דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
הוסף דירוג לספר 13 מדרגים

חתונה בחברה המוסלמית בישראל - מאפיינים ומגמות

חתונה מודרנית במשפחה המוסלמית
חתונה מודרנית במשפחה המוסלמית
היגא אשרף
בני המשפחה הקרובה בצילום משותף עם הכלה ביום החתונה באולם, טמרה.
הכלה מלווה באחיה
הכלה מלווה באחיה
האחים מלווים את הכלה עד לפתח הבית (צולם בבית משפחת היגא יונס בטמרה).
עוז אלמוג

תחקירנים: שרון הורנשטיין, אשרף עואודה


נוצר ב-5/17/2008

הערת פתיחה

ערך זה נכתב בעיקרו על סמך ראיונות עם משפחות מוסלמיות (רוב הראיונות נערכו על ידי סטודנטים באוניברסיטת חיפה) וכן עם אנשי מקצוע מתחומים שונים הרלוונטים לנושא.

חשוב להדגיש שרוב הדפוסים המתוארים להלן מאפיינים בעיקר משפחות מסורתיות. בקרב חלק מהשכבה המשכילה והפחות דתייה, ובעיקר בקרב צעירים, חלים תהליכי שינוי הגורמים לשחיקת הנורמות הישנות ולאימוץ נורמות המקובלות בעולם המערבי החילוני.

מועדי החתונות

בימים עברו, מועדי החתונה נגזרו מהעובדה, שבכפרים עוד לא היה חשמל. מסיבות אלה, ניתנה העדפה מובהקת לחתונה בחודשי הקיץ, בהם השמש האירה במשך זמן רב יותר (יש לזכור כי חלק ממרכיבי החתונה התקיימו בשעות היום), והלילות היו חמימים יותר (המסיבה המרכזית היתה נחגגת בחוץ). ההעדפה העיקרית היתה ללילות של ירח מלא, שהאיר את סימטאות הכפר. לבנה מלאה הייתה גם סימן למזל וברכה.

מועדי החתונות הושפעו גם מאופייה החקלאי של החברה הערבית. תקופת הקציר (מאי ויוני), לדוגמה, שהייתה כרוכה בעבודה מאומצת של הפלאחים, נחשבה פחות מתאימה. לעומת זאת, חודשי האביב שלפני הקציר (מרץ ואפריל) נחשבו מתאימים, כיוון שאז הכבשים כבר היו מפוטמים דיים, כדי להאכיל בבשרם את משתתפי החתונה. כך גם חודשי הסתיו שלאחר הקציר, שאז אסמי התבואה המלאים סיפקו את הקמח למאפי סעודת החתונה ההמונית.

כיום, עם התרופפות המחויבות של החברה המוסלמית למסורת הפלאחית, ובעידן של חתונות באולמות אירועים, אין לעונות החקלאיות כל השפעה על קביעת מועד החתונה. גם הזמינות של בשרים ומוצרי מזון אחרים לאורך כל השנה, מייתרת את התלות בתנובת האדמה בעונה זו או אחרת. עם זאת, מוסלמים רבים עדיין מעדיפים להתחתן בתקופת הקיץ, אם כי מסיבה שונה: בחודשי הקיץ יש יותר חופשות במקומות-העבודה השונים.

כיום, קשה למצוא במגזר הערבי אולם אירועים פנוי בחודשים יוני עד אוקטובר. לכן, בדומה למצב בחברה היהודית, מועד החתונה נקבע לא פעם בכפוף לתאריך פנוי באולם. אך אין זה התאריך הקובע היחיד. המשפחות נועצות גם בלוח-השנה ההיג'רי (הלוח האיסלאמי), לפני קבלת ההחלטה. לדוגמה: לא נהוג לערוך חתונה במהלך חודש הרמאדאן, חודש הצום המוסלמי, או במוּחָרָם  (محرم. "אסור"), החודש הראשון בלוח-השנה ההיג'רי. מוחרם היה אחד מארבעת החודשים שהיו אסורים בלחימה בתרבות הערבית. לעומת זאת, ימי חג דוגמת עִיד אֵל פִיטֵר (عيد الفطر. "החג הפוטר") המציין את סיום הרמאדאן, ועִיד אֵל אָדְחָא (عيد الاضحى. "חג הקורבן"), ראויים ביותר לעריכת שמחות.

מסורתית, הימים המועדפים לעריכת חתונה הם ראשון, שני ושישי הנחשבים למבורכים. בתקופת שילטון המנדט הבריטי בארץ-ישראל, יום ראשון היה יום המנוחה של הפקידים והפועלים, ומאז התקבע כמועד מועדף. כיום, מרבית המוסלמים מתחשבים בעיקר בימי החופשה ממקומות-עבודתם, החופפים בדרך כלל את ימי השבתון והחגים היהודיים, ומסיבה זו מרבים להתחתן בימי שישי ושבת. בניגוד לאמונה היהודית, יום שלישי נקשר במסורת המוסלמית כמביא מזל רע, ואנשים נמנעים מלחגוג בו.

