רחב יותר ולכן נחשב לכאורה "צנוע יותר", בהשוואה לשביס הקטן - בעיקר הבנדנה. אלה חדרו בשנים האחרונות לארץ, בתיווכן של הנשים האורתודוקסיות מודרניות בארצות-הברית. בקטגוריית הכיסויים הצנועים נכללות גם שביסים אטומים ושביסים בצבעים שקטים ורגועים, שאינם מושכים תשומת לב. עם זאת, ניתן למצוא שביסים ללא "מדד צניעות" אחיד. לדוגמה, שביס גדול ואטום, אך בצבעים רועשים והרפתקניים; ומנגד, שביס קטן (החושף יותר שיער), אך בצבעים שקטים.

מידת ההקפדה על נפח השיער המכוסה

במקביל לאופנות המשתנות, ואולי כפועל יוצא מכך, חלו שינויים גם במידת ההקפדה על נפח השיער המכוסה. אם בעבר רבות הקפידו שלא לגלות יותר מטפח שיער, בהתאם להגדרה ההלכתית, כיום המידה משנית בחשיבותה. מבחינתן, מה שחשוב זה עצם כיסוי הראש. מכאן, הדגש המושם על אסתטיקה ונשיות, על חשבון המראה הסגפני.

הופעתה של הכיפה הנשית בזירת הכיסויים, איפשרה להשאיר מחוצה לה אניצי שיער, הן בחזית והן בעורף. כיום, יותר ויותר נשים מ'בית תורני טוב', המקפידות על אורך השרוולים והחצאית, כמו גם על יתר הציוויים ההלכתיים, מרשות לעצמן לגלות יותר שיער ללא נקיפות מצפון.

מעבר להיבט האופנתי, ניתן להצביע על גורמים נוספים שהיקהו את ההקפדה על נפח השיער המכוסה, ובהם הינתקות הבעל מהישיבה ומן המעגל החברתי-תורני (עם כניסתו למעגל העבודה בחברה הכללית), וכן שינוי מקום המגורים - מעבר לשכונה או קהילה שאוכלוסייתה פחות מדקדקת בנושא.

עמדת הרבנים בנושא הכיסוי החלקי

ישנם רבנים הסבורים, כי נשים המגלות למעלה מטפח משיערן, אינן יוצאות ידי חובת כיסוי-ראש. ועם זאת, מקובל עליהם שכיסוי חלקי עדיף על אי-כיסוי כלל, בכך שהוא ממלא לפחות ייעוד חשוב אחד - 'מודיע' קבל עם ועדה כי החובשת אותו הינה אשת איש.

נשים המכסות ראשן ביומיום וחושפות טפח

מאפיינים

רבות מהנשים בקבוצה זו משתייכות לזרם החרד"לי. חלקן נשואות לתלמידי או בוגרי ישיבת הסדר, ובעליהן נמנים בעיקר עם אנשי "מרכז" או עם חסידיו של הרב מרדכי אליהו (הרב הראשי הספרדי בשנים 1993-1983. סמכות דתית-רוחנית מרכזית בציבור החרד"לי הספרדי). חלק ניכר הן בוגרות מוסדות לימוד בעלי אוריינטציה חרד"לית, כמו המכללה בשכונת בית וגן בירושלים, מדרשיות למיניהן ומוסדות אקדמיים (בעיקר אוניברסיטת בר-אילן, הנחשבת למעוז דתי-לאומי). הנשים בקבוצה זו, אשכנזיות ומזרחיות כאחת, דוגלות בחברה נפרדת (מבחינה מגדרית) ומעורבותן בתרבות הכללית של החברה הישראלית חלקית בלבד.

בה בעת, מקצת מן הנשים המקפידות שלא לחשוף יותר מטפח שיער, אינן נמנות עם הזרם החרד"לי. חלקן אף מזהות עצמן (ומזוהות על-ידי סביבתן) כ"ליברליות" ו"מודרניות". את הקפדתן על כיסוי מרבי של שיער ראשן הן מסבירות במחויבותן להלכה, האוסרת על נשים נשואות לחשוף יותר מטפח.

ראשי הזרם החרד"לי משקיעים מאמצים ניכרים בהגנה על בנותיהם, מפני פגיעתם הרעה של המודרנה והחילון. מכאן, מספרם הרב של ההרצאות והשיעורים בנושא צניעות האישה והליכותיה. כפועל יוצא, מרבית הנשים מקפידות על הופעה צנועה הכוללת חצאית ארוכה, שרוולים עד מתחת למרפק וכיסוי-ראש החושף לא יותר מטפח.

רבות מהן הקפידו בצעירותן להליט את ראשן עד השערה האחרונה. עם השנים, משסיימו בעליהן את הלימודים בישיבה והתרחקו ממנה (גיאוגרפית), החל הכיסוי להתרופף קמעא. תרמו לכך גם המעבר לאזור מגורים פחות תובעני מבחינה הלכתית, וכן אופנת הכובעים החושפניים שהשתלטה על המגזר.

סיגנון הכיסוי

מקצת מנשות "מרכז" (מרכז הרב) הוותיקות, מפגינות שמרנות וכורכות לראשן בעיקר מטפחות ארוכות בסיגנון הישן, לרוב מבד משי סינטטי. הקשירה נעשית אחור, על העורף, כשהקשר מוסווה מתחת לפיסת הבד הגדולה העוטפת את הראש.

כיום, בעקבות גל החידושים באופנת כיסויי-הראש, חלקן המירו את המטפחת בכובע מעוצב. בנות הדור הוותיק עשו מעבר הדרגתי. תחילה לכובעי צמר 'הנשפכים' מהראש לצוואר. בהמשך, לכובעים קטנים יותר, עשויים סריג או בד, מעט יותר אלגנטיים, נשיים ומעוטרים באפליקציות.

נשות הדור הצעיר, המחוברות יותר לצווי האופנה, מגוונות את כיסוי-הראש שלהן מבחינת הצורה, הסיגנון והצבע. עוטות המטפחות משתמשות במגוון בדים ובקשירות מורכבות, ולמעשה יוצרות באמצעותן 'תסרוקת' תחליפית לדבר האמיתי.

נשים המכסות ראשן ביומיום ונמנעות מחשיפת שיערן

מאפיינים

קבוצה זו מורכבת בעיקר מנשות הקצה בזרם החרד"לי, קרי: אלו שבעליהן הם תלמידי/ בוגרי ישיבת מרכז הרב או אחת מישיבות הקו. ברוח הקו הרעיוני של ישיבות אלו, הן חותרות להתבדלות חברתית ותרבותית מהחברה הישראלית החילונית, ולהפרדה מגדרית נוקשה נוסח המגזר החרדי.

רובן אינן מגיעות לאוניברסיטה, כיוון שהשכלה כללית-חילונית נתפשת בעיניהן כהשחתת זמן. חלקן למדו או לומדות במכללת בית וגן בירושלים. מרביתן בוגרות מדרשת הרובע, מוסד חינוך תורני ברובע היהודי בירושלים, הפועל ברוח תורתם של הרב אברהם יצחק הכהן קוק ובנו-ממשיכו, הרב צבי יהודה קוק. הן אינן משרתות בצבא אלא בשירות לאומי, בדרך כלל שנת שירות אחת.

רבות מהן הן דור שני למשפחות תורניות. קרי, אביהן הוא בוגר ישיבת "מרכז" או ישיבת הסדר. חלקן הן נשים שגדלו במשפחות מן הציונות הדתית הקלאסית, אך בבגרן ו/או עם נישואיהן הן עברו תהליך של החמרה דתית. מרביתן חשות עליונות דתית כלפי קבוצות אחרות בציונות הדתית, ולעיתים מפגינות אדנות כלפי נשים שאינן נוהגות כמותן. כך, למשל אמרה לנו רחל מן הישוב בית אל: "אני רואה פה את כל הנשים האלה, חלקן גם 'אברכיות' של 'כוללניקים' [גברים הלומדים ב'כולל'], שעם הזמן הן פחות ופחות מקפידות על הכיסוי, השערות שלהן מציצות, וזו ממש ירידת הדורות".

