דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
הוסף דירוג לספר 20 מדרגים

דפוסי משפחה וזוגיות בקרב עולי אתיופיה - מסורת ושינוי

ילדים רוכבים על אופניים
ילדים רוכבים על אופניים
אראלה יריב
זוג במועדון
זוג במועדון
club-info.co.il
מסיבה במועדון הקנדלה, ירושלים
קמיס
קמיס
אגודה ישראלית למען יהודי אתיופיה
גלימה-שמלה
שתי בנות
שתי בנות
נתיב רחמים, רחל זילברמן
דוד פז, עוז אלמוג

המאמר נכתב באמצעות עיבוד ושיכתוב הפריטים המופיעים ברשימה הביבליוגרפית שלהלן, עידכונים ותוספות (בעיקר מתוך המאמר של מאיר כהן על מנהגי יהודי אתיופיה, והסקירה על מורשת יהדות אתיופיה מטעם משרד החינוך), וכן ראיונות עם אינפורמנטים שונים שביקשו להישאר בעילום שם.


נוצר ב-4/9/2008

משבר ההגירה

עד היום טרם נערך מחקר מקיף (כולל סקרים) על דפוסי זוגיות ומשפחה באוכלוסיית יוצאי אתיופיה. הסקירה הבאה זה איננה מבוססת על סקר כמותני (שאלון מובנה) אלה על סדרת ראיונות אתנוגרפיים עם יוצאי אתיופיה, שרובם העדיפו (בשל רגישות הנושא) להישאר בעילום שם. כמו כן רואיינו מספר עובדים סוציאלים שצברו נסיון בעבודתם עם בני העדה בארץ. הסקירה נועדה בעיקר לשרטט מוסכמות מסורתיות בתחום המשפחה והזוגיות, שמקורן בארץ המקור.

מאמר זה הוא נסיון ראשוני בלבד לגבש תמונה בנושא מעניין זה. אין ספק שיש מקום למחקר נוסף כדי לאמת ולהשלים את התמונה ששירטטנו.

העלייה היא סוג של מצב חברתי המאופיין על-ידי דיס אוריינטציה במערכת התפקידים של הפרט, ואובדן הזהות החברתית. נוצר מתח בין הציפיות של העולה והמטען התרבותי-מסורתי שהביא עימו, לבין ההתנסות היומיומית שלו בחברה החדשה. מתח זה מערער את שיווי-המשקל הקיים ומצריך השקעת אנרגיה נוספת כדי להגיע לשיווי-משקל חדש. העולה שנתקל במציאות חיים חדשה, נאלץ להתנתק מהמוכר והידוע, ולהסתגל. זה תהליך קשה וטראומטי הגובה מחירים קשים.

העלייה לישראל חוללה שינוי תרבותי חד ביותר אצל יהודי אתיופיה, ולוותה במשברי קליטה בכל תחומי החיים. בתהליך הקליטה נשברו מוסכמות ונותקו נורמות וערכים תרבותיים, משפחתיים, כלכליים, דתיים וחברתיים, שיהודי אתיופיה היו רגילים אליהם זה דורות רבים.

אצל יהודי אתיופיה – בעיקר בקרב "דור המדבר" - נשתמרה התפיסה הפטריארכאלית. אבי המשפחה הוא מקור הכוח והסמכות. גילו של האדם מעניק לו סמכויות ומנהיגות, ומכאן שזקני העדה הם מנהיגי העדה ודובריה. חוכמתם הכתיבה את תפקודה של העדה ואת הדרך לפתרון בעיותיה בכל תחומי החיים. עם העלייה לישראל, נשחק ערכה של חוכמת זקני העדה, מאחר שלא היה לה ערך בחברה המודרנית, במציאות הישראלית הצעירים והמשכילים דוברי השפה העברית הקדימו את זקני העדה שהיו בעבר רועי העדה ומוריה. הדבר הביא לזעזועים לא רק במסגרת העדתית אלא גם המשפחתית, וכמובן גם לשינוי תפישות.

ניתן לומר כי שש-עשרה שנים לאחר גל העלייה הגדול, החברה האתיופית עדיין מיטלטלת בין מסורתיות למודרניות, שמרנות למתירנות, דתיות לחילוניות. היא עדיין נאבקת להגדרה של זהותה העצמית. המעבר חולל ומחולל שינויים בגודל המשפחה, במעמדה ותפישתה, כמו-גם בתחושת העדתיות, בחלוקת התפקידים בין נשים לגברים, ביחסי הורים-ילדים ובערכי יסוד.

העלייה זעזעה את אמות הסיפים של העדה - מעמד ההורים נפגע, הקודים התרבותיים הפכו לא-רלוונטיים והדור הצעיר נאלץ לסגל לעצמו מערכת ערכים חדשה. דומה שמשברי העלייה והקליטה של המתבגר האתיופי הם קשים במיוחד. הקונפליקט העיקרי של גיל ההתבגרות קשור לזהות העצמית, ובמובן זה, עוצמת המבוכה והבילבול של המתבגר האתיופי גדולה לאין שיעור מזו של בן-גילו מהמגזר החילוני הוותיק.

מחקרים וסקרים שנעשו בסוף העשור הקודם, העלו שורה של ממצאים חשובים. לדוגמה: במהלך גיל ההתבגרות סבורים המתבגרים שחשוב לשמור על המנהגים האתיופיים, אך חשוב גם להתנהג כמו הישראלי הוותיק, היינו, הם מרגישים אתיופים וישראלים כאחד. לקראת סוף גיל ההתבגרות, הזהות האתיופית מתחזקת מעט, או כפי שניסחו זאת כמה מהנשאלים: "בחוץ אני ישראלי, אבל בפנים אני אתיופי".

בשל קוד תרבותי אינטרוורטי, האתיופים מופנמים וביישנים (אם כי עושה רושם שתכונה תרבותית זו משתנה בדור הצעיר). לכן היה להם קושי לא מבוטל להתרגל לישירות, למוחצנות ולבוטות הישראלית הטיפוסית. הניגוד בין המנטאליות האתיופית למנטאליות הישראלית החמיר את משבר הקליטה, שלא פסח על איש - ילדים, מתבגרים, צעירים ומבוגרים. סיגנון-החיים וקודי ההתנהגות של החברה הישראלית, שיבשו לחלוטין את הצופן התרבותי האתיופי, הרעידו את אמות-הסיפים של התא המשפחתי המסורתי, טילטלו תפיסות-עולם ואמונות, שינו סדרי עדיפויות.

דווקא הנשים, שגדלו וחונכו לצייתנות כמעט עיוורת לגבר במשפחה, שנצטוו לשמור על פרופיל נמוך, הן אלו שהסתגלו מהר מהגברים למציאות החדשה. רבות מהן השתמשו בסיוע ובגיבוי של מערכות הקליטה והרווחה, יצאו לעבוד, ללמוד ועד מהרה השאירו חלק לא מבוטל מהגברים הרחק מאחור.

חלוקת התפקידים בין הבעל לאישה התהפכה במשפחות רבות (לא בכולן כמובן). הנשים נעשו למפרנסות, למקשרות בין המשפחה לרשויות. מעמדם של רבים מהגברים התרסק, ועימו גם הסמכות, הדימוי העצמי והכבוד.

לכל אלה יש, כמובן, השלכה ישירה על מערכת היחסים הזוגית והאינטימית, על המבנה ההיררכי החדש של התא המשפחתי, על יחסי הורים-ילדים, שבירת מוסכמות ועוד. מה שהיה עד אתמול בבחינת ייהרג ובל יעבור, נחשב היום דבר של מה-בכך.
מעמד הגבר בחברה האתיופית

באתיופיה, הגבר במשפחה נהנה מסטאטוס חברתי גבוה ביותר, מי שעל פיו יישק כל דבר. הוא הקרין סמכותיות, חילק הוראות ל'כפופים' לו (אישתו וילדיו) וציפה שימלאו אחריהן ללא עירעור. מבנה המשפחה באתיופיה היה היררכי. חלוקת התפקידים הייתה ברורה. הגבר עבד מחוץ לבית, והיה אחראי לפרנסת המשפחה ולייצוגה בפני הקהילה והעדה. פרנסתו הייתה מבוססת על חקלאות, מרעה ונפחות. האישה עבדה במשק הבית וגידלה את הילדים. המשפחה היתה בעלת מבנה פטריארכאלי מובהק, כמקובל בחברות מסורתיות.

מציאות זו הייתה אולי נכונה לתקופה הראשונה שלאחר הגעת העולים ארצה, אך המולדת החדשה זימנה להם קוד התנהגות חדש. כל גורמי הקליטה שטיפלו ומטפלים בהם, שבים ומשננים באוזני העולים את חשיבות השיוויון בין המינים. דפוס התנהגות זה טורף ערכים ותפיסות מסורתיות וגורם לעימותים קשים, הגולשים לא-אחת לאלימות קשה ובמקרים חריגים וקיצוניים ביותר, גם לרצח.

הדור הצעיר החל מגבש לעצמו דפוס גבריות חדש. ראש-החץ של הגבריות הישראלית השיוויונית כבר החל מקעקע את חומות המאצ'ואיזם האתיופי-מסורתי, אם כי עדיין לא מוטט אותן. ביטוי לכך ניתן למצוא במספר הגדל של גברים צעירים, אשר משתפים את נשותיהם בהחלטות, מסייעים בעבודות הבית, עושים קניות, מגיעים להבנות בדבר חלוקת התפקידים בבית, מבלים ומשחקים עם ילדיהם ועוד. גבר כזה זוכה, בקרב הצעירות, להערכה רבה יותר מ"הגבר של פעם". השינוי אומנם איטי, אך זו המגמה המסתמנת.

עם זאת, יש דפוסי התנהגות שנותרו כמעט ללא שינוי, חרף החשיפה לתרבות הישראלית. ככלל, למבוגרים קשה עד בלתי-אפשרי לשנות הרגלים ודפוסי התנהגות של שנים, ומבחינה זו, המבוגרים האתיופים אינם שונים מבני-גילם מקבוצות מסורתיות אחרות בישראל ובכלל. השינוי העיקרי מתבטא בהופעה החיצונית: יותר לבוש מודרני ופחות גלימות מסורתיות. פה-ושם יש ויתור מסוים על ההגמוניה בתא המשפחתי, וגם זה נעשה לעתים קרובות בלית ברירה.

שינויים ומגמות אלו מעלים את המתח בין המינים ובין הדורות. הגברים - בעיקר המבוגרים - במגננה, מנסים לשמור על מעמדם המסורתי, או לפחות לאפשר כירסום הדרגתי בו. חלקם מוצאים מפלט וניחומים באלכוהול (בעיקר בירה), והופכים יותר ויותר אלימים או "משתבללים" בשתיקתם. התיסכול שלהם גובר והולך, לנוכח העובדה שנשותיהם מסתגלות לדפוסי-החיים המקומיים, משנות הרגלים, יוצאות לעבוד מחוץ לבית ומכריזות בכך על עצמאותן.

שלטון גברי במגמת נסיגה

באתיופיה, הגבר במשפחה נהנה מסטאטוס חברתי גבוה ביותר, מי שעל פיו יישק כל דבר. הוא הקרין סמכותיות, חילק הוראות ל'כפופים' לו (אישתו וילדיו) וציפה שימלאו אחריהן ללא עירעור. מבנה המשפחה באתיופיה היה היררכי. חלוקת התפקידים הייתה ברורה. הגבר עבד מחוץ לבית, והיה אחראי לפרנסת המשפחה ולייצוגה בפני הקהילה והעדה. פרנסתו הייתה מבוססת על חקלאות, מרעה ונפחות. האישה עבדה במשק הבית וגידלה את הילדים. המשפחה היתה בעלת מבנה פטריארכאלי מובהק, כמקובל בחברות מסורתיות.

המולדת החדשה הפגישה את עולי אתיופיה עם קוד התנהגות חדש. כל גורמי הקליטה שטיפלו ומטפלים בהם, שבים ומשננים באוזני העולים את חשיבות השוויון בין המינים. המסרים האלה מגיעים גם מהילדים ומהתקשורת. החיכוך הבלתי-נמנע עם מטען ערכי מערבי וליברלי, יוצר אנרגיה שלילית ונפיצה. במשפחות רבות מתהוות מחלוקות, קשיי תקשורת ועימותים קשים, הגולשים לא-אחת לתוקפנות ובמקרים חריגים גם לאלימות פיזית.

ככלל, למבוגרים קשה ולעתים בלתי-אפשרי לשנות הרגלים ודפוסי התנהגות של שנים, ומבחינה זו, המבוגרים האתיופים אינם שונים מבני-גילם מקבוצות מסורתיות אחרות בישראל ובכלל. רבים מהמבוגרים במגננה, מנסים לשמור על מעמדם המסורתי, או לפחות לאפשר כירסום הדרגתי בו. חלקם מוצאים מפלט וניחומים באלכוהול (בעיקר בירה), והופכים יותר ויותר אלימים או "משתבללים" בשתיקתם. התיסכול שלהם גובר והולך, לנוכח העובדה שנשותיהם מסתגלות לדפוסי-החיים המקומיים, משנות הרגלים, יוצאות לעבוד מחוץ לבית ומכריזות בכך על עצמאותן.

הדור הצעיר, לעומת זאת, החל מגבש לעצמו דפוס גבריות חדש. ראש-החץ של הגבריות הישראלית השוויונית כבר החל מקעקע את חומות המאצ'ואיזם האתיופי-מסורתי, אם כי עדיין לא מוטט אותן. ביטוי לכך ניתן למצוא במספר הגדל של גברים צעירים, אשר משתפים את נשותיהם בהחלטות, מסייעים בעבודות הבית, עושים קניות, מגיעים להבנות בדבר חלוקת התפקידים בבית, מבלים ומשחקים עם ילדיהם ועוד. גבר כזה זוכה, בקרב הצעירות, להערכה רבה יותר מ"הגבר של פעם". השינוי אומנם איטי, אך זו המגמה המסתמנת.

האישה האתיופית החדשה

בחברה האתיופית המסורתית התקיימה חלוקת תפקידים ברורה בין נשים לגברים. האשה ניהלה את משק הבית והגבר פירנס ושימש כנציג המשפחה מחוץ לבית. חלק מהנשים עסקו בקדרות, רקמה ומלאכת יד, כך שתרומתן הכספית הייתה קטנה. בבואן לישראל, חלקן כאמהות חד-הוריות, החלו הנשים לצאת ללימודים ולעבודה שהציעה החברה הישראלית.