הזמנות לחתונה

בעבר נהגו בני משפחות המחותנים להזמין את אורחיהם באופן אישי. הגברים ממשפחת החתן היו מתדפקים על דלתות בתי הכפר ומזמינים את הגברים לחתונה. נשות משפחת החתן היו עוברות מבית לבית ומזמינות את הנשים, כאשר הבכירה שבהן (בדרך כלל נשואה) הייתה פונה אל אם הבית, או לאחות הבכורה, ומזמינה אותה בנוסח הבא: "הוי, אוּם פלוני ובנות ביתך, אנו מתכבדות להזמין אתכן לחתונת בננו (או אחינו) שתהיה בשבוע הבא. אנו מאחלות לכן שנוזמן בקרוב לחתונת בנכן או בתכן".

הכינוי "אום פלוני" הוא כינוי של כבוד ואין זה מקובל לפנות אל הנשים בשמן הפרטי, שכן הדבר נחשב לבלתי צנוע, בפרט אם יש אדם זר (בעיקר גבר) שיכול לשמוע את שמה. כמובן שבין בנות משפחה מקובל לפנות בשם הפרטי.

לא היה מקובל לכבד את המזמינות במשקה, כיוון שמדובר בביקור חפוז ועליהן להספיק ולפקוד בתים רבים נוספים.
את בני משפחת החתן לא היה צורך להזמין, כי בפועל הם לא חיכו להזמנה אלא באו ביוזמתם לסייע בהכנות לחתונה.

עם הזמן אומצו חלופות נוחות ויעילות יותר לנוהל ההזמנה האישית. היו שהדפיסו כרוזים והדביקו אותם על לוחות המודעות ביישוב, והיו שניצלו את התכנסות הגברים במסגד, כדי לבצע הזמנה מרוכזת. עם זאת, הזמנה פומבית נתפשה יותר כמחווה סמלית. בני משפחה קרובים, נכבדים ואורחים חשובים זכו להזמנה אישית.

כיום, כשיותר ויותר חתונות במגזר הערבי נערכות באולמות אירועים, ההזמנות לחתונה נשלחות בדואר. ההזמנות ממוענות לגבר במשפחה, על אף שהן כוללות גם את בני ביתו. בהתחשב בכך שבאירועים רבים, חלק מהמוזמנים הם ישראלים עם לוח-זמנים צפוף, מקובל לשלוח את ההזמנות מספר שבועות מראש, על-מנת שהמוזמנים ישריינו את התאריך.

החברה המוסלמית חשופה למנהגים של החברה היהודית, ומאמצת את חלקם. אם בעבר, הילולת החתונה התקיימה ברוב עם, כשהמוזמנים באו בהרכב מלא, על נשם וטפם, היום כבר לא נדיר למצוא בהזמנה לחתונה בקשה מנומסת מהמוזמנים, שלא להביא עימם את הילדים. השיקול הכלכלי (אולם האירועים גובה מחיר לפי מנות) הפך מכריע.

סוגי החתונות

בחברה המוסלמית נפוצים היום שני סוגי טקסים - חתונה מודרנית (הדומה במאפייניה לחתונה היהודית החילונית: אולם אירועים, תקליטן, ריקודים מודרניים וכדומה) וחתונה מסורתית. במרוצת השנים היטשטשו הגבולות בין השניים, וכיום, רבים במגזר הערבי-מוסלמי 'אוחזים במקל משני קצותיו'. היינו, חוגגים את החתונה עם מאפיינים חילוניים, מבלי לוותר על המרכיבים המסורתיים. יש להדגיש כי גם בטקסים המסורתיים אין אחידות, וניתן לזהות גוונים שונים הרווחים במגזר הערבי-מוסלמי. 

השיקול המרכזי המכתיב את אופי החתונה הוא כלכלי (עלויות חתונה מודרנית, על מרכיביה, גבוהות בהרבה מחתונה כפרית בבית המשפחה). שיקולים נוספים הם מידת אדיקותה של המשפחה ומקום מגוריה. כך, לדוגמה, החתונות בכפרי הגליל הן לרוב מודרניות ו'מערביות' יותר בהשוואה ליישובי 'המשולש' (אזור במזרח השרון, למרגלות הרי השומרון, שבו מרוכזים יישובים ערביים-ישראליים רבים, ובהם אום אל פאחם, טייבה, טירה, קלנסוואה, כפר קאסם ובאקה אל גרביה. במבט מהאוויר נראה האזור דמוי משולש, ומכאן נגזר שמו). יישובי 'המשולש' נחשבים דתיים יותר מאשר כפרי הגליל (במקביל, גם השפעתה של התנועה האיסלאמית באזור זה גדולה יותר). 