מניעים

הנשים בקבוצה זו חובשות כיסוי מלא מסיבות שונות. הן מתיימרות להציג את עצמן כמדקדקות במצוות, ויש מהן שאכן משתדלות מאוד להקפיד. הדבר בא לידי ביטוי בציות לתכתיבי צניעות ובהם חצאיות ארוכות, שרוולים עד מתחת למרפק, וכיסוי-ראש מלא וללא פשרות. חלקן מרחיקות לכת ומגלחות את שיער ראשן בקטעים המועדים לפּרָצות.

סיגנון הכיסוי

חלק גדול מן הנשים בקבוצה זו מכסות את ראשן במטפחת, במגוון צבעים וצורות ובמספר קשירות אופייניות. כיסוי-הראש המלא והלבוש הצנוע הם החיץ בינן לבין החברה הכללית, מבחינת אורח-חיים והשקפת-עולם. הן כמו אומרות: "אנו שונות, אנו אחרות ואין לנו עניין להיטמע בחברה החילונית".

יתירה מזאת, המראה הנזירי משהו מגבה את תחושת העליונות הדתית שלהן ביחס לנשים מקבוצות אחרות במגזר, שאינן מקפידות על כיסוי-ראש לחומרה. הן רואות עצמן כ"הולכות בדרך הנכונה", כ"מקיימות את המצווה ללא כחל ושרק". האחרות הן "פשרניות", "מחפפות" ו"פחות מקפידות מבחינה דתית".

הלימה בין ההופעה הכללית ובין כיסוי-הראש, מתבטאת גם במישור הסיגנוני-אסתטי. נשים המשקיעות בהופעתן החיצונית ושמות דגש על לבוש מטופח, ישלימו את המראה בעזרת כיסוי-ראש אסתטי, ולהיפך. כלומר, העובדה שנשים אלו מקפידות על כיסוי מלא של שיערן, אין פירושה בהכרח הזנחת הופעתן החיצונית.

כיום, יותר ויותר נשים מקבוצה זו עוברות ממטפחות לכובעים, במידה רבה הודות להיצע המגוון והמרהיב של כובעים עמוקים, ההולך וגדל בשנים האחרונות. שכן, כובעים גדולים ועמוקים מאפשרים כיסוי של מלא של כל השיער. פריט ייחודי נוסף הוא כובע תחתי (כובע שחור, דק וגמיש, דמוי כובע רחצה, הנצמד לקרקפת, ולוכד את השיער מכל עבריו). הכובע אינו בולט לעין, בשל צבעו הכהה ודקות הבד. באופן זה, האישה יכולה להרשות לעצמה לחבוש גם כובעים שאינם מכסים את שיער ראשה במלואו.

נשים שאימצו כיסוי-ראש שנים אחרי נישואיהן

מאפיינים ומניעים

המבוגרות בקבוצה זו החלו לכסות את ראשן בעקבות לחץ של בני משפחה, בעיקר ילדים, שהתחרדו; בשל ציפיות מצד מוסדות החינוך של הילדים (לא בהכרח דרישה פורמאלית, אך נותנים להורים ולילדיהם כאחד להבין, כי מוטב שהאם תכסה ראשה); בשל הנוהל במקום-העבודה של האישה (בעיקר במוסדות חינוך דתיים). יש יישובים שבהם כיסוי-הראש הוא חלק מתנאי הקבלה. ביישובים או בשכונות דתיות אחרות אין אומנם דרישה פורמאלית, אך הלחץ החברתי בנושא 'מאלץ' אותן לכסות את ראשן.

בקרב הצעירות שהחלו לכסות ראשן תקופה מסוימת לאחר נישואיהן, ניתן למצוא כאלו שעשו זאת בעקבות בעיות פוריות. בעצת הרב שלהן, ולעיתים על דעת עצמן, הן החליטו לכסות את ראשן, בתקווה ובאמונה שהדבר עשוי לשפר את מצבן.

אחרות, נכנעות ללחצים משפחתיים - של הבעל, בני משפחתו, ולעיתים אף הוריהן שלהן. בנוסף, רבות נוקטות צעד זה מתוך "התחזקות רוחנית-דתית", כלשונן, ו/או מתוך הבנה מחודשת שמדובר בחובה מדאורייתא. "בתקופה שבה הלכתי בראש גלוי, היו לי נקיפות מצפון", היה אחד ההסברים שקיבלנו.

סיגנונות הכיסוי

סיגנונות כיסוי-הראש של הנשים בקבוצה זו רבים ומגוונים, והם משתנים בהתאם לגיל, לטעם האישי ולנסיבות שהביאו למהפך. כשמדובר בכיסוי הראש בעקבות לחץ בסביבת המגורים, האישה על-פי רוב תאמץ את הסיגנון הרווח באזור מגוריה.

נשים המחמירות יותר מאימותיהן

כיום ניתן לראות מספר לא-מבוטל של נשים צעירות שראשן מכוסה, אף שאימותיהן מגולות ראש. בדומה, נשים רבות מחמירות יותר מאימן הורתן ומכסות את שיערן עד המילימטר האחרון. בנוסף, יש המאמצות את המנהג החרדי, לפיו כלה יוצאת מחדר הייחוד וראשה מכוסה. מנהג זה, שמעולם לא היה נחלתו של הציבור הדתי-לאומי, קונה לו דריסת רגל במחנה החרד"לי.

מקצת מאותם דפוסי החמרה שכיחים בעיקר בקרב נשות האברכים של ישיבות הקו ושלוחותיהן. רבות מהן בנות למשפחות "מרכז" מן הדור הקודם, שאימותיהן הקפידו לכסות ראשן בהתאם לפסקים של רבני מרכז הרב באותה העת (ובראשם הרב צבי יהודה קוק), שלא דרשו כיסוי מלא של השיער.

המשותף לנשים שאימותיהן לא כיסו ראשן והן מכסות, ולנשים המחמירות בהשוואה לאימותיהן, הוא מחאה שקטה על קוד הצניעות של אימן הורתן. אצל מקצתן הדבר נבע מאותן סיבות שהניעו נשים גלויות ראש, לכסותו תקופת מה לאחר שנישאו. האחרות הושפעו ממוסדות החינוך בהן למדו, תנועת הנוער אליה השתייכו, הישיבות בהן למדו בעליהן והסביבה החברתית בה גדלו.

כך או כך, הופעתן החיצונית משקפת את ההחמרה שפשטה בקרב חלקים נרחבים בחברה הדתית-לאומית. מעניין לציין כי הרב אברהם שפירא, לשעבר הרב הראשי האשכנזי לישראל וראש ישיבת מרכז הרב, שב והדגיש כי אין חובה הלכתית לאמץ כיסוי-ראש אוטם לחלוטין. ואולם, לא ניתן להתעלם ממגמת ההתחרדות של נשים אלו. "אנחנו דתיות יותר מאימותינו ומנשות הדור הקודם", הן מצהירות באמצעות הופעתן, וחלקן גם בפה מלא.

במשתמע, הן מצביעות אי-אמון במסורות ובסייגי הצניעות של אימותיהן. על-מנת לחדד עוד יותר את ההבדלים, הן מאמצות לבוש צנוע יותר, הפרדה מגדרית, חינוך נפרד, סלקציה בחומרי קריאה, חרם לא-כתוב על התרבות החילונית הכללית, וכיוצא באלה.