באתיופיה, אישה נדרשה להפגין צניעות מופלגת, לא רק כשנמצאה בחברת גברים אחרים, אלא גם עם בעלה, בדל"ת אמותיהם. רעיה ואם טובה נמדדה בהתנהגות מעודנת, בצייתנות לבעל. ייעודה בחיים היה לספק את רצונו וצרכיו של בעלה, לגדל את הילדים ולטפל בעבודות הבית (בישול, כביסה, ניקיון וכדומה). איש לא ציפה ממנה (וגם לא איפשר לה בדרך כלל) להיות עצמאית מבחינה כלכלית (במובן של רכישת השכלה ופיתוח קריירה).

בתקופה הקצרה יחסית שחלפה מאז שני גלי העלייה מאתיופיה, התחולל שינוי משמעותי במאזן הכוחות בין המינים במשפחה האתיופית. ניתן לומר בהכללה רחבה (על סמך מחקרים בקרב משפחות מהגרים בעולם) שנשים מפנימות שינוי יותר מגברים. יחסית לגברים, קל להן יותר ללמוד, להשתנות ולהסתגל למציאות החדשה, ללמוד.

הביטוח הלאומי בישראל, המשלם לאם עבור ילדיה, הגדיל את תרומתן הכספית של הנשים למשפחה והשפיע על הדפוסים החברתיים והמשפחתיים, בכיוון של עליית מידת מעורבותה הפעילה של האשה בניהול התקציב המשפחתי ובקבלת החלטות.

הנשים באתיופיה המשיכו לשאת את שם משפחת אביהן גם לאחר שנישאו. בהגיען לארץ שונה שם משפחתן לשם משפחת בעליהן, דבר שעורר התנגדות ובעיות.

בעוד לא מעט גברים בעדה חשים מאוימים מהשינוי שחוו בתהליך ההגירה ורבים מגיבים באדישות או בחוסר-אונים, יותר ויותר נשים אתיופיות לוקחות אחריות ויוזמה על חייהן ועל משפחתן, ויוצאות לעבוד מחוץ לבית. הרצון העז להצליח, להתבסס כלכלית מדרבן אותן לרכוש השכלה והכשרה, מקצועית או אקדמית. יותר נשים מגברים חובשות את ספסלי הלימודים במוסדות ההוראה השונים. נוכחותן מורגשת במיוחד בקורסי הכשרה לטווח קצר, לימודי תעודה, סיעוד ומט"ב (מטפלות-בית).

בישראל, הן גם ככל הנראה מעורבות בחינוך יותר מאשר בני-זוגן. באתיופיה, היה זה תפקידו של האב להכין את ילדיו לחיים. אסיפות הורים בבתי-הספר באתיופיה היו על טהרת האבות. כאן, כאמור, התהפכו היוצרות.

השינוי במעמדה של האישה האתיופית יוצר גם שינוי בציפיות המגדריות. נשים רבות, בעיקר הצעירות, שוב אינן ניצבות בחיל ורעדה בפני הגבר שלהן. הן מצפות ממנו שיבין אותן, יסייע בעבודות הבית, שיתנהג אליהן בכבוד ובשוויון. הן חדלו להתייחס אל עצמן כנחותות. אדרבא, חלקן אף רואות בגבר שלהן יותר נטל מאשר נכס ומעלות את גיל הנישואים. "בעלי עובד ומביא לי את המשכורת, ואני צריכה להסתדר עם זה כל החודש", אומרת אחת המרואיינות שלנו. "אם הכסף נגמר לפני סוף החודש, יש לי בעיה רצינית. אני נכנסת ללחץ והבעיה היא שלי. אני צריכה למצוא פיתרונות. הגברים לא לוקחים אחריות בכלל בהוצאות ובכלכלת הבית."

מטבע הדברים, שינוי כה קיצוני במאזן הכוחות המגדרי יוצר מתחים. הגברים שנשארו מאחור רואים לעתים קרובות בכך זילזול, שבירת מוסכמות ואיום מוחשי על סמכותם ומעמדם.

שלמה מולא, מנהל האגף לעולי אתיופיה בסוכנות היהודית, סיכם באחד הראיונות את המשבר הזוגי והמשפחתי הזה: "באתיופיה האישה ידעה את תפקידה, הגבר ידע את מקומו וגם הילדים", אומר מולא. "אין שם מערכת רווחה. אין בית משפט. השלטון לא מתערב. המשטרה לא מתערבת. האישה לא יוצאת מהבית, הילדים רועים את הצאן וחוטבים עצים למדורה, והגבר מפרנס. אין אוניברסיטה. אין לחצים. אין שעון. אין מפעלים. אין בוס. אדם אדון לעצמו. מותר להכות אישה, מותר להכות ילדים. באתיופיה אין מושג שנקרא אונס בתוך המשפחה. האישה מותרת לבעלה ולא יכולה להגיד לו לא. אבל בישראל הנשים האתיופיות התוודעו מהר מאוד לזכויותיהן. הכירו עובדות סוציאליות, עורכי דין, ויצ"ו, נעמ"ת ומשטרה. מהר מאוד השתנתה המערכת הבינזוגית. פתאום גם האישה צריכה ללכת לבנק לחתום על החשבון, ויש לה כסף וזכויות. כעבור כמה חודשים היא הולכת לעבוד במפעל. מתחילה קנאה. האישה מתחילה להרים את הראש, המושגים האתיופים כמובן. הגבר מתחיל להיות מתוסכל. אם האישה אומרת לו "לא" בלילה, כנראה זה משום שהיא בוגדת עם השכן. וככה מתחילה הקטסטרופה" (שרי מקובר-בליקוב, 'מה אתה אדריכל? כל הכבוד', מעריב, 26.5.2006, עמ' 20-23).

יש להדגיש שבפועל, המטען המסורתי והערכי לא התפוגג כליל. גם צעירות אתיופיות משכילות סיפרו לנו שהדרך לשוויון עוד ארוכה ושהשובניזם המסורתי רחוק מלהיעלם (כשם שהוא מוטמע גם במגזרים אחרים בישראל - ובאופן עמוק יותר בקרב הדתיים והמסורתיים). עדיין בדרך כלל מצופה מאישה לדעת את מקומה, את תפקידיה המסורתיים, לתחזק את הבית, להבליג, לנצור את לשונה. אבל בקרב צעירים – בעיקר היותר משכילים - המציאות הזאת משתנה בהתמדה.

הריון ולידה

למרות שבני ביתא ישראל היו מנותקים מאות בשנים מאחיהם היהודים בעולם, נשמרו אצלם מנהגים שהיו מקובלים בחיי היומיום בקרב בני-ישראל. כך גם באירוע המשמח של הבאת ילד חדש לעולם. באתיופיה, האישה ההרה המשיכה בעיסוקיה הרגילים, עד שנתקפה צירי לידה. או-אז הייתה פורשת אל "סוכת הדם" (ידם גוג'ו) שבה מתבצעת הלידה, בסיוען של שתי מיילדות מהכפר. משך השהייה בסוכה נגזר ממין היילוד - שבעה עד שמונה ימים אם זה בן זכר, ארבעה-עשר יום אם זו בת.

ביום השמיני ללידת בן נערך טקס ברית המילה. לאחריו טבלה היולדת בנהר הסמוך להיטהרות, ועברה להתגורר ב"סוכת היולדת" (יארס גוג'ו), שם שהתה עוד שלושים-ושלושה ימים, ובסך-הכל ארבעים ימים. אם ילדה בת, היה עליה לשהות באותה סוכה שישים-ושישה ימים נוספים, ובסך-הכל שמונים יום.

בתום תקופת ההיטהרות ולפני שובה לביתה, היה עליה לכבס בגדיה ולטבול. גם הילד נטבל במי הנהר, שהרי היה במגע קבוע עם אמו שנטמאה בשל הלידה.

לאחר שוב היולדת לביתה נהגו לעשות סעודת-מצווה ולתת מתנה לכוהן. לחגיגה זו הוזמנו כל קרובי המשפחה. לא היה נהוג לבקר את היולדת ותינוקה עד החגיגה. במהלכה ניתן לתינוק שם שבחר אביו. כללית, הייתה העדפה מובהקת לזכרים. ממוצע הלידות עמד על שבעה ילדים.

בישראל, זוג אתיופי מביא לעולם ארבעה-חמישה ילדים בממוצע. הצאצאים מהווים מקור לגאווה וערובה להמשכיות השושלת. במוצהר, אין אפליה בין בנים ובנות. בפועל, בחלק גדול מהמשפחות, בנים זכרים - ובעיקר הבכור - נהנים מיחס מועדף, כמעט כמו במולדת הישנה. מעמדו של הבן הבכור רם יותר מזה של שאר אחיו ואחיותיו. חשוב להעמיד צאצאים ממין זכר, שימשיכו את שושלת משפחת האב.

משיחות שקיימנו עם עובדים סוציאלים ועובדי מרפאות עלה שבקרב האתיופים אין מודעות מספקת לביקורים פריודיים אצל רופאים ואחיות בזמן ההיריון, לשם בדיקת תקינות העובר והכנה ללידה (אולטרא-סאונד, מי שפיר וכדומה). מן הסתם הדבר קשור גם למצב הכלכלי. עם זאת, כולם ציינו שהמודעות הזאת מתפתחת עם הזמן בקרב זוגות צעירים.

במקרה והבדיקות מצביעות על פגם גנטי או מוטורי אצל העובר, מתעוררת דילמה רצינית. החברה האתיופית, שברובה עודנה מסורתית, אינה מעודדת הפלות. אישה תסכים להפיל את עוברה רק אם נשקף סיכון ממשי לחייה, וגם אז ישתדלו היא ומשפחתה הקרובה להצניע את האירוע.

הלידה מתבצעת בבית-החולים, כשלצד מיטת היולדת נמצאים הצוות הרפואי, אמה ולעיתים גם חברה קרובה. באתיופיה לא היה מקובל (כפי שמקובל בארצות המערב) שהבעל נוכח בעת הלידה. בישראל, יותר ויותר צעירים אתיופים מאמצים את המנהג המקומי (החדש יחסית, בקנה מידה היסטורי). לאחר שהלידה עברה בשלום, מוצף חדרה של היולדת במבקרים, חברים, מכרים ומשפחה. מקובל להביא ליולדת ולרך הנולד מתנות כגון בגדים, אביזרי תינוקות וכדומה. בשובה הביתה (בדרך כלל לבית הוריה) מגיעים כל קרובי-המשפחה לביקור. נהוג שכל אחד נותן לה במתנה שקלים במזומן, בנפרד מהשי שיביאו לברית או לבריתה.

שמו של הרך הנולד ניתן לו על-ידי אימו, לעיתים בעצה אחת עם ילדיה הבוגרים. לרוב, בוחרים שם ישראלי. באתיופיה, כאמור, מתן שם ליילוד היה מתפקידיו המסורתיים של האב. היום הדברים משתנים (על דפוסי שמות בעדה האתיופית אפשר לקרוא במאמר מורחב במדריך זה).

היחס השכיח לעקרות הוא שלילי. עקרות נתפסת כבעיה חמורה. על פי הראיונות, גבר או אישה עקרים חשים בושה עמוקה, מתאמצים להסתיר ומפתחים דימוי עצמי נמוך ביותר. סביבתם הקרובה רואה בהם מוכי-גורל הראויים לחמלה. עם זאת, יש ניסיונות לטפל בעקרות: חלק טסים במיוחד לאתיופיה, לטיפול אצל טֶנְקוּאִי (שילוב של מרפא עממי ומגיד עתידות. בדרך כלל, אישה), אחרים פונים לקבלת טיפולי פוריות בקופת-החולים.

הורות

מיומנות הטיפול בתינוק ובילד נרכשת בלימוד עצמי. לרוב, האֵם הצעירה מיישמת את מה שקלטה בשנות ילדותה ונעוריה בבית, ממעקב אחר הטיפול של אמה באחיה הצעירים. בחלק מהמקרים היא מקבלת סיוע מאמה, אם כי לא בצורה מסודרת ושיטתית.

באתיופיה, עומס הטיפול בתינוק אצל הורים צעירים, לא היה שיוויוני. האב תרם פה-ושם משהו, אבל לרוב עיקר העול נפל על כתפי האם. גם בארץ המרחק לשוויון גדול, ובכך אין האתיופים שונים בהרבה מרוב הקבוצות בחברה הישראלית (כך נטען בראיונות עם נשים אתיופיות ועם עובדים סוציאליים). היא מאכילה, היא מחליפה חיתולים, היא קמה בלילה להרגיע את התינוק כשהוא בוכה. הטיפול בפעוט מתחלק בין אימו לאחיו ואחיותיו הבוגרים. לעיתים נרתמות לעזרה גם סבתות, אחיות ודודות. לא מקובל להעסיק מטפלת או אומנת (בין השאר בשל העלויות הגבוהות). עם זאת, צעירים ממשפחות אתיופיות שגדלו והתחנכו בארץ, נחשפו לערכי פמיניזם והם מתחילים לשנות דפוסים מסורתיים בהתאם. גם הטיפול בצאצאים נעשה מעט יותר שוויוני.

הנקה נתפסת כדרך הטבעית והבריאה ביותר לגדל תינוק. באתיופיה היה מקובל להיניק עד גיל שנתיים. אמהות היניקו את עולליהן גם בפומבי וללא עכבות. שכן, שדיים בתרבות האתיופית אינם בגדר אבר ארוטי. גם בישראל, הרוב המכריע של האמהות האתיופיות מיניקות. נשים עובדות אינן מוותרות על הזנת תינוקן בחלב אֵם, אם כי מתפשרות על תקופת הנקה קצרה יותר.

דפוסי חינוך במשפחה

באתיופיה, דפוס החינוך המקובל היה סמכותני. כך, לדוגמה, מורה היה רשאי להכות או להעניש בדרך אחרת, תלמיד שלא הכין שיעורי בית או איחר לשיעור. הורי התלמידים נתנו לו גיבוי מלא לכך. בכפרי ביתא ישראל היו שתי דרכים מקובלות לחינוך וללימוד: האחת, ללכת לבית-הספר, השנייה, להישאר בבית וללמוד מן הגדולים.

הורים רבים העדיפו לחנך את ילדיהם בבית ובמסגרת המשפחה, מכמה סיבות:
א. בתי-הספר הממשלתיים היו משותפים לכל הדתות (נוצרים, מוסלמים ויהודים), וההורים לא רצו שילדיהם ילמדו עם גויים וחלילה ייצאו לתרבות רעה.
ב. רוב בתי-הספר היו מרוחקים מכפרי המגורים, וכדי להגיע אליהם היה צריך ללכת שעות ארוכות ברגל.
ג. היה קשה להסתדר ולפרנס את המשפחה בלי עזרת הילדים בבית.