יתירה מכך, אוכלוסיית היישובים הערביים בגליל הטרוגנית יותר בהשוואה לאוכלוסיית 'המשולש', וכוללת לא מעט ערבים-נוצרים, אשר זה מכבר אימצו סממנים מערביים. גם בקרב המוסלמים תושבי הערים המעורבות (חיפה, עכו, נצרת, יפו), תהליך האימוץ של קודים מערביים מהיר מזה של הכפרים, וזאת בשל התערותם באוכלוסייה היהודית ובאוכלוסייה הנוצרית.

חתונה מסורתית-דתית

בחתונה זו יש הפרדה מוחלטת בין נשים וגברים, למעט בקטעים מסוימים שבהם נדרשת נוכחות משותפת של החתן והכלה ושל בני משפחתם. בחלק מהאירועים, הנשים משקיפות על הנעשה באזור הגברים, אך לא מתערות ביניהם. החתונה המסורתית נמשכת יומיים תמימים, ולעיתים אף יותר, כאשר האירועים מגיעים לשיא ביום האחרון. השבוע שלפני החתונה נקרא תָעָאלִיל (تعاليل) ובמהלכו נוהגים חברי החתן להתכנס בביתו ולשמח את ליבו בשירים ובריקודים מסורתיים, לעיתים לצלילי חליל. חברותיה של הכלה מתכנסות אף הן (בנפרד מהגברים) בביתה, למטרה דומה.

שני האירועים המרכזיים מתקיימים ביומיים האחרונים של האירוע: ביום הראשון בלילה מתקיימת מסיבת אל-חֵנָה ("החינה". الحنة) ומסיבת אל זְיַאנֶה (الزيانة), וביום השני טקס הכנסת הכלה והסעודה המרכזית. יש אשר פורשים אירועים אלה על פני שלושה ימים: ביום הראשון מסיבת אל זיאנה, ביום השני מסיבת אל-חנה וביום השלישי טקס הכנסת הכלה והסעודה המסורתית.

ככל שהמשפחות החוגגות דתיות יותר, כך האווירה מאופקת יותר, וההפרדה בין המינים נשמרת בהקפדה יתירה. ניכרים בה פחות ביטויי שמחה וחגיגות, ובמקומם מוקדש חלק ניכר מהאירוע להקראת פסוקי קוראן.

חתונה מסורתית-לייט

בקרב מי שאינם מקפידים על חתונה דתית, אין דפוס חתונה קבוע או אחיד. יש מספר מאפיינים הקשורים למשפחה, לחמולה, ליישוב וגם לדורות השונים, וכל אחד בוחר לעצמו את המתאים לו. גם חתונות אלו נפרסות על-פני מספר ימים (בין שלושה לשבעה), במהלכם נערכות חגיגות בבתים של הורי הזוג הצעיר, בדרך כלל בהשתתפות הקרובים והשכנים. ככל שמתקרב יום החתונה (היינו, היום האחרון לאירועים), כך גדל מספר האורחים. אין תוכנית אירועים קבועה, אך יש מספר מרכיבים שחוזרים על עצמם (ראו להלן).

טקס החינה מסיבת הכלה ו"אל זיאנה"

בחברה המוסלמית מקובל לערוך לפני החתונה את טקס החֵנָה המסורתי. הטקס נערך ביום שלפני החתונה (ולפעמים יומיים, במידה שהחגיגות נמתחות על פני כל השבוע), ונוטלים בו חלק בני המשפחה המורחבת וחברים קרובים. יש המקיימים שני טקסי חֵנָה נפרדים - האחד לכלה והשני לחתן - ויש אשר מקיימים את הטקס במשותף וחוגגים אותו באופן מעורב.

בטקס הנערך בנפרד, חברות הכלה ובני משפחתה מתכנסים בבית הוריה, ואחת הבנות מורחת את כף-ידה של הכלה בצבע אדום-כתום המופק מהצמח, ששמו העממי חִינָה, כסמל למזל טוב ולפוריות. באותו יום חוגגת הכלה עם חברותיה במסיבת הכלה (סָהְרַת אֶל עַרוּס), שבמהלכה היא מחלקת פיסות חִינָה לחברותיה.

באותה שעה חוגג החתן עם חבריו אל זְיַאנֶה (או זְיָאנֶת אֶל עָריס), שמתקיימת בבית הורי החתן, ושבמהלכה מגלחים את זקנו, מניפים אותו על משטח ויוצאים במחול ובריקודי דבקה. לעיתים שוכרים להקת זמרים עממיים (אל חדאא - الحداء). לקראת חצות מגיעות נשים לאזור הגברים, מזליפות על החתן בושם, מורחות חינה על כפות ידיו, ואף מחלקות שקיות עם חינה למוזמנים.

יש הנוהגים לערוך את טקס החינה המשותף דווקא אצל החתן. במקרה כזה, האירועים נפתחים במסיבת הכלה בשעות הערב המוקדמות. משפחת הכלה מכינה ארוחה חגיגית (אל עֶשַא), ולעיתים שוכרת את שירותיו המקצועיים של טבח מיומן. הארוחה מיועדת לקרובי-משפחה ולחברותיה של הכלה.

