דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
הוסף דירוג לספר 14 מדרגים

מנהגי חג ומועד בקרב יהודי אתיופיה

חג הסיגד
חג הסיגד
אילן אוסנדרייבר באתר אגודה ישראלית למען יהודי אתיופיה
גן ילדים
גן ילדים
נתיב רחמים, רחל זילברמן
חג הסיגד
חג הסיגד
אילן אוסנדרייבר באתר אגודה ישראלית למען יהודי אתיופיה
חג הסיגד
חג הסיגד
אילן אוסנדרייבר באתר אגודה ישראלית למען יהודי אתיופיה
דוד פז, עוז אלמוג

הערך נכתב באמצעות עיבוד ושיכתוב הפריטים המופיעים ברשימה הביבליוגרפית שלהלן, עידכונים ותוספות (בעיקר מתוך המאמר של מאיר כהן על מנהגי יהודי אתיופיה, והסקירה על מורשת יהדות אתיופיה מטעם משרד החינוך), וכן ראיונות שערכו התחקירן, אסף דקל, וצחי אורקו - מנהל פורום יוצאי העדה האתיופית באתר ynet .

נוצר ב-4/9/2008

רקע 

יהודי אתיופיה נהגו לחגוג את כל החגים הנזכרים בתורה שבכתב, הנקראת בפיהם אורית (מלשון אורייתא). הם חיו בבידוד, בלי קשר אל מרכזים יהודיים אחרים, במשך מאות או אלפי שנים, ושימרו מסורות מימי בית ראשון. המשנה והתלמוד לא היו ידועים להם, ולכן לא חגגו חנוכה, פורים, ל"ג בעומר או ט"ו בשבט, שלא נזכרו בתורה. האורית נחשב הספר החשוב והקדוש ביותר בעיני יהודי אתיופיה. תבניתו שונה מספר התורה המקובל אצלנו. אומנם גם הוא עשוי קלף, אך לא יריעות מגוללות התפורות יחד, אלא דפים משורטטים הכרוכים כספר, שבכל אחד מהם שלוש עמודות.

שמות החגים צוינו באמהרית, שפת הדיבור, ובגֶעְז (שפת הקודש העתיקה, שהייתה ידועה רק לכוהנים ולפרחי הכהונה. געז היא שפה שמית קדומה הדומה לארמית ולעברית). מבחינת המנהגים והאיסורים, יש דימיון בין חגי ביתא ישראל לאלה הנהוגים בשאר הקהילות היהודיות בארץ ובעולם. זאת, למרות הנתק המוחלט שלהם מהמורשת היהודית, שנוצרה במשך הדורות. בדומה ללוח-השנה העברי, גם לוח-השנה האתיופי נקבע לפי השמש, ולכן תאריכי החגים חופפים ברובם זה לזה.

לצד החגים המסורתיים שנזכרו בתורה, יש חגים ייחודיים המעוגנים במסורת הקהילה, כגון הסִיגְד, חג של חידוש הברית בין העם לאלוהיו, חזרה בתשובה וביטוי הגעגועים לציון. יהודי אתיופיה הם יהודים מאמינים, וירושלים הייתה בבת עינם. בכל תפילה ביקשו מהקדוש-ברוך-הוא שיחזיר אותם לארץ אבותיהם. כשהתפללו או שחטו - נשאו עיניהם לכיוון ירושלים. בחג הסִיגְד נאמרה תפילה לשלום ירושלים.

ראש השנה (בְּרְהַן סָרַאקָא)

ביום הראשון של חודש תֶשְרַתוֹ (תשרי) נחוג חג בְּרְהַן סָרַאקָא (זריחת האור). חג זה סימל את תחילתה של השנה החדשה, המביאה איתה אור חדש. החג נמשך יום אחד ונקרא גם בֶעַלֶ-מֶטְקְע (חג התקיעה). שם נוסף לחג הוא תֶזְכַּר אַבְרָהָם (לזכר אברהם). זאת, משום שלפי מסורת יהודי אתיופיה, ביום זה עקד אברהם אבינו את בנו יצחק.

יום לפני החג היו הקֶסים (כוהני העדה) עוברים מבית לבית, ומזכירים לכולם להתחיל בהכנות. בבוקר יום החג הלכו אנשי הכפר לנהר, כדי להתרחץ ולהיטהר. בערב החג נהגו לקטוף פרחי-בר בשדות, ולהגישם לשכנים עם איחולים לשנה טובה.

עם התקדש החג התקהלו כולם, גברים ונשים, בבית-הכנסת של הכפר, שנקרא צלותא בֵּת (בית תפילה, בארמית). הקֶסים ערכו את התפילה החגיגית והקהל חזר אחריהם על הפסוקים. התפילה, שנמשכה ארבע שעות, לוותה בתופים ומצילתיים. בסיומה ערכו ארוחה חגיגית ליד בית התפילה, בה אכלו מַסְוָואֵית (לחם מצווה, שמשמעו מנחה לה'. נקרא גם ברכתה, ברכה) ושתו טֶלַה (שיכר מר המבושל משעורים ופול). הקֶס נשא דרשה, בירך על המזון וחילק ממנו לכולם. בטקס נטלו חלק גם קרובי-משפחה שבאו ממרחקים, כדי לחגוג עם בני משפחתם.

אף שבתורה נאמר על ראש השנה "יוֹם תְרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם" (במדבר כ"ט, י'), וכך גם מתפרש הפסוק במסורת יהודי אתיופיה, לא נהגו בני העדה לתקוע בשופר. הם נימקו זאת בכך, ששכחו את מסורת התקיעה והכנת השופר מקרן האיל. כתחליף, הם נהגו להכות בתוף ולהקיש במצילתיים. בהקשר זה יש לציין, כי צעירים ילידי אתיופיה שהובאו לישראל במחצית הראשונה של המאה הקודמת, התחנכו בארץ ושבו למולדתם, ניסו להנהיג את מצוות תקיעת השופר כחלק מן התפילה.

החג נמשך יום אחד, ככתוב בתורה. ביום החג חל איסור לעסוק במלאכות חולין, כגון זריעה, חליבה או נפחות. לעומת זאת, מותר היה לבצע מלאכות הקשורות בהכנת האוכל, כגון קטיף פרי והבערת אש לבישול.

באתיופיה לא הכירו את מנהג תשליך (תפילה ביום א' של ראש השנה, הנאמרת על שפת נהר או ים, ותכליתה בקשה מהיושב במרומים להשליך את חטאי המתפללים למצולות הים).

