דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
הוסף דירוג לספר 19 מדרגים

פרק 7: שיער וכיסוי ראש של גברים בחברה הדתית-לאומית

צעירים בכיפות סרוגות
צעירים בכיפות סרוגות
סימה זלצברג
כיפה מוצמדת ע
כיפה מוצמדת ע"י אטב
סימה זלצברג
כיפה גדולה במרכז הראש
כיפה גדולה במרכז הראש
סימה זלצברג
כיפה מוצמדת ע
כיפה מוצמדת ע"י אטב
סימה זלצברג
צעיר מאריך שיער
צעיר מאריך שיער
סימה זלצברג
צעיר מתולתל עם כיפה
צעיר מתולתל עם כיפה
סימה זלצברג
צעיר עם פאות ארוכות
צעיר עם פאות ארוכות
סימה זלצברג
צעיר עם פאות ארוכות
צעיר עם פאות ארוכות
סימה זלצברג
צעיר עם פאות ארוכות
צעיר עם פאות ארוכות
סימה זלצברג
כיפה
כיפה
ישי ספיר
כיפה
כיפה
ישי ספיר
כיפה
כיפה
ישי ספיר
סימה זלצברג, עוז אלמוג


נוצר ב-6/17/2008

שיער הראש

היבטים הלכתיים בדבר גידול שיער הראש

על-פי הנורמה המקובלת זה שנים בחברה הדתית-לאומית, גבר אמור להימנע מגידול מחלפות שיער, וזאת בהלימה למקובל בחברה האורתודוקסית בכללה. הרב אהרן ליכטנשטיין, מראשי ישיבת הר עציון ומרבני האורתודוקסיה המודרנית והאגף השמאלי (ליברלי) של הציונות הדתית בישראל, הסביר במסגרת שיעור שהעביר בנושא, כי גידול שיער ארוך על-ידי גברים, מעורר דיון הלכתי בשלושה תחומים שונים:

חציצה בתפילין

לדבריו "...יש מקום להיזהר מגידול שיער ארוך מצד החשש לחציצה בתפילין, אלא אם כן ישנה זהירות קפדנית שהשיער במקום הנחת 'הבית' (תפילין של ראש) אמנם יהיה רק השיער הגדל באותו מקום, ושהקשר בעורף אף הוא לא יהיה מונח על גבי שיער ארוך, שאינו במקומו אלא מתחתיו. ברם, במקרה אחרון זה יש לשקול האם אין צורך שלא רק הבית של ראש ייראה, אלא אף קשר הרצועה".

איסור "ולא ילבש גבר שמלת אשה"

מאיסור זה (דברים כ"ב, ה'), המתייחס ללבישת בגדים בעלי סממנים נשיים, נגזרים נורמות וכללים שונים האוסרים על גברים להידמות לנשים בהופעתם החיצונית, ובכלל זה גם בתסרוקתם. הרב ליכטנשטיין מבהיר: "לכאורה, גידול שיער ארוך מאפיין נשים, ועל כן עקרונית שייך לדבר על איסור לגבר לגדל שיער ארוך, מדאורייתא או מדרבנן. ברם, אנו גם רואים מצבים שבהם גברים מגדלים שיער ארוך, ועל כן יש לתת את הדעת לעניין מנהג המדינה. לא ברור אם יש להעריך את המצב על-פי המציאות הרווחת בכל העולם, בארץ-ישראל, או שמא רק בציבור שומרי תורה ומצוות, ועל כן ודאי שאין להסתכן בגידול שיער ארוך מחשש לאיסור 'לא ילבש' מדאורייתא".

איסור חיקוי מנהגי הגויים

האיסור, המתמצה בפסוק "ובחוקותיכם לא תלכו" (ויקרא י"ח, ג'), מתייחס לחיקוי מנהגים הרווחים בקרב הגויים, והמדרש מרחיב ומפרש: "שלא תלכו בנימוסות שלהן, בדברים החקוקין להם". הרמב"ם אומר: "אין הולכין בחוקות העובדי כוכבים, ולא מדמין להן - לא במלבוש ולא בשיער וכיוצא בהן... לא יגדל ציצית ראשו כמו ציצית ראשם, ולא יגלח מן הצדדין ויניח השיער באמצע כמו שהן עושין, וזה הנקרא בלורית... וכל העושה אחת מאלו וכיוצא בהן - לוקה". (הלכות עבודת כוכבים, י"א)

לדעת המהרי"ק (מורנו הרב יוסף קולון, רב ופוסק באיטליה, 1480-1420), איסור "ובחוקותיהם לא תלכו", חל על מעשה שעבור הגויים הינו חוק - דבר שאין לו תועלת עניינית כלשהיא, אלא נעשה בלא כל טעם הגיוני, כמאפיין תרבותי בעלמא. הגר"א (הגאון מווילנה, 1797-1720) חולק על המהרי"ק וטוען שאין זה משנה מהו מעמד המעשה בעיני הגויים. הוא סבור שהאיסור תלוי אך ורק בהליכה מצד היהודים. אם יש נהירה תרבותית אחר המעשה, הדבר אסור. היות וגידול שיער ארוך בקרב גברים הנו מאפיין תרבותי, הרווח בקרב הגויים, חל עליו איסור "ובחוקותיהם לא תלכו".

היבטים חינוכיים וערכיים של הארכת שיער

מעבר לשיקולים ההלכתיים בנוגע להארכת שיער בקרב גברים, קיימים, לשיטתו של הרב ליכטנשטיין, גם שיקולים חינוכיים וערכיים כלליים. "גם אם נגיע למסקנה שאין כל איסור - לא דאורייתא ולא דרבנן - בגידול שיער ארוך, עדיין יש להתנגד לתופעה במישור הערכי והחינוכי. מקורה בזרם תרבותי מסוים, שהתפתח בתחילת שנות ה-60' בעולם המערבי, כשעניין גידול השיער התלווה למספר ביטויים תרבותיים אחרים, הפגומים ופסולים מבחינה הלכתית ומוסרית. שיער ארוך נשא מסר תרבותי ברור - שבירת מוסכמות חברתיות, התרת הרסן המוסרי, מתירנות וכיוצא באלה. על כן, גם אם התופעה התפשטה וחדרה לארץ-ישראל, ואף לתוככי הציבור הדתי, יש לשלול אותה מצד המסר התרבותי שלה".

הרב ליכטנשטיין מוסיף ומציין, כי "אף במקורות היהדות אנו מוצאים שמאז ומתמיד הייתה לעניין השיער משמעות מיוחדת. חז"ל דורשים ביחס ליוסף, שהתורה אומרת עליו 'והוא נער', כי הכוונה היא שעשה מעשה נערוּת וסילסל בשיערו. יוסף היה אז נער בן שבע-עשרה, וסילסול השיער ביטא טיפוח יופי גופני, שאיפיין נערים בני גילו...אנו רואים שטיפוח השיער וגידול השיער היוו מאז ומתמיד מאפיין תרבותי שלא בהררי קודש מחצבתו, ועל כן לענייננו - יש לשלול את תופעת גידול שיער ארוך בקרב גברים, הלכתית וחינוכית".

האמור לעיל מצביע על זיקה ישירה הקיימת, לדעתו, בין מתירנות ותרבות המרי של 'ילדי הפרחים' ובין שיער ארוך. (במאמר מוסגר יצוין, כי הרב ליכטנשטיין יכול להעיד על כך מכלי ראשון. הוא נולד בארצות-הברית בשנת 1933, חווה מקרוב את מהפכת 'ילדי הפרחים' ועלה לישראל רק בשנת 1970). מבחינה זו, עמדתו עולה בקנה אחד עם העמדות השמרניות שנשמעו גם במגזר החילוני בשנות ה-60', ואשר ראו בשיער ארוך ביטוי לתרבות מרדנית.

אחד האירועים הבולטים שייצגו עמדה זו, היה קשור ללהקת-הקצב הבריטית הנערצת החיפושיות (הביטלס). בשלהי 1963 התפרסם כי הלהקה עומדת להגיע להופעות בישראל, ומייד פרצה מהומה רבתי במסדרונות הממסד. בשיאה הורה שר החינוך דאז, זלמן ארן, למנוע את בואם של "בעלי התסרוקות הפרועות" (כך נתפש אז הפוני המטופח של ארבעת המופלאים), בטענה שהם עלולים להשחית את הנוער.

השר לא היה היחיד. מנהל בית-ספר תיכון ידוע בתל-אביב אמר אז בראיון רדיו: "התסרוקות הללו, הפאות הללו! בבית-ספרי הם לא ייראו!" תלמידים שהופיעו בבית-הספר עם 'תסרוקת החיפושיות', נשלחו אחר כבוד להסתפר.

עם זאת, חשוב לציין כי מאז השתנו תפישות אלו, הן בחברה החילונית והן בקרב רבים בחברה הדתית. שהרי, ניתן לראות כיום בורגנים רבים המאריכים שיערם, גם בחברה הדתית, והדבר אינו מהווה ביטוי למרי או התרסה, אלא משקף בחלקו רצון להשתלב באופנה 'החילונית'-הכללית.

היבטים הלכתיים, חברתיים וחינוכיים של גילוח הראש (קרחת)

הגישה האורתודוקסית המסורתית השמרנית, מתנגדת, כאמור, לשיער ארוך. בה בעת, היא רואה באור שלילי גם גילוח שיער הראש (קרחת). זאת, מפאת האיסור "לא תקיפו פאת ראשכם" (ויקרא י"ט כ"ז), שמשמעו: אין לגלח את שיער הראש בעיגול (הקפת הראש) תוך גזיזת הפאות.

מעבר להיבט ההלכתי, קרחת נוצצת נתפשת כניסיון למשיכת תשומת-לב, כביטוי לאינדיווידואליזם, מרדנות, משובת נעורים, התעסקות עם הגוף וחיקוי מנהג חילוני. קרחת מזכירה מראה של נזירים וכמרים (הכמרים הקתוליים נקראו גָלָחִים, על שום מנהגם לגלח את קודקוד ראשם), ועל כן מקומה לא יכירנה בקרב בני המגזר הדתי-לאומי.

סיגנונות שיער

רקע

בעבר, גלריית התסרוקות והתספורות בקרב בני המגזר הדתי-לאומי, הייתה מצומצמת למדי: מרבית הגברים אימצו תספורת קצרה, לעיתים בצירוף בלורית מתבדרת. הבלורית, שעיטרה את פדחתם של רבים מצעירי המגזר (אחד הידועים היה זבולון המר ז"ל, מהמפד"ל, ממקימי גוש אמונים ולימים שר החינוך), חדרה לשורותיהם בהשפעת קוד התסרוקות של תנועות הנוער הצבריות.

בעקבות פיצולו של המגזר לקבוצות ותת-קבוצות, שהשונות ביניהן רבה, צץ מגוון רחב של תספורות ותסרוקות, החל בשיער קצוץ על גבול הקרחת, וכלה במחלפות שיער. במובן מסוים, היה זה יישור קו עם החברה החילונית.

שיער הראש הינו מדיום סמלי לביטוי זהות אישית ותרבותית, היות שהוא בולט לעין וניתן לשנות את עיצובו בנקל. בחינת התסרוקות השונות של בני המגזר הדתי-לאומי עשויה ללמד, ולו במעט, על זהותם הדתית, השתייכותם החברתית, השלב בחייהם והתמורות הערכיות שעובר המגזר כולו.

הצעירים

רוב הילדים ובני-הנוער במגזר, גילאי בית-הספר היסודי, התיכון והצבא, הם בעלי שיער קצר. זאת, הן מסיבות דתיות וחינוכיות, כמפורט לעיל, והן מטעמי נוחות והיגיינה.

בשנים האחרונות, חרד"לים (חרדים לאומיים) רבים וכן חסידי הניו-אייג' ("הזרוקים"), אימצו את מנהג 'החלאקה' (בערבית, תספורת) המקובל זה שנים בקרב הציבור החרדי: אין גוזזים את שיער ראשו של הילד מהיוולדו ועד מלאות לו שלוש. או אז, ביום הולדתו, או בל"ג בעומר, נוסעת המשפחה לקברו של רבי שמעון בר יוחאי במירון, שם מספרים אותו לראשונה בטקס חגיגי וברוב עם. בהמשך, ההורים החרד"ליים מקפידים על תספורת קצוצה לילדיהם. לעומתם, 'הזרוקים' מאפשרים לילדיהם לגדל רעמה, כחלק מהמראה השורשי-טבעי החביב עליהם.

תלמידי בתי-הספר

תלמידים במסגרת החינוך הפורמלי (בית-ספר יסודי, תיכון, ישיבה תיכונית) מאמצים בדרך כלל תספורת קצרה. אורך השיער ועיצובו מותנים, במידה רבה, בפתיחות של המוסד בו הם לומדים ובתקנותיו. במרבית הישיבות התיכוניות נאסר על התלמידים להאריך שיער. שכן, הם בני ישיבה לכל דבר ולפיכך עליהם גם להיראות בהתאם, קרי, חזות שמרנית ומסודרת המעידה על הקפדה דתית.