עם רדת החשיכה מגיעים הורי החתן וקרוביו לבית הכלה, על-מנת לתאם את מועד הגעתה למסיבת החֵנָה בבית החתן. הם מביאים עימם מגש ועליו שקיות חֵנָה, שאותן תחלק הכלה לאורחים במסיבה. הכלה, המלווה על-ידי קרוביה מגיעה לבית חתנה, והשניים רוקדים לצלילי מוסיקה מיוחדת למסיבה זו. בשיא הערב מורח החתן את החֵנָה על כף-ידה של בחירת-ליבו ועל כף-ידו. יש הנוהגים למרוח את הצבע בצורת לב או בצורת המילה LOVE. 

במהלך מסיבת החנה לובשת הכלה שמלה חגיגית שאינה לבנה.

יום החתונה

גילוח הזקן ולבישת החליפה

ביום החתונה עצמו מוקף החתן בחבריו, המסייעים לו בהכנות האחרונות. אלה כוללות בעיקר טקס של גילוח הזקן (במידה ולא גולח ערב קודם לכן, במסיבת אל זיאנה) וסיוע בלבישת החליפה. במהלך הכנות אלה מקובלים מעשי קונדס שונים בין החברים. נשות המשפחה מביאות את בגדי החתן על גבי מגש, כשהן מפזזות ומכרכרות. החתן המגולח למשעי לובש את החליפה, והוא מוכן ומזומן לטקס. יש העורכים את הטקס בחַמַאם (בית-המרחץ). עם יציאת החתן מהחמאם, מקיפים אותו המלווים, מברכים אותו ורוקדים סביבו.

הבאת הכלה

ביום החתונה יוצא החתן יחד עם אורחיו (הגברים) בתהלוכה ((זָפֶה) בחוצות הכפר, (בערים הדבר פחות מקובל) כאשר הגברים עומדים בשורות משני צידי המסלול ורוקדים את הסַחְגֵ'ה (ריקוד איטי המתבצע תוך ניענוע הראש והגוף קדימה ואחורה, ומחיאת כפיים בקצב השירה של הזמרים העממיים (חדאא). לעיתים, החדאא מובילים את השיירה. צריך לציין שתוך כדי הסחג'ה הם נעים בתוך רחובות הכפר, ובדרך כלל עוברים ליד מעיין המים, אם קיים כזה ביישוב.

התהלוכה מסתיימת בבית הורי החתן, שם מוגש לחוגגים כיבוד קל. משלחת של גברים, הכוללת בחלק מהמקרים גם את החתן, יוצאת להביא את הכלה מבית הוריה. בעת ההמתנה, הנשים מפזזות לקול הלמות הדרבוקות בעוד הגברים, ובראשם איש-דת, קוראים את הָאזָאן (הקריאה של המואזין למאמינים לבוא להתפלל) ואל-פאתחה (פרק הפתיחה של הקוראן) לכבוד החתן.

באותה שעה נערכת הבית הורי הכלה מסיבת פרידה מהבת, הנקראת אל טָלְעָה (או טָלעַת אֵל עָרוּס), ובתרגום לעברית: היציאה, או "יציאת הכלה". הכלה עונדת את תכשיטי הזהב שקיבלה מחתנהּ בטקס האירוסים, והוריה מדביקים על דש שמלתה שטרות כסף כמתנה סמלית. בעבר, נהגו דודני הכלה להתייצב לאירוע, על-מנת להביע התנגדות ליציאתה, בטענה שלא נשאלו אם ברצונם לשאתה לאישה. פתגם ערבי עתיק אומר שבן-הדוד רשאי להוריד את הכלה מהסוס המוביל אותה לחתנה, אם כי דברים כאלה כמעט ולא התרחשו.

לאחר שנפרדה מהוריה, יוצאת הכלה מהבית בליווי שני גברים ממשפחתה (אחיה הגדולים, או אביה ודודהּ), כשפניה מכוסות בהינומה. בפתח הבית ממתינה לה מכונית מקושטת, שתסיע אותה לבית חתנהּ (בעבר, רכבה הכלה לבית חתנה על גב גמל או סוס). בהגיעה לביתה החדש, מדביקה הכלה על המשקוף או מעליו עיסת בצק (ח'מירה. خميرة). לפעמים מוכנסים לתוכה מספר שקלים, וזאת כסמל לדבקותה בבית בעלה (יש הסבורים כי זו סגולה לפוריות. כשם שעיסת בצק תופחת, כך תתפח כרסה של הכלה). במידה ומקום ההדבקה גבוה מדי, מרים אותה אחד מאחיה על כפיו. יש הנוהגים למלא את הבצק גם בפרחים. אלו,יחד עם המטבעות, מסמלים אושר ועושר.