יום הכיפורים (בָּעָלַ אַסְתֵּרְסֶרְיוֹ)

הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים נחשבים כימים של תשובה וסליחות ("עשרת ימי תשובה", במסורת היהודית) והכוהנים וזקני העדה נהגו להעבירם בצום. יום הכיפורים, שחל ביום העשירי לחודש תשרי, נקרא בשפת גֶעְז בָּעָלַ אַסְתֵּרְסֶרְיוֹ, ובפי העם בָּעָלַ אֶסְתֵרַאי, או בָּעָלַ אסתת (חג העשור). חובת הצום חלה על כולם, גברים, נשים וילדים מגיל שבע. הציווי "ועיניתם את נפשותיכם" (במדבר כ"ח ז) פורש כחובה לענות את הגוף, ולכן התאמצו שלא להירדם בליל יום הכיפורים. מנהג רווח היה לענות את הגוף בקפיצות קצביות בעת התפילות וביניהן.

הכוהנים נהגו להגיע לבית-הכנסת כבר בשעות אחר-הצהריים של ערב כיפור, ועזבו לביתם רק במוצאי החג. הכוהנים סיפרו לבני עדתם כי זהו יום הסליחות על כל החטאים שנעשו במשך השנה. ביום זה, שהוא הקדוש מכל החגים, אנו מוסרים את נפשותינו לה', מענים את גופנו (מסורת הייתה אצל הכוהנים לצום בכל עשירי לחודש, במשך כל השנה, כדי לא לשכוח את תאריך יום הכיפורים).

המפגש בבית-הכנסת החל בבקשת סליחה ומחילה ובברכה לכל הנוכחים, שייכתבו בספר חיים טובים. תפילת "כל נדרי" לא הייתה ידועה באתיופיה, ובמקומה נפתחה תפילת ערב יום כיפור במעין "ברכי נפשי את ה'", הדומה למיזמור ק"ד בתהילים.

תפילות החג נמשכו כל הלילה וכל היום למחרת. תפילת היום נחלקה לחמישה: אוסאובה גוהה (שחרית), ניאון סגיד (מנחה), מי הרנה (סליחות), קדוס (קדושה), מהרי (ה' המרחם. ברכות למשתתפים).

לקראת סיום הצום היה הקס מפסיק את התפילה ומזמין את צאן מרעיתו לבקש סליחה. או-אז ניגשו המתפללים איש לרעהו, התחבקו וביקשו סליחה ומחילה זה מזה. אחר כך קראו את עשרת הדיברות וערכו טקס אזכרת נשמות. בסיום הטקס היה נהוג לצאת אל מחוץ לבית-התפילה ולפזר בחזיתו זרעוני חיטה לציפורים. הזרעונים סימלו את נשמות הנפטרים, והציפורים שניקרו בהם ואחר-כך פרשו כנף ועפו, כמו נטלו עימן את התפילות לעילוי נשמתם.

בסיום התפילה נהגו הקסים לקרוא את שמות כל מי שהשתתפו בתפילה במשך היום. על-פי המסורת, מי שקראו בשמו זכה להיכתב בספר החיים. בתום הצום נערך טקס אכילה ושתייה בחצר בית התפילה. הנשים היו מביאות מיני מאפה ומשקה לשבירת הצום, והסעודה המלווה בברכת הכהן נמשכה עד שעה מאוחרת.

חג הסוכות (בָּעָל-מַצַלַתְּ)

חג הסוכות, הקרוי בָּעָל-מַצַלַתְּ (חג הצל, או הסכך), נחוג בחמישה-עשר בחודש תשרי ונמשך שמונה ימים. מצוות הקמת הסוכה והישיבה בה קוימה במסורת העדה ככתבה וכלשונה. הסוכה נבנתה בסמוך לבית או לבית הכנסת בכפר. כשלא ניתן היה לבנות סוכה מכל סיבה שהיא, הבית הקבוע שהיה עשוי עצים וגג קש נחשב כסוכה. מעטים מבני העדה נהגו להקים סוכה. היו שנימקו זאת בכך שביתם הקבוע אינו אלא סוכה, והיו שטענו כי בניית דירת-קבע בצורת סוכה מסמלת את הישיבה הזמנית בגלות, הכיסופים למשיח, לגאולה ולעלייה לארץ-ישראל.

סעודת החג נערכה בסוכה המרכזית בכפר. חג הסוכות היה חג האסיף, והחקלאים נהגו להביא לבית-הכנסת את ביכורי הירקות שהבשילו, כגון תירס (מָשילָה), פילפל (בֶּרְבֶּרֶה), אפונה ופול. הקס בירך על הביכורים, והקהל הוזמן לטעום.

מסורת נטילת ארבעת המינים (אתרוג, לולב, הדס וערבה) לא נשמרה, כיוון שגידולים אלה היו נדירים באתיופיה. גם אילו רצו לגדלם, הגויים, בעלי האדמה היו מונעים זאת מהם (יהודי אתיופיה עבדו כאריסים ונאסר עליהם להיות בעלי קרקעות).

במהלך שמונת ימי החג הירבו בשמחה ובתפילות והשתדלו להימנע ממלאכות חולין. היום הראשון והשמיני נחשבו חגיגיים יותר בשל היותם ימי פתיחה וסיום, אולם לא חלו עליהם איסורים כגון קטיף ירק למאכל, בישול, הבערת אש, או רעיית הצאן. במהלך ימי החג היו אנשי הכפר מארחים קרובי-משפחה, או הולכים להתארח אצל מכריהם בכפרים סמוכים, כדי לחזק את הקשר המשפחתי.

חג שמחת תורה הנהוג בקהילות ישראל ביום השמיני של סוכות, לא נזכר בתורה, אלא נקבע על-ידי חז"ל בתקופת התלמוד הבבלי. יהודי אתיופיה לא ידעו על קיומו, ולכן לא חגגו אותו.

חג הביכורים (אְהְל בְּיכּוּרַת)

ביום י"ב בחודש כסלו, חגגו יהודי אתיופיה את אְהְל בְּיכּוּרַת (חג הביכורים), שנודע גם בשמו האחר, הְדַר מַעְרֶר. החג חל בחודש נובמבר, חמישים ימים לאחר חג בֶּעַלֶ-מֶצֶּלֶת. עונת הקציר באתיופיה חלה בחודש נובמבר, שבו מתחילים הפירות להבשיל. יהודי אתיופיה היו מביאים את ראשית האסיף והביכורים לבית התפילה. הקסים בירכו על הביכורים והתפללו ליבול טוב.