בחוברת שהוציאה לאור הנהלת תיכון עירוני תורני צייטלין (תיכון לבנות ובנים בצפון תל-אביב), מתפרסמות הנחיות מפורטות בנוגע ללבוש ולמראה החיצוני הכללי של התלמידים. בין היתר, יש בחוברת (המוגדרת כ"אמנה בית-ספרית") דרישה להקפיד על תספורת הולמת. על-פי חוקי המוסד, נאסר על התלמידים לעשות קרחת או לקצץ פאות. בנוסף, "שיער הבנים צריך להיות מסופר וללא אביזרים וקישוטים. אין לצבוע את השיער ואין להשתמש בתכשירי שיער, כגון ג'ל, צבע וכדומה".

ברם, מקצת מבתי-הספר התיכוניים מתירים לתלמידיהם לגדל שיער, כל עוד מדובר במראה נקי ומסודר. המגבלות: שיער גולש עד הכתפיים לכל היותר, אסוף בקוקו ולא פרוע ומפוזר.

את הארכת השיער, הקרחת או קיצוץ הפאות, ניתן לפרש כקריאת תגר על ההורים והמורים, כמרד במוסכמות ובמגבלות הנכפות עליהם וכניסיון להיראות יותר מגניבים בעיני קבוצת השווים. ככלות הכל, מדובר בנוער מתבגר, על כל המשמעויות הנלוות לכך.

ההורים והנהלות בתי-הספר (חלקם גם בזרם החרד"לי), מבינים מן הסתם את המניעים בגינם מאריך התלמיד את שיערו, ופעמים רבות מניחים לו. לנוכח שלל הפיתויים האחרים האורבים למתבגרים, ההורים והמורים סבורים כי מוטב שמרד הנעורים יתבטא בהארכת השיער ולא ינותב למחוזות אחרים, 'מסוכנים' יותר.

משיחת השיער בג'ל נפוצה יותר בקרב דתיים לייט, אלה הנחשבים ל'חפיפניקים', ובני עדות המזרח.

תלמידי ישיבות ההסדר

בעבר, רוב תלמידי ישיבות ההסדר אימצו תספורת קצרה עם פסוקת (שביל בצד), חלקם בתוספת בלורית מתבדרת. כיום, רבים מהם מעדיפים שיער קצר מאוד עד קצוץ. מנגד, יש המאריכים שיערם, אך מקפידים לאסוף ולהדק אותו בגומיה. על-פי-הרוב, מאריכי השיער הם מיעוט קטן מקרב תלמידי שנה א'. עם הזמן, הם מרציניים (מבחינה תורנית), מיישרים קו עם האווירה בישיבה והסיגנון השולט בה ומסתפרים קצר, בדרך כלל מיוזמתם החופשית.

ברם, חשוב להדגיש כי לא כל ישיבות ההסדר מאמצות סיגנון אחיד. בישיבות הנחשבות 'פתוחות', דוגמת ישיבת שיח יצחק באפרת, מספר לא-מבוטל של תלמידים מאריכים שיערם ואוספים אותו בקוקו. מנגד, בישיבת הכותל, הנחשבת שמרנית, נדיר להיתקל בתלמידים מגודלי שיער.

למרבית ההסדרניקים תספורת גברית קבועה, שאינה מחייבת טיפול תחזוקה שוטף או טיפוח מיוחד. המסר ברור: אנחנו מקפידים על האיסורים השונים הנוגעים להארכת שיער הראש, ומסתייגים מן המשמעויות הסמליות, החברתיות והתרבותיות הגלומות בשיער ארוך - התייפייפות, טיפוח הגוף והעיסוק בו, משיכת תשומת-לב, מתירנות וחילון. מטעמים אלה, הם אינם נוהגים למשוח שיערם בג'ל, המייצג בעיניהם סוג של 'ערסיות'.

החרד"לים

בדומה לתלמידי ישיבות ההסדר, גם לחרד"לים תספורת 'תקנית', קרי, שיער קצר, לעיתים קרובות אף קצוץ, ללא בלורית מתבדרת, שאינה כרוכה בטיפול או בטיפוח מיוחדים. מראה זה מבטא הקפדה על האיסורים השונים הנוגעים להארכת שיער הראש, כמו גם הסתייגויות מן המשמעויות הסמליות, החברתיות והתרבותיות הגלומות בשיער ארוך, כמפורט לעיל. זאת, במידה רבה ברוח הנחייתו של הרב צבי יהודה קוק, בנו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, ולימים ראש ישיבת מרכז הרב, שקבע, כי "גבר המטפח בלורית בראשו עובר על (איסור) לא ילבש, כדין כל טיפול וטיפוח היופי שבגוף".

רובם הגדול לא ישקיעו מכספם ומזמנם אצל מעצב שיער, אלא יסתפקו בסַפָּר מזדמן וזול. ואכן, ידוע על ספר מקצועי הנודד בין ההתנחלויות והיישובים של הציבור החרד"לי, ומציע את שירותיו בעלות נמוכה במיוחד. משפחות חרד"ליות שגם המעט הזה מכביד על תקציבן, מחזיקות בביתן מכונת תספורת המשמשת את כל בני הבית (רובן ברוכות ילדים), ולעיתים אף בנים של משפחות אחרות ביישוב.

מרבית הילדים החרד"לים אף הם מסופרים קצר, בהתאם להנחיות הוריהם ולכללים המוכתבים להם בבית-הספר או בתלמוד התורה בו הם לומדים. ברם, פער הדורות בין הורים לילדים במגזר החרד"לי, ניכר גם על קרקפתם של חלק מהצעירים. שכן, בשונה מהוריהם, שקיבלו על עצמם מרצון את המגבלות על הופעתם החיצונית, הצעירים החרד"לים נולדו לתוך המגבלות הללו ואינם חשים עצמם מחויבים לקבל כתורה מסיני. הואיל והארכת שיער נתפסת בקרב חלקם כאקט מגניב, ובהתחשב בטווח ביטויי המרי המוגבל (הסרת הכיפה או קעקוע, לדוגמה, לא באים בחשבון), המעט שנותר להם זה 'להתפרע' עם השיער.

תלמידי המכינות הקדם-צבאיות, נוער הגבעות ואנשי "העידן החדש"

תלמידי המכינות הקדם-צבאיות מטפחים מגוון רחב של תספורות ותסרוקות, איש איש וטעמו, נוחותו וסוג השיער שלו. המאפיינים המרכזים של המכינות הם חופש, קירבה לטבע ופיתוח עצמאות ואחריות אישית, ולכן, הנטייה של מרביתן היא לאפשר לתלמיד לעשות בשיערו ככל העולה על רוחו. בהתאם לכך, רבים מהתלמידים, שזה עתה יצאו מן המסגרת הנוקשה של התיכון/הישיבה התיכונית, מאריכים את שיערם. יש ההולכים בשיער ארוך ומפוזר, יש האוספים אותו בקוקו (עם גומייה פשוטה) ולעיתים רחוקות יותר קולעים אותו לצמה, ויש המסתפקים ברעמת תלתלים שופעת. עבורם, שיער ארוך הוא ביטוי לחופש הזמני המוענק להם, כמו גם ל'טבעיות' ול'שורשיות' שהוא משווה להופעתם. במובן זה, הם מזכירים את חברי תנועות הנוער החילוניות בשנות ה-70'.

תופעה דומה רווחת בקרב נוער הגבעות (כינוי לתנועה תרבותית-חברתית-התיישבותית בלתי מאורגנת של צעירים, המתגוררים ביישובים מאולתרים, או במבנים בודדים על הגבעות, בעיקר בשטחי יהודה ושומרון) ובקרב חסידי העידן החדש (המכונים "שאנטים"). רבים מהם מאריכים את מחלפותיהם כביטוי לרצון "לזרום בטבעיות ובחופשיות", "להתחבר יותר לטבע ולאמת הפנימית", ולמרוד בבורגנות המרובעת של הוריהם.

השיער הארוך של תלמידי המכינות, נוער הגבעות והשאנטיים, מבטא, איפוא, קריאת תיגר על המוסכמות החברתיות והכללים שנכפו עליהם כל השנים. בנוסף, חלקם מבקש להעביר מסר, כי ניתן לשמור מצוות ולהקפיד על דרישות ההלכה ובה-בעת להיראות מגניב על-פי אמות-המידה החילוניות. שהרי, רוב רובם חובשים כיפה. וכך, בעוד שבעבר אך מיעוט קטן מקרב בני המגזר האריך שיערו, ומי שעשו זאת נחשבו לחריגים, תמהוניים ו/או פורקי עול, כיום מדובר בתופעה רחבה ביותר ונורמטיבית בקרב פלחים מסוימים במגזר הדתי-לאומי.

הזרמים המרכזי והליברלי

בקרב הגברים מפלח זה ניתן למצוא מגוון של תסרוקות ותספורות: שיער קצוץ, שיער שופע עם בלורית ומיעוט קטן עם שיער ארוך. ברם, הרוב הגדול של הדור הבוגר בזרמים המרכזי והליברלי, מאמץ עיצוב מיושב וסולידי - שיער קצר עם פסוקת צד (דוגמת תסרוקתו של הלשונאי ד"ר אבשלום קור).

השיקולים המנחים אותם בבחירת הסַפָּר הם בעיקר פרקטיים, כלומר נוחות, קירבת המספרה לבית או למקום העבודה, תעריף זול וכיוצא באלה. מרביתם לא יטריחו עצמם למעצב שיער בעל מוניטין. מגמות ואופנות בעיצוב שיער לא ממש בראש שלהם, והם שומרים אמונים לאותה תספורת/תסרוקת במשך שנים.

פאות

רקע הלכתי

בחברה הדתית-לאומית, בדומה לחברה האורתודוקסית בכללה, נוהגים שלא לגלח את השיער בשני צידי הצדעיים (פאות הראש), וזאת בשל האיסור "לא תַקִיפוּ פְּאַת ראשְכֶם וְלא תַשְחִית אֵת פְּאַת זְקָנְךָ" (ויקרא י"ט כ"ז). חז"ל פירשו כי "פאת הראש הוא סוף הראש, ואיזהו סוף ראשו זה המשווה צדעיו לאחורי אוזנו ולפדחתו" (מסכת מכות כ'). כלומר, אסור לגלח לגמרי את פאות הלחיים ויש להשאירן עד אורך מסוים.

באשר לאורך הפאות, ישנן שתי דעות מובילות. הדעה הרווחת היא שלא לגלח עד העצם בלחי הממוקמת במקביל לשליש התחתון של האוזן. הרמב"ם גרס כי "הפאות לא נתנו חכמים שיעור ושמענו מזקנינו שאין מניחים פאות פחות מארבעה שערות" (הלכות עבודה זרה וחוקות עכו"ם י"ב ג'). זו גם הגירסה המופיעה בארבעה טורים, חיבורו של רבי יעקב בן אשר, מגדולי הפוסקים במאה ה-13 (נודע בכינויו "בעל הטורים"). ספרו זה נחשב לספר הלכה מרכזי, ועל פיו כתב רבי יוסף קארו את השולחן ערוך. הדעה המחמירה יותר, על-פי שולחן ערוך, גורסת שיש להשאיר פאות עד תנוך האוזן: "שיעור הפאות מכנגד השיער שעל פדחתו עד למטה מתנוך האוזן, מקום שהלחי התחתון יוצא ומתפרד שם, וכל רוחב מקום זה, לא תגע בו יד" (קפא, ט).

בציבור הדתי-לאומי, היה מקובל כל השנים לגלח לפי הגישה המקלה, ועל כן פאותיהם לא נראו שונות מאלו של מרבית הגברים בחברה החילונית. חשוב להבהיר כי אין מדובר בפאות ארוכות (מסולסלות או ישרות כמנהג החסידים), או בפאות המקובלות על חלק ניכר מן הליטאים, שאורכן עד קצה האוזן והן מוסתרות מאחוריה (להוציא את הליטאים 'המודרניים' שאינם מאריכים פאותיהם, אלא מגלחים את רקותיהם בסיגנון הדתי-לאומי), אלא בפאות הצמודות ללחיים - אם כי לא מתחת לשליש התחתון של האוזן. כך או אחרת, גידול פאות ארוכות אינו חובה הלכתית, אלא יותר סימן היכר לזהותו של היהודי.

ואולם, בעשור וחצי האחרונים, ניתן לראות יותר ויותר צעירים בני המגזר, המאריכים פאותיהם בדומה לחסידים. חלקם מטפח פאות ארוכות ומסולסלות, מעל האוזן - גלויות לעיני כל, וכמו מצהירות בקול רם על נוכחותן בשטח; חלקם, עם פאות מסולסלות אך קצרות יותר (לא עוברות את קצה האוזן) ומוסתרות מאחורי אוזן; חלקם עם פאות ארוכות אך 'חלקות' ומתבדרות ברוח; וחלקם עם פאות חלקות קטנות יותר, המוסתרות מאחורי האוזן. בכל מקרה, הדגש הוא על האורך ולא על עובי הפאה.

חשוב להדגיש כי אין מדובר בשינוי של מה-בכך, כי אם במגמה רבת משמעות, המבטאת גישה ותפישת-עולם שונות, כמו גם קריאת תיגר על חלוצי הציונות הדתית. בעיני האחרונים, פאות ארוכות היוו סמל לחרדיות וסימן-ההיכר של היהודי הגלותי, המנותק מן המודרנה והקידמה. לפיכך, במסגרת מאמציהם לחקות את דמותו של הצבר 'החילוני', מצד אחד, והרצון לבדל עצמם מהחרדים, מצד שני, נמנעו אנשי הציונות הדתית הקלאסית מגידול פאות, מעבר לאורך המינימאלי הנדרש לפי ההלכה.