החתן, המקדם את פני בחירת-ליבו בפתח הבית, מדביק אף הוא חמירה על המשקוף מעל זה של כלתו, מסיר את ההינומה (מנדיל.  منديل) מעל ראשה ונושק לה. יש חתנים אשר נוהגים לדרוך קלות על כף רגלה כמבחן לצייתנותה. השניים לוגמים מים מתוך כד חרס שמוגש להם, ואז מנפצים אותו לרצפה (אקט סמלי נגד עין הרע). אחת הנשים המבוגרות מצמידה את ראשיהם של בני-הזוג זה לזה, כסמל להיותם בשר אחד. חברותיה של הכלה ניגשות להיפרד ממנה (אמה אינה מורשית להשתתף בטקס), והזוג הטרי חוצה את המפתן לביתו החדש. בפנים עונד החתן טבעת נישואים על אצבע ידה השמאלית של כלתו. במקרים יחסית נדירים המוזמנים (המשפחה הקרובה אחים דודים ובני דודים וסבים) מסבים לקריאת אל מַוְלֵד (المولد. תולדות הנביא מוחמד מילדותו עד מותו). בסיומה מצפה להם הסעודה המרכזית. 

הסעודה נערכת תוך הפרדה בין הגברים והנשים, לא רק במקומות הישיבה, אלא גם בהכנת התקרובת. את הארוחה למוזמנות מכינות נשות המשפחה, ואת הארוחה לגברים מכינים הגברים הצעירים. לעיתים שוכרים את שירותיו של טבח מקצועי. התפריט כולל בעיקר בשר על האש, פירות, קפה, קינוחים הכוללים כנאפה, בקלאווה ודברי מתיקה.

חגיגת ליל הכלולות

ליל הכלולות (סַהרַת אֵל עֹרס.  المولد) נחגג ברוב פאר והדר. בעבר, חגיגה זו נערכה בכפר, בסמוך לבית הורי החתן, בהשתתפות רוב התושבים. הגברים, בני כל הגילים, יצאו במחולות ערביים מסורתיים, לצלילי להקת זמרים עממיים (חָדְאא או קָוָאל). בחלק מהמשפחות המוסלמיות (בעיקר הדתיות) משמרים את האופי המסורתי של החתונות גם כיום, והריקודים העממיים - הסָחְג'ה והדֶבְּקָה - תופסים את החלק המרכזי של השמחה.

ריקוד הסחג'ה מתבצע על-ידי גברים בלבד, בני כל הגילים. הם מסתדרים בטור, מניעים את גופם אחורה וקדימה בליווי רקיעת רגליים ומחיאות כפיים קצובות, ומפזמים שוב ושוב "יא חלאלי, יא מאלי" (בתרגום מילולי: "את, אשתי, הנך רכושי, מקנת כספי". שם השיר, בשינויים קלים, הכתיר את הימנון החלוצים העבריים של העלייה הראשונה, "יא חלילי, יא עמלי"). בראש הטור מוצבים זקני הכפר ונכבדיו. הקשישים, שכוחם אינו עומד להם להצטרף לרוקדים, יושבים על כיסאות. הנשים צופות מרחוק בנעשה. קרובות החתן מורשות להתקרב למחוללים, וללוות את האירוע ביללות שמחה (זגאריד. زغاريد)

הדֶבְּקָה, אחד הריקודים העממיים המסורתיים בחברה המוסלמית, הולך ונעלם ואת מקומו תופסים ריקודי הזוגות המערביים. עם זאת, בחתונות הדתיות עדיין זוכרים לו חסד נעורים, ובשנים האחרונות אף צצות להקות דבקה מקצועיות. מדובר בריקוד קצבי לצלילי חליל דו-קני (מג'ווז. مجوز) או חד-קני (נָאי, שָבָּאבִּה. ناي شبابة). הרוקדים מסתדרים במעגל, ומוביל אותם רוקד ותיק (לָוְאחְ لواح או שָוְאח, شواح - הם הכינויים לאדם שמוביל את הריקוד תוך ניפנוף במטפחת, על-מנת להגביר את ההתלהבות), המכתיב את הקצב. מדי פעם הוא מגיח מתוך מעגל הרוקדים ונותן קטע סולו, המשלהב את הצופים והרוקדים האחרים.

הדבקה מתחילה בתנועות רגליים וגוף קלות וקצובות: רקיעה בכף רגל ימין, תנועה קדימה, ימינה ומשאלה, והתקדמות נגד כיוון השעון. לצד החלילן ניצב זמר צעיר, הפוצח בשירי אהבה, כשברקע צהלוליהן של נשות משפחת החתן.

