דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
הוסף דירוג לספר 12 מדרגים

דפוסים מסורתיים של היכרות ונישואין בקרב יוצאי אתיופיה

זוג במועדון
זוג במועדון
club-info.co.il
מסיבה במועדון הקנדלה, ירושלים
זוג במועדון ה-VIBE בתל אביב
זוג במועדון ה-VIBE בתל אביב
club-info.co.il
זוג במועדון ה-VIBE בתל אביב
זוג במועדון ה-VIBE בתל אביב
club-info.co.il
זוג במועדון הקנדלה בירושלים
זוג במועדון הקנדלה בירושלים
club-info.co.il
דצמבר
זוג במועדון הקנדלה ירושלים
זוג במועדון הקנדלה ירושלים
club-info.co.il
דוד פז, עוז אלמוג

הערך נכתב באמצעות עיבוד ושיכתוב הפריטים המופיעים ברשימה הביבליוגרפית שלהלן, עידכונים ותוספות (בעיקר מתוך המאמר של מאיר כהן על מנהגי יהודי אתיופיה, והסקירה על מורשת יהדות אתיופיה מטעם משרד החינוך), וכן מידע שנאסף ממספר אינפורמנטים, בני העדה

נוצר ב-4/9/2008

רווקים ורווקות

על פי המוסכמה הרווחת, בעיקר בקרב השכבה המבוגרת בעדה, גבר אתיופי שלא התחתן עד גיל 23 מוגדר רווק, אישה מוגדרת רווקה מגיל 20. מהראיונות שערכנו עולה כי רווק אתיופי בן 30 ויותר, זוכה לעתים קרובות לתגובות של חמלה מהולה בהשתאות (הדבר אמור בעיקר מצד המבוגרים ופחות מהצערים). משפחתו ומכריו משלחים לעברו רמזים עבים, בנוסח: "נו, מה יהיה? אתה כבר לא ילד!"

גם כלפי רווקות אתיופיות שכיחים ביטויי השתתפות בצער, בעיקר מצד הדור המבוגר. רבות חשות בשל כך דחויות, מתוסכלות ומיואשות.

על-פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, אחוז הרווקים האתיופים בשנים 1999-1996, עמד על 59%. אחוז הנשים והגברים האתיופים הרווקים בגילי 49-45 הינו כמעט אפסי. בכלל האוכלוסייה היהודית בישראל אחוזם 5%. אחוז הרווקות בגילי 29-25 גדול יותר בקרב ותיקות מאשר בקרב עולות חדשות. אחוז הרווקות הוותיקות בגילי 29-25 הוא 29.3%, לעומת 17.4% בקרב העולות החדשות. אחוז הרווקות בגילי 49-45 דומה בין הוותיקות לחדשות. בקרב הוותיקות 1.1% ו- 1.5% בקרב עולות חדשות.

החברה האתיופית (בהכללה רחבה ומבלי להיכנס להבדלים בין קבוצות ושכבות גיל) מצפה מהרווק או הרווקה להתפשר, ובלבד שיתחתנו (תופעה רווחת בחברות מסורתיות). ערך המשפחה והנישואים חשוב ביותר, ומכאן גם המאמצים המושקעים בדרך כלל במציאת פיתרון הולם. רוב הלחץ מופעל על הרווק/ה על-ידי ההורים (בעיקר האמהות. אבות נוטים פחות להתערב) וחברים קרובים. על פי המרואיינים שלנו - מתנהלות שיחות-נפש, נעשים ניסיונות שיכנוע בדרכי נועם, מביאים דוגמאות מחברים אחרים שהקימו משפחה. לרוב נעשה שימוש רב ברגש, בעיקר ברגשות אשם. שאלה שכיחה שתציג אם לבתה תהיה בנוסח: "מה יהיה עם דור ההמשך?" או "הייתי מאוד רוצה שתביאי לי נכדים".

בחירת בן/בת הזוג

באתיופיה: על-פי המקובל בקרב רוב הקהילות היהודיות, בחור בן 18 ונערה בת 13 רשאים לבוא בברית הנישואים. היו מקרים שהורי המיועדים החליטו להשיאם בגיל צעיר יותר, אלא שבמקרה זה אמנם נערכו הנישואין, אך הבחור לא היה רשאי להתייחד עם 'אישתו'. הורי החתן נתנו ערובות להורי הכלה, שזו תהיה תחת חסותם וכי הם ערבים לשלומה ולשלמותה (היינו, לבתוליה) עד שתגיע לפרקה, דהיינו לגיל שלוש-עשרה, שאז רשאי היה החתן לבוא אליה כדת וכדין.

הזיווג היה מבוסס על שידוך. 'השדכן' היה אבי החתן המיועד, שהחל בחיפושים אחר כלה מתאימה בהגיע בנו לגיל 15-14. תהליך הבחירה המורכב חייב עמידה בארבעה קריטריונים. מועמדת שלא עמדה באחד מהם, נפסלה:
א. קירבת דם: האב מוודא שלא קיימת קירבת דם בין המשפחות, עד שבעה דורות לאחור.
ב. מצב כלכלי של משפחת הכלה המיועדת.
ג. מצב חברתי של משפחת הכלה המיועדת. האב בודק אם יש לה סיכסוך או נקמת דם שלא יושבו.
ד. מחלות תורשתיות בקרב משפחת הכלה המיועדת.

בפועל, האב לא בדק בעצמו, אלא הטיל את המשימה על אדם מכובד ובעל השפעה רבה על אבי הכלה המיועדת, כך שלאחרון יהיה קשה לסרב. בתפיסת-העולם החברתית האתיופית, זיווג או נישואין טובים מתקשרים עם משפחה בעלת ייחוס ומוניטין. אלה נמדדים על-פי מצבה הכלכלי ואיכות 'החומר האנושי' שלה (אנשי עבודה, בעלי עמדה בקהילה, וכדומה). הכבוד נצבר במשך דורות ומדרג את המשפחה גבוה בסולם החברתי. מכאן חשיבותו של מוסד השידוכים.

השידוך חייב השקעה באיסוף מודיעין הדדי של משפחה על רעותה, והצלבת הנתונים. כשהמימצאים הניחו את דעת הצדדים, נקבע מועד לסגירת העיסקה. המנהג כלל מעין הצגה עם תסריט ידוע ומקובל שהכל מכירים. אבי הבחור היה משגר משלחת נכבדים מכפרו אל הורי הנערה, כדי לבקש את ידה. הכנסת אורחים היא מצווה, ומשפחת הכלה נהגה לקבלם בסבר פנים יפות, עם טקס שתיית קפה (בּוּנָה), שאותו לוגמים בשלושה סיבובים, וארוחה. רק כשהאוכל עתיר הרטבים הוכנס על-גבי המוסב (מגש קש גדול), נהגו השליחים לקום על רגליהם ולדווח לאבי הכלה על מטרת בואם. זה מחה בסמליות, ביקש שיישבו אך נתקל בסירוב תקיף.

אבי הכלה חש כביכול לא בנוח, כיוון שסירוב להקשיב לאורחיו עלול להתפרש כפגיעה בכבודם. הוא היה מפציר בהם לדחות את ההודעה עד לסיום הארוחה, והם התעקשו לעשות זאת ללא דיחוי. 'הוויכוח' נמשך מספר דקות, ובסופו התרצה המארח. או-אז היה פונה אליו זקן השליחים ואומר: "באתי לבקש את יד את בתך עבור בנו של פלוני. אם תיענה בחיוב, נשב ונאכל איתך". היה זה אקט סמלי המשלב נחישות והתרסה. האב היה מסכים לדון בבקשה לאחר הארוחה. בסיום הפגישה שבו חברי המשלחת לכפרם ומסרו דין-וחשבון להורי החתן.

לאחר זמן מסוים (שבועות ולעיתים חודשים, תלוי במרחק שבין הכפרים), היו השליחים חוזרים, הפעם עם אבי החתן, אל הורי הנערה ומבקשים מאביה תשובה לבקשתם. אם השיב בשלילה, היו השליחים מתכבדים בכיבוד קל ושבים אל כפרם כלעומת שבאו. כאשר התשובה הייתה חיובית, היה אבי החתן מוסר לאבי הנערה, או לאפוטרופסה, שטר של דולר, לאות כריתת ברית ביניהם. עם קבלת הכסף היה אבי הנערה מתחייב שלא לתת את בתו לאיש זולת החתן המיועד, והתחייב שאם יפר את הברית, ישלם לאבי הבחור קנס גבוה כפי שישיתו עליו זקני הכפר.

אחרי זמן-מה (זמן לא מוגדר) היה אבי החתן פונה באמצעות שליח אל הורי הנערה ומבקש מועד לפגישה, כדי לדון בסדרי החתונה (תנאים, תאריך ומקום). ביום המיועד היה אבי החתן, מלווה בזקנים מכפרו, בא אל בית אבי הכלה. משפחתה נהגה לערוך לכבודם סעודה חגיגית דשנה, שאליה היו מוזמנים גם זקני הכפר, ובסיומה החלו בדיון על התנאים.