המגמה של הארכת פאות בקרב רבים מצעירי הזרם החרד"לי בשנים האחרונות, אינה יכולה שלא להתפרש כהתרסה נגד הציונות הדתית הקלאסית. כלומר, יש כאן ניסיון להתנתק מהמראה החילוני הצברי 'הקלאסי' ולהתקרב לחזות החרדית 'הקלאסית', ויותר מכל, לחדד את ההבדלים בינם לבין אנשי הציונות הדתית הקלאסית.

אופנת הפאות בציבור הדתי-לאומי

עם מגדלי הפאות נמנים בדרך כלל בני נוער הגבעות, תלמידי המכינות הקדם-צבאיות, צעירים שאימצו את סיגנון הניו אייג' וצעירים חרד"לים. עבור האחרונים, הפאות משמשות בין היתר לתיוג חברתי. רבים מהם מגדלים פאות ארוכות כהצהרת התחרדות וכסימן היכר לשייכותם הדתית-חברתית - לא עוד "דתי לאומי" אלא "חרדי לאומי". לגבי דידם, הפאות הן ביטוי לעומק דתיותם ולבידולם מן הציבור הדתי-לאומי "הפשרני" ו"הרוצה למצוא חן בעיני החילונים", כלשונם.

בנוסף, במקרים רבים, פאות ארוכות מרמזות על אוריינטציה יותר חסידית. כלומר, בעליהן עובד את האל יותר בממד הרגשי (באמצעות שירה, ריקודים ושמחה), ופחות מתוך דגש שכלתני ולימודי.

עבור כל האחרים שנמנו לעיל, מדובר בעיקר בביטוי של זרימה, חופש, שורשיות וחזרה לעידן קדום יותר, לטבע ולאדמה; מרד נעורים, בעיטה בבורגנות ובמוסכמות, כמו גם הליכה על גבול ה'פריקיות' וה'קוליות'. זאת, בדומה למשמעויות שהיו לשיער הארוך בתרבות 'ילדי הפרחים' של שנות ה-60', אשר ביטאה מתירנות ומרדנות.

ואכן, רבים מן ההורים והמחנכים של 'מגדלי הפאות' רואים בכך ביטוי של מרד נעורים. לשיטתם, מאחר שגידול שיער נאסר על הצעירים הללו במסגרות בהן הם לומדים או עובדים, או משום שהדבר נתפס כאיסור בעיניהם ו/או בעיני סביבתם, הם מאריכים שיער במקומות הנחשבים לגיטימיים, קרי, פאות ראשם.

יש לציין, כי בצעדיה הראשונים של "אופנת הפאות" בציבור הדתי לאומי, מי שהאריך פאותיו נתפש כתמהוני ומוזר, ורבני המגזר אף הסתייגו מן המראה החדש. אחד מהם, הרב שמואל טל, מהתקיפים שברבני הציבור החרד"לי, יצא חוצץ נגד התופעה. שהרי, אין מדובר בחזות כמו חרדית, אלא במעין מראה כלאיים. ברם, עם הזמן הבין הרב טל, כי מדובר בנורמה הרווחת בקרב צעירי המגזר, 'אופנה' של בני תורה, וכי איסור הדבר יהווה גזירה שהציבור לא יוכל לעמוד בה.

בין אם הארכת הפאות היא רצון להפגנת עליונות דתית, ביטוי למרד נעורים או שילוב של שניהם, בשורה התחתונה, הפאות מהוות מרכיב מרכזי ב'לוק' העכשווי של הציבור הדתי-לאומי על קשת זרמיו.

ירידה בהקפדה על אי-גילוח הצדעיים

במקביל להתפשטות אופנת הפאות, ניכרת מגמה הפוכה של "קיצוץ הפאות" בקרב חלק מצעירי המגזר. על אף שמדובר בתופעה שממדיה מצומצמים, מזהים בשנים האחרונות יותר ויותר צעירים שאינם מקפידים על השארת השיער בצדי הצדעיים, גם עד לעצם הלחי הממוקמת במקביל לשליש האוזן התחתון (הגישה הפחות מחמירה).

תופעה זו, היא לדעת מספר רבנים במגזר ביטוי נוסף למגמת ההתרופפות בהקפדה על כללי הלבוש וההופעה החיצונית, כפי שהיה מקובל לאורך שנים על מרבית הציבור הדתי-לאומי, ושל השפעות החברה החילונית המודרנית על הצעירים הדתיים.

זקן

רקע הלכתי

מקור המנהג לגדל זקן בחברה היהודית האורתודוקסית, בפסוק "לא תַקִיפוּ פְּאַת ראשְכֶם וְלא תַשְחִית אֵת פְּאַת זְקָנְךָ" (ויקרא י"ט כ"ז). משמעות האיסור כפשוטו, שאין לגלח את הזקן. ואולם, הלכתית, האיסור הוא על השחתת הזקן, כלומר גילוחו בתער, ולפיכך המגלח במכונה אינו עובר על ההלכה. חרדים רבים המקפידים על האיסור, משתמשים במשחה מיוחדת, הנקראת משעי, כתחליף לתער. מורחים את המשחה על הזיפים, ממתינים מעט ואז 'מתגלחים' בעזרת מקל מיוחד (ראו ערך נפרד במדריך זה).

הרמב"ם, בהלכות עבודה זרה (י"ב, ז-ט), מסביר כי אין לגלח זקן, משום שזו דרכם של כמרים עובדי עבודה זרה. ברם, גילוח שלא באמצעות תער, מותר. "דרך כומרי עבודה זרה היה להשחית זקנם, לפיכך אסרה תורה להשחית הזקן...ואינו חייב עד שיגלחנו בתער - שנאמר 'ולא תשחית את פאת זקנך', גילוח שיש בו השחתה. לפיכך אם גילח זקנו במספריים, פטור..."

חכמי הקבלה סבורים כי אין לגזור את הזקן, אף אם לא מדובר בהשחתתו. הם מצטטים את ספר הזוהר (הספר המרכזי של זרם הקבלה), שם נאמר כי בזקן מאירים י"ג מידות הרחמים, "וזוהי מדרגה אלוקית נעלית מאוד שאיננה מוגבלת וממנה נמשך שפע רב לאדם", ולפיכך קיצוץ הזקן פוגם בהמשכה. גם הרבי השלישי בשושלת חב"ד, רבי מנחם מנדל שניאורסון (1866-1789), פסק שאסור לגלח זקן גם לא על-ידי תער, וזאת מפני איסור "לא ילבש", קרי, זוהי דרך הנשים שפניהן חלקות.

באופן כללי, בעלי האוריינטציה החסידית, מגדלים זקן מדובלל, ואילו בעלי האוריינטציה הליטאית, יגלחו זקנם (לא בתער) או יגדלו זקנקן מטופח ומעוצב.

בהקשר זה ניתן להזכיר את התייחסות ההלכה למכונת הגילוח החשמלית. מתברר כי גם למכונה זו נדרשת תעודת כשרות לכל דבר. הסיבה: יש מכונות שהסכין שלהן חדה מדי, או הרשת דקה מדי, ואז, מבחינה הלכתית, הן בבחינת תער. הראשון לציון, הרב מרדכי אליהו, אף פסק בשעתו, כי לא די בתעודת כשרות כללית למכונות הגילוח של יצרנית זו או אחרת, אלא יש לבדוק בקפידה כל דגם בנפרד, ולצייד אותו בתעודת כשרות, אם עמד בתנאים.

הרב יוסף אלנקווה, שהנפיק בעבר תעודות כשרות למכונות הגילוח של חברת פיליפס, מספר באתר מורשת (שאלות ותשובות בענייני יהדות והלכה), כי "יש הרבה מוכרים יראי שמיים, שנותנים לקונה את המכונה לבדיקת רב, ואם המכונה אינה כשרה, הם מחליפים ונותנים לו אחרת, והדבר ידוע ומפורסם בין פוסקי ההלכה בעניין זה".

גידול זקן בקרב קבוצות שונות בציבור הדתי-לאומי

על אף שגידול הזקן אינו חובה הלכתית, הוא נעשה לסימן ההיכר המובהק של היהודי הגלותי, זה דורי דורות.
נכון להיום, ניתן למצוא בציבור הדתי-לאומי מגוון רחב של התייחסויות לזקן, הנגזרות ממנהגים דתיים, מתפישת הזקן כסממן של גיל ומעמד מקצועי וכביטוי של זהות חברתית ודתית.

אנשי הציונות הדתית הקלאסית, ניסו, כאמור, להידמות חיצונית לציוני החילוני המודרני, דבר שהתבטא בהעלמת סממנים גלותיים, לרבות הזקן. מנגד, רבים מרבני המגזר, גברים בציבור החרד"לי ובמיוחד אנשי חוג "מרכז" (מרכז הרב), מגדלים את זקנם. בהקשר זה מעניין לציין, כי בישיבת "מרכז" ההשפעה העיקרית הייתה דווקא של המראה הליטאי המגולח, במובן זה שהבחורים (קרי, הרווקים), לא נהגו לגדל זקן. ואולם, הרבנים והאברכים (תלמידי הישיבה הנשואים) גידלו זקן, אם כי לא מן הטעם ההלכתי, אלא בשל המשמעות הסמלית והחברתית הגלומה בו: הזקן מדגיש מובחנות מגדרית וגילאית, ומקרין בגרות, סמכות ומעמד.

נוסף על כך, גידול זקן עשוי להעיד על הימנעות מעיסוק בהופעה החיצונית, בטיפוח הגוף, באסתטיקה, בחיצוניות, ודחיית החומר, תוך שימת דגש על עולם הרוח והעיסוק בקדוּשה (קרי, לימוד תורה). זאת ועוד: זקן מידות מתקשר עם דמויות תנ"כיות, כפי שהונצחו במרוצת הדורות ביצירותיהם של ציירים ופסלים נוצרים באירופה. אבות האומה, משה רבנו, הנביאים והכוהנים, הצטיירו בעיני רוחם כדמויות עטורות זקן. לפיכך, השאיפה להידמות לגדולי העם היהודי, הנתפשים כנעלים מבחינה רוחנית, ממומשת בגידול הזקן.

הנטייה להחמרה דתית שפשטה בחלק ניכר מן הציונות הדתית, חוללה אף היא שינויים בהופעתם החיצונית של רבים מבני המגזר, הכוללים אימוץ אלמנטים חרדיים, ובהם גידול זקן. הזקן, המתקשר עם חזות גלותית ושמרנית, מסמל מבחינתם יהודי שומר מצוות ובן תורה שאינו הולך שבי אחר המודרנה, אלא נאמן למסורת ולערכי העולם הישן.

זקן מידות מטופח מבטא מכובדות, הדרת פנים ולעיתים אף הידור, ועל כן הוא מאפיין סוג מסוים של רבנים - אלה הנוהגים להפגין מכובדות והידור בהופעתם. לרוב, זקן מקרין גם שמרנות, כובד ראש ויישוב הדעת, ולכן, רבים בקרב הציבור הדתי-לאומי מגדלים זקן. 

רבים מחסידי הניו אייג', חבקו"ק (זרם בציונות הדתית. ראשי תיבות של חסידי חב"ד, ברסלב, קרליבך וקוק), נוער הגבעות ותלמידי המכינות הקדם-צבאיות, נוהגים לגדל זקן קצר (יחסית לזה של אנשי "מרכז") ומדובלל, וזאת בהלימה לנטייתם לגדל פאות ארוכות ו/או להאריך את שיער ראשם.

הזקן המדובלל מבטא הסתייגות מהבל היופי, ומנגד, מייצג תפישת-עולם דתית ורוחנית שלמה, שעיקריה: שמירת מצוות, אוריינטציה חסידית כאורח חיים (קרי, עבודת האל באופן רגשי יותר, באמצעות שירה, ריקודים ושמחה), היבדלות מעולם החומר, המודרניות, פולחן הגוף והאסתטיקה המערבית, וחזרה לזרימה הטבעית, לשורשיות ולאדמה. זקן פרא סתור מבטא, בעיניהם, שיחרור, חופש, התרסה נגד אורח-החיים הבורגני והמאורגן, כמו גם בידול מדור ההורים, שחלקם ללא זקן כלל וחלקם מגדל זקן מידות מטופח, בסגנון "מרכז".

שפם

השפם מהווה חלק בלתי-נפרד מחזותם של רבים מאנשי הציונות הדתית הקלאסית. אלה הושפעו מהופעתם של בני הקיבוץ הדתי והמושבים הדתיים, שמצידם, חיקו או אימצו את המראה המשופם של הקיבוצניקים ובני ההתיישבות העובדת החילוניים. בני הזרם הדתי בהתיישבות ייצגו בעיניהם ערכים של תורה ועבודה (עבודת אדמת ארץ-ישראל) וחלוציות.

השפם העבות, יש לציין, היה אחד מסימני ההיכר של ראשוני הקיבוצים וההתיישבות העובדת. הם שאבו השראה לכך משני מקורות: האחד, החלוצים בני העליות הראשונות, שאימצו אלמנטים סוציאליסטיים מהפכניים, ובכלל זה את "השפם הסטאליניסטי". השני, הערבים תושבי הארץ, שרובם ככולם היו משופמים.