המבוגרים היו מרכז המשפחה. הילדים היו חייבים לקבל את סמכות ההורים ולכבד את המבוגרים. המצווה "כבד את אביך ואת אמך" נשמרה בקפדנות, והצעירים צייתו למבוגרים. הילדים דיברו רק לאחר קבלת רשות. סטייה מהתנהגות צייתנית גררה עונש חמור.

ההורים היו מופקדים על חינוך הילדים, והאם עודדה את הילדים להישמע לאביהם. ענישה פיזית למטרות חינוכיות הייתה מקובלת, אם כי בעוצמה מוגבלת. האב יכול היה להעניש את ילדיו בצביטות, בסטירות, או בהעמדה מחוץ לבית.

בעבר הרחוק היה מקובל היה שהילדים עמדו בזמן שהמבוגרים אכלו, גם זאת כדי לחזק את המשמעת וקבלת המרות. אלימות חריפה ומתמשכת כלפי ילדים הייתה אסורה בהחלט. החינוך לצייתנות הבטיח משפחה יציבה, ששמרה על כבוד אבי המשפחה ובאמצעותו על כבוד המשפחה כולה. היום הדברים כבר אינם מקובלים.

התנהגות המבוגרים שימשה לבני-הבית כמקור העיקרי לחיקוי ולאימוץ כללי התנהגות, מיומנות חיים ומורשת משפחתית ועדתית. חיקוי המבוגרים היה לרוב גם אמצעי לימוד, כיוון שבמקרים רבים, ילדים כפריים לא נשלחו ללמוד בבית-ספר.

הילדים שנשארו בבית למדו מההורים או מהאחים הגדולים לבצע את כל מלאכות הבית, השדה והמרעה ועזרו להם בעבודתם. הם האזינו בשקיקה למעשיות ולסיפורי-עם מפי ההורים והסבים, הקשיבו לשיחות המבוגרים וניסו לקבל תשובות לשאלות שהציקו להם.

בישראל, נוצר מתח בין דפוסי החינוך המסורתי-סמכותני שהיו נהוגים באתיופיה לבין התפישה הישראלית הפיידוצנטרית (הילד במרכז). מעמד הילדים בארץ שונה מן המקובל באתיופיה. כאן הם זוכים לתשומת לב רבה יותר מן המבוגרים בתחומים רבים. הם לומדים את השפה ואת מנהגי המקום מהר יותר מהוריהם ובמקרים רבים הופכים למייצגי המשפחה ומתורגמנים עבור ההורים. התמצאותם המהירה במנהגים המקובלים בארץ, הופכת את היוצרות. בעוד שבאתיופיה הילדים נזקקו להורים, כאן ההורים תלויים בילדיהם.

ההשפעה והסמכות ההורית מתפוגגות במהירות. ההורים, שהופכים להיות מונהגים במקום מנהיגים, לא יודעים במקרים רבים מה קורה עם ילדם, מה הוא עושה, מה הוא לומד. הם אינם מסוגלים לשלוט עליו. שפת הדיבור שלו זרה לאוזניהם. במקרים רבים אין כמעט תקשורת וקשב בין הצדדים. פער הדורות מתרחב ומעמיק.

הסיבה העיקרית לכך (על פי עובדים סוציאלים שראיינו) היא, שהורים רבים נמצאים במשבר רגרסיבי עמוק. הם מדוכאים, סובלים מכירסום בדימוי העצמי, בילבול ביחס לאידיאלים ושאיפות ועסוקים בהישרדות כלכלית. טבעי, על כן, שקשה להם להקדיש תשומת-לב לסערת הרגשות ולמצוקות הפוקדות את ילדיהם המתבגרים. לא זו בלבד שהם מהווים משענת קנה רצוץ, אלא שלעיתים, המתח והעומס שבהם הם שרויים, הופכים אותם חסרי סבלנות וביקורתיים כלפי ילדיהם 'המאכזבים'.

המתבגרים, שבארץ-המוצא ראו בהורה דמות מצליחה, מודל לחיקוי, מתאכזבים אף הם מהדמות שאינה מסוגלת להתמודד עם המציאות החדשה, ומשתדלים במקרים רבים להתרחק ממנה וממה שהיא מסמלת. הדבר עלול לעורר זעם ואשמה, בעוצמות שהמתבגר לא מסוגל להכיל.

בהיעדר תקשורת ושליטה, רבים מההורים נעשים פאסיביים ביחס לילדיהם. כשהם כבר נוקטים אמצעי ענישה, בחלק מהמקרים זו לא תהיה ענישה 'חינוכית', אלא פיזית וקולנית - איומים, צעקות, מכות. דוגמה לעונש: מצווים על הילד לרדת על הברכיים בפינת החדר ולהישאר בתנוחה זו מספר דקות. כשהענישה מידרדרת לאלימות של ממש, האב עלול להיעצר והמצב רק יחמיר.

משוב חיובי מקובל יסתכם במילה טובה, בדרך כלל לא מגע פיזי (חיבוק, ליטוף) ובוודאי שלא בפומבי.

הילדים חופשיים ועצמאיים מגיל צעיר למדי, למרות שרבים שרויים במצוקה כלכלית ונפשית, ללא הכוונה של הוריהם. כלפי חוץ הם מפגינים עצמאות. בפועל, רבים חשים אבודים, חסרי ביטחון וכלים להתמודד ולהצליח במסגרות החינוך השונות.

עם זאת, מהראיונות עולה גם שהדור הצעיר של הורים יוצאי אתיופיה משנה בהדרגה מוסכמות, ומגלה מעורבות גוברת והולכת בבית-הספר ובלימודי ילדיו. זאת בין השאר בעזרת גופי תמיכה שונים המסייעים להורים (ע"ע מאמרים שונים בקטגורית החינוך במדריך זה). בשנת 2003 ערכו חוקרי מכון מאיירס-ג'וינט-ברוקדייל (מרכז למחקר חברתי יישומי) מיפקד בשמונה ערים, שבהם ריכוזי אוכלוסיית עולים, והעלו נתונים מעודדים למדי: כ-80% מההורים שילדיהם לומדים בבית-ספר בקהילות הוותיקות, משתתפים תמיד או בדרך כלל באסיפות הורים. כ-70% משתתפים תמיד או בדרך כלל בפעילות בית-ספריות (כגון מסיבות וטיולים). 79%-65% מוודאים שילדיהם מכינים שיעורי-בית באופן עקבי.

אחים ואחיות

התא המשפחתי האתיופי מתאפיין במערכת יחסים הדוקה בין האחים והאחיות. את התשתית מניחים ההורים, שלרוב נוהגים לשכן את כולם בחדר משותף בבית. כך היה נהוג בשנים הראשונות. היום נוטים להפריד בין בנים ובנות בגיל ההתבגרות. למטרה זו (ובהתחשב בשטח הדירה הקטן יחסית) מכשירים את הסלון והמרפסות כחדרי שינה. האחים והאחיות משחקים יחד במשחקים שונים, עוזרים אחד לשני בהכנת השיעורים, בעבודות הבית ואם אפשר, יוצאים לעבודות מזדמנות בחופשים ומסייעים בכלכלת הבית. הקשר ההדוק נשמר גם אחרי שבגרו ופרחו מהקן המשפחתי.

מערכת היחסים הזוגית

שלושה ערכים מרכזיים בתרבותם של יוצאי אתיופיה, עיצבו את מערכת היחסים הזוגית שלהם טרם עלייתם לישראל: הוליזם, קולקטיביזם וקוד הכבוד.

הוליזם: תפיסה הוליסטית (כוללנית) של החיים, הגורסת שהערכים המכתיבים את חיי היומיום אינם ניתנים לחלוקה או לבחירתו של הפרט. משפחה, עבודה, חינוך הילדים, פרנסה ודת - כל אלה ארוגים זה בזה בצורה כזו, שכל חוט הנפרם או נקרע עלול לפורר את האריג כולו.

קולקטיביזם: נקודת-המוצא הייתה כי כל אדם הינו חלק בלתי-נפרד ממשפחתו ומיחידתו החברתית. הדימוי העצמי נגזר מהזדהות חזקה עם שמה הטוב וכבודה של המשפחה, וכן מההאדרה של המבוגרים. זהותו של הפרט נבחנה דרך מרכיבי הזהות הקולקטיבית שבתוכה, שהייתה מונוליטית במהותה (שמה דגש על המשותף והוקיעה את השונה). לכן, לא היה מקובל לחשוף את הצרות של היחיד בפני הכלל.

קוד הכבוד: מתן כבוד על-פי היררכיה של סמכויות, כמו למשל גיל, סמכות משפחתית, או תפקיד עדתי. במבנה המשפחה הפטריארכלי עמד האב בראש סולם הסמכויות, אחריו האישה והילדים בתחתית הסולם.

מרבית יהודי אתיופיה חיו בקהילות קטנות בכפרים, ומיעוטם בערים. כל כפר או קהילה מנו שמונה עד עשר משפחות. מבנה המשפחה היה פטריארכלי והיא הייתה חלק מקהילה משפחתית בין-דורית, שחבריה היו אחראים זה לזה במשך שבעה דורות.

כאמור לעיל, חלוקת התפקידים במשפחה הייתה ברורה: הגבר היה בעל הסמכות והוא ייצג את המשפחה מול חברי הקהילה ומנהיגיה. סמכויותיו כללו אחריות על מצבה הכלכלי של המשפחה, חלוקת התפקידים, החינוך, המסורת, הדת והרוחניות. האישה שנישאה בגיל צעיר מאוד (12-9 שנים), עברה לגור עם משפחתו של בעלה ונחשבה ל'רכושו'. כל סטייה שלה מהתנהגות מצופה, התפרשה כפגיעה בכבודו של אב המשפחה.

במערכת היחסים הזוגית היו כללים מאוד ברורים לשמירה על קוד הכבוד. במקרים רבים לאישה אסור היה להגיד לא לבעלה. הצייתנות לבעל שסמכותו גבוהה משלה הייתה מוחלטת, ואם רצתה לסרב היא יכלה, לכל היותר, לשתוק. גם כאשר החלטה כזו או אחרת שקיבל לא הייתה לרוחה, היא הייתה מנועה מלהציע חלופות או להביע את מורת-רוחה בדרך של רגשות שליליים (כעס, קנאה, עוינות, נקמה וכדומה). מצב זה דיכא כל אפשרות לדיאלוג פתוח בין בני-הזוג.

בקהילות רבות היה מצופה מהאישה לקבל את פני בעלה עם שובו הביתה ביציאה לקראתו, נישוק ברכו ורחצת רגליו, תוך השפלת מבטה לקרקע. נשים צנועות וביישניות נחשבו נשים טובות המכבדות את בעליהן. מהבעל היה מצופה שיקיים את נדריו לאשתו ויימנע מלעלוב בה או להשפילה. השילוב בין תפישת-העולם הקולקטיבית וקוד הכבוד, יצר זוגיות לא-סימטרית מבחינת יחסי הכוחות בין הגבר והאישה. האישה הייתה מצווה לשמור על כבודו, כבוד משפחתו וכבוד הקהילה, אך קולה לא נשמע.

עם ההגירה לישראל, המסגרת המסורתית המורחבת של המשפחה התפוררה כמעט לחלוטין. במקביל, התפרקה גם היחידה הכלכלית של המשפחה המורחבת, והמשפחות הגרעיניות נאלצו למצוא לעצמן מקורות פרנסה עצמאיים. המוסדות החברתיים בישראל, הבנויים על תרבות כלכלית וחברתית מערבית, זירזו את פירוקו של המבנה הכלכלי המסורתי של הקהילה (בין היתר, בכך שקיצבאות הילדים ניתנות לאם ולא לאב, שהיה מורגל בניהול הכלכלי של המשפחה). הממסד הישראלי ואירגוני נשים גם משקיעים מאמץ רב בהעצמת נשים, באמצעות קורסים ללימוד השפה העברית, קורסי מנהיגות, הכנה ליציאה לעבודה ועוד.

התעצמות הנשים מפרה את האיזון המסורתי שבין גברים ונשים בקהילה. בעוד הנשים מתעצמות, הולך ונחלש מעמד הגברים ועמו נסדק גם קוד הכבוד. הנשים מעזות להתערב בקבלת החלטות, למרוד בסמכות הבעלים ולעיתים מעדיפות לנהל חיים עצמאיים ובלבד שלא להיחשב ל'רכושו' של הבעל.

בקרב זוגות צעירים בישראל, ניתן להבחין בשינויים בחלוקת העבודה המסורתית, בייחוד בניהול משק-הבית: כך, לדוגמה, גברים רבים מסייעים לנשותיהם בקניות, טיפול בילדים וניקיון. המטבח והבישולים עדיין, ברוב המשפחות, בריבונות נשית מלאה. בנוסף, מסתמנת מגמה של נשים הרוכשות השכלה, מפתחות קריירה עצמאית והופכות בהדרגה למפרנסות הראשיות. במקביל לתהליך זה, מעמיקה מעורבותן בחינוך הילדים בבית.

אהבה ונאמנות בקשר הזוגי

יחסי אהבה/חיבה פומביים (במרחב הציבור) בין בני-זוג, רווקים או נשואים, לא היו מקובלים בחברה האתיופית המסורתית. ככלל, בני העדה האתיופית מאופקים ומשפילי-מבט, ואינם נוטים להפגין מחוות רומנטיות קבל עם ועדה בסגנון המערבי הגלוי (שנראה לרבים כבוטה מדי). בקרב האתיופים מקובל להביע רגשות בעדינות וברמיזה. על פי התפישה האתיופית המסורתית, העובדה שגבר ואישה באו בברית הנישואין, אומרת הכל. החתונה, המחויבות, ההתחשבות, העזרה ההדדית - כל אלה ביטויי אהבה מובהקים, ואין צורך להציגם לראווה בראש חוצות. מטבע הדברים, הצעירים בעדה מושפעים מהקוד הישראלי החילוני, זונחים בהדרגה את הקוד המסורתי ומיישרים קו עם האוכלוסיה הוותיקה.

באתיופיה לא חגגו ימי-הולדת ולא ציינו ימי-נישואים. בארץ יש פה-ושם זוגות החוגגים אירועים אלה, אבל לא עושים מזה עניין גדול, כמקובל בקרב שכבות רחבות בחברה הישראלית.