פאה נוכרית

רקע היסטורי

במאמרה "From veil to wig: Jewish women's hair covering" ("ממטפחת לפאה: כיסויי-הראש של נשים יהודיות") משנת 1993, מסבירה ד"ר לאה-ליילה ברונר כי הפאה היא מנהג אירופי, ששורשיו בצרפת של המאה ה-16. באותה עת, גם גברים וגם נשים צרפתים החלו חובשים פאה. הנשים היהודיות בצרפת, ובהמשך גם בארצות הגולה האחרות באירופה, הושפעו מסביבתן ואף הן החלו לחבוש פאה במקום מטפחת. גם כשהפאות יצאו מהאופנה 'הגויית', הן המשיכו בחבישתן, הפעם מטעמים הלכתיים, ככיסוי-ראש.

ברונר, סופרת וחוקרת תנ"ך ויהדות בעלת שם, בת למשפחת חסידים ובעצמה נשואה לרב, כיהנה כפרופסור להיסטוריה יהודית באוניברסיטת יוהנסבורג, ובהמשך, באוניברסיטאות מכובדות בארצות-הברית. משעה שטעמו את החופש היחסי והאסתטיקה הגלומים בפאה, היא כותבת במאמרה, הן סירבו לחזור למטפחת. על אף הסתייגותן של הסמכויות הרבניות דאז, הנשים נאחזו בפאות ובכך הביעו את עמדתן הנחרצת בנדון.

רקע הלכתי

מבחינה הלכתית, אין תמימות-דעים לגבי חבישת פאה. יש הסבורים כי הפאה היא פיתרון הלכתי לכיסוי-הראש, וכי מותר לנשים לחובשה. כך גורסים הרמ"א (רבי משה איסרליש, 1572-1530, מגדולי התורה של יהדות פולין), החפץ חיים (רבי ישראל מאיר הכהן מראדין, 1933-1838, בחיבורו ההלכתי משנה ברורה), הרב משה פיינשטיין (בספרי שו"ת שחיבר, אגרות משה), מנהיג חב"ד, הרבי מלובאביץ' (שאף העדיף פאה על-פני מטפחת), הרב מרדכי אליהו (לשעבר הרב הראשי הספרדי, מן הבולטים בזרם החרד"לי), הרב שלום משאש (רבה הראשי של יהדות מרוקו ואחר-כך הרב הראשי לירושלים, עד לפטירתו ב-2003) ואחרים.

מנגד, יש הטוענים כי הפאה אינה נותנת מענה לחובת כיסוי הראש, משום שהיא נראית כשיער טבעי, והדיוט לא יבדיל בינה לבין הדבר האמיתי. בדעה זו מחזיקים הרב חיים חזקיה מדיני (1905-1833, יליד ירושלים. היה רב העיר חברון. מחבר שדי חמד, אנציקלופדיה בשמונה-עשר כרכים ובה תשובות הלכתיות לנושאים של יומיום, פסקים וחידושים), מנהיג ש"ס, הרב עובדיה יוסף וגדולי תורה נוספים.

הרב אליעזר מלמד, רב היישוב הר ברכה בשומרון וראש ישיבת ההסדר שביישוב, במאמרו "הלכות צניעות ב'" סוקר את המקורות שהובאו לעיל ומסיים את דבריו בקביעה, כי אין למנוע מנשים לכסות ראשן פאה. לדבריו: "נשות תלמידי הישיבות ההולכות בדרכו של מרן הרב קוק זצ"ל, נהגו להחמיר ולכסות את ראשן דווקא במטפחת או כובע ולא בפאה. והיו שסברו שביישובים שהוקמו על-ידי אותם התלמידים, נחשב הדבר למנהג מחייב, וכפי שפסק בעל המשנה ברורה, שאין להקל ולחבוש פאה נוכרית במקום שנהגו להחמיר, משום מראית עין. אולם, למעשה, כל הארץ נחשבת כמקום אחד, ומאחר שיש בארץ הרבה נשים שמכסות את ראשן בפאה, לא ניתן לומר בשום יישוב בארץ שיש מנהג מחייב לכסות את הראש במטפחת או בכובע ולא בפאה נוכרית. ולכן אין למחות או להעיר לשום אישה שחפצה לכסות את ראשה בפאה נוכרית, אחר שישנן הרבה נשים חשובות שנוהגות כן".

מאפייני חובשות הפאה

המבוגרות

כיום, רוב הדתיות-לאומיות אינן חובשות פאה, כי אם כובע או מטפחת. מיעוט חובשות הפאה הן בעיקר מבוגרות ממוצא יֶקִי (ילידות גרמניה); מבוגרות שגדלו להורים חברי תנועת אגודת ישראל או פועלי אגודת ישראל (חלקן בוגרות בית-הספר לבנות בית יעקב) שבבגרותן נעשו מפד"לניקיות; מעט מיוצאות עדות המזרח בשנות השישים או השבעים לחייהן, מרביתן מחנכות או כאלה שנישאו לאנשי חינוך. רוב הדתיות הלאומיות ממוצא ספרדי, נמנעות מחבישת פאות. רוב הנשים שהוזכרו לעיל חובשות בדרך כלל פאה קצרה, שאינה גולשת מעבר לעורף.

הצעירות

ניתן למצוא נשות עסקים ונשות אקדמיה דתיות החובשות פאה במקום כובע או מטפחת, כדי שלא להתבלט כחריגות בסביבת עבודתן המקצועית, החילונית. חלקן משתמשות בכיסויי-ראש בהתאם למיקומן: בארץ הן חובשות כובע או כורכות מטפחת; בחו"ל, כשהן מוזמנות לכנסים מדעיים וכדומה, הפאה היא על ראש שמחתן.

בשנים האחרונות ניתן לזהות פאות על ראשיהן של נשים מהזרם החרד"לי, בעיקר צעירות ממוצא אנגלו-סקסי. העיצוב המועדף: פאה בתספורת פוני, שיער גולש עד הכתפיים, ועליה קשת, בנדנה או מטפחת. העיצוב מושפע בעיקר מהקו האופנתי של הנשים החרדיות האמריקניות. יש החובשות מה שמכונה "חצי פאה" - המכסה בעיקר את ירכתי הראש. על החלק הגלוי הן כורכות מטפחת או בנדנה קטנה. יש צעירות ישראליות שהושפעו מהטרנד, ואף הן מאמצות פאה שופעת שיער.

ז'אנרים וסיגנונות של כיסויי-ראש

בקרב נשות המחנה הדתי-הלאומי רוחש מגוון של גישות וסיגנונות, מכיסוי-ראש שאינו מסגיר ולו שערה אחת, ועד לכיסוי המסתיר טפח ומגלה טפחיים; מפאות או כובעים יקרים ואלגנטיים, לפי צו האופנה הבינלאומי האחרון, ועד למטפחות או כאפיות במראה הזרוק. להלן סוגי הכיסויים:

"סיר הפוך"

כינוי לכובע עמוק העוטף את כל הראש, ולכן חביב על חסידות החשיפה המזערית. הכובע עשוי קש, רָאטָן (חוטר דקלים) וחומרים סינתטיים למיניהם, בצבעים שונים. העיצובים והעיטורים מגוונים: פיסת בד צבעונית מסביב, פיסת בד ובמרכזה פרח, אפליקציות, אבנים משובצות ועוד. מרבית חובשות 'הסיר ההפוך' הן נשים בגיל העמידה, בעלות אוריינטציה חרד"לית המתגוררות ביישובים מעבר לקו הירוק, אם כי גם יתר נשות המגזר לא מתנזרות מהם.

כובעים ממשפחה זו משדרים שמרנות עם חתירה לאלגנטיות מאופקת. החובשות אותם מצהירות על שייכותן לעולם דתי מחמיר, אך לא על חשבון הטעם הטוב והאסתטיקה.