קיימים ארבעה סוגי דבּקה מסורתיים:
שָמְאלֶיה ( شمالية): רגל שמאל היא המובילה את תנועת הרוקדים לפנים ולאחור, ומכאן נגזר שמה "שמאליה" (שמאל).
שָעְראוַיה ( شعراوية): צעדי הריקוד הם שמאל ימין, שמאל ימין, דילוגים וניתורים המלווים במחיאות כפיים ורקיעת רגליים. בהמשך, הרוקדים משלבים זרועות זה עם זה, מנתרים, כורעים וחוזר חלילה.
כָרְאדֶיה ( كرادية): מבוסס אף הוא על רקיעות רגליים, שמאל, ימין, לפנים ולאחור. מוצאו של הריקוד ככל הנראה בכורדיסטאן ומכאן שמו. ריקוד זה נפוץ פחות בקרב המוסלמים בישראל.
נֶסְוָאנֶיה ( نسوانية): הדֶבְּקָה הנשית. הרוקדות נעות ימינה, רוקעות פעם אחת לפנים ברגל שמאל, מכופפות ומטות אותה לאחור וכלפי מעלה וחוזר חלילה. הריקוד הנשי מלווה בנגינת חליל. אחת הנשים שרה לצליליו ואחרת מנפנפת במטפחת וקובעת את קצב הריקוד.

בחלק מן היישובים הערביים בארץ נפוצה בשנים האחרונות תופעה של יריות באוויר בזמן החתונה כביטוי לשמחה. היורים הם בדרך כלל אזרחים המחזיקים נשק ברישיון. לאחרונה מנסה המשטרה למגר את התופעה בשל הסיכון ל חיי החוגגים ולעוברי אורח מחוץ לאירוע. (בעבר היו אף כאלה שנפגעו מהיריות). אגב, אף שהיריות אינן חוקיות, המשטרה נמנעת מלעצור את היורים בשל הרגישות. הפתרון שמצאה המשטרה למיגור התופעה הוא החתמת החתנים על מסמך, שבו הם מתחייבים לא לעשות שימוש בנשק במהלך חתונות וחגיגות אירוסים. רוב החתנים במגזר הערבי משתפים פעולה וחותמים על המסמך, אך הדבר לא הביא לחיסול התופעה.

בשנים האחרונות נעשתה שכיחה במגזר גם תופעת זיקוקי הדינור בחתונות. במהלך הערב נורים לאוויר זיקוקי דינור (על ידי חברה או אדם מקצועי), כדי להעצים השמחה ולספק אטרקציה לחוגגים (התופעה נעשתה שכיחה גם בחתונות במגזרים היהודיים). התוספת הזאת אינה זולה ומסתכמת בעשרות אלפי שקלים.

מסיבת כלולות בסיגנון מודרני

מסיבת החתונה המודרנית מהווה, בדרך כלל, השלמה לחתונה המסורתית, ולמעשה נועלת את מסכת אירועי הכלולות. האירוע מתקיים באולם, וכולל סעודה כיד המלך, ריקודים (חלקם מעורבים) בניצוחו של תקליטן, גימיקים שונים (מכונת קצף ועוד) ומשקאות אלכוהוליים. בחתונה זו אין הפרדה בין נשים וגברים. יש לציין כי מגמת המעבר לאולמות אירועים נובעת לא רק מתהליכי מודרניזציה ושיעתוק דפוסי החגיגה בחברה היהודית, אלא גם מהעובדה כי השטחים הפתוחים בכפרים, בהם חגגו בעבר, הולכים ומתמעטים לנוכח ניצול הקרקע לבנייה.

זקני המשפחה, ובמיוחד אלה שעלו לרגל (חאג'), נמנעים מליטול חלק בחגיגה זו. הם אינם רוצים לשבת בחברת אנשים השותים אלכוהול, ומחללים בפרהסיה איסור דתי. יש לציין כי בכפרי 'המשולש', ובמידה מסוימת באחדים מכפרי הגליל, החל כבר לפני שני עשורים ויותר תהליך חזרה בתשובה, ובעטיו הוסגו החגיגות בחזרה אל בתי משפחות בעלי השמחה.

המסיבה מתקיימת לאחר הסעודה המסורתית המרכזית בבית החתן. במהלכה, הכלה רוקדת עם חברותיה ומחלקת להן פרחים. לאחר מכן, הן פורשות ומשאירות את רחבת הריקודים כולה לכלה, הפוצחת בריקוד סולו, אל-תִגְ'לָאי ( تجلاي ). מקור השם של הריקוד הוא הפועל יָתָג'לְא שמשמעו: להופיע בפני כולם. הריקוד מתבצע לצלילי מוסיקה שקטה ואיטית. כל האורות באולם כבים, והאור היחיד בוקע משני נרות שהיא מחזיקה או מזיקוקים, שהיא אוחזת בידה, ושהובערו במיוחד לצורך הריקוד. הכלה מחוללת לאיטה וחבורת ילדות קטנות משליכות לעברה פרחים. בהמשך, החתן מצטרף אליה לריקוד משותף, הכולל תנועה איטית וחופשית של הגוף.

גם במסיבות החתונה הללו נשמרים אי-אלו סממנים מסורתיים, כמו ריקוד הסחג'ה ושירים עממיים. יש הרואים בכך מס שפתיים בלבד, כיוון שהמסיבה היא ברובה בסיגנון מערבי. עם זאת חשוב לציין, כי המסיבה באולם השמחות לא בהכרח מחליפה את כל הטקסים המשפחתיים שתוארו לעיל, אלא פשוט נועלת את מסכת החגיגות. לכל היותר היא תבוא במקום המסיבה הגדולה בכפר.