נאמנות בקשר הזוגי חשובה ביותר. הפרת האמון מהווה פגיעה קשה בכבוד הצד הנבגד, ולא אחת אף גולשת לתגובה אלימה. מנגד, מספר מרואיינים הדגישו בפנינו כי "הנאמנות האתיופית" אינה אלא מיתוס שהלך והתעצם במרוצת הדורות. בפועל, הם טוענים, מתחת למסיכות הצניעות מסתתרת לא אחת צביעות – שיעור לא קטן של גברים שהנאמנות לנשותיהם מהם והלאה (כפי ששכיח במגזר החילוני הוותיק בישראל ובכלל).

תפישת המיניות

דפוסי יחסי מין קשורים קשר הדוק במידע על מיניות. הוכח במחקרים רבים שככל שקיימת מודעות לצרכים ולרגישויות של שני המינים, כך יחסי המין נעשים קשובים, מלאים ושוויוניים יותר. לכן, בחברות מסורתיות, שבהן ההשכלה המינית אינה מפותחת והחשיפה למידע בתחום אינה רחבה, גדל הפוטנציאל למערכת יחסים מינית שטחית ולא שוויונית (שממנה סובלות בעיקר הנשים) וכמובן לדעות קדומות.

בחברה האתיופית המסורתית לא מקובל לדבר על מין. בעיני המבוגרים, הנושא כמעט בגדר טאבו. צעירים עשויים לשוחח ביניהם על מין, אך לרוב לא בדרך הגלויה והישירה (יש שאמרו וולגרית) המאפיינת צעירים רבים בשכבה החילונית הוותיקה בארץ. הניסוחים בדרך כלל מעודנים ומרומזים, וניכרת הקפדה על צנעת הפרט.

עם זאת, בשנים האחרונות גדלה החשיפה למין בישראל, בעיקר באמצעות האינטרנט, וסביר להניח שצעירים ממוצא אתיופי מושפעים מהמגמה הכללית, לטוב ולרע. חשוב להדגיש שטרם נערך מחקר אמפירי או סקר מקיף על מיניות בחברה האתיופית היום. עם זאת, אפשר להניח בביטחון רב שמחסור במידע מיני השפיע ועדיין משפיע על דפוסי יחסי מין בחברה האתיופית המסורתית (הנחה זו זכתה לאישוש מסוים מהמרואיינים שלנו) ויוצר דעות קדומות לרוב. באותה מידה אפשר להניח שהחשיפה של הדור הצעיר למידע מסוג זה משנה בהדרגה את הדפוסים המסורתיים המושרשים.קודים מסורתיים עוברים מהעולם, הגם שלא תמיד ללא חיכוך ועימותים, בעיקר בין צעירים למבוגרים בעדה.

באתיופיה ובמידה פחותה גם בישראל, מי שהתנהגותו נתפשת על-ידי החברה המסורתית (זקני העדה) כ'סטייה מינית', עלול לספוג חרם ונידוי חברתי. יש שיגדירו אותו כ"טמא", משמע שאין לבוא איתו במגע. כבוד משפחתו עלול להיפגע גם כן.

"חילול כבוד המשפחה" נכלל בהגדרת סטייה מקוד ההתנהגות המינית, והזקנים התייחסו כלפיו בחומרה. נערה שהרתה לבן-משפחתה, לדוגמה, היתה צפויה באתיופיה לנידוי ולהגליה לעיר אחרת, רחוק ככל האפשר מ'זירת הפשע'. הבועל יצא בדרך כלל נקי.

אשת-איש שנאפה נתונה היתה באתיופיה בסכנת חיים. אם הרתה לגבר שאינו קרוב-משפחתה, היו מחייבים אותם להתחתן אפילו ליום אחד ואז להתגרש. בהליך זה ניצל גם עורו של הגבר המעבר. האישה שהתגרשה יכולה היתה עקרונית להינשא שוב. סיכוייה של רווקה שהרתה וילדה להינשא, היו קלושים ביותר.

מהראיונות שערכנו עולה כי באתיופיה, מי שנתפס משכב בהמה, או גילוי עריות, דינו היה מוות. בדרך כלל נגזר עליו חרם מוחלט וגירוש מהכפר, עונש שגרם בעקיפין את מותו. היו מקרים שהחוטא עצמו נמלט מהכפר מרוב בושה, לאחר שקלונו התגלה ברבים. גם משפחתו שילמה מחיר כבד, והכתם רבץ עליה שנים רבות. הומוסקסואליות ולסביות נחשבו באתיופיה לסטייה מינית חמורה. אתיופי שזוהה כהומו הוקע מהחברה. משפחתו, חבריו ומכריו ניתקו כל קשר איתו, והוא "הפך לאוויר" (ציטוט מפי אחד המרואיינים). במקרים קיצוניים, הוא היה עלול לשלם בחייו על העדפותיו המיניות.

אפשר להניח שבישראל הדעות הקדומות התרככו (כמובן בקרב הדור הצעיר והמשכיל), אבל באותה מידה אפשר להניח שהן עדיין רחוקות מלהיעלם בעדה (ובכלל זה בקרב צעירים) במידה רבה (הדברים עלו גם מהראיונות).

הלכות נידה במסורת יהודי אתיופיה

יהודי אתיופיה החמירו בהלכות נידה. הם קיימו ככתבו וכלשונו את הפסוק בספר ויקרא, "וְאִשָּׁה כִּי תִהְיֶה זָבָה, דָּם יִהְיֶה זובָהּ בִּבְשָׂרָהּ, שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִידָּתָהּ, וְכָל הַנוגֵעַ בָּהּ יִטְמָא עַד הָעָרֶב". לפיכך, מרגע שנראה סימן ראשון לדם הווסת, נדרשה האישה לעזוב את ביתה ולעבור להתגורר למשך שבעה ימים בסוכה (טוקול) הקרויה "סוכת הדם" (ידם גוג'ו). הטוקול מוקפת גדר אבנים ואסור לטהורים לעבור אותה מחשש שייטמאו. במשך שבעת הימים לא הייתה האישה יוצאת משם, כי נאסר עליה גם להיראות. היא לא הכינה אוכל לבני ביתה (כדי שלא לטמא את הכלים), ומזונה הוגש לה בכלים מיוחדים. בתום השבוע הייתה טובלת ושבה לביתה. יש שהיו מגלחות גם את שיער ראשן, ורק אחר כך שבות לביתן.

הבתולים במסורת האתיופית

באתיופיה, בכפרים שבהם שלטו הדת והמסורת, נערה שאיבדה את בתוליה שלא במסגרת הנישואים, נחשבה מוקצית מחמס מיאוס. במקרה הטוב, בדקו את נסיבות המקרה. אם התברר שקרום הבתולים נבקע כתוצאה מאונס או תאונה, הנערה הייתה נחלצת אומנם מנידוי חברתי מוחלט, אך סיכוייה להינשא שאפו לאפס.

"מבחן הבתולים" התבצע באחת משתי דרכים, בהתאם לגיל הנבדקת. ילדה בת פחות משתיים-עשרה (באמהרית, בְּסֵייט תְמֶרֶק) שהוריה אירסו אותה, נבדקה על-ידי אישה מבוגרת, אמינה ובעלת ניסיון. הבודקת דיווחה למשפחה על התוצאות, וההודעה המשמחת לוותה בשירים מיוחדים. נערה מעל גיל שתיים-עשרה (באמהרית, בְּוֶונְד תְמֶרֶק) נבדקה על-ידי הגבר לו אורסה.

לאחר האירוסין משפחות בני הזוג היו קובעים מועד לחתונה. כיוון שבאי החתונה היו מגיעים ממרחקים, נהוג היה לערוך חתונות רק בעונות היבשות. כך, מי שחייב היה לחצות בדרכו נהרות גועשים ומצוקים תלולים כל היה לצעוד בבטחה לשמחה המשפחתית. לעונות היבשות היה יתרון נוסף: הן איפשרו לעובדי האדמה להתפנות מעבודות השדה כדי לחגוג.

כל אחת מן המשפחות (של החתן ושל הכלה) ערכה את סעודות החתונה בכפרה שלה. יומיים בכפר של הורי הכלה ושבעה ימים בכפרו של הורי החתן. טרם מועד החתונה כל אחד מן בני הזוג זכה לליווי על ידי אנשים בוגרים ומנוסים כדי להדריכו/ה ולהכינו/ה לאיחוד הצפוי. כלה, שאמורה לאשר את בתוליה בפני העדה, הוכנה על ידי אחיות וחברות בוגרות ממנה ולעתים על ידי נשים מבוגרות בעלות סמכה. הצעירות יותר והפחות מנוסות זכו גם להכנה רגשית לקראת הפרידה הכואבת מהמשפחה וההצטרפות אל משפחת החתן.

החתן, נער מתבגר שלרוב זו היתה הפעם הראשונה שלו לעמוד מול בת זוגתו ובת בכלל, קיבל הכנה רגשית ומינית כללית בלבד, במישרין ובעקיפין. בדרך כלל הוסבר לו שעליו להגיע למצב של זקפה כדי לבתק את קרום הבתולין (אקט המטיל בדרך כלל אימה וחששות על כל צעיר מכל עדה ומוצא בעולם). כדי להקל על שני בני הזוג ולשדר להם שהקהילה תומכת בהם, נבנה טקס של מעין לווי קהילתי: בעת לכתו של החתן אל כפרה של הכלה היה האחרון שם על מצחו סרט מעוטר בגוון לבן ואדום. הלבן סימל את טהרתו של החתן והאדום את טהרתה של הכלה. בצעדתו היו מתלווים אליו 10 אנשים בעלי תפקידים שונים. המבוגר מבין המלווים היה עד לעריכת הטקסים כהלכה. הוא כמעט תמיד היה איש שמוכר על ידי שתי המשפחות המחותנות ותפקידו היה בין השאר לערוב לשלום הכלה. שני אנשים נוספים קיבלו תפקידים המכונים "ירס מיזה" ו"יגיר מיזה", כלומר אחד שדואג לצרכיו של החתן והשני לצרכיה של הכלה. ה"ירס מיזה" היה היחיד שהורשה לשמש אוזן קשבת לכלה. היא יכלה לשתף אותו ולהיעזר בעצותיו בכל הקשור לכאביה וחששותיה ולחילופין בשמחתה. יש לשים לב לעובדה שעדיין מדובר במלווה-גבר ולא באישה ואפשר להניח שעם כל הכוונות הטובות, המנהג הזה לא פתר את הבעיות הרגשיות של נשים צעירות שנאלצו לעמוד חסרות נסיון בפני מציאות טראומטית. גם הדגש על ביתוק הבתולין ולא על ההנאה שבאקט המיני חידד את הממד השובניסטי המאפיין חברות מסורתיות בכל העולם.

אמצעי מניעה

באתיופיה, בערים הגדולות הייתה מודעות כלשהי לנושא, והמעטים שהצליחו לשים ידם על קונדומים או גלולות למניעת הריון, עשו בהם שימוש מעת לעת. בכפרים המרוחקים, ניתן להניח שאיש לא שמע על אמצעי מניעה, וגם אם כן - לא היו מעלים בדעתם להשתמש בהם, מטעמים דתיים וגם כי זה נתפס כמהלך הנוגד את הטבע.

בישראל, קיימת מודעות לאמצעי מניעה, אם כי לא מספקת. אירגונים שונים (משרד הבריאות, ג'וינט-ישראל ואחרים) עורכים סדנאות בנושא, אבל לא כולם משתמשים. התירוץ השכיח: אמצעי מניעה הופכים את יחסי המין לפעולה מכאנית והורסים את הספונטאניות.

התוצאה הבלתי-נמנעת: סיכוי גבוה יותר למחלות מין ולהריונות לא-רצויים בקרב אוכלוסיית הפנויים-פנויות האתיופית. בדרך כלל, ההתמודדות עם הריון לא-רצוי היא באמצעות פנייה לשירותי הרווחה, או לוועדת ההפלות של משרד הבריאות.

בחברה האתיופית, יחסי מין בכלל ושימוש באמצעי מניעה בפרט, הם נושאים מביכים שהשתיקה יפה להם. צעירים לא יעלו על דעתם לשתף את הוריהם בחוויות או במשברים בחיי המין שלהם, כמקובל היום במשפחות רבות בקרב האוכלוסיה החילונית הוותיקה.

יש מבוגרים הטוענים, כי קיום יחסי מין עם קונדום כמוהו כאוננות (כך סופר לנו מפי שתי עובדות סוציאליות). גישה זו מעידה על בורות הרווחת בגילאים אלה, בכל הנוגע לייעודו המרכזי של הקונדום כהגנה מהידבקות במחלות מין. הנוער והצעירים בישראל, המודעים הרבה יותר לסיכונים, נוהגים לרוב אחרת ומפנימים את חשיבות השימוש באמצעי מניעה.

יחסי מין לפני הנישואים ומחוץ לנישואים

באתיופיה, לא היה מקובל להתנסות בקשר מיני לפני הנישואים. בישראל, צעירים וצעירות 'הולכים עם הזרם', ויחסי מין לפני הנישואים כבר לא נתפסים בעיניהם כטאבו. עקרונית, אין מניעה שגבר יקיים קשרים רומנטיים לפני נישואיו, "אבל במידה" (כניסוח אחד המרואיינים). אם "הגזים" - ייחשב רודף שמלות. ככלל, מי שמקיים יחסי מין לפני הנישואים מסתכן בהכתמה (סטיגמה) חברתית, מכיוון שמדובר בפגיעה בכבודה של משפחת הבחורה. אבל, כאמור, בקרב הצעירים יחסי מין לפני הנישואין נעשו שכיחים למדי והסטיגמה סביב הנושא הולכת ונעלמת.

עם זאת, רווקה שיצאה עם יותר משניים עד שלושה גברים עדיין מתויגת על ידי רבים (בעיקר המבוגרים יותר) כלא-מכובדת, זוכה לעתים לתואר המפוקפק אַסָדָג ("בחורה שמחליפה גברים") וחושפת עצמה לסטיגמות חברתיות.

יש עדיין לא מעט משפחות אתיופיות שמתייחסות בחומרה למתירנות המינית, ומקדימות תרופה למכה. לדוגמה: הורים רבים אוסרים על בתם להסתגר בחדרה עם החבר, שלא לדבר על בילוי לילה שלם (במקרים רבים ללא הצלחה יתרה). מטבע הדברים, החיכוך והעימותים בין הדורות הם בלתי-נמנעים.