כיפות סרוגות

כיפה סרוגה מחוטי צמר עבים, או מחוטים סינטטיים במגוון צבעים, עיטורים ועיצובים. הזולות (בסביבות 40 שקלים, נכון ל-2008) הן שטוחות יחסית (מגיעות עד קו האוזניים), דלות בעיצוב ובעיטורים, ומשמשות בדרך כלל לכיסוי חלקי של הראש או לבעלות קרקפת קטנה. הכיפות היקרות (150 שקלים ומעלה) גדולות יותר ומכסות את מרבית נפח השיער. הן מעוטרות ברקמות, פרחים, אפליקציות ואבני חן.

הקולקציה כוללת גם תחתיות המיועדות לחבישה תחת הכיפות. כאמור לעיל, זהו כובע מחומר אלסטי דק ושחור הנצמד לראש (בדומה לכובע רחצה) וכולא בתוכו את כל השיער. התחתית אינה בולטת לעין בשל צבעה הכהה ודקות האריג ממנו היא עשויה, ועל כן חביבה על נשים החרדות לצנעת עטרת ראשן.

חבישת כיפת-צמר נפוצה בקרב נשות כלל הזרמים ובקרב כלל הגילאים.

חובשות הכיפות הפשוטות יותר ובעלות העיצוב המינימליסטי, משדרות שני מסרים: האחד, פשטות הליכות, מראה זרוק וריחוק מן החומרנות. השני, ניסיון לעמעם את נוכחותו של כיסוי-הראש, במטרה לסכל תיוג חברתי. מנגד, חובשות הכיפות המעוצבות והמהודרות, משדרות רגישות אסתטית לצד השתייכות ל"מגזר".

כיפה אתנית

כובע דמוי כיפה רחבה, שהרקע שלה בדרך כלל שחור ושוליה בצבעים מרהיבים. השוליים עשויים רקמה אמנותית בה שזורים חוטים במגוון סוגים וגוונים, חרוזים ואבני חן.

כובע זה נפוץ מאוד בקרב כלל הזרמים והקבוצות במחנה הדתי-לאומי. החובשת אותו מצהירה, כי היא מיישרת קו עם צו האופנה המוביל והדומיננטי במגזר.

מדובר בעבודת אומנות ישראלית, שנעשתה למותג מוכר וידוע ("כישור") הן בארץ והן בחו"ל. זו אחת הסיבות לביקוש הער ממנו נהנית הכיפה האתנית בקרב נשים יהודיות בתפוצות, הנתפשת בעיניהן כמייצגת אתניות ישראלית במיטבה.

כומתה (ברט)

הכומתה הקלאסית (בֶּרֶט) משווקת במגוון צבעים, בדים ומרקמים. יש כומתות עם עיטורים בשוליהן, יש עם אפליקציות ויש כומתות בסיסיות ללא עיצוב ייחודי או תוספות.

הכומתה חביבה על כלל נשות המגזר. מרבית נשות הדור הבוגר והשמרני יותר, משתדלות שלא לחשוף את שיערן מחוץ לכומתה. הן מבטאות התייחסות עניינית וקונקרטית להופעתן, תוך ציות לדרישות ההלכה. בקרב הדור הצעיר, רבות מחובשות הכומתה מניחות לקווצות שיער לבצבץ.

כובע כותנה

כובע פשוט, בדרך כלל בצבעים אחידים, לעיתים עם נגיעות של פרחים קטנים בשוליו. כובע כותנה מתאים לכל עונות השנה, ולכן נתפש כחסכוני ופרקטי. ניתן לחבוש אותו לאורך כל השנה, מבלי צורך לרענן את המלתחה בהתאם לחילופי העונות.

מרבית חובשות כובע הכותנה הן "נשים סולידיות, פחות אופנתיות, צדיקות אמיתיות", כהגדרתן של הכובעניות רות ונעמי, בעלות חנות "רות ונעמי" הירושלמית לכובעים וכיסויי-ראש.

כובע בסיגנון קלאסי

כובע מעומלן בסיגנון אירופי קלאסי, בעל תיתורת צרה, קלוע מחומרים כמו קש או רָאטָן. מיוצר במגוון צבעים ועיצובים, החל משטח-פנים חף מעיטורים, וכלה בתוספות של פיסות בד, סרטים, פפיונים, פרחים ועוד.

מרבית הלקוחות של כובע זה הן נשים החרדות להופעתן החיצונית, ושמות דגש על אלגנטיות וקלאסה. ביומיום הן מסתפקות בכיסוי-ראש פשוט יחסית, ואת הכובע הקלאסי הן חובשות בעיקר בשבתות ובאירועים. שיעור בלתי-מבוטל הן נשים מגולות ראש בימי חולין, המייחדות כובע זה למועדים דתיים ולמקומות מקודשים. מיעוטן חובש כובע זה גם בימי חול.

כיפה מחופה ברשת

כובע אלגנטי במיוחד בגוון אחיד. מדובר בכיסוי-ראש דמוי כיפה, שאליו מחוברת רשת המוסיפה נופך אלגנטי והידור. בחירה בסוג זה של כיסוי-ראש, נתפשת כרצון של החובשת אותו למשוך תשומת-לב ואף 'לגנוב את ההצגה' בבית-הכנסת או באירוע חגיגי.

במקרים רבים, הכיפה מכסה קוטר קטן של הקרקפת, ומותירה את מרבית השיער גלוי וחשוף. גירסה זו חביבה על נשים שאינן מכסות ראשן ביומיום, אלא רק בבית-הכנסת ובאירועים ומקומות מקודשים. נשים המכסות ראשן בקביעות, יעדיפו כיפה המכסה קוטר גדול יותר של הראש. נשים החובשות פאה דרך קבע, עשויות לחבוש את הכיפה המחופה מעל הפאה, בלכתן לבית-הכנסת.

כובע מצחייה (קסקט)

כובע המצחייה או הקָסְקֶט (כך נקרא כובע זה בצרפתית) הוא תוצר של השפעה אמריקנית, אשר חילחלה גם לשורות בנות ישראל הצעירות, במיוחד מהזרם הליברלי. זהו בעצם כובע הבייסבול האמריקני הקלאסי, שמצחייתו קמורה קמעה. חלקן נוהגות לחובשו במהופך כשהמצחייה מכסה את העורף, דבר המשווה להן לוּק מגניב. מרבית חובשות הקסקט מותירות את שיערן מגולה מאחור, בין אם מפוזר או אסוף.

כובע הבייסבול מתקשר עם מראה צעיר וספורטיבי. בנוסף, הוא מסייע בטישטוש עקבות הזהות הדתית.

מלבדו, יש במצאי "קסקט מלא", כהגדרתן של הכובעניות רות ונעמי. כובע מצחייה זה רחב ועמוק יותר, ועל כן מסוגל לכסות שטח שיער רחב יותר. הוא נפוץ בקרב נשים מבוגרות יותר, ממוצא אנגלו-סקסי בעיקר, המקפידות על כיסוי רוב שיערן.

כובע שנות ה-20'

כובע צמוד לקרקפת, ששוליו מכסים את אזור האוזניים והמצח. חביב במיוחד על צעירות בשנות העשרים והשלושים לחייהן, בעיקר מן הזרמים המרכזי והליברלי במגזר.

הכובע עשוי בד תחרה או סריג, בגימור של סרט מבד סָאטֶן ופרח מלאכותי גדול בצד. העיצוב ברוח אופנת שנות ה-20' של המאה הקודמת, נוח לחבישה ומשווה מראה צעיר בניחוח אירופי.

