דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
הוסף דירוג לספר 16 מדרגים

מנהגים ומסורת דתית בקרב יהודי אתיופיה

קייס אפרים יוסף
קייס אפרים יוסף
לימוד גלפרג
בית הכנסת
בית הכנסת
מיכל גוטפריד, לירון אייזלר
בית הכנסת השכונתי בו מבקרים העולים מאתיופיה
בית כנסת
בית כנסת
אראלה יריב
בית כנסת של העדה האתיופית המתאפיין בצניעותו. נתניה.
בית כנסת שערי ירושלים
בית כנסת שערי ירושלים
אראלה יריב
בית כנסת של העדה האתיופית, נתניה.
קייס אפרים יוסף
קייס אפרים יוסף
לימוד גלפרג
קייס אפרים יוסף
קייס אפרים יוסף
לימוד גלפרג
קייס אפרים יוסף
קייס אפרים יוסף
לימוד גלפרג
קייס אפרים יוסף
קייס אפרים יוסף
לימוד גלפרג
דוד פז, עוז אלמוג

הערך נכתב באמצעות עיבוד ושיכתוב הפריטים המופיעים ברשימה הביבליוגרפית שלהלן, עידכונים ותוספות.

נוצר ב-5/20/2008

רקע

יהודי אתיופיה היו מנותקים במשך אלפי שנים משאר אחיהם ברחבי תבל. ככל הנראה, הנתק החל כבר לאחר חורבן בית ראשון, בשנת 586 לפני הספירה (כלומר, לפני למעלה מ-2500 שנה). זאת, בהסתמך על כך שבני העדה כלל לא ידעו על חורבן בית שני וחורבן ירושלים בעקבות כישלון המרד הגדול ברומאים, בשנת 70 לספירה. אחת הראיות לכך היא העובדה, שבני קהילת ביתא ישראל לא חגגו את חג החנוכה, שנקבע לציון טיהור בית-המקדש ונס פך השמן, בימי החשמונאים.

יש מספר גירסאות על תולדות יהודי אתיופיה. אחת מהן מבוססת על מסורת המקובלת על בני העדה, ולפיה, עם חורבן בית ראשון ירדו הגולים דרך מצריים לאתיופיה (היא כוש המקראית). יש הסבורים, כי היו אלה בני שבט יהודה, ואחרים טוענים שהיה זה שבט דן. לאחר חורבן בית ראשון, בני ישראל גלו לבבל למשך 70 שנה וחזרו משם לירושלים בהנהגתו של עזרא הסופר. אך קבוצת הגולים שהרחיקו עד אזור אגם טאנה, שבצפון אתיופיה, לא נמנתה עם שבי ציון. ניתן להניח כי הם התאקלמו במקום, והעדיפו להישאר.

מספר סממנים תומכים בגירסה, כי בני ביתא ישראל הם יהודים שחיו בימי הבית הראשון. האחד, אופן ניהול התפילות. כוהני העדה (הקסים) קוראים מספר התורה ומזמרים, כאשר כל הקהל עומד מאחוריהם, בדומה לנהוג בבית-המקדש. השני, ההיצמדות לתורה שבכתב וקיום המצוות ככתבן וכלשונן, ללא פרשנות של תורה שבעל-פה. 

ניתן לשער, כי כבר בסוף ימי בית ראשון הייתה באתיופיה (שנקראה במקור כוש) נוכחות מסוימת של יהודים, גם
על-פי דברי הנביא ישעיהו: "והיה ביום ההוא יוסיף ה' שנית ידו לקנות את שאר עמו אשר יישאר מאשור וממצרים ומפתרוס ומכוש..." (ישעיהו י"א י"א).

הספר החשוב והקדוש ביותר היה האוֹרִית (מלשון אורייתא), התורה של קהילת ביתא ישראל, מרכז חייהם הדתיים והמקור שממנו שאבו את מנהגי הדת שלהם. האורית כלל את חמשת חומשי תורה, בתרגומם לשפת הקודש הקדומה, גֶעְז (השפה המדוברת באתיופיה עד המאה ה-12). בנוסף, ארון הספרים היהודי של ביתא ישראל כלל את ספרי הנביאים והכתובים ("מצהף קדוס"), רבים מהספרים החיצוניים וכן ספרים מקודשים ייחודיים לקהילה, כגון: תָאזז סָנְבָּת (מצוות השבת), אבא אליאס (ספר אבא אליהו), ארדאת (ספר התלמידים), ועוד.

האורית נשמר במקום מיוחד בבית-הכנסת, או בביתו של אחד הקסים, עטוף בנרתיק עור ובצעיפים צבעוניים. יהודי אתיופיה ניהלו את חייהם הדתיים לפי חוקי התורה ככתבם וכלשונם. ואכן, רבים מהמנהגים שאימצו, כגון אופן עריכת טקס ערב פסח, הקרבת קורבנות, חלוקת מתנות לכוהנים וכדומה, מצביעים על העדפת הפשָט של דברי התורה.

עם זאת, חלק מן המנהגים שונה מפשט הכתוב בתורה, וגם ממה שנכתב בספרים החיצוניים. יש המייחסים זאת לנתק הממושך של הקהילה משאר יהדות העולם. אחרים מצאו דימיון בין מנהגים אלה לבין מנהגי כיתות יהודיות מימי בית שני, ובעיקר כת הקראים, שנוסדה בבבל במאה השמינית לספירה.

