דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
הוסף דירוג לספר 7 מדרגים

פרק 4: מאפייני לבוש של נשים בחברה הדתית-לאומית

חניכות בני עקיבא
חניכות בני עקיבא
סימה זלצברג
ירושלים
חניכות תנועת
חניכות תנועת "עזרא"
סימה זלצברג
יום העצמאות
יום העצמאות
שגב אוראל
הנשים לבושות בלבוש חגיגי, קהילת נוה שאנן בחיפה
אופנת השכבות בחלון ראווה בירושלים
אופנת השכבות בחלון ראווה בירושלים
סימה זלצברג
חניכות בני עקיבא
חניכות בני עקיבא
סימה זלצברג
אשה באופנת השכבות
אשה באופנת השכבות
סימה זלצברג
אשה בשאל חום
אשה בשאל חום
סימה זלצברג
חיילת דתייה
חיילת דתייה
סימה זלצברג
סימה זלצברג, עוז אלמוג


נוצר ב-7/3/2008

מיפוי וניתוח של מאפייני הלבוש

רקע מתודולוגי

בניתוח מרכיבי ההופעה החיצונית הסתייענו בשיטת הסמיולוגיה (מיוונית: semeion סימן, logia תורה), המהווה כלי לניתוח איכותני של סימנים שונים, שהם מוצריה של תרבות מסוימת (ציור, פסל, מילים, חפצים, מוסיקה ועוד). ניתוח זה מאפשר לחוקר/ת לחדור לנבכי 'נפש' התרבות, באמצעות מערכת של אסוציאציות וקונוטציות משותפות (של חברי החברה הנחקרת), בדומה לפסיכואנליזה הפרוידיאנית שמאפשרת לפסיכולוג לחדור לנפש המטופל באמצעות אסוציאציות וקונוטציות אינדיווידואליות (של אדם בודד).

ראשית הסמיולוגיה בתחילת המאה ה-20, בעבודותיהם של הבלשנים פרדיננד דה-סוסיר השווייצי וצ'ארלס פירס האמריקני , אשר טבעו את המושגים "מסמן" (signifiant) ו"מסומן" (signifie), ואת הזיקה שביניהם.

החוקר הצרפתי רולאן בארת' פיתח את השיטה בחיבוריו יסודות בסמיולוגיה ומיתולוגיות והפך למזוהה עימה בחקר התרבות.

במחקרנו זה בחנו את מרכיבי הלבוש וההופעה החיצונית, לא רק כפשוטם, אלא גם את המסרים העקיפים (הרמזים) המועברים באמצעותם. כל גירוי ויזואלי בא בחשבון: צבע, טקסטורה, אורך הבגד או השיער וכיוצא באלה

מאגר הנתונים שעמד לפנינו כלל כ-2000 תמונות שצולמו במצלמה דיגיטלית במקומות שונים שבהם מתרכזות הקבוצות העיקריות של האוכלוסייה הדתית לאומית (בעיקר בירושלים). טיפולוגיה של הקבוצות הללו (זהות ומאפיינים) מופיעה במאמרם של אלמוג ופז במדריך זה (2008).

מרכיב לבוש נחשב במחקר זה למייצג (חלק מ"המדים" הבלתי הפורמליים הקבוצתיים) אם הוא הופיע בשכיחות שעולה על 20 אחוז מהתמונות (שבהם מופיעים אנשים המשתייכים על פי השערתנו לקבוצה הזאת).

ניתוח הסימנים בשיטה הסמיולוגית, נעשה באמצעות פירוקם לשרשרת של מסמנים ומסומנים. גזירת המשמעויות שמעביר הסימן (במקרה שלנו, פרטי לבוש והלבוש כמכלול) נעשית על-ידי מענה לשאלה: מה הן המשמעויות (תכנים) האפשריות שיוצר הסימן שלפני? משמעותו של הסימן מועברת באמצעות שרשרת הירארכית של קונוטציות ואסוציאציות. לשון אחר, המסומן הנגזר מהמסמן הראשון יכול להפוך בעצמו למסמן ולהוליד תוכן נוסף של משמעות (מסומן נוסף). כך נוצרת שרשרת סימון - שרשרת הירארכית של העברת משמעויות (מסומן בדרגה ראשונה, מסומן בדרגה שנייה וכו').

ניתוח המסומנים אמנם אינטואיטיבי, ולפיכך גם לכאורה סובייקטיבי. ואולם, אם האינטואיציה של החוקר היא פשוטה ומיידית, ואם קונוטציה/אסוציאציה מסוימת חוזרת על עצמה מתוך ניתוח סימנים מגוונים באותו שדה ובשדות משיקים (חולצות, מכנסיים, גרביים, מעילים, כובעים וכדומה), אזי יש בכך כדי לחזק את תוקפן האמפירי של מסקנות הניתוח.

חשוב לציין שמערכת המושגים השגורה במגזר הדתי לאומי נהירה לנו ממקור ראשון, והדבר הקל עלינו את מלאכת פענוח הצפנים החבויים בלבוש המגזרי (מבחינה זו זה היה מחקר של צופים משתתפים). כמו כן, הסתייענו בראיונות עם אנשים שונים, הקשורים במישרים ובעקיפין עם הנושא: חוקרים, רבנים, בעלי חנויות בגדים, מעצבי אופנה ועוד.

הערה: ניתוח כיסויי הראש של הנשים הדתיות מתפרסם כמאמר נפרד במדריך זה.

מיפוי וניתוח מאפייני לבוש של גברים ונשים בציבור הדתי לאומי נעשה על ידינו (ולמעשה באופן בלתי מודע גם על ידי אנשי המגזר עצמו) באמצעות התבוננות במספר משתנים. כל אחד בנפרד וכולם כמכלול עשויים לסמן במישרין או בעקיפין את "מידת הדתיות" של הפרט, את ה"זרם" הדתי והחברתי אליו הוא/היא משתייך/משתייכת ולעיתים גם את הקו האידיאולוגי המנחה אותו/אותה.

חשיפת הגוף

מידת חשיפת הגוף היא פועל יוצא של מידת צמידות הבגד לגוף (ככל שהבגד צמוד יותר, מידת החשיפה גבוהה יותר), של מידת שקיפות הבגד ושל אורך הבגד, מבחינת כיסוי הצוואר, הזרועות והרגליים (ככל שהבגד ארוך ומכסה יותר מידת החשיפה נמוכה יותר).

הופעה "חושפנית" יותר מעידה על נטייה להתעסקות עם הגוף, להפגנת המיניות, להגברת הארוטיקה ולמשיכת תשומת לב מן הסביבה. באופן כללי, ניתן לומר כי ככל שהפרט לבוש בבגדים פחות חושפניים, הופעתו מעידה על הקפדה רבה יותר על גדרי הצניעות ועל נטייה לשמרנות, ולהיפך.

הצבעים

את צבע הלבוש ניתן לסווג על פני רצף, החל מצבעים סולידיים וניטרליים (כמו שחור ולבן, וכן צבעים הקרובים אליהם באופיים כמו כחול כהה ואפור), וכלה בצבעים הרפתקניים ונועזים (כמו אדום, כתום, ירוק וכיו"ב). הצבעים הסולידיים יותר מפגינים הופעה שמרנית, קלאסית, ואינם מושכים תשומת לב.

כמו כן, הם מבטאים אחדות ולכידות קבוצתית משום שכמעט לא ניתן ליצור בהם גוונים. מנגד, ככל שהצבע יותר הרפתקני ונועז, הוא מבטא יותר ארוטיקה, יותר רצון למשיכת תשומת לב ויותר אינדיווידואליזם.

בנוסף, הצבע מהווה גם סימון למגדר ולמובחנות מגדרית, דבר שרלוונטי יותר לגברים מאשר לנשים. הדבר מתבטא בכך שגברים הנוטים ללבוש צבעוני יותר, מתקרבים בהופעתם ל"הופעה נשית" ופחות מוטרדים מן הטשטוש המגדרי שהופעתם יוצרת. מנגד, גברים הנוטים יותר לצבעים סולידיים, מקפידים יותר על הסימון המגדרי בהופעתם. באופן כללי ניתן לומר כי אדם הלובש ביגוד בצבעים יותר סולידיים, מפגין יותר שמרנות, צניעות והקפדה על סימון המגדר.

טקסטורת הבד

טקסטורת הבד מהווה סימון למגדר, לגיל ולשמרנות. בדים נוקשים ומעומלנים יותר מדגישים את הגבריות (ביחס לגברים) ואת הנטייה לצמצום הפגנת הנשיות והמיניות (ביחס לנשים). לפיכך, ככל שהפרט נוטה יותר להקפיד על גדרי הצניעות, הוא יטה ללבוש יותר ביגוד נוקשה ומעומלן, ולהיפך.

סוג הבד יכול להוות גם סימון לגיל - בד נוקשה ועמיד מבטא רצינות, חשיבות ובגרות. בהתאם לכך, ככל שהאדם יהיה יותר שמרני ומקפיד על צניעות לבושו, יהיה לו חשוב להדגיש בהופעתו את ההבחנה המגדרית והגילאית.

אבזור ואיפור

אבזור ואיפור, באשר הם, מעידים על השקעת הפרט בהופעתו ומבליטים את נוכחותו. על כן, ככל שהאדם מרבה באבזור ואיפור יש בכך לבטא את רצונו להפגין הופעה יותר אסתטית ולמשוך יותר תשומת לב מן הסובבים.

האבזור והאיפור מהווים אף הם סממנים לגיל ולמגדר, ולנטייה להפגינם מחד גיסא, או לטשטשם מאידך גיסא. בהתאם לכך, ככל שהאדם שמרן יותר ומקפיד על צניעות הופעתו, הוא ימעט באבזור ובאיפור, ובכך ידגיש יותר את מגדרו וגילו.

אופנתיות ועדכניות

במרבית הקבוצות והזרמים הדתיים נהוג כי ככל שהאדם מקפיד יותר מבחינה דתית, הוא ימנע ככל האפשר מהתחברות לאופנה העכשווית, לטרנדיות ולמותגים המוצעים לקהל הרחב. שכן, הדבר מבטא התחברות לעולם המושגים החילוני המבליט את הפרט. כמו כן, טרנדיות ומותגים מבטאים התחברות לעולם החומר ולערכים חיצוניים, ואילו האדם הדתי מעוניין להפגין את התחברותו לעולם הרוח ולערכים פנימיים.

החיבור של כל המשתנים הללו יחד יוצר מעין "מדד צניעות" שבאמצעותו ניתן לסווג את אנשי המחנה הדתי לאומי בהתאם לזרמים השונים הקיימים בו. באופן כללי, ניתן לומר, כי ככל שהופעתו של הפרט מאופיינת בחשיפת אברי הגוף, בצבעים נועזים והרפתקניים, בטקסטורת בד הדואגת לטשטוש מגדרי וגילי, באבזור ואיפור, ובהקפדה על לבוש ותסרוקות בהתאם לצו האופנה, הרי שהופעתו משדרת יותר התחברות לעולם המודרני, התעסקות בגוף ובחומר, ולגיטימציה להחצנה מינית. בהתאם לכך, יש להניח כי הוא מתקרב יותר לסמן ה"שמאלי" (פלורליסטי) בציבור הדתי לאומי, המאופיין במודרניות, פתיחות וגמישות דתית ופוליטית.

מנגד, פרט שהופעתו מאופיינת בחשיפה מינימלית של אברי הגוף ובצבעים מאופקים וסולידיים, לבושו עשוי טקסטורה המדגישה הבדלי מגדר וגיל, הוא ממעט באבזור ובאיפור ואינו מקפיד על הופעה בהתאם לאופנה העכשווית, ישדר יותר שמרנות, הימנעות מעיסוק בחומר ובגוף, ופוריטניות מינית. לפיכך, ניתן להניח כי הוא מתקרב יותר לסמן ה"ימני" (שמרני) בציבור הדתי לאומי, זה שמאופיין בהתקרבות לעולם החרדי ובהסתייגות מן המודרנה וסממניה.

ברם, חשוב להדגיש כי קטגוריזציה זו היא הכללה הנעשית לשם הניתוח ולשם מיפוי מאפייני ההופעה החיצונית בציבור הדתי לאומי ומשמעותם, וכטבען של הכללות, גם בזו יש יוצאים מן הכלל, ואף רבים. יתרה מזאת, בעוד שבעבר הופעתו החיצונית של הפרט במגזר הדתי לאומי אפשרה בקלות רבה לסווגו מבחינה דתית, חברתית, אידיאולוגית ופוליטית, כיום, לנוכח ריבוי הזרמים והקבוצות בתוך המגזר, כמו גם ריבוי האופנות הקיימות בו, מלאכה זו קשה הרבה יותר.

מקורות השפעה על תרבות הלבוש הדתית-לאומית

הלבוש האירופאי הקלאסי

לבושו של הציבור הדתי לאומי הושפע מכמה מקורות. ראשית, הלבוש האירופי-בורגני הקלאסי: הגבר - בחליפה, עניבה, חולצה לבנה מעומלנת, מגבעת או בארט. האישה - בחצאית או שמלה, חולצות מעומלנות וכובע, שניהם בנעליים וגרביים, במראה נקי, מסודר, מהוגן וסולידי.

הופעה זו אפיינה את האוכלוסייה הדתית בעיקר מהעליות הרביעית והחמישית, ושכיחותה הלכה ופחתה בעקבות השפעת הלבוש בתנועות הנוער הצבריות על בני הדור הצעיר יותר, ילידי הארץ (כמפורט בהמשך).

ברם, קבוצה מרכזית אחת בציבור הדתי לאומי, עודנה מקפידה לשמור על חזות אירופאית קלאסית בלבושה. מדובר במספר בלתי מבוטל של רבנים מן המחנה הדתי לאומי, בעיקר אלו מן הדור הקודם והמבוגר יותר (ופחות מקרב רבני "צהר", הנמנים עם הדור הצעיר של רבני הציונות הדתית), אשר לבושם קרוב יותר לסגנון הלבוש החרדי, הניכר בחבישת מגבעת שחורה, בלבישת חליפה כהה או לפחות ג'קט, בנעילת נעליים סגורות וכיו"ב.

הופעתם זו של הרבנים נובעת מן המסורת היהודית ולפיה על תלמיד חכם להלך בלבוש סולידי ומכובד, ללא רבב . הואיל ורבים מן הרבנים נתפסים בעיני עצמם ובעיני מרבית הציבור הדתי לאומי, כ"תלמידי חכמים", הם מקבלים על עצמם להלך בלבוש יותר מכובד, מאופק וסולידי.

זאת ועוד, במסורת היהודית נחשב הרב במובנים רבים כמורם מעם. הקהילה אותה הנהיג ציפתה ממנו להקפדה רבה יותר מבחינה דתית, דבר שאמור היה להתבטא גם בהופעתו החיצונית. הופעתו המכובדת היוותה גם סמל סטטוס לתפקידו הרם ולנבדלותו מיתר חברי הקהילה. תפיסות אלה עודן קיימות בקרב חלק ניכר מרבני המגזר הדתי לאומי, כמו גם בקרב צאן מרעיתם, והן מוצאות ביטוי בהופעתו החיצונית השמרנית והמוקפדת של הרב, הנבדלת מזו של יתר הציבור.

הלבוש בתנועות הנוער הצבריות

הציבור הדתי (אנשי תנועת "המזרחי"), שעלה ארצה בתקופת היישוב וראשית המדינה הושפע מתרבות הלבוש החלוצית ומקוד הלבוש הפרולטרי והבלתי פורמאלי של תנועות הנוער הצבריות (הנוער העובד, המחנות העולים, הצופים, התנועה המאוחדת, השומר הצעיר) והקיבוצים. חניכי בני עקיבא וחיילי גרעיני הנח"ל הדתי התלבשו באופן דומה מאד לצברים החילונים מהעיר והקיבוץ: מכנסי חאקי, סנדלים תנ"כיים, בלורית שופעת וכיוצא באלה.

גם לבית הכנסת היו הולכים הצעירים בלבוש פחות פורמאלי ומחייב בהשוואה למקובל באירופה (הגברים, למשל, ללא עניבה ולעיתים אף ללא ז'קט). בהמשך לכך, התפתחה המגמה של אי כיסוי הראש בקרב הנשים, וחבישת כיפה סרוגה בקרב הגברים.

ברם, בשל הדת, ההלכה ונורמות הלבוש הנגזרות מהן, כמו גם התפיסה הפוריטנית שרווחה באותה העת, נדרשו הצעירים הדתיים, בשונה מחברי תנועות הנוער הצברי וחברי הקיבוץ החילוני, לשמור על סולידיות והידור בלבושם באירועים דתיים וחגיגיים, במועדים מקודשים (כמו שבת וחגים) ובמקומות מקודשים (דוגמת בית הכנסת). זאת, כדי לשמור על אוירה מכובדת ועל כיבוד המקום. הדבר התבטא, למשל, בכך שהגברים, על אף שהלכו ביומיום במכנס קצר, מרביתם נמנעו מלעשות כן בבואם לבית הכנסת. בדומה, נשים שהלכו ביומיום ללא כיסוי ראש, באירועים דתיים ובבית כנסת, הקפידו על כיסוי ראשן.

הופעתם ה"חדשה" של הצעירים הדתיים, היוותה סמל סטטוס דורי שהדגיש את והצהיר על ההבחנה בינם לבין הדור הגלותי - דור ההורים, אשר הקפיד על שמירת חזות אירופאית קלאסית. הופעתם של הצעירים והמשמעויות הנלוות לה הובילו לא אחת למתחים בתוך המשפחה הדתית שתורגמו כעבור שני עשורים גם למתחים בתוך המפד"ל.

ההחמרה הדתית ואסכולת "מרכז הרב"

קודים אלו של לבוש שלטו בקרב חברי הקיבוץ הדתי, חברי בני עקיבא ואנשי המפד"ל מן הדור הצעיר יותר, שנים רבות, עד שתהליך של ההחמרה הדתית, שהחל בקרב הציבור הדתי לאומי, בשנות ה-70 ובראשית שנות ה-80, הוביל לתמורות בהופעתם החיצונית.

אסכולת "מרכז הרב" מבית מדרשו של הרב צבי יהודה הכהן קוק [בנו של הראי"ה קוק. עמד בראש ישיבת 'מרכז הרב' החל משנת 1952 למשך שלושים שנה. בהנהגתו הפכה הישיבה למרכזית ותוססת ומשכה לעברה צעירים רבים מבני המגזר, בעיקר בוגרי תנועת בני עקיבא], חוללה מהפכה בכל הנוגע לגדרי הצניעות שהיו נהוגים עד לאותה העת בחברה הציונית-דתית. מושגים ייחודיים לתורת הרב קוק, הקשורים בתפישה מטאפיזית של מהות הקדושה של האומה הישראלית, וזיהוי המפעל הציוני כ"אתחלתא דגאולה", נעשו לתפיסות הדומיננטיות בחברה הציונית-דתית. לשיח הצניעות נוספו בעקבות זאת שורה של מושגים רלוונטיים כמו "הקדושה הישראלית", "הצניעות הישראלית", אשר תרמו להתפתחות מגמה של הקפדה יתירה והחמרה, ושכבשו בעיקר את לבם של צעירים וצעירות רבים.

מהפכה זו הובילה לתמורות בלבוש, שמצאו ביטוי בקרב הנשים - בהקפדת יתר על גדרי הצניעות בצורה של שרוולים ארוכים יותר (עד המרפק), חצאיות ארוכות יותר (הרבה מתחת לברך) וכיסוי ראש ביומיום, ללא חשיפת השער, ובקרב הגברים – בלבוש יותר סולידי ופורמאלי, שכלל חבישת כיפות גדולות, חולצות כותנה מעומלנות וסודרים (והימנעות מלבישת חולצות טריקו וסווצ'רים), הוצאת הציציות מחוץ למכנסיים, הימנעות ממכנסיים קצרים וחולצות טריקו, וכיו"ב.

חלחול האופנה החילונית-מודרנית והשפעת הפמיניזם

במקביל לשינויים ל'חומרה' שחלו בהופעתם החיצונית של חלק ניכר מאנשי הציונות הדתית, בעקבות הנטייה להחמרה דתית, בקרב חלק אחר של ציבור זה התרחש, בעיקר ב-10-15 שנים האחרונות, תהליך הפוך של "שיקיזציה" (מלשון שיקיות) ו"פמיניזציה" בעקבות השפעתו של העולם החילוני המודרני והאופנה השלטת בו.

בעוד שבעבר, כאמור, ניתן היה בקלות לזהות את אנשי המגזר הדתי לאומי בשל לבושם הבלתי אופנתי והמרושל, כיום, יותר ויותר מציבור זה דואגים להתאים את לבושם ואת הופעתם בכללה לצו האופנה השלטת בחברה הכללית. הדבר החל בעיקר בקרב הדור הצעיר, אך חלחל במהרה גם לדור הבוגר יותר, הוריהם.

על אף שתופעה זו מאפיינת גברים ונשים כאחד, רווקים ונשואים, ביטוי מרכזי ובולט לכך ניתן למצוא בהופעתן של הרווקות מן הציבור הדתי לאומי. רבות מהן, הסירו מעליהן את הלבוש המתחסד והמיושן, והופעתן משדרת מיניות, שיקיות וסגנון, לא פחות מזו של נשים חילוניות.

העיתונאית ליהי לפיד תיארה את הרווקה הדתית כאחת ש"יודעת להיות גם מגניבה ואופנתית, אך גם מעמיקה ורצינית [...] החצאית שלה אמנם [לפעמים] ארוכה, אך גזורה בדיוק לפי צו השעה. היא בקיאה בפלפולי חכמים, אך גם קראה את כל הספרים הנכונים. יש לה דעות והיא לא מתביישת להגיד אותן. היא מופיעה בטלוויזיה, כותבת בעיתון [...] וגם רוצה לעשות חיים, אבל בלי לעבור על איסורים". תאור זה מבטא יותר מכל את התמרון של הרווקה הדתית בין רצונה להקפיד על שמירת מצוות ועל גדרי הצניעות המקובלים, כמו גם להצהיר כלפי חוץ שהיא עושה כן, ובין רצונה להשתלב בחברה החילונית הסובבת - גם בתחום האופנה והלבוש – ולהיראות טוב. באופן זה היא מביעה כי על אף היותה אדם דתי ושומר מצוות היא נאורה, ליברלית ונשית.

יש לזכור כי בחברה החילונית, העיסוק באופנה, בסגנונות לבוש, בתסרוקות ובאיפור, תופס מקום מרכזי ביותר בחייו של הפרט והוא נעשה חלק מהותי מחיי היומיום שלו. הרווקה הדתית, וכמוה רבים אחרים מן המחנה הדתי לאומי, נשים וגברים כאחד, רווקים ונשואים, אינם רוצים להישאר מאחור. רבים מהם עובדים בסביבה חילונית, מבלים בסביבה חילונית, ואינם רוצים לבלוט בהופעתם החריגה. וכך, על מנת לחיות בשלום עם ההלכה, עם פסקי הרבנים ועם הסביבה הדתית ה"מפקחת", ובה בעת, להשתלב בחברה הכללית, לרצות את הסביבה החילונית ולהתלבש בהתאם לאופנה העכשווית, רבים בציבור הדתי לאומי "משחקים" בתוך מרחב התמרון המתאפשר להם במסגרת הדת ונורמות הלבוש הנגזרות ממנה, מחד גיסא, ודרישות העולם החילוני הסובב אותם, מאידך גיסא.

חצאיות, דוגמת זו שתארה לפיד, ממחישות את התמרון של הנשים הדתיות, בכל הנוגע להפגנת מיניותן ונשיותן: מצד אחד, הן מקפידות על חצאית ארוכה, לעיתים גם על גרביונים לכיסוי הרגליים. מצד שני, הן דואגות שהשסע בחצאית, גזרתה הצמודה, או שניהם גם יחד יחשפו גם יחשפו את רגליהן החטובות. לבושן זה הוא ביטוי למעין משא ומתן שהן מנהלות עם עצמן ועם סביבתן באשר להופעתן החיצונית, בניסיונן ליהנות מכל העולמות - העולם האסתטי, העולם המודרני, העולם הדתי והצווים החברתיים שמסביבן.

השינויים החיצוניים בלבושן של הנשים מבטאים גם אסרטיביות שמאפיינת את נשות המגזר הדתי לאומי בעשור האחרון. אסרטיביות זו משקפת את התנהלותה של מהפכה פמיניסטית שקטה אך עקבית בקרב הציבור הדתי לאומי.

המהפכה הפמיניסטית שחלחלה לציבור הדתי לאומי בשנים האחרונות הובילה לשינוי נוסף בהופעתן החיצונית של הנשים: רבות מן הצעירות שאמותיהן כיסו ראשן אינן מכסות ראשן ביומיום. יתרה מזאת, ישנן נשים שלאחר מספר שנות נישואין בלתי מבוטל הסירו את כיסוי ראשן. תופעה זו היא תולדת תפיסות פמיניסטיות הרואות בכיסוי ראשה של האישה ביטוי לדיכוי פטריארכלי שיש לבערו מן העולם. בנוסף, הואיל ואחד מן הביטויים של הפמיניזם הדתי הוא הרחבת לימוד ההלכה בקרב נשים, חלק מסוים מקרב נשות הציבור הדתי לאומי חדל לציית באופן עיוור לפסקי הרבנים ולהסתמך טוטאלית על דבריהם. במקום זאת, הן לומדות את הסוגיות ההלכתיות (לפחות אלה שנוגעות לחייהן האישיים) בכוחות עצמן, ומגיעות לגישות הלכתיות המקלות בעניין כיסוי הראש.

אופנת המכינות הקדם צבאיות והמדרשות לבנות

במהלך סוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90, החלה הקמתן של המכינות הדתיות הקדם צבאיות, ויותר ויותר בנים דתיים החלו מגיעים אליהן. מרבית המכינות הללו ממוקמות בעיקר ביישובים ובהתנחלויות - המקרבים את הלומד בהן לטבע, לאדמה, לארץ ולשורשיות; הן מדגישות תכנים "רוחניים" של חיזוק פנימיותו של האדם ומהוות מעין שלב ביניים בין המסגרת הלימודית הנוקשה של התיכון (על פי רוב הישיבה התיכונית) למסגרת הצה"לית הנוקשה. על כן, יש בהן אלמנטים של חופש, התפרקות, שבירת קונבנציות ואף טשטוש גבולות מסוים.

שלושת מאפיינים אלה – הגיאוגרפי, החינוכי והסוציולוגי - וכן אופנת ה"עידן החדש" (New Age ) שהחלה רווחת בחברה הישראלית בכללה, הובילו להוספת אלמנטים של "חילוניות", זריקות, רישול, פראיות, ואטביזם בהופעתם של הצעירים הדתיים.
אלמנטים אלו מתבטאים בשער ארוך ופרוע, בראש שופע תלתלים, בפאות ארוכות ובמכנסיים זרוקים שמהם מתבדרות החוצה ציציות. השינוי במראה השיער ועימו מאפייני ה"עידן החדש" הובילו לשינויים בצורת כיסוי הראש, על פי רוב לכיפות סרוגות גדולות מצמר, בשלל צבעים, או לחילופין, לכיפות קטנות המבצבצות מתוך ראש שופע שער.

אלמנטים דומים חלחלו גם ללבושן של הבנות הצעירות. בעקבות המהפכה הפמיניסטית המתחוללת בחברה הדתית לאומית, רבות מן הצעירות החלו פונות ללימוד יהדות במדרשות לבנות. רבות מן המדרשות הללו ממוקמות, אף הן, ביישובים ובקיבוצים שונים, קרוב יותר לטבע, ופעמים רבות, בסמוך או בקרבה למכינה קדם צבאית לבנים; הלימודים בהן מכניסים את הבנות לאוהלה של תורה, לעולם הרוח, ומנתקים אותן, במידה זו או אחרת, מסממנים חומריים; בנוסף, גם המדרשות, בדומה למכינות, מהוות שלב ביניים עבור הבנות, בין התיכון/האולפנה לשירות הלאומי/הצבאי, או בין השירות הלאומי/הצבאי ללימודים במוסדות להשכלה גבוהה.

וכך, בדומה למתרחש בקרב הבנים, גם בקרב הבנות, השילוב של מאפייני הלימודים במדרשה עם אופנת ה"עידן החדש" הובילו להוספת אלמנטים של "חילוניות", זריקות, רישול, פראיות ואטביזם בהופעתן של הצעירות. אלה מתבטאים בביגוד רחב ופרחוני בסגנון הודי, שכבות על שכבות בסגנון טלאים, חצאיות ארוכות, מכנסיים מתחת לחצאית, ומגוון רחב של צעיפים ומטפחות בשלל צבעים.

להקמתן של המכינות הקדם צבאיות היתה השפעה נוספת על הופעתם החיצונית של צעירי המגזר הדתי לאומי: בעקבותיהן חלה עליה משמעותית ביותר בשיעור הבנים הדתיים המשרתים ביחידות קרביות ויחידות עלית, ובמקביל חלה ירידה בשיעור המשרתים ב"הסדר". הלימודים במסגרת המכינות הללו, כמו גם השירות הצבאי עצמו, הובילו להתפתחותה של אופנה "חדשה" בקרב הצעירים, שחלקם הם בני דור שני של חוג "מרכז". האופנה כוללת אופנה אלמנטים צבאיים, כגון חולצות טריקו, סווטשרטים וכיפות עם סממני זהות יחידתיים, שנועדו לבטא גאוות שירות והשתייכות ליחידה הקרבית. סמלים אלה לא רק מבטאים את מרכזיות הצבא בחייהם ואת חשיבות תפקידם בצבא, אלא את מרכזיות מעמדם, כקולקטיב, בחברה הישראלית בכללה, וזאת בשונה ממעמדם של הצעירים הדתיים בדור הוריהם והורי הוריהם. הופעתם משדרת אפוא את מובחנותם וייחודיותם ביחס להוריהם ולדור הקודם בציונות הדתית, והיא מצביעה על השינוי העמוק שעבר הדימוי העצמי והחברתי של מחנה הכיפות הסרוגות.

התרמילאים הדתיים

נטייתם של הצעירים מן החברה החילונית לטייל במזרח לאחר הצבא דבקה בעשרים השנים האחרונות בקרב צעירים דתיים רבים, ואף לה תרומה משמעותית להתפשטותם של הסגנון ההודי ואופנת ה"עידן החדש" בקרב הציבור הדתי.

אופנה זו הצליחה לחלחל עמוק לחברה הדתית לאומית, הן בשל האלמנטים הצבריים שמוטמנים בה (אסקטיות סוציאלית וזיקה לטבע ולעולם הדימויים של התנ"ך) והן בשל הפרקטיות הגלומה בה: היא נוחה מבחינה פיזית, מתאימה לכל מזג אויר ועונה על דרישות גדרי הצניעות.

אף כי אופנת ה"עידן החדש" דבקה תחילה בקרב הצעירים הדתיים - נשים וגברים כאחד - היא חלחלה מהר מאוד גם אל עבר מבוגרים ובורגנים, ורבים שאינם בני ישובים אמצו אותה בחום.

יתרה מכך, היא הקנתה ללבושן של חלק נכבד מנשות הציבור הדתי לאומי גוון אופנתי-עדכני, עד כי מעצבים רבים הפכוה לאופנה העומדת בפני עצמה, גם עבור אלה שאינם נמנים עם הציבור הדתי לאומי. יש לציין כי למרות שאופנה זו קיימת בכל קשת הקבוצות בזרם הדתי לאומי, לכל קבוצה יש את הוריאנטים שלה בשל ההבדלים בגדרי הצניעות ובמסרים שכל אחת רוצה להעביר.

בהתאם למגמה הכלל עולמית לשלב ולמזג הכל מהכל (fusion), גם אופנת ה"עידן החדש" ממזגת בתוכה מגוון סגנונות, מעולמות שונים, ובמידת מה מנוגדים. היא "מתכתבת" עם העולם החילוני (בנות במכנסיים מתחת לחצאית, בנים בשער מגודל), עם החברה החרדית (בנות בחצאיות עד הרצפה כמעט ובנים בפאות ארוכות), עם תרבות המזרח הרחוק (שפע של בדים, חומרים וצבעים אצל גברים ונשים כאחד), ועם תרבות תנועות הנוער והקיבוץ (סנדלים, כאפיות ומטפחות זרוקות). מיזוג זה של סגנונות יצר אופנה ייחודית של "שאנטיות דתית" המהווה מעין הצהרה חזותית של צעירי הדור הצעיר. בלבושם ובהופעתם החיצונית הם מביעים מעין קריאת תיגר על הדור המבוגר - המתנחלים שכביכול התברגנו – והחיצוניות הזאת מבטאת גם התרסה ערכית.

הלבוש כמראה לחיפוש דרך אידיאולוגי

נראה כי הקו המרכזי המאפיין את הלבוש במגזר הדתי הלאומי היום, הוא יותר מכל העדר קו, העדר אחידות. ריבוי האופנות הקיים במגזר והעדרו של קו תקן בנוגע לסגנונות הלבוש, מבטא את חיפושי הדרך, בעקבות המשברים והמתחים האידיאולוגים שפקדו את המגזר הדתי לאומי בעשרים השנים האחרונות.

הציבור הדתי לאומי כיום אינו מהווה מקשה אחת, אלא הוא מורכב ממגוון של קבוצות וזרמים הנבדלים זה מזה בתפיסותיהם ביחס למודרנה, להשכלה, למדינת ישראל ולארץ ישראל; ביחס לדת, לממסד הדתי, לממסד הרבני, למקומו ותפקידו של הרב; ביחס לנשים ולמקומן בחברה, ועוד. מן ההבדלים בתפיסות בתחומים אלה נגזרים הבדלים לגבי מידת ההקפדה על גדרי הצניעות ולגבי נורמות הלבוש בכללן. קו התקן בתחומים השונים, שאפיין במידה רבה ובמשך שנים רבות את הציבור הדתי לאומי נשבר, ושבירתו מוצאת ביטוי מובהק גם בשבירת ה"תקן" בלבוש. כאמור, העדר האחידות בהופעתו החיצונית של הציבור הדתי לאומי, מבטא את חוסר לכידותו ואת הפיצול שהפך אותו מ"מגזר" לתת מגזרים ולקבוצות רבות ומגוונות, שלעיתים רב השונה בהן על הדומה.

יתרה מזאת, גם בקרב הקבוצות השונות, קשה להצביע על קו אחיד ועקיב בלבוש. בשנים האחרונות ניתן למצוא יותר ויותר אנשים שהופעתם החיצונית מאופיינת בהעדר עקיבות מבחינת "מדדי הצניעות" ו"מדדי הדתיות" הקלאסיים. דוגמא לכך היא הופעתן של נשים בבגדים ארוכים, בצבעים סולידיים, אך ללא כיסוי ראש; או נשים המקפידות בכיסוי ראשן אך בה בעת הולכות עם ביגוד צמוד ביותר וחושפני משהו. בדומה, ניתן לראות גברים רבים ההולכים בכיפות גדולות אך בצבעים רועשים והרפתקניים, שערם גולש פרא וציציותיהם מתנופפות בחוץ.

ריבוי האופנות, כמו גם מקורות ההשראה לסגנונות הלבוש, מצד אחד, והניסיון למזג מגוון של סגנונות יחד, שרכיביהם לעיתים, סותרים לכאורה זה את זה, מן הצד האחר, מרמז על כאוס מסוים, על העדר זהות ועל חיפוש דרך. על אף שניתן למפות את סגנונות הלבוש בציבור הדתי לאומי, בהתאם לזהות דתית, חברתית, פוליטית ואידיאולוגית, כפי שתואר לעיל, לא ניתן לעשות זאת בצורה חד משמעית, והקושי הכרוך במלאכה הולך וגובר בשנים האחרונות.

עובדה זו היא פועל יוצא של העדר גבולות ברורים בלבוש, הנמצאים בזיקה ישירה לטשטוש ולעמעום הגבולות המאפיינים את המחנה הדתי לאומי בכללו. ביטוי מוחשי לכך הוא רצונם של רבים מן המגזר להימנע מתיוג עצמי לקטגוריה דתית-חברתית כלשהי, ויותר מכל ניתן לאפיין אותם בעמימות מבחינת סיווג זהותם ושייכותם הדתית. לא בכדי, רבים מבני המגזר הדתי לאומי, נשים וגברים כאחד, הנשאלים לזהותם ושייכותם הדתית והחברתית, עונים תשובות בנוסח: "אני לא מייצג שום מגזר", "לא ניתן לתייג אותי ואני גם רוצה להימנע מן התיוג", "אני לא שייך לשום זרם" וכיו"ב.

ההתבטאויות הללו, בדומה להופעתם החיצונית של בני המגזר, מהוות הצהרה על טשטוש גבולות ובה בעת על בחינתם. כיוון שהם עצמם מתקשים להגדיר את השקפת עולמם וכיוון שהם חפצים למנוע מן הסובבים אותם לתייגם חברתית - הם סיגלו לעצמם אופנה "חדשה", בעלת רכיבים "סותרים" מבחינת "דרגת צניעותם" ו"דרגת דתיותם", שמבחינתם אינה מסגירה את זהותם הדתית והחברתית ואינה מאפשרת את תיוגם. ברם, באורח פרדוקסלי, אופנה זו הפכה לאופנה של ממש, המסמלת, אף היא, קטגוריה דתית-חברתית מסוימת.

לסיכום, לבושם של אנשי הציבור הדתי לאומי, תסרוקתם והופעתם החיצונית בכללה, הם ביטוי לשיח המתקיים בינם לבינם ובינם לבין החברה הכללית, ולמשא ומתן שמנהלים עם עצמם ועם סביבתם. שיח זה מצביע על המשבר הפוקד את המחנה הדתי לאומי ועל היותו מצוי בעידן כאוטי, של ריבוי אידיאות, תת זרמים וזהויות, ונעדר קו מרכזי מוביל ומגובש.

לבוש הנשים הדתיות - אפיונים כלליים

מתח בין העולם הדתי לעולם החילוני 

הלבוש הוא שפה בלתי מילולית המעבירה מסרים של זהות אישית וחברתית, אורח חיים ותפישת עולם.
בחברות דתיות מהווה הלבוש גם אמצעי חשוב לפיקוח חברתי ומבטא את נאמנותו של היחיד לקהילת המאמינים ולדרכה האידיאולוגית.

לבושן של הנשים בציבור הדתי לאומי, נגזר הן מן האופנה השלטת בחברה הכללית והן מכללי הלבוש המקובלים ביהדות האורתודוקסית באופן כללי ובזרם האורתודוקסי אליו הם משתייכים, בפרט.

הנשים והבנות מן הציבור הדתי לאומי, בהיותן ממוקמות בצומת של מסורת מצד אחד, ומודרנה מצד שני, נחשפות לתביעה כפולה, הבאה מעולמן הדתי ומהעולם המערבי גם יחד: העולם הדתי דורש מהן להיות צנועות וחסודות, קרי, ללבוש בגדים שאינם מבליטים את מיניותן ואת קווי המתאר הנשי של גופן, ואין בהם לעורר את יצריהם של הגברים בסביבתן; ואילו העולם המערבי דורש מהן להיות גלויות, חשופות ומושכות. לבושן מבטא, אם כן, את האופן בו הן מתמודדות עם המתח הכרוך בהליכה על החבל הדק שבין שני העולמות הללו.

מגמות הופכיות

לבושה של האשה הדתית לאומית מושפע מזהותה הדתית, הזרם/הקבוצה/הקהילה הדתית אליהם משתייכת, התפיסות בנוגע לגדרי הצניעות המקובלים באותה קהילה, מקום העבודה ותכתיביו בתחום הלבוש, מקום מגורים, האופנה השלטת, טעמה וסגנונה האישי של האשה, ובמידה בלתי מבוטלת גם מצבה הכלכלי.

מאחר שמדובר בגורמים דינאמיים, המשתנים על פני זמן - מדור לדור, ואף בתוך כל דור - ניתן למצוא שינויים בין-דוריים כמו גם תוך-דוריים באשר לאופן לבושן של הנשים. בהלימה לכך, שינויים אלה בלבוש יכולים ללמד במידה רבה על השינויים החברתיים שעברו ושעוברים על הציבור הדתי לאומי.

באורתודוקסיה הציונית-דתית הקלאסית רווחה הנטייה להדמות חיצונית, ככל האפשר, לציוני הכללי המודרני, ובכלל זה גם ללבושן של הנשים החילוניות. עם התמורות שעברו על הציבור הדתי לאומי, חלו גם שינויים בסגנון לבושן של הנשים הדתיות. הנטייה להחמרה דתית שדבקה בחלק ניכר מן הציונות הדתית, הובילה ליותר הקפדה והחמרה בכל הנוגע ללבוש האשה ולהקשחת גדרי הצניעות בקרב חלק ניכר מן הנשים. כפועל יוצא, ניתן לראות לעיתים קרובות אם ובת הלבושות, כל אחת, בסגנון אחר, המתבטא, בין היתר, באורך השרוולים והחצאית (לעיתים אחת מהן תלבש מכנסיים), בגודל המחשוף, במידת צמידות הבגדים לגוף וכיו"ב. זו שלבושה יבטא גדרי צניעות מחמירים יותר תהיה, על פי רוב, הבת, שההחמרה הדתית דבקה בה, והיא סוטה לחומרה ממסורת בית הוריה.

מנגד, ניתן להצביע על התרופפותם של גדרי הצניעות, הבאה לידי ביטוי בלבוש יותר חושפני וצמוד בקרב בנות הדור הצעיר, לעומת הלבוש שהיה מקובל בציונות הדתית הקלאסית, ואף בהקלה בגדרי הצניעות בקרב בני הדור השני של משפחות חוג "מרכז". מגמה זו היא תוצר של השפעת האופנה השלטת בחברה הכללית, כמו גם תגובת נגד ל"הקפדת היתר" של דור ההורים.

הדינאמיקה ביחס ללבישת מכנסיים, למשל, בקרב נשים דתיות ממחישה היטב את התמורות והשינויים שחלו בנדון בציבור הדתי לאומי. בראשיתה של הציונות הדתית רבות מן הנשים הלכו במכנסיים. ואולם, אסכולת "מרכז הרב" מבית מדרשו של הרב צבי יהודה הכהן קוק חוללה מהפכה בכל הנוגע לגדרי הצניעות שהיו נהוגים עד לאותה העת בחברה הציונית-דתית.

מושגים ייחודיים לתורת הרב קוק, הקשורים בתפישה מטאפיזית של מהות הקדושה של האומה הישראלית, וזיהוי המפעל הציוני כ"אתחלתא דגאולה", נעשו לתפיסות הדומיננטיות בחברה הציונית-דתית. להתפתחות מגמה של הקפדה יתירה והחמרה בגדרי הצניעות, שכבשו בעיקר את לבם של צעירים וצעירות רבים. המרכיבים החדשים שנוספו לשיח הצניעות היו בנויים על המושג המטאפיזי של הלאומיות הישראלית ועל שורה של מושגים קשורים כמו "הקדושה הישראלית", "הצניעות הישראלית", וכדומה. וכך, על כתפיה של האשה הדתית לאומית הועמסה "האחריות הלאומית", לאמור: היא, בהקפדתה על גדרי הצניעות, אמורה לייצג בגופה את הקדושה של הלאומיות הישראלית.

ההקפדה היתירה על גדרי הצניעות באה לידי ביטוי בהליכה עם שרוולים לפחות עד המרפק, בחצאיות שאורכן לאחר הברך ומטה, ובהימנעות מלבישת מכנסיים. כיום, בקרב רוב (אך לא כל) הזרמים בציבור הדתי לאומי לבישת חצאית נחשבת למדד דתיות. החצאית, בקרב רוב נשות הציבור הדתי לאומי, נתפסת כסמל של "יתר דתיות" ומי שהולכת במכנסיים נחשבת לפחות מקפידה מבחינה דתית ו"לפחות צנועה".

הבעיה ההלכתית של לבישת מכנסיים

בשל איסור "לא ילבש"

לדעת כמה פוסקים (שו"ת מנחת יצחק ב, סי' קח; שו"ת שבט הלוי ב, יו"ד סי' סג; שו"ת ציץ אליעזר יא, סי' סב) מקורה של הגישה האוסרת על אישה ללבוש מכנסיים, בפסוק: "לֹא-יִהְיֶה כְלִי-גֶבֶר עַל-אִשּׁה, וְלֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשּׁה" (דברים כב, ה). הגישה האוסרת על נשים ללבוש מכנסיים רואה בהם, אפוא, סממן גברי.

הפוסקים בהתאם לגישה זו סבורים כי ההבדלים בין המינים הם מהותיים ועל כן יש להימנע מטשטוש הזהות המינית. על כל אחד מהמינים לשמור על זהותו, וזאת במידה רבה על ידי כללי הלבוש. מנגד, כתב הב"ח (רבי יואל סירקיס, שנקרא כך על שם ספרו "בית חדש"): "דאף להתדמות אין איסור אלא בדברים שהם עשוים לנוי ולקשוט, וכדאיתא... שלא תלבש אשה כלי זיין... והאיש לא יתקשט בתכשיטי נשים... וכן כתב רש"י... שלא יתקן איש בתקוני אשה (נזיר נט א) ...שלא יכחול ולא יפרכס בבגדי צבעונין של אשה" אבל במלבושים לבד אין איסור (ב"ח יו"ד סי' קפב). לפי דבריו אלה מכנסיים שאינם קישוט ונוי אלא מלבוש, אין בהם איסור "לא ילבש". ואולם, כל הפוסקים חולקים על דעתו זו.

עוד כתב הב"ח: "שאין איסור אפילו בדבר שהוא נוי וקשוט אלא אם כן באשה הלובשת בגדי איש להתדמות לאיש, ואיש הלובש בגדי אשה להתדמות לאשה, אבל אם לובשין כדי להגן מפני החמה בימות החמה ובימות הגשמים מפני הגשמים אין שם איסור" (ב"ח שם). כלומר, אם נשים לובשות מכנסיים כהגנה מפני החום או הקור מותר להן. בהתאם לזאת, כמה פוסקים הסכימו כי אשה הלובשת מכנסיים בשל צורך אמיתי כמו משום צינה וכיו"ב, ולא כדי להדמות לגברים ולהתערב בהם, הדבר מותר (שו"ת אבני צדק יו"ד סי' עב; שו"ת ישכיל עבדי ה, יו"ד סי' כ; שו"ת יביע אומר ו, יו"ד סי' יד).

בנוסף, מסביר שו"ת יביע אומר (ח"ו סי' יד') כי כיום יש הבדל ברור בין מכנסי גברים למכנסי נשים, ולפיכך, מכנסים כבר אינם נחשבים לכלי גבר. מסופר בגמרא, שרב יהודה היה עני, לכן אשתו עשתה גלימה ששמשה את שניהם לפי התור כאשר יצאו (נדרים מט ב). על-פי זה פסק המהריק"ש ש"במדינה שאין הפרש בין בגד איש לבגד אשה וצורתם שווה, מותר לכולם" (אהלי יעקב סי' ע).

מטעמי צניעות

סיבה נוספת בגינה נאסר על נשים ללבוש מכנסיים נעוצה בחיוב הנשים לצניעות, ומתוקף זאת הן נדרשות להסתיר ולטשטש את פישוק הרגליים. מכנסיים נתפסים כלבוש המדגיש את הגוף הנשי ואת מיניותה של האשה, כ"בגדי שחץ" ופריצות, המעוררים תשומת לב מצד רואיהם יותר מאשר שמלה או חצאית, בפרט מכנסיים מהודקים לגוף (שו"ת ישכיל עבדי ה, יו"ד סי' כ. שו"ת יביע אומר ו, יו"ד סי' יד), ועל כן נחשבים הם לבלתי צנועים. רוב הפוסקים אוסרים מכנסיים רק מטעמי צניעות, ולא משום "לא ילבש", מפני שמכנסי נשים אינם מוגדרים כבגדי גבר.

הרב עובדיה יוסף (שו"ת יביע אומר שם), שעל אף חרדיותו זוכה להערכה רבה בפלחים מסוימים במגזר הדתי-לאומי, וכן הרב אבינר, מן המנהיגים הבולטים בזרם החרד"לי (גן נעול 45 בשם הרצי"ה קוק זצ"ל) פסקו שאם יש לבחור בין חצאית קצרה מעל הברך לבין מכנסיים יש לבחור ברע במיעוטו, שהוא לשיטתם מכנסיים, משום שחוסר הצניעות של חצאית קצרה גדול יותר מזה של מכנסיים.

היו שהציעו קריטריון ציבורי-כללי להגמשה אפשרית ביחס לגדרי הצניעות, והוא עקרון ה"רגילות", קרי, בהתאם לנורמות המקובלות באותה תרבות באותה העת. הרב יחיאל מיכל אפשטיין בספרו ערוך השולחן, התיר "להתפלל ולברך נגד ראשיהן המגולות [= של נשים נשואות], כיון שעתה רובן הולכות כך, והווה כמקומות המגולים בגופה", לאחר שהסתמך בזאת על הראבי"ה (הרב אליעזר בן יואל הלוי, 1140 – 1225, מגדולי חכמי אשכנז).

עמדה גמישה זו היתה שנויה במחלוקת לאורך הדורות עד ימינו, ופוסקים אחרים עמדו על תוקפם הפורמלי המחייב של גדרי הצניעות שהוזכרו בחז"ל במלואם. רוב הפוסקים בימינו, כגון הרב עובדיה יוסף, הרב שלמה זלמן אוירבך ואחרים, תומכים ב"עקרון הרגילות" הגמיש. ברם, מידת הגמישות ההלכתית הלכה ונחלשה כתגובה למתירנות המינית בחברה המערבית המודרנית, והיא באה לידי ביטוי בהחמרות רבות של גדרי הצניעות, גם בחברה הדתית לאומית.

העיסוק הקדחתני בנושא צניעות הלבוש

התמורות שעברו על הציונות הדתית במהלך העשורים האחרונים, ובמקרה דנן בתחום לבוש הנשים, הובילו להתפתחותו של עיסוק כפייתי סביב הגוף הנשי, ובמיוחד סביב סוגיית הצניעות. כפועל יוצא, הדרך של נשים רבות בציבור הדתי לאומי להגדרת רמתן הדתית, הן עבור עצמן והן עבור החברה המתייגת אותן, היא באמצעות הלבוש. נוצר מדרג של רמת דתיות לפי מידת הכיסוי, כלומר לפי אורך החצאית, לפי אורך השרוולים, לפי אופי כיסוי הראש ולפי היות האישה לובשת או לא לובשת מכנסיים. מדד הלבוש מהווה מבחינתן גם מדד לגבי ערכים או מידות שלכאורה אינם קשורים, כגון חסד, צדיקות, חברות והתנהגות נכונה. ככל שהגוף מכוסה יותר, כך מתחדדת כביכול ה"צדיקות" של האישה החסודה.

תפיסות אלה הן פועל יוצא ובה בעת גם הגורם לכך שהממסד הדתי שם לעצמו מטרה חינוכית להשפיע על נערות דתיות להתלבש בצורה מכוסה יותר, והנושא תופס מקום מרכזי בסדר היום של אנשי החינוך במגזר הדתי לאומי. המסרים העוברים לבנות במרבית מוסדות החינוך הם כי לגבר, בשל טבעו האנושי, צורך בסיסי להתייחס לאישה כאל אובייקט התאווה המינית שלו. מאחר שהוא, בעצם מהותו, מתקשה לשלוט ביצרו, על הבנות מוטלת החובה והאחריות לכסות את גופן כדי "להגן" על עצמן מפני מבטם הארוטי של הגברים, ולמנוע מהם לחטוא. לנוכח זאת, נתונות הנערות במרבית מוסדות החינוך של המגזר הדתי לאומי תחת פיקוח ומשטור קפדניים בכל הנוגע לצניעות לבושן.

מנגד, בשנים האחרונות עולים יותר ויותר קולות בציבור הדתי לאומי, הרואים בהחמרה שחלה לגבי פרקטיקות הצניעות המקובלות ובעיסוק האובססיבי בנושא, ביטוי לדיכוי נשים, לדיכוי מיניותן, ולדיכוי האוטונומיה שלהן על גופן ועל הופעתן. יתרה מזאת, ישנם הסבורים, כדבריה של דליה מרקס, ש"ככל שחומות החומרות מיתמרות, כך מחמירה 'בעיית הצניעות', מה שמעיד על האפקטיביות הנמוכה של חומות אלה [...] ככל שמכבירים בהוראות ובהגבלות, כך עולה המודעות של נשים לנשיותן ולחושניותן, מה שמעלה את הצורך בהקפדה ושיטור הופעתן. כללי הצניעות החמורים שנכפים מבחוץ, גורמים לכך שנשים רבות מאמצות גינונים חיצוניים של דרישות הצניעות אבל לא את הערך הפנימי שלה".

אופנת השכבות

לבושן של הנשים מבטא את שייכותן החברתית לציבור הדתי לאומי, והוא מהווה מנגנון לשמירת הגבולות החיצוניים בין החברה הדתית לאומית לחברה שמחוצה לה. ואולם, מאחר שהציבור הדתי הלאומי אינו מהווה מקשה אחת אלה מורכב מכמה תת קבוצות, השונות זו מזו בנורמות הצניעות המונהגות בהן, כללי הלבוש משתנים מקבוצה לקבוצה, לעיתים גם ממשפחה למשפחה, ואף מיחיד ליחיד.

על אף שונות זו (עליה נעמוד בהמשך), ניתן להצביע על אופנה חדשה למדי, המאפיינת במיוחד את המגזר הדתי לאומי. מדובר ב"אופנת השכבות", היינו, חולצה מעל חולצה, חצאית מעל חצאית ומטפחת מעל מטפחת. לגבי חולצות - מדובר בגופיה או חולצת טריקו/כותנה ומעליה חולצה עליונית נוספת במגוון של סגנונות, כשהשכבה התחתונה מבצבצת מזו העליונה, גם בחלקה התחתון וגם בחלקה העליון. לגבי חצאיות, מדובר בחצאית ומתחתיה חצאית נוספת, ארוכה יותר, או ביטנה שמאריכה את החצאית.

"אופנת השכבות" התפתחה בעקבות קושי הנשים למצוא חולצות בהתאם לגדרי הצניעות המקובלים בסביבתן. החולצות שמצאו בחנויות היו עם מחשוף גדול מדי ו/או עם שרוולים קצרים מדי ו/או חשפו את הגב והבטן בחלקם התחתון. לנוכח זאת, נאלצו הנשים ללבוש שכבה נוספת מתחת לחולצה. בלבישת מספר שכבות גלום יתרון נוסף והוא טשטוש החזה.

גם לגבי החצאיות, התעורר בקרב הנשים הצורך לחצאיות ארוכות יותר מאלו הקיימות בחנויות, ומשלא מצאו כאלה, הן האריכו את החצאיות הקיימות באופן מלאכותי על ידי חצאית פשוטה יותר ששמו מתחת לחדשה האופנתית, עד שהדבר התפתח לכדי טרנד של ממש.

"אופנת השכבות" החלה בעיקר בקרב מתנחלות צעירות, ביישובים ומאחזים קטנים, בהשפעת אופנת הניו-אייג' והביגוד ההודי-אוריינטלי הנלווה אליה. צעירות אלה רצו לשוות לעצמן מראה תנ"כי, ומבחינתן, "אופנת השכבות" מסמלת שורשיות ובראשיתיות, לאמור חזרה לתקופת האבות ולארץ התנ"ך.

זאת ועוד, אופנת השכבות הייתה פונקציונלית מבחינת מזג האוויר: רבות מן המתנחלות שפתחו באופנה זו גרו ביישובים קטנים, עם מעט מבנים, כך שהן היו חשופות לרוחות העזות של הרי יהודה ושומרון. לבישת השכבות ספקה להן הגנה מקור, ואפשרה להן ניידות מן הישוב לעיר ומן הבית לחוץ, ללא צורך להחליף ביגוד בשל הפרשי הטמפרטורה.

"אופנת השכבות" מאפיינת אמנם יותר נשים ובחורות צעירות, אך היא גלשה במהרה גם לשכבה המבוגרת יותר, ורבות שאינן מתנחלות אמצו אותה. היא קיימת בכל קשת הקבוצות בזרם הדתי לאומי, אך לכל קבוצה יש את הוריאנטים שלה בשל ההבדלים בגדרי הצניעות ובמסרים שכל אחת רוצה להעביר.

אופנת הטוניקות

סגנון נוסף, קצת פחות חדשני מ"אופנת השכבות", הבולט אף הוא במגזר הדתי לאומי, כולל טוניקה/עליונית רחבה, לעתים עם כפתורים באמצע, וחצאית ארוכה תואמת, מאותו בד. מנגד, פיסות מן הבד שממנו עשויה החצאית תפורות בצורה מסוימת על החולצה. הבד בדרך כלל בצבעים סולידיים, עם נגיעות קטנות של צבע עליז והרפתקני יותר. למשל, פרח קטן אדום בצד, על חצאית בצבא חאקי.

רבות מנשות המגזר הולכות בסגנון זה משום שהוא הולם את גדרי הצניעות, מסווה את גזרתה של האישה ובכך מטשטש את מיניותה. בה בעת, הוא משווה להן מראה חגיגי ומושקע, בשל התאמת הבדים של החולצה והחצאית. הרבה נשים רחבות ממדים נוהגות ללכת בסגנון זה, משום שהן סבורות כי הגזרה מחמיאה להן ומטשטשת את ממדיהן הגדולים.

מאחר שקיימים, כאמור, הבדלים בין הזרמים השונים ביחס לגדרי הצניעות המקובלים בהם, נציג להלן את מאפייני הלבוש לפי תת קבוצות במגזר הדתי לאומי.

שמלות

במגזר הדתי לאומי ניתן למצוא מגוון רחב של שמלות, הנבדלות זו מזו באורכים, צבעים וגזרות. עם זאת, כמעט שלא ניתן למצוא נשים מהציבור הדתי לאומי שתלכנה בשמלות ערב קלאסיות, לאמור: שמלות ללא שרוולים וצמודות לגוף, שמטרתן להבליט מאוד את מתאר הגוף הנשי. גם הליברליות ביותר או ה"דתיות לייט", לא תלכנה בהן, מקצתן משום שמבחינתן שמלות אלה חוצות את גבולות המותר, ומקצתן בשל החשש מפני תגובת החברה הדתית סביבן.

לבוש נשים בזרם החרד"לי

ההשפעה החרדית

אחד מן המאפיינים הבולטים של האורתודוקסיה החרד"לית היא הפניית עורף לקבוצת ההתייחסות הציונית כללית, הדמוקרטית והמודרנית, שאפיינה את הציונות הדתית הקלאסית, ו"חיזור רומנטי" אחרי קבוצות התייחסות אולטרה-אורתודוקסיות. בקרב הנשים, מתבטאת התופעה בחיקויים וציטוטים של פרטי לבוש חרדיים. למשל, הנטייה לכיסוי המרפק, לחצאית ארוכה ולהימנעות מלבישת מכנסיים.

ההחמרה הדתית לא פסחה גם על חוג "מרכז הרב" ו"ישיבות הקו" ושלוחותיהן, שמיישרים קו עם החרד"לים (המושג "ישיבות הקו" מתייחס לקבוצת הישיבות הגבוהות וישיבות ה"הסדר" אשר הולכות בדרכו של הרב צבי ישראל טאו, נשיא ישיבת "הר המור"). ישיבות הקו כוללות את "הר המור", "לנתיבות ישראל" ו"עטרת כהנים" בירושלים, "שבי חברון" בחברון, "מדברה כעדן" שבמצפה רמון, "איילת השחר" באילת, "נחלת יצחק" בתל אביב, ובית המדרש "נתיבות דרור" שבישוב תלם. כיום, בנות שהן דור שני למשפחות "מרכז" ורבות מהן "אברכיות" (נשות אברכים המקדישים זמנם ללימוד תורה ואינם עובדים לפרנסת המשפחה) של "ישיבות הקו" ושלוחותיהן מקפידות כי אורך השרוול יהיה לפחות 3/4 מהזרוע, ומכאן ששרוול עד המרפק אינו נחשב כצנוע דיו, הואיל ומכסה רק חצי מהזרוע.

נורמות לבוש בקרב החרד"ליות מבטאות הקשחה של הנשים בגדרי הצניעות ו"סטייה" לחומרה מן הדרך בה נוהגות/נהגו אמהותיהן של מרביתן. החמרה זו היא תוצר של השפעת מוסדות החינוך בהן למדו הנשים, תנועת הנוער אליה השתייכו, דרישות בעליהן והישיבות בהן למדו, עיסוק הבעלים, מקום עבודתן של הנשים וסביבתן החברתית.

בלבושן (וחלקן גם באמרי פיהן), מכריזות הנשים הללו כי הן "דתיות יותר" מאמותיהן ומן הדור הקודם בכללו, ומצהירות בכך כי אין לסמוך על מנהג אמהותיהן בנוגע לגדרי הצניעות הרצויים והראויים. התנהגותן זו משקפת קריאת תיגר על מסורת הדור הקודם ועל הנורמות המקובלות בה. הדבר מתבטא בנורמות התנהגות נוספות מעבר להופעתן החיצונית, כגון הפרדה חדה יותר בין נשים לגברים (ובכלל זה חינוך נפרד), סלקציה בחומרי קריאה, הימנעות מן התרבות החילונית הכללית, וכיו"ב.

נשים אלה רואות עצמן כקבוצת התייחסות המייצגת טיפוס נעלה יותר של דתיות מזה של אמהותיהן, של הדור הקודם, ושל נשים מזרמים אחרים בציונות הדתית. כלומר, הן רואות את אלה שאינן מחמירות כמותן כמצויות בדרגת דתיות ומוסריות נמוכה מהן. בכך, הן יוצרות, באופן בלתי נמנע, תהליך של דה-לגיטימציה ביחס לאלה שאינן נוהגות כמותן ולא אחת נוהגות בהתנשאות כלפי "מי שאינן משלנו".

מעבר לגדרי הצניעות, לבושן של הנשים החרד"ליות, מושפע במידה בלתי מבוטלת ממצבן הכלכלי. חלק ניכר מהן הן "אברכיות" ותקציבן מאוד מצומצם ומחושב. בהתאם לכך, הן אינן יכולות להרשות לעצמן להוציא ממון רב על ביגוד. גם סיבות פרקטיות משפיעות על לבושן: רובן, בעיקר אלו שיש להן ילדים קטנים, לא תלבשנה לבן, מחשש להתלכלך.

ניואנסים של לבוש בקרב החרד"ליות

את הנשים בזרם החרד"לי ניתן לסווג לשלוש קבוצות עיקריות. האחת, כוללת נשים המקפידות על כללי הצניעות הללו ובה בעת בוחרות לבוש מודרני-אלגנטי; השניה, כוללת נשים הלבושות בסגנון שמרני; והשלישית, כוללת נשים הלבושות בסגנון ספורטיבי ו/או זרוק. נציג להלן פירוט על מאפייני לבושן לפי הקבוצות השונות.

הסגנון המודרני-אלגנטי

רוב הנשים מדגם זה אינן נשואות לאברכים ומקצתן ממוצא אנגלו-סקסי. מדובר בעיקר בנשים שבשל עבודתן באות במגע עם החברה ש"מחוץ למגזר", ועקב זאת חשוב להן להפגין הופעה אופנתית. בנוסף, בשל מגען עם החברה החילונית הן מושפעות מן הלבוש המודרני ומתעדכנות בהתאם לצוו האופנה האחרון.

כאמור, הן מקפידות על כללי הצניעות שתוארו לעיל ובה בעת מתאימות את לבושן לאופנה העכשווית בתרבות החילונית. סגנון לבושן מחויט, התפירה מותאמת לגוף וגזרת הבגד זורמת עם מתארי הגוף, אם כי רובן לא תלבשנה בגדים צמודים מדי.

בגדיהן עשויים מבדים רכים כמו פשתן, משי, ויסקוזה, בדים מעורבים וכיו"ב. הן מרבות בשימוש באביזרי נוי כגון תכשיטים, צעיפים, מטפחות משי, ועוד. רבות מבינות במותגים, ואלו שמצבן הכלכלי מאפשר זאת קונות לעתים מותגים.

הסגנון השמרני

בקבוצה זו נכללות בעיקר נשות חוג "מרכז" הוותיקות, וכן נשים ממגוון יישובים מחוץ לקו הירוק. נשים אלה אינן מוציאות כסף רב על קניית ביגוד, וזאת מתוך התפישה שלבוש צנוע הוא לבוש שאינו יקר, אינו נוצץ ואין בו כדי למשוך את תשומת ליבם של הסובבים ואת "העין הגברית".  מרביתן בעלות משפחה של 6-8 ילדים בממוצע, והן אינן יכולות להרשות לעצמן הוצאה כספית גבוהה על ביגוד.

נשים אלה לובשות בגדים שאינם מדגישים את גזרתן הנשית ואת מיניותן, קרי, רחבים ואטומים. רבות מהן הולכות כשחולצה מחוץ לחצאית, כדי להימנע מהדגשת המותניים.

הבדים הפופולאריים בדגם הם "בדים עומדים", כלומר חלקים ונוקשים. הבגד כמו עומד בזכות עצמו ואינו מותאם למתאר הגוף.
נשים אלה נמנעות מלבוש אלגנטי, בצבעים הרפתקניים, רועשים וזוהרים, כמו אדום, ורוד עז, וכיו"ב. הופעתן מצביעה על מראה מיושן ולא עדכני שעיוור לחידושים בתחום סוגי הבד, סוגי האריגה, צירוף הצבעים, צללית הבגד וקווי הגזרה.

לבושן מבטא דבקות ביישן ובמוכר (ובמשתמע במסורת); פשטות עד כדי סגפנות; סדר ומשמעת; סגירות והתבצרות פנים קבוצתית; העדר שחרור מיני ושמירה על גבולות ברורים ומוגדרים בין ה"אני" ל"אחר". ומעל לכל, יש בו ביטוי מועט, אם בכלל, של סגנון אישי, באופן המקובל בחברה החילונית. במובן זה יש בלבוש הזה גם סוג של התרסה: מקומי אינו אתכן – החילוניות.

כיוון שהקו המנחה בגישתן הוא צניעות (במובן של פשטות ומופנמות מינית כאחד) ופונקציונליות, רבות מנשים אלה כמעט שאינן משתמשות באביזרי נוי ובצעיפים.

החולצות האופייניות לקבוצה זו הן בעיקר מכותנה ולא טריקו, כשהשרוול מגיע עד לרבע התחתון של הזרוע. בשנים האחרונות מקצת מהנשים מדגם זה החלו ללבוש חולצות בסגנון הודי או מלייקרה, בהתאם לאופנה העכשווית. חולצות אלה בדרך כלל רחבות ואינן מבליטות את אברי הגוף הנשיים. עם זאת, מאחר שהן פתוחות מדי עבורן בצוואר ובמותניים, הן מקפידות ללבוש תחתן חולצת טריקו. מיעוטן הולכות עם חולצת טריקו ללא חולצה נוספת מעל, אך אז הן יקפידו על חולצות רחבות במיוחד ומבד טריקו עבה ואטום.

בעבר נהגו נשים אלה ללבוש חצאיות "מידי" שאורכן כ-15 ס"מ אחרי הברך. אולם, ב-15 שנה האחרונות, השתרשה הנורמה של חצאיות ארוכות יותר, כמעט עד הקרסול.

הסגנון הספורטיבי-קליל-זרוק

נשים הבוחרות בסגנון לבוש זה הן בדרך כלל צעירות בגילאי 14-35. רבות מהן דור שני למתנחלים ולמשפחות "מרכז". הנשואות שבהן, בעליהן בוגרי ישיבות "הסדר" או שהם למדו או לומדים ב"ישיבות הקו" ושלוחותיהן, בישיבת "מרכז" מהדור האחרון ובמכללות הקדם-צבאיות.

רבות מהן לובשות ביומיום את "אופנת השכבות", בצורה של גופיה או חולצת טריקו/כותנה ששרוולן עד המרפק ויותר, ומעליהן חולצת טריקו נוספת בעלת שרוולים קצרים יותר ו/או צווארון פתוח יותר; גופיות קצרות מטריקו ועליהן חולצות ארוכות ומכסות יותר; חולצת טריקו ועליה חולצת לייקרה/חולצה בסגנון הודי/ווסט/סריג/עליונית/טוניקה מכותנה. כאשר לשכבה העליונה יש כפתורים, לעיתים קרובות חלקם אינם רכוסים וחושפים את החולצה שמתחת.

יש ההולכות עם חולצת טריקו ללא עליונית. רבות מחולצות הטריקו הללו הן בגזרת מעטפה, כפי שרווח כיום בחברה הכללית. חלק ניכר מהן לובשות את ה"שכבות" כשהן רפויות ואינן מסגירות את גזרתן הנשית. מצד שני, לא מעט גם הולכות עימן כשהן צמודות על גופן (בעיקר כאשר השכבות הן מטריקו), ובהחלט מסגירות את המתאר הנשי.

מרביתן משתמשות באביזרים ובצעיפים למיניהם. השימוש בצעיפים, אצל מקצתן, הוא בעקבות הסגנון ההודי, הזרוק, שאימצו. אצל חלק אחר, מדובר ב"אופנה" שהחלה בעקבות הרצון למתן ולטשטש חולצה חושפנית מדי.

הפתרון של עטית צעיף לשיפור הצניעות נתפס בקרב דור אמהותיהן כביטוי להתרופפות של גדרי הצניעות בקרב הבנות. בשונה מבנותיהן, האימהות, "אברכיות" לשעבר של "מרכז" וכדומה, אינן הולכות בחולצות לייקרה, ב"אופנת הגופיות" ובחולצות טריקו צמודות. מבחינתן, מוטב היה שהבנות תלבשנה חולצות צנועות יותר, קרי, מכסות יותר, ולא תזדקקנה לצעיפים, שבשלב כלשהו נופלים וזזים, ועל כן מגלים יותר מאשר מכסים. לפיכך, הן רואות בצעיפים לא פחות מביטוי ל"ירידת הדורות" המושפעת מן האופנה ברחוב.

מרבית הבנות, יש לציין, אינן רואות עצמן כ"בועטות" במסורת הוריהן באופן מגמתי, אלא הן סבורות שאמותיהן מגזימות מבחינת הקפדתן על גדרי הצניעות ואינן מתאימות עצמן לאופנה העכשווית.

את בעלות הסגנון הספורטיבי או הזרוק ניתן לסווג לשתי קבוצות עיקריות: המטופחות והמשקיעות בהופעתן, וכאלה שהופעתן מרושלת ובלתי מטופחת.

המטופחות והמשקיעות משדרות טעם טוב, שפירושו הקפדה על התאמה בין הצבעים ובין פרטי לבוש (למשל, בין הבגד לכובע) והוספת אביזרים המעניקים להופעה "שיק". הקו המנחה אותן הוא אסתטיקה בהתאם לגדרי הצניעות.

הקו המנחה של "המרושלות" הוא גישה פונקציונלית בכל הנוגע ללבושן. הן מפגינות חוסר עניין והשקעה בחיצוניותן, וחלקן (אך לא כולן) אכן אדישות להופעתן החיצונית. מבחינת נשים אלה, השקעה בלבוש היא ביטוי לחומרנות, לבזבזנות, להעדר צניעות ולעיסוק ב"הבלי העולם הזה". בהופעתן המרושלת הן מצהירות כי המוטו שלהן הוא "שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל" (משלי, ל"א: ל').

הימנעות מצמר

הנשים החרדליות לובשות ביגוד ממגוון בדים, ורובן נמנעות מצמר בשל החשש של "שעטנז". הבהרה: שעטנז הוא אריגת צמר ופשתן יחדיו, הנאסר ללבוש על פי התורה (ויקרא פרקים י"ט וכ"ב), כאחד מאיסורי כלאיים. הערה: בגד שעטנז נקרא "בגד כלאיים", אך לא מפורט מהם החומרים ממנו עשוי בגדר זה. בספר דברים פרק כ"ב מוסבר מהו בגד שעטנז: "צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו".

כיסוי המרפק

הרב אבינר, מן המנהיגים הבולטים בזרם החרד"לי ורבה של ישיבת "עטרת כהנים", ידוע כאחד מגדולי המחמירים בענייני צניעות. במהלך השנים הוא פרסם שלושה ספרים בנושא וכן מאמרים רבים. בספרו "גן נעול" הוא קבע, בין היתר, כי המרפק צריך להיות מכוסה בכל עת.

הרב אליעזר מלמד, רב היישוב "הר ברכה" וראש ישיבת ההסדר שביישוב, במאמרו "הלכות צניעות א' " סוקר את המקורות הנוגעים לכיסוי עד למרפקה של האשה: במסכת כתובות (כתובות עב, ב) מבואר שאישה חייבת על פי ההלכה לכסות את זרועותיה, ואם היא מגלה אותן בציבור, הרי היא נחשבת לעוברת על 'דת יהודית'. את שאר היד שאינה הזרוע אין צריך לכסות.

"לדעת רוב הפוסקים", כותב הרב מלמד, "הזרוע היא החלק שבין הכתף למרפק של היד, ואותו חייבים על פי ההלכה לכסות, אולם מה שמעבר למרפק, לכיוון כף היד, אין צריך לכסות. לעומתם, ישנם פוסקים הסוברים שאישה צריכה ללכת עם שרוול ארוך עד לכף היד, משום שהזרוע נמשכת עד לתחילת כף היד או משום שלדעתם כך היה המנהג בין הנשים ואין לסור ממנו (גן נעול לרב אבינר, עמ' 36)".

המנהג הרווח, טוען הרב מלמד, הוא כדעת רוב הפוסקים, המחייבים לכסות עד המרפק ועד בכלל, ומעבר לכך אין חיוב הלכתי לכסות (מ"ב ע"ה סק"ב. הליכות בת ישראל עמוד ע'). ואולם, מוסיף הרב מלמד, יש הטוענים כי אין חיוב לכסות בשרוול עד המרפק ועד בכלל, וזאת בהתבסס על המקור דלהלן: בתלמוד (ברכות כד, א) מובאת מימרא של רבי יצחק : "טפח באשה ערווה", ופירושה שאסור לאישה לגלות בפני אנשים זרים יותר מטפח מהמקומות שקבעו חז"ל שצריכה לכסותם. על בסיס זה הם מסיקים כי אין איסור לגלות פחות מטפח ממקומות המכוסים, וממילא אין חיוב שהשרוול יגיע עד לאחר המרפק, אלא לדעתם די שהשרוול יגיע למרחק של פחות מטפח מסוף המרפק, וטפח הוא כשמונה סנטימטר (הצנע לכת 139).

מאחר שישנה סברה כזו, סבור הרב מלמד, "יתכן אולי שאפשר ללמד זכות על מי ששרוולה אינו מגיע ממש עד לאחר המרפק אלא רק קרוב אליו. אולם, צריך לדעת שלרוב רובם של הפוסקים אין היתר לגלות גם פחות מטפח ממקום שצריך להיות מכוסה. ומה שאמרו בתלמוד 'טפח', הוא רק לעניין אמירת דברים שבקדושה, שאם יותר מטפח ממקומות המכוסים - מגולה, נחשב הדבר לערווה שאסור לומר בפניה דברים שבקדושה, אבל מבחינת דיני צניעות גם פחות מטפח צריך לכסות. ועוד שלדעת הרמ"א (שו"ע או"ח עה, א), רק לגבי אשתו של אדם אמרו שפחות מטפח אינו נחשב ערווה, אבל באשה זרה - אפילו גילוי של פחות מטפח ממקומות המכוסים נחשב לערווה שאסור לומר מולו דברי קדושה, וודאי שיש איסור לחושפו (גן נעול 33). וכן נפסק למעשה, שיש לאשה ללבוש חולצה עם שרוולים שמגיעים אל מעבר למרפק, כך שבכל תנועה שתעשה, תשאך הזרוע כולה, כולל המרפק, מכוסה" . בהתאם לכך, הנשים בזרם החרד"לי מקפידות על כיסוי המרפק.

איסור על מכנסיים ועל חצאית קצרה

החרד"ליות מקפידות שלא ללכת במכנסיים ושאורך החצאית יהיה לאחר הברך, גם בעת ישיבה. הסיבה ההלכתית לכך, כפי שמביאה הרב מלמד, היא שעל האישה לכסות את שוקה, וזאת לפי המימרא של רב חסדא המובאת בתלמוד (ברכות כד, א): "שוק באשה ערווה". כלומר, ההלכה קבעה, ששוק של אישה הוא מן המקומות האינטימיים, שחשיפתו לעיני אנשים זרים נחשבת לפריצות, ואין לומר מול שוק מגולה דברים שבקדושה.

הרב מלמד טוען כי "מאחר שלדעת רוב הפוסקים, שוק הוא החלק שבין הברך לקרסול, ממילא מובן שעל האשה לכסות את כל רגלה עד לקרסול. אבל אין צורך לכסות את כל הרגל דווקא על ידי שמלה, אלא די שהשמלה תגיע עד לאחר הברך, ולמטה מזה תלבש גרביים או גרביון. חשוב להדגיש, שגרביון מועיל רק לחלק התחתון של הרגל, כלומר למה שבין הברך לקרסול, אבל כמובן שגרביון לא יועיל לכיסוי הירכיים, היינו למה שבין הברך לגוף. משום שהירכיים הן מהאברים האינטימיים ביותר, שהצניעות מחייבת שיכוסו בשמלה או בחצאית, כדי לטשטש את צורתן. אבל את מה שמתחת לברך ניתן לכסות, כאמור, על ידי גרביים או גרביון, וכך הרגל כולה עד לקרסול תהיה מכוסה. זוהי אכן דעת רוב הפוסקים. אולם לדעת אחד מגדולי הפוסקים האחרונים, בעל הפרוש החשוב על שולחן ערוך חלק אורח חיים - המשנה ברורה (מ"ב עה, סק"ב), השוק הוא החלק העליון של הרגל, מתחילת הרגל ועד לברך, מה שנקרא בפינו ירך. וממילא אם השוק נגמר בברך, אין חיוב לכסות את מה שמתחת לברך, לא על ידי שמלה ולא על ידי גרביון. ולמרות שבעל המשנה ברורה בעמדת מיעוט, הואיל ופסקיו התקבלו בישראל, רבות נוהגות כמותו, ואי אפשר להתעלם מדעתו ולומר שאלו שאינן לובשות גרביון עוברות על ההלכה, שהרי יש להם פוסק גדול שעליו הן יכולות לסמוך. אולם ודאי שלכל הפחות, גם לדעתו המקלה של המשנה ברורה, צריך ללבוש שמלה שתגיע אל מעבר לברך, כך שבכל מצב הברך תישאר מכוסה (גן נעול עמ' 37 ; הליכות בת ישראל ע"א). "

הימנעות מצבעים רועשים

רוב הפוסקים במחנה החרד"לי אוסרים ללבוש בגד אדום, קרי, בגד שכולו או רובו בולט בצבע האדום. אבל בגד שרק מיעוטו צבוע באדום וכן בגד שצבעו לא ממש אדום, כגון ורוד או בורדו, כל הפוסקים סבורים שמותר ללובשו.

הרב מלמד מציין כי כיום יש פוסקים המקלים בעניין לבישת בגד אדום לגמרי, ואשה הרוצה להקל יש לה על מה להסתמך. ברם, לדעתו מלכתחילה ראוי לנהוג כדעת רוב הפוסקים ולהחמיר. הרב אבינר אף קבע שאסור ללבוש בגדים בצבעים בולטים. בהתאם לזאת, רוב הנשים החרד"ליות אינן לובשות ביגוד בצבע אדום עז, כמו גם ביגוד בצבעים רועשים והרפתקניים אחרים, שיש בהם כדי למשוך תשומת לב ולחדד נשיות.

החצאית החרד"לית

באופן כללי, רוב רובן של החרד"ליות, הולכות עם חצאיות ארוכות, רחבות, ובלתי שקופות. האנגלו-סקסיות תלכנה לעיתים בחצאיות מעט יותר קצרות, קרי: מכסות את הברך, אך לא יותר.

"אופנת השכבות" מאפיינת גם את החצאיות, והגזרה של "חצאית מתחת לחצאית", בסגנונות שונים, שכיחה בקרב הנשים החרד"ליות באופן מיוחד, משום שיש בה להאריך את החצאיות בהתאם לגדרי הצניעות המקובלים עליהן, כמו גם להסוות את רגליה ושוקיה של האישה.
באופן כללי, ניתן להצביע על מספר סגנונות עיקריים של חצאיות חרד"ליות:

חצאית ארוכה וישרה

חצאית ארוכה, ישרה, צמודה למדי לגוף אך לא באופן כזה שמדגישה את הגזרה הנשית. בדרך כלל בצבעים אחידים, כהים למדי ולא רועשים. ניתן למצוא אותה מפוליאסטר ו/או מכותנה.

צעירות רבות הולכות בחצאיות כאלה מבד ג'ינס, על פי רוב כחול. הופעתן משדרת פשטות, פונקציונליות וצניעות. ברם, מאחר שמדובר בחצאית צרה, לעיתים יש בחזיתה או בחלקה האחורי שסע, המאפשר ללובשת אותה ניידות. כיוון שכך, צניעותה של הלובשת אותה מותנית באורכו של השסע.

ישנן נשים, ובעיקר בחורות צעירות, שחצאיות שכאלה מגבירות את מרחב התמרון שלהן, בכל הנוגע להפגנת מיניותן. מחד גיסא, הן מקפידות על חצאית ארוכה, לעיתים גם על גרביונים לכיסוי הרגליים. מאידך גיסא, הן דואגות שהשסע בחצאית, יחשוף גם יחשוף את רגליהן החטובות.

חצאית ארוכה בגזרת A

חצאית ארוכה, המגיעה כמעט עד לרצפה, מתרחבת כלפי מטה בגזרת A. על פי רוב בגוון אחיד וכהה. החצאית עשויה מפוליאסטר, מכותנה ולעיתים גם מטריקו. היא מסווה לגמרי את הגוף הנשי, ומבטיחה את צניעותן של הנשים.

חצאיות בסגנון הודי

גזרתן רחבה וארוכה, מבד כותנה בדרך כלל, עם כיווצים או קימוטים, במגוון הצבעים והדוגמאות, נטייה לפרחוני, אך לא בצבעים רועשים מדי. חצאיות בסגנון זה התקבלו בברכה בקרב הנשים החרד"ליות כיוון שהן מכסות את הטעון כיסוי ואינן מסגירות את המתאר הנשי, ובה בעת קלילות, אינן מגבילות תנועתה של האישה ונוחות מאוד על הגוף.

חצאית וולן

חצאית דו-שכבתית בגזרה צרה. השכבה העליונה ממשי או פוליאסטר, בהדפס פרחוני, בדרך כלל בצבעים סולידיים. בקרב הנועזות יותר ניתן למצוא חצאיות בצבעיים יותר רועשים ובולטים. השכבה התחתונה היא כמו תחתית תפורה, המבצבצת מבעד לשכבה העליונה. השכבה התחתונה בצבע אחיד, שמופיע גם בשכבה העליונה. חצאיות אלה אינן מאוד ארוכות. הארוכות שבהן מגיעות עד לאחר הברך. רבות מההולכות איתן הן בנות ונשים צעירות חרד"ליות ממוצא אנגלו-סקסי.

חצאית דוגמת פעמון

גזרת פעמון, המתרחבת כלפי מטה. החצאית עשויה מכותנה, קלילה, חופשית, זורמת עם התנועה של הגוף. פעמים רבות משמשת כשכבה נוספת לחצאית אחרת, במסגרת "אופנת השכבות".

חצאית קומות בגזרת A

בדרך כלל ערבוב של כותנה ולייקרה. החצאית בנויה מ"שתי קומות", שתי שכבות, כשהשכבה העליונה מהווה את עיקר החצאית, ושכבה שמתחתיה מעין ביטנה המבצבצת מתחת ומאריכה את החצאית.

חצאית קומות קלאסית

גזרתה רחבה, והיא עשויה שכבות שכבות, כאשר אחת בגודל זהה, והן תפורות זו לזו. יש שהשכבות כולן בהדפס ובצבע אחיד, ויש שכל שכבה בהדפס וצבע שונה, לרוב פרחוני וצבעוני. אורך החצאיות בסגנון זה מגוון. יש ארוכות, ויש קצרות יותר, עד הברך. חלק ניכר מן החצאיות הללו הן בסגנון הודי. הן עשויות כותנה, פוליאסטר, ולעיתים שילוב של שני הבדים הללו. פעמים רבות תפורה לחצאית ביטנה, כדי למנוע את שקיפותה. בנות צעירות רבות הולכות בחצאיות ג'ינס שכאלה.

חצאית צ'רלסטון

מורכבת משישה או עשרה סטרייפים (פיסות בד בגודל זהה, החתוכות לאורך) התפורים זה לזה. החצאית עשויה לייקרה, והיא נחשבת ל"סטייליסטית" במיוחד, ובעלת גזרה מחטבת ומחמיאה. נלבשת בעיקר על ידי צעירות, בעלות גזרה נאה, המרשות לעצמן להבליט במידת מה את חיטובי גופן והמשדרות "אני דתית" ובה בעת "גם אופנתית, מטופחת ונשית", "ולא, אין סתירה בין השניים".

תחתית הארכה קלאסית

תחתית מבד כותנה אטום, בצבע אחיד, שבתחתיתה וולן באותו הצבע. התחתית נראית כמעט כמו כל חצאית ארוכה, ורבות מן הנשים החרד"ליות מחזיקות אותה בביתן ולובשות אותה תחת מגוון של חצאיות כדי להאריכן.

חצאית עם מותן נמוכה

חצאיות אלה מתחילות מתחת למותן, כשהבטן, התבור, הגב התחתון, לעיתים גם תחילת הישבן, נחשפים, במידה שהחולצה אינה מספיק ארוכה לכסותם. צעירות דתיות רבות הולכות בחצאית בסגנון זה, אך החרד"ליות מקפידות ללבוש מעל חולצות ארוכות דיין כדי להימנע מחשיפת הבטן והגב.

חצאית מכנס

רוב רובן של הנשים החרד"ליות אינן הולכות בחצאית מכנס או בחצאית מעל למכנסיים. מבחינתן, על אף שמדובר בלבוש צנוע, יש בו אמירה מסוימת של פמיניזם, של השתלבות באופנה העכשווית ושל רצון להדמות לחילוני - אמירה שממנה מסתייגות החרד"ליות.

הרב אבינר הסביר כי אין מדובר בסוגיה הלכתית של צניעות, אלא הדבר נתפס כביטוי של ניסיון לברוח מן הלבוש הצנוע המקובל, כמניפולציה להגיע ללבישת מכנסיים – שאסורה בעיניו - ולמעשה, כאמצעי להתיר את מה שאסור, כלומר להכשיר את הטרפה. בנוסף, קיימת סכנה כי החצאית שעל המכנס תתקצר עם הזמן, עד שתלך ותעלם, ויוותרו המכנסיים לבדם.

אף על פי כן, במסגרת המגמה של התרופפות גדרי הצניעות בקרב הדור הצעיר של החרד"לים, ניתן למצוא בקרב הבנות הצעירות, הדור השני של "מרכז" וכיו"ב, מיעוט שהולכות בחצאית מכנס או בחצאית מעל למכנסיים.

לבוש עליון ומעילים בקרב החרד"ליות

פרידה מהדובון

מגוון הכיסויים והמעילים אותם לובשות היום נשים מן הציבור הדתי לאומי הוא רחב ביותר, ואינו שונה בהרבה, אם בכלל, מזה של הנשים בחברה החילונית. עד לפני שניים-שלושה עשורים, המעיל השכיח בקרב ילדות ובחורות מן המגזר- בעיקר ביישובים שמחוץ ל"קו הירוק" ובקרב נשות "מרכז" - היה ה"דובון".

ה"דובון" המיתולוגי היה שכיח קודם כל מסיבות פרקטיות: הוא חימם היטב, היה קל לכביסה ועלותו היתה נמוכה יחסית. נוסף על כך, הוא סימל פונקציונליות, העדר ראוותנות ופשטות. ה"דובון" היה בעיקר בצבעים כהים (כחול, ירוק זית, אפור) ובגזרת יוניסקס שטשטשה כל סממן נשי. לכן הוא גם הלם את גדרי הצניעות הרצויים. הדובון, שהיה זהה למעיל הצבאי, ביטא גם את הזדהותן של הנשים עם צבא העם, עם הלאום ועם שלמות ארץ ישראל ובטחונה.

זאת ועוד: ה"דובון" העניק מראה אחיד לנשות המגזר, וביטא, לפחות כלפי חוץ, לכידות קבוצתית, הזדהות עם מסגרת אידיאולוגית אחידה למדי, קולקטיביות ותמימות דעים. זאת ועוד, באותה העת, מגוון המעילים לנשים שהיו בארץ היה מצומצם בהרבה מזה הקיים היום ואופציית הדובון היתה אחת מיני מעטות.

ההתפתחות האדירה של תרבות האופנה בארץ ומצאי הפריטים העשיר המאפיין את חנויות הלבוש בישראל, לצד הביזור התרבותי והאידיאולוגי שחל במגזר הדתי לאומי, הובילו לרב-גוניות במעילים שלובשות הנשים הדתיות. עם זאת, הזיקה האידיאולוגית שהצמיחה בעבר את החיבה לדובון, לא זו בלבד שלא פסה מקרב החרדליות אלא התחזקה. לכן, העלמות הדובון אינו מבטא כאן שינוי ערכים.

סייגים ומגבלות של מעילים בקרב החרד"ליות

בקרב החרד"ליות, ניתן למצוא נשים במעילי פליז, מעילי פוך, מעילי רוח וז'קטים קצרים, בעיקר מחומרים סינטטיים. רבות לובשות מעילים מצמר או דמוי צמר המגיעים עד לאחר האגן, בסגנון של מה שכונה בעבר "מעילי סטודנט".

רק מיעוט תלכנה במעילי צמר מעוצבים ומחויטים, או במעיל ארוך בגזרה קלאסית המותאם למתאר הגוף. שכן, אלו מעילים המשדרים יוקרה, אלגנטיות ומושכים תשומת לב. מקצת מהמעילים הללו מדגישים גם את קוויה הנשיים של האשה והדבר עומד בסתירה לערכי הצניעות החשובים להן. ואולם, חרד"ליות שעלו ארצה מארה"ב או מאירופה, וכן חרד"ליות מגוש דן עשויות בכל זאת ללכת במעילים כאלה.

הנשים החרד"ליות על פי רוב לא תלכנה במעילי עור, שמחד גיסא, יכולים לסמל אלגנטיות מרבית, ומאידך גיסא, הם מרמזים (להשקפתן) על פריצות והפקרות מינית. יש אף הרואות בהם מראה זול וזנותי. לכן מרביתן גם נמנעות מללבוש ז'קט ג'ינס (פרט לכמה צעירות וחו"לניקיות), המבטא מבחינתן הזדהות עם ערכים חילוניים והתנהגות מופקרת. הנשים החרד"ליות לובשות בדרך כלל מעילים בצבעים כהים, ומקפידות שלא ללבוש מעילים בצבעים הרפתקניים ונועזים כמו אדום, צהוב, ירוק, וכיו"ב.

כיסויים עליונים נוספים השכיחים בקרב החרדליות הם סוודרים גדולים וגולשים וכן סווצ'רים. כמו כן, רבות עוטות שאלים, שכמיות וצעיפים למיניהם.

לבוש נשים בזרם המרכזי ובזרם הליברלי

סקלת לבוש רחבה ומגוונת

בקרב נשים מהמחנה הליברלי יותר בציונות הדתית ניתן למצוא מגוון עצום של סגנונות לבוש, המשקפים בין השאר את מגוון הדעות, ההשקפות וסגנונות החיים: "זרוקות" ומרושלות לצד אלגנטיות "שיצאו זה עתה מן הז'ורנל"; נשים שלבושן כמעט זהה לזה של הנשים החרד"ליות לעומת נשים שלבושן זהה לזה של נשים חילוניות.

על אף קווי הדמיון שניתן למצוא בלבושן של שיעור ניכר מהנשים מהזרם המרכזי והליברלי בציונות הדתית לזה של החרד"ליות, רובן אינן מקפידות על שרוול עד המרפק, על חצאיות ארוכות הרבה מעבר לברך, ועל צווארון סגור עד שקע הצוואר. מקצתן, בעיקר אלה מהזרם הליברלי יותר, הולכות עם מכנסיים, ורבות מהן הולכות ב"אופנת השכבות" ובסגנון הניו-אייג'. ואולם, הלבוש המייחד נשים אלה יותר מכל הוא אופנת ה"חצאית/שמלה מכנס".

ניואנסים בזרם הליברלי

המודרניות המחמירות

קיימת קבוצה לא מבוטלת של נשים, אשר בדומה לנשים מן הזרם החרד"לי, מקפידות על שרוולים עד המרפק, על חצאיות ארוכות, על חולצות שהצווארון בהן סגור למדי, והנשואות שבהן - על כיסוי ראש החושף לא יותר מטפח של השיער. העדר הנועזות בלבושן מתבטא גם בצבעים הסולידיים שהן בוחרות, ובהימנעותן מצבעים המושכים את העין.

אף כי מדובר בשיעור נמוך של נשים המקפידות על גדרי הצניעות שכאלה, לא ניתן להתעלם מקיומן ומן הקול שהן מבטאות. בהופעתן, נשים אלה מצהירות כי למרות היותן "ליברליות", מודרניות, משכילות, בעלות תארים אקדמיים, מכירות את הוויית החברה הישראלית ומעורבות בה - הן עדיין מקפידות על קלה כחמורה, לרבות בענייני צניעות, והן אינן נופלות מבחינה זו מן הנשים החרד"ליות והחרדיות.

יש הרואות עצמן כמי שמקפידות מבחינה הלכתית ואף על פי כן מתירות לעצמן דברים מסויימים שהחרד"ליות אינן מתירות. למשל, לבישת מכנסיים. בהתאם לפרשנות שהן מייחסות להלכה, אין בעיה הלכתית בכך שאישה לובשת מכנסיים, כל עוד מדובר במכנסיים צנועים. כיוון שכך, ניתן לראות רבות ההולכות עם מכנסיים ובמקביל מכסות את ראשן - מאחר שלדידן כיסוי הראש הוא חובה הלכתית. 

היות שכיסוי הראש הוא ביטוי לזהות הדתית כמו גם לשייכות חברתית, נשים אלה רוצות לשדר את המסר כי הן חיות בשני העולמות, הן שייכות לחברה הדתית, אך לא פחות מכך הן מודרניות, מעורבות בחברה הכללית ואינן סגורות בדלת אמותיהן.

ה"דתיות לייט"

מדובר בנשים המתנגדות לרוב האיסורים בתחום הלבוש ורואות בהן אנכרוניסטיים ואפילו מפלים, או לחילופין כאלה הסבורות כי אמנם, הלכתית, ראוי ורצוי היה שלא ללבוש דברים מסוימים, כדוגמת מכנסיים, אך בעניין זה (כמו גם בתחומים אחרים בדת) אפשר להקל ול"חפף" כלשונן. ההופעה החיצונית כה חשובה עבורן עד שהיא דוחה שיקולים אחרים, כולל הלכתיים. למעשה, מדובר בנשים שמחויבותן הדתית בדרך כלל נמוכה יותר (מה שמכונה במגזר "ירידה") ורבות פשוט מצניעות ו/או מדחיקות עובדה זו.

רוב הנשואות בקבוצה זו גם לא תלכנה בכיסוי ראש, ומאלה המכסות ראשן, רבות עושות זאת בעיקר מסיבות חברתיות - לחץ במשפחה, בקהילה, במקום העבודה, בקבוצה החברתית וכיו"ב.

המורדות

ישנן לא מעט נשים מקפידות אשר אמותיהן הקפידו בגדרי הצניעות (למשל, לא הלכו עם מכנסיים) אך הן בכל זאת מתירות לעצמן לבוש פחות דתי, למשל לבישת מכנסיים. לנשים אלה חשוב להצהיר בהופעתן כי הן נמצאות במקום אחר מאמותיהן - במקום יותר נאור, מודרני וליברלי. בלובשן מכנסיים הן מבטאות מעין קריאת תגר של עצמאות דורית. זה נעשה גם כדי להימנע מתיוגן. בעוד אמותיהן הביעו את ייחודיותן ומובחנותן הדורית בהחמרה דתית - שבוטאה, בין השאר, בהימנעות מלבישת מכנסיים - אלה מביעות את ייחודיותן ומובחנותן בתגובת נגד, קרי: בהפגנת פתיחות ומתינות דתית.

החבקו"קיות

רבות מן הזרם המרכזי ומן הזרם הליברלי במגזר הדתי לאומי, לבושות בסגנון הניו-אייג'. במיוחד שכיח המראה הזה ביישובים כפריים והתנחלויות, כגון בת עין, תקוע וכוכב השחר וכן בשכונות פסטורליות מבוססות שבהן מתגוררים "בובואים דתיים" - בקעה או המושבה הגרמנית בירושלים. רבות מהמתלבשות בסגנון הניו-אייג' שייכות לזרם החבקו"ק (ראשי תיבות: חב"ד, ברסלב, קרליבך וקוק) המבטא סוג דתיות-חסידית בלתי מוגדרת, של העידן החדש, שהחל להופיע בשנות ה-90.

סגנון לבוש זה כולל את "אופנת השכבות" מכף רגל ועד ראש. מדובר בלבוש העשוי בדים מן המזרח, בסגנון הודי. הנשים לובשות חצאית רחבה מעל מכנסיים רחבים; חצאית מעל חצאית; פיסת בד גדולה, צעיף, או שכמיה מעל הכל; מטפחת מעל מטפחת; גרביים בצבע מסוים ועליהם זוג גרביים נוסף וכיו"ב.

יש נשים המגבילות עצמן לצבעים סולידיים למדי, ויש הנותנות דרור למגוון הצבעים, כולל צבעים עזים והרפתקניים במיוחד. הן מרבות להשתמש במטפחות וצעיפים, כשהשכבות השונות יוצרות קולאז' אמנותי וחיוני של צבעים וצורות.

הביגוד בסגנון זה הוא רפוי, רחב, גמיש ונוח, מאפשר ניידות. הוא מבטא אמנותיות, זרימה עם הטבע וקירבה אליו, התנתקות מעולם החומר ומהקצב הקדחתני של החיים המודרניים, אתניות קמאית והקשבה לגוף ולפנימיות.

אורח החיים של רבות מן הנשים הללו משלב מוטיבים יהודיים קבליים, מיסטיקה ותורות מהמזרח. הן משדרות פתיחות לתפישות דתיות מגוונות. השילוב החזותי בבגדי הנשים (ולמעשה גם בגדי הגברים) מבטא את השילוב האידיאולוגי שמנסה זרם זה לעשות בין היהדות המסורתית לבין אלמנטים מדתות המזרח. הדגשת הטבעיות בבגד תואמת את הרגישות הבריאותית (תזונה נכונה, צמחונות, מזון אורגני) והאקולוגית (מניעת זיהומים סביבתיים, כבוד לטבע) המאפיינת זרם זה.

הופעתן משדרת גם צניעות ופשטות, שמקורה אינו רק דתי אלא גם סוציאליסטי-אקולוגי. זוהי אג'נדה אידיאולוגית, המהווה מעין ריאקציה לחיים האולטרה קפיטליסטיים, שהולכת ומתפשטת ברחבי מדינות המערב, בקרב דתיים וחילונים כאחד.

קצר צמוד וחשוף יותר

בדומה לצעירות מן המגזר החרד"לי, בקרב הצעירות מן הזרם המרכזי ומן הזרם הליברלי יותר, שולטת "אופנת השכבות", לאמור: חולצה מעל חולצה/גופיה וכן חולצות המעטפה ועליוניות. אולם, בשונה מן החרד"ליות בנות גילן, אצל רבות מהן, החולצות הרבה יותר צמודות לגוף, שרווליהן קצרים יותר (מעל המרפק), והמחשוף גדול יותר ונמוך בהרבה משקע הצוואר.

בנוסף, רבות מהן הולכות עם חולצות בעלות פתח יחסית גדול בצוואר, ומתחת, כדי לצמצם את המחשוף, לובשות סטרפלס, גופייה דקיקה עם צווארון תחרה מבצבץ או ליבית. כשהן אינן לבושות ב"אופנת השכבות" הן לרוב תלבשנה חולצת טריקו, היושבת צמוד לגוף.

חשוב לציין כי מידת הצמידות מושפעת גם ממבנה גופה של הבחורה ומדימויה העצמי. מאחר שרבות מן הבנות בגיל ההתבגרות "מסוכסכות" במידה זו או אחרת עם גופן ועם הופעתן החיצונית, ניתן למצוא בקרבן כאלה שתלכנה דווקא עם חולצות גדולות ורחבות, המסתירות את התפתחות נשיותן, ומנגד, כאלה שתפגנה דווקא הופעה פרובוקטיבית באמצעות חולצות צמודות וחושפניות - הופעה המשקפת מרד נעורים, ניסיון (לעיתים סמוי ולעיתים גלוי) להכעיס את ההורים, לקבל תשומת לב מבית הספר, ולבטא את ייחודיותן בתנועת הנוער.

המכנסיים בזרם הליברלי

רוב הנשים מהזרם המרכזי יותר אינן לובשות מכנסיים. מקצתן, בשל מחויבותן להלכה כפי שהן מבינות אותה; מקצתן, בשל נטייתן לציית לרבני המגזר, שמרביתם סבורים כי הלכתית אסור לאישה ללבוש מכנסיים, ו/או בשל נטייתן לציית לבעל שחשוב לו להפגין ציות לאותם רבנים; וחלק מרכזי נוסף, משום שהחצאית מהווה סמל לזהותן הדתית והשתייכותן החברתית – שהוא לעיתים לא פחות מרכזי, ואף יותר, מאשר כיסוי הראש. יש בהן שלא תלכנה עם שרוולים עד המרפק, לא תקפדנה על גודל המחשוף וגם לא תכסנה ראשן עם נישואיהן, אך תקפדנה על לבישת חצאית. בהתאם לכך, נשים אלה, בהיותן בחו"ל, בסביבה בלתי מוכרת, לא תהססנה ללבוש מכנסיים, משום ששם אין להן בפני מי להפגין את זהותן הדתית ואת השתייכותן החברתית.

כמו כן, ישנן נשים שברמה התיאורטית, האידיאולוגית והדתית, אינן רואות פסול בלבישת מכנסיים, אולם, הן לובשות חצאית מכוחו של הרגל: כל חייהן (שנות בית הספר, תנועת הנוער והצבא/שירות לאומי) הן הורגלו בלבישת חצאית, ואין להן צורך לחרוג מהרגלן זה. יש גם נשים הסבורות כי חצאית יותר מחמיאה להן ומשדרת יותר נשיות וזו הסיבה היחידה בשלה אינן לובשות מכנסיים.

אין גם להתעלם מקבוצת נשים שגודלה בלתי מבוטל, ושהסיבות היחידות בגינן הן נמנעות מלבישת מכנסיים, נעוצות בדרישת מקום עבודתן/מקום עבודת הבעל, מוסדות החינוך בהם לומדים הילדים, בקשות מצד הילדים שהקצינו מבחינה דתית, דרישות (פורמליות ובלתי פורמליות) במקום המגורים ולחץ חברתי מצד בני משפחה והמעגל החברתי.

סוגי המכנסיים, שאותן לובשות מקצת מנשות הזרם הליברלי, תלויים באופנה השלטת, בטעם האישי של האישה, גילה וממדיה הגופניים, בשיקולי נוחות, ובזיקתה הדתית. שכן, גם במכנסיים ניתן להצביע על מדרג מסוים של צניעות.

ה"אופנתיות" תלכנה במכנסיים לפי צו האופנה האחרון. ניתן למצוא ביניהן נשים הלובשות מכנסיים אלגנטיים מלאי שיק, חליפות מכנסיים, וכן מכנסיים צמודים בגזרה נמוכה (המתחילים מתחת למותן), ג'ינסים אופנתיים וצמודים, ועוד.

יש שתקפדנה ללבוש מכנסיים ארוכים בלבד, חלקן בשל ההנחה שמכנס ארוך יותר מחמיא להן, וחלקן מטעמי צניעות, בשל התפישה שמכנסיים יותר קצרים חוצים את גדרי הצניעות ומעוררים פרובוקציה מיותרת.

בה בעת, יש שתלכנה עם מכנסי שלושת-רבעי (בדומה למכנסי רכיבה), מכנס שבע שמיניות, ומיעוט שבמיעוט גם תלכנה במכנס קצר. בהן ניתן למצוא "דתיות לייט", או נשים שבפרשנותן ההלכתית אין פסול בלבישת מכנסיים קצרים.

רובן הגדול של ה"אופנתיות" לא תלכנה במכנסיים שמהן ניתן להבחין בחריץ הישבן – מקצתן משום שהדבר נתפס בעיניהן כבלתי נשי, ומקצתן מסיבות של צניעות. לכן גם לא מקובל ללכת עם ב-skinny ג'ינס – ג'ינס אלסטי הצמוד במיוחד לגוף.

נשות ה"שאנטי" - תלכנה אף הן במכנסיים מעוצבים, אך לא מדי צמודים וסקסיים. מדובר במכנסיים רחבים יותר, שיתחילו במותן, ועליהם בדרך כלל תפורים או מחוברים תוספות שונות לקישוט. מכנסיים שכאלה אינם מפגינים לראווה את חיטוביה של האשה. רבים מהם עוצבו על ידי מעצבים שקלטו את הנישה הייחודית של אותן נשים דתיות והם מעצבים בהתאם. סגנון זה מקובל ונפוץ גם בקרב נשים חילוניות, שאינן מעוניינות ללכת במכנס צמוד מדי, ומעדיפות את הסגנון הזרוק יותר המסתיר את מתאר הגוף.

אף שמדובר בסגנון לבוש חדש, אופנתי ומיובא (מהמזרח הרחוק ודרום אמריקה) הנשים הדתיות שבוחרות בסגנון זה נחשבות בקרב רבים בציבור הדתי לאומי ל"צנועות יותר" לעומת הנשים הלבושות מכנסיים צמודים, משום שאינן מפגינות את מיניותן ונשיות בצורה בולטת לעין.

ה"שמרניות" – תלכנה במכנסיים פחות מעוצבים ומסוגננים. הן פחות מעודכנות באופנה העכשווית של מכנסיים, ולובשות אותם בעיקר משיקולי נוחות ופונקציונאליות. בקרב נשים אלה ניתן למצוא את הדתיות המודרניות ה"מקפידות" וכן נשים שאינן מורגלות בלבישת מכנסיים, הלבושות אותם באופן חד-פעמי, במסגרת טיול וכיו"ב, או בחורות שזה עתה החלו ללבוש מכנסיים, והן עדיין לא מעודכנות באופנה בתחום.

החולצה בזרם הליברלי

באופן כללי, ניתן למצוא בקרב הנשים מהזרם המרכזי ומהזרם הליברלי יותר בציונות הדתית אינספור סגנונות של חולצות, בדומה למצוי בחברה הכללית, פרט למגבלות הצניעות שתוארו. סוג הבד, הגזרה והצבעים משתנים מאישה לאישה בהתאם לטעמה האישי ולאופנה השלטת.

ישנן נשים במחנה הדתי הליברלי המקפידות בכל זאת ללכת בחולצות בעלות גדרי צניעות הזהים לאלה של החרד"ליות. גם בקרב אלה שאינן הולכות כמותן, ניתן למצוא איזשהו "מדרג" הנובע מגדרי הצניעות ומגוון גדול של "אטיודים" חזותיים.

יש נשים שתקפדנה ללכת בחולצה עם שרוולים, אך לא תקפדנה שאלה יגיעו עד המרפק. בדומה להן, יש שתקפדה ללכת עם שרוול שאורכו לא פחות מרבע הזרוע. אלה כמו אלה מצהירות בהופעתן זו כי הן אינן "דוסיות" קרי, שייכות למגזר החרדי או החרד"לי, אך הן בהחלט שייכות לעולם הדתי האורתודוקסי.

אחרות, תלכנה עם שרוול קצר יותר - מקצתן בשל הקושי למצוא חולצות עם שרוולים ארוכים ההולמות את טעמן האישי, ומקצתן במכוון, כדי לחשוף את זרועותיהן ולשוות להן מראה מושך יותר. ואולם, גם לנחשפות יש גבולות וגדרים. לכן, הן תקפדנה על קיומם של שרוולים ולו קצרצרים. חלקן עושות זאת בשל לחץ חברתי - תחושה של "מה יגידו" מסביב, וחלקן מתוך חוסר נוחות.

במיעוט אפשר למצוא נשים שהולכות ללא שרוולים. מאלה, רק בודדות תלכנה עם גופיות דקיקות שרוול. ברם, כולן תקפדה על חולצה/עליונית בעלת שרוול בכניסתן לבית כנסת או למקום קדוש.

רבות מן ההולכות בשרוולים קצרים לא תהססנה ללכת במכנסיים ובחולצות צמודות ונדיבות מחשוף. פעמים רבות מדובר בנשים ובחורות צעירות, אופנתיות וחטובות, שחשוב להן להפגין הופעה נשית ואסתטית.

בדומה לשונות הקיימת לגבי אורך השרוול, ניתן למצוא שונות לגבי גודל המחשוף, אורך החולצה ומידת הצמידות של החולצה על הגוף.

הנורמה הדתית היא ללכת עם חולצות רחבות. עם זאת, לא מעט נשים הולכות בכל זאת עם חולצות צמודות המחמיאות להופעתן. מדובר בעיקר בנשים ובחורות צעירות, מודרניות, המרגישות טוב עם גופן ואינן מהססות להפגין את חיטוביהן בציבור. כך הן גם משדרות לסביבתן שאין סתירה הכרחית בין דתיות לאסתטיקה ונשיות.

מטבע הדברים, שכיחה ההלימה בין אורך השרוול, צבע החולצה, מידת צמידותה וגודל המחשוף. ואולם, עדיין קיים מיעוט לא מבוטל של נשים המאופיינות בהעדר הלימה בין ארבעת "מדדי הצניעות" של החולצה.

הדבר יבוא לידי ביטוי, למשל, בחולצה ארוכת שרוולים, אפילו רחבה במידת מה, אך בעלת פתח רחב יחסית החושף את צווארה של האישה, ולעיתים גם את חזה (כאשר היא מתכופפת). לחילופין, אפשר לראות נשים עם צווארון סגור, שרוול עד המרפק, אך החולצה צמודה עד מאוד. בדומה, ניתן להבחין בלא מעט נשים המכסות ראשן, לובשות חצאית ארוכה, אורך חולצתן נחשב לצנוע, אך צבעה הוא הרפתקני ונועז למדי, כמו אדום, ורוד, טורקיז וכיו"ב.

הופעות שכאלה מפגינות רמיזות ארוטיות, שהן לעיתים חזקות לא פחות ואולי אף יותר מאלה העולות מלבוש שהוא כולו צמוד וקצר. זאת משום שהאישה משחקת מעין משחק של "מכסה טפח ומגלה טפחיים". יש בלבוש הזה גם סוג של הסוואה ובלבול, שכן אנשי הפיקוח החברתי בממסד הדתי מתקשים לתייג את האישה. מצד אחד היא נראית צנועה וחסודה ומצד שני היא לא בדיוק תקנית. הערת ביקורת לאישה הנוהגת כך גם יוצרת מלכוד: היא מסגירה כביכול את המתבונן ששם לב לפריצות המרומזת.

באשר לחולצות בטן, ניתן למצוא נשים, בעיקר נשים צעירות ונערות תיכון הלובשות אותן. רובן תלבשנה מתחת גופיה, ומיעוטן ללא שכבה נוספת מתחת. לאחרונה המראה של בחורה דתיה עם חולצת בטן, שממנה מבצבץ הטבור איננו מראה כה נדיר ומספר בלתי מבוטל של מתבגרות הולכות כך. הדבר מביא לא אחת לעימות בין הצעירות להוריהם ולממסד החינוכי.

החצאית בזרם המרכזי ובזרם הליברלי

הנשים מהזרם המרכזי ומהזרם הליברלי יותר בציונות הדתית, לובשות פחות או יותר אותן חצאיות שלובשות החרד"ליות, בהבדל חשוב: מקצת מהחצאיות קצרות וצרות יותר ומקצתן גם עם שסעים ארוכים יותר. כמו כן, רבות מהן, בעיקר נשים צעירות, הולכות עם חצאיות וולן, המקובלות רק על מיעוט קטן מהחרד"ליות. כמו כן, ניתן להבחין בקרבן בחצאיות בשלל הצבעים, לרבות בצבעים עליזים ונועזים, כמו אדום, כתום, וכיו"ב, שאך מיעוט מהחרד"ליות תלבשנה, אם בכלל.

יש המקפידות שאורך החצאית יהיה עד לאחר הברך ויותר, יש המקפידות שאורכן יהיה עד הברך, ויש המעדיפות חצאיות מעל לברך. רק מעט נשים הולכות במיני, בעיקר בקרב צעירות שהן דעתניות, עצמאיות כלכלית ובעלות מקצוע חופשי. לנשים אלה חשוב להלך בלבוש מחמיא ואופנתי, והן רוצות לשדר לסביבה כי חרף דתיותן הן נשים משוחררות.

סגנון נוסף שניתן למוצאו בקרב הזרם המרכזי והזרם הליברלי יותר בציונות הדתית, בדומה לחרד"ליות, הוא חצאיות עם מותן נמוכה. ואולם, בעוד החרד"ליות מקפידות ללבוש מעל חולצות ארוכות דיין, כדי להימנע מחשיפת הבטן והגב, נשות הזרם המרכזי והזרם הליברלי דואגות שהחולצה לא תכסה לגמרי את גופן, ובטנן וגבן יבצבצו ברווח שבין החולצה לחצאית, כאילו במקרה. סגנון זה, הוא עוד ביטוי למשא ומתן שמנהלות הבנות עם גופן, השקפתן והסביבה החברתית שלהן.

גם ההליכה בחצאית ארוכה, בצבעים עזים, כמו אדום, מהווה ביטוי נוסף לתמרון שעושות הנשים, בנסיונן להחצין את נשיותן ולהתלבש בהתאם לאופנה השלטת, מצד אחד, ולשמור על גדרי הצניעות המקובלים, מצד אחר.

אופנת החצאית-שמלה-מכנס

אופנה זו היא, למעשה חלק מסגנון ה"שכבות" - שכבה ראשונה מכנסיים ועליהם חצאית/שמלה, בדרך כלל קצרה. אופנת ה"חצאית/שמלה מכנס", אשר חדרה בשנים האחרונות לציבור הנשים הדתי לאומי, שכיחה במיוחד בקרב מתנחלות, אך מקובלת גם בזרמים רחבים יותר. היא כוללת מגוון רחב של חצאיות-מכנס כמו גם שמלות קצרות או טוניקות ותחתיהן מכנסיים.

גם אופנה זו היא תוצר של השפעת אופנת הניו-אייג' והביגוד ההודי-אוריינטלי הנלווה אליה, הכולל סרי ומכנסיים מתחת. הבנות והנשים הצעירות החלו ללכת עם חצאית ותחתיה מכנסיים, במידה רבה מסיבות של נוחות ומזג אויר, כמו גם צניעות (שהרי עם מכנסיים תחת החצאית האישה מכוסה עוד יותר). מקץ זמן קצר החלו מעצבי האופנה לעצב חצאית-מכנס במגוון סגנונות וכן טוניקות ארוכות עם מכנס מתאים.

רבות מן המתלבשות בסגנון זה, לא נהגו ללבוש מכנסיים קודם לכן, מטעמי צניעות. ברם, מאחר שמדובר במכנס שבדרך כלל אינו צמוד לגוף, ועליו חצאית, אין בכך לפגוע בצניעות האשה (להפך), ועל כן יש רבנים שפסקו כי אין מניעה הלכתית לכך והדבר התקבל בברכה בקרב הנשים.

החצאית/שמלה-מכנס מאפיינת במיוחד את הנשים מן הזרם המרכזי בציונות הדתית, מאחר שרוב רובן של הנשים החרד"ליות אינן הולכות באופנה זו. גם נשים מן הזרם האורתודוקסי, היותר ליברלי, מתלבשות בסגנון זה, אך לא מטעמי צניעות (שהרי אין מניעה מבחינתן ללכת עם מכנסים) אלא מטעמי אופנה.

מבחינתן של הנשים, מדובר בלבוש הזורם עם הגוף ואינו מאלץ אותן לחצאית ארוכה מדי שפעמים רבות פחות נוחה ופחות אסתטית לדעתן. מצד אחד, מתאפשר להן בצורה זו ללכת עם מכנסיים, בלי לאבד את הסממן המובהק ואת הסמל של זהותן הדתית ו"בלי שנרחיק מאתנו את החרדים". ומצד שני, מתאפשר להן ללכת בחצאית, מבלי להדגיש את ההבדלים בינן לבין נשים חילוניות. בדרך זו הפכה אופנת החצאית/שמלה מכנס לאחד מסימני ההיכר של האשה הדתית לאומית, המודרנית, הרוצה לחיות בשני העולמות. היא משדרת בבגדיה מסר של היותה שומרת מצוות ובה בעת נאורה, ליברלית, מעורה בחברה הישראלית וכיו"ב.

ניתן למצוא שפע סגנונות של חצאיות/שמלות-מכנס, הנובע הן מטעמן האישי של הנשים (יש בסגנון יותר אלגנטי, ויש זרוק יותר) והן מגדרי הצניעות, שרלוונטיים גם בעניין זה: מדרג הצניעות נקבע בהתאם לאורך החצאית ומידת צמידותה לגוף, בהתאם לאורך המכנסיים ומידת צמידותם לגוף ובהתאם לאורך החולצה/הטוניקה ומידת צמידותה לגוף. הסגנונות העיקריים הם:

חצאית רגילה מעל מכנס

מדובר בלבישת חצאית סטנדרטית, מכל סוג שהוא, מעל למכנס, כשהחצאית והמכנס הם פריטי לבוש נפרדים לחלוטין. יש ההולכות בחצאית ארוכה, ומתחתיה רק מבצבצים מכנסיים. סגנון זה מאפיין בעיקר את היותר "זרוקות" ו/או ה"יותר מקפידות". ה"פחות מקפידות" וכן תיכוניסטיות רבות נוהגות ללכת במכנסיים ארוכים ומעליהם חצאית קצרה, שכמעט אינה עוברת את הברך.

חצאית המחוברת בתפירה מעל מכנס

ניתן למצוא סגנון זה כשהחצאית והמכנס באורכים שונים. יש שהחצאית ארוכה, ומתחתיה רק מבצבצים מכנסיים. בסגנון זה הולכות היותר זרוקות ו/או ה"יותר מקפידות". יש שהמכנסיים ארוכים, ומעליהם חצאית קצרה, שאינה עוברת את הברך. בסגנון זה תלכנה אלה ש"פחות מקפידות" וה"סטייליסטיות" יותר.

חצאית-מכנס קלאסית

מכנס רחב וגמיש, ועליו כמעין מעטפת, פיסת בד גדולה היוצרת אפקט של חצאית. סגנון זה מאפשר נוחות של מכנסיים, אך יוצר אפקט של שתי חצאיות, ולמתבונן מרחוק נראה כאילו האשה לובשת חצאית שכבות. סגנון זה נחשב לצנוע למדי הואיל ומדובר בלבוש רחב וארוך, המכסה את הטעון כיסוי ואינו מבליט את הקווים הנשיים.

מכנס רחב באפקט של חצאית

בשונה מן הסגנון הקודם, לא מדובר במראה שכבות, אלא במכנס רחב היוצר אפקט של חצאית.

תואם שרוואל

כמעט שלא רואים שמדובר במכנסיים. המכנס נראה כמו שרוואל רחב.

צמוד לגוף

מכנסיים שמתרחבים, אך צמודים יותר לגוף. ניכר כי הלובשת אותם לובשת מכנס. בסגנון זה תלכנה בעיקר צעירות אופנתיות וחטובות, אשר פחות מקפידות בעניין המכנסיים, אך עדיין חשוב להן לאותת כלפי חוץ על דתיותן.

חצאית רחבה – עם פתחים לרגליים

נראית לגמרי כמו חצאית ועונה על כל דרישות הצניעות. ניתן למצוא אותה גם בסגנון השרוואלי.

דגמים שונים של שמלות

שמלה צמודה וקצרת שרוול

יש הלובשות שמלות צמודות למדי עד הברך ולעיתים גם מתחתיה. השרוול מתחת למרפק, ומתחת מכנסיים. מדובר בדרך כלל בצעירות אופנתיות, שמקצתן הולכות ביום יום גם עם מכנסיים ללא חצאית. כאשר הן חפצות ללכת עם מכנסיים צמודים מאוד, הן לובשות מעל שמלה כדי למתן את הארוטיות. מאחר שרובן הגדול אינן הולכות לבית הכנסת או בשבת עם מכנסיים, השמלה מעל מאפשרת להן הופעה זו גם בשבת/לבית הכנסת.

שמלה צמודה עם שרוול עד המרפק

 ניתן למצוא לא מעט צעירות המקפידות על שמלה שצווארונה סגור למדי, שרווליה עד המרפק ויותר, ובה בעת, השמלה צמודה לגופן. על אף שהן לובשות מתחת מכנסיים (שאינם בהכרח רחבים), השמלה בהחלט מראה את קווי המתאר הנשי ובמידת מה מגלה יותר מאשר מכסה.

מדובר בצעירות אופנתיות, שמנסות לשלב בין מראה דתי לבין מראה אופנתי ובמשתמע נאור ליברלי ונשי. לבושן זה הוא ביטוי למעין משא ומתן שמנהלות עם עצמן ועם סביבתן באשר להופעתן החיצונית, בניסיונן ליהנות מכל העולמות – העולם המודרני המחבב נשים עצמאיות, סקסיות ואסרטיביות, לצד העולם הדתי המחבב נשים צנועות וחדורות אמונה.

טוניקות

נשים דתיות רבות לובשות מעל המכנסיים טוניקה, כלומר, עליונית רחבה וארוכה - עד הברכיים. באופן זה הן "חוסכות" בחצאית, אך נותנות אפקט של כיסוי צנוע. רבות מהטוניקות בעלות שרוולים רחבים, המגיעים עד המרפק ויותר, והבוחרות בהן לובשות בדרך כלל גם מכנסיים רחבים. ואולם, ניתן בהחלט למצוא מספר לא מבוטל של נשים הבוחרות במכנסיים צמודים יותר מתחת לטוניקה, ו/או עם טוניקה ששרווליה קצרים יותר.

מעילים וכיסויים אחרים בזרמים המרכזי והליברלי

נשים מן הזרם המרכזי ומן הזרם הליברלי יותר בציבור הדתי לאומי, לובשות מעילים מכל המינים וכל הסוגים. האלגנטיות ו"השיקיות" שבהן לא מהססות להלך במעילים עדכניים בשלל צבעים וגזרות. הן אינן בוחלות במעילי צמר, מעילים מחויטים, מעילים קלאסיים ארוכים, וכן מעילי עור וז'קטי ג'ינס. אחרות הולכות במעילי רוח ופליז. הכל לפי הטעם והסגנון האישי.

נשים שברצונן להפגין מראה ספורטיבי ו"קולי" לובשות ז'קט עור או ג'ינס. אחרות המבקשות להבליט דימוי סולידי ואליטי עושות זאת באמצעות מעיל ארוך קלאסי או מעיל שלושת-רבעי מעוצב. במקרים רבים האישה אינה מפגינה עקביות ומרשה לעצמה פעם סגנון זרוק ופעם מוקפד.

חנויות הבגדים בישראל משופעות בחורף בעליוניות, כגון שכמיות או פונצ'ו. הצבעים הדומיננטיים מתחלפים מעונה לעונה – שחור, חום כהה, אדום דובדבן, סגול כהה מלוכלך ועוד ועוד. גם הדגמים מתחלפים תדירות וכוללים שילובים שונים של גוונים ודוגמאות. הנשים במגזר הדתי-לאומי מרבות בעטיית שכמיות וכיו"ב עליוניות. החרד"ליות נמנעות מצבעים עזים, ומעדיפות את הסגנון הזרוק והנופל, ואילו האחרות, תעטנה גם שכמיות מעוצבות יותר, היושבות היטב על גופן ומחמיאות לו.

באשר לכיסויים עליונים אחרים, נשות הציבור הדתי לאומי תלכנה בלבוש הדומה לזה של נשים מן החברה הכללית, פרט לנשים מן הזרם החרד"לי, שמרביתן נמנעות מלבישת סוודרים צמודים והדוקים, בצבעים עליזים ורועשים. רובן הולכות בסוודרים גדולים, זרוקים, הנופלים על הגוף, שאינם מדגישים את מתארי גופן. בסגנון זה תלכנה גם נשים וצעירות "זרוקות" מן הזרמים האחרים בציבור הדתי לאומי. הצעירות, מכלל הקבוצות במגזר, מרבות ללכת בסווצ'רים.

כללי הלבוש לתלמידות בית ספר

התלמידות בבתי הספר הדתיים, מחויבות להתלבש בהתאם לתכתיבי הצניעות של בית הספר. בחלק מבתי ספר תכתיבים אלה מופיעים במסגרת של תקנות צניעות בתוך תקנון ההתנהגות הכללי. כמעט כל בתי הספר הדתיים אינם מאפשרים לבנות להגיע ללימודים במכנסיים ובחולצות ללא שרוולים, ועל פי רוב גם מבקשים מהן להימנע מכך בהיותן מחוץ למסגרת הלימודים. ואולם, בשיעורי ההתעמלות לבושות הבנות מכנסי טרנינג, וחלק מבתי הספר, בעיקר אלה הנחשבים ל"ליברליים" יותר, מאפשרים לבנות ללכת עם מכנסיים מתחת לחצאית.

בחלק ניכר מבתי הספר מטילים נוספות הנוגעות להופעתן של הבנות, כגון הימנעות מאיפור כבד, מנעילת כפכפים במסגרת בית הספר, מענידת תכשיטים רבים ורועשים מדי, וכיו"ב.

בחוברת המוגדרת כ"אמנה בית ספרית" של תיכון צייטלין, למשל (תיכון דתי לבנות ובנים), מופיעות הנחיות מפורטות כיצד על התלמידות להתלבש ולהיראות. בין היתר, מופיעה בחוברת התייחסות לחצאיות, לתסרוקת ולענידת תכשיטים. וכך נכתב: "בתקופת החורף, מז' חשון ועד פסח, ניתן ללבוש מכנסיים מתחת לחצאית ובצבעי החצאית, ובתנאי שהחצאית באורך מלא...חובתה של התלמידה להקפיד על תספורת הולמת, אסורה קרחת, וכן אסור לצבוע את השיער או לעשות גוונים בשיער, וכן חובה על התלמידות להקפיד על שימוש בתכשיטים באופן צנוע והולם" .

בחלק מבתי הספר של הזרם החרד"לי (רשת "צביה", למשל) מחויבות הבנות ללבוש גרביים במסגרת בית הספר.

מרבית הבנות הצעירות חברות בתנועות "בני עקיבא", "אריאל" ו"עזרא", שגם בהן אין מקובל ללכת במכנסיים. לנוכח זאת, מרבית הבנות שבגיל בית הספר אינן לובשות מכנסיים וחולצות ללא שרוולים. עם זאת, ישנו מיעוט של בנות שתכתיבי התנועה ובית הספר אינם משפיעים עליהן בהיותן מחוץ למסגרת הללו, והן חורגות בלבושן מהקוד השליט.

חשוב לציין כי במסעות רגליים הנערכים במסגרת בית הספר או התנועה, מאפשרים לבנות ללכת במכנסיים או לפחות במכנסיים מתחת לחצאית.

כללי הלבוש בצבא ובשירות הלאומי

הופעתן החיצונית של בנות דתיות המשרתות בצבא מוכתבת על ידי התקנון הצה"לי, המחייב אותן ללבוש מדים. ואולם, בעוד כל חיילת מקבלת חצאית אחת ושני זוגות מכנסיים, הבנות הדתיות יכולות לקבל במקום זאת שלוש חצאיות. הן יכולות לקבל חצאיות צבאיות רגילות, שאורכן עד הברך, או חצאיות ארוכות וישרות, המגיעות מעט מעל לקרסול.

מאחר שמדובר בחצאיות ישרות, צרות למדי וארוכות, החיילות נאלצות לפתוח בהן שסע מאחור על מנת שתוכלנה להלך בהן בחופשיות. מקצתן מקצרות במעט את החצאית וממירות את הירכית הצבאית - ששרווליה מתחת למרפק – לחולצה נוספת בעלת שרוולים ארוכים.

יוצא אפוא, שגם בקרב החיילות הדתיות, שלבושן לכאורה אחיד, ניתן למצוא "דרגות צניעות" (ובמשתמע דרגות דתיות), המותנות באורך השרוול, באורך החצאית, באורך השסע, ובהיות החיילת לובשת או לא לובשת מכנסיים.

החצאית הצבאית הארוכה משדרת לסביבה החילונית: על אף דתיותי אני משרתת בצבא. לציבור הדתי היא משדרת: על אף שאני משרתת בצבא "לא התקלקלתי" ואני ממשיכה להקפיד מהבחינה הדתית. מנגד, יש חיילות שבשל אופי תפקידן נבצר מהן ללבוש חצאית רוב הזמן או שהן אינן רואות בעיה הלכתית בלבישת מכנסיים. אלה כמו אלה, מצהירות בהופעתן כי דתיותן אינה נמדדת בלבושן וכי אין הן רוצות להיות מתויגות לקטגוריה חברתית ודתית זו או אחרת.

בחינת מדיהן של החיילות הדתיות יש בה להעיד על ההחמרה שחלה בגדרי הצניעות לאורך השנים. בעוד שבעבר חצאיותיהן של החיילות הדתיות הגיעו עד לברך (ולא כיסוה), וצה"ל לא סיפק חצאיות ארוכות יותר, כיום חיילות דתיות רבות הולכות עם חצאיות עד הקרסול כמעט, וצה"ל נענה לבקשתן ומספק חצאיות באורך הרצוי להן.

לבושן של בנות השירות הלאומי מוכתב על ידי תקנון ה"אגודה להתנדבות בעם" ועל ידי המסגרות בהן הן עושות את השירות. באופן כללי הן נדרשות ללבוש חולצות בעלות שרוולים ונאסר עליהן ללבוש מכנסיים, פרט לבנות המשמשות כמדריכות טיולים בבתי ספר שדה. באשר ליתר "מדדי הצניעות" (אורך החצאית, אורך השרוולים וכיו"ב), הדבר מותנה בבנות עצמן, כמפורט לעיל, ובמידת הפיקוח שיש עליהן במסגרות השונות שבהן הן משרתות.

מאחר שלבנות דתיות מתאפשר שלא להתגייס "מטעמי דת" ותחת זאת לעשות שירות לאומי, ומאחר שהרבנות הראשית פסקה כי אסור לבנות דתיות לשרת בצבא, יש הסבורים כי בנות דתיות המשרתות בצבא מקפידות פחות על קיום מצוות, ובכלל זה גם על גדרי הצניעות. אולם, בפועל, אין כל הוכחה לכך. חיילות דתיות רבות אינן מקפידות פחות מבנות השירות הלאומי, והדבר משתקף גם בגדרי הצניעות שלהן.

יתרה מזאת, לא מעט בנות נמנעות משירות צבאי משיקולי נוחות, לחץ משפחתי או לחץ חברתי, ומקצתן, כאשר הן אינן נתונות תחת פיקוח, מרשות לעצמן להתלבש באופן שעשוי להיתפס בקרב חלק ניכר מן הציבור הדתי כפחות צנוע מזה של החיילות.

הלבשה תחתונה

מאחר שמדובר באברים מוצנעים, שהלבוש עליהם ממילא אינו גלוי, אין הלכות בנושא הלבשה תחתונה, כמו גם נורמות צניעות. באופן כללי, אין ככל הנראה הבדל משמעותי בתחום ההלבשה התחתונה, בין נשים מהציבור הדתי לאומי לבין נשים ממגזרים אחרים בישראל וכן בין הזרמים השונים בתוך הציבור הדתי לאומי.

רבות אינן משקיעות בהלבשה תחתונה משום שחבל להן להוציא כספים על לבוש שאינו גלוי לעין. השיקולים העיקריים המנחים אותן בקניית הלבשה תחתונה הוא נוחות, פונקציונאליות ועלות נמוכה של המוצר.

עם זאת, יש נשים שעל אף היותן מונחות על ידי שיקולים אלה, הן קונות חזיות איכותיות שעלותן גבוהה. זאת כיוון שאף שהחזייה אינה גלויה לעין איכותה משפיעה על צורתו ויציבותו של החזה, ואלה בהחלט ניכרות כלפי חוץ. זאת ועוד, מתקשר לכך גם עניין הצניעות: נשים בעלות חזה גדול במיוחד תדאגנה לקניית חזייה מיוחדת שיש בה למתן את מידת המובלטות של החזה.

מנגד, קיים מספר בלתי מבוטל של נשים המשקיעות גם בהלבשה תחתונה. מבחינתן, העובדה שהן עצמן ו/או בני זוגן רואים אותן בלבוש זה, מהווה סיבה מספקת לרכישת הלבשה תחתונה אסתטית, גם אם הדבר כרוך בעלות כספית גבוהה.

בשנים האחרונות הופיעו בחנויות בארץ דגמים של הלבשה תחתונה ארוטית במיוחד: תחתונים שקופים, מעוטרי תחרה, בגזרת חוטיני וכיוצא באלה. אפשר לשער שאישה דתייה (ועל כל הפנים האדוקות יותר) תסתייג מקניית תחתון מסוג זה, הן בשל המבוכה שכרוכה בקנייה (מגע עם המוכרת/מוכר בחנות) והן בשל הדימוי הזנותי שנלווה לסוג זה של לבוש.

יש לציין כי גם בקרב אלה שאינן נוהגות להשקיע במיוחד בהלבשה תחתונה, רבות דואגות לקנות הלבשה תחתונה וכותנות לילה אסתטיות לקראת ליל כלולותיהן. מבחינת מרביתן, ליל הכלולות הוא הלילה הראשון שהבעל רואה אותן ללא לבוש, ועל כן חשוב להן להיראות במהלכו אטרקטיביות ואסתטיות ככל האפשר.

חנויות בגדים ונעליים

בדומה לנשים מן החברה הכללית, מרבית נשות המגזר קונות את בגדיהן ברשתות גדולות המצויות בקניונים ובמרכזי הערים.

חנויות מותגים לצעירות

הבנות הצעירות במגזר הדתי לאומי, שהושפעו מן האופנה המודרנית העכשווית, נוהגות לקנות את בגדיהן בחנויות רשת דוגמת זארה, קסטרו, הוניגמן, לורד-קיטש, פוקס וכיו"ב, בהן ניתן למצוא גם חצאיות וחולצות בהתאם לגדרי הצניעות להן נדרשות הבנות.

לנוכח "אופנת השכבות" יכולות הבנות - לרבות אלה מן הזרם החרד"לי - לרכוש חולצות אופנתיות שאינן מזוהות דווקא עם הדתיות ואינן מעוצבות בהתאם לגדרי הצניעות המקובלים, כגון גופיות, חולצות ללא שרוולים, חולצות צמודות ועוד. שהרי, מעליהן או מתחתן הן תלבשנה חולצה נוספת שתכסה את הטעון כיסוי.

רשתות

מקצת מן החנויות שצוינו לעיל הן חנויות מותגים, ועל כן, הנשים החר"דליות (בשונה מחלק מבנותיהן) תמעטנה לקנות בהן, אם בכלל. שכן, רבים מבגדי המותגים אינם ברוח הסגנון השמרני והסולידי של הנשים החרד"ליות.

זאת ועוד, רבות מהן אינן יכולות לעמוד במחירי המותגים, שכן ההכנסה הממוצעת של משפחתן נמוכה. במקרים רבים מדובר במשפחות מרובות ילדים, כאשר שני בני הזוג עובדים בחינוך או לחילופין הבעל אינו עובד אלא לומד תורה.

ואולם, מעבר להיבט הכלכלי, הסיבה המרכזית להימנעותן מבגדי מותגים נעוצה בהיבט הערכי: מותגים מבטאים מבחינתן התחברות לתרבות המערב, לרחוב החילוני, לעולם המודרני ולתפיסות המודרנה, ואלה עומדים לכאורה בניגוד למסורת ולערכיה, שלפיהם אמור לנהוג, לשיטתן, האדם הדתי.

בנוסף, טרנדיות ומותגים מבטאים התחברות לעולם החומר ולערכים חיצוניים, ואילו הנשים החרד"ליות מעוניינות להפגין את התחברותן לעולם הרוח ולערכים הפנימיים. משפטים כמו "מותגים לא מדברים אלינו" או "מותגים אינם משחקים תפקיד בחיינו", אופייניים לחרד"ליות.

רבות מן הנשים החרד"ליות קונות, אפוא את בגדיהן ברשתות של חנויות בעלות צביון סולידי יותר כמו ה"משביר לצרכן", "קרייזי-ליין", בזארים וכיו"ב.

ניתן להצביע על שני סוגים נוספים של חנויות שלהן לקוחות רבות מקרב החרד"ליות והמתנחלות: הסוג הראשון הן חנויות של בגדי מעצבים ישראלים שקלטו את פלח השוק הספציפי של החרד"ליות והמתנחלות, ומייצרים ביגוד בהתאם לסגנונן. בחנויות אלה נמכרים טוניקות, עליוניות, חצאיות מכנס ארוכות, חצאיות ארוכות עם שכבות, וכיו"ב.

על אף שמדובר בביגוד של מעצבים, מחירי הבגדים הם עממיים למדי, ומאפשרים לחרד"ליות ולמתנחלות לקנות בהן מדי פעם. דוגמא בולטת לחנות מעין זו היא "מהגוני", הממוקמת ברחוב המלך ג'ורג' בירושלים. עם מעגל לקוחותיה של "מהגוני" ניתן למנות נשים משנות העשרים המאוחרות ומעלה, המגיעות מכל רחבי הארץ: החל מיישובים ברמת הגולן, עובר ביישובי יהודה ושומרון וכלה בנשים מן הדרום, לרבות מפונות גוש קטיף.

החנות "מהגוני" מהווה עבור נשים אלה כתובת מרכזית בהגיען לבירה והן חוזרות ושבות לפקוד אותה אחת לכמה חודשים. האווירה בחנות חמימה, אינטימית ומזמינה, והמוכרת, על אף שאינה אישה דתית, מכירה באופן אישי את מרבית הלקוחות ואת סגנונן ומסייעת להן בבחירת פריטי הלבוש.

הסוג השני של חנויות הן אלה המתחמות בפרטי ביגוד בסגנון הודי- אוריינטאלי המיובאים מהמזרח הרחוק: בדים, בגדים, צעיפים ומטפחות במבחר מרהיב של צבעים ודוגמאות.

הסחורה בחנויות אלה נחותה באיכותה מזו שבחנויות בגדי המעצבים שפורטו לעיל. בגדים אלה אינם מצטיינים בתפירה איכותית או בגזרה מעוצבת, אלא, הם חלק מפס ייצור של תופרים עלומים במזרח הרחוק.

את החנויות הללו פוקדות בדרך כלל נשות המגזר הצעירות, בגילאים 15-45, המאופיינות בסגנון ניו-אייג'י, הודי - אוריינטלי.

חנויות כמו "בת עין" או ה"עין השלישית", בירושלים, הן דוגמאות קלאסיות לדגם הזה. החנות "בת עין", למשל, הממוקמת ב"סמטת בהרי" בירושלים, מכונה כך על שם הישוב "בת עין" בו מתגוררים בעלי החנות, וכן משום שהסחורה בחנות משקפת את סגנון הלבוש הזרוק, הרב- שכבתי, הניו-אייג'י, המאפיין את נשות היישוב הזה.

החנות "בת עין" מהווה אבן דרך לנשות המגזר המתלבשות בסגנון ה"עידן החדש". הקונות בה אוהבות להשתעשע במדידת הביגוד הססגוני שבה, על ריבוי שכבותיו; להתאים מכנס לחצאית שמעל; לחפשה חצאית לחולצה הגדולה הזרוקה, ולשלב צעיף צבעוני ומחמם לכל המערך. כמובן, אין לשכוח להתאים לכל אלה גם כיסוי ראש, כשמשמעות הדבר היא התאמת כמה מטפחות הנקשרות זו על זו.

עיצוב הפנים בחנות "בת עין" מזמין ומרגיע, ברוח "שאנטית". כדי להתאים את עצמה לצרכי הלקוחות - נשים דתיות צעירות – מציעה החנות חדר הנקה ומשטח החתלה. פריטים אלו משקפים את גישת הבעלים והמוכרות, כמו גם את גישת הלקוחות, הדוגלים בחלוקת התפקידים המגדרית המסורתית, לפיה "האשה היא בראש ובראשונה אם, ותפקידה העיקרי מתמקד בהבאת ילדים לעולם וטיפול בהם", כפי שהסבירה המוכרת, המייצגת נאמנה גישה זו, והלבושה אף היא ברוח הסחורה הנמכרת. בחנות זו המחירים זולים למדי ובהישג ידן של רבות מן הצעירות, שוחרות הסגנון זה.

חנויות יוקרה

על אף הדומיננטיות של הסגנון הזרוק והאוריינטלי בקרב נשות המגזר הדתי, חלק בלתי מבוטל מהן קונות בחנויות בעלות סגנון אלגנטי ויקר, ובכלל זה חנויות מעצבים ובוטיק אשר אינן מיועדות דווקא לאוכלוסיה הדתית. חנויות אלה בעלות עיצוב מודרני ומוקפד והסחורה בהן בדרך כלל יקרה.

עם מעגל הלקוחות של חנויות אלה ניתן למנות "יאפיות" דתיות, שיכולות להרשות לעצמן לצרוך ביגוד מותגי. מקצת מן הנשים הללו אינן בעלות הופעה חיצונית שיש בה לרמז על היותן דתיות - הן מבחינת ההקפדה על גדרי צניעות והן מבחינת סגנון הביגוד שיש בו להצביע על השתייכותן לזרם דתי זה או אחר. תחת זאת, הן משדרות ציות לאופנה עדכנית - בינלאומית. גם החנויות המהוות יעד לנשים אלה אינן מזוהות במיוחד עם לקוחות דתיים, כגון: "נעמה בצלאל","אלמביקה", "חומי" ורשת האופנה האירופאית "מיס לגוט" שסניפיה פרושים בכל רחבי הארץ.

בזארים ביתיים

ביישובים רבים ובשכונות בהן מתגוררים רבים מן הציבור הדתי לאומי (בעיקר מן הזרם חרד"לי, אך לא רק) מתקיימים מדי פעם בבתי הנשים בזארים ביתיים של לבוש, אביזרים, תכשיטים, ובעיקר כיסויי ראש למיניהם. הנשים נוהגות להפיץ את המידע על בזאר המתקיים בביתן מפה לאוזן, באמצעות דוא"ל וכן על ידי מודעות שמדביקות בלוחות המודעות ביישוב/בשכונה.

הקושי של הפלח הבלתי מזוהה בקניית בגדים

על אף ההיצע הרב של חנויות בגדים, ישנו פלח מסוים באוכלוסיה, המתקשה מאוד בשנים האחרונות למצוא ביגוד בהתאם לסגנונו האישי. מדובר בנשים שלא מתאים להן ללכת ב"אופנת השכבות" או בחצאית-מכנס. גם הטוניקות והעליוניות הגדולות הזרוקות לא הולמות את טעמן וזהותן. הן אינן רוצות לשדר מראה כשל "הדתיות האלה, המתנחלות האלה", ונזהרות מלתייג את עצמן חברתית כשייכות לקבוצה זו או אחרת. בה בעת, הן אינן הולכות עם מכנסיים, כמו גם עם הסגנון הצמוד כל כך, הצר והקצר, השלט באופנה העכשווית. לנוכח זאת, הן נתקלות בקושי רב בניסיונן לרענן את מלתחתן ולמצוא ביגוד הולם בארץ. דומה שגם מבחינה אידיאולוגית ודתית הם "יושבות על הגדר", מתקשות יותר ויותר למצוא את המשבצת המתאימה להן בתוך כל ה"קקופוניה" התרבותית החדשה.

טיפולי גוף וקוסמטיקה

רקע

בחברה היהודית נתפסות בנות ישראל כ"בנות מלך" ומן הראוי שהופעתן החיצונית תהיה נאותה, מכובדת ומסודרת. זאת ועוד, על האישה להיראות מושכת בעיני בעלה, כתנאי בסיסי לקיום חיי אישות כהלכתם.
מידת הטיפוח של האישה נגזרת מסגנונה וטעמה האישי, מהאסכולה הדתית המנחה אותה ומהסביבה החברתית שבה היא נטועה. מאחר שהנשים במגזר הדתי לאומי נבדלות באופן פרשנותן את גדרי הצניעות, במידת הקפדתן עליהן ובסגנונן האישי, ניתן למצוא בקרבן מגוון רחב של פרקטיקות, בכל הנוגע לטיפוח וטיפולי הגוף.

שיער הגוף

המוסכמות בקרב הנשים מן הזרם הדתי לאומי באשר לשיער גופן, אינן שונות בהרבה, אם בכלל, מאלה הקיימות בחברה הכללית. יש נשים שמרגישות טוב יותר עם גופן כאשר הן מסירות שער מן המקומות המוצנעים, ויש שהדבר אינו משנה להן. כמו כן, יש נשים שמסירות את שער הגוף משום שהדבר משמעותי לבעליהן. תדירות ואופן הסרת השער משתנים, אפוא, מאישה לאישה והדבר אינו קשור בהכרח בהלכה או בזהותן הדתית. ואולם, חלק ניכר מהנשים נוהגות להסיר שער גופן לפני טבילתן במקווה (קרי, אחת לחודש), וזאת על אף ששיער הגוף אינו נחשב מבחינה הלכתית לחציצה במהלך הטבילה.

ציפורניים

הארכת ציפוריים וטיפוחן בלק

בקרב רבות מהחרד"ליות, מנשות חוג "מרכז" ומאברכיות של "ישיבות הקו", הגישה המנחה היא כי "ראוי שלא לגדל ציפורניים כיון שנהגו בנות ישראל לקצוץ את הציפורניים".

כמו כן, המראה של ציפורניים ארוכות המשוחות בלק הוא, מבחינתן, ביטוי להתנהגות "זולה" ול"חוסר צניעות", היות שיש בכך למשוך יותר תשומת לב לעבר ידיה של האישה ולעשותן - וכך גם לעשותה - ליותר מושכת מבחינה מינית.
כמו כן, מאחר שהגישה המנחה נשים אלה היא של שמרנות וצניעות, גם במובן של פשטות בהופעה, הרי שציפורניים ארוכות המשוחות בלק עומדות בסתירה לכך.

זאת ועוד, הלכלוך שתחת הציפורן נחשב לחציצה בעת הטבילה במקווה והדבר אמור גם לגבי לק פגום (היוצר חציצה גם בעת נטילת הידיים). על כן, על מנת להימנע מחציצה ושלא ליטול סיכונים מיותרים גוזזות הנשים את ציפורניהן ואינן מושכות לק.
ברם, חשוב לציין כי מבחינה הלכתית אין איסור לנשים להאריך את ציפורניהן ולטפחן בלק. לק במצב ראוי אינו מהווה חציצה לנטילת ידיים, אך לצורך טבילה במקווה יש להסיר גם לק במצב ראוי, אם כי בדיעבד הטבילה כשירה. הרב שמואל אליהו גורס (במאמר שפרסם באתר "מוריה"): "לק פגום פוסל טבילה גם בדיעבד. אישה שצובעת את ציפורניה, צריכה לנקותן מהצבע היטב קודם הטבילה. אם אינה יכולה לנקותן מהצבע, לא תדחה את טבילתה, אלא תצבע את כל הציפורניים בצורה טובה, ולא תשאיר צבע סדוק או מקולף, כיון שנשים מקפידות שלא יהיה על ציפורניהן צבע שאינו מושלם. ואם טבלה בצבע מקולף או סדוק אינה טבילה, וצריכה לחזור ולטבול [...] יש לנקות את ציפורני הרגלים היטב לפני הטבילה ולגוזרן עד מקום חיבורם בבשר. ובדיעבד, אם נמצאת ציפורן שאינה גזורה אך היא נקיה היטב אינה חוצצת. ואם יש תחתיה לכלוך, יש מקרים שאינו חוצץ, ולכן תשאל שאלת חכם".

באשר לבניית ציפורניים - הדבר אינו רצוי מבחינה הלכתית, כדי לא להסתבך בעניין החציצה בעת הטבילה. ואולם, בדיעבד, אם כבר הדבר נעשה, אם הבנייה ניתנת להורדה - חובה להוריד לצורך הטבילה. אם הבנייה חזקה ונשמרת לאורך זמן - אפשר לטבול בהן. ובאשר לצבע שעליהן, עונה הרב משה עמיאל, בתשובה לשאלת אחת הגולשות (באתר "מוריה"): רצוי להסירו היטב לפני הטבילה, בדומה ללק. אם בכל זאת נותר צבע - צריך להקפיד שהצבע יהיה מלא כראוי, ובמידה והוא חסר להשלים צביעה כראוי. אסור לטבול עם צביעה חלקית, מקולפת או סדוקה, ואם טבלה עליה לטבול שוב.
מאחר שאין איסור הלכתי לנשים להאריך ציפורניהן ולמשחן בלק, מספר בלתי מבוטל של נשים מן הציבור הדתי לאומי עושות זאת. מדובר בנשים מטופחות, המקפידות בהופעתן, כך שטיפוח הציפורניים הוא פחות עניין של זהות דתית והקפדה על קיום מצוות, אלא יותר של סגנון אישי.

הוא הדין לגבי בניית ציפורניים: על אף שהדבר אינו רצוי הלכתית, ניתן למצוא שיעור בלתי מבוטל של נשים מן הזרם הדתי לאומי ה"בונות" את ציפורניהן, וכל אחת מקפידה בדרכה שלה, בעניין הטבילה. 

נשים שסגנון הופעתן הוא ניו-אייג', נשים המשתייכות לזרם החבקו"ק ונשים הגרות במאחזים או יישובים צעירים, על פי רוב לא תלכנה בציפורניים ארוכות ובלק. מעבר לסיבות ההלכתיות, נשים אלה רוצות לשדר בהופעתן צניעות, פשטות, קרבה לטבע, לאדמה ולארץ. ציפורניים ארוכות ו/או משוחות בלק מעבירות מסרים הפוכים.
מרבית הנשים בציבור הדתי לאומי שאינן מאריכות ציפורניהן ביומיום, מקפידות על גזיזתן לקראת הטבילה במקווה.

פדיקור ומדיקור

אין בעיה הלכתית בעשיית פדיקור ומדיקור, אולם מאחר שהדבר מבטא הנאות הגוף, עיסוק באסתטיקה והדגשת הנשיות, ומשום שיש בכך הוצאה כספית בלתי מבוטלת וביטוי למותרות, מרבית הנשים הטוענות לפשטות ולצמצום הדגשת המיניות והעיסוק בגוף הנשי, נמנעות מלעשות כן כאשר הדבר אינו לצורך רפואי.

קעקוע

מבחינה הלכתית קיים איסור מוחלט לעשות קעקוע בגוף. האיסור הוא מדאורייתא (מן התורה) ככתוב "וכתובת קעקע לא תתנו בכם אני ה'" (ויקרא י"ט כ"ח). 

זאת ועוד, מבחינה הלכתית הנטייה היא שלא לשים דגש על קישוטי גוף פרובוקטיביים והתורה רואה בזאת חלק ממנהגי הגויים שאינם יאים לבנות ישראל. בהתאם לכך, כמעט שאין למצוא נשים מן הציבור הדתי לאומי שהוטבע בגופן קעקוע.
ואולם, ניתן למצוא מיעוט קטן של בנות צעירות, בדרך כלל בגיל ההתבגרות, שלשם הפרובוקציה וכדי להפגין "קוליות" הן עושות לעצמן מעין דמוי קעקוע (קעקועי חינה והדבקה). יתכן שיש נשים "בעלות תשובה", שבעברן חרטו בגופן קעקוע. במידה שחרוט קעקוע על גופה של אישה שאינו ניתן להורדה, אין הוא נחשב לחציצה בטבילה ומותר לה לטבול.

איפור

דפוסי התאפרות

בקרב נשות חוג "מרכז" מן הדור הקודם כמעט שלא התאפרו כלל (רק בחתונתן חלקן משכו שפתיהן בשפתון, אך לא יותר), ורובן הגדול ממשיכות בכך גם כיום.

בקרב בנות הדור השני של חוג "מרכז" וה"אברכיות" ניתן למצוא היום מגוון גישות בנושא. יש שאינן מתאפרות, יש המתאפרות רק לאירועים מיוחדים, ויש המתאפרות גם ביומיום. אלה וגם אלה מקפידות על איפור עדין ולא כבד, ולדבריהן, הן "אינן חוצות את הגבול, כמו שעושות החרדיות, עם האיפור הכבד שלהן".

הבעייתיות באיפור, לשיטתן של הנשים הנמנעות מכך או המתאפרות בצורה עדינה, נעוצה בכמה מישורים:

ראשית, יש באיפור משום חוסר צניעות מאחר שהוא מבליט את יופייה ונשיותה של האישה ועושה אותה ליותר מושכת בעיני גברים זרים. לפיכך, איפור כבד וצעקני מבטא מבחינתן התנהגות זולה עד כדי פריצות.

שנית, האיפור מדגיש את היופי, המתקשר בצורתו הפשוטה לעולם החומר, שעומד בניגוד לעולם הרוח.

שלישית, האיפור מדגיש את חיצוניותה של האישה, ולכאורה מבטא כי עיקר החשיבות היא בחיצוניות, תחת השקעה בפנימיותו של האדם, בהליכותיו ובמידותיו.

רביעית, עבור חלק מן הנשים החרד"ליות האיפור מתקשר עם עולם הזוהר ועם סממנים של חילון ומודרנה, עולמות שערכיהם עומדים בניגוד לערכים של צניעות, מסורת ודת, המנחים אותן בחייהן. זאת ועוד: איפור טוב אינו זול, כך שהשימוש בו מבטא גם בזבזנות ומותרות, שאינם עומדים בקנה אחד עם הערכים של פשטות והסתפקות במועט.

מעבר לסוגיות הערכיות, הדתיות והלכתיות, השימוש או אי השימוש באיפור מותנה באישיותה של האישה; במידת רצונה לבלוט, למשוך תשומת לב ולהדגיש את נשיותה ואת יופייה; בנתוניה הטבעיים; בסגנונה ובטעמה האישי; ולעיתים גם באופי עבודתה. כפועל יוצא, ניתן למצוא בקרב נשות הציבור הדתי לאומי מגוון רחב של דפוסי התאפרות, וזאת בדומה לקיים בחברה הכללית.

נשים שסגנון הופעתן זרוק ומרושל ורבות מהן בעלות הופעה בסגנון הניו-אייג', משתמשות במעט איפור, אם בכלל. זאת כיוון שנשים אלה רוצות להפגין בהופעתן את קרבתן לטבע והרוח ואת השיוויון בין המינים (איפור מסמל לשיטתן את שיעבוד האישה למאוויי הגבר, כלומר את חיפצונה). האיפור מסמל גם משהו לא אמיתי (מעין מסכה מלאכותית) ועומד בסתירה לאתוס הפשטות והטבעיות המובלט בזרם זה. בדומה, גם נשים בעלות הופעה שמרנית, פשוטה וארכאית מה, הולכות ללא איפור.

מנגד, נשים השמות דגש על אסתטיקה, החפצות להבליט את נוכחותן או הצריכות להפגין ייצוגית בעבודה, דוגלות בגישה של "מה שלא עושה הטבע עושה הצבע". מבחינתן אין פסול - מבחינה ערכית, חברתית ודתית - באיפור שיש בו לשפר את הופעתן. בהתאם לזאת, ניתן למצוא לא מעט נשים דתיות המתאפרות בצורה יסודית ומשקיעות את מיטב כספן בקניית איפור מגוון ואיכותי.

בקרב הנשים הדתיות שמתאפרות, יש העושות זאת מדי יום, כל עת שהן יוצאות את ביתן. יש שתתאפרנה רק ליציאה בערב, לשמחות ולאירועים, ויש המתאפרות בעיקר בשבתות וחגים, במיוחד לקראת צאתן לבית הכנסת. שכן, בית הכנסת, מעבר להיותו מקום תפילה, הוא מקום מפגש חברתי מרכזי עבור הנשים הדתיות ומהווה עבורן מקום לראות ולהיראות. בהתאם לכך, הנשים תשתדלנה להיראות במיטבן בהגיען לבית הכנסת, ולצורך העניין הן גם מתאפרות.

הדבר בולט במיוחד בקרב נשים דתיות רווקות, שבית הכנסת הוא עבורן מקום מפגש חשוב עם חתנים פוטנציאלים. על כן, הן תקפדנה בהופעתן עד הפרט האחרון, לרבות איפור מדוקדק. גם בצאתן לדייטים הן תקפדנה בהופעתן ותתאפרנה. זאת, במטרה להפגין את יופיין, להבליט את נשיותן, ולהדגיש את מיניותן.

מנגד, ישנן רווקות, שאינן מתאפרות לבית הכנסת ואפילו לא לפגישה רומנטית עם בחור. יש בהימנעות הזאת מעין הצהרה שנועדה להרשים: אני בעלת מידות של צניעות ובוחרת בגישה של: "אל תסתכל בקנקן אלא במה שבתוכו".

אירוע מרכזי נוסף בו נוהגות רוב רובן של הבחורות הדתיות להתאפר הוא ליל כלולותיהן, ועל פי רוב גם ב"שבע הברכות" שלאחר מכן ("שבע הברכות" הם שבעת ימי המשתה לאחר החתונה, בהם מתקיימת סעודת מצווה לכבודם של בני הזוג. לאחר ברכת המזון, נוהגים לברך שבע ברכות המכונות גם ברכות נישואים או ברכת חתנים).

יתרה מזאת, רבות מהן, גם אלה שאינן נוהגות להתאפר בדרך כלל, תלכנה ביום חתונתן ל"סלון כלות" לצורך העניין. בחורות אלה רוצות "רק פעם אחת בחיים, בליל הכלולות, להראות הכי טוב שאפשר" בשביל בחיר ליבן.

בשנים האחרונות, ניתן למצוא יותר ויותר כלות המזמינות לביתן מאפרת אישית. פעמים רבות מדובר באשה מן הציבור הדתי לאומי, המוכרת במעגל החברתי שלהן, וששמה עובר מפה לאוזן כמומחית באיפור כלות. הבחורות מבכרות הבאתה של מאפרת אישית לביתן על פני "סלון כלות", משיקולים כלכליים, אך לא פחות מכך, גם משום שהמאפרת הביתית בעלת יותר ניסיון עם בנות המגזר, יודעת לאפר בצורה מעודנת יותר ובסגנון טבעי יותר, והיא פחות נוטה לאיפור כבד כמקובל ב"סלון כלות". בחורות אלה מעדיפות לוותר על השהייה הממושכת ב"סלון כלות" גם בשל חוסר האינטימיות והאווירה ה"חילונית", הפולשנית והזולה הקיימת בו, לשיטתן, ולהיות בביתן שלהן ביום המרגש בחייהן.

עיתוי נוסף בו רבות מן הנשים נוהגות להתאפר הוא לאחר טבילתן במקווה. במקווה יש חדר איפור לאחר הטבילה, בו מתארגנות הנשים בקפידה טרם שובן הביתה, לבעל.

הקושי סביב איפור בשבת ובחג

מבחינה הלכתית, האיפור יכול לכלול שתי מלאכות האסורות בשבת - של "צובע" ו"ממרח" . יש חומרים שצובעים את העור ויש שנמרחים, וכל אלה אסורים. לפיכך, מרבית הרבנים במגזר הדתי לאומי פוסקים כי אסור בשבת ובחג להשתמש בעפרון לעיניים או במכחולים, משום שהדבר נחשב לציור - פעולה האסורה בשבת.

עם זאת, מותר להתאפר באבקה שאיננה צובעת את העור או נמרחת עליו, אלא "מונחת" עליו חיצונית. דא עקא איפור שכזה אינו מספק רבות מן הנשים, שדווקא ביום בו חשוב להן להיראות במיטבן, הן נאלצות להימנע מאיפור.

על מנת להתגבר על בעיית האיפור בשבת, השכילו הקוסמטיקות למצוא מספר פתרונות עבור הנשים הדתיות. ראשית, ישנם איפורים העמידים לשבת, קרי, איפור ששמים בכניסת השבת והוא נשאר כמעט עד לצאתה. את סוגי האיפור האלה ניתן להשיג בעיקר באזורים עם אוכלוסיה דתית רחבה. כמו כן, קיימות כמה טכניקות, באמצעותן ניתן להבטיח את יציבות האיפור לזמן ממושך, לעיתים עד סוף השבת/החג.

אורית ויזל, מאפרת מקצועית ומורה לאיפור אישי, ממליצה בראש ובראשונה על שימוש באיפור מאיכות טובה. בנוסף, היא ממליצה על שימוש במייקאפ מוצק (הנקרא גם מייקאפ-סטיק/ מייקאפ-פודרה) משום שאינו ממהר להימרח ולנזול, ועל שימוש בפודרה - גם אם האשה אינה משתמשת בה ביומיום - משום שהפודרה יוצקת בסיס טוב לאיפור ובכך מבטיחה את עמידותו לזמן ממושך.

באשר לאיפור עיניים – ממליצה ויזל להשתמש בצלליות במרקם של קרם נוזלי או בצורה של סטיק (כמו שפתון). אלו ישיגו עמידות טובה יותר לאורך זמן, לעומת האבקות.

עוד מומלץ להשתמש בעיפרון עיניים, איילינר ומסקרה מהסוג שעמיד במים. לאחר משיחת עיפרון העיניים, יש לעבור עם מברשת איפור טבולה בצללית כהה בגוון העיפרון מתחת לקו הריסים ומעליו. האבקה סופחת אליה את השומניות של עיפרון העיניים / האיילינר ומונעת את נזילתו.

באשר לסומק, על פי המומחית, רצוי להשתמש בסומק בקרם או בסטיק שעמידותם טובה יותר מהסמקים באבקות, או במקום הסומק להשתמש בצללית – קרם בגוון הסומק או בליפסטיק, באותה צורה. באשר לשפתון - ניתן למצוא בשוק שפתונים המבטיחים 10 שעות של עמידות ואף יותר. בקיצור, יש פתרונות גם לדתיות.
כאמור, קיים איסור מדאורייתא (מן התורה) על כתובת קעקע, והרמב"ם פסק: "כתובת קעקע האמורה בתורה היא שישרוט על בשרו וימלא מקום השריטה כוחל או דיו או שאר צבעונין הרושמין; וזה היה מנהג הגויים שרושמין עצמן לעבודה זרה שלהן..." (משנה תורה ספר המדע, הלכות עבודה זרה פרק יב). 

מסיבה זו רוב הרבנים פסקו כי כאשר האיפור הקבוע נעשה על-ידי דיקור וצביעה מתחת לעור, על ידי החדרת צבע לעור דרך חום, צריבה, לייזר או כל דבר המשפיע בתוך השכבה הפנימית שמתחת לעור – הדבר אסור. שהרי, העושה זאת עובר על איסור כתובת קעקע. 

במקרים בהם יש צורך לאיפור בטכניקה זו עבור שיקום אחרי טיפולים כירורגיים בעקבות מחלות ממאירות, הפוסקים דנים על האפשרות של מתן התר. אם האיפור הקבוע נעשה באמצעות טכניקה של צביעה מאוד חזקה על העור, הדבר מותר (שהרי מדובר בצבע שנשאר לאורך זמן משום שהוא עמיד יותר מאיפור רגיל ואין בכך בעיה של קעקוע). 

ואולם, לאחרונה, בספרו טהרת הבית חלק שלישי, הרב עובדיה יוסף דן להקל בעניין איפור קבוע "מפני כמה ספיקות שיש בעצם האיסור בזה. שהרי דעת כמה ראשונים שלא אסרה תורה אלא כתיבת שם עבודה זרה על גבי העור, שכך הייתה דרכם של עובדי עבודה זרה, לרשום שם עבודה זרה על גבי עורם על ידי קעקוע, כדי להראות דביקותם בעבודה זרה שלהם. ועוד שיש פוסקים שלא אסרה תורה אלא כתיבת אותיות או ציור שלם, מה שאין כן באיפור קבוע שבודאי אינו שם עבודה זרה, וגם אינו אותיות. ואף שלהלכה נראה לאסור אפילו כתובת קעקע שאינה שם עבודת כוכבים ואינה אותיות בכלל, מכל מקום לעניין איפור קבוע יש עוד טעם להקל בזה, מפני שאינו קבוע כל כך, שהרי אחר כמה שנים הולך הרישום ונעלם, מפני שאינו נרשם עמוק בבשר האדם אלא רק תחת שכבת העור הראשונה, ובאופן כזה יש מקום להקל, ולכן כתב מרן שליט"א שאחרי שעיין היטב בכל דברי הפוסקים בנושא זה, נראה לו שאף אשה העושה איפור כזה לצורך נוי ויופי, יש לה על מה שתסמוך ואינה עושה איסור, ואם עושה כן לצורך כיסוי וטשטוש צלקת או להשלים צורת שיער בגבות, יש להקל בזה אף לכתחילה" (הלכה יומית, מפסקי הרב מרן עובדיה יוסף.)

נראה, אפוא, כי הדעות ביחס לאיפור קבוע שנעשה באמצעות החדרת החומר לשכבה הפנימית של העור, אינן חד משמעיות. כיום, ניתן למצוא מכוני יופי שלהם "הכשר", קרי, אישור מן הרבנים, לעשיית איפור קבוע בטכניקות המותרות.

בפועל, על אף המגבלות ההלכתיות הקיימות בנוגע לאיפור בשבת ולאיפור הקבוע, ניתן למצוא מגוון פתרונות בקרב נשות המגזר הדתי לאומי בכל הנוגע לאיפור בשבת, כשלכל אחת הקפדות משלה.

יש נשים שכלל לא תתאפרנה בשבת - גם לא בשיטות המותרות הלכתית, מחשש למראית עין; יש שתתאפרנה רק ערב שבת, באיפור עמיד ומיוחד לשבת; יש שתתאפרנה גם בשבת - באיפור המותר בשבת; יש שתתאפרנה בשבת באיפור הנחשב על ידי מרבית הפוסקים כאסור מבחינה הלכתית. מקצתן עושות זאת משום שאינן רואות בכך בעיה הלכתית, על אף פסיקת הרבנים, ומקצתן משום שבעניין זה הן פחות מחמירות ומרשות לעצמן להקל ו"לחפף" למען מטרה חשובה יותר מבחינתן; יש שתתאפרנה באיפור קבוע - מקצתן בטכניקות המותרות הלכתית ומקצתן באלה שעודן שנויות במחלוקת.

בימי צום בהם יש איסור על רחיצה וסיכה, מרבית הנשים מן הציבור הדתי לאומי, על קשת גווניו, נמנעות מאיפור ושימוש בתכשירי קוסמטיקה.

הקושי סביב "כשרותו" של האיפור

נשות הציבור הדתי לאומי הנוהגות להתאפר, משתמשות בכל האיפור הקיים ברשתות השיווק בארץ ובעולם, ורובן הגדול אינן בודקות את "כשרותו" של האיפור, מאחר שאין מדובר בדברי מאכל. זאת, על אף שישנם רבנים הפוסקים כי יש לקנות מוצרי קוסמטיקה שלהם תעודת הכשר או הידועים ככשרים.

באשר לשימוש באיפור ובתכשירי קוסמטיקה בפסח, מדובר בסוגיה לא פשוטה, אשר נחלקו בעניינה פוסקים רבים. שכן, חמץ אסור גם בהנאה ולא רק באכילה, וסיכה נחשבת כהנאה. יש בשמים ותכשירי קוסמטיקה רבים שמעורב בהם אלכוהול (כוהל) שעשוי להיות מופק מחמץ, ועל כן השימוש בהם בעייתי.

עם זאת, ישנם פוסקים אשר הקלו בעניין, משום שהעיבוד הכימי של התכשירים הללו הוא כה רב, עד כי צורתם של החומרים הבסיסיים בהם השתנתה, והם נחשבים לחומרים חדשים ומותר ליהנות מהם.

על אף העדר תמימות דעים הלכתית בנושא, בפועל, רבות מן הנשים הדתיות לאומיות אינן מקפידות בפסח על תכשירי איפור וקוסמטיקה כשרים לפסח. ואולם, יש שנוהגות להקפיד למצער שהשפתון יהיה "כשר לפסח" או לפחות חדש, כלומר כזה שלא בא במגע עם חמץ, וזאת בשל קרבתו לפה.

הנעלה וכיסוי הרגליים

גרביים

גישות שונות בנוגע לחובת כיסוי הרגלים

כיסוי הרגליים נגזר גם הוא מגדרי הצניעות, שמטרתם צמצום הפגנת מיניות האשה. הרב שי פירון והרב מלמד מציינים כי אין תמימות דעים בנוגע להלכה לגבי חובת כיסוי רגליה של האישה בגרביים: לדבריהם, יש פוסקים המחייבים לכסות את הרגל (מהפלג העליון של הגוף ) רק עד הברך, ומבחינתם אין חובה לגרוב גרביים, אם כי הם סבורים כי יש בגריבתם תוספת צניעות, במיוחד בכיסוי כף הרגל (הגר"ש מן ההר ע"פ מ"ב סי’ ע"ה סק"ב; הבן איש חי פרשת בא סע"יב).

מנגד, מציינים רבנים אלה, ישנם פוסקים המחייבים לכסות את הרגל עד לקרסול, ועל כן, אם האישה אינה לובשת חצאית ארוכה עד מתחת לברך, עליה לגרוב גרביים שישלימו את הכיסוי עד לקרסול (שערים המצוינים בהלכה, סי' ה' סק"י).

הרב אבינר, מן המנהיגים הבולטים של הזרם החרד"לי, ומי שידוע כאחד מגדולי המחמירים בענייני צניעות, דווקא בנושא לבישת גרביים לאישה, נקט בעמדה מקלה שלא לחייב, בעקבות ה'חפץ חיים'. לשיטתו, מאחר שרבות הולכות עם חצאיות המכסות את הרגליים, אין בנעילת סנדלים ללא גרביים בעיה הלכתית.

בעקבות זאת, ניתן למצוא חרד"ליות רבות ההולכות בסנדלים ללא גרביים. עם זאת, ישנן המקפידות על סנדל הסגור מלפנים, למען לא יראו את האצבעות. הרוב לא תלכנה בסנדל "אצבע" מאחר שיש בכך להדגיש את העובדה שהן אינן לובשות גרביים.

בה בעת, ניתן למצוא גם שיעור בלתי מבוטל בקרב החרד"ליות המקפידות ללכת בגרביים. מבחינתן, אין משמעות לצבע הגרביים, החשוב הוא שהם יכסו כראוי ושלא יהיה בהם לגרות ולהכשיל.

חלק ניכר מן המקפידות על לבישת גרביים הן "אברכיות" של "מרכז" מן הדור הקודם ומן הדור הנוכחי וכן "אברכיות" של "ישיבות הקו". הקפדתן על גריבת גרביים, היא בין היתר בעקבות עמדתו של הרב צבי יהודה בנדון, שקבע כי מן הראוי שנשים תכסינה אצבעות רגליהן.

תלמידיו של הרב צבי יהודה מספרים כי נהג לומר שהוא מוכן לוותר על שתי ה"קולות" (הקלות) של 'החפץ חיים' – זו המתירה דיבור לשון הרע על אפיקורס וזו המתירה לנשים ללכת ללא גרביים. בהתאם לכך, ישנם מוסדות חינוך לבנות, בזרם החרד"לי, כמו גם המכללה לבנות בבית וגן, המחייבים את תלמידותיהן לבוא למוסד בגרביים.

בדומה למגמה הקיימת ביחס ללבוש, גם בעניין הגרביים, ניתן להצביע על התרופפות בקרב הדור הצעיר החרד"לי. שיעור בלתי מבוטל מבנות הדור השני של חוג "מרכז" וכיו"ב, אינן מקפידות כאמותיהן על לבישת גרביים.

מעניין לציין כי בקרב חרד"ליות צעירות ממוצא אנגלו-סקסי ניתן לזהות נטייה גבוהה יותר להקפדה בעניין הגרביים לעומת מקבילותיהן הישראליות. אפשר שהדבר נובע מנטייתן ללכת בחצאיות קצרות יותר מאלה של הישראליות. בקרב הזרם המרכזי של הציונות הדתית ושמאלה ממנו, רוב רובן של הנשים אינן מקפידות על כיסוי הרגליים בגרביים.

סוגי גרביים

נשים מן הציבור הדתי לאומי גורבות גרביים בחורף במגוון רחב של סגנונות. הכול בהתאם לטעם האישי ולגישה הדתית.

נשות "מרכז" וה"אברכיות" של "ישיבות הקו" ושלוחותיהן מקפידות על צניעות במובן הרחב של המושג הכולל גם פשטות הליכות. לפיכך, מרביתן הולכות בגרביים או גרביונים פשוטים, ללא תחרה וללא צבעים רועשים ועיטורים בולטים. זאת, כדי לא להבליט את חיטוב הרגל ולמשוך את העין. רובן מקפידות שהגרביים/גרביונים לא יהיו שקופים מדי (לפחות 40 דנייר).

הנשים מן הזרם המרכזי ושמאלה נוהגות בענייני גרביים כמנהג החילוניות. עם זאת, רבות מהן, צעירות כמבוגרות, ההולכות בנעלי ספורט, תגרובנה גרביים עבים, קצרים בצבע לבן – הופעה שאינה מקובלת במגזר החילוני.

בין הליברליות, רבות (בעיקר המבוגרות) הולכות בגרביים פשוטים מטעמים פונקציונליים. אחרות (בעיקר הצעירות) לא בוחלות בגרביונים סקסיים ואופנתיים. מקצתן אף לובשות חצאיות קצרות למדי (לעיתים גם ממעל לברך) כדי להבליט את הגרביון. הופעה שכזו מאפשרת להן מה שמכונה "ללכת בלי ולהרגיש עם".

בנות ונשים צעירות, מן הזרם היותר מודרני וליברלי, גורבות לעתים גרביים עליזים וצבעוניים, בצבעים הרפתקניים ביותר, שמגיעים עד מעל לברך, ומעל חצאית קצרה, המסתיימת היכן שמתחילים הגרביים. גם הופעה שכזו מאפשרת לאישה ליהנות מכל העולמות (ובלשון עממית "לקמבן"): מצד אחד, לבושה עונה מבחינתה על גדרי הצניעות, כיוון שרגליה מכוסות (באופן פורמלי); מצד אחר, היא מציגה את רגליה לראווה וחושפת את נשיותה ואת ערכיה הליברליים.

הנעלה

בדומה ליתר פריטי הלבוש, גם סוגי הנעליים שנועלות הנשים מן הציבור הדתי לאומי רבים ומגוונים. הם מושפעים משיקולי נוחות ויופי, אך לא פחות מכך גם מן האופנה השלטת במגזר ומהגישה הדתית התת-מגזרית.

הסגנון השמרני-זרוק

בנות ונשים שסגנונן "זרוק", הן בזרם החרד"לי (בעיקר נשות "מרכז" ואברכיות של "ישיבות הקו"), והן בזרם המרכזי ושמאלה ממנו, הולכות בנעליים וסנדלים, שבראש ובראשונה נוחים להן.

אלה שמעוניינות לשדר בהופעתן ענווה, פשטות, העדר ראוותנות, הסתפקות במועט וחוסר השקעה במראה החיצוני, נועלות בקיץ את הדגמים הפשוטים של "סנדלי טבע" (המבוססות יותר), סנדלים בסגנון תנ"כי, סנדלי שורש, וסנדלי קרוקס.

מקצת מן הסנדלים הללו אינם זולים כלל ועיקר (למשל, סנדלי טבע), אך הם נוחים במיוחד, עמידים לזמן ממושך, ומעבירים את התוכן הסמלי הנכון, לאמור: פוקנציונליות וצניעות במקום גנדרנות ושיעבוד ליופי.

בחורף, הדגמים המועדפים הם: נעלי ספורט (חלקן בזולות ביותר וחלקן ביותר יקרות וממותגות) או בנעלים ספורטיביות אחרות; כפכפי "טבע" או דמוי "טבע" מזמש או דמוי זמש, על פי רוב בגוון החום והשחור; נעלי קרוקס; מגפיים (בעיקר צעירות), לרוב שטוחים ללא עקב. מיעוט, שמספרו הולך וגדל, נועלות מגפי פלטפורמה, בגווני חום ושחור או במגפי גומי (לעיתים דמוי עור) גסות ומסורבלות.

בקרב נשים חרד"ליות ממוצא אנגלו-סקסי, דוגמת אלה שמרוכזות בשכונות הר נוף ו"שערי חסד" בירושלים, רווחת אופנת ה"סניקרס" - נעלי ספורט לבנות, גרביים קצרים, בדרך כלל לבנים, ומעל חצאית ג'ינס ארוכה. בקרב הנשואות הופעה זו מלווה בכיסוי ראש.

אופנת נעלי הספורט, יובאה מארץ מוצאן, ארה"ב, והיא משדרת מתן קדימות לנוחות על פני אלגנטיות. בנוסף, היא משווה מראה צעיר וספורטיבי לנועלות אותן. השילוב בין נעלי ספורט מותגיות לחצאיות ג'ינס, נועד לשדר גאווה אמריקאית וכן עדכניות, תחכום ורמה כלכלית גבוהה. כך נוצרת "זריקות לכאורה", כיוון שמדובר בנעליים יקרות.

הסגנון האלגנטי

מאחר שהנוחות היא שיקול מרכזי, במיוחד בנעליים, ניתן לראות נשים דתיות שהלבוש מהווה ערך חשוב בחייהם, ובכל זאת הן נועלות סנדלים המוניים, כמו קרוקס וסנדלי טבע. זאת בשל נוחותם הגדולה ובשל הפיכתם למותג, במיוחד לאחר ש"טבע" יצאה עם מגוון עיצובים חדשים ואופנתיים.

אחרות, נועלות מגוון סנדלים על פי צו האופנה הכללי (גם של חילוניות). רבות, בעיקר צעירות מן הזרם המרכזי והליברלי יותר, נועלות סנדל הפתוח מאחור (בדומה לכפכף), שטוח או עם עקב קטן וחד. סנדלי האצבע פופולאריים לאחרונה במיוחד. חרד"ליות משתדלות להימנע מסנדל אצבע משום שהדבר מדגיש את העובדה שאינן לובשות גרביים.

בחורף, רבות מצעירות המגזר שאינן הולכות בסגנון זרוק תלכנה בנעלי פלטפורמה, במגפיים עם עקב פלטפורמה, במגפי עור, בנעלי מוקסין, בנעלי עקב ולאחרונה גם בנעלי בובה שטוחות, הדומות בחלקן העליון לנעלי בלט. המבוגרות כמעט שאינן הולכות בנעלים או מגפיים עם עקב פלטפורמה, אך ניתן לראותן עם מגוון עקבים, כשגובה וחדות העקב משתנים בהתאם למסר אותו האישה חפצה לשדר (ככל שיותר גבוה ודק כך מחודד המסר של נשיות וארוטיות).

לא מעט נשים בציבור הדתי נוהגות ללכת עם חצאית קצרה, גרביון שקוף ואלגנטי, ונעליים בעלות עקב דקיק וארוך. חשוב להן יותר מכל, להפגין את נשיותן ומיניותן, ולדידן הן עושות זאת בלי לעבור על גדרי הצניעות הרשמיים. החצאית, אמנם מגיעה עד הברך, אך היא קצרה למדי ולעיתים חושפת יותר משמכסה; הרגליים, אמנם מכוסות בגרביון, אך הוא רק תורם לחיטובן ולהסתרת הפגמים שעל הרגל; והנעליים, אמנם סגורות, אך העקב מחדד את מתאר הרגל הנשית. כמו כן, יש נשים שהולכות בחצאית ארוכה המתאימה לגדרי הצניעות, אך השסע מאחור ונעלי העקב עם הגרביונים הדקיקים משדרים "די לחכימה ברמיזה".

אביזרי נוי

רקע

לא קיימת התייחסות הלכתית ספציפית לשימוש באביזרי נוי, אולם הקו המנחה את הציבור הדתי בכללו הוא "דרכה של הבת ליפות ולקשט את עצמה – אבל חובתה להימנע מלהתנאות באופן מושך ומגרה העלול להכשיל את רואיה" (החפץ חיים בגדר עולם פרק ד’, בית יחזקאל עמ’ ש"ח.(

לפיכך, אופי השימוש באביזרים אלה בקרב נשות הציבור הדתי לאומי משתנה בהתאם לטעם ולסגנון האישי וכמובן גם בהתאם למידת ההקפדה על גדרי הצניעות ולמנהגי הסביבה הקרובה.

טבעת נישואין

ענידת תכשיטים מותנית בעיקר בסגנונן האישי של הנשים ובמידה בלתי מבוטלת גם במצבן הכלכלי, וזאת בדומה לנשים בחברה הכללית.

בחברה הדתית לאומית, בדומה לחברה החרדית, נהוג כי הכלה מקבלת לקראת ארוסיה טבעת יהלום מארוסה ומשפחתו. לעיתים מדובר בטבעת שהייתה של סבתו של החתן, והכלה רק מתאימה אותה לאצבעה. קורה לא מעט שהכלה נוטלת מן הטבעת של הסבתא רק את היהלום שעליה או כל אבן יקרת ערך אחרת, ומשבצת אותה בטבעת אחרת בסגנון יותר מודרני ועדכני. בכך, מבטאת הכלה כי היא ממשיכה במורשת המשפחה, וכי הדורות הקודמים ומורשתם הם חלק בלתי נפרד מחייה.

ישנן כלות שאינן מעוניינות בטבעת יהלום, הן משום שאין זה סגנונן האישי, והן משום שהן חפצות לבטא בכך את פשטותן וריחוקן מעולם החומר וההידור.

בנוסף לטבעת האירוסין, נהוג שהכלה מקבלת טבעת נישואין מזהב, במהלך טקס הקידושין. ניתן למצוא מגוון רחב ביותר של טבעות נישואין, וסוג הטבעת, מותנה אף הוא בסגנונה האישי של הכלה. אין כללים בנדון, פרט לכך שעליה לענות להגדרה ההלכתית של טבעת נישואין: טבעת העשויה מחומר אחד וממקשה אחת בחלקה הפנימי. טבעת הנישואים המקובלת ביותר היא טבעת זהב חלקה.

חכמי ההלכה קבעו שהחתן יקדש את הכלה בטבעת פשוטה, שעשויה מחומר אחד וממקשה אחת בחלקה הפנימי, וזאת ממספר טעמים: מבחינה הלכתית, קיים חשש שכאשר הטבעת משובצת באבנים עלולה הכלה להעריך את הטבעת מעבר לערכה הממשי, וכאשר הפער גבוה יש חשש שהקידושין אינם תקפים. מבחינה חברתית, טבעת פשוטה מטשטשת את ההבדלים בין עשירים לעניים. זאת ועוד, הטבעת הפשוטה מסמלת את התעלמותו של הזוג מן הצד החומרי ואת התרכזותם בפן הרוחני שעומד מאחורי מוסד הנישואין. למעשה, אין איסור ממשי לשבץ את הטבעת באבן, אך רוב טבעות הנישואין הן ללא אבנים.

נשים רבות שחפצות בטבעת נישואין משובצת מצאו פתרון יצירתי: להתקדש בטבעת חלקה מתחת לחופה, ולאחר החופה לשבץ אותה באבנים. מאחר שכל כלה רוצה בטבעת ייחודית משלה, גם כשהטבעת עשויה מקשה אחת ניתן לחרוט עליה או ליצור תבליטים אישיים.

יתר על כן, אפשר להשיג ייחודיות וחותם אישי לטבעת באמצעות בחירה בגוון מסוים של זהב - זהב צהוב, לבן או אדום - ויש המשלבים בין הצבעים. אמצעי אחר הוא עיצוב טבעת המורכבת ממספר טבעות המחוברות זו לזו (לרוב שלוש). בחתונה הרב מקדש על אחת מהן ולאחר החופה מוסיפים את השתיים הנותרות.

אביזרים ותכשיטים אחרים

בעוד שבחברה החרדית מקובל כי צד החתן מעניק לכלה לקראת ארוסיה שעון יקר ערך מזהב, נוהג זה כמעט שלא קיים בחברה הדתית לאומית, ונשות הציבור הדתי לאומי כמעט שאינן עונדות שעון זהב. שכן, בחברה החרדית, הענקת התכשיטים לכלה מהווה חלק בלתי נפרד מהסדר הנישואין, קרי, מן העסקה הכלכלית הנרקמת בין הורי בני הזוג המיועדים כחלק 'מסגירת' השידוך. מאחר שבחברה הדתית לאומית, הסדרי הנישואין הם אחרים, ונושאים פחות אופי עסקי-כלכלי, שעון הזהב נתפס על ידי רבים כמבטא ראוותנות מיותרת. בנוסף, מבוטאת כאן גם התפישה כי הכלה סמוכה ובטוחה בהערכתו של בן זוגן אליה, ואין לה צורך במתנה כה יקרת ערך כדי להביע זאת.

בשונה מן החברה החרדית, בה מקובל כי הנשים, ביומיום, תענודנה את רוב תכשיטיהן, בציבור הדתי לאומי כמעט שלא ניתן להבחין בכך. זאת ועוד, בחברה החרדית עיקר התכשיטים עשויים זהב, יהלומים, פנינים, ואבנים יקרות ערך קלאסיות. כמעט שלא ניתן למצוא נשים העונדות תכשיטים מחרוזים למיניהם וממתכות שאינן זהב או כסף. בחברה הדתית לאומית, לעומת זאת, התכשיטים עשויים מחומרים רבים ומגוונים, בדומה למקובל בחברה החילונית.

את התכשיטים, לאחר הנישואין, וכך גם את יתר האביזרים, קונות הנשים לעצמן או מקבלות מהבעל או מבני משפחה אחרים כתשורה לרגל אירועים חגיגיים, כגון לידות, בר/ת-מצוות של הילדים וימי הולדת.

הנשים "המודרניות-אלגנטיות" בכל קשת הזרמים בציבור הדתי לאומי, לא מהססות להשתמש באביזרי נוי, החל מתיקים יקרים של מעצבי על (או חיקויים), וכלה בחגורות, צעיפים בשלל גוונים ובדים - משי, פשמינה, פשתן ועוד. רבות מעודכנות היטב באשר לטרנדים בעולם התכשיטים ומשקיעות ממון רב בקניית אביזרי נוי בהתאם לאופנה המערבית. למעשה, עבור נשים רבות, הקניה היא בלוי נחשק.

נשים שמרניות ממעיטות בשימוש בתכשיטים. מרביתן עונדות בדרך כלל רק טבעת נישואין צנועה לסמל את מעמדן האישי. הן ממעטות גם בשימוש באביזרים, וכאשר כבר נעשה בהם שימוש הם בדרך כלל פשוטים ולא מנקרי עיניים. לדוגמא, במקום צעיפי פשמינה יעדיפו צעיפים מחומרים סינטיים פשוטים וזולים שנועדו קודם כל לחמם ורק אחר כך לקשט.

ה"שאנטיות" מרבות באביזרים, בעיקר צעיפים הודיים, שמצטרפים למחרוזות אתניות ועגילי חרוזים ומטבעות, מעשה יד, שאינם צמודים לאוזן. המקפידות יותר על גדרי הצניעות נזהרות מצבעים רעשניים. אגב, הפתרון של עטית צעיף, כביכול לשיפור הצניעות (במקום חולצה ארוכה/מעל חולצה צרה - להסוות מחשוף), נתפס בקרב דור האמהות החרד"ליות כביטוי להתרופפות של גדרי הצניעות בקרב הבנות. מבחינתן, מוטב היה שהבנות תלבשנה חולצות צנועות יותר, קרי, מכסות יותר, ולא תזדקקנה לצעיפים, שבשלב כלשהו נופלים וזזים.

הנשים ה"מודרניות-אלגנטיות" תשאנה, כאמור, תיקים מעוצבים, אך לעיתים ניתן לראות אותן גם עם תיקי בד בסגנון זרוק. סגנון זה נפוץ במיוחד בקרב ה"שאנטיות", המרבות ללכת עם תיקי בד צבעוניים מן המזרח, וחלקן גם נושאות תרמילים. התרמילים שכיחים בקרב הסטודנטיות הצעירות, מכל הזרמים במגזר, ויש גם מבוגרות יותר, מקרב המתנחלות, שהולכות עם תרמילים.

נזם באף ופירסינג

רבנים הנחשבים בחברה הדתית לאומית כמייצגים את המודל האורתודוקסי-מודרני, דוגמת הרב דוד סתיו, רבה של שהם ומן הרבנים המרכזיים ב"צהר", טוענים כי הסוגיה של ענידת נזם אינה סוגיה הלכתית, מאחר שברמה ההלכתית הטהורה הדבר אינו אסור.

בה בעת, הם סבורים כי היא אינה מנותקת מן ההלכה. שכן, מאחר שיש הנחיה כללית לצניעות, יתכן שענידת נזם מבליטה את נוכחות העונדת ומחצינה אותה, ועל כן יש בכך משום פגיעה בערכי הצניעות. הרב סתיו מציין כי "אי אפשר לומר שזה אסור כאשר בפרשתנו נקרא שכך היתה לבושה רבקה. אמנם, יש מקום לדון אם בימינו לא יתפרש הענין כחריגה המיועדת לצרכי משיכת תשומת לב".

יתרה מכך, אין מדובר רק בהלכות צניעות, כי אם בהתנהגות הקשורה ל"בחוקותיהם", לאמור, הימנעות מתרבות שהיא זרה במובהק, בחוקות הגויים. לפיכך, יהיה זה נכון לומר כי אין רוח ההלכה נוחה מהנזם. מה גם שהדבר יוצר אסוציאציה של "נֶזֶם זָהָב בְּאַף חֲזִיר" (משלי יא כ"ב). סיכומו של דבר, הגישה הכללית, גם של הליברליים, היא שנזם אינו רצוי.

באשר לפירסינג, הרב רונן לוביץ, רבה של ניר עציון ומן הדמויות הדומיננטיות ב"צהר", מציין כי מבחינה הלכתית לכאורה יש מקום לאסור זאת משום שאסור לאדם לחבול בעצמו. למעשה, הוא סבור כי יש מקום להתיר משום שהעושה זאת מתכוונת ליפות עצמה ולא לחבול חבלה של נזק. לכן, לדבריו "מבחינה הלכתית פשוטה הרוצה להחמיר – תבוא עליו הברכה, והרוצה להקל יש לו על מה לסמוך". 

אפשר להניח שהרב לוביץ התכוון בדבריו בעיקר לפירסינג באוזן ולכל היותר גם בגבה. אבל כידוע, פירסינג מותקן במקומות אחרים בגוף, לרבות אלה המוצנעים. עם זאת, ברור שיש כאן גישה מרחיקת לכת בליברליות שלה, והיא מבטאת מגמה חשובה בציונות הדתית. זאת כיוון שפירסינג קשור (מבחינת האסוציאציה) למיניות בוטה ולתרבויות שוליים שאינן יהודיות, כמו גם להחצנה זולה של הגוף.

בעבר הלא מאוד רחוק, המראה של בחורה דתית עם למעלה מעגיל אחד בכל אוזן נחשב לחריג למדי, שלא לדבר על נזם באף או פירסינג. ואולם, בעשור האחרון נשים ובחורות דתיות רבות עונדות למעלה מעגיל אחד באוזן, וכיום ניתן למצוא גם כאלה ההולכות עם נזם באף או פירסינג. מדובר אמנם במיעוט, אך עצם התופעה במגזר היא בחזקת סמפטום לפריצת גבולות.

בתחילה, כאשר ענידת שני עגילים ויותר על אוזן אחת נחשבה לחדשנית בקרב בנות דתיות, הדבר נתפס כביטוי להבעת ייחודיות והעדר קונפורמיות, ובמשתמע כביטוי למרי ולהתרסה נגד המסגרות אליהן הבנות משתייכות ונגד הנורמות המקובלות בהן. כיום, מאחר שמדובר בתופעה נפוצה למדי, שאינה נתפסת כבלתי שגרתית, כמעט שאין מייחסים לה את המשמעויות הללו, ורוב ההולכות עם למעלה מעגיל אחד באוזן, עושות זאת משום שהדבר נתפס בעיניהן כאסתטי וכמשווה להן חינניות ומראה שובב במקצת.

ואולם, כאמור, המראה של נזם ופירסינג עודנו נחשב לחריג בקרב נשות הציבור הדתי לאומי. חלק מן העונדות אותם מנסות למשוך בדרך זו תשומת לב ולשדר נונקונפורמיזם ו"קוליות". ואכן, רבים מרימים גבה (ריקה מפירסינג) ורואים את התופעה בצער וכאב.

ביביליוגרפיה

ספרי קודש והלכה

  • ויקרא י"ט: פס' י"ט-כ"ח. 
  • דברים כ"ב: פס' ה, י"א. 
  • משלי, ל"א: פס' ל'. 
  • בבלי, סדר מועד, מסכת שבת, קי"ג ע"א, קי"ד ע"א.
  • אבינר, שלמה חיים, גן נעול, ספריית חווה, 1985.
  • נויבירט יהושע ישעיה, שמירת שבת כהלכתה, פלדהיים, תשכ"ה.
  • משאש, יוסף, "כיסוי ראש לאשה – חובה הלכתית", תשובה מס': אלף תתפד, חלק ג' עמ' ריא, ספר אוצר המכתבים, אוצרות המגרב – מכון בני יששכר, תשמ"ח.
  • הרמב"ם, משנה תורה, הלכות עבודה זרה יב, אגודת נתיבות התורה והחסד, תש"מ. 

ספרי עיון ומדע

  • בארת' רולאן , יסודות בסמיולוגיה, תרגום: אבנר להב, הוצאת רסלינג, תל אביב, 2006.
  • בארת' רולאן, מיתולוגיות, תרגום: עידו בסוק, הוצאת בבל, תל אביב, 1988.
  • דומברובסקי מטי, מחינוך ממלכתי דתי לתלמודי תורה: תהליכי התבדלות בחברה הציונית דתית בישראל, חיבור לשם קבלת תואר מוסמך, אוניברסיטת בר-אילן, 2004.
  • זלצברג סימה, עולמן של נשות חסידות "תולדות אהרן": מעמדן כפרטים וכקבוצה, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור, אוניברסיטת בר-אילן, 2006. 
  • דה סוסיר פרדיננד, קורס בבלשנות כללית, תרגום: אבנר להב, הוצאת רסלינג, תל אביב (2005).
  • Gordon, S. 1997. "Head Covering for Women: A Look at the Sources". In F.K. Zisken (ed.), The Pardes Reader (35-42). Jerusalem: The Pardes Institute.
  • Seigelshifer, V. 2006 From Tichles to Hair Bands: Modern Orthodox Women and The Practice of Head Covering. MA Thesis, The Hebrew University of Jerusalem.

מאמרים בכתבי עת ובספרים

  • אלמוג עוז , "אנדרטות לחללי מלחמה בישראל: ניתוח סמיולוגי", מגמות, ל"ד, 2, ינואר 1992, 179-211.
  • ארן ג', "גוף חרדי: פרקים מאתנוגרפיה בהכנה", חרדים ישראלים, השתלבות בלא טמיעה,  סיוון ע' וקפלן ק' (עורכים), הקיבוץ המאוחד/מכון ון ליר, 2003, 99.
  • סטוקמן א', "הכל אודות סנטימטר של עור: הגוף הנשי ורטוריקת הצניעות בהבניית זהותן של בנות דתיות", להיות אישה יהודיה, ט' כהן (עורכת), גרפית, 237.
  • פיקאר א', "פסיקתו של הרב עובדיה יוסף לנוכח שינויים באורחות הלבוש", תרבות יהודית בעין הסערה: ספר היובל ליוסף אחיטוב, שגיא א' ואילן נ' (עורכים), עין צורים, 595.
  • פוקס א', "כיסוי ראש לרווקות: קריאה מחודשת בפסיקה מזרחית". להיות אשה יהודיה, ט' כהן (עורכת), גרפית, 2007, 93. 
  •  אחיטוב י', "מאורתודוקסיה ציונית-דתית לאורתודוקסיה חרד"לית", דעות 23, 18
  • Henkin, Y.H .2003. "Contemporary Tseni'ut". Tradition 37 (3),1-48. 
    Schiller, M. (1995) "The Obligation of Married Women to Cover their Hair". Journal of Halacha and Contemporary Society 30, 81-108.

אתרי אינטרנט

כתבות ומאמרים בעיתונות

מילונים לקסיקונים ואינציקלופדיות

  • תורמי ויקיפדיה (2008). צניעות. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 11:00, מרץ 25, 2008.
  • תורמי ויקיפדיה (2008). כיסוי ראש לנשים. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 09:55, מרץ 25, 2008.

ראיונות

  • ראיון עם אונטרמן יעל, מאמנת אישית, מעבירה הרצאות ומנחה סדנאות בתחומים שונים במכונים ובמדרשות, בתחומי יהדות, זהות וחברה, 2007.
  • ראיון עם הרבנית אריאל, בוגרת ה"מכללה" בירושלים, "אברכית" לשעבר של "מרכז", אשת הרב אריאל, חלק מילדיה תלמידי ישיבת "הר המור", תושבת הרובע היהודי בירושלים, 2007.
  • ראיון עם בן דוד עליזה, מפיקה בערוץ 7, תושבת בית אל, אשתו של הרב אורן בן דוד, 2007.
  • ראיון עם ברק אפי, בוגר "מרכז", כותב, מנחה ומרצה בבית מדרש "אלול", 2007.
  • ראיון עם גוטפורינד נעמי, מפקחת ומחנכת ותיקה באולפנת "צביה", ירושלים, 2007.
  • ראיון עם מיכל דשן, בת המגזר, בוגרת "חורב", מורה בתיכון חילוני, 2007.
  • ראיון עם מוכרת בחנות "בת עין" – חנות בגדים ברוח שאנטית של נשות "המגזר", גרה בהתנחלות, סטודנטית במכללת דוד ילין, 2007.
  • ראיון עם מספר לקוחות בחנות "בית עין", 2007.
  • ראיון עם מוכרת בחנות "מהגוני" – חנות בגדים של נשות "המגזר", סטודנטית שנה ד' לעיצוב אופנה, בצלאל, 2007.
  • ראיון עם מספר לקוחות בחנות "מהגוני", 2007.
  • ראיון עם מעצבת ומוכרת כובעים לנשות המגזר, 2007.
  • ראיון עם מרמן גרומט נעמי, חוקרת סוגיות הקשורות לצניעות, כיסוי ראש וטהרת המשפחה, דוקטורנטית במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, אוניברסיטת בר אילן, 2007.
  • ראיון עם ס"ג, "אברכית" לשעבר של "מרכז", מורה באולפנת "סיסי", 2007. 
  • ראיון עם מ"ג,  לשעבר אברך ב"מרכז", עובד ב"פועה", 2007.
  • ראיון עם ספיר ראומה, תושבת קטמון, יועצת ארגונית, רס"ן בצה"ל, 2007.
  • ראיון עם עבודי יעל, מורה ומרצה לספרות עברית, ירושלים, 2007.
  • ראיון עם תאנה דינה, בוגרת ה"מכללה" בירושלים, "אברכית" לשעבר של "מרכז", אשתו של הרב ברוך תאנה, תושבת חצר גליציה בעיר העתיקה, בירושלים, 2007.

הערות שוליים

    צפה בתגובות  תגובות על מאפייני לבוש של נשים בחברה הדתית-לאומית (5)

    רותי כהן

    לשפר הצניעות = למנוע תאונות יש לי שאלה לכל הנשים היקרות, ששמות פאה שהם לא צנועה ומושכת.. (דהיינו כל פאה לא של סבתות) מה אתן חושבות לעצמכן? שיש לכם ריח של יראת שמים, שהירקן לא מזיל ריר עליכן? שהנהג באוטובוס לא נכשל בהרהורים? שהבחורים לא שופכים זרע עליכם ח"ו, אישה שהולכת עם פאה ארוכה או עם פאה לא צנועה היא מכינה לעצמה את הגיהנום ומכשילה גברים וגורמת לעבירות החמורים ביותר, אתם מתלבשות בצורה מכשילה וגם אם היא צנועה, הפאה הורסת הכל, אני רואה אברכים טהורים שלמדו בישיבות קדושות חנונים למדי, והאישה נראית דוגמנית מהשורה הראשונה, בבקשה: תעשי את זה רק בבית לא בחוץ יקירה שלי, כבר לא קשור לרבנים או להיתרים, לא לעדות וחוגים, זה קשור למראה החיצוני של היצר הרע שלך, אוי כמה אברכים נכשלים בך שאת עולה לאוטובוס בבוקר עם הפאה לא צנועה או ארוכה והמתקתקת שלך, כל הלימוד שלהם כל היום נהרס על מחשבות שאת גרמת להם. כן כן כן ממש כך. כמה (מאות) בחורי ישיבות מסתכלים לעבר המחיצה בחתונות לראות אותך, או יוצאים במיוחד בערבי שבת לראות אותך מטיילת ברחוב עם הבגדים הנוצצים ועם הפאה של שבת המטריפה שלך (יש עדות למי שרוצה מקור) שהיא באמת מטריפה את הראש שלו.. בושה שבת ישראל צריכה להאות ככה, הם לא מחפשים לצאת לקניון לראות חילוניות פרוצות, את "תלמדה בית יעקב" מעניינת יותר, את נוצצת יותר, כן את..את.. "בגללך יש זרע לבטלה" לא בגלל שחקניות פרוצות, רק בגללך!!!!! בגללך יש בעיות של שלום בית, בגללך!!!! תתעשתי לפני שיהיה מאוחר....!!! ישנן פאות שמושכות עיניים של גברים אחרים והם יכולים להגיע להרהורי עבירה שזה אסור!! כמו פאות ארוכת מידי או פאות שיותר יפות מהשיער הרגיל של האישה וכו'.. נמאס כבר מכל אלו שהולכות עם צוואר חשוף [מגיע לפעמים עד לשקע של החזה] בגדים צמודים ביותר ולקינוח חצאיות מעל הברך, והעיקר "לא הולכות עם פיאה" אבל צמוד וקצר גם אסור. אני באופן אישי חושבת שפאה מביאה להרבה מכשולים בצניעות!! לדעתי גם המכשירים הטמאים גורמים לנו לאבד שפיות, הילדים ובפרט בנות הסמינרים הולכים עם הפלאפון לכל מקום, קניות, ואפילו לשרותים, למקלחת, ואפילו כשהם רוצים לישון לנוח קצת, הם מכבים הכל אבל לא את המכשיר שמא מישהו יחפש אותם. הם הפכו להיות תלותיים במכשיר שמספק להם את האון-ליין העכשוי בכל עת!! לצערי יש להקטין את המידע של המכשירים ולהפוך אותם למה שנועדו מלכתחילה-מכשיר פלאפון לשיחות של האם הגעת הביתה? הכל בסדר? ולנתק זהו.הרבה מסכימים איתי אבל אף אחד לא מסוגל להתנתק ממנו - והסיבה העיקרית היא מידת הגאווה!!!! [גם הסיבה של הפריצות אצל נשים היא מידת הגאווה!!!] שמא יגידו אהה, אין לו מכשיר ברמה!!! לי יש מכשיר פשוט ואני מסתדרת מצויין ואפילו יותר מכל אחד אחר. אני מגיעה הביתה ויש לי זמן לכל דבר, לא כמו רובכם, כשאני נכנסת להתקלח אני נכנסת לבד ולא עם כל העולם. האם אישה "חרדית" ההולכת בניגוד להלכה בבגדים צבעוניים ומבריקים המושכים תשומת לב או בבגדים המבליטים את כל איברי הגוף ובעיקר את המקומות הצנועים,או בחולצות קצרות שאם את מתכופפת רואים לך את הגב ואם את מרימה את ידיך רואים לך את הבטן, וחובשת פאה העשויה משיער של נשים גויות שמתו או מטפחת ראש צבעונית ונוצצת ונעלי עקב וכו'- יכולה להעיד לפני הקב"ה ולומר לו "אבא שבשמיים אני מאותן נשים צדקניות שיביאו גאולה לעמך ישראל? " האם ראינו מאישה כזו שבנייה יצאו ת"ח גדולי הדור? האם אישה כזו יכולה לדמיין לעצמה שאחרי מותה היא תבוא בפריצות הנ"ל לפני האמהות הקדושות ותרצה לשבת לידן? ואיך לא תפחדי מאבא שבשמיים שאמר בתורתו הקדושה "וראה בך ערוות דבר ושב מאחריך...." הקב"ה מסלק שכינתו מעם ישראל, מסיר את השגחתו מעלינו בגלל נשים כמוך... ואמרו חז"ל הקדושים שצרות באות לעולם בגלל חוסר צניעות של בנות ישראל ובפרט לאחר שקראת את כל הנ"ל, כיצד תעיזי להמשיך לצאת כך מחר ולהכשיל את בחורי ישראל ותמשיכי לשים פס על דברי חז"ל הקדושים אשר הזהירו נוראות על הפריצות שיש בקרב מחננו ובפרט שיראו לך ביום הדין שקראת כל הנ"ל ובכל זאת המשכת במרדך. אני לא אוהבת להעיר על הנושא הזה, כי לי לא חסר דברים שצריך לתקן... אולי יותר קל לי בנושא צניעות ואני מקפידה על כך, אך בדברים אחרים די קשה לי, שהם פחות סממנים חיצוניים כמו תפילה ועבודה על המידות... אני יהודיה כמוכם ואף פשוטה יותר מכם, איני מתיימר להיות חכמה או נביאה ויש לי המון מה ללמוד מכל יהודי/ה. אני אוהבת אתכם עם ישראל מאוד! וזו הסיבה שאני פונה אליכם מכל הלב!!! אנו לקראת אחת התקופות הקשות בהיסטוריה שלנו, לקראת חבלי משיח!!! וכולנו חייבים לחזור בתשובה תיכף ומיד..
    יום ראשון ח' באלול תשע"ה 23 באוגוסט 2015

    juh

    שלום לך אחותי היקרה מה שמציק לנו בחצאיות קצרות, בבגדים צרים, וכו' זה ממש לא טפשי וזה קשה מאוד לכל בת ישראל ולכל אשה בעולם, היום שאני נשואה ואחרי שהבנתי מה זה "ראש של גבר " החלטתי בלי נדר להאריך (ולא ללבוש את המגף הזו..) את החצאיות הקצרות, וזה באמת ממש קשה לי. אבל אנו משתדלות לעשות את זה לכבוד ה´ יתברך שמו, שהוא יותר חשוב