שולי הכובע מסתירים את קו המצח העליון ומבליטים את העיניים. מרבית החובשות אותו נוהגות לפזר את שיערן. הופעתן ממזגת את הנאיביות של תחילת המאה הקודמת, עם נופך של מסתורין ופתיינות.

כובע שנות ה-30'

כובעים אלה, המזכירים את מראה שנות ה-30' במערב, עשויים בד יציב (בד אריג קשיח), וניתן לכופף את שוליהם כלפי מעלה או כלפי מטה. הכובעים מעוצבים במגוון צורות: עגול, מרובע, עם קימורים בשולי הכובע. כל כובע מעוטר לפי סוג הבד, הגיזרה והצבע.

חובשות כובע שנות ה-30' הן צעירות מכל שדרות המגזר, מהשמרניות והמאופקות ועד חובבות המראה השובב, ההרפתקני ואף הסקסי. כל אחת מתאימה את הכובע למינעד הצניעות שלה. יש החושפות את מלוא שיערן מאחור, ויש הדוחסות אותו פנימה.

בנדנה

הבָּנְדָנָה (מטפחת ראש צבעונית) לדתיות יובאה לישראל על-ידי צעירות אמריקניות ש"עשו עלייה". הפריט האופנתי שבה את ליבן של הצעירות המקומיות, ולא פסח גם על נשים בגיל העמידה. יש הכורכות את הבנדנה באופן כזה שתכסה את תחילת המצח וציצית השיער, ויש הכורכות אותה ממרכז הקודקוד כך ששיער הפדחת מגולה. מרביתן מותירות את שיער העורף מגולה (מפוזר או אסוף) ומקצתן תוחבות אותו לתוך הבנדנה, לעיתים גם בסיוע כיפה תחתית.

הבנדנות משווקות בשלל בדים, גוונים והדפסים. אחד הדגמים החביבים על הצעירות הוא הדפס השבלולים. בשבתות, חגים ואירועים מיוחדים, רבות מתהדרות בבנדות תחרה איכותית ועשירה יותר.

ככלל, בנדנה מתקשרת עם מראה ספורטיבי, מודרני וצעיר. לא אחת, חובשת הבנדנה היא צעירה במכנס זרוק, בחצאית צמודה, קצרצרה, או בחולצה צמודה בעלת מחשוף נדיב. רוצה לומר: "אומנם אני דתייה אך ליברלית ונאורה".

רבות מחובשות הבנדנה, בדומה לחובשות הכיפה, משדרות לפחות אחד משני מסרים: האחד, פשטות הליכות, מראה זרוק וריחוק מן החומרנות. השני, ניסיון לעמעם את נוכחותו של כיסוי-הראש, במטרה לסכל תיוג חברתי.

כאפיה

הכָּאפִיָה (כיסוי-ראש ערבי מסורתי) החלה לצבור פופולאריות בציבור הדתי-לאומי, במיוחד בקרב אברכיות "מרכז" ותושבות ההתנחלויות, באמצע שנות ה-70'. בעיניהן, הכאפיה סימלה מראה זרוק, פשוט, בסיסי ומעמעם מיניות. בנוסף, הוא מקנה מראה תנ"כי ושורשי. האופנה פשטה בהדרגה גם בקרב נשים מן הזרם המרכזי במגזר, שהמירו את המטפחת והפאה בכאפיה.

בתחילת דרכן על מדפי החנויות במגזר היהודי, היו אלו כאפיות בגוונים אחידים ובמבחר צבעים מצומצם יחסית. באמצע שנות ה-80' הופיעו דגמים צבעוניים יותר, במיוחד בגווני ורוד ותכלת, שזורים חוטי כסף וזהב. בשנות ה-90' שודרג מראה הכאפיה ונוסף לו עקאל (פתיל מעוקל עשוי צמר עיזים שחור, שהקיף את הראש מעל הכאפיה והידק את אחיזתה בקרקפת). במקביל, הופיעו בזירת כיסויי-הראש הכובעים, שדחקו הצידה את הכאפיות.

בעשור האחרון, יש עדנה למטפחות, ובכלל זה גם לכאפיות, וההבחנה ביניהן טושטשה. הרקע לקאמבק נעוץ בפופולאריות הגוברת של תרבות הניו אייג' ("העידן החדש"), סוכנת הבדים האוריינטליים הצבעוניים. נכון להיום, חומר-הגלם של הכאפיה עשה עליית מדרגה מבד כותנה פשוט למשי, סאטן, כותנה משובחת, ועוד. גם מגוון הגדלים, הצבעים והטקסטורות התרחב, והוא קוסם כיום לקשת רחבה של נשים במגזר.

סוגי הקשירות

רקע

קיים מגוון סיגנונות קשירה, שהמכנה המשותף לכולם הוא מיקומם - בעורף, מעט מעליו, לעיתים על הצדעיים, אך לא תחת הסנטר. קשירה מסוג זה מעוררת אסוציאציה גלותית מובהקת. חלוצות הקשר האחורי היו נשות הקיבוץ הדתי, שהושפעו בכך מהפלמ"חניקיות והקיבוצניקיות. סיגנון זה התפשט בהדרגה גם בקרב נשות הציבור הדתי-לאומי בכללו, וכיום הוא הסיגנון המוביל.

הקשירה היא סיפור בפני עצמו. חסידות המראה הצנוע יקשרו את המטפחת צמוד לעורף. לעומתן, רבות מחובשות הבנדנה (וגם חלק מחובשות המטפחת), קושרות אותה מעל קו העורף, לעיתים מעל קו האוזניים ולעיתים מתחתיו. בדרך זו, שפעת שיער נותרת מחוץ למטפחת וגם חלקת הצוואר נחשפת לראווה. כשהמטפחת ארוכה, קצותיה נשפכים לאחור ומוסיפים נופך צבעוני לשיער.

צעירות רבות קונות מטפחות או בנדנות מוכנות לשימוש, כולל קשר כחלק מהעיצוב. מדובר במטפחות מעוצבות ומסוגננות, שעלותן גבוהה יותר ממטפחות רגילות.

באתר כובע ניתן למצוא פרק מיוחד לכל סוגי הקשירות הקיימים, בצירוף הוראות הפעלה וצילומים נלווים להמחשה. להלן הפירוט:

קשירת צעיף

קשר אלגנטי המתאים לצעיפים, ללא עומס בליפופים על גבי הראש. מתאים מאוד לבעלות שיער קצר. תחילה פורשים את הצעיף על הראש בצורה לא סימטרית - כשקצה אחד קצר יותר מהשני, אך ארוך דיו להקיף את הגולגולת ולהיקשר אל הקצה הארוך. לאחר מכן, מצליבים את שני הקצוות בירכתי הראש ומקיפים את הראש בקצה הקצר. קושרים את שני הקצוות מאחור, ואת הקצה הארוך מושכים למרכז העורף ומותחים לרוחב, כך שיכסה את הקשר מתחתיו.

קשירה חזיתית

קשירה בקו שבו מסתיים המצח, המסמלת הקפדה יתירה על כיסוי הראש (הקשר הקדומני מונע מהמטפחת להחליק לאחור ולחשוף את השיער שמתחתיה). בנוסף, קשירה זו אופיינית לפלאחיות הערביות, ורבות מחסידות המראה הזרוק אימצו אותה, כסוג של מחווה לעובדות האדמה הקרובות לקרקע ולטבע.

קשירת "כתר הולנדי"

מתאימה לצעיפים או למטפחות מרובעות. תחילה פורשים את המטפחת על הראש וקושרים את שני קצותיה מאחור בקשר פשוט. אוחזים בקצוות וקושרים אותם שוב בקידמת הראש, מלפפים את הקצוות האחד סביב השני, ואת הקצוות הנותרים מכניסים מאחור.