אורח-החיים של העדה, כפי שתואר על-ידי חוקרים שונים במהלך ההיסטוריה, הצטייר כיהודי לחלוטין. בני העדה קיימו מצוות וחגגו חגים השייכים לדת היהודית. אומנם, קיימים אצלם גם מספר מנהגים, חגים וצומות שלא נהוגים אצל שאר הקהילות. אך כאשר בודקים את מקורם, מגיעים לבסוף אל מנהגים ומצוות שנזכרו בתנ"ך, ושבעבר הרחוק קיימו אותם גם אחיהם היהודים.

ניתן למצוא אצלם מנהגים שנראה כאילו נלקחו מתוך ההלכה הרבנית, וזאת למרות שהם לא נחשפו לתורה שבעל-פה ולא הכירו את המשנה והגמרא, עקב ניתוקם ובידודם מהעולם היהודי. המדובר במנהגים שיש בהם דימיון להלכות קדומות מתקופת בית-המקדש, כגון עניני טומאה וטהרה, סדר התפילות, היחס של חז"ל לספר נחמיה כמקור הלכתי, חג הסִיגְד, המהווה מעין שיחזור של מצוות הַקְהֶל (בימי בית שני, התכנסות עולי-הרגל בבית-המקדש, ביום א' של חול המועד סוכות, שם היה המלך קורא בפניהם פרקים מספר דברים), תפילות געגועים לשלום ירושלים ולעלייה אליה ועוד.

כאמור, בני ביתא ישראל לא היו מודעים לתורה שבעל-פה ולמצוותיה. ואולם, את המצוות שכן הכירו, הם קיימו באופן קפדני ביותר, לעיתים בחומרה רבה מהדרוש. כך, לדוגמה, השמירה על השבת, שלה הוקדש ספר מצוות שלם (תאזז סנבת). הצום בשבת נאסר באיסור חמור עד כדי כך, שהוא דחה אף את צום יום הכיפורים אם חל בשבת. כך נהגו גם לגבי ברית מילה, שמועדה חל בשבת. הם לא עשו לעצמם הקלות והנחות, שנקבעו בתורה שבעל-פה, כגון עירוב תבשילים או תחום שבת. במהלך השבת לא היו עוזבים את תחומי הכפר, כפי שנכתב "אַל יֵצֵא אִיש מִמְקוֹמוֹ בָּיוֹם הַשְבִיעִי" (שמות ט"ז כ"ט).

טקסי טבילה וטהרה היו שכיחים למדי. לפני כל ארוחה ובסיומה נטלו ידיים ובירכו ברכה קצרה. היו מצוות עליהן ידעו בני העדה ובכל זאת לא קיימו אותן, וזאת משום שלא היו רלוונטיות למצבם (לדוגמה: שנת שמיטה כל שבע שנים, כיוון שלא היו בעלי קרקעות, אלא אריסים שעיבדו שדות של נוכריים). הם גם גזרו על עצמם מספר רב של צומות ותעניות, שלא היו נהוגים אצל אחיהם היהודים בתפוצות (או שהיו בעבר ובוטלו במרוצת הדורות).

מנגד, לא נמצאו אצל ביתא ישראל סממנים דתיים שהם נחלת עם ישראל כולו, כגון טלית, תפילין ומזוזות. ישנם הבדלים גם בחוקי הכשרות ובדיני נישואים וגירושים. יש לציין, כי ליהודי אתיופיה אין ספרי הלכה ולכן, על-מנת להבין לעומקם את מנהגי ההלכה שנהגו קודם עלייתם לארץ-ישראל, יש ללבן זאת בדרך של שיחה וראיונות עם חכמי העדה.

בתולדות קשרי העם היהודי עם עדת ביתא ישראל, שמור מקום מרכזי לד"ר יעקב פייטלוביץ', שנודע בכינויו "אבי הפלאשים". פייטלוביץ' נלחם במשך למעלה מיובל שנים להוצאת הקהילה הנידחת מבידודה. כיהודי שומר תורה ומצוות, הוא ראה עצמו כשליח-מצווה לקישורם של יהודי חבש עם אחיהם ועם מורשת יהדות העולם.

פייטלוביץ' הגיע לראשונה אל ריכוזי ביתא ישראל בשנת 1904, בשליחותו של הברון רוטשילד, ומצא שם, כעדותו, שרידים של קהילה יהודית מפוארת. באמצעות סידרה של פעולות ניסה פייטלוביץ' להביא לידיעת קהילות היהודים בעולם את מצבם החמור של יהודי אתיופיה. במקביל, הוא ניסה לשכנע גם את יהודי אתיופיה לשנות את מנהגיהם הדתיים, כך שיתאימו למנהגי היהדות הרבנית וישמשו הוכחה ליהדותם. אלא שדרישותיו הרתיעו את אנשי ביתא ישראל, והם דחו אותן.
יצוין, כי הכנסייה האורתודוקסית האתיופית אימצה מספר מנהגים יהודיים, כגון שמירת שבת, מילה ביום השמיני, ואיסור אכילת חזיר.

