דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
הוסף דירוג לספר 23 מדרגים

פרק 13: מאפייני לבוש של מוסלמיות דתיות בישראל

שתי נשים באירוע
שתי נשים באירוע
מונתהא
צעירה בביתה, בג'ינס, חולצה וחיג'אב
צעירה בביתה, בג'ינס, חולצה וחיג'אב
עידאת ליזה, מזאריב אמיר
חלון ראוה של בגדי נשים
חלון ראוה של בגדי נשים
מונתהא
אשה בביתה
אשה בביתה
עבדאלפאתח עבדאללה
אשה בביתה
אשה בביתה
מונתהא
אשה בגינה באירוע
אשה בגינה באירוע
מונתהא
אשה מתכוננת לאירוע
אשה מתכוננת לאירוע
מונתהא
עוז אלמוג, דליה בר אור

המחברים מודים למר אשרף עואודה על עזרתו בכתיבת מאמר זה


נוצר ב-5/25/2008

רקע

מסורת וערכים באיסלם

האיסלאם, כמו רוב הדתות הגדולות והחשובות בעולם, מטיל פיקוח על התנהגות מאמיניו ובכלל זה פיקוח על הופעה חיצונית ועל התנהגות מינית (שני דברים הקשורים זה בזה). אחד הביטויים לכך הוא הגבלה על חשיפה והבלטת אברי גוף מסוימים – בעיקר של נשים.

על-פי הנביא מוחמד, אבי האיסלאם, האלוהים ברא אנשים וברא במקביל לבוש שיכסה את אברי הגוף הראויים לכיסוי (פרק אל אעראף פסוק 26). אולם מהי דרגת הכיסוי? על כך מתנהל משא ומתן חברתי-הלכתי בתוך העולם המוסלמי זה מאות בשנים.

כמו דתות אחרות, גם האיסלם, כולל כיתות ואסכולות מגוונות, המתייחסות בין השאר באופן שונה למעמד האישה ולבושה. אולם, בהכללה רחבה אפשר לומר שרוב פרשני האיסלאם ומורי דרכו רואים בגוף האישה מכשול בפני יצרי הגבר, ולכן לשיטתם הגבר נזקק לחסדי שמיים כדי להתגונן מפניה. כך פסק, על פי המקורות המוסלמיים, הנביא מוחמד: "אין דבר שמשפיע על הגברים לרעה יותר מהפיתוי של הנשים. אנחנו מבקשים מאלוהים שיגן עלינו מהפיתוי שלהן ויאיר להן את הדרך ויהיו נשים טובות". "אמר הנביא: הסתכלתי בגיהינום וראיתי שרוב האנשים שבו הן נשים". איש-הדת מוחמד אבו-רחאל, חבר התנועה האיסלאמית בנצרת, מוסיף פרשנות משלו: "הנשים נידונו לגיהינום מפני שלבשו בגדים נוצצים, קצרים, צרים או שקופים, פיתו את הגברים וגרמו להתפוררות החברה המוסלמית כולה".

הקוראן מחולק ל-114 פרקים, או פרשות, שכל אחד קרוי סוּרָה سورة . על-פי הקוראן, מקור הלבוש הוא בחסד אלוהי. במקום אחד נכתב: "ואלוהים שם לכם את ההרים מעונות, ויעשה לכם לבוש למחסה לכם מחום ולבוש (שיריון) למחסה לכם במלחמתכם. כזאת הוציא והעביר חסדו עליכם למען תהיו תמימים עמו" (סוראת אל-נחל, פרשת הדבורה). במקום שני נכתב: "הוי בני-האדם, הנה הורדנו לכם לבוש להסתיר ערוותכם ובגד פאר, אך לבוש יראת האל טוב ממנו" (סוראת אל-אעראף, פרשת המחיצה).

בסוּרָאת אל-אחזאב (פרשת המפלגות), יש הנחיה ברורה להציב חיץ בין גברים לנשים: "הנביא, קרא לנשותיך, בנותיך ונשות כל המאמינים להתכסות היטב בבגדיהן. כך יאה יותר, כך יכירו אותן ולא יעוללו להן כל רע. אללה הוא רחמן ורחום".

בפסוקים נוספים יש התייחסות לעדיי זהב ולבגדי משי, האסורים בעולם הזה, אך יהיו מנת חלקם של המאמינים בגן-העדן. לחוטאים שיישלחו לגיהינום מצפות 'שמלות-אש' שיצרבו את גופם החשוף.

שבעת כללי היסוד ללבוש האישה

החדית' היא אוסף של הלכות, אגדות וסיפורים אודות הנביא מוחמד ואורח-חייו, שהועבר בעל-פה מדור לדור על-ידי חכמי-דת, ונחשב בעיני רוב המוסלמים כמקור המוסמך ביותר לפרשנות הקוראן. חשוב להדגיש שאין בדת האיסלאם כללי לבוש מפורטים לפרטי פרטים, בנוסח המקובל למשל בחברה היהודית החרדית. זו ביסודה מסורת שבעל-פה, שנהגתה על-ידי חכמי הדת ומנהיגי הקהילות (בדרשות ופסקי הלכה), ועיקריה הם לבוש סגור, מסורתי ושמרני. באופן כללי, אישה מוסלמית חייבת ללבוש בגד ארוך, רחב, לא שקוף, המכסה אותה מכף-רגל עד צוואר, מצניע את אברי גופה האינטימיים. רצוי צבע כהה (כדי לשמור על אטימות ולמנוע משיכת מבטים), וללא עיטורים ודוגמאות אמנותיות שעלולים גם כן למשוך תשומת לב. שיערה חייב להיות מכוסה אף הוא בקפידה.

פרשני החדית' היו על טהרת המין הגברי ופסקי-ההלכה שלהם נועדו בראש ובראשונה לשמר את ייחודו, כבודו ומעמדו הבכיר של הגבר על האישה. הדבר נבע גם מתפיסה פטריארכאלית הרואה באישה את קניינו של הגבר. הוא אינו להוט לחלוק את 'רכושו' עם הזולת, וחלוקה זו כוללת גם מבטים חומדים.

הכבוד הגברי והכבוד הנשי כרוכים בכבוד המשפחה, אך לכל אחד מהם ביטוי שונה. כבוד הגבר ("שרף") شرفהוא עניין ציבורי הקשור, על פי המסורת הערבית, לאומץ, הכנסת אורחים ואדיקות דתית. הגבר עלול לאבדו, אך גם לזכות בו מחדש. כבוד האישה ("עָרְד")عرض הוא עניין פרטי הנוגע לדבר אחד בלבד, צניעותה המינית. משזו אבדה (לפחות בעיני הזולת), אין להשיבה. אם אובדן כבוד האישה נודע רק בחוגים סגורים, העניין יסתכם בנזיפה. אך אם נודע בפומבי, עשויים קרוביה לחוש כי מחובתם לטהר את שם המשפחה - עד כדי רציחתה, במקרים קיצוניים (בעיקר בחברה הבדואית).

דגש זה על צניעות האישה אופייני לחברות של שושלות-יוחסין גבריות. פרשנים גורסים כי מקור הדבר בחרדה מובנית באשר לשאלת האבהות על הילד, וההעברה המוסדרת של הירושה מגבר לגבר.

במהלך ההיסטוריה, כפיית נורמות הלבוש על האישה נעשתה על-ידי הגברים מחברות מסורתיות שונות, כחלק ממסכת כוללת של שיעבוד האישה והתייחסות אליה כאל יצור שאינו שווה במעמדו החברתי לגבר (היא אינה מורשה, למשל, להנהיג את הקהילה ולשאת דרשות), אלא כמי שתפקידה בעיקר לסור למרותו ולשרת אותו. ושוב, הדעת נותנת כי העובדה שמיניות האישה גלויה לעיני בעלה בלבד, משקפת לא רק תפישה של צניעות אלא גם אות לבעלותו עליה (לתפישת האישה כקניין בעלה סימוכין רבים בתרבות האיסלם). שבעת כללי יסוד נקבעו ללבוש האישה המוסלמית:
א. אסור שייראה אף חלק מגופה, פרט לפנים וכפות הידיים;
ב. הבגד שהיא לובשת חייב להיות רפוי (לא צמוד) כך שלא יהיה ניתן להבחין בצורת גופה;
ג. בד הבגד חייב להיות עבה ולא שקוף, כך שלא יסגיר את צבע העור או צללית הגוף;
ד. אסור שהבגד יבלוט בצבעים, הידור, עיצוב או קישוט המושכים תשומת-לב;
ה. אסור עליה ללבוש בגדי גבר;
ו. אסור עליה ללבוש מלבוש כופרים;
ז. בגדיה צריכים להיות צנועים, אבל לא בלויים ומעוררי רחמים.

על הבת לאמץ את הכללים לעיל החל מגיל ההתבגרות. לא מצוין בכתובים מהו הגיל הזה אך מקובל אחרי קבלת המחזור (ווסת) הראשון.

כיסוי הראש בעולם המערבי והערבי

רבים בעולם המערבי החילוני המודרני רואים בלבוש המוסלמי את הביטוי המובהק ביותר לדיכוי האישה והנשיות ורמיסת זכויותיה הטבעיות. הנה כי כן, המימצא המרכזי בסקר שעשתה ב-2006 הוועדה ליחסים בין אמריקאים למוסלמים, הראה כי כמעט מחצית מהאמריקאים מאמינים שהאיסלאם דוגל בדיכוי נשים. עיישה חוסיין, עיתונאית מוסלמית מניו-יורק, מציינת כי "רבים מהאנשים האלה חושבים ש'אם אישה מכוסה, סימן שמדכאים אותה". אפשר להניח שתפישה דומה רווחת בארצות אחרות ברחבי העולם החופשי ובוודאי גם בישראל.

כיוון שכיסוי הראש בכלל והרעלה בפרט, הוא אחד מסימני-ההיכר הבולטים של הקנאות הדתית האיסלאמית, טבעי שהלוחמים בכפייה הדתית סימנו אותה כיעד מועדף. זה התחיל עוד במאה הקודמת, דווקא במדינות מוסלמיות שביקשו להיפתח למודרניזציה: טורקיה של אתא טורק בשנות ה-20, השאה הפרסי, שבשנת 1930 העביר חוק האוסר ללבוש רעלה וטוניסיה, שבשנת 1986 חוקקה חוק דומה. עד היום יש דיווחים על התנגדות לרעלה במדינות מוסלמיות ליברליות יחסית, דוגמת מרוקו, לבנון ונסיכויות המפרץ.

אולם בניגוד ליחס לרעלה, המכסה את כל הפנים, היחס לחיג'אבحجاب (מטפחת ראש המכסה על כל השיער אך לא את הפנים) ברוב החברה הערבית הוא חיובי.

עם הגידול המשמעותי באוכלוסייה המוסלמית במדינות מערב אירופה, הגיעה המערכה על לבוש האישה המוסלמית גם לשם. צרפת חוקקה לאחרונה חוק האוסר סימני-היכר דתיים בולטים בבתי-הספר. חוק דומה התקבל גם בכמחצית ממדינות הפדרציה הגרמנית, בנימוק שכיסוי הראש הפך סמל של פונדמנטליזם וקיצוניות. עימותים בעד ונגד כיסוי הראש הגיעו לבתי-משפט גם בבריטניה, בלגיה, דנמרק ואיטליה.

לבוש הנשים המוסלמיות ומשמעותו הפכו בשנים האחרונות סוגיה מרכזית בשיח הפמיניסטי גם בעולם הערבי. השוללות תופסות אותה כאמצעי דיכוי; המצדדות נעות בין הגישה האפולוגטית לבין הגישה הכוחנית הרואה בכיסוי הראש הפגנת זהות וכוח, תרומתה של האישה למאבק האיסלאם כנגד התרבות המערבית המאיימת לשטוף אותו.

הניסיון להצדיק את קוד הלבוש המחמיר, או לפחות לחיות איתו בשלום, הוליד מסכת ארוכה של הסברים, תירוצים ותיאוריות מקוריות. כך , למשל, טיעון ציורי שהתפרסם באתר אינטרנט מוסלמי, גורס כי "צריך לכסות את האישה כמו שמכסים ממתקים, כדי שהזבובים ושאר היצורים המזהמים לא יעטו עליה..."

תיאוריה אחרת גורסת, כי כיסוי הגוף הוא בעצם עליית מדרגה רוחנית ואינטלקטואלית עבור האישה. בזכות הלבוש הצנוע גברים יתייחסו אליה בכבוד, וישפטו אותה על-פי שיכלה, אמונתה ואישיותה, ולא על-פי חיצוניותה. הלבוש המסתיר את גופה משחרר אותה מלחצים המופעלים על נשים בחברה בכלל והמערבית בפרט, לטפח את חיצוניותן, לחשוף כמה שיותר מגופן. המוסלמית הצנועה פטורה מלעשות בשימוש בגופה או בקסמיה הנשיים, כדי להיות מקובלת חברתית. בכך היא בעצם מגדילה את חירותה האישית.

נשים מוסלמיות רבות טוענות שהן בוחרות בלבוש צנוע מרצונן החופשי, ללא כל כפייה, כדרך לשדר לעולם החיצון כי אף שהן עובדות מחוץ לבית, הרי שהן נשים מכובדות ואדוקות. נשים שהלכו לראשונה ברחוב בלי כיסוי הראש, הודו כי הרגישו נבוכות, פגיעות ואפילו עירומות.

טיעון נוסף מאסכולה זו אומר כי כיסוי הגוף מגונן על האישה מפני הטרדות מיניות, או מניסיונות של גברים זרים 'להתחיל איתה' בניגוד לרצונה.

כך או אחרת, הלבוש המוסלמי הדתי נותר ביטוי חיצוני למציאות מורכבת. שכן, הגישה הבסיסית כלפי נשים בחברה הערבית טרם השתנתה ברוב החברות המוסלמיות. גם נשים שהסירו את כיסוי הראש ממשיכות למלא את תפקידן המסורתי במסגרת המשפחה, וצניעותן תופסת עדיין מקום מרכזי. התנהגות האישה היא עדיין המפתח לכבוד משפחתה ולשמה הטוב, יהא לבושה אשר יהא.

חקר דפוסי הלבוש בחברה הערבית

ככל הידוע לנו, עד היום טרם נעשה מחקר סוציולוגי אמפירי על לבוש נשים בעולם הערבית בכלל ובישראל בפרט. הקושי המחקרי כאן גדול משום מדובר בנושא רגיש ודיסקרטי, המתפרש אצל רבים בחברה הערבית כחדירה לצנעת הפרט. לכן הטכניקה הבסיסית שבה השתמשנו היא צילום וראיונות.

המידע אודות לבושן של הנשים המוסלמיות בישראל הושג על ידנו בעיקר באמצעות תצפיות מובנות בישובים הערבים ובקמפוס של אונ' חיפה, שאותן ביצעו סטודנטים ערבים שהשתתפו בקורס "מבוא לחברה הישראלית" (כל סטודנט/סטודנטית קיבל טופס עם שאלות). כמו כן ערכנו (כותבי הערך) תצפיות וצילומים בריכוזי אוכלוסיה ערבית ברחבי הארץ (כ-500 תמונות בסה"כ). הערה: הקמפוס החיפאי מהווה במה מרהיבה למגוון פרטי הלבוש המקובלים היום במגזר הערבי (בעיקר בקרב צעירות), משום שבאוניברסיטת חיפה לומדות סטודנטיות ערביות רבות (כ-20 אחוז מסה"כ הסטודנטים באוניברסיטה הם ערבים).
מידע נוסף אודות מצוות ומוסכמות בתחום הלבוש בחברה המוסלמית בישראל השגנו באמצעות ראיונות עם מנהיגי דת שונים בחברה המוסלמית בישראל, שיכלו לספק לנו מידע ממקור ראשון. כמו כן רואיינו כ-20 נשים מוסלמיות בגילאים שונים, מספר מוכרות בחנויות בגדים ותלמידות ערביות בבית הספר לאופנה בויצ"ו-חיפה.

קוד הלבוש הכללי של המוסלמיות בישראל

דתיות וחילוניות בקרב הערבים

האוכלוסייה הערבית-מוסלמית בישראל מתפרסת על-פני כמאה כפרים ויישובים עירוניים קטנים ברחבי המדינה. סקרים מוכיחים שהרוב המכריע של אזרחי ישראל הערבים הם דתיים או מסורתיים (ההבחנה מטושטשת למדי) ורק מעטים (רובם נוצרים) מגדירים עצמם כחילונים או חסרי דת.

תהליך ההתקרבות של ערביי ישראל לדת, שהחל אחרי 1967 והואץ בשנות השמונים (בהשפעת תהליכים רחבים בעולם הערבי והמוסלמי), נתן את אותותיו גם במוסכמות הלבוש. השוואה בין תמונות של ערבים לפני 30-60 שנים לבין תמונות של הרחוב הערבי היום, חושפת הבדלים תהומיים - בעיקר בכל הנוגע ללבושן של הנשים. למעשה רק משלהי שנות התשעים חל יישום בולט ומשמעותי של כללי הלבוש הפונדמנטליסטי בחברה הערבית בישראל. אולם במקביל חל תהליך הפוך, המתבטא בלבוש חושפני יותר ומסורתי פחות. האחרון משקף את המודרניזציה של הערבים ואת התחזקות מעמדה של האישה הערבית במשפחה ובקהילה ואת השתחררותה המודרגת והזהירה (לפחות בחלק מהציבור הערבי) מהפטריאכליות הגברית המסורתית.

הבגדים הדתיים "התקניים" מיובאים בעיקר מסוריה (דרך ירדן ומירדן עצמה). ברוב היישובים הערבים הבינוניים והגדולים בישראל ישנן חנויות המתמחות בלבוש המיועד לנשים מוסלמיות דתיות. נשים רבות תופרות את בגדיהן אצל תופרת מקצועית ולעתים אף בעצמן או בעזרת קרובות משפחה.

מוסלמיות אמידות מעדיפות לערוך קניות הרחק מהבית. החיפאיות, שקנו בעבר בג'נין, מרחיקות עד אום-אל-פאחם, ירושלים ומדי פעם קופצות לשופינג בעמאן או בקהיר. שם הן חופשיות יותר להצטייד במערכת לבוש כפולה, אחת מודרנית ונועזת לבית, אחת מכופתרת ושמרנית לרחוב. ההיצע מגוון ביותר וכולל פריטי לבוש מודרניים, שניתן לשלבם בנקל במלתחה הדתית.

לא ערכנו סקר סטטיסטי, אבל הרושם שנוצר אצלנו מתוך תצפיות וראיונות הוא שנשים צעירות ורווקות נוטות לציית פחות לכללי הצניעות הדתיים, כלומר להיות מעט יותר גמישות בלבושן. זאת, ככל הנראה, הן בשל העובדה שהדור הצעיר מרדן יותר מטבעו והן משום שהצורך לשדר מיניות כלפי חוץ גדול יותר לפני החתונה (כדי להשיג שידוך טוב).

קוד הלבוש של האישה המוסלמית מוכתב מטבע הדברים קודם כל ולפני הכל על ידי האישה עצמה, ומושפע מחינוכה, ממשפחתה, מסביבת המגורים שלה וממאפייניה האישיותיים. אולם בחברה הערבית-מוסלמית מקובל במקרים רבים לקבל מעין אישרור מהגברים במשפחה: האב, הבעל, ובמקרים מסוימים גם האחים. לאם ולאחיות יש עדיין כמובן גם כן השפעה לא מבוטלת, אבל כיוון שהכוח הוא בעיקרו בידי הגברים אישורם לרוב חשוב יותר.

בישראל אין צעדי ענישה פורמאליים נגד מי שהפר את קוד הלבוש ההלכתי, מהטעם הפשוט שמערכת המשפט הישראלית אינה כפופה לחוקי האיסלאם. אז איך נוהגים באישה, שלדעת מנהיגי-הדת חרגה מגבולות ההלכה? "פונים אליה ומבקשים ממנה בנועם לחזור-בה מדרכה", כך לדברי ח'אלד מוסא סבאח, אימאם הכפר אבו-סנאן שבגליל המערבי. סבאח מוסיף ומציין, כי המשמעות החברתית של כללי הלבוש, בראיית האיסלאם, משיקה ל"שמירה על הכבוד, השם הטוב וגאוות האישה והמשפחה, ומניעת זילות חברתית או הידרדרות לזנות". אולם, מהראיונות שערכנו עולה שבפועל הפיקוח הרבה פחות ליברלי (סובלני). הסנקציות על בחורה "סוררת", כלומר מי שחרגה לדעת סביבתה מכללי הצניעות המוסלמיים (וזה קורה לעתים לא נדירות), מגיעות ממשפחתה הקרובה והרחוקה ומהסביבה הרחבה יותר ביישוב ובחמולה. הוריה עלולים לאסור עליה לצאת מהבית. הסביבה עלולה לתייג אותה כ"ילדה רעה" (ביטוי שבו השתמשה אחת המרואיינות) כלומר כאישה שיצאה לתרבות רעה – מושא לרכילות מרושעת, לעג ואפילו נידוי.

רוב הנשים חוששות מאד מתגובת הסביבה, לא רק משום שהיא עלולה להתבטא באלימות מילולית ופיזית, אלא גם, ואולי בעיקר, משום שזה עלול להקשות עליהן להשיג חתן, קל וחומר "בעל איכותי" – עונש כבד מנשוא לאישה ערבייה. הן גם אינן רוצות להטיל כתם על של משפחותיהן והחמולה שלהן (אישה שתויגה מתייגת בעליל גם את משפחתה). לכן, גם נשים שאינם אדוקות לא לוקחות "סיכונים" ומקפידות לצאת מהבית לפחות עם המינימום הנדרש, לאמור: אי חשיפת רוב אברי הגוף (גם אם באמצעות מכנסים) וכיסוי השיער באיזשהו מטפחת ראש.

מרבית הנשים המוסלמיות מתלבשות בצניעות, בין אם מתוקף ציווי דתי, אילוצים חברתיים, נורמות מסורתיות או בחירה חופשית. האדוקות מכסות את כל גופן, מכף-רגל ועד ראש, כולל הפנים. אחרות מסתפקות בלבוש מהכתפיים ומטה. מוסלמיות המבלות חלק ניכר מזמנן בחברה יהודית חילונית, בין במסגרת לימודים או מקום-עבודה, עוברות בהדרגה תהליך חילון ומאמצות קוד לבוש ליברלי יותר.

הלבוש במעגלי חיים שונים

קיימים הבדלים משמעותיים בין קוד הלבוש בתוך הבית (שהוא הרבה יותר גמיש וחופשי) לבין קוד הלבוש במקומות ציבוריים, בעיקר מחוץ ליישוב. אולם חשוב להדגיש שיש הבדלים, לעתים משמעותיים ביותר, בין יישוב ליישוב, בכל הנוגע למוסכמות הלבוש. שתי תלמידות שסייעו לנו במחקר זה ציינו שהן עצמן הופתעו לגלות עד כמה גדולים ההבדלים בין המקובל אצלם בכפר (יישוב צפוני) למה המקובל במספר כפרים אחרים שבהם ביקרו (יישובים דרומיים).

באופן עקרוני ביישובים הערביים הקטנים שומרים יותר אמונים למסורת, בין השאר בשל הפיקוח ההדוק המאפיין חברות קטנות ומבודדות. מעצבת אופנה צעירה מהכפר תרשיחא בגליל, הצליחה לעורר את זעמם של גורמים מוסלמיים בכפר, כשהתראיינה למקומון (יוני 2006) ואמרה: "יש בכפר לא מעט נשים שמסתובבות עם גלאביות جلابيات מסורתיות, הדבר הזה הורג אותי". בתוך יום הופץ ברחבי הכפר כרוז, שנחתם בשם "נשים שנעלבו עד עמקי נשמתן מהפגיעה בגלאביות جلابيات שלהן", ובו גינוי חריף למעצבת הכופרת. "אנחנו גאות בגלאביות جلابيات שלנו וזהו כבוד ומקור גאווה עבורנו," כתבו.

בערים הגדולות או המעורבות, למשל נצרת או עכו, קל יותר לנשים לחרוג ממוסכמות, כי הפיקוח פחות הדוק. בערים מעורבות הגמישות גדולה גם בשל ההשפעה המודרנית וטשטוש הגבולות בין השכונות היהודיות לשכונות הערביות.

בישראל לא קל לאישה מוסלמית להתהלך בגלאביה جلابية ארוכה במקומות בסביבה לא ערבית, כי החברה היהודית מתייגת נשים בין השאר לפי לבושן. היהודי המצוי תופס אותה כמי שבאה מעולם אחר. יש גם כאלה שמקללים או מאיימים. חמור מזאת, במציאות הביטחונית הטעונה של ישראל, החשד שמדובר במחבלת פוטנציאלית צף ועולה במהירות ומעורר מבטים לא נעימים.

בראיון לעיתון הארץ ("חיג'אב הוט קוטור", 5.5.2007) אומרת מרים מסרי, סטודנטית לפסיכולוגיה במכללה האקדמית נתניה: "אני לובשת בדרך כלל מכנסיים ומעליהם חצאית או חולצה ארוכה וחובשת מטפחת בגלל הדת. אנשים נועצים בי מבטים כשהם מזהים שאני ערבייה מוסלמית".

סטודנטית ערביה ישראלית הנוהגת להגיע לאוניברסיטה עטופה בחיג'אב حجاب, אמרה לנו ש"היא יודעת שכולם חושבים שהיא אישה מדוכאת" (בשל לבוש הדתי). היא עצמה סבורה שהם טועים. מבחינתה, אפשר להיות גם דתייה, גם נשית וארוטית.

הלבוש כמראה לדתיות

כאמור, במחקר זה הנחנו הנחת יסוד שקיים מתאם בין רמת הדתיות של האישה לבין ההחמרה (פירוש הכלל הדתי לחומרה) בתחום הצניעות וברמת הפתיחות להחצין נשיות ואירוטיות. מידת ההחמרה פירושה למעשה מידת החשיפה של חלקי הגוף – בעיקר חלקי הגוף הייחודיים לאישה וכאלה הנחשבים למושכים מבחינה מינית, קרי: חזה, צוואר, רגליים, שיער, מותניים, ישבן ומפשעה. אירוטיות ונשיות מתבטאת (כמעט בכל העולם ובוודאי בקרב דתות שמרניות) גם בהופעה צבעונית, שבכוחה להבליט את ייחודיות האישה ולמשוך מבטים: ביגוד, איפור, תכשיטים.

במלים אחרות, ככל שהאישה דתייה יותר כך היא הלבוש שלה יחשוף פחות חלקי גוף, וכך היא תיטה פחות להחצין את נשיותה ומיניותה באמצעות הופעה אסתטית ומושכת.

במחקר זה לא יכולנו להוכיח את ההנחה הזאת (אלא רק לאושש אותה), הן משום שקשה להגדיר סולם של נשיות ואירוטיות (במציאות צניעות וארוטיות מתערבבים זה בזה) והן משום שקשה להגדיר סולם של דתיות. למעשה, אפשר להניח בזהירות שמידת הדתיות ניכרת אצל האישה המוסלמית בעיקר במחויבות לגדרי הצניעות ובראשם לבוש צנוע (על פי הכללים שצויינו לעיל). ודוק: אנחנו מבחינים היטב בין "אמונה", שהיא עניין אישי, רוחני וסובייקטיבי לבין "דתיות". הדתיות מוגדרת במאמר זה במובנים ההתנהגותיים בלבד, לאמור: החמרה בכל הנוגע למצוות המקובלות בעולם המוסלמי היום.

במלים אחרות, אישה המקפידה על צניעות רבה בהופעתה אינה בהכרח מאמינה אדוקה, ולהיפך, פלורליזם בתחום הלבוש לא מעיד בהכרח על מידה פחותה של נאמנות אידיאולוגית לדת. מה שכן, סביר להניח (על פי "חוק הפשטות") שככל שהאישה מגלה עצמאות ומרשה לעצמה לחרוג מהמודל הדתי המחמיר של ההופעה החיצונית הצנועה ולאלתר הופעה המתאימה לרצונותיה האישיים, כך הדבר מעיד שהיא כפופה פחות לדוגמה הדתית. התנהגות עצמאית היא כמעט תמיד ביטוי של השתחררות מכבלי הדת.

תימרון בין מוסכמות ומציאות

בקרב המוסלמים בישראל קיימים לא מעט גוונים בכל הקשור לאמונה הדתית וקיום המצוות. הם קשורים לפרשנות המגוונת של האסלאם, למנהגים המקומיים וליחס המשתנה מקבוצה לקבוצה ומאדם לאדם למדינה ולנושאים אחרים. אולם בניגוד למגזר הדתי-לאומי ולמגזר החרדי, לא ניתן להצביע באופן חד על זרמים אידיאולוגים ותיאולוגיים מובחנים. לכן, גם הלבוש לא משקף בהכרח זרמים כאלה והוא נתון לפרשנות ברמה האישית ולכל היותר ברמת החמולה או היישוב (בהתאם לנוהג המקומי). למעשה הלבוש מהווה מראה לדיפוזיות הגדולה בתוך האוכלוסייה המוסלמית בישראל ולמתח ההולך ומחריף בין הגישה הפונדמנטליסטית, המחמירה בכל הנוגע לגדרי הצניעות, לבין הגישה החילונית-מערבית, המושפעת ממגמות אופנה באוכלוסיה היהודית (חילונית ודתית) ובעיקר מהרוח הפמיניסטית והמתירנית המנשבת בחוזקה בעולם המערבי. שתי המגמות הללו, המאפיינות את כל העולם הערבי, משתקפות ומופצות בעוצמה בכלי התקשורת הערביים (שאליהם מחוברים רוב ערביי ישראל).

לנשים יש נטייה טבעית להבליט את נשיותן, לאותת ברמיזות ארוטיות ולטפח את חיצוניותן, בעיקר בעידן המאדיר את היופי הנשי. אומנם האיסלאם דוגל בפוריטניות, אך אינו פוסל את טיפוח היופי. ועל כל פנים רואה ביופי סמל סטטוס חשוב לאישה ולבעלה. כך מוצאות עצמן נשים מוסלמיות הולכות על החבל הדק שבין פוריטניות לנשיות.
על סמך מחקרנו אפשר להגיד, בהכללה רחבה, שהאישה המוסלמית הטיפוסית בישראל מתמרנת בזהירות רבה – באופן מודע ובלתי מודע - בין מוסכמות הדת לבין מאווייה האינדיווידואליים הנשיים.

התימרון בא לידי ביטוי במיכלול פריטי הלבוש, האביזרים והאיפור. במקום גלימה ארוכה ועבת בד (ג'ילבאב) جلباب, היא לובשת לעתים חצאית עם בד קליל וגמיש יותר ומעליה חולצה ארוכה ולעתים קרובות גם מכנסיים. השיער חייב להיות אסוף ומוסתר תחת החיג'אב حجاب, אבל פה-ושם נראה תלתל סורר שפרץ החוצה, ולא בטעות – כמעין פשרה בין ההלכה לבין המאוויים הנשים. יש גם דרכים שונות לעטוף את השיער, ועדיין לעמוד – לפחות באופן פורמלי - בדרישות ההלכתיות.

לא אחת ניכרת הקפדה על רוב מרכיבי הצניעות, על פי הדוגמה הדתית המחמירה, למעט פרט אחד או שניים "קטנים". למשל ג'לבאב המסתיר את כל הגוף הנשי יחד עם נעלי עקב בעלות סקס אפיל, או צמיד נשי המבצבץ על היד.

התימרון נובע גם מהרצון של האישה המוסלמית לאינדיווידואליות. לצורך זה היא נעזרת בכל "התחמושת" העומדת לרשותה. תכשיטים ואביזרים (חגורה, תיק, כפפות) עושים לעתים את ההבדל. יש גם משחקי צבעים ובדים. כאמור, הכלל הלא כתוב הוא שככל שאישה דתיה יותר, כך חייבים בגדיה להיות אטומים למראה, כהים ורפויים יותר. אבל בזירת העימות בין הציווי הדתי וצווי האופנה, קיימים בדים פחות אטומים וצבעים הרבה יותר חיים ובהירים.

נעליים תופסות מקום של כבוד בארסנל הנשי. בעיני מוסלמיות רבות, נעליים - ובעיקר נעלי עקב - משדרות סקס-אפיל. גם כשהג'ילבאב جلباب מגיע עד הקרסוליים, הנעליים עודן חשופות ומאפשרות הצצה לפריט אירוטי בגוף האישה.

נשים מוסלמיות סוללות לעצמן דרכים עוקפות-הלכה, אך עושות זאת עקב בצד אגודל. הן מפתחות סיגנון לבוש אטרקטיבי אך לא פרובוקטיבי, מאופק אך לא קודר. הן אינן מתעמתות או מתריסות, אלא נוקטות במדיניות של "נשיות זוחלת". לעתים הן קובעות בשקט עובדות בשטח ו"ממתינות" (במודע או שלא במודע) לתגובת הסביבה. תגובה חריפה, בעיקר של חוג המשפחה, תגרום להן לסגת ולעצב קו גבול חדש. עם זאת, בהרבה מקרים יש הסכמה שבשתיקה מצד הסביבה השמרנית לנוכח הכירסום ההדרגתי בהלכות הנוקשות. גברים מוסלמים רבים, גם אם לא יודו בכך בפה מלא, גאים בכך שיש להם אישה נאה ומושכת וכן לא אחת מוכנים לקבל חריגות קלות בתחום גדרי הצניעות.

"עיגולי הפינות" הללו אפשריים ברמה המעשית, הן משום שהם זעירים במכלול ההופעה ואינם בולטים מדי, והן משום שבפועל אין למעשה הלכה קשוחה ומדויקת המפרטת בפרטי פרטים מה מותר ומה אסור בתחום ההופעה הדתית, אלא רק עקרונות כלליים, שניתן לתמרן בתוכם.

כאמור, התמרון הנשי מוליד מגוון עשיר מאד של הופעה חיצונית, אבל מתוך המידע שאספנו נראה לנו שאפשר בכל זאת לאפיין אותו (בהכללה רחבה מאד) בארבעה סגנונות עיקריים:
1. לבוש מוסלמי דתי קלאסי, בסגנון מדינות ערב השכנות, כלומר: גלביה ארוכה, רפויה וכהה, כיסוי מלא של השיער, לרוב בשתי שכבות ונעליים. יש להדגיש שבישראל לא מקובל כלל כיסוי הפנים, אפילו בקרב האדוקות ביותר (למעט מיעוט זניח של הבדואיות).
לבושן של המוסלמיות האדוקות מצהיר במפורש: אני אישה דתית המקפידה על חוקי האיסלם. הנשיות שלי גלויה לבעלי בלבד וההחצנה האירוטית ממני והלאה. אמנם גם כאן אפשר למצוא מיני אופנות, המתבטאות בעיקר בטקסטורה של הבד בצבעים ולעתים גם בקישוטים עדינים. אבל אלה ניואנסים זעירים בלבד שנזהרים מלהבליט את הלבוש ולמעשה את גוף האישה.

2. לבוש צנוע העונה על גדרי הצניעות המוסלמיים, אך בה בעת מנסה להיות עם "שיק". הנשים הללו, שאפשר להגדירן כמסורתיות, מכסות אמנם את כל או את רוב גופן, כולל הראש וכפות הרגליים, אבל המרכיבים שבהן הם מתלבשות מגוונים מאד. מקצתם כאלה שדומים ואף זהים לאלה המקובלים בקרב נשים יהודיות במגזר הדתי-לאומי. למשל, במקום הג'לביה הן לובשות חצאית וחולצה (החצאית בדרך כלל מבליטה יותר את גזרת הגוף מהשמלה). לפעמים זה מתבטא בשמלה אבל מבד יותר אופנתי כמו ג'ינס. יש ההולכות עם חולצה צמודה ועליה עליון כלשהו, בסגנון השכבות השכיח מאד בקרב הנשים במגזר הדתי-לאומי. הסגנון הזה הוא גם בדרך כלל צבעוני יותר וכמו משדר: אני אמנם דתייה אבל לא ויתרתי על טיפוח היופי והנשיות. הוא משדר עוד דבר: אפשר להיות דתיה אדוקה וגם יפה ומושכת. האישה מאותת לסביבתה: אני מקפידה להסתיר את גופי, אבל מה שאני שמה על עצמי הוא יצירתי ומגוון ומשקף גם את טעמי האישי ורגישותי האסתטית.

אחד המרואיינים שלנו, סטודנט באוניברסיטת חיפה, פירש את הסגנון הזה, המשלב בין שני העולמות, במונחים פונקציונליים: "בחורה רווקה שמתלבשת לבוש כזה, הולכת על בטוח. כי בחורות שמרניות ומלומדות הם הכי מבוקשות בשוק הנישואים, והמסר הוא: I'm adjustable . לבוש זה הוא תחנת ביניים לשני הכוונים: הדתי והחילוני. רק לבוש דתי אטום לחלוטין ורפוי כחלוק, עם צבע אחיד הוא מצב קבע והמסר הוא אני דתייה".

הערה: השכבה המסורתית (המהווה רוב דמוגרפי באוכלוסיה הערבית) מתייחסת אל האסלאם כאל מסורת חיים שאפשר להתאימה לצרכים העכשוויים והמודרניים שלהם. לכן, למשל לא מעט נשים מקבוצה זו מכסות את ראשון אך בה בעת הולכות עם לבוש צבעוני ומכנסיים. השכבה הדתית, לעומת זאת, מתייחסת אל האיסלם כאל חוק וסדר שיש להקפיד לקיימו בכל תחומי החיים, ובכלל זה בתחום הלבוש. לכן, אם בחורה מסורתית תתחתן עם גבר דתי, סביר שהיא תפסיק ללכת עם לבוש צבעוני ועם מכנסיים או חצאית ותעבור לג'לבאב جلباب עם צבע אחיד ובד אטום.

3. לבוש ש"יוצא ידי חובה". האישה אינה חושפת את גופה, אבל במקום שמלה וחצאית היא לובשת מכנסיים (לעתים מכנסיים מתחת לחצאית, כפי שמקובל במגזר הדתי-לאומי). החולצה אופנתית ואפילו אדוקה, מבליטה חזה אך לא חושפת ולו טפח של מחשוף. נשים הבוחרות בסגנון הזה עשויות ללכת עם סנדלי עקב (שחושפים כפות רגליים) ונעלי עקב. אבל על דבר אחד הן כמעט תמיד מקפידות: כיסוי הראש. למעשה כיסוי הראש הפך לתו ההיכר החשוב ביותר לדתיות. מתקבל אצלנו הרושם שכל עוד האישה אינה חושפת את שיערה לעיני הציבור היא נחשבת עדיין לצנועה. תופעה זו הוסברה על ידי כמה מהמרואיינים כאיתות של הצעירות הרווקות: אני בחורה הגונה ומכבדת את הדת, אבל לא שמרנית מדי, כלומר גם מושכת ובעלת "ראש פתוח".

4. לבוש מודרני-מתירני, שאינו עונה כלל לגדרי הצניעות המוסלמיים. קשה לאמוד את שכיחותה של תופעה זו (בעיקר משום שהיא מאפיינת את רוב הנשים הנוצריות), אבל מתוך התרשמותנו (לפחות מתצפיות רבות על סטודנטיות ערביות באוניברסיטת חיפה) יותר ויותר נשים ערביות מוסלמיות מרשות לעצמן ללכת עם לבוש מתירני: מכנסיים וחולצה הדוקים, נעלי עקב גבוהות ובדים צבעוניים. מיעוטן אף מרשות לעצמן מחשוף קל בחזה ובבטן.

אופנה מוסלמית

הרצון העז לביטוי נשי עצמאי לא נעלם מעיניה של תעשיית האופנה, בעולם ובישראל. יותר ויותר יצרני ומעצבי אופנה נותנים מענה לצרכים המיוחדים של האוכלוסיה המוסלמית. בחיפה, לדוגמה, נפתחו בשנים האחרונות חנויות בוטיק של מעצבי אופנה ערבים. בחנויות אחרות מוצעים בגדים המיוצרים בירושלים, בגדה המערבית או באום אל פחם. לקראת אירוע גדול, כמו חתונה, נשים רבות נוסעות לערוך קניות בירדן, שם המבחר גדול יותר וכולל גם חנויות של מעצבים לבנונים, שזכו בשנים האחרונות להכרה בינלאומית.

היום, בעידן המקוון, יש מספר עצום של מעצבים, רשתות אופנה, חנויות ובוטיקים המציעים את מרכולתם באמצעות האינטרנט, ויש להם קליינטיות גם בישראל.

לצד קוד האופנה הדתי הולכת ומתחזקת במקביל המודעות של נשים מוסלמיות שאינן אדוקות לאופנה המערבית המתירנית. יש הקונות ברשתות אופנה כמו קסטרו, גולף או רנואר, אך חשוב לציין שאלו לא תמיד מספקות את דרישותיהן. "ברשתות, הבגדים קצרים וצמודים יחסית. זה פחות מתאים", מסבירה סטודנטית למדעי ההתנהגות (בת 20) במכללת נתניה. "בטייבה, היכן שאני גרה, יש עכשיו בגדים יפים לגיל שלי, לא רק לנשים בנות 40".

לדברי סטודנטית אחרת (27), מתורגמנית מחיפה שמגדירה עצמה מוסלמית חילונית שאוהבת אופנה, "יש מגמה גוברת של ביקוש לבגדים יפים. אני רואה, בעיקר בחיפה, נשים לבושות יותר יפה, יותר מקפידות".

אחת העדויות למודעות הגוברת לאופנה מערבית בקרב האוכלוסיה הערבית, ובכלל זה מוסלמים, הוא אתר האינטרנט הישראלי "בוקרה", המרבה לעסוק באופנה וטיפוח. רבות גם צופות בתוכניות טלוויזיה מסעודיה ומלבנון, המקבילות לתוכניות אמריקאיות ובריטיות כמו "מה לא ללבוש" או "הברבור". הן שואבות רעיונות ממגזינים מקומיים דוגמת לילכ (מגזין נשים בשפה הערבית היוצא בחסות העיתון א-סינארה), כמו-גם מאתרי האינטרנט של מעצבים לבנונים שעשו קריירה בינלאומית.

פירוט מרכיבי הלבוש

גלאביה ועבאיה جلابية وعباية

המונח גלאביה جلابية עשוי להטעות את הקורא כי הוא רומז לבגד הבדואי המסורתי. בלבוש נשים מוסלמיות בישראל למעשה מדובר בבגד שמזכיר חלוק והוא נקרא ג'לבאב (Jelbab ביחיד ו-Jalabeeb ברבים).

הג'לאבב جلباب עשוי בדרך כלל בד עבה (למנוע שקיפות), צבעו כהה (כחול, חום, וכדומה) והוא אינו הדוק ולא מסגיר את מתאר הגוף.

יש להדגיש שרק מיעוט מהנשים מכלל המגזר הערבי בישראל, ששיעורן המדויק לא ידוע – כככל הנראה האדוקות ביותר, או כאלה שבעליהם אדוק - לובשות היום את הגלביה جلابية המסורתית בנוסח הבדואי או מדינות המפרץ. מעטות (רובן בדואיות) גם לובשות שמלות בצבע שחור. יש לציין שהצבע השחור נתפס בקרב חלק ניכר מהמוסלמים בעולם כצבע של אבלות ואילו לבן נחשב לצבע המסמל טוהר (עם זאת, הנשים נמנעות מלבן משום שהוא עלול להיות שקוף).

לא הרבה ידוע על התהליך שבסופו הפכה הג'לבאב جلباب לבוש חובה לכל מוסלמית. לפי הגירסה המקובלת, הסתרת גוף האישה מכף-רגל ועד ראש באה בעקבות המפגש עם התרבות הביזנטית, לאחר היציאה מגבולות חצי האי ערב. המנהג הפך לנורמה מחייבת, ככל הנראה עם עליית שושלת הח'ליפים של בית עבאס לשילטון באמצע המאה השמינית.

לגלימה הערבית המסורתית יש שמות רבים, בהתאם לארץ המוצא וגם כתוצאה מנדידת השבטים הערביים, ובעשורים האחרונים, גם בגלל הגלובליזציה. הערבים הפלסטינים (בישראל ובשטחים) קוראים לה גָלָאבִּיה (ברבים גלביּאת), במצריים היא נקראת גָלָאבּיה או מִילאיה, בעיראק עִבָּאיָה, באיראן צָ'אדור, בטורקיה הימשאק, באפגניסטן בּוּרְקָה ובצפון אפריקה גָ'לָאבָּה או חייק.

הגלאביה הפלסטינית (ג'לבאב) צצה בשנות ה-70' של המאה הקודמת, עם עלייתה של תנועת מוג'מע אל-אלאסלאמי (אירגון הצדקה של החמאס). תנועת החמאס, שהוקמה ב-1978 על-ידי האחים המוסלמים ברצועת עזה, כפתה את הג'לאביה جلابية והחיג'אב, או החימאר (רעלה קטנה יותר) על נשות הרצועה, כל אימת שהוציאו את קצה חוטמן מפתח ביתן. מהרצועה נפוצה אופנת הלבוש הדתי המקובל היום (חלוק מלא) לגדה המערבית, למזרח ירושלים ולישראל, כחלק מהמגמה הכללית של התחזקות האיסלם. חשוב לציין שמערכת הלבוש הזו, מעבר לציווי הדתי, הפכה לאחד מסמלי המאבק הפלסטיני הלאומי.

הג'לבאב جلابية מכסה את גוף האישה מצוואר עד קרסול. צבעיה כהים - שחור, חום, כחול כהה ואפור - אם כי ניתן למצוא גלימות בבורדו ובירוק כהה, שאימרותיהן מעוטרות בריקמה תעשייתית בצבע הגלימה או בקונטראסט צבעוני.

כדי לסכל מצב מביך בו הגלימה נפרמת וחושפת אבר מוצנע זה או אחר, מקובל ללבוש מתחת לגלאביה חולצה ארוכה בעלת צווארון גולף, בצבע דומה או זהה, או אפודה המעלימה את מִפתח הצוואר. החולצה עשויה בד אטום ואינה צמודה לגוף, על-מנת לטשטש את החמוקיים. בהקשר זה, יש סיפור ידוע במסורת החדית' על עאישה, אשת הנביא, שראתה את בתו של מקורב למוחמד, כשהיא עטויה בגלימה מבד 'רקיק' (עדין) ושקוף למחצה. בו-במקום תלשה עאישה את הגלימה הדקיקה מעל גופה של הצעירה, ונתנה לה גלימה אחרת מבד אטום וכבד.

הבדים הנפוצים לגלימות הם כותנה מעורבת בפוליאסטר בתערובות שונות, משי בלון (אריג כותנה צפוף וחזק, בעל 'נפילה' טובה) לקיץ, או בדי קטיפה טבעית וסינטטית לחורף. ניתן להשיג בדים 'נשפכים', אטומים וחלקים (מבחינת הטקסטורה), בעיקר סינטטיים, במחיר שווה לכל נפש (כ-10 שקלים למטר בחנויות בדים בתל-אביב וחיפה), ולתפור מהם גלאביה אצל התופרת הביתית, או באופן עצמאי. יותר ויותר נשים דתיות הלובשות ג'לאביה וחיג'אב מגוונות משהו במראה. לדוגמה: חצאית ארוכה צבעונית, או מכנסיים ארוכים ורחבים, לרוב בשחור, ומעליהם ג'לאביה קצרה עד גובה הברכיים.

השמלות המסורתיות המעוטרות ברקמות ידניות (זכורות מירושלים המזרחית שלאחר מלחמת ששת הימים), שמורות אצל המבוגרות בלבד, ורק צעירות מעטות הולכות היום עם בגדים רקומים, על פי המסורת הפלסטינית.

מותר לנשים ללבוש משי וזהב, בהתאם לדרשה ש"הנביא מוחמד עלה על המנבר (דוכן התפילה במסגד), אחז בידו הזהב והמשי, ואמר שהללו מותרים לאישה אך אסורים על הגבר".

העָבָּאיָה היא מערכת לבוש שלמה, המשלבת בין שמלה ארוכה (גלאביה) המכסה את כל הגוף ומטפחת ראש המכסה את שיערה. מוסלמיות אדוקות יעטו בנוסף גם נִיקָאב نقابּ, צעיף כהה העוטף את החלק התחתון של הפנים וחושף רק את העיניים. כאלה יש בישראל מעטות בלבד, בעיקר בקרב הבדואים בדרום. העבאיה המסורתית היא בצבע שחור, אך בנוסף קיימות עבאיות מעוצבות בשלל צבעים וריקמה. יש נשים הלובשות רק את החלק התחתון של העבאיה (השמלה), ללא כיסוי הראש.

מכנסיים

לבישת מכנסיים ("פָּנְטָלוֹן") بنطلون אסורה על המוסלמית המאמינה, משתי סיבות: האחת, הם עלולים להבליט את אבריה המוצנעים. השנייה, פריטי לבוש גבריים מובהקים הם מחוץ לתחום עבורה, כשם שגברים מצוּוים להתרחק מבגדי נשים. על פי הנביא: אלוהים מקלל את האישה שלובשת בגדים המיועדים לגברים, וגבר שלובש בגדים המיועדים לנשים.

למרות זאת, מוסלמית מאמינה רשאית ללבוש מכנסיים בין כותלי ביתה, בממלכתה הפרטית. אחת המרואיינות, מוסלמית שהיא ובעלה חזרו בתשובה לפני שבע שנים, מסתובבת בבית במכנסי ג'ינס וחולצת אריג מפוספסת.

אך מרגע שכף-רגלה חוצה את מפתן הבית, זו אישה שונה לחלוטין: גלימה ארוכה מעל שמלה סגורה או מכנסיים ארוכים, נעליים סגורות ותקניות, שיער שנבלע תחת כיסוי-ראש מלא. לדבריה, היא מותחת קו ברור בין המרחב הפרטי, שבו בעלה וילדיה רשאים לראותה באופן חופשי, לבין המרחב הציבורי, בו נדרשת חציצה בינה לבין הזולת. היא מסכימה להצטלם בלבוש שאין בו שום פרט מזהה; בבית, היא מאפשרת לנו לצלם את כל סוגי בגדיה על קולב.

מבוגרות דתיות לא-אדוקות ובחורות צעירות (תלמידות בית ספר), לובשות מכנסיים מתחת לשמלה או טוניקה ארוכה, המכסה את אזור הירכיים. המכנסיים כהים, ארוכים עד הקרסוליים, בדרך כלל בצבע שחור ומבד אטום. ההופעה 'הלא-צנועה' כביכול מאוזנת על-ידי כיסוי-ראש מלא, ובכך אין הפרה בוטה של קוד הלבוש הדתי. בשנים האחרונות חל גידול במספר לובשות המכנסיים בקרב נשות הפריפריה (היישובים המרוחקים יותר מהערים הגדולות), בעיקר עקב היציאה מגבולות הבית, הכפר או העיר למרכזי למידה בערים. הצעירות משתלבות בלימודים אקדמאיים, ונחשפות לאוכלוסיות חילוניות, יהודיות ונוצריות. תהליך דומה קורה אצל המבוגרות יותר, המשתלבות בקורסי העשרה, בעיקר בשעות אחר-הצהריים. נוח יותר ללבוש מכנסיים בלימודים, בנסיעות בתחבורה הציבורית ובשהייה בעיר.

סטודנטיות דתיות במוסדות אקדמאיים, שומרות על מראה דתי חלקי באמצעות כיסוי-ראש מלא, המצטרף למכנסיים ארוכים, כהים, לא הדוקים מדי, וחולצה או טוניקה ארוכה, בדרך כלל בצבעוניות כהה. עם זאת, תהליך החילון שהן עוברות (הכוונה להחמרה והקפדה פחותים בתחום הדתי), הוא בלתי-נמנע. ככל שנוקפות השנים, כך מואצת הפתיחות, המתבטאת באימוץ דפוסי לבוש עירוניים, מכנסיים צמודים יותר, חולצות קצרות וצמודות יותר וצבעוניות בהירה החורגת מהכהה המסורתי. ההעדפות שלהן נתונות למכנסי דריל (בד כותנה עבה, המשמש בין היתר לסרבלים) או גברדין (בד צמר, כותנה או סינטטי, במראה חלק ואריגה אלכסונית צפופה) ארוכים בשחור או כחול כהה, או מכנסי ג'ינס בגזרות 501, לא מתרחבים, לא הדוקים ולא חושפי טבור (מותן גבוה).

צעירות או נשים בגיל העמידה, שרכשו ביטחון כלכלי וחברתי גבוה, בוחרות את הפריטים המגדירים אותן כדתיות, ומשלבות בהם פריט 'חילוני' אחד או שניים. לדוגמה: הן לובשות מכנסיים (חרף האיסור הדתי) ומתקשטות בתכשיטי זהב, המסמלים עושר ואסרטיביות נשית, ללא חשש מביקורת גלויה. המכנסיים עשויים טרילין, דריל כותנה ופוליאסטר (סוג הבד הנפוץ ביותר אחרי הכותנה, בזכות עמידותו וגמישותו) או סריג לייקרה (בד קל ורך) כבד ועבה. לרוב, צבעם שחור, על-מנת לא להחציף פנים יתר על המידה.

חולצות

בסוּרָאת אל-חיג'אב (פרשת הווילון) יש אמירה כללית ולפיה, הנביא מצווה על הנשים, הבנות ונשות המאמינים, לעטות גלימה (גִ'ילְבָּאבּ) جلباب, שתזהה אותן כמאמינות ובכך לא ייפגעו. אבל לא פורט סוג הבגד.

מכאן מובן כי לפחות מבחינה פורמלית אין פסול בכך שהאישה לובשת חולצה (קָמיס, בְּלוּזָה) וחצאית או שמלה, ובלבד שהתוצאה הסופית תהיה על גבול המראה הצנוע. הואיל והדברים נתונים לפרשנות אישית, נשים רבות בוחרות לבטא את עצמן ואת שאיפותיהן באמצעות חולצות "גמישות יותר". צעירה דתייה תתרץ חולצת-כתונת שחורה ארוכת שרוולים אך מעט שקופה בכך שהבגד משרת צורך להשתלב בחברה המודרנית שבה היא חיה. אחרת תסביר כי לבשה חולצה בהירה כיוון שהיא מחפשת שידוך, והצבע הבהיר עשוי לצוד את עינם של הבחורים.

גם כאן, משחקי הלבוש נעים בין השמרני לארוטי ברמות משתנות של צבע, אטימות וקישוטיות. אם הבד שקוף או בהיר מעט מהמקובל, מייד יופעל 'האיזון הקדוש' בדמות חולצת-כתונת ארוכת שרוולים, הנלבשת מעל חולצה צמודה בצבע דומה ומעמעמת את מתאר הגוף.

בדי החולצה סינטטיים, בדרך כלל בגיזרה שמרנית, ארוכת שרוולים וצווארון. נשים אמידות יקנו חולצות בגיזרה דומה אך מאריגים איכותיים יותר, כמו תערובות כותנה וסינטטי, ויסקוזה (סיב עשוי תאית, נותן תחושה רכה במיוחד ונעים למגע) או משי. חולצות אלו נמכרות ברשתות האופנה השונות, כגון מתאים לי, קרייזי ליין, H&O, המשביר לצרכן, זארה, הוניגמן ואחרות, וכן בשוק רמלה-לוד.

חצאיות

ענף ההלבשה מנפיק מגוון עשיר של חצאיות ארוכות ואופנתיות, בגזרות שונות ועשירות בבד. לנשים מוסלמיות המבקשות להיות יותר אופנתיות מוצע היום ברשתות השיווק מבחר גדול של חצאיות עכשוויות העונות במידה זו או אחרת על דרישות האטימות, האורך, הצבע והרוחב.

נשים, בעיקר צעירות, מרשות לעצמן לחרוג לעיתים מהנורמות המחמירות וללבוש חצאית ("תָנוּרָה"). זו תהיה בדרך כלל חצאית ג'ינס ארוכה ומעליה חולצה ארוכת שוליים ושרוולים, עם סטיות בצבע (לא רק כהה או שחור) או בסוג הבד (לא אטום לחלוטין). את המראה הדתי בחלקו, חותמת קווצת שיער מרדנית, המציצה מתוך מטפחת הראש. התוצאה הסופית מבטאת כמיהה לנשיות, מרדנות ומשובת נעורים.

ז'אקטים ומעילים

ז'אקט ומעיל הם פריטי לבוש עליונים, שלא נועדו לכסות ישירה של הגוף העירום, ולכן חוקי הדת אינם חלים עליהם. הקריטריונים לבחירת ז'אקט או מעיל הם מצב כלכלי, טעם אישי ומידת הפתיחות למודרניזם. האדוקות תלבשנה מעיל רחב ופשוט, לרוב בצבע כהה. הצעירות האופנתיות יעדיפו ז'אקט או מעיל מעוצב ואיכותי יותר, לפי תקציבן.

לז'אקט הנלבש מעל חצאית ארוכה (כחלק מסט לבוש), יש לאחרונה הכשר הלכתי אצל מקצת מחכמי הדת. כאמור, חצאית קצרה ואופנתית אינה לבוש דתי, מאחר והיא חושפת טפח מרגליה של האישה. מוסלמיות מסורתיות (לא דתיות) לובשות גם חליפות מכנסיים שאינן צמודות לגוף, ומצרפות כיסוי ראש, לעיתים צבעוני, העונה לדעתן על הפרשנות הנכונה ללבוש דתי.

הנעלה

אין בקוראן חוקים כתובים ברורים בנוגע לנעלי נשים, גם לא בפרק העוסק בלבוש (כִּיתָאבּ אל-לִיבָּאס). משערים, כי נשים בחברה השבטית הקדומה לא נזקקו כלל לנעליים, מכיוון שתדירות הופעתן בציבור שאפה לאפס.

נשים דתיות יוצאות מפתח ביתן בנעליים סגורות ובגרבי ניילון אטומות, או ללא גרביים. באין כללי עשה ואל תעשה חד-משמעיים, כל אחת נותנת פרשנות אישית לבחירת הנעליים במסגרת צו הצניעות. נשים אמידות קונות נעליים אופנתיות ללא הגבלת עיצוב, צבע וחומר: עור איכותי, עקבים גבוהים, אבזמים מוזהבים.

נעליים תופסות מקום של כבוד במלתחה של האישה המוסלמית, הדתיה והמסורתית כאחת. בעיני מוסלמיות רבות, נעליים - ובעיקר נעלי עקב - משדרות סקס-אפיל. גם כשהג'ילבאב מגיע עד הקרסוליים, הנעליים עודן חשופות ומאפשרות הצצה לפריט נשי מובהק.

נעלי-הבית  שייכות לממלכתה הפרטית של האישה הדתייה. היא רשאית לבחור כל נעל-בית העולה על רוחה, כי הכל נשאר במשפחה. כשמתארח בביתה גבר שאינו אביה, היא משתדלת לנעול אנפילאות סגורות, שלא יחשפו את כפות רגליה. פרט לכך, אין הגבלה על צורת הנעל, החומר או הצבע.

מוצרי טיפוח ואיפור

הכָּחָל, שמקורו באיראן, הוא תכשיר האיפור המרכזי הנזכר בספרות החדית', כולל אופן השימוש: טובלים מקלון במכּחלה  (כלי קיבול לכָּחָל הנוזלי) וצובעים מסביב לעיניים. לכָּחָל, שבו השתמש גם הנביא, מיוחסות שתי סגולות: הבהרת המבט והצמחת ריסים.

תדירות האיפור ומגוון התכשירים נתונים לטעמה האישי ולאופייה של המוסלמית הדתית. רוב הדתיות המודעות לטיפוח עצמי ורבות (לא בדקנו את שיעורן המדויק) מתאפרות, אולי כפיצוי-מה על כיסוי הגוף מכף-רגל ועד ראש. אולם האיפור הוא כמעט תמיד מינימלי ולא מושך מדי את העין. ליפסטיק בצבע אדום עז, למשל, לא מקובל ונחשב לזנותי.

באופן תיאורטי קיים על האישה המוסלמית איסור להשתמש בבשמים מחוץ לבית. בפועל, דומה שנשים רבות (אין לנו יכולת לאמוד את שיעורן) אינן מצייתות לאיסור זה. בראיונות עם נשים דתיות נשואות, בעיקר חוזרות בתשובה, הן הביעו רצון עז לשמר את הזוגיות. אמצעים בדוקים לכך לטעמן הם לבוש תחתון חושפני ומפתה, בישום, איפור וטיפוח הגוף. בראיונות שבה וחזרה הטרוניה על המעורבות המוגזמת של הבעל בקבלת החלטות נשיות מובהקות, כמו אופן האיפור או סוג הבושם. נראה שלכל פעולת טיפוח נדרש מעין אישור של הבעל.

אביזרים, תכשיטים וקישוטי גוף

בסוּרָאת אל-חָאג' (פרשת החג) נאמר: "אכן אלוהים יביא את אלה אשר האמינו ויעשו הישר אל גנות [...] ופיארו אותם בהן אצעדות זהב ופנינים". מפסוקים אלה ודומים להם, עולה כי הקוראן מבטיח למאמיניו שפע של מחלצות ותכשיטים יקרים בעולם הבא.

לנשים מוסלמיות מותר לענוד עדיי זהב גם בעולם הזה. זאת, חרף הציווי הקורא לצניעות וענווה (לא לנקר עיניים), ואולי בשל התפישה הגברית הרווחת שהתגנדרות היא מרכיב מרכזי בטבע הנשי. אפשר שמסיבה זו הותר בדרך כלל לנשים גם לעטות משי כקישוט (חריר, דיבאג', קז).

חכמי-הדת חוזרים שוב ושוב על איסור השמעת קירקוש (קול שיקשוק), בין של עקבים המטופפים בקול, בין של צמידי יד או רגל המרעישים כשהגוף בתנועה. מותר לענוד תכשיטים, אך לא לקרקש. המסר הכפול פותח פתח לפרשנות אישית. כך ניתן לראות נשים אדוקות שהצניעות והזהב חיים בדו-קיום על גופן. הן סגורות ומסוגרות בלבושן, אך דואגות להחצין את תכשיטיהן.

קעקועי פנים היו תופעה נפוצה בקרב נשים בדואיות, בשנות ה-50' של המאה הקודמת. אנחנו ראינו קשישה אחת עם קעקועים באזור השפתיים והמצח בכפר הבדואי ביר אל-מכסור שליד שפרעם. ראינו גם סימני קעקוע על פניהן של בדואיות מבוגרות, בנות שבט העוזמה ליד מכתש רמון, ואפילו על בדואיות צעירות יותר.

הסיבה לכך נעוצה בתפישה התרבותית השבטית, שייחסה לקעקוע משמעות מאגית, דתית ואף מעמדית. המוטיבים באותם ימים היו פשוטים. הקעקוע נעשה על-ידי צריבת העור עד זוב דם, וצביעת הכוויה בכָּחָל או בצִבען (פיגמנט, חומר-צבע בגוף החי או הצומח, דוגמת השָני המופק מחלזונות, המשווה גוון מיוחד לעור).

כיום זו אופנה לא מקובלת. בחברה המוסלמית המסורתית מוקיעים צעירות המקעקעות את גופן. רוב חכמי האסלאם מתנגדים לקעקוע, בטענה שזו התערבות במעשה הבריאה. זאת ועוד, לדעתם קעקוע מזכיר סימון בעלי-חיים על-ידי צריבת בשרם בברזל מלובן, ולפחות מבחינה התפישה היא שלא יאה להשוות בין נשים לבהמות. כללית, איסור הקעקוע חל גם על גברים.

שיער וכיסויי ראש

תפישת השיער באסלאם

שיער הראש נתפס בספרות החדית' כחסד אלוהי, ולכן מצווה לטפחו. כִּיתאבּ אל-תרג'ל (ספר השיער המטופח) ממוקם כרונולוגית מייד אחרי כּיתאבּ אל-ליבָּאס (ספר הלבוש), ומדגיש את חשיבות טיפוח השיער כהשלמה למראה החיצוני הכולל. הספרות הדתית הרלוונטית מדווחת, כי בכליו של הנביא מוחמד נמצאו דרך-קבע מסרק (משט או מדרא), ראי וצפחת שמן שיער (דהן). עם זאת, ועל-מנת לרסן גנדרנות וראוותנות, הובהר בכתאב אל-תרג'ל לאמור: "הנביא, עליו השלום, אסר על טיפוח השיער הגברי באופן קבוע אלא לסירוגין".

כדאי לשים לב לכך שהמושג תרג'ל (שמשמעותו, סירוק השיער שלא יהיה מקורזל ומלוכלך), נגזר מהשורש רג'ל, המציין גבר או פעילות גברית. אין מילה וחצי מילה על מחלפות האישה, אולי משום שמלכתחילה נאסר עליה לחשוף אותן בפומבי.

האיזכור היחיד בקוראן לטיפול השיער מצוי בסוראת אל-פאתחה (פרשת כיבוש מֶכָּה), שם מסופר על חלומו של הנביא: המתפללים נכנסים למסגד במֶכָּה ולאחר קיום מצוות החאג', מסתפרים קצר. לעומת זאת, חדית'ים רבים עוסקים באורך השיער הרצוי ומפרסמים הנחיות. להלן שלוש מהן:
1. חל איסור על נשים להסתפר קצר, בשל הכלל שאין לטשטש את ההבדלים המגדריים. במלים אחרות אישה צריכה להדגיש את זהותה הנשית וגבר את גבריותו.
2. אין לגדל שיער מתחת לקו השְכָמות, כי זה היה ככל הנראה אורך מחלפותיו של הנביא.
3. אין להסתפר או לגלח חלק משיער הראש, אם אלה יוצרים מראה א-סימטרי. אין נימוק לאיסור זה, ופרשנים מניחים כי א-סימטריה מעידה על אישיות גבולית, חיקוי תסרוקות פגאניות וניסיון להתבלט בניגוד לתפישת הפשטות והצניעות.

מוסלמית מאמינה עוטה לראשה חיג'אב, המסתיר את שיערה, או מגלה אותו באופן חלקי. היקף השיער החשוף משמש מעין מד-אמונה לא רשמי. רווקות צעירות מגלות טפח משיערן מבעד לחיג'אב, ומנמקות זאת ברצון לצוד את עינו של חתן פוטנציאלי. צעירות הלבושות בבגדים ארוכים ומודרניים, מגלות את שיערן ללא כיסוי ראש, גם-כן מהסיבה הנ"ל.

אישה דתייה לא תפקיד את מחלפות ראשה בידי ספר ממין זכר, שמא יתפתה. היא אמורה להסתפר בביתה או אצל הספרית (אצל המוסלמיות האדוקות, אסור באיסור חמור שספר-גבר יטפל בשיערן). מספרות הנשים ממוקמות בדרך כלל רחוק מעיני הגברים, שכן השיער, נתפס כאיבר נשי-אינטימי.
המספרה של הנשים צריכה להיות רחוק מעיני הגברים. כי השיער שלה נתפס כערווה. רצוי שתסתפר בביתה ואצל אישה ולא גבר.

צביעה בחִינָה מותרת, מאחר והיא מחזקת שורשים, מונעת קשקשים ובריאה לשיער.

החיג'אבּ

המונח רעלה מתייחס למושג הקרוי בערבית חִיגָ'אבּ (נגזר מהמילה חָגָ'אבּה, שפירושה מחסום). חיג'אב הוא כיסוי ראש החוצץ בין האישה לעולם החיצון, חִיגָ'אבּ הוא גם קמע שעונדים כנגד עין הרע, סרעפת (דיאפרגמה) למניעת הריון ושומר סף. בשיחת חולין עשוי גבר לומר לרעהו: "אני מנסה להתקרב לידידתי, אבל היא מציבה חיג'אבּ (מחסום) בינינו".

הסתרת פני האישה מאחורי החִיגָ'אבּ היתה נהוגה עוד לפני זמנו של מוחמד, לפחות בקרב האליטות העירוניות והמשפחות השליטות. על-פי המסורת, החִיגָ'אבּ הונהג לאחר שאנשים שהגיעו למסגד כדי לחפש את מוחמד, עלבו בנשותיו - לטענתם, משום שחשבו בטעות כי מדובר בשפחות.

צורת כיסוי הראש השתנתה מאוד במהלך מאות השנים שחלפו מאז. בפועל, מאות מיליוני מוסלמיות במרוצת הדורות כלל לא התכסו ברעלה או במטפחת ראש, בין השאר משום שהדבר הפריע לאישה בפעילותה השוטפת בשדה ובבית.

לדברי האנתרופולוגית המצרית נאדיה אבו-זהרה, בידוד הנשים שירת מטרות רבות. "כיסוי הראש מבטא את הסטאטוס, העוצמה, העושר והגבריות. הוא מסייע גם לשמר את דימוי האון הגברי, אם כי הגברים טוענים שכיסוי נועד להגן על כבוד הנשים".

כיסוי הראש והפּוּרְדָה (הפרדה, בידוד) הן סמלי הגבלה, ששורשיהם נעוצים באי-השיוויון המובנה בין המינים בחברה המוסלמית. לדעת הסוציולוגית המרוקאית פטמה מרניסי, גברים מוסלמיים רואים בנשים יצורים שאינם מסוגלים לשלוט במיניותם, ולפיכך מהוות איום על הסדר החברתי. במילים אחרות, יש לרסן ולדכא את חופש הפיתוי שלהן, ולאפשר בכך לחברה לתפקד באופן מסודר. על פי המוסכמה, אישה המכבדת את עצמה ואת משפחתה, המהלכת ברחוב מכוסת ראש (ולעתים גם פנים) וגוף, כמו אומרת לעוברים ושבים: "בלי ידיים! אל תגעו בי או שתצטערו על כך!"

מוסלמית אדוקה חייבת להתחיל ולכסות את ראשה בגיל ההתבגרות, מייד לאחר קבלת המחזור החודשי הראשון. למעשה, היא עשויה להתכסות בחיג'אב אפילו בין כותלי ביתה. זה קורה כאשר בני-משפחה קרובים, כמו בני-דודים, גיסים או גברים, להם היא עשויה להינשא על-פי חוקי האיסלאם, מגיעים לביקור. כמוסלמית אדוקה, לו נהגה אחרת, הייתה נחשבת לסוררת וחסרת כבוד.

חִיגָ'אבּ זו מטפחת בד גדולה או צעיף בד או צמר, המכסים את השיער, נקשרים מתחת לצוואר או מלופפים סביבו. יש המהדקות את שולי החיג'אב באמצעות סיכה. השוליים מעוטרים בדרך כלל בגדילים.

אצל הבדואיות הנשואות, בעיקר המבוגרות, נהוג כיסוי תלת-שכבתי: השיער אסוף במנדיל (כאפייה) צבעונית, לרוב בכחול; מעליה מטפחת עשויה שָאש (בד כותנה דק ולבן), המשמשת גם לכיסוי הפנים, לעיתים רקומה בשוליה בריקמת קרושֶה. שתי השכבות עטופות בצעיף גדול ושחור (קונאע), עשוי כותנה מחוספסת בעובי כפול מזה של השאש. הצעיף ארוך, לעיתים עד גובה הברכיים, ומקושט בחרוזי זכוכית צבעוניים קטנים.

נשים רבות, המחשיבות עצמן אדוקות ודתיות כיאות, מכסות את ראשן במטפחת גדולה, לאו דווקא שחורה או לבנה. המטפחת עשויה סריגת קרושֶה מחוררת, המאפשרת הצצה בשיער.

החיג'אבּ הפך זה מכבר פריט אופנתי, וניתן להשיגו בחנויות אופנה ברחבי העולם במגוון עיצובים. שלושת הסיגנונות הידועים ביותר הם: חיג'אבּ א-שָיילָה (אריג מלבני מבד דק), חיג'אבּ אָל-אָמירָה (צעיף בשני חלקים - מצנפת פוליאסטר או כותנה הנצמדת לקרקפת, וצעיף נלווה העוטף את הפנים), וחיג'אבּ כווייתי (שיכבת בד מעל שיכבת סריג).

כיסויי-הראש לנשים מוסלמיות ברחבי העולם רבים ומגוונים, והם מבטאים רמות שונות של אדיקות ומגוון מסורות: חימָאר (צעיף ארוך בצבע לבן או שחור, המכסה את השיער, העורף והכתפיים, אך מותיר את הפנים גלויות), ניקאבּ (כמו החימאר, אך בתוספת רצועת בד לכיסוי כל הפנים, פרט לעיניים, כאשר יש גברים בסביבה), בּוּרְקה (רעלה נפוצה באפגניסטן. ברדס המכסה את כל הראש, עם פתח הצצה מרושת לעיניים), צָ'אדוֹר (כיסוי ראש וגוף ביחידה אחת, בדרך כלל בשחור. נפוץ בעיקר באיראן). כאמור, שלושת האחרונים אינם מקובלים בחברה הערבית בישראל.

סיכום ומבט לעתיד

הערבים בישראל חיים במדינה חילונית דמוקרטית. אמנם לממסד הדתי (בעיקר היהודי, אך גם המוסלמי) יש כוח גדול מזה המקובל בדמוקרטיות המערביות, אבל עדיין זהו כוח מוגבל, הרחוק מהמקובל במדינות ערב והמדינות המוסלמיות שאינן ערביות. לכן, גם הפיקוח על לבוש הנשים הוא בעיקרו בלתי פורמלי ונוצר מתוך הנוהג המקובל והמשא ומתן בין הפרט לחברה העוטפת אותו.

כמו במקומות אחרים ברחבי העולם הערבי, גם בישראל חלה בשלושת העשורים האחרונים החמרה משמעותית בכל הנוגע לצניעות בלבושן של הנשים המוסלמית. זוהי מגמה המשקפת את תהליך האיסלמיזציה העובר על העולם הערבי כולו, ובתוכו המגזר הערבי בישראל. הנה כי כן, מי שמתבונן בתמונות משפחתיות שצולמו בישראל לפני שלושה עשורים יכול להבחין בנקל בהבדל בין לבוש הנשים המוסלמיות אז לבין לבושם היום. בעבר לא הקפידו במיוחד על כיסוי מלא של השיער, אם בכלל, והשמלות לא היו עבות ו"חלוקיות" כמקובל היום.

מנגד, ניכרת בישראל גם המגמה ההופכית, קרי: מודרניזציה והשפעה מערבית, המתבטאת בלבוש יותר ויותר מתירני.

שתי המגמות הללו, הגלויות גם לעין בלתי מקצועית, מתחרות זו בזו וקשה להעריך מי מהן חזקה ומשפיעה יותר. לבוש הנשים, המתמרן בין שני הקטבים, ממחיש את המאבק בין שתי ההשפעות, שבמקרים רבים יוצר (ברמת הפרט) שילוב מגוון בין שתי הדרישות: דתיות מכאן ומודרניות משם. התמרון הזהיר הוא להערכתנו שלב ביניים לפני ההכרעה בין שתי המגמות הרווחות בעולם הערבי, שנדנו לאחרונה במאמרים וספרים רבים: פונדמנטליזם דתי שמרני מכאן וחירות-פמיניסטית-מודרנית-דמוקרטית משם.

חשוב להדגיש שכמו בתחומים אחרים, גם בתרבות הלבוש, הדברים במציאות אינם שחור לבן. גם לנשים דתיות ניתן היום יותר מרחב בחירה אישית, כפי שהגדיר זאת אחד המרואיינים שלנו, סטודנט ערבי באוניברסיטת חיפה: "השילוב המיוחד הזה בין לבוש דתי למודרני הוא יוזמה של אותה בחורה. היום האח לא יכול יותר להתערב בלבוש אחותו, כי אין זכות להתערב. הוא משאיר את זה להורים. האבא משאיר את האחריות לאימא, והאימא היום יותר חשופה לעולם המודרנה ולצרכים המודרניים של הבת שלה וגם פחות שמה לב ללחץ החברתי".

ביביליוגרפיה

תחקירנים

אשרף עואודה, עיאדאת ליזה, מזאריב אמיר, אכראם ארשייד, עבד אלפתאח עבדאללה, היאת'ם סרחאן, חנאן מקאחזה, רפעאת עבדאללה, מרעי אמאני, חראנבה ורוד, אבוליל זינב, גדיר אתאר, עומר גרדי, מיטל אלכסנדר

ספרי עיון ומדע

  • הירש הדס, לבושן והתקשטותן של נשים לפי מקורות מוסלמים קדומים, עבודת גמר לקבלת תואר מוסמך, אוניברסיטת חיפה, 1998.
  • דנצ'ו ארנון, כובעים בראש, כיסויי ראש בארץ ישראל, עם עובד, 1995.
  • Fernea, Elizabeth W. and Fernea, Robert A. (1995). “Symbolizing Roles: Behind the Veil.” In: Mary Ellen Roach Higgins, ed. Dress and Identity. Fairchild, pp. 290-297.

מילונים, לקסיקונים ואינציקלופדיות

  • תורמי ויקיפדיה (2008). פולה (בובה). ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 23:40, מרץ 25, 2008.
  • תורמי ויקיפדיה (2008). לבוש מסורתי. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 12:49, פברואר 25, 2008.
  • תורמי ויקיפדיה (2008). רעלה. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 18:53, מרץ 8, 2008.
  • תורמי ויקיפדיה (2008). עבאיה. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 18:52, מרץ 8, 2008.
  • Islamic dress controversy in Europe. (2008, March 23). In Wikipedia, The Free Encyclopedia. Retrieved 11:48, April 8, 2008,
  • Islamic Dress מתוך ויקפידיה, תאריך כניסה: 7 באפריל 2008.

כתבות ומאמרים בעיתונות

אתרי אינטרנט

ראיונות

כל עשרים הנשים שרואיינו למאמר זה (למעט אלה המופיעות להלן) ביקשו להישאר בעילום שם.

  • ראיון עם מנאסרה עבד אלסאלאם, ראש המסדר הקאדרי בישראל, נצרת (מזכ"ל המועצה הסופית העליונה, איש הכלה ומדריך סופי), 2007.
  • ראיון עם שיח' ומורה בבית ספר דתי מכפר יפיע (ביקש להישאר בעילום שם).
  • ראיון עם אבו סמרה עלי, אמאם ומורה, ביר אלמכסור
  • ראיון עם מוחמד אבו רחאל, חבר בתנועה האיסלמית, שכונת אלפחאחורה, נצרת, מנהיג דתי.
  • ראיון עם מוחמד עלי, שיח' ואמאם, בסמת טבעון
  • ראיון עם רושם נישואין (מאד'ון), כפר מאכר (ביקש להישאר בעילום שם)
  • ראיון עם ח'אלד מוסא סבאח, אימאם מסגד, כפר אבו סנאן
  • ראיון עם עיאדאת סאלם, מורה בבית ספר ואמאם במסגד הכפר (גם מבקר מסגדים), עיאדאת-בית זרזיר
  • ראיון עם עלי סעאידה, מאד'ן, אמאם, מנשיה זבדה,
  • ראיון עם ריאן סאלח, דרשן (בגאמע) במסגד ושדכן, כפר כאבול
  • ראיון עם בדיר ראיד, פוסק הלכה וקאדי שרעי, כפר קאסם.
  • ראיון עם מובראכה מוסטפה, מנהל בית ספר יסודי, שייח', כפר מזרע.
  • ראיון עם מוסא אבו רומי, יו"ר התנועה האיסלאמית וראש אגודת האקדמאם בעיר טמרה, פעיל חברתי ולשעבר ראש עיריית טמרה. נחשב בר סמכא בהלכה הדתית.
  • ראיון עם חנאן חוסרי, רווקה בת 35 מנצרת, מורה לפוטושופ ועיצוב, בוגרת ויצו עיצוב אופנה, 2007.
  • ראיון עם חנאן כיואן, בת 47, בעלת חנות בגדים באום אל פחם, לומדת עיצוב אופנה, ועם בעלה, חאלד, בן 53, רופא אא"ג בחדרה, שניהם תושבי חיפה, 2007.
  • ראיון עם יולה, גבי ודניס אעבליני, תושבי חיפה, 2006.
  • ראיון עם דר' נהאד חדאד, רופא בבי"ח רמב"ם בחיפה, 2006.
  • ראיון עם מריאנה, בת 40, תושבת שפרעם, עובדת כמזכירה בבי"ס, ועם אחייניתה פדואה, בת 20, תושבת שפרעם, 2006.
  • ראיון עם מרסל כהן, מומחית בעיצוב בגדים למגזר הנוצרי, בעלת סלון כלות ובגדי ערב ברחוב הרצל בחיפה, 2006.

מילות מפתח

אסלאם | אישה | מסורת | ערבים | צניעות | אימאם | פטריארכיה | מסורת | כבוד-משפחה | תרשיחא | גלאביה | חיפה | חיג'אב | ג'לבאב | עאישה | קסטרו | רנואר

הערות שוליים

    צפה בתגובות  תגובות על מאפייני לבוש של מוסלמיות דתיות בישראל (1)

    שאהין שאהין

    המאמר עשיר ומלא מידע על לבוש האישה המוסלמית הדתית בישראל,ומתייחס למסורת ולערכים באיסלאם, וזה נזכר בקוראן שעל האישה ללבוש לבוש צנוע(כולל כיסוי הראש והגוף) כדי להגן על עצמה, אשמח לקרוא עוד מאמרים על זה.
    יום ראשון כ"ב בתמוז תשע"א 24 ביולי 2011

    הוספת תגובה




     

     

    * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של "אנשים ישראל" לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.