דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
הוסף דירוג לספר 2 מדרגים

דפוסי צריכה באוכלוסיה החרדית בישראל

מנהל חנות
מנהל חנות "ברכת רחל" באלעד
טל יצחקי
חנות בגדי נשים
חנות בגדי נשים
עוז אלמוג
רמת ויזניץ בחיפה
מודעת גמח כספים
מודעת גמח כספים
יתד נאמן
מודעת פרסומת הלוואת גמח לרכישת דירה בביתר, יתד נאמן 17.11.06
מודעת גמח סיוע למשפחות
מודעת גמח סיוע למשפחות
יתד נאמן
מודעת פרסומת לגמח "יד חדוה" לסיוע למשפחות ברוכות ילדים, יתד נאמן 2.1.07
חנן אלפר, עוז אלמוג

נוצר ב-5/17/2008

הכנסות

הכנסה חודשית פורמלית

ההכנסה החודשית הממוצעת לנפש במגזר החרדי עומדת על כרבע מההכנסה החודשית הממוצעת בכלל האוכלוסייה הישראלית. עובדה זו מציבה חרדים רבים מתחת לקו העוני, וגורמת לערים החרדיות הגדולות לעמוד בראש רשימת הערים העניות בישראל. בני ברק היא העיר המובילה עם הנתון העגום שכל ילד שני החי בה הוא ילד עני (נכון ל-2003). ירושלים לא מפגרת הרבה אחרי בני ברק (בשל אוכלוסייתה היותר הטרוגנית) - 39% מהילדים מוגדרים בבירה כילדים עניים (נכון ל-2003). סקר שערכה עיריית ירושלים מגלה כי בכמחצית ממשקי הבית החרדיים איש מבני הזוג אינו עובד. עם זאת, יש לקבל נתון זה בהסתייגות, כיון שעבודה שחורה רווחת מאד במגזר (על כך בהמשך).

יש לזכור, כי פעמים רבות נובע עוני זה מתוך בחירה, כאשר אבי המשפחה בוחר ב"אברכות". אך גם אם מחליט הוא לצאת לעבוד ולפרנס את משפחתו, אין ערובה כי יצליח להרים אותה מעל לקו העוני. השכלתו הנמוכה מחד וצרכי משפחתו המרובים מאידך, יקשו עליו למצוא עבודה שתשדרג את מעמדו הכלכלי.

קצבאות

בשנת 2003 חל שינוי לרעה במצבן הכלכלי של המשפחות החרדיות, עם הקיצוץ בקצבאות הילדים. קיצוץ זה, שזכה בקרב הציבור החרדי לתואר "גזירות תשס"ג", על כל ההקשרים השלילים למינוח זה, דירדר משפחות רבות למצב קשה עוד יותר.

החוק החדש קבע קצבה אחידה לכל ילד: 120 ש"ח בחודש. כך שלצורך הדוגמה, משפחה בת שמונה ילדים שקודם הקיצוץ קבלה מדי חודש 4799 ש"ח מהביטוח הלאומי, החל משנת 2003 החלה לקבל רק 960 ש"ח  בחודש. הקיצוץ שחק את קיצבאות הילדים ב45% בממוצע, והגדיל את מספר העניים.

המערכת הכלכלית החרדית כולה (גם זו ה"עובדת") חשה על בשרה את תוצאותיו של הקיצוץ. בעלי עסקים רבים הפועלים במגזר החרדי ידעו לספר על האטה ו/או ירידה במכירותיהם. בעלת חנות בני ברקית לבגדי נשים סיפרה לנו: "בעבר, ה-20 לחודש היה התאריך לצ'קים (תאריך העברת הקצבאות). מיום שקוצצו הקצבאות אני ממש מרגישה ירידה גורפת בקניות בכלל. כשאני מציעה לאישה לתת צ'ק דחוי ל-20, היא צוחקת ושואלת מה יצא לי מזה?"

הטבות מיוחדות

תנאים והנחות מיוחדות שנועדו להקל על בעלי הכנסות נמוכות, מסייעות לאברך ומשפחתו "לצוף מעל פני המים".
בראש ובראשונה ההנחה בארנונה. אברך ממוצע, גם אם אשתו עובדת יהיה זכאי להנחה כלשהי בשל רמת ההכנסה הרשמית שלו. מאחר שפעמים רבות האישה עקרת בית או עובדת בעבודות שחורות (לא מדווחות) ההנחה עשויה להגיע אפילו לכדי 80% מסכום הארנונה.

אברך שלו לפחות שלושה ילדים, ואשתו אינה מרוויחה יותר מ-700 ש"ח בחודש זכאי לקצבת "הבטחת הכנסה" מהביטוח הלאומי. קצבה זו מותנית בכך שבנוסף על הכנסותיו הנמוכות, אין בבעלותו ואין הוא נוהג ברכב.

כאשר האישה עובדת במשרה מלאה ושולחת את הפעוט למעון של משרד העבודה והרווחה, שוב זוכה המשפחה בהנחה גדולה, וזאת בשל ההכנסה הנמוכה לנפש. במעונות אלו, התשלום מדורג ונגזר ממשכורתה של האם ורמת ההכנסה הכללית לנפש של המשפחה. נשים העובדות במשרה מלאה בשכר מינימום תשלמנה סכום זעום ואילו נשים שמשכורתן גבוהה תשלמנה מחיר כמעט מלא. 

במוסדות החינוך החרדיים זוכה אברך לדירוג גבוה, ועל כן משלם שכר לימוד נמוך יחסית. הנחה זו, נקבעת על פי רמתה הכלכלית של המשפחה ועל פי דרוג מסודר, כאשר בעלי הכנסה נמוכה (לרוב – אברכים) ישלמו סכום נמוך ביחס לבעלי הכנסה גבוהה.

רבים סבורים כי הנחות והטבות אלו מהוות "מלכודת דבש" ומותירות את האברך בין כותלי הכולל גם כאשר אין הוא מנצל את הפוטנציאל הלימודי שלו. לעומתם טוענים אחרים כי מדובר בכסף קטן באמת למשפחה מרובת ילדים, וכי אילו יצא האברך לעבוד, למרות ההפסד של כל ההטבות הנ"ל, עדיין היה מרוויח יותר. פירוט על הכלכלה השחורה במגזר החרדי עיינו ערך "תעסוקה במגזר החרדי".

חסכונות

ממחקר שערכה המחלקה החרדית של משרד הפרסום מקאן אריקסון עולה כי רק 23% מהחרדים מחזיקים את כספם "מתחת לבלטות", ובמילים אחרות: 77% מהם מחזיקים חשבון בנק. רבים מהם נוטים לנהל את חשבונותיהם בבנקים מגזריים, כמו בנק פועלי אגודת ישראל (שהוא חברה-בת של הבנק הבינלאומי) ובנק המזרחי.
ההתפלגות היא דלהלן (נכון ל-2004):
בנק פאג"י – 11%
בנק המזרחי – 16.9%
הבנק הבינ"ל – 6.7%
בנק דיסקונט – 15.9%
בנק לאומי – 15.3%
בנק הפועלים – 18.5%
אחר – 15.7%

60% מבעלי חשבונות הבנק החרדים, מנהלים חשבון עובר ושב בלבד, ולא תוכניות חיסכון וכדומה (כך על פי המחקר הנ"ל של מקאן אריקסון). 

מעיון בפירסומות הבנקים בעיתונות החרדית, ניתן להבחין בהתעוררות ניכרת בניסיונות הפריצה של הבנקים למגזר זה בשנים האחרונות. הבנקים החילוניים מנסים להתאים את פרסומותיהם לסגנון המקובל ברחוב החרדי. נוסף על כך, הם מציעים תוכניות אטרקטיביות המתאימות לאורח החיים של המשפחה החרדית, כמו הלוואות גדולות בערבי חגים או 'חשבון סטודנט' לבחורי ישיבה.

סוגי קניות

שוק בנסיקה

החרדים מהווים נתח שוק נכבד לחברות הגדולות במשק. בכל שנה רוכש המגזר החרדי מוצרי מזון ב-2.6 מיליארד ש"ח, ועל שאר מוצרי הצריכה, כמו ביגוד, הנעלה ומוצרים לבית הוא מוציא כ-2.2 מיליארד ש"ח (נכון ל-2006).

בעבר 'נהנו' החרדים מתדמית של קנייני מוצרים זולים בלבד. חברות רבות לא טרחו להתייחס למגזר בפרסומיהן, מתוך מחשבה מוטעית כי מוצריהן יקרים מדי לכיס החרדי. אך מחקר גיאוקטוגרפיה שנערך על סמך סקרים של השנים האחרונות מגלה כי הציבור החרדי הוא צרכן מותגים לא קטן. יותר משליש מבני המגזר מתחשבים במותג ובשמו של המוצר כאשר הם עורכים את קניותיהם. ה"מותגיות" קיימת גם כאשר מדובר במוצרים בסיסיים כמו מוצרי חלב ודגני בוקר.

במקביל לירידה ברמת מחייתן של המשפחות החרדיות כמתואר לעיל, מסתמנת אצל חלקן (בעיקר משפחות מהעשירונים הגבוהים והבינוניים) עליה ניכרת ברמת החיים, כפי שיפורט להלן.

מוצרי מזון

החרדים שומרים על נאמנות למותג המוכר להם כשהם קונים מוצרי מזון. הסיבה הראשונה לכך היא שמותג מוכר פירושו הכשר מוכר עליו הם סומכים, אך כמובן שגם לאיכות המוצר משקל ניכר. 

מוצרי החלב המועדפים הם של תנובה וטרה, בעלי הכשרות המהודרת. לאחרונה פרצה שטראוס, שעד כה לא נהנתה מכשרות מהדרין, לשוק, כשהיא נושאת כשרות טובה, מה שהוסיף את מוצריה לסל החרדי. מה קונים? חלב, מעדני חלב לילדים (קרלו ובאדי הם השולטים), לבן, יוגורט וגבינות שונות.

עופות ובשר – עיין ב'מזון כשר'.

בפסטות, אבקות מרק, פתיתים ורטבים מוכנים שולטת אוסם, אך גם למתחרותיה הזולות יש פלח שוק נכבד.

ממתקים קונים בדרך מתוצרת חברות מגדים, ורד הגליל, תלמה, אוסם, וכן ממתקים של חברות קטנות רבות, בבעלות חרדית, לצד תוצרת של מפעלים כשרים בחו"ל.

מסעדות

המסעדות יצאו מזמן מגדר של מותרות, או לחילופין כמקום שסועדים בו רק בשעת 'חירום'. בעבר, כשזוג חרדי פגש מכרים במסעדה, היתה באוויר מין תחושת אי-נעימות, משהו בסיגנון "נתפסנו בקלקלתנו". כיום ניתן לפגוש יותר ויותר חרדים היוצאים לבלות במסעדה, שהפכה למקום בילוי מקובל ולגיטימי. רובן של המסעדות הכשרות למהדרין ממוקמות בירושלים ובתל אביב, אך גם בבני ברק ניתן למצוא מעט. הציבור הבני-ברקי נחשב לכזה שלא אוהב לאכול בתחומי העיר, אלא מעדיף את היציאה ממנה. 

רמת המסעדות אינה נופלת מן המקובל במגזר הכללי, כשהחלוקה היא למסעדות בשריות או חלביות. יש מסעדות עממיות שמחירי הארוחות בהם סבירים (זוג משלם כ-200 ש"ח לארוחה מלאה) וישנן מסעדות יוקרה, בהן סועד יחיד משלם כ-200 ש"ח.

דוכנים וחנויות לממכר מזון מהיר מציפים אף הם את הריכוזים החרדיים. ירושלים נחשבת למובילה בתחום, כנראה בשל הריכוז הגדול של תושבי חו"ל בעיר הרגילים "לצאת לאכול". יצויין כי בחנויות הפיצה הבני ברקיות מתנהלת מכירת פיצה רק באמצעות הטלפון והזמנת משלוחים. זאת בהוראת רב העיר, הרב לנדא, הממשיך בכך את מסורתו של אביו המנוח, רבי יעקב לנדאו, שכיהן כרבה של בני ברק במשך שנים רבות וייסד את ההכשר המהודר הנקרא על שמו. הרב יעקב לנדא התנגד למתן הכשר לחנויות פיצה משום ש"זהו מאכל בהמה". 