האוכל באולם השמחות מוגש לשולחנות על-ידי מלצרים, למעט הקינוחים המסודרים על דלפק מיוחד ובשירות עצמי.
בדומה למקובל במגזר היהודי החילוני, גם במהלך מסיבת החתונה המוסלמית המודרנית נוהגים החתן והכלה להצטלם עם קרוביהם למזכרת. זאת, לאחר שמוקדם יותר באותו יום התייצבו בלבוש חגיגי לצילומי סטודיו אמנותיים.

יש משפחות מוסלמיות שבמקום תקליטן, שוכרות זמר חתונות או להקה, על-מנת שינעימו למוזמנים את זמנם. במגזר הערבי פורחת תעשיית הזמרים העממיים, ויש לא מעט כוכבים בתחום. הכוכב הנחשב היום למבוקש ביותר הוא מוסא חאפז. נאמר עליו שהוא מסוגל לשיר בכל מזג אויר, בכל מקום ובכל תנאי.

החתונה הבדואית

בדואים בישראל משמרים את המסורת העתיקה של החתונה. למרות שמרביתם מתגוררים ביישובי קבע, הם מקיימים את טקסי החתונה שלהם במתכונתם המסורתית. התיאור שלהלן מאפיין בעיקר את הבדואים בדרום ופחות את האוכלוסיה הבדואית בצפון. החגיגה המרכזית מתקיימת באוהל גדול שמכיל את המוזמנים הרבים, עליו מונף דגל אדום (סימן לכך שזהו אוהל השמחה). פתחו של האוהל פונה לכיוון מזרח.

בפנים פורשים מחצלות, שטיחים, כרים ומיזרנים, כדי שהמוזמנים יסבו בנחת ובסוף החגיגה יישארו ללון, אם חפצם בכך. מסביב לאוהל המרכזי נוטעים אוהלים נוספים, שעליהם מתנוססים דגלים בצבעים שונים, המבדילים אותם מאוהל השמחה. יש הפרדה בין אוהל הגברים לאוהל הנשים. מקובל להציב על אוהל הנשים בובה גדולה, סימן לכך שהוא מחוץ לתחום לגברים.

חגיגות החתונה בקרב הבדואים אינן שונות מהותית מהחגיגות המסורתיות בכפרים המוסלמיים. הימים המועדפים הם שני ושישי, הנחשבים למבורכים. החגיגות נמשכות בין שלושה ימים לשבוע. הבדואים של צפון הנגב מעדיפים להתחתן בחודשים שלאחר קציר החיטה והשעורה (יולי-אוקטובר). במרכז הנגב מעדיפים את חודשי האביב, שכן בתקופה זו הצאן מפוטם ובשרו יערב לחיך החוגגים. בעלי השמחה העיקריים, בדומה לחברה המוסלמית, הם הורי החתן.

הגברים יושבים באוהל ולוגמים קפה מר (סָאדָה. سادة) או תה מתוק. נהוג שזמר מבדר את הנוכחים בדיקלומים ובשירים מסורתיים. הנשים מפזזות בנפרד באוהלן, ורק בשעת לילה מאוחרת (בדרך כלל לאחר שרוב האורחים כבר עזבו, והנותרים הם בני משפחה קרובים בלבד) מתאפשר מפגש בין המינים, כאשר הגברים והנשים רוקדים יחד את הסָחְגֶ'ה המסורתי (דָאחֶיָה, دحية בפי הבדואים).

החתונה הבדואית מכילה את מרבית האלמנטים המוסלמיים המסורתיים, כולל התהלוכה להבאת הכלה מבית הוריה.
המנה העיקרית בסעודה היא, בדרך כלל, מָנְסָף (منسف), מאכל קדרה המורכב מנתחי בשר כבש ואורז. בחלק מהחתונות מקובל לאכול בידיים. ביישובי הקבע, ובעיקר בקרב הבדואים ברמלה ובלוד, מגישים לאורחים סכו"ם.

אחד הטקסים העתיקים שעליו מקפידים הבדואים עד היום, הוא שחיטת כבש (אל חֶלֶיָה. الحلية) המסמלת את ברית הדמים בין בני-הזוג. השחיטה מלווה בהקראת הפסוק הדתי "שחיטה המקדשת פלוני ואלמונית בשם האל ומנהג שליחו מוחמד. אלוהים הוא גדול". כבש הקורבן נלקח למטבח, שם פושטים את עורו ומפרקים את בשרו לנתחים.

לאחר טקס האל חליה רשאי החתן לקיים יחסי אישות עם כלתו. התייחדות זו נקראת בפי הבדואים דוּחְ'לָה (دخلة). בבוקר המחרת חוזרת הכלה לביקור פרידה בבית הוריה, ונשארת עם משפחתה כשבוע עד שבועיים. בסיומם מגיע בעלה לקחתה, והיא נפרדת באופן סופי מהבית בו גדלה. בהגיע בני-הזוג לביתם החדש, שוחטים לכבודם כבש המסמל את תחילתה של תקופה חדשה, ומכאן גם שמו של הטקס, חְ'שָאשֶה (خشاشة), שפירוש כניסה.