תחילה ביררו שאין קירבת דם בין המשפחות, עד שבעה דורות לאחור. סיכסוך עתיק-יומין (במיוחד על רקע פרשת רצח) עלול לטרפד את העיסקה. במידה והכל נמצא תקין, היו מסכמים על חתונה. אבי החתן היה נותן לאבי הכלה מוהר (ידג' מנשא), שטר כסף המסמל קנייה סמלית של בתו. גם אחרי סגירת הפרטים בין הצדדים, נאסר על הארוס לפגוש את ארוסתו ועל הורי הכלה לראות את החתן המיועד.

הפמליה היתה חוזרת לביתה והאב היה מבשר לבנו שהוא עומד להתחתן. הבחור הנרגש היה רץ לספר לחבריו הטובים, ואלה כירכרו סביבו, בירכו אותו והתחרו ביניהם על הזכות להיות המיזיי (שושבין) שלו. בסופו של דבר, הוא היה מעניק את הכבוד לארבעה או חמישה מחבריו הקרובים, וממנה את חברו הטוב ביותר לשמש כראש מיזיי (ראש השושבינים).

מיום זה ואילך החלו ההכנות של הצדדים לטקס הנישואין. אלו כללו הכנת טַלָה (בירה משעורים ופולים), אינג'רה (לחם מגרגרי טף), שוורים לטבח, בגדי מחלצות לזוג הצעיר בטקס הנישואים ובגדים לבני המשפחה הגרעינית.

מפגש ההיכרות הראשון בין כל הצדדים נערך סמוך לטקס החתונה. עם זאת, יש לציין כי השידוך על-פי בחירת ההורים היה נהוג בעיקר ביישובים הכפריים. צעירים יהודים שהתגוררו בערים, החליטו בעצמם עם מי הם רוצים להתחתן, נפגשו והכירו זה את זו לפני החתונה.

בישראל: מוסד השידוכים המשפחתי כמעט ואינו קיים. רוב הגברים הצעירים בוחרים לשאת לאישה את בת-הזוג שהכירו ביוזמתם. פיתגם אמהרי מבטא את עליונות האופי על היופי בתפישה התרבותית: "מֶלְכְ תֵטִיבוֹ אָיִטֶטָם" (מראה חיצוני אינו נספג בגוף פנימה). במילים אחרות, גם היפה בנשים אינה מושלמת ללא יופי פנימי. 

זיווגים בסגנון מודרני נעשים לא רק על בסיס מוצא ועדה, אלא גם על רקע סוציו-אקונומי. הולכת ונוצרת בישראל שיכבה של אתיופים משכילים, יוצאי יחידות מובחרות, אנשי קריירה צעירים, כאלה שכבר התבססו כלכלית והשיגו מעמד חברתי, הנהנים מביקוש בשוק הפנויים-פנויות. מרכיב נוסף, ככל הנראה: אזור המגורים. אחד המרואיינים אמר לנו: "אתיופי תושב עיירת פיתוח דרומית (קריית מלאכי, לדוגמה) נחשב נחות בהשוואה לבן-עדתו, המתגורר בעיר גדולה במרכז הארץ (נתניה, לדוגמה)". קשה לדעת עד כמה הדברים הללו אכן מייצגים, אבל אפשר לשער שהם אכן רווחים, כפי שהם רווחים גם במגזרים אחרים.

אגב פנויים-פנויות. הצעירים האתיופים גילו אף הם את עוצמתם של אתרי ההיכרויות באינטרנט. כך, למשל, באתר מֶלְקוֹם (www.mellkom.com), המציע מגוון שירותים, מאמרים ומידע שימושי למגזר האתיופי, יש גם שירות היכרויות מקוון בסטנדרט המקובל: שאלון למילוי ובו פרטים מלאים, צילום, תכונות בן/בת-הזוג הנחשקים וכדומה. נכון לנובמבר 2007 רשומים באתר 280 גברים ו-87 נשים. מספר נמוך יחסית בהשוואה לאתרי היכרויות פופולאריים אחרים, אבל במושגים של מופנמות אתיופית מובנית זוהי, ללא ספק, פריצת-דרך מרשימה.

מהראיונות שערכנו עלה ששכיחות שתי גישות בנושא בחירת בן-הזוג בקרב בני העדה. על-פי הגישה הראשונה, וכנראה הרווחת יותר, הקשר הזוגי מתחיל, לרוב, בהיכרות במסגרת אירוע משפחתי או במסיבה באחד ממועדוני המגזר. לאחר שהבחור מוודא שאין מדובר בקרובת-משפחה עד שבעה דורות אחורנית (הבדיקה מתבצעת בעקיפין באמצעות הוריו), הוא מתמסר להידוק הקשר. משהגיעו בני-הזוג להחלטה לקשור את גורלם זה בזו, יבקש הבחור מאביו לפנות להורי בחירת-ליבו ולבקש את ידה למענו. עם קבלת התשובה החיובית, מתארגנים לטקס אירוסין בהשתתפות משפחות הצדדים. הגבר מעניק תכשיטים ובגדים לארוסתו, והמוזמנים סועדים את ליבם במטעמים שרקחה משפחתה. מרגע זה ואילך נכרתת ברית בין המשפחות, ובני-הזוג מקבלים אישור פורמאלי לבקר זה את זו.

הגישה השנייה שכיחה כנראה פחות, בין היתר משום שהיא טומנת בחובה בעיות לא מעטות: הבחור או הבחורה אינם טורחים לבקש ולקבל את אישור ההורים לבחיר/ת-ליבם, או למועד החתונה, אלא רק מעדכנים אותם בדיעבד. לרוב, להורים אין זכות עירעור על הבחירה, גם במחיר הסיכון של קירבת-דם אפשרית בין בני-הזוג. לצעד הזה יש לעתים השלכות קשות. העובדה שהאב לא שותף אפילו ברמת ההתייעצות, מתפרשת לא אחת כפגיעה אנושה בכבודו. מבחינתו, מדובר באירוע טראומטי שילווה אותו עוד שנים רבות.

זוג צעיר שבוחר להתחתן שלא על-פי המסורת, לא יקבל במקרים רבים (לא כולם כמובן) את ברכת המשפחה ולרוב אף יספוג קללות נמרצות. התגובות עשויות לכלול חרם על הילדים, היעדרות הפגנתית מהחתונה ואף ניתוק כל קשר עם הזוג הצעיר. המשפחה המורחבת של החתן והכלה אף היא עשויה להצטרף לחרם, בעיקר מפאת כבוד ההורים שנרמס. מעניין לציין, כי התופעה רווחת ככל הנראה גם בקרב בני העדה המשכילים (זה נאמר בראיונות, אך לא בדקנו זאת). אומנם, חרם טוטאלי אינו תופעה שכיחה. עם זאת, האב נתפס כדמות הסמכותית ביותר במשפחה, וכשהוא מואס בבנו, לרוב זה עלול להסתיים בנתק מוחלט.

יש לציין, כי שיעור הגירושים בקרב זוגות שהתחתנו בישראל שלא על-פי המסורת, גבוה בהרבה מאשר בקרב מי שנישאו בטקס מסורתי באתיופיה. בראיונות הועלתה הטענה, שנראית לנו סבירה, שמרבית הנישואים שהורי הצדדים לא היו שותפים להם, אינם מחזיקים מעמד לאורך שנים.

ביטויים פומביים של אהבה וחיזור

באתיופיה, כמו בחברות מסורתיות אחרות, לא התחתנו כתוצאה ממפגשים רומנטיים פתוחים (בסגנון המערבי-אינדווידואלי), אלא בשידוך (בחירה של משפחת הגבר), כשהשיקול המכריע לחיבור בין בני-הזוג הוא הייחוס והכבוד (כמובן, שאין הדבר סותר התאהבות בדיעבד בין בני הזוג). הנאמנות של הבעל לאישתו ולהיפך הייתה צוו מוסרי מוחלט, הן בשל איסורים דתיים ("לא תנאף"), הן בשל אורח-החיים השמרני.

בישראל לאהבה הרומנטית יש משקל רב יותר בבחירת בן/בת-זוג, אם כי לא תמיד נותנים לה ביטוי מילולי ופומבי, בדרך המקובל באוכלוסיה החילונית הוותיקה. כך, לדוגמה, כמעט ולא רואים זוגות אתיופים מחובקים ברחוב או מתנשקים בפומבי (הדור הצעיר שובר את המוסכמה הזאת טיפין טיפין). אחד המרואיינות אמרה לנו: "אלה שלמרות הכל מחצינים את אהבתם, יספגו כינויי-גנאי ("משוגעים", "חסר כבוד", "חיות אדם"), ויוכתמו כחסרי בושה ורגישות".

באתיופיה, מוסד החיזור לא היה קיים, כי הזיווג נעשה באמצעות שידוך (ראו פרק "בחירת בן-בת הזוג"). גם לאחר שנחתם הזיווג, נאסר על בני-הזוג להיפגש ביחידות, ועל אחת כמה וכמה להתגורר ביחד לפני הנישואים, מחשש שהכלה המיועדת תאבד את בתוליה.

בישראל, מקובל לחזר, והדבר נעשה בדרך-כלל על-ידי הגבר. לא מקובל בקרב הנשים האתיופיות לפלרטט בפומבי, בדרך השכיחה והמוכרת באוכלוסיה החילונית הוותיקה.