מנהגי בית-הכנסת והתפילות

באתיופיה, בית-הכנסת היה קרוי מֶסְגיד או בֵּת מֶקְדָס או צְלותָא בֵּת (תפילה, בארמית). בדרך כלל היה בית-הכנסת ממוקם במרכז היישוב, והשתדלו לבנותו במקום גבוה ובצורה נאה ומכובדת משאר המבנים שבכפר. לדוגמה, בית-הכנסת בכפר אָמבּוֹבֶר שבמחוז גוֹנְדר, נבנה כולו מאבן, יש בו חלונות ודלתות, קירותיו מטויחים ועל רצפתו פרושות מחצלות. על דלתות בית-הכנסת נהגו לרשום את מצוות התורה שיש לשמור.

בית התפילה נבנה בסיגנון בית-המקדש הקדום, וחולק לשני מדורים, חיצוני ופנימי. המדור הפנימי נקרא קדוּסַתֶא קְדוּסַן (קודש הקודשים), בו הניחו את האורית (ספר התורה) ואליו נכנסו רק הקֶסים (הכוהנים) ועוזריהם.

המתפללים נהגו להיכנס לבית-הכנסת יחפים (פרשנותם לציווי של אלוהים למשה במעמד הסנה הבוער: "שָל נעליך מעל רגליך, כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא"), וללא כיסוי ראש. היחידים שכיסו את ראשם, היו הקסים. בבית-הכנסת היה מקום מיוחד לנשים. בדרך כלל, נשים באו להתפלל רק בשבתות ובחגים. רוב הנשים כיסו את ראשן. מניין מתפללים חייב שניים-עשר איש, כמספר שבטי ישראל (ולא עשרה, כמקובל בהלכה היהודית).

בימי חול התקיימו שלוש תפילות: עם עלות השחר, בחצות היום ובשקיעת החמה. כאמור, נושאן של מרבית התפילות הוא שבח והודיה לה'. תוכנן נלקח מספר תהילים או מנוסח בסיגנון דומה. בימות החול, עיקר הנוכחים בבית-הכנסת היו הכוהנים וזקני העדה. רוב הציבור הגיע בשבתות ובחגים.

התפילות תפסו מקום חשוב באורח-החיים היהודי. רובן ככולן כוונו לאלוהי אברהם, יצחק ויעקב. שפת התפילה ושפת כתבי הקודש הייתה הגעז. בין התפילות שהביאו עמם יוצאי אתיופיה לארץ, אפשר למצוא תפילות עתיקות בנות שלושת אלפים שנה.
את התפילות ניהלו הקסים (כוהני הדת של בני העדה). הקסים ועוזריהם היו היחידים שידעו את שפת התפילות העתיקה. התפילות התנהלו לרוב כמיזמורים: הקס שר פסוקי-תפילה, והקהל חזר עליהם. המיזמורים שובצו במילים עבריות כגון "קדוש", "אדונָי", "ישראל" וכדומה. הקס ועוזריו גם דאגו לתרגם את מילות התפילה לאמהרית. כיוון התפילה היה עם הפנים לירושלים. התפילה הייתה מלווה בשירה ובריקודים, ובימות החול אף בנגינה בכלי-שיר - כינור, מצילתיים, תוף ועוד. השתתפות הציבור הייתה, לרוב, פאסיבית והסתכמה באמירת "אמן" אחרי דברי הקס ובשירת מיזמור ידוע.

להלן קטע מתפילה הלקוח מספר ארדאת (ספר התלמידים): "אודיע אמונתך בפי לדור ודור, ברוך ה' אלוהינו ברוך ה' יום-יום, יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם, ממזרח-שמש עד מבואו. ישתבח שם ה' מצפון עד דרום. ישתבח שם ה' מארץ עד שמיים. ישתבח שם ה' ממחנה המלאכים עד מושבות בני-אדם. ישתבח שם ה' ממרומי השמים עד יסודות הארץ. ישתבח שם ה' מתחום האור עד תחום החושך".

כך התנהל טקס תפילה אופייני: הקס פתח בריקוד התפילה, רקע ברגליו וקיפץ כשהוא נעזר במקלו. הקהל מתפלל ושר עם הקס, כשברקע נשמעים קולות התוף (נֶגַרִיט) והמצילה (קַצְ'ל). הקס שר פסוק מן התפילה, והקהל ענה מייד וחזר אחריו. מעת לעת השתחוו כולם אפיים ארצה. התפילות הנרגשות ביטאו את כיסופי הלב לירושלים, וגם את התקווה הנצחית לתקומת בית המקדש. כל אימת שהקס הזכיר את השם "ירושלים", הגיב הקהל במחיאות כפיים.

ליהודי אתיופיה לא היו תשמישי קדושה דוגמת טלית, תפילין ומזוזות. המעטים שנמצאו בקהילות ביתא ישראל, היו תרומת המחלקה לתרבות תורנית של הסוכנות היהודית, שהובאו לאתיופיה על-ידי שליחיה של מחלקה זו.

הקרבת קורבנות

מסורת הייתה נהוגה בעדה להקריב קורבנות, ואולם בהשפעתו של ד"ר יעקב פייטלוביץ ("אבי הפלאשים"), שנשלח אל יהודי אתיופיה בתחילת המאה ה-20, בוטל מנהג זה כליל. פייטלוביץ' ציטט באוזניהם את הפסוק מספר הושע, שאמר "וּנְשָלְמָה פָּרִים שְפַתֵינוּ", ופירש אותו למענם כך: בזמן שבית-המקדש היה קיים, נהגו להקריב קורבנות כדי לכפר על חטאים. משחרב בית-המקדש, אין לנו אלא להתפלל.