עוד מתקנותיו של הרב לנדא: כדי למנוע מהמזללות הרבות בעיר להפוך ל'בית ועד לשבבניקים', אסר הרב לנדא ישיבה בחנויות פלאפל, שווארמה ובאגטים לאחר השעה שבע בערב. מספר דקות קודם השעה שבע בערב ניתן לראות את בעלי החנויות עורמים את הכיסאות על גבי השולחנות ועוברים לשיטת take-away. בנוסף: בחנויות השווארמה מתבשל הבשר רק במטבח, ולא לעיני הסועדים. גם זאת מכיון שהרב לנדא רואה בבישול בשר לעיני הסועדים סממנים בהמיים... לעומת המזללות, במסעדות ה'מכובדות' מותרת הפעילות עד שעות הלילה המאוחרות.

ימי ערב פסח הם הימים היפים של המזללות. המטבחים הביתיים כבר מוכשרים לפסח, ואין כל אפשרות לבשל - מה שמוציא אלפי איש מורעבים לחנויות המזון. התורים הארוכים נמשכים לא פעם עד לרחוב, והעבודה מתארכת עד לשעות הקטנות של הלילה. 

החנויות שאינן עומדות בעומס, מספקות לעיתים מזון המבושל לשליש למחצה ולרביע - יצירות קולינריות שאדם מן השורה לא היה מכניס לפיו בימים רגילים. אך ימי ערב פסח הם ימי חוסר ברירה. מי שלא יאכל – יישאר רעב...

ירידי אוכל בימי שישי

תחום נוסף של ענף המסעדנות התפתח בשנים האחרונות: ירידי אוכל בימי שישי. בדרך כלל מדובר באולמות לשמחות המתפעלים גם קייטרינג. ביום שישי הופך האולם מאולם אירועים יוקרתי ליריד אוכל המוכר את כל מרכיבי סעודת השבת, כשהשף הוא כמובן שף האולם. 

השולחנות מסודרים בצורת ח' גדולה, ועליהם לפי הסדר ערוכים דגים, עופות, תוספות, פשטידות, סלטים ואפילו חלות. המכירה מתנהלת בצורת שירות עצמי, ותפקידם של הזבנים הוא רק לסייע בבחירה ולערוך את החשבון.
היוזמה כנראה מצליחה מאד, כיוון שמידי כמה שבועות ניתן לראות בעיתונות פרסומת של אולם נוסף המצטרף לתחרות. מרבית הפרסומות מכוונות לליבה של עקרת הבית ומגלות לה כי מעתה ביום שישי ניתן לנוח ולהפסיק לבשל...

מוצרי שתייה

סקרים מצביעים על כך כי החרדים אוהבים סודה, והם שותים אותה יותר מכל תושבי מדינת ישראל. גם קוקה קולה נהנית מפופולאריות גבוהה (יש לציין כי הכשרות שלה למהדרין בת פחות משני עשורים) ומתחרותיה פפסי וRC' גם כן. אך לצד אלה נפוצים מאד מותגים זולים המוכרים מי פחות ומי יותר. מיצים של 'מיץ פז' הוותיקה או 'סופר דרינק' החדשה יחסית נמכרים במגזר בכמויות גדולות. 

יש לציין, כי ברוב הבתים החרדיים עולה שתייה קלה על השולחן רק בשבתות, ימים טובים, אירועים או כאשר מוזמנים אורחים. משפחה ממוצעת אינה יכולה להכביד על תקציבה בשתייה קלה בסתם יום של חול. הקפה המועדף הוא קפה נמס עלית, וחיבה יתרה מתגלה דווקא לקפה טורקי.

יין כבר מזמן אינו משמש רק לקידוש והבדלה. "יין לקידוש" הוא ביטוי הבא להדגיש כמה היין פשוט. בשנתיים האחרונות חלה עלייה של 25% בצריכת היין המשובח, ו35% בצריכת בירה. יש המסבירים עליה זו בירידת המחירים של המוצרים האלכוהוליים. 

עד כמה חדרה המודעות ליין משובח למגזר החרדי ניתן ללמוד מהצצה בעיתונים החרדיים. יש בהם המחזיקים מדור קבוע העוסק ביין, יש המפרסמים מדי פעם כתבות צבע בנושא, מתוך הנחה כי יהיו קוראים רבים לכתבה שכזו, ואף הפרסומות של יקבים רגילים ויקבי בוטיק מלמדות על שוק ער. 

בשנים האחרונות נפתחו בירושלים ואף בבני ברק חנויות יינות המקיימת מועדון חברים, מפגשי טעימות ועוד פעילות הקשורה ליין. מה שמלמד יותר מכל על המהפך שחל בנושא.

מוצרי חשמל

כאשר משפחה חרדית מחפשת מוצר חשמלי, היא מחפשת 'סוס עבודה', לאמור מכשיר שיחזיק מעמד כמה שיותר שנים עם כמה שפחות קילקולים. לשם כך אף מוכן החרדי המצוי לשלם ביוקר. 

מכונת הכביסה חייבת לעמוד בעומס של כמויות הכביסה המצטברות במשפחה ברוכת ילדים. המכונות הגרמניות נחשבות לחזקות ביותר, ולכן נשות המגזר בוחרות דווקא בהן. המובילות בשוק הן 'סימנס', 'א.א.ג.' ו'בוש'. 

מייבש כביסה הוא פריט חובה בבית ברוך ילדים, ואכן במגזר החרדי מספר המייבשים הרב ביותר, ביחס לממוצע הארצי. מחירו של מייבש איכותי אינו יקר כיום ( מייבש ממוצע עולה כ-1500 ₪ בלבד) אך צריכת החשמל שלו גבוהה ומכבידה על הוצאות הבית. חרף זאת, הוא אינו מוצר מותרות. משפחה ברוכת ילדים ממוצעת נזקקת למלאי מתמיד של בגדים להחלפה. כיוון שהילדים מחליפים את בגדיהם מדי יום וכיוון שארונות הבגדים אינם מכילים מלתחה שבועית מלאה לכל ילד – השימוש במייבש כביסה הכרחי. הוא מאפשר לעקרת הבית לייעל את תפקודה ולהימנע מלהפוך ל"מכבסת- תולה" במשרה מלאה.

מקרר ישראלי הוא המועדף על המשפחה החרדית (הבדיקה האחרונה שבידינו היא לשנת 2000). זאת בשל השם הטוב שרכשו לעצמן 'אמקור' ו'תדיראן'. סיבה נוספת הגורמת להעדפת המקררים הישראלים היא התקן השבת המורכב בהם - התקן המאפשר את פתיחת דלת המקרר בשבת (ההתקן מנטרל את התרמוסטאט וגם אם הטמפרטורה יורדת בשל פתיחת הדלת – המקרר יחדש את פעולתו רק כעבור זמן מוגדר).

מוצרי 'מותרות' נמצאים רק באחוז קטן מהבתים. נכון לשנת 2000, מדיח כלים יש רק ל-6% מהמשפחות החרדיות, ומערכת סטריאו רק לכשליש. סביר שהיום המספר גבוה יותר אבל לא בהרבה.

טלוויזיה אינה מצויה כלל ברוב בתי החרדים, אך חדירת האינטרנט לחלק מן הבתים הקלה את הגישה גם לשידורי הטלוויזיה ויש הצופים בה על מסך המחשב.

מכשירים חשמליים הייחודיים לבית החרדי

תנור האפייה יכלול תמיד שני תאים בעלי דלתות נפרדות, כדי להפריד בין בשר לחלב. לחילופין, מצויים במטבחו של מי שהמקום והתקציב מאפשרים זאת שני תנורים. במטבחי העשירון העליון קיימים מאותה סיבה שני מדיחי כלים.

כמעט ואין מטבח ללא פלטת שבת. תפקידה הוא שימור חום האוכל בשבת. בערב שבת מחממים את המזון המיועד לסעודות ומניחים על הפלטה החמה, לשימור החום. המחיר כיום (2008) עומד על כ-80 ש"ח. בחוגי ה"חזונישניקים" (תלמידי הרב אברהם ישעיהו קרליץ, "החזון איש" המקפידים בין השאר שלא להשתמש ברשת החשמל בשבת כדי שלא ליהנות מחילול שבת) מקובל שלא להשתמש בפלטה חשמלית. את מאכלי השבת מניחים על כסוי פח מיוחד המכסה את הכיריים במטבח.

מיחם שבת חשמלי – מאחר שאסור לחמם מים בשבת, מכינים מיחם ובו מים רותחים מערב שבת. המיחם שומר על טמפרטורה קבועה, ללא קשר לכמות המים ולמזיגה ממנו. מחירו כיום (2008) עומד על כ-200 שקלים, ומשתנה בהתאם לסוג ולגודל. 

נפה חשמלית – משמשת לניפוי קמח מתולעים. מנפה כ-2.5 קילו בתוך דקה. המחיר העכשווי (2008) כ-350 ₪. 

שולחן אור – משמש לברירת אורז. 'השולחן' נראה כקופסה שטוחה שחלקה העליון עשוי מפלסטיק לבן בהיר, זהו משטח העבודה. בתוך הקופסה מונח גוף תאורה, ובשעה ששוטחים את האורז על השולחן קל לברור בעזרת המשטח הלבן והתאורה את הגרגרים הנגועים. מחירו נכון ל-2008 כ-350 שקלים. 

שעון שבת – טיימר המכוון מערב שבת, מפעיל ומכבה מכשירי חשמל בשבת (כמו מזגנים). מחירו מתחיל מ-30 ₪ לשעון פשוט, ועשוי להגיע אף למאות שקלים. בלוח החשמל של כל דירה קיים שעון שבת (לפחות אחד) האחראי על כבוי והדלקת התאורה בשבת. בתוך הבית קיימים שעוני שבת למכשירים חשמליים אליהם מחברים את המזגנים ותנורי החימום. בנוסף, קיים שעון שבת בלוח החשמל של הבניין ו"ועד הבית" דואג להפעילו מדי ערב שבת ולנתקו במוצאי השבת כדי לאפשר תאורה בלילות השבת.

נסיעות

החרדים הם משתמשים 'כבדים' בתחבורה הציבורית. ל-68% מהם אין מכוניות (נכון ל-2006), נתון ההופך אותם לתלויים בעל כורחם בחסדי התחבורה הציבורית. 

עיון במדורי ה'מכתבים למערכת' בעיתונות החרדית מגלה מרירות ציבורית גדולה המופנית נגד חברות התעבורה הגדולות. מכתבים ובהם סיפורי האוטובוס איחר / לא יצא / דילג תחנה / היה צפוף / הנהג העליב / הדליק רדיו תופסים אחוז נכבד מהמדור. לא פעם אף זוכה העניין לכותרות בעמודי החדשות, מה שמלמד על התעניינות בנושא ועל שיעור משתמשים גבוה באוטובוסים.

חברות ההסעות עצמן מודעות כמובן לכוח הצרכני העצום הזה, ובדרך כלל הן קשובות לצרכיו המיוחדים של המגזר. לאחרונה פירסמה חברת דן כי האוטובוסים שלה יפסיקו לנוע בשבת, זאת מתוך התחשבות בציבור הנוסעים החרדי הגדול שלה.

אותם המחזיקים בבעלותם מכונית, מעדיפים את ה'מאזדה', אולי בשל מחירה ועמידותה (נתון זה פורסם בידיעות אחרונות ב-2006). זאת למרות האמונה הרווחת בתוך הציבור, כי רובם מחזיקים ב'סובארו אברכים' (סובארו משנת שמונים ומשהו, חבוטה מכל כיוון. זכתה משום מה לסטיגמה של "מכונית לאברכים"). בדרך כלל קיימת העדפה למכוניות גדולות – מיני וואנים, ואנים וסטיישינים - כמובן בשל מספר הנפשות הגבוה למשפחה. 

בתקופות החגים ובחופשות, שוכרים רבים רכבים. זאת, הן בשל חוסר הרצון להזדקק לשרותי התחבורה הציבורית, הקורסת בזמני עומס, והן בשל הרצון לטייל עם המשפחה, מה שמחייב החזקת רכב.