על פי המרואיינים שלנו, החיזור נעשה בדרך כלל בדרכים עוקפות. לא פונים ישירות לנערה ולוחשים באוזנה: "אני אוהב אותך!" או "את מוצאת חן בעיני". נעזרים בחבר משותף שידבר על ליבה, שולחים מכתב אהבה וגם בו בוררים במילים. משתדלים להימנע מהמילה "אהבה" על הטיותיה השונות, ותחת זאת מחמיאים ליופייה ולתבונתה של העלמה, מביעים רצון להיפגש, להכיר טוב יותר. אחת הדרכים היותר שכיחות 'להתחיל' עם בחורה, זה לומר לה באמהרית נאיי נפללת. כלומר, בואי נעשה היכרות (שתוביל בסופו של דבר לקיום יחסי מין). כשהאינטימיות מתהדקת, יורדים יותר לפרטים ומנסחים הצהרת כוונות הדדית.

ככלל, תהליך החיזור פורמאלי ואיטי. לדוגמא, צעיר וצעירה מאוהבים העובדים באותו מפעל או אירגון, יקפידו במקרים רבים על הפרדה בין היחסים האישיים והמקצועיים. הם יביעו את אהבתם במכתבים, אך לא ישוחחו זה עם זו על הקשר המתרקם ביניהם, ולבטח לא ישתפו בכך את חבריהם לעבודה. כמובן, שעם הזמן הדברים משתנים בתחום זה, והפתיחות גדלה, בהשפעת הקודים המקובלים בחברה החילונית בישראל.

זוג נאהבים בשלבים הראשונים של הקשר, ייצא בדרך-כלל לבלות במקומות שבהם אין סיכוי להיתקל בקרובי-משפחה (כך נטען בראיונות). במקרים רבים, בני-הזוג יוצאים לבילוי משותף עם חברים. נזכיר שוב, מדובר בהכללה רחבה ובדפוסים שכיחים. עם הזמן, המוסכמות המסורתיות נשחקות וצעירים ממוצא אתיופי מאמצים את הקודים הישראלים השכיחים (בהתאם לאזור המגורים ולמסלול החינוך שלהם - דתי או חילוני).

בשנים האחרונות יש יותר ויותר זוגות צעירים החיים יחד לפני החתונה (דבר שלא היה מקובל בעבר) ומקיימים יחסי אישות מלאים. לעתים, מתחתנים כשהאישה כבר בהריון. החברה האתיופית מוכנה בדרך כלל להעלים עין, ובלבד שהשלב הבא הוא נישואים ולא סתם הרפתקה.

לרוב, בני-הזוג יעדיפו שלא לגור בבית ההורים (כמקובל בקרב מקצת מהזוגות במגזר החילוני הוותיק), אלא רחוק מהם ככל האפשר. אחרי הנישואים הזוג הטרי ישתדל למצוא מגורים בקרבת בית הוריו של אחד מהם. היום, זה נעשה מאד קשה בשל מקום העבודה. זאת ועוד, יותר ויותר זוגות משכילים מעדיפים בשנים האחרונות "לצאת מהשכונה" כדי לבנות לעצמם ולילדיהם עתיד טוב יותר מחוץ לשכונת העוני.

מילכוד שבעת הדורות

מבוגרים יוצאי אתיופיה זוכרים בעל-פה את אילן היוחסין שלהם, לפחות שבעה דורות אחורנית, ו"נישואים בתוך הזמד" (איסור נישואים לקרוב-משפחה עד דרגה שביעית) נחשבים לטאבו כנישואי אח לאחותו. כפי שנאמר בספר ויקרא כ', י"ז: "ואיש אשר-ייקח את אחותו בת-אביו או בת-אמו וראה את ערוותה והיא תראה את ערוותו, חסד הוא, ונכרתו לעיני בני עמם, ערוות אחותו גילה, עוונו יישא".

מדוע מקפידים יהודי אתיופיה (ויש לציין, גם אתיופים נוצרים) על ספירת שבעה דורות לצורך אישור החתונה? לדברי הקֵס מלכה עזריה, "שבע הוא מספר מקודש בהלכה: שבת, שנת שמיטה בכל שבע שנים, שבעת השבועות של ספירת העומר. בדור השביעי כבר לא זורם אותו דם. זה מאבותינו. באתיופיה קרה שבטעות חיתנו קרובי-משפחה, אולם מרגע שהתבררה הטעות, הזוג התגרש מייד ולא המשיך להביא ילדים לעולם בחטא".

קהילת יוצאי אתיופיה בישראל מונה כיום (תחילת 2008) כמאה אלף נפש בלבד, ויש בקרבה קבוצות הנמנעות מלהתחתן עם קבוצות אחרות. מרביתם נמנעים מקשרי נישואים עם בני הפָלָאשְמוּרָה ("פלאשים מומרים", צאצאי יהודים שהמירו את דתם לפני מאות שנים. כל בן פלאשמורה שביקש לעלות לישראל, היה חייב לעבור גיור), המהווים חלק לא-מבוטל מיוצאי אתיופיה בארץ, ונישואים מחוץ לעדה עדיין אינם שכיחים. בטווח של שבעה דורות ובמשפחות מרובות ילדים, מדובר באלפי בני-זוג פוטנציאליים, שהם קרובי-משפחה.

דוד ואורית, שני סטודנטים צעירים ממוצא אתיופי, שהתאהבו והחליטו להתחתן, חוו על בשרם את מילכוד שבעת הדורות. הם רצו חתונה מסורתית עם כל המשפחה המורחבת, והחליטו לבדוק ביוזמתם אם הם קרובי-משפחה. אורית זכרה בלי בעיה ארבעה דורות, דוד, שהקשיב בשעתו לשיחות של אמו והשכנות, הכיר חמישה דורות.

כמקובל בעדה, הוא פנה לאביו כדי שיבקש למענו את ידה של בחירת-ליבו מאביה. השמחה התחלפה עד מהרה בשתיקה כועסת. התברר כי אורית היא קרובה של אביו של דוד מצד הסבתא, אשר נספתה בסודאן, בדרך לישראל. השניים ניתקו בצער רב את הקשר ביניהם, אולם כעבור מספר שבועות התברר כי אורית בהריון והם נישאו ברבנות. בטקס נכחו כעשרה חברים, אבל אף לא נציג אחד של שתי המשפחות. כעבור תשעה חודשים נולדה להם בת, אך הסבים והסבתות התנכרו לה. דוד נאלץ להגיע לאירועים משפחתיים לבדו, והקשר עם הוריו נותק כמעט לחלוטין. סיפור זה אינו חריג בעדה ומשקף הן את המשקל הגדול המיוחס לעיקרון שבעת הדורות והן את הפיקוח ההדוק של הקהילה האתיופית על מוסד הנישואין.

בהקשר זה יש לציין תופעה חדשה יחסית של השנים האחרונות: קרובי-משפחה מתקשרים לתוכנית הרדיו באמהרית ומבקשים מבני קהילתם להחרים חתונה מסוימת, בשל מה שמוגדר על-ידיהם כ"נישואי קרובים".

כדי להקדים תרופה למכה, יש הורים המנצלים אירועים משפחתיים על-מנת לערוך לילדיהם היכרות עם המשפחה המורחבת. אחד המרואיינים, צעיר אתיופי, סיפר כי אימו נהגה לקחת אותו עימה לאירועים, עברה איתו משולחן לשולחן והכירה לו את המסובים, בנוסח: "תכיר, זה סמאי, הבן של טהאי, שנשואה ליעקב, שהוא הנכד של פטיגו, הדוד של סבא".

יש גם עמדה הלכתית מקלה בסוגיית "הנישואין בתוך הזמד". הרב ד"ר אביעד סטולמן, מהיישוב אפרת, מפרסם באתר האינטרנט שלו "פלא יועץ" מאמרים ושאלות ותשובות בענייני הלכה. צעירה בת 21, יוצאת העדה האתיופית, כתבה לו על "בחור מדהים" שהכירה, "שאני מרגישה בלב שלם שהוא האחד, אבל הוא קרוב-משפחה מדרגה רביעית. אני והוא איננו יודעים מה לעשות, בפרט שהורינו יתנגדו שנתחתן".

בתשובה, כתב לה הרב סטולמן, כי למנהג הזמד אין מקור בתלמודים, ברמב"ם או בשולחן ערוך. אדרבא, ר' תנחומה, אמורא ארצישראלי, אמר: "נשא אדם אישה מקרובותיו - עליו הוא אומר 'עצם מעצמי ובשר מבשרי'" (מדרש בראשית רבה, יח, כג). ואף אם ההורים מתנגדים לכך, ואפילו אם יהיה להם ביזיון בתוך העדה, הרי כבר פסק הרמ"א, בחיבורו יורה דעה: "וכן אם האב מוחה בבן לישא איזו אישה שיחפוץ בה הבן, אין צריך לשמוע אל האב". והטעם לכך הוא שההורה אינו יכול לצוות את בנו שיצטער, להניח האישה אשר חפץ בה, ולקחת אישה אחרת אשר לא תישא חן בעיניו כל כך. זאת ועוד, חז"ל קבעו שאסור לאדם לקדש אישה עד שיראה אותה, יחפוץ בה ותמצא חן בעיניו - ולכאורה, אם שומע בקול אביו בעניינים אלו, נמצא שהאב ציווה עליו לעבור על דברי תורה. מכאן, שלדעת כל גדולי הפוסקים, אין הבן (והבת) צריך לציית להוריו בנושא זה.