"סטוצים" ורומנים מחוץ לנישואים נחשבים על ידי השכבה המבוגרת למעשה שלא ייעשה (לפחות על פי הקוד הרשמי). עם זאת, מהראיונות עלה שיש הבדל משמעותי בהתייחסות לנואפים על-פי מינם. כשבעל בוגד באישתו, אפשר איכשהו להחליק את העניין ולעבור לסדר-היום (למעשה זו תפישה שכיחה ברוב מגזרי החברה הישראלית). סופר לנו כי באתיופיה, מקרים של בגידת אישה בבעלה היו נדירים ביותר, כיוון שמי שנתפסה בקלקלתה הייתה נתונה בסכנת חיים.

חינוך מיני

באתיופיה, לא היה חינוך מיני פורמאלי במסגרת בית-הספר, ולבטח לא במשפחה. בתקופת ההתבגרות (גילאי 16-13) שהוגדרה באתיופיה "זמן אש", הנער עבד עם אביו בשדה או בבית-המלאכה, הנערה עבדה עם אמה במשק-הבית. הם נהגו כלפי הוריהם בפרט והמבוגרים בכלל ביראת כבוד, בנימוס, בצניעות (בלבוש ובהתנהגות) ובציות הגובל בהכנעה. לרוב, הם לא העזו להעלות על דל שפתיהם שאלות ותהיות מתבקשות בנושאי מין והשינויים הגופניים שהם עוברים. ההורים ציפו שהם ימצאו את התשובות בכוחות עצמם.

כאמור, בישראל, הורים בדרך כלל אינם ששים לנהל עם ילדיהם שיחות בנושא יחסי מין. ההסבר לכך נעוץ במופנמות ובצניעות המוטמעות בתרבות האתיופית ובמקרים רבים גם בפער בין מה שהיה נהוג בחברה המסורתית שבה גדלו למוסכמות בארץ. כאשר ההורים מתקשים לדבר בינם לבין עצמם בנושאים אינטימיים, אין לצפות שהם ישנו את עורם ויעשו זאת עם צאצאיהם (נושא הקושי הרב לדבר על נושאים אינטימיים - לאו דווקא מין - עלה שוב ושוב בשיחות עם אנשים ברשויות המקומיות הבאים במגע עם האוכלוסיה האתיופית).

בשונה מאתיופיה, כאן יכולים הצעירים למצוא את התשובות (לפחות את מרביתן) במסגרת שעת החינוך המיני בבית-הספר (במידה ומקצוע זה נכלל במערכת הלימודים). את החסר הם משלימים באמצעות מגוון עשיר של 'מקורות מידע', מחוברות, ספרים, סרטים ותוכניות טלוויזיה ועד אתרי אינטרנט וחוויות של בני-גילם ואחיהם הבוגרים המנוסים.

טיפול וייעוץ מיני

בעיות ומחלות מין הן נושא טעון בחברה האתיופית, על גבול הטאבו. כמעט ולא מדברים על זה. התיפקוד המיני, החשק המיני והבעיות המיניות נתפסים בעיני רבים מהם כגזירה משמיים, ולכן יעדיפו לפנות למרפא עממי (דֶבְתֶרָא) או לרב העדה (קֵס) ולא לסקסולוג או לפסיכיאטר בקופת החולים. באתיופיה היו שני סוגי דֶבְתֶרָא - האחד מכשף, השני מתיר כישופים ולחשים. בשני המקרים, אלה תמיד גברים. בוגרים וצעירים כאחד מבקשים את עזרתם, ובנושא זה ניכרת מגמת חזרה לשורשים. המרפאים והרבנים, רובם ככולם חסרי ידע רפואי או נפשי מקצועי, מסתפקים בדרך כלל בברכה ובקמע, כסגולה להגברת החשק.

זנות

בערים הראשיות באתיופיה פעלו בתי-בושת שהעסיקו זונות נוצריות. נשים יהודיות ככל הנראה לא עסקו בזנות בכלל (כך עלה מהראיונות). בישראל, מכל הידוע (לנושא זה, ראיינו שוטרים), אין כמעט יוצאות אתיופיה המוכרות את גופן. ככלל, יצאניות ונערות ליווי הן חריג בנוף המקומי. עצם העיסוק במקצוע העתיק הזה, פוגע אנושות בכבוד הקולקטיבי של המשפחה והעדה כולה. זנות מנתצת את הערכים שעליהם מושתתת החברה האתיופית, ואין עליה מחילה.

הווי משפחתי

ההווי המשפחתי מתבטא, בין היתר, בבילוי משותף בבית ההורים, בעיקר בשבתות. לרוב, מעבירים את הזמן בצפייה בטלוויזיה או בסרטים אתיופיים, או בהאזנה למוסיקה אתיופית. מקובל לתעד את ההווי המשפחתי בצילומי וידאו או סטילס.

הפרטיות והאינטימיות נשמרות בקפידה בין כותלי הבית. שום דבר אינו דולף החוצה. את הסודות הקטנים והסיפורים הפיקנטיים נוצרים בלב. עם זאת, מקובל לרכל בחוג המשפחה, בגבולות הטעם הטוב, כמובן.

התקציב המשפחתי

סקר כוחות וצרכים בקרב מבוגרים (גילאי 50-25) יוצאי אתיופיה, שנערך ב-2006 על-ידי ג'וינט-ישראל, לצורך קביעת מדיניות וכיווני פעולה, העלה כי בקבוצת-גיל זו קיימת מודעות לנושא ניהול התקציב המשפחתי, בעיקר מבחינת ניהול סדרי עדיפויות של ההוצאות המשפחתיות וקניית מוצרים מוזלים ובסיסיים. למרות המודעות, לא לכולם יש את המידע הנדרש כיצד לעשות זאת ואת הכלים המתאימים לכך.

במשפחות רבות, תקציב המשפחה יוצא במלואו מידי חודש, ואין אפשרות לחיסכון, בשל מיעוט ההכנסות. בשונה מהמקובל באתיופיה, כאן ניהול התקציב נמצא במקרים רבים בידי האישה, אשר במקרים רבים היא גם המפרנסת הבלעדית. גברים רבים (בעיקר המבוגרים יותר) רואים בכך פגיעה במעמדם ובסמכותם, אך לעומתם יש כאלה שהפנימו את חשיבות ההבנה וההסכמה הזוגית בכל הנוגע לניהול משק-הבית.

חלק מהנשאלים בסקר ציינו, כי הם תומכים כלכלית בבני-משפחה שנותרו באתיופיה, או במשפחה מורחבת בארץ. חלק מתוסכלים מכך, שאינם יכולים לתמוך כלל בבני-משפחתם שבאתיופיה.

משתתפים רבים בסקר התייחסו לפער בין הדרישות, המגיעות בעיקר מצד הילדים (הן בשם מערכת החינוך והן מבחינת ביגוד ואוכל), לבין היכולת הכלכלית שלהם. התחושה הכללית היא כי הדרישות החומריות מצד הילדים הן גבוהות מדי ומעבר להישג-ידם. יש המתמודדים עם הפער באמצעות הסבר ושיחה, ומשתפים את הילדים במשמעות המצוקה הכלכלית וביכולת הנתונה. אחת האימהות שהשתתפו בסקר סיפרה שהיא לוקחת את ילדה לקניות, מראה לו כמה עולה כל מוצר ואיך ניתן לחסוך. "בעלי ואני מסבירים לילדים על מה הולכת המשכורת החודשית, כדי שיבינו שצריך לחיות לפי היכולת האישית שלנו ולא של השכנים."

חלק מהנסקרים הודו, כי במסגרת החיסכון בהוצאות הם נאלצים לוותר על חלק מהאירועים המשפחתיים והקהילתיים, כאלה הכרוכים בהוצאות נסיעה יקרות וקניית מתנה, או אירוע של אדם שאינו קרוב דיו.

המשפחה המורחבת

למונח "משפחה" בתרבות יהודי אתיופיה, משמעות ייחודית. יש להבחין בין שני מושגים עיקריים: "בית הסב" וזמד (קרובי-משפחה עד דרגה שביעית). המשפחה המורחבת הייתה גם התא החברתי של הפרט בקהילת ביתא ישראל. המשפחה הגרעינית חייתה בצמידות למשפחה המורחבת, שהייתה אחראית לכל בני המשפחה.

המשפחה חייתה באתיופיה במבנה פטריארכלי מסורתי, והמנהיג היה זקן השבט, שנחשב לבעל הניסיון. בדרך כלל, כל המשפחה המורחבת התגוררה במקובץ. משק-הבית היה משותף, והמגורים תרמו לתחושת קירבה. עד ארבעה דורות גרו תחת אותה קורת-גג ונחשבו לבית-אב אחד. העזרה ההדדית עמדה במוקד. כאשר בן משפחה היה זקוק לעזרה, כל האחרים התגייסו לעזרתו כאיש אחד. במקרים של סכסוכים, היו המבוגרים (לא בהכרח ההורים) נרתמים ליישב את הסיכסוך. במשפחה המורחבת באתיופיה, הצעירים הכירו את המבוגרים שהיו בקרבתם במשך כל חייהם, וקיבלו את סמכותם בשווה לסמכות ההורים.

הרעיון של מתן כבוד למבוגר היה אחת מאבני-הבניין של המשפחה המסורתית. ילדיו, נכדיו וניניו של הקשיש ראו בטיפול בו ובדאגה למחסורו עד סוף ימיו, זכות גדולה שהתגלגלה לידם. בהעדר מערכת משפט אחרת, זקני העדה היו המגשרים ומשכיני השלום. זו גם אחת הסיבות העקריות לכך שמעמדם היה רם.

קיימת נאמנות כפולה כלפי המשפחה המורחבת והגרעינית, הנובעת מתחושת מחויבות של תמיכה ועזרה הדדית, במיוחד כלפי ההורים, מצד אחד, ואחריות ראשונית לצרכי המשפחה הגרעינית, מצד שני. אחריות זו מתחדדת במציאות החיים בישראל, שבה נשחקת העזרה ההדדית שהייתה מוכרת באתיופיה, בגלל אילוצים כמו יציאה לעבודה של קרובי משפחה אשר יכלו לשמור על הילדים, ריחוק פיזי של מקום המגורים ומצוקה כלכלית שאינה מאפשרת תמיכה.

הצעירים הוותיקים נקרעים בין הרצון לעזור להוריהם מבחינה כלכלית ולסייע בטיפול באחיהם הקטנים, לבין עזיבת הבית לצורך קידום אישי. סקר כוחות וצרכים בקרב מבוגרים (גילאי 50-25) יוצאי אתיופיה, שנערך ב-2006 על-ידי ג'וינט-ישראל, מלמד כי חלקם משלבים בתקופות חיים שונות בין מתן העזרה לבין התקדמות אישית (לימודים או עבודה). הצעירים שמצליחים להגיע להשכלה על-תיכונית, מהווים דוגמה אישית לאחיהם ולסביבתם.

הדאגה והגעגועים העזים למשפחה המורחבת, ולעיתים המצומצמת שנותרה באתיופיה, אופיינית בעיקר לעולים החדשים. הלחץ מתבטא במישור הנפשי והכלכלי גם יחד, כיוון שמרבית העולים החדשים חסרי אמצעים כספיים לתמיכה בקרוביהם שנשארו באתיופיה. אחד המרואיינים הגדיר זאת כך: "כיום אנחנו מרגישים קרועים. רק אחרי שיהיה איחוד משפחות, נוכל לתפקד כמו שצריך".

במשפחה המורחבת באתיופיה, הצעירים הכירו את המבוגרים שחיו בקרבתם במשך כל חייהם, וקיבלו את סמכותם. בישראל, לעומת זאת, המפגש עם בני המשפחה המורחבת מתרחש לעיתים נדירות, ואין להם אותה סמכות 'אוטומטית' שהייתה למבוגרים בארץ-המוצא.

הסבא והסבתא זוכים גם בארץ ליחס של כבוד בתא המשפחתי. מעריכים אותם, לומדים מחוכמת-החיים שלהם, שותים בצמא את דבריהם, אם כי, כאמור, גם בערך זה חל פיחות מתמיד בארץ. מקובל שהסבא והסבתא גרים עם הילדים או בקרבתם עד סוף ימיהם. רק מעטים ביותר עוברים לדיור מוגן (בין היתר בשל המעמסה הכלכלית). בתרבות האתיופית, זה נחשב צעד קיצוני שיש לגנותו. למרות החשיפה למתקפת הפירסום בדבר שלל היתרונות של דיור מוגן, כמו גם הסיוע באישפוז סיעודי שהם זכאים לו כחוק מהביטוח הלאומי או מרשויות הרווחה, הורים רבים עדיין חוששים מהביקורת של סביבתם הקרובה ואינם ממהרים לשלוח את הסבא או הסבתא לבית אבות.

אם דירת המגורים מרווחת דיה להקצות להם פינה משלהם, מה טוב. אם לא, מצרפים אותם לחדר עם אחד מהילדים. בכל מקרה, משתדלים לטפל בהם הכי טוב שאפשר.

הורים קשישים שכוחם במותניהם, אינם רובצים בבית. הם מסתובבים בחוץ, מבלים שעות על ספסל ברחוב או במפגש עם בני גילם.

יישוב סיכסוכים

באתיופיה, מערכת היחסים הא-סימטרית הייתה, לא אחת, מקור למתחים וסיכסוכים בין בני-הזוג. היו בעלים שהיכו את נשותיהם כיוון שהללו 'לא עמדו בציפיות', והיו נשים שספגו את המכות (והעלבון) בהכנעה ושמרו הכל בבטן. עד כדי כך היו כנועות, שחשו רגשות אשמה על כך שהביאו את הגבר שלהן להכותן. הדבר נבע מתפיסת העולם, לפיה שמירה על ההיררכיה המשפחתית הייתה פונקציונלית לשימור המבנה החברתי המסורתי בכללותו. לכן, השימוש ב'מכות חינוכיות' היה לגיטימי וקיבל משמעות חינוכית הוליסטית.