קרחת

רוב רובם של הגברים במגזר הדתי-לאומי (בדומה לציבור האורתודוקסי בכללותו) יימנעו מגילוח שיער ראשם לקרחת חלקה למשעי, בשל איסור "לא תקיפו פאת ראשכם". איסור זה מתייחס, כאמור, בעיקר להסרת הפאות, אך יש הגוזרים ממנו גם איסור לגילוח כל הראש. מעבר להיבט ההלכתי, קרחת נתפשת כמייצגת מגוון ביטויים שהאדם הדתי אינו מזדהה איתם, כגון אינדיווידואליזם והתעסקות עם הגוף, חיקוי אופנה חילונית, מראה של נזירים וכדומה.

עם זאת, ניתן להבחין פה ושם בצעירים דתיים קרחים (ראש חלק כמעט לגמרי) ובשיעור גבוה למדי של בעלי תספורת קצוצה (שיער דמוי קוצים קטנים. תספורת מארינס, המכונה בפי הצעירים "כסאח"). רבים מהקרחים והקצוצים מתרצים את תספורתם בתחילתה של התקרחות טבעית, וברצון ליצור מראה אחיד. תספורות מעין אלה שכיחות למדי בקרב חיילים. חלקם עושים זאת מטעמי נוחות וחלקם מטעמי 'קוליות'.

שיער קצוץ דק או קרחת יוצרים קושי בחבישת הכיפה, שבדרך כלל מוצמדת לשיער בסיכת ראש או סיכת לחיץ מתכתית (תיק תק). החלופה לחובשי כיפות קטנות - הצמדה באמצעות סלוטייפ. מעבר לכך, תספורות אלו מסמנות את המעבר מהמראה הצברי, שאיפיין את אנשי הציונות הדתית הקלאסית (ושאחד מסימני ההיכר הבולטים שלו הייתה הבלורית), למראה מודרני עכשווי.

שיער שיבה

רוב רובם של הגברים במגזר הדתי-לאומי (בדומה לחברה האורתודוקסית בכללה), שהשיבה זרקה בשיער ראשם או זקנם, יימנעו מתלישת השערות הלבנות, משום שהדבר נתפש כפעולה האופיינית לנשים, ולכן אסורה על גברים. כדברי הרמב"ם: "ולא יעדה איש עדי אישה, כגון שילבוש בגדי צבעונין וחלי זהב - במקום שאין לובשין אותן הכלים ואין משימים אותו החלי, אלא הנשים: הכל, כמנהג המדינה. איש שעדה עדי אישה, ואישה שעדתה עדי איש - לוקין. המלקט שערות לבנות מתוך השחורות, מראשו או מזקנו - משילקט שערה אחת, לוקה מפני שעדה עדי אישה; וכן אם צבע שיערו שחור - משיצבע שיערה לבנה אחת, לוקה" (הלכות עבודה זרה, פרק י"ב).

הסרת שיער גוף

באופן כללי, הגישה היא כי לגבר מותר להסיר שיער מאברים שונים בגופו, אם הדבר מפריע לו. ואולם, אם מדובר בהסרת השיער מטעמים אסתטיים, כדרך הנשים, הדבר אסור. כדברי הרמב"ם: "העברת השיער משאר הגוף, כגון בית השחי ובית הערווה, אינו אסור מן התורה, אלא מדברי סופרים; והמעבירו, מָכִּין אותו מכת מרדות. במה דברים אמורים, במקום שאין מעבירין אותו אלא נשים, כדי שלא יתקן עצמו תיקון נשים; אבל במקום שמעבירין השיער האנשים - אם העביר, אין מָכִּין אותו. ומותר להעביר שיער שאר אברים במספריים, בכל מקום" (הלכות עבודה זרה, פרק י"ב)

חבישת כיפה

המקור ההלכתי לחבישת הכיפה

כיסוי הראש אינו נזכר בתורה שבכתב. הפעם הראשונה שבה יש התייחסות הלכתית כלשהי לכיסוי הראש של גברים, היא בגמרא. הנושא מוזכר שלוש פעמים1:

במסכת קידושין (פרק ל"א, א). מסופר על רב הונא בריה דרב יהושע, שלא היה הולך ארבע אמות בגילוי ראש, משום שאמר: "שכינה למעלה מראשי ואיך אלך בראש מגולה".

במסכת שבת (פרק קי"ח, ב). אמר רב הונא בריה דרב טוב: "לא הלכתי ארבע אמות בראש גלוי".

במסכת שבת (פרק קנ"ו, ב) מסופר שחוזים בכוכבים אמרו לאמו של רב נחמן בר יצחק, שבנה עתיד לצאת גנב. על מנת לסכל את הנבואה, הורתה האם לבנה שיקפיד תמיד לכסות ראשו ויבקש רחמים, כדי שכל העת יהא עליו מורא שמיים. ולא ידע רב נחמן מדוע ביקשה זאת אמו ממנו, עד שפעם אחת נשמט הכיסוי מראשו. הוא הרים את עיניו וראה עץ דקל ופירותיו בשלים. חשק בתמרים ואף שהעץ לא היה שלו, נגס בהם. כעבור זמן הבין שחטא בגזל וייחס את חולשתו שהביאה אותו לדבר עבירה, לעובדה שכיסוי הראש (כלומר מורא השם) לא היה לראשו.

הכיפה מזכירה, איפוא, לאדם שבכל רגע נתון הוא לא לבד ושהקדוש-ברוך-הוא משגיח עליו 'מלמעלה'. עם זאת, באותן שלוש מובאות מהגמרא, אין דרישה הלכתית מפורשת לכיסוי הראש. הדיון הראשון בדבר חובת כיסוי ראש הופיע במסכת סופרים, קובץ הילכתי מתקופת הגאונים, המצורף למסכת עבודה זרה (הגאונים ומפעלם הם חוליה חשובה במסירת התורה שבעל-פה. תקופת הגאונים נמשכה כ-500 שנים, מחתימת התלמוד במאה השישית ועד מותו של רב האי גאון בשנת 1038 לספירה). אחד החכמים סבר, כי אסור להזכיר שם שמיים ללא כיסוי ראש. רבנו ירוחם, מגדולי הראשונים (פרשני התלמוד שאחרי הגאונים, פעלו בין המאות ה-11 וה-15) אף פסק כך להלכה.

עם זאת, לא כל הראשונים היו תמימי-דעים בנדון. מסופר על רבני צרפת, לדוגמה, שנהגו לברך בלא כיסוי ראש, כדעת הרמב"ם. מנגד, הרי"ף (רבי יצחק אלפסי, 1103-1013) פסק כי חובה לכסות את הראש בכניסה לבית-הכנסת, ויש למחות נגד מי שנכנס לבית-התפילה בראש מגולה. כך פסק גם רבי יוסף קארו, בעל השולחן ערוך (פרק צ"א, ג'), 450 שנים לאחר מכן.

חשוב להדגיש כי בנקודת-זמן היסטורית זו, הדיון ההלכתי התרכז בכיסוי הראש רק במהלך לימוד תורה, תפילה, ברכה או הימצאות בבית-הכנסת. השולחן ערוך (ספר ההלכה שנדפס לראשונה בוונציה, בשנת 1565) הרחיב את הפסיקה וחייב חבישת כיפה בכל עת, מפני כבוד השכינה ("ולא ילך ארבע אמות בגילוי הראש"). משלב זה ואילך הפכה חבישת הכיפה חובה בכל עת, ולא רק במהלך פעילות דתית (לימוד, תפילה) או הימצאות במקום קדוש. עם זאת, לא כל גדולי הדור סמכו ידיהם על החיוב הגורף. המהרש"ל (רבי שלמה לוריא, 1573-1510), שנמנה עם גדולי הפוסקים האחרונים, ענה בתשובה לשאלה בדבר חובת כיסוי הראש בשעת עשיית דבר קדושה: "אין אני יודע איסור לברך בלא כיסוי" (שו"ת, מהרש"ל סימן ע"ב). גם הגר"א (הגאון מווילנה, 1797-1720), בביאורו לשולחן ערוך, חזר ואמר כי מדובר במידת חסידות בלבד.

בשלהי המאה ה-16 פורסמה דעת יחיד של הרב הגאון דוד הלוי סגל (1667-1586), מחבר טורי זהב, ולפיה כיסוי ראש הוא מדאורייתא (שנאמר, "בחוקותיהם לא תלכו") והמגלה ראשו עובר על איסור תורה. גם המהרש"ק (רבי שלמה קלוגר, "המגיד מברודי", 1869-1775), כתב כי "לגלות לגמרי את הראש אסור מן הדין, ואפילו פחות מארבע אמות, אסור ללכת בראש מגולה לגמרי". שוב, אין זו דעת רוב הפוסקים. אף שבמאה ה-19 כבר היו רבנים ופוסקים לא מעטים שחייבו חבישת כיפה, עדיין נחשב הדבר למנהג חסידות בלבד, ולא הלכה מחייבת. כך נהגו רבים מיהודי אשכנז, צרפת ואיטליה.

בדורות האחרונים ניכר שינוי מהותי ביחס לחיוב חבישת הכיפה: ממנהג חסידות לא מחייב, היא הפכה לחובה הגדולה מסך מקורותיה ההלכתיים. הרב עובדיה יוסף, מגדולי הפוסקים בדורנו, מדגיש שלדעת רוב פוסקי הדורות האחרונים, חלה חובת חבישת כיפה (שו"ת "יחווה דעת").

ניתן לומר שכיום, הכיפה 'מושלת בכיפה' בעולם המצוות, ומהווה אחד מסימני ההיכר החשובים של יהודי דתי. הכיפה מסמלת את ההזדהות עם התורה, ההלכה והמצוות. חובש כיפה נתפש כמקדש שם ה', בכך שהוא מכריז קבל עם ועולם שהוא מקבל על עצמו עול מלכות שמיים.

בנוסף, הכיפה הנה גורם משמעותי בחיבור האדם אל החברה ממנה הוא בא. רבנים לא מעטים צוטטו כמי שהגדירו את הכיפה כתג יחידה, המשייכת את החובש אותה לקבוצה נבחרת של אנשים. בתור שכזו, היא מטָפָּחת גאוות יחידה.

בשנים האחרונות התפתחו סביב הכיפה דיונים הלכתיים נרחבים, העוסקים בסוגיות שלא עלו בדורות הקודמים, כגון גודלה או צורתה של הכיפה. חלק ניכר מהפסיקות נדרש לפילפולי מסתברא, על-מנת להוכיח או להפריך טענה זו או אחרת.

מקור הכיפה הסרוגה

ככל הידוע, אין מידע מוסמך על מקור הכיפה הסרוגה. סוזאן בייזרמן, אוצרת אמנות במוזיאון אוקלנד, קליפורניה, התגוררה בתחילת שנות ה-80' בישראל, ובמהלך חיי היומיום שלה התוודעה למגוון הכיפות שחובשים יהודיים דתיים. את רשמיה ותובנותיה היא סיכמה במאמר, שכותרתו "הכיפה הסרוגה וההבניה החברתית של המגדר בישראל", ובו התייחסה, בין היתר לשורשיה של הכיפה הסרוגה.

"רוב מקורות המידע שלי העריכו, כי שיטות הסריגה יובאו מאירופה לישראל", היא כותבת. "סביר להניח שהכיפה הסרוגה התפתחה ממסורת הרקימה העממית של אירופה, אשר השתמרה והתחזקה בישראל בגלל הדימיון בינה לבין מסורות רקימה עממיות דומות, שהובאו על-ידי יהודים מכל קצוות הגולה. בדומה לריקודי-העם הישראליים, מדובר כנראה בשילוב של היבטים טכניים וסימבוליים מארצות רבות בעולם. וכמו ריקודי-העם, קל ללמוד את הטכנולוגיה ולבצעה.

"דומה גם כי התפתחות הטכנולוגיה של הכיפה הסרוגה קשורה לאידיאולוגיה של 'פולחן הביתיות', שהתפתחה במערב במאה ה-19 והעלתה את הפעילות החברתית שסביב האמהות למדרגה ראשונה במעלה ואת מלאכתה של עקרת-הבית למדרגת מקצוע. במסגרת אידיאולוגיה זו, עבודות הרקמה נחשבו לפעילות ראויה מאוד לנשים".

סוגי כיפות

מאפיינים כלליים

להלן אחדים מהמאפיינים הכלליים שמייחסת סוזאן בייזרמן לכיפה: "הכיפה הסרוגה היא, לרוב, כיפה קטנה (בהשוואה לכיפה החרדית), בדרך כלל בשלל צבעים, עם מגוון תבניות בשוליה... הכיפה הסרוגה היא כיפה שטוחה ומעגלית, שקוטרה נע בין 9 ל-13 סנטימטרים. לפי אחד הכללים, הכיפה חייבת להיות רחבה יותר מארבע אצבעות. חומר-הגלם הם חוטי כותנה דקים ועדינים במגוון צבעים. הסריגה מתבצעת במסרגה אחת, בטכניקה המבוססת על שזירת לולאות אנכיות ואופקיות.