ההמלצה של הרב סטולמן: בחור ובחורה אתיופים שהם קרובי-משפחה מדרגה רביעית ומבקשים להתחתן, רצוי שיעשו תחילה בדיקה גנטית, לשלילת מומים מולדים אפשריים. אם התוצאה תהיה חיובית, הם רשאים להינשא זה לזו - ויפה שעה אחת קודם, וזכות המצווה והקמת בית נאמן בישראל תגן עליהם מכל מרעין בישין, ושלום יהיה בבית.

אירוסין

באתיופיה היה מקובל להכריז על אירוסין רשמיים, ולהמתין פרק-זמן של עד שנתיים בין האירוסין לחתונה. ההמתנה הממושכת הייתה מחויבת המציאות, הואיל וברוב המקרים היה מדובר בנישואי בוסר. לעיתים, ההמתנה נמשכה שנים ארוכות, כמו באותם מקרים בודדים שבהם בת למשפחה מיוחסת ומבוקשת, התארסה כבר בגיל חמש או שש לילד בן גילה. משפחותיהם השלימו את עיסקת השידוך, וכל מה שנותר לעשות זה להמתין עד שהזוג הצעיר מאוד יגיע לפירקו.

ידוע על מקרים, אם כי נדירים למדי, של זיווגים שנעשו כשאחד המשודכים עדיין לא נולד: נשים הרות שביקשו לשריין את עתידו של פרי בטנן, הגיעו להבנות בעל-פה עם ראשי משפחה שאיתה רצו להשתדך. אם תיוולד בת, היא תינשא בבוא היום לבן המשפחה האחרת, אם ייוולד בן זכר הוא יישא לאישה את בת המשפחה.

סיבה נוספת להמתנה נגזרה ממצבם הכלכלי של הורי הנער או הנערה. הם שאפו לחתן את ילדיהם ברוב פאר והדר, אך ידם לא השיגה לממן את השמחה. הטקס נדחה, איפוא, עד שירווח להם כלכלית. כך או כך, כל המהלכים וההחלטות היו של הורי הצדדים, ללא שיתוף הזוג המיועד.

בטקס האירוסין (גִיטְגִיט, באמהרית) שנערך בכפר, היה נהוג שהורי הארוסה יזמינו לביתם את הורי הארוס, וכן את שאר המעורבים בשידוך. אבי הארוס היה מוסר תכשיטים לאבי הארוסה, ואילו הארוס עצמו קיבל מהורי אישתו-לעתיד שוורים ופרות (בטקסים שנערכו בערים, נהג הגבר לתת לאישתו-לעתיד טבעת במתנה). כהוקרה על האירוח, הייתה משפחת החתן מזמינה את משפחת הכלה לביתם. בשני המקרים, מסמר האירוע הייתה ארוחה חגיגית, כולל שחיטת כבש, שתייה ועוד.

שלושה ימים לפני החתונה היו הצדדים, כל אחד בכפרו, חוגגים חג משפחתי הקרוי אביברי, שבו היו טועמים מן הטָלָה (בירה ביתית), כדי לבדוק את טיבה. בחג זה נטלה חלק המשפחה המורחבת. בערב שלפני טקס הנישואין נחוג חג הקרוי אינסוסלי. הכלה נהגה לצבוע את ציפורני ידיה ורגליה בצבע אדום שהופק מצמח הגורשיט. טקס צביעת הציפורניים (על-ידי טבילתם בתמיסה) היה מלווה בזבח כבשים, והוזמנו אליו צעירי הכפר.

השכם בבוקר היום השני, לפני בוא החתן אל כפר הכלה, היה הכוהן שוחט שור ומוסר אותו לפושטי העור. אחר-כך היה מסיר את גיד הנָשֶה (חלק בגוף החי האסור באכילה) ומעביר את השור לאחרים, כדי שיחתכו את הבשר לפרוסות. את הבשר החתוך היו הנשים שוטפות היטב, בהשגחת הכוהן, ואחר-כך מבשלות אותו. באותה שעה היו צעירי הכפר מקימים סוכה רחבת-ידיים לעשרות בני-אדם. החתן והשושבינים, לבושים במיטב מחלצותיהם, יצאו רכובים על סוסים לכפרה של הכלה. בהגיעם לשם, פנה ראש השושבינים אל המארחים והכריז חגיגית: "באנו כפי שסיכמנו". משפחת הכלה ענתה: "ואנחנו מחכים כפי שסיכמנו" - ובכך ניתן האות לחגיגה של אוכל ושתייה כדת.

בתום הארוחה היו מושיבים את החתן בכיסא על במה מוגבהת. מולו הסתדרו בשורה הכוהנים, בעוד יתר האורחים ופרחי-הכהונה היו מקישים בתוף ובמצילתיים, אות להתחלת התפילה. נוסח התפילה הוא כדלהלן (מתורגם מלשון געז): אשבחך ה' בכל עת ובכל ימי חיי, בך בטחתי ה', אשתחווה אל היכל קודשך. הנחני בצדקתך. ה' בורא שמיים וארץ ברוך ה' שהגיעני עד היום הזה, ולא שכחתני עד עצם היום הזה. ה' יראה טוב ומי ימצא שנות חיים. יתברך שם ה'.

בעוד הכוהנים מתפללים, הכין אחד מהם חוט או סרט (קְשֵרָה), צבוע בפסי לבן ואדום. הלבן מסמל את טוהר החתן, והאדום (דם הבתולים) - את הכלה. אחותו או גיסתו של החתן הייתה צובעת את עיניו בפוך, מורחת חמאה מבושמת בשיערו, ושמה את כף-ידה על לוח ליבו. הכוהן היה נוטל את הסרט (לפעמים שני סרטים - אחד לבן והשני אדום), העבירו מעל אצבעות הרגל, דרך הברכיים, משם ללב, ואחר-כך כורך אותו סביב מצחו של החתן. בעת הקשירה היו הכוהנים פוצחים בשירה: "והוא כחתן יצא מחופתו, ישיש כגיבור לרוץ אורח" (תהלים י"ט, ו).

האישה שמשחה את ראש החתן בחמאה המבושמת, הייתה מחוללת לפניו לצלילי תופים ומצילתיים וכל הקהל היה מצטרף אל ההילולה. הכהן היה קושר סרט נוסף לראשו של ראש השושבינים. בתום טקס הקְשֵרָה היו החתן, השושבינים, הכוהנים והזקנים קדים קידה לקהל, והורי החתן מודים להם ומברכים אותם. הכוהן שקשר את הסרטים היה מקבל שכר של שלושה דולר מידי החתן.

בישראל, משך הזמן המקובל מתחילת ההיכרות בין בני-זוג ועד לטקס האירוסין, נע בין מספר שבועות לשנה (כך על פי המרואיינים שלנו). בארץ נוטים פחות להתארס, לנוכח הניסיון המר של לא מעט זוגות שהתארסו רשמית ולאחר מכן נפרדו. משפחותיהם קיבלו את זה קשה, וראו בכך מעין הליך גירושין. כדי למנוע את עוגמת-הנפש, עורכים את טקס האירוסין כשבוע לפני החתונה. יש זוגות שמתארסים רק אחרי שקבעו מועד לחתונה, ויש שמתארסים זמן קצר קודם לכן.

הטקס מתקיים בנוכחות נציגי הצדדים וכל המחויבויות של הארוס כלפי אישתו-לעתיד, מועלות על הכתב ונחתמות. הפרה של הסכם אירוסין עלולה לחרחר ריב בין המשפחות. ניתן לבטל אירוסין אם במהלך בדיקת המאורסים שבעה דורות לאחור, מתגלה אחד הדברים הבאים: קירבת משפחה, דם על ידיים, מום או מחלה תורשתית.

בני-הזוג חוגגים את אירוסיהם במסיבה, אליה מוזמנים בני-משפחה וחברים. הורי הכלה נושאים בהוצאות האירוע. הבעל לעתיד מרעיף על ארוסתו מתנות ככל שידו משגת.

יש טקס אירוסין דתי, שנקרא קֶלֶבֶּת (באמהרית, טבעת) שאותו מנהל הקֵס. בני-הזוג לובשים בגדים חגיגיים, היא בלבן, הוא בבגד מסורתי, מחליפים טבעות ומקבלים ברכות.

תופעת הכלות הנוצריות

בשנים האחרונות נחשפים יותר ויותר מקרים של עולים, שבחרו להתחתן באתיופיה עם נשים לא-יהודיות בנישואים אזרחיים. "זה בגלל שבארץ, לאתיופי נורא קשה להתחתן", מסביר אחד מהם. "כידוע, על-פי המסורת האתיופית, אין מתחתנים עם קרובי-משפחה עד שבעה דורות אחורנית. היו לי הרבה חברות ונפרדתי מכולן. יצאתי עם אחת שנתיים, אחר כך עם אחרת שנה, וכל אחת, התברר שהיא קרובת-משפחה רחוקה שלי, פחות משבעה דורות. בגלל זה הרבה מאיתנו נוסעים לחפש אישה באתיופיה".