במקרים של סיכסוך בין בני-זוג, היו המאמצים הראשונים והמרכזיים מופנים להביא לשלום-בית ("ארק"). החברה האתיופית המסורתית בנתה מספר שלבים בדרך להשגת לשלום-בית:

ארק (השכנת שלום) בין בני-הזוג, ללא התערבות חיצונית

הפוגע (הבעל או האישה) מתנצל בפני בן-הזוג הנפגע וסולחים אחד לשני. נוהג זה נדיר מאוד בקרב המשפחות המסורתיות, אך מקובל אצל הצעירים. אם לא הגיעו בני הזוג לשלום-בית בכוחות עצמם, היו פונים לשלב הבא:

ארק באמצעות המשפחה המורחבת

באתיופיה, אם וכאשר התגלעו חילוקי-דעות בין בני-הזוג, היה נהוג להזעיק את ההורים של הצדדים כדי ליישב את הסיכסוך. ההורים נהגו להגיע לבית הזוג, ששכן לעיתים בכפר המרוחק מהם מרחק ימים של הליכה. תחילה שוחחו ההורים עם יוצא חלציהם בנפרד. לאחר מכן שוחחו עם בן/בת-זוגו ושטחו בפניו את מכאוביו של בן-הזוג האחר, כך שישמע את הדברים ממקור נוסף. בידי ההורים הייתה הסמכות, בשל ניסיון חייהם והודות לניטראליות שנקטו, לומר לילדיהם לנהוג כך ולא אחרת. ההורים נהגו לתמוך כלכלית, לייעץ, לדובב ואף לאיים כדי להשכין שלום-בית. ההחלטה על המשך החיים המשותפים לאחר יישוב הסיכסוך נאמרה על-ידי אחד ההורים בטקסיות, כאשר כל הנוכחים עומדים, והיא הייתה מקובלת על בני-הזוג ככתב הסכמה.

לעיתים מערבים את הקרובים של בן-הזוג הנפגע. אם האישה היא הנפגעת, קורה שהיא עוזבת את הבית ביוזמתה והולכת לבית הוריה. במקרה שהבעל הוא הנפגע, הוא יכול לדרוש מאישתו לעזוב את הבית וללכת לבית הוריה. המשפחה המורחבת עושה מאמצים להביא לפיוס בין בני-הזוג, וברוב המקרים גם מצליחה. אם הדבר לא עלה בידה, עוברים לשלב הבא:

ארק באמצעות שמאגלה

הבעל או האישה ולעיתים קרובי המשפחה, פונים לשמאגלה המקומי, כדי שיסייע להם בפיתרון הסיכסוך. השמאגלה (מגשר, יחיד של שמאגלוץ') אינו קרוב-משפחה של הזוג המסוכסך, אלא צד ניטראלי. אם הסיכסוך קשה במיוחד ולא נפתר בקלות, פונים אל מספר חברי שמאגלוץ', שהמבוגר בהם משמש כיושב-הראש.

הם קובעים תאריך לדיון בהשתתפות בני-הזוג, ההורים וקרובי משפחה. תהליך הפישור עשוי להימשך שעות, ובמקרים קשים גם מספר ימים רצופים. השמאגלוץ' לא אוכלים ולא שותים עד לפיתרון הבעיה. לאחר הבירור מתחיל מסע השיכנוע, שמטרתו להביא את הצדדים לשינוי התנהגות. תחילה באמצעות משא-ומתן עם בני-הזוג, והמשכו בהפעלת לחץ כבד עליהם. כדי לקרב את בני-הזוג מותר לשמאגלוץ' לשקר להם. כמאמר הפתגם: "שמאגלה וואשתו יאסתרקל" (מגשר משקר לשם השכנת שלום-בית).

לקראת סוף תהליך הפישור מטילים השמאגלוץ' תנאי על האשם, והוא חייב לעמוד בו. אחת ההתחייבויות שמקבלים עליהם בני הזוג, היא מעורבות של וואס (עָרֵב). הערב יכול להיות חבר, אך לא קרוב משפחה של אף אחד. הוא חייב להיות מקובל על שני הצדדים. כאשר הבעיה מתעוררת שוב, או הפוגע חוזר על מעשיו, פונים לוואס והוא נוזף בפוגע ולעיתים מתערב ומשכין שלום-בית.

ההסכם כולל לעיתים גם סנקציה, כגון קנס, חיוב בגירושים, עזיבת הבית וכדומה. לאחר שהצדדים הגיעו להסכם, אם הבעל נמצא אשם בסיכסוך, הוא ניגש אל חותנו, יורד על ברכיו ומבקש סליחה ומחילה. האישה פטורה מטקס זה מפאת כבודה. בסיום מברך זקן השמאגלוץ' על המוגמר. השמאגלוץ 'לא מקבלים שכר בעבור הגישור, ורואים בכך מצווה. אם גם הם אינם מצליחים לפתור את הסיכסוך, עוברים לשלב הבא:

ארק על-ידי הקֶס

נוכחותו של הקס מרתיעה את בני-הזוג, וזו הסיבה שפונים אליו רק כמוצא אחרון. בדרך זו, מרבית הסיכסוכים מגיעים לידי פיתרון. אם גם זה לא הועיל, הקס והשמאגלוץ ממליצים לבני-זוג להתגרש.

באתיופיה לא היה נהוג לקיים דיאלוג בין בני-הזוג לשם פיתרון סכסוכים, ואלה יושבו בעיקר באמצעות מתווכים. בישראל, מצופה מבני-זוג לנסות וליישב סכסוכים באמצעות דיאלוג. ואולם, אולם יוצאי אתיופיה, ובמיוחד הוותיקים מביניהם, חסרים את המיומנויות הנדרשות לכך. מיומנויות אלו לא נלמדות במסגרות החינוך הקיימות, אלא נרכשות בדרך-כלל בתהליך החיברוּת (סוציאליזציה).

לכן, בשלב זה מופעלות תוכניות קהילתיות ל"שלום המשפחה" (יֶבֵתֵסֶב-דֵהֵנֵנֶת), המקדמות מספר חלופות ליישוב סיכסוכים בין בני-זוג, כגון הכשרת 'שגרירים' לנושא מקרב אנשי הקהילה (אחיות טיפות חלב, מורים ומורות, גננות, רופאי ואחיות במרפאות הקהילתיות ועוד), כמו-גם הכשרה מקצועית למגשרים המסורתיים (שמאגלוץ'), כולל תעודה רשמית ותיגמול כספי על עבודתם. בשנים האחרונות הוכשרו בבאר שבע לא פחות מ-15 שמאגלוץ'. בשנת 2005 נרשמה היסטוריה באשדוד, עם סיום פרויקט ההכשרה הראשון מסוגו של נשים מגשרות יוצאות אתיופיה.

כאשר זוג מסוכסך ("יש אש") מגיע למסקנה שאין ביכולתו לפתור את הבעיה בכוחות עצמו, הוא יכול לפנות לשמאגלה ישירות, או דרך מתווכים (חברים, שכנים וכדומה). השמאגלה שומע במה מדובר וקובע להיפגש עם כל אחד מבני-הזוג בנפרד. לרוב, הוא יציע להיפגש במשרדי המוסד הקהילתי שמעסיק אותו, אבל אם הם מעדיפים מקום אחר, לא תהיה בעיה עם זה.

מסגרת הזמן לפגישות הבירור, גמישה ולא מלחיצה. נקודה זו היא מהותית במימשק בין הממסד לקהילה בכלל, ולעבודת השמאגלוץ' בפרט. לאחר התייעצות עם צוות עוזריו, חוזר השמאגלה אל כל אחד מבני-הזוג בנפרד ומשתף אותו בתובנות לגבי השיחה עם הצד השני. באותה פגישה הוא מטיל על בני-הזוג מטלות מעשיות (שיעורי בית) ומקבל את התחייבותם להפסקת האלימות כתנאי להמשך הגישור.

לאחר כשבוע לערך, הצוות המטפל במקרה נפגש עם שני בני-הזוג ביחד כדי לשמוע מהם אם חל שיפור במערכת היחסים והאם ניתן להמשיך עם מהלך הגישור במטרה להגיע לשלום-בית. במקרה שהזוג, או אחד הצדדים, אינו מעוניין להמשיך בגישור, ימליץ הצוות לזוג להיפרד. בנוסף, הם ייעצו להם כיצד לעשות זאת בדרך שתמזער את הנזקים הצפויים להם, לילדים ולמשפחה המורחבת.

עם סיום התהליך מנסחים הסכם הכולל את כל ההחלטות שנתקבלו, וכל הצדדים המעורבים חותמים עליו. בשונה ממה שהיה מקובל באתיופיה, ההסכם אינו מגדיר סנקציות למקרה שאחד הצדדים מפר אותו.

אלימות במשפחה

רקע

באופן טבעי, גילויי איבה ומתיחות בין בני-הזוג פורצים מעת לעת, אם כי לא בתדירות גבוהה. הדבר תלוי באישיותם של בני-הזוג יותר מאשר בתרבותם. המריבות מאופיינות בכך, שהן מתנהלות בשקט. גם כשהוויכוח עולה לטונים גבוהים, ההורים משתדלים שלא לערב את הילדים (לא תמיד בהצלחה), ומנסים ליישב את המחלוקת בינם לבין עצמם.

יש מגוון דרכים מקובלות להפגת מתיחות בין בני-זוג במגזר האתיופי. נשים מרבות לפנות להוריהן או למוסדות המתאימים (עובדים סוציאליים, משטרה), שבמקרים רבים מנחים אותן לנקוט בצעדים שמשיגים את התוצאה ההפוכה ומחמירים את המצב (כך עלה במספר ראיונות עם אנשי מקצוע רלוונטיים ברשויות המקומיות).

גברים אינם נוהגים בדרך כלל לפנות לשום גורם רשמי. רבים מנסים להפיג את המתיחות באמצעות הטלת סנקציות כלכליות, חברתיות ומיניות על זוגתם, ולעיתים אף באמצעות אלימות פיזית. יצוין, כי תופעה זו מחמירה והולכת (לפחות על פי המרואיינים שלנו).

גילויי אלימות (מילולית ופיזית) בין בני-זוג פורצים בעיקר סביב כסף, יחסי אישות, קינאה, חינוך הילדים והרצון של האישה להתקדם בחיים, לצאת ללמוד או לעבוד. בעל עשוי לנקוט בשיטות של השפלה, הקנטה, איומים ולחץ פסיכולוגי, בניסיון לכפות את רצונו על אישתו. בשל החשש ממעצר או צו הרחקה, הוא יסתפק ברוב המקרים באלימות מילולית/פסיכולוגית. לעתים הדברים גולשים גם לאלימות פיזית (שאת היקפה המדויק בקרב המשפחות האתיופיות איננו יודעים).

ההשלכות על הילדים אינן שונות מאלו המתועדות במגזרים אחרים. גם במגזר האתיופי, יש הורים המשתמשים בילדיהם ככלי-משחק בסכסוך, ויש המקפידים שלא לערב אותם. ידוע על לא מעט ילדים שברחו מהבית, בעקבות העימותים בין הוריהם.

המקרים הרבים יחסית של אלימות נגד נשים ורצח בנות-זוג בקרב יוצאי אתיופיה בישראל (הכוונה לשיעור גבוה של מקרים כאלה מקרב משפחות אתיופיות בהשוואה לשיעורים בכלל האוכלוסייה הישראלית) – שמדווחים בהרחבה בתקשורת הישראלית - הביאו להגברת העירנות של שירותי הרווחה ורשויות החוק (כך נאמר לנו במפורש בראיונות עם אנשי מקצוע). בתחנות המשטרה נדרכים לשמע כל תלונה של אישה על אלימות מצד בן-זוגה, ולרוב, מתייחסים אליה ברצינות. גם שירותי הרווחה תומכים בנשים, ומפנים אותן למקלטים לנשים מוכות.

יש לציין, כי גברים רבים בעדה לא הפנימו עד היום את המהומה שקמה סביב הכאת נשים, נוהג שהיה מקובל באתיופיה. "אם אני נותן לה פליק, זה לא כדי שהיא תיפגע, אלא כדי שתבין את הטעות שלה, שתדע את התפקיד שלה בבית", הסביר זאת אחד המרואיינים, והוסיף: "באתיופיה לא היה רצח בתוך המשפחה. הגענו לארץ והכל התחיל. המשטרה לא מאמינה לנו, מאמינה רק לנשים... זה הורס את התא המשפחתי בתוך הקהילה".

ליהונתן כהן, עובד סוציאלי המטפל בבני העדה, יש הסבר לתופעת האלימות במשפחה: "הביאו חקלאים לארץ מערבית, ההיררכיה המשפחתית המסורתית התערערה ומעמדו של הגבר במשפחה נפגע אנושות. אין לגברים כאן עבודה, יש להם בעיות שפה והבושה גדולה. הרבה פעמים, הביטוי למצוקה הזאת הוא אלימות ואלכוהול".

גם רב העדה האתיופית, הרב יוסף הדנה, חושב שמצבם הנפשי המעורער של גברים אתיופים וחוסר הביטחון של אחדים מהם, גורמים להם לנקוט באלימות נגד בנות-זוגם. הוא מודה כי באתיופיה הייתה נורמה כזאת של 'מכות חינוכיות' לאישה, כדי להחזיר אותה למסלול, "אבל בארץ כל אחד מבין ויודע שיש פה חוק, ואם הוא ירים יד על אישתו, מחר בבוקר הוא ימצא את עצמו בכלא. האנשים כבר הפנימו. היום הם פוחדים אפילו להרים יד על ילדיהם".

"סדנת התמודדות" של הסוכנות היהודית

"באתיופיה היה מותר לי להכות את אשתי - זה היה חלק מן התרבות. כאן בישראל אני יודע שזה אסור, אבל מה כן מותר?" זו רק אחת השאלות במסגרת סדנה לעולים, שאנשי הסוכנות היהודית החלו להעביר בשנת 2007. הסדנה היא חלק מתוכנית כוללת, שפותחה בשיתוף עם אנשי אקדמיה, בניסיון לפצח את נושא 'אי-ההבנה', בין השאר משום שהמילה "אלימות" אינה קיימת בשפה האמהרית.

בסדנה, המועברת לצוותים המלווים את העולים, ולעולים עצמם, ניתנים כלים לזיהוי מוקדם של מצבי מצוקה. במפגשים מדברים הגברים על הבעיות היומיומיות, ובעיקר על כך שנטלו מהם את הכוח והמעמד שהיה להם בארץ-המוצא. הם מתאוננים על כך שבאתיופיה, האישה נחשבת לרכושו של בעלה, ואילו בישראל מאפשרים לה לזקוף גב. הנשים מתלוננות על המציאות המשפחתית המורכבת מזווית-הראייה שלהן.

לדברי נירה קידר, מנהלת אגף הרווחה וקליטת העלייה בסוכנות, "מדובר בתוכנית ראשונית שמתמודדת עם תהליך ההסתגלות המורכב של העולים מאתיופיה. במעבר המהיר הזה בין תרבות לתרבות, מעמדם של הגברים כראשי המשפחה נשחק, ועליהם להתרגל לעובדה שבת-הזוג שלהם נהפכת שוות-ערך".