קשירת כתר

מתאימה יותר למטפחת-ראש משולשת גדולה במיוחד. תחילה מניחים על הראש את המטפחת, כך שחלקה הקדמי יכסה את כל המצח. אוחזים בשני קצות המשולש וקושרים קשר לאחור מתחת לקוקס (פיסת הבד שבהמשך קודקוד המשולש). בשלב זה ניתן לכוונן את רמת הכיסוי של המצח. מי שמעוניינת בכיסוי חלקי, תחליק מעט את המטפחת לאחור ותהדק שוב את הקשר. מנגד, ניתן למשוך את המטפחת קדימה ולכסות בעזרתה את כל המצח. 

בשלב הבא אוחזים ביד ימין את הקצה הימני, ומקיפים בעזרתה את קידמת הראש. יד שמאל מסייעת לייצב ולהדק את הליפוף לראש. משחילים את הקצה בין הקפלים מתחת לקוקס. באופן דומה מלפפים גם את הקצה השני שנותר ומשחילים את סופו לקפלים שנוצרו מהליפוף הקודם. קשירה זו אף היא מונעת החלקה ובריחת שיער

קשירות חצי-חצי

מטפחות החצי-חצי משלבות שני סוגי בדים וכך ניתן לחבוש כל צד כמטפחת שונה, או בגיוונים שונים כתוצאה משילוב בין הבדים. המטפחות עשויות בדים איכותיים ביותר, נושמים ומעוצבות בעבודת יד. ניתן לקשור מטפחת אחת ביותר משש צורות שונות: מטפחת קשורה רק מצידה האחד; שילוב באלכסון בין הבדים; בד אחד מקופל על השני; צד אחד מקשט את השני.

קשירת שתי מטפחות

יש הקושרות את קצוות המטפחת על אחת הרקות, ומניחים להם להשתפל כמו קוקו או צמה. יש המבצעות קשר-צד דמוי פרח. בעלות שיער ארוך מאמצות לעיתים כיסוי כפול: מטפחת אחת מכסה את שיער הקרקפת, ומטפחת שנייה אוספת לתוכה את הקווצות שנשארו בחוץ. התוצאה: מעין קוקו אחורי עטוף ומוסווה היטב. אחרות מלפפות מטפחת נוספת על המטפחת המרכזית, כתוספת צבע וקישוט וגם כחיזוק מטפחת הבסיס. בדומה, יש המניחות שתי מטפחות, זו על גבי זו, כשהאחת מבצבצת חלקית מתחת לשנייה, ליצירת מראה מקורי וצבעוני.

קשירה צפתית

מניחים את המטפחת על הראש ומצליבים את הקצוות, כך שכל קצה ייצא מהצד הנגדי לו. אוחזים בקצה אחד ומשטחים אותו על הראש. משטחים את הקצה השני לכיוון ההפוך. תוחבים כל קצה מתחת לקצה השני, כך שייווצרו שתי 'פאות'.

כיסויי-ראש בפירסום מפה לאוזן ובאינטרנט

כיסוי-הראש נחשב פריט אופנה מרכזי במלתחתה של האישה הדתית-לאומית. בקרב נשות ציבור זה קיים צמא רב למידע על אופנה באופן כללי, ועל כיסויי-ראש בפרט. בחברה החילונית, הצעקה האחרונה באופנה נשמעת בראש חוצות, החל במודעות ובפירסומות באמצעי התקשורת וכלה בשלטי חוצות ענקיים. בחברה הדתית, לעומת זאת, מידע 'חם' על כיסויי-הראש עובר בעיקר מפה לאוזן. האחת רואה אצל רעותה כובע או שביס המוצאים חן בעיניה, ומיד מבררת היכן קנתה אותם. כמו כן, יש מספר חנויות ידועות לממכר כיסויי-ראש במגזר, שלקוחותיהן הדתיות פוקדות אותן דרך קבע.

בשנים האחרון הפך גם האינטרנט ערוץ מרכזי להתעדכנות. יש ברשת מספר לא-מבוטל של אתרים המציגים קטלוגים עם מבחר כובעים, מטפחות, צעיפים, שביסים וכדומה. אתרים אלה הופכים אט-אט כתובת מרכזית לטרנדים של נשות המגזר הדתי-לאומי.

אחד מהם הוא האתר של דנה כהן-דינור, מעצבת כובעי נשים, בוגרת מכללת האופנה שנקר. דנה לא רק מציעה מגוון רחב ועשיר של כובעים לנשות המגזר, אלא גם מאפשרת להן לברר את מידת הכובע שלהן, לצפות בקטלוג מתעדכן בתדירות גבוהה של עיצובי כובעים, לקנות כובע באמצעות האתר, לתאם מכירה ביתית ולבקר בסטודיו שלה.

אתר כובע הוא חנות וירטואלית, המציעה ללקוחותיה דידפוף נינוח בדגמי הקולקציה האופנתית, לקבל הדרכה צעד אחר צעד בנושא קשירות, ולרכוש פריטים מסוימים המוגדרים כאקסקלוסיביים. האתר מעמיד לרשות לקוחותיו סרגל מדידה ייחודי, שיקל עליהן לבחור את גודל הכיסוי המתאים. אחת האטרקציות שמציע האתר: פטנט ייחודי שנקרא spark (ניצוץ), המקנה לכיסוי-הראש לוּק של בנדנה מוכנה וקשורה, כשלמעשה מדובר במעין כובע הנחבש לראש בקלי קלות.

בראש שלך הוא שמו של אתר פופולארי נוסף, המשווק כובעי מעצבות מכל המינים והסוגים. באתר קולקציית כובעים לפי עונות השנה, קטלוג של כובעים לאירועים, מבצעים קרבים ובאים, וכן אפשרות ליצירת קשר עם בעלת החנות, אורית אלק, לשם הזמנה אישית של כובע, לאירגון מכירות באזור המגורים, לבירור שאלות ולקנייה. חנות הדגל של החברה ממוקמת בעיר מודיעין.

ביביליוגרפיה

ספרי עיון ומדע

  • דומברובסקי מטי, מחינוך ממלכתי דתי לתלמודי תורה: תהליכי התבדלות בחברה הציונית דתית בישראל, חיבור לשם קבלת תואר מוסמך, אוניברסיטת בר-אילן, 2004.
  • זלצברג סימה, עולמן של נשות חסידות "תולדות אהרן": מעמדן כפרטים וכקבוצה, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור, אוניברסיטת בר-אילן, 2006.
  • Seigelshifer, V. 2006 From Tichles to Hair Bands: Modern Orthodox Women and The Practice of Head Covering. MA Thesis, The Hebrew University of Jerusalem. 

ספרי קודש והלכה

  • ויקרא י"ט: י"ט-כ"ח.
  • דברים כ"ב: ה, י"א.
  • במדבר ה: יח.
  • משלי, ל"א: ל'.
  • בבלי, סדר מועד, מסכת שבת, קי"ג ע"א, קי"ד ע"א.
  • בבלי, סדר זרעים, מסכת ברכות, כד ע"א.
  • בבלי, סדר מועד, מסכת יומא, מז א.
  • סדר נשים, מסכת כתובות ז, ו.
  • הרמב"ם, משנה תורה, הלכות עבודה זרה יב; הלכות אישות כד, אגודת נתיבות התורה והחסד, תש"מ.
  • פיינשטיין משה, אגרות משה, אבן העזר א' סימן קיד, סימן נח; אבן העזר ב' סימן יב, 1996.
  • קארו יוסף, שולחן ערוך, אבן העזר ס' קטו ס' ד; אורח חיים עה ס' ב; יורה דעה ס' קפב. לוין אפשטין, תשט"ו.
  • שניאורסון מנחם מנדל, לקוטי שיחות י"ג, מולדת - תנועת נאמני ארץ ישראל, תשנ"ב, 187.