עקרונית, אין בעיה מיוחדת למצוא 'כלה נוצריה'. באתיופיה שוררת מצוקה כלכלית קשה, וצעירות רבות מוכנות לעשות הכל, כדי לשפר את מצבן ואיכות חייהן. גבר שמגיע לאתיופיה עם אלף דולר הוא מלך. הוא מבטיח לצעירה הרים וגבעות, אם רק תינשא לו ותבוא איתו לישראל, והיא משתכנעת בנקל. גבר כזה נמצא בעמדת כוח, המאפשרת לו להכתיב את התנאים.

יש גברים שלטענתם, נישואים לאישה לא-יהודיה נכפו עליהם בכורח הנסיבות, עוד קודם עלייתם לישראל. לעומתם, יש גברים נשואים לאישה יהודיה שהקלות הבלתי-נסבלת של השגת אישה צעירה סיחררה את ראשם, והם ניהלו במקביל שתי מערכות יחסים, אחת עם רעייתם היהודיה בישראל ואחת עם הכלה הנוצריה שנשארה באתיופיה - כמובן מבלי שהאחת ידעה על קיומה של צרתה.

ישראלי המתחתן בחו"ל עם לא-יהודיה בנישואים אזרחיים, רשאי להביא אותה לארץ באשרת תייר. כאן היא נכנסת להליך המדורג לתושבות קבע (שנכנס לתוקף בסוף 1998). במסגרת הליך זה, היא יכולה לקבל אזרחות ישראלית אחרי ארבע שנים וחצי לפחות, ובסיומו, תהיה זכאית לתעודת זהות ישראלית ולכל הזכויות הסוציאליות. אם בטווח-הזמן הזה מתפרקים הנישואים, בן-הזוג אינו מגורש אוטומטית מן הארץ וכל מקרה נשקל לגופו: אם בן-הזוג נמצא באמצע ההליך המדורג, ואם יש לזוג ילדים, ניתן בדרך כלל אישור להישאר בישראל.

בפועל, הרוב המכריע של נישואים אלה עולה על שירטון. לפי נתוני משרד הפנים, 90% מכלל הנישואים בין ישראלים ולא-יהודים, מתפרקים. לדברי עו"ד גילי יאסו, אתיופי שרוב לקוחותיו אתיופים, הסיבה לכך היא הפער העצום בין ההבטחות שקיבלה האישה באתיופיה, לבין המציאות בישראל. "היא מגלה שהמחזר שהבטיח לה הרים וגבעות, הוא מובטל, חי מקיצבה או עובד בניקיון, בקושי מפרנס את עצמו, אין לו דירה ולא רכוש".

יש כאלו שנעלמות וחוזרות הביתה, יש שנושכות שפתיים, ממשיכות לחיות בישראל עם הגבר שהונה אותן עד לקבלת מעמד אזרחי, ואז פותחות בהליך גירושים. ידוע על מקרים של נשים ששהו תקופה ארוכה במיקלט לנשים מוכות, או ביקשו מבית-המשפט צו הגנה או צו הרחקה, בטענה שהבעל מאיים עליהן. אחת מהן צוטטה כמי שאומרת: "אתם היהודים מביאים אותנו לישראל ואחר-כך אתם שותים את הדם שלנו".

לגברים שכלתם הנוצריה נטשה אותם, או הגישה נגדם תביעה לגירושים, יש גירסה שונה לחלוטין. הם משוכנעים שנפלו קורבן לקונספירציה של אירגונים נוצריים סודיים, שלטענתם, שמו להם למטרה לשבש את חיי נישואיהם בפרט, להביא כמה שיותר נוצרים לישראל ובכך לצמצם את הרוב היהודי, בכלל. היכן מסתתרים האירגונים האלה, ואיך מגיעים אליהם? על כך אין להם תשובה ברורה. גם במשרד הפנים לא שמעו על 'המזימה'.

הרב הראשי של העדה האתיופית, יוסף הדנה, מכיר היטב את התופעה. "באתיופיה, לבוא לישראל זה נחשב פרס", הוא אומר. "חושבים שפה הכל זבת חלב ודבש, שלא צריכים לעבוד קשה. גם אנחנו בהתחלה חשבנו ככה". הרב הדנה אינו מבין מדוע צריך להרחיק לכת עד אתיופיה כדי להתחתן. "יש בארץ די והותר בנות יהודיות, יפות וחכמות". להערכתו, בשורש התופעה נעוץ חוסר ביטחון עצמי של הגברים.

קֵס אביהו עזריה, יו"ר מועצת הכוהנים של העדה האתיופית, מודאג מאוד מתופעת ייבוא הכלות, וחושש כי הדבר עלול לגרום למתיחות בין ישראל ואתיופיה. "אנחנו, הקֵסים, זועקים בכל הזדמנות נגד התופעה, המנוגדת לרוח הדת היהודית והציונות. זהו קשר זוגי המבוסס על אינטרסים צרים של נשים לא-יהודיות, שמעוניינות לפתור את בעיותיהן הכלכליות על גבם של בני העדה שלנו".

נישואים

באתיופיה, היה נהוג לחתן את הילדים לפי סדר לידתם, תחילה הבן הבכור ואחריו, בסדר יורד, שאר האחים. היה מצב שבו השיאו אחות צעירה לפני אחיה המבוגר ממנה, מכיוון שבאתיופיה העדיפו לחתן את הבנות בגיל צעיר. ילדה בגיל שמונה-תשע כבר נחשבה כשירה להיכנס לחופה, אם כי לא לקיים יחסי אישות מלאים עם בעלה. הילדים הנשואים זה לזו נשארו להתגורר בנפרד, כל אחד בבית הוריו, עד שהתבגרו ועברו לגור ביחד. כשאח או אחות צעירים הגיעו לפירקם, ועדיין לא נמצא זיווג לאחיהם הבוגר, הייתה המשפחה חורגת בלית ברירה מהמסורת, ומחתנת את הצעירים תחילה.

כחלק מההיערכות לחתונה היה מקובל שהגבר בונה בית לו ולבחירת-ליבו, ולוקח בחשבון גם את צאצאיהם העתידיים. אבי הכלה היה נותן לבתו 'רכוש' (גזמי באמהרית, נכסי מלוג בלשון התלמוד) כדי שתעבירו לבעלה. המתנה, או 'הרכוש', שניתן למשפחת החתן והכלה גם יחד, נקרא מאג'ה.

החתן והכלה ראו זה את זה לראשונה רק ביום כלולותיהם. מטבע הדברים, ההתרגשות של הזוג הייתה עצומה וכך גם הסקרנות לראות עם מי הם הולכים להקים משפחה. הגבר השתוקק לראות את אם ילדיו העתידיים, היא מצידה הייתה להוטה לראות את הגבר שאיתו תחלוק את שארית חייה.

לאחר טקס הקְשֵרָה החלה תזוזה לכיוון כפרה של הכלה. בפתח הסוכה היה סוס או פרד רתום עבור החתן, ובצאת החתן מן הסוכה היה ציבור המוזמנים שר "נחני ה' בצדקך והוליכני במישרים". החתן היה נוטל עמו את המתנות המיועדות לבחירת-ליבו: שימלה רקומה מעשה חושב, נאד מלא חמאה מבושמת, ארנק עם קישוטי כסף, צמידים מכסף, עגילים, עשר טבעות, כמספר אצבעותיה של הכלה וזוג נעליים - הכול ארוז בשקית לבנה.

הכלה קיבלה את המתנות, התקשטה בהן, סידרה את שערותיה, קרעה עיניה בפוך וצבעה את ציפורניה בגורשיט אדום. איתה בחדר נמצאו חברותיה, נשים מן הכפר ואורחות. בנות הכפר היו שרות לה ורוקדות לפניה. טקס זה נמשך עד הישמע תרועת חצוצרה, שבישרה את תחילת הטקס. הכוהנים והמוזמנים, בני כפר הכלה, תפסו את מקומותיהם בסוכת האירוח המוארת.

בהתקרב החתן והשושבינים אל הסוכה, נשמעו יללות שמחה "שיוו לוגה שיוו לוגה שיוו", והקהל משיב: "היי היי לוגה שיוו" (קריאות שמחה חסרות-משמעות). זקן הכוהנים קידם את פניהם ב"ברוכים הבאים" ונשא תפילה קצרה להצלחת נישואיהם. נוסח הברכה כלל את שמותיהם של אבות האומה (אברהם, יצחק ויעקב, שרה, רבקה, רחל ולאה). רוצה לומר, כשם שאלוהים חיבר וחיזק את הקשר ביניהם, כך יעשה גם עם הזוג הצעיר. החתן ופמלייתו נשארים עומדים, וזקן הכוהנים שב והציג להם את אותן שאלות שנשאלו כשנפגשו לראשונה, כאשר באו לבקש את ידה של הכלה. במעמד זה נכתבה הכתובה בשלושה עותקים - אחד לחתן, אחד לכלה, ואחד לעורך הנישואין, והיא נקראה בפי אבי החתן ואבי הכלה. להלן נוסח הכתובה (שנכתבה במקור באמהרית):

"אני פלוני בן פלוני ופלונית מאשר בזה שלקחתי לי לאשה את פלונית בת פלוני ופלונית בתנאים הבאים:
א) הנישואין שלנו הם על תנאי מזלה ומזלי, כלומר שהרכוש שהיא ואני נרכוש בעת הימצאנו ביחד כבעל ואשה, שייך שווה בשווה לשנינו.
ב) אני מתחייב בזה לעבוד ולטרוח בכל כוחי למען בריאות המשפחה, שלום הבית, חיים וכבוד בביתנו.
ג) אני מתחייב בזה לא להימצא בתוך עסק או כל דבר אשר יצער את אשתי, ואשתדל בכל מאודי למלא את רצון אשתי ולהתרחק מכל דבר אשר יביא פגם למשפחתי.
ד) אני מתחייב בזה להיות נאמן לאשתי בכל המובנים.
ה) אני מתחייב בזה, אי"ה ויינתן לנו זרע, לגדל את ילדינו בחיים ובמסירות לפי מסורת אבותינו.