עם זאת, אי-אלו שרידים ממנהג הקורבנות נותרו גם בשנים מאוחרות יותר: שחיטת צאן ובקר נעשתה קרוב לבית-הכנסת, ראש הבהמה הופנה לכיוון ירושלים ודמה ניגר לתוך גומה בקרקע.

השוחטים היו הקסים, מקביליהם של כוהנים ששירתו בבית-המקדש. בעת השחיטה נהג הכוהן לומר ברכה זו: "קבל את קורבננו כמו שקיבלת קורבן הבל, אלעזר הכהן ואהרן הכהן. הקרבן יסלח לחטאים, הקרבן יכפר עוונות, הקורבן ירבה אש, הקורבן תמים ואין בו מום".

מנהגי שחיטה וכשרות

בקהילת ביתא ישראל לא היה תפקיד מוגדר של שוחט, ואופן השחיטה נעשה בשונה מאשר אצל שאר יהודי העולם. ועם זאת, בני העדה הקפידו מאוד על דיני השחיטה. הם נזהרו מלאכול את בשרן של חיות שנשחטו בידי גוי, או כל תבשיל אחר שהוכן על-ידי מי שאינו יהודי.

שחיטת בהמה למאכל נחשבה כשרה, רק אם נעשתה על-ידי קס (כוהן). לאחר השחיטה היה הכוהן מקפיד לעקור את גיד הנָשֶה של הבהמה, גיד על כף הירך האחורית שלה, האסור באכילה על-פי המקרא. האיסור נקשר בתורה עם מאבקו של יעקב אבינו במלאך, שהסתיים בפגיעה בגיד הנשה שלו ("על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אשר על כף הירך עד היום הזה, כי נגע בכף ירך יעקב, בגיד הנשה", בראשית ל"ב).

דיני שרייה, מליחה והדחה, כנהוג בהלכות שולחן ערוך, לכאורה לא היו מקובלים אצלם, אבל היה משהו דומה: לאחר שחיטת הקורבן נהגו לחתוך את הבשר לחתיכות קטנטנות, כדי לאפשר הוצאת מרבית הדם. את החתיכות האלה היו משרים ושוטפים במי-מלח, מייבשים ובכך מכשירים אותן למאכל.

היה איסור של עירוב חלב ובשר, כאמור בפסוק "לא תבשל גדי בחלב אמו".

טומאה וטהרה

טומאה וטהרה היו מן הנושאים החשובים ביותר בעיני יהודי אתיופיה, ולכן התאמצו להקים את יישוביהם בקירבת מקורות מים חיים, כגון נחלים או נהרות. הם נהגו לטבול לאחר כל דבר ועניין הקשור לטומאה (מת, נידה, יולדת, שכבת זרע, שרץ, נבלה וכל מגע בנוכרי, כליו או מאכלו). לא בכדי כינו אותם שכניהם הגויים "בעלי ריח מים".

הם נהגו להרחיק את כל הטמאים מהכפר ולהקריב קורבנות ליד כל בית-תפילה, ומכאן מסיקים חוקרים כי הם התייחסו לכפרם כעיר המקדש ולעצמם כמשרתים בקודש (תופעה דומה ניתן למצוא אצל האיסיים, בני כת קומראן, שהתבודדו במערות ים המלח).

הגויים נחשבו לטמאים. לא נגעו בהם, לא אכלו ממאכליהם והשתדלו לא להכניס אותם לביתם או להתארח אצלם, מחשש מגע מטמא.

נגיעה במת בכל דרך שהיא, חייבה את הנוגע להימצא שבעה ימים מחוץ למושבו, ורק לאחר טבילה והזָאָת מֵי חטאת (מאימנך ווהה) ביום השלישי וביום השביעי, הותר לו לשוב לביתו. מקור המנהג בספר במדבר י"ט, י"א, שם נאמר: "הנוגע במת, לכל נפש אדם וטמא...הוא יתחטא בו".

הטיהור נעשה באמצעות אפר של פרה אדומה, אשר פוזר על מים שנשאבו ממי מעיין. מהמים אלה, שנקראו מי חטאת, היזו על הטמא ביום השלישי וביום השביעי. נוהג זה נפסק בשנות ה-70 של המאה הקודמת בשל שתי סיבות: האחת, המצב הביטחוני לא איפשר שהייה מחוץ לכפר; השנייה, לא היה עוד אפר פרה אדומה, וממילא לא היו מי חטאת.

מנהגי נידה

אישה בנידתה (בתקופת המחזור החודשי) לא הייתה רשאית לשהות במחיצת בני המשפחה, והיה עליה לעבור למשך שבוע למבנה ארעי שנקרא ידם גוג'ו ("סוכת הדם"). הסוכה מוקפת גדר האבנים הייתה מחוץ לתחום לטהורים, מחשש שייטמאו. במשך שבעת הימים לא הייתה האישה יוצאת משם, כי נאסר עליה להיראות. את האוכל היו מגישים לה בכלים מיוחדים. בתום שבוע ההסגר הייתה טובלת ושבה לביתה. יש שהיו מגלחות גם את שיער ראשן, ורק אחר כך שבות לביתן.