תוכנית קהילתית ל"שלום המשפחה"

בדצמבר 2005 יצא לאור מדריך להפעלת תוכנית קהילתית ל"שלום המשפחה" (יֶבֵתֵסֶב-דֵהֵנֵנֶת) יוצאת אתיופיה. ערכה אותו ד"ר לאה קסן, מהמרכז הישראלי לשיטות מחקר איכותניות והמחלקה לעבודה סוציאלית, באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. המדריך היווה סיכום של תוכניות למניעת אלימות בין בני-זוג בקרב יוצאי אתיופיה, שהתקיימו בבאר שבע ובנתניה בין השנים 2004-2000. ההנחה שעמדה בבסיס התוכניות הללו, וחוזקה בעדויות משתתפיהן, היא שהאלימות במשפחה האתיופית צריכה להיתפס כתוצר של מעבר מתרבות מסורתית לתרבות מערבית השונה במבניה, חוקיה ונורמות ההתנהגות שלה מחברת המוצא של העולים.

הפרק הראשון במדריך מצביע על שיעור גבוה של אלימות בין בני-זוג בקרב יוצאי אתיופיה, יחסית לשיעורה בכלל האוכלוסייה. עם זאת, רק אחוז זניח מגיע לידיעת הרשויות המטפלות בנושא. לדוגמה: לפי דו"ח משטרת ישראל, בשנת 2004 נפתחו20,751 תיקים של אלימות נגד נשים על ידי בני-זוגן. 227 מתוכם היו של עולות חדשות מאתיופיה (1.06% מכלל התיקים, אחוז נמוך ביחס לשיעורם של יוצאי אתיופיה בכלל האוכלוסייה של ישראל). המצב 'השתפר' מעט בשנת 2007: שיעור יוצאות אתיופיה שהתלוננו במשטרה נגד בן-זוגן האלים, עלה ל-2.3%. שיעור נמוך יותר נרשם בתלונות על עבירות מין במשפחה.

במאמר מוסגר יצוין, כי תופעה זו אינה ייחודית לעולי אתיופיה. מחקרים במדינות קולטות הגירה רבות בעולם מצביעים על כך, שמהגרים ממעטים להסתייע במענים המוצעים על-ידי מוסדות החברה הקולטת, ככל הנראה בשל קשיי תקשורת, חוסר אמון ומחסומים תרבותיים הקשורים בעיקר למהגרים מתרבויות מסורתיות.

לפי דיווח של משרד הרווחה, 16% מכלל המשפחות ששהו ב-60 המקלטים לנשים מוכות בארץ בשנת 2004, היו נשים יוצאות אתיופיה. אבל הנתון המצמרר ביותר נוגע לרצח במשפחה: בין השנים 2007-2003 נרצחו 19 נשים אתיופיות בידי בן-זוגן, כ-20% מהממוצע השנתי. ברוב המקרים, מדובר ברצח והתאבדות של הבעל הרוצח. המספרים הללו מצביעים על היקף מדאיג של אלימות בין בני-זוג בקרב יוצאי אתיופיה, יחסית למספרם באוכלוסייה.

מוסדות וגופים ממשלתיים מנסים לבלום את ההידרדרות במגוון דרכים, כגון הכשרה לרופאים, אחיות וחוקרי משטרה, תוכניות לימודים מהגיל הרך, הסברה, הקמת מקלטים לנשים מוכות, אכיפת צווי הרחקה לגברים אלימים, שיפוט וכליאה ועוד. תוכניות אלה מעוררות מודעות, ואולם מחסור בתקציבים מונע מתן מענה כולל.

הבעיה חמורה במיוחד בקבוצות של עולים חדשים, משום שהפיתרונות המוצעים לרוב אינם מגיעים אליהם וגם אלה שמגיעים, במקרים רבים אינם מותאמים לתרבות המוצא שלהם. אי-התאמה זו גורמת לא פעם לבילבול רב בקרב העולים ובעקבותיו, להגברת האלימות. על כך יש להוסיף את הקצרים בשיח הבין-תרבותי על האלימות בין בני-זוג, שמתקיים בין הממסד לבין קהילת יוצאי אתיופיה - ברמה הערכית, ברמת ההתנהגות, בייצוגים החברתיים וברמה התיאורטית.

ברמה הערכית - הקולקטיביות והתפיסה ההוליסטית של יוצאי אתיופיה, מייחסות חשיבות להקשר הקהילתי שבו מתקיימת מערכת היחסים הזוגית. בעוד שבחברה הקולטת הדגש הוא על היחיד בתוך מערכת יחסים זאת, מטרת חברי הקהילה היא לשמר את הזהות הקולקטיבית וסדריה, גם במחיר רווחת היחיד. נקודה נוספת: בהיררכיה של יוצאי אתיופיה, הזקנים והגברים נמצאים מעל לנשים ולילדים, בעוד שהחברה הישראלית מעדיפה את שלום הילדים והנשים. העובדה שרוב העובדות הסוציאליות הן נשים, מעצימה פער זה.

ברמה התנהגותית - גברים נוטים לשמר את המנהגים והערכים המסורתיים בכל הקשור ליחסם לבת הזוג, הן בנוהג לתת 'מכות חינוכיות' והן בפנייה לשמאגלוץ' (זקני העדה, המגשרים) לשם פיתרון סיכסוכים זוגיים. גם אלה שמבינים כי מנהגים אלה אינם מקובלים בסביבת-חייהם הנוכחית, לא יודעים איך לשנות אותם ומהי החלופה. אחת הסיבות לכך, היא טיפוח הנשים והזנחת הגברים על-ידי הממסד. כתוצאה מהעצמת הנשים, נפתחו בפניהן יותר אפשרויות בחירה מאשר לגברים. למשל, בעת סיכסוך זוגי, הן יכולות לבחור אם לפנות לעזרת הממסד המסורתי, או לעזרת הממסד של החברה הקולטת.

ברמת הייצוג החברתי (הידע היומיומי של קבוצות חברתיות, בשפה, בדימויים, בערכים, עמדות, נורמות והתנהגויות) - בשפה האמהרית אין ייצוג חברתי למושגים "אלימות במשפחה" או "אלימות בין בני-זוג". בעוד שבחברה הישראלית, "אלימות במשפחה" הינו מושג שיפוטי הרואה באלימות תופעה שלילית המחייבת ענישה של התוקפן, בתרבות של יהודי אתיופיה המושג השגור לאותה תופעה הוא "חינוך". במילים אחרות, תופעה נורמטיבית בה האישה היא האשמה, כיוון שהתנהגה באופן לא-ראוי ו'הכריחה' את בן-זוגה להכותה, כדי להחזירה לדרך הישר.

ברמה התיאורטית - בתפישת-העולם של יוצאי אתיופיה, ההגדרה התרבותית למערכת יחסים זוגית נורמטיבית, מאופיינת ביחסי שליטה ויחסי תלות בין גברים ונשים. זו הסיבה לכך שרגשות אמביוולנטיים לגבי הזוגיות, אינם רלוונטיים בתרבות המסורתית. הרגשות שכן זוהו במערכות יחסים של יוצאי אתיופיה, הם מבוכה וחוסר אונים, הניזונים מאי-יכולתם של הגברים האלימים למלא את תפקידם המסורתי כראשי משפחה, מחד, ומאי-הבנת התרבות הקולטת, מאידך.

פעילות להגברת המודעות בקהילה

באפריל 2007 התקיים כנס בנושא "אלימות בקרב המשפחה האתיופית", שעסק בדרכי התמודדות עם אלימות נגד נשים ורצח במשפחה. הכנס אורגן על-ידי יחדיו (קואליציית נשים פעילות יוצאות אתיופיה), בסיוע אירגון שתיל (שירותי תמיכה וייעוץ לאירגונים) ובשיתוף עם אוניברסיטת בר-אילן, המכשירה עובדים סוציאליים לטיפול בתופעת האלימות במשפחה.

לפי הנתונים שהוצגו בכנס, בארץ מופעלים 67 מרכזי סיוע ורק בתשעה מהם ניתן למצוא מענה בשפה האמהרית, שלא לדבר על קשיי השפה מול רשויות אכיפת החוק.

בכנס, ש-90% ממשתתפיו היו נשים, הוצע טיפול במשפחה כמיכלול, כולל מתן מענה לגבר המאיים. אחת הדוברות ציינה, כי אין להסתפק בהעצמה נשית בלבד, וצריך לתמוך גם בגבר. לדבריה, אחד הכשלים המרכזיים בטיפול כיום הוא הוצאת הגבר מהבית באמצעות צו הרחקה - גורם המתברר כמאיץ רצח.

המניע להתארגנות הייתה למלם מוגס ז"ל, עובדת סוציאלית ואם לשניים, שנרצחה על-ידי בעלה. מקרה קלאסי ועצוב של רצח והתאבדות, שהשאיר את הילדים ללא הורים. למלם הייתה גם פעילה חברתית במסגרת יחדיו, והעובדה שהפכה עוד נתון סטטיסטי לא ריפתה את ידיהן. הן החליטו לפעול, כדי להשפיע על מקבלי החלטות, לגשר בין הממסד והגורמים המטפלים לבין בני הקהילה, שאיבדו אמון ביכולתו ובכנותו של הממסד לטפל בבעיות הקהילה. מטרה חשובה נוספת שהציבו לעצמן היא להעלות את המודעות בקהילה, להודות בקיומה של הבעיה ולטפל בה ברצינות.

יש הרואים את האלימות הזו כחלק מהיסטוריות האלימות של חברות פטריארכאליות כלפי נשים, במגמה להמשיך לדכא אותן. עם זאת, רצח נשים היא תופעה חדשה בקהילת ביתא ישראל. האם התופעה היא תוצר של "מלחמת תרבויות", כפי שהגדיר אותה אחד מראשי הקהילה, כל הצדדים הם קורבנותיה, או שמדובר במאבק בין המינים, שיצא מכלל שליטה? למלם הפכה סמל למאבק, אך גם הנשים הנמצאות בחוד החנית שלו מודות, כי הדרך לניצחון עוד ארוכה.

ליתר ביטחון, נשות יחדיו גייסו לעזרתן גם את היושב במרומים. במסגרת הכנס צוטטה תפילה שחיברו הקֶסים (רבני העדה) למען שלום בית: "ברוך אדוניי אלוהי ישראל, אלוהים לכל נפש, ואלוהי כל בשר... הצילנו נא מכל פגע רע, ומוות משונה... הצילנו מכל מעשה רצח והתאבדות, משטן רע ומעשיו... זאת התפילה שתרחיק מאתנו שטן ומעשה רע, הצילנו מרוח רעה ומחשבה רעה. אמן כן יהי רצון".

גירושין

באתיופיה, שיעור הגירושין היה נמוך ביותר, כיוון שמרבית הסיבות השכיחות לפרידה בין בני-זוג (בגידה, אלימות וכדומה), לא התקיימו בחברה הכפרית הסגורה, הדתית והמסורתית. במקרים נדירים, הייתה פנייה של אחד מבני-הזוג לבית-המשפט האזרחי של המדינה באתיופיה. במקרה שהמאמץ של הקייסוץ' (כוהני העדה) או השמאגלוץ' (זקני העדה) להשכין שלום-בית נכשל, היה מתחיל משא-ומתן על תנאי הגירושין בין בני-הזוג, בנוכחות ההורים. השמאגלוץ' הם אלה שניסחו את הסכם הגירושים, ועל בני-הזוג הייתה חובה לכבדו.

טקס הגירושין המסורתי בכפר התקיים בנוכחות הכוהן, הזקנים והשושבינים. הכוהן היה קורע את הכתובה שברשותו וכן את אלו שבידי צד החתן וצד הכלה. הבעל נתן לאשתו גט, שנוסח בזו הלשון:

"שם הכפר ..... תאריך ......
אני פלוני בן פלוני ופלונית באתי בברית נישואין עם פלונית בת פלוני ופלונית, בתאריך (זה וזה). במשך שבתנו יחד, ילדה לי פלונית (כך וכך) ילדים (בנים ובנות). היות ומסיבות שונות הופר שלום-הבית עד שאין לו תקנה, החלטנו להתגרש. מתאריך זה (כך וכך) ביטלנו את ברית נישואינו ואת השבועה שנשבענו בזמן הנישואין. מתאריך פלוני, פלונית בת פלוני יכולה להינשא למי שהיא חפצה בו. הילדים אשר אשתי ילדה, מחמת גילם הרך יימצאו תחת השגחת אמם, ומתחייב אני בזה לספק את כל צרכיהם על פי החלטת בית הדין והזקנים, (כך וכך) דולרים לחודש. אני נותן לכל זה תוקף בשבועה בחיי הנגוס (השליט)."

על גט הכריתות חתמו הבעל, האישה, הדיין והעדים. אחרי החתימה מסר הבעל את הגט לאישה בפני העדים, והאישה יצאה מבית בעלה כדי שלא לשוב אליו עוד.

הילדים נשארו בדרך כלל בחזקת האישה. ילדים מעל גיל שבע נשאלו אצל מי הם רוצים להיות. במקרים רבים, הם הלכו עם האב. ברוב המקרים, הסבתא (אם האב) היא זו שגידלה אותם. גם כאשר האב נשא אישה בשנית, הילדים מנישואיו הקודמים נשארו אצל הסבתא. השמאגלוץ' עודדו ביקורים של האב את ילדיו, אך לא כפו זאת עליו.

אם הילדים המשותפים נמסרו לחזקת האישה, היה מקובל לחייב את האב לשלם דמי מזונות עד הגיעם לגיל עשר. מגיל זה ואילך הם נחשבו 'כוח עזר' והבעל היה פטור ממזונות. המזונות 'שולמו' בדרך-כלל פעם בשנה באמצעות שקי תבואה. המזונות בטלו מרגע שהאישה נישאה בשנית.

בנושא חלוקת רכוש: המאצ'ה (נדוניה, הרכוש שהביאה עמה האישה בנישואיה, בדרך כלל צאן ובקר), הוחזרה לה במלואה. יתרת הרכוש המשותף (בהמות, תבואה, רהיטי הבית וכדומה), חולקה שווה בשווה בין בני-הזוג. אם השדה היה שלהם - הם התחלקו בו. אם הזוג שכר את האדמה ועיבד אותה, נשאר השדה אצל הבעל, אך יבול התבואה של אותה שנה התחלק בינו לבין גרושתו.

לאחר הגירושין, הבעל נשאר להתגורר בבית המשפחה, ואילו האישה וילדיה חזרו לבית הוריה. אם אביה היה בעל אמצעים, בדרך כלל היה בונה לה ולנכדיו בית בסמוך לביתו. במשפחות עניות, הצטרפה הבת לבית המשפחה. לאחר הגירושים נאסר על האישה להינשא בשנית במשך ארבעה חודשים, כדי לוודא שהיא לא בהריון וכדי לאפשר לזוג לחזור בו מהגירושין.