מחשב ואינטרנט

כיום, 43% מבתי האב החרדים מחזיקים במחשב. רוב המשפחות המחזיקות מחשבים בגלוי שייכות לתת המגזר המכונה "חרדים מודרניים", כלומר משפחות שבהן הבעל עובד, הבנים לומד בבתי ספר של "החינוך העצמאי" (ולא ב'חדרים'), האישה נוהגת ברכב ומתלבשת על פי כללי האופנה (תוך התאמה לדרישות הצניעות, גם אם לא ל"רוח הדברים"). במשפחות הללו המחשב גלוי ונגיש לכל בני הבית. לעומת זאת, בקרב בתי אברכים משמש המחשב במוצהר לצרכי עבודה בלבד. חיבור לאינטרנט מותר 'בדיעבד' (אם העבודה דורשת זאת) ועל הילדים נאסר לשחק בו או לצפות בסרטים (גם "כשרים"). רוב ההורים מן הסוג הנ"ל אכן דואגים להרחיק את הילדים מהמחשב הביתי, ולו בשל החשש כי 'יפטפטו' במוסד הלימודי ויגרמו אי נעימות רבה. יש בתים בהם מחזיקים ההורים במחשב נייד, המוסתר בחדר השינה ולילדים כלל לא ידוע על קיומו.

רק 37% מהמשפחות המחזיקות במחשב מחוברות לאינטרנט (מה שאומר 18% מהמגזר בלבד). כמו בכל נתוני הסקרים אודות הציבור החרדי, ראוי להתייחס לנתונים אלו בזהירות מה. סבירות גבוהה כי רבים מחזיקים מחשב בבית או אינטרנט, אך הם נמנעים מלדווח על כך לסוקרים. ההימנעות מחיבור לאינטרנט נובעת מאיסור הרבנים, וזאת בשל חלק מהתכנים ברשת, שאינם מתיישבים עם אורח החיים החרדי.

מתי כן מותר להתחבר? לצרכי עבודה בלבד, וגם זאת 'בדיעבד'. בעבר נעשו ניסיונות אחדים, וגם בימים אלו נעשה ניסיון להריץ אינטרנט כשר. יוזמה זו נתקלת ב'עקימת אף' של ההנהגה החרדית, ובהסכמה רק לצרכי עבודה.

בבתי "החרדים המודרניים" חיבור לאינטרנט בדרך כלל קיים וילדים גולשים ברשת עם או ללא בקרה על תכני הגלישה (נתון זה תלוי במידת ההבנה של הוריהם בסכנות ה"נט").

טלפונים

קו הטלפון הקווי הוא לרוב קו של בזק, אך לאחרונה פרצה 'הוט' למגזר עם מבצעים אטרקטיביים שמשכו אליה לקוחות רבים.

נכון ל-2007, 82% מבני המגזר מחזיקים במכשיר סלולארי. בתרגום למספרים: 250 אלף מכשירים ניידים, מתוכם כ-150 אלף מכשירים 'כשרים'. כך עולה מנתונים של אחת מחברות הסלולר העובדות עם המגזר החרדי.

מהו מכשיר כשר? כשפרצו לשוק מכשירי הפלאפון של הדור השלישי, גילתה ההנהגה החרדית שכל בחור ישיבה עלול להחזיק בכיסו מיני טלוויזיה, ובמושגים חרדיים – פצצת זמן מתקתקת. לשם כך הוקמה "ועדת רבנים" המורכבת מכל החוגים, וזו פסקה כי חובה להחזיק במכשיר כשר בלבד. מכשיר כשר הוא מכשיר בו אפשרות השימוש היחידה היא שיחות נכנסות ויוצאות (ללא SMS).

מירס היתה הראשונה שנענתה לקריאת ועדת הרבנים, מה שזיכה אותה בנתח שוק של 20% מהמגזר החרדי. במשך הזמן הלכו בעקבותיה שאר החברות הסלולריות. 

למרות ההיענות הגבוהה לדרישות הרבנים, יש לציין כי כ-40% מהמגזר מחזיקים בנוסף על המכשיר הכשר גם מכשיר שאינו כזה, זאת בשל היותם קשורים ל"תכניות מסלול" של החברות הסלולריות. המבחן לכניסתו האמיתית של הסלולרי הכשר תהיה בשנתיים הקרובות כאשר מסלולים אלו יסתיימו.

נופש

כ-40% מבני הציבור החרדי נוהגים לנפוש פעם בשנה, כשהזמן המועדף הוא החופש הגדול בתקופת סוף אוגוסט (אחרי ט' באב, מתחיל 'בין הזמנים' בישיבות), פסח וסוכות. רוב החופשות מתנהלות בארץ, עם הילדים. היעדים המועדפים הם 'ערי הקודש' טבריה, צפת וירושלים (על הנופש ראו בהרחבה בערך "תרבות הפנאי והבילוי במגזר החרדי").

יש היוצאים לבתי מלון בצורה מסודרת ומאורגנת, ויש המחליפים דירות, ואלו נמנים בעיקר עם בני המעמד הנמוך יותר.

מרבית בתי המלון אינם כשרים למהדרין במהלך השנה. חברות תיירות חרדיות, חלקן מבוססות ומאורגנות וחלקן הוקמו "אד הוק" לצורך תיירות הקיץ הנוכחית, דואגות להתאים את המלון ל"נופש חרדי". לאחר ששכרו את המלון למספר ימים, הן דואגות לצוות משגיחים המכשירים את המטבח, מארגנות תוכניות וטיולים על 'טהרת הקודש' ויוצאות במבצעי פרסום. רבות מן המשפחות היוצאות לחופשה נמנעות מן השימוש בטלביזיה או במכשיר הוידיאו הנמצא בחדרן במלון, אבל לא כולם מקפידים - תופעה המשתקפת במודעות ובפשקווילים כנגד מארגני ה"נופשונים הכשרים", בהם מוזהרים הנופשים שלא להתפתות להבטחות הסוכנים ולבדוק היטב היטב אם אכן המקום ללא מכשירי התועבה "אשר רבים חללים הפילה".

רמת הנופש אינה אחידה. יש השוכרים מלונות 5 כוכבים, דוגמת 'נירוונה' על גדות ים המלח. חופשה שכזו עולה אלפי שקלים למשפחה.

אחרים שוכרים בתי מלון ובתי הארחה ברמות שונות של כוכבים, בדרך כלל בסביבות ה-3 כוכבים. חופשה כזו עולה בין 700 ₪ ל800 ₪ ליחיד, ל-3 לילות.

יש המסתפקים בפנימיות של ישיבות תיכוניות ד"ליות ובתנאים שהן מציעות. ישיבות אלו ממוקמות לרוב ב"קרית חינוך" סגורה ו/או ממוקמות בישובים ומקומות כפריים המתאימים לנופש. במקום קיים בית כנסת שיעמוד בלבדית לרשות הנופשים (הישיבה בחופשה) ספריה תורנית, מטבח שניתן להפעילו וכמובן כרי דשא ואף מגרשי כדורסל להנאת הנופשים. מובן מאליו שתנאי הלינה בפנימיה של גיל העשרה, גם אם נוקתה טרם בואם של הנופשים, אינם מתקרבים ברמתם למלון ומחיר הנופש בהתאם. מחיר חופשה כזאת הוא כ-600 ₪ ליחיד ל3 לילות.

רוב הנופשונים מציעים תשלומים רבים ונוחים המפתים רבים להצטרף. אך רבים מגלים את שציינה באוזנינו אחת הנופשות (עקרת בית מבני ברק): "כבר שכחתי שהייתי בחופש לפני חצי שנה, אבל אני עדיין משלמת..."

יש המוותרים על חופשה מאורגנת בבתי המלון השונים, ומעדיפים לשכור דירה על ציודה. משכירי הדירות הם בדרך כלל זוגות צעירים המתגוררים במקומות מבוקשים לנופש. בתקופות השיא הם 'מתארחים' בבית ההורים ומשכירים את דירותיהם תמורת 80 – 150$ ללילה, תלוי בביקוש ובמספר המיטות בדירה. האזורים המבוקשים הם צפת, ירושלים וקרית צאנז שבנתניה, השוכנת לחוף הים. 

אותם שבאמת 'אין להם' מחליפים את דירתם עם משפחה אחרת חסרת אמצעים, ונהנים מהחלפת האווירה. נתנייתי יתחלף עם ירושלמי, צפתי עם בני ברקי ועוד.

חופשה בחו"ל רחוקה מהישג ידו של החרדי המצוי, אך לאחרונה ניכרת עליה ניכרת במספר היוצאים לחו"ל גם במגזר זה. מהם, המעדיפים לטייל לבדם ומהם הנוסעים לטיולים מאורגנים המתאימים לאורח החיים החרדי.

חופשה בת שבוע באלפים השוויצים או האוסטרים עולה כ-900 – 1500 אירו לאדם למשך שבוע. בבולגריה, המציעה 'שוויץ לעניים' עולה חופשה כ-700 אירו, וכך עולה חופשה גם ברומניה.
חבילת נופש שכזו כוללת ארוחות כשרות למהדרין, בדרך כלל מלון יהודי או מושכר לקהל יהודי בלבד, קבוצה חרדית ועוד תנאים ההופכים את החופשה לנעימה. 

חג הפסח במלון עולה כ-10000 ₪ לזוג. הוא כולל כמובן ארוחות כשרות למהדרין, תוכניות והפעלות.
לאחרונה חל שדרוג גם ברמת הצעות הנופש לחג הפסח. אם בעבר האופציה היחידה שעמדה בפני המבקש לנפוש בפסח היתה מלון גלי צאנז בנתניה (הנחשב כשר למהדרין כל השנה), הרי שבשנים האחרונות מוצעים בתי מלון בירושלים, על גדות ים המלח ועל גדות הכינרת. למי ש"יכול להרשות לעצמו" מתקיימים נופשונים בספרד, בשוויץ ובקלאבים בטורקיה. 

ניתן לחלק את נופשי הפסח ל-4 קבוצות עיקריות: א. אנשים העובדים עד ערב החג ממש, ואין להם אפשרות טכנית להתארגן לקראתו, כגון פאניות, עובדים במאפיות מצות וכו'. ב. זוגות מבוגרים שכבר אין להם את המרץ ואת הכוחות להכין את החג ולארח את הילדים. חשבון כלכלי פשוט מראה כי מלון עדיף. ג.משפחות מבוססות היכולות להרשות לעצמן את התענוג היקר. ד. אורחים המגיעים מחו"ל.

טיפולים רפואיים

לכל בעיה רפואית סטנדרטית, כחום או מחלה שכיחה הולכים לקופת חולים. בבני ברק 'מכבי' נחשבת לקופה המובילה, ובירושלים שולטת 'מאוחדת'. 

כשמתגלית בעיה בינונית ומעלה, כבר לא סומכים על רופא הקופה, אלא הולכים לרופא פרטי. את סכומי העתק שדורשת הרפואה הפרטית משלמים בלי למצמץ, כי "העיקר הבריאות". 

בכל בעיה המוגדרת מעל ל'בינונית', כבר אין סומכים על הרופא הפרטי בלבד ומתייעצים גם עם עסקן ציבורי, היודע לאן ולמי להפנות לקבלת חוות דעת נוספת ואף לטיפול. עסקנים ידועים הם הרב אלימלך פירר, מבני ברק מקים ארגון "עזרה למרפא" להשאלת ציוד רפואי וסיוע לחולים ובני משפחותיהם. בירושלים נחשב הרב בני פישר מקים ארגון "מגן לחולה" כבר סמכא וככתובת לייעוץ רפואי. 

העסקנים אגב, מנסים לשכנע את הציבור כי ברבים מן המקרים אין טעם בתשלום לרופא הפרטי ורופא קופת החולים יכול לעזור באותה מידה. לרוב, דבריהם נופלים על אוזניים אטומות.

שוק כלי הכסף

70% משוק כלי הכסף בישראל שייך למגזר החרדי. נתון מעט מתמיה, בהתייחס לכך כי מדובר באחד המגזרים העניים בישראל. למרות המצב הכלכלי, כלי כסף הוא מתנה מקובלת מאד במגזר. חתן בר מצווה מקבל נוסף על הספרים התורניים הרבים גם גביעי כסף. חתן וכלה בתקופת אירוסיהם מחליפים ביניהם מתנות כסף רבות ויקרות ובהתאם לעונת השנה בה חלו ארוסיהם. החתן יקבל מכלתו חנוכיה מכסף (לחנוכה), גביע, קופסת אתרוג (לסוכות) ולעיתים אף מגילת אסתר הנתונה במארז מכסף (לפורים). הכלה מקבלת מאישה לעתיד פמוטות בהם תדליק את נרות השבת ותכשיטים שונים. לעיתים תזכה גם בקופסת תכשיטים מכסף. כלי הכסף יהיו לרוב כלים ממותגים של "הצורפים" או "חדד".

לחתונה, מקבל הזוג הצעיר מתנות כסף רבות: אין ספור סכינים (המיועדים לבציעת החלה בשבת), מחזיקי בשמים להבדלה, מלחיות, מעמד לברכונים או למפיות נייר, וכן כלי נוי רבים, כולם מכסף טהור. זוג בעל יוזמה ימהר להחליף את החפצים הקטנים בכלים גדולים ומרשימים, כמו קערות, קערה לליל הסדר, מגש לנרות שבת ועוד.

כלי הכסף הרבים מאוכסנים לרוב בויטרינה הנמצאת במרכז ארון הספרים שבסלון. לא פעם מטעה מראה כלי הכסף היוקרתיים את חוקרי המס או הארנונה הבאים לבדוק את יכולותיו הכלכליות של האברך. המנוסים שבהם כבר יודעים ומכירים כי את תכולת הויטרינה לא רכש הזוג מכספו, אלא היא משמשת מזכרת לימי האירוסין.

אתרי הקניות

רקע

החרדים אוהבים לקנות בבתים, ב'מכירות', כפי שתואר בהרחבה בערך העוסק בתעסוקת נשים. מובן שלצד המכירות, פורחות החנויות שבמרכזי הקניות החרדיים - דוגמת רחוב רבי עקיבא בבני ברק וגאולה בירושלים. על פי סקר שנערך ב-2006 ופורסם ב'ידיעות אחרונת' רק רבע מהחרדים עורכים את קניותיהם בקניונים ובחנויות חילוניות. כשהם באים לקניון הם באים כדי לקנות. הסיבוב בין החנויות מהיר ותכליתי. גם אם זוג צעיר או קבוצת בחורים/בנות יגיעו לקניון "לראות מה חדש" הרי שמשפחה חרדית אינה רואה את הקניון כמקום בילוי עבורה.

בשנת 2006 פרסם איש העסקים יהודה עמאר כי בכוונתו לבנות קניון ברחוב רבי עקיבא בבני ברק. שטחו של הקניון אמור היה להיות רק 15% משטח קניון איילון, לא היו אמורות להיפתח בו מזללות והובטח פיקוח הדוק על צניעות לבושן של העובדות במקום. היזם הבטיח מרכז מסחרי ולא אזור בילוי, אך כל זה לא עזר לו. נגד הקניון קם קול זעקה נוסח "היו לא תהיה" ו"כאן זו לא תל אביב". בעצרת מחאה שהתקיימה בבני ברק השתתפו האדמו"ר מגור, הנחשב לאדמו"ר בעל השפעה עצומה והרב שמואל הלוי ואזנר, מהפוסקים המקובלים ביותר ברחוב החרדי.

הרב וואזנר הכריז בנאומו כי "סכנתו של הקניון היא בהוותו מקום של היפך הצניעות", כשכוונתו היא לכך שקניון עלול להוות מקום מפגש לנוער שוליים. נוסף על כך הביעו הרבנים חשש כי קיומו של קניון שכזה עלול 'לפקוח עיניים' לרבים ולפתות אותם להתחיל ולהשתמש במוצרי יוקרה.

מול ההתנגדות העזה בבני ברק, יש לציין כי בירושלים פועלים 'קניונים חרדיים' כבר שנים רבות. 'סנטר 1' הממוקם על יד התחנה המרכזית הוא הוותיק שבהם ו'רב שפע', הממוקם בלב השכונות החרדיות, חדש יותר. בשניהם מסעדות ומזללות לרוב, לצד חנויות יוקרה ברמה שאינה מוכרת בבני ברק. כנראה ששורשי ההבדל נעוצים במרקם התושבים הירושלמי, המורכב מ'חוצניקים' רבים.

ניתן לחלק את צורת הקניה ומקום הקניה גם לפי עשירונים. בני העשירון העליון יעדיפו לבצע את קניותיהם בחו"ל, בקניונים ובחנויות יוקרה. בני מעמד הביניים יעדיפו מכירות (ויש ביניהן יוקרתיות מאד) וחנויות 'מכובדות' (חנויות הידועות באיכות הסחורה שלהן, אם כי אינן מוגדות כ"יוקרתיות") ואילו בני המעמד הנמוך יעדיפו לבצע את רכישותיהם בצרכניות חסד ובחלוקות שונות (להלן).

חנויות ורשתות המזון

45% נוהגים לרכוש מוצרי מזון ברשתות חרדיות הממוקמות קרוב לביתם. 'בר כל' היא כנראה הרשת החרדית ביותר, שאינה מנסה אפילו להיכנס למגזר החילוני (עם זאת טוענים מנהלי הרשת כי כ-10% מהלקוחות חילונים).

יש לציין כי המהפך בתחום חל רק בשנים האחרונות. לפני כחמש עשרה שנה, ואף פחות מכך, מרכולים גדולים הפונים למגזר החרדי לא היו בנמצא. נסיעה ל"סופרים" ברמת גן ובתל אביב הייתה מקבילה לחוויית הנסיעה לחו"ל. המקררים הענקיים, האטרקציות, הגימיקים והטורים האין סופיים של מוצרי המזון סנוורו את העיניים. כיום, כמעט ואין שכונה בני ברקית שלא נהנית מ'סופר' מפותח שכזה. שכונות אחדות נהנות אף ממספר מרכולים ומן התחרות ביניהם.

מקצת מהרשתות המיועדות למגזר החרדי הן חברות בת או סניפים בשמות "מכובסים" של רשתות חילוניות, כמו "פשוט זול" השייכת לקבוצת "קו-אופ", רשת "אלף", ו"שפע שוק" השייך לסופר סל.
ברחבי הארץ קיימים כיום (נכון ל-2008) 36 סניפים של רשתות חרדיות, המגלגלים 4 מיליארד ₪ בשנה.

מה מייחד את המרכול החרדי?
בראש ובראשונה ההכשר המהודר המופיע על כל המוצרים. מהקונים כמעט ולא נדרש לבדוק את תווית ההכשר, כיוון שהנהלת המרכול לא תטרח להביא מוצר בכשרות שאינה מקובלת. 

נקודה שניה היא ההקפדה על לבושן הצנוע של הקופאיות (שחלקן הגדול משתייך למגזר החרדי) ושל הקונות. בחנויות מעטות יחזיק השומר סלסלה ובה חצאיות או חולצות ארוכות שרוולים, למקרה ש...
אם מושמעת מוזיקה ברקע, הרי שגם היא כשרה למהדרין, על טהרת הנגינה החסידית או המזרחית-חרדית.
המרכולים החרדיים נחשבים לזולים יותר מאלו הפונים למגזר החילוני.
ישנן חנויות המתמחות במכירת מארזי ענק במחירים מיוחדים, בהתאמה למשפחות ברוכות ילדים. רשת "אלף" מובילה בכך.

למרות שחדירת הרשתות על חשבון המכולות מגיעה ל-68% (גידול של 100% בתוך עשור) כמעט בכל שכונה קיימת עדיין המכולת השכונתית הוותיקה, בה מכיר הבעלים את לקוחותיו והם מכירים אותו. התחרות עם המרכולים הגדולים פגעה קשות במכולות הללו, שאינן מסוגלות לעמוד במחירי המרכול ונתפשות בעיני הציבור כיקרות. חלקן אכן קרסו ונסגרו (תופעה כלל ארצית) וחלקן השתדרגו מעט והפכו למיני סופר מרקט קטן ונוח.

רשתות נוספות

ההתפתחות לא חלה רק בתחום שיווק המזון, ולמעשה בכל התחומים התפתחה תופעת הרשתות הפנים חרדיות, הפרוסות בכל הריכוזים החרדיים בארץ. 

רשת "קידי שיק" המתמחה בבגדי ילדים המתאימים למגזר, רשת "גרביים" המוכרת כמובן גרביים, "שארפמאנס" לביגוד חסידי לגברים, "בגיר" – האמא הליטאית של "שארפמאנס", "ספרי אור החיים" לספרים תורניים, "גל פז" למוזיקה ודיסקים חרדיים, "אנטר" "אלתר" למחשבים נייחים ולציוד היקפי ו/או לניידים (מעוקרים מכל אפשרות חיבור לרשת) והרשימה עוד ארוכה.

עיון במדריך הטלפונים "מפתח העיר" של איזור בני ברק מעלה מספר נתונים מעניינים לגבי החנויות במגזר החרדי והתאמתן ללקוח הפוטנציאלי. לדוגמא: בקטגוריית "בגדי גברים" ניתן להבחין בין חנות המפרסמת עצמה כ"אופנת דניאל" והמתמקדת בביגוד המתאים לגברים ליטאיים או ספרדיים בלבד. לעומתה, חנות המפרסמת "הלבשה אמריקאית" מתמקדת בביגוד חסידי. כול החנויות מציינות כי סחורתן היא "ללא חשש שעטנז" (אריג הבגד אינו עשוי מצמר ופשתים יחדיו, המהווים איסור חמור). מתוך 36 חנויות לבגדי גברים שהופיעו ב"מפתח העיר" - תשע הן חנויות רשת.

מורים לנהיגה מפרסמים לגברים, ואילו מורות מפרסמות לנשים. מתוך 18 מורים לנהיגה המופיעים במדריך, פרסמה רק מורה אישה אחת - כנראה בשל העובדה שלא רבות מן החרדיות נוהגות ברכב. ראוי לסייג נתון זה ולציין כי המעוניינת בלימוד נהיגה תעשינה זאת אצל מורָה לנהיגה אותה יספק בית הספר.

נמצאו מספר רב יחסית של חנויות גרביים (7), מתוכן 3 הן חנויות רשת. כמובן בשל העובדה שבציבור החרדי גרביים הם לבוש חובה בכל השנה.

בבני ברק בלבד ספרנו 12 חנויות ומכירות של חלוקים, מה שבמגזר החילוני כמעט ולא קיים.

סעיף נוסף וכמעט ייחודי הוא ענף כובעי הגברים - 6 חנויות בבני ברק, כולן חנויות רשת.

כאמור 70% משוק כלי הכסף בישראל מגולגל על ידי החרדים. נתון זה מתבטא במדריך בפרסום עצמי של לא פחות מ-25 חנויות בני ברקיות לכלי כסף.

המספרות אף הן מחולקות. "מספרות לגברים" וכמובן "מספרות לנשים". זאת בלי להתייחס לענף המגזרי הבלעדי: הפאניות.
27 חנויות לספרים, המפרסמות עצמן כ"חנויות לספרי קודש ולספרי קריאה", מלמדות כי מדובר ב"עם הספר". אין צורך לציין כי 'סטימצקי' או 'צומת ספרים' אינן נכללות ברשימה.

במרץ 2006 פתחה בבני ברק רשת "המשביר לצרכן" את הסניף החרדי הראשון שלה. בסניף היה חידוש מרענן: החנות יועדה לנשים בלבד. הגברים, ובהם בעלי החנות, הוזמנו להישאר בחוץ, וכניסתם הותרה רק בשעות בהן סגורה החנות לקהל הרחב.
בנוסף להיותה חנות על "טהרת הנשים", עשתה רשת 'המשביר לצרכן' ניסיונות נוספים כדי להתאימה למגזר החרדי: במחלקת הקוסמטיקה לא מככבות תמונות נשים כלל, אלא פוסטרים יפים ומושקעים של המוצרים. במחלקת הלבנים מכוסות התמונות שעל האריזות במדבקות, ולתחום האופנה לא נכנסה החנות כלל, מחשש לחוסר היכרות עם טעמן של נשות המגזר.
מדובר בחנות ראשונה מסוגה, והצלחה או כשלון שלה הם אלו שיקבעו עם רשתות נוספות תנסנה ללכת בדרכה. רבע מהחרדים עורכים את קניותיהם בקניונים ובחנויות חילוניות" – זה כולל גם את עזריאלי (נכון ל-2006).

צרכניות חסד

יד עזרה

צרכניית חסד מופעלת בדרך כלל על ידי עמותה, כשהמטרה היא למכור למעוטי יכולת מצרכי מזון במחירים הזולים ביותר.
הצרכנייה הראשונה הוקמה על ידי הרב אשר פריינד שמעולם לא הקים חסידות או "חצר" אך הוכר כ'צדיק' ואלפים נהרו אליו לקבל את עצותיו וברכותיו. בהלווייתו שהתקיימה במוצאי יום הכפורים תשס"ד ובהתראה קצרה, הלכו אלפים אחר מיטתו כשהם ממררים בבכי. ר' אוּשֶר, כפי שכונה בידי תלמידיו היה פורץ דרך שהקדים במובנים רבים את הציבור החרדי הממוסד. במהלך השנים הקים ר' אוּשֶר מסגרות ל"שבבניקים", מעונות יום לילדים, בית החלמה ליולדות, אולמות שמחה (בהם עלתה מנה פחות מ-5$ ) ובניה ציבורית מוזלת (פרויקט זה כשל והותיר אחריו דיירים ממורמרים ותביעות שנתמשכו שנים).

רשת צרכניות "יד עזרה" הוקמה על ידו בשנות השבעים. בתחילה נמכרו/ חולקו עודפי תוצרת חקלאית שהייתה מיועדת להשמדה ובעקבות שתדלנותו של ר' אושר הועברה ל"יד עזרה" שחילקה/מכרה אותם לחבריה. במהלך השנים הפכה "יד עזרה" לצרכניה לכל דבר בה ניתן לקנות במחירים זולים מוצרי מזון, הלבשה, כלי בית ומוצרי אלקטרוניקה. אולם, רשות הכניסה והקניה הייתה מוגבלת לבעלי כרטיס חברות בלבד כשהקריטריונים לקבלת כרטיס החברות היו נוקשים ביותר: א. משפחה ברוכת ילדים. ב. בעלת הכנסות נמוכות. ג. נאסר על בעלי הכרטיס לערוך קניות לידידים או לקרובי משפחה.

בשנות התשעים, עם כניסתן לשוק של צרכניות חדשות שאימצו את שיטת "יד עזרה", (כדוגמת צרכניות "גור" ו"עזרה ואחוה". ראו להלן) איבדה זו את ייחודה ובשנת 2006 נעלה את שעריה.

אולמות השמחה ומפעלי החסד הנוספים של "יד עזרה" ממשיכים את פעילותם.

צרכניית גור

צרכניית גור הוקמה בראשית שנות ה-90. בתחילת דרכה הנפיקה אף היא 'כרטיס מועדון' שרק באמצעותו ניתן היה לערוך בה קניות. במהלך הזמן פתחה הצרכניה את שעריה לכל. הצרכנייה לא גדלה ולא התפתחה מאז היווסדה, והסניף היחיד שלה נמצא בשכונה צדדית בבני ברק.

'צרכניית גור' מתפקדת יותר כ'כלבו'. היא מחזיקה מחלקת הלבשה לכל המשפחה, מחלקת הנעלה ומחלקת כלי בית. מחיריה אכן נמוכים מאד, כמעט ללא רווח, אך רק במחלקות הטקסטיל. במחלקת מוצרי המזון היא נחשבת כיום ליקרה למדי. סך באוזנינו יבואן גרבי ילדים המספק סחורה לצרכניית גור: "זה ממש מצחיק. הם פשוט מוכרים בלי רווח. בהתחלה אמרתי להם שכך אני לא מוכן לעבוד, כי הם שוברים את השוק, אבל בסוף נכנעתי. כנראה שהם באמת רוצים רק לעשות חסד. "

לצרכניית גור היה חידוש בתחום הקניות בכלל - הפרדה מוחלטת בין גברים לנשים. ימים שני, רביעי ושישי מיועדים לנשים, והצוות מורכב כולו על טהרת המין הנשי, ואילו שאר ימות השבוע מיועדים לגברים, וכמובן שהצוות על טהרת המין הגברי.

קודם חג הסוכות, נמכרים בצרכניה "סטים" מוכנים של לולבים, הדסים או אתרוגים במחירי רצפה. ה"מינים" נמכרים סגורים. כל 3 הדסים נמצאים בשקית אטומה. כנ"ל הלולבים והאתרוגים. אין אפשרות "למשש את הסחורה" והמעוניין בכך יתכבד וירכוש בשוק ארבעת המינים במאות שקלים את הסחורה.

עזרה ואחווה

גם צרכניית 'עזרה ואחוה' מתנהלת כעמותה. בצרכנייה נמכרים ביגוד והנעלה לכל המשפחה, צעצועים, כלי בית וטקסטיל במחירים נמוכים ביותר. לרשת סניפים בבני ברק, ירושלים ומודיעין עילית.

הקונים

בבתים רבים דווקא הגבר נשלח למשימה (למען הדיוק, על פי "מחקרי שילוב" ב55% מהבתים, נכון ל-2006), אך האישה היא זו המחליטה מה לקנות.
לא נדיר לראות גבר מסתובב ב'סופר' עם עגלת קניות, מצויד ברשימת קניות שהכינה אשתו, ובפלאפון במצב הכן, לכל שאלה שלא תתעורר.

כשגדלים הילדים, עוברת המשימה מידי האב לידיהם. לא נדיר לראות ברחובות הריכוזים החרדיים זוג ילדים בני מעט מעל גיל עשר סוחבים ברחוב עגלת תינוק ישנה ומטה ליפול, כמעט קורסת מעומס השקיות שעליה. בדרך כלל, כשנשלחים ילדים לקניה המשפחתית מציידת אותם האם ברשימת קניות ברורה ומדויקת.

בשנים האחרונות חדרה מאד שיטת השיווק הישיר דרך הטלפון. מספר חברות הוקמו לשם כך והן מקבלות את ההזמנה הטלפונית ומשגרות משלוח עד הבית. למרות הנוחות הרבה שבכך, עדיין רוב עקרות הבית החרדיות מעדיפות לכתת רגליהן עד למרכול (או לשלוח מישהו אחר שיכתת את רגליו), הן כדי לחסוך את עלות המשלוח והן בשל הרצון "למשש בעצמן את המוצרים".

שעות המסחר

בשעה עשר וחצי בבוקר נראים סימני יקיצה ראשוניים של בתי העסק באזורי הקניות החרדיים. בעל ניסיון לא ינסה לצאת לקניות לפני השעה אחת עשרה לפני הצהריים. מתוך ידיעה כי בשעה זו מרבית החנויות טרם נפתחו.

פעילות השיא היא דווקא לאחר השעות שבע – שמונה בערב, ולאחר שמרבית החנויות התקניות כבר סגרו את שעריהן. אלו הן "שעות הלחץ" בצרכניות המזון וב"מכירות". אברכים שסיימו את לימודם, הורים שסיימו להשכיב את ילדיהם מתפנים לקניות ויוצאים לרחובה של עיר. כך, לאחר חצות עדיין שוקקים רחובות בני ברק וירושלים חיה ותוססת. אנשים חוזרים משמחות (חתונה/ אירוסין /בר מצווה) כשהם לבושים בגדים חגיגיים. לצידם, עמוסים בשקיות ניילון, פוסעים אותם שערכו את קניותיהם בצרכניות המזון. אלו ואלו נפגשים ב"שטיבל" לתפילת ערבית מאוחרת. לאחריה יש שימצאו זמן להתעדכן ב"נייעס" (חדשות). הבני ברקים מגחכים כאשר הם שומעים את הסיסמה התל אביבית "עיר ללא הפסקה". 

בערבי חגים, מרבית החנויות פועלות לפחות עד עשר בלילה, ורחובות גאולה שבירושלים או מרכז בני ברק נראים כמו יריד עליז וססגוני עד לשעות הקטנות של הלילה. בערב חג הסוכות גדושים הרחובות בדוכני ארבעת המינים וקישוטי סוכה התלויים לראווה. מרחוק הם נראים כסוכה ענקית והומה אדם. בערב פורים אלו דוכנים של משלוחי מנות מעוצבים ומוכנים הגודשים את המדרכות ובערב פסח אלו דוודי הענק המכילים מים רותחים, לצורך הגעלת כלים. בעל דוכן המכבד עצמו לא יוותר על שירי החג שיתנגנו ברקע, להשלמת האווירה החגיגית. בימים אלו, אפילו פקחי העירייה מעלימים עין מהמתרחש ומניחים לבעלי העסקים 'לעשות קופה' ללא הפרעה, למגינת לב דיירי מרכז העיר.

המולת הקניות בערבי חגים, והעובדה כי הרחובות הראשיים הופכים לשוק אחד גדול ומלא שמחת חיים, צבעים וריחות, מושכת אל הערים הגדולות את תושבי הפריפריה, הבאים ליהנות מאווירת ערב החג ולמשש קצת את דופק החיים בעיר הגדולה.

ניצול הכח הצרכני

העובדה שהציבור החרדי הינו ציבור צייתן הנשמע לדעת רבותיו, נוסף על היותו כוח קניה לא מבוטל, מהלכת אימים על ראשי החברות הגדולות במשק.

כל פרט השייך להמגזר יודע את כוחו כקבוצה ומודע אליו. "חרם צרכנים" אינו רעיון תיאורטי או בלתי ניתן ליישום. הרבנים הורו – רוב מוחלט של הציבור קונה או לא קונה.
טעות משמעותית עלולה לעלות לחברה בדמים מרובים. פריסת חסות על אירוע פרובוקטיבי או כזה הנערך בשבת, פרסומת פוגעת או עבודה בשבת. כל אלו עלולים לגרום לעסקונה החרדית להפעיל את 'נשק יום הדין' ולהכריז על "חרם צרכנים".

החרם המפורסם ביותר אירע נגד חברת התעופה 'אל-על'. בראשית שנות השמונים הופרטה חברת 'אל על' ועברה לידים פרטיות. הבעלים החדשים טענו כי החברה בגירעונות כבדים, ועל כן יש להפעילה בשבת, כדי להגדיל את הרווחים. החלטה זו של ההנהלה החדשה עוררה זעם רב ברחוב החרדי. הטענה המרכזית הייתה כי לא יתכן שחברה יהודית שרבים מצרכניה הם חרדים רבים תתעלם מצרכניה ומכבודה של השבת. טענה נוספת: למרות שהחברה עברה לידיים פרטיות היא נחשבת עדיין לחברה הלאומית של מדינת ישראל היהודית, וככזו אל לה לטוס בשבתות.

ההנהגה החרדית הטילה חרם על החברה, החרדים באופן גורף הפסיקו לטוס בה. תקופת מה המריאו מטוסים ריקים למחצה מ'בן גוריון', לבסוף, נכנעה חברת "אל על" והפסיקה לטוס בשבת.
בציבור החרדי מייחסים את השיפור במצבה הכספי של החברה שדווח עליו לאחר מכן כפועל יוצא מיידי להחלטת ראשיה לכבד את השבת.

לאחרונה אירע משבר יחסים נוסף בין 'אל על' לחרדים, כשזו אישרה המראת מטוס מניו יורק למרות שברור היה כי ינחת בשבת (עקב תקלה התעכבה המראתו בזמן). איום החרם נשלף מהבקבוק, ולאחר משחק כיפוף ידיים שנמשך מספר ימים נכנעה 'אל על' שנית ואף הפקידה ערבויות נוכח התחייבותה שלא לטוס בשבת. שוב היתה זו ההכרה בכוחו העצום של הציבור החרדי.

דוגמה נוספת לכוחו הצרכני של המגזר החרדי: הסלולארי הכשר. כאשר הוקם ב-2003 "וועד הרבנים לענייני תקשורת" ניסו חבריו לשכנע את ראשי החברות הסלולריות לשווק מכשירים 'כשרים' – כאלו היכולים להוציא ולקבל שיחות בלבד. החברות, שהודעות הSMS לצד "שרותי התוכן" מהווים נתח מרכזי מרווחיהן התנגדו למהלך. חברת מירס הייתה היחידה שנענתה לקריאה, ובדצמבר 2004 החלה לשווק מכשירים עם חותמת כשרות של הוועדה.
הרבנים קראו להשתמש רק במכשירי מירס. בחברות הסלולריות האחרות הבינו את הפוטנציאל ובתוך כ-3 חודשים שווקו מכשירים כשרים גם של 'סלקום', 'פלאפון' ו'אורנג''.

הוצאות ייחודיות למגזר החרדי

 מעבר להוצאות הרגילות, המאפיינות כל משפחה באשר היא, כמו הוצאות ביגוד, מזון וכו', למשפחה החרדית הוצאות אופייניות הייחודיות רק לה. הוצאות כספיות חריגות אלו נובעות מאורח החיים החרדי של המשפחה ומשמירה על העקרונות בנושאי ביגוד, כשרות, חינוך וכו'.

מעשר

על פי ההלכה, אדם חייב להפריש עשירית ממשכורתו לצדקה. אדם שרוצה להדר יכול להפריש חמישית, אך אין לתת יותר מכך "כדי שלא יצטרך לבריות" (יהפוך את עצמו לעני שחובת הקהילה לפרנסו).

קיים ויכוח אצל הרבנים הפוסקים אם גם אברך 'כולל' חייב להפריש ממשכורתו הדלה לצדקה. בלי להיכנס לפסיקה ההלכתית נציין כי רוב האברכים אכן עושים זאת. נתינת 'מעשר' (או "מייְסר געלט" בעגה המדוברת) טבועה במודעותם של רבים. כסף זה נחשב לכספם של העניים, ולכן התחושה היא כמעט כשל תשלום חוב. גם אם אדם לא מצליח לסיים את החודש, 'מעשר' הוא ייתן.

יש החוסכים מחצית מסכום המעשרות להוצאות החתונה של הילדים (על כך ראו ערך נפרד במדריך זה), שתמיכה בהם נחשבת גם היא לצדקה. רבים נסמכים על דברי חז"ל: "לעולם אין אדם מעני מן הצדקה ואין דבר רע ולא היזק נגלל בשבילה" (רמב"ם הלכות מתנות עניים פ"ב ה"ב) ו"עשר תעשר – עשר בשביל שתתעשר" (מסכת שבת דף קיט ע"א).

הציווי להעניק עשירית מהמשכורת לצדקה משפר את פני החברה ומייפה אותה. הוא נותן לרעיונות טובים וכשרים אפשרויות מימון. בעזרת כספי המעשר ניתן להקים קרנות לתמיכה במעוטי יכולת, לסייע ליתומים ואלמנות, להקים ארגונים המלווים חולים ובני משפחותיהם, לממן חונכים לילדים מתקשים וזקוקים ליד מכוונת, לתחזק בתי כנסת, לתמוך ב'כוללים' ועוד פעולות צדקה רבות.

מזון כשר

לרוב אין הבדל בין מחירי מזון כשר בכשרות רגילה (רבנות, לצורך הדוגמה) למחירי מזון הכשרים למהדרין. כלל זה נכון כל עוד אין מדובר בעופות, בשר ופירות וירקות בשנת שמיטה.

בעוד שמחיר עוף הכשר בכשרות רגילה נע בסביבות ה-12 ₪ לקילו, הרי שמחירו של עוף בכשרות למהדרין מתחיל בכ-20 ₪ לקילו וזאת, לכשרויות הפחות פופולאריות (נווה ציון, בית יוסף) ומאמיר לכ-30 ₪ לקילו בכשרויות יוקרתיות כ"הכשר הרב לנדאו" מבני ברק והבד"ץ של העדה החרדית בירושלים (נכון ל-2007).

במחירי הבקר הפערים גדולים אף יותר. קילו בקר הכשר בכשרות רגילה עולה כ-16 ₪ לקילו, ובכשרות מהדרין כ-40 ₪ לק"ג (נכון ל-2007).
הסיבה לפער המחירים נובעת מאחוז הפסילות הגבוה בכשרות המהדרין, ומעלותו הגבוהה (יחסית) של צוות המשגיחים הגדול בכשרויות אלו.

במהלך השנה אין הבדל גדול במחירי הפירות והירקות הכשרים למהדרין והכשרים בכשרות רגילה (הנמכרים בחנויות. לא בשווקים). אך בשנת שמיטה מאמירים מחירי הירקות והפירות הכשרים למהדרין לשיאים גבוהים במיוחד.

כל עוד האמרת המחירים נעשית בגבול הגיוני כלשהו, לא מתערבים הרבנים בנעשה. אך כאשר מדובר בהפקעת מחירים חסרת פרופורציה לערך האמיתי של המוצר, נמנעת 'ועדת השמיטה' (הגוף הממונה על האספקה בשנת השמיטה) מלרכוש את הירק הספציפי שמחיריו הופקעו, ותקופת מה מתמודד הרחוב עם חסר. בשמיטות שעברו אכן הורגש החסר ובלט בירקות רבים, אך בשמיטה הנוכחית (2007-8) עובדת ועדת השמיטה עם מספר ספקים במקביל, מה שמונע חסר או עליית מחירים מסחררת.

בשמיטה, כידוע, נאסר לעבוד את אדמת ארץ ישראל. לכן מצטמצמים מקורות האספקה של הירקות והפירות הכשרים. אלו מיובאים חלקם מחו"ל, וחלקם נרכשים בארץ ישראל, אך משדות נוכרים. מה שמוסיף לעלויות ההשגחה גם את עלות האבטחה.
האופציה הטובה ביותר העומדת בפני וועדי הכשרות היא לייבא ירק מהערבה (שאינה מוגדרת כ"ארץ ישראל" לעניין "מצוות התלויות בארץ") וכשזה מתאפשר כך אכן נעשה, אך אין הקומץ משביע את הארי.

יצוין כי משפחה חרדית סטנדרטית לעולם לא תסתפק בכשרות שרמתה פחותה מכשרות מהדרין, ולכן תשא בכל העלויות.

הוצאות שבת ויום טוב

רקע

נאמר בגמרא: "כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכיפורים... חוץ מהוצאות שבת ויו"ט" (ביצה, ט"ז, ב'), לאמור: מצבו הכלכלי של אדם לכל השנה קצוב מראש השנה, חוץ מהוצאות שבתות וחגים. עליהם נאמר "לוו עלי ואני פורע".

אחד מארגוני החסד הפועלים בציבור החרדי טבע את הסלוגן הפרסומי: "אמא, הבטחת לנו עוף לשבת!" סיסמה זו מדברת היטב לאוזניו של החרדי המצוי, כיוון שהיא מתמקדת בנקודה החשובה כל כך, כי השבת חייבת להיעשות ברווח. גם אם כל השבוע מתנהל מתוך עוני ומצוקה, הרי ש"עוף לשבת" הוא כמעט בגדר מוצר יסוד.

עניין זה מוצא ביטוי גם בזמירות ליום השבת: "להתענג בתענוגים/ ברבורים ושליו ודגים".
סיור ברחובות הראשיים של ירושלים ובני ברק ביום חמישי ובעיקר ביום שישי, ילמד יותר מכל מהן "הוצאות שבת ויום טוב". הרחובות עמוסים במידה שקשה לתמרן בהם, והתורים במעדניות, בחנויות המזון, בחנויות הפיצוחים ובמכולות משתרכים עד לרחוב. 

שבת בבית ממוצע חייבת להיכנס כשהבית גדוש בכל טוב: בסעודות בשר, דגים, פשטידות, קינוח. עוגה טובה היא בגדר חובה, ופיצוחים ברבים מן הבתים. עיתוני סוף השבוע והמגזינים מוכרים כמויות לא מבוטלות בערב שבת.

בחגים הוצאות המזון כבדות אף יותר. לחג הפסח יוקדש סעיף נפרד, אך בסוכות ובשבועות בשל מאמר הגמרא (המתייחס אמנם לתקופה בה "בית המקדש קיים") "אין שמחה אלא בבשר", משתדלות עקרות בית רבות לבשל דווקא בשר בקר, הנחשב יוקרתי יותר ומחירו בהתאם (גבוה ממחיר העוף).

קשה לאמוד מה ההוצאה הממוצעת למשפחה לכבוד שבת וחג, כיוון שקיים הבדל ניכר בין אברך המרשה לעצמו מעט יותר מאשר בכל השבוע לבין מי שיכול להרשות ואף מרשה לעצמו יותר. אך זה וגם זה ישתדלו להכניס את השבת והחג מתוך רווח.

חג הסוכות – ארבעת המינים

בחג הסוכות מברכים מדי יום על "ארבעת המינים" המורכבים מאתרוג, לולב, הדס וערבה.
האתרוג - את מחירו של האתרוג קובעת רמת הנקיות שלו (אם אין עליו נקודות שחורות), אם גידולו נאה, אם בליטותיו נאות ואם צבעו צהוב ולא ירקרק. 

מחירי האתרוג מתחילים ב50 ₪ ליחידה. חרדי 'סטנדרטי' יקנה אתרוג שמחירו כ250 ₪, ויש שיוציאו אפילו 100$. אך גם במחירים אלו לא נאמרה המילה האחרונה בנושא האתרוגים. בשוק קיימים אתרוגים שמחירם מאמיר אפילו ל1500 ₪! (נכון ל-2008).

הלולב  – ענף דקל סגור. על פי ההלכה חייב הלולב להיות באורך מינימאלי של כ-40 ס"מ ועליו סגורים. הלולבים מגיעים לארץ משני אזורי גידול. עמק הירדן ואל עריש, כשלולבי עמק הירדן נחשבים למשובחים שבין השניים.
המחירים נעים בין 30 – 150 ₪ (נכון ל-2008), כשהמדד הקובע הוא יופי הלולב והזן. 

הדסים - מחירו של הדס אחד נע מ-15-50 ₪ (נכון ל-2008). לארבעת המינים יש צורך בשלוש הדסים, ויש מהדרים המקפידים לקחת 9 ענפים.
ההידורים הגורמים למחיר ההדס ראו בפרק "תעסוקה – מלאכות זמניות – ממייני הדסים". 

ערבות - מחיר 2 ענפי ערבה כ-5 ₪ (נכון ל-2008). לארבעת המינים יש צורך בשני ענפים.

בערב חג הסוכות לאחר חצות היום יורדים מחירי "ארבעת המינים" באחוזים ניכרים, אך מעטים בלבד יסתכנו וימתינו לרגע האחרון.

חג הפסח

הציווי "לא תאכלו חמץ בכל מושבותיכם" גרם ל'מוח היהודי' לעבוד שעות נוספות בניסיון למצוא רעיונות יצירתיים כיצד ניתן לבשל ארוחות מלאות 'יש מאין'. 

סיור בערב פסח בין מדפי המוצרים ב'סופר', מגלה כי כיום בפסח יש 'הכל'. אפילו פסטה על טהרת הקמח תפוחי אדמה. אך מחירם של המוצרים הכשרים לפסח נאמד כמעט בזהב. 

מחירי מצות היד נעים בין 90 ₪ לקילו ועד 200 ₪ לקילו (נכון ל-2008). הגורמים לפערים המשמעותיים במחיר קשורים להידורים השונים שנוהגות המאפיות, כמו טחינת הקמח בריחים של יד או בסוג ואיכות הקמח, מה שמשליך על איכות המצה.
הצריכה היא כקילו לנפש לכל החג, כך שבהכפלה למספר בני המשפחה מתקבל סכום מכובד למדי.
מחירי מצות מעשה מכונה נעים בין 30-70 ₪ לחבילה בת 2.5 קילו (נכון ל-2008). את הפרשי המחיר במקרה זה קובעת סוג הכשרות. 

בקבוק שמן אגוזים או שמן דקלים (השמנים הכשרים לפסח) עולה כשמונה עשרה שקלים, ואילו בקבוק שמן זית עולה לא פחות מ30 ₪ (נכון ל-2008). 

חבילת עוגיות 'פסחית' היא חסרת טעם ומרקם, אך מחירה מרקיע שחקים: כ35 ₪ ל600-1000 גרם (נכון ל-2008).
למרות מבחר הממתקים הכשרים (והיקרים) לפסח הקיים בשוק, רבים משתמשים רק באגוזים, שמחירם כידוע גבוה מאד. חלק גדול מבני עדות המזרח אוכלים בפסח קטניות ובכלל זה גרעינים וכל יתר הפיצוחים למעט אגוזים. בקרב האשכנזים הקטניות נחשבות כמעט לחמץ גמור.

מעבר לכך, יש לקנות את כל מוצרי המטבח הבסיסיים ביותר כמו מלח, סוכר וכו' בגרסה הכשרה לפסח. גם סבונים ומוצרי קוסמטיקה צריכים הכשר מיוחד לחג, מה שגורר עימו קניה עצומה לפני החג. וזוהי רק טעימה על קצה המזלג מעלותו הבסיסית של החג.

מאחר שבפסח חמץ אסור אפילו 'במשהו' (כמות מיזערית שאינה נמדדת). ומאחר ורבים מאד מקפידים שלא להשתמש כלל במוצרים תעשייתיים, הופכים בתים רבים בימי ערב פסח ובפסח עצמו למפעלי תעשייה זעירים המכשירים עופות, מזקקים סוכר, וקולפים הררי תפוחי אדמה, המהווים את עיקר התפריט הפסחי (יש אומרים כי מזל גדול שאת תפוחי האדמה גילו רק לפני כחמש מאות שנה. לו היו הם מתגלים קודם, סביר להניח שאף הם היו נאסרים באכילה...). 

משפחה ממוצעת קונה לפני החג עשרות ק"ג של תפוחי אדמה (ובהדגשה על "קונה לפני החג", כיון שרבים נוהגים שלא לקנות מוצרי מזון במהלך הפסח), ואין ספור ביצים המהוות אף הן חלק חשוב מהתפריט הפסחי. יצויין כי תפריט מגוון זה של "תפוחי אדמה וביצים" קיים בעיקר אצל משפחות חסידיות שמנהגן להימנע מאכילת "שרויה" (מצה שהורטבה או בושלה במים) מונע כמעט כל שימוש בקמח מצה לצורך אפיה או בישול.

ערב החג מתאפיין בקדחת קניות. במשפחות רבות, ההורים עסוקים בהכנות החג ומשאירים את מטלות ה"קניות לחג" בידי הילדים. הללו פושטים על הצרכניות ו"ממלאים עגלות". אולם, גם ההורים עצמם 'מאבדים לעיתים חשבון' וקונים הרבה מעבר לצרכיהם האמיתיים. אחד המרואיינים סיפר לנו: "לעולם לא אשכח את פניה של בעלת הבית, שבביתה התארחתי, כשבעלה הגיח מבעד לדלת כשהוא נושא 15 תבניות בנות 30 ביצים כל אחת. ובחשבון פשוט 450 ביצים (למשפחה בת חמש נפשות)..."

בפסח, משתמשים במערכות כלים נפרדות מאשר בכל השנה. לבשרי ולחלבי. זוגות צעירים 'פוסחים' בשנות נישואיהם הראשונות (וישנם, אף לאחר מכן) אצל הוריהם בשל הפחד מ'לעשות פסח לבד' - מטלה שמלבד עלותה הכספית הגבוהה כרוכה במאמץ פיזי ונפשי לא קטן. כאשר מחליט הזוג (הכבר לא צעיר... ) כי "השנה, עושים פסח בבית" עליו להביא בחשבון סדרת קניות של מערכות כלים לפסח: (בשרי + חלבי, סירים, צלחות, סכו"ם, ומפות... ואף כיריים מיוחדים לחג הפסח). ברוב המקרים יקנה הזוג כלים בסיסיים בלבד, ומכאן ואילך, עד מאה ועשרים, לכל פסח יתווספו אביזרים נוספים שיהפכו את המטבח הפסחי לידידותי יותר. עקרת בית צעירה תעסוק בהשלמת סירים וכוסות, רעותה המבוגרת שכבר השלימה מערכות אלו תרשה לעצמה לקנות מעבד מזון, תנור וכדומה.

ההוצאות אינן מסתיימות במוצרי המזון/ הניקיון והכלים. פסח מסמל בדרך כלל את פתיחת עונת האביב – קיץ, יש צורך להלביש את הילדים לחג. לקנות לילדים הגדולים בגדים ונעליים המתאימים לעונה ו"להשלים ציוד" לקטנים. הוצאות הביגוד למשפחה ממוצעת עשויים להגיע לאלפי שקלים.
כיצד אם כן שורד חרדי ממוצע את החג היקר בלוח השנה היהודי? התשובה היא 'תמיכות'. (להלן, בערך "צדקה במגזר החרדי").

חג השבועות

בחג השבועות, רבים מקפידים לאכול סעודה חלבית, או לכל הפחות 'קידוש' חלבי בבוקר החג. הסעודה החלבית מפוארת מאד בדרך כלל, ועשירה במנות גורמה המורכבות מגבינות יקרות – כלומר, כאלו שבית חרדי (וגם לא חרדי) ממוצע, לא 'יפרגן' לעצמו סתם כך ביום של חול. מנהג זה מקפיץ כמובן את מכירות מוצרי החלב באחוזים ניכרים.

מתנת חגים לאישה

במשנה תורה להרמב"ם נאמר: "...והנשים קונה להן בגדים ותכשיטין נאים כפי ממונו..." (זמנים, הלכות יו"ט, פרק ו' י"ח). רוב הגברים מקפידים לתת מתנת חג לנשותיהם. ישנם 'כוללים' מעטים בהם אפילו מתקצבים זאת.
סוג המתנה וערכה נקבעים על פי מצבה הכלכלי של המשפחה. אדם מבוסס יעניק לאשתו תכשיט חדש, אחרים ינצלו את ההזדמנות וישלחו אותה לחפש בגד חדש, נעליים חדשות או פאה. גם בושם או כל מוצר טיפוח אחר בא בחשבון.
חדירת תכשיטי הקריסטל לשוק העניקה גם לכאלה שאין באפשרותם לרכוש תכשיט זהב הזדמנות להעניק תכשיט יפה ומכובד, שעלותו מתאימה לכיסם.

טיולים משפחתיים בחגים

למרות שטיולים משפחתיים אינם הוצאה המאפיינת את המגזר החרדי בדווקא (ואולי אותו פחות מכולם...), הם יכולים להיכלל תחת סעיף הוצאות חגים. משפחות רבות יוצאות לטייל בימי חול המועד. אופי וסוג הטיול תלוי באופיה של המשפחה ובמצבה הכלכלי.

יש כאלו שטיולים ארוכים ומפרכים מדברים אל ליבם. הם מצפים לטיול הגדול לצפון או לדרום בכיליון עיניים. מאחר שמרבית המשפחות החרדיות לא מחזיקות ברכב, יש השוכרים לצורך הטיול רכב, אחרים שוכרים אוטובוס ציבורי זעיר עם נהג. יש המיטלטלים באוטובוסים, יש הבוחרים בטרמפים (אלו בד"כ בחורים צעירים הנוסעים לבדם) ויש המעדיפים טיולים מאורגנים של חברות הסעה חרדיות וותיקות.

משפחות עם ילדים תעדפנה אתר קרוב לבית ובעל אטרקציות לילדים. גן חיות, לונה פארק או פארק מרוחק מעט נחשבים לבילוי מושלם, אם כי מכביד לא מעט על הכיס (עשרות שקלים מחיר כניסה לילד אחד).

משפחות רבות מקפידות שלא לבלות במקומות מחללי שבת. בתקופת חול המועד ולפניו, מפרסמת "הוועדה למען השבת" מודעות בעיתונות החרדית, ובהן "רשימה שחורה" של אתרים מחללי שבתות מול "רשימת מועדפים".

הוצאות חינוך

'חדר'

בניגוד לתלמידי כל מוסדות החינוך בארץ, חייבים תלמידי ה'חדרים' בתשלום שכר לימוד. שכר הלימוד הוא בעבור לימודי אחר הצהריים, כיוון שלימודי הבוקר כלולים כמובן תחת חוק חינוך חובה. 

התשלום אינו אחיד בכל התתי"ם (תלמודי התורה), ואף באותו ת"ת (תלמוד תורה) הוא שונה מהורה להורה, כשדרוג התשלומים נקבע על פי הכנסות ההורים וכמובן תוך התחשבות מרבית באב האברך. 

ניתן לקבוע כי מרבית ההורים משלמים בין 50 ל-100 דולר בחודש.

ישיבה

שכר הלימוד בישיבה קטנה נע אף הוא סביב ה-100$ בחודש, ובישיבה גדולה, בה שוהים הבחורים בפנימיה, סביב ה-150$ ל-250$ בחודש.

יצוין, כי התשלום עבור הישיבות אינו קבוע ומשתנה מהורה להורה, בהתאם למצבם הכלכלי של ההורים. ההחלטה כמה ישלם כל הורה אינה שרירותית והיא נקבעת בישיבה של מזכיר הישיבה מול ההורה ותוך בחינת אפשרויותיו הכלכליות. הורים בעלי אמצעים יתבקשו לתרום לישיבה מעבר לשכר הלימוד המקובל.

סמינרים

שכר הלימוד בסמינרים לבנות (השנתיים שלאחר התיכון) נע בין 900 ל-1200 ₪ בחודש. סכום גבוה זה מעורר מדי פעם גלי מחאה, בעיקר מעל גבי העיתונות הבלתי תלויה (בעיקר השבועונים 'משפחה' ו'בקהילה').

לטענת המוחים, תקציבי משרד החינוך והעיריות המקומיות אמורים לכסות את הוצאות הלימודים, ולסכומים שגובים הסמינרים אין כל הצדקה. זאת, בפרט בהתחשב בעובדה כי מדובר במשפחות ברוכות ילדים, הנאלצות לא פעם לממן לימודי שתי בנות יחדיו. הנהלות הסמינרים עונות בתגובה כי לטוענים זאת אין מושג כמה עולים הלימודים. 

לאחרונה, מתנהלת מלחמת חורמה של 'ועד הורים' בסמינר הרב וולף בבני ברק נגד שכר הלימוד הגבוה הנגבה מהם. המלחמה, המתנהלת על גבי לוחות המודעות בבני ברק, העלתה שוב את הנושא לסדר היום.

פרטי לבוש מיוחדים

המלתחה החרדית מורכבת מפרטי לבוש רבים המאפיינים רק את בני המגזר. לעיתים, מכביד פריט שכזה על החשבון במאות ואף באלפי דולרים. פירוט על כל אביזר ודרך לבישתו ניתן למצוא בערכים על הלבוש החרדי במדריך זה . בערך זה נתייחס רק למחירים ולתדירות ההחלפה.

בגדי גברים

חליפה קצרה – לכל גבר חרדי חליפה לשבת ולאירועים וחליפה ליום יום. תדירות ההחלפה היא כאחת לשנה – שנה וחצי לחליפה היום יומית, ותדירות נמוכה יותר לחליפה השבתית. המחירים (כולם נכון ל-2008): 

חליפה ארוכה – תדירות ההחלפה דומה לחליפה הליטאית. המחירים נעים מ450 ₪ לחליפה פשוטה וזולה עד 1500 ₪ לחליפה 'ממותגת' (שארפמנס – בגיר וברודווי). 

קאפטן – לכל גבר חסידי שני סוגי קאפטן. קאפטן פשוט העשוי מבד שחור פרחוני (המשמש אותו בשעת הסעודות או להליכה ל'טיש'), ומחירו כ-90$, וקאפטן נוסף, שחור חלק המשמש לשעות התפילה ולאירועים. מחירו נע בין 500 ₪ לייצור ישראלי ל-200$ לקאפטן אמריקאי. 

בשל העובדה שהוא נלבש רק בשבת ומתבלה לאט, מוחלף הקאפטן אחת לכמה שנים. 

כובע – בחור חרדי מחליף את כובעו בממוצע, אחת לשנה וחצי, וגבר נשוי מעט יותר מכך. זאת מבלי לשכוח את הכובע לשבת.
מחיר מגבעת נע בין 500 ל-900 ₪. 

שטריימל – נקנה פעמיים או שלש במשך כל החיים. מחירו נע בין 1000$ ל2000$. 

כיפה – הכיפה נוטה להתבלות מהר, ומוחלפת אחת לכמה חודשים. המחירים נעים מ-15 ₪ ועד 25 ₪, כשאת המחיר קובע הטיב, היצרן ובכיפות לילדים גם העיטורים. 

ציצית – גם הציצית מוחלפת אחת לכמה חודשים. ציצית כותנה עולה כ-45 ₪, וציצית צמר כ-60 ₪. 

טלית – את מחירי הטליתות קובעות האיכות והמידה. המחירים נעים החל מ-150 ₪ ליחידה ועד 300 ₪.

בגדי נשים

פאה – פאה זולה עולה כ-250 ₪, והיקרה ביותר עולה כ-3000$. המחיר הסטנדרטי נמצא במקום כלשהו באמצע. רוב הנשים משלמות בין 500$ ל1500$. 

תדירות החלפת הפאה קשורה למחירה. פאה זולה מוחלפת כל חצי שנה, ופאה יקרה מוחלפת לאחר לא פחות משלש שנים, ולעיתים אף כפול מכך.. איך מכסים את כל הסכומים האלה? לקב"ה הפתרונים: מן הסתם תשלומים, אובר דראפט, גמ"חים וכדומה.

סדר עדיפויות

חיים ללא מותרות הם פועל יוצא ממצבה הכלכלי הדחוק של המשפחה החרדית הקלאסית. במשפחה בה ההכנסה הממוצעת לנפש עומדת על כ-531 ₪ לחודש, אי אפשר לקנות 'הכל', ואפילו במוצרי היסוד צריך לא פעם לקמץ.

בחוגים הליטאיים האברכיים, חיי פשטות ללא מותרות הם אידיאה. גם אם נהנית המשפחה מהכנסות גבוהות מן הממוצע (כדוגמא: אם משכורתה של אם המשפחה גבוהה) לא תעלה בשל כך רמת החיים שלה. הפשטות מתבטאת בסגנון הריהוט, הביגוד והמזון חסר היומרות. הסלון הליטאי הסטנדרטי מורכב מעמודון ספרים פשוט, עמוס לעייפה, שולחן שבתי גדול ופשוט וספה (הספה לא תהיה של 'נטוצי', 'ניקולטי' וכיוצא באלה). 

בשאר החוגים החרדיים, חיי דחק הם מצב של חוסר ברירה. מובן שבמצב של דלות כלכלית שכזו סדרי העדיפויות ברורים. בראש ובראשונה קניית מזון ותשלומים קבועים כמו חשמל, טלפון ומוסדות חינוך. כל השאר נמצא נמוך מאד בסולם הצרכים. חוגים לילדים? רק אם יש אפשרות. נופש? 60% מבני המגזר אינם נופשים בכל שנה. רכב? רק בעלי היכולת.
באופן כללי, מותרות נמצאות (אם בכלל) בתחתית רשימת ההוצאות של המשפחה החרדית.

הגמ"חים

לאור כל הנ"ל, ניתן להסיק כי רוב החרדים משתתפים "בספורט הלאומי", והם בעלי 'אובר דראפט' ברמה זו או אחרת. אחת הדרכים הקלאסיות לסגירת ה'אובר' היא באמצעות הלוואת גמ"ח.

בהלכות צדקה ברמב"ם נאמר: '"מעלה גדולה (בצדקה) שאין למעלה ממנה: זה המחזיק ביד ישראל שֶמָךְ ונותן לו מתנה או הלואה או עושה עמו שותפות או ממציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות לשאול" (הלכות מתנות עניים פ"י הלכה ח').

גמ"ח – ראשי תיבות "גמילות חסד". המושג גמ"ח קיים בציבור החרדי כשם ל'עסק' המשאיל חפצים שונים ונצרכים ללא תמורה. קיימים גמ"חים למיטות מתקפלות, למוצצים, לתרופות ולכל דבר שניתן להעלות על הדעת. גם לכסף. הלוואת כסף נחשבת כדרגה העליונה בקיום מצוות צדקה משום שהלוואה זו אינה ניתנת לעני באופן מבזה כמתנת חינם אלא לעשיר (יחסית) באופן מכובד ונתינתה מונעת את נפילתו הכלכלית.

מרבית הגמ"חים מתנהלים בדולרים, למרות שחלקם הגדול מבוססים על תרומות מקומיות, הרי שהיותו של הדולר במשך שנים (ועד לחדשים האחרונים) מטבע השומר על ערכו אל מול השקל האינפלציוני גרמה לגמ"חים להתבסס עליו. הגמ"חים מלווים כל סכום בהתאם למדיניות הגמ"ח ולסכום הנמצא בקופתו. גמ"ח סטנדרטי מלווה בין 100$ ל-10000$, ללא ריבית. התנאי היחיד הוא חתימת שני ערבים לפחות על השטר.

כדי להגדיל את נזילות הגמ"ח פתחו גמ"חים רבים מעין 'חשבונות בנקאיים' או 'תוכניות חסכון'. רבים "שמים בגמ"ח" את הכסף אותו חסכו לנישואי הבנים כאשר ה"קרן" – מובטחת להם בעולם הזה (התחייבות להחזיר לבעל הכסף את כספו בתוך חודש ממועד הדרישה) והריבית, הפירות (השכר) שמור לעולם הבא. הכסף כמובן אינו 'שוכב' בחשבון, אלא מולווה לאנשים הזקוקים לו.

שיטה זו, של כיסוי 'אובר' באמצעות הלוואת גמ"ח יצרה את המושג "מגלגלים". כשהכוונה היא לכך, שבבוא עת הפירעון לא היה לבעל החוב מהיכן להחזיר את ההלוואה. לשם כך הוא לקח הלוואה מגמ"ח אחר, ובהגיע עת הפירעון של זו, לקח הלוואה מגמ"ח שלישי. בדיחה 'חרדית' מספרת על פלוני שהלך לעולמו, ובצוואתו ציווה לשני בעלי גמ"חים להמשיך ולהלוות אחד לשני, בכל חודש. הפעם בלי התיווך שלו.

יש שגלגול כספים אצלם הוא דרך חיים, יש כאלה שנפלו לכך רק כאשר עמדו לפני נישואי צאצאים ולא עמדה בפניהם ברירה אחרת, ויש כאלה ש'יהפכו עולמות', אך לא יכנסו למרוץ האין סופי של הלוואה – החזרה – הלוואה וחוזר חלילה.

כדי לעצור את תופעת המגלגלים, יזמו מספר עסקנים, ובהם מנהלי גמ"חים גדולים סדנאות וקורסים האמורים ללמד אברכים כיצד לנהל כלכלת בית נכונה. גם העיתונות החרדית שיתפה פעולה, ויצאה במספר כתבות ענק בנושא, תחת הכותרת "חיים עם מה שיש". ההשתתפות בסדנאות היתה גבוהה, מה שמוכיח על התעניינות הקהל בנושא.

בשנתיים האחרונות זוכה למודעות הארגון ההתנדבותי "כלכלה נבונה" אשר עוסק בהדרכה פרטנית של משפחות כיצד לחשב נכון הוצאות מול הכנסות וכיצד להתייחס לצד הכלכלי של ניהול בית כאילו היה זה עסק. הארגון מלווה את המשפחה באמצעות חונך המסייע לבני הזוג לקבוע סדר עדיפויות נכון ולחיות ללא משיכת יתר.

הפרסום במגזר החרדי

11% מהאוכלוסיה היהודית בארץ מוגדרת כ"אוכלוסיה חרדית". בכל שנה רוכש המגזר החרדי מוצרי מזון ב-2.6 מיליארד ₪, ועל שאר מוצרי הצריכה, כמו ביגוד, הנעלה ומוצרים לבית הוא מוציא כ-2.2 מיליארד ₪.

בשנים האחרונות גילו חברות רבות את הפוטנציאל האדיר הטמון בפלח אוכלוסיה כה גדול, והחלו להפנות אליו את פירסומיהן.
בשוק פועלים מספר משרדי פרסום הפונים רק אל המגזר החרדי: אפיקים, בולטון – פוטנציאל, מימד ותוצאות אפקטיביות. נוסף על כך, בשנים האחרונות פתחו מספר משרדי פרסום חילוניים, מחלקה המתמחה בפרסום לחרדים, כמו מקאן אריקסון, גל –אורן, BBDO (העומד מאחרי פרסום קרימילובסקי) וטריו.

מה מייחד את הפרסומת המיועדת לציבור החרדי?
בראש וראשונה: המדיה. הציבור החרדי אינו צופה בטלוויזיה, וחלקו הגדול אף נמנע מהאזנה לרדיו. לעומת זאת, את העיתונות המגזרית הוא קורא בשקיקה, מה שהופך אותה למדיה המועדפת. 

שיטה נוספת, כמעט יחודית לפרסום במגזר, היא באמצעות מודעות רחוב - ענקיות, בגודל של גיליון שלם, וצבעוניות להפליא.
בנוסף: תוכן הפרסומת. התוכן חייב להתאים לעיניים חרדיות - הן בתמונה והן בטקסט. 

תמונת אישה לעולם לא תופיע בפרסומת חרדית, גם אם לבושה היא בצניעות. אך אין די בכך, הפרסומת חייבת לכבד את הערכים החרדיים ולהעניק להם יחס של כבוד. שימוש במוטיבים דתיים בצורה פוגעת, או כאמצעי לקידום מכירות, עלול לפגוע ולהזיק. ילד המוצג בצורה פרועה או בפוזת השתוללות, גם אם הוא חובש כיפה, לעולם לא יקדם את מכירת המוצר. לשון בוטה ו'רחובית' תקטין את המכירות.

לא מכבר הופיעה בעיתונות החרדית פרסומת למכונית חדישה. בפרסומת נראתה המכונית הנוצצת עומדת במרכז, וסביבה עשרות גברים נרגשים הרוצים לראות, לגעת ולחוש את הרכב המדהים. פרסומת זו עוררה אנטגוניזם נוסח: "איך ניתן להציג אותנו כאילו אנחנו מתפעלים מדבר כמו מכונית, אנחנו ציבור ערכי יותר".

חוברת שחולקה לפני מספר שנים הציגה קטלוג של חנות לבגדי גברים. כדוגמנים שימשו שדרן רדיו חרדי, זמר חסידי ועסקן פוליטי. גם חוברת זו עוררה כעס גדול בציבור, נוסח "אל תנסו להחדיר אלינו את תרבות הסלב". 

אז מה כן? פרסומת המונה את מעלות המוצר, או פרסומת הנוגעת בצורה נכונה בערכים החרדיים, ומאדירה אותם. כדוגמה ניתן להשתמש בפרסומת ליוגורט שהופיעה לאחרונה (2007) הסלוגן אמר: "תשמרי על עצמך חזקה בשבילם", רוצה לומר: את, האמא לילדים צריכה להקפיד על בריאותך (ערך בפני עצמו) למען ילדיך – הערכה לאם ברוכת הילדים.

נקודה נוספת המובלטת בפרסומת המיועדת לציבור החרדי היא הכשרות של המוצר, "הסכמת הרבנים" או "אישור הרבנים". לא נדיר למצוא פרסומת ובה תמונה של "ראשי הבנק מקבלים את ברכת הרב... לסניף החדש", "הרב... מעיין בתוכניות השכונה החדשה", "הרב... קובע מזוזה בפתח החנות" ועוד. יש המביעים סלידה מהשימוש הנעשה בשמות רבנים לצורך פרסומת, אך משום מה דרך פרסום זו הצליחה לתפוס.

ביביליוגרפיה

ספרי קודש והלכה

  • רמב"ם, הלכות מתנות עניים פ"ב ה"ב.
  • רמב"ם, הלכות מתנות עניים פ"י הלכה ח'.
  • מסכת שבת דף קיט ע"א.
  • ביצה, ט"ז, ב'.
  • זמנים, הלכות יו"ט, פרק ו' י"ח.

ארכיונים ומאגרי מידע

  • הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, החרדים - תפרוסת גאוגרפית ומאפיינים דמוגרפיים, חברתיים וכלכליים של האוכלוסייה החרדית בישראל 2001-1996, 2004.

מאמרים וכתבות בעיתונות

  • שטרסלר נחמיה, "צמיחה מול עוני", הארץ, 4.12.2003.
  • לוינסון חיים, רגב דוד וקרני יובל, "ילדי החילונים יממנו את ילדי החרדים", ידיעות אחרונות, 20.4.2006.
  • שפר שלומי, "בנק הפועלים מתכנן להכפיל נתח השוק במגזר החרדי", הארץ,25.8.2004.
  • גדות יפעת, "ל-21% מהמגזר החרדי אין חשבון בנק", הארץ, 21.12.2007.
  • חן שושנה, "ערבי, רוסי וחרדי יוצאים לקניות", ידיעות אחרונות, 15.2.2000.
  • מערכת MSN, "החיים הטובים - הגרסה החרדית", MSN, 15.5.2006.
  • יהב יהודית וחן שושנה, "החרדים החדשים: קונים מכוניות ושותים יותר בירה", ידיעות אחרונות, 16.5.2006.
  • לוינסון חיים, "המהפך החרדי", ידיעות אחרונותמגזין ממון, 4.4.2006, עמ' 10.
  • חן שושנה ורונן משה, "דרושה משפחה ישראלית טיפוסית", ידיעות אחרונות, 24 שעות, 27.2.06.
  • אהרוני אפרת, "מכרה זהב בשוק רווי: בשוק המחשבים ובחברות האינטרנט מחכים לקהל החרדי בכיליון עיניים", הארץ, 27.1.2008.
  • זיו אמיתי, "לשני שליש מבעלי הסלולרי הכשר יש גם מכשיר רגיל" הארץ, 24.12.2007.
  • גל מאיר, "משבר שפע שוק והחרדים", בחדרי חרדים, 20/3/08. 
  • חן שושנה, "הכניסה לגברים אסורה", ידיעות אחרונות, מוסף כלכלה, 8.3.2006., עמ' 9.
  • אטינגר יאיר, "סלולרי לא כשר? לא בבית ספרנו", ואללה חדשות, 4.2.2007.
  • בן-חיים אבישי, "גם התינוק הוא משלנו", מעריב, 28.4.2006, עמ' 8. 

ראיונות

  • ראיון עם ק"פ, עקרת בית, בני ברק.
  • ראיון עם ק"ג, יבואן גרבי ילדים, תל אביב.
  • ראיון עם צ"ה, בעלת חנות לבגדי נשים, בני ברק.

אחרים

  • מחקרי שילוב, 2006.

הערות שוליים

    הוספת תגובה




     

     

    * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של "אנשים ישראל" לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.