"השוליים החיצוניים מעוטרים במגוון תבניות גיאומטריות וציוריות. יצירת הדפוסים המורכבים בשלל צבעים, ועיצוב הקימור הקל של הכיפה, דורשים מיומנות רבה ושעות סריגה ממושכות. דוגמאות הכיפה נלקחות מספרות מקצועית, ממקורות אחרים (תבניות תפירה, בין היתר), או כיד הדימיון של הסורגת".

"דוגמאות הכיפה מגוונות וכוללות צורות גיאומטריות, צמחים, אותיות, בעלי-חיים, שם חובש הכיפה, קבוצת ההשתייכות או סמלה (שבט או סניף של בני עקיבא, מכינה קדם-צבאית, יחידה צבאית), סיסמאות פוליטיות כמו 'העם עם הגולן', ועוד. פופולארית במיוחד היא המילה "ירושלים", הנסרגת בטכניקה אשר יוצרת צללית של חומת העיר העתיקה".

הדוגמאות, מציינת בייזרמן, מותאמות למאפיינים של חובשיהן. כיפות לאנשי-עסקים נסרגות בצבעים שקטים (בעיקר שחור ולבן) ובתבניות גיאומטריות; עיטורי פרחים משמשים בכיפות לגברים רגישים ובעלי נטייה אמנותית; גברים מוחצנים בוחרים בצבעים בוהקים. חידושים בתחום זה מוערכים ביותר באוכלוסיה הדתית, ועל כן קשה למצוא שתי כיפות זהות לחלוטין.

הכיפה הסרוגה מהודקת לקודקוד באמצעות סיכת ראש רגילה, או אטב מתכת. התספורת מותאמת לא פעם לצורת הכיפה: מלאה מלפנים וקצוצה מאחור. עקרונית, יש לכיפה הסרוגה מיקום קבוע על הראש, ועם זאת, גם כאן מזהים וריאציות שונות. לדוגמה, כיפה השמוטה לצד הראש (בדומה לסיגנון הבֶּרֶט הצרפתי), בחזית הראש, סמוך מאוד לבלורית, או בירכתי הגולגולת, כמו בניסיון להסתיר את קיומה. מדובר בעיקר ב'חפיפניקים' (דתיים לייט).

הכיפה נחשבת לחלק בלתי-נפרד ממערכת הלבוש, ונעשה מאמץ להתאימה לבגד שנלבש. יש גברים שקונים חולצה או אפודה חדשה, ומצרפים לקנייה כיפה תואמת. ההתאמה בין הכיפה לפריטי הביגוד, בולטת במיוחד בקרב לובשי המדים (אנשי צבא, לדוגמה). התאמה קיימת גם לאירועים ולמעמדים חגיגיים. לרבים יש כיפה סרוגה מיוחדת לשבתות וחגים. מדובר בכיפה לבנה עם עיטורי שוליים בכחול או בשחור, אם כי גם כיפה צבעונית לא נפסלת על הסף. בהגיע הילד למצוות, הוא מקבל בדרך כלל כיפה חדשה ומיוחדת. בדומה, כיפה נסרגת במיוחד גם לרגל החתונה, בדרך כלל על-ידי הארוסה, אם זו יודעת את מלאכת הסריגה.

הסריגה אינה מוגבלת למקום מסוים, וצעירות העוסקות במלאכה זו באוטובוס, בפעילות חברתית, תוך צפייה בטלוויזיה או במהלך הקשבה להרצאה, הן חיזיון נפרץ. יש סורגות 'מקצועיות' המוכרות את פרי עמלן בחנויות קמעוניות. לרוב, הסורגת היא ידידה או קרובת-משפחה של החובש. נערה מבית דתי תעשה את ההתמחות שלה בסריגת כיפה לאחיה או אביה. הדיוק, תשומת-הלב לפרטים והשקעת הזמן, הם ביטוי לאיכפתיות ולחיבה שרוחשת הסורגת ל'לקוח' שלה. לפיכך, גבר שלראשו כיפה פשוטה עשוי להיתפש כאדם בודד.

הכיפה הסרוגה גם ממלאת תפקיד בתהליכי החיברות של הצעירים בקהילה. הבת לומדת את אומנות הסריגה מאמה, מבנות משפחתה או מידידותיה, כחלק מחונכותה לתפקיד של אישה שומרת מצוות. הבן מתחיל לחבוש כיפה בערך בגיל שנתיים. אמו עושה מאמצים שהכיפה תישאר צמודה לראשו, ולא תמיד בהצלחה, מן הסתם.

חברת בני-הנוער הדתיים היא זירה פעילה מאוד של חילופי כיפות. כותבת בייזרמן: "נערה תציע כיפות סרוגות לידידיה הנערים. מאוחר יותר, היא תתחיל לסרוג כיפות בעבור מחזרים רציניים יותר. למעשה, היא תגיע ככל הנראה לתפוקת שיא של כיפות בשלב החיזור שבחייה. נערה יכולה להראות לגבר צעיר כי היא מעוניינת בו (באופן מקובל מבחינה חברתית), בכך שתסרוג בעבורו כיפה. לחלופין, נער יכול לשדר עניין בנערה, בכך שיבקש ממנה לסרוג עבורו כיפה. מדובר, איפוא, בפריט מרכזי בטקס החיזור".

לאחר הנישואים, חלה ירידה בתפוקת הכיפות של האישה הצעירה, לפחות עד להולדת בנה בכורה. מכאן ואילך, היא תמתין עד שבתה הבכורה תגיע לגיל שתוכל לסרוג בעצמה.

הכיפה הסרוגה הקלאסית

בתקופת היישוב (העליות הראשונות מאירופה בתחילת המאה הקודמת), הכיפה לא היוותה עדיין סמל מרכזי של מחנה הציונות הדתית. הדור המבוגר נהג לכסות את ראשו בכיפת בד שחורה, כובע או מגבעת. 'החוגים האזרחיים' האשכנזים (חילונים ודתיים כאחד) חבשו מגבעת או כומתה (כובע לֶבֶד עגול, לרוב שחור, ללא מצחייה. נקרא בפי העם בָּרֶט, שיבוש השם הצרפתי בֶּרֶט). 'אנשי ארץ-ישראל העובדת', ובכללם אנשי מפלגת פועלי אגודת ישראל וחברי תנועת הנוער הדתי עזרא, חבשו בתחילה כובעי מצחייה ובהמשך, כובעי טמבל. כשהצטלמו נהגו להסיר את הכובע, אלא אם כן הצילום נעשה במסגרת אירוע בעל אופי דתי (ברית מילה, בר-מצווה, חתונה, לוויה וכיוצא באלה).

תלמידי בתי-הספר הממלכתיים-דתיים והישיבות הציוניות באותן שנים, חבשו כיפת בד פשוטה או כומתה. הכיפה הסרוגה נכנסה לאופנה, ככל הנראה, בזכות פעילותה של תנועת הנוער הדתי בני עקיבא. תנועה זו התפתחה בסוף שנות העשרים של המאה הקודמת כאגף הנוער של תנועת המזרחי, שפעלה לעידוד העלייה מאירופה תחת הסיסמה "תורה ועבודה". אוכלוסיית-היעד היו יהודים דתיים שביקשו לשלב אורח-חיים דתי עם הגשמה ציונית (עבודה חקלאית ושירות ביטחון לצד לימוד תורה) ומודרנה. הכיפה הסרוגה, שקל להצמידה לשיער, היוותה פיתרון פונקציונאלי וסמלי מוצלח. במהלך שנות ה-50', הפכה בני עקיבא לתנועת-נוער כלל-עולמית, והשפעתה גברה. בין היתר התבטא הדבר באימוץ הכיפה הסרוגה כ'תג היחידה' של המחנה הדתי-הלאומי.

בשני העשורים הראשונים של המדינה, חל תהליך מואץ של ישראליזציה - כחלק ממדיניות כור ההיתוך ובניית האומה העברית העצמאית. התהליך התבטא, בין השאר, בהתנערות מגינונים אירופיים, ובכלל זה לבוש. החילונים נפטרו בהדרגה מהמגבעות האירופיות, בעוד הדתיים לאומיים, בעיקר הצעירים, מאמצים את הכיפה הסרוגה ככיסוי-ראש תקני. המגבעת השחורה הפכה פריט לבוש למבוגרים בלבד, וגם זאת בדרך כלל באירועים חגיגיים ובבית-כנסת.

בשלהי שנות ה-60' וראשית שנות ה-70', לאחר 'מרד הצעירים' במפד"ל, ועם צמיחת תנועת גוש אמונים ומפעל ההתנחלויות, הפכה הכיפה הסרוגה לסמל הסמלים של הציונות הדתית, ובעיקר של הדור הצעיר (המבוגרים המשיכו לשמור אמונים לכיפה המסורתית לה הורגלו מילדות).

לכיפות הסרוגות של בני עקיבא ותנועת גוש אמונים, היו שני מאפיינים מרכזיים:
א. רקע אחיד - צבעים סולידיים כהים בגווני חום, אפור וכחול לימי חול, רקע לבן לחגים ומועדים (הרקע תואם את החולצה הלבנה).
ב. פס דוגמה צר בשולי הכיפה, לרוב, צורות גיאומטריות פשוטות של קווים ישרים, בשניים-שלושה צבעים סולידיים (הצבע השכיח - שחור).

מאפיינים אלה לא הותירו מרחב תימרון לטעם אישי ולגיוונים. ואולם, עם השתכללות שיטות הסריגה, המסרגות וחומרי-הגלם, לצד הפתיחות הגוברת לאינדיווידואליזם ולטרנדים אופנתיים – גדל מגוון הטקסטורות והדוגמאות ועלתה מורכבותן הגיאומטרית. בהדרגה, נוצר מקום לביטוי אישי ולשונוּת. 

כיום, חובשי הדגם הקלאסי מייצגים תפישת-עולם שמרנית במונחי מחנה הכיפות הסרוגות, קרי: הליכה בתלם המרכזי, אדיקות דתית ושאיפה להדגיש את המכנה המשותף הרחב ביותר של הציונות הדתית. דגם זה מבטא גם ממלכתיות וייצוגיות, ולכן נפוץ בקרב מנהיגים פוליטיים ורבני הציונות הדתית. אצל האחרונים שכיח הרקע הלבן גם בימי חול (תואם את החולצה הלבנה), להדגשת הרוחניות והסמכותיות בחייו ובתדמיתו של הרב. 

בראשית דרכה של הכיפה הסרוגה, קוטרה היה מוסכם על המחנה כולו. הכיפה הייתה קטנה בהשוואה לכיפה 'הגלותית' השחורה, ולא אחת נבלעה ברעמת השיער שהועתקה מן האופנה הצברית. הבלורית, גם היא סימן-היכר של תנועות הנוער החילוניות, הסתירה את הכיפה במבט מלפנים - עד כדי כך שבצילומים רבים מאותן שנים קשה לזהותה. 

בשנים האחרונות גובשה הסכמה על כיפה סטנדרטית מוגדלת, כלומר כזו שמכסה חלק נכבד מהקרקפת. הסוגה הזו, המבטאת אדיקות גדולה יותר, רווחת בעיקר בקרב הקבוצות 'האמוניות' והרבנים. יש המנכסים אותה לבני הזרם החרד"לי (חרדי לאומי). שכן, בעיני רבים מהם, בעיקר הצעירים, הכיפה הסרוגה הקלאסית יאה ל"מזרוחניקים", כלשונם (קרי, לאנשי הציונות הדתית מן הזרם המרכזי או השמאלי), הנתפשים בעיניהם כפשרניים וכמי שמתאמצים "למצוא חן בעיני החילונים". הם, החרד"לים, לעומת זאת, עומדים על עקרונותיהם ו"ההליכה בדרך הנכונה והאמיתית", היא נר לרגליהם. 

עם הזמן נפרמו במעט מוסכמות הצבע, אך לא המתווה הבסיסי של הכיפה הסרוגה. הכיפות לבשו גוונים יותר 'הרפתקניים', כגון ירוק, כחול בהיר ואפור, אם כי לא צעקניים מדי. הקו החדש, שאותו הובילו בעיקר הצעירים, מבטא פתיחות ואסרטיביות, כמו גם הצהרת עצמאות. הצבעוניות הגוברת מסמלת גם את השפעת הפמיניזם, המתיר לגברים להתהדר בצבעים שבעבר נחשבו לנשיים. 

בשנים האחרונות מסתמנת אופנת רטרו, כלומר, חזרה לשורשים (כיפה סרוגה סטנדרטית), אבל עם מיקצה שיפורים. זה מתבטא באימוץ צבעי רקע 'נועזים', עזים ונשיים עוד יותר, כגון אדום, כתום או צהוב. המיקצה כולל גם שינויים קלים בפס הדוגמה, כגון צבעים יותר בהירים ובולטים וקווים מעובים.

כיפה אגבית

בעבר, ההלכה לא עסקה בגודל הכיפה. אך בעקבות הפיכתה לסימן ההיכר המרכזי של האדם הדתי, עלה נושא הגודל על שולחן הדיונים ההלכתי. כל הפוסקים תמימי-דעים שעל הכיפה להפגין בולטות, היינו, להיראות מכל עבר. המקפידים גורסים שעליה לכסות את מרבית הקרקפת, או לכל הפחות את מחציתה.