דיני יולדת

יהודי אתיופיה אימצו לעצמם מנהגים ייחודיים, בכל הקשור לטומאה וטהרה בכלל ולטומאת נידה ויולדת בפרט. עם תחילת צירי הלידה נדרשה היולדת לעזוב את ביתה ולהסתגר בבקתה שמחוץ לכפר, שנקראה מרגם גוג'ו (בית הטמאות). קרובות משפחה ושכנות התלוו אליה כדי לסייע לה בשעת הלידה. בבקתה זו היא ילדה את תינוקה ושהתה עמו עד סוף היום השביעי ללידתה. בחלק מהכפרים, בעיקר הקטנים שבהם, המרגם גוג'ו הייתה משותפת לנידות וליולדות.

לאחר היום השביעי בלידת זכר, או היום הארבעה-עשר בלידת נקבה, עברה היולדת אל הארס גוג'ו (בית היולדת). בבקתה זו, הממוקמת אף היא מחוץ לכפר, התקיים טקס ברית המילה, ושם שהתה היולדת עד מלאות ארבעים יום ללידה בלידת זכר, או שמונים יום בלידת נקבה.

בבוקר היום הארבעים ללידת זכר (או היום השמונים ללידת נקבה), כשהיא בצום, ירדה האם הטרייה אל שפת הנחל הסמוך בלוויית חברותיה, שהתה שם לאורך היום כולו, כיבסה את בגדיה, סרקה את שיערה, נטלה את ציפורניה וטבלה שוב ושוב במים הזכים. גם התינוק הוטבל באותו יום במי הנחל. זאת, משום שאין ערך לטבילת היולדת ללא טבילת התינוק, מכיוון שבשעת ההנקה הוא יטמא את אמו.

לפנות ערב לבשה האישה את בגדיה הנקיים ושבה אל ביתה שבכפר. סמוך לביתה או למסגיד (בית התפילה) המתינו לה כל אנשי הכפר ליד שולחנות עמוסי כל טוב. הקס הרעיף ברכות על ראשה וראש תינוקה, ובמעמד זה ניתן שם לרך הנולד. אחר-כך הביאה האישה "קורבן יולדת", מנחה בהתאם ליכולתה הכלכלית של המשפחה: העשירים שחטו כבש לעשירים, עשירים פחות הביאו עוף ומעוטי היכולת הכינו מאפה לחם. כשהורע מאוד מצבם הכלכלי של יהודי אתיופיה, הם הסתפקו בתפילות ובקריאה מתוך ספר ארדאת (ספר תפילות וברכות ששימש אותם בעיקר לקריאה ותפילה בשעת טקסי לידה וטהרה).

עיקר ההבדל בין מנהג יהודי אתיופיה ובין מנהג ההלכה היהודית בדין יולדת, נעוץ בפרשנות שונה של פרשת תזריע
(ויקרא י"ב): וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל משֶׁה לֵּאמוֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמוֹר, אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ, וְיָלְדָה זָכָר - וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים, כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא. וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ. וּשְׁלושִׁים יוֹם וּשְׁלושֶׁת יָמִים, תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה; בְּכָל קודֶשׁ לא תִגָּע, וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לא תָבוא, עַד מְלאות יְמֵי טָהֳרָהּ. וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד, וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ; וְשִׁשִּׁים יוֹם וְשֵׁשֶׁת יָמִים, תֵּשֵׁב עַל דְמֵי טָהֳרָה. וּבִמְלאות יְמֵי טָהֳרָהּ, לְבֵן אוֹ לְבַת, תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְעולָה, וּבֶן יוֹנָה אוֹ תור לְחַטָּאת אֶל פֶּתַח אוהֶל מוֹעֵד, אֶל הַכהֵן. וְהִקְרִיבוֹ לִפְנֵי יְהוָה, וְכִפֶּר עָלֶיהָ, וְטָהֲרָה, מִמְּקור דָּמֶיהָ".

ניכרת במנהגם של יהודי אתיופיה הזיקה למקרא והיעדר פרשנות התורה שבעל-פה. לשיטתם, אישה שילדה בן זכר טמאה שבעה ימים כנידה, ולאחר מכן, במשך שלושים ושלושה יום, אפילו ש"ראתה דם" (דם לידה או דם נידה), אינה אסורה לבעלה אלא באכילת קודש או כניסה למקדש. אישה שילדה נקבה אסורה לבעלה שבועיים ולמגע עם הקודש - שישים ושישה יום. לעומת זאת, המקרא מבחין במפורש בין טומאת נידה של יולדת ובין טומאת יולדת.

החוקר יוסי זיו, מהמחלקה לתלמוד באוניברסיטת בר-אילן, שחקר את מנהג יהודי אתיופיה בדין טהרת יולדת, מספר כי ניסה לשאול קסים בדבר הסתירה בין מנהגם ובין פשט הכתוב, אך לא קיבל תשובה מספקת. "כך עושים וזהו!" ענו לו בקצרה.

מנהגי קבורה ואבלות

על-פי ההלכה היהודית, מאז שחרב בית-המקדש לא ניתן להיטהר מטומאת מת, משום שאין אפשרות להקריב פרה אדומה ולהיטהר בעזרת האפר שלה.

בקהילות יהודי אתיופיה היה נהוג למנות ארבעה אנשים לטיפול במת. תפקידם היה לרחוץ אותו, להכינו לקבורה ולהלבישו בתכריכים לבנים ("שאמה"). בהלוויה עצמה היו קרובי הנפטר ומכריו מלווים אותו בדרכו האחרונה, אך
נזהרו שלא לגעת בו, שלא תעבור הטומאה אליהם.