אם אסטה מהתנאים הכתובים לעיל, יבואו עלי קללות התורה ונשבע אני בחיי הנגוס (השליט) פלוני.

אני פלונית בת פלוני ופלונית, בהינשאי לפלוני בן פלוני ופלונית לו לאשה, מתחייבת לקיים את כל התנאים שנכתבו לעיל במלואם ומתחייבת להיות נאמנה לבעלי ולמשפחתי. אם אסטה מהתנאים הכתובים לעיל, יבואו עלי כל קללות התורה, ונשבעת אני בחיי הנגוס פלוני."

על שטר הכתובה חתמו החתן, הכלה, אבי החתן, אבי הכלה, הכהן המשיא ושלושה עדים. הכלה חתמה בחדרה שבבית הוריה, בנוכחות יתר החותמים והשושבינים. אחרי החתימות קם אבי הכלה ואמר: "אני פלוני בן פלוני מביע בזה את רצוני ונותן את בתי פלונית לפלוני בן פלוני לאשה, ולזה נשבע אני בחיי הנגוס פלוני". אבי החתן או בא-כוחו השיב לו: "הנני מביע בזה כי קיבלתי את פלונית בת פלוני לאשה לבני פלוני בן פלוני, ולזה נשבע אני בחיי הנגוס פלוני".

בסיום טקס הכתובה היו מוסרים לאבי הכלה את המתנות, אחת לאחת, בפני כל הנוכחים. צעירות הכפר היו חוסמות את הדרך בפני החתן בשירה וריקודים, ולא הירפו עד שהשושבינים חילקו גם להן מתנות - בדרך כלל בקבוקי-בושם. בתום הטקס הזה נכנסו החתן ופמלייתו אל הסוכה, תפסו את המקומות שהועידו להם וההילולה הייתה נמשכת עד אור הבוקר. לא נעשתה הפרדה בין גברים ונשים, כי באתיופיה לא הייתה חלוקה לדתיים וחילוניים. כולם היו דתיים, או לפחות מסורתיים.

למחרת, עם עלות השחר, התפנו הגברים לתפילת שחרית, ולאחריה סעדו את ליבם והלכו לנוח. נשות הכפר היו מכינות סעודת צהריים חגיגית, ושוב נשמעו שירים וזמירות. או-אז הייתה הכלה מובאת אל הסוכה, על גבו של השושבין שהכירה מיום היוולדה. השושבין היה מורידה ליד החתן ושניהם (החתן והכלה) היו קדים קידה לפני הורי הכלה, וקיבלו את ברכתם.

במעמד זה היה הכוהן המשיא נושא דרשה שעניינה קדושת הנישואים. הוא ציטט פסוקים מהמקורות ונשא דברי ברכה לזוג: פרו ורבו כעץ השקמה (עץ המצוי בשפע באזור גונדר) והיו תמיד רעננים כעץ הציבה (עץ ירוק-עד). ייתן ה' לכם את הברכה אשר התברכו בה אבותינו אברהם יצחק ויעקב, ואמהותינו שרה רבקה לאה ורחל. ייתן לכם ה' בנים גיבורים ובנות מכובדות.

כאן תם הטקס בבית הורי הכלה. בהגיע תור הוריה להיפרד ממנה, התחיל טקס הבכי (ללא דמעות), הבעת הצער והאנחות הכבדות. בני-הזוג עלו על הסוסים או הפרדות שהמתינו בחוץ, והחלו לנוע לכיוון כפר החתן. ההכנות בבית החתן היו רבות יותר, כי השמחה שם נועדה להימשך שבעה ימים. באחת מפינות הסוכה שהוכנה למטרה זו מבעוד מועד, הועמדה 'חופה' מקושטת, בה יבלו החתן והכלה שבעה ימים כאשר הם מוקפים אורחים רבים.

בהתקרב פמליית החתן לפאתי הכפר, נשמעה תרועת חצוצרה המבשרת על שובם בשלום מכפר הכלה. הזוג התיישב מתחת לחופה המקושטת. השמחה החלה בארוחה חגיגית. לקראת הערב, כשהאווירה התחממה, פרשו החתן והכלה להתייחדות בחדר שהוכן מראש. השושבינים היו ממתינים בחוץ כדי לבשר לקהל הדרוך על מצבה של הכלה. אם הייתה בתולה, יצא החתן, הודיע לשושבינים שהכול כשר, ואז היו אלה באים אל הקהל שבסוכה ומודיעים להם. הקהל הריע ופצח בשירה אדירה. הכל שיבחו את הכלה שידעה לשמור על כבודה ועל כבוד משפחתה, והשמחה נמשכה עד אור הבוקר.

כאמור, חגיגת הכלולות בכפרו של החתן נמשכה שבעה ימים, שבמהלכם נשארו בני הזוג הטרי בסוכה, אכלו ושתו, שרו ורקדו עם אורחיהם. אחות החתן או אחת מנשות משפחתו והשושבין, היו משרתים את הכלה ומספקים לה את מבוקשה. החתן אף הוא העביר את זמנו בנעימים. ביום השביעי אחרי הצהריים, בתום סעודה חגיגית שאליה הוזמנו כל אנשי הכפר, היו בני-הזוג נכנסים לביתם ומתחילים את חייהם המשותפים.

הכניסה הייתה מלווה בשירה ובריקודים. הכוהן שקשר בשעתו את הסרט הלבן-האדום למצחו של החתן, הורידו עכשיו וקשרו על הקורה האמצעית שבבית הזוג. חודש אחרי החתונה התקיים בבית הורי הכלה טקס מְלַש (חזרה), שאליו הוזמנו הזוג הטרי, השושבינים, חברי החתן ונכבדי הכפר. האירוע נמשך ארבעה ימים תמימים, ונועד להעמיק את ההיכרות בין המשפחות.

כאשר גבר גרוש נשא בתולה, היו נערכים כל אותם טקסים בדומה לנישואין ראשונים. אם הייתה זו חתונה שנייה אצל שניהם, לא נהגו חופה אלא כתובה בלבד והורי שני הצדדים היו מכינים סעודה קלה למוזמנים.

בדרך כלל לא היו מתחתנים בתקופה שבין ניסן לתשרי, בין היתר משום שהייתה זו עונת הגשמים שהצריכה את כל תשומת-הלב והמשאבים כדי להבטיח יבולי תבואה מוצלחים. סיבה נוספת: החתונות התקיימו תחת כיפת השמיים, ועונת הגשמים לא הייתה נוחה לכך.

באתיופיה, לא היה מקובל לשאת יותר מאישה אחת, אך היו גברים שניצלו את ההיתר והתחתנו עם שתי נשים. אם סברו שילקקו דבש, באה המציאות וטפחה על פניהם. מרבית מערכות היחסים המשולשות עלו על שירטון, והחבילה התפרקה כעבור שנים לא רבות.

בישראל, לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה נשים אתיופיות מתחתנות בגיל צעיר, גיל חציוני בנישואים של כ-23 שנים. הגברים האתיופים מתחתנים בגיל חציוני של כ-27 שנים. שיעור הרווקות מקרב כלל בנות 29-25 בקהילה, עמד על 22%.

בהנחה שמרבית הגברים יינשאו בתוך הקהילה, צפו סוקרי הלמ"ס כי נשים צעירות מהם בחמש שנים לפחות עלולות להיקלע למצב של "דוחק בשוק הנישואים". כלומר, לא כל אישה תמצא בעתיד בן-זוג.

יותר ויותר זוגות צעירים מאמצים מנהג מערבי שהשתרש בישראל, ומקיימים ערב חתונתם מסיבת רווקות או רווקים, בהשתתפות חברים קרובים, ללא בני-משפחה.

בעיות עם המימסד הרבני

במסמך-רקע שהוכן לדיון של ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות בכנסת (ספטמבר 2002), צוינו מספר בעיות הנוגעות לשירותי הדת הניתנים לעדה האתיופית. המסמך מציין כי בקרב כל הגורמים העוסקים בנושא, קרי משרד הדתות, הרבנות הראשית והרבנים מבני העדה, שוררת הסכמה שבעיית הנישואים היא הבעיה הדחופה והמטרידה ביותר של בני העדה.