יש שטרחו להגדיר את הגודל הרצוי. אחד מהם, הרב דוד חי הכהן, ראש מוסדות אורות התורה וראש ישיבת נתיבות ישראל בבת-ים, כתב: "שמעתי ציטוט ממרן, הראשון לציון מרדכי אליהו שליט"א, כי אפשר להסתפק בכיפה בגודל השווה לשטח של טפח על טפח מרובע. ואולי הטעם לכך מפני שמצינו באוהל הטומאה, כי שטחו טפח על טפח. בגלל שהכיפה עגולה יש להביא בחשבון טפח על טפח מרובע מלבד שטח העיגול החוסם, ולפיכך עליה להיות בקוטר של 11.5 סנטימטרים לפחות".

רבנים אחרים הגו את הנוסחה הבאה: מקפלים את הכיפה לשניים ושוב לשניים (ומקבלים "רבע כיפה"), ואז מודדים את המיתר (הקו המחבר בין שתי נקודות במעגל). אם רוחבו טפח, כלומר, שמונה סנטימטרים לפחות, או-אז הכיפה כשרה.

כיפה סרוגה בקוטר קטן (בהשוואה לכיפה הגלותית השחורה והגדולה) היוותה גם מעין הגדרה עצמית של חובשה, לאמור: "אני ציוני-דתי - בסדר הזה!"

בעשורים הראשונים של המדינה נהגו בני הקיבוץ הדתי לגדל רעמת שיער מקורזלת, שהכיפה הקטנה נבלעה בתוכה כבסבך שיחים. התופעה זכתה לשם המשעשע והביקורתי גם יחד "כיפת גְרוּש" (מטבע ישראלי בשנותיה הראשונות של המדינה).

בשנים האחרונות מזהים תהליך של התכווצות הכיפה, בעיקר על ראשיהם של דתיים משכילים ובעלי אוריינטציה ליברלית. גם מיקומה של הכיפה מתגמש, והיא נודדת לאורכה ולרוחבה של הגולגולת. לרוב, מדובר בכיפות החורגות מהמוסכמות גם בצבע ובדוגמה. אגביותה של הכיפה עשויה לבטא מחאה או התרסה שקטה כנגד מגמת ההתחרדות במחנה הציוני-דתי, לצד התקרבות לעולם החילוני. כלומר, מדובר בביטוי חיצוני לתהליך פנימי של 'דתיות אגבית' או 'דתיות לייט'.

כיפת גאוות יחידה

מילים וכתוביות הופיעו לראשונה בציונות הדתית על גבי כיפות הילדים, הן כמחווה לילד שלמד קרוא וכתוב והן לצורך זיהוי החובש (שם הילד). בהמשך, הורחבה הכתובית לזיהוי השתייכות למסגרת חברתית (שבט בבני עקיבא, גרעין נח"ל וכדומה). במובן מסוים, הכיפה ממלאת תפקיד דומה לזה של חולצות 'גאוות יחידה', אופנה שהפכה בשני העשורים האחרונים חלק בלתי-נפרד מההווי הצה"לי. לא אחת מזהים התאמה אופנתית בין החולצה והכיפה, מה שמשקף רגישות של הדור הצעיר להופעה החיצונית.

עם התחזקות המגמה האינדיווידואליסטית בחברה הישראלית, הלכה הבקרה על תוכן הכתוביות והתרופפה. היום, המגוון רחב ועשיר - החל ממספר הטלפון של בעל הכיפה הסרוג בשוליה (בתוספת האזהרה "לא בשבת") וכלה במסרים פוליטיים או היתוליים המשקפים את סיגנונו, טעמו ושיוכו הקבוצתי של החובש. "כיפות הכתובית" נדמות לעיתים לפירסומת מהלכת. למרבה ההפתעה, יש גם 'פירסומות סרוגות' של ממש, סוג של קריצה לעולם הצרכני החילוני.

ככלל, דומה שההומור והאירוניה הולכים ומשתלטים על חרושת הכיפות, אם כי יש לא מעטים שאינם משועשעים מכך, בלשון המעטה, כיוון שהדבר נתפש בעיניהם כקריאת תיגר על סמלים דתיים. רבנים נדרשים לפסוק בנוגע לעצם הלגיטימיות של הוספת כתובית, תוכנה וצורתה. הדבר משקף את המתח הגובר בין המסורת וההלכה, לבין רוח החדשנות המפעמת בקרב רבים מבני הדור הצעיר.

כיפת ילדים או 'כל יום פורים'

כשהופיעה הכיפה הסרוגה לראשונה בזירה, ייעדו אותה לנערים בגיל שש-עשרה ומעלה. ילדים חבשו באותה עת כיפות קנויות מקטיפה או בד. לרוב היו אלו כיפות לבנות משנות ה-50', שעליהן נרקמו המילים "ילד טוב", וכן "מזכרת ירושלים". מכאן, אגב, נולד הביטוי "ילד טוב ירושלים", לציון ילד חְנוּן שהולך בתלם, או ילד שהוא טוב מכל הבחינות.

עם הזמן נעשה מקובל לסרוג כיפה גם לפעוטות ולילדים. ברם, בניגוד לכללי העיצוב הנוקשים של כיפות הבוגרים, הילדים נהנו מחופש יחסי בנוגע לצבע (גוונים בהירים ורכים) ולדוגמאות, רובן ככולן לקוחות מעולמם (מכוניות, רכבות, חיות וכיוצא באלה).

הבעיה העיקרית הייתה חוסר הפרופורציה בין ההשקעה בסריגת הכיפה, לבין תוחלת חייה. שכן, חוק בלתי-כתוב הוא שלעולם ילד יאבד לפחות כיפה אחת בחודש. ישבו חכמים על המדוכה והגו פיתרונות יצירתיים. האחד, סריגת כיפה גדולת מימדים שאינה נשמטת בקלות מהראש. השני, הידוק הכיפה לשיער במספר רב של סיכות תיק-תק. השלישי, סריגת שמו של הילד על אימרת הכיפה, כדי שהמוצא הישר ישיב את האבידה לבעליה.

בשנות ה-70' נעשתה למען הזאטוטים חריגה נוספת מהכיפה המסורתית התקנית: כיפות סרוגות בצבעים 'ילדותיים', עשירות בדוגמאות ומדברות לעולם הילדים. 

החריגה שיקפה התחזקות במעמדו של הדור הצעיר (ובכלל זה משפחות צעירות) במחנה הציוני-דתי, כמו גם את אתוס "ההורות החדשה" (פולחן הילדות) שפשט בחברה הישראלית כולה.

משנות ה-90' ואילך, עם השתלטות הטלוויזיה, המחשב, האינטרנט והטלפונים הסלולריים על שיגרת היומיום, חלה עליית מדרגה נוספת בעיצוב הכיפות לילדים. לראשונה, שובצו בהן דמויות מצוירות מספרי ילדים או מסדרות טלוויזיה פופולאריות, וכן אלמנטים היתוליים, כמעט פורימיים, שהקדוּשה הייתה מהם והלאה. המהפך חילחל בהדרגה גם לכיפות המבוגרים, שעיצובן נעשה פלורליסטי וצבעוני יותר.

כיפה אתנית " שאנטית"

בשנות ה-90' צמחה בארצות-הברית שיכבה חדשה של יאפים שנקראו בּוֹבּוֹאִים (Bobos, קיצור של בורגנים ובוהמיינים). סיגנון החיים היאפי-בובואי התפתח בקרב אינטלקטואלים ואמנים, והוא מהווה שילוב בין ערכים בורגניים לבין תפישות אנטי-קפיטליסטיות במסורת 'ילדי הפרחים', עם תוספות עדכניות של רגישות פמיניסטית ואקולוגית ודגש על חיים בריאים, פשוטים ובלתי-אמצעיים (קירבה לטבע ולמקורות). זרם זה ספג השפעות אתניות ודתיות ממקורות מגוונים בעולם השלישי, בעיקר במזרח הרחוק.

בעשור האחרון התפתחה בציבור היהודי החילוני-מסורתי בישראל, שיכבה רחבה למדי של בובואים (כאן מעדיפים לכנותם 'שאנטים'). זו התעבתה מאוד עם התפשטות אופנת "העידן החדש" (New Age). באחרונה, השאנטיות הניו-אייג'ית מתחילה לחלחל לקבוצות בקרב הציבור הדתי. סיגנון החיים הדתי-שאנטי (יש המכנים אותו "הכיפות הזרוקות", על משקל הכיפות הסרוגות) מוצא את ביטויו בתפילה, במוסיקה וכמובן במראה החיצוני - שיער 'היפי' מדובלל, מכנסי שרוואל וכיפות אתניות. 
כיפות יאפיות-שאנטיות, המזכירות כיסויי-ראש בוכריים או דרוזיים, מאופיינות במרקם משתנה ('עיניים' בגדלים שונים), בדוגמאות ייחודיות בעלות אופי אמנותי ובשילובי חרוזים ואבנים טבעיות. כאן אין הקפדה על סימטריה עגולה, ככל הנראה במטרה להדגיש את האופי האתני, היחידני והבלתי-אמצעי של הכיפה ואת היותה מעין יצירת אמנות העומדת בזכות עצמה. היעדר הסימטריה מרמז גם על מרדנות וחריגה מהמסגרת. 

הדפוס הבובואי לגווניו, מתווה מגמה חדשה של כיפות סרוגות ככלי ביטוי אמנותי. בשלב זה מדובר בתחביב, אך אפשר לשער שבעתיד הלא-רחוק, כיפות ייחודיות יהפכו פריטי אמנות לאספנים. אכן, המרכיב האמנותי-אתני הולך ותופס מקום יותר ויותר מרכזי באופנת הכיפות, הן בשל התחזקות הרגישויות האסתטיות בחברה הישראלית והן בשל התעצמות אתוס הרב-תרבותיות (מעין התרסה נגד 'כור ההיתוך' הישראלי, שבמקרים רבים חרך סממני תרבות של בני העליות השונות). אחת הנציגות הבולטות היא 'הכיפה הבוכרית הסרוגה', שעיצובה חורג מן הפס המסורתי בשוליים ומשתלט על העיגול כולו, באמצעות סידרת פסים בצבעים ססגוניים. 

לאחרונה, מסתמן תת-דגם חדש: כיפה סרוגה-אתנית בעלת דוגמה מינימליסטית ביותר, עד כדי צבע אחיד ללא דוגמה כלל. הכיפות הללו שואבות השראה גם ממוטיב המינימליזם באמנות ובאסתטיקה. הסתעפות נוספת: כיפה בצבע אחיד עם גוון משתנה (האפקט מושג באמצעות חוטים במספר גוונים). לאחרונה (2008) פשטה אופנה נוספת:
כיפה סרוגה גדולה, לבנה וללא דוגמה, שעל שוליה רקומה הסיסמה הברלסבית הידועה: נ נח נחמן מאומן

הפוסט-מודרניזם (שבירת מוסכמות), "העידן החדש" (New Age), הפלורליזם התרבותי ואופנת הפיוז'ן (היתוך סיגנונות או טעמים) - כל אלה היפרו והמריצו מזיגה של אלמנטים, שבעבר נתפשו כזרים ואף מנוגדים זה לזה. אנו חיים היום בעידן שבו 'הכל הולך', וכל המרבה למהול הרי זה משובח.

כך צצו לאחרונה תפישת-עולם וסיגנון חיים, המשלבים אמונה יהודית עם מרכיבים מתרבות המזרח הרחוק. לקוקטייל הדתי הזה הוספו תבלין קרליבכי (ממטבחו של הרב שלמה קרליבך, "הרבי המרקד") וחופן השפעה חרדית, בעיקר של חסידות ברסלב, המדגישים את אלמנט החוויה הרוחנית המתלהבת והפָּנְתֵאִיסטִית (אחדות האל והטבע). בתרביך ה'רוּחְנִי' הזה, אשר יצר את הזרם החבקו"קי בציונות הדתית-לאומית, נמהל גם קמצוץ של פסיכולוגיזם אמריקני.

זרם זה סוחף איתו לא רק צעירים שגדלו וחונכו על ברכי הציונות הדתית, אלא גם 'בעלי תשובה' ומחפשי תשובה, רבים מהם צעירים ממוצא מזרחי הרואים ב'שאנטיות' הדתית מעין חזרה לשורשים (גלאביה, מאוואלים וכדומה). 

הכיפות הייחודיות לזרם זה, הן אחד מסמלי הסטאטוס המשמעותיים ביותר שלו. מדובר בכיפות צמר גדולות במיוחד המכסות את רוב הקרקפת, עם פסים בצבעי פסטל טבעיים ודוגמאות ססגוניות המשלבות מרכיבים מתרבות המזרח הרחוק ודרום אמריקה. כל אלה משווים לכיפה חזות אתנית. לעיתים אף 'פסיכודלית' ומטשטשים את ההבדלים בינה לבין כיסויי-ראש נפוצים בקרב ההינדים, הבוכרים, הדרוזים, המוסלמים ואף האינדיאנים.