בישראל, שיעור הגירושין במגזר האתיופי עומד על 20% - 30%. היוזמה לגירושין באה יותר מצד נשים מאשר גברים, בלי קשר לעובדה שרוב הגרושות לא נישאות בשנית. לעומתן, רוב הגרושים שבים ומתחתנים, או עוברים לחיות עם ידועה בציבור. במקרים רבים, נישואים שניים אינם מחזיקים מעמד בשל הנטל הכלכלי הכבד (הצורך לשלם לגרושה וילדיה דמי מזונות) הנלווה להם.

טקס הגירושין מתקיים בבית-הדין הרבני, עם ספר כריתות וכל השאר. עם הסיבות השכיחות לגירושים ניתן למנות: בגידה, אלימות, התמכרות לשתייה או להימורים ואי-התאמה מינית.

גילויי אלימות הנלווים לגירושין הינם תופעה שכיחה למדי (כך על פי ראיונות עם עובדים סוציאלים). במקרים פחות קשים, מתגלעים חילוקי-דעות בנושאים כגון חלוקת הרכוש וביקורי הילדים. ברוב המקרים, הילדים נשארים בחזקת האם.

במישור החברתי, היחס הרווח כלפי גרושות רווי בסטיגמות. רבים מבקרים אותן. גרושים נהנים מיחס מתחשב וסלחני בהרבה. על הגרוש מסתפקים באמירה "שהוא לא יודע להסתדר לבד".

ילדים להורים גרושים נתפסים כמסכנים, חסרי חינוך. באמהרית מכנים אותם יֶסֶת לִיג', ילדים שגדלו ללא אב, ולכן אין מי שידריך אותם לחיים חברתיים ומסורתיים נכונים. מכאן משתמע שאישה באתיופיה נחשבה כאינה יודעת או מסוגלת להקנות לילדיה ערכים חינוכיים.

רוב הנשים באתיופיה היו שבות אחרי הגירושין לשם בתוליהן.

אלמנוּת, יתמוּת ושכול

באתיופיה, היחס לאלמנים/אלמנות משתקף בסיפורי פולקלור הקשורים למזל רע. מספרים על גבר שהתאלמן ממספר נשים בזו אחר זו, עד ששמו בלבד הילך אימים על נשות הכפר. אגדות על אלמנות מועידות להן גורל רע ומר. בעיני רבים, אלמנה מסמלת מזל ביש, וכל השומר נפשו ירחק ממנה. אין סממנים חיצוניים לזיהוי אלמן או אלמנה, פרט לבגד מיוחד הנלבש בימי האבל ועד שנה מיום פטירת בן/בת-הזוג.

בישראל, מקובל להתחתן שוב אחרי מות בן/בת הזוג, אם כי במקרים רבים נישואים אלה אינם עולים יפה. הסיבות לכך רבות: נטל כלכלי של דמי מזונות, התמודדות עם הילדים החורגים, עצמאות האישה שאינה תלויה בגבר.

ברוב המקרים, מי שדואג למחסורה של האלמנה הם בעיקר ההורים, קרובי-משפחה מדרגה ראשונה ולעיתים גם דודים. לא כך בני משפחת בעלה המנוח. הם רואים באלמנה חלק מהמשפחה מבחינה נפשית ורגשית, שומרים על קשר איתה - אבל בדרך כלל (על פי הראיונות) לא ממש מסייעים. בסתר-ליבם מקנן החשד, כי היא זו שקירבה את קיצו!

יתומים ויתומות זוכים למנה גדושה של אמפתיה. יתום משמש תזכורת חיה לאביו המנוח. "הוא דומה לאביו באופי, במראה החיצוני ואפילו במעשים", מחמיאים לו.

כשבן המשפחה המורחבת התייתם או ננטש מסיבות שונות על-ידי הוריו, דאגה לו המשפחה המורחבת. במקרה של מות שני ההורים, הילדים בוחרים לחיות אצל שני הסבים והסבתות משני הצדדים או אצל אחד מהם. אם אין סבא וסבתא, האח של האשה, או הדודים לוקחים אחריות על הילד. המשפחה המורחבת מסייעת ככל יכולתה, עד לרמה של אימוץ מלא. אם יש קרוב-משפחה עשיר, או בעל עסק, הוא עשוי לאמץ את היתום ולהעסיקו. ירושת היתום נשמרת בידי זקני העדה או קרובי משפחה.

באתיופיה, נהוג היה שבני משפחת הנפטר מנציחים את זכרו בנטיעת עץ ליד קברו ובקיום ימי זיכרון.

בישראל לא מקובל לנטוע עץ ליד הקבר, אך בהחלט מקיימים ימי זיכרון ותולים תמונות של המנוח על קירות הבית. מקובל להעניק את שם הנפטר/ת לילודים במשפחה, אך זאת רק בחלוף שלושה דורות לפחות.

באשר ליחס כלפי בני העדה שנפלו במערכות ישראל, כאן התמונה אינה אחידה. בשיחות שקיימנו עם אחדים מוותיקי הקהילה, היו כאלה שטענו, כי חללי צה"ל אינם זוכים ליחס מיוחד ("מוות זה מוות, אין כבוד יתר"). לעומתם, היו אחרים שאמרו, כי משפחת החלל זוכה לכבוד רב ולחיבוק חם של הקהילה. המנחמים אומרים לה: אנחנו גאים בכם. הבן לא מת לחינם.

משפחות חד-הוריות

המשפחה החד-הורית הינה סוגיה מרכזית וכואבת עבור עולי אתיופיה. משפחות חד-הוריות נוצרות כתוצאה מפירוד או גירושין, כמו גם בעקבות נטישה או מוות של אחד ההורים. אבות או אמהות רבים מצאו את מותם במסע המפרך מאתיופיה לסודאן, לקראת העלייה לישראל. היו גם גברים שגויסו לצבא האתיופי נגד רצונם, ואיש אינו יודע מה עלה בגורלם עד עצם היום הזה. מספרן של המשפחות החד-הוריות גדל משמעותית גם לאחר העלייה, לנוכח שיעור הגירושין הגבוה במהלך ההסתגלות לחיים בישראל.

בסקר שנערך בשנת 2002 נמצא, כי אחת מכל ארבע משפחות עם ילדים במגזר היא משפחה חד-הורית. לפי נתוני מכון ברוקדייל, 28%-17% הן משפחות חד-הוריות. מצבן קשה ביותר, לאור העובדה של-36% מהן שלושה ילדים או יותר ורק 5% מהאמהות מועסקות. הן זקוקות לעזרה מקיפה, המביאה בחשבון את צורכיהן המשפחתיים, התעסוקתיים, הכלכליים והחברתיים.

בעדה האתיופית אין כמעט תא משפחתי של גבר חד-הורי, המגדל לבדו את ילדיו. אם חד-הורית מתוך בחירה אף היא תופעה נדירה. לרוב, זו תהיה אישה בת 30 פלוס, שנמצאת בקשר רומנטי עם גבר, נכנסת ממנו להריון ומחליטה ללדת גם מבלי להינשא לו. קשה לומר שהחברה מתייחסת בהבנה ובסלחנות לאם חד-הורית מתוך בחירה.

פמיניזם

ככלל, המודעות לפמיניזם ולאפליית נשים דלה ביותר במגזר האתיופי. יש ניצני התארגנות פמיניסטית במגזר, אך בשלב זה מדובר במספרים זניחים ובתופעה שולית.

בשנת 2003 הוקמה תנועת יחדיו, לקידום זכויות נשים אתיופיות. שערי התנועה סגורים בינתיים בפני גברים.

חיות מחמד

אין לנו נתונים בדוקים, אבל משיחות שערכנו עולה שגידול חיות-מחמד אינה תופעה שכיחה בחברה האתיופית המסורתית. על פי המסורת הן נחשבות טמאות, ולכן לא מכניסים אותן לבית. אין לנו נתונים רשמיים אבל מתוך ראיונות עולה שרק מעטים בקרב המגזר מגדלים כלבים, חתולים ו/או כל חיית-מחמד אחרת. הדבר נובע מן הסם גם מהעלויות הלא מבוטלות הכרוכות בגידול חיות מחמד.

ביביליוגרפיה

ספרי עיון ומדע

  • משרד החינוך התרבות והספורט, מורשת יהדות אתיופיה, קהילת "ביתא ישראל" באתיופיה ובישראל, 2002. 

מאמרים בכתבי עת ובספרים

  • תשומה וורקנך יובי, "שבע - משבר על רקע נישואי קרובים", ארץ אחרת 30, אוקטובר-נובמבר 2005.
  • כהן מאיר, "ממנהגיהם של יהודי אתיופיה", ילקוט מנהגים – ממנהגיהם של שבטי ישראל, אשר וסרטיל (עורך) , משרד החינוך התרבות והספורט, מינהל החינוך הדתי, 1996. 

פרסומים מקצועיים מדעיים ודוחו"ת

  • קסן לאה, מדריך להפעלת תוכנית קהילתית ל"שלום המשפחה" יוצאת אתיופיה, המרכז הישראלי לשיטות מחקר איכותניות והמחלקה לעבודה סוציאלית ע"ש שפיצר, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, דצמבר 2005.
  • הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, האוכלוסייה האתיופית בישראל, תכונות דמוגרפיות 1999-1996, 2003. 
  • שמר ארנה, וילמה שמואל, כוחות וצרכים בקרב קהילת יוצאי אתיופיה בישראל, סקר באמצעות קבוצות מיקוד בקרב מבוגרים יוצאי אתיופיה, לצורך קביעת מדיניות וכיווני פעולה, ג'וינט-ישראל, מאי 2006.

ארכיונים ומאגרי מידע

  • הכנסת מרכז המחקר והמידע, אלימות נגד נשים – ריכוז נתונים, מוגש לוועדה לקידום מעמד האשה לקראת יום המאבק הבין-לאומי באלימות נגד נשים, 2007.

כתבות ומאמרים בעיתונות

אתרי אינטרנט

הערות שוליים

    צפה בתגובות  תגובות על דפוסי משפחה וזוגיות בקרב עולי אתיופיה - מסורת ושינוי (8)

    JimmiNu

    ec12342vtv@hotmail.com
    ErXn9b http://www.FyLitCl7Pf7ojQdDUOLQOuaxTXbj5iNG.com
    יום ראשון י"ט באלול תשע"ז 10 בספטמבר 2017

    אורות

    eden13a@gmail.com
    אני סטודנטית במכללת אורות ורוצה לשתף בכמה דברים שלמדתי על העדה האתיופית בעקבות סיור שערכנו בקריית גת. נפגשנו עם כמה אתיופים והם סיפרו לנו כל מיני חוויות וכל מיני נתונים מעניינים על החיים באתיופיה, על המעבר לארץ ישראל ועל החיים כאן. הכתבה התחברה לי להרבה נקודות ששמעתי מהם. הדבר שהכי נגע בי הוא מעמד האישה ומעמד האב בבית. דיברנו עם אישה שסיפרה לנו על החיים של הנשים באתיופיה. הן היו מתחתנות מוקדם (בסביבות גיל 10-12) וכל חייהן הן היו צריכות לדאוג לבעל ולבית. הן לא היו יוצאות לעבוד והן היו כנועות לבעל (ואני משתמשת במילה שלה). לי היה קשה לשמוע את זה ולקבל את המצב הזה, למרות שידעתי שהוא היה קיים. שמחתי כשהיא סיפרה על המעבר לארץ ועל השינויים שהנשים האתיופיות חוללו בעצמן כאן. הן יצאו לעבוד, היו עצמאיות ולא היו צריכות לקבל אישור מהבעל על כל דבר. זה חיזק ופיתח אותן בהרבה תחומים. אני חושבת שזה גם קישר אותן ועזר להן להתחבר לאנשים פה בארץ. אם הן היו נשארות בבית כל הזמן ורק דואגות למשפחה שלהן ולבעל, הן לא היו יוצרות לעצמן חיי חברה רחבים ועצמאות כמו שהן יצרו עכשיו. אמנם זה פגע באבא במובנים מסוימים, הכבוד שלו נפגע והמעמד שלו בבית קצת ירד, אבל לדעתי זה היה שינוי ששווה את זה. הנשים זכו לחירות מסוימת. אני חושבת שזה נתן המון כוח לאישה ובזכות זה היא יכולה גם להשפיע טוב על הבית שלה.
    יום שני כ"ב בשבט תשע"ו 1 בפברואר 2016

    gili

    2222qqqq0021@walla.com
    יום שני ט"ז בטבת תשע"ו 28 בדצמבר 2015

    מערכת אנשים ישראל

    תודה רבה רננה על המחמאות. האתר שלנו הוא כתב עת ברמה מדעית. לכן אין כל צורך לפרסם מאמרים שלנו בבמות אחרות. הוא נגיש לכל הציבור ובכלל זה לאנשי אקדמיה.
    יום שישי כ"ט באב תשע"ב 17 באוגוסט 2012

    רננה

    בשיטוטי באינטרנט חיפשתי מאמרים מדעיים שנכתבו בעברית אודות המשפחה האתיופית ולא מצאתי כאלו זמינים. מאמרכם סוקר בצורה יפה ומקיפה את נושא המשפחה האתיופית ומעניק נקודת מבט עמוקה ומרתקת על הנושא. שווה לעשות מזה מחקר ולפרסם אותו כדי שגם בעולם האקדמאי הוא יראה אור, בנוסף אולי בעקבות מאמר שכזה ייבנו תוכניות נוספות לסיוע לקהילה האתיופית מתוך הבנה אמיתית של פערי התרבות והמנהגים השונים.
    שבת כ"ג באב תשע"ב 11 באוגוסט 2012

    מערכת

    אתה צודק. נתקן
    יום רביעי כ"ח בשבט תשע"א 2 בפברואר 2011

    אורי

    כתוב כאן "אתיופי שזוהה כהומו הוקע מהחברה" וכמובן צריך להיות "אתיופי שזוהה כהומו הוקע על ידי החברה" או "אתיופי שזוהה כהומו הוקא מהחברה"
    יום שני י"ב בשבט תשע"א 17 בינואר 2011

    אתיופיה

    הכל מעניין כל עוד זה קשור באתיופים
    יום רביעי ח' באב תשס"ט 29 ביולי 2009

    הוספת תגובה




     

     

    * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של "אנשים ישראל" לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.