דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
הוסף דירוג לספר 7 מדרגים

השבת בחברה החילונית בישראל

טיול שבת של בית הספר
טיול שבת של בית הספר
יעל לנדאו
בהשתתפות הורים הילדים. רמת ספיר, חיפה
טיול ג'יפים בשבת
טיול ג'יפים בשבת
בן כהן, רותם נס
קבלת שבת
קבלת שבת
צבי גיל
שולחן סעודת השבת
קבלת שבת
קבלת שבת
צבי גיל
שתייה מכוס הקידוש
דוד פז, עוז אלמוג, שי רודין

נוצר ב-4/4/2008

השבת בתפישה היהודית מסורתית

סמליות השבת

השבת שונה משאר ימי השבוע. השבת היא לא רק יום מנוחה והינתקות משיגרת החולין. בתפישת העולם היהודית-אמונית, יש ליום השביעי מימד רוחני, קרוב יותר לרצון הבורא. האסמכתא לכך הם דברי האלוהים בעשרת הדברות: זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת, לְקַדְּשׁוֹ. שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבוד, וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ. וְיוֹם, הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת, לַה' אֱלוקֶיךָ: לא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ, עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ, וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם, וַיָּנַח, בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי; עַל כֵּן, בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ. (שמות פרק כ')

השבת מייצגת שני רעיונות מרכזיים, שעליהם נשען הציווי הדתי לשמור עליה ולא לחללה:
1. העולם אינו יציר כפיו של האדם, אלא של האלוהים. אלוהים ברא את העולם במשך שישה ימים ושבת ממלאכתו ביום השביעי. "ויכל אלוהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה, וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה. ויברך אלוהים את יום השביעי, ויקדש אותו, כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלוהים לעשות" (בראשית ב', ב'-ג'). לכן, גם על האדם, שנברא בצלמו ובדמותו של האל, לשבות ממלאכתו בשבת.

2. השבת מהווה עדות ליציאת מצריים ולהפיכת בני ישראל לעם הנבחר. "ויום השביעי שבת לה' אלוהיך. לא תעשה כל מלאכה, אתה ובנך ובתך, עבדך ואמתך ושורך וחמורך וכל בהמתך וגרך אשר בשעריך. למען ינוח עבדך ואמתך כמוך. וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים, ויוציאך ה' אלוהיך משם ביד חזקה ובזרוע נטויה. על כן ציווך ה' אלהיך לעשות את יום השבת" (דברים ה', י"ד-ט"ו). כלומר, יום השבת הוא יום מנוחה לך ולבני משפחתך, אבל גם לעבדים, וכל זה בגלל מפני שהיית עבד בארץ מצריים ויצאת לחופשי. זהו יום מנוחה סוציאלי לכולם, גם ל'עבדים' של העידן המודרני.

ומי ששומר על השבת, מתוגמל ביד נדיבה. "אם תשיב משבת רגליך, עשות חפציך ביום קדשי וקראת לשבת עונג, לקדוש ה' מכובד וכבדתו מעשות דרכיך, ממצוא חפצך ודבר דבר אז תתענג על ה', והרכבתיך על במותי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך, כי פי ה' דיבר" (ישעיה נ"ח).

קבלת שבת

קבלת שבת הוא טקס משפחתי ודתי. ההכנות לקראתו מתחילות כבר ביום חמישי, וכוללות קניית מצרכי מזון לסעודות השבת, בישול, אפייה וניקוי הבית. השבת נכנסת ביום שישי לפנות ערב, לפני שקיעת החמה ואת כניסתה מציינים בהדלקת נרות. אם המשפחה נוהגת להדליק שני נרות ולברך עליהם. מנהג זה רווח גם במשפחות מסורתיות, שאינן מקיימות את כל מצוות השבת. מאוחר יותר, לאחר שהגברים במשפחה שבים מהתפילה בבית-הכנסת, מסבים כל בני-הבית לסעודת ערב שבת חגיגית.

לפני הסעודה, אבי המשפחה מקדש על היין. גביע הקידוש מועבר בין המסובים, מהמבוגר לצעיר, וכל אחד לוגם ממנו מעט. לאחר מכן, ראש המשפחה מברך על החלות ("המוציא לחם מן הארץ"), בוצע לעצמו פרוסה, טובל במלח ואוכל. המסובים מחרים-מחזיקים אחריו. בתום הברכות מתחילה הסעודה. התפריט הוא לרוב מגוון וכולל דגים למנה ראשונה, מנה בשרית, תוספות וסלטים. על אלו נוספות מנות אחרונות וקינוחים. בסיום מברכים את ברכת המזון.

בבתים מסורתיים, ועל אחת כמה וכמה דתיים, אין טלוויזיה פתוחה ברקע ולא מכשיר רדיו. במקום זה, נהוג לפצוח בזמירות לשבת ולעיתים לקרוא לילדים פרק מספרי הקודש. המפגש המשפחתי מנוצל גם לשיחות, החלפת מידע ולהעלאת חוויות מהשבוע החולף.

תפילות השבת

בליל שבת מתפללים תפילת ערבית, בשבת בבוקר תפילת שחרית ותפילת מוסף (לזכר עבודת המקדש ביום שבת). קוראים בתורה פרשה אחת מחמשת חומשי תורה ועוד פרק (הפטרה) מספרי הנביאים. בשבת אחר-הצהריים מתפללים תפילת מנחה, ובמהלכה קוראים את התחלת הפרשה של השבוע הבא. את תפילות השבת חותמת תפילת ערבית (או 'מעריב', בשמה האחר).

קידוש

שלוש פעמים במשך השבת מברכים ברכות על כוס יין: בקידוש בליל שבת, בקידוש בשבת בבוקר ובהבדלה בצאת השבת. הקידוש בליל שבת מזכיר את שני הרעיונות של השבת: בריאת העולם ויציאת מצריים.

הקידוש בשבת בבוקר קצר יותר, אך גם הוא מזכיר את רעיונות היסוד של השבת. ההבדלה נאמרת במוצאי שבת, לאחר שקיעת השמש וצאת הכוכבים. נוסח ברכות ההבדלה, כשמה, מחדד את ההבדל בין השבת לימי השבוע, בין ישראל לעמים אחרים, בין קודש לחול.

תפישת השבת באוכלוסיה היהודית הלא דתית

רקע רעיוני

מנהיגים ואנשי-רוח רבים מהמגזר החילוני (לגווניו השונים), ראו ורואים בשבת ערך חברתי ממדרגה ראשונה. ברל כצנלסון, מראשי תנועת העבודה, כתב כי "השבת בשבילי היא מעמודי התרבות העברית וההישג הסוציאלי הראשון של האדם העובד בהיסטוריה האנושית", ודרש מחבריו בקיבוצים הימנעות מוחלטת מעבודה. "כאנשי טבע וכפועלים - ולנו יש צורך בשבת יותר מאשר למישהו אחר - נרים זאת על נס ונבנה על-פי זה את החיים".

משה סנה, מנהיג מק"י (המפלגה הקומוניסטית הישראלית) בשנות ה-50', תמך בהשבתת תחבורה ציבורית בשבת ואילו המשורר הלאומי, חיים נחמן ביאליק, כתב לחבר קיבוץ גבע, בעקבות חילול שבת המוני שהיה בקיבוצו, כי "ארץ-ישראל בלי שבת לא תיבנה אלא תיחרב, וכל עמלכם יהיה לתוהו".

קבלת שבת

בתחילת ינואר 2008 הוקמה תנועה ציבורית חדשה, שישי משפחתי, ששמה לעצמה מטרה לטפח את מפגשי לילות השבת בקרב המשפחות בישראל ולהדק את התא המשפחתי המתרופף. התנועה היא פרי יוזמה משותפת של קבוצת אנשי-עסקים, אישי ציבור ואנשי תקשורת, חלקם דתיים וחלקם חילוניים: עו"ד פרופ' יעקב נאמן (לשעבר שר המשפטים), רואה-חשבון משה ליאון (לשעבר מנכ"ל משרד ראש הממשלה), אסף חפץ (לשעבר מפכ"ל המשטרה), אלוף (מיל.) גבי אופיר, רואה-חשבון ראובן שיף, הפירסומאים ג. יפית וראובן אדלר, דני רופ (חזאי, ערוץ 10) ואנשי-העסקים רמי מנדל, שמעון שובל ובועז וקסמן. מובילי דעת-קהל נוספים שהביעו הזדהות ונכונות להירתם לקמפיין: הרב ישראל לאו (לשעבר הרב הראשי לישראל), השחקנית נטלי עטיה, הקבלן משה גינדי ואחרים.

יוזמי המהלך ציינו כי מטרת ההתארגנות, "להוביל קמפיין ציבורי לטיפוח ההווי היהודי המוכר של ההתכנסות המשפחתית לסעודת ליל שבת משותפת, לשיחה, החלפת חוויות, הצגת בעיות ומציאת פיתרון והידוק הקשר המשפחתי, שהפך, לצער רבים, רופף". במסגרת זו החל באותו חודש קמפיין פירסום והסברה ארצי, תחת הכותרת שישי משפחתי, שכלל תשדירי טלוויזיה (זוג היושב לבדו בערב שישי ושומע קולות של ילדים העולים במדרגות, אבל לא אליהם אלא לשכנים), שלטי חוצות, מודעות בעיתונות הכתובה, קמפיין אינטרנט וכן מפגשים עם קבוצות אוכלוסייה שונות להגברת המודעות לנושא.

תחילת המהלך בהתארגנות של קבוצת יהודים מארצות-הברית, שמורשת המשפחה היהודית, החינוך, הערכים של התא המשפחתי ומערכת החינוך בכלל, עמדו לנגד עיניהם. הם אף גייסו כ-5 מיליון שקלים להובלת קמפיין ציבורי בנושא זה בישראל. תוך מספר שבועות התגבשה קבוצה של ישראלים ממגזרים שונים, שהביעו תמיכה והזדהות מלאה עם הרעיון. לדבריהם, סדר-היום העמוס של החיים המודרניים (שרובו ככולו מוקדש לפיתוח קריירה, הישגיות, חומריות, תחרותיות וצבירת), פוגע בריקמת התא המשפחתי ולכן יש לפעול מיידית להבראתו ולהוספת זמן איכות למשפחה, בעיקר סביב שולחן ארוחת ליל שישי.

לדברי פרופ' נאמן, פעילי הקבוצה יהיו נכונים גם לסייע למפגשי לילות השבת במשפחות הסובלות ממצוקה כלכלית, למשפחות הסובלות מ'שבר משפחתי', משפחות חד-הוריות ועוד. "הרעיון אינו פועל ממניעים דתיים, אלא מיועד לכלל ישראל, דתיים וחילוניים כאחד, המייצגים מגזרים שונים בחברה הישראלית".

במסגרת ההתארגנות של קבוצת היזמים, הוזמן מחקר דעת-קהל שבוצע על-ידי מכון מותגים, במדגם ארצי מייצג של האוכלוסייה היהודית בישראל (500 מרואיינים גילאי 18 ומעלה, מחציתם גברים ומחציתם נשים). המימצאים העיקריים: 84% ציינו שארוחה משפחתית "חשובה" או "חשובה מאוד" לגיבוש התא המשפחתי. 80% ציינו שהם עורכים ארוחות משפחתיות.

תפיסת החשיבות של ארוחה משפחתית גבוהה יותר בקרב הציבור המסורתי בישראל (65%), לעומת הציבור החילוני (54%), הדתי (52%) והחרדי (36%). עם זאת, בפועל, שכיחות עריכת ארוחות משפחתיות גבוהה ביותר אצל הציבור הדתי (92%), ואחריו הציבור המסורתי (82%) והחילוני (73%). הרוב המכריע של הציבור מקיימים את הארוחה המשפחתית בסוף השבוע, לפי החלוקה הבאה: 78% בערב יום שישי, 27% בשבת בצהריים, 21% בשבת בבוקר.

במגזר החילוני-מסורתי לא ניכרת, לרוב, תכונה מיוחדת לקראת כניסת השבת. אומנם, מנקים את הבית ומכינים ארוחה חגיגית מהרגיל, אבל האווירה הכללית אינה אפופת תחושה של בהילות להספיק הכל לפני כניסת השבת. עם זאת, יש משפחות חילוניות רבות, הנוהגות להדליק נרות שבת, אף כי לרוב מטעמים סמליים ולא דתיים.

משפחות דתיות מקפידות לקיים את סעודת השבת בביתן, בעיקר בגלל איסור נסיעה בשבת ואיסור טילטול כלים ותבשילים ברשות הרבים. לעומתן, משפחות חילוניות אינן מוגבלות בבחירת מיקום הסעודה או הרכב משתתפיה. יש הסועדות על שולחנם של ראשי המשפחה, הסב והסבתא, ומנצלות את האירוע למפגש של שלושה דורות. זה חשוב מאוד לחיזוק הקשר בין הנכדים לסבים ולסבתות. אם הסב והסבתא אינם מסוגלים לארח, או שאינם בין החיים, ייסעו ההורים לסעוד אצל ילדיהם הבוגרים, ולהיפך. חלקם עורכים סעודה רבת-משתתפים וחלקם בחברת בני המשפחה הגרעינית בלבד.

קבלת שבת במשפחות רבות מנוצלת לצורך כינוס ואישוש הלכידות של המשפחה הגרעינית, מעין פסק-זמן בסיומו של שבוע עמוס פעילות תזזיתית, שבו כל אחד טרוד בעיסוקיו. עבור הילדים שגדלו והקימו משפחה משלהם, זו הזדמנות לחזק את השורשים, ליצור מכנה משותף גם עבור הדור הבא שלא מכיר את ההיסטוריה המשפחתית. סביב השולחן מדברים על העבר המשותף, חולקים חוויות משותפות כמו בעבר.

בעבר, המשפחה הייתה סועדת ביחד בצהריים או בערב. ארוחות משפחתיות היו נוהג שבשיגרה. היום, בחברה המודרנית, כבר אין אפילו זמן לזה. לכן, ארוחת השבת מקבלת משנה חשיבות. כאן מורידים הילוך, מאטים את הקצב, עוברים ממזון מהיר (FAST FOOD) ל"מזון איטי". בארוחת השבת עולה על השולחן גם האוכל הביתי של אמא, או הבישולים של סבתא, בדרך כלל מטעמים בעלי ניחוח עדתי. עבור הדור הצעיר, הניזון בימים כתיקונם מהמבורגר, שניצל וצ'יפס, זו הזדמנות להתוודע למאכלים, ניחוחות וטעמים אחרים ולהתחבר, ולו לשעה קלה, למסורת המשפחתית.

מקובל להזמין לסעודת השבת גם בן/בת-זוג של אחד מבני-המשפחה, בעיקר אלה שנמצאים על סף חתונה. זו הזדמנות טקסית לסמן לכלות ולחתנים את השתייכותם למשפחה של בן/בת-הזוג, כמו גם לערוך להם היכרות עם הריטואלים המשפחתיים. לעיתים, השתתפותם של החברים החדשים במשפחה עשויה לחולל עם הזמן שינויים מסוימים בתפריט סעודת השבת (במקרה שהם בני עדה אחרת).

הן המארחים והן המוזמנים נוהגים ללבוש בגדים חגיגיים, המדגישים את ייחודו של האירוע. אצל המזרחיים, הטקס בדרך כלל יותר מסורתי (קידוש, הדלקת נרות) מאשר אצל האשכנזים. רבים מהמזרחיים גם חובשים כיפה לראשם לצורך הברכות, וגם במהלך הארוחה. אשכנזים רבים מברכים בראש גלוי, ואינם מייחסים חשיבות מרובה לכיפות. לא ערכנו מחקר-עומק בנושא, אבל מראיונות שעשינו עולה שאצל המזרחיים, סעודת השבת מדורגת גבוה יותר בסולם החשיבות ורבים מקפידים לקיים אותה בקביעות. ניתן להסביר זאת בשני מאפיינים של יוצאי עדות המזרח - קשר משפחתי הדוק עם הדור הראשון (סבא וסבתא) והאוריינטציה המשפחתית החזקה אצלם יותר מאשר אצל האשכנזים.

את הזמן המוקדש לארוחת ליל שישי במגזר החילוני, ניתן לחלק לשתי תקופות - לפני ואחרי עידן הטלוויזיה. מאז שהחלו שידורי הטלוויזיה הישראלית בשבת, בתחילת שנות ה-70', ניכר כירסום גובר והולך במשך הארוחה. המגמה החלה עם תוכניות האירוח של יום שישי (רבקה מיכאלי, מני פאר ואחרים) בערוץ הראשון, והתחזקה עם גל תוכניות הבידור עתירות הכוכבים והרייטינג בערוץ השני, ובהמשך גם בערוץ 10. כמעט כולם רוצים להספיק ולראות את מהדורת החדשות של שישי ואחריה את תוכנית הבידור. לכן, בבתים רבים הטלוויזיה משדרת ברקע ובני הבית אוכלים תוך כדי צפייה. הרבה פעמים עוברים לסלון עם המנה האחרונה והפיצוחים, ובכך נוצר רצף בין הארוחה המשפחתית לבין הצפייה.

יש לציין, כי בקרב החילוניים (לא המסורתיים) ניכרים בשנים האחרונות ניסיונות לעצב טקס קבלת שבת עם תכנים ייחודיים. לעיתים, מדובר בשילוב של מרכיבים מסורתיים ומודרניים (כפי שהיה נהוג בקיבוצים) ולעיתים אלו תכנים עצמאיים לחלוטין. רבים נוטים חיבה לשירי השבת ומדגישים את הממד הזה. מכון החגים הקיבוצי שליד מטה התרבות הקיבוצית, לדוגמה, מציע לרענן את טקס קבלת השבת המסורתי בעזרת טקסטים ושירים מודרניים. המכון אף הוציא לאור קובץ "מעין הברכות", ובו צרור ברכות השבת.

שמירת השבת בקרב הלא דתיים

שמירת השבת כרוכה בקיום שני סוגי מצוות: מצוות עשה (הדלקת נרות, סעודת ליל שבת, עריכת קידוש ותפילות בבית-הכנסת) ומצוות לא תעשה (איסור מלאכה, הדלקת אש/חשמל, נסיעה ברכב וכיוצא באלה). מחקר שערך מרכז גוטמן בשנת 1993, העלה כי כמחצית מהאוכלוסייה היהודית בישראל מקיימת את מצוות העשה. שיעור החילונים המקיימים את מצוות העשה עומד על כ-30%. מרכז גוטמן הוא מרכז למחקרים חברתיים-שימושיים, הפועל במסגרת המכון הישראלי לדמוקרטיה. מדובר במחקר-המשך למחקר קודם מסוג זה, שנערך בשנת 1991.

בסוגיית מצוות הלא תעשה, נראה כי אנשי המגזר החילוני-מסורתית פחות נוטים לקיימן. לפי נתוני המחקר הנ"ל, 42% מכלל היהודים נמנעו מלעבוד בפומבי מחוץ לבית, 37% נמנעו מלעבוד בבית. עם זאת, מעל 60% מהנחקרים אישור כי הם מדליקים אש בשבת, יוצאים לבילויים הכרוכה בתשלום, נוסעים ברכב, מדליקים חשמל, משתמשים בטלפון, מארחים אנשים שהגיעו ברכב אחרי כניסת שבת ומתארחים אצל אנשים שאינם שומרי שבת. עורכי המחקר גם זיהו הבדלים בין יוצאי ארצות המזרח לבין יוצאי ארצות המערב: הראשונים נטו יותר לקיים מצוות עשה ולא תעשה הקשורות לשבת.

בין החודשים יוני 1999 לינואר 2000, נערך מחקר-עומק מקיף של מרכז גוטמן, בנושא התנהגות דתית-יהודית ותפישת הזהות העצמית של היהודים בישראל. תמצית המחקר: יהודים בישראל הם בעלי זהות יהודית חזקה, רובם ככולם רוצים מדינה בעלת ציביון יהודי, אף שאין ביניהם הסכמה באשר למאפייניו של ציביון זה. רובם ככולם מרגישים זיקה כזו או אחרת למסורת היהודית, מקיימים לפחות חלק ממנהגיה ומטקסי-החיים שלה ומציינים לפחות אחדים מחגיה. ביסודו של דבר, ניכרת אצל היהודים מחויבות לשני קטבים ערכיים: שמירת המסורת, ומנגד, שמירה על חופש הבחירה האישי.

אי לכך, קיים מעין קונצנזוס יהודי-ישראלי נרחב למדי, המבטא מחויבות לזהות היהודית, לתרבות היהודית ולהמשך החיים היהודיים, בלי לקבל את ההלכה כמערכת ציוויים מחייבת ובלי להשלים עם כל מה שנתפש ככפייה דתית.
הממצאים מצביעים על ירידה הדרגתית במידת ההזדהות היהודית בקרב הלא-דתיים (אשכנזים ומשכילים), ובילבול בכל הנוגע למשמעות המושג "יהודי" ולהגדרת אופייה ותכניה של המדינה היהודית.

בכל הנוגע לשבת, ממצאי המחקר מצביעים על כך שהשמירה על כשרות יותר נפוצה מהשמירה על השבת. 58% נמנעים מלאכול טרף, לעומת 55% העורכים סעודת שבת מיוחדת, 51% המדליקים נרות שבת במועד ומברכים עליהם, 48% העורכים קידוש בערב שבת, 41% הנמנעים מלעבוד בשבת בפרהסיה, 27% הנמנעים מנסיעה בשבת, 25% המתפללים בכל שבת בבית-כנסת ו-24% שאינם מדליקים חשמל בשבת.

מעבר לכך, הרוב המכריע של היהודים-ישראלים נוטים לבלות את השבת באופן משפחתי. בפני הנחקרים הוצגו תשע דרכים אפשריות לבילוי בשבת, והם נתבקשו לציין באיזו תדירות הם בוחרים לבלות בכל אחת מהן ("תמיד" ו"לעיתים קרובות"). תשובותיהם חשפו את קיומה של מעין תרבות שבת ישראלית, שיש בה דפוסים מסוימים, סלקטיביים, של שמירה על המסורת, ודפוסים הרבה יותר רחבים של חיפוש שקט בחיק המשפחה:

85% מהנחקרים השיבו שהם מעבירים את השבת בבילוי עם המשפחה, 85% במנוחה, 76% בקריאה (ספרים ועיתונים), 68% בצפייה בטלוויזיה או בהאזנה לרדיו, 53% בביקור אצל ההורים או בני-המשפחה, 41% ברחצה בים, בבריכה ובפעילות ספורטיבית, 35% בטיולים להכרת הארץ, 33% ביציאה לבילוי ובאכילה בחוץ ו-17% ביציאה לקניות.

גם כאשר היהודים-הישראלים נשאלים באופן כללי בדבר הצורך להתחשב בציביון השבת בפומבי, 70% עונים בחיוב (בכלל זה מחצית מהלא-דתיים וכשליש מהאנטי-דתיים). ואולם, בכל הנוגע לשאלות ספציפיות, הרוב המכריע תומך בליברליזציה של דפוסי השבת הפומבית: 72% תומכים בפתיחת בתי-קולנוע, בתי קפה ומסעדות בשבת, 72% תומכים בקיום אירועי ספורט בשבת, 70% תומכים בפתיחת מרכזי קניות מחוץ לערים בשבת, 62% תומכים בפתיחת מרכזי קניות בערים בשבת. 13%-12% מהמגדירים עצמם כ"דתיים", תומכים בקיומם של שירותים ואירועים אלה בשבת, להוציא מרכזי קניות בערים, שבהם תומכים רק 10%-6% מהדתיים.

עורכי המחקר מציינים, כי הרושם הכולל הוא שרוב היהודים-ישראלים מעדיפים לשוות לשבת שלהם אופי שקט ומשפחתי, ומבקשים כי לשבת הציבורית יהיה ציביון ייחודי. יחד עם זאת, הם רוצים שיינתן להם חופש בחירה וכל אופציות הבילוי יעמדו לרשותם. את הניגוד הזה ממחיש במיוחד הפער בין שיעור הקונים בשבת (36%) לבין שיעור התומכים בפתיחתם של מרכזי קניות בשבת (70%). פער דומה, אם כי מתון יותר, קיים גם בתחום הבילוי בבתי-קפה ובמסעדות בשבת: 72% תומכים בפתיחתם של בתי עינוגים אלה, אבל רק 57% מבלים בהם בפועל.

באמצעות שימוש בשיטות מחקר משוכללות, עלה בידי עורכי המחקר לאפיין בצורה מדויקת יותר את רצף קבוצות-הזהות השונות בקרב האוכלוסייה היהודית בישראל. בין היתר, נמצאו מאפיינים משותפים למרבית היהודים המסורתיים בישראל. בהקשר לשבת, רובם של אלה המגדירים עצמם כמסורתיים, חוגגים את ערב שבת, אך אינם פוקדים את בית-הכנסת בשבת ואינם נמנעים מהדלקת חשמל או מנסיעה בשבת.

בנוסף לנחקרים שעלו במדגם הכלל-ארצי, הוקדש פרק נפרד לעולים מחבר העמים, כאלה שהגדירו עצמם כיהודים. ככלל, קובעים עורכי המחקר, העולים מחבר העמים הם פחות דתיים, פחות שומרי מסורת ופחות מאמינים גם בהשוואה לדור השני של האשכנזים הוותיקים, שהם דומים להם.

העולים מחבר העמים מגלים התנגדות ניכרת להגבלות דתיות מטעם המדינה על התנהגות הציבור, ובכלל זה תחבורה ציבורית בשבת וסגירת מרכזי קניות ובילוי. בהשוואה לישראלים הוותיקים, שיעור העולים הסבורים שיש להתחשב בציביון השבת בפומבי נמוך למדי, 48% לעומת 72%.

חשוב לציין, כי מימצאי המחקר מתייחסים לכל היהודים בישראל - דתיים, חרדים, מסורתיים, חילונים וגם רוסים. מצד אחד, יש כאן הטיה חזקה לכיוון הדתי (בגלל הכללת הדתיים) ומצד שני, יש 'רעשים' חילוניים, הואיל והמחקר כבר כולל את העולים מחבר המדינות, שהם יותר חילוניים. עם זאת, ולמרות ההטיות, ניכר שחלק משמעותי מהציבור היהודי עדיין מקיים את טקס השבת באוריינטציה דתית כלשהי. ניתן לייחס זאת לחיבור בין זהות היהודית והזהות הישראלית, השזורות זו בזו, כמו גם ליופיים של החגים היהודיים.

בתחילת 2002 התפרסמה מהדורה חדשה של דו"ח מרכז גוטמן, בנושא יחסם של היהודים בישראל לדת ולמסורת. הנתונים מצביעים על המשך מגמת הירידה ברמת שמירת המסורת בקרב הציבור היהודי. 'הכתובת' הטבעית לכך היא עולי חבר העמים, אוכלוסייה המזוהה בדרך כלל כחילונית מובהקת. ואולם, פרופ' אליהוא כ"ץ, לשעבר מרצה לסוציולוגיה ותקשורת באוניברסיטה העברית ומעורכי המחקר, מדגיש כי מגמה דומה ניכרת גם בקרב שאר האוכלוסייה.

השבת כמוקד חיכוך בין-מגזרי

הוויכוח על דמותה וציביונה של השבת

הוויכוח על דמותה וציביונה של השבת, משמש בעשורים האחרונים מוקד חיכוך בין הציבור החילוני והמחנה הדתי בישראל. "הקרב על השבת", כפי שיש כאלה המכנים זאת, מתנהל במספר זירות - בתקשורת, בחוצות הערים, בבתי-המשפט וגם במישור המוניציפלי והפרלמנטרי. המאבק מהווה חלק ממחלוקת רחבה יותר על דמותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, ומשקף התנגשות בין ערכים דתיים לשיקולים כלכליים ובין פגיעה ברגשות דתיים לבין פגיעה בזכויות הפרט. במקרים אחדים נפגעת זכותו של האדם הדתי לשיוויון בתעסוקה, ובמקרים אחרים, זכותו של האדם החילוני לחופש תנועה.

חילוניים רבים נוטים להסכים עם העיקרון שמדובר בסמל, אך מסרבים לקבל על עצמם את האיסורים שגוזר על עצמו המאמין הדתי בשבת, ומבקש להחילם גם על זולתו. עבור החילוני, השבת היא קודם כל יום של חופש. חופש מעבודה, חופש לנהוג כרצונו, פנאי שהוא אדון לנצלו כראות עיניו. המציאות מלמדת כי היהודי החילוני מוכן להתגמש ולהתפשר עם אחיו הדתי בתחומים רבים. ואולם, הניסיון להכתיב לו כיצד ינהג בזמנו החופשי, הוא קו אדום מבחינתו.

מערכת היחסים הטעונה בין חילוניים ודתיים סביב שמירת השבת, החלה עוד לפני קום המדינה. באותם ימים ביקשה המנהיגות הציונית (החילונית), להדגיש את המשותף לאמונות ולדעות השונות ביישוב, במטרה לאחד את כל פלגי העם במאבק למען הקמת מדינה. כך נולד "הסכם הסטאטוס קוו" המפורסם, המלווה אותנו מאז ועד היום.

הסכם הסטאטוס קוו

סטאטוס קוו (בלאטינית, מצב קיים אשר יישאר ללא שינוי) נכנס ללקסיקון הלאומי כביטוי למסכת היחסים בין דתיים לחילוניים בישראל ולהשתקפותם במסגרות ממלכתיות. לדברי ההיסטוריון יואל רפל, אבי המונח הוא, ככל הנראה, ד"ר זרח ורהפטיג, מומחה למשפט עברי, שכיהן כחבר-כנסת וכשר הדתות. בתזכיר מאוקטובר 1947, מנה ורהפטיג שורה של "בעיות דתיות הכי חשובות הזקוקות לסידור קונסטיטוציוני" ובהן ההבטחה לשמירת יום המנוחה - שבת. "מתקבל על הדעת שבכל העניינים האלה, תהיה הבטחת ה'סטאטוס קוו' הפיתרון הרצוי", כתב.

שורשי הסטאטוס קוו נעוצים בקונגרס הציוני הי"ט בלוצרן, שווייץ, ב-1935, שבמהלכו נבחר דוד בן-גוריון ליושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית. בעקבות חילוקי-דעות פרשה המפלגה הרוויזיוניסטית מההסתדרות הציונית, ובעקבותיה עמדה ללכת גם סיעת המזרחי (תנועה פוליטית ציונית דתית). בן-גוריון ראה חשיבות בשילוב המזרחי בהנהגת התנועה הציונית, וניהל איתה משא-ומתן שהניב את ההחלטה הבאה: "הקונגרס הי"ט מאשר את החלטת הוועד הפועל הציוני במושבו בירושלים בשנת תרצ"ד, בדבר החובה לשבות בשבת ובמועדי ישראל מכל עבודה בבניין ומכל מלאכה בשדה ובכרם ובמפעלי מסחר ותעשייה."

בקיץ 1947 הגיעה לארץ-ישראל ועדת חקירה מיוחדת מטעם, וכעבור מספר חודשים המליצה על חלוקת הארץ לשתי מדינות, יהודית וערבית. לקראת הופעתם של נציגי ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית בפני הוועדה, נעשה ביישוב היהודי מאמץ עליון לגיבוש עמדה אחידה. במסגרת זו נכללו: השומר הצעיר (שהמשיך לדגול בדו-לאומיות), אחדות העבודה, פועלי ציון (שעמדה על המשך המנדט ופיקוח בינלאומי), הרוויזיוניסטים (שתבעו את שני עברי הירדן), ונציגי היהדות החרדית.

מתוך רצון להופיע בפני הוועדה בקול אחד, נעשה מאמץ ליצור קשר גם עם אגודת ישראל, ההסתדרות העולמית של היהודים החרדים, שבתחילת דרכה התנגדה בחריפות לציונות. אחרי משא-ומתן ארוך הושג הסכם סטאטוס קוו עם מנהיגיה, בחתימת ראש הממשלה, דוד בן-גוריון. ההסכם בן ארבעת הסעיפים (שבת, כשרות, אישות וחינוך) נוסח במכתב שנשלח מהסוכנות היהודית אל אגודת ישראל העולמית. סעיף השבת נוסח כך: "ברור שיום המנוחה החוקי במדינה היהודית יהיה יום שבת, כמובן מתוך מתן רשות לנוצרים ובעלי דת אחרת לשבות ביום החג השבועי שלהם".

מכתב-התחייבות זה, הפך יסוד להבנת החיים החברתיים-דתיים ולהקמת ממשלות בישראל. אך יואל רפל מציע לשים לב דווקא למה שאין בו: איסור חילול שבת. הוא מוסיף ומציין, כי "קשה להניח שבן-גוריון האמין בהגשמתם המלאה של עיקרי המכתב שחתם עליו...מתוך הכרת המציאות המדינית והידיעה כי יש למצוא גשר בין שני חלקי העם. עמדתו בשאלת יחסי דת-מדינה באה לידי ביטוי במכתב ששלח לנשיא ויצמן, בפברואר 1951: "מעמד הדת במדינה, שהיה עלול לשמש סלע מחלוקת בין הרוב בקואליציה לבין החזית הדתית, נקבע לפי שני עקרונות מוסכמים - המדינה תספק את צורכי הדת הציבוריים של תושביה, אבל תמנע כפייה בענייני דת".

עוצמתן הפוליטית של ארבע המפלגות הדתיות בכנסת הראשונה (16 מנדטים), קיבלה ביטוי בהסכם, שחתם עמן בן-גוריון לקראת הקמת הממשלה הראשונה, והמבוסס על מכתב הסטאטוס קוו. בין היתר נאמר בהסכם, כי "לסעיף פקודת סדרי השילטון והמשפט הקובע את השבת ומועדי-ישראל כימי מנוחה רשמיים, יצורף פירוט המאפשר את שמירת הציביון היהודי המקורי של השבת". בנאומו בכנסת ב-8 במארס 1949, אמר ראש הממשלה, דוד בן-גוריון: "הממשלה תספק את צורכי הדת של תושביה, אבל תמנע כפייה בענייני דת...שבת ומועדי ישראל יהיו ימי המנוחה הקבועים במדינת ישראל".

בתחילת שנות ה-80' החלו קווי הסכם הסטאטוס קוו להיטשטש. רפל מונה שורה של גורמים: צמיחת מפלגות, שעשו ביניהן 'ברית' שלא לשמה לקעקע את ההסכם ההיסטורי; מפלגות דתיות שלא ראו עצמן כבולות להסכם ולעומתן מפלגות שהתנגדו ומתנגדות באופן מוחלט למעורבות דת במדינה; ההקצנה במחנה הדתי שלא הסתפק בסעיפים הקיימים; צמיחתם של מנהיגים במחנה החילוני שביקשו לכונן מדינה דמוקרטית ישראלית.

משעוצבו הכוחות הפוליטיים בזירה, הפכה השבת כלי בידי השילטון לקניית נאמנותן ותמיכתן של המפלגות הדתיות, על-ידי ויתורים שונים בתחום "שמירת השבת". כך נאסרה תחבורה ציבורית בכל הארץ (למעט בחיפה, עיר בעלת אוכלוסייה מעורבת יהודית-ערבית, ובאילת), נסגרו לתנועה כבישים בקרבת ריכוזי אוכלוסייה דתית, נאסר על פתיחת בתי עינוגים ועסקים, נאסרו טיסות של חברת התעופה הלאומית אל על בשבת, שירותים לציבור פעלו במתכונת שבת והוצאו תקנות האוסרות עבודת יהודים בשבתות ובמועדים (להלן "חוק שעות עבודה ומנוחה").

ראוי לציין, כי הניסיונות מצד המחנה הדתי לכפות חוקים ואיסורים על-פי השקפתו, לא היו עולים יפה אלמלא החליט הרוב החילוני, מסיבותיו שלו, לאמצם בחוקים ובתקנות. ואולם, בשנים האחרונות חלו תמורות רבות-משמעות במבנה הדמוגראפי של החברה הישראלית, שהביאו, בין השאר, לשינוי הסטאטוס קוו גם במעמדה של השבת בארץ. העלייה ברמת החיים וקיצור שבוע העבודה לחמישה ימים, חוללו שינויים מפליגים באורח החיים. נוצרה תרבות פנאי ענפה, המציעה מגוון עשיר של אפשרויות בילוי, רובן בסופי-שבוע. גדרות הסטאטוס קוו סביב הרוב החילוני החלו קורסות בזו אחר זו.

חוק שעות עבודה ומנוחה

ב-1951, כשהמפלגות הדתיות היו בשיא כוחן, הועבר בכנסת הראשונה חוק שעות עבודה ומנוחה תשי"א-1951. בחוק נקבע כי יום עבודה לא יעלה על שמונה שעות, שבוע עבודה לא יעלה על ארבעים-וחמש שעות עבודה, ובעיקר, כי "לפחות שלושים-ושש שעות רצופות לשבוע הן המנוחה השבועית של העובד...המנוחה השבועית תכלול, לגבי יהודי, את יום השבת; לגבי מי שאינו יהודי, את היום המקובל עליו כיום המנוחה השבועי שלו".

בתיקון משנת 1981 לחוק נקבע, כי "עובד שמעבידו דורש ממנו לעבוד בימי המנוחה השבועית, או שהודיע לו על כוונתו לדרוש ממנו לעבוד כאמור, רשאי להודיע למעבידו, לא יאוחר משלושה ימים מיום הדרישה או ההודעה כאמור, שהוא אינו מסכים לעבוד בימי המנוחה השבועית על פי איסור שבמצוות דתו שאותן הוא מקיים".

בשנת 2004 פירסמה הכנסת תיקון נוסף לחוק, שעיקרו ביטול החיוב של עובד להסביר ולהוכיח את המניע הדתי לסירובו לעבוד במנוחה השבועית. התיקון לחוק בא להרחיב את מעגל העובדים, או המועמדים לעבודה, הזכאים לסרב לעבוד במנוחה השבועית, ולא רק מטעמים דתיים. לפיו, עובדים שמבקשים לבלות את יום המנוחה ביחד עם בני משפחתם, או שהכרתם הלאומית היא המביאה אותם לסרב לעבוד במנוחה השבועית ובחגים, רשאים גם הם להודיע למעבידם כי הם מסרבים לעבוד במנוחה השבועית.  

המחלוקת סביב תנועת כלי-רכב בשבת

התחבורה הציבורית בשבתות ברחבי המדינה (פרט לחיפה ואילת) נאסרה כליל, בהתבסס על הסכם הסטאטוס קוו משנת 1947, ועל הסכמים מקומיים. לעומת זאת, הפעלת מוניות הותרה בכל הערים. בשכונות דתיות מובהקות נאסרה כליל תנועה של כלי-רכב מכל הסוגים. הטענה העיקרית של התושבים הייתה, שתנועת מכוניות פוגעת ברגשותיהם. פגיעה ברגשות דתיים אסורה לפי חוק העונשין, והעושה זאת דינו מאסר.

במציאות מורכבת זו עשו שני הצדדים ניסיונות חוזרים ונשנים לעצב מחדש את הקווים האדומים שלהם. בספרה דת, חברה ומדינה בישראל (2006) כותבת אורלי אילני, כי ההפגנות שנערכו מדי שבת בעד ונגד תנועת כלי-רכב בכבישים שונים, הפכו לעניין שבשיגרה כמעט. אחד מ'אזורי הקרבות' היותר ידועים הייתה "כיכר השבת", הכיכר הסמוכה לשכונות החרדיות גאולה ומאה שערים בירושלים. ההפגנות בכיכר החלו בשנות ה-50' וכוונו נגד מחלבת תנובה, ששכנה בפאתי שכונת גאולה. החרדים ניצחו ותנובה נאלצה להעביר את המחלבה למקום מרוחק.

עם השנים, הלכה והתרחבה המגמה של סגירת רחובות לתנועת כלי-רכב בשבת, באזורים שאוכלוסייתם חרדית ברובה. מגמה זו נבעה מהשינויים שחלו בריכוזי המגורים של הציבור החרדי וכן מהתמורות בכוחו הפוליטי, אך גם מהעלייה הניכרת בכמות כלי-הרכב הפרטיים הנוסעים בשבתות בכבישי ישראל.

הציבור החילוני הסכים לסגירת רחובות בשכונות דתיות מובהקות, אך התנגד לסגירת צירי תנועה מרכזיים. מבחינתו, הייתה בכך כפייה דתית ופגיעה בזכות לחופש התנועה. הציבור הדתי, מצידו, השלים עם הכירסום שחל בסטאטוס קוו באזורים שמרבית תושביהם חילוניים, אך נלחם על זכותו למנוע מעבר של כלי-רכב באזורים דתיים.

עמדה זו קיבלה חיזוק בפסיקות של בית-המשפט העליון שבהן נקבע, כי סגירת רחוב לתנועה בשבת איננה מהווה כפייה דתית, שכן לא נדרש מאנשים חילונים להפסיק לנסוע בשבת. מה שנפגע הוא רק זכותם לחופש תנועה במקום מוגדר, אך לא נדרשת מהם פעולה כלשהי הסותרת את השקפתם בענייני דת. השופטים גם סברו, כי התחשבות בשיקול דתי איננה שונה מהתחשבות בשיקול אחר, תרבותי או מסחרי.

בפסק-דין אחר, משנת 1977, אף קבעו השופטים, כי תנועת כלי-רכב בשבת באזור חרדי מובהק, מהווה פגיעה ישירה באורח-החיים של התושבים, ולכן "מתן הגנה לאינטרס זה אין פירושו כפיית אורח-חיים דתי על מי שאינו רוצה בו, אלא מתן הגנה לאורח-חיים זה למי שדבק בו."

מבין המאבקים על סגירת רחובות לתנועה בשבת, התפרסמו במיוחד רחוב השומר בבני-ברק ורחוב בר-אילן בירושלים. בעוד שבבני-ברק הוכתר המאבק החרדי על רחוב השומר בהצלחה, הרי שבירושלים נמשך המאבק על סגירת רחוב בר-אילן תקופה ארוכה, שבמהלכה התקיימו מדי שבת הפגנות אלימות וסוערות. החילונים חששו כי כניעה בקרב על בר-אילן, תהווה צעד ראשון לקראת הפיכתה של ירושלים לעיר לחרדית.

באוגוסט 1966 מינה שר התחבורה ועדה בת שמונה חברים, והטיל עליה לגבש אמנה חברתית להסדרת היחסים בין דתיים לחילוניים, וכן להציע הסדרים עקרוניים לסגירת כבישים בישראל מסיבות דתיות ולא דתיות. הוועדה המליצה שהכביש בר-אילן ייסגר לחלוטין כעבור שנתיים (כלומר, באוגוסט 1998), אך היתנתה זאת בכך שהממשלה תשלים סלילת עורקי תחבורה כבישים חלופיים, ובכך שהכביש החלופי יישאר פתוח תמיד, ושהאוכלוסייה החרדית תחדל מכל אלימות.

המחלוקת סביב שידורי טלוויזיה ובידור בשבת

ב-1969, משהחלו שידורי טלוויזיה בשבת, טענו הדתיים, שמדובר בהפרת הסטאטוס קוו. כנגדם טען הוועד המנהל של רשות השידור, כי דין שידורי הטלוויזיה כדין שידורי הרדיו הפועלים שבעה ימים בשבוע, למעט ביום הכיפורים. כל הניסיונות לעכב את השידורים, כולל באמצעות עתירה לבג"ץ, נכשלו. השופטים פסלו את הניסיון לראות בשידורי הטלוויזיה בשבת פגיעה באינטרס כלשהו של הציבור הדתי. שכן, איש אינו כופה עליהם להפעיל את המכשיר.

חזית מאבק נוספת היו מופעי הבידור והתיאטרון, בתי הקולנוע, המסעדות ובתי-הקפה, שפעלו בשבתות רק באמצעות חקיקה משנית של הרשויות המקומיות. מציאות זו יצרה אפליה לרעה של תושביה החילוניים של ירושלים, שאפשרויות הבילוי שלהם בשבת היו מצומצמות ביותר בהשוואה לאלו של תושבי תל-אביב או חיפה. אירגונים חילוניים ביקשו לתקן את המעוות, ועתרו לבג"ץ כדי שזה יכריע בדבר סמכותן של הרשויות המקומיות להתיר או לאסור על פתיחתם בשבת של מקומות בילוי, באמצעות חוקי-עזר עירוניים.

בתשובה לאחת העתירות בעניין, קבעה השופטת איילה פרוקצ'יה, בשנת 1987, שאין לרשות מקומית סמכות להטיל על תושביה הגבלות מטעמי דת בלא הרשאה מפורשת של חוק הכנסת. פסק-הדין נתפס בעיני המפלגות הדתיות כהפרה של הסטאטוס קוו והן פעלו להחזרת המצב לקדמותו באמצעות חוק ההסמכה (חוק המסמיך עיריות להורות על סגירת בתי-עסק בשבת גם משיקולים דתיים).

בשנת 1991 הוציאה עיריית נתניה צו סגירה לבית-קולנוע בעיר שפתח את שעריו בשבתות ובחגים, ונימקה את צעדה כ"התחשבות ברגשות הציבור הדתי בעיר". הבעלים עתרו לבג"ץ בטענה שהצו אינו חוקי, משום שחוק-העזר העירוני אוסר פתיחת "בתי עינוג" בימי מנוחה, אולם מתיר את פתיחתם "לצרכי חינוך ותרבות". העותרים טענו, כי "את חוק ההסמכה וחוקי-העזר הנחקקים מכוחו יש לפרש פירוש מצמצם, מאחר שיש בהם כדי להגביל את חירותו של אדם, ולכן יש להפעילם רק במקרים קיצוניים תוך התחשבות מרבית בצורכי התושבים כולם, ולא רק בצורכי התושבים הדתיים".

בית-המשפט העליון קיבל את העתירה, קבע, בהחלטה תקדימית חשובה, כי הקרנת סרטים היא "פעולת תרבות", ופתח בכך את השער להקרנת סרטים ולפתיחת בתי-קולנוע בכל הארץ. בנמקו את המניע לפסיקה, כתב נשיא בית-המשפט העליון דאז, השופט מאיר שמגר: "זכותו של כל אדם למלא מנוחתו תוכן ותכלית כטעמו שלו. ההלכה הדתית הקובעת בפרטי פרטים מה מותר ומה אסור לאדם לעשות ובמה להתעסק או שלא להתעסק בשבת וביום טוב, אינה חוק בישראל".

המחלוקת סביב מרכזי קניות בשבת

חוק ההסמכה אומנם העניק לרשויות המקומיות סמכות להפעיל חוקי-עזר הנוגעים לפתיחת עסקים מסוימים בשבת, אך לא נתן מענה לפעילותם בשבתות של מרכזי הקניות הגדולים שקמו בשנות ה-90 מחוץ לערים - מצומת ביל"ו בדרום, דרך געש ושפיים במרכז, גן שמואל וצומת אלונים בצפון. פרט להם פעלו מאות רבות של עסקים ושירותים בבתים פרטיים, במושבים ובקיבוצים ברחבי הארץ.

ב-1999 החליט שר העבודה והרווחה דאז, אלי ישי (ש"ס), להגיש תלונה נגד בעלי עסקים שפתחו את עסקיהם בשבת, בנימוק שמדובר בהפרה מפורשת של חוק שעות עבודה ומנוחה. אכיפת החוק, שנעשתה באמצעות פקחים דרוזים (במטרה למנוע חילול שבת נוסף), עוררה מחדש את השאלה האם השימוש ב"גוי של שבת" הוא הפיתרון הראוי למדינה יהודית ודמוקרטית.

אורלי אילני ממשיכה וכותבת בספרה על ניסיון חוקתי נוסף לבלום את הסחף. בינואר 2002, לנוכח הגידול בפעילות המסחרית בשבתות, העלה חבר הכנסת נחום לנגנטל (מפד"ל) הצעת-חוק שתאסור על מסחר ביום השבת. בדברי ההסבר נאמר, שהחוק יאפשר פתיחתם של מוסדות תרבות, כמו בתי קולנוע, וכן תתאפשר תחבורה ציבורית, אך תיאסר פתיחת מרכזי קניות ותיאסר הפעלת קווי ייצור במפעלים.

התומכים בהצעה טענו, כי תרבות הקניות איננה התוכן הראוי ליום המנוחה הלאומי. המתנגדים טענו, לעומת זאת, כי הקנייה בשבת היא צורך חיוני לאזרחים רבים, שכן ביום זה כל המשפחה פנויה מלימודים ומעבודה. לחיזוק טענתם הם הציגו נתוני מחקר ולפיהם 48% מהישראלים החילונים ו-32% מהישראלים המגדירים את עצמם מסורתיים, נוהגים לבצע קניות בשבת, וגם מי שאינם נוהגים כך תומכים במתן אפשרות למי שמעוניינים בכך. נימוק נוסף היה שמרכזי הקניות נמצאים מחוץ לערים, ולכן אין בכך פגיעה ברגשות הציבור היהודי הדתי, שכן הוא איננו רואה את חילול השבת לנגד עיניו. ההצעה אומנם לא התקבלה, אך רבים ראו בה ביטוי לנכונותם של דתיים וחילוניים להגיע לפשרה ולנסות לעצב "שבת של כולם".

בשנים האחרונות נכנסו לתמונה גם מרבית הקניונים הגדולים ברחבי הארץ, המבקשים למשוך אליהם חלק מתנועת הבילוי והקניות החילונית בשבתות וחגים. הבעיה הייתה הסכם הסטאטוס קוו, המגביל פתיחת עסקים ושירותים חדשים, מעבר לאלה הקיימים. הפיתרון שנמצא: הפעלת מספר מצומצם של חנויות ומוקדי בילוי בקניון.

תרבות הפנאי בשבתות

השילוב של שבוע עבודה מקוצר ושיפור במצב הכלכלי של שכבות רבות באוכלוסייה, מניע את גלגליה של תעשיית פנאי, בילוי ובידור, הממקדת חלק נכבד מפעילותה בסופי-שבוע, בשבתות ובחגים. ההיצע האדיר נועד לספק את מאווייהם של בני כל הגילים, יחידים, זוגות ומשפחות. לחלק נכבד מהישראלים החילוניים, בעיקר תושבי הערים הגדולות, יש היום יותר כסף פנוי ויותר זמן פנוי לבזבז אותו - והדבר ניכר היטב בתפוסה של מרכזי הקניות ומוקדי הבילוי בשבתות.

יש לציין, כי בכל המוקדים הנ"ל ניכרת נוכחות מרשימה של עולי חבר העמים. מגזר זה מהווה 'נכס' לתעשיית הפנאי משלוש סיבות: רובו ככולו חילוני, חלק נכבד ממנו התבסס כלכלית (מה שמתבטא ברכב פרטי ובהכנסה פנויה), הצעירים ובני דור-הביניים אוהבים לבלות וגם לטייל ברחבי ישראל.

להלן סקירה חלקית של אפשרויות הבילוי והפנאי בשבתות ברחבי הארץ:

בתי-קולנוע

בקניונים רבים ברחבי הארץ פועלים עשרות בתי-קולנוע בערב שבת (סרטים למבוגרים) ובמהלך השבת (סרטים לילדים ולכל המשפחה).

מועדוני ריקודים

אבן שואבת לצעירים, הצובאים על דלתותיהם בלילות שישי. רבים נאלצים להישאר בחוץ מחוסר מקום. מועדונים רבים מדווחים כי חמישי ושישי בלילה הם הלילות הכי 'חמים' מבחינת תפוסה והכנסה. אחת הסיבות לכך היא שרבים מהבליינים הם חיילים בחופשת סופשבוע.

מועדוני שירה בציבור

טרנד מתפשט בשנים האחרונות. מושך בעיקר מבוגרים חובבי שירי ארץ-ישראל. לאלה יש להוסיף מספר רב של מועדונים ייחודיים לזמר המזרחי, המושכים אליהם קהל-מעריצים קבוע בלילות שישי.

מועדוני לילה, ברים ופאבים

רובם פתוחים עד השעות הקטנות של הלילה. בלייני ליל שישי לא ממהרים לשום מקום, כי הם פטורים מלקום לעבודה למחרת בבוקר.

בתי-קפה ומסעדות

לרוב, המסעדות היותר יוקרתיות ויקרות, הקרובות למוקדי בילוי. לאלה יש להוסיף את רשתות המזון המהיר והפיצריות, הפונות בעיקר לקהל הצעיר.

מופעי בידור והצגות תיאטרון

די להעיף מבט בעמודי המודעות של מוספי הבידור בעיתוני סוף-השבוע, כדי להתרשם מן ההיצע של מופעים והצגות לכל הטעמים ולכל הגילים. המופעים בלילות שישי מכוונים לקהל המבוגר, בשבתות יש הצגות לילדים ולכל המשפחה.

אירועי תרבות

פעילות רבת-שנים, חלקה הגדול במסגרת "שבתרבות", המציעה חבילה של ראיונות, הרצאות, דיונים, ספרות ושירה. האירועים מתקיימים לרוב באולמות עירוניים, במתנ"סים או בקיבוצים. כמו כן, יש פעילות ענפה של גלריות ומוזיאונים, הפותחים את שעריהם בשבת לקהל המבקרים

טיולים

יש מספר עצום של אתרי אינטרנט, מוספי טיולים, עיתונים, מדריכי טיולים פרטיים וגם החברה להגנת הטבע, המציעים טיולי שבת ליחידים, זוגות ומשפחות, במסלולים שונים ובדרגות קושי שונות. יש טיולים רגליים, יש טיולי ג'יפים ויש טיולי נושא (לדוגמה: סיור ביקבים נבחרים). הורים קרייריסטים שברוב ימות השבוע כמעט ולא מוצאים זמן להקדיש לילדיהם, מנצלים את הטיול המשפחתי לבילוי משותף ולהעצמת הקשר. יש, כמובן, משפחות רבות שבוחרות לעצמן את מסלול הטיול שלהן, ומשלבות בו פעילויות מועדפות.

שמורות טבע וגנים לאומיים

רובם ככולם פתוחים בשבתות, ומהווים אבן שואבת למשפחות רבות

בילוי בחיק הטבע

בחודשי הקייץ, פארקים רבים ברחבי הארץ מושכים אליהם בשבתות רבבות ישראלים. חלקם מבלים במשחקי כדור עם הילדים, חלקם עוסקים ב'ספורט הלאומי', צליית בשר על מנגל.

שפת הים

חופי רחצה עירוניים רבים מפעילים את כל השירותים בשבתות, לטובת אלה שמעדיפים לבלות את יום המנוחה ברביצה על החול, שיזוף וטבילה במים.

קאנטרי קלאבים ומכוני כושר

יש המנצלים את יום השבת למנוחה, ויש רבים אחרים המנצלים את יום המנוחה לפעילות גופנית מואצת, במכון הכושר או בבריכת השחייה.

פעילויות ספורט

מועדוני צניחה חופשית, גלשני רוח, טרקטורונים, רכבי-שטח, מטוסים קלים (אולטרא-לייט), רכיבה על סוסים, רכיבה על אופניים, ג'וגינג בפארק ועוד. פעילות פאסיבית מעט היא צפייה במשחקי כדורגל בשבת.

תחרויות ופסטיבלים

תחרויות בעלי-חיים, כדורים פורחים, תחרויות עפיפונים - רובם ככולם מתקיימים בשבתות,
במטרה למשוך קהל גדול ככל האפשר.

פעילויות עם ילדים

קטיף פרי בפרדסים או במטעים, מרכזי מבקרים של מפעלים גדולים, לונה פארקים, גני שעשועים, פארקי מים, שייט סירות באגמים ועוד.

ביביליוגרפיה

ספרי עיון ומדע

  • אילני אורלי, דת חברה ומדינה בישראל, משרד החינוך, 2006. פורסם גם באתר מט"ח.
  • רפל יואל, "היכן הסטאטוס קוו?", אישים ומעשים בישראל, אהרוני שרה ואהרוני מאיר (עורכים), מקסם, 1998. פורסם גם באתר מט"ח

מאמרים בכתבי עת ובספרים

  • בן-צבי אורי, "עונג שבת חילוני", יהדות חופשית 18, דצמבר 1999.

כתבות ומאמרים בעיתונות

  • "איסור עבודה בשבת חל בחנויות קיבוצים", הארץ, 5.12.06

פרסומים מקצועיים מדעיים ודוחו"ת

  • לוי שלומית, לוינסון חנה וכ"ץ אליהוא, אמונות, שמירת מצוות ויחסים חברתיים בקרב היהודים בישראל, מכון גוטמן למחקר חברתי שימושי, דצמבר 1993.
  • לוי שלומית, לוינסון חנה וכ"ץ אליהוא, יהודים ישראלים: דיוקן. אמונות, שמירת מסורת וערכים של יהדות בישראל 2000, ממצאים עיקרים מתוך מחקר עומק שנערך על-ידי מרכז גוטמן, המכון הישראלי לדמוקרטיה, עבור קרן אבי חי, 2000. 

ארכיונים ומאגרי מידע

אתרי אינטרנט

הערות שוליים

    צפה בתגובות  תגובות על השבת בחברה החילונית בישראל (1)

    לחלח

    dfr_po@yahoo.com
    כתיבה רווית שקרים בג"צ ושמגר הטינופות רק חושבים שהם החוק. הם חוק של חלאות. מי שם את בג"צ לקבוע מהו החוק. טוב מאוד שהבן שלן מת. עונש
    יום ראשון כ"ו באלול תשע"ד 21 בספטמבר 2014

    הוספת תגובה




     

     

    * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של "אנשים ישראל" לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.