כיפה אופנתית (ולדעת רבים, גם חתרנית) זו אומצה על-ידי קבוצות שונות של צעירים: נוער הגבעות, חרד"לים צעירים, ברסלבים וש"סניקים חדשים. המשותף לכולם הוא התרסה אנטי-בורגנית ואנטי-ממסדית, בנוסח 'ילדי הפרחים' באמריקה של שנות ה-60', לצד אימוץ אורח-חיים עם דגש על מוטיבים גופניים (ריקודים קופצניים, חיבוקים וכדומה), לשוניים וחזותיים. עם זאת, חשוב לציין כי יש בין הקבוצות הבדלים, לעיתים משמעותיים, באג'נדה האידיאולוגית והדתית. כלומר, הן אינן עשויות מקשה אחת.

שני יחצנים בולטים של הכיפה הלבנה הגדולה, הם הזמרים המזרחיים המתחרדים עמיר בֵּנָיוּן ויהודה סָעָדוֹ (זוכה תחרות כוכב נולד לשנת 2005). החשיפה התקשורתית הנרחבת שלהם תרמה לפופולאריות של הכיפה, לא רק בקרב דתיים ומסורתיים, אלא גם בקרב חילונים, המתייחסים אליה כאל פריט לבוש אופנתי. התפוצה הרחבה של "כיפת סעדו" קיבלה דחיפה גם מכיוון מפתיע, משהתברר שהיא מהווה ריפוד נוח לקסדה הצבאית. כשהביקוש לה גאה בקרב היחידות הקרביות, פירסם צה"ל תקנות האוסרות על חבישת "כיפת סעדו" שלא מתוך מניעים דתיים. עם זאת, ספק אם יצליחו שילטונות הצבא לאכוף תקנה זו.

אף שהכיפה אמורה להקרין שורשיות, אינדיווידואליזם וחזרה לשורשים ולחיים הפשוטים, לא כל הכיפות הן עבודת יד. סוחרים ממולחים שזיהו את הפוטנציאל העסקי הגלום בה, הקימו פס ייצור תעשייתי והציפו את הדוכנים בפסטיבלי השאנטי למיניהם (בראשית, סגול, בּוֹמְבָּמֶלָה ואחרים).

"כיפת סעדו" נהנית מביקוש גם בקרב ילדים, בשל גודלה (המבטיח אחיזה מיטבית על הקרקפת) וקלות סריגתה. זאת ועוד, ההצלחה הולידה אופנה רחבה יותר של כיפות צמר קטנות יותר ובצבעים יותר הומוגניים וסולידיים (על-פי הדגם המסורתי). אופנה זו, הרווחת בעיקר בקרב גילאי 50-30 בציונות הדתית, משקפת שתי מגמות חדשות, שרישומן ניכר גם בתחומי חיים אחרים:
א. יאפיות בוהמיינית-אמריקנית, במובן של התחברות לעולם טבעי, אמיתי, אסתטי ושיוויוני יותר.
ב. רצון להיחלץ מהדימוי הסטריאוטיפי הרווח בציבור החילוני ביחס למחנה הכיפות הסרוגות (בעיקר אחרי רצח רבין) ויציקת דימוי חדש שעיקרו מתינות פוליטית ודתית, או לחלופין אדיקות. בבחינת אני דתי 'כיפה סרוגה', אבל אחר.

"אופנת השאנטי" לא פסחה אף על הנשים במגזר, והולידה כיסוי-ראש 'אתני' לאישה נשואה. כך נוצרה אופנת יוניסקס דתית, המשקפת, במוצהר או במובלע, את תהליכי הפמיניזציה העוברים על הציונות הדתית. 

"הכיפה האמריקנית"

רוב הציבור הציוני-דתי עודנו חובש כיפה סרוגה מהדגם המסורתי, והדבר מעיד על כך שהקונצנזוס מושל בכיפה, חרף המחלוקות הפנימיות וזרמי המעמקים החתרניים. מטבע הדברים, רוב השינויים מתרחשים בתוך המסגרת, תוך הקפדה על שלמותה ויציבותה. הדבר ניכר גם בשמירה על המתווה הכללי של הכיפה, אגב חריגות פנימיות קלות. 

אחד הביטויים הראשונים (יש טוענים הראשון) לשינוי, הוא מה שכונה בזמנו (סוף שנות ה-80') "הכיפה האמריקנית". המתווה הכללי שלה היה כשל כיפה סטנדרטית, דהיינו, צבע אחיד ופס-דוגמה באימרה, בהבדל משמעותי אחד: כאן הפס הוא בשלל צבעי הקשת. עם הזמן, פס הדוגמה הצר הלך והתרחב לכיפה שכל-כולה 'דוגמה'. בה בעת, שלל הצבעים השתלט על הכיפה כולה, ושיווה לה מראה 'שיקי'. 

השם "כיפה אמריקנית" נגזר ככל הנראה ממקור ההשראה שלה, קרי: היהדות האורתודוקסית והרפורמית האנגלו-סקסית. עם השנים, שודרגה הכיפה ממעמד של כיסוי-ראש בעל משמעות דתית בלבד ואוריינטציה קולקטיבית, לפריט אופנתי הנושא מטען רחב יותר של טעם וזהות אישית וקבוצתית. 

כיום, הכיפות האמריקניות מיוצרות בארץ בשלל דוגמאות, צבעים וגדלים, ומקפלות בתוכן אסתטיקה, חיבור לתרבות צעירה ותוססת ופתיחות לעולם החילוני (לעיתים גם לאופנות לבוש חילוניות). המאפיין העונתי (בכל פעם אופנה חדשה) של הכיפות מדגם זה, מאיים לערער את היציבות והאחידות של הכיפה המסורתית. 

מן הראוי לציין שקיים דגם של "כיפה אמריקאית" לא סרוגה, המשדך את הכיפה החרדית השחורה עם אלמנטים של דתיות מודרנית. כיפה זו, החביבה על היהדות האורתודוקסית הלא-חרדית בארצות-הברית, 'קפצה לביקור' בארץ במהלך שנות ה-90', אך לא נקלטה. מן הסתם, בשל הדימיון שלה לאחיותיה החרדיות. היום, אפשר עדיין לראותה מתנוססת על ראשם של נערים אמריקנים, שבאים לשנת לימודים בישיבה בישראל (בעיקר בשכונות האמידות של ירושלים והעיר העתיקה).

כיפה סרוגה ללא דוגמא

מקורה של כיפה זו באנשי אקדמיה דתיים, ליברליים, מקצתם נוטים שמאלה מבחינה פוליטית, אשר רצו למנוע את תיוגם ואת הזדהותם עם הזרם המרכזי של הציונות הדתית. אנשים אלה, דוגמת פרופ' אבי רביצקי, חובשים כיפה בצבע אחיד, כהה, בדרך כלל שחור, הסרוגה בצורה הסטנדרטית של הכיפה הסרוגה אך ללא דוגמא מסביב. כיפה שכזו אינה קוראת לתשומת לב (נבלעת בצבע השיער) ואינה מבליטה את דתיותו של החובש אותה, ובה בעת, היא מעידה כי החובש אותה הוא אדם שומר מצוות.

בשנים האחרונות ניתן למצוא יותר ויותר צעירים בני המגזר, החובשים כיפות שכאלה. בעשותם כן הם רוצים לבטא חוסר הזדהות מגזרית - "אני לא שייך לשום קבוצה" – כפי שרבים מהם ציינו בפנינו. בנוסף, ניתן להבחין בכיפות בצבע אחיד, ללא דוגמא, אך במגוון צבעים, לרבות צבעים "עליזים" ו"הרפתקניים", כגון: ירוק, כתום, אדום, ועוד. הצבעוניות הגוברת מסמלת, כפי שצויין לגבי הכיפות האחרות, את השפעת הפמיניזם, המתיר לגברים להתהדר בצבעים שבעבר נחשבו לנשיים.

"כיפת הסטיקר"

 כיפה המשמשת מצע להזדהות או מחאה פוליטית (בבחינת "אני מעורב ואיכפת לי") או מעין 'סטיקר' אנושי.

הכיפה הקרבית

השירות האיכותי בצה"ל מהווה לא רק צו יסוד בציונות הדתית, אלא סמל סטאטוס גברי חשוב. לא בכדי התרבו בשנים האחרונות ביטויי מעמד צבאי (סיפורי קרבות, שפה צבאית, מדים ופריטים אחרים) בקרב צעירים דתיים. שירות ביחידה מובחרת מהווה מקור לגאווה ולסולידאריות יחידתית ודורית, ולא פחות מכך, מטבע עובר לסוחר בשוק השידוכים.

קיימים שלושה סוגי כיפות צבאיות: כיפת א', כיפת ב' וכיפת סעדו צבאית.

כיפת א': כיפה המהווה מעין תג יחידה, סמל סטאטוס להתגדר בו ביציאה הביתה לחופשה. מזהים אותה על-פי צבעי החיל או החטיבה (לדוגמה: צנחן יחבוש כיפה סרוגה בצבע אדום), הסמל (העץ של גולני), או המוטו ("אחָרָי לצנחנים" וכדומה).

כיפת ב': כיפת לוחם בגווני הסתוות בשדה, בכפוף לכללי אתג"ר בצצ"ת (אור, תנועה, גוון, רעש, ברק, צורה, צל, תוואי), קרי: צבעי ירוק, חום ושחור.

כיפת סעדו צבאית: לצד ההיבט האופנתי המגניב (הרוּחְנִיוּת החדשה), לכיסוי-הראש יש גם שימוש מעשי, כמצע רך מתחת לקסדה הצבאית (תחליף לבָּנְדָנָה של שנות ה-80').

הסרת הכיפה

חבישת כיפה מהווה, כאמור, סימן-היכר דומיננטי ואמצעי זיהוי מיידי של הגבר הדתי. מכאן שהמסיר אותה מצהיר בכך על שינוי דרמטי בתפישת-עולמו ובאורח-חייו הדתי. דוגמה מובהקת היא הביטוי "הוריד את הכיפה", למי שיצא בשאלה או התחלן.

נוסף על מסירי הכיפות מטעמי חילון ו"יציאה בשאלה", ניתן לזהות בשנים האחרונות קבוצה קטנה של גברים דתיים, שאינם חובשים כיפה ביומיום, על אף שלא היפנו עורף לדת, והם מגדירים עצמם כ"שומרי מצוות". הם חובשים אותה בעיקר בשבתות וחגים, בעת תפילות וברכות ובמקומות המזוהים עם קדושה (בית-קברות, בית-כנסת וכדומה).

אקט הסרת הכיפה מתפרש כניתוק חבל הטבור, שעד כה חיבר אותם למגזר הדתי-לאומי. מבחינתם התיוג המגזרי מייחס להם מאפיינים נוספים, שאינם נכונים ושאינם רצויים להם, ועל כן הם מעדיפים להימנע מחבישת כיפה. מדובר בעיקר בגברים צעירים, משכילים, אנשי מקצוע, העובדים בסביבה חילונית ומקיימים איתה יחסי גומלין הדוקים. הם רואים עצמם כחלק בלתי-נפרד מן החברה המודרנית, ואינם מעוניינים להיבדל ממנה בהופעתם החיצונית. מאחר שחבישת כיפה אינה חובה הלכתית, הם מרשים לעצמם להסירה. חשוב לציין כי על אף שמדובר בתופעה מצומצמת למדי בחברה הדתית-לאומית, אין להתעלם ממנה, לנוכח האמירה והמשמעות הגלומה בה. 

קבוצה זו זכתה לכינוי"חובשי הכיפות השקופות". כינוי זה נשמע לראשונה בסדרת טלוויזיה "אז הרצל אמר" ששודרה בכבלים, ושעסקה בנושא זה. לאחר מכן היא קיבלה ביטוי פומבי בנאום ניצחון הבחירות של ראש עיריית ירושלים, ניר ברקת, שפנה ל"כל תושבי העיר, ובהם בעלי הכיפות השחורות, הכיפות הסרוגות והכיפות השקופות...". השימוש במונח "הכיפה השקופה" מלמד על הכרה בקיומה של קבוצה בלתי מבוטלת, שהגדרתה כקבוצה תת מגזרית היא עניין שהתגבש בשנים האחרונות בלבד, אך היא נושאת משמעות חברתית מעבר לנראה לעין בטווח הקצר. 

"חובשי הכיפה השקופה" מדגישים את הצורך לעשות אבחנה ברורה בינם, שלא עברו שינוי דרמטי בתפישת-עולמם ובאורח-חייהם הדתי, ובין קבוצת הדתל"שים. יתרה מזאת, במקרים מסוימים "הסרת הכיפה אף מחזקת את המחוייבות האישית של הפרט ל'עניינים שבין אדם למקום', שכן הוא פטור מן הצורך להתעסק בהיבט ובמשמעות החיצוניים של מעשיו והוא פנוי רגשית לעולם התוכן האמיתי, הפנימי והעמוק יותר של 'עולם המעשה'", כפי שציין באוזנינו אחד המרואיינים. 

חלק מן התהליך שהוביל ל"כיפה השקופה" נמצא בזיקה ישירה לתהליכים פוליטיים שהתרחשו בשנים האחרונות, דוגמת רצח רבין ותהליך ההתנתקות. תהליכים אלו הובילו לשתי מגמות הופכיות: מחד - הקצנה דתית ולאומנית בצבור הדתי לאומי, עד כדי התנכרות של חלקו למדינה ולשלטון החוק; מאידך - ריאקציה חברתית בציבור הכללי שראה את ציבור חובשי הכיפות כחטיבה אחת מבלי יכולת להבחין בגוונים השונים. הוא כרך ביחד נערי גבעות, ש"סניקים, עבריינים על ספסל הנאשמים השמים כיפה על הראש, אנשים דתיים שומרי חוק המשרתים בצבא, חרדים במאה שערים ועוד ועוד. 