מתנות לחתונה

בדומה לנהוג בחברה המוסלמית, גם הבדואים מביאים כסף מזומן כמתנה (נְקוּט نقوط). הכסף נתפש כמתנה למשפחה כולה ולא רק לבני-הזוג. לכן, גובה הסכום מבטא את ההערכה שהנותן רוחש כלפי המשפחה. סכום נמוך יתפרש כעלבון. הנקוט ניתן במזומן בלבד ולא בצ'קים. לא מקובל להודות באופן אישי למי שהביא סכום גבוה. אך המעניק מצפה לקבל סכום דומה לאירוע חגיגי, שבו הוא יהיה חתן השמחה.

בעבר, היה מקובל להביא מתנה 'חיה', כגון כבש או עז, ובכך לסייע לבעלי השמחה למלא את מכסת הבשרים לסעודה ההמונית. מנהג זה השתמר בקרב חלק מסוים מהמגזר הבדואי.

ירח דבש

ירח דבש מקובל בקרב חלקים רחבים מהאוכלוסייה המוסלמית (כולל בדואים). בדרך כלל, ירח הדבש נמשך כשבוע ימים. האתרים הפופולאריים לבילוי זה הם: אילת, שארם א-שייח ומועדוני הנופש הטורקיים.

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך

ביביליוגרפיה

ספרי עיון ומדע

  • מנאע עאדל וחאג' יחיא קוסאי, מברוכּ: תרבות החתונה הערבית בישראל, המרכז לחקר החברה הערבית בישראל, 1995.
  • חג' יחיא אבו אחמד נסרין, זוגיות והורות במשפחה הערבית בישראל: תהליכי שינוי ושימור בשלושה דורות, חיבור לשם קבלת התואר "דוקטור לפילוסופיה", אוניברסיטת חיפה, 2006.

מאמרים בכתבי עת ובספרים

  • סער עמליה, "על מיניות של רווקות בקהילה הפלסטינית בישראל", תיאוריה וביקורת 25, 2004, 13.

פרסומים מדעיים מקצועיים ודוחו"ת

  • הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שנתון סטטיסטי לישראל 58, 2007.
  • הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שנתון סטטיסטי לישראל 57, 2007.
  • הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שנתון סטטיסטי לישראל 56, 2007.
  • הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שנתון סטטיסטי לישראל 55, 2007.
  • הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שנתון סטטיסטי לישראל 54, 2007.
  • הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שנתון סטטיסטי לישראל 53, 2007.
  • הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שנתון סטטיסטי לישראל 52, 2007.
  • הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שנתון סטטיסטי לישראל 51, 2007.
  • הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שנתון סטטיסטי לישראל 50, 2007.
  • הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שנתון סטטיסטי לישראל 49, 2007.
  • הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שנתון סטטיסטי לישראל 48, 2007.
  • הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, נשים וגברים, סטטיסטיקל 40, פברואר 2004.
  • הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, האוכלוסיה הערבית בישראל, סטטיסטיקל 26, יולי 2002.
  • הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, הודעה לעיתונות - השנתון הסטטיסטי לישראל 2007 - מס' 58, 10.9.2007.
  • הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, הודעה לעיתונות - סקירה דמוגרפית בישראל לשנת 2006 – הבהקות, 3.12.2007.
  • הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, הודעה לעיתונות – לקט נתונים לרגל יום הילד הבין-לאומי החל ב-20 בנובמבר 2007, 19.11.2007.
  • הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, הודעה לעיתונות – דפוסי פיריון בישראל בשנת 2004, 30.8.2005.

כתבות ומאמרים בעיתונות

ראיונות

  • ראיון עם מר סעדה אל זואג' בנצרת, מנהל משרד שידוכין בנצרת, 2008.

הערות שוליים

    צפה בתגובות  תגובות על חתונה בחברה המוסלמית בישראל - מאפיינים ומגמות (4)

    וחדרטאו

    oriyanamar159@gmail.com
    עופרי בואי לעבוד
    יום ראשון י"ז באדר תשע"ה 8 במרץ 2015

    מערכת

    עדכנו בתוך הערך
    שבת י"א באב תשס"ט 1 באוגוסט 2009

    מערכת

    את צודקת. זה מידע חשוב שאנחנו מודעים לו, ונוסיף אותו לערך
    שבת י"א באב תשס"ט 1 באוגוסט 2009

    ללא שם

    כמי שגרה 5 שנים בכפר אבו-גוש ונראתה כיצד עובר הכפר תהליך של "התחרדות":
    יום שישי י' באב תשס"ט 31 ביולי 2009

    הוספת תגובה




     

     

    * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של "אנשים ישראל" לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.