פורים

ימי הפורים נזכרים במגילת אסתר, שהייתה מצויה בכתבי הקודש של העדה. למרות זאת, לא נהגו יהודי אתיופיה לקיים את ארבע המצוות שנזכרו במגילה - משתה ושמחה, קריאת המגילה, משלות מנות ומתנות לאביונים. יש קסים התולים זאת במצוקה ובלחץ בהם היו שרויים שנים רבות. לעומת זאת, את תענית אסתר הם נהגו לציין במשך שלושה ימים, זכר לתענית שגזרו על עצמם מרדכי ואסתר. הצום החל בי"א בחודש יֶכַּתִית (אדר) והסתיים בי"ד בחודש. הקסים וזקני העדה נהגו לצום בשעות היום, ושברו את הצום בלילה. בסיום שלושת ימי התענית שבו הכל לשיגרת יומם.

פסח (פָּסִיכָּה)

ההכנות לחג הפָּסִיכַּה החלו בימים הראשונים של חודש מֶגַבִּיט (ניסן, באמהרית ליסן). הנשים ערכו ניקיון יסודי בבית, ביערו את החמץ וכיירו כלי אוכל חדשים. כלי חרס אלה נועדו להחליף את הכלים שהשתמשו בהם כל השנה, כיוון שלפי ההלכה אין להגעיל (להשרות במים רותחים) כלי חרס. הבית, הכלים, הגגות, ואפילו הבוץ שבבתים - הכל נצבע מחדש.

המצות נאפו בערב פסח. העיסה אסור שתשהה יותר משלוש דקות, פן תחמיץ. המצה, הקרויה פָּסִיכַּה קיטָה, דמתה למצה שמורה שנלושה בעבודת יד, והייתה שונה בטעמה מהאינג'רה, הלחם שנאכל מדי יום. כל משפחה נהגה להביא לבית-הכנסת מספר מצות קיטה.

בי"ד בחודש, כשהם לבושים בגדי חג, התקבצו כל בני הכפר בבית-התפילה. הקסים וזקני העדה נכנסו ראשונים ואחריהם הקהל כולו, מבוגרים, נשים וטף. התפילה, שנמשכה כשעתיים, נפתחה בדברי שבח לבורא: בורוק (יתברך) ה' אמלקה (אלוהינו) ישראל זה ו צאני (שהחיינו) יום סקיום (מיום עד יום) סך זהטי הלט (ועד יום זה). בהמשך, נזכרו בה שלושת האבות: "כמו שה' זכר את אבותינו, כך גם יזכור ויגאל אותנו". עיקר תוכנה - כיסופים לירושלים ולציון. התפילות נאמרו בשפת הגעז, ומתורגמן היה מתרגם אותן לאמהרית. לסיום היה הכוהן מכריז: "יהיה פסח לה' אלוהיך".

הקסים ערכו תפילות, שחטו כבש (קורבן פסח) וזבחו אותו על מזבח אבנים שהוקם בקרבת מקום. לאחר צליית הכבש חילקו מבשרו לכל משפחה והוסיפו גם נתח של קיטה, אותה בצעו בסכין מיוחדת. לא היו עורכים ליל סדר כמקובל ביתר העדות (ההסבר שניתן לכך: אנחנו בגלות וממילא מר לנו). במקום זה, היו הקסים מרכזים סביבם את הילדים, מספרים להם על נס יציאת מצריים ושרים שירי געגועים לירושלים.

ביום החג בבוקר היו הולכים לבית-הכנסת, מתפללים ושרים לציון ואחר כך מזכירים את הפסח: וגבר פסי כהו לה' (תעשה פסח לה') סבוה עלת (שבעת ימים תאכלו מצות) סתכה בהרה אפילפומו ישראל (גזר הים ועברו ישראל) או קמהי קמזיק (באמצע היום).

בשבוע הפָסִיכַּה הקפידו בני ביתא-ישראל שלא לאכול דבר חמץ, או מאכלים שנדרש זמן רב להכנתם. מלבד חמשת מיני הדגן וכן מיני קטניות, לא אכלו גם דברים שהחמיצו, כגון חלב שעמד ושאר מוצרי חלב, להוציא חלב טרי.

נהגו גם לערוך ביקורי משפחות ולהכין ארוחות חגיגיות. בחמשת הימים שבין תחילת החג לסיומו לא נהגו לעבוד כרגיל, אלא רק לקנות בשוק ולרעות את הצאן. את סיום החג ציינו בארוחה חגיגית, שכללה מֶסְווַאִית וטָלַה.

חג השבועות (בָּעָלַ-מָאֶרַרְ)

חג השבועות הוא חג הקציר, ומכאן שמו, בָּעָלַ-מָאֶרַרְ (באמהרית, קציר), ולפי גירסה אחרת, סֶנֵי מַעְרֵר. הוא נחוג בחודש סיוון (גְנְבּוֹט), ביום החמישים ממחרת שביעי של פסח. כך פירשו חכמי העדה את הפסוק: "וספרתם לכם ממחרת השבת... עד מחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום" (ויקרא כ"ג, ט"ו-טז).

בשלושת הימים שלפני החג נהגו להתרחץ בנהר כדי להיטהר. ביום החג, הנחשב כיום מתן תורה, נהגו להביא לבית-הכנסת מהתבואה ומלחם המצווה, עליהם בירך הכהן. בנוסף, היו מתפללים תפילות הנקראות "קבלת התורה". היו קוראים בתורה על שלושת האבות, וכן את עשרת הדברות.

לפנים היה נהוג לספור ספירת העומר ממחרת היום השביעי של פסח, ורק לאחרונה נהגו כמו בארץ, לספור ממחרת יום-טוב ראשון של פסח.

שבת (סַנְבָּת)

באתיופיה: קדושת השבת נתפשה בעיני יהודי אתיופיה כמקבילה לקדושת בית-המקדש, ולכן נהגו בה לחומרה. נשים הורשו להתקין מאכלים לשבת, רק לאחר שרחצו והיטהרו. כל מלאכות הבית והשדה נאסרו באיסור חמור, מכניסת השבת ועד צאת הכוכבים במוצאי שבת. איש לא עזב את גבולות הכפר ועל הזוגות הנשואים נאסר לקיים יחסי אישות. ברית מילה שחלה בשבת, נדחתה ליום ראשון. נמנעו מחילול שבת אף לטיפול בחולה קשה, ורק מצב של מלחמה או מתקפה על היישוב, נחשב פיקוח נפש הדוחה שבת.