מאמרים בכתבי עת ובספרים

  • אחיטוב יוסף, "מאורתודוקסיה ציונית-דתית לאורתודוקסיה חרד"לית", דעות 23, 2006, 18.
  • ארן ג', "גוף חרדי: פרקים מאתנוגרפיה בהכנה", חרדים ישראלים, השתלבות בלא טמיעה, סיון ע' וקפלן ק' (עורכים), הקיבוץ המאוחד ומכון ון ליר, 2003, 99.
  • סטוקמן א', "הכל אודות סנטימטר של עור: הגוף הנשי ורטוריקת הצניעות בהבניית זהותן של בנות דתיות". להיות אשה יהודיה, כהן ט' (עורכת), גרפית, 2006, 237.
  • פוקס א', "כיסוי ראש לרווקות: קריאה מחודשת בפסיקה מזרחית", להיות אשה יהודיה, כהן ט' (עורכת), גרפית, 2006, 93.
  • פיקאר א', "פסיקתו של הרב עובדיה יוסף לנוכח שינויים באורחות הלבוש", תרבות יהודית בעין הסערה: ספר היובל ליוסף אחיטוב, שגיא א' ואילן נ' (עורכים), הקיבוץ המאוחד , 2002, 595.
  • שרלו, יובל. תשנ"ט. "על ההבחנה בין רפורמה להתחדשות דתית". אקדמות ז', 114.
  • Bronner, Leila Leah. 1993. "From veil to wig: Jewish women's hair covering". Judaism: A Quarterly Journal of Jewish Life and Thought .
  • Gordon, S. 1997. "Head Covering for Women: A Look at the Sources". In F.K. Zisken (ed.), The Pardes Reader (35-42). Jerusalem: The Pardes Institute
  • Henkin, Y.H .2003. "Contemporary Tseni'ut". Tradition 37 (3),1-48.
  • Schiller, M. 1995. "The Obligation of Married Women to Cover their Hair". Journal of Halacha and Contemporary Society 30, 81-108.

מילונים, לקסיקונים ואינציקלופדיות

  • תורמי ויקיפדיה (2008). כיסוי ראש לנשים. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 06:37, אפריל 11, 2008.
  • תורמי ויקיפדיה (2008). צניעות (יהדות). ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 14:55, אפריל 24, 2008.

כתבות ומאמרים בעיתונות

אתרי אינטרנט

ראיונות

  • ראיון עם הרבנית אריאל, בוגרת ה"מכללה" בירושלים, "אברכית" לשעבר של "מרכז", אשת הרב אריאל, תושבת הרובע היהודי בירושלים, 2007.
  • ראיון עם בן דוד עליזה, מפיקה בערוץ 7, תושבת בית אל, אשתו של הרב אורן בן דוד, 2007.
  • ראיון עם ברק אפי, בוגר "מרכז", כותב, מנחה ומרצה בבית מדרש "אלול", 2007.
  • ראיון עם מיכל דשן, בוגרת "חורב", מורה בבית ספר תיכון חילוני, 2007.
  • ראיון עם מוכרת בחנות "בת עין", חנות בגדים ברוח שאנטית של נשות המגזר הדתי לאומי, גרה בהתנחלות, סטודנטית במכללת דוד ילין, 2007.
  • ראיון עם מספר נשים, לקוחות בחנות "בת עין", חנות בגדים ברוח שאנטית של נשות המגזר הדתי לאומי, 2007.
  • ראיון עם מעצבת ומוכרת כובעים לנשות המגזר, 2007.
  • ראיון עם רות ונעמי, בעלות ומוכרות בחנות הכובעים "רות ונעמי", ברחוב קינג ג'ורג' בירושלים, 2007.
  • ראיון עם מרמן גרומט נעמי, חוקרת סוגיות, הקשורות לצניעות, לכיסוי ראש ולטהרת המשפחה, דוקטורנטית במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, אוניברסיטת בר אילן, 2007.
  • ראיון עם מ"ד, "אברכית" לשעבר של "מרכז", מורה באולפנת "סיסי", 2007.
  • ראיון עם ספיר ראומה, יועצת ארגונית, רס"ן בצה"ל, 2007.
  • ראיון עם יעל עבודי, מורה ומרצה לספרות עברית, ירושלים, 2007. 
  • ראיון עם תאנה דינה, בוגרת ה"מכללה" בירושלים, "אברכית" לשעבר של "מרכז", אשתו של הרב ברוך תאנה, תושבת חצר גליציה בעיר העתיקה בירושלים, 2007.
  • ראיון עם תחיה ספיר, אתנוגרפית במוזיאון ישראל, 2007.

הערות שוליים

    צפה בתגובות  תגובות על שיער וכיסוי ראש של נשים בחברה הדתית-לאומית (9)