עיקר הבעיה נובע מספק שמטילה הרבנות הממסדית באשר ליהדותם של בני העדה. בשל הספק הזה, חלק מהמועצות הדתיות שולחות את בני העדה המבקשים להינשא, לבדיקת יהדות אצל הרב הראשי לעדה האתיופית, או רב בן העדה המשרת במועצה הדתית. לעיתים די באישורם, אולם לעיתים המועצה הדתית אינה מכירה בו, ולכן הרב הראשי לעדה מחויב להמשיך את ההליך ולהנפיק בעצמו את תעודת הנישואים.

פעמים רבות, בני העדה חייבים להגיע לרבנות הראשית בתל-אביב כדי להינשא, יהיה אשר יהיה מקום מגוריהם. מכיוון שאין מדיניות אחידה ומחייבת בעניין הסמכות המתאימה לטיפול בבני העדה האתיופית, הם תלויים בהשקפותיהם של חברי המועצה הדתית המטפלת בהם.

את מסלול הייסורים הזה עברו מריו ואילנה, בני זוג יוצאי אתיופיה, תושבי יבנה, שהחליטו להינשא. השניים, הרשומים כיהודים בתעודת הזהות, פנו בתחילת פברואר 2006 אל רשם הנישואים במועצה הדתית ביישובם, אך זה היפנה אותם אל בית-הדין הרבני כדי שיעברו תהליך גיור, על-מנת שלא יהיה ספק ביהדותם. לחלופין, הוצע להם לפנות לרב יוסף הדנה, שיטפל בעניינם (הרב הדנה מוגדר על-ידי הרבנות הראשית כרב הראשי של יהודי אתיופיה, אף שאין כל הגדרה כזו בחוק. מבחינת הרבנות הראשית, הדנה הוא הרב היחיד שמוסמך לרשום נישואים ולאשר את יהדותם של כלל יוצאי אתיופיה).

"באותו רגע רציתי שהאדמה תבלע אותי", משחזר מריו. "פתאום אני, אדם ששירת בצה"ל כיהודי, עכשיו לא יהודי! נולדתי כיהודי ונכד לשושלת קסים, ואני צריך לעבור גיור? באתיופיה, השושלת שלי נרדפה בגלל יהדותה, וכאן אני פתאום מוצא את עצמי נרדף בגלל הצבע".

והם לא היחידים. שבועיים קודם לכן נפתח במועצה הדתית בפתח-תקווה תיק נישואים לבני זוג יוצאי אתיופיה. אך הרבנים במועצה לא היו מוכנים לאשר את יהדותם, וגילגלו את 'תפוח-האדמה' הלוהט לפתחו של הרב הדנה, היושב בתל-אביב. בנובמבר 2006 פתחו אפרים ותמר מיבנה תיק נישואים במועצה הדתית אשדוד. הם הציגו תעודת רווקות בחתימת הרב הראשי של גדרה והרב האזורי של קהילת יהודי אתיופיה באזור גדרה - אך במועצה הדתית סירבו להכיר בתעודה והתעקשו, כי רק הרב יוסף הדנה מוסמך לחתום עליה. "לפני חודשיים שירתתי בלבנון וסיכנתי את חיי למען המדינה", הגיב אפרים בזעם. "לא חשבתי שאגיע למצב כזה, שארגיש עוגמת נפש כזו. במקום שאלך לאולם שמח ועליז, אני צריך לכופף את הראש לאדמה ולהתבייש במדינה".

פנינה טמנו, דוברת מטה המאבק למען שיוויון ליהודי אתיופיה, אמרה בתגובה: "לא ייתכן שעדיין מטילים, לאחר שלושים שנה, ספק ביהדותנו. במשך 2500 שנות גלות שמרנו בקנאות רבה על יהדותנו, ודווקא במדינת היהודים רודפים יהודים. אנו מתחילים להפנים, שהיה לנו יותר קל לשמור על יהדותנו בגלות, לעומת הרדיפות וההשפלות של הממסד הדתי כלפינו".

בדצמבר 2005 קיימו הקסים ורבני העדה שביתה ממושכת מול משרד ראש הממשלה בירושלים, בתביעה למנות קסים ורבנים לרושמי נישואים בכל הארץ, ובכך למנוע את ההשפלה במועצות הדתיות, שעוברים זוגות שמבקשים להינשא. בעקבות השביתה, הוציא מנהל שירותי הדת במשרד ראש הממשלה הנחיה, שמחייבת את כל המועצות הדתיות לפתוח ליהודי אתיופיה תיקי נישואים בכל יישוב, ואף לקלוט במועצות הדתיות קסים ורבנים שיסייעו לקהילתם.

מה קרה מאז? בספטמבר 2006 אישרה מועצת הרבנות הראשית מינוי של ארבעה רבני קהילה אזוריים (בעפולה, חדרה, נתניה ובאר שבע), כחוקרי יהדות ועורכי רישום נישואים ליהודי אתיופיה. בחודש מאי 2007 הודיעה הרבנות הראשית, כי תמנה אחד-עשר קֶסים חדשים לקהילת יוצאי אתיופיה. בהתאם להחלטה תוקם ועדה ציבורית משולבת בין שר הקליטה, הרשות לשירותי דת ומשרד הרבנות הראשית, שתבחן את מעמד הקסים במועצות הדתיות ואת האפשרות שלהם להעניק שירותים לקהילה במועצות הדתיות. נכון לתחילת 2008, אין עדיין כל פירסום רשמי על המינויים. 

החתונה 

ההיערכות

אופי החתונה נתון לשיקול-דעתם הבלעדי של בני-הזוג. הם מייחסים חשיבות רבה לאירוע ומשקיעים בו את הנשמה, כמקובל בקרב כל המגזרים בישראל. הם בוחרים את אולם החתונות שעליו קיבלו המלצה (ההעדפה היא לאולמות שצברו ניסיון באירועים של הקהילה, ומודעים לצרכיה הייחודיים), ומגייסים בני-משפחה לסייע באירגון האירוע (הזמנת האורחים, התפריט, בחירת המוסיקה). לרוב, ההורים נמצאים מחוץ לתמונה.

במגזר החילוני הוותיק מקובל שהמחותנים מממנים את כל עלויות החתונה, או לפחות את רובן. במגזר האתיופי, בני-הזוג לבדם נושאים בדרך כלל בעול המימון, ואינם פונים להוריהם בבקשת סיוע כספי. ברוב המקרים, מתנות הכסף של אורחי החתונה, אמורות לכסות את ההוצאות. במידה ולא, בני-הזוג מתחייבים לסלק בעצמם את יתרת החוב.

מזמינים לחתונה כל מי שיש לו קירבה לאחד הצדדים, גם קרובים רחוקים, עד שישה דורות לאחור. מזמינים גם את כל המכרים, השכנים והחברים. להזמנה יש משמעות אחת ויחידה: בעלי השמחה מכבדים את המוזמן - וכבוד, כידוע, מהווה נושא כבד-משקל בקרב בני העדה האתיופית.

לחתונה ממוצעת נשלחות כ-1200 הזמנות, רובן ככולן במסירה אישית - גם זאת, כמחווה של כבוד למוזמן. החלוקה מתבצעת על-ידי נציגי המשפחה, הפזורים ברחבי הארץ. רוב המוזמנים לא בהכרח מכירים אישית את החתן או הכלה, אלא קשורים בקשרי עבודה, ידידות או שכנות עם אחד המחותנים. כל צד רשאי להזמין את מי שהוא רוצה, ללא הגבלה, ולרוב מזמין כמה שיותר. זו תופעה ידועה ומקובלת, המנטרלת מראש ויכוחים בשאלה את מי וכמה להזמין לחתונה. כמה שיותר חוגגים, יותר שמח. יתירה מזו, אורח שלא הוזמן רשמית יזכה ליחס מועדף, הואיל וטרח לבוא ביוזמתו ולשמח חתן וכלה.

קשה להעריך מראש מי וכמה יגיעו לאירוע, ולכן נערכים לכל אפשרות. לדוגמה: מסכמים מראש עם בעלי האולם על 'הסדר עודפים'. האולם נערך לקלוט את כל המוזמנים, עד האחרון שבהם. בחשבון הסופי מתקזזים עם בעלי השמחה על שולחנות שנותרו ריקים.

הטקס

את פני האורחים בכניסה לאולם, מקבלים המחותנים ובני-משפחה מקירבה ראשונה. משתדלים שמספר מקבלי-הפנים לא יפחת משבעה. אם החתן או הכלה התייתמו מהוריהם, ימלאו האחים הגדולים והדודים את מקומם. בני-הזוג מגיעים לאולם לאחר שמרבית האורחים תפסו את מקומותיהם. מחותנים דתיים יקפידו על הפרדה מוחלטת בין נשים לגברים לא רק בריקודים, אלא גם בישיבה.