ארבעת האנשים שטיפלו בגופה נחשבו טמאים לכל דבר, והיו מנודים מקהל ישראל במשך שבעה ימים. כל דבר שנגעו בו נטמא. ביום השלישי לטומאתם היו עולים לקבר, ואחר כך הולכים לטבול בנהר. בבוקר היום השביעי, לאחר ששרפו כל חפץ או בגד שאיתו באו במגע, שבו וטבלו בנהר או במקווה מים. גם לאחר הטבילה עדיין נאסר עליהם כל מגע עם קהל, עד צאת הכוכבים ועד שהכוהן טיהר אותם בעזרת מי מנזיך (מי חטאת, שהכילו אפר של פרה אדומה).

יש הגורסים כי האפר נשמר בקפדנות על-ידי הנזירים היהודים שחיו בהרי סימיין, שרשרת הרים בצפון אתיופיה, מאז חורבן בית ראשון (תופעת הנזירות, כלומר, יהודים שלא התחתנו והקדישו את חייהם לדת, הייתה תופעת יוצאת-דופן ביהדות והתקיימה רק בגולת אתיופיה). סופר, כי כל קֶס קיבל בטקס הסמכתו כלי ובו אפר פרה אדומה, שהספיק למשך כל שנות כהונתו. לפי גירסה אחרת, הייתה פרה אדומה באתיופיה, שנשחטה ונשרפה ואפרה נשמר על-ידי הקסים.

משנודע על פטירתו של אחד מבני העדה, נשלחו שליחים להביא את הבשורה המרה לקרוביו בכל כפרי האזור. לפעמים היו השליחים עוברים ברגל מרחקים של עשרות קילומטרים.

הקסים מילאו תפקיד מרכזי בטקס הקבורה, בימי 'השבעה' ובימי הזיכרון. הם היו הולכים לפני מיטת הנפטר ולפני קהל המלווים, ומתפללים לעילוי נשמתו. לרוב, בהלוויה נטלו חלק עשרות רבות של אנשים. סביב הקבר היה אחד מקרובי-המשפחה מגולל את קורות חייו של הנפטר ומפליג בשבחו. לאחריו החל סבב של קינות ומספד, ואז הורדה הגופה אל הבור וכוסתה בעפר.

עם היוודע דבר הפטירה,היו שכניו ומכריו של המנוח נרתמים להקמת סוכת אבלים ("דס") בפתח ביתו. במהלך ימי 'השבעה' היו מגיעים מאות רבות של אנשים לנחם, בהם כאלה שלא הספיקו להגיע להלוויה. המנחמים היו נכנסים קבוצות קבוצות אל סוכת האבלים, תוך שהם מקוננים וממררים בבכי. האבלים קמו על רגליהם, והמנחמים ניגשו אליהם, חיבקו אותם ועמדו כך ביחד זמן-מה, מתייפחים חרישית. אחר-כך ישבו על הרצפה והעלו זיכרונות על המנוח.

למנחמים הוגשה סעודת אבלים, שכללה אינג'רה ורוטב וואט. כהבעת תמיכה במשפחה האבלה ומתוך רצון לסייע לה, נהגו המנחמים לתרום לה סכומי כסף, איש כפי יכולתו (תרומה זו נקראה ימסתזזנ'ה ארדתה). אחד המנחמים מונה על איסוף ורישום התרומות.

אם אשכחך ירושלים

זיקתם של יהודי אתיופיה לציון (ירושלים) התבטאה בתפילות, בסיפורים, במכתבים ובאיגרות ששיגרו לארץ באמצעות שליחים. ירושלים הייתה מוקד התפילה, ואין תפילה שלא הוזכרה בה עיר הקודש. בכל תפילה ביקשו מהאל שיחזיר אותם לארץ אבותיהם. כשהתפללו או כששחטו, שמו פניהם מזרחה לכיוון ירושלים. בחג הסיגד נאמרה תפילה לשלום ירושלים, וכן בקשה ותחנונים מהקב"ה להעלותם ארצה במהרה.

בשיחות בחוג המשפחה ובאירועים חברתיים, תמיד הזכירו את ירושלים. הסבים והאבות סיפרו סיפורים על ירושלים הקדושה, והדגישו בפני הצעירים כי אם ישמרו על התורה ויקיימו את כל מצוותיה, יזכו לעלות לארץ הקודש ולהקריב קורבנות בבית המקדש.

ירושלים הוזכרה גם במשחקי חברה ובסיפורים על אנשים, שהאמינו שיום יבוא ויעלו לירושלים. אחת הדוגמאות היא משחק מחשבה וידע כללי שנקרא אינקוקליש. למשתתפי המשחק הוצגו שאלות, ומי שלא ידע את התשובה נתבקש להפקיד משכון. בסיום המשחק, בשלב פידיון המשכון, לא ביקשו הילדים כסף, זהב או ממתקים, אלא את ירושלים.

דוגמה נוספת: בן קהילה שבנה בית, לא הקפיד על יסודות חזקים, או על רעפים משובחים ועמידים. כשתהו אנשי הכפר לפשר הדבר, היה עונה להם: "בשנה הבאה אהיה בירושלים, אז אין צורך להשקיע בבית עם יסודות חזקים. את הבית החזק והטוב יש לבנות אך ורק בירושלים, כי היא יסוד החיים של עם ישראל".

ביביליוגרפיה

ספרי עיון ומדע

  • משרד החינוך, התרבות והספורט, המינהל לחינוך התיישבותי ועליית הנוער, מורשת יהדות אתיופיה -  קהילת "ביתא ישראל" באתיופיה ובישראל, המרכזיה החינוכית של המינהל לחינוך התיישבותי ועליית הנוער, האגף לחינוך והדרכה בפנימיות, 2002. 
  • ישראלי ליאורה, מזמור: עקבות מאתיופיה במילים ומנגינות, מט"ח (המרכז לטכנולוגיה חינוכית), 1999.

מאמרים בכתבי עת ובספרים

  • כהן מאיר, "ממנהגיהם של יהודי אתיופיה", ילקוט מנהגים – ממנהגיהם של שבטי ישראל, אשר וסרטיל (עורך), משרד החינוך התרבות והספורט, מינהל החינוך הדתי, 1996. 

מילונים, לקסיקונים ואינציקלופדיות

  • תורמי ויקיפדיה (2008). ביתא ישראל. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 05:06, אפריל 27, 2008.

אתרי אינטרנט

שונות

  • זיו יוסי, מנהג יהודי אתיופיה בדין טהרת יולדת, דף שבועי, המחלקה לתלמוד, אוניברסיטת בר-אילן.
  • רימר סהר, שאלת יהדותה של עדת ביתא ישראל, עבודת גמר. בית הספר "מעלה הבשור", קיבוץ אורים, הנגב. 2006.

הערות שוליים

    צפה בתגובות  תגובות על מנהגים ומסורת דתית בקרב יהודי אתיופיה (5)