    רותי כהן

    לשפר הצניעות = למנוע תאונות יש לי שאלה לכל הנשים היקרות, ששמות פאה שהם לא צנועה ומושכת.. (דהיינו כל פאה לא של סבתות) מה אתן חושבות לעצמכן? שיש לכם ריח של יראת שמים, שהירקן לא מזיל ריר עליכן? שהנהג באוטובוס לא נכשל בהרהורים? שהבחורים לא שופכים זרע עליכם ח"ו, אישה שהולכת עם פאה ארוכה או עם פאה לא צנועה היא מכינה לעצמה את הגיהנום ומכשילה גברים וגורמת לעבירות החמורים ביותר, אתם מתלבשות בצורה מכשילה וגם אם היא צנועה, הפאה הורסת הכל, אני רואה אברכים טהורים שלמדו בישיבות קדושות חנונים למדי, והאישה נראית דוגמנית מהשורה הראשונה, בבקשה: תעשי את זה רק בבית לא בחוץ יקירה שלי, כבר לא קשור לרבנים או להיתרים, לא לעדות וחוגים, זה קשור למראה החיצוני של היצר הרע שלך, אוי כמה אברכים נכשלים בך שאת עולה לאוטובוס בבוקר עם הפאה לא צנועה או ארוכה והמתקתקת שלך, כל הלימוד שלהם כל היום נהרס על מחשבות שאת גרמת להם. כן כן כן ממש כך. כמה (מאות) בחורי ישיבות מסתכלים לעבר המחיצה בחתונות לראות אותך, או יוצאים במיוחד בערבי שבת לראות אותך מטיילת ברחוב עם הבגדים הנוצצים ועם הפאה של שבת המטריפה שלך (יש עדות למי שרוצה מקור) שהיא באמת מטריפה את הראש שלו.. בושה שבת ישראל צריכה להאות ככה, הם לא מחפשים לצאת לקניון לראות חילוניות פרוצות, את "תלמדה בית יעקב" מעניינת יותר, את נוצצת יותר, כן את..את.. "בגללך יש זרע לבטלה" לא בגלל שחקניות פרוצות, רק בגללך!!!!! בגללך יש בעיות של שלום בית, בגללך!!!! תתעשתי לפני שיהיה מאוחר....!!! ישנן פאות שמושכות עיניים של גברים אחרים והם יכולים להגיע להרהורי עבירה שזה אסור!! כמו פאות ארוכת מידי או פאות שיותר יפות מהשיער הרגיל של האישה וכו'.. נמאס כבר מכל אלו שהולכות עם צוואר חשוף [מגיע לפעמים עד לשקע של החזה] בגדים צמודים ביותר ולקינוח חצאיות מעל הברך, והעיקר "לא הולכות עם פיאה" אבל צמוד וקצר גם אסור. אני באופן אישי חושבת שפאה מביאה להרבה מכשולים בצניעות!! לדעתי גם המכשירים הטמאים גורמים לנו לאבד שפיות, הילדים ובפרט בנות הסמינרים הולכים עם הפלאפון לכל מקום, קניות, ואפילו לשרותים, למקלחת, ואפילו כשהם רוצים לישון לנוח קצת, הם מכבים הכל אבל לא את המכשיר שמא מישהו יחפש אותם. הם הפכו להיות תלותיים במכשיר שמספק להם את האון-ליין העכשוי בכל עת!! לצערי יש להקטין את המידע של המכשירים ולהפוך אותם למה שנועדו מלכתחילה-מכשיר פלאפון לשיחות של האם הגעת הביתה? הכל בסדר? ולנתק זהו.הרבה מסכימים איתי אבל אף אחד לא מסוגל להתנתק ממנו - והסיבה העיקרית היא מידת הגאווה!!!! [גם הסיבה של הפריצות אצל נשים היא מידת הגאווה!!!] שמא יגידו אהה, אין לו מכשיר ברמה!!! לי יש מכשיר פשוט ואני מסתדרת מצויין ואפילו יותר מכל אחד אחר. אני מגיעה הביתה ויש לי זמן לכל דבר, לא כמו רובכם, כשאני נכנסת להתקלח אני נכנסת לבד ולא עם כל העולם. האם אישה "חרדית" ההולכת בניגוד להלכה בבגדים צבעוניים ומבריקים המושכים תשומת לב או בבגדים המבליטים את כל איברי הגוף ובעיקר את המקומות הצנועים,או בחולצות קצרות שאם את מתכופפת רואים לך את הגב ואם את מרימה את ידיך רואים לך את הבטן, וחובשת פאה העשויה משיער של נשים גויות שמתו או מטפחת ראש צבעונית ונוצצת ונעלי עקב וכו'- יכולה להעיד לפני הקב"ה ולומר לו "אבא שבשמיים אני מאותן נשים צדקניות שיביאו גאולה לעמך ישראל? " האם ראינו מאישה כזו שבנייה יצאו ת"ח גדולי הדור? האם אישה כזו יכולה לדמיין לעצמה שאחרי מותה היא תבוא בפריצות הנ"ל לפני האמהות הקדושות ותרצה לשבת לידן? ואיך לא תפחדי מאבא שבשמיים שאמר בתורתו הקדושה "וראה בך ערוות דבר ושב מאחריך...." הקב"ה מסלק שכינתו מעם ישראל, מסיר את השגחתו מעלינו בגלל נשים כמוך... ואמרו חז"ל הקדושים שצרות באות לעולם בגלל חוסר צניעות של בנות ישראל ובפרט לאחר שקראת את כל הנ"ל, כיצד תעיזי להמשיך לצאת כך מחר ולהכשיל את בחורי ישראל ותמשיכי לשים פס על דברי חז"ל הקדושים אשר הזהירו נוראות על הפריצות שיש בקרב מחננו ובפרט שיראו לך ביום הדין שקראת כל הנ"ל ובכל זאת המשכת במרדך. אני לא אוהבת להעיר על הנושא הזה, כי לי לא חסר דברים שצריך לתקן... אולי יותר קל לי בנושא צניעות ואני מקפידה על כך, אך בדברים אחרים די קשה לי, שהם פחות סממנים חיצוניים כמו תפילה ועבודה על המידות... אני יהודיה כמוכם ואף פשוטה יותר מכם, איני מתיימר להיות חכמה או נביאה ויש לי המון מה ללמוד מכל יהודי/ה. אני אוהבת אתכם עם ישראל מאוד! וזו הסיבה שאני פונה אליכם מכל הלב!!! אנו לקראת אחת התקופות הקשות בהיסטוריה שלנו, לקראת חבלי משיח!!! וכולנו חייבים לחזור בתשובה תיכף ומיד...
    יום ראשון ח' באלול תשע"ה 23 באוגוסט 2015

    בעלת שיער ארוך

    כתבה מעניינת באשר ל"לא תגלח אישה כאיש" אני מעוניינת בתספורת "מארינס" עד כמה קצוץ מותר לאישה להסתפר? דובר גם על גילוח בעורף אז לא הבנתי אם יש סתירה... אישה שמעוניינת לגלח את ראשה עם מכונה לקצוץ מאוד מספר 0 מותר לה? או שהיא יכולה לקצץ ולגלח רק בעורף? האם זה משנה אם התגלחת תהיה מתחת לכיסוי ראש או בראש גלוי? תודה רבה
    יום שני כ"א בטבת תשע"ה 12 בינואר 2015

    ללא שם

    יום שלישי י"ט בסיון תש"ע 1 ביוני 2010

    מערכת

    אולי לא שמת לב אבל סגנון הביקורת שלך חצוף ומתנשא. ועל כך כבר נאמר "כל הפוסל במומו פוסל". מדוע את כותבת "שמעת מקרה אחד ויש הסקת מסקנות"? זה פשוט לא נכון וגם מנוגד למה שנכתב אצלנו. המחקר מתבסס על ראיונות רבים כמקובל במדע (וכמובן על מאות צילומים). זה שאת מכירה באופן אישי משהו אחר לא אומר דבר וחצי דבר (בסוציולוגיה אין אף פעם מאה אחוז ותמיד יש יוצאים מן הכלל). אם ברצונך לתקן או להוסיף (ואנחנו מעודדים ביקורת) צייני את המשפט המדויק שמפריע לך ובאיזה מאמר, ונמקי את דעתך. אנו נבדוק ואם צריך נתקן בהתאם.
    יום שלישי י"ח בשבט תש"ע 2 בפברואר 2010

    דתי'ה

    המחקר איננו משקף את המציאות בחלק ניכר ממנו. נכתב שנשים נשואות המכסות את כל שיער ראשן הן "בעיקר בוגרות מדרשת הרובע". זו עובדה לא מדוייקת כלל. נשים רבות מקפידות על כיסוי ראש שלא חושף טפח, והן לא למדו במדרשת הרובע.. מיעוט מהבנות הרבות שמכסות "הכל הכל" למד במדרשת הרובע..מן הסתם.. מוסד לימוד אחד שמקבל מעט בנות.. שנית, אני לא שמה לב לאדונות מצד בנות תורניות יותר כלפי בנות יותר "מחפפות", במכללה בה אני לומדת כולן חברות של כולן ואף אחת מהאברכיות לא מתנשאת או מדברת רעות על בנות שלא מכסות את כל שיער ראשן. שמעת מקרה אחד, וישר הסקת מסקנות לגבי תת-חברה שלימה. עובדות שישמעו פיקנטיות ו"מעניינות" לאוזן חילונית.. אך הן מקרה נקודתי, ולא מחקר מקיף על חברה שלימה. בכלל.. הערכים שלכם כאן על דתיים וחרדים מתייחסים לכמעט מחצית מהחברה היהודית בארץ, בתור חייזרים, מתוך נקודת מבט עליונה ומבקרת.
    יום שלישי י"ח בשבט תש"ע 2 בפברואר 2010

    מערכת

    נראה שאת מבינה היטב בנושא הזה. אם תרצי לכתוב מאמר על הנושא נשמח ונכניס למדריך שלנו. מה דעתך?
    יום רביעי כ"ב באב תשס"ט 12 באוגוסט 2009

    ללא שם

    א. באתר כובע יש בקושי 10 סוגי קשירות - בטח לא "כל הקשירות", יש הרבה יותר.
    שבת י"ח באב תשס"ט 8 באוגוסט 2009

    מערכת

    שימי לב שיש לנו ערך מקיף על הנושא במדריך. אנחנו לא מרצים על הנושא.
    יום רביעי כ"ו באייר תשס"ט 20 במאי 2009

    ללא שם

    שלום רב
    יום שלישי י"א באייר תשס"ט 5 במאי 2009

    הוספת תגובה




     

     

    * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של "אנשים ישראל" לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.