הכלה מתייצבת תחת חופתה בשמלת כלולות. השמלה מושכרת ללילה אחד, או נקנית, והיא לרוב פחות חושפנית מזו של כלה ישראלית חילונית ממוצעת (בשל קוד הצניעות והענווה). לא נהוג לתפור שמלה במיוחד לאירוע, אם כי גם בקטע הזה צפויים שינויים (ב-2007 פתחה מעצבת אופנה ילידת אתיופיה סלון כלות ברחובות). החתן לובש חליפה גברית סטנדרטית, לעיתים גם עניבה. המוזמנים באים אף הם במיטב מחלצותיהם. הצעירים בלבוש מודרני, המבוגרים בלבוש שמרני יותר, הנשים נוטות ללבוש מסורתי.

טקס החופה והקידושין חייב להיערך על-ידי רב. זאת, כיוון שהרבנות הראשית לא העניקה לקסים הסמכה דתית לקדש חתן וכלה. הרבנות אומנם אישרה לקסים לעמוד לצד הרב המקדש ולשאת ברכה משלהם, אך אלה דחו את ההצעה 'הנדיבה' (שנתפשה בעיניהם כמעליבה). משום כך, יש המקיימים שני טקסי נישואין, האחד בניהולו של רב מוסמך מטעם הרבנות הראשית, האחר בניהולו של קס.

טקס החופה והקידושין מתנהל לרוב בעברית, עם כתובה, שבירת כוס וכל השאר. בסיומו, מקובל לפצוח במחרוזת שירי ארץ-ישראל, ולהמשיך במוסיקה אתיופית מסורתית (אמהרית ו/או טיגרית). המוסיקה הקצבית מזרימה אדרנלין לרגליים, והצעירים מפזזים על רחבת הריקודים, לצלילי התקליטן (לא בהכרח אתיופי). לרוב, נשים וגברים יעדיפו לרקוד עם בני-מינם ריקודים עממיים. סלואו, דנס וטראנס פחות מקובלים. יש זוגות צעירים שמשלבים סיגנונות אלה בחתונתם, אך על פי הראיונות, לפי שעה מדובר בתופעה שולית. מקובל להזמין את החתן-כלה הטריים לריקוד סולו ראשון, אך הדבר תלוי באופיים. זוג ביישן עשוי לסרב להזמנה.

ריקוד אתיופי מסורתי עשוי להימשך שעות. יש שרוקדים במעגלים נפרדים, נשים לחוד וגברים לחוד, ויש שהמעגלים מתערבבים זה בזה. בריקוד משולבות תנועות כתפיים ורקיעות. התנועה המיוחדת של הכתפיים בזמן הריקוד נקראת אְסְקְסְטָה. אפשר להניע את שתי הכתפיים באותו כיוון, אפשר כל כתף בכיוון אחר (מעלה-מטה, קדימה ואחורה, באלכסון), כתף אחת למעלה והשנייה למטה ואפשר בתנועה סיבובית - כתף אחת קדימה והשנייה אחורה.

יש בקהילה משפחות דתיות מאוד, ובחתונות שלהם מפרידים בין גברים לנשים. ברקע מתנגנת מוסיקה דתית חסידית, וכמובן שאין ריקודים מעורבים. אורח בחתונה כזו שאיתו שוחחנו סיפר, כי האווירה לא הכי חגיגית ואין הרגשה של שמחה אמיתית.

מאפיינים נוספים של החגיגה

צילום האירוע נמצא בדרגת חשיבות גבוהה. לרוב, מקפידים לשכור את שירותיו של צלם מקצועי, המנציח את השמחה הן בצילומי סטילס והן בווידאו. מאוחר יותר יוזמנו בני המשפחה והקרובים לבית הורי החתן ו/או הכלה, כדי לצפות בסרט ובאלבום הצילומים. זו בהחלט עילה למפגש משפחתי וחברתי נוסף.

אין דפוסי אכילה ואין מאכלים מיוחדים לחתונה. לרוב, התפריט זהה לזה של חתונה ישראלית טיפוסית, עם נטייה למטבח המזרחי. אך יש דגש על משקאות כיד המלך. שותים הרבה אלכוהול, בירה ומשקאות חריפים מסוגים שונים. מלצרים מסתובבים בין השולחנות ודואגים למלא את הכוסות שהתרוקנו. מקובל להגיש לשולחנות, ולא להטריח את המוזמנים לדוכני המזון בשירות עצמי. לא נהוג לתת טיפים למלצרים. לא כל המוזמנים המבוגרים מתחברים לתפריט. הם היו מעדיפים תבשילי קדירה מסורתיים. עם השתייה, לעומת זאת, אין להם בעיה.

בחתונה אתיופית לא מקובל להביא מתנות או צ'קים, רק כסף מזומן (הצעירים נותנים צ'קים, דבר שלא מתקבל בעין יפה). משלשלים את מעטפת המזומנים לכספת המוצבת בפתח האולם. הסכום אינו מושפע ממספר המוזמנים, בין אם מדובר באורח יחיד או במשפחה.

בסיום האירוע מובלת הכספת לבית אחת המשפחות, שעליו הוסכם מראש. נציגי הצדדים פותחים את המעטפות, מנהלים רישום מדויק של התורמים והסכומים, ובבוקר המחרת מוסרים לזוג הטרי דו"ח כספי מפורט ומעטפת מזומנים שמנה. את ליל הכלולות נהוג לבלות בבית של חבר, שנבחר מבעוד מועד ויש בו תנאי לינה בסיסיים לזוג הטרי. ליל כלולות בבית-מלון אינו שכיח במגזר האתיופי. גם ירח דבש בארץ או בחו"ל אינו תופעה נפוצה, לפחות עד לעת האחרונה.

רוב הזוגות אינם מסתפקים באירוע הרשמי, וממשיכים את החגיגה למשך חמישה ימים נוספים לפחות, בחצר בית הדירות השכונתי, או בביתה של אחת המשפחות. לרגל האירוע שוחטים כבשים או פרות, צולים את בשרם ואוכלים בנוסח המסורתי - עם אינג'רה (פיתה אתיופית ספוגית) ורוטב חריף (וואט). כל בני המשפחה המורחבת והשכנים מוזמנים לחאפלה, המתקיימת בבית משפחת הכלה ובבית משפחת החתן, לסירוגין.

ביביליוגרפיה

ספרי עיון ומדע

  • משרד החינוך התרבות והספורט, מורשת יהדות אתיופיה, קהילת "ביתא ישראל" באתיופיה ובישראל, 2002. 

מאמרים בכתבי עת ובספרים

  • תשומה וורקנך יובי, "שבע - משבר על רקע נישואי קרובים", ארץ אחרת 30, אוקטובר-נובמבר 2005.
  • כהן מאיר, "ממנהגיהם של יהודי אתיופיה", ילקוט מנהגים – ממנהגיהם של שבטי ישראל, אשר וסרטיל (עורך) , משרד החינוך התרבות והספורט, מינהל החינוך הדתי, 1996. 

פרסומים מקצועיים מדעיים ודוחו"ת

  • קסן לאה, מדריך להפעלת תוכנית קהילתית ל"שלום המשפחה" יוצאת אתיופיה, המרכז הישראלי לשיטות מחקר איכותניות והמחלקה לעבודה סוציאלית ע"ש שפיצר, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, דצמבר 2005.
  • הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, האוכלוסייה האתיופית בישראל, תכונות דמוגרפיות 1999-1996, 2003. 
  • שמר ארנה, וילמה שמואל, כוחות וצרכים בקרב קהילת יוצאי אתיופיה בישראל, סקר באמצעות קבוצות מיקוד בקרב מבוגרים יוצאי אתיופיה, לצורך קביעת מדיניות וכיווני פעולה, ג'וינט-ישראל, מאי 2006.

ארכיונים ומאגרי מידע

  • הכנסת מרכז המחקר והמידע, אלימות נגד נשים – ריכוז נתונים, מוגש לוועדה לקידום מעמד האשה לקראת יום המאבק הבין-לאומי באלימות נגד נשים, 2007.

כתבות ומאמרים בעיתונות

אתרי אינטרנט

הערות שוליים

    צפה בתגובות  תגובות על דפוסים מסורתיים של היכרות ונישואין בקרב יוצאי אתיופיה (2)

    מערכת

    טעות בידיך. מגזר זה לא מילה מעליבה. זו הגדרה סוציולוגית. כדי להבין מה הופך קבוצה למגזר מומלץ לך לקרוא בדף השער בלינק "על המדריך". המידע שלנו נבדק ואומת על ידי גדולי המומחים לחברה האתיופית. אם יש לך השגות ספציפיות או הערות אתה מוזמן לכתוב לנו ולבדוק. אם צריך, כמובן נתקן. זה כל היופי במדריך אינטרנטי.
    יום רביעי כ"ו באייר תשס"ט 20 במאי 2009

    שוש

    לצערי הרב שוב פעם כותבים על תרבות קהילת 'ביתא ישראל' בצורה חובבנית עם ריח של התנשאות. קודם כל אנחנו לא "מיגזר" אלא קהילת ביתא ישראל או קהילת יהודי אתיופיה החומר הכתוב לא מדויק יש בו המון אי דיוקים והמראה של הכתבה היא המראה של הכותב הכללה גמורה של כל יוצאי אתיופיה. תבינו יש אנשים רבים שחושבים לבד לא תמיד לפי כללי החברה או המסורת.
    שבת ח' באייר תשס"ט 2 במאי 2009

    הוספת תגובה




     

     

    * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של "אנשים ישראל" לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.