מדבריהם של הנמנעים מחבישת כיפה ביום יום, עולה כי הם מאסו בקבוצה זו מחד ובקבוצה זו מאידך. הדרך האפקטיבית ביותר מבחינתם להתמודד עם ההתנגדות למאפיינים של קבוצות קוטביות אלו היא, אפוא, הסרת הסממן החיצוני המובהק ביותר - הכיפה. באופן זה אינך שייך לא לאלו ולא לאלו - אתה עצמך בלבד. 

צעד זה של הסרת הכיפה מן הטעמים הנ"ל אינו דבר של מה בכך, שכן הוא כרוך בקשיים אישיים, חברתיים ומשפחתיים. חרף זאת, בעלי הכיפות השקופות נוקטים אותו משום שהוא נותן מענה אמיתי למצוקתם ולהשקפת עולמם. 

אחד מן הקונפליקטים, עימם מתמודדים "בעלי הכיפה השקופה", קשור באופי המסרים המועברים לילדי הדור הבא. מאחר שאנשי הקבוצה הנדונה קשורים באופן טבעי למערכת החינוך הממלכתית דתית, הרי שילדיהם מחויבים לקוד הלבוש הנהוג במוסדות אלו ובכלל זה חבישת כיפה. מנגד, הם חשופים בביתם לקודים אחרים של הופעה חיצונית, והדבר יכול להתפרש כמסרים כפולים ומבלבלים. כפועל יוצא, אנשי "הכיפה השקופה" מעדיפים לשלוח את ילדיהם לבתי ספר ממלכתיים דתיים ברוח פלורליסטית. לעיתים הם חברים בקהילות בעלי אוריינטציה פלורליסטית שהלכו והתפתחו בשנים האחרונות. באלה הם מוצאים את מקומם ביתר קלות. 

עוד הדגישו בפנינו כמה מ"חובשי הכיפות השקופות" כי רבים מאנשי קבוצה זו הם אינדיבידואליסטים, המעוניינים לשמור על פרטיות מחשבתם ודעתם גם בהיותם חלק מן הצבור הכללי וגם בהיותם חלק מן הצבור הדתי לאומי. היעדר הכיפה מאפשר לשמור על אנונימיות מגזרית דתית ופוליטית מבלי "להיות חשודים" כבעלי דעה זו או אחרת. 

בהקשר זה ראוי לציין, כי לדידם של אנשי ה"כיפות השקופות", הגדרתם כמגזר או כתת מגזר היא דבר והיפוכו, שהרי כל הווייתם והתנהלותם נעוצים ברצון שלא להשתייך למגזר זה או אחר. בפועל, בשל המכנה המשותף הקיים ביניהם, הם בהחלט מהווים קבוצה או לפחות חלק מתת-מגזר (הדתיים המודרניים).

כיפה רב-מגדרית

בשני העשורים האחרונים צצה בארצות-הברית תופעה חדשה של נשים יהודיות חובשות כיפה, כולל כיפה סרוגה, כמו גם טלית, במהלך טקס התפילה בבית-הכנסת, כביטוי להשתתפותן הפעילה בפולחן הדתי. הדבר נתפש כאיום על קוד הלבוש המסורתי, ומטבע הדברים שנוי במחלוקת ומעורר שאלות רבות: האם הכיפה והטלית הינם פריטי לבוש גבריים בלבדיים? האם חבישתם על-ידי אישה מהווה חילול האיסור הדתי על לבישת בגדי המין השני? מה הקשר, אם יש כזה, בין חבישת כיפה לבין פמיניזם וזכויות הנשים?

תופעה זו עדיין לא 'עשתה עלייה' לישראל, למעט זעיר פה זעיר שם בקהילות הרפורמיות והקונסרבטיביות, ולבטח לא תקעה יתד באוהלו של המחנה הדתי-לאומי. עם זאת, אפשר להניח שבדומה לאופנות אמריקניות רבות אחרות, גם זו תגיע אלינו, במוקדם או במאוחר. היא תלבה, קרוב לוודאי, את הפולמוס על מעמדה של האישה הדתית בהלכה ובחברה, המתנהל זה מכבר במגזר.

ניתן גם לשיער כי נשים דתיות יחלו לחבוש כיפות סרוגות - תחילה כפריט אופנתי תמים ללא כוונת מכוון, ובהדרגה כהצהרה אידיאולוגית גלויה. למעשה, התהליך הזה כבר רוחש מתחת לפני השטח, מבלי שהרבנים ושומרי הסף האחרים שמו לב לכך, וייתכן אף מבלי שהנשים עצמן מודעות לכך. הכוונה לכובעי הנשים הסרוגים (בעיקר מהזרם השאנטי), המזכירים את הכיפות הבוכריות הגדולות ו"כיפות סעדו" של הגברים (ראו לעיל).

ביביליוגרפיה

ספרי עיון ומדע

  • Davis, E. and E., Hats and Caps of the Jews, Jerusalem: Massada Ltd. Publishers, 1983.
  • Levi, S.B., and S.R. Kaplan, Across the Threshold: A Guide for the Jewish Homemaker, New York: Farrar, Strauss and Cudahy, 1959.
  • Meiselman, M., Jewish Woman in Jewish Law, New York: Ktav
    Publishing House, 1978.
  • Schneider, S.w., Jewish and Female: Choices and Changes in Our Lives Today, New York: Simon and Schuster, 1984.
  • Siegel, R., and M. and S. Strassfeld, comps. And eds., Kippah, The Jewish Catalog, Philadelphia: The Jewish Publication Society of America, 1973.

ספרי קודש והלכה

  • בן אשר יעקב, ארבעה טורים, מכון המאור, תשס"ז. ‬
  • הרמב"ם, משנה תורה, הלכות עבודה זרה יב; הלכות עבודת כוכבים, יא, אגודת נתיבות התורה והחסד, תש"מ.
  • יוסף עובדיה, שו"ת יחווה דעת, חמו"ל, תשמ"ז. ‬
  • לוריא שלמה (המרש"ל), שו"ת תשובות מהרש"ל.
  • קארו יוסף, שולחן ערוך, אורח חיים ח, יא; יורה דעה קפב, ה; לוין אפשטין, תשט"ו.
  • שניאורסון מנחם מנדל, ספר שאלות ותשובות צמח צדק, יורה-דעה סימן צג, חמו"ל, תשמ"ב.
  • ויקרא י"ח, ג; י"ט, כז;
  • דברים כ"ב, ה.
  • בבלי, סדר נזיקין, מסכת מכות, כ.
  • בבלי, סדר מועד, מסכת שבת (קיח, ב; קנו, ב)
  • בבלי, סדר נשים, מסכת קידושין, לא, א.

מאמרים בכתבי עת ובספרים

  • אחיטוב יוסף, "מאורתודוקסיה ציונית-דתית לאורתודוקסיה חרד"לית, דעות 23, 2006, 18.
  • Arden, H., "The Pious Ones," National Geographic Magazine, Vol. 148, No 2, August 1975, pp. 276-298.
  • Baizerman Suzanne, "The Jewish Kippa Sruga and the Social Construction of Gender in Israel Dress and Gender": Making and Meaning (Eds. R. Barnes & J.B. Eicher. 
    המאמר המתורגם הופיע בתוך אסופת מאמרים מתורגמים בהוצאת המינהל למדע וטכנולוגיה, הפיקוח על מגמת עיצוב אופנה ותלבושות, משרד החינוך והתרבות.
  • Lechtman, Heather, "Style in Technology - Some Early Thoughts," in H. lechtman and R.S. Merrill 9eds ,Material Culture: Styles, Organization, and Dynamics of Technology, St. Paul: West Publishing Co., 1977.
  • March, K.S., "Weaving, Writing and Gender", Man, Vol. 18, No. 4, 1983, pp. 729-44.
  • Krauss, S., "The Jewish Rite of Covering the Head", Hebrew Union College Annual. Vol. 19, 1945, pp. 68-121.

מילונים, אינציקלופידיות ולקסיקונים

  • Encyclopaedia Judiaca, "Dress," Vol. 6, Jerusalem: Keter Publishing House, 1971, pp. 213-25.
  • תורמי ויקיפדיה (2008). נוער הגבעות. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 15:01, מאי 14, 2008.
  • תורמי ויקיפדיה (2008). אהרן ליכטנשטיין. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 08:40, מאי 20, 2008. 

 

מאמרים וכתבות בעיתונות

אתרי אינטרנט

ראיונות

  • ראיון עם אנגלברג ארי, בוגר ישיבת ההסדר ישיבת הכותל ודוקטורנט במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית (מחקרו עוסק בנושא: רווקות מאוחרת בחברה הדתית לאומית), 2007. 
  • ראיון עם בן דוד עליזה, מפיקה בערוץ 7, תושבת בית אל, אשתו של הרב אורן בן דוד, 2007.
  • ראיון עם ברק אפי, בוגר "מרכז", כותב, מנחה ומרצה בבית מדרש "אלול", 2007
  • ראיון עם הרב עו"ד ויטמן דני, בוגר ישיבת ההסדר הר עציון שבגוש עציון, עו"ד בפרקליטות, 2007.
  • ראיון עם הרב עו"ד חבשוש הלל, בוגר ישיבת ההסדר הר עציון שבגוש עציון, מרצה במכללה למנהל ומנחה פדגוגי במדרשת הרצוג, תושב אפרת, 2007.
  • ראיון עם נ"י, בוגר ישיבת ההסדר חיספין, 2007.
  • ראיון עם מ"ד, "אברכית" לשעבר של "מרכז", מורה באולפנת "סיסי", 2007.
  • ראיון עם ב"ש, לשעבר אברך ב"מרכז", עובד ב"פועה", 2007.
  • ראיון עם אמיר ב', ירושלים, 2008.
  • ראיון עם דן עבודי, אדריכל, ירושלים, 2007.
  • ראיון עם יעל עבודי, מורה ומרצה לספרות עברית, ירושלים, 2007. 
  • ראיון עם אלישבע תמיר, מורה, אשתו של הרב ערן תמיר, 2007.
  • ראיון עם א"ד, תלמיד בישיבת ה"הסדר" ישיבת הכותל בירושלים, 2007.
  • ראיון עם ש"פ, תלמיד בישיבת ה"הסדר" שיח יצחק באפרת, 2007.

  1. אפיון סוגי הכיפות נעשה בסיועו של ישי ספיר  חזרה

הערות שוליים

    צפה בתגובות  תגובות על שיער וכיסוי ראש של גברים בחברה הדתית-לאומית (9)

    ללא שם

    יום חמישי ג' בטבת תשע"ב 29 בדצמבר 2011

    עוז

    תודה יאיר
    יום שישי י' באלול תשע"א 9 בספטמבר 2011

    יאיר

    התמונות מהקרחות עם הכיפות הקטנות ריגשו אותי מאוד, עדיין יש דתיים נורמלים שמשלבים דת ואופנה.אין צורך לחזור בשאלה כדי לאמץ אופנה נעימה.איזה כיף שהפער בין דתיים לחילונים מצטמצם.תודה על המאמר המקסים. אנא תנו לו חשיפה רבה יותר,ועוד תמונות כאלה. לי זה עזר. תודה רבה. יאיר
    יום חמישי ט' באלול תשע"א 8 בספטמבר 2011

    ללא שם

    יום רביעי כ"ה בתמוז תשע"א 27 ביולי 2011

    דני ברדיצ'בסקי

    בתור אדם שלומד ועובד בחברה עם המון גברים מהמגזר הדתי לאומי, נדהמתי מרמת השונות שלא שמתי לב אליה בעבר. למרות הירידה לפרטים המאמר לא נהפך למסורבל והיה נעים לקרוא אותו
    יום ראשון כ"ב בתמוז תשע"א 24 ביולי 2011

    ללא שם

    תודה רבה. אנחנו שמחים שסייענו. אגב, שים לב למדריך הכיפות שלנו בתוך הערך שהזכרת. זה נושא מאד מעניין שלא עסקו בו עד היום.
    יום חמישי י"ח בחשון תש"ע 5 בנובמבר 2009

    מערכת

    אם יש לך חומר המוסיף על הקיים נשמח לעדכן. את מוזמנת לשלוח לנו.
    יום שלישי ט' בשבט תשס"ט 3 בפברואר 2009

    פנינה

    נושא ששווה התייחסות עצמאית, אישית ליקטתי הרבה חומר על זה וידוע לי על עבודות סמינר / מחקרים ומאמרים רציניים בהקשר הזה. אשמח לקרוא עוד אם יהיה.
    שבת ו' בשבט תשס"ט 31 בינואר 2009

    ללא שם

    חזק וברוך על המאמרים מאוד נהנתי הרבה זמן חפשתי על זה חומר. יוסף גבריאל סעדון בת-ים
    יום שני י"א בכסלו תשס"ט 8 בדצמבר 2008

    הוספת תגובה




     

     

    * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של "אנשים ישראל" לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.