דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
הוסף דירוג לספר 7 מדרגים

פרק 5: מאפייני לבוש של גברים בחברה הדתית-לאומית

הפגנה בירושלים
הפגנה בירושלים
סימה זלצברג
חניכי תנועת הנוער עזרא
חניכי תנועת הנוער עזרא
סימה זלצברג
גברים דתיים בתפילת מנחה
גברים דתיים בתפילת מנחה
סימה זלצברג
יום העצמאות
יום העצמאות
שגב אוראל
ריקודי הגברים - ריקודים מעגליים תוך הנפת דגלי ישראל ונשיאת חברים על הכתפיים. קהילת נוה שאנן בחיפה
אב וילדיו בסגנון זרוק
אב וילדיו בסגנון זרוק
סימה זלצברג
סימה זלצברג, עוז אלמוג


נוצר ב-6/12/2008

רקע

הלבוש הוא שפה בלתי מילולית המעבירה מסרים של זהות אישית וחברתית, אורח חיים ותפישת עולם. בחברות דתיות מהווה הלבוש גם אמצעי חשוב לפיקוח חברתי ומבטא את נאמנותו של הפרט לקהילת המאמינים ולדרכה האידיאולוגית.

לבושם של הגברים בציבור הדתי לאומי, נגזר הן מן האופנה השלטת בחברה הכללית והן מכללי הלבוש המקובלים ביהדות האורתודוקסית בכלל ובזרם אליו הם משתייכים בפרט.

הגברים בציבור הדתי לאומי, בהיותם ממוקמים בצומת של מסורת מצד אחד, ומודרנה מצד שני, נחשפים לדרישה כפולה הבאה מעולמם הדתי ומהעולם המערבי גם יחד. העולם הדתי דורש מהם להיות צנועים וסולידיים בהופעתם, ואילו העולם המערבי דורש מהם להתאים את הופעתם לאופנה השלטת, שאינה בהכרח צנועה וסולידית. הופעתם החיצונית מבטאת, אם כן, את האופן בו הם מתמודדים עם המתח הכרוך בהליכה על החבל הדק שבין שני העולמות.

בדיון על הופעתם החיצונית של הגברים בציבור הדתי לאומי, חשוב להדגיש כי אין מדובר בקו אחיד והומוגני, אלא בפסיפס המורכב ממגוון רחב של אופנות. ריבוי האופנות הקיים במגזר והעדרו של קו תקן בנוגע לסגנונות הלבוש, מהווים ביטוי חיצוני לפילוג האידיאולוגי ולמבוכה הערכית בתוך המגזר. הציבור הדתי לאומי מעולם לא היה הומוגני, אך היום הוא מפולג יותר מתמיד. יש בתוכו מגוון רחב של קבוצות וזרמים, הנבדלים זה מזה בתפישותיהם ביחס למודרנה, להשכלה, למדינת ישראל ולארץ ישראל, לדת ולממסד הרבני.

מן ההבדלים בתפישות העולם נגזרים הבדלים באשר למידת ההקפדה על הפרקטיקות הדתיות, על נורמות דתיות ועל כללי הלבוש האורתודוקסיים . קו התקן בתחומים השונים, שאפיין במידה רבה ובמשך שנים את הציבור הדתי לאומי, נשבר, ושבירתו מוצאת ביטוי מובהק גם בשבירת ה"תקן" בלבושם של הגברים. העדר האחידות בהופעתם החיצונית של הגברים בציבור הדתי לאומי, בדומה למתרחש בקרב הנשים, מבטא את חוסר לכידותו של ציבור זה, ואת הפיצול שהפך אותו מה"מגזר" לכמה תת מגזרים, שלעיתים רב בהם השונה על הדומה.

יתרה מזאת, גם בתוך תת המגזרים והקבוצות חל פיצול. למשל, החרד"לים, המהווים תת מגזר בתוך המגזר הדתי לאומי, אינם עשויים מקשה אחת, אלא כוללים מספר קבוצות, הנבדלות זו מזו ברמת הנוקשות, ההחמרה, התקיפות והתובענות ביחס לסוגיות שונות בתחום ההלכה יהודית, ארץ ישראל ומדינת ישראל.

ריבוי האופנות והסגנונות בקרב הגברים משקף את ריבוי הקולות הקיים בחברה הדתית לאומית מבחינה ערכית, דתית ותרבותית, ואת החיפוש אחר זהות ודרך. דומה כי כיום, כל אחד עושה לעצמו רב או ליתר דיוק "עושה מעצמו רב", ובהתאם לכך עולים קולות מגוונים וטווח רחב של פרשנויות ביחס לדרך "הנכונה" בה יש ללכת, ובכלל זה שאלות אודות נתיב הלבוש וההופעה החיצונית.

בעוד שסביב לבושה של האישה והופעתה החיצונית בכללה, קיים מגוון רחב של גדרים, הלכות ופולמוסים, הנוגעים לצניעותה, השיח על כללי הלבוש של הגבר כמו גם הופעתו החיצונית בכללה, הוא הרבה יותר מצומצם.

הבדלים אלה הם פועל יוצא של התפישה הרווחת בקרב רבים בחברה היהודית אורתודוקסית, לרבות הציבור הדתי לאומי, ולפיה עול הצניעות מוטל בעיקר על כתפי האישה.

אליבא דה תפישה זו, טבעו האנושי של הגבר הוא להתייחס לאישה כאל אובייקט התאווה המינית שלו. מאחר שהגבר, בעצם מהותו, מתקשה לשלוט ביצרו, על הנשים מוטלת החובה והאחריות לכסות את גופן כדי "להגן" על עצמן מפני מבטם הארוטי של הגברים, ולמנוע מהם לחטוא. לנוכח זאת, צניעות לבושה של האישה מהווה את אחת מן הסוגיות המרכזיות בה טרודים ומוטרדים בחברה היהודית האורתודוקסית, ובכלל זה גם בחברה הדתית לאומית, והדבר המוצא ביטוי, בין היתר, בקיומו של שיח אינטנסיבי בנושא.

קווים מנחים בלבוש על פי המסורת

אף כי השיח על הופעתם החיצונית של גברים בציבור הדתי לאומי מצומצם בהרבה לעומת השיח בעניין זה בהתייחס לנשים, חשוב לציין כי גם באשר ללבוש הגברים קיימים כללים ונורמות. בדומה לנשים בציבור הדתי לאומי, גם הופעתם החיצונית של הגברים משקפת את השתייכותם החברתית, והיא מהווה מנגנון לשמירת הגבולות בין החברה הדתית לאומית לחברה שמחוצה לה. נורמות הלבוש של גברים בציבור הדתי לאומי נגזרות מן הכללים דלהלן, וכל אחד מקפיד עליהן במידה זו או אחרת.

איסור בגד שעטנז

שעטנז הוא אריגת צמר ופשתן יחדיו, הנאסר ללבוש על פי התורה (הן על נשים והן על גברים) כאחד מאיסורי כלאיים.

איסור שעטנז נזכר בתורה בשני מקומות. בספר ויקרא פרק י"ט הוא מוזכר בהקשר של איסורי כלאיים נוספים, כמו הרבעה של בהמות שונות וזריעה של מינים שונים ביחד. במקור זה בגד שעטנז נקרא "בגד כלאיים", אך אין פירוט לגבי החומרים ממנו עשוי בגד זה. בספר דברים פרק כ"ב מוסבר מהו בגד שעטנז: "צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו".

ברם, חז"ל דרשו "כי מותר לעשות ציצית שעטנז, כשם שבגדי הכוהנים יש בהם שעטנז (מנחות מג ע"א). הציצית היא אפוא מעין בגד כהונה, שכל אדם מישראל לובשו" .

איסור בגד בעל סממנים נשיים

התורה אוסרת על גבר ללבוש בגד בעל סממנים נשיים, הן מבחינת גזרת הבגד, הן מבחינת הטקסטורה והן מבחינת הצבעים. איסור זה נלמד מן הפסוק "לא ילבש גבר שמלת אישה כי תועבת ה' אלוהיך כל עשה אלה" (דברים כב', ה'). בהתאם לכך, החיד"א (רבי חיים יוסף דוד בן יצחק זכריה אזולאי, מקובל ומגדולי הפוסקים) קבע כי "אסור ללבוש בגד שנעשה במיוחד לבן ומדמה את הבת לבן. בגד שאינו מיוחד רק לבן, או כזה המקובל גם לבן וגם לבת, מותר" (החיד"א בברכ"י יו"ד קפב סע"ד).

מאיסור "לא ילבש" נגזרים כללים ונורמות מגוונים האוסרים על גברים להשתמש באביזרים "נשיים", לעשות תסרוקות "נשיות" ולכלול בהופעתם כל רכיב אחר בעל סממן "נשי".

אולם, מאחר שההגדרה של "סממן נשי", "בגד נשי", "תסרוקת נשית" וכיוצא באלה אינה חד-משמעית, וכיוון שרבנים ואנשים פרטיים נותנים לכך פרשנויות שונות - ניתן למצוא טווח רחב של פרשנויות ביחס לאיסור ובהתאם לכך גם טווח רחב של סגנונות לבוש, תסרוקות, אביזרים, וכיו"ב, בקרב גברים מהציבור הדתי לאומי.

במסגרת הטווח הרחב הזה, ניתן לראות כיום, יותר ויותר גברים מבני המגזר הלובשים חולצות בצבעים רועשים כמו אדום, ורוד וצהוב, שבעבר הקרוב נחשבו באופן חד-משמעי כ"נשיים", ובני המגזר נמנעו מללבשם. כמו כן, יותר ויותר מרשים לעצמם להתלבש בביגוד פחות מעומלן, נוקשה ו"גברי". טשטוש הגבולות המגדריים היא מגמה בעלת משמעויות מרחיקות לכת בעולם החילוני, קל וחומר בעולם הדתי, שבו הדיכוטומיה המגדרית חדה יותר ומעוגנת במסורת ההלכתית והפולקלוריסטית.

המגמה של טשטוש מגדרי מחלחלת אפוא לתוך החברה הדתית לאומית, והיא מובילה ללגיטימציה להתלבש בדומה למגדר האחר. יש לזכור שבדומה לרוב החברות הדתיות, גם בחברה היהודית האורתודוקסית הלבוש נועד להדגיש ולשמר את ההבחנות בין גבר לאישה ולא לטשטשם. שבירת הקודים בלבוש המסורתי, נושאת משמעות סמלית מובהקת: היא מבטאת את קיומם של מאבקים פנימיים בתוך המגזר באשר למעמד ה"נשיות" וה"גבריות" ובמשתמע באשר למעמד המסורת מול הפלורליזם הדמוקרטי.

אופי הפרשנות שמקבל על עצמו היחיד לגבי איסור "לא ילבש", ובהתאם לכך גם הופעתו החיצונית, הם תולדת מידת הקפדתו על קיום מצוות, זהותו הדתית, הקהילה אליו משתייך, המעגל החברתי שלו, בית הספר/הישיבה בו למד/לומד, מקום עבודתו, מקום לימודי ילדיו ולעיתים גם עמדותיה של אשתו/בת זוגו בנדון.

צניעות בהופעה החיצונית

הפסוק "הצנע לכת עם ה' אלוהיך" (מיכה ו' ח') מלמד, לשיטתו של רבי יוסף קארו (מגדולי הרבנים ופוסקי ישראל בכל הדורות ומחבר "שולחן ערוך"), כי "צריך אדם להיות צנוע בכל אורחותיו [...] ולכן כשלובש או פושט את חלוקו או שאר בגד שעל בשרו, ידקדק מאוד שלא לגלות את גופו, אלא ילבישו ויפשטו כשהוא שוכב על משכבו מכוסה. ואל יאמר הנני בחדרי חדרים ובחשכה מי רואני, כי הקדוש ברוך הוא מלוא כל הארץ כבודו, וכחשכה כאורה לפניו יתברך שמו. והצניעות והבושת מביאות את האדם לידי הכנעה לפניו יתברך שמו" (קיצור שולחן ערוך ג' 1).

מדברים אלה עולה כי אמונתו, כבודו וגדולתו של האדם באים לידי ביטוי בצניעותו, ועל כן, נדרשים הגברים להקפיד על צניעותם ולמעט ככל האפשר בחשיפת גופם ומיניותם.

הרב יובל שרלו, הנתפס בעיני רבים כמייצג את המודל האורתודוקסי-מודרני, המשלב ערכים מערביים ליברליים בעולם ההלכתי, מסביר את הדרישה לצניעות מעבר לצניעות המינית. לדבריו: "החי בתחושת מודעות מתמדת לנוכחותו של ריבונו של עולם ולמעמדו בהוויה אינו יכול להתגנדר, ואינו יכול להעצים את יופיו יתר על המידה הראויה. על כן נצטווינו להיות צנועים בלבושנו - ואין הכוונה לצניעות המינית בלבד, כי אם לאווירה מתמדת של עולם צניעותי, שאין הוא מעמיד את החיצוניות האנושית ברום המעלה".

גישה זו מדגישה כי צניעות משמעה גם פשטות הליכות ופשטות הביגוד, ועל כן, יש להלך בבגדים שאינם יקרים ואינם מנקרי עיניים.

לפי שתי המשמעויות העולות מן הדרישה ל"הצנע לכת", צניעות הלבוש מותנית באורך המכנסיים והחולצה שלובש האדם, בסוג הבד ממנו עשויים בגדיו, במידת שקיפותו ובצבעיו. שהרי יש צבעים המבליטים יותר את המיניות ויש המבליטים פחות. כמו כן, בגד צבעוני מדי יכול להעיד על הבלטה עצמית, כלומר גאוותנות, ועל גנדרנות. מכאן נגזרת הופעתם של רבנים רבים במגזר, שעליה נרחיב בהמשך.

הופעה מכובדת ונקייה

מדבריו של רבי חייא בר אבא "אמר ר' יוחנן כל תמיד חכם שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה" (בבלי, סדר מועד, מסכת שבת, קי"ד ע"א), למדים כי על תלמידי חכמים להלך בבגדים נקיים ללא רבב ולהפגין הופעה מכובדת - המכבדת את האדם ואת סביבתו. מאחר שתלמידי חכמים נחשבים כמודל לחיקוי בקרב רבים בחברה היהודית אורתודוקסית, וכל אחד שואף במידה זו או אחרת להיות "תלמיד חכם", הרי שלבושם של הגברים רצוי שיהיה נקי, מסודר ומכובד.

ואולם, גם בעניין זה אין הגדרה חד-משמעית לגבי טבעו של ביגוד "מכובד" ההולם "תלמיד חכם". המאפיינים הקלאסיים של הופעה "מכובדת" הם חולצה מעומלנת ומכופתרת, בתוך מכנסי טרלין או גברדין עם פנסים. אולם אלה הולכים ומיטשטשים בקרב הציבור הדתי לאומי. לפיכך, ניתן למצוא בשנים האחרונות טווח רחב יותר של סגנונות לבוש גם בקרב תלמידי הישיבות.

בגדי שבת

לפי ההלכה חייב אדם לייחד לעצמו בגדרים לשבת, קרי, בגדים מאיכות גבוהה יותר מבגדי החולין, אותם ילבש אך בשבת ובחג, וזאת לשם הגברת החגיגיות והייחודיות של ימים אלו. חיוב הלכתי זה מקורו בתלמוד (מסכת שבת, קי"ג):"'וכבדתו' - שלא יהיה מלבושך של שבת כמלבושך של חול. אמר רב הונא: אם יש לו להחליף יחליף, ואם אין לו להחליף - ישלשל בבגדיו". רש"י פירש כי היה זה מנהג של עשירים באותה תקופה להאריך את הבגדים כלפי מטה.

האר"י הסביר את הרעיון מאחורי בגדי שבת כדלהלן: "כל מי שרוצה להיכנס לפני המלך, קודם שייכנס צריך להתקין עצמו להראות לפני המלך בלבוש נאה, כי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק". הרבי מאפטא הדגיש את גודל השכר אפילו על ניקוי הנעליים בערב שבת, כסמל למספר העצום של מצוות שהאדם יכול לצבור בעולם הזה.

בדומה ליתר הסייגים והדרישות שהובאו לעיל, באשר לבגדי גברים, גם ההגדרה של בגדי שבת אינה חד משמעית, וניתן למצוא מנעד רחב ביותר של "בגדי שבת" בקרב גברים מן הציבור הדתי לאומי. ושוב, פרשנותו הפרקטית של היחיד לדרישה ל"בגדי שבת" מושפעת מסגנונו האישי, ממידת הקפדתו על קיום מצוות, מזהותו הדתית, מהקהילה אליו משתייך, מהמעגל החברתי שלו, מבית הספר/הישיבה בו למד/לומד, ולעיתים גם עמדותיה של אשתו/בת זוגו בנדון.

על אף השונות בהגדרת "בגדי שבת", יש לציין כי בדור או שניים הקודמים, בגדי השבת בקרב הגברים בציבור הדתי לאומי כללו בעיקר חליפות וז'קטים, במיוחד בקרב יוצאי אירופה (בני דורם של ד"ר יוסף בורג, ד"ר זרח וורהפטיג וכיו"ב). למעשה, הרוב הגדול של העולים החדשים והוותיקים נהגו ללכת לבית הכנסת בחליפה, או לפחות בז'קט אירופאי. כיום, המקפידים על חליפה בשבת הם בעיקר האנגלו-סקסיים, וזאת בהשפעת הנוהג בארץ מוצאם (חליפה מבטאת מכובדות, גם בעבודה).

רוב רובם של בני המגזר יקפידו שלא ללכת בשבת במכנס קצר, בגופיה, בטרנינג, וכיו"ב. בנוסף, רבים, ילבשו חולצה לבנה ומכנסיים כהים.

באשר ל"כיפה של שבת" – רבים מחזיקים כיפה מיוחדת לשבת. מקצת מקפידים בשבת על כיפה עם רקע לבן, ויש החובשים כיפה בדומה לזו שחובשים בימי חול, אך ייחודה נעוץ בכך שהיא חדשה יותר ועימה הולכים רק בשבת, עד שמתיישנת והופכת לכיפה לימי חול.

לבישת ציצית

מקור המצווה

הגבר היהודי מצווה על לבישת ציצית (המכונה גם טלית קטן) תחת הבגד, וזאת כתזכורת תמידית לקב"ה ולחובה לדבוק בחוקותיו ומצוותיו.

הדרישה ללבישת ציצית מופיעה בפסוק "ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם, לדרתם; ונתנו על ציצית הכנף, פתיל תכלת. והיה לכם לציצית וראיתם אותו, וזכרתם את כל מצוות ה', ועשיתם אותם" (במדבר ט"ו, ל"ט).

הציצית מהווה חלק בלתי נפרד מלבושו של הגבר הדתי. רבים מספרים כי בצעירותם נהגו מוריהם בבית הספר לבדוק בציציותיהם, תרתי משמע. כלומר, המורים נהגו לטפוח קלות על גבם של התלמידים כדי לוודא שהם אכן לובשים ציצית.

החובה על לבישת הציצית היא למשך כל היום, ובהתאם לכך מרבית הגברים הדתיים לובשים ציצית במשך כל היום ולא יסירוה, למעט בזמן החלפת הבגדים. שהרי, בשעות החשכה הם פטורים מלבישת ציצית, שנאמר "וראיתם אותו".

משמעות המצווה

הרב שרלו מסביר שהציצית היא "הבגד העיקרי והמהותי של האדם מישראל. מסופר כי בשעה שהתלוננו רבני הישוב הישן בפני הרב צבי יהודה הכהן קוק [בנו של הראי"ה קוק. עמד בראש ישיבת 'מרכז הרב' החל משנת 1952 למשך שלושים שנה, והפכה לישיבה מרכזית ותוססת שמשכה לעברה צעירים דתיים רבים, בעיקר בוגרי תנועת בני עקיבא] על כך שבחורי ישיבת מרכז הרב הולכים בלא 'בגד של תורה' (קרי: חליפות), טען כנגדם כי לא קרא בתורה שיש מצווה ללכת עם חליפה, אולם כן נצטווינו להתעטף בציצית בתפילותינו, ומצוות עשה גדולה היא ללכת עם בגד ארבע כנפות".

הרב שרלו מעלה נקודה ערכית-סוציולוגית נוספת ביחס לציצית במגזר הדתי-לאומי. לדידו, הציצית מתאימה לכל תפישת חייו של האדם הדתי לאומי, המערבת אותו במציאות ובחיים, שכן "אנו, בני הציונות הדתית, לבושים באותם בגדים רגילים שרוב בני אדם לבושים בהם, ואין אנו כובלים עצמנו למסורת הלבוש של חסידי פולין או מתנגדי ליטא. דווקא משום כך, הבגד המבטא יותר מכל את זהותנו הוא הציצית".

הוצאת פתילי הציצית מחוץ למכנסיים

לאורך כל השנים, נהגו הגברים בציבור הדתי לאומי לטמון את פתילי הציצית מתחת הבגד.

החל משנות השישים של המאה ה-20, בהשפעת תלמידי ישיבת "מרכז הרב" ובעקבות הנטייה להחמרה דתית שדבקה בקרב רבים בציבור הדתי לאומי, יותר ויותר מבני המגזר החלו מוציאים את פתילי הציצית מחוץ למכנסיים.

מבחינה הלכתית, מנהג הוצאת הפתילים מחוץ למכנסיים, נשען, בין היתר, על פסיקתו של רבי יוסף קארו בשולחן ערוך (או"ח ח, יא): "עיקר מצוות טלית קטן ללובשו על בגדיו, כדי שתמיד יראהו ויזכור המצוות".

הרב אליעזר מלמד, איש "מרכז", רב היישוב "הר ברכה" וראש ישיבת ה"הסדר" שביישוב, הנמנה עם הזרם הימני ביותר במחנה הדתי לאומי, הסביר כי התורה ציוותה "שהציציות ייראו כדי להזכיר בכל עת את כל המצוות, שנאמר (במדבר טו, לט): 'וראיתם אותם וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם, ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם'. ואמנם בכתבי הקבלה מובא בשם האר"י שעל פי הסוד מקום הטלית קטן צריך להיות תחת הבגדים. אלא שבאר בעל ה'מגן-אברהם' (ח, יג), שהכוונה להסתיר את הבגד, אבל הציציות הקשורות בבגד צריכות להיראות כלפי חוץ. ומי שאינו מראה אותם, ספק גדול אם קיים את המצווה".

הוצאת פתילי הציצית מחוץ למכנסיים נועדה לבטא מספר משמעויות סמליות:
ראשית, המוציא פתילי ציציותיו מביע הזדהות עם התורה ומצוותיה. ישנם הסבורים כי הדבר חשוב במיוחד דווקא לאלה המצויים בסביבה חברתית חילונית, משום שהדבר מבטא סימן היכר לכך שהם מהדרים במצוות, ואינם מתביישים לקיימן גם בפרהסיה, בפני ציבור שאינו מקיים מצוות.

שנית, שיעור בלתי מבוטל של גברים המקפידים על הוצאת פתילי הציצית עושים זאת בעיקר משום שזו הנורמה המקובלת בסביבתם החברתית, זה "צו האופנה החברתי". קרי, מבחינתם, הוצאת פתילי הציצית מחוץ למכנסיים הינה אחד מן הביטויים המרכזיים של בן המחנה הדתי לאומי, בוגר "בני עקיבא", "אריאל" או "עזרא", תלמיד או תלמיד לשעבר בישיבת "הסדר" או באחת מ"ישיבות הקו" (הכוונה לקבוצת הישיבות הגבוהות וישיבות ה"הסדר" אשר הולכות בדרכו של הרב צבי ישראל טאו, נשיא ישיבת "הר המור". ישיבות הקו כוללות את "הר המור", "לנתיבות ישראל" ו"עטרת כהנים" בירושלים, "שבי חברון" בחברון, "מדברה כעדן" שבמצפה רמון, "איילת השחר" באילת, "נחלת יצחק" בתל אביב, ובית המדרש "נתיבות דרור" שבישוב תלם) ושכמותן, ההולך ב"דרך הנכונה". מדובר, אפוא, בנורמה שהשתרשה בעקבות קונפורמיזם חברתי.

אולם, הוצאת הפתילים היא, יותר מכל, הצהרת בטחון וגאווה קבוצתית. בעבר, הגישה שהנחתה את אנשי הציונות הדתית הקלאסית, היתה "היה דתי בביתך וחילוני בצאתך" - מבחינת ההופעה החיצונית. רבים ניסו ככל יכולתם להדמות בחזותם לחברה החילונית הסובבת, ולא להבליט את זהותם הדתית. הדבר נבע ממרכזיותו של האתוס החילוני בחברה הציונית והעמדת דמותו של הצבר "החופשי" כמודל. דתיים רבים (לא כולם כמובן) חשו באותה עת כבעלי דרגה חברתית נחותה בהשוואה לצבר החילוני המיתולוגי. דתיותם הביכה אותם לעתים בקרב חילונים והם ונטו להצניעה, בין השאר באמצעות גידול רעמת שיער שתצניע את הכיפה. היום, המגמה השתנתה. הוצאת פתילי הציצית מבטאת את הביטחון והגאווה העצמית הגוברים של פלחים מסוימים בציבור הדתי-לאומי ואת מעמדה העולה של הדת בחברה הישראלית כולה. מסורתיות ודתיות כבר אינן נחשבות לפחותות מעמד בקרב רוב האוכלוסייה הישראלית ולכן גם אין מקום להצניע אותן.

זאת ועוד, במקביל לנטייה להדמות בהופעה החיצונית לציוני הכללי המודרני, ניסו בעבר אנשי הציונות הדתית הקלאסית להבדיל עצמם מן החרדים, בין היתר באמצעות סממנים חיצוניים.
 
תהליך ההתחרד"לות הביא לשינוי כיוון. בעוד שבעבר הסתייגו אנשי הציונות הדתית מהוצאת פתילי הציצית מחוץ למכנסיים ונמנעו מלעשות כן, משום שזיהו זאת עם החרדים, ולא רצו להיות מזוהים עימם ומתויגים ככאלה, כיום, בקרב רבים מבני המגזר, ניכרת מגמה הפוכה: הם דוגלים באימוץ אלמנטים מהופעתם החיצונית של החרדים, דוגמת הוצאת פתילי הציצית, ומבטאים בכך את הזדהותם עימם בתחומים מסוימים וכן את הסתייגותם הבוטה מן ההופעה החילונית המודרנית בימינו.

הוצאת פתילי הציצית מחוץ למכנסיים הפכה לסמל כה מרכזי בקרב פלחים מסוימים בציבור הדתי לאומי, עד כי קבוצת חיילים בצבא סרבו לפקודת מפקדיהם להכניס את פתילי הציצית לתוך המכנסיים, והדבר עורר תרעומת גדולה בקרב רבים בציבור הדתי לאומי.

ביטוי למשמעות המרכזית שיש להוצאת/אי הוצאת הפתילים מחוץ למכנסיים, ניתן למצוא בעובדה שפעמים רבות, כאשר מנסים להכיר בין בחור ובחורה מן המחנה הדתי לאומי, אחד מן הנתונים הנשאלים על ידי הבחורה המיועדת או הנמסרים לה מתייחסים לאופן בו לובש הבחור את הציצית.

בדומה לכך, גם באתרי ההיכרויות השונים באינטרנט, המיועדים לציבור הדתי, בודקים בציציותיו של הבחור, תרתי משמע. כלומר, הבחור נדרש לציין אם הוא לובש ציצית ובאיזה אופן.

אופן לבישת הציצית מהווה, אפוא, בקרב חלק נכבד מן הציבור הדתי לאומי, אמצעי ליצירת מדרג דתיות של הגברים: ההולך כשפתילי הציצית מחוץ למכנסיו נחשב לאדוק יותר, למקפיד יותר מבחינה דתית, ל"יותר דוס" כלשונם של הליברלים. כיוון שכך, הסביר לנו אחד המרואיינים, בוגר ישיבת ה"הסדר" ישיבת הכותל: "בדרך כלל לא מכירים בחורה ההולכת בחצאית קצרה לבחור ההולך עם ציציות בחוץ" .

אלו ההולכים כשפתילי הציצית מחוץ למכנס וחולצתם בתוך המכנס נחשבים בקרב רבים במגזר ל"רציניים יותר", ל"מקפידים יותר", לעומת אלה ההולכים כשגם החולצה וגם הפתילים מחוץ למכנס. שכן, כאשר גם החולצה בחוץ, קיימת האפשרות שהפתילים בחוץ רק כדרך אגב, כחלק מן הרישול והזריקות המאפיינים את כלל הופעתו של הלובש, ואילו כאשר החולצה בפנים, ברור לכל שפתילי הציצית הוצאו מחוץ למכנס בכוונה תחילה, כדי להפגין את קיום המצווה והידורה.

אלה ההולכים כשהפתילים בתוך המכנסיים נחשבים ל"דוסים פחות", וכך נוהגים בעיקר "הרוב השקט" הבורגני, של הציבור הדתי לאומי, קרי, אותם גברים המגלים מעורבות בכל תחומי החיים במדינת ישראל ושיעור ניכר מהם/מילדיהם שירתו/משרתים בצבא באופן מלא. הם מפגינים פתיחות מרבית ביחס למודרנה ולעולם התרבותי שסביבם, לומדים או עובדים במסגרות חילוניות, ודוגלים בחברה מעורבת (מבחינה מגדרית) ובדיאלוג תרבותי ודתי.

גברים אלה נמנים עם הזרם המרכזי או ה"ליברלי" של הציבור הדתי לאומי (מה שמכונה לעתים כ"שמאל הדתי", בשל עמדותיו המתירניות יותר במישור החברתי-דתי ולעיתים קרובות גם הפוליטי). רובם הגדול אינם נמנים עם הימין הקיצוני, ואולם ניתן למצוא בהם שיעור בלתי מבוטל של בעלי תפישות ימניות.

הבדלים בין אשכנזים לספרדים

בני עדות המזרח (להלן: הספרדים) אינם נוהגים ללכת כשפתילי ציציותיהם בחוץ. הרב עובדיה יוסף פסק שהוצאת הפתילים מחוץ למכנסיים יש בה מן הגאווה ולכן יש להכניסם.

ואולם, למרות שאין זה מנהג הספרדים ללכת כשפתילי הציצית בחוץ, הרב צבי יהודה עודד את תלמידיו להוציא פתילי ציציותיהם, בלא שהבחין בין אשכנזים לספרדים.

בהתאם לכך, הרב אליעזר מלמד סבור כי כיום ראוי ונכון שגם הספרדים ילכו כשפתילי ציציותיהם בחוץ. שכן, הסיבה שבגינה לא נהגו בארצות המזרח וצפון אפריקה להוציא את פתילי הציציות מחוץ למכנסיים, נעוצה לשיטתו בכך שבארצות אלה נהגו להתלבש במעין חלוק (ג'לביה), באופן שלא אפשר הסתרת הבגד (החלק העליון של הציצית) והוצאת הפתילים בלבד. בלית ברירה נאלצו היהודים בארצות אלה לבחור בין לבישת כל הציצית על הבגדים וחשיפת כולה, כהוראת השולחן ערוך, או להסתירה כליל, כהוראת האר"י, ונהגו כדעת האר"י להסתירה. אולם כיום, שאין הולכים בג'לביות, אין קושי בהסתרת החלק העליון של הציצית וגילוי הפתילים, ועל כן, טוען הרב אליעזר מלמד, רצוי לקיים את מצוות ציצית בהידור ולהוציא את הפתילים מחוץ למכנסיים, כפי שמשתמע גם מדברי האר"י - שצריך להסתכל בציצית בכל שעה ובכל רגע (שער הכוונות ז, ג). העובדה שרבים מן הספרדים עודם ממשיכים להלך כשפתילי ציציותיהם בפנים, נובעת לדעתו רק משום שכך נהגו דורות רבים.

רבים מהחרד"לים הספרדים (בדומה לחרדים רבים) לובשים ציצית העשויה צמר (בשונה מן הציצית השכיחה יותר, העשויה מכותנה או מחומר סינטטי), וזאת בהתאם לחיוב מדאורייתא. בקרב האשכנזים, רק אלה המהדרים במצווה ילכו בציצית צמר.

ציצית תכלת

מן הפסוק "וְנָתְנוּ עַל-צִיצִת הַכָּנָף, פְּתִיל תְּכֵלֶת" (במדבר ט"ו, ל"ט) עולה כי במסגרת "עשיית הציצית", אחד מהפתילים שנותנים "על ציצית הכנף" (החוטים המשתלשלים מהכנף) צריך להיות בצבע תכלת.

ה"תכלת" המוזכרת בתורה היא צמר מכבשים שלא עברו הכלאה, הצבוע בגוון כחול. הצבען, ששימש למטרה זו, הופק מחלזון ימי מסוים. התכלת היתה חומר יקר-ערך בעולם הקדום, ובתורה היא נמנית בשורה אחת עם הזהב והכסף. בזכות יוקרתה נבחרה התכלת לשמש כחומר גלם לבגדי כהונה, לבניית המשכן ולציצית.

לאחר חורבן בית המקדש, הציצית הפכה למצווה היחידה שבה נמשך השימוש בתכלת. במהלך השנים השתכחה המסורת על זיהוי החילזון ממנו הופק התכלת, ובדורות האחרונים נעשו מספר ניסיונות לגלותו מחדש.

כיום, הדעה הרווחת היא כי התכלת הופקה מחילזון בשם ארגמון קהה קוצים (Murex trunculus). עמותת "פתיל תכלת" עוסקת משנת 1992 בהפקת הצבע ובהפצתו, ובשנים האחרונות ישנם רבים בקרב הציבור הדתי לאומי המשבצים פתיל תכלת בציציותיהם.

בעוד שעם תחילת הפקת התכלת, ההולכים עם פתיל תכלת בציציותיהם נחשבו לתימהונים, לגברים המנסים למשוך תשומת לב בהופעתם, כיום לבישת ציצית עם פתיל תכלת נחשבת לטרנד בקרב בני המגזר הדתי לאומי. הדור הישיבתי הנוכחי רואה בלבישת ציצית עם פתיל תכלת ביטוי להקפדה הלכתית. אלו הלובשים ציצית עם "תכלת" משדרים למעשה את בקיאותם בהלכות החדשות, את הקפדתם הדתית ואת נטייתם להחמיר, לדייק ולהדר במצווה.

מאחר שעד היום אין מסורת ברורה בנושא, רוב פוסקי ההלכה אינם נוקטים עמדה לגבי חובת השיבוץ של פתיל תכלת בציצית. הרב דב ליאור, למשל, הנמנה עם הסמן הקיצוני של המגזר הדתי לאומי (הן מבחינה דתית והן מבחינה פוליטית), סבור כי מן הראוי ללכת ב"ציצית תכלת", ובהתאם לזאת, אלה החפצים להדר במצוות ציצית, משבצים בציצית פתיל תכלת. שכן, לשיטתם של חז"ל, כשרואים את צבע התכלת שבציצית, מעורר הדבר במחשבתו של האדם מראה הים והשמים וכסא הכבוד של הקב"ה, ובצורה זאת שומר עליו מן החטא.

ניתן להבחין בציצית עם פתיל תכלת בקרב גברים מן הזרם החבקו"קי, בקרב נוער הגבעות, בקרב תלמידי המכינות הקדם-צבאיות, בקרב תלמידי ישיבות "הסדר", ובקרב מיעוט קטן מן החרד"לים, בעיקר תלמידיו של הרב דב ליאור. 

מנגד, הרב מרדכי אליהו, הנחשב למנהיג רוחני של פלח נרחב בציבור הדתי לאומי ובעל אידיאולוגיה חרדית, סבור כי אין לשזור פתיל תכלת בציצית עד לבוא המשיח, עת בה יידעו בוודאות כיצד להפיק את ה"תכלת". בהתאם לכך, תלמידיו וחסידיו אינם שוזרים פתיל בתכלת בציציותיהם.

תמורות בנוהגי הלבוש

על אף שהציבור הדתי לאומי מחזיק בהשקפת דתית אורתודוקסית, בניגוד לחרדים, השומרים בקנאות על דפוסי הלבוש (כחלק מהקו הבסיסי שלא לסטות מהמסורת), בציונות הדתית, הדברים דינאמיים יותר ומבטאים תהליכי שינוי אידיאולוגיים ותרבותיים.

כפי שהוזכר לעיל, באורתודוקסיה הציונית-דתית הקלאסית רווחה הנטייה להדמות חיצונית, ככל האפשר, לציוני הכללי המודרני, בלבושו, בזקנו המגולח, פרט לכיפה הסרוגה הקטנה. עם השינויים והתמורות שעברו על הציבור הדתי לאומי, חלו גם שינויים בסגנון לבושם של הגברים בציבור זה.

הנטייה להחמרה דתית שדבקה בחלק ניכר מן הציונות הדתית, הובילה, בין היתר, לאמוץ אלמנטים מלבושם של החרדים, כדוגמת הימנעות מלבישת חולצות טריקו ומכנס קצר, הליכה כשפתילי הציצית מחוץ למכנסיים, החלפת הכיפה הסרוגה הקטנה בכיפה גדולה, ועוד.

בשנות השישים של המאה ה-20 אסכולת "מרכז הרב", מבית מדרשו של הרב צבי יהודה הכהן קוק, חוללה תמורה עמוקה בכל הנוגע לנורמות הלבוש שהיו נהוגות עד לאותה העת בחברה הציונית-דתית. מושגים ייחודיים לתורת הרב קוק, הקשורים בתפישה מטאפיזית של מהות הקדושה של האומה הישראלית, וזיהוי המפעל הציוני כ"אתחלתא דגאולה", נעשו לתפישות הדומיננטיות בחברה הציונית-דתית.

מושגים אלה חדרו גם אל תוך שדה השיקולים ההלכתיים של גדרי הצניעות, ותרמו להתפתחות מגמה של הקפדה יתירה והחמרה בגדרי הצניעות ובנורמות הלבוש, שכבשה בעיקר את לבם של הצעירים. המרכיבים החדשים שנוספו לשיח הצניעות היו בנויים על המושג המטאפיזי של הלאומיות הציונית ועל שורה של מושגים משיקים כמו "הקדושה הישראלית", "הצניעות הישראלית", וכדומה.

כפועל יוצא, ניתן לראות לעיתים קרובות אב ובן הלבושים, כל אחד, בסגנון מעט שונה. הדבר מתבטא באורך השרוולים והמכנסיים, בטקסטורת הבד ועוד. אם הבן סטה לחומרה ממסורת בית הוריו, הדבר יתבטא בסממנים חזותיים, כגון הוצאת פתילי הציצית מחוץ למכנס, שרוולים המגיעים עד המרפק לפחות, לבישת גרביים כל ימות השנה, הימנעות מחולצות טריקו ולבוש צבעוני, לבוש מכנסיים ארוכים בלבד וגידול זקן. האב, לעומת הבן, יהיה מגולח, ילך בסנדלים ללא גרביים, בחולצה ששרווליה מתחת למרפק, ולעיתים אף במכנסיים קצרים. כמו כן, הוא יקפיד שפתילי ציציותיו לא יבצבצו מחוץ למכנסיו.

מנגד, רווחת גם מגמה הופכית, לאמור התרופפותם של כללי הלבוש המסורתיים, הבאה לידי ביטוי בלבוש יותר מודרני, "חילוני", צבעוני וזרוק בקרב בני הדור הצעיר, לעומת הלבוש שהיה מקובל בציונות הדתית הקלאסית, ואף בקרב בני הדור השני של משפחות מתנחלים וחוג "מרכז".

לבוש צבעוני ואקלקטי יותר, כולל לבוש שנחשב בעבר "נשי", בגדים פחות מעמלנים ו"נוקשים", מבטאים את השינוי הזה, שהוא יותר מחזותי, ולמעשה מבטא תמורה עמוקה בהשקפת העולם ובסגנון החיים. הוא גם מבטא מגמה הולכת וגוברת – שאת ממדיה קשה לאמוד – של התרופפות המשמעת הדתית. במקרים מסוימים, הלבוש הפחות דתי הוא תחילתו או אמצעו של תהליך פנימי של התרחקות מהדת, עד להתפקרות המלאה או החלקית.

למעשה, מדובר בתופעה מורכבת שמקורותיה מגוונים: חדירת רוח הביקורת כתוצאה מהתחזקות ערכים של דמוקרטיות ופלורליזם בחברה המערבית כולה; מגע הדוק יותר ובגיל צעיר יותר מבעבר עם האוכלוסייה החילונית (בין השאר בצבא ובאוניברסיטה); חלחול האתוס הפמיניסטי שקורה תיגר על התפישה השוביניסטית המובנית בדת; תגובת נגד דורית ל"הקפדת היתר" של דור ההורים; ניסיון לבחינת גבולות ופריצתם, הטיפוסי לבני תשחורת; חיפוש מודוס ויוונדי חדש לחיים דתיים בחברה פלורליסטית פוסט מודרנית; והתפשטותה של התפישה לפיה ניתן להיות בן תורה גם ללא הלבוש האירופאי, הגלותי, הקלאסי.

מגמה זו מעידה על שבירת הקודים המסורתיים בחברה הדתית לאומית ועל קיומם של מאבקים פנימיים ערכיים עזים בתוך המגזר.

סגנונות לבוש טיפוסיים

 מגוון הקבוצות הקיימות בחברה הדתית לאומית, התמורות שחלו בה לאורך השנים, סגנונם האישי של הגברים והאופנה השלטת בחברה החילונית, הובילו למגוון רחב של סגנונות לבוש בקרב גברים מן הציבור הדתי לאומי, כמפורט להלן.

סגנון הציונות הדתית הקלאסית

קבוצה זו מונה בעיקר גברים מהשכבה הוותיקה של הציונות הדתית (ילידי שנות השלושים, הארבעים והחמישים) ועל אף שעודנה מהווה רוב בקרב אנשי המגזר, שיעורה בסך כל המגזר הולך ופוחת בעקבות הופעת קבוצות אלטרנטיביות.

הופעתם החיצונית של גברים אלה מאופיינת בפשטות וסולידיות, והיא כוללת הן רכיבים מסגנונות פוסט-מסורתיים והן רכיבים מהופעתם הקלאסית של ה"הסדרניקים". לבושם אינו מהודר וממותג, מחד, אך גם אינו זרוק ומרושל, מאידך.

רובם הגדול אינם לובשים מכנסי ג'ינס, בעיקר מתוך הרגל של שנים, ולא מתוך עיקרון דתי כלשהו. המכנסיים השכיחים בקרבם הם מכנסי גברדין מעומלן ומכנסי צמר. רובם הולכים בחולצות מעומלנות עם כפתורים בחזית, ויש המשלבים גם חולצות משובצות. רק מיעוטם ילבשו חולצות טריקו בפרהסיה.

בחורף, הם לובשים בעיקר סוודרים - הן עם כפתורים או רוכסן בחזית והן סוודרים סגורים, וכן ז'קטים מגברדין, מצמר ולעיתים גם מטוויד. בנוסף, מיעוט קטן לובשים גם חליפות (מכותנה וצמר). רק מיעוט קטן לובשים סווצ'רים ועליוניות מפוטר או פליז. זאת, בעיקר תפישתם שהופעה בטריקו, כמו גם בג'ינס, אינה הולמת את גילם, ולאו מטעמים דתיים-הלכתיים.

הצבעים השולטים בהופעתם הם שקטים וסולידיים, ואך מיעוט קטן הולך בביגוד בצבעים רועשים והרפתקניים, שעשויים לרמז על אקסצנטריות, גנדרנות או יוניסקסיות. המגמה הכללית היא הקטנת פרופיל בתחום ההופעה החזותית.

נראה, אפוא, כי הגברים מן הציונות הדתית הקלאסית, מאופיינים במראה שאינו מנסה לטשטש מגדר וגיל, מראה שלמעשה אינו שונה מזה של בני הדור הבורגני החילוני הוותיק (רובם, בני ארבעים ומעלה), המתגורר ברובו בערים הגדולות.

אנשי הציונות הדתית הקלאסית אינם מוציאים את ציציותיהם מחוץ למכנסיים, והסמן הבלעדי לדתיותם היא הכיפה הסרוגה שעל ראשם. מדובר באנשי עמל שעסקו במגוון מקצועות בחברה הכללית, ורבים מהם כבר פנסיונרים. בהופעתם הם משדרים צבריות (תנועות הנוער), מהוגנות וסולידיות.

התבוננותם של אנשים אלה, מן הזרם המרכזי והוותיק בציונות הדתית, בהופעתם החיצונית של בניהם ונכדיהם, מהווה עבורם מראה לפער הדורות הקיים ביניהם. הם רואים בבנים ובנכדים מקור לגאווה, שהרי הופעתם החיצונית יפה ומרשימה יותר, ויש בה להעיד על היטמעותם בחברה הישראלית. בה בעת, הגאווה מהולה בדאגה ובחשש מפני העתיד, בשל מודעותם לזליגה המתמדת לקוטב החילוני. מבחינתם, סטייה מן הלבוש המסורתי של אנשי הכיפות הסרוגות מבשרת משבר וסכנה בעתיד. העובדה שהופעתם של רבים כוללת שילוב של מגוון של סגנונות מעולמות שונים ומנוגדים, מתפרשת בעיניהם כביטוי לכאוס ולחיפוש דרך וזהות של הדור הצעיר. יתרה מזאת, ההתעסקות הרבה באופנה ובלבוש, המאפיינת חלק ניכר מן הצעירים, מהווה מבחינתם איתות על הנרקיסיזם ההולך ופושה בעם ישראל – חלק ממגמה כללית של אובדן ערכים.

ההתחרדות של הדור הצעיר, המתבטאת בין השאר בביגוד, נתפשת אף היא באופן אמביוולנטי. מצד אחד היא מעוררת גאווה וחדווה, שכן מדובר בצעירים הדבקים לכאורה אף יותר מהוריהם באורח חיים דתי ומקפידים על קיום מצוות. הדבר חיובי בעיניהם במיוחד לנוכח התפשטות התופעה של עזיבת הדת ומסורת ישראל-סבא בקרב רבים מן הדור הצעיר בציבור הדתי לאומי. מצד שני, יש ביניהם המתבוננים בצעירים הללו בחשש, בדאגה ואף בכעס. מבחינתם, הופעתם החיצונית ה"חדשה" של הצעירים מבטאת הקצנה דתית, קרי, סטייה לחומרה ממסורת בית אבא ואיבוד אחד מסימני ההיכר של הציונות הדתית-לאומית – מתינות דתית. גם הקירבה לחרדים מדאיגה אותם כי היא מנוגדת לכאורה לאתוס הציוני-דתי של תורה ועבודה. רבים גם רואים בהתחרדות סוג של אדנות וגאוותנות שמפצלת את המחנה הדתי לאומי ומרחיקה אותו מהציבור הישראלי החילוני והמסורתי.

לבוש הצעירים

המכנה המשותף הרחב

מרבית הבנים בגילאי הגן ובשנים הראשונות של בית הספר היסודי לובשים את הביגוד שהוריהם מביאים לידיהם בבוקר. מדובר בדרך כלל בסגנון ספורטיבי, שאינו שונה מסגנון לבושם ילדים מן החברה החילונית, בהתאם לטעמה של האם, שהיא המופקדת על לבוש הילדים במשפחה.

רוב הצעירים, גם הבוגרים יותר, מרבים ללבוש בגדי פוטר, פליז, חולצות טריקו, לעיתים חולצות מכופתרות, חלקות או משובצות, סווצ'רים וטרנינגים. הנורמה השלטת היא חולצה מחוץ למכנסיים, כדי לשוות מראה צברי "משלומפר", כלומר בלתי פורמלי. מבחינה זו אין הבדל בינם לבין צעירים בחברה הכללית. גם הם אינם רוצים להראות "יורמים".

בגיל יותר בוגר (בדרך כלל החל מגן חובה, אך לעיתים גם קודם לכן), נהוג ללבוש בחורף מכנסיים בסגנון גברי-חוואי (קורדרוי ג'ינס וכדומה), ובקיץ מבדים דקים יותר כמו כותנה. בחורף פופולאריים מכנסיים ארוכים ובקיץ גם מכנסי ברמודה, מכנסי שבע שמיניות, ומכנסיים עד הברך או עד הירך, אך לא מעבר לכך.

בישיבות התיכוניות נאסר על התלמידים ללכת במכנסיים קצרים. בני המגזר הצעירים לא נוהגים ללכת גם בחולצות גופיה, הן משום שההורים אינם מרשים מטעמי צניעות, והן משום שמסגרות החינוך בהן לומדים אוסרים על התלמידים לבוא בחולצות חושפניות כאלה.

הבדלים בין צעירים חרד"לים ליתר צעירי המגזר

השוני המרכזי בין צעירים מן הזרם החרד"לי ליתר צעירי המגזר, מתבטא בכך שהחרד"לים נמנעים מלבישת ביגוד בצבעים נועזים כמו אדום, כתום וכיו"ב, ולובשים בעיקר צבעים כהים ושמרנים. שהרי הצבעים הרועשים מבטאים מבחינת הצעירים (ובעיקר מבחינת הוריהם ומוריהם) חוסר צניעות, הצבת ה"אני" במרכז וטשטוש ההבדלים המגדריים.

כמו כן, הצעירים החרד"לים לובשים בעיקר מכנסיים ארוכים (עד גיל בר מצווה יש ההולכים במכנסי שלושת רבעי) ונמנעים מלבישת חולצות עם הדפס. ביגוד עם הדפס נחשב לבלתי צנוע מכמה טעמים: ראשית, פעמים רבות ההדפס הוא באנגלית והדבר מבטא אימוץ תרבות הגויים ("התייוונות"). "ההדפס מתחיל במשהו קטן ועשוי להסתיים במשהו גדול ובלתי צנוע", כפי שציין הרב אורן בן דוד, מן היישוב בית אל ב'. בנוסף, הסביר הרב בן דוד, מבחינה הלכתית יש איסור להתפלל כנגד תמונה היות שיש בכך הסחת הדעת. לטענתו, ההדפסים השונים שקולים לתמונה, כך שאדם אינו יכול להתפלל וללמוד תורה כאשר לפניו נמצא אדם הלובש חולצה שעליה הדפס. מטעמים אלה תלמודי תורה רבים - המהווים נתח נכבד ממוסדות החינוך לבנים צעירים במגזר החרד"לי - אוסרים על תלמידיהם להגיע בחולצות שעליהן הדפס כלשהו. ברם, נראה כי הדפס באותיות עבריות, המבשר על בוא המשיח, נחשב ללגיטימי בקרב ילדים חרד"לים.

זאת ועוד, בקרב החרד"לים רווחת הנורמה ש"בן תורה לא ילך בג'ינס", משום שג'ינס מסמל טרנדיות, מותגיות, תרבות הרחוב, תרבות המערב וחילון. עם זאת, באחרונה ניתן להצביע על מגמה של שינוי מסוים בחזות החיצונית של בני הדור הצעיר החרד"לי: בעוד שבעבר הם דגלו בקידוש האופנה השמרנית, המיושנת, כיום ניתן למצוא רבים מן הצעירים החרד"ליים בג'ינס, בחולצות טריקו, בז'קטים מפליז וכיוצא באלה מלבושי "גויים".

שיעור גבוה מקרב משפחות החרד"לים הן ברוכות ילדים, וההורים עוסקים בעיקר בחינוך. במקרים רבים אחד מההורים - בדרך כלל הבעל - לומד תורה ואינו עובד. כיוון שכך, השיקול הכלכלי נושא משקל רב בקניית הבגדים. במשפחות רבות הבנים הקטנים לובשים את בגדי אחיהם הבוגרים שגדלו בינתיים. הדבר מתאפשר בעיקר לנוכח העובדה שבדרך כלל מדובר ברצף של לידות עם פער של כשנתיים בין לידה ללידה.

מרבית ההורים מהזרם החרד"לי אינם קונים לילדיהם מותגים, אלא כאשר מדובר במבצעי מכירות. מעבר להיבט הכלכלי מדובר כאן בעניין עקרוני. שכן, מותג מבטא עבורם את תרבות הצרכנות החומרנית והנהנתנית העומדת כניגוד – לפחות ברמה המוצהרת – לאתוס הצניעות, הענוות והרוחניות היהודי. משפטים כמו "מותגים לא מדברים אלינו, לא אלינו ולא אל ילדינו" או "מותגים אינם משחקים תפקיד בחיינו", חזרו ונשמעו פעמים רבות בראיונות שערכנו עם חרד"לים.

בגדי שבת

בשבת, נוהגים הצעירים ללבוש חולצות מגוהצות ומכופתרות, בצבעים בהירים, בדרך כלל לבן או תכלת. בשעת הצורך ילבשו סוודר בצבע שקט. בזרם היותר מודרני וליברלי (אך לא בחרד"לי), נהוג ללכת גם עם חולצות "לקוסט" בצבע לבן ובשעת הדחק גם חולצות לבנות מטריקו (מרואיינות אמרו לנו: "לפעמים בשבתות שאין לי מוכן, אני לא עושה חשבון ומלבישה בטריקו, אבל לבן וחלק").

באשר למכנסיים, בזרם היותר מודרני וליברלי, יש צעירים הנוהגים ללבוש מכנסיים מיוחדים לשבת. על פי רוב מדובר במכנסיים מעט יותר מהודרים מהמקובל ביום חול. עם זאת, היום כבר קשה יותר להבחין בין מכנסי חול למכנסי שבת, הן בשל מגמת הגנדרנות בחברה הכללית והן בשל ה"חפיפניקיות" של חלקים בנוער הדתי. בזרם החרד"לי, בפלח שאינו מאופיין בסגנון הזרוק, מקפידים יותר על מכנסי שבת, כלומר מכנסיים בסגנון מחויט יותר, עם פנסים, מכנסי גברדין וכיוצא באלה.

לבוש בני המכינות

לבושם של בני המכינות הקדם-צבאיות נגזר במידה רבה מאופייה של המכינה הספציפית ושל התלמידים המאיישים אותה. המכינות הקדם-צבאיות מהוות שלב ביניים בין המסגרת הלימודית הנוקשה של התיכון (על פי רוב הישיבה התיכונית) למסגרת הצה"לית הנוקשה, ועל כן יש בהן אלמנטים של חופש, התפרקות, שבירת קונבנציות ואף טשטוש גבולות מסוים.

הדבר ניכר בלבוש התלמידים הכולל רכיבים "חילוניים" רבים וקולאז' ססגוני של סממנים חיצונים, שאינם בהכרח קוהרנטיים: שיער ארוך ופרוע, פאות ארוכות, מכנסיים זרוקים שמתוכם מתבדרות ציציות, כיפות סרוגות גדולות מצמר, בשלל צבעים, או לחילופין כיפות קטנות המבצבצות מתוך ראש שופע שיער ועוד. סממנים אלה נועדו לסמל שבירת מוסכמות, חוסר פורמליזם, רוח נעורים, וזיקה לשורשים ולמולדת.

הרב רפי פרץ, ראש המכינה הקדם-צבאית "עצם", ציין כי "המכינה היא מקום של חופש [...] כזה חופש לא יהיה להם בחיים. אתה בא איך שאתה, מי שאתה, ואתה בונה את סדר היום שלך ושואל איזה שאלות שאתה רוצה. חוץ מדברים יוצאי דופן יש לגיטימציה להכול" . בנוסף, המכינות מדגישות תכנים "רוחניים" של חיזוק פנימיותו של האדם, כפי שמסביר הרב פרץ: "בונים אתם [עם התלמידים] את הרצון הפנימי לתבוע מעצמך דברים. מבררים בשיחות אישיות מה גורם לאדם עצמו להיעצר ומה גורם לו להתקדם. וכשאתה קובע חברותא באחת עשרה בלילה עם בחור שלא העלה בדעתו שהוא ילמד עם מישהו, וכאשר הוא יודע את זה והוא מתכונן לזה ומגיע לזה ומקשיב ומתאמץ ועושה לו כוס קפה, אז הוא בונה בעצמו גבורה פנימית. לאחר מכן זה מחלחל גם למקומות אחרים".

זאת ועוד, רוב המכינות ממוקמות ביישובים ובהתנחלויות - המקרבים את הלומד בהן לטבע, לאדמה, לארץ לשורשים. חשוב לציין שאוכלוסיית התלמידים במכללות הקדם צבאיות היא רב גונית וכוללת גם "חבר'ה עם כיפות על הראש שיש להם מנטליות חילונית לגמרי", כלשונו של הרב פרץ, צעירים הפונים מלכתחילה לשירות צבאי מלא, ולא ללימוד בישיבה תורנית או ישיבת "הסדר", צעירים שאינם רואים את ייעודם ב"להיות תלמידי חכמים".

מרבית בני המכינות נוהגים להוציא חולצותיהם מחוץ למכנסיים, כביטוי נוסף לחוסר פורמליזם ושובבות. אופנה זו תואמת גם את האופנה העכשווית בקרב נוער חילוני של חולצות בחוץ (מכנסיים עם חגורה וחולצות בתוך המכנסיים נחשבים ל"חנונים" או ללבוש "רוסי"). לגבי הסוג - בדרך כלל מדובר בחולצות טריקו, חולצות משובצות, ולעיתים גם חולצות בסגנון הודי עם צווארון פתוח או צווארון סיני (המכונות חולצות רועים) סווצ'רים וז'קטים מפליז.

הקמתן של המכינות הקדם צבאיות הובילה לעליה משמעותית ביותר בשיעור הבנים הדתיים המשרתים ביחידות קרביות ויחידות עלית. העלייה במספר הקרביים הובילה להתפתחותה של אופנת "גאוות יחידה" הכוללת חולצות טריקו וסווצ'רים עם סמל היחידה בה שרתו, כיפות צבאיות, המהוות מעין תג יחידה, ואף תיקי גב/תרמילים שעליהם סמל היחידה. כפועל יוצא, יותר ויותר צעירים דתיים בוגרי יחידות קרביות, ובכלל זה גם צעירים חרד"ליים, שחלקם הם בני דור שני של חוג "מרכז", החלו ללבוש חולצות מטריקו, מפוטר ומפליז, סווצ'רים וכיו"ב. "אופנה" זו חלחלה עמוק גם בקרב אלה שלא למדו במכינות הקדם צבאיות ושלא שרתו ביחידות קרביות, והגיעה אף לתלמידי הישיבות הגבוהות שבמגזר.

לבוש תלמידי ישיבות ה"הסדר"

אופנה המאופיינת בהעדר אופנה

באופן כללי, רבים מתלמידי ישיבות ה"הסדר" (להלן: הסדרניקים) ובוגריהן הטריים אינם מעודכנים באופנה השלטת בחברה החילונית ובטרנדים העכשוויים, והם אינם טרודים ומוטרדים מהופעתם החיצונית. בניגוד למתרחש בקרב בני גילם בציבור החילוני, אופנה, ביגוד ואביזרים אינם תופסים מקום מרכזי בחייהם.

הדבר ניכר בצירופים "מוזרים" ובלתי עקיבים של פריטי לבוש שונים. הסדרניקים רבים, למשל, ילבשו חולצה ומכנס בסגנון ספורט אלגנט, אך ינעלו נעליים שאינם תואמות את הסגנון, כמו נעלי ספורט. הופעה שכזו משדרת הן חוסר ידע ועדכון לגבי ה"אופנה הנכונה", והן חוסר עניין להתחשב ולהשתלב בטרנדים המובילים בחברה החילונית. הופעתם של ההסדרניקים נגזרת בעיקר מנוחות אישית, פונקציונאליות וקוד הלבוש של הישיבה בה לומדים.

בוגרים רבים של ישיבות "הסדר" דיווחו כי בתקופת לימודיהם בישיבה הם לא היו מודעים לאופנה השלטת בחברה הכללית או שחשו כלפיה אי-נחת, מבחינה זו שצו האופנה הכללי לא הלם את הקודים והזהות שהם רצו לייצג. הטיבו לבטא זאת מספר הסדרניקים לשעבר באומרם לנו: "ראיתי בגדים יפים ורציתי אותם, אבל מצד שני ידעתי שזה לא 'אני', זה לא מה שאני רוצה לייצג ולא חלק ממה שאני רוצה לשדר"; "המפגש עם האופנה הכללית היה מעורר אי נוחות, כי מצד אחד אתה רוצה את הדברים אחרים ומצד שני אתה שבוי ולכוד בקודים החברתיים והעצמיים".
 
כפועל יוצא, רבים מבני ישיבות ה"הסדר" אינם מתנסים בלבוש אופנתי, והדבר מוביל למעין "פיגור סביבתי" - כלשונו של אחד הבוגרים - בכל הנוגע לאופנה ולבוש, כשהסדרניק מקובע באותם "מדים" שלבש בישיבת ה"הסדר" גם שנים רבות לאחר תום הלימודים בה.

המוסכמות המסורתיות

מאז הקמת ישיבות ה"הסדר", הגישה שהנחתה את ההסדרניק בנוגע להופעתו החיצונית היתה כי עליו להתלבש "כפי שצריך וכפי שמצופה מבחור ישיבה, מבן תורה".

עד לשנים האחרונות, בישיבות ה"הסדר", התלמידים שנחשבו כ"רציניים" בעיני עצמם ובעיני סביבתם נהגו להתלבש בסגנון ספורט אלגנטי: מכנסיים מעומלנים עם פנסים, וחולצות בהירות מעומלנות עם כפתורים, המוכנסות לתוך המכנסיים. מנגד, הם נמנעו ממותגים, ממכנסי ג'ינס, מחולצות טריקו ומביגוד צבעוני, שנתפסו כבלתי צנועים ובלתי הולמים את מעמדו של בן הישיבה.

בשבת, לבשו התלמידים (ועודם לובשים) חולצות לבנות מעומלנות. ככל שהבחור מקפיד יותר על הופעה שמרנית קלאסית, כמתואר לעיל, כך הוא נחשב ליותר "ישיבתי". שכן, הופעתו החיצונית מקרבת אותו להופעתם המחויטת של הרבנים.

המסר שבן ישיבת ה"הסדר" חפץ להעביר באמצעות הופעתו החיצונית האנטי-אקסצנטרית הוא שהוא "בחור ישיבה המקדיש עיתים לתורה, בחור רציני שכל בת ישראל טובה תרצה כשידוך".

ואולם, מאחר שהסדרניקים לא היו (ועדיין אינם) מנותקים לגמרי מן החברה הכללית, והם נחשפו (ועודם נחשפים) לסגנונות לבוש אחרים - מודרניים ו"חילוניים" - מקצתם ניהלו (ועדיין מנהלים) מאבקים פנימיים בינם לבין עצמם, באשר למידה בה עליהם להיענות לקודים החברתיים המצופים מהם ולהתלבש בהתאם לרוח הישיבה. מאבקים אלה מצאו ביטוי בכך שבשנה השנייה ללימודים בישיבה, היו שהחליפו, למשל, את חולצת הטריקו (שבדרך הוצאה מחוץ למכנסיים), מכנסי ג'ינס ונעלי הספורט, בחולצה מכופתרת ומעומלנת, המוכנסת בתוך המכנסיים, במכנסיים בסגנון אלגנטי ובסנדלים עם גרביים, בהתאם לקודים המצופים, וזאת "כי רציתי להראות כבחור רציני".

חרף קיומה של גישה מרכזית אחת שהנחתה את קוד הלבוש בישיבות ה"הסדר", חשוב לציין כי הישיבות השונות נבדלות זו מזו באופיין וכפועל יוצא גם בקוד הלבוש המקובל בהן. תלמידי ישיבת "הר עציון" שבגוש עציון, למשל, היו ועודם ידועים בהופעתם המוקפדת והמטופחת יותר בהשוואה לבני ישיבות אחרות; תלמידי ישיבת ה"הסדר" בחיספין, היו ידועים בהופעתם הפשוטה והזרוקה יותר, שבה, כפי שציין אחד הבוגרים, "מכובדות משמעה דווקא פשטות. היו רבנים שהלכו בחליפות והדבר לא בהכרח הוסיף להם כבוד. לעומתם, הרב שרלו קיבל את הדין ללכת עם ז'קט בשבת, אך עשה זאת בלי נחת, והתלמידים העריכו אותו על כך, את הפשטות שלו". בנוסף, מספר בלתי מבוטל של תלמידים הלכו בחיספין כשחולצתם מחוץ למכנסיים והיו שהלכו גם בג'ינס, בעיקר בני מושבים, וזאת בשונה ממה שהיה מקובל במרבית ישיבות ה"הסדר"; לעומתם, תלמידי "ישיבת הכותל" היו ידועים בהופעתם ה"חרדית" יותר.

שינויים ותמורות בקוד הלבוש המסורתי

בשנים האחרונות ניתן להבחין בשינויים שחלו בקרב בני ישיבות ה"הסדר" במישורים שונים, והם מוצאים ביטוי בין השאר בהופעתם החיצונית.

כיום, מרבית ההסדרניקים אינם מקפידים ללכת בחולצות מעומלנות ומכופתרות ובמכנסי גברדין או טרלין. שיעור גבוה הולך בחולצות טריקו ובסווצ'רים, ורבים גם אינם בוחלים בלבישת מכנסי ג'ינס ובמכנסיים ממותגים. מקצתם אף מרשים לעצמם יותר חירות בצבע החולצות, כולל צבעים שאינם סולידיים. שינויים התחוללו גם בסוג הכיפות שמקובל לחבוש. רבים מתלמידי ה"הסדר" מרשים לעצמם לחבוש כיפות שבעבר לא היה נהוג לחבשן, כמו כיפות בצבעים רועשים, כיפות גדולות מצמר וכיו"ב.

השינויים והתמורות בהופעתם החיצונית של בני ישיבות ה"הסדר" הם פועל יוצא של מספר גורמים:
האחד, חלחול התרבות החילונית המודרנית גם לתוך ישיבות ה"הסדר" ופתיחותן לעולם הרחב. במקביל, התהוותה הסכמה שבשתיקה מצד האוטוריטות הדתיות בישיבה באשר לשינויים בלבוש התלמידים. השפעת המודרנה והחילון על החברה הדתית לאומית מגיעה בעסקת חבילה הכוללת מגוון רכיבים, וביניהם גם תרבות הלבוש. כשם שתרבות המחשב חלחלה לחברה הדתית כך גם חדרה לתוכה תרבות הלבוש ה"חילונית". הרבנים, מקבלים בשתיקה את "האופנה החדשה" משום שהם מודעים לכך שנורמות הצניעות השתנו ושהתביעה המחמירה היא עבור רבים "גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה".

הגורם השני הוא השפעת קוד הלבוש הצבאי ובעיקר אופנת "גאוות יחידה", הכוללת בין השאר חולצות טריקו וסווצ'רים שעליהם סמל היחידה בה שירתו/משרתים הצעירים, כיפות צבאיות (המהוות מעין תג יחידה) ועוד. אופנת "גאוות יחידה" הובילה לכך שיותר ויותר מצעירי המגזר המשרתים ביחידות קרביות, לרבות אלה מהזרם החרד"לי, החלו לובשים חולצות טריקו, סווצ'רים וכיוצא באלה לבוש גמיש. אופנה זו חלחלה גם להסדרניקים, שהיום יותר מתמיד הולכים בלבוש ספורטיבי.

הגורם שלישי הוא חלחול התפישה שאין לזהות בין סגנון לבוש לבין דתיות. לפי תפישה זו, זיהוי "תלמיד חכם" על פי לבושו המוקפד היא נורמה גלותית שאבד עליה הכלח. לדידם של הסוברים כך, מידת לימוד התורה ואדיקותו של אדם אינן נקבעות בהכרח בהתאם להופעתו החיצונית וזו אינה מהווה מדד למידת דתיותו ולמדנותו.

הגורם הרביעי הוא ההשתחררות מן התפישה הדיכוטומית, הרואה מודרנה מצד אחד, וקיום מצוות מן הצד האחר, והחלפתה בתפישה הרואה אותם כשני ממדים היכולים לדור זה עם זה בכפיפה אחת.

ואחרון, בעשור האחרון הוקמו ישיבות ה"סדר" רבות וכן ישיבות תורניות (שלא במסגרת ה"הסדר"), הכוללות מספר קטן יחסית של תלמידים (כמה עשרות), שהמדיניות בהן דוגלת בגישה של "להתחבר יותר ללב התלמיד, להעניק יותר תשומת לב לעולמו הפנימי והרוחני ולהדגיש פחות אלמנטים חיצוניים" - כלשונו של הרב הלל חבשוש, בוגר ישיבת "הר עציון" באלון שבות. בהתאם לכך, הר"מים (ראשי מתיבתא) בהן מעירים פחות על לבוש ומאפשרים לתלמידים יותר דרגות חופש בנושא. גישה זו מחלחלת קמעה קמעה גם לישיבות ה"הסדר" הוותיקות והגדולות יותר, ובעקבות זאת גם בהן ניכרת הגמשה בנוגע לכללי הלבוש המסורתיים.

הרב חבשוש ציין כי "פורצי הדרך בגישה זו היו בוגרי ישיבת ה'הסדר' בקרית שמונה, בשנות ה-80 של המאה העשרים. קבוצה זו האמינה כי התפישה לפיה יש לכרוך לימוד תורה יחד עם לבוש מסוים הינה תפישה גלותית ומיושנת, נחלת העבר, וכי אין מניעה מלהיכנס לבית המדרש וללמוד תורה בשקיקה ובשקידה במכנס קצר וכשחולצה בחוץ".

לדידו, קיימת אנלוגיה בין התמורות שחלו בהופעתם החיצונית של ההסדרניקים, בעקבות השפעת המודרנה, לתמורות שחלו באופן לימוד תורה - לנוכח הקידמה הטכנולוגית בעולם המודרני. הרב חבשוש מסביר שכיום יש יותר ויותר בציבור הדתי, שמוכנים לקבל לימוד תורה וגמרא באמצעות מחשב, טקסט מצולם ופרויקט השו"ת (פרויקט השו"ת הוא פרויקט תורני רחב היקף של אוניברסיטת בר-אילן, שעוסק ביצירת מאגר מידע ממוחשב של ספרי יהדות, עם דגש מיוחד על ספרות הלכתית וספרי שאלות ותשובות (שו"ת), ומאפשר למצוא פסיקות קדומות בנושאים רבים ומגוונים, ולהתאים שאלה שבאה לפני המעיין להיסטוריה ההלכתית המקובלת). מנגד, הגישות השמרניות והמיושנות טוענות ללימוד תורה מתוך הטקסט ה"מקורי", קרי, מתוך ספר הגמרא גופו, מתוך "אותן גמרות גדולות וישנות". אנשים בעלי הגישה השמרנית, רואים בשימוש בטכנולוגיה המודרנית לצורכי לימוד פגיעה במסורת לימוד התורה ולפיכך גם סכנה ליהדות. בהתאם כך, הם סבורים כי "על בן תורה בכל רמ"ח אבריו לעסוק בתורה בבגדי כהונה, היינו בבגדים בסגנון הגלותי הקלאסי, לבוש ההולם, לשיטתם, את מעמדו של 'תלמיד חכם'." במלים אחרות, הגמישות באשר לדפוסי הלבוש נתפסים בתיאוריה ובמעשה כביטוי לשינוי בתחום ההלכתי-מסורתי, ולהיפך: שמרנות בלבוש מבטאת גם שמרנות הלכתית. המשמעות היא שדפוסי ההופעה הם לא רק מראה לשינוי הערכים אלא מרכיב חשוב במאבק המתקיים בין שומרי החותם לפורצי הגדר.

הלבוש בזרם החרד"לי

מאפייני הלבוש

דפוסי ההופעה החיצונית החרד"לית החלו להתגבש בקרב תלמידי ישיבת "מרכז הרב" בשנות ה-70 של המאה שעברה, בהשפעתו של הרב צבי יהודה קוק, ראש הישיבה באותה תקופה.

התפישה שהנחתה את הרב צבי יהודה היתה כי בחור ישיבה הינו כפרח רבנות, ועליו להתלבש בהתאם. זאת, בהתבסס על דבריו של רבי חייא בר אבא: "אמר ר' יוחנן כל תמיד חכם שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה" (בבלי, סדר מועד, מסכת שבת, קי"ד ע"א). כלומר, על תלמידי חכמים להלך בבגדים נקיים ללא רבב ולהפגין הופעה מכובדת.

הרב צבי יהודה הושפע מן הלבוש האירופאי הקלאסי של חליפה ומגבעת, וזאת בניגוד לתלמידיו שלבושם היה בסגנון בני עקיבא והושפע ממודל תנועות הנוער הצבריות.

תלמידי "מרכז" הושפעו מרבם, ואמצו הופעה יותר קלאסית ושמרנית. הדבר התבטא בכך שחדלו מלהתלבש בסגנון תנועות הנוער הצבריות, שאופיין בתרבות לבוש חלוצית ובלתי פורמאלית. הלצה ידועה ממחישה את סגנון הלבוש של אנשי חוג "מרכז": כיצד "מרכזניק" מתכונן לשבת? מוציא את העט מכיסו". היינו, לבושם היומיומי של תלמידי "מרכז" זהה למעשה ללבוש שבתי.

לבוש זה מאפיין כיום את האברכים והאברכים לשעבר של "מרכז", ובמידה בלתי מבוטלת גם את האברכים של "ישיבות הקו" ושלוחותיהן.

ואולם, חשוב לציין כי קיימת שונות בלתי מבוטלת בין הישיבות הגבוהות השונות בזרם החרד"לי, באשר לסגנון הלבוש וההופעה החיצונית של תלמידיהן. שונות זו נובעת, בין השאר, מגישת ראש הישיבה בנושא ומן היחס של הישיבה לצבא. שהרי, ככל שישיבה מאופיינת ביחס יותר חיובי לצבא ומרבית תלמידיה שרתו בצה"ל, מטבע הדברים, לבושם יושפע מקוד הלבוש הצבאי וסגנון זה יהיה יותר לגיטימי בישיבה, ולהיפך. בישיבת "עטרת כהנים", לדוגמא, סגנון הלבוש היה תמיד הרבה יותר קליל, משלומפר ובלתי פורמלי. זאת, הן משום שהדבר הלם את רוח ראש הישיבה, הרב אבינר, שאף הוא נוהג ללכת בלבוש בלתי פורמלי (יחסית לראשי ישיבות אחרים), והן משום שרבים מן הלומדים בה הינם לפני או אחרי שירות צבאי, והופעתם מושפעת מקוד הלבוש של "הקרביים", הכולל חולצות טריקו, סווטשרטים וכיו"ב.

לעומת זאת, בישיבת "מרכז" רבים מאברכי הישיבה ואברכים לשעבר שרתו בצבא לא יותר משישה חודשים. לכן, בשונה מ"עטרת כהנים", כניסתו של בחור לבית המדרש של "מרכז" בחולצת טריקו או בסווטשירט לא נתפסת בעין יפה.

זאת ועוד, גם בתוך הישיבות עצמן ניתן למצוא טווח רחב של סגנונות: על אף ש"מרכז" וממשיכתה "הר המור" ידועות בלבוש המהוגן, השמרני והסולידי של תלמידיהן ובוגריהן, ניתן למצוא בקרבם אנשים שאינם נמנעים באופן מוחלט מלבישת חולצות טריקו.

אחד מן המאפיינים הבולטים של האורתודוקסיה החרד"לית היא הפניית עורף לקבוצת ההתייחסות הציונית כללית, הדמוקרטית והמודרנית, של הציונות הדתית הקלאסית, והפגנת "חיזור רומנטי" אחרי קבוצות התייחסות אולטרה-אורתודוקסיות (חרדיות).

בקרב הגברים, מתבטא החיזור, במידה רבה, בחיקוי של לבוש הגבר החרדי ובאימוץ אלמנטים מסגנון לבושו. הדבר ניכר, למשל, בנטייתו של החרד"לי ללבוש מכנסיים כהים מדוגמים ומעומלנים מכותנה או גברדין, תחת לבישת מכנסי ג'ינס או מכנסי חקלאים כחולים.

מכנסי ג'ינס מסמלים טרנדיות, מותגיות, תרבות הרחוב וחילון, ואילו החרד"לי מעוניין להפגין בהופעתו ריחוק מטרנדיות ומכל מה שמסמל את העיסוק בגופניות, באופנה, בחומרנות ובחידושי העולם המודרני. מכנסי חקלאים מבטאים את עולם העבודה - עבודת האדמה, עבודה פיזית - ואילו החרד"לי רוצה להפגין דווקא עבודה רוחנית, קרי, את עיסוקו בעולם הרוח, את היותו שקוע בעולמות עליונים.

בנוסף, החרד"לים, בעיקר המבוגרים, יקפידו על חולצה מעומלנת בהירה (בצבעי תכלת, ירוק בהיר, לבן וכיוצא באלה), שכפתורים בחזיתה ואורך שרווליה מגיע לפחות עד המרפק. הם ימנעו מלבישת חולצות טריקו, סווצ'רים וכיוצא באלה אריגי בד גמישים. בחורף הם נוהגים ללבוש קרדיגן או סוודר עם רוכסן. הופעתם משדרת אפוא שמרנות, מכובדות וסולידיות כמו גם תכליתיות.

ציטוטי הלבוש מהקוד החרדי נועדו גם להפגין את בדלותם ושונותם של החרד"לים משאר אנשי המגזר הדתי לאומי, ולמעשה את עליונתם הדתית על מה שהם מכנים ה"מזרוחניקים". שהרי, אלה נתפסים בעיניהם כפשרניים מבחינה דתית וערכית, ואילו הם, החרד"לים, רואים את עצמם כחזקים מבחינה דתית, רוחנית וערכית, וכבלתי נכונים לפשרות.

מגמה של שינוי בקרב בני הדור הצעיר

בדומה לשינויים ולתמורות שחלו בהופעתם החיצונית של תלמידי ישיבות ה"הסדר", גם בקרב צעירים מן הזרם החרד"לי ניכרת בשנים האחרונות מגמה של לבוש יותר מודרני ופחות פורמלי ושמרני מזה שהיה מקובל כל השנים בקרב אנשי חוג "מרכז" ושכמותם.

מגמה זו ניכרת בעיקר בקרב צעירים בני הדור השני של חוג "מרכז", אשר בשונה מהוריהם, שקיבלו על עצמם באופן וולונטרי את כל חומרות הלבוש והצניעות בהתאם להוראותיו של הרב צבי יהודה, הם נולדו לתוך הנורמות והכללים הללו ואינם רואים הכרח לקבלם ללא עוררין.

מגמה זו ניכרת גם בקרב רבים מן התלמידים והאברכים של "ישיבות הקו", אשר אינם מקדשים באופן מוחלט את הסגנון המיושן והשמרני. הדבר המתבטא, למשל, בכך שתלמידי ישיבת "הר המור", מנושאות הדגל של "ישיבות הקו", מרשים לעצמם להוציא את החולצה מחוץ למכנס וללבוש חולצות ועליוניות מטריקו ופליז, כן חולצות משובצות. בנוסף, ניתן למצוא היום יותר יותר צעירים מן הזרם החרד"לי שינעלו בקיץ סנדלים ללא גרביים ואף ילבשו מכנסי ג'ינס.

מגמה זו היא פועל יוצא של השפעת העולם המודרני החילוני והאופנה השלטת בו, כמו גם שינויים בתפישות ביחס להופעתו החיצונית האידיאלית של "בן תורה" (כפי שפורט בהתייחס לתמורות בהופעתם של ההסדרניקים), המחלחלים באורח בלתי נמנע גם לישיבות הגבוהות בזרם החרד"לי ולציבור החרד"לי בכללו.

הסגנון החרד"לי האמריקני

בעשור האחרון ניתן להבחין בסגנון חרד"לי נוסף, המאפיין בעיקר גברים חרד"ליים ממוצא אמריקני שעלו ארצה (להלן: חרד"לים אמריקניים). החרד"לים האמריקניים אימצו סגנון לבוש השונה לגמרי מזה המאפיין את הציבור החרד"לי הישראלי.

השוני המרכזי מתבטא בכך שהחרד"לים האמריקניים אינם בוחלים במותגים. אדרבא, הופעתם מאוד אופנתית ומודרנית והם משתדלים להתלבש במיטב המותגים, בהתאם ליכולתם הכלכלית. רבים מהם מגלים מודעות גבוהה לאופנה השלטת בחברה הכללית ומקפידים להתלבש בהתאם.

הבדלים אלה בין הופעתם של החרד"לים האמריקניים לזו של החרד"לים הישראלים, נעוצים במספר גורמים:
ראשית, מרבית החרד"לים האמריקניים גדלו והתחנכו בארה"ב בבתים אורתודוקסיים מודרניים, ורכשו השכלה גבוהה ומקצוע חופשי. בחיי היומיום, במסגרת עבודתם, הם באו במגע עם החברה האמריקנית בכללה, וגם כיום, בארץ, מרביתם באים במגע עם החברה החילונית-הכללית. כפועל יוצא, הם נחשפו ועודם נחשפים למיטב האופנה העכשווית ובאופן בלתי נמנע מושפעים ממנה.

שנית, מאחר שמרביתם בעלי מקצועות חופשיים ובאים במגע עם כלל הציבור, אין להם עניין להבליט את זהותם הדתית באמצעות הופעה ייחודית.

שלישית, מצבם הכלכלי של החרד"לים האמריקניים משופר לאין ערוך מזה של החרד"לים הישראלים. שכן, בשונה מן החרד"לים הישראלים, שמרביתם בעלי השכלה תורנית ואלו בהם שעובדים (ואינם אברכים) עוסקים בעיקר בהוראה ובחינוך, החרד"לים האמריקניים רכשו השכלה אקדמית והם בעלי מקצועות חופשיים, המקנים להם הכנסה גבוהה. כפועל יוצא, תרבות הצריכה והקנייה שלהם הרבה פחות מוגבלת גם בתחום הלבוש. לכן, לא זו בלבד שהם מעודכנים באשר לגבי צו האופנה האחרון, אלא שהם גם בעלי אמצעים לרכוש מותגים וביגוד עכשווי, שמחירו גבוה.

לבוש עליון ומעילים

מגוון הכיסויים והמעילים אותם לובשים היום גברים מן הציבור הדתי לאומי הוא רחב ביותר, ואינו שונה בהרבה, אם בכלל, מזה של גברים בחברה החילונית. עד לפני שניים-שלושה עשורים, המעיל השכיח בקרב ילדים ובחורים מן המגזר - בעיקר ביישובים שמחוץ ל"קו הירוק" ובקרב אברכי "מרכז" - היה ה"דובון" (למעשה הוא היה נפוץ בכל שדרות המגזר הדתי).

ה"דובון" המיתולוגי היה שכיח קודם כל מסיבות פרקטיות: הוא חימם היטב, היה קל לכביסה ועלותו היתה נמוכה יחסית. נוסף על כך, הוא סימל פונקציונליות, העדר ראוותנות ופשטות. הדובון, שהיה זהה למעיל הצבאי, ביטא גם את ההזדהות עם צבא העם, עם הלאום ועם שלמות ארץ ישראל ובטחונה.

זאת ועוד: ה"דובון" העניק מראה אחיד לגברי המגזר, וביטא, לפחות כלפי חוץ, לכידות קבוצתית, הזדהות עם מסגרת אידיאולוגית אחידה למדי, קולקטיביות ותמימות דעים. בנוסף, באותה העת, מגוון המעילים לגברים שהיו בארץ היה מצומצם בהרבה מזה הקיים היום ואופציית הדובון היתה אחת מיני מעטות.

ההתפתחות האדירה של תרבות האופנה בארץ ומצאי הפריטים העשיר המאפיין את חנויות הלבוש בישראל, לצד הביזור התרבותי והאידיאולוגי שחל במגזר הדתי לאומי, הובילו לרב-גוניות במעילים שלובשים הגברים הדתיים. עם זאת, הזיקה האידיאולוגית שהצמיחה בעבר את החיבה לדובון, לא זו בלבד שלא פסה מקרב החרד"לים אלא התחזקה. לכן, העלמות הדובון אינו מבטא כאן שינוי ערכים.

בקרב תלמידי המכינות הקדם-צבאיות, ההסדרניקים, תלמדי "ישיבות הקו" וגברים מן הציבור החרד"לי בכללו, ניתן למצוא מעילי פליז, מעילי פוך, מעילי רוח וז'קטים קצרים, בעיקר מחומרים סינטטיים.

בנוסף, יש הלובשים מעילים קצרים מצמר אך בעיקר דמוי צמר, בסגנון של מה שכונה בעבר "מעילי סטודנט". רק מיעוט הולכים - אם בכלל - במעילי צמר מעוצבים ומחויטים. שכן, אלו מעילים המשדרים יוקרה ואלגנטיות, ובכך עומדים בסתירה לערכי ההסדרניקים והחרד"לים. בנוסף, מצבם הכלכלי של מרביתם אינו מאפשר רכישת מעילים כאלה. ואולם, חרד"לים שעלו ארצה מארה"ב או מאירופה, חרד"לים מגוש דן וכן מקצת מרבני המגזר (בעיקר המבוגרים שבהם) עשויים ללכת במעילי צמר ובמעילים מעוצבים ומחויטים.

הגברים החרד"לים ותלמידי ישיבות ה"הסדר" ימנעו מלבישת מעילי עור - שמחד, יכולים לשדר יוקרה, ומאידך, הם מרמזים, מבחינתם, על פרחחות ו"ערסיות".

בדומה, הרוב הגדול (בעיקר המבוגרים, אך גם לא מעט מן הצעירים) ימנעו מז'קט ג'ינס, המבטא מבחינתם הזדהות עם ערכים חילוניים והתנהגות מופקרת. הגברים החרד"לים לובשים בדרך כלל מעילים בצבעים סולידיים, ומקפידים שלא ללבוש מעילים בצבעים הרפתקניים ונועזים.

הסגנון הגנדרני-ערסי

חרף הפסוק "הצנע לכת עם ה' אלוהיך" (מיכה ו' ח'), המתייחס, בין היתר, גם לצניעות מבחינת פשטות הביגוד וההופעה החיצונית, ניתן למצוא לא מעט גברים בציבור הדתי לאומי שהופעתם נעשית קרדום לחפור בה. השקעתם בלבוש ניכרת מכף רגל (נעליים אופנתיות ויוקרתיות) ועד ראש (תסרוקות, כובעים, ג'ל בשיער).

רבים מהם הם עולים מאירופה ובמיוחד מארה"ב - מקצת נמנים עם הזרם החרד"לי, ומקצתם עם הזרם המתון והליברלי יותר. בנוסף, ניתן למצוא בקרב ה"גנדרנים" גם שיעור בלתי מבוטל של ילידי הארץ - רובם נמנים עם הזרם הליברלי יותר, עם ה"דתיים לייט" ועם צעירים בני עדות המזרח הלומדים בחינוך הממלכתי דתי (יש המכנים אותם בלעג "ערסים דתיים").

ה"גנדרנים" מתלבשים על פי צו האופנה האחרון. רבים מהם מרשים לעצמם ללבוש ביגוד בעל סממנים "נשיים" ובכלל זה עניבות, חולצות, צעיפים וגרביים בשלל צבעים, לרבות צבעים עליזים ורועשים כתכלת, טורקיז, ירוק עז, אדום, צהוב וכתום.

הם יקפידו על מכנסיים מדוגמים וחולצות מותגים. החו"לניקים והחרד"ליים שבהם הולכים בשבתות ובאירועים מיוחדים בחליפות. אנשי ההיטק ובעלי המקצועות החופשיים לובשים ביומיום ז'קטים מטוויד (בחורף) ומכותנה (בקיץ). הם גם מרבים באביזרים ממותגים, כמו צעיפים ועניבות, ועונדים שעונים של מעצבי על. חלק ניכר מהם גם משתמשים ביומיום באפטר-שייב יוקרתי ויש המזליפים בושם מותגי. תופעה זו של דתיים גנדרנים, היתה שולית ביותר בעבר, ואילו היום שכיחותה הולכת ועולה.

"גנדרנותם" של יוצאי צפון אפריקה (בעיקר אלה שעלו מצרפת) מוצאת ביטוי בג'ל שהם מושכים בשערותיהם, בתכשיטים שהם עונדים - טבעות, גורמט סביב היד, שרשרת על הצוואר ("חי", חמסה ועוד) - ובז'קט עור שהם לובשים. אלמנטים אלה נראים גם בקרב צעירים ממוצא מזרחי ילידי הארץ ("הערסים הדתיים" לעיל). הופעתם של "הערסים הדתיים" חורגת פעמים רבות מכללי הלבוש וההופעה החיצונית המקובלים בבית ספרם (הם בדרך כלל לומדים בבתי ספר ממלכתיים דתיים, שמהם בורחת האליטה הדתית, ולעיתים מכונים בפי יתר התלמידים כ"ספרדים"). 
 
מרבית בתי הספר במגזר הדתי לאומי אוסרים על הבנים לענוד פרסינג ונזם באף וכן לצבוע שערם, למשוח אותו בג'ל ולעשות תספורת המקיפה את פאת הראש. על אף זאת, ניתן למצוא לא מעט צעירים שאינם מצייתים לכללים הללו, ומרשים לעצמם להסתובב בהופעה הקוראת תגר על כללי בית הספר והמורים, ובעיקר על ההורים שכופים עליהם ללמוד במוסד הדתי. רבים מהם מסירים את הכיפה לעת בגרותם.

הסגנון היאפי

הסבר מקיף על השורשים והמאפיינים של הלבוש היאפי ראו בערך תרבות הלבוש במגזר הצברי הלא דתי. הופעתם של גברים בעלי סגנון יאפי, אינה שונה, למעשה, מהופעתם של גברים חילוניים בעלי סגנון דומה, והיא מאופיינת בקו צעיר, אופנתי ונוח.

הפריט המרכזי המבדיל ביניהם היא הכיפה שחובשים בני המגזר. בנוסף, מרביתם ימנעו מלבישת גופיות וחולצות ללא שרוולים בפרהסיה, ומלבישת בגדים צמודים. מבחינתם, לבוש שכזה חוצה את גדרי הצניעות.

אף כי מרביתם מקפידים על לבישת ציצית, הם יקפידו שזו לא תבצבץ מחוץ למכנסיים.

הגברים שסגנונם יאפי מעודכנים לגבי האופנה העכשווית והם אינם בוחלים במותגים. אדרבא, הם יינטו לרכישתם ככל שמצבם הכלכלי יאפשר זאת. כמו כן, הם ירבו להשתמש באביזרים ממותגים, כמו צעיפים, חגורות, עניבות, תיקים וארנקים ולא רק מסיבות פונקציונאליות, אלא כסמל סטטוס מעמדי ומקצועי.

הם לא יהססו ללבוש מכנסי ג'ינס, מכנסיים קצרים, חולצות במגוון צבעים, וכן חולצות טריקו או בד אחר, שאינם נחשבים בעיניהם כחריגה מגדרי הצניעות. בלובשם חולצות עם כפתורים, ישאירו לרוב כפתור או שניים עליונים בלתי רכוסים. לעבודה, לאירועים ובשבתות וחגים הם ילבשו ז'קטים שאינם בהכרח חלק מחליפה, כמו ז'קטים מטוויד או צמר. מעילי היומיום יכולים להיות זרוקים, ספורטיביים או מחויטים, עכשוויים או קלאסיים - הכל בתאם לאירוע, לטעם ולסגנון האישי.
גם התיקים וארנקים בדרך כלל אופנתיים ומקרינים שיק אמריקאי.

בשונה מבני ישיבות ה"הסדר" ומן החרד"לים, ניתן למצוא בקרב בעלי הסגנון המודרני גברים שאינם חוששים להחצין את גבריותם ולהפגין את מיניותם. בנוסף, הם פחות מוטרדים מן הטשטוש המגדרי שעשוי להיווצר בעקבות לבישתם ביגוד בצבעים רועשים ועליזים, ומבחינה זו מתייחסים לאיסור "לא ילבש גבר שמלת אישה כי תועבת ה' אלוהיך כל עשה אלה" (דברים כב', ה') בגמישות רבה יחסית לגברים מן הזרם החרד"לי ולבני ישיבות ה"הסדר".

הופעתם החיצונית של גברים אלה משדרת אנטיתזה להופעה החיצונית הישיבתית הקלאסית. תפישת העולם והמסר שהם מעבירים הם: הדתיות שלי היא משהו נלווה לכל שאר הדברים המרכיבים את הווייתי, בעיקר לתרבות הפרופסיונאלית שממלאה את עולמי (Professional Culture). 

בעלי הסגנון המודרני-יאפי נמנים בדרך כלל עם הזרם המרכזי של הציונות הדתית ושמאלה ממנו. הם מעורים בחברה הכללית, ולהם רגל אחת בעולם המודרני ורגל שנייה בעולם הדתי.

רובם ככולם בעלי השכלה כללית גבוהה (תואר ראשון לפחות), וביניהם ניתן למצוא הרבה אנשי אקדמיה, עובדי היטק, אנשי עסקים ובעלי מקצועות חופשיים אחרים, כמו רופאים, כלכלנים, משפטנים, אנשי תקשורת, מטפלים מקצועיים וכיוצא באלה.

מדובר בקבוצה שהכנסתה הממוצעת הרבה יותר גבוהה מזו של האוכלוסיה החרד"לית ושל בני ישיבות ה"הסדר", ולפיכך, הם יכולים להרשות לעצמם מבחינה כלכלית לרכוש מותגים ופריטי לבוש בעלות גבוהה.

שיעור בלתי מבוטל מבעלי הסגנון היאפי הם בוגרי ישיבות "הסדר" שבמהלך הזמן – במהלך הלימודים הגבוהים והכניסה לשוק העבודה - נחשפו לאופנה ה"חילונית"-המודרנית והושפעו ממנה.

רבים מהם עובדים בסביבה חילונית, מבלים בסביבה חילונית, ונמנעים להפגין הופעה חריגה שתתייג ותבדיל אותם מחבריהם. דבר זה מתאפשר בעיקר משום שבימינו מרחב התמרון של האדם הדתי בתוך כללי ההתנהגות האורתודוקסיים הולך ומתרחב.

הלבוש היאפי מהווה בעקיפין גם מעין מסר לציבור הדתי: אפשר להיות מודרני ומתקדם ובה בעת אדם שומר מצוות. יתר על כן, המסר הוא גם: איננו זקוקים לחותם הממסדי של הרבנים באשר להתנהגותנו. אנו משכילים, בקיאים בעולם הדעת החילוני כמו בעולם הדעת הדתי, ומסוגלים להגיע באופן עצמאי למודוס ויוונדי המתאים לנו.

חשוב לציין שלא כולם עושים עצמם לרב ובוחרים כיצד להתנהג לאחר שיקול דעת מעמיק. רבים - אלה המכונים "דתיים לייט" - מתפשרים ("מחפפים" בלשון העם) בעיקר מתוך נוחות והסח דעת. הדת היא עבורם סוג של הרגל וכמובן מרחב של קשרים ומכנה משותף עם משפחה וידידים. לכן הם אינם מוותרים עליה כליל ובוררים את מה שנוח ומתאים להם. חייהם הם קולאז' של דתיות וחילוניות בדרגות משתנות, והדבר משתקף גם בלבושם שעיקרו חילוני ורק קמצוץ ממנו (אם בכלל) דתי.

סגנון ה"עידן החדש"

סגנון ה"עידן החדש" (הניו-אייג') החל תופס בציבור הדתי לאומי בעקבות "בעלי תשובה" אמריקנים, שהושפעו מן התרבות ההיפית של שנות ה-60 בארה"ב, ועלו לישראל בשנות ה-70 של המאה הקודמת.

בעשור האחרון החלו יותר ויותר דתיים לאמץ את מסורת התרמילאות הישראלית, שהיתה בעבר לנחלת החילונים בלבד, והתופעה חיזקה את אופנת הניו אייג'.

בעוד שבדור הקודם המושג של "טיול במזרח" לא היה קיים בלקסיקון של צעירים דתיים, כיום, התופעה מהווה חלק בלתי נפרד ממסלול חייהם של צעירים רבים מהמגזר, בעיקר אחרי השירות הצבאי. הטיול במזרח הרחוק הדביק רבים מצעירי המגזר בחיידק ה"רוחניות" וה"שאנטי" והדבר הביא לחיקוי אופנות של תזונה, דיבור, והופעה חיצונית בסגנון הניו אייג', תוך התאמתן לאורח החיים הדתי.

בנוסף, ביגוד הודי אהוב על צעירים ועלותו אפסית. לכן רבים מביאים איתם בגדים כאלה (בעיקר שרוואלים וצעיפים) ארצה והם נעשו נפוצים מאד.

גם פסטיבלי הניו אייג' בישראל (בומבמלה, סגול, בראשית), שבהם נוטלים חלק גם צעירים דתיים, משפיעים בכיוון הזה.

סגנון ה"עידן החדש" נפוץ במיוחד בקרב צעירים המתגוררים ביישובים ומאחזים קטנים (דוגמת תפוח, בת עין), בקרב נוער הגבעות ובקרב תלמידי מכינות קדם צבאיות ובוגריהן, אך הוא מחלחל גם לשכבות גיל מבוגרות יותר. אף שהרוחניות המזרחית מטיפה לשלום ושלווה, באופן פרדוכסלי רבים מאלה שאימצו מרכיבים מסגנון ה"עידן החדש" מאופיינים בעמדות פוליטיות ימניות למדי, חלקם אף ימניות קיצוניות. אפשר שהסגנון הזה אומץ על ידם בין השאר כדי לחדד את זהותם כקבוצה מרדנית ועצמאית.

גברים שאמצו את סגנון ה"עידן החדש" מאופיינים בלבוש זרוק ומשוחרר. הם לובשים בדרך כלל מכנסיים רחבים מבדים רכים, לעיתים בצבעים בהירים ולעיתים בצבעים כהים יותר.

החולצה, אף היא רחבה ומבד רך, עם צווארון מעט פתוח, בדרך כלל בסגנון סיני או בצורת V ("חולצת רועים"), כשלעיתים יורדים מן הצווארון כמה כפתורים. החולצה תמיד מחוץ למכנסיים.

שיעור בלתי מבוטל מחובבי סגנון ה"עידן החדש" לובשים (בדרך כלל מעל חולצה) בגד בעל ארבע כנפות - כלומר ציצית גדולה וצבעונית, על פי רוב בצבעים סגול, כחול, תכלת, אפור וכיו"ב, העשויה צמר, פשתן או כותנה. כמו כן, יש מהם ההולכים בציצית עם פתיל תכלת. אחרים, עוטים בד גדול בסגנון הודי, שכמיה או צעיף רחב, כדי לשוות לעצמם חזות אתנית.

על רגליהם ינעלו מה שנוח וקל: סנדלי טבע או שורש (בקיץ), נעלי ספורט, נעלי בד, נעלי קרוקס וכיוצא באלה.

מרביתם אינם הולכים בשער קצר. רבים מתגאים ברעמה שופעת ויש המאריכים שערם עד מאד ואוספים אותו בקוקו, כמנהג ההיפים. רבים מהם מגדלים זקן מדובלל וכן פאות ארוכות מסולסלות, כדי לשוות לעצמם מראה פראי-קמאי נון-קונפורמיסטי.

הופעתם של גברים אלה הן מבחינת לבושם והן מבחינת תסרוקתם נוטה יותר לטשטוש מגדרי וגילאי מאשר להדגשתם. היא אומרת חופש, שחרור, בריחה ומרד מן הבורגנות והשמרנות, וחזרה לטבע, לאדמה ולימי התנ"ך הבראשיתיים. זהו סוג של 'פונדמנטליזם-לייט' שהוא יותר מרד נעורים וכמיהה לייחודיות מאשר אידיאולוגיה סדורה. ביסודו הוא חיקוי לכתות אנטי קפיטליסטיות ורוחניות בארה"ב ובאירופה.

השפעת זרם הניו אייג', שיש לו חסידים גם במגזר החילוני והמסורתי, על החברה הישראלית בכלל ועל הציבור הדתי בפרט אינה משמעותית (למעט סכנת ההקצנה הפוליטית, שעלולה לסחוף מעטים למעשים קיצוניים ובכך לשנות סדרי עולם). אולם, דווקא בתחום הלבוש והמראה החיצוני ההשפעה הפוטנציאלית אינה מבוטלת. סגנון זה מבשר, ולו ברמז, על התפתחותה של אופנה רב מגזרית, הממזגת בתוכה עולמות שונים, לעתים מנוגדים: החברה החילונית (שער מגודל ופראי, עגיל באוזן או נזם באף), החברה החרדית (פאות מסולסלות ארוכות וזקן מדובלל), תרבות המזרח (שפע של בדים, חומרים וצבעים), וצבריות קיבוצניקית (סנדלים, כאפיות באנדנות). מיזוג זה של סגנונות (מה שמכונה באנגלית Fusion) יוצר "שיק" דתי ייחודי שטרם נראה כמותו בדורות הקודמים.

לבוש הרבנים

 בחברה הדתית לאומית על מגוון זרמיה וקבוצותיה, רבים מן הרבנים נתפסים בעיני עצמם ובעיני צאן מרעיתם, כ"תלמידי חכמים", ולפיכך הם מקבלים על עצמם להלך בלבוש מכובד, מאופק וסולידי. 

לאורך ההיסטוריה היהודית נחשבו הרבנים במובנים רבים למורמים מעם וזכו למעמד חברתי מיוחד. הקהילה אותה הנהיג הרב ציפתה ממנו להקפדה רבה יותר מבחינה דתית (ולמעשה מכל הבחינות), ובכלל זה להקפדה בתחום ההופעה החיצונית.
תפישות אלה עודן שרירות בקרב פלחים נרחבים במגזר הדתי לאומי. למעשה, בקרב אנשי המגזר הדתי לאומי ההבדלים בין הרבנים לבין צאן מרעיתם, לגבי מרכזיותה של הדת בחיים, גדולים יותר מההבדלים במגזר החרדי. שהרי אצל החרדים, רוב הגברים עוסקים בלימוד תורה (או לפחות נמצאים במסגרת של "כולל" או ישיבה) ומקפידים על תפילה במניין שלוש פעמים ביום, ואילו רוב הגברים במגזר הדתי לאומי אינם עסוקים רוב היום בדברים הקשורים לדת, אלא בעיקר בענייני חולין, בדומה לאלה שבהם עסוקים החילונים, קרי: עבודה, בילוי וכדומה.

לכן, הרבנים במגזר הדתי לאומי נחשבים במובנים רבים, בקרב פלחים נרחבים בו, למעין "עוגן בקרקע" הדתית בתוך אוקיינוס של פעילות שאינה בהכרח דתית. קצת בדומה לעקרות הבית שדואגות למשפחה בזמן שהבעל עובד. רבני המגזר הדתי-לאומי דואגים לכל הקשור בדת בזמן שהציבור שלהם עסוק בפרנסתו ו"בהבלי העולם הזה". עם זאת, בקהילות מסוימות ובזרמים מסוימים, מעמדם של הרבנים במגזר כמורי הלכה נעשה דומה יותר ויותר למעמדם של הרבנים החרדים, שעל פי הם יישק דבר, והם נושאים בתפקיד מנהיגותי ופסיכולוגי, כמי שמתווכים בעצותיהם והנחיותיהם בין התיאוריה ההלכתית לפרקטיקה היומיומית. המוכשרים שבהם מהווים גם מעין מורי דרך ואיקונים רוחניים (בעיקר באמצעות הדרשות והפרסומים הכתובים שלהם). 

ההבחנה הזאת בין הרב לבין צאן מרעיתו יצרה גם הבחנה בלבוש. כיוון שהרב נחשב למנהיג רוחני ודתי, בגדיו הם כמעין מדים שאיתם הוא מופיע בציבור. בהתאם לכך, רוב הרבנים מקפידים על לבוש בצבעים אחידים, שקטים וסולידיים, כמו חולצה לבנה ומכנסיים כהים, בדרך כלל שחורים, אפורים או כחולים-כהים, ונמנעים מביגוד אופנתי ורב-גוני. הופעתם של רבים מהם נקייה ומסודרת. בהופעתם זו הם רוצים לשדר הקפדה דתית, שמרנות וניקיון – המבטאים גם ניקיון כפיים וטוהר מידות, קדושה, סמכות, משמעת עצמית, שליטה וסדר.

רבים מן הרבנים, בעיקר מן הדור הבוגר בזרם החרד"לי ומתלמידי המחזור הראשון של הרב צבי יהודה, הולכים בחליפות ולעיתים אף חובשים מגבעת. המגבעות הנפוצות הן כובע המבורג, אותו נוהגים לחבוש ראשי ישיבות ליטאיות, וכן פדורה, שהוא כובע קלאסי, בדרך כלל מצמר. גופו קטן, שוליו בינוניים, והוא פונה כלפי מעלה ומתעקם מעט, מן הכובעים המפורסמים של חברת בורסלינו.

הרב יעקב אריאל והרב זלמן מלמד, למשל, מן הזרם החרד"לי, הולכים בחליפה ובמגבעת. הרב אהרן ליכטנשטיין, מן הזרם האורתודוקסי מודרני, הולך אף הוא בחליפות. רבני עיר וחלק קטן מראשי הישיבות ומרבני שכונה, בעיקר מהדור הבוגר יותר, ילכו גם בפרַ‏אק, הנלבש בעיקר בקרב חרדים מן הזרם הליטאי. הפראק הוא מעין מעיל ארוך הדומה לקפוטה, אך לפראק, בניגוד לקפוטה, יש שסע מאחור ושני כפתורים באזור הגב התחתון.

חשוב לציין כי ישנם רבנים - בעיקר רבני עיר, דיינים ורבני שכונה - שהופעתם מלמדת על מידה בלתי מבוטלת של גנדרנות והידור. בלבושם הם מדגישים את מעמדם המכובד, הרם והנישא, כלומר את היותם מורמים מהעם ונבדלים מיתר חברי הקהילה.

מנגד, ישנם רבנים שהופעתם משדרת את ההפך הגמור: צניעות במובן של פשטות הליכות והעדר ראוותנות. אלה הם בעיקר רבנים מן הדור הצעיר, אנשי יישובים והתנחלויות כמו גם רבנים צעירים החברים בעמותת "צהר". לבושם זה נועד גם להצהיר על רוחם הצעירה ולשדר "לא התברגנו, לא התמסדנו ובתוך עמנו (ובכלל זה צעירים) אנחנו יושבים".

הנעלה וכיסוי הרגליים

גרביים

גישות לגבי כיסוי הרגליים בגרביים

רוב החרד"לים, צעירים ובוגרים כאחד, ובכלל זה גם תלמידי "ישיבות הקו", וכן שיעור בלתי מבוטל מקרב תלמידי ה"הסדר" מקפידים על כיסוי רגליהם בגרביים, גם בקיץ.

ההקפדה על כיסוי הרגליים בגרביים נגזרת הן מגדרי הצניעות, המתייחסים לחשיפה מינימאלית של הגוף, והן מן הגישה לפיה יש להימנע מכפות רגליים חשופות בבית המדרש ובשעת התפילה - בשל כבוד המקום וקדושתו ומשום שאין ללמוד תורה כשאצבעות הרגליים מגולות.

אי לזאת, הרב צבי יהודה דרש מתלמידיו, אנשי חוג "מרכז", לגרוב גרביים דרך קבע, וזו הנורמה המקובלת כיום ברוב הישיבות הגבוהות בזרם החרד"לי. תלמיד "מרכז" או "הר המור", למשל, ההולך בסנדלים ללא גרביים, "יסתכלו עליו בעין עקומה, כי הופעתו צריכה לשדר צניעות ומכובדות", כפי שהסביר אחד מבוגרי "מרכז".

גם הרב יהודה עמיטל, מייסדה של ישיבת ה"הסדר" "הר עציון" והעומד בראשה עד לשנים האחרונות, דרש בעבר מתלמידיו שלא יגיעו ברגליים חשופות לבית המדרש.

דרישה דומה עלתה מפי מרבית הרבנים ברוב ישיבות ה"הסדר". לנוכח זאת, שיעור בלתי מבוטל של הסדרניקים הולכים בגרביים כל השנה, ואלו אחרים, טורחים לכסות רגליהם רק בכניסתם לבית המדרש/לבית הכנסת.

בשנים האחרונות, לנוכח השינויים והתמורות שחלו בהופעתם החיצונית של תלמידי ישיבות ה"הסדר" ושל צעירים מן הזרם החרד"לי, המתבטאים בעיקר בהופעה יותר זרוקה ומודרנית, ופחות מיושנת ושמרנית, ניתן למצוא בקרבם שיעור גבוה יותר של ההולכים בסנדלים ללא גרביים. יתרה מזאת, שיעור גבוה למדי של תלמידי "הסדר" אינם מהססים אף להיכנס לבית המדרש כשאצבעות רגליהם מגולות. כניסתם של נעלי קרוקס לשוק הגבירה מגמה זו משום שניתן לנעול אותם גם ללא גרביים, והם אינם מגלים את אצבעות כף הרגל.

זהו שינוי מהותי בהופעתם של ההסדרניקים, שבעבר, רק מיעוט קטן מתוכם נהגו ללכת בסנדלים ללא גרביים בהיותם במסגרת הישיבה.

הליכה בגרביים בימות הקיץ, היוותה בעיקר בעבר בקרב מרבית ישיבות ה"הסדר" מדד לדתיותו של הבחור. בחור שהסתובב בסנדלים ללא גרביים, נחשב לפחות מקפיד ופחות "רציני" מבחינה דתית, לעומת אלה שהקפידו בנדון. גם כיום ההולכים בגרביים נחשבים ל"יותר מקפידים", אולם מרכזיותו של משתנה זה כמדד לדתיות הולכת ופוחתת.

מרבית אנשי הציונות הדתית הקלאסית ובעלי הסגנון המודרני-יאפי אינם נמנעים ברמה העקרונית מנעילת סנדלים ללא גרביים. הגורם המכריע בעניין מבחינתם הוא המקום אליו הם הולכים ומידת המכובדות שהם נדרשים להפגין בהופעתם. במקומות בהם חשוב להם להפגין הופעה מכובדת ורשמית - ילכו בדרך כלל בנעליים, ובמקומות שבהם אין הדבר הכרחי - ילכו בסנדלים ללא גרביים.

בקרב בני המכינות הקדם-צבאיות קיימת גמישות יחסית בעניין הגרביים, ואיש הישר בעיניו יעשה.

באשר לגברים שאמצו את סגנון ה"עידן החדש" – רובם הולכים בקיץ בסנדלים ללא גרביים, אך ניתן למצוא גם כאלה המקפידים על גרביים, וזאת בהתאם לשייכותם ולזהותם הדתית.

סוג הגרביים

באופן כללי, הגרביים עבור מרבית הגברים בציבור הדתי לאומי ממלאים בעיקר תפקיד פונקציונאלי, משום שכמעט אינם נראים לעין. בהתאם לכך, רבים לא ישקיעו את זמנם וכספם בקניית גרביים מיוחדים.

הצעירים, ההסדרניקים, אנשי הציונות הדתית הקלאסית והחרד"לים יגרבו גרביים בהתאם לנוחותם האישית, בדרך כלל בצבעים אחידים, שקטים וסולידיים (אם כי אין איזשהו קו מנחה בנדון) ובעלות נמוכה למדי. בקרב אלו שסגנונם יותר מודרני ויאפי, יהיו שילכו בגרביים ממותגים, עם דוגמאות ובצבעים עליזים יותר.

נעליים

בדומה ליתר פריטי הלבוש, גם סוגי הנעליים שנועלים גברים מן הציבור הדתי לאומי רבים ומגוונים, והם מושפעים במידה רבה משיקולי נוחות, אך לא פחות מכך גם מן האופנה השלטת בתחום ומטעמו האישי של הגבר.

הרבנים, בעיקר מן הדור הראשון של "מרכז", יקפידו על נעלי עור שחורות (בדרך כלל ללא שרוכים), המסמלות הידור, אלגנטיות וקלאסה, גם בקיץ. רבים מן הרבנים הצעירים יותר בזרם החרד"לי וכן רבים מרבני "צהר" פחות מקפידים בעניין זה ונועלים נעליים בסגנון יותר ספורטיבי-אלגנטי. 

רבים מאנשי הציונות הדתית הקלאסית, מן הדור הבוגר, הולכים בנעליים סגורות, כהות, בסגנון שמרני קלאסי, אך רבים הולכים גם בנעלים יותר ספורטיביות בסגנון "טבע" ודומיו.

תלמידי תיכון/ישיבות תיכוניות, בני המכינות הקדם-צבאיות, הסדרניקים, תלמידי "ישיבות הקו" וחרד"לים מבוגרים יותר, נועלים בעיקר נעלי ספורט וכן נעלים אחרות בסגנון ספורטיבי, בצבעים שקטים וסולידיים. רובם הגדול אינם קונים נעלי מותגים, וזאת הן מסיבות ערכיות והן מסיבות כלכליות. מבחינתם, נעליים "מגונדרות" יתר על המידה נתפסות בעין לא יפה. בקיץ, אנשי חוג "מרכז" נהגו כל השנים ללכת בעיקר בסנדלים תנ"כיות (מרביתם, כאמור עם גרביים). עם חדירתם של סנדלי "טבע" ו"שורש" לאופנה ניתן למצוא רבים מאנשי "מרכז", מתלמידי "ישיבות הקו" ושכמותם, נועלים סנדלים אלה. סגנון זה נפוץ בקרבם עד כדי כך שהוא הפך לאחד מתווי ההיכר של בני המגזר הדתי לאומי. הצעירים שבהם ילכו גם בנעלי קרוקס, הנחשבים לאופנתיים בכל שדרות הציבור הישראלי.

נורמות ההנעלה של החרד"לים הישראלים שונות מאלה של החרד"לים האמריקניים. אלה האחרונים, אינם בוחלים בנעלי מותגים והולכים בסגנון פחות זרוק ויותר ספורט אלגנטי: נעלי ז'מס, טימברלנד, ועוד.

גברים בעלי סגנון מודרני-יאפי, בדומה לחרד"לים האמריקניים ובדומה לגברים חילוניים המתלבשים בסגנון דומה, לא יהססו לקנות נעלי מותגים. הם הולכים בסגנון צעיר, ספורטיבי ואופנתי וחלקם מרשים לעצמם גם נעליים בצבעים עליזים למדי, כמו כחול וירוק, ואינם צמודים רק לצבעים כהים. בקיץ הם מרבים לנעול סנדלי "טבע", "שורש", קרוקס, ואף סנדלי אצבע, הכול בהתאם לנוחותם האישית ולאופנה השלטת.

חובבי סגנון ה"עידן החדש" אוהבים נעליים/סנדלים הפתוחים מאחור, נעלי בד, וכן נעלי ספורט למיניהן. גם הם, בדומה לגברים בקבוצות אחרות, נועלים סנדלי "טבע", קרוקס, "שורש" וכיוצא באלה.

הלבשה תחתונה

באופן כללי, אין הבדל בהלבשה תחתונה של גברים מהציבור הדתי לאומי לזה של גברים מהחברה הכללית וכן בקרב הזרמים השונים בתוך הציבור הדתי לאומי. מאחר שמדובר באברים מוצנעים, שהלבוש עליהם ממילא אינו גלוי, אין הלכות בנושא כמו גם נורמות צניעות.

עם זאת, מאחר שהעיסוק בהלבשה תחתונה מוביל במידה זו או אחרת, לעיסוק באברי הגוף המוצנעים – ומטבע הדברים גם במיניות האדם - לפחות במישור המחשבתי, ישנם, בעיקר מן הזרם החרד"לי, הסוברים כי העיסוק בהלבשה תחתונה לגיטימי לצרכים פונקציונאליים בלבד, קרי, מוטב שלא להשקיע מדי תשומת לב, זמן, וממון בקניית הלבשה תחתונה.

רבים במגזר, על כל שדרותיו, אינם משקיעים בהלבשה תחתונה משום שחבל להם להוציא כספם על לבוש שאינו גלוי לעין. בהתאם לכך, השיקולים העיקריים המנחים אותם בקניית הלבשה תחתונה הוא נוחות, פונקציונאליות ועלות נמוכה של המוצר. אחרים, בעיקר מהזרמים הפלורליסטים יותר, בכל זאת משקיעים תשומת לב וממון בקניית הלבשה תחתונה כחלק מטיפוח מערכת היחסים הזוגית. בסופו של דבר מדובר בסוגיה מאוד אישית ואינדיווידואלית, המשתנה מאדם לאדם.

חנויות

בדומה לגברים מן החברה הכללית, מרבית הגברים במגזר קונים את בגדיהם ברשתות גדולות המצויות בקניונים ובמרכזי הערים.

צעירים, מכלל הקבוצות, קונים בעיקר ביגוד ספורטיבי, בבזארים, במשביר, בחנויות של רשת גולף ובקסטרומן. החרד"לים שבהם יקנו פחות בחנויות מותגים, וכאשר יקנו בהן (הם או הוריהם), יקנו את הלבוש היותר סולידי ואת זה שבמבצע.

הבוגרים מן הזרם המרכזי והליברלי יקנו באותן חנויות בהן קונים הצעירים, אך יטו לביגוד בסגנון יותר ספורט-אלגנטי, וכן יפקדו גם חנויות בהן ניתן למצוא ביגוד יותר מחויט וקלאסי, כגון חנויות של רשת "פולגת".

הבוגרים מן הזרם החרד"לי, יקנו באותן חנויות בהן קונים גברים מן הזרם המרכזי, בעיקר באלה שניתן למצוא בהן ביגוד שמרני ומחויט יותר, כגון חנויות של רשת "פולגת", או ב"מאייר", למשל, הנמצאת בקניון בירושלים, ואותה הם פוקדים לעיתים קרובות. בנוסף, רבים מהם יקנו בחנויות שונות הממוקמות בשכונות חרדיות. אחת המפורסמות שבהן היא "ליבוביץ", למשל, הנמצאת במאה שערים בירושלים, וגם אותה מרבים לפקוד גברים חרד"ליים.

אנשי עסקים ואנשי היי טק, מן הזרם המודרני והליברלי יותר, לא ימנעו מן החנויות שתוארו לעיל, אך הם גם ירשו לעצמם קניית מותגים, ויבקרו מדי פעם בחנויות יוקרה בעלות סגנון אלגנטי. חנויות אלה בעלות עיצוב מודרני ומוקפד והסחורה בהן בדרך כלל יקרה, דוגמת "רוברטו".

רבים מחובבי סגנון "העידן החדש" רוכשים את בגדיהם הזרוקים בטיולים במזרח, וכן בארץ - בשווקים ובבזארים שונים בהם נמכר ביגוד בסגנון הודי-אוריינטאלי המיובא מהמזרח הרחוק. הסחורה במקומות אלה היא בעלות נמוכה יחסית ואינה מצטיינת בתפירה איכותית או בגזרה מעוצבת.

אביזרי נוי ועדיים

 רקע

הקווים המנחים את הגברים הדתיים בנדון נגזרים מאיסור "לא ילבש", המתייחס לנורמות וכללים האוסרים על גברים להשתמש באביזרים ועדיים "נשיים", וממצוות "הצנע לכת", שבין היתר קוראת להימנע מהבלטת המראה החיצוני יתר על המידה הראויה.

מאחר שההגדרה של "סממן נשי" או "אביזר נשי", אינה חד-משמעית, וכמוה גם ההגדרה של "המידה הראויה" להחצנת יופיו החיצוני של הגבר, הרי שאופי השימוש באביזרים ועדיים בקרב בני המגזר הדתי לאומי משתנה מקבוצה לקבוצה ומגבר לגבר.

טבעת נישואין

מבחינה עקרונית, אין ההלכה אוסרת על אישה להעניק טבעת נישואין לחתן תחת החופה. ברם, הרבנים האורתודוקסיים אסרו לעשות כן בשל הטענה כי הענקת טבעת לגבר על ידי האישה בעת החופה הוא מנהג נוצרי במקורו.

לשיטתם של הרבנים, הנוצרים התירו לאישה להעניק טבעת לגבר במהלך טקס הנישואין כדי להדגיש את העובדה שהנצרות, בניגוד ליהדות, אינה מפלה את האישה. היהדות הרפורמית אמצה נוהג זה מאותם טעמים פמיניסטיים. כדי שטקס הנישואין האורתודוקסי לא יזכיר את טקס הנישואין הנוצרי או היהודי-רפורמי, אסרו הרבנים האורתודוקסיים על הענקת טבעת לגבר תחת החופה.

ברם, הרבנים אינם אוסרים לעשות כן בכל הזדמנות אחרת ואינם אוסרים על גבר לענוד טבעת. כיוון שכך, דתיים לאומים רבים, בעיקר מהזרם הליברלי יותר, אך גם מהזרם המרכזי, עונדים טבעת נישואין. מבחינתם, מדובר בסמל סטטוס, ביטוי למעמד אישי - נשוי. ובעוד שלמרבית הנשים יש סמל סטטוס נוסף המבטא את מעמדן האישי - כיסוי הראש - לגבר אין כל ביטוי חיצוני למעמדו האישי (פרט להתעטפות בטלית, בקרב אשכנזים). על כן יש גברים שענידת טבעת נישואין משמעותית מאוד עבורם.

המהפכה הפמיניסטית, שחלחלה טיפין טיפין גם לתוך ציבור הדתי לאומי, גורמת למקצת מן הנשים כמו גם הגברים הדתיים לשאוף לתיקון חוסר השוויון המובנה בדת, לשיטתם. מבחינתם, התרת ענידת טבעת נישואין לאישה בלבד היא ביטוי סמלי לשוביניזם הדתי. ואכן בעת שהטבעת, שהיתה שייכת לחתן, עוברת לרשותה ולבעלותה של הכלה, היא מתקדשת לאישה. תפישות פמיניסטיות מפרשות אקט זה כרכישה של הגבר את האישה, שבעקבותיה הוא נעשה בעלה, קרי, הבעלים שלה, והיא הופכת לקניינו. מסיבה זו, הענקת טבעת לגבר, הגם שלא במסגרת טקס הקידושין, מהווה מבחינת נשים וגברים מהזרם היותר מודרני וליברלי אקט סמלי שוויוני המבטא את העובדה שהגבר הוא "רכוש" האישה באותה מידה שהאישה היא "רכוש" הגבר.

מנגד, המחנה שקיבל על עצמו נורמות מחמירות יותר, החרד"לים, ובכלל זה חוג "מרכז" ו"ישיבות הקו" אינם דוגלים בתפישות אלה. אדרבא, לשיטתם, קיימת היררכיה מגדרית ברורה שבראשה עומד הגבר, ולפיכך אין לטשטש את פעילות הקניין של הגבר כלפי האישה, בפעילות קניין מדומה של האישה כלפי הגבר. מסיבה זו מרביתם אינם עונדים טבעת נישואין. בנוסף, הטבעת נתפסת בעיניהם כאביזר נשי, ולכן בלתי רצויה לגברים.

תכשיטים אחרים

גברים מן הזרם החרד"לי, תלמידי ישיבות "הסדר", שיעור בלתי מבוטל מאנשי הציונות הדתית הקלאסית ורבים מן הזרם המרכזי, נמנעים מעדיית תכשיטים באופן כללי ומשימוש באביזרי נוי למען שיפור הופעתם החיצונית מהסיבות שהוזכרו לעיל.

לכן, חגורות נחגרות מטעמי נוחות, כלומר למניעת גלישת המכנסיים, ולא מטעמי אסתטיקה. גם צעיף או כפפות נלבשים כדי להגן מצינה ולא משיקולים אסתטיים. זו גם הסיבה שהם נוטים ללכת יותר עם משקפיים ופחות עם עדשות מגע.

ושוב, גם כאן יוצאי הדופן הם החרד"לים ממוצא אנגלו-סקסי או אירופאי. הם דווקא מרבים להשתמש באביזרים, מעבר לרמה הפונקציונאלית, ואינם מהססים לרכוש מותגים. הסיבה לכך היא יכולתם הכלכלית והמנהג המקובל בארץ מוצאם.

חובבי העידן החדש מרבים להשתמש באביזרים, כגון כובעים למיניהם, צעיפים צבעוניים בסגנון אתני, צמידים וטבעות שרכשו במהלך הטיול במזרח, וכיוצא באלה. יש לזכור שתכשיטים, בעיקר תכשיטי עץ, כסף ונחושת מהווים חלק בלתי נפרד מאופנת השאנטי העולמית.

גם היאפים הדתיים אינם בוחלים באביזרי נוי, כחלק מהשתלבותם באופנה החילונית הכללית. האבזור האופנתי השכיח בקרבם כולל עניבות בצבעים שונים, צעיפי משי וצמר, חגורות עור ושעונים ממיטב המעצבים

פירסינג

פירסינג נחשב כבלתי רצוי משום שהוא נתפס כחיקוי של תרבות אחרת, כביטוי של החצנה בוטה של חיצוניות וכפגיעה בגוף האדם שנברא בצלם אלוהים.
כיוון שכך, אך מיעוט קטן ביותר בקרב בני המגזר עונדים פירסינג. מדובר בעיקר בצעירים בגיל ההתבגרות, הקוראים לתשומת לב, לאינדיווידואליזם ולמרד נעורים, והשואפים להציג תדמית 'קולית' בעיני חבריהם.
עגיל באוזן
בדומה לפירסינג, גם עגיל באוזן נחשב בעיני הרבים (בעיקר הדור המבוגר) כבלתי רצוי ואף דוחה. ואולם, מעבר לכך, יש בעניין זה גם היבט הלכתי האוסר על גברים לנקב אוזניהם במקום שבו נשים עושות זאת, משום איסור "לא ילבש" (שולחן ערוך יורה דעה סימן קפב סעיף ה).

חרף זאת, ניתן למצוא מספר מצומצם של בחורים דתיים העונדים עגיל באוזן. על פי רוב מדובר בבחורים הנמצאים בגבול שבין דתיות לחילוניות.

תיקים

תרמילים

בקרב הגברים במגזר הדתי לאומי ניתן למצוא מגוון רחב של תיקים. יש המעדיפים תיקים וארנקים אופנתיים ומעוצבים, ומוציאים סכום כספי גבוה לקנייתם, דוגמת הגברים היאפיים, המודרניים. אחרים מסתפקים בתרמיל גב גדול, שיש בו תאים גדולים לצד קטנים, שיכולים לשמש כארנק. האחרונים חביבים במיוחד על תלמידי המכינות הקדם-צבאיות, חיילים, הסדרניקים וסטודנטים. התרמיל נעשה מעין סמל לאהבת הארץ ואהבת טיולים ("קום התהלך בארץ") ובמידה רבה גם סמל של תרבות צעירה.

תיקי יחידה

רבים מן הצעירים, בעיקר תלמידי המכינות הקדם-צבאית, חיילים והסדרניקים, נושאים "תיקי יחידה", קרי, תרמילים שעליהם מוטבע סמל היחידה הצבאית בה שרתו, המחזור בו למדו במכינה הקדם-צבאית, מחזור הטירונות שלהם וכיוצא באלה סמלי השתייכות וגאווה. הם נועדו בין היתר להרשים את הסביבה ובעיקר את הבנות.

לעתים הכיתוב על התיקים מעביר מסר מורכב יותר. לדוגמא, אם מדובר בכיתוב המציין מחזור במכינה קדם-צבאית מסוימת, הדבר מבטא כי על אף שנושא התיק הוא בחור דתי, הוא בחר לשרת שירות צבאי מלא (בדרך כלל קרבי), כנהוג בקרב בוגרי המכינות, ולא ללכת לישיבת "הסדר" שבמסגרתה משרתים שירות חלקי, או לישיבה גבוהה, שבמסגרתה כמעט שלא משרתים בצבא (עד חצי שנה בדרך כלל).

תיקי ה"דתיים השלובים"

"חוק הדתיים השלובים" הוא ביטוי חדש למדי בו משתמשים רבים מצעירי המגזר, לתיאור התפישה לפיה לכל שני דתיים זרים, יש לפחות מכר אחד משותף, וכי המעגלים החברתיים של צעירי המגזר קשורים זה בזה. שכן, כאשר שני צעירים דתיים זרים נפגשים, הם מיד מתחילים לתחקר אחד את השני על מקום מגוריהם, מוסדות לימודיהם, וה"סניף" ו"השבט" שאליהם השתייכו בבני עקיבא, ותוך דקות ספורות הם עולים על מכרים משותפים. דפוס זה מעיד על קיומה של תחושת "משפחתיות מורחבת" המאפיינת את צעירי המגזר והיא מלמדת על הרצון לשייכות, להכיר ולהיות מוכר, ולהיות חלק מ"החבר'ה".

בהתאם לכך, בחברה הדתית לאומית, ישנם כיום צעירים רבים (בעיקר בגיל הצבא ובשנים הראשונות של האוניברסיטה) הנוהגים להגיע למקומות המרוחקים גיאוגרפית מביתם, לצורך בילוי חברתי, הפגנה, אירוע פוליטי או תורני וכיוצא באלה, וללון אצל מכרים בסביבה, לעיתים ללא כל תכנון והתרעה מראש. מכרים אלה יכולים להיות חברים טובים, מכרים של חברים, ולעיתים אף צעירים שהכירו זה עתה, במסגרת הביקור. הצעירים, שאינם בהכרח מתכננים את הסדרי הלינה שלהם, ואינם יודעים מראש היכן ילונו ולמשך כמה ימים, נוהגים לשאת עימם את מה שמכונה כתיקי "הדתיים השלובים".

מדובר בתיקים מבד, בעלי שתי ידיות לנשיאתם, שהמייחד אותם יותר מכל הוא גודלם. בתיקים אלה יכולים בני המגזר הצעירים לשאת "כמעט חצי בית" כלשונם. הם מכניסים לתוכם בגדים, נעלים, ספרים, ובעצם, מה לא. התיק נסחב עימם לכל מקום משום שפעמים רבות הם אינם יודעים היכן ישנו בלילה הבא ובעיקר בשבת הקרובה. הם נוהגים לבלות כל שבת עם חברים אחרים, ונעים בקלילות ברחבי הארץ - בין הישיבה לחבר באחת ההתנחלויות, בין המכינה הקדם-צבאית למכר ביישוב בצפון, בין מעונות הסטודנטים לחברה בשכונה בורגנית במרכז הארץ.

וכך, יותר מכל, מעידים התיקים הללו על היות נושאיהם חלק בלתי נפרד מן "החבר'ה", על היותם "מבוקשים" ופעילים מבחינה חברתית ומשתייכים במקביל לכמה מעגלים חברתיים.

תיקים בסגנון אוריינטלי

רבים מהצעירים, ובמיוחד חובבי סגנון ה"עידן החדש", נושאים איתם תיקים בסגנון אוריינטלי. מדובר בתיקים צבעוניים גדולים - הן תיקי צד, הן תיקים עם שתי ידיות והן תרמילים - מבדים הודים צבעוניים, שנרכשו במסגרת טיול התרמילאים במזרח הרחוק. לעתים קרובות התיקים משמשים כסמלי סטטוס, קצת כמו כנפי צניחה. כלומר הם מסמנים "צלחנו את המזרח הרחוק". סמל הסטטוס הזה חשוב גם כלפי החילונים, שכן הוא מסמן, "אל תחשבו שאנחנו חנונים. גם אנחנו היינו תרמילאים".

תיקי לפטופ

חלק ניכר מן ההסדרניקים – בתקופה בה הם נמצאים בלימודים בישיבה (ולא בשלב הצבאי), תלמידים בישיבות הגבוהות (דוגמת "ישיבות הקו" ו"מרכז), סטודנטים (בעיקר לתארים מתקדמים) אנשי אקדמיה ומעט מאנשי היי טק, ישאו גם תיקי לפטופ, המאפשרים הכלת ספרים, ניירות וכמובן מחשב נייד. תיקים אלה, מעידים יותר מכל על רצינותו של האדם ועל היותו אדם מלומד ומשכיל.

יש הנושאים תיקי צד מעור, יש הנושאים תרמילים או תיקי גב מעוצבים, מקצתם ישאו תיקי לפטופ, ויש שאינם נושאים כלל תיקים ומסתפקים בארנק בלבד. 

תיקי ילדים

באופן כללי, ילדים מן המגזר הדתי לאומי נושאים תיקים, ילקוטים ותרמילים, ככל הילדים בחברה הכללית. השוני העיקרי מתבטא אצל בני החרד"לים. בניגוד ליתר הילדים - ובכלל זה ילדים מזרמים וקבוצות אחרות בציבור הדתי לאומי - הם לא ישאו ילקוטים/תרמילים שעליהם ציור או תמונה של גיבורי סדרות טלביזיה לילדים, כמו ספיידרמן, סופרמן, באטמן, דרגון בול, וכיוצא באלה.

ההורים, כמו גם בית הספר (שהוא פעמים רבות תלמוד תורה), אינם מעוניינים שדמויות אלה תהפוכנה לגיבורי התרבות של הבנים הצעירים ולמושא לחיקוי עבורם. שכן, לדידם, דמויות אלה מייצגות ממד כוחני, גופני ומיני, כמו גם תוקפנות ואלימות, המנוגדים לערכים אותם חפצים החרד"לים להנחיל לצעיריהם. יתרה מזאת, מכשיר הטלביזיה לכשעצמו, משוקץ מבחינתם במסרים שהוא מעביר. לכן נטייתם היא למדר ככל האפשר את הילדים מ"הרעל" התקשורתי (רבות מן המשפחות החרד"ליות אינן מחזיקות בביתן טלביזיה, ואלו שמחזיקות, ההורים בהן עורכים סלקציה רצינית על התוכניות בהן מאפשרים לילדיהם לצפות).

ההולכים ללא תיקים

רבים מן ההסדרניקים, תלמידי "מרכז" או "ישיבות הקו" ושלוחותיהן, כשהם אינם בדרכם ללימודים ואין להם צורך בנשיאת חפצים (כמו ספרים או בגדים) לא ישאו תיקים. לדבריהם, אין להם מה להכניס לתיק, פרט לארנק ולטלפון הנייד, אותם הם מעדיפים להטמין בכיסים. בדומה, מרביתם, בצאתם לדייט עם בת המגזר, לא ישאו תיק. שכן, התיק נועד מבחינתם רק לשימוש פונקציונלי ולא כאביזר נוי, ובפגישה עם הבחורה הם רוצים לשדר מראה זרוק, בלתי חומרי ובלתי פורמלי.

קוסמטיקה וטיפולי גוף

דאודורנט ובשמים

במישור ההלכתי אין איסור לגבר להראות מטופח, נקי ומסודר. אדרבא, הופעתם של בני תורה צריכה להפגין כבוד כלפי עצמם וכלפי סביבתם, ולהיות לא רבב (בבלי, סדר מועד, מסכת שבת, קי"ד ע"א). לפיכך, המידה בה גברים מן הציבור הדתי לאומי משתמשים בדאודורנט, באפטרשייב, בבשמים ובתכשירים מבשמים אחרים, קשורה בעיקר לתרבות ההיגיינה האישית שספגו בבית, לשלב הביולוגי בחייהם ולסביבתם החברתית והתעסוקתית. 

רבים מן הגברים מכלל הקבוצות והזרמים בציבור הדתי לאומי משתמשים בדאודורנט, אך הדבר מותנה כמובן במידת ההיגיינה האישית של הגבר. 

באשר לשימוש באפטרשייב, הדבר תלוי במידה רבה בגיל. רבים מבני המגזר הצעירים, בעיקר תלמידי המכינות וההסדרניקים, רואים בשימוש באפטרשייב ביטוי לטיפוח ולהתעסקות בגוף, המנוגדים להופעה הזרוקה והבלתי פורמלית שרוצים לשדר. בנוסף, מאחר שהאפטרשייב בדרך כלל מבושם, יש הרואים בשימוש בו ביטוי להידור וגנדור, ומאלה רוצים להימנע. לפיכך, הם לא ישתמשו באפטרשייב ביומיום, אולם לאירועים מיוחדים או לפגישה עם בחורה, יש ביניהם שישימו. מנגד, ניתן למצוא שיעור בלתי מבוטל שלא ימנעו משימוש באפטרשייב. מבחינתם, אין מדובר בטיפוח או גינדור אלא בפעולה פונקציונאלית העונה לצורך פיזי גרידא. 

באשר לגברים מן הזרם החרד"לי ומן הזרם המרכזי בציבור הדתי לאומי ושמאלה ממנו, יש שישתמשו באפטרשייב ויש שפחות, כל אחד בהתאם לטעמו ולסגנונו האישי. רובם הגדול שמים אפטרשייב בעיקר לקראת אירועים מיוחדים, שבתות, חגים ובית כנסת, ופגישות עם בחורות. 

ברם, חשוב לציין כי אלו מבין החרד"לים אשר נוהגים להשתמש באפטרשייב, אינם משתמשים במותג (פרט לאלו שמוצאם מחו"ל, שבדומה ללבוש, גם לגבי האפטרשייב לא יהססו להשתמש במותג), ואילו מקרב הליברליים יותר, בעיקר אלה שמאופיינים בסגנון היאפי-מודרני, בהחלט עשויים להשתמש באפטרשייב ממותג, כמו גם בבשמים יוקרתיים. החרד"לים, כמעט שאינם משתמשים בבשמים (פרט לאלה שמוצאם מחו"ל). שכן, בושם נתפס בעיני מרביתם כסממן נשי מובהק, כביטוי להידור וגנדור, כאמצעי להחצנת הממד הפיזי-הגשמי, וכדבר המשדר זולות והפקרות מינית - מסרים המנוגדים לאלה שהחרד"לים רוצים לעביר.

קעקועים

מבחינה הלכתית קיים איסור מוחלט לעשות קעקוע בגוף. האיסור הוא מדאורייתא (מן התורה) ככתוב "וכתובת קעקע לא תתנו בכם אני ה'" (ויקרא י"ט כ"ח). ככלל, מבחינה הלכתית הנטייה היא שלא לשים דגש על קישוטי גוף פרובוקטיביים והתורה רואה בזאת חלק ממנהגי הגויים שאינם רצויים לישראל. 

בהתאם לכך, כמעט שאין למצוא גברים מן הציבור הדתי לאומי שיש בגופם קעקוע. רק מיעוט זניח של מתבגרים עושים לעצמם פסיאודו קעקוע, באמצעות חינה או מדבקה.

ביביליוגרפיה

ספרי קודש והלכה

  • אזולאי חיים דוד יוסף, ברכי יוסף, וגשל, תשמ"ט.
  • גאנצפריד שלמה, קיצור שלחן ערוך, פלדהיים, תשמ"ז. 
  • קארו, יוסף, שולחן ערוך אורח חיים ח, יא; יורה דעה קפב, ה. ירושלים: לוין אפשטין, תשט"ו. 
  • ויקרא י"ט, פס' י"ט-כ"ח.
  • במדבר ט"ו, פס' ל"ט.
  • דברים כ"ב, פס' ה, י"א. 
  • מיכה ו', פס' ח'.
  • בבלי, סדר מועד, מסכת שבת, קי"ג ע"א, קי"ד ע"א.

ספרי עיון ומדע

  • דומברובסקי מטי, מחינוך ממלכתי דתי לתלמודי תורה: תהליכי התבדלות בחברה הציונית דתית בישראל, חיבור לשם קבלת תואר מוסמך, אוניברסיטת בר-אילן, 2004.

מאמרים בכתבי עת ובספרים

  • סטוקמן א', "הכל אודות סנטימטר של עור: הגוף הנשי ורטוריקת הצניעות בהבניית זהותן של בנות דתיות", להיות אישה יהודיה, ט' כהן (עורכת), גרפית, 2007, 237.
  • פיקאר א', "פסיקתו של הרב עובדיה יוסף לנוכח שינויים באורחות הלבוש", תרבות יהודית בעין הסערה: ספר היובל ליוסף אחיטוב, שגיא א' ואילן נ' (עורכים), עין צורים, 595.
  • אחיטוב, י', "מאורתודוקסיה ציונית-דתית לאורתודוקסיה חרד"לית". דעות 23, 2006, 18.
  • שלג ב' וצפרוני נ', "היתה לנו החלטה אסטרטגית, שהיתה לא אנושית כמעט: להתעלם מהכאב". ארץ אחרת 42, 2007, 28.

מילונים, לקסיקונים ואינציקלופדיות

  • תורמי ויקיפדיה (2008). בגדי שבת. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 21:16, מרץ 25, 2008.
  • תורמי ויקיפדיה (2008). כיסוי ראש לנשים. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 09:55, מרץ 25, 2008. 
  • תורמי ויקיפדיה (2008). ציצית. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 09:24, מרץ 26, 2008.
  • תורמי ויקיפדיה (2008). צניעות. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 11:00, מרץ 25, 2008. 

מאמרים וכתבות בעיתונות

אתרי אינטרנט

ראיונות

  • ראיון עם אנגלברג ארי, בוגר ישיבת ההסדר ישיבת הכותל ודוקטורנט במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית (מחקרו עוסק בנושא: רווקות מאוחרת בחברה הדתית לאומית), תושב קטמון, 2007.
  • ראיון עם בן דוד עליזה, מפיקה בערוץ 7. תושבת בית אל, אשתו של הרב אורן בן דוד, 2007.
  • ראיון עם הרב בן דוד אורן, רב בית הכנסת הספרדי "אהל חיים", בית אל ב', 2007.
  • ראיון עם ברק אפי, בוגר "מרכז", כותב, מנחה ומרצה בבית מדרש "אלול", 2007.
  • ראיון עם הרב עו"ד ויטמן דני, בוגר ישיבת ההסדר הר עציון שבגוש עציון, עו"ד בפרקליטות, 2007.
  • ראיון עם הרב עו"ד חבשוש הלל, בוגר ישיבת ההסדר הר עציון שבגוש עציון, מרצה במכללה למנהל ומנחה פדגוגי במדרשת הרצוג, תושב אפרת, 2007.
  • ראיון עם נ"י, בוגר ישיבת ההסדר חיספין, 2007.
  • ראיון עם ס"ג, "אברכית" לשעבר של "מרכז", מורה באולפנת "סיסי", 2007.
  • ראיון עם מ"ג, לשעבר אברך ב"מרכז", עובד ב"פועה", 2007.
  • ראיון עם ספיר ראומה, תושבת קטמון, יועצת ארגונית, רס"ן בצה"ל, 2007.
  • ראיון עם עבודי דן, אדריכל, ירושלים, 2007.
  • ראיון עם עבודי יעל, מורה ומרצה לספרות עברית, ירושלים, 2007.
  • שיחת טלפון עם הרב עמיטל יהודה, מראשי ישיבת ההסדר הר עציון, מייסד מפלגת מימד, ולשעבר שר בממשלת ישראל, 2007.
  • ראיון עם הרב ט"א, רב ומרצה ב"מכון מאיר", 2007.
  • ראיון עם ג"ש, מורה, 2007.

הערות שוליים

    צפה בתגובות  תגובות על מאפייני לבוש של גברים בחברה הדתית-לאומית (6)

    JimmiXzSq

    jimos45812rt1@hotmail.com
    i7jqvN http://www.LnAJ7K8QSpkiStk3sLL0hQP6MO2wQ8gO.com
    יום שישי כ"ג באייר תשע"ז 19 במאי 2017

    ללא שם

    מה היה נהוג בשנים קודמות?
    יום חמישי י"ח בחשון תש"ע 5 בנובמבר 2009

    ללא שם

    אני עוקבת אחרי החידושים בכל המדורים
    יום חמישי י"ח בחשון תש"ע 5 בנובמבר 2009

    ללא שם

    לעוז ותמי
    יום חמישי י"ח בחשון תש"ע 5 בנובמבר 2009

    ללא שם

    תודה רבה על הברכות ועל ההתייחסות.
    יום חמישי י"ח בחשון תש"ע 5 בנובמבר 2009

    ללא שם

    ראשית אני מברך על האתר והתכנים המופיעים בו אין ספק שאתר זה יתרום להבנת החברה הישראלית על פלגיה.
    יום חמישי י"ח בחשון תש"ע 5 בנובמבר 2009

    הוספת תגובה




     

     

    * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של "אנשים ישראל" לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.