    רדאי טסמה

    המאמרים באדיבות בלוג :: שֶׁבְנָא - זֶ‏הוּ‏ת וּמוֹרֶשֶׁת הטעויות המרכזיות - חלק 3: ארבעת שבטי השפחות מאת: dodoel מי לא מכיר את התיאוריה הדתית המייחסת לנו, ביתא ישראל מוצאה משבט דן. ובכן זה לא מדויק, מדובר על ארבעה שבטים, שבט דן היה השבט הראשון שהיגר מארץ ישראל לארץ חוילה שבכוש ולאחר מכאן התרחשה הגירה נוספת של שבטי נפתלי, גד ואשר לאזור כלומר זוהי תיאורית ארבעת השבטים ולא "תיאורית שבט דן". אבל, העדה אף פעם לא אמרה שהיא משבטים הללו, היא אמרה יהודה! באופן ברור ביותר, מה שעצוב, זה שרבים מהעדה מאמצים זאת מאשר הגרסה של העדה. לפני שאדון בדבר הזה, רוצה לומר כי שהאדם שבגללו נתנו לו את התיאוריה הזו חי במאה ה-9 והוא סיפר ששבט דן היגר לכוש במאה ה-10 לפנה"ס ושאר שלושת השבטים במאה ה-8 לפנה"ס, כלומר הוא סיפר סיפור שקרה 1,820 – 1,570 שנה לפניו. אין ספק שאדם זה העונה לשם "אלדד הדני" התקיים אך החוקרים תופסים אותו כבדאי, אברהם עפשטיין כותב: "האמת המעטה מעורבת עם הרבה דברים דמיוניים והם דומים לרומאן היסטורי, שמחברו בודה מלבו אלפי פרטים על מקרה אחד אמיתי כדי למשוך את לב הקורא" (ספר אלדד: סיפוריו והלכותיו, במבוא) לפי זה, אלדד אכן ביקר בממלכה יהודית בכוש והוסיף עליה פרטים שהמציא המבוססים כפי הנראה על דברים אמיתיים על מנת למשוך את לב השומע. על מנת להבין זאת לדעתי אלדד ערבב מסורות חבשיות עם מסורות מקראיות, איזה מסורות יש כאן? בקריאה מעמיקה של הטקסט אפשר לשים לב על מכנה משותף, מדוע אלדד דווקא בחר בשבטים אלו? המשותף בין שבטים אלו הוא שהם צאצאי השפחות. המטרה בסופו של דבר זה להוציא לאור את התיאוריה האמיתית על המוצא שלנו – הסברה שכולם מנסים להסתיר שלה יש מקורות רבים. מיהם שבטי השפחות בקריאה ראשונה לא נשים לב לאפליה הטמונה במקרא כלפי שבטי השפחות. יעקב אבינו, כולנו יודעים עבד למען רחל 7 שנים ואז לבן עבד עליו ונתן לו את לאה וללאה לבן הביא לה שפחה פרטית: "וַיִּתֵּן לָבָן לָהּ, אֶת-זִלְפָּה שִׁפְחָתוֹ--לְלֵאָה בִתּוֹ, שִׁפְחָה" (בראשית, כ"ט, כ"ד). יעקב הסכים לעבוד שוב 7 שנים בתמורה לרחל, יעקב נישא לרחל ולבן הביא לה גם שפחה פרטית: "וַיִּתֵּן לָבָן לְרָחֵל בִּתּוֹ, אֶת-בִּלְהָה שִׁפְחָתוֹ--לָהּ, לְשִׁפְחָה" (כ"ט, כ"ט). לאה הולידה ליעקב ארבעה בנים, רחל הייתה עקרה ולכן רחל החליטה שיעקב יבא בנים משפחתה בלהה שיחשבו בתור בנייה של רחל והיא יולדת את דן ואז את נפתלי (ל', ג'-ח'). לאה מקנאה בדבר ומשכנעת את יעקב לשכב עם שפחתה זלפה היא יולדת לו את גד ואת אשר (ל', ח'-י"ג). לאה לאחר מכאן יולדת עוד שני בנים, רחל מצליחה להרות והולידה את יוסף, יעקב מתכנן לעזוב את לבן ולחזור עם משפחתו לכנען, יעקב שולח שליחים לעשו המבקש להורגו ומתברר כי עשיו בדרך עליו עם ארבע מאות איש. לכן יעקב פיצל את מחנהו לשניים, מחנה אחד שככל הנראה ישחט למוות והמחנה השני שיינצל. "במחנה השחיטה" שם יעקב את בני השפחות ואת בני הגבירות "במחנה ההצלה"! בשאר המקומות בהם מוזכרים שמות השבטים, בני השפחות תמיד נספרו אחרונים. אחד מהדוגמאות הוא מעמד הברכה והקללה: "וְאֵלֶּה יַעַמְדוּ עַל-הַקְּלָלָה, בְּהַר עֵיבָל: רְאוּבֵן גָּד וְאָשֵׁר, וּזְבוּלֻן דָּן וְנַפְתָּלִי." (דברים, כ"ז, י"א-י"ד) כל שבטי השפחות, כולם נמצאים על הר הקללה. דוגמה נוספת היא בברכת משה לפני מותו, הוא מברך את שבטי השפחות אחרונים. עץ משפחתי של אבות האומה - השפחות מסומנות באליפסה הסברה המחקרית אומרת כי שבטי השפחות אינם עברים במוצאם אלא שבטים מקומיים שהצטרפו לקונפדרציה של שבטי ישראל ולאחר מכאן אותם שבטים "הושתלו" בתורה, לפי התיאוריה המרכזית הנקראת "תורת התעודות" - התורה [חמשת החומשים] נערכו סופית כספר ראשוני באמצע המאה ה-6 לפנה"ס וזאת על סמך הפסוק: "סֵפֶר הַתּוֹרָה מָצָאתִי, בְּבֵית יְהוָה" (מלכים ב', כ"ב, ח') [מכאן אפשר להסיק שאם אבותינו הגיעו לחבש לפני תאריך זה הם היו בלי גרסתה הסופית של התורה המוכרת לנו כיום]. הסברות המחקריות דורשות כך: שבט גד נתפס בתור שבט אמורי וזאת על פי מצבת מישע, שבט אשר נזכר בתעודות מצריות כשבט כנעני מקומי שישב בגליל, שבט דן הוא הדנים שבט שמוזכר בתעודות עתיקות כחלק מגויי הים שפלשו לאזור מאיי הים התיכון והוא אח לעם הפלשתי, שבט נפתלי נתפס כשבט כנעני וזאת ע"פ ממצאים בשטח נחלת השבט (און זית, העם הישראלי, עמ' 156). מכאן ששבטים אלו נתפסו כנחותים במקרא כאשר זה חובר סופית בגלל מוצאם הלא-עברי והיו לגוש אחד. הדנים מסתכסכים עם הפלשתים וכובשים את ליש אחד מהשאלות הם מדוע שאלדד הדני דווקא יבחר בשבט דן למסע הארוך לחוילה? ייתכן והדבר מבוסס על ספר שופטים, בספר זה אנו מוצאים את שבט דן כשבט מסכן שהפלשתים השתלטו על רוב נחלתו [בין
    יום ראשון י"ב באלול תשע"ג 18 באוגוסט 2013

    רדאי טסמה

    סלם דגאלם ("דוד פז , עוז אלמוג")על איזה רקע אתה/ם מדברים?? אם כבר אתה/ם מנותקים!! חוטאים ומחטאים את את ההיסטוריה ע"י דבר הבל ולכל היותר פשוט הלכתם והעתקתם מכתבי ספרים שגם מקורם לרוב סילוף.. מצ"ב חומר רציני, מעניין ומעמיק מי אלה בתא ישראל.
    יום ראשון י"ב באלול תשע"ג 18 באוגוסט 2013

    גדי

    חשוב להבין שיהודי אתיופיה סבלו מרדיפה של הנצרות עד כדי השמדה של היהדות. לדוג' ליהודים באתעופיה קראו לי בעלי זנב ולמה בגלל הציצית והטלית..היו תקופות שהיו ממלכות באתיופיה שרצו להשמיד את יהודים והדרך היחידה הייתה להבדיל את היהודים מהגויים היה דרך ציציות ולכן סימן ציצית היה סימן שדרך זה רצחו יהודים ולכן הרבנים אסרו בלהישתמש בציצית כדי לא להירג.ויש עוד...
    יום רביעי י"ט בניסן תשע"ב 11 באפריל 2012

    ללא שם

    תודה אוריאל על התגובה.
    יום חמישי י"ח בחשון תש"ע 5 בנובמבר 2009

    אוראל אלמו

    oriael26@gmail.com
    תענוג,ישר כוח..תודה תודה 
    יום שישי כ"א בתשרי תש"ע 9 באוקטובר 2009

    הוספת תגובה




     

     

    * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של "אנשים ישראל" לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.