הספר של יהודי אתיופיה שהוקדש להלכות שבת, נקרא תאזז סָנְבָּת (מצוות השבת). וכך נאמר בו, בין היתר: "ועתה אכתוב את חוקת השבת, כל מצוותיה ודיניה...ששת ימים תעשה מלאכתך ובשביעי שבת לה' אדוניך אלוהיך. לא תעשו שום עבודה ביום זה, לא אתם, לא נשותיכם, לא בניכם, לא בנותיכם, לא עבדיכם ולא אמהותיכם, לא בהמותיכם, לא גריכם ולא הסוסים אשר אתכם. ואשר יחלל יום זה - מות יומת..."

במסורת יהודי אתיופיה, כל שבתות השנה חולקו לקבוצות של שבע שבתות, ולכל שבת במחזור ייחוד משלה, שנזכר גם בתפילת ליל שישי. השבת השביעית (לֶנְתָגַא סַנְבָּת) נחשבה מקודשת מכולן וצוינה בתפילות מיוחדות וחגיגיות. פעמיים בשנה ציינו שבתות מיוחדות (ברֶבַע סֶנֶבֶּת).

ההכנות לשבת החלו כבר מיום חמישי, וכללו כיבוס בגדים, רחיצה וטבילה בנהר. הנשים החלו להכין את מאכלי השבת, רק לאחר שטבלו בנהר או במקור מים אחר. ביום שישי בצהרי היום, לאחר ניקיון יסודי של הבית והחצר, שבתו הכל ממלאכתם. הם טבלו במקור מים זורמים להיטהרות ולבשו גלימה מיוחדת ללא חגורה או אבנט, כדי שלא לקשור אותה בשבת כדרך שרגילים בימות החול.

קודם שקיעת השמש נהגו לכבות את אש הכירה ולצקת מים על הגחלים, במסגרת האיסור להשאיר אש דולקת בשבת, כדברי הכתוב: "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת" (שמות ל"ה, ג'). לכן, מאכלי השבת היו קרים. עם זאת, היה מותר להשאיר אש דולקת למאור בליל שבת, עד שכבתה מאליה. היה זה לרוב נר עשוי דונג לשימוש ביתי, או נר עשוי עשבים למאור בבית-הכנסת (בשל האיסור על שימוש בנר דונג במקום קדוש). בכפרים וביישובים שהקידמה הגיעה אליהם, השתמשו בפנסי גז למאור.

עם שקיעת השמש החלה תפילת הערב המיוחדת לשבת, שבה נטלו חלק כל בני הקהילה. הואיל ובאתיופיה לא גידלו ענבים ולא ייצרו יין, לא יכלו היהודים לעשות "קידוש", כמקובל בשאר קהילות ישראל, וגם לא בירכו ברכת "המוציא לחם מן הארץ".

למחרת בבוקר נהגו הכוהנים והזקנים להשכים לתפילת שחרית מוקדמת. שאר הציבור הצטרף מאוחר יותר. במהלך התפילה קרא הקס פרשה מתוך האורית (ספר התורה), שנכתבה בשפת הקודש העתיקה גֶעְז, תירגם את עיקריה לשפת הדיבור האמהרית ונשא דרשה בענייני אמונה ומצוות. יהודי אתיופיה לא הכירו את השפה העברית. לטענתם, ידעו את השפה, אן היא נשתכחה או הושכחה במשך השנים בלחץ הסביבה. התפילה הייתה נאמרת בעל-פה, או מתוך ספר בשפת הגעז. השתתפות הקהל הייתה לרוב פאסיבית והסתכמה באמירת "אמן" ושירת מיזמור לשבת.

לאחר התפילה התקיימה סעודה משותפת. כל אישה הכינה למשפחתה את התפריט החגיגי הקבוע, שכלל מַסְוָואֵית וקנקן משקה טָלָה. הקֶס עבר בין המגשים שעליהם הונחו הלחמים, פרס מהם פרוסה ואמר ברכה. אחר-כך לקחה עקרת-הבית מן הלחמים לביתה, לסעודה עם בני המשפחה. בני הכפר סעדו את ליבם, פצחו בשירים מסורתיים שבת ובירכו זה את זה בסַנְבָּת סָלֵם (שבת שלום). במהלך היום התקיימו תפילות נוספות, ולקראת צאת השבת נערכה עוד סעודה חגיגית.

בישראל: המעבר מסביבת מגורים כפרית פרימיטיבית לדיור מודרני ועתיר פיתרונות טכנולוגיים, חולל תמורות מרחיקות לכת הן בשלב ההכנות לשבת והן בקיום מצוות השבת עצמה. אם באתיופיה, ההכנות החלו בדרך כלל כבר ביום חמישי, בכיבוס הבגדים, ברחצה בנהר וטבילה לצורך היטהרות, כאן אין צורך בהול לרחוץ או לכבס את הבגדים יום קודם לכן. מנהג הנשים לטבול במקווה-טהרה לפני שהן ניגשות להכין את מאכלי השבת, הפך נדיר למדי בישראל, וכך גם החובה להשלים את כל ההכנות לשבת עד יום שישי בצהריים. זמני כניסת השבת מתפרסמים בכל אמצעי התקשורת, וגם שומרי השבת בקרב יוצאי אתיופיה יודעים, שלא צריך להילחץ.

יהודי אתיופיה הקפידו על ספירת מחזורים. השנה חולקה לשבע שביעיות, כאשר כל שבת שביעית (לנגתא סנבת), נחשבה לקדושה ולחשובה שבכולן. בישראל, נוהג זה התייתר ושומרי השבת הולכים על-פי מנהג המקום.

באתיופיה, לאחר תפילת ליל שבת, נערכה בחזית בית-הכנסת סעודת הערב, שכללה מסאווית ומשקה טלה. הואיל ובאתיופיה לא גידלו ענבים ולא ייצרו יין, לא יכלו היהודים לעשות "קידוש", כמקובל בשאר קהילות ישראל, וגם לא בירכו ברכת "המוציא לחם מן הארץ". בישראל, עושים קידוש על היין בליל שישי, מברכים ברכת "המוציא לחם" וגם מקיימים סעודה מגוונת הרבה יותר.

באתיופיה, פיקוח-נפש דחה שבת רק במקרה של מלחמה או התקפה על היישוב. בישראל, נוהגים על-פי ההלכה ומותר לחלל שבת במספר רב של מקרי חירום ופעילויות לשמירה על ביטחון המדינה ואזרחיה.

בתפילת שחרית של שבת באתיופיה, היה הכוהן נוהג לקרוא באורית (ספר התורה הקדוש של יהודי אתיופיה), שנכתב בשפת געז, ולתרגם את הדברים לאמהרית, שפת-המדינה. המתפללים שהתקבצו בבית-הכנסת נטלו חלק פאסיבי, שהסתכם באמירת "אמן" ובשירת מיזמור לשבת. בבתי-הכנסת של העדה בישראל, חלו שינויים רבים, ובהם: .................

באתיופיה, לא היו משאירים אש בוערת בשבת. בארץ, יש שנוהגים להשאיר אש דולקת, אבל מכוסה. שומרי שבת רבים מצטיידים גם בפלטה לשבת, השומרת על חום התבשילים.

ברית מילה שנופלת בשבת אינה נדחית ליום ראשון, אלא מתקיימת בו-ביום.

מועדים אחרים

במסורת העדה האתיופית יש ימים נוספים, שבהם שובתים ממלאכה:

כל ראש חודש היה יום חג. ביום זה נחו ושבתו מכל מלאכה ועבודה.
בכל ראש חודש אין עושים מלאכה ונאמרת בו תפילה מיוחדת.

בכל יום עשירי בחודש: חג העשירי לזיכרון יום הכיפורים.

בכל יום י"ב בחודש: חג השניים-עשר לזיכרון חג השבועות.

בכל יום ט"ו בחודש: חג החמישה-עשר לזיכרון חג הפסח וחג השבועות.

בי"ח בחודש אלול: נחוג חג השמונה-עשר לזכר שלושת האבות, אברהם, יצחק ויעקב. ביום זה נהוג לקרוא בכתבי הקודש של העדה, המספרים על חייהם של אבות האומה העברית.

ימי צום ותענית

במסורת העדה נהוגים ימי צום רבים, פרט ליום הכיפורים. חובת התענית חלה בעיקר על הכוהנים וזקני העדה, שנהגו לצום מעלות השחר ועד רדת החשיכה.

בימי שני וחמישי בכל ימות השנה: תענית שתכליתה כפרת עוונות ותשובה

בכל ערב ראש חודש.

ביום הסיגד החל בכ"ט בחודש חשוון (ע"ע חג הסיגד בפרק זה)

בחודש תמוז (תוּמְס) צמו תשעה ימים, מראש חודש ועד לתשעה בו, לאות אבל על כיבוש ירושלים וחורבן הבית הראשון.

בחודש אב צמו בכל שבעה-עשר הימים הראשונים של החודש, אף זאת לציון חורבן ירושלים. צמים בשעות היום ואוכלים בלילה. מיום ב' באב לא הסתפרו, וגם בסעודות שוברות הצום נמנעו מאכילת בשר. היו סליחות וקינות מיוחדות. בעבר, היה האבל נמשך עד ליום י"ט בחודש. כיום מנהג זה התבטל והאבל מסתיים בעשירי באב (למחרת תשעה באב). כל איסורי תשעה באב המקובלים אצל יתר העדות, נהוגים גם אצל יהודי אתיופיה.

יום כיפור קטן. בעשרת הימים הראשונים של חודש לול (אלול), צמו כהכנה לקראת ראש השנה ויום הכיפורים.
ביום י' לחודש אלול היה נהוג יום כיפור קטן. צמים חצי יום, מתפללים חלק מתפילות יום-הכיפורים ומזכירים למתפללים, כי בעוד חודש יחול יום-הכיפורים. כך נהגו במשך כל החודש, מיום י' באלול עד ליום י' בתשרי.

צום גדליה. צום לזכר שארית הפליטה (ובהם הנביא ירמיהו) אשר ברחו למצריים לאחר שהתנקשו בחייו של גדליה בן אחיקם, מושל יהודה מטעם נבוכדנאצר מלך בבל. בקהילות ישראל היה נהוג צום בן יום אחד, ביום ג' בתשרי. באתיופיה נהגו הכוהנים והזקנים לצום במשך תשעה ימים ברציפות, מיום ג' בתשרי עד מוצאי יום-הכיפורים.

תענית אסתר. שלושה ימי צום, זכר לתענית שגזרו על עצמם מרדכי ואסתר. הצום החל בי"א בחודש יֶכַּתִית (אדר) והסתיים בי"ד בחודש.

חג הסיגְד

מסורת החג באתיופיה

הסיגְד (מלשון סגידה והשתחוויה) הוא חגם המיוחד של יהודי אתיופי. החג נזכר בכתובים כבר במאה ה-15, ורק מעט ידוע על מקורו. על-פי המסורת, הסיגד נחוג לזכר חידוש הברית בין ישראל והקדוש-ברוך-הוא בימי שיבת ציון, ביוזמתם של עזרא ונחמיה.

עזרא הסופר היה מנהיגם הרוחני של יהודי ארץ-ישראל בתחילת ימי בית שני, במאה החמישית לפני הספירה. עלה מבבל לירושלים בראש שיירת עולים גדולה בשנת 457 לפני הספירה, ופעל להפצת התורה בעם ולחיזוק האמונה באלוהים. נחמיה בן חכליה, אשר כיהן כנציב יהודה מטעם מלך פרס, היה ממניחי היסודות לתקומת ישראל בימי בית שני וממעצביה הראשיים של היהדות באותה עת. עזרא ונחמיה ערכו אמנה עם העם להשלטת דיני התורה ביהודה כחוק המדינה, ולהנהגת קריאת התורה בציבור.

מקורות החג שאובים מספר נחמיה, בו מתוארת עצרת הגולים ששבו לציון: "וּביום עֶשרים וארבעה לחודש הזה נֶאספו בְּני-ישראל בצום ובשַׂקים ואֲדמה עליהם. וייבדלו זֶרע ישראל מכל בני נכר ויעמדו ויתוודו על חטאותֵיהם ועוונות אבותיהם. ויקומו על עָמדם ויקראו בספר תורת ה' אלהיהם רביעית היום ורביעית מתוודים ומשתחווים לה' אלהיהם... ויאמרו הלוויים ישוע וקדמיאל: קומו ברכו את ה' אלהיכם מן העולם עד העולם ויברכו שם כבודך ומרומם על כל בְּרכה ותהילה. אתה הוא ה' לבדך, אַתָּ(ה) עשיתָ את השמים שמֵי השמַים וכל צבאם הארץ וכל אשר בהֶם ואתה מחיֶה את כֻּולם וּצבא השמים לךָ משתחווים...

ובמקום אחר בנחמיה נאמר: "וַיפתח עזרא הסֵפר לעיני כל העם, כי מֵעל כל העם היה, וּכְפתחו עמדו כל העם. ויברך עזרא את ה' הָאלהים ויענו כל העם אמֵן אמֵן במועַל ידיהם, ויִקודו וישתחוו לה' אפַּיים ארצה" ( נחמיה ח', ה-ו)...

יהודי אתיופיה אימצו את מנהג חידוש כריתת הברית, וקבעו את כ"ט בחודש חשוון (טקמט) כיום חג הסיגד. המועד לא היה מקרי - הוא חל חמישים יום לאחר יום הכיפורים, בדומה לחג השבועות החל חמישים יום לאחר פסח.

טקס הסיגד מהווה מעין שיחזור סמלי של מעמד הר סיני ולוחות הברית, שהיו ברית עולם בין עם ישראל ואלוהיו.
יהודי אתיופיה ייחסו משמעות מיוחדת לחג. למרות הסבל הכרוך בשמירה על יהדותם, הם חשו צורך עז לחדש מדי שנה את הברית עם עמם ותורתם. כמו כן, שימש החג הזדמנות לבני העדה לחזור בתשובה, להפגין את נאמנותם לברית ולפנות בצום ובתחינה לאביהם שבשמיים שיחזירם לארצם.

תפילות החג שחוברו במשך הדורות, מדגישות את הזיקה לציון. להלן אחת התפילות, שנכתבה במקור בשפת געז: "בַּשֵׂר לנו, בשר לנו על ירושלים, בשר לנו/ בשר לנו, בשר לנו על בית המקדש, בשר לנו/ בעניין בית דויד בקשו טוב ושלום לירושלים.../ התגעגעתי לירושלים, התגעגעתי/ כי יעבדו עמי בתוך ביתי".

אחת ההשערות גורסת, שבני העדה החלו לחגוג את הסיגד בתקופה קשה, כאשר התעורר חשש מפני התבוללות ונטישת הדת, ולכן החליטו הכוהנים וזקני העדה ליזום חג שעיקרו חיזוק הרוחניות והאמונה בתורה.

בבוקר יום כ"ט בחשוון, לאחר שהיטהרו, כיבסו את בגדיהם והחלו בצום, היו בני ביתא ישראל מתקבצים למרגלות הר גבוה, שסימל את הר סיני. יהודים באזורים שונים באתיופיה נהגו לקדש את ההר הקרוב לכפרם.

הכוהנים עלו ראשונים, נושאים את ספרי האורית בידיהם, ואחריהם צאן מרעיתם. בהגיעם לפיסגת ההר עמדו הכוהנים על במה מוגבהת, מוקפת מחיצה, וקראו פרקים ממעמד הר סיני, הסיגד הראשון בימי עזרא ונחמיה, מספר מלכים, ירמיהו, ישעיהו, דניאל ותהילים. הפרקים נקראו בגעז (שפת הקודש בה נכתבו) ותורגמו לאמהרית. הכוהנים קראו וההמון חזר ושינן אחריהם את הפסוקים, המטיפים לו לשמור אמונים לתורה הקדושה ולירושלים. הטקס לווה בהשתחוויות אפיים ארצה. הכוהנים התפללו תפילות מיוחדות, כולל אזכרת נשמות.

בשעות אחר-הצהריים, ירדו כולם מההר לבית התפילה, החזירו את ספרי התורה לארון הקודש וישבו לשבור את הצום בסעודה דשנה, שלֻוותה בשירים וריקודים. גם כאן, נגזר המנהג מהכתוב בספר נחמיה, פרק ח'. במעמד ההיקהלות בירושלים, פרצו שבי ציון בבכי בשומעם את הקריאה בספר התורה. שכן, נוכחו לדעת עד כמה כשלו בעבודת הבורא. עזרא ונחמיה פנו אליהם ואמרו: "לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים, ושלחו מנות לאין נכון לו, כי קדוש היום לאדונינו, ואל תעצבו כי חדוות ה' היא מעוזכם".

ד"ר מאיר כהן, מחבר הספר ילקוט מנהגים – ממנהגיהם של שבטי ישראל, נכח בשנת 1981 בטקס הסיגד באמבּוֹבֵר, הכפר הגדול והמרכזי באזור גונדר. לדבריו, למרות הסכנות הרבות, נהרו לאמבובר קרוב לעשרת אלפים יהודים מכפרי הסביבה. להלן תיאורו:

"החג נמשך שלושה ימים ושלושה לילות, והוא לווה בטקסים רבים. בבוקר היום הראשון התכנסו הקסים וזקני העדה ליד בית-הכנסת שבכפר, והוציאו את ספרי האורית מארון הקודש וכן ספר תורה. הספרים נישאו בידי זקן הכוהנים והכוהן הגדול וזקן העדה. הכוהנים, עטופים בטליתות ומחזיקים שמשיות צבעוניות, יצאו בראש תהלוכה ססגונית לעבר מעלה ההר. על פסגת ההר, שם היה מתקיים הטקס המרכזי, נעשו הכנות מיוחדות. הכוהנים שטבלו מבעוד יום, הקיפו ארבעה עצים ביריעות-בד והמקום הפך למעין מקדש-מעט, שלתוכו נכנס רק הכוהן שנטהר.

לכבוד החג היו שוחטים מבעוד יום שוורים אחדים לסעודת-המצווה ולשם הכנסת אורחים, והיו מכינים כמויות עצומות של קמח טף לצורך אפיית האינג'רה (הפיתה האתיופית), וכדים רבים של טלה (בירה ביתית עשויה שעורים ופולים). במלאכת הכנת הבשר עסקו מספר גברים, שתפקידם היה לפשוט את עור הבהמות, הוצאת הקרביים וניקוים וחיתוך לנתחים...החג היה מלווה בשירה ובריקודים. שתיית היין תרמה למצב-הרוח המרומם".

חג הסיגד בישראל

לאחר עלייתם ארצה נחשפו יהודי אתיופיה לכל החגים שלא נחגגו בארץ מוצאם - חנוכה, ט"ו בשבט, פורים, ל"ג בעומר, יום העצמאות ויום ירושלים. עם זאת, הם מקפידים לחגוג מדי שנה, בכ"ט בחשוון, את הסיגד, על אף שכיום, יש לחג משמעות שונה לחלוטין. במקור, החג ביטא את כיסופיהם לציון והזכיר להם את שייכותם לעם ישראל, לתורת ישראל ולארץ-ישראל. כיום, לאחר שתפילותיהם התגשמו ורגליהם דורכות על אדמת ירושלים, החג מהווה קול קורא לשמירה על אורח-חיים דתי, כמו גם על חזרה לשורשים.

חג הסיגד הוא מסורת עתיקת יומין ומאפיין חשוב של העדה האתיופית. ניתן לומר אף שבלעדיו לא היו מגיעים לארץ-ישראל. השמחה המבטאת את הכיסופים לציון כפולה ומכופלת, כיוון שהיום המתפללים קוראים את התפילות כשהם עומדים על אדמת ציון. עבור יהדות אתיופיה, זו התגשמות חלום של דורות.

וורקה יאלו, עובדת סוציאלית המתגוררת בפרדס-חנה, מנתחת את החג מנקודת-מבטה המקצועית: "המתבגרים יוצאי אתיופיה נופלים בין הכיסאות, הם לא מקבלים מענה מושלם לצרכיהם המיוחדים לא בבית ולא בבית-הספר. לאחר השירות הצבאי הם נוטים לגלות יותר עניין במסורת ומחפשים את הדרך חזרה לשורשים, אך לפעמים הם נזכרים מאוחר מדי ולא תמיד יודעים למי לפנות. מכאן חשיבתו של הסיגד בעיני, חג שבעבר קרא לקהילה לשמור על מורשתה היהודית, היום מפציר בבני הקהילה לא לשכוח מניין באו ומתאמץ להזכיר לנוער את שורשיו".

בישראל נחוג הסיגד משנות ה-80' של המאה הקודמת, במתכונת שונה מעט מזו, שהייתה נהוגה באתיופיה. זה החל כהפגנה המונית שאירגנו הצעירים ב-1980, ביום הסיגד, למען העלאת היהודים שנותרו בגלות. בשנת 1982 חגגו את הסיגד בעצרת מרכזית בהר ציון, שהסתיימה בתהלוכה לכותל המערבי. בשנת 1984, לאחר חילוקי-דעות בעדה וקיום טקסים מקבילים נוספים בחורשת ארמון הנציב, הוחלט שהטקס והחג יתקיימו בטיילת ארמון הנציב שעל "הר העצה הרעה", המשקיפה על העיר העתיקה ואל רחבת הכותל המערבי.

את הטקס מארגן איחוד אירגונים של עולי אתיופיה. בשנים האחרונות ניכרת נוכחות גדלה והולכת של צעירי הקהילה, תיכוניסטים, חיילים וסטודנטים, הרואים בחג התחברות אל שורשי מורשתם. רבים מהם הציעו לצקת בטקס תכנים חדשים, שידברו גם אל ליבם של ישראלים ילידי הארץ.

באתר הסוכנות היהודית מצאנו תיאור של אחד הטקסים, שהתנהל על ההר: "בשעות הבוקר מתחילים יוצאי העדה להתאסף למרגלות ההר. בשעה עשר לערך מגיעים הקסים, לבושים גלימות רקומות מפוארות, לראשם מצנפת שש לבנה (ככתוב בספר שמות כ"ח, לט: "ועשית מצנפת שֵש"), ובידם צֵ'רָה (מבריח זבובים עשוי שיער זנב סוס). כל קס מלווה בתהלוכה קטנה של נושאי שמשיות מפוארות ובאדם הנושא על ראשו את האוֹרִית (ספר התורה), עטופה בבד צבעוני. מבריח הזבובים והשמשייה הם סמלי מעמד אפריקניים מקובלים. הקהל מפנה לקסים דרך והם תופסים את מקומם על הבמה.

"בינתיים מתקבצים אלפי אנשים בחורשה. הצעירים מאחור, עסוקים בשיחות חולין, המבוגרים והזקנים קרובים לבמה. לתפילות הנישאות עתה מאזינות בעיקר נשים מבוגרות, מניפות ידיהן בתנועת תחינה ואחדות אף כורעות מדי פעם ומשתחוות, כפי שמקובל בעדה. מעיניהן נשקפת ההתרגשות שבחוויה הדתית.

"התפילות הארוכות מלוות בנעימות אפריקניות. ראשי העדה, שרים, חברי כנסת ועוד עולים לבמה ונושאים דברים בפני העדה. אחריהם נואמים הקסים. לאחר שאחרון הקסים מסיים להשמיע את דבריו... פורסים בקדמת הבמה בדים צבעוניים והקהל נדחק אליהם לשלם נדרים. הבדים מתמלאים עד מהרה במטבעות ובשטרות, בעיקר שטרות בערכים נמוכים. רוב האתיופים דלי-אמצעים וכל תרומה מתקבלת בברכה. נשים זקנות מביאות שקיות ובהן מטבעות של שקל, שניכר כי אספו אותם אחד לאחד במשך השנה. אחרי הטקס מתאספים הקסים ומחלקים ביניהם באופן שווה את תרומות הנדרים.

"נשים רבות ממלאות שקיות פלסטיק בעפר שהן אוספות מתחת לבמה. בבית יצררו את עפר ירושלים הקדוש בשקיק בד, והוא יביא לביתן מזל עד השנה הבאה, כשיזכו לשוב ולחגוג את הסיגד.

"את 'המשמנים והממתקים' אוכלים המשתתפים באוטובוסים המסיעים אותם חזרה לבתיהם. חלקם שובר את הצום בהר באכילת לחם המצווה שנאפה במיוחד לכבוד הסיגד... אחרי הצהריים, בסיום התפילה האחרונה, מתפזרים אלפי המשתתפים. הם צמו כל היום, עמדו על רגליהם בדוחק ובצפיפות, אבל אף אחד לא מתלונן, הם אינם נדחפים ואינם כועסים. כאלה הם ביתא ישראל..."

ירושלים אינה המקום היחיד בו חוגגים את הסיגד. בנובמבר 2007, החליטו פרנסי העיר פרדס חנה, שבה ריכוז גבוה של יוצאי אתיופיה, לציין את החג בתהלוכה מפוארת בחוצות העיר. בראש התהלוכה נסעה משאית עמוסת סמלים של העדה המביעים את משמעות החג. שירים מסורתיים ותפילות בקעו מרמקולים ענקיים. בתהלוכה לקחו חלק עשרות רבות של בני העדה, לבושים בגדי חג לבנים ומצנפות לבנות לראשם.

החוגגים והאורחים נכנסו אל היכל התרבות המקומי, שם התכבדו במאכלים מסורתיים לשבירת הצום - לחם דאבו, תבשיל עדשים ואינג'רה. הקייס ברהנו פיטגו נשא תפילה וקרא לנוער ללכת בדרכי האל. מי שמתנתק מהיהדות מאבד את הכיוון בחיים, אמר, ולכן חשוב לשמר את מסורת הסיגד כתזכורת לברית בין עם ישראל ואלוהיו.

הסיגד כחג ממלכתי

בנובמבר 2007 פנתה האגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה לרבנים הראשיים לישראל, הרב שלמה עמאר והרב יונה מצגר, בבקשה להכיר בחג הסיגד כמועד רשמי בחגי ישראל. לדברי אבי מספין, דובר האגודה, "חודש חשוון הינו היחידי בלוח העברי שאין בו חגים ומועדים יהודיים. לשמחתנו, יהדות אתיופיה הביאה לנו את החג בן אלפי השנים, הסיגד, אשר נחוג מדי שנה בכ"ט בחשוון, ואנו רוצים לחלוק אותו עם כלל עם ישראל.

"דין הסיגד כדין פורים. כשם שפורים, חג מדרבנן, שראשיתו בגולה והמשכו בארץ-ישראל, ונחוג עד עצם היום הזה, גם הסיגד שראשיתו בגולה וכיום נחוג בקרב יוצאי אתיופיה בארץ, מזה כשלושים שנה, ראוי להיכלל כחגם של כלל היהודים", ציין.

הרבנים הראשיים עדיין לא החליטו אם לתת לחג גושפנקא דתית, אך הכנסת הזדרזה והעניקה לו גושפנקא ממלכתית. ב-30 בינואר 2008 אישרה מליאת הכנסת את הצעת-החוק של ח"כ אורי אריאל (האיחוד הלאומי-מפד"ל), כי חג הסיגד יוכר ממלכתית ויצוין בטקס ממלכתי מדי שנה.

על-פי הצעת-החוק, הטקס הממלכתי ימומן מתקציב משרד ראש הממשלה, וכן יחשב יום בחירה לכל יוצא אתיופיה, אם לצאת לחופשה או לעבוד. אם בחר העובד ביום חופשה, יובא היום במניין ימי החופשה שלו. בתחילה התנגדה הממשלה להצעת-החוק, אך לאחר שהתברר כי רוב חברי הכנסת, גם מהקואליציה, יתמכו בחוק, שינתה הממשלה את דעתה - ותמכה בהצעה.

ביביליוגרפיה

ספרי עיון ומדע

  • משרד החינוך, התרבות והספורט, מורשת יהדות אתיופיה - קהילת ביתא ישראל באתיופיה ובישראל, 2002.
  • לאו ישראל מאיר, יהדות הלכה למעשה, מסדה, 1978.
  • המרכזייה החינוכית, חג הסיגד - צרור פעילויות לחניכי הפנימיה, 2001.

מאמרים בכתבי עת ובספרים

  • כהן מאיר, "ממנהגיהם של יהודי אתיופיה", ילקוט מנהגים – ממנהגיהם של שבטי ישראל, אשר וסרטיל (עורך) , משרד החינוך התרבות והספורט, מינהל החינוך הדתי, 1996.
  • ישראלי ליאורה, "חגים ומועדים", מזמור: עקבות מאתיופיה במילים ובמנגינות, מיכל טולדנו וענת צ'רנובילסקי (עורכות), מט"ח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית, 1999. פורסם גם באתר מט"ח.

מילונים לקסיקונים ואינציקלופדיות

  • אנציקלופדיה כללית כרטא, כרטא, 1997, הערך: עזרא ונחמיה.

כתבות ומאמרים בעיתונות

אתרי אינטרנט

שונות

הערות שוליים

    צפה בתגובות  תגובות על מנהגי חג ומועד בקרב יהודי אתיופיה (5)

    תיה וויג

    kashevet1@gmail.com
    שלום רב אחת "שחושבת" ,( אני מניחה יש עוד הרבה כמוני,) שמכירה את בני העדה המבוגרים/זקנים, גיליתי באמר ים שכתבתם ועוד כתבות, שאיני יודעת כלום ממש, שמחתי לקרוא את הכתבות והמאמרים. עולם גדול ניפרס לפני. תודה. אני מבקשת להציג שאלה, שמענה עליה לא קבלתי, אתם כאנשי מקצוע תוכלו להביע את דעתכם. האם הראיון להקים מרכז יום לזקני העדה, כמובן עם המאכלים המסורתיים וכל מה שמשמע מכך,נכון לזקני הקהילה, (תועלת לקבוצה ולכל אחד כפרט אמורה להיות גבוהה ביותר) האם נכון להקים ק' כזו לגברים או לנשים. אודה לכם באם תחזרו אלי. תודה בברכה בתיה וויג רכזת מנהל רוחה וסיעוד עמותת על"ה רחובות
    יום חמישי י"ד באב תשע"ה 30 ביולי 2015

    מערכת אנשים ישראל

    זה היה המנהג באתיופיה. יכול להיות שהדברים השתנו בארץ
    יום רביעי י"ט ב אדר א תשע"א 23 בפברואר 2011

    יהודית

    עפ"י ההלכה היהודית על ברית המילה להיעשות ביום השמיני גם אם הוא חל בשבת (אלא אם התינוק לא בריא ביום זה- אז נדחית הברית)
    יום שני י' ב אדר א תשע"א 14 בפברואר 2011

    מערכת

    ציין מה מקור הידע שלך. אתה יכול לשלוח לנו במייל.
    שבת ח' ב אדר א תשע"א 12 בפברואר 2011

    אהתנש

    שלום רב. במאמר נכתב שאם ברית מילה נופלת בשבת אינה נדחית אלא נעשת בו-ביום. ונראה שיש כאן טעות כפי שידוע לי הברית מילה נדחת ליום ראשון ולא נעשת בשבת. זו טעות שרצוי לתקן כי זה יכול להטעות . אשמח אם תוכלו לתקן זאת אם תוכלו להגיד מהוא המקור של המידע שלכם. תודה רבה!
    יום חמישי ו' ב אדר א תשע"א 10 בפברואר 2011

    הוספת תגובה




     

     

    * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של "אנשים